שאלה

הנוהג לרשום ביום חול את שעות האכלת התינוק, על מנת לדעת מתי להאכילו בפעם הבאה, האם מותר לסמן ע”י שעון מחוגים [ידני] בשבת מהי השעה האחרונה בה אכל התינוק?

***

תשובה

בע”ה

‏יום שני ט”ז אלול תשע”ו

לכבוד.

.

.

שלום רב

נראה דיש להתיר באופן זה.

דהנה כתב בשו”ע או”ח סי’ ש”ז סי”ב וז”ל, זימן אורחים והכין להם מיני מגדים וכתב בכתב כמה זימן וכמה מגדים הכין להם, אסור לקרותו בשבת אפילו אם הוא כתוב ע”ג כותל גבוה הרבה, משום גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות וחשבונות דאפילו לעיין בהם בלא קריאה אסור (הרא”ש ור”ן פ’ השואל וטור), עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה סקמ”ז וז”ל, אסור לקרותו – בגמרא איתא שני טעמים אחד שמא ימחוק מן האורחין ומן המגדים דהיינו שלפעמים רואה שלא הכין להם כל צרכם ומתחרט שזימן אורחים יותר מן הראוי ומוחק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש וכן במיני מגדים ג”כ מתנחם לפעמים למעטם ועוד טעם שמא יבוא לקרות גם בשטרי הדיוטות וזה אסור כדלקמיה בסי”ג עכ”ל.

והנה אמנם טעם דשמא ימחוק לא שייך כאן, מכיון שמדובר במחוגים, אבל טעם דשמא יקרא בשטרי הדיוטות שייך כאן.

לפ”ז היה נראה לאסור לקרוא מדבר כזה בשבת שמסמן מתי אכלו התינוקות, ואולי היה מקום לומר שהתינוקות יש להם דין של חולה ולצרכם מותר, אבל יל”ע אם מותר זה לצורך חולה, דהרי לא כל שבות התירו לצורך חולה, אכן מה שמותר לצורך מצוה קי”ל דמותר גם צורך חולה, כמו דאשכחן גבי מדידה שכתב המ”ב דמדידה לצורך חולה מותרת כמו מדידה לצורך מצוה, אך יל”ע אם בכל השבותין בשבת משוים צורך חולה לצורך מצוה, והרי בענינינו מפורש שהותר לצורך מצוה כמו שכתב במשנה ברורה סימן שז סעיף יב סקמ”ז וז”ל, ומה שנוהגין שהשמש קורא מתוך הכתב לסעודה יש מחמירים דנהי דלשמא ימחוק ליכא למיחש אלא כשבעל הסעודה בעצמו קורא ומטעם שכתבנו מ”מ הלא איכא למיגזר משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות אך כשהסעודה היא של מצוה יש להקל הקריאה להשמש דהוי בכלל חפצי שמים דשרי כמ”ש סימן ש”ו ס”ו וכ”ש דמותר לשמש להכריז כרוז בבהמ”ד מתוך הכתב עכ”ל [ויעויין מש”כ בתשוה”נ ח”ג סי’ צ”ו, דגם לדעת הפוסקים המתירים גזרה שמא יקא בשטרי הדיוטות לצורך מצוה מ”מ היינו דוקא באופון שאין חשש שמא ימחוק, ומ”מ בענינינו ג”כ אין חשש זה].

וגם אם נימא שאינו נצרך כ”כ, דבלאו הכי המציאות היא שרגילין להאכיל להתינוקות גם קודם שעבר הזמן הנקוב [כגון שלוש שעות], וגם אם ימתין מלהאכיל את התינוק מסתמא לא ימתין יותר מן הצורך, ולכן אינני יודע אם אפשר להחשיב זאת כצורך גדול, מ”מ צורך מצוה א”צ שיהיה צורך גדול.

ב) טעם נוסף יש לכאורה להתיר לפי מה שכתב עוד בשו”ע שם בהמשך דבריו, אבל אם חקק בכותל חקיקה שוקעת, מותר; אבל בטבלא ופנקס אפילו אם הוא חקוק, אסור לקרותו עכ”ל.

וכתב במשנה ברורה סקמ”ט וז”ל, חקק בכותל – דמשום שמא ימחוק ליכא דחקיקה כיון שהיא שוקעת קשה להמחק ומשום שמא יקרא בשטרי הדיוטות נמי לא גזרינן דלא מיחלף בשטר [דאף דאם כתב בכותל גבוה אסור משום שמא יקרא התם מכתיבה לכתיבה מיחלף אבל הכא מחקיקת הכותל לא אתי לאחלופי בכתיבת השטר] אבל טבלא ופנקס שהם מטלטלים מיחלף בשטרי הדיוטות עכ”ל.

ויש לעיין דהנה אמנם כאן הוא מיטלטל כמו טבלא ופנקס, ואמנם מצד זה דומה השעון הנ”ל לטבלא ופנקס, אבל מאידך גיסא הכא קילא מחקיקה, דאפילו אם בחקיקה החמרנו בטבלא ופנקס כיון דדמי קצת לכתיבה ואתא למחלף בשטרי הדיוטות, אבל מחוגים שאינו כתיבה כלל מנא לן לאסור.

ויעויין מה שכתב במשנה ברורה סימן שכג סק”כ וז”ל, וה”ה דאסור לכתוב בפתקאות מע”ש סכום מעות ולמחר בשבת כשלוקח היין מניח המוכר את הפתקא במקום ששם האיש כתוב אצלו מכבר דאסור לקרות בפתקאות הללו וכנ”ל ולכן נהגו ליתן גרעין או שאר דבר על שם האיש לסימן עכ”ל, ומבואר דע”י גרעין או שאר דבר אין איסור, אף שיש לחלק בזה.

ג) כמו כן יש לעורר להתיר מטעם שלישי דהנה בשו”ע לא נזכר שאסור לעיין בשום מסמך הקשור לאוכלין בשבת גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אלא דוקא כגון זה שהוא באמת דומה לשטרי הדיוטות, שהרי זימן את האורחים ובאים לאכול אצלו והו”ל כעין חוב כלפיהם ורוצה לבדוק כמה הזמין וכו’ על מנת לגמול לאורחיו, אבל בסתם דבר שמסמן לעצמו ורוצה לבדוק מנא לן לאסור, וראיתי שציינו שבס’ שמירת שבת כהלכתה ח”א עמ’ שס”ח כתב להתיר להשתמש בשבת בכרטיס כניסה כשאין כתוב בו סך הדמים, וע”ש מה שהביא כעי”ז בעמ’ שפ”א בשם הגרש”ז אוירבך, ואמנם יעויין בספר איל משולש שטרי הדיוטות פ”ג הערה מ’, ונראה מדבריו שם שמעיקר הדין יש איסור שטרי הדיוטות גם באופן שאי”ז אורחים הבאים לסעוד אצלו, אמנם שם מיירי ג”כ ברשימת אנשים עי”ש, ואולי גם לדעתו י”ל דרק ברשימת אנשים עכ”פ שייך חשש זה, אבל עי’ שם הערה ל”ה, [ואולי עיקר חששו בהערה מ’ הוא שמא ימחוק ולא מצד שמא יקרא, ושמא ימחוק כאן לא שייך, אך ממה שכתב שם סי”א קשה לומר כן, וצל”ע].

למעשה נראה להתיר משלשה טעמים.

***

{עש”ק פ’ חיי שרה תשע”ו, מודיעין עלית ק”ס
בע”ה}

מה שהקשה כת”ר על דברי הבית הלוי עה”ת שבדק אליעזר עבד אברהם את חכמתה של רבקה, ע”י שראה שלא הביאה שייריו לביתה, ולא שפכתו בפניו משום כבודו, אלא השקתה את הגמלים, וצ”ע דשמא זוהי מידת חסד שרוצה להשקות גמליו כפשטות המקאות, מנ”ל שהיה זה מידת חכמה.

תשובה – כעין זה מבואר בדברי הגרש”ר הירש בפירושו עה”ת בראשית כד כ ע”ש.

וכן בס’ דרך שיחה (ח”א ע’ קד) ממרן הגאון ר’ חיים קניבסקי שליט”א.

הנה איתא בתמיד כ”ז ב’, תוב וגלי כסי וקום שטוף ושתי [שטוף] ואחית וכשאתה שותה מים שפוך מהן ואח”כ תן לתלמידך כדתניא לא ישתה אדם מים ויתן לתלמידו אלא אם כן שפך מהן ומעשה באחד ששתה מים ולא שפך מהן ונתן לתלמידו ואותו תלמיד איסטניס היה ולא רצה לשתות ומת בצמא באותה שעה אמרו לא ישתה אדם מים ויתן לתלמידו אא”כ שפך מהן רב אשי אמר הילכך האי תלמידא דשפיך קמי רביה לית ביה משום אפקירותא ע”כ.

ופי’ המפרש שטוף ושתי שטוף ואחית – ואף על גב דאין אדם שותה אלא א”כ שוטף את הכוס כדאמר שטוף ושתי אפ”ה לאחר שתשתה שטוף ואחית דלמא איקרי ושתי בלא שטיפה ונמצא בולע רוקו: וה”ג וכשאתה שותה מים שפוך מהן ואחר כך תן לתלמידך – כלומר הא דבעינן שטיפה לאחר שתיה ה”מ ביין שאינך יכול לשפוך ממנו ותעביר הרוק בשפיכה משום בזיון אוכלין אבל במים שאין כאן בזיון שפוך מהן וטוב לעשות יותר: ואחר כך תן לתלמידך – שפוך מהן תחלה קא סלקא דעתך הואיל ותלמידו הוא לא אנינא דעתיה קמ”ל עכ”ל.

והרא”ש שם הוסיף עוד, וז”ל, וכשאתה שותה מים שפוך מהן, במקום הנחת פיך, שלא ימנעו מלשתות אחריך ע”כ.

וכ”כ בפי’ הרגמ”ה שם שפוך מהן – כנגד אותו מקום שהיה פיך שם ע”כ, וכעי”ז בפי’ הראב”ד שם, וכן פסק בשו”ע או”ח סי’ ק”ע סכ”ב.

ומבואר מדבריהם שאם ישפוך קצת לא יהני אלא בעינן דוקא במקום הנחת פה.

ולפ”ז אתי הכל שפיר דהרי היא שפכה מהיכן ששתה אליעזר, ואע”פ ששאבה אח”כ עוד מ”מ ראתה לנקות מיד את מקום הנחת פיו של אליעזר.

ומזה ראה אליעזר חכמתה.

*

{בס”ד ערב נר א’ דחנוכה יום א’ כ”ד כסלו ע”ו
אחוזת ברכפלד – מודיעין עילית}

כתב הבה”ל סי’ תרל”ח ס”ב, עיין בשו”ת חתם סופר או”ח סימן קפ”ד, באחד שהיה לו אתרוג מיותר ותלאו בהסוכה לנוי, ואח”כ ביו”ט בא אחד מן הכפר שלא מצא אתרוג לקנות, והורה שמותר ליטול האתרוג התלוי בסוכה לנוי ולצאת בו, ונהי דביו”ט אסור בטלטול משום מוקצה, מ”מ בחוה”מ שמותר לטלטלו ה”ה דמותר לצאת בו דמצות לאו להנות ניתנו, ועוד דהא דאסור ליהנות הוא משום ביזוי מצוה וכאן ליכא ביזוי דמעיקרא הוי רק נוי מצוה, והשתא מצוה גופא, ומברכים עליו וע”ש עוד שהאריך בזה, ומסיק דמותר נמי לבעל האתרוג ליקח מעות מחיר האתרוג ע”ש טעמו עכ”ל, ונראה שמסכים עם דברי הח”ס.

והקשה הג”ר עזריאל אוירבך ממ”ש באו”ח סי’ תרע”ד ס”ב, יש מי שאומר שנר של בהכ”נ ושל שבת ושל חנוכה כולם של מצוה הם ומותר להדליק זה מזה, וכתב המ”ב סק”ט, עיין בביאור הגר”א שכתב דלדיעה ראשונה לעיל בסימן תרע”ג ס”א דאפילו תשמיש קדושה אסור להשתמש לנר חנוכה וכתבו הטעם שאינו דומה להא דקי”ל דמדליקין מנר לנר דהתם כולהו נרות חדא מצוה היא משא”כ ללמוד הוא מצוה אחרת ונראות כמבטלות זו את זו גם בענינינו אסור ועיין בספר חמד משה דדעתו ג”כ דאין להדליק שאר נרות מנר חנוכה ע”ש עכ”ל המ”ב.

ומבואר דעתו של המ”ב דממצוה למצוה אין משתמשים, ולפ”ז ה”ה מנוי סוכה למצות נטילה, ולכאורה סתרו פסקי המ”ב אהדדי, עכ”ל הקושיא.

תשובה מה שהקשה רבנו שליט”א לא הבנתי, חדא דמנ”ל שהמ”ב הכריע כהגר”א, דכך דרכו להביא כל דעות גדולי האחרונים, ומנ”ל שדעתו להחמיר בזה, דסתמא דמילתא כהרמ”א ושא”פ היא, [ועי’ כעי”ז סי’ ה’ סק”ג], ובפרט דבסי’ קנ”ד סקנ”ד ג”כ סתם המ”ב להקל, והו”ל לרבינו שליט”א לאקשויי כבר מזה, וז”ל, נר של הדיוט – ולאפוקי להדליק ממנו נר שבת וחנוכה או לצורך ת”ת דשרי ע”כ.

ובאמת כתב כאן בסי’ תרע”ד בשעה”צ סק”ח על דברי הגר”א ‘ולדבריו’ וכו’, ומשמע דאי”ז דעת המ”ב גופיה אלא ‘דבריו’ של הגר”א.

ועוד לא הבנתי, דהרי המ”ב כתב בשם הח”ס דמעיקרא היה נוי מצוה והשתא מצוה, וא”כ לא דמו להדדי, דכאן משתמש במצוה לצורך מצוה, וכאן משתמש בנוי מצוה לצורך מצוה, והרי קי”ל דמעלין בקדש, וא”כ כאן אפשר דלכו”ע שרי לשנויי כיון דעלויי מעלי לה.

ואע”ג שהח”ס גופיה בפנים תשובתו שם דעתו להתיר אף ממצוה למצוה, מ”מ המ”ב שהעתיקו הזכיר מצד לשנות מנוי מצוה למצוה.

לכבוד הרב מ.

ה.

ה

ע”ד שאלתך האם יש להחזיר מה שמישהו מכר מחמת דחקו ורוצה להשיבו כשרווח לו לא באתי לפרטי התנאי שהתניכם ביניכם, אבל שחתי על הענין בליל שבת עם ת”ח אחד והיה אולי נראה שנוטה שיש בזה ענין אם כי הסתפק וגם איני יודע אם חשב כך מעיקר הלפנים משורת הדין או מידת חסידות.

וכט”ס
***

שאלה

שלום כבוד הרב שליט״א

שאלה: האם מותר לקנות צעצוע לילדה פחות מגיל מבת מצוה שיש לה יום הולדת בתשעת הימים?

בברכה, יואל

***

תשובה

שלו’ רב

האג”מ ס”ל בכל דבר שגורם שמחה כדין בגדים חדשים, וג”כ יש דעות בראשונים שהוא מדינא דגמ’ שממעטין במשא ומתן, ומכיון וכל החייב בחינוך חייב בזה א”כ אם הגיעה לחינוך חייבת.

ואפשר לצדד עוד דמכיון שכשקונים מתנה לבת בעצם מכניסים לרשות האב [והרי הוא לא ימנע מלהשתמש במוצר בהמשך מחמת שזה “שלה” אם יהיה לו צורך בכך], ומעשה הקנין ג”כ האב קונה בעצמו א”כ אינו ברור כ”כ שהמתנה שייכת לבת לענין היתר תשעת הימים.

ולכאורה אפשר לומר לה שיקנו לה לאחר תשעת הימים שבזה אין איסור.

בכבוד רב

***

יום ב’ לסדר בחוקותי ע”ו

לכבוד הג”ר אהרן פרייס שליט”א

ששאלתם מ”ט גבי את שבתותי תיראו ומקדשי תיראו דרשי’ רישא דקרא עיקר, וגבי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו דרשי’ סיפא דקרא עיקר.

אביא בזה מ”ש בחי’ הרמב”ן ביבמות דף ו ע”א וז”ל, הא דדייק בברייתא גבי כיבוד אף על גב דאיש אמו ואביו תיראו מכל מקום את שבתותי תשמורו דאני כו’ וגבי מקדש אמרינן איפכא את שבתותי תשמורו אף על גב דמקדשי תיראו, פירש”י משום דאני ה’ משמע כולכם חייבים בכבודי ושמירת שבת כבוד הוא להקב”ה יותר מכיבוד אב ואם ומבנין בית המקדש ששמירת שבת אינה אלא לכבוד הקדוש ברוך הוא שברא עולמו בששת ימים, ובנין בית המקדש לכפרת ישראל ולהנאת כהנים, ואף על גב דדרשינן בכמה קראי אני נאמן לשלם שכר ונאמן ליפרע כיון דבחד קרא כתיב אני ה’ להזהיר על כבוד השבת כל מקום שהוזכר בו שבת נדרוש כן, ואני אומר עיקר הדרשא מואת שבתותי תשמורו בכל מקום שנאמרה שמירה יש במשמע שלא ידחה אלא שיהא שמור לעולם, ואין במשמע מורא כן, וממילא משתמע אני ה’ כולכים חייבים בכבודי עכ”ל.

הרי נתבאר כאן הענין כראוי בב’ אופנים.

{יום א’ כ”ד כסלו ערב חנוכה תשע”ו
כולל יששכר באהליך מודיעין עילית}

ת”ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרה”ר ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו, וכתבו התוס’ שם, וז”ל, מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה”ר אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר דאמר לקמן חצר שיש לה ב’ פתחים צריכה ב’ נרות ואמרי’ נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר עכ”ל התוס’.

והקשה הג”ר אליעזר יהודה פינקל (ר”מ דמיר) צע”ק לשיטת התוס’ דס”ל שצריך להדליק בפתח החצר, א”כ מ”ש זה שדר בעליה אמאי לא ידליק בחצר.

וצ”ל דחצירות העליה לא היו פונות לרה”ר, ואורחא דמילתא נקט, וא”כ צ”ע דהו”ל לאשמעינן דאף כל מי שאין דלתו פתוחה לרה”ר ידליק בחלון עכ”ל.

תשובה הנה עיקר מש”כ רבינו שליט”א דמיירי כשאין העליה פתוחה לא לחצר ולא לרה”ר, כ”כ בב”י סי’ תרע”א, והובא שם במ”ב סקכ”ג ושעה”צ סקכ”ז, ולא מבעיא למאן דס”ל שא”א להדליק בחלון כשיש לו פתח לחצר או לרה”ר (עיין שבות יצחק הל’ חנוכה פ”ב עמ’ ל”ג), אלא גם למ”ד דשרי (עיין חוט שני עמ’ שי”ב, ובס’ תורת המועדים על שונה הלכות סי’ תרע”א סקי”ג), מ”מ כאן לא מיירי בכה”ג אלא באופן שא”א וכנ”ל, ולתרץ קושיא זו נראה שבזמנם היה האופן המצוי והקרוב ביותר, שתהא דירה שאינה פתוחה לא לחצר ולא לרה”ר, היה בכה”ג בדר בעליה, אבל כל סתם דירה היתה פתוחה לחצר, ולהכי אשמעינן דבר הרגיל.

ולפי הסברא הנ”ל שהזכרתי דבכל גוני שרי להדליק בחלון א”ש טפי, די”ל דהשתא אתי לאשמעינן ג”כ קולא במי שדר בעליה שא”צ לטרוח לירד למטה, משא”כ אי אשמעינן בהדיא דמיירי רק באופן שא”א להדיק בחצר לא ידעינן לקולא זו.

שאלה

לכבוד הרב סילבר שליט”א אחדשה”ט

א.

ב.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א.

אפשר שבס”ה שכל גוי יעיד על מצוה א’ וממילא יעידו אח”כ בס”ה על כל התורה ובגמ’ קצרו בדוגמאות ואפשר שיש גוים אחרים יבואו להעיד על הכל ממש כפשוטו מלבד הדוגמאות המפורשות.

ב.

לשונות בסגנון זה צל”ע בס”י מה כתוב בהם, כי מנסיוני הרבה מן הסופרים לא דקדקו בכה”ג.

***

שאלה

בס”ד

כבוד הג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א

אבקש בזה לשלוח שאלה נוספת ונחוצה מאוד:

שלו’ ורוב ברכה

האם ידוע לכם האם יש מתירים להשתמש בשבת במערכות לטיהור מים, המותקנים כיום בהרבה בתים ומוסדות ציבור, מי הם ומה נימוקיהם?

בברכת התורה ובתודה מרובה מראש

חיים שינברגר ירושלים

***

תשובה

שלום רב

הנה נניח שאין כאן הבעיה של דוד השמש, דהיינו שהמים שמגיעים מדוד השמש וכשהם מסתיימים מגיעים מים אחרים לתוך הדוד, ויש מן הפוסקים שהתיר גם זה [האול”צ], ובאמת במערכת טיהור מים גרידא של מים מסתמא שבד”כ אין חשש בזה, ונניח ג”כ שאין חשש של ביצועי פעולות חשמל ע”י פתיחת הברז, [ובאופן כללי למעשה ישנם פעולות חשמליות שמתבצעות במערכות טיהור המים, וכנראה שיש צורך לברר על כל מכשיר בנפרד, וכן יש חילוקים בין סוגי המכשירים העשוי למים חמים או קרים ומה פעולתו בשבת.

(ואפשר ליצור קשר עם משמרת השבת על השימוש בדגמים בשבת לענין הפעולות החשמליות הללו)].

ובעצם בס’ שש”כ ג’ מט-נ נקט שמשקה שרוב בנ”א שותים אותו בשבת בלי סינון מותר לסננו בשבת, והסיק שם שמותר להשתמש בברז מים שמוצמד מסנן לברז בשבת, ע”ש בכל הפרטים בהלכה זו, (ועיין ציץ אליעזר ח”ז סי’ י”ב י”ג י”ד).

אכן עדיין יש מקום להתעורר בזה כדלהלן:

דהנה עצם ההיתר הפשוט להניח מסננת של בגד על הברז שהמים ירדו דרך המסננת [באופן שאין שום פעולה חשמלית מתבצעת], זה מבואר בגמ’ ושו”ע, אכן העיר חמי הגאון ר”ד בלומנטל שליט”א שבמציאות במטהרי מים [אינני יודע אם בכולם אבל במה שנבדק הוא כך] יש מים אמצעיים במסננת הנשארים שם והם מעורבים במיני לכלוך ואינם ראויין לשתיה, ומים כאלו אסור לסננם בשבת, דכל ההיתר לסנן מים בשבת הוא מצד שהמים ראויין לשתיה בלא הסינון, אבל אם המים אינן ראויין לשתיה אלא ע”י הסינון לא נאמר בזה ההיתר, ואם המציאות היא שהמים אשר נכנסים למסננת אינם המים היוצאים לאלתר אלא שהם מתעכבים שם ויוצאים מים אחרים תחתיהם שהמים היוצאים היו עד כה מים מלולכים, בזה אין ההיתר.

[הוספה אחר זמן רב: אחרי שראיתי דברי החזו”א השייכים לזה לפי דעתו יל”ע אם יהיה מותר גם באופן זה, וצריך להתיישב בדבר].

ויעוין ב”ארחות שבת” (עמוד קמא) בשם מרן הגרי”ש אלישיב, שאדם שהוא איסטניס ואינו שותה כלל מים בלתי מסוננים, אין לו להשתמש בברז המחובר למערכת טיהור מים, משום שלגביו יש כאן מעשה ברירה.

אף שהתערובת אינה ניכרת, יעו”ש, הובא ג”כ בחשוקי חמד בריש פ”ק דב”ק דף ב’ א’.

ועי’ בשו”ת מנח”י ח”ז סי’ כ”ג בדין מסננת על ברז על מנת שלא יצאו ממנו תולעים.

***

שאלה

מה שכתב השו”ע (יו”ד קפ”ב) דבאיסור לא ילבש היכא שנהגו האנשים אין מכים אותו, האם הכוונה לאנשים יהודים דווקא או שצריך שיהיה מלבוש גבר ואפי’ גויים ?

ובמקום שנהגו האנשים אם נשאר האיסור, למה לא מכין אותו?

תודה רבה.

***

תשובה

בע”ה מוצ”ש פר’ ויצא ע”ז, י’ כסלו

שלום וברכה

לשון השו”ע שם ס”א, כך הוא, המעביר שער בית שחי ובית הערוה, אפילו במספרים כעין תער, היו מכין אותו מכת מרדות.

בד”א, במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים.

אבל במקום שמעבירין אותו גם האנשים, אם העביר אין מכין אותו.

וכתב הרמ”א, הגה: ואפילו לכתחלה שרי (ר”ן פ”ב דע”ז).

רק החברים נמנעים בכל מקום ע”כ.

לפ”ז י”ל דהמחבר חושש לאוסרים לאסור מן הדין, אלא דאין מכין אותו מכיון שהוא סומך על הפוסקים המתירים.

והגרע”א שם כתב, גם האנשים.

בפרישה כתוב נראה דכל אנשים גוים דכיון דנהוג נהוג ולמדין ממנהג ההוא דעובדי כוכבים.

גם י”ל דעל ישראל קאמר דהיכא דנהיגי כולם אין מוחין בהם עכ”ל, והובא גם בדרכי תשובה שם.

וגם לפירושו נצטרך לבוא למה שכתבתי.

ור”ל שאין בזה מנהג גוים, דלזה מועיל מה שהנשים הישראליות עושות כן שלא יקרא מנהג גוים, וגם אינו מנהג נשים, דלזה מועיל מה שהגוים הגברים עושין אותו, ואזלינן בתרוייהו לקולא לומר שאינו מנהג גוים ואינו מנהג נשים, ומ”מ מכיון דאין סברא זו ברירא לגמרי להמחבר לכן כתב רק דאין מכיון מי שעושה כן, אבל לא דמותר לכתחילה אואילו הרמ”א מתיר לגמרי, דס”ל שסברא זו דסמכא היא.

וגם על פירושו הב’ יש לפרש דאין הכונה על כובע מסוים או בגד מסוים שדור אחד נהגו רק נשים ללובשו והדור אח”כ נהגו גברים ללובשו, אלא דוקא בדין המבואר בשו”ע, דהיינו להעביר שער של בית השחי, בזה חושש המחבר לאסור לחומרא, מכיון שבגמ’ נזכר שזהו מנהג נשים, ושמא אין לאנשים כח לעקור זה, מכיון שהוא מנהג התיפות ואינו שייך לאנשים [ע”פ מה שכתב האג”מ על שימוש במראה], ולכן מספקא ליה להמחבר קצת ומ”מ אין מכין ע”ז.

בכבוד רב

***

{מה שהקשיתם מן הגמ’ ברכות דף ה ע”ב, רבי אלעזר חלש על לגביה רבי יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר אמר ליה אמאי קא בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ע”כ, והקשיתם דבמתני’ פ”ב דאבות מט”ז תנן אם למדת תורה הרבה נותנם לך שכר הרבה, א”כ המרבה עדיף.

}

לא זכיתי להבין הקושיא בזה, דהא לית מאן דפליג שאם א’ לומד שעה אחת וא’ לומד ג’ שעות שהמרבה עדיף, וכל מה דאמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט וכו’ היינו לפי האפשרויות העומדות לפניו, ויעויין שולחן ערוך אורח חיים הלכות הנהגת אדם בבקר סימן א, טוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה.

וכתב המשנה ברורה ס”ק יב, אבל אם המרבה כיון ג”כ המרבה טוב יותר.

ובמגן אברהם ס”ק ו, ובגמרא אמרינן אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר אף ע”פ שהמרב’ כוון לבו ג”כ מ”מ אם הממעיט לא היה ספק בידו לעשות הוא רצוי להש”י כמו המרב’ וכ”מ מהראי’ שמביא מעולת העוף העני שנאמר בו ג”כ ריח ניחוח כמו עולת בהמה שמביא העשיר ע”כ.

ויעויין שם בט”ז ס”ק ג שכתב באריכות וז”ל, ז”ל רבינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו בתחנוניו כי טוב מעט בכוונ’ מהרבות בהם שלא בכוונ’.

וקשה ממ”נ אי מיירי תחל’ במרב’ בכוונ’ למה ישוה עם הממעיט ואי בלא כוונה למה אמר אח”כ כי טוב יותר כו’ ומתחל’ השוה אותם ובגמ’ סוף מנחות אמרי’ א’ המרבה וא’ הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ונראה ע”פ דמצינו בפ”ק דשבת דף י’ רבא חזיה לרב המנונא דקא מאריך בצלותי’ אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה והוא סבר זמן תורה לחוד כו’ ועד”ז שפיר אמרו א’ המרבה בתפל’ כרב המנונא דס”ל זמן תורה לחוד כו’ ואחד הממעיט בתפל’ כרבא שכוונתו לעסוק בתורה וע”כ מסיים שפיר ובלבד שיכוין לבו לשמים כלומר באותו ענין שממעט בתפל’ הוא לש”ש ועפ”ז אמר רבינו כי לפעמים הוא ריבוי התפל’ סיבה לשלא יוכל לכוון וא”כ טוב לקצר ולכוון ע”כ אמר אחד המרב’ ואחד הממעיט מטעם שיהי’ לו כוונ’ וע”כ סיים ובלבד כו’ פי’ שהמיעוט שהוא ממעט הוא לסיב’ שיכוין לבו לשמים כי טוב יותר למעט בכוונ’ ממי שמרבה בלא כוונה וזהו סיבה שממעט שיהי’ לו כוונה כנ”ל נכון עכ”ל, וע”ש עוד בפמ”ג.

ואף שאינו ענין ממש לענינינו מ”מ הדבר ברור שהמרבה עדיף מן הממעיט, וכל מה שמשוין ממעיט למרבה הוא רק אם עשה כל שביכולתו.

שאלה

כבוד היקרים ואהובים, מזכי הרבים.

אנשי עם סגולה.

חיפשתי ולא מצאתי, האם מרן חיבר את הבית יוסף קודם, או את האבקת רוכל? מצאתי תשובות לגבי ספרים אחרים ולא לגבי ספר זה.

האם יש לכם תשובה? (נפ”מ שיש לו סתירה מסויימת בהלכות קדימויות צדקה.

אליהו בר שלום

דיין ומו”צ שכ’ רמת שלמה בעיה”ק ירושת”ו

ראש בית הוראה “משפטי החיים” בת ים

מח”ס משפט הכתובה

***

תשובה

בע”ה

א’ דר”ח כסלו – נר ו’ דחנוכה תשע”ז

לכבוד הגאון רבי אליהו בר שלום שליט”א

הנה ז”ב שמעכת”ר אינו צריך לדידי ודכותי, אבל אביא לו קצת מה שראיתי בזה, והנה ראשית כל יש לברר האם שו”ת אבקת רוכל הוא שו”ת שסידר מרן את כל התשובות לפני שיצאו לאור, או שלא הוא סידר אותם באופן זה או שלא עבר עליהם קודם צאתם לאור, דא”כ י”ל שאפילו אם נדפסו אחר הב”י או נסדרו אח”כ אבל אפשר שחזר בו מזמן שכתב התשובות, ומאידך אם כתב הכל לפי הוצאתו לאור, או סידורו לספר, בזה יש להסתפק מה חיבר קודם.

ועי’ שו”ת ויאמר יצחק ח”ב ליקוטי דינים דף רי ע”א שכתב שתשובות נכתבו אחר הב”י, וגם הר”ח פלאג’י בגנזי חיים דגל קים לי אות נ”ד כתב שהלכה כתשובות נגד הב”י שהתשובות הם הלכה למעשה.

וראיתי בשו”ת עטרת פז ח”א כרך ב’ יו”ד סי’ ב’ וז”ל, ולכאורה דברים אלו חשיבי כסתירה בדברי מרן מתשובותיו לפסקיו בב”י, ולפי מאי דחזינן שכתב מרן גופיה בב”י חחו”מ (סי’ קי סקי”א) בשם הר”י בן הרא”ש שכתב, דאם הרא”ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו הפסקים עיקר שהיו אחרונים.

ע”כ.

[ונראה שגם הטור נתכוון לרמוז לדברים אלו בדבריו בחחו”מ (סוס”י עב) שכתב שם: אף על פי שכתב [הרא”ש] בתשובה שהמלוה על המשכון שומר שכר, בפסקיו כתב שהוא שומר חינם כדפרישית לעיל ודאחרונה היא.

ולא כתבתי תשובה זו אלא ללמוד ממנו חילוק זה למי שפוסק שהוא שומר שכר.

עכ”ל.

ע”ש.

ומדכתב על פסקיו ודאחרונה היא ש”מ דס”ל נמי הכי דמש”כ הרא”ש ז”ל בפסקיו הוא העיקר, אף על גב שהוא נגד מה שכתב בתשובותיו וגם מדברי מרן ז”ל בב”י נראה שהסכים וקיבל לכלל זה בדברי הרא”ש, שכתב בבית יוסף חחו”מ (סי’ קכו סק”ח) והרא”ש אף על פי שבתשובה (כלל סט) כתב דמעמד שלשתן לא מהני אלא מדעתו של לוה, בפסקיו העלה דקיי”ל כריב”א ור”ת.

עכ”ל.

ע”ש.

ומזה נראה ג”כ דס”ל למרן דהעיקר הוא כמש”כ בפסקיו].

וממילא הכ”נ יש לומר לכאורה בדעת מרן ז”ל גופיה, דכל דחזינן כי הא שסותר עצמו בפסקיו בבית יוסף לדבריו בשו”ת אבקת רוכל, צריך לומר שהעיקר הוא כמש”כ בב”י.

הן אמת כי הנה הלום ראיתי להגאון רבי חיים פלאג’י בספרו כל החיים (מער’ י אות זך) שכתב שם וז”ל: מרן הקדוש ז”ל היכא דדבריו סותרין ממש”כ בבית יוסף למ”ש בתשובותיו יש לנו למנקט כמ”ש בתשובותיו, כן הכרחתי בתשובה ששלחתי לבבל יע”א מדברי הרב חיים שאל ח”א (סימן עד סי”א) שכתב, ודבריו בתשובה הם הלכה למעשה בפרטות ועדיף משו”ע יעו”ש.

הרי דתשובה עדיף משו”ע, ומאחר דקיי”ל דהיכא שסותר מבב”י לשו”ע השו”ע עיקר כמו שכתב הרב שולחן גבוה (בכללי השו”ע אות יג) יעו”ש, כ”ש כשסותר מב”י לתשובה שהתשובה עיקר דעדיף משו”ע.

ועוד הבאתי ראיה מדברי מהרמ”ז בתשובה בספר חק”ל (מהדורא בתרא דף קעד ע”ב) שכתב וז”ל: דלהוציא מיד המוחזק אין בנו כח להוציא מפסקי מרן בתשובה ומכל שכן על פי מ”ש בב”י דרך שקלא וטריא.

יעו”ש.

דשמעת מינה דעדיף כח התשובה ממ”ש בב”י כמו שהארכתי בפסקי הראשון והשני יעו”ש בס”ד.

והנה בעתה רואה אנכי כי עמדו הפוסקים בכיוצא בזה בדעת הרא”ש כשסותר דבריו מתשובה לפסקיו כמאן עבדינן, כי כפי דברי מרן בב”י סימן קסט כתב בדעת הטור דסובר כי מ”ש בתשובה עיקר וכ”כ בסימן רא יעו”ש.

ובתשו’ פ”מ (ח”א סימן יב דף כז ע”ב) וכן נראה מתשובת מהרי”ל (סימן עב) דהתשובה עיקר שהם הלכה למעשה, והרב כנסת הגדולה בחו”מ (סימן עב הגה”ט אות סח) ובתשובות בעי חיי חחו”מ (סימן סא) הביא בזה מחלוקת וסוף דבר כתב שם בתשובות בעי חיי (דכ”ו ע”א) הכלל העולה דלא נמצא מי שיאמר דהתשובות עיקר זולת מהרי”ל וכו’ ומה גם כי מצינו למרן בב”י בתשובה לחלק אבהע”ז (סימן ב) שכתב שהפסקים עיקר, וכמש”כ הרב כנסת הגדולה שם.

[והן אמת דלפי מה שהבאנו בס”ד לעיל חזינן שמרן ז”ל ציין לדברים אלו ג”כ בב”י חחו”מ סי’ קכו ובסי’ קי שהביא שם את תשובת ר”י בן הרא”ש שכתב כיו”ב דהפסקים עיקר, אלא שמדברי מרן בסי’ קי משמע מעט דהפסקים עיקר כיון דהרא”ש כתבם באחרונה, וכאשר משמע כן גם מדברי הטור הנ”ל בחו”מ סו”ס עב.

ודו”ק].

עכ”ל שו”ת עטרת פז.

ועי”ש עוד הרבה שהאריך בזה.

ועיין בברכי יוסף (יו”ד שיו”ב סימן קמא סק”ג) שכתב וז”ל, צורות הבהמות חיות ועופות וכו’.

בבית הכנסת או בבית מקום שמתפללין בקביעות פשיטא לי דאסור, כדברי רבינו אליקים שהביא הבית יוסף, וכל הראיות שהביא בב”י כנגדו יש לגמגם בהם.

והמורים התר להתפלל בקביעות במקומות שיש צורות אלו עתידין ליתן את הדין.

הרד”ק בהגהותיו כ”י.

ועתה נדפסו תשובות מרן הקדוש ספר אבקת רוכל, ובסימן ס”ג כתב שדברי רבינו אליקים עיקר, ואסר לשום על ההיכל אבן מצויירת כצורת אריה וכיוצא, וכן הסכים מהר”ם מפאדוה שם סימן ס”ה.

והסכימו עם מהר”א קאפסאלי דאסר.

ע”ש, עכ”ל הברכ”י, ונראה שתפס דברי האבקת רוכל בפשיטות ולאו דוקא משום דהוא לחומרא, אלא דמשמע שכך תופס מצד הדין.

[ומיהו הקושיא שגם באבקת רוכל גופיה יש סתירה בענין הנ”ל, עי’ במגיה שם, ובאחרונים שדנו בסתירה זו].

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

חן חן להגאון הנפלא רבי עקיבא סילבר.

ירבו כמותו.

הנדון שלי היה על סתירה שיש בין אבקת רוכל והשו”ע, ולא עיינתי בדברים היטב, אבל מקופיא הנה הסתירה:

.

אליהו בר שלום

דיין ומו”צ שכ’ רמת שלמה בעיה”ק ירושת”ו

ראש בית הוראה “משפטי החיים” בת ים

מח”ס משפט הכתובה

***

תשובה

כמדומה שהסכמת האחרונים שאחר השו”ע הוא כמו שכתוב בשו”ע, וכ”כ החכמ”א שער משפי צדק כלל קמז סי”ג, וע”ש בש”ך סקי”א מה שהביא משו”ת מהר”ם אלאשקר, ובבהגר”א שם סקי”ט, ועי’ שו”ת בצל החכמה חלק ד סימן קסא, ושו”ת שבט הלוי חלק ה סימן קל סק”ו.

בכבוד רב

***

לכבוד חברי וידידי גרשון גולד, משה דוד טננבוים וכו’.

משה”ק אהא דגרסי’ בברכות ל”ב א’ גבי הרף ממני אמר דבר זה תלוי בי מיד עמד משה ונתחזק וכו’, ומ”ש גבי גזירת משה שלא יכנס לארץ שכשאמר לו הקב”ה אל תוסף לא נתחזק ע”ז עוד בתפילה.

הנה באמת מ”ר רצה מתחילה לעשות כך כפי שעשה בהר סיני, ואדרבה הפסיק מזה כשאמר לו הקב”ה אל תוסף, וכמ”ש כ”ז רש”י לעיל, ונראה דלשון הרף ממני חלוק מלשון אל תוסף דבר, דאל תוסף דבר בקשה היא שלא יוסיף לדבר, ואף דממילא ש”מ שאם יוסיף לדבר יוכל לשנות הדבר ע”י תפילתו (וכדאי’ להדי’ בחז”ל), מ”מ ש”מ שרצון ה’ הוא שלא ידבר ע”ז, משא”כ הרף ממני אין במובן שתהא הוראה לזה, דלשון הרף ממני משמעותו כאילו יש למ”ר שום שלטון וכח על הדבר, וקאמר ליה שירפה מכחו ושלטונו ויתן לו להקב”ה כביכול לעשות כרצונו, ולמאי קאמר ליה זה, דפשיטא שאי”ז תלוי ברצון מ”ר אלא רק ברצון ה’, אלא דקאמר לי’ להשמיעו שיש לו כח בדבר, מה שא”כ הכא דלא קא”ל אלא אל תוסף דבר ולא משמע דבעי לאשמעי’ מידי רק עצם הענין שלא יוסיף לדבר, וכלל לא אשמעיה שיש דבר תלוי בו אלא רק שלא יוסיף לדבר עוד; ועוד דמכדי הא עד השתא לא דיבר ע”ז ומשמע מדברי הגמ’ שגם לא הי’ בדעתו לדבר א”כ למאי קאמר הרף ממני, משא”כ הכא שדיבר כמ”פ וע”ז קאמר אל תוסף; ועוד כיון שרצון ה’ מאוד הי’ ידוע לו עד עתה לגדל את ישראל לעם סגולה משא”כ מה שרצה ליכנס לארץ דאדרבה רצון ה’ הי’ שלא יכנס כמ”ש בס”פ שמות עתה תראה וכו’ כמו שדרשו רז”ל ואי אתה רואה במלחמת ל”א מלכים; ועוד דכיון דכבר ידע מ”ר מאז שבכחו לבטל גזירה בתפילה למאי אשמעיה תו אל תוסף, דבשלמא מעיקרא שלא ידע דד”ז תלוי בו י”ל שא”ל הקב”ה ל’ זה רק להשמיעו שזה תלוי בו, אמנם בפעם הב’ שכבר ידע מזה ע”כ אמר לו זה לפשטיה שימנע מלדבר עוד.

פשוט שמכמה טעמים לא עשו כדין דהנה ברכה לבטלה הוא איסור ודאי ומחלוקת הראשונים אם איסור דאורייתא או איסור דרבנן (עיין שו”ת רע”א ח”א עמ’ ע”ט, וכן נקטו המ”א ובשו”ת בית יצחק ושו”ת אחיעזר ואחרונים, והחזו”א נקט דגם הר”מ מודה להתוס’ שהוא רק איסור דרבנן וכנ”ל בפשטות הסוגיות לפו”ר, ומ”מ לכו”ע הוא עכ”פ איסור ודאי).

משא”כ ויכולו דמדינא דגמ’ אין בזה חיוב, כדאמרינן בשבת קי”ט ב’ כל האומר ויכולו וכו’ משמע שאינו חיוב, וא”כ אם יפסיק בברכתו כעת עובר ודאי איסור לקיים הידור מצוה.

ועוד דיכולין הציבור לומר ויכולו אחר כך, ואף אחר הקדיש, וגם א”צ לומר בצבור ולכמה פוסקים סגי ביחיד וגם להסוברים דילחיד לא סגי עכ”פ בשנים מהני לעדות (עיין משנ”ב סי’ רס”ח ס”ק י”ט וחזו”א או”ח סי’ ל”ח סק”י), והגם דעיקר הדעה דהוא בתורת עדות, וכן מוכח מהמאירי ושלה”ג שם (כמ”ש בשיח השדה), ובעי שנים כמ”ש הגר”א, יוכלו לעשות שנים יחד אחר כך, ובלאו הכי רוב הציבור א”צ לחזור, שבקידוש עושין בשנים ויאמרו מעומד אם נוהגים לומר מיושב בשאר השנה (כמש”ש במ”ב), וכונתי לעיקר הדין שא”צ לחזור שהרי בלאו הכי יאמרו אח”כ, ולא שכך יעשו, דבודאי טוב שהציבור יאמרו כשהם עדיין מכונסין, אלא שגם אם לא היה אפשר שהציבור יאמרו כלום אח”כ, מ”מ אין להפסיק הש”ץ מברכת מעין שבע מאחר שכל יחיד אומר בביתו.

ועוד דבהרבה ראשונים מבואר דמצד הדין אין צריך לומר ויכולו בליל שבת אחר שמונ”ע, ורק גזירה משום יו”ט שחל בשבת (כ”כ בתוס’ והרא”ש ומרדכי והגהות מיימוני וסה”ת, וכ”ה בש”ע שם סי’ ח’), ומה”ט כתב החזו”א שם שלא יקצר תפילתו לומר ויכולו עם הציבור דלהאריך בתפילה מעלה היא ונזכרה בגמ’ ברכות ל”ב ב’ משא”כ לומר ויכולו אחר התפילה הידור בעלמא הוא, [וע”ש שהסתפק בענין יו”ט שחל בשבת שאז הוא מעלה באמת ולא רק מטעם גזירה כמבואר בשו”ע].

מ”מ נתבאר דלדידהו אין טעם מעיקר הדין לומר ויכולו אחר התפילה בסתם שבת, ואע”פ שברוקח (הוב”ד במ”ב סי’ רע”א ס”ק מ”ה) הביא משם מדרש לאומרו ג”פ, וע”ש בא”ר סקי”ב שהביא עוד טעמים לדבר, מ”מ אינהו פליגי ע”ז וגם הטור פליג על מדרש זה כמבואר במ”ב שם, וגם הרמ”א לקמן שם ס”י דס”ל דויכולו דקידוש בישיבה אפשר דפליג ע”ז, דהא כ”ז הוא מטעם שאמרו בבהכנ”ס א”צ לעמוד (כמש”ש במ”ב סקמ”ז), ואי נמי אית ליה להטור דברי המדרש שהביא הרוקח ס”ל דבתרי אידך ויכולו אין דין עדות, והגם שמנהגינו לעמוד גם בויכולו בקידוש כמ”ש במ”ב סי’ רס”ח שם הידור יתירא הוא [ומיהו על החפץ חיים גופי’ כתבו שנהג לישב וכן נהגו החזו”א והגרי”ז מבריסק].

אלא שאפשר לומר דכיון שהתחיל ברוך אתה ה’ שלא מדעת הציבור אמרי’ לי’ לתקוני שדרנוך ולא לעותי.

וכ”כ בשו”ת שו”מ מהד’ ו’ ח”ה סי’ כ”ב ובהליכ”ש פי”ד מהל’ תפילה ה”י לגבי ש”ץ שהתחיל להתפלל תפלת חול.

אבל נראה דלא דמי דמכל הפוסקים בשאר דינים גבי ש”ץ מוכח דבעלמא לא אמרינן הכי, וכמ”ש הש”ע סי’ קכ”ו ס”ג על ש”ץ שטעה ביעלה ויבוא בשחרית אינו חוזר, וע”ש ברמ”א ובמ”ב, וכ”ש הכא דזהו הברכה שתקנו והוא מעיקר הדין.

לכך נראה דשלא כדין עשו מי שהפסיקוהו מלסיים הברכה ויסיים הברכה, ושם יאמר ויכולו (ואם יזכור רק באמצע קדיש ע’ אג”מ ח”ד סי’ ע’ סקי”ג), ואפשר שיש לצדד שיכולין ציבור לאומרו אחר זכר למעשה בראשית דומיא דיחיד בתוך תפלתו, אבל לכאורה א”צ בזה, דציבור לא אמרי לזה בברכה וכיון דמעלה היא הבו דלא לוסיף עלה.

קרא פחות

{עש”ק פ’ מקץ נר ה’ לחנוכה ע”ו}

מה שהקשה כת”ר מה שנקרא מנשה איש קודם י”ג שנה, ובפרש”י באבות פ”ה מכ”א פי’ דילפינן משמעון ולוי דמי”ג שנה חשיב איש.

תשובה ראיתי להגרחיד”א ז”ל בס’ פני דוד עה”ת שעמד על קו’ זו, וז”ל שם, ויעש האיש כאשר אמר יוסף אמרו רז”ל זה מנשה ותימה דפירש”י במס’ אבות ילפינן בן י”ג למצות משמעון ולוי כי כשבאו על שכם לא היו אלא בני י”ג שנים כשתחשוב שנותיהם וכתיב בהו איש חרבו על ירכו וכשתחשוב שנותיו של מנשה תראה שלא הי”ל לכל היותר אלא תשע שנים מהר”ר חיים משם ה”ר אליעזר אבי העזרי וצ”ע פירוש התורה מרבותנו בעלי התוספות וזה עד ממהר כי פירש”י דאבות הנדפס במדרש שמואל ועץ החיים הוא אמת שהוא מרש”י זצ”ל וגם בטור סי’ רמ”ב א”ח מזכירו וכן הרשב”ץ בס’ מגן אבות מיחסו לרש”י ולאפוקי מהרב יעבץ בעץ אבות שלו שהתמרמר והטיח דברים על הפי’ הזה והחליט שאינו מרש”י וחשבו לטועה וחסר דעת למפרש הנז’ ואני בעניי אומר שהגם שהפירוש הוא מרש”י לא יבצר שנפלו כמה ט”ס בהעתקות מכמה מאות שנים ואין ראיה אם ימצא איזה קושי בדברי הפירוש הנז’ כי כזו וכזה אירע בכמה פירושי הראשונים ובדברי רז”ל כידוע ובכל דור ודור חכמי ישראל מגיהים וחוזרים ומגיהים התלמוד הקדוש ופירש”י והתוספות ובפרט בסדר קדשים כמפורסם ומאי דקמן בפירש”י דאבות הנדפס פ”ה והביאו הרב תי”ט כתב דלוי בן י”א כשיצאו מאצל לבן וששה חדשים שהיו בדרך וי”ח חדש בסוכות הרי לוי בן י”ג שנים וכתב על זה הרב תי”ט דרש”י לא דייק בפירוש החומש פ’ וישב שכתב ע”פ ויתאבל על בנו ימים רבים שהיה ששה חדשים בבית אל אחר מעשה שכם עכ”ד וע”ז כתב הרב יעב”ץ שנעלם ממנו תלמוד ערוך ספ”ק דמגילה דקאמר ששה חדשים בבית אל כפירש”י בחומש וכן הוא בסדר עולם ופירש”י דאבות אינו פירש”י והרחיב לשונו על גאון עוזינו הרב תי”ט והאריך בזה ע”ש הן אמת דלכאורה היא תמיהא קיימת על הרב תי”ט מאחר שדברי רש”י בחומש הם דברי הש”ס וסדר עולם ועוד אני מוסיף לתמוה דגם בבראשית רבה סוף פ’ ע”ח אמרו בבית אל ששה חדשים כדברי רש”י בחומש ואיך הרב תי”ט כתב דלא דייק פירש”י בחומש אך אוסיף להביט בספר מגן אבות להרשב”ץ שכתב כדברי רש”י בפירוש אבות דששה חדשים עשה בדרך וי”ח בסוכות וכל קבל דנא אמרו בב”ר פ’ פ’ איש חרבו א”ר אלעזר בני שלש עשרה שנה היו וכפי מ”ש לעיל פ’ ע”ח ובש”ס וסדר עולם דבבית אל ששה חדשים איך יהיה ללוי י”ג שנה וראיתי לה’ מגן אברהם בספרו זית רענן [על הילקוט] שכתב פ’ וישלח בזה והוקשה לו דלוי היה בן י”ב ומחצה ואיך קרי ליה איש הלא לא הי”ל י”ג שלמים ותירץ דלוי ה”ל מופלא הסמוך לאיש ועכ”פ הי”ל לשמעון י”ג שלמים עכ”ד וקשה על הרב ז”ל דנעלם ממנו מ”ש רש”י בנזיר דף כ”ט ע”ב וז”ל איש הוי מבן י”ג שנה ולא בפחות שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי”ג אבל בבן י”ג מצינו שקראו הכתוב איש כדכתיב ויקחו ב’ בני יעקב איש חרבו וגמירי שמעון ולוי בההיא שעת’ בני י”ג שנה הוו והרוצה לחשוב יצא ויחשוב עכ”ל הרי מוכח בהדיא מדברי רש”י דלוי הי”ל י”ג שנים שלמות וכתב דלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי”ג ואיך סבר וקביל הרב הנז’ דלוי לא הי”ל י”ג אלא בן י”ב ומחצה היה גם לא זכר פירש”י דאבות ודברי הרב תי”ט הנז’ ועל רש”י בנזיר שכתב דלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש בפחות מי”ג יקשה ביותר קושית ראבי”ה הנז’ דאתאן עלה דהרי מנשה קראו הכתוב איש ולא הי”ל ט’ שנים איברא דכעת לא מצאתי מדרש זה דהא דכתיב ויעש האיש הוא מנשה ובין כך ובין כך הא דלוי הי”ל י”ג שנים צריך ביאור וראיתי שגם בספר ארחות חיים ה’ תפלה אות ע”ג כתב וכן מצינו לוי שלא היה במעשה שכם כי אם בן י”ג שנה ונקרא איש שנאמר איש חרבו על ירכו עכ”ל ונראה לישב קצת דברי רש”י בפי’ אבות והוא דהאמרי’ יולדת לז’ יולדת למקוטעין וכ”כ הרשב”ץ שם בס’ מגן אבות דעיבור ראובן שמעון ולוי היה לששה חדשים ויום אחד וא”כ בי”ח חדש וג’ ימים מספיק לג’ עיבורים וימי טהרה לראובן ושמעון הוסף קרוב לג’ חדשים על י”ח אכתי פשו יותר משלשה חדשים עד שתי שנים ומ”ש פ’ בן סורר דל תרתי שני לתלתא עיבורי לאו דוקא ומנין שלם נקט וגם הרשב”ץ שם שכתב שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד כתב תרתי שני לתלתא עיבורי ולאו דוקא וא”כ כי מדלית ז’ שני עבודת לאה וכ”א חדש לעיבורי ראובן שמעון ולוי עם ימי טהרה לראובן ושמעון נמצא לוי כשיצא מבית לבן הי”ל י”א שנים ויותר מג’ חדשים ובדרך היה ג’ חדשים בציר פורתא ואלו הם הששה חדשים דנקטי רש”י והרשב”ץ שהיה בדרך דנקטי מנין שלם והיינו שזמן הדרך השלים לששה חדשים עם מה שהיה ללוי יותר מי”א שנים בצאתו מבית לבן וי”ח חדש בסוכות הם י”ג שנה בדקדוק והש”ס וב”ר שמנו ששה חדשים בבית אל לאו דוקא בבית אל אלא נקטי מנין שלם ובכלל הם קרוב לג’ חדשים שהיה בדרך ויותר מג’ חדשים בבית אל ונעשה הכל ששה חדשים ועפ”ז הכל שפה אחת ודברים אחדים ודוק היטב שוב ראיתי מ”ש בלחם שמים ח”ב דכי דייקינן לוי בר תליסר בציר תלת ירחי הוי ההיא שעת’ כשיצאו מארם וקחשיב תו תלת ירחי מדשהו בשכם ושלשה חדשים משם ואילך נמצא החשבון מכוון עכ”ל וכתב זה לדעת סדר עולם ורש”י עה”ת שכתבו ששה חדשים בבית אל כמ”ש בש”ס ע”ש וכתוב זה גם כן בסוף ס’ עץ אבות בהשמטות ודברים ככתבן אין להם הבנה מאי קאמר דהוי בר י”ג בציר תלת ירחי כשיצאו מארם והלא לא משכחת אלא י”א ועוד תלת ירחי וקצת ימים כמש”ל ותו י”ח חדש דסוכות איכא ודאי ואולי ט”ס נפל בב’ המקומות וצ”ל כשיצאו מסוכות וחשיב תלת ירחי ששהו בשכם טרם מעשה דינה ומאי דכתיבנא בעניותין נראה עיקר לפי קיצורנו והמעיין ישפוט בצדק ורבינו בחיי פ’ וישלח כתב דלוי היה בן ט’ חדשים וי”ב שנה עש”ב חשבונו ונראה דסובר דקרא הכתוב ללוי איש להיותו מופלא הסמוך לאיש כמ”ש הרב זית רענן כמש”ל ואחר זמן רב ראיתי בס’ לב שלם פ”ב דאישות דף ט”ל ע”ג שעמד קצת בזה עש”ב עכ”ל החיד”א שם.

וראיתי עוד בשו”ת דברי יציב חו”מ סי’ נ’ סק”ט, וז”ל, ובדעת זקנים לבעלי התוס’ פרשת מקץ מ”ג י”ז על פסוק ויעש האיש כאשר אמר יוסף אמרו רז”ל זה מנשה ותימה דפרש”י במס’ אבות ילפינן בן שלש עשרה למצוות וכו’ וכשתחשוב שנותיו של מנשה תמצא שלא היה כי אם ט’ שנים וכו’ ואפ”ה קורהו איש עיי”ש וחידוש שהחיד”א שם בפני דוד אות ג’ כתב שלא מצא מדרש זה דויעש האיש הוא מנשה עיי”ש ולפענ”ד הכוונה למ”ש שם בתרגום יוב”ע בפסוק הקודם ואמר למנשה דממנה אפיטרופוס על ביתיה וכו’ עיי”ש ועכ”פ לפי המדרש הזה יש למצוא סמך למ”ד בסוגיין כבר תשע ולהנ”ל דר’ יוחנן דאמר כדי חייו נמשך להאמור למעלה שנתנו בזה קצבה לפי שנים י”ל דלשיטתיה אזיל דבסוטה ל”ו ע”ב א”ר חייא בר אבא א”ר יוחנן בשעה שאמר פרעה ליוסף וכו’ בא גבריאל ולימדו שבעים לשון וכו’ הוה קא משתעי יוסף בלשון הקודש ולא הוה פרעה ידע מאי הוה קאמר וכו’ א”ל אשתבע לי דלא מגלית וכו’ עיי”ש ומוכח מזה שבין המצריים לא היה אף אחד שידע לשון הקודש דאל”כ הרי היה הוא יכול לגלות שפרעה אינו יודע וא”כ מי היה המליץ בינתם בראשית מ”ב כ”ג וצ”ל שהיה מנשה כבתרגום יוב”ע שם ושהוא היה גם האיש על בית יוסף כבתרגום יוב”ע הנ”ל וא”כ חזינן שנקרא איש בבן ט’ ואשר מטעם זה נמי אמרו חכמים כבר תשע כבר עשר ומוכח דאינו אלא תקנת חכמים משום כדי חייו כדברי ר’ יוחנן כאן וכנ”ל ודו”ק וביתר שאת י”ל ולהשוות בין הלימודים דמ”ש רש”י דאיש היינו בן י”ג זה לגבי ישראל ומה שמצינו במנשה שהיה איש בבן ט’ היינו מחמת שהיה לו דין ב”נ דאין בהם זמני קטנות וגדלות בשנים דלא ניתנו שיעורים לב”נ כנ”ל מהח”ס דהנה כבר דיברנו במ”ש רש”י בראשית מ”ח ט’ שהראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה דצ”ב מי היו העדים שם במצרים והארכנו בזה עיין לעיל חאהע”ז סימן מ”ט אות ט’ ובשפע חיים מכתבי תורה ח”ד סי’ רל”ו ושפע חיים נישואין סימן מ”א וכעת נתקשיתי עוד דהא גרות בעי ג’ כמבואר ביבמות מ”ו ע”ב ואיך גייר את אסנת בת פוטיפרע שם במצרים ואם נאמר שבאמת לא היתה גיורת נמצא דולדה כמותה וממילא היה למנשה דין ב”נ וא”ש שלכן נקרא איש גם בבן ט’ דאין שיעורים לב”נ אבל בישראל צדקו דברי רש”י שלא מצינו בכל התורה שיהא קרוי איש רק בשמעון ולוי כשהיו בני י”ג ומיושב קושיית בעלי התוס’ הנ”ל וא”ש כנ”ל דכיון שאצל ב”נ הוה איש מבן תשע כדחזינן במנשה לכן בישראל נמי יש לו קנין עכ”פ מדרבנן שאמרו מקחו מקח וממכרו ממכר משום כדי חייו כדברי ר’ יוחנן הנ”ל לשיטתו ודו”ק עכ”ל.

ואחר שהאריכו הגאונים הנ”ל בכ”ז אין לי מה שאוכל להוסיף ע”ד בדל שכלי.

{בע”ה כ”ו שבט ע”ו}

מה שהקשה על פרש”י בשמות כ”ד ה’ שכתב מי חלקו מלאך בא וחלקו ומנ”ל הא, אי משום שא”א לצמצם הא אמרינן בבכורות י”ז א’ עביד מה דאפשר, א”כ לא היה צריך להקפיד שיהיה מדויק.

תשובה הנה בעצם ענין זה של א”א לצמם כבר נזכר במהר”ל בגו”א כאן בטעם הדבר, וכעי”ז בפנים יפות לבעל ההפלאה, ואי משום קושיא זו מצינא לתרץ דכ”ז דוקא בציווי דע”כ לא הקפידה התורה ביותר ממה שיכול האדם לעשות, וכיון שהאדם אינו יכול לצמצם ע”כ לא כיונה תורה לזה, משא”כ היכא שנזכר בתורה בל’ סיפור דברים הואענין אחר.

אכן בפי’ המיוחס להרע”ב עה”ת (הנקרא עמר נקא) כתב על פרש”י וז”ל, מדלא כתיב בתחלה ויחלק את הדם משמע שלא נחלק בידי אדם אלא בידי שמים והיינו מלאך ע”כ.

א”כ הדיוק אינו מצד שא”א לצמצם אלא מטעם אחר.

וכעי”ז ברא”ם.

וה”ר העשל (רביה דהש”ך) כתב (חנוכת התורה משפטים אות פ”ט), וז”ל, ויקח משה חצי הדם פירש”י מי חלקו מלאך בא וחלקו עד כאן.

ויש לדקדק דילמא משה בעצמו חלקו.

ויש לומר דהנה איתא בש”ס שלקח הדם מיד כשהתחיל לזוב מהבהמה, מדכתיב ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח, משמע שקיבל מעיקרא חצי הדם באגנות ואחר כך המתין עד שיצא מהבהמה חצי הדם הנשאר בה כדי שיהיה לזריקה, עיין שם, אם כן קשה איך ידע כמה תצא עוד, משום הכי מוכרחים לומר דמלאך באוחלקו עכ”ל.

[ומה שהקשה כת”ר ע”ד הרמב”ן עה”ת, הנה כבר כתבתי לו כמ”פ שאין דרך הרמב”ן עה”ת להתאים דבריו תמיד עם דברי הגמ’].

{בס”ד מוצ”ש פרשת בראשית כ”ח תשרי תשע”ו
לכבוד ידידי יקירי הבה”ח המופלא הרב משה דוד טננבוים נ”י גריס באורייתא תדירא שייף עייל ונפיק שמח ומשמח את הכל.

שלו’ רב וכט”ס!
מה ידידות מכתבך אשר קבלתי, זכרתי ימים מקדם, עת לומדי עמך, שקידתך ונעימותך, זכרון לטובה, ויה”ר שתזכה לזיוג הגון בקרוב בעז”ה.

הנה שאלתני כמה שאלות בהלכה, וכבר ידעת שאינני ראוי להורות הוראה בישראל ח”ו, ולא מלאתי כרסי אפי’ בחלק קטן מתוך החומר הדרוש לזה, וכל מילתא דצריכא רבה לא תשאלו לא מטרמיסין וכו’ כתובות י”ז א’, ואמרי’ כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה סוטה דף מ’, ואני מקוה שלא היתה כונתך לזה, אבל מ”מ הנפרד מחבירו לא יפרד אלא בדבר הלכה ברכות ל”א א’, ועל כן אשלח לך את דעתי הקלושה בדברים הללו אשר שאלת, כדי לישא וליתן בד”ת, ותוכל לומר אלי גם דעתך בכ”ז.

}

א) מה ששאלת ראשונה האם בישול האסור לדעת המחבר ומותר לדעת הרמ”א האם הנוהג כדעת המחבר מותר לו לאכול זה בדיעבד כדין ספק מעשה שבת דשרי, או דילמא הנוהג כדעת המחבר מוצא מכלל הרמ”א ולא חשיב שיש דעה אחרת בזה.

והנה דעת הרמ”א ג”כ זוהי דעה המובאת בראשונים, והמחבר גופי’ לא אסר אלא משום חשש בישול לדעת הפוסקים האוסרים, אלא שבקיצור השאלה האם מה שהותר מעשה שבת באופן שיש דעה המתירה אם זהו רק באופן שדעה זו נפסקה להלכה או גם דעה שלא נפסקה להלכה.

והנה כתב המ”ב סי’ שי”ח סקל”ח באופן שנצטנן הלח דגם להנוהגין כהרמ”א אם נצטנן לגמרי בזה אסור לבשלו שוב דקי”ל יש בישול אחר בישול בלח, וכתב ע”ז בשעה”צ בשם ס’ נתיבות השלום ובדיעבד אין לאסור עכ”ל השעה”צ, ובמ”ב מהדו’ דרשו הובא שם דברי הנתיבות השלום [סוף ח”ב קיצור הל’ שבת נתיב ים ס”ק ע”ג] שיש לצרף הסוברין עירוי מכלי ראשון אינו מבשל ויש לצרף הסוברין שאין בישול אחר בישול בלח שנצטנן [פי’ אפי’ נצטנן לגמרי], ובאופן ששאלת שהוציא בכף מתוך סיר המרק לתוך קערת מרק שהתקררה חלקית, בודאי שאין לאסור בדיעבד שיש לצרף הדעות הנ”ל, ובאמת גם בצירוף הדעה האחרונה הזו בלבד סגי, עיין מ”ב סי’ רנ”ג סקצ”ה ושה”צ שי”ח ק”ח, וכ”ש שכאן שייכי צירוף תרוייהו, וגם דלא נתקרר לגמרי ויש לצרף עוד גם דעת הרמ”א שהיא נהוגה בפועל אצל בני אשכנז, [ובאול”צ ח”ב פ”ל סי’ י”א הוסיף ע”ד הנה”ש הנ”ל שיש לצרף גם עוד דעה ע”ש].

וכמדו’ שאין צורך להוסיף עוד בזה.

ב) מה ששאלת האם מה שמכסין הכלי שנטלו לתוכו מים אחרונים, האם מהני לכסות ג”כ בכוס שקופה.

הנה ראשית כל ענין זה של כיסוי המים אחרונים אין לו מקור כ”כ מן הגמ’ והשו”ע, ואינו חיוב מצד עיקר הדין, ועיין דינים והנהגות חזו”א פ”א ה”ו, (אכן יש שהקפידו ע”ז, עיין שע”ת סי’ ד’ סק”ח וארחות רבינו ח”א עמ’ פ”ג), ובין כך כתב בשו”ת שה”ל ח”ח סי’ קס”ח ס”ק ג וז”ל, להוריד סכינים בבהמ”ז, וכן מים אחרונים מעל השולחן בודאי רק דין לכתחילה הוא ואינו מעכב וז”פ ע”כ.

ועוד יש לידע דדעת רוב הפוסקים שכאשר נטלו לתוך כלי נתבטלה הרוח הרעה מן המים (ביה”ל סי קפ”א ד”ה אלא וע”ש בשעה”צ סקי”ז שכן פשטות דעת רש”י).

אכן לענינינו יש לידע אחר שנהגו להקפיד ע”ז, על מה הקפידו בזה ועל מה לא, דהנה גבי ערוה וצואה קי”ל בברכות כ”ה ב’ אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה צואה בעששית מותר לקרות קריאת שמע כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מיכסיא ערוה בעששית אסור לקרות קריאת שמע כנגדה ולא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קמיתחזיא, וכ”פ בר”מ ובשו”ע סי’ ע”ה וע”ו, ויש לידע כאן כשקבלו עליהן מנהג זה למה דימוהו האם לערוה או לצואה.

ונראה שדימו זה לצואה ולא לערוה, דבערוה הוא דין מיוחד דתליא בראיה משום הרהור, אבל בכל מידי אחרינא שהוא משום הרחקה והפסק אין שום איסור שלא יהא נראה, וכן משמע ממה שכתבו הפוסקים (א”א להרב מבוטשאטש סי’ ד’ ס”ט, נדפס בסוף שו”ע מכון י-ם, כה”ח שם סקל”ג בשם רוח חיים לרבי חיים פאלאג’י סי’ ע”ז) שמועיל לבטל מים אחרונים ע”י הטלת רביעית מים אליהם, ובערוה לא אשכחן דין כזה כיון דתליא בראיה, אלא הוא מצד מיאוס מים ששורה עליהן הרוח רעה שמדמינן זה לצואה ומ”ר, אבל דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

וכמדו’ שהמנהג ג”כ שאין מקפידין בכוס שקופה שלא לכסות מים אחרונים בכוס שקופה.

ג) מה שהסתפק לגבי מי שהלך לבהכ”ס ויצא קודם ברכת המזון, האם מחויב ליטול ידיו ב”פ, או דסגי בנטילה אחת ועולה לו לנטילה של בית הכסא ולנטילה של מים אחרונים.

הנה זה ברור שלא יתכן חיוב של ב’ נטילות, דעד כאן לא דנו האחרונים בכה”ג אלא לגבי מים ראשונים שיש בעיה שאין ידוע איזה ברכה מחויב להקדים קודם, אבל בלאו הכי אין בזה איסור.

וכן מי שנזקק לילך לבית הכסא קודם נטילת ידים של שחרית, א”צ ליטול ידיו ב’ פעמים דנטילה א’ עולה לו לשניהן, ובפרט לדעת המחבר באופן שלא שפשף שאינו אלא משום היכון.

[ובאופן ששפשף חיוב הנטילה הוא מדינא ע”ש בב”י סי’ ה’ מ”ש בשם הגמ’ ביומא, ובראשונים שהביא ההג”מ והא”ח, ויש הרבה ראשונים המחייבן ברכת ענט”י ביוצא מבית הכסא ושפשף, וגם כשלא שפשף י”א שיש נטילה משום רו”ר, עי’ מ”ב סי’ ד’ סק”מ].

ורק קודם שיצא ממיטתו יטול אם אין נזקק כ”כ לבהכ”ס, כדל שלא ילך ד”א.

וכן מי שהלך לבית הכסא ב”פ עד כאן לא דנו הפוסקים אלא מצד הברכה אם צריך לברך ב”פ אבל כו”ע ל”פ שא”צ ליטול ב”פ, וכן באופן שנטל ידיו מבהכ”ס אפי’ שפשף ומיד מתפלל א”צ ב”פ [כך מפורש בראשונים וגם במ”ב], הגם דאם היו ידיו נקיות כגון ע”י קינוח היה מוטל עליו שוב ליטול מ”מ אם כבר נטל במים א”צ שוב.

אכן מה שיש להסתפק כאן, וטוב שאלת, הוא בענין הברכה של אשר יצר, האם מותר לו לברך קודם ברכת המזון, או דהוי הפסק בין המים אחרונים להבהמ”ז.

ונחלקו בזה האחרונים, דדעת האשל אברהם מהדו”ת [לבעל הדעת קדושים מבוטשאטש, מודפס בסוף שו”ע מהדורת מכון י-ם] או”ח סי’ קפ”א, לצדד דאי”ז הפסק, ואילו בשו”ת שלמת חיים [שבעיקרו הוא להגרי”ח זוננפלד] כתב בסי’ ק”פ דהוי הפסק, ויש ליטול לדבריו ב”פ, א’ לברך ברכת אשר יצר וא’ לפני בהמ”ז.

ולמעשה יתכן שיש להקל כיון שמחשש סכנה דמלח סדומית בודאי יצא, והנידון כאן בספק דרבנן, ובפרט דדעת התוס’ ספ”ח דברכות דנ”ג ובספ”ק דעירובין שאין נוטלין מים אחרונים בזמננו, הובא בשו”ע ס”ס קפ”א [וכך נהגו הרבה באשכנז].

ובפרט שנתברר ג”כ דעת רע”א דס”ל להקל בזה, וז”ל הרע”א בהגהות השו”ע או”ח סי’ ז’ ס”א, ואם הטיל מים קודם ברהמ”ז צ”ע אם לא יקדים בהמ”ז שהוא דאורייתא.

או דמ”מ תדיר עדיף.

ואפשר דתליא באיבעי דהש”ס בזבחי’ תדיר ומקודש הי מינייהו עדיף.

די”ל דאורייתא לגבי דרבנן הוי כמו מקודש ופסק הרמב”ם דמקודש ותדיר יכול להקדים איזה שירצה.

וע’ צל”ח ברכות ד”ד ב’ ד”ה ריב”ל וברפ”ח ד”ה שהיין גורם.

ובת’ נודע ביהודא סי’ ל”ט.

וצ”ע לדינא עכ”ל.

והגם שנסתפק איזה מהם קודם מ”מ מבואר לענין הנידון בכאן יש להקל שאין מחוייב ליטול ב”פ.

אכן יתכן דדוקא משום שספק זה לא נפשט יצטרך בפעם הראשונה לכוון לנט”י דבהכ”סגרידא וליטול מים אחרונים ורק בנטילה של אח”כ לכוון למיםם אחרונים ע”מ לצאת מידי ספק, אך ג”ז לא נראה שנפטר עי”ז דחיובא דרמיא עליה מתחילה הוא ליטול מים אחרונים ולברך, ואם אינו נוטל לא נפטר ע”י זה מן החיוב, ורק אם רוצה להמשיך בסעודה שבזה אין כבר חיוב עליו ליטול ולברך מיד, בזה לא נכנס לספק זה, אך לא משמע שתהא בכונת הרע”א שיהא מחויב לצאת מן הספק עי”ז.

{שמחתי מאוד לקבל ממך מכתבך, ותסלח לי אם קצרתי מדי שלא נתכונתי לא לקצר ולא להאריך אלא הכל כפי מה שמסייעין מן השמים.

}

לכבוד הג”ר יעקב י’ שליט”א

עורך הגליון נחלת יעקב יהושע

בענין גון האומות שחורים ולבנים וגון בני גרמניא מה שהבאתם השבוע בדברי הפרקי דר”א והמשנה בנגעים וכו’, עיין לר’ בנימין המבורגר שליט”א בהקדמתו לס’ שרשי מנהג אשכנז מה שדן בכ”ז, וע”ע במה שהאריך עוד הוא במאמר מיוחד בפ”ע בירושתינו בענין הצבע ומהו בדיוק אשכרוע, ומה היה צבע ישראל ביחס לגוים לפני מאות שנים וכו’, עיין שם ותמצא הרבה מקורות.

ג’ חשון תשע”ז

***

שאלה

הוזכר עניין לכה דודי

אשמח לדעת, מהו הפירוש לכה דודי, מי אומר למי? ומי החתן ומי הכלה, ומי יוצא לקראת הכלה, כי יש כאן ג’ דברים, כנסת ישראל השבת והקב”ה.

אודה לקבל תשובה על זה

בברכה

קליין

***

תשובה

עיקר התירוץ הוא מדברים שהם כבשונו של עולם, ובקיצור נמרץ וראשי פרקים, הכנסת ישראל בכל מקום בחז”ל, ובזהר באופן מפורש יותר בהרבה מקומות הכוונה לשכינה הק’, ועי’ בזוה”ח על איכה, ובאופן כללי יש כמה שמות קבועות לשכינה הק’ במשלים שמובאים במדרשי חז”ל, כמו כלה, וכן מטרוניתא בזוהר, ובזוהר חדש פ’ יתרו אי’ שהשמות של השכינה מתחלפת להרבה שמות מכיון שבכל דבר יש השראת השכינה, אבל מכל מקום הכותב בכיוון להבנה הנכונה שיש ישות שנקראת כנסת ישראל.

להבין מה בדיוק הישות הזו זה בעצם משל ולא שיש צורך לייחד קוב”ה עם גוף אחר ח”ו, יש על זה כתבי רמח”ל ודברים עמוקים ואני לא באתי לידי מידה זו.

ובקיצור מבואר ברמח”ל שהשכינה אין הכונה לגוף מסוים אלא עצם פעולת השכינה של ושכנתי בתוכך פעולה זו נקראת שכינה בשורש “הפעלה” כלומר “השכנה”, ודברנו יותר מדי כי מי שאינו מבין בזה יוכל לקצץ בנטיעות כמבואר בנוב”י ופשוט.

בכבוד רב

***