בפת”ש יו”ד ריש סי’ רנו סק”א הביא בשם שו”ת יד אליהו סי’ נד שצריך לעמוד מפני גבאי צדקה והוא ע”פ דברי הגמ’ בקידושין לג ע”א ע”פ המשנה בביכורים פ”ג מ”ג שעומדים בפני מביאי ביכורים דחביבה מצוה בשעתה, והובא גם בבא”ח ...קרא עוד
בפת”ש יו”ד ריש סי’ רנו סק”א הביא בשם שו”ת יד אליהו סי’ נד שצריך לעמוד מפני גבאי צדקה והוא ע”פ דברי הגמ’ בקידושין לג ע”א ע”פ המשנה בביכורים פ”ג מ”ג שעומדים בפני מביאי ביכורים דחביבה מצוה בשעתה, והובא גם בבא”ח ש”ב כי תצא יט שנכון לעמוד בפני גבאי צדקה.
ועי’ גם בט”ז ביו”ד סי’ שסא כתב (ומיירי שם קודם לכן בענין עמידה מפני נושאי המת) ומ”מ נ”ל ללמוד דבכל דבר מצוה שאדם הולך ומתעסק בה יש לעמוד לפניו וכ”מ בקידושין וכו’ עכ”ל (ודבריו הובאו גם בשו”ת יד אליהו שם ועי”ש מה שכתב על שאר דבריו אבל בזה מסכים לו), וצ”ע למה לא הגביל למצוה בשעתה לפי המשמעות דלעיל, ואולי סובר דשעתה שייך גם במצוה שאין לה זמן קבוע אם עכשיו הוא מקיימה חשיב שעת הקיום.
קושיות
ולכאורה לא דמי, חדא דמש”כ מצוה בשעתה יש לטעון דר”ל מצוה הבאה מזמן לזמן כשהיא באה בשעתה יש לעמוד מפני עושי המצוה, ובזה נתייחד עמידה לביכורים שמצינו עמידה מיוחדת שכל בעלי אומניות עומדים לכבודם ואומרים להם וכו’ אבל במצוה שחיובה בכל עת מנ”ל.
ויש לציין עוד דיש מאמר כעי”ז בברכות י ע”ב גדול הקורא ק”ש בעונתה יותר מן העוסק בתורה, ושם ג”כ בפשוטו בא ללמד החשיבות של ק”ש הבא מזמן לזמן שמקיימו בזמנו, ועי”ש במפרשים שכתבו ביאורים בזה דק”ש כולל העוסק בתורה, ועכ”פ הסגנון הדברים הוא כעין דין זה דידן, וכן בשו”ת יד אליהו גופא שם הראה עוד כמה מקומות שמצינו הלשון מצוה בשעתה ובכולם הענין הוא דבר הקבוע בזמן וכמו חביבה מצוה בשעתה בפסחים סה ע”ב לגבי הקטרת אימורים שעיקר שעת מצוותן הוא ביום ודוחה שבת מחמת זה וכיו”ב מצינו דאיכא למ”ד ביומא פח ושאר דוכתי טבילה בזמנה מצוה והיינו ביום שנאמרה בו הטבילה כשאינו מאחר זמן הטבילה.
ויש להוסיף דלשון חביבות מצינו במצוות הבאות מזמן לזמן וכן הרמב”ם בריש הל’ חנוכה הזכיר על נר חנוכה שהיא מצוה חביבה וכו’.
ובאמת שו”ר בנוב”י או”ח מהדו”ק סי’ כז דפירש ענין זה דחביבה מצוה בשעתה רק במצוה הבאה מזמן לזמן עי”ש ונקט דאפי’ תורה לענין זה לא מהני דבעי’ מצוה שאינה בכל זמן דהיינו מצוה שהיא נדירה (ועי’ להלן דבירושלמי לפי’ המפרשים על הדף שם נזכרה עכ”פ דעה כזו להדיא בפנים הירושלמי).
ועוד יש להקשות דשם בביכורים הם עושי המצוה ובצדקה אף דגדול המעשה יותר מן העושה מ”מ עיקר עשיית חלות המצוה היא נותן הצדקה עצמו.
ויש להוסיף דהרי שם בבכורים אי’ שכל בעלי אומניות עומדים וכו’ ואומרים אחינו אנשי וכו’ והרי כאן לגבי גבאי צדקה לא נזכר שאומרים להם דבר, וא”כ לכאורה גם הוא מודה דאין זה ממש כמביאי ביכורים, וממילא יל”ע דהרי בגמ’ הובאה ראיה שחביבה מצוה בשעתה מכל לשון המשנה ומנ”ל לחלק א”כ לכאורה הוא דין מיוחד במצוה בשעתה.
וגם יל”ע דשם מיירי בציבור העוסקים במצוה כמבואר שם וכל אנשי מעמד מתכנסין וכו’ עי”ש, ומנ”ל דגם ביחידים יש חיוב לעמוד מפניהם.
ובאמת בפהמ”ש להרמב”ם שם נקט דהיינו מפני כבוד ציבור, וכי היכי דלא ניסתור לטעם הגמ’ יש לומר דהיינו כבוד ציבור העושים מצוה שהוא דבר גדול יותר (ע”ע מגילה ג ע”ב), שכשמרובים עושים הבכורים יש בזה משום ברב עם הדרת מלך כמ”ש בפהמ”ש פ”ג מ”ב והל’ בכורים פ”ד הט”ז.
אם כי באמת ברע”ב בבכורים שם כ’ אף על גב דאין בעלי אומניות חייבין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקים במלאכתם כדי שלא יתבטלו ממלאכתם, מ”מ היו חייבים לעמוד מפני מביאי בכורים דחביבה מצוה בשעתה, ומטעם זה עומדים מפני נושאי המטה שהמת בה ומפני נושאי התינוק לברית מילה עכ”ל, וכן במחזור ויטרי בסדר המילה ח”ב סימן תק”ה וכללי המילה לרבי יעקב הגוזר פרק דין מהדרין את המילה בסופו הזכירו לענין ברית.
ואולי שם ג”כ יש לזה חשיבות שהיא מצוה הנעשית בציבור, ומ”מ גם שם היא מצוה בשעתה.
ועי’ בספר חסידים אות תקפ, שהזכיר שם נושאים את המת או עוסקים במצוות שיש לעמוד וכו’, ואולי גם שם ר”ל עוסקים במצוות הנעשים בציבור ושאינם מצוות קבועות כמו נשיאת המת.
וכן בתשב”ץ סי’ תקלט (בס”א תקלו) אחר שהביא דברי הירושלמי לעיל מינה לענין מביא בכורים, כ’ מכאן נראה שחייב אדם לעמוד בפני עושי מצוה, ואולי ר”ל במצוות כעין עושי מצוה דבכורים דהיא מצוה בשעתה, דע”כ לא בכל מצוה בעולם אמרי’ לה, אבל יש מקום לדחות דבשעתה הוא רק לענין בעלי אמניות וכמו שיתרחב להלן.
ובשלה”ג שבמרדכי שבת רמז תכ”ב הביא בזה טעם לשיטת הר”מ מרוטנבורג שהיה עומד בשעת קריאת התורה ובשעה שמלים את התינוק מהירושלמי דביכורים דאמר רבי יוסי וכו’, וסיים מכאן ראיה שאדם חייב לעמוד לפני עושי מצוות ע”כ, ולגבי מילה אולי יש ליישב כמ”ש הס”ח, וכבר הביאו מקור לזה מדאמרי’ העומדים שם וכו’ דבברית נהגו מחמת זה לעמוד עד סופו, אבל לגבי קריאה”ת צל”ע בטעמו.
וגוף ביאור השלה”ג בהנהגת מהר”ם על קריאה”ת צע”ג למה דוקא בקריאה”ת בציבור מס”ת בזמן חיוב קריאה נהג כן ולא בכל לימוד שהיה שומע ד”ת מאדם אחר (ועי’ במגילה כא ע”א דמוכח שאין איסור לשבת עכ”פ אם שניהם בישיבה), ועוד למה בכל פסוד”ז ושאר תפילות שהיה שומע מאחרים לא היה עומד מפניהם, ובפוסקים הובא דלכל היותר בדבר שבקדושה צריך לעמוד כשאומר עם החזן כקדיש וברכו ע”פ הירושלמי וחזהש”ץ, ואפי’ בקידוש לכמה פוסקים הוא בישיבה דוקא, וכן לא מצינו לעמוד בפני כל מי שאוכל בסוכה או מקדש על היין או מעשר כריו או נותן צדקה בעצמו או אוכל קדשים בלשכות שחציין בקודש או תוקע לעצמו בשופר (ועי’ במס’ ר”ה דמוכח שם שהדיינים היו יושבים כשהיו יחידים תוקעין וכן תקיעות דישיבה דידן עיקר תקנתם הי’ בישיבה ממש כמבואר בפ”ק דר”ה) וכל כיו”ב.
ועוד דהרי בקריאה”ת הבעל קורא כבר עומד במקומו, והרי בחכם בכה”ג שמד במקומו כבר א”צ לעמוד לו, ומנ”ל להחמיר כאן יותר מחכם ולהשוותו לס”ת עצמה במה שלא נזכר להדיא, ובאמת בשאר פוסקים הובא טעם אחר בהנהגת מהר”ם דשייך רק בקריאה”ת, עי’ במשנ”ב מש”כ בזה.
ואע”ג דגם בצדקה יש זמנים שצריך ליתן צדקה כמ”ש ברמב”ם ענין שלישית השקל וכמ”ש באהבת חסד ענין חישוב ההכנסות מזמן לזמן, מ”מ יכול ליתן מתי שירצה והחיוב מוטל עליו בכל עת שנדר או שיש לו צדקה וקיימי עניים ומה שיכול לדחות אינו מן הענין לכאורה ובפרט שבכורים יש זמנים בשנה שא”א להביא כלל כדמבואר במתני’.
ועוד יל”ע דבגמ’ שם דחינן להא דיש לעמוד בפני עושי מצוה בשעתה דאמרי’ ודילמא משום דאל”כ נמצאת מכשילן לעתיד לבוא, וא”כ למסקנא לא קיימא הא.
בביאור דברי הירושלמי
והנה בירושלמי פ”ג דבכורים נמי מקשה ולא כן תני תקום והדרת מה קימה שאין בה חסרון כיס אף הידור שאין בה חסרון כיס ע”כ, והיינו דאיך צריכים לבטל בעלי אומניות דהרי מצינו בת”ח שאין עומד לו אם יש בזה ביטול מלאכה, והוא גם קושיית הבבלי בקידושין שם.
ובבבלי קידושין שם מתרץ מפניהם עומדין מפני ת”ח אין עומדין משום דחביבה מצוה מצוה ותירוץ אחר אי’ שם דאל”כ נמצאת מכשילן לעתיד לבוא.
אבל בירושלמי מתרץ שניא היא שהיא לקיצין ולכן מבטלין ממלאכתן אע”ג דבקימה לחכם א”צ אם יש בו חסרון כיס, והיינו שהוא דבר הבא מזמן לזמן הוא דוחה חסרון כיס, והוא כעין המבואר בבבלי חביבה מצוה לשעתה לענין זה.
והנה בירושלמי שם אחר תירוץ זה איתא רבי יוסי בי רבי בון בשם ר’ חונא בר חייא בא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצוה שמפני זקן אין עומדין ובפני עושי מצות עומדין ע”כ.
והנה לא מסתבר דר’ יוסי ב”ר בון סובר כהצד שניא שהיא לקיצין, דא”כ אין זה משום שכחן של עושי מצוות גדול יותר מת”ח, ויתכן דר’ יוסי ב”ר בון בא לומר תירוץ אחר ולדבריו גם מצוה שאינה לקיצין חייב לעמוד מפניה, משום שכחן גדול בשעת קיום המצוה.
ובנוסח אחר פי’ המפרשים שם (המהרא”פ ופני משה) דלקיצין ר”ל שכיון שבכורים היא אחת לשנה ממילא לא שייך בזה חסרון כיס, כיון שהוא רק אחת לזמן רב, וא”כ ר’ יוסי ב”ר חנינא בא לומר דגם מצוה שאינה לזמן רב יש בה ומ”מ עדיין אפשר דרק במצוה בשעתה כדאמר ר”י בר אבין גופיה בבבלי וד”ת עשירין במקום אחר, וכן הר”ש סיריליאו על הירושלמי שם פירש את דברי ר”י ב”ר בון לענין מצוה בשעתה.
ומאידך גיסא יתכן דמצוה בשעתה ר”ל בשעת קיום המצוה דאז יש לעמוד לכבודן ולא שהמצוה היא שעתה עכשיו להתקיים (אבל לפי הנזכר מצוה בשעתה בעוד מקומות ולפי ההקשר כאן לביכורים לא משמע כפירוש זה אלא כעיקר הפירוש דלעיל).
ובאופן אחר יש לומר דר”י ב”ר בון לא פליג על התירוץ הראשון אלא רק קאמר דאחר הטעם דשניא היא שהיא לקיצין מ”מ מצינו דיש דבר שמחמירים בעושי מצוות יותר מת”ח ומאחר שנתסבב שיש דבר כזה אע”פ שהוא מטעם אחר מ”מ חזי’ כמה גדול כחן של עושי מצוות, ודוחק.
והנה בירושלמי שם נזכר אחר כך אמר רבי יוסי בי רבי בון אילין דקיימין מן קומי מיתא לא מן קומי מיתא אינון קיימין לון אלא מן קומי אילין דגמלים ליה חסד, (פירוש אלו העומדים מלפני המת לא מפני המת הם עומדים אלא מפני אלו שגומלין חסד למת שנושאין אותו).
ולפי הצדדים דלעיל שנתבאר דר’ יוסי ב”ר בון בא להוסיף דגם במצוות אחרות כך הוא הדין א”כ מתפרש דבא לומר דאפי’ מצוה זו שאינה לקיצין כלומר לשעות מזומנות (להפירוש הראשון), א”נ שאינה נדירה (להפירוש השני), אעפ”כ יש בזה מצוה.
ולפי הצד דר’ יוסי לא פליג על התירוץ הקודם בירושלמי אלא גם התירוץ הקודם וגם ר’ יוסי ב”ר בון קאי על מצוה בשעתה כמו בבבלי, א”כ יש לומר דגם זה חשיב מצוה בשעתה כיון שמצוה לקוברה מיד אחר פטירתו ואינו מצוה בכל עת.
ולפי כל הצדדים נמצא דמה שאמר שיש לקום מפני נושאי המת היינו אפי’ בשעת מלאכה, ולכל צד יתבאר לפי התנאים דיליה.
דעת הירושלמי להלכה
הנה לפי מה שנתבאר יש ג’ צדדים בירושלמי או דהפלוגתא היא אם רק במצוה נדירה או לא, או דהפלוגתא היא אם רק במצוה בשעתה או לא, או דכל הדעות מיירו רק במצוה בשעתה.
ואילו בבבלי (לפי פשוטו) משמע דיש פלוגתא אם הוא מחמת מצוה בשעתה או דין מיוחד כאן שלא נמצאת מכשילן לעתיד לבוא.
ומאידך גיסא בבבלי לא נחית לחלק אם הוא מצוה נדירה או לא.
והנה אם נקבל דלהבבלי דין זה הוא רק במצוה בשעתה ולהירושלמי יש צד שהוא בכל מצוה הנה בפלוגתא דבבלי וירושלמי בד”כ הלכה כהבבלי.
אבל גם יש לומר יותר מזה דמאחר דהבבלי לא חילק בין מצוה נדירה למצוה שאינה נדירה א”כ ניזיל בתר הירושלמי אם נימא דחילק בזה, אלא דגם בירושלמי לאחד הצדדים דלעיל הוא רק פלוגתא בין תי’ ראשון לבין ר”י ב”ר בון דמחמיר בזה, ומאידך גיסא יש מקום לטעון דמאחר דהבבלי לא חילק א”כ לא סבירא ליה לחלק, וזה נראה יותר, וכמו כן יש מקום לטעון דמאחר שבירושלמי גופיה הפירוש אינו ברור א”כ יש מקום לפרשו כהבבלי.
דעת היד אליהו בביאור הירושלמי
ועי’ ביד אליהו שם שפי’ תי’ הירושלמי כמו דחיית הבבלי (דמש”כ לקיצין ר”ל נמצאת מכשילן לעת”ל) ואינו מוכרח בל’ הירושלמי וגם סובר שהוא חולק על דעת ר”י ב”ר בון דלקמן בא וראה כמה גדול כוחן וכו’ (כדמוכח בבבלי שדחיה זו דוחה דעה זו).
ואולי היה מקום לומר דהוכחת היד אליהו דבבבלי משבח מעיקרא מצוה בשעתה, וזה מתיישב עם תי’ הירושל’ לקיצין, דיש חביבות לדבר שיש לו זמן, אבל בירו’ לשון המאמר דר”י ב”ר בון לקמן הוא בא וראה כמה גדול כחן של עושי מצוות, והרי לשון זו משמע כל מצוה, לכך הוצרך היד אליהו לומר דהדחייה לקיצין חולק על הדעה דלעיל, אבל עדיין צ”ב למה לא פירש כמשנ”ת לעיל דלקיצין יסבור לשעתה בלבד על אחד מהדרכים שנתבאר.
אבל אין זה כוונת היד אליהו גופיה שהרי לא נראה מדבריו שלמד מלשון הגמ’ “בשעתה” למעט מצוות אחרות, וגם שכתב בתוך דבריו דר”י ב”ר בון שבירושלמי סובר כמו שאמר הוא עצמו בבבלי ר”י בר אבין, ולכן בבבלי אינו מפרש כן.
ומשמע שסובר דלר”י ב”ר בון בין בבבלי ובין בירושלמי הוא בין במצוה נדירה ובין במצוה שאינה נדירה ובין במצוה בשעתה ובכל מצוה ואילו התירוץ לקיצין ע”כ פליג על ר”י ב”ר בון ומאחר דאשכחן בגמ’ דיש מקשה שחולק על ר”י בר אבין מעמיד הדעה החולקת בירושלמי כהמקשה בבבלי שחולק על ר”י ב”ר בון.
ולפי כל מה שנתבאר הוא דחוק בין בלשון לקיצין דמשמע שהוא דבר הבא מזמן לזמן ובין בלשון לשעתה דמשמע שהוא דבר שקבוע לו זמן.
ועוד ביד אליהו כ’ דאין הלכה כהדחיה ודילמא משום שנמצאת מכשילן וכו’ דהרי בכ”מ בגמ’ נזכר ענין זה של חביבה מצוה בשעתה ואפי’ לענין זה גופא בלא הדחיה עי”ש, ולא זכיתי להבין דהרי בכל שאר המקומות נזכר לענין עצם המצוה עצמה לקיים אותה בשעתה (פסחים סה ע”ב, שם קה ע”ב, מנחות עב ע”א), ורק כאן בקידושין לג ע”ב ובחולין נד ע”ב שהובא לגבי דין חיצוני לעמוד בפניהם בעלי אומניות דחי’ ודילמא וכו’ דלחדש דין חיצוני שאינו חלק מהדין לקיים המצוה בשעתה צריך ראיה.
מקור הדעה
והיה אולי מקום למצוא מקור אחר לסברא שיש לעמוד בפני גבאי צדקה אע”פ שאינה מצוה בשעתה, דמקורן אולי אינו מהגמ’ בקידושין שם אלא מהירושלמי שם בפ”ב דבכורים לגבי נושאי המת, וס”ל דמת אינו דבר הבא מזמן לזמן דהרי אין לו זמן קבוע ובפרט דבמדינות גדולות פעמים שנשיאת מתים היא מצוה קבועה, הלכך למדו מזה גבאי צדקה ג”כ, ומ”מ הך דקידושין דמיירי על מצוה בשעתה היינו לבטל מלאכה דע”ז קאמר מפניהם עומדים מפני ת”ח אין עומדין הבעלי אומניות וזה רק במצוה בשעתה.
ואולי אף אפשר לדייק מלשון הגמ’ בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי מפניהם עומדים מפני ת”ח אין עומדין, וא”כ יש לומר דלענין בעלי אומניות דוקא אמרי’ שחביבה מצוה בשעתה שהרי אין הם עומדין מפני ת”ח משום ביטול מלאכה וחסרון כיס אבל שאר מצות עומדין כשאר דיני קימה לחכם, ואמנם אין דיוק זה מוכרח אבל מהירושלמי אפשר שלמדו כן.
ומה שפי’ הר”ש סיריליאו דברי ר”י ב”ר בון על כח עושי מצוות לענין מצוה בשעתה, יש לפרש רק מימרא קמייתא דכח עושי מצוות, אבל אידך מימרא דמיירי בנושאי המת אין זה רק במצוה בשעתה.
ויש לציין דהאוקימתא ד”לקיצין” באמת נאמרה בירושלמי על המתני’ דבעלי אומניות עומדין לפני מביאי הביכורים, וע”ז הובאה המימרא דר”י ב”ר בון (כמו בבבלי שהובאה מימרתו על מימרא זו וא”ש לפירוש רש”ס הנ”ל) ורק אחרי כן הובאה המימרא על נושאי המת ושם לא נזכרו בעלי אומניות.
ויש לציין עוד דבפני משה ומהרא”פ מפרשים דכיון שהיא לקצים א”כ אין כאן חסרון כיס, ומשמע מזה דלדבר שאינו לקצים יש עמידה אבל בלא בעלי אומניות, ויש ליישב בזה דעיקר הקושי’ על ביכורים ואילו מלוי המת נקט דעומדין רק שאר בנ”א ולא בעלי אומניות, דעד כאן לא נאמר להדיא אפכא, ועושי מצוות היינו בשעתה וכדפי’ רש”ס ואולי ד”ת עשירים במקו”א דהבבלי מגלה על הירושלמי דמיירי בעושי מצווה בשעתה.
ואם כנים הדברים יוצא לפי חשבון זה דבמצוה קבועה א”צ לבטל ממלאכתו.
ואולם ביד אליהו שם מחלק דיש אופן שעומד בפני המת ולא בפני נושאיו כגון בנושא עכו”ם ודן שם אם באופן זה צריך ליבטל ממלאכתו (מש”ש ואפשר דבעמידה וכו’ ובאמת צ”ע דין זה וכו’), אבל נקט קודם לכן (מש”ש ולפ”ז צריך ג”כ וכו’) דבפני הנושאים בודאי צריך ליבטל ממלאכתו, וא”כ לא למד באופן זה וכבר נתבאר שלא למד הירושלמי באופן זה.
ומצאתי שכתב בתוך דבריו שם (מש”ש דלא תימא דוקא וכו’) דגם דחיית הירושלמי שאני וכו’ לקיצין (שנתבאר לעיל) לא קאי להלכה, וכוונתו לאחד מן הצדדים דלעיל דר”י ב”ר בון בא לומר תירוץ אחר דכח עושי מצוות גדול לענין קימה ואזיל לשיטתו דלעיל דהקושי’ האחרונה בבבלי היא היא היישוב לקיצין בירושלמי ושהקושי’ האחרונה בבבלי לא נפסקה להלכה.
ועוד משמע ביד אליהו שם מתוך דבריו שם (מש”ש ובזה עדיף וכו’) דהבין דברי הגמ’ מצוה בשעתה על כל מצוה שיכול לקיימה עכשיו, ואע”ג שהביא כמה מימרות לעיל מזה על מצוה בשעתה דהכונה על מצוות שזמנן קבוע, אולי ס”ל דכל מצוה שאם תידחה לא חשיב שאבד עיקר זמנה חשיבא בכל זמן מצוה בשעתה וצע”ג.
ויש לציין דגם הדיוק מהירושלמי להחמיר בשאר מצוות אינו מוכרח לפי מה שנתבאר לעיל דיש מקום להחשיב גם נושאי המת כמצוה בשעתה ע”ד הגדרים שנתבארו לעיל.
עכ”פ יוצא מזה דהנוב”י בודאי לא סבר כהיד אליהו בפירוש “לשעתה” והנוב”י רב גובריה, וגם הפשטות כהנוב”י, וכמו”כ יש לציין דהרש”ס סובר דגם הירושלמי גבי כח מצוות מיירי במצוה בשעתה, וכמו”כ יוצא דמפרשי הירושלמי הפנ”מ ומהרא”פ לא קבלו פירוש תשובת היד אליהו על “לקיצין”, ומפרשי דהכונה על מצוה נדירה (ואולי יש להשוותם להנוב”י אבל עכ”פ לא סברו כהיד אליהו ועכ”פ לענין מה שטען שיש לעמוד בפני עושי כל מצוה אפי’ בדבר שיש בו חסרון כיס), וממילא מה שלא נהגו כהיד אליהו המנהג מתיישב שפיר.
כמה ספקות לדינא
ולגוף הענין גם אחר דברי היד אליהו יש לדון בכמה עניינים.
גבאי צדקה שאינו קבוע
א) ראשית כל יש לדון האם מיירי רק בגבאי צדקה שממונים לזה או בכל גובה צדקה.
ומסתימת הט”ז והיד אליהו נראה בכל גבאי צדקה שהוא בכלל עושה מצוה ובפרט דכ’ ביד אליהו שם דהאר”י כ’ דמי שנותן צדקה יעמוד וכ’ שם דהיינו רק בכגון עני שגובה לעצמו ואילו בגבאי צדקה בלאו הכי צריך לעמוד ולא תי’ דמיירי במי שאינו קבוע לגבות משמע דגם מי שאינו קבוע צריך לעמוד לו וכן כ’ שם דרק אם נוטל שכר טרחו אין מחוייב לעמוד לו ולא נחית לחלק אם ממונה או לא.
מחל על כבודו
ב) כמו כן יש לדון דלגבי ת”ח אמרי’ שיכול למחול שלא יקומו דתורה דיליה הוא (קידושין לב ע”ב), ויש לדון האם גם במצוה יכול למחול על כבודו וכמו שמצינו דגם האב יכול למחול על כבודו (עי’ קידושין שם ע”א), וכן מצינו דגם בנשיא להלכה יכול למחול על כבודו (יו”ד סי’ רמד סי”ד), או דהיא סברא מיוחדת רק בתורה משום דתורה דיליה הוא ונשיא ג”כ שמא כבודו משום תורה וכדאמרי’ בסוכה אנן ארקתא דנהרא וכו’ משום שהי’ מלמד תורה לכל וכבר כ’ התה”ד ע”פ הסוגיות (ופסקו הרמ”א) דמעיקרא דדינא מי שתופס ישיבה חשיב ראש הישיבה כרבו אפי’ אינו רבו ולפ”ז נשיא שהוא רה”י של כל ישראל.
ולכאורה דבר זה תליא במחלוקת ראשונים שהביא השטמ”ק בכתובות יז ע”א דלשי’ התוס’ בסנהדרין יט הטעם שמלך אינו יכול למחול על כבודו משום דלאו תורה דיליה היא ואילו לפרש”י וה”ר יונה הוא מטעמים אחרים, וא”כ יש מקום לטעון דלשי’ התוס’ במצוה לא נאמר דינא דתורה דיליה כמו במלך משא”כ לשא”ר יש לומר דלמסקנא א”צ לסברא דתורה דיליה כמו באביו (ואולי גם בנשיא באופן שאינו ת”ח ואינו מלמד תורה כמו רישי גלוותא בבבל בזמן הגאונים שלא כולם היו צדיקים, עי’ סדר הקבלה להראב”ד, אעפ”כ יש לנהוג בו כבוד עכ”פ כשאינו רשע).
מחל על כבודו לענין הידור
ג) כמו כן יש לדון דבגמ’ בקידושין שם משמע דגם אם קים ליה בחכם שמוחל שלא יקומו מ”מ הידור פורתא בעי כדפרש”י שם שמראה שרוצה לעמוד הוא בכלל ההידור, ויש לדון האם מהני מחילה גם בזה, והאם מה שנתברר בגמ’ שם הוא רק דגם היכא דאפשר לשער דמסתמא מחלי מ”מ בהידור מסתמא לא מחיל, ויל”ע היכא דמחיל להדיא על הקימה או במקום שידוע שנוהגים למחול (וכעין מה שאמר הגרח”ק זללה”ה לגבי כולל חזו”א, מפי הרב פרנקרייך), מה הדין לגבי הידור.
ובשו”ע סי’ רמד סי”ד משמע דדין הידור פורתא אינו מצד דמסתמא לא מחל ע”ז אלא משמע דגם על זה מחל אלא מצד היושב מצוה לעשות כן, דמשמע שם שאין זה חיוב מעיקר דינא כשאר חיובים עי”ש, וכן כ’ הגרי”ז בהל’ ת”ת ע”פ השאילתות, וכן משמע במאירי שם, וממילא יש מקום לטעון דה”ה בניד”ד.
אבל דעת הרמב”ם הל’ ת”ת פ”ה הי”א דהידור הוא חובה ועי”ש בהגרי”ז בביאור דעתו ולפי ביאורו שם (וגם ממשמעות הרמב”ם דהוא חוב כלפי התלמיד גם אחר שנמחל) הוא חיוב גם אחר שנמחל.
עוסק בתורה
ד) כמו כן יש לדון בזה שעושה מצוה או עוסק בתורה האם צריך לעמוד אז דבגמ’ בקידושין למסקנא דגם העוסק בתורה צריך לעמוד מפני ת”ח ודלא כהדעה הסוברת שאין לו לעמוד בשעה שעוסק בתורה, ויש לדון דאולי במצוה מחמת שאינו קם אלא מחמת המצוה שעושה האדם ולא מחמת חשיבות האדם עצמו אולי מה שעוסק בעצמו בתורה או במצוה ג”כ מהני לענין זה שלא יבטל תורה מפני מצוה שאינה נצרכת לביטול תורה, ומאידך גיסא יש לומר דאשכחן דכבוד תורה עדיף (מגילה ג ע”ב) ואולי גם כבוד מצוה דוחה ת”ת.
והנה אמרי’ בקידושין לג ע”א דבמצוה בשעתה מפניהם עומדין בעלי אומניות ולא מפני ת”ח, וא”כ יש לומר דבמצוה בשעתה לא יהיה קל מאידך גיסא לענין העוסק בתורה, דא”כ מצינו חומרות הפוכות דלענין בעלי אומניות מצוה בשעתה חמור ולענין עוסק בתורה ת”ח חמור וזה דוחק (וכ”ז לפי הצד דלמסקנא נפסק כהדעה דהוא משום מצוה בשעתה וכמו שנקט היד אליהו).
ולפמש”כ בנוב”י שם שעוסק בתורה לא מקרי מצוה בשעתה לענין זה אלא רק מצוה נדירה הבאה מזמן לזמן א”כ יש לומר דצריך להפסיק במצוה קבועה מפני מצוה נדירה.
ועי’ ביד אליהו שם דיצא לו ג”כ דלכאורה בהלויית המת הוא להיפך מעמידה בפני ת”ח דשם עוסק במלאכתו צריך לבטל המלאכה ועוסק בתורה א”צ ונשאר בצ”ע, אלא דעיקר דבריו שם לענין ליוי המת, וצל”ע מה סבר לענין קימה בפני נושאי המת, דהרי קודם לכן חילק לענין עוסק במלאכתו דבפני נושאי המת צריך לבטל ובפני המת עצמו כשאין נושאי מת נסתפק בזה.
ועי’ שו”ת וישב הים ח”ב סי’ טו עוד מש”כ בזה והביא שבזוכר הברית פשיטא ליה דגם עוסק בתורה צריך להפסיק בזה, ועי”ש שהאריך הרבה בכל נידון דידן.
באופן שאין לו מה לתת לגובי הצדקה
ה) ויש לדון עוד באופן שאין לו מה ליתן לגובי הצדקה דלכאורה אם יעמוד הר”ז כמי שעומד על המקח ואין בידו ליתן ולכאורה כאן יהיה גרוע יותר לעמוד אם נראה כרוצה לתת ואז לכאורה יוכל לעמוד לפני שמתקרבים אליו ולא יתחייב לעמוד להם (כמו שיש קצת שנהגו לעמוד בתחילת העליה במקומות שעומדין באמצע קריאה”ת שהוא אסור לדעת הרמב”ם בתשובה).
ובש”ך יו”ד סי’ רמד סק”ו כתב בשם הב”ח דאסור לעמוד קודם שיבוא אליו החכם, וצ”ע גדר איסור זה, ואולי הוא משום דמבטל עצמו ממצוה, ע”ד הא דאי’ בקידושין לג ע”א ויו”ד סי’ רמד ס”ג שלא יעצים עיניו מקמי דאתא זמן חיובא, ואע”ג דלכאורה לא דמי לגמרי למש”כ שם, דשם באמת לא נפטר, דהרי מה מהני שעוצם עיניו כיון שיודע שיש חכם שעובר כאן.
(ובאמת כל הס”ד צריכה ביאור בזה מה מועיל בזה שעוצם עיניו אטו סומא פטור ובגמ’ אי’ על רב יוסף דקם אף בפני אמו, אבל יש לבאר הס”ד דמיירי שכשעוצם עיניו אינו יודע באיזה רגע ממש עובד וס”ד דבזה אין חיוב הידור כיון שבכל רגע אינו יודע שהחכם עובר עכשיו וס”ד שבזה לא שייך הידור כשאינו יודע, קמ”ל דכיון שיודע שהחכם עובר עליו לברר אימתי החכם עובר ולעמוד לפניו, ושו”ר דכ”כ המנ”ח מצוה רנז סק”ה וחזו”א סי’ קמח דגם בלא ראיה חייב לקום כגון סומא וכל’ החז”א דידיעה הוא כראיה ושכ”א ברמ”א יו”ד סי’ רפב ס”ב לגבי ס”ת ודלא כהנחל”צ ביו”ד סי’ רמ שרצה לפטור ולחלק בין רבו לרבו מובהק ואביו ואמו).
אבל כאן יותר דומה לסדין בציצית דענשי בעידן ריתחא במנחות לט ע”א, אבל בנד”ד אינו דומה לזה כיון שאם יתחייב בזה עלול לעבור איסור ובזה יש לו רשות לפטור עצמו כדי שלא יכנס לספק איסור וצל”ע.
ויעוי’ בבה”ל סי’ קכח שלמד מדברי הגמ’ הנ”ל לענין כהנים שלא יפטרו עצמן לצאת מבהכנ”ס קודם שקוראין כהנים אולם גם בבה”ל גופא מתיר אם יש צורך בדבר שלא יכנס לחשש איסור שיצא קודם לכן כמבואר במשנ”ב בכ”מ ופשוט.
ועי’ כעי”ז בשו”ע על מהר”ם מרוטנבורג שמיום שעלה לגדולה נמנע ליפגש עם אביו מחמת ספקות בדיני קימה עי”ש ומבואר דמותר לפטור עצמו מלבוא לידי חיוב מצוה כדי להמלט מחשש איסור.
או לעשות כעין מש”כ בשבועות ל ע”ב צא ואפרח עלי בר אווזא ושדי עלוואי ואיקום, והיינו שנראה שעומד מחמת דבר אחר כדפרש”י שם, וגם כאן ימצא דרך לעמוד כדי ליישר איזה חפץ העומד ממנו והלאה וכיו”ב, ואפשר שזה עדיף כיון שעומד ויודע שעומד מפניהם אף שאינו ניכר שעומד לכבודם, משא”כ כשעומד לפני שבאים לרשותו.
ובתוס’ בשבועות שם לכאורה הוא תלוי בתירוצים, דלפי ב’ התירוצים הראשונים אינו מקיים מצוה עכ”פ כשאין בעלי הצדקה יודעים שעומד אלא לכה”פ אינו עובר איסור בזה שעומד מפני דבר אחר כיון שלא נשאר לשבת (עכ”פ כך מפורש בתירוצם הראשון).
ולפי התירוץ השלישי בתוס’ שם (ובלאו הכי וכו’) שעמידה מחמת בר אווזא אינו כעומד בביה”כ ובית המרחץ א”כ אולי מקיים בזה גם מצוה אלא שדבריהם בתירוץ השלישי צריך תלמוד, ובאגודה שם כ’ בשם ר”י דבאפרח עלי בר אווזא הוי הידור קצת וצל”ע באיזה אופן מיירי דאם יודעים בעלי הדין שעושה משום כבוד א”כ שוב נסתמו טענותיו של בעל הדין ואם אינם יודעים מה הידור קצת יש בזה ואם רק זה שעומד לכבודה יודעת א”כ זה כבר נתבאר בתירוץ הקודם, ועי’ באילת השחר שרצה באמת להגיה בלשון התוס’ באופן דזה יהיה שייך לתירוצם הקודם (ולא תירוץ שלישי בפני עצמו) אולם באגודה הנ”ל לא משמע כן.
ואולי באופן שאין ניכר מה מתכוון לעשות כיון שעומד מפני שני דברים יחד (דהיינו גם מחמתה בספק וגם מחמת הבר אווזא) שבזה יש קצת צד הידור כיון שמקבלת במחשבה שנתכוון לעמוד גם לכבודה ומאידך גיסא הבעל דין השני אין נסתמין טענותיו כיון שמבין שבלאו הכי היה צריך לעמוד ולא עמד דוקא בשבילה [וע”ע אבן ישראל על הרמב”ם מצאתי שהאריך בביאור דברי התוס’ ועדיין לא למדתי דבריו לע”ע].
ובאופן שאינו יכול לעשות לא זה ולא זה, לכאורה בזה עדיף שלא יעמוד כלל דהרי שב ואל תעשה עדיף וגם אונאת דברים דאורייתא וגם יש לדון כאן בכבוד הבריות של העומד והגבאי בשב ואל תעשה.
השלמה לנידון לעמוד בפני גבאי צדקה
שו”ר דבתשוה”נ ח”ד סי’ ריח כתב באופן פשוט שאין המנהג כן לעמוד בפניהם דמצוה בשעתה היינו מצוה הבאה מזמן לזמן, ויש להוסיף הדברים על מה שנתבאר בתשובה דאין חיוב להקפיד בחומרא זו (שהיא חומרת היד אליהו סי’ נד) מאחר דהמנהג לא כן וכן מבואר בנוב”י שלא ס”ל מזה אלא כעין מש”כ התשוה”נ, וגם מצד הפשט נתבאר דלא נראה כן ע”פ סוגיית הגמ’ והירושלמי.
קרא פחות
