מה השאלה שלך?

שכיחא - שאלות המצויות בהלכה Latest שאלות

{עש"ק פ' וירא י"ז חשון תשע"ו שאלה - גרסי' במדרש תנחומא (פרשת וזאת הברכה סימן ז), אבל הרשעים אפי' בחייהם קרויים מתים שנאמר (יחזקאל כא) ואתה חלל רשע וגו', וכן הוא אומר (דברים יז) על פי ...קרא עוד

{עש"ק פ' וירא י"ז חשון תשע"ו
שאלה - גרסי' במדרש תנחומא (פרשת וזאת הברכה סימן ז), אבל הרשעים אפי' בחייהם קרויים מתים שנאמר (יחזקאל כא) ואתה חלל רשע וגו', וכן הוא אומר (דברים יז) על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, וכי יש מת שהוא חייב מיתה אחרת אלא רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואיני מברך יוצר אור, שוקעת איני מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין, ולא בחייהם בלבד אלא אפי' במיתתן מברכין ומודין לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים קמח) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם עכ"ל.

וקשה כיון דכל הברכות מדרבנן חוץ מבהמ"ז א"כ היכי יליף מקרא דמי דאינו מברך ברכות הללו רשע הוא.

}

תשובה - הנה גם בפסיקתא דרב כהנא פיסקא כא - קומי אורי [אות א'] איתא, על כן באורים כבדו י"י וג' (ישעיה כד: טו).

במה מכבדין אותו, באילין פנסייא.

ר' אבהו א' בשני מאורות, ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים (בראשית א: טז), הא כיצד, חמה זורחת ומברכין עלה, לבנה זורחת ומברכין עליה.

ורבנין אומ', אמר הקדוש ברוך הוא לישר' בניי הואיל ואורי הוא אוריכם ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון, קומי אורי כי בא אורך (ישעיה ס: א) עכ"ל, וכ"ה בילקוט ישעי' תצט ובפי' הרוקח לתפילה ביוצר אור.

ומבואר שיש שורש לברכה זו מדברי קבלה.

ובאמת עיקר הכונה בכאן היינו לברכה והודאה שבכל עת, כפי שרמז כבר כת"ר בלשון שאלתו, וחובת הודאה היא דאורייתא, כמו שהביא כת"ר בשאלה כמה וכמה מן המקורות לזה, ובס' צרור המור הקדמון פרשת וילך הביא מדרש תנחומא זה ואח"כ הוסיף, ומרמז בזה שהצדיקים מכירים יכולת האל והשגחתו.

ומודים ומברכין לשמו ית' על כל דבר ודבר.

ובפרט אמר שמברכים יוצר אור יוצר המאורות.

שזה רמז שהוא צור יוצר עולמים וברא העוה"ז והעוה"ב.

וזהו יוצר אור שזהו כנגד העה"ז.

יוצר המאורות הם המאורות העליונים שבם זוכים לאור באור פני המלך.

ולכן אמר שהצדיקים אפילו במיתתם קרויין חיים.

לפי שהם זוכים לאותם המאורות שמברכין עליהם.

אבל הרשעים אין מברכין יוצר אור לפי שבחשכה יתהלכו בזה העולם ואין מברכין יוצר המאורות.

ולכן אין משיגים אור העוה"ב והם מתים כאמרו ורשעים בחשך ידמו.

באופן שאפילו בחייהם קרויים מתים.

וכן רמז יוצר אור יוצר המאורות.

שהצדיקים מודים שהשם ברא שלשה עולמות הרומזים בפסוק ויכל אלהים ביום השביעי כמו שכתבתי שם.

וזהו יוצר אור כנגד העוה"ז.

יוצר המאורות כנגד עולם האמצעי ועולם העליון.

אבל הרשעים כופרים בבריאת העולם ואומרים לית דין ולית דיין.

ולכן אמר הן קרבו ימיך למות.

אבל הן אין אתה מת.

וכן יקרבו ימי ישראל למות כמו (שהצרכתי) [שהארכתי] שם.

וכן כתבתי שם שאע"פ שהמיתה היא קשה ומי הוא ערב לגשת אליה.

עכ"ז הצדיקים שלא חטאו הן נקרבים אל המות בלי יראה ובלי בשת.

ולכן אמר בכאן הן קרבו ימיך למות.

אף על פי שאתה בורח מן המיתה וכו' עכ"ל.

קרא פחות

הפקר על מחובר ועל תלוש לפני שנגמרה מלאכתן פוטר ממעשר (ראה חזו"א שביעית סי' ב סק"ד, ויש צד שרק הפקר בתלוש פוטר ממעשר, עי' דרך אמונה פ"ב מהל' תרומות בציון ההלכה ס"ק רמח). ומותר לכתחילה להפקיר לפני שנגמרה מלאכת הפירות ...קרא עוד

הפקר על מחובר ועל תלוש לפני שנגמרה מלאכתן פוטר ממעשר (ראה חזו"א שביעית סי' ב סק"ד, ויש צד שרק הפקר בתלוש פוטר ממעשר, עי' דרך אמונה פ"ב מהל' תרומות בציון ההלכה ס"ק רמח).

ומותר לכתחילה להפקיר לפני שנגמרה מלאכת הפירות מכיון שעדיין לא התחייבו במעשר (רמב"ם הל' מעשר פ"ג ה"כ ורדב"ז תרומות פ"ב הי"א, ובדיעבד דנו הפוסקים, ועי' דרך אמונה תרומות פ"ב סקצ"ה).

מדרבנן עד ג' ימים משעת ההפקר יכול הבעלים לחזור בו מההפקר (נדרים מד ע"א ועי' שו"ע חו"מ סי' רעג ס"ט) ואז אם יחזור בו יתבטל הפטור ממעשר מדרבנן (עי' דרך אמונה שם ס"ק צז), ויש שחלקו בין מפקיר פירות תלושין למפקיר פירות מחוברין (עי' קצה"ח סי' רעג סק"ג ודרך אמונה תרומות פ"ב צה"ל ס"ק ער, וע"ע ש"ך יו"ד סי' רכא סקנ"ג), ולמעשה קשה להקל בזה (עי' מסקנת הקצה"ח שם).

אבל אם הבעלים זוכה בו בתורת זכייה מן ההפקר, אם היה הפקר אפי' רגע אחד נפטר מן המעשר (ראה ד"א שם סקצ"ה וסקצ"ז).

אם חזר הבעלים המפקיר וזכה בו בסתמא תוך ג' ימים, ולא פירש אם מתכוון לזכות או לבטל את ההפקר, יש אומרים שאם זכה בו בסתמא חיישי' שמא ביטל את מעשה ההפקר (ר"ן נדרים מד ע"ב ד"ה אלא, והרשב"א שם והריטב"א ומאירי שם מג ע"ב חולקים, ובנתה"מ סי' רעג סק"ב חילק אם זכה בכל מה שהפקיר או בחלקו, ועי' ד"א שם ס"ק קב וצע"ק), וכדי להיפטר ממעשר לכל הדעות יש לפרש להדיא כשזוכה, שמתכוון לזכות מחפץ ההפקר, ולא לחזור בו ממעשה ההפקר.

ובאדם אחר שלא היה הבעלים שזוכה מן ההפקר אין חשש זה.

ההפקר צריך להיות בפני שלושה (ע"פ חו"מ סי' רעג בבהגר"א סק"ח ובדרך אמונה תרומות פ"ב ס"ק קכ), ושנים מהם עדים כשרים (כה"ח  או"ח סי' רמד סקמ"ג וכ"ה בראבי"ה פסחים סי' תיז, ויעוי' דעת הדרך אמונה תרומות פ"ב ס"ק קב וציון ההלכה שם ס"ק רפו).

כשמפקיר צריך להפקיר את הפירות אך לא מועיל להפקיר את השדה (ראה שו"ע יו"ד סי' שלא סט"ז וש"ך שם סקכ"ז).

כשמפקיר צריך להזהר להפקיר לכל העולם ולא רק הפקר כלפי חלק מהאנשים (ראה ברכ"י שם סק"ז ושו"ע חו"מ שם ס"ה, והרחבתי בתשובה אחרת).

אם חזר ועשה גורן מההפקר חייב (ראב"ד תרומות פ"ב הי"ב, ועי' דרך אמונה תרומות שם סקפ"ג), ויש אומרים שאם עשה גורן לאחר שהכניס הפירות לעיר מחוייב במעשר דוקא כשההפקר היה במחובר אבל לא כשההפקר היה בתלוש (חזו"א שביעית סי' ב סק"ה).

אם הפקיר קודם הבאת שליש וזכה בו אז אינו פוטר (עי' ד"א שם סקצ"ה בפרטי דין זה).

קרא פחות

נלענ"ד ששם בת שבע עדיף שיקרא מכיון שעל בת שבע נזכרו כמה עניינים נשגבים במקראות ובחז"ל על חכמתה וצדקותה ומה שגדלה את שלמה המלך לתורה ולתעודה, כמו שדרשו עה"פ אשר יסרתו אמו (משלי לא, א), ומה שזכתה להיות אמה ...קרא עוד

נלענ"ד ששם בת שבע עדיף שיקרא מכיון שעל בת שבע נזכרו כמה עניינים נשגבים במקראות ובחז"ל על חכמתה וצדקותה ומה שגדלה את שלמה המלך לתורה ולתעודה, כמו שדרשו עה"פ אשר יסרתו אמו (משלי לא, א), ומה שזכתה להיות אמה של של מלכות מכל שאר נשות דוד, היה ג"כ מכח חכמתה כמבואר בריש ספר מלכים ובסנהדרין כב, אבל על אלישבע לא נזכר שום שבח במקרא מלבד שהיתה מיוחסת אחות צדיקים כמבואר בב"ב ובמדרשים ר"פ וארא וגם בניה מעולם לא נתייחסו עליה בתורה ולא נזכרו עמה בשום מקום אלא עם אביהם.

ויש להוסיף דמצינו גבי אלישבע בגמ' ובויק"ר פ' אחרי מות ופסדר"כ פ' אחרי מות דבאותו היום שמחה כמה שמחות עקב משפחתה, והוא שוב דוגמה לדבר שמצינו שעיקר מה שנאמר באלישבע הוא מצד ייחוסה ומשפחתה.

ועד הדורות האחרונות מצינו ששם בת שבע הי' שמן של צדקניות מופלגות שכבר נתחברו הרבה ספרים על גודל צדקותן כידוע, ומאחר דמבואר בגמ' ששם רע משפיע על התינוק כ"ש במידה טובה שכן מצינו שמידה טובה מרובה (עי' רש"י יומא עו ע"א).

אם כי שם הי' השם בת שבע אסתר, והוא שם נפרד כמו שהביא הגרח"ק בדרך שיחה בשם החזו"א וכן מבואר מדברי הפוסקים לענין שמות גיטין (ורק לגבי שם העדים הקילו הפוסקים בחתימת חלק מהשם דהתם השם אינו לעיכובא כמ"ש הנו"כ שם).

ומצינו בתוס' בפ"ק דמגילה שכל שאין השם ממש אין בזה משום שם רשע ומסתמא גם להיפך.

קרא פחות

לכבוד הרה"ג המפורסם כמה"ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א בעמח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש איני בקי בדיוק במנהגי טליתותיהם של הקראים, ועי' מג"א סי' יא סקכ"ד ובמשנ"ב שם מה שכתבו בזה, (ויש לציין דמתחילה גם לא נהגו הם בלבישת ...קרא עוד

לכבוד הרה"ג המפורסם כמה"ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א בעמח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש

איני בקי בדיוק במנהגי טליתותיהם של הקראים, ועי' מג"א סי' יא סקכ"ד ובמשנ"ב שם מה שכתבו בזה, (ויש לציין דמתחילה גם לא נהגו הם בלבישת טלית כלל ורק בדורות מאוחרים הבינו שצריכים משהו בשביל שיכירו ביהדותם, וראה ספר מנהגי ישראל ח"ב עמ' צ), אבל בהנחה שאם יש להם ד' כנפות בטלית בלי ציצית העשויה כהלכתה א"כ אזי הם עוברים איסור בלבישתה [ומ"מ יש לציין דמנהג הקראים הנ"ל שהובא במג"א ובמשנ"ב אינו פוסל הציצית בדיעבד], והנידון האם מותר לתת להם דבר סיוע במעשיהם.

והנה לפני עיור דאורייתא אין כאן, מכיון שאין כאן ב' עיברי דנהרי, והנידון כאן מצד מסייע שיש איסור לסייע לחבירו לעבור איסור.

ובביאור ענין מסייע הביא המשנ"ב סי' שמז סק"ז דעת הרא"ש הסובר דגם בלי תרי עברי דנהרי יש כאן עכ"פ איסור לפני עיור דרבנן [ואמנם בשעה"צ שם סק"ח מתחילה כתב דלכאורה איסור דרבנן לאו דוקא דהוא כבר דאורייתא מצד מסייע דלא גרע מחיוב מחאה, ויש לציין דבחלק מהנו"כ ביו"ד ריש סי' פז משמע ג"כ דס"ל דאיסור דרבנן אינו יכול לחול על איסור דאורייתא עי"ש, מ"מ השעה"צ כבר יישב תמיהתו, והוא מבואר מאוד דבמקום שודאי לא ישמע לו וגם לא יוכל לגבור עליו להפרישו מן האיסור דבזה ליכא חיוב מחאה כמבואר בכמה מקומות (וציינתי בתשובה אחרת), אעפ"כ יש איסור לפנ"ע דרבנן גם כשאינו בתרי עברי דנהרי במה שמסייע, ומה דאמרי' בערכין טז דשיעור חיוב מחאה הוא עד הכאה או עד קללה וכו' היינו כל עוד שלא אפס הסיכוי להחזיר הרשע למוטב השיעור הוא עד הכאה וכו' אבל אם אפס הסיכוי להחזירו למוטב קיי"ל דמוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וקי"ל תמהני אם יש בדור שיודע להוכיח (בערכין שם) וקי"ל שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, וקי"ל בשבת נו אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי עי"ש דמשמע שאם היה גלוי לפני המוכיח שאין הרשע מקבל תוכחה פטור המוכיח מלהוכיח ואכמ"ל].

ואמנם יש פלוגתא דרבוותא האם יש איסור מסייע במשומד, דהש"ך ביו"ד קנא סק"ו סבר אין בזה איסור (ועי' דגול מרבבה שם), והמג"א סי' שמז חולק, וכך הכרעת המשנ"ב (שם סק"ז) לאסור  מסייע גם במשומד, וכן דעת מהר"ש אייגר ביו"ד שם, וכאן מחד גיסא הוא קצת יותר קל ממסייע שמביא לו האיסור ביד בחד עיברא דנהרא כיון שכאן שתופר לו את השם על הטלית אינו מועיל לו בעצם המעשה אלא רק מחזקו במעשה שהוא עושה, ולחזק אדם במעשה איסור הוא ג"כ אסור כמבואר בסוף פרק הניזקין (גטין סב ע"א), וכן מבואר ברמב"ם פ"ח מהל' שמיטה ה"ח ובדרך אמונה שם אות סג, ואע"פ שכאן מחד גיסא הוא יותר קל גם משם כיון שאין מתייחס לגוף המעשה שעושה אלא רק עוזר לו בדבר השייך לזה מ"מ הוא ג"כ בכלל האיסור.

וגם יש לציין דמאידך גיסא כאן הוא יותר חמור כיון שבאמת מועיל לו ועושה לו מה שהוא מבקש, משא"כ שם בגיטין שמחזקו במעשיו שלא ביקש כלל שיחזקו בדבריו וגם אינו עושה בזה שום שינוי הנראה לעינים ואעפ"כ שם אסור.

ויתכן לדמות מה שמתקן טליתו לאופן שטוחן עמו מה שעבד בשביעית, דזה אפי' לגוי שעובד בשביעית (שהוא היתר לגוי ולכן קיל מישראל לענין לומר לו אחזוקו אבל כאן לענין טחינה עמו) אסור כמבואר בדרך אמונה שם אות סה בשם הירושלמי שביעית פ"ו ה"ב וכ"ש עם ישראל דחמור ממנו דאסור לטחון עמו כמבואר בהלכה הקודמת שם ברמב"ם כיון שהוא מסייע ממש ובזה אסור ולכאורה האיסור במסייע שם הוא גם במלאכות שאין בעצם סרך איסור מ"מ כיון שמסייע לו במעשה האיסור שעושה אסור לסייע.

(ובאמת יש לעיין בנידון זה בפני עצמו, דהנה נזכר שם איסור טחינה עם ישראל חשוד וכן נזכר שם איסור טחינה עם נכרי, והנה בדברים שיש בהם סרך איסור פשיטא דאסור לעשות עמו, ולמה הוצרכו לומר שאסור לעשות עמו, אא"כ נימא דבא לחדש שבספק אסור, אבל לגבי נכרי משמע דמיירי שיודעים שהוא עוסק בפירות שביעית, וכן יש ללמוד ברש"י גיטין סא ע"א דשם מבואר דהאיסור גם בטחינה עם הע"ה הוא משום שמסייע לדבר עבירה, וכן משמע שם להדיא בריטב"א ור"ן, ומשמע דאין האיסור מצד שיש איסור במעשה הטחינה עמו אלא האיסור מצד שמסייע לאיסור, וזהו מה שמסיים בסיפא דמשנה שאין מחזיקין עוברי עבירה וכו' דקאי גם על זה.

ומאידך גיסא לענין איסור העבודה עם הגוי עי' מה שאציין מהדרך אמונה דלהלן מהתוס' בגיטין סב ע"א דהאיסור משום שהישראל עושה עבודה בשביעית.

ויש בזה נפק"מ טובא לדינא, מה גדר משומד באיסור טחינה זו, דאם נימא שהאיסור הוא משום שעושה מלאכה בפירות שביעית א"כ בנידון דידן שאינו עושה איסור בגוף מה שכותב שם על הטלית יהיה שרי, ואילו לגבי מלאכה בפירות שביעית עם משומד ישראל יהיה אסור.

ומאידך אם נימא שהאיסור לעשות עמו מלאכה בפירות הוא משום שמסייע לו בעבירה א"כ במשומד להש"ך לכאורה יהיה שרי אפי' במלאכה בפירות, ולפ"ז צ"ע א"כ למה בנכרי אסור דנכרי להש"ך הוא כמו משומד, וגם החולקים על הש"ך במשומד רובם מסכימים עמו בנכרי להתיר בו מסייע בחד עיברא דנהרא, כמ"ש המשנ"ב שם.

ולפו"ר נראה דבאמת ב' הטעמים נכונים, והכא לחומרא והכא לחומרא, דגבי גוי ומשומד (להסוברים שאין בהם איסור מסייע כל חד לפום שיטתו) יועיל טעם התוס' לאסור באופן שעושה מלאכה בפירות שביעית באופן האסור, ואילו גבי ע"ה שאינו משומד יועיל טעם רש"י שמסייע לדבר איסור [וצע"ק מזה על הדגמ"ר ביו"ד שם ודוק], ועדיין צל"ע בזה).

ושוב נראה להוסיף דעצם מה שמתקן ומכין טליתו לצורך שימושו הרי מראה לו שמכבד מנהגיו ומעשיו וא"כ למה לא ייחשב עכ"פ כאומר לו אחזוקו על מעשה איסור בגיטין שם.

היוצא מזה דיש כאן לכאורה איסור מסייע לפי השיטות הסוברים שאיסור מסייע הוא גם במשומד ושכך גם הכרעת המשנ"ב בין מטעם שמחזקו ובין מטעם שעושה מעשה לסייעו.

ומאחר שעושה מעשה לסייעו הוא חמור יותר ויש לדון מה יסברו המקילים במסייע במשומד לענין מסייע במעשה (דמחד גיסא הרי הש"ך שם שמקיל בסיוע במשומד קאמר דמשומד כגוי דאין בהם איסור מסייע ומאידך גיסא במסייע בגוי על ידי מעשה מבואר ברמב"ם שם שאסור, אבל מאידך הש"ך גופיה מיירי שם בהיתרו במסייע על חד עברא דנהרא ומאי שנא חד עברא דנהרא ממסייע בטחינה ואולי עושה מעשה גמור חמור, ומיהו בדרך אמונה הנ"ל משמע ע"פ התוס' בגיטין סב ע"א שאיסור הסיוע לגוי בשביעית היינו משום שהישראל עושה מלאכה בקרקע שביעית, ומה דנקט שם גם טחינה אפשר שהוא ע"ד זה משום שעושה מלאכה בלא שינוי, ולפי מה שכתבתי לעיל בדרך אפשר ליישב דברי התוס' יוצא שהאיסור שם לעבוד עם הגוי בפירות שביעית אינו כלל מדין מסייע ולפ"ז יוצא דעדיין אין לנו ראי' לאסור מסייע במשומד אפי' על ידי מעשה להשיטות שמתירין מסייע במשומד, ויל"ע בזה).

ואע"ג דאם נבוא לומר דלפנ"ע בחד עברא דנהרא הוא דרבנן יתכן שיש כאן תרי דרבנן כי עצם לבישת ד' כנפות בלא ציצית אינו בהכרח איסור דאורייתא [עי' במשנ"ב סי' יג בשם המרדכי והוא פלוגתא במרדכי אבל כך היא ההלכה], מ"מ תרי דרבנן אינו מותר, וכמו שביעית בזה"ז דג"כ אסור לסייע כמ"ש חזו"א שביעית סי' ג' סק"ח, והדרך אמונה ציין לזה בתוס' גיטין סב ע"א שכן מבואר שם [בד"ה אין עודרין] כדברי החזו"א, ואע"פ ששם נאמר לענין הגוי שהמסייע שם עובר מעשה איסור בעין (כמבואר החשבון לעיל ועכ"פ לדעת התוס' דקיימיינן כוותיהו והתוס' ד"ה עודרין הוא ניהו התוס' שהזכרנו לעיל דמפרש ענין הסיוע עם הגוי באופן שעובר מעשה איסור) מ"מ גם במסייע דע"ה אסור אפי' בשביעית דזמה"ז דרבנן אע"פ ששם אסור לכאורה גם מסייע שאין בו איסור בגוף המעשה וכמשנ"ת לעיל, וגם מאחר שסופו לבוא על ידי זה לאיסור דאורייתא כשילבשנו ויתחייב בציצית ולא יטיל ציצית אפשר דכיון שלא נפטר מאיסור דאורייתא אין הבדל בין דאורייתא זה לדאורייתא אחר.

עכ"פ יש לדון בטעמים ובחשבונות שכתבתי אבל זה נתבאר דלכאורה מסייע במשומד יש כאן לכל הפחות שהוא אסור להרבה פוסקים ומכללם המשנ"ב, ובכל גוני לכל הדעות ולכל הצדדים לכאורה כו"ע מודו דלכתחילה יש כאן דבר מגונה לסייע ולחזק מעשה איסור.

קרא פחות

שאלה {בס"ד לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א שלו' רב וכו' א. האם לברך את הברכה ביום שב"ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות. או עדיף כבר ביום ראשון. האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול ...קרא עוד

שאלה

{בס"ד
לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א
שלו' רב וכו'
א.

האם לברך את הברכה ביום שב"ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר)}.

{ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר}?

{ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות}?

{לתשובת הרב אודה מקרב ליבי
הקטן אהרן}

תשובה

בע"ה מוצ"ש פרשת תזריע ב' ניסן התשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

א.

האם לברך את הברכה ביום שב"ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר).

א.

הנה בגמ' ובפוסקים לא נזכר ענין או איסור שלא לברך ברכת האילנות בשבת, אכן הגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי סימן א' אות ח' הביא שמנהג קושטא לברך ברכת האילנות אפילו בשבת ויום טוב, אך באיזמיר לא נהגו לברך בשבת.

וכתב שבאיזמיר כנראה נהגו כן משום שהיה מנהגם לצאת מחוץ לעיר לברכת האילנות והוי מחוץ לתחום.

אך אעפ"כ כתב לפקפק על מנהג קושטא משום חשש שמא יטלטל את האילנות ושמא יתלוש.

והביא דבריו בכה"ח בסימן רכ"ו אות ד'.

אולם הגאון רבי חיים פלאג'י גופיה בשו"ת לב חיים ח"ב סימן מ"ד כתב להתיר לברך ברכת האילנות בשבת, וכמו שמותר להריח הדס מחובר בשבת, ולא חיישינן שמא יתלוש, כמבואר בשו"ע סימן של"ו סעיף י', ע"ש.

וצ"ל דגם אי חיישי' שמא יעלה ויתלוש מ"מ א"א לגזור ע"ז, דאין לך אלא מה שגזרו חכמים (עיין שו"ת עשה לך רב תשובות בקיצור סי' ט"ז), וכ"ש דשרי להדיא כמו שהביאו בלב חיים שם ובעוד אחרונים את דברי הגמ' במסכת סוכה (לז ע"ב), אמר רבה, הדס במחובר מותר להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו.

מאי טעמא, הדס דלהריח קאי אי שרית ליה לא אתי למגזייה, אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה.

ופירש רש"י, הדס אף כשנתיר לו להריח בו במחובר לא יבוא לתלוש, שהרי גם במחובר מריח בו יפה.

אבל אתרוג שעומד לאכילה, כשיבוא להריח בו בשבת יש לחוש שמא ישכח ויתלוש כדי לאוכלו, ואפילו אם יאכל ממנו במחובר הרי אין לך תולש גדול מזה ע"כ.

וכן פסקו הרמב"ם (בפרק כא מהל' שבת הלכה ז).

והטור והשלחן ערוך אורח חיים (סימן של"ו סעיף י).

אכן ראיתי מי שנקט דהר"ח פלאג'י חזר בו [קובץ מבית לוי פסקי הלכות ל חודש ניסן - ברכת האילנות הערה ב'].

ותמוה דהרי מהיכי תיתי לאסור דבר כזה שלא נזכר לאיסור בגמ' בפרט שנזכר בגמ' להתיר, אלא העיקר כנ"ל דמעולם לא היתה כונתו לגזור אלא רק שאין ראוי להנהיג בציבור לצאת לברך ברכת האילנות כשיש חשש שע"ה יבואו לתלוש ויצא שכרן בהפסדן, אך לא היתה גזירה בזה, ובלב חיים מיירי מצד הדין.

והנה בכה"ח שם הוסיף שלדברי המקובלים שכתבו שעל ידי ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח, יש עוד איסור נוסף דבורר, ועל כן אסור לברך ברכה זו בשבת ויו"ט.

וכן עמא דבר.

עכ"ד.

ובקובץ מבית לוי בהערה שם כתב שדברים אלו הם דברי פלא, אך למעשה מ"מ נוהגים שלא לצאת בשבת, וכן נקט שם בפנים שכשר"ח בשבת יוצאים ביום ראשון.

וכן בשו"ת בצל החכמה חלק ו סימן לז כתב שדברים אלו נפלאים בעיני לא זכיתי להבינם, והוסיף שם אח"ז, וכן נלענ"ד נכון שאין מקום להך חששא ע"ש מה שדן בכ"ז באריכות כדרכו.

וכן בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"ו ס"ה) תמה וכתב, יש לדון בדברים אלו.

שהרי כידוע על פי הקבלה אנו מבררים ניצוצות בכל יום על ידי מעשינו תפילותנו ואכילתנו, (ראה שער טעמי המצוות לרבנו האריז"ל פרשת עקב ועוד), וגם בשבת כן, ומדוע לא חיישינן לאיסור בורר.

אלא שכבר כתב הבא"ח בספר לשון חכמים ח"א סימן ב' שבשבת ויו"ט אנו מבררים בעולם האצילות, ובירור זה נקרא אוכל מתוך אוכל דשרי, ע"ש.

וכן כתב בספרו סוד ישרים ח"א סימן ד' בשם הרש"ש, ע"ש.

וא"כ יש להסתפק אם הבירור שנעשה על ידי ברכת האילנות כפי שכתבו המקובלים, (ראה בספר מורה באצבע להחיד"א אות קצ"ט ובפתח הדביר סימן רכ"ו אות ב'), אם הוא ברירת אוכל מאוכל או אוכל מפסולת.

וצריך ראיה בזה.

ועל כל פנים, המנהג הוא שאין מברכין ברכת האילנות בשבת, וכמ"ש גם בכה"ח שם.

וכן יש לנהוג.

[וראה בהגדה של פסח אורח חיים לרבנו הבא"ח שכתב שם בהלכות ברכת האילנות אות ז' וז"ל, אין מברכין ברכה זו בשבת ויו"ט.

והטעם כתבו האחרונים כדי שלא ישכח ויתלוש.

ועל דרך האמת כי בחול יש בירור אוכל מתוך פסולת, אבל בשבת אוכל מתוך אוכל, וע"י הברכה נעשה בירור אוכל מתוך פסולת, ולכן אין מקומה בשבת ויו"ט, עכ"ל.

ועיין עוד שם בדרוש לברכת האילנות מה שביאר בזה].

ע"כ משו"ת הנ"ל, ומ"מ כתב בפנים שאין לברך ברכת האילנות בשבת.

ובשו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן קצא כתב בתוך דבריו, ומהאי טעמא גופא שנהגו לא לצאת לתשליך בר"ה בשבת, נהגו לא לצאת בשבת לברכת האילנות, דחוששין שמא יוציא סידור להתפלל או לברך אבל אם ראה אפילו שתי אילנות ודאי יש לברך ואפילו בשבת, ועיקר המנהג לא לברך היינו לא לצאת בשבת לפרדס סביב העיר כדי לברך, וכמ"ש.

ומה שפסק חכ"א לא לברך בשבת, (בכף החיים מביא בשם מועד לכל חי שאסור בשבת שמא יטלטל האילנות או יקח בידו פרחים ולדבריו כן נהגו) אבל כמדומני שגורמים מכשול שמעביר על מצוה הבאה לידו ואסור, וכ"ש לפוסקים שעיקר הברכה היא רק פעם ראשונה שרואה, ואם נמנע מלברך בשבת מבטל הברכה לדבריהם.

[עיין בירור הלכה או"ח סימן רי"ט], ואף שלהלכה נראה ההכרעה שמברך גם אחר כך, עיין במשנ"ב סימן רי"ט סק"ה היינו בלא בירך, אבל לכו"ע עיקר המצוה לברך פעם ראשונה כשרואה.

ויש בברכה זאת תיקון גדול, ראשית האמונה שהקב"ה ברא הכל, וכן ע"פ סוד יש בזה תיקון לנשמות המגולגלים, ובספר "מורה באצבע" (קצ"ט) שמאד יתעצם אדם בברכה זו שהיא לתיקון הנשמות שהם מגולגלות בעצי בשמים ועשבים בזה"ז ויבקש עליהם רחמים, ובירושלים עיה"ק ראיתי מובילים תשב"ר למקום שיש גינה עם אילנות ומברכים שמה כולם יחד, ונראה המנהג נאה ויאה לקדש ש"ש ולחנך הנערים שכל הבריאה כולה יצירת הקדוש ברוך הוא עכ"ל.

וכתב הגאון רבי שריה דבלצקי (הלכות ברכת האילנות סי"ג) מותר לברך ברכת האילנות גם בשבת ויו"ט וכו', ודלא ככמה אחרונים שחתרו משום מה למצוא טעם לאיסור ולא העלו בידם, עיין בכה"ח סק"ד דאין בטעמים שהביא די לאסור, ואדרבה עי"ז עוד מקיימים מ"ש בשו"ע סי' ר"צ ס"א שטוב להרבות בשבת בברכות להשלים מאה ברכות, וגם כי בימי החול כל אחד ע"פ רוב אחר התפילה פונה וממהר למלאכתו ולעסקיו, משא"כ בשבת ויו"ט שיש פנאי ואפשר לברך בקיבוץ ברוב עם וכו' ויזהרו שלא לנגוע בשבת ויו"ט בפריחה עכ"ל.

היוצא מכ"ז, דהעיקר מה שנראה בזה הוא שנחלקו בזה הפוסקים בני אשכנז וספרד אם בכלל יש ענין לחוש לזה, ולא נמצא לכאורה מי שאוסר בזה בודאי [דגם הרח"פ כתב להתיר כנ"ל], וכמבואר בגמ', ולכן הרוצה להקדים כדי לברך קודם שפיר עביד, והרוצה לאחר כדי להרויח חומרא זו ג"כ שפיר עביד, ואף שמצד הדין אין חשש כזה, מ"מ כיון שיש פוסקים שדנו בזה וחששו לזה א"כ ודאי שיש בזה הידור לפ"ז, והרי כתבו התה"ד ועוד פוסקים שבאופן שיש הידור שאפשר לעשות אח"כ אין זריזין מקדימין למצות, וגם אין בזה מצד איסור אין מעבירין על המצוות.

ומ"מ אם אינו יודע בע"פ את נוסח הברכה, וצריך להוציא בידיו ספר או ברכון, או שאין אילנות מחוץ לעיר תוך תחום אלפים אמה, פשוט שלא יצא בשבת אלא יברך בתוך העיר אם אינו מקפיד מלברך בשבת, ואינו מקפיד על מחוץ לעיר, או ביום חול אח"כ.

וכן בציבור יתכן שאין להנהיג שיצאו לברך ברכת האילנות בשבת היכא דשכיחי נשי וע"ה.

ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר?

ב.

אם יש צורך לברך ברכת האילנות דוקא מחוץ לעיר, הנה מנהג מרן הגר"ח קניבסקי שהוא מברך באילנות שתחת ביתו, כידוע, וכפי שראיתי אני.

וכן במעשה רוקח בפרק י' מהלכות ברכות הי"ג כתב, שמה שכתב הרמב"ם שם היוצא לשדות { לבקשת השואל לתוספת ביאור כתבתי אליו שוב: הכונה שלא משנה היכן הם נמצאים אלא מכיון שהדרך שהם בשדה לכן הזכיר רמב"ם 'היוצא', זוהי סברת האומרים שאין ענין מחוץ לעיר, אמנם יש שלא סברו כן, ולמעשה אין צורך להחמיר בזה אא"כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף אז יוכל להמתין.

}, דיבר בהווה, שדרך אילנות שהם בשדות.

והביאו בפתח הדביר שם אות א', והאריך להוכיח כן שאין צריך לצאת דוקא מחוץ לעיר, ע"ש.

וראה גם בשו"ת רב פעלים ח"ג סימן ט'.

והגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי סימן א' אות ז' כתב, שיש לצאת מחוץ לעיר כדי לברך ברכה זו, אלא א"כ הוא זקן או חלוש.

וראה גם בכה"ח שם אות ג'.

ועל כן, אף שהעיקר שאפשר לברך בתוך העיר, מכל מקום טוב למי שיכול, שיברך על אילנות שמחוץ לעיר.

וכן כתב החיד"א במורה באצבע אות קצ"ח, שהמדקדקים יוצאים לשדה לברך, ע"ש.

וע"פ מקורות אלו כתב בשו"ת אול"צ ח"ג פ"ו דיני ברכת האילנות תשובה א', אף שטוב לברך ברכת האילנות מיד בראש חודש ניסן, משום זריזין מקדימין למצוות, מכל מקום מי שבדעתו לצאת במשך החודש מחוץ לעיר, ויראה שם אילנות מאכל, ידחה את הברכה, כדי לברך ברכה זו מחוץ לעיר.

(וראה בשדי חמד כללים מערכת זיין כלל א').

אכן מכיון שלא ראינו כ"כ שחששו לזה למעשה א"צ לחשוש לכך, אא"כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, אז שרי להמתין כיון ששייך בזה איזה הידור וכנ"ל, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף ואז יוכל להמתין.

ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות?

ג.

לא שמעתי שיש עדיפות שלא לברך בלילה, והעיקר שירגיש בלבלוב האילנות, ומ"מ בודאי ראוי שיתבונן בלבלוב על מנת שיתן מלבו שבח והודאה, וזוהי עיקר תכלית הברכה, אך אי"ז לעיכובא לצאת ידי חובת הברכה.

שוב הראוני בקונטרס ברכת האילנות מה שכתב בשו"ת יין הטוב או"ח סי' מ"ד [הוב"ד בציץ אליעזר חי"ב סי' כ' סק"ה] דמותר לכתחילה לברך ברכה זו בלילה, ואין אומר שבלילה אינו רואה היטב, וכן השיב הגר"מ שטרנבוך שליט"א.

אך בשו"ת חמדת צבי ח"א סי' י"ח סק"ט כתב דצ"ע בזה, דהרי ברכה זו תקנו על הרואה, ואין דומה ראיה של יום לראיה של לילה עי"ש בכל מה שהביא מדיני ראיית מראות כתמים, ומה שע"י השמש היא הפריחה, ולא הבנתי מה כונתו בזה, דבכתמים הוא ענין לראות גוון מסוים בדוקא, משא"כ הכא, וגם מהו נ"מ לענינינו שהפריחה היא ע"י החמה, וכן ראיתי ג"כ שתמה עליו בקונטרס ברכת האילנות הנ"ל, ואם כונתו שיש ענין שכך יוכל לשבח עי"ז יותר, כמו שהביא ע"פ הגמ' יומא ע"ה ב' ע"ש, א"כ זהו מצד המוסר והמעלה ולא מצד הדין.

קרא פחות

מעיקר הדין מותר מכיון שכל הנוסחאות כשרות. לדעת המשנה ברורה אינו כדאי להתפלל לכתחילה לא בנוסח שלו, והורו פוסקי זמנינו דבזמנינו אין בזה איסור אם בא להתפלל שלא לפי נוסח המקום מכיון שידוע שכל אחד נוהג על פי עדתו ...קרא עוד

מעיקר הדין מותר מכיון שכל הנוסחאות כשרות.

לדעת המשנה ברורה אינו כדאי להתפלל לכתחילה לא בנוסח שלו, והורו פוסקי זמנינו דבזמנינו אין בזה איסור אם בא להתפלל שלא לפי נוסח המקום מכיון שידוע שכל אחד נוהג על פי עדתו ואין בזה מחלוקת, ועי' רשב"ץ ואג"מ ועוד.

ולכן מי שקשה לו לשנות מנוסח הקהל והש"ץ לפ"ד המשנ"ב יוצא שעדיף לו להתפלל במקום שמתפללים לפי מנהגו.

אולם אם יש צורך כגון בר"ה ויו"כ אם סבור שיכול לכוון יותר במקום אחר וקשה לו להתפלל לפי הנוסח של עצמו, א"כ לענ"ד אם רוצה יכול לחזור לעיקר הדין ולהתפלל כל התפילה בנוסח ספרדי כעיקר הדין, דכוונה עדיפא, ועי' קצש"ע שג"כ נקט שאשכנזי יכול להתפלל כל התפילה בנוסח ספרדי, אף שיש שלא סברו כך.

ויש לציין דענין זה של שערים לכל שבט שנכר במשנ"ב אינו ברור, ועי' בשרשי מנהג אשכנז, ועוד יש לציין דהרוקח כ' שבני אשכנז קבלו התפילה מה"ר אהרן מבבל, וא"כ עיקר נוסח אשכנז מיוסד על נוסח בבל, והשינויים הקטנים שביניהם לא החשיבו הקדמונים כשינויים, שכן במעתיקי נוסחאות מזמן הראשונים לא נראה שהי' להם קפידא גדולה בשינויים אלו, ועוד יש לציין דהאידנא אחר שהיגרו מכל מקום לכל מקום ג"כ אינו ברור שיש י"ב שבטים לענין הנוסח.

ועוד יש לציין דמסתמא כוונתך שאלתך לענין ר"ה ויוה"כ הוא לא לענין שמונ"ע אלא לענין פיוטים וניגונים וסדרי התפילה ובזה לא נזכר במשנ"ב ענין י"ב שערים ואדרבה בזה האר"י היה מתפלל אשכנז גם לפי הצד שהיה מתפלל נוסח ספרדי (וגם זה גופא שהיה מתפלל ספרדי אינו מוסכם ועי' מה שהביא בזה בשרשי מנהג אשכנז).

קרא פחות

המקל והמברשת מוקצה שמא יחזור ויחברנו בשבת.מקורות: ראה ספר ארחות שבת יט, קעג, וע”ש שדן לענין נתפרק בע”ש, וכן כתב בספר וביום השבת עמ’ קמד לגבי המקל והמברשת.

המקל והמברשת מוקצה שמא יחזור ויחברנו בשבת.

מקורות: ראה ספר ארחות שבת יט, קעג, וע”ש שדן לענין נתפרק בע”ש, וכן כתב בספר וביום השבת עמ’ קמד לגבי המקל והמברשת.

קרא פחות

שאלה לכבוד מו״ר הרה״ג רב עקיבא שליט״א אחדשה״ט זבחים דף סח. רש"י ד"ה מלק חולין בפנים וקדשים בחוץ - דלא שייכא מליקה בחולין לא בפנים ולא בחוץ ״והוא הדין לחולין בחוץ״ ובגמרא אמרינן דאתיא בזה הכלל. לכאורה הלשון מגומגם קצת, שהרי ...קרא עוד

שאלה

לכבוד מו״ר הרה״ג רב עקיבא שליט״א אחדשה״ט

זבחים דף סח.

רש"י ד"ה מלק חולין בפנים וקדשים בחוץ - דלא שייכא מליקה בחולין לא בפנים ולא בחוץ ״והוא הדין לחולין בחוץ״ ובגמרא אמרינן דאתיא בזה הכלל.

לכאורה הלשון מגומגם קצת, שהרי כבר כתב דלא שייכא מליקה בחולין בחוץ.

 

גם הד"ה קשה מדוע כתב "וקדשים בחוץ", ולכאורה צ"ל דלא שייכא מליקה בחולין בפנים ולא בקדשים בחוץ והוא הדין לחולין בחוץ כו' אולם קשה להגיה וצ"ע.

החותם בכבוד גדול

שמואל דוד בערקאוויטש 

***

תשובה

שלום רב

לכאורה הגהתך נכונה, ובאמת לפעמים הנדפס בסדר קדשים אינו מוגה כל הצורך, אם כי לא מצאתי לעת עתה מי שהגיה כן במפורש.

ועיין מה שהעתיק הרע"ב מלק חולין בפנים דלא שייך מליקה בחולין אלא בקדשים בפנים וכו'.

וכתב אלי השואל שוב: ועיינתי בדפוס ונציה ומצאתי גירסא אחרת בדברי רש״י.

ומלק חולין בפנים וקדשים בחוץ - דלא שייכא מליקה בחולין ולא בחוץ וה״ה לחולין בחוץ כו׳.

ונראה כמו שכתבתי בע״ה.

***

קרא פחות

מבואר במד"ר ותנחומא בפרשתין (ואגב אורחאן יש לציין דהמד"ר ותנחומא בפרשתין הוא אותו חיבור כמו שכבר כתבתי באיזהו מקומן, ואכמ"ל) שבלעם ידע לשה"ק ודיבר עם אתונו לשה"ק, וכדאמרי' התם בדברי המדרש שגוי אע"פ ...קרא עוד

מבואר במד"ר ותנחומא בפרשתין (ואגב אורחאן יש לציין דהמד"ר ותנחומא בפרשתין הוא אותו חיבור כמו שכבר כתבתי באיזהו מקומן, ואכמ"ל) שבלעם ידע לשה"ק ודיבר עם אתונו לשה"ק, וכדאמרי' התם בדברי המדרש שגוי אע"פ שמספר לשה"ק לשונו סרוח עי"ש, ומסתבר שאם השיב לה בלשה"ק היא גם דברה עמו בלשה"ק בפרט שהיה שם לעיני השרים שלא היתה שפתן בלשה"ק, ויתכן דמאחר שהיה נביא (וכן מצינו שנולד מהול עי' באדר"נ) לכך היה רגיל בלשה"ק כשהיה מדבר לפני השכינה, ולכך גם דברה עמו בלשה"ק.

 
 
קרא פחות

עדיף שישתה בעצמו. מקורות: לכבוד הרה”ג רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א מח”ס גם אני אודך ושאר ספרים עי’ בתשובה אחרת [ד”ה האם אפשר לעשות הבדלה על בירה וכו’] שהרחבתי בענין ההבדלה על בירה שאינו פשוט כהיום כאן בא”י ...קרא עוד

עדיף שישתה בעצמו.

מקורות:

לכבוד הרה”ג רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א מח”ס גם אני אודך ושאר ספרים

עי’ בתשובה אחרת [ד”ה האם אפשר לעשות הבדלה על בירה וכו’] שהרחבתי בענין ההבדלה על בירה שאינו פשוט כהיום כאן בא”י לעשות כן משום שדעת החזו”א וסייעתו שאין זה נחשב חמר מדינה וגם בפוסקים יש לשונות שהגדרת חמר מדינה הוא עיקר שתיית בני העיר (עי’ משנ”ב סי’ רעב סקכ”ד), וגם פשטות הגמ’ ופוסקים שאין שייך לעשות הבדלה על חמר מדינה כשיש לו יין להבדיל עליו, ומצב דידן הגם שהיין ביוקר ונזכר בהל’ בהמ”ז שיש בו שייכות להחשיב כמו שאין יין היינו דוקא לענין בהמ”ז שהמנהג כהדעה שבהמ”ז אינה צריכה כוס, וגם יש סברא דדוקא בבהמ”ז אם יצטרך כוס בכל ברהמ”ז בבוקר ובערב לא יוכל לעמוד בזה ורק מחמת כן חשיב כאין יין מצוי (כמו שצידדתי בדברי בקול הלשון בשו”ע שם), ומה שאינו רוצה לשתות מצד מנהג אבלות אינו ברור שנחשב שאין לו יין מאחר שנזכר בפוסקים [ברמ”א סי’ תקנא ס”י שהוא מקור דין זה] שכשאין לו תינוק ישתה בעצמו.

ולכן עדיף להבדיל על יין ולצאת לכו”ע ולשתות לעצמו שהוא עושה כדין לכו”ע משיעשה דבר שיש לו צד מעיקר הדין שעושה שלא כדין.

ויש להוסיף עוד דהענין שלא לשתות בעצמו הוא מצד מנהג ואילו הענין לעשות הבדלה בעצמו הוא לחשוש לצד חשוב בדינא דגמ’.

ויש להוסיף עוד דבלאו הכי יש שנהגו האידנא שגדול ישתה לכתחילה [עי’ דינים והנהגות חזו”א פ”כ אות ח והליכ”ש פי”ד סכ”ז והערה לז] ועי”ש בטעם הנהגה זו.

ואם אפשר לעשות הבדלה על מיץ ענבים מה יעשה הרחבתי בנידון זה בתשובה דלהלן.

קרא פחות

ת"ב תש"פ, יש מאחרונים שהקשו מ"ט אין ת"ב דוחה שבת, דהא דברי קבלה וזה דברי קבלה, דעונג שבת דברי קבלה כדכתיב וקראת לשבת עונג, ואילו ת"ב דברי קבלה דכתיב צום הרביעי וגו' יהיה לבית ישראל לששון וגו' והיינו בזמן שלום. וקושייתם צ"ב ...קרא עוד

ת"ב תש"פ,

יש מאחרונים שהקשו מ"ט אין ת"ב דוחה שבת, דהא דברי קבלה וזה דברי קבלה, דעונג שבת דברי קבלה כדכתיב וקראת לשבת עונג, ואילו ת"ב דברי קבלה דכתיב צום הרביעי וגו' יהיה לבית ישראל לששון וגו' והיינו בזמן שלום.

וקושייתם צ"ב דהרי בזמנינו הוא ממנהגא כמבואר ברמב"ן והרב המגיד וטור סי' תק"נ, וצריך לומר דתקנת נביאים דאם רצו חוזר להיות כדין דברי קבלה, וכן נראה שנקטו אחרונים, יעוי' במשנ"ב שם.

אבל יעוי' בלשון הטור שם שכ' וז"ל, והאידנא רצו ונהגו להתענות, לפיכך אסור לפרוץ גדר, וכל שכן בדורות הללו שבעונותינו יש שמד ואין שלום, הלכך הכל חייבין להתענות מדברי קבלה ומתקנת נביאים עכ"ל.

והנה לפי סברא הנ"ל שכל הצומות דהאידנא תליין ברצו ואם רצו חוזרין הצומות להיות מדברי קבלה, א"כ הו"ל להטור לומר וכ"ש האידנא בזמנו דהטור דאפי' רצו אין יכולין להפטר מצומות הללו, אבל לא קאמר הכי, אלא קאמר שבעונותינו כיון דאיכא שמד הצום הוא מתקנת נביאים, ומשמע דאם אין שמד ואין שלום תלייא ברצו, ואם רצו אין זה דברי קבלה ותקנת הנביאים, ואולי דוחק לומר דקושיית האחרונים הוא רק לזמן דאיכא שמד.

ובדוחק אחר יש לומר דכוונת הטור שטעם המחייב הוא דברי קבלה, משא"כ באופן שאין שמד ואין שלום על אף שדרגת החיוב הוא כחיב מדברי קבלה, מ"מ הגורם המחייב אינו מדברי קבלה, דאילו מדברי קבלה לחוד לא היה חיוב לרצות להתענות וק"ל.

אמנם לגוף ענין עונג שבת יש לעיין דהרי לכמה ראשונים קידוש על היין הוא מדאורייתא וכמו שהביא בביאה"ל בהל' קידוש, וא"כ ע"כ שת"ב כבר נדחה כשקידש על היין.
ויש לומר דאה"נ דקושי' זו אינה לפי דעה זו, וגם יש לעיין אם חיוב השתיה הוא גם מדאורייתא, ובפשטות אה"נ ולא עיינתי בזה כעת.

אמנם יש לציין לדברי הרמב"ן עה"ת בפרשת בא לגבי מקרא קדש דיו"ט וכיו"ב שייך בדין שבת, ויש לומר דמזה לק"מ דאין זה מ"ע כשאר מצוות עשה, אלא הבנת כונת ורצון התורה, אבל כשיש איסור אחר ברור בפנינו אפילו מדברי קבלה ודאי דוחה, וכל מה שעומד בפנינו הוא ענין עונג שבת שהוא מצוה מדברי קבלה.

קרא פחות

הנידון בזה מתחיל רק אם יש כאן רמה מסויימת של קביעות והסתגלות בשמאל והסחת דעת משימוש בימין, ואעפ”כ יש שכתבו דגם בזה חשיב ימני עדיין כיון שעתיד לחזור ולהתרפאות. מקורות: הנה מבואר בפוסקים [עי’ בה”ל סי’ כז ...קרא עוד

הנידון בזה מתחיל רק אם יש כאן רמה מסויימת של קביעות והסתגלות בשמאל והסחת דעת משימוש בימין, ואעפ”כ יש שכתבו דגם בזה חשיב ימני עדיין כיון שעתיד לחזור ולהתרפאות.

מקורות:

הנה מבואר בפוסקים [עי’ בה”ל סי’ כז ס”ו ד”ה ואיטר בשם המג”א שם סק”ט בשם הד”מ בשם המרדכי ודה”ח וכן במנח”י ח”י סי’ א ועוד] שאדם שנשברה לו כף יד ימינו ומחמת זה אינו יכול להשתמש בימינו בלבד אלא רק בשמאלו דינו כאדם שמאלי.

ומ”מ מסתבר דיש לזה איזה גדר כל שהוא, דאדם שיש לו יומיים גבס אין נראה להחשיבו כאיש איטר ליומיים מחמת זה,  דאין זה אלא כאדם שמלוכלכת ידו הימנית ועכשיו משתמש בידו השמאלית, שאינו נהפך להיות איש איטר מחמת זה.

אבל יש לדון במקרה הפוך באדם ימני שבמשך זמן קבוע ארוך וממושך היה לו גבס ביד ימני עד שסיגל לעצמו כטבע גמור להשתמש ביד שמאל בלא קושי כלל, דמחד גיסא יש מקום לומר שנחשב שמאלי, כיון שמשתמש בשמאלו בפשיטות, ומאידך גיסא אם עדיין יכול להשתמש ביד ימינו ויחזור להשתמש בו כשיסירו ממנו הגבס, יש לדון בזה דשמא נחשב כשולט בשתי ידיו שדינו בד”כ כאדם ימני גרידא כמבואר בשו”ע (וכמו במשנ”ב סי’ כז סקכ”ב באדם שחלה בידו הימנית ונתרגל ביד שמאלית וחזר לבוריו ביד הימנית ונעשה שולט בשתי ידיו שדינו ככל אדם).

ובשו”ת חלקת יעקב או”ח סי’ ח נקט דאדם שיש לו גבס נחשב בזמן זה כשמאלי, אבל בהליכ”ש תפילה פ”ד אות יב ודבר הלכה סי’ ג אות ב נקטו דרק בחולי שהרופאים אומרים שאין לו תקנה חשיב נשתנה טבעו מחמת זה, ומה שהביא שם בדבר הלכה משו”ת רע”א כת”י דבאופן שהרופאים אומרים שאין לו תקנה חשיב נשתנה טבעו, יש להעיר דבמשנ”ב מבואר דגם כשנתרפא דינו כשולט בב’ ידיו מ”מ משמע שעד עכשיו היה דינו כאיטר, וקצת דוחק לומר דכ”ז בתנאי שעד שנתרפא חשבו שלא יתרפא, דא”כ דעדיפא מיניה יש לנקוט דברגע שנודע לו שיכול להתרפא ושולט בשמאלו ויודע שישלוט גם בימינו סגי בזה להחשיבו כשולט בב’ ידיו, וגם גוף דברי הרע”א אולי יש ליישב דמעשה שהיה כך היה שהרופאים אמרו כן ולרווחא דמילתא נקט כן כיון דגם לפי הצד שא”צ מום קבוע מ”מ צריך איזה גדר להחשיבו כמי שכל שימושו עכשיו הוא בשמאל, ולזה סגי במה שהרופאים אמרו שאין לו רפואה לימינו, וה”ה אם אין לו רפואה לימינו במשך זמן רב, ויל”ע וע”ע במאיר עוז על המשנ”ב שם מה שהביא בשם הגרש”ו (וכנראה סמך על קצת משמעות באחרונים דשיעור האיטר במקרה של הרגיל עצמו הוא שנה וממילא צירף זה לניד”ד אע”ג דאיהו סובר שבהרגל מחמת שמים א”צ כמ”ש בשה”ל ח”י סי’ ג מ”מ כאן שיש צד שאינו מחמת שמים דאינו קבוע נקט דיש להמתין שנה לחשוש לשי’ הנ”ל, ויל”ע בדבריהם אם זו כוונתם, ועי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב שם מה שציין לדברי האחרונים הנ”ל ולדברי עוד אחרונים, ומה שהביא שם בשם הבית יצחק לא הבאתי כאן דאפשר שאינו מתיישב עם דברי המרדכי והמג”א והמשנ”ב בניד”ד).

והנה שורש הויכוח האם שייך שיהיה יד כהה לזמן או לא, ואם נשווה הדברים לסוגיות אחרות ודינים אחרים יש מקומות דמצינו שצריך ביטול קבוע, עי’ בסוגי’ דסוכה דף ד’ וכמובן שכ”ז הוא רק זכר לדבר ואינו ראיה גמורה.

והנה נחזי אנן דהמשנ”ב למד דין זה של חלה יד ימינו שחשיב שמאלי (ע”פ הדגמ”ר כמבואר בשעה”צ ובה”ל) במכ”ש במי שסיגל עצמו השימוש ביד שמאל על פני הימין, והנה בנידון ההוא הרי לכאורה הוא דבר פשוט שאם אדם הגיע לידי הסתגלות בשמאל במצב שהימין היא כבר יד כהה דינו כשמאלי גם אם יודע שבהמשך ישנה חזרה את מנהגו להשתמש גם ביד הימני או רק ביד הימני, (דהרי שם אין שום טענה לטעון שהוא שולט בב’ ידיו בכח ולא בפועל, דהרי שם מיירי שגם בכח וגם בפועל אינו שולט בב’ ידיו), וא”כ מאחר שהמשנ”ב סובר דבנד”ד (כשחלה ביד ימינו) שמן השמים החלישוהו בידו הימנית הוא מכ”ש מהנידון ההוא, אע”פ שהיה מקום לטעון שהוא שולט ביד ימינו בכח ולא בפועל, א”כ לכאורה לא אכפת לן אף אם יודע שבהמשך יחזור לימינו כל עוד שכרגע יש כאן הסתגלות לשמאלו בלא אפשרות להשתמש בשמאלו ומצב מתמשך המביא להסחת דעת מימינו.

אבל אם הגבס אינו חולשה בפועל אלא מטעמי בריאות בלבד (רצוני לומר כגון שיש מצב ביד שאם כרגע ישתמש ביד זו עלול לבוא לידי נזק ליד אבל בפועל יכול להשתמש) לא שייך בזה ה”כל שכן” של המשנ”ב, ובפרט לפי מה שהתבאר בכוונת המשנ”ב בתשובה הסמוכה [ד”ה אדם ימני שנחתכה כף ידו הימנית האם נחשב שמאלי רק אחר שסיגל לעצמו השימוש ביד השמאלית או מיד], ואפי’ לאותם שהבינו במשנ”ב שם שלא כמו שביארתי שם בדבריו [עי’ בהרחבה שם] אלא דבעצם חיתוך כף יד הימנית כבר נעשה שמאלי, מ”מ יל”ע אם שמא בזה מודו דאין כוונת המשנ”ב אלא שיש לכה”פ איזה צד כחישותא בעצם היד המונע ממנו להשתמש ביד (ואע”ג דיש הרבה שימושים שיכול לעשות בלא כף יד עכ”פ כשהורגל בימינו ולא בשמאלו מ”מ המתבקש ממנו כרגע להתחיל להשתמש בשמאלו במצב כזה שהיד אינה שלמה לכל מלאכה) משא”כ כשהיד ראויה לכל מלאכה ויש רק סיבה גורמת שלא להשתמש בה ויל”ע.

ובד’ מינים באדם שיש לו גבס על ימינו הוא קל יותר מכיון ששם אינו לעיכובא לפי הרבה פוסקים (עי’ רמ”א סי’ תרנו ס”ג, וכך היה נראה מן הסוגיות לפו”ר דהרי אין לימוד לזה כמו בתפילין ובקדשים וגם אל”כ למה יוצא באתרוג בשמאלו ולמה באתרוג יוצא ובלולב לא, ועוד דאל”כ כשמחזיק עוד דבר בידו לא יצא כיון שמסלק האתרוג לימינו או הלולב לשמאלו בד”כ, ובסוגיות לא משמע אלא רק דלקיחה ע”י דבר אחר לא שמה לקיחה) וגם לדעת המחבר שם אינו תלוי בימין ושמאל שלו, ובלאו הכי יוצא מחמת שהוא ימין ושמאל דעלמא, ועוד דמבואר שם דמי שאין לו יד אינו לעיכובא (עי’ שם בס”ד בשו”ע שיטול בזרועו ובשע”ת על השו”ע שם סק”ו דאפי’ בשיניו וגם להצד שאינו יכול ושמחמת זה לא יברך אינו משום דין יד אלא חסרון בהגדרת וצורת לקיחה עי”ש), ומ”מ לרווחא דמילתא יכול להגביה פעם אחת גם הלולב בשמאלו והאתרוג בימינו כדי לצאת חששות אחרות להפוסקים שהוא לעיכובא (עי’ במשנ”ב שם) ושבאיטר אזלינן בתר דידיה.

קרא פחות

נראה דאע”פ שאדם שמרגיש יותר את מצוות עינוי ומצטער בצער עינוי מקיים בזה הידור מצוה או תוספת במצוה (בין מדאורייתא ובין מצד המוסר בטעמא דקרא) מ”מ יותר טוב שלא להשתהות ולהמתין במקום פיקוח נפש מכיון שהצורך ...קרא עוד

נראה דאע”פ שאדם שמרגיש יותר את מצוות עינוי ומצטער בצער עינוי מקיים בזה הידור מצוה או תוספת במצוה (בין מדאורייתא ובין מצד המוסר בטעמא דקרא) מ”מ יותר טוב שלא להשתהות ולהמתין במקום פיקוח נפש מכיון שהצורך להזדרז במקום פיקוח נפש הוא נחוץ יותר מהידור זה.

מקורות:

יכול לאכול מיד וכמו שאמרו בגמ’ לענין חילול שבת לצורך חולה והזריז הרי זה משובח וכמ”ש בשו”ע סי’ שכח ס”ב, (וגם מה שנחלקו השו”ע והרמ”א בסי’ שכח סי”ב לא שייך לעניננו שבכל גוני יחלל יו”כ, והנידון שם רק כשאפשר למעט בחילול), ובפרט שכבר ביררתי בתשובה אחרת שעינוי יכול לקיים גם אחר אכילתו במה שנמנע לאכול מה שאינו צריך (ואע”ג דיש משמעות שבעינוי גדול יותר מקיים יותר מצוה כמו שכתבתי שם מ”מ במקום מצוות פיקוח נפש אין להדר אחר זה).

ומבואר מתוך דברי השו”ע שם בסעי’ ד (וראה עוד במנחת שלמה ח”ב סי’ סט סק”א) לענין חילול שבת דאם אפשר להמתין עד מוצ”ש כדי לעשות המלאכה אז חשיב כמו שאין פיקוח נפש ואסור לחלל עליו את השבת, אבל אם יוכלו להמתין רק עוד כמה שעות ולא יוכלו להמתין עד סוף השבת אפשר לחלל עליו כבר עכשיו, כיון שיש כאן פיקו”נ ונתנה שבת להדחות אצלו, והוסיף בחוט שני פצ”ד סק”ב דהיינו גם במלאכות שעדיין אין צריכין להם אם יודע שיצטרך להם במהלך השבת לצורך פקו”נ.

ואף דכאן יש איזה רווח של עינוי מורגש וקשה יותר (כמו שנתבאר בתשובה ד”ה אדם שאכל ביום וכו’) מ”מ מאחר שהזריזות במקום פיקו”נ הוא נחוץ יותר והזהירו עליו יותר, ומאידך לגרום לעצמו שיהיה קשה לו להתענות לא הזהירו כלל [אף דלפום קושטא יקיים מצוה מי שמתענה יותר לפי המבואר בתשובה דלעיל מ”מ לא מצינו שהזהירו בזה דאין זה דבר המוטל על האדם, ואדרבה מצינו שיש אומרים דזה גופא טעם מצוות האכילה בתשיעי כדי לסייע בתענית העשירי] לכך אין לו להמתין כלל.

(ובתשובה הנ”ל [ד”ה אדם שאכל וכו’] ציינתי דמצינו פלוגתא באחרונים אם שייך מיעוט בשיעורים לאכול דבר שהוא פחות הנאה או פחות מיישב דעתו, אבל כאן גם שמתענה יותר בינתיים מ”מ אינו שייך לזה, דגם לשיטת העמודי אור בסי’ ל סק”ט דמחמיר בזה מ”מ המעיין שם יראה דטענתו מצד שהמעשה הוא יותר מעשה, דמביא ראיה שם מהא דהיה לו לפרוש בהנאה מועטת וכו’, אבל לא בא לחייב שם מצד שהיה מוטל על עצמו לענות נפשו יותר בתענית).

ויש לציין עוד דדעת הט”ז בסי’ שכח סי”ב הנ”ל (הובא במשנ”ב סקל”ז בלא הכרעה, ועי’ אג”מ או”ח ח”ה סי’ כה דנקט כהט”ז משום חומרא דפקו”נ, ומאידך בשבה”ל ח”ח סי’ עד נקט דהמנהג כהרמ”א) דיש להעדיף ישראל לחלל שבת לצורך חולה ולא גוי כדי שיזדרז הישראל בדבר יותר, וכתב בשלחן שלמה סקט”ז אות ג בביאור דבריו דאם לא יעשה ישראל אלא נכרי חיישי’ שמא יטעו לומר שאין חייבים כ”כ להזדרז גם במקום שצריך זירוז ויבואו לכלל סכנה עכ”ד, וכ”ש בניד”ד שאין שום רווח מצד גדרי הקל הקל שלא להזדרז בדבר, וכ”ש בענייננו שיש להזדרז בדבר, וגם החולקים על הט”ז אפשר דמודו דכל שאין כאן נידון מצד הקל הקל מצד גדרי מלאכה אלא הידור מצוה יש להדר בפקו”נ ולהקדים ההצלה כיון דהט”ז טעמא קאמר ועד כאן לא פליגי אלא רק במקום הקל הקל אבל לא במקום הידור מצוה.

ובעצם גם בשבת היה מקום לטעון שהרי רוצה לשמור את השבת כמה שיותר זמן ולהמתין עם המלאכה רק דבשבת הטענה אינה יכולה להיאמר כלל כיון שהמלאכה תיעשה במוקדם או במאוחר ומאי נפק”מ באלו שעות ישמור שבת ובאלו שעות יעשה המלאכה, וכאן מעיקר הדין ג”כ הטענה שייכת שהרי בכל זמן שלא יאכל (כשרוצה לאכול) מקיים מצוות עינוי בין לפני הזמן שאוכל ובין לאחר שאוכל [כפי שהתברר בתשובה הסמוכה שגם לאחר האכילה כמעט לכל הפוסקים יש חיוב עינוי מדאורייתא כדמוכח בבירור מכמה סוגיות] אלא דעדיין כאן טוען שיש יותר עינוי כשיאכל מאוחר יותר, כיון שבכך ירגיש קודם לכן צער עינוי יותר, ועדיין אינו דוחה הענין של זירוז לפיקו”נ שהוא נחוץ יותר וכנ”ל.

ויעוי’ בב”ח ס”ס תריח בשם המהרי”ל שכשמאכילין חולה ביו”כ מאכילן אותו חשובי וגדולי העיר (והוא מיוסד על דברי הגמ’ ביומא הנ”ל והשו”ע סי’ שכח סי”ב הנ”ל) דחיישינן שמא אחרים ירצו להחמיר ולא יאכילוהו וימות, ולפ”ז גם כאן יש מקום לומר לחולה שלא יאחר האכילה כדי שלא ימתין וימתין עד שלא ישמע לדברי הרופא ונמצא מסתכן.

ויש להזכיר כאן גם את דברי האג”מ או”ח ח”ד סי’ קא סק”ג וח”ג סי’ צ שאין לחבר חולה לאינפוזיה במקום לאכילה מחמת הנזקים העקיפים שעלולים להגרם, ואף שאין דבריו מוסכמין לכו”ע (עי’ תורת היולדת עמ’ שלח), מ”מ בנידון דידן אין שום רווח לדינא במה שמאחר את האכילה מצד קולא בשיעורין או במלאכות לכן אין לאחר הדברים.

ויעוי’ שו”ת מנחת שלמה ח”א סי’ ז ד”ה ואף וח”ב סי’ נח סקכ”ו שאין שום חיוב לחולה לטרוח בתחבולות שאינן טבעיות לצום וכו’ עי”ש בהרחבה, וכ”ש בענייננו שאינו מרויח למעשה ממניעת שום איסור דבזה גם אם יש חולקים על המנחת שלמה יודו בזה על דרך מה שנתבאר לעיל בדינו של הט”ז.

ולמי שלבו נוקפו יש להזכיר בזה שיש לצרף גם שי’ האו”ש (פי”ב מהל’ שביתת העשור ה”ח פי”ד מהל’ מאכא”ס הי”ד) והגרי”ז (פ”ב מהל’ שביתת העשור הל”ח) בשם הגר”ח ע”פ המגיד משנה פ”ב מהל’ שבת הי”ד דאין דין שיעורין בחולה כלל אלא חולה הוא הותרה והוא היתר גמור ואין צריך לחזר אחר פתרון אחר (ועי’ מועדים וזמנים ח”א סי’ ס), ואמנם במשנ”ב לא נקט כן (ראה סי’ תריח סקכ”ד, וע”ע בבה”ל סי’ שכח ס”ד ד”ה כל), וגם מסברא יש לטעון דדינא דחצי שיעור אסור מן התורה הוא רק לחומרא נאמר ולא לקולא, אבל מ”מ אפשר בודאי לצרף כן במקום פיקו”נ בענייננו למי שלבו נוקפו, אחר שכבר נתבאר דעיקר דינא דזירוז בפקו”נ הוא קודם.

קרא פחות

יעוי' בתוס' תענית כז ע"א שדייקו מלשון  המשנה בסוף מנחות קט ע"א דאמרי' על כהנים ששמשו בבית חוניו הרי הם כבעלי מומין, ומזה דייקו התוס' דכל עבודה שכהן בעל מום ראוי לעשות גם כהן ששימש בבית חוניו או שנשתמד עושה, ...קרא עוד

יעוי' בתוס' תענית כז ע"א שדייקו מלשון  המשנה בסוף מנחות קט ע"א דאמרי' על כהנים ששמשו בבית חוניו הרי הם כבעלי מומין, ומזה דייקו התוס' דכל עבודה שכהן בעל מום ראוי לעשות גם כהן ששימש בבית חוניו או שנשתמד עושה, ומאחר שכך דין כהנים בעלי מומין שמתליעין בדיר העצים יש מקום לומר דגם כהנים שנשתמדו וחזרו בהם כשרים לזה, דהרי  דינם שחולקין ואוכלין.

אולם יש לדחות דשם באמת הוא דומה לגמרי לבעל מום דבעבודה פסול ובנשיא"כ כשר, אבל כאן בנידון דידן שפסול לנשיאת כפים מנא לן שבדברים אחרים יש לדמותו לבעל מום.

ומ"מ יש להתבונן מה הטעם שכהנים בעלי מומין מתליעין בדיר העצים, מאחר שאינה עבודה וכשרה בזר, ויש לומר מאחר שחולקין בקדשים לכן נתנו להם עבודה זו, וכן יש קצת משמעות ברש"י (קידושין נג ע"א ד"ה אפי') שכהני בעל מום של אותו משמר היו מתליעין בעצים משום שחולקין בקדשים, ולפ"ז גם כהן שהרג את הנפש הוא בכלל דין זה.

ולדעת ספר והזהיר המובא בתוס' מנחות קט ע"א שמחמיר בכהן שנשתמד שלא ישא כפיו אפשר דגם לא היה יכול להתליע בעצים, ועי' בשו"ע ורמ"א ומשנ"ב או"ח סי' קכח סל"ה עד סל"ז שהובאו שם הדעות בזה לענין נשתמד והרג את הנפש.

ומ"מ אין הנידון דידן בהכרח תלוי זה בזה, דכמו שנתבאר דין התלעה בעצים לא תליא בקדושת הכהונה, וגם זר יכול להתליע בעצים מעיקר הדין, וגם רש"י בקידושין שם הזכיר יחד עם דיני התלעה כל העבודות שאין צריכין כהונה מעיקר הדין, א"כ לא מחמת קדושת כהונה מדין תורה נתנו להם לכהנים הבעלי מומין להתליע בעצים אלא הוא תלוי במינויים שהחליטו מדעתם למנות בבהמ"ק, שהחליטו להעדיף כהנים על פני ישראלים מחמת חיבת המזבח (ועי' בתי"ט פ"ד דתענית מ"ד דהגבעונים לא מסתבר שחטבו עצים למזבח, ועי' עוד בספר תשובות הגר"ח עמ"ס יומא יב ע"ב שהביא כמה תשובות בענין גדרי דיני התלעה בדיר העצים, ויל"ע), וא"כ לו יצוייר שיש ריבוי כהנים שמבקשים להתליע בעצים שמא הקדימו מי שפסולו אינו מחמת עבירה, ולכך לא נזכרו במשנה אלא רק בעלי מומין שמתליעין בדיר העצים, ויל"ע.

וגם יש מקום לטעון דבדוקא בעלי מומין התריו מחמת דלא אתו למחלף בכשרין ולא יבואו להעלותו לעבודה, כמ"ש וכל כהן שנמצא בו פסול מתעטף שחורין וכו', אבל אי משום טענה זו הא ליתא דקי"ל בסוגיות דכל דבר שמצד הדין א"א להעלות ממנו לכהונה לא חיישי' ליה (עי' סוכה נא ועוד סוגיות ואכמ"ל) וההיא דמתעטף שחורין מיירי בפסול משפחה שנמצא שאינו כהן.

אבל אם נקבל דדין מתליעין בעצים הוא של כהני משמר משום שחולקין בקדשים א"כ באמת מסתבר דה"ה כהן שהרג את הנפש, וכ"ש הוא דכהן שהרג את הנפש אינו מחלל עבודתו להתוס' יבמות עא סנהדרין לה (עי' צל"ח חולין כד, ועי' עוד תוס' יבמות ז), ואם נקבל את סיפורי יוסיפון שהכהנים הגדולים היו מהם מרצחים (וע"ע יומא ט) ובכל זאת המשיכו לעבוד עבודה, וכך הפשטות ברפ"ב דיומא עי"ש שהיה איזו מציאות במקדש שהמרצח יעבוד עבודה, אפשר דבשעת הדחק סמכו זה על זה שאינו מחלל עבודה.

ומה שכהן שהרג את הנפש חולק בקדשים לכאורה משום דלא גרע מכהן משומד ושעבד ע"ז שנאמר להדיא שאינו עובד ואילו כהן שהרג את הנפש נאמר רק שאינו נושא כפיו בברכות לב, ולא נאמר להדיא בגמ' דינו על עבודה ונתפרש בזהר פרשת פנחס ויש לציין דלכאורה יש דעות בראשונים שכהן שהרג את הנפש כשר לעבודה ורק פסול לנשיא"כ (ועי' תוס' יבמות שם וסנהדרין לה, ועי' ראבי"ה סי' קנא ורוקח סי' שטו) וכן משמע מסתימת הרמב"ם שהביא דין זה רק בהל' נשיא"כ (תפילה פט"ו ה"ג).

ויש לציין דמצינו עוד נידון לגבי כרות שפכה שנחלקו בו הפוסקים אם חשיב בקדושת כהונה או לא לענין כמה דברים, ודיברתי מזה בתשובה אחרת, ועי' בחלקת מחוקק אה"ע ריש סי' ה ובמה שציינו בספר המפתח על הרמב"ם הל' ביאת מקדש פ"ז ה"ח.

קרא פחות

העיקר שיהיה הטיה ושיהיה סמיכה ושיהיה דרך חירות ויש שנקטו שהכל לפי הענין.מקורות: נראה שעיקר הגדרת ההסיבה הוא שיהיה לו נוח ורפוי מה שנקרא נוחות והרפייה (דהיינו שאינו צריך לסבול את כובד גופו), וכמבואר ברמב”ם ...קרא עוד

העיקר שיהיה הטיה ושיהיה סמיכה ושיהיה דרך חירות ויש שנקטו שהכל לפי הענין.

מקורות: נראה שעיקר הגדרת ההסיבה הוא שיהיה לו נוח ורפוי מה שנקרא נוחות והרפייה (דהיינו שאינו צריך לסבול את כובד גופו), וכמבואר ברמב”ם ובשו”ע סי’ תעב ס”ב שהסיבה היא דרך חירות, והוא ע”פ הירושלמי ר”פ ערבי פסחים שכן מבואר שם, וכמבואר בפ”ק דסוכה דף ו’ שהמיסב בסעודתו נוח לו יותר להתרכז ולהתמקד ולהתפנות למאכלו ולסיים אכילתו מהר, ובמשנה ברכות מב ע”א מבואר דבזמנם לא היה נחשב קביעות חברים לסעודה בסתמא בלא הסיבה, ומה שאנחנו אין לנו יותר נוחות בתנוחת ההסיבה (ולכן איננו עושים כן מתי שלא התבקשנו) הוא מחמת שהוא נוגד את ההרגל שלנו, וממילא הדבר מקשה על השליטה באוכל ובשתיה בזמן התנוחה הזאת, אבל הדרך לשער את חובת ההסיבה הוא כפי מה שאפשר לשער שהיה נוח ההסיבה בזמן שהיו כולם נוהגים לאכול כך.

והשיעור שאינו צריך לסבול את כובד גופו הוא ממתי שהיה אפשר לשער שהדבר היה נח ועומד מעצמו (לצורך הענין לו יצוייר שהאדם היה בלא רוח חיים והיה מונח באופן פלוני או אלמוני הוא לא היה נופל כלל משם נחשב הסיבה ואם היה נופל משם מיד וצריך להתאמץ כדי להחזיק עצמו שם נחשב שאין כאן הסיבה כלל אלא טורח ועמל ויגיעה, ובשטח ש”בין חמה לצל” שהתנוחה מסייעת לו להרפות את גופו בשילוב של משקל עצמו, יש לדון בכל מקרה לגופו), אבל גם בדרך שיעור זה יש הרבה מה לדון מכיון שגם מת יתכן שלא היה נופל כ”כ מהר מאחר ששאר חלקי גופו מחזיקים אותו (וצל”ע המציאות בזה), וכמו שאנו רואים בכל אדם שנרדם בבהמ”ד בתנוחת ישיבה שאינו נופל אפי’ שאינו מיסב בהסיבה כלל (ועי’ כתובות קיא), ולכן יתכן שצריך לשער באופן שאין כאן עוד פרט מגופו שדורש ממנו אחיזה שמחזיק אותו, וצל”ע אם יש גדר מדוייק בזה.

אבל זה ברור שלכה”פ במידה ואף אם הדבר שנסמך עליו האדם ינטל אז לא יפול האדם הנסמך עליו, באופן כזה לא חשיב כלל שנסמך על אותו דבר בין לקולא ובין לחומרא (יעוי’ בשטמ”ק זבחים יט ע”ב ומשנ”ב סי’ צד סקכ”ב).

ויעוי’ בקונטרס מצוות צורת ההסיבה מה שציינו עוד לדברי הגמ’ בפסחים קח על הנידון בפרקדן דמבואר שם שצורת הסיבה יותר דומה לצורת שכיבה, וכן ציינו להמהרי”ל (שהוא סובר כהראב”ן והראבי”ה שלא הצריכו הסיבה) שהבאתי בתשובה הסמוכה לענין הסיבה (והוב”ד בב”ח סי’ תעב ובתשובותיו החדשות סי’ ה, וכן בשו”ת מהרש”ל סי’ פח) שהמיסב בזמנינו דומה לחולה עי”ש מה שכתבו בזה, ועי”ש שציינו עוד כמה עשרות מ”מ בזה, וניכר שם גודל העמל והיגיעה שעמל בעל החיבור עליו ותיתי ליה מן שמיא.

(ומה שנתקשו שם מדברי הלקט יושר שנראה מדבריו שסבר שא”צ הסבה גמורה בכל הגוף, לענ”ד התי’ לזה הוא דמסתמא התה”ד סבר לעיקר הדין כקדמוני אשכנז הראב”ן והראבי”ה ורביה המהרי”ל שסברו שאין הסיבה בזה”ז, מה שמראה לכאורה שבארץ אשכנז לא נהגו בהסיבה בימים הקדמונים ולא סברו שיש מצוה בדבר, ולכן גם התה”ד הקיל מאוד בצורת ההסיבה, ומה שבכל זאת עשה מעט הסיבה אולי יש מקום לומר שסבר התה”ד שיש צד שכזאת הסיבה נחשבת ג”כ הסיבה, ולכן מהיות טוב עשה כן, א”נ אולי יש מקום לומר שסבר שאמנם השכיבה דהסיבה אינה נוהגת האידנא בזה”ז אבל שאר דין ההסיבה שיש לאכול בהטיית הראש על צד שמאל שלא יקדים קנה לוושט זה לא נפקע מדין הסיבה, כיון שזה אינו דרך חולה ואינו מפריע לנוחות ומועיל לבריאות כמש”כ בגמ’ שם, ולכן זה עשה עכ”פ ולא מדין הסיבה אלא מדין פרט נפרד שנתקן עם מצוות הסיבה שלא נפקע בזה”ז).

ולענייננו מבואר בהמהרי”ל הענין של התנוחה של מינימום הפעלת כח כחולה שאין בו כח לסמוך גופו אלא בהרפית השרירים של החזקת הגוף על ידי הגוף, אבל זה לכשעצמו עדיין אינו ראי’ שמדובר בהרפיה דיש לומר שעצם ההטיה הוא דרך חולה שהוא חסר כח גם אם החולה עושה בהרפיה והמיסב לא.

ויעוי’ באול”צ (ח”ג פט”ו תשובה א) שכתב שיעור בזה מה הוא שיעור הזוית שנחשב הסיבה שיצדד גופו שיהיה נטוי בין שכיבה לישיבה שהוא צידוד בזוית של ארבעים וחמש מעלות לפחות.

אבל יעוי’ ברש”ש (סוכה ג) שכתב וז”ל, דודאי הסיבתן לא היה בפישוט כל הגוף בשווה אלא דראשו וצוארו וקצת גופו הסמוך לו היו בזקיפת אלכסון קצת על משענת הכותל או ראש המטה עכ”ל, ומבואר מדבריו שאין צריך שכיבה גמורה וגם לא מעין שכיבה גמורה, אלא אלכסון קצת.

וכן יעוי’ בקיצור הלכות פסח של הרב ספטימוס פרק יט אות נא שכ’ בשם השבות יצחק בשם הגריש”א וכן בשם הגרח”ק שאין צריך להטות עצמו הרבה קנ אלא מעט באופן שירגיש בנוח לישב כך, והביא שם עוד בהערה שהגרח”ק אמר על הסברא של מ”ה מעלות שאינו מסתבר עכ”ד, ויש לציין שכך נראים דברי הרש”ש יותר כדברי הגריש”א והגרח”ק.

והביא שם עוד בשם הגרח”ק שאין בזה שיעור הסיבה אלא הכל לפי הענין.

ובמאמר המוסגר יש לציין שידוע שהגריש”א מאוד הידר בצורת ההסיבה.

קרא פחות

מותר וזה לא בכלל איסור תספורת.מקורות: כן מוכח בשו”ע הל’ חוה”מ.

מותר וזה לא בכלל איסור תספורת.

מקורות: כן מוכח בשו”ע הל’ חוה”מ.

קרא פחות

לבני אשכנז במקרה שיש לבעה"ב שמחה מהמשחק נראה שאפשר לברך, ולבני ספרד הנוהגים כהכה"ח הפשטות היא שלא מברכים. מקוורת: במשנ"ב סי' רכג סקי"ט כתב דמי שקנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך הטוב והמטיב על כלים של בני ביתו, כיון שטוב הוא ...קרא עוד

לבני אשכנז במקרה שיש לבעה"ב שמחה מהמשחק נראה שאפשר לברך, ולבני ספרד הנוהגים כהכה"ח הפשטות היא שלא מברכים.

מקוורת:

במשנ"ב סי' רכג סקי"ט כתב דמי שקנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך הטוב והמטיב על כלים של בני ביתו, כיון שטוב הוא גם לו שזכה שבני ביתו יהיו לבושים במלבושי כבוד, ובלבד שקנה לאשתו וזרעו.

ויש לעיין אם הוא דין במלבושים כמו שמצינו בדיני נדרים וכתובות שהוא דבר שאין אדם יכול לעמוד בו שלא יהיו בניו לבושים במלבושים טובים, או גם בכל דבר שהוא לשימושם.

והנה מקור דברי המשנ"ב הוא מהב"ח והב"ח בא לפרש דברי הטור שהביא הסמ"ק שאם קנה לו ולביתו מברך גם הטוב והמטיב.

ושם בטור בשם סמ"ק לא נזכר כלל ענין בגדים וגם מתחילת הסימן בטור עד עכשיו לא נזכרו בגדים כלל, אלא אחר כך בסעיף ד' איתא לבש מברך מלביש וכו'.

ומאידך יל"ע דזה פשיטא שלא כל דבר שאדם מברך עליו שהחיינו יצטרך אביו לברך על זה הטוב והמטיב וא"כ היכן הגבול בזה.

ואולי הב"ח והמשנ"ב קאי רק על דבר שאדם קונה לבני ביתו שממה שקונה להם חזינן שיש לו שמחה בשימושם, ואע"ג דסתם קונה מתנה לחבירו אין הקונה הנותן מברך כמ"ש הבה"ל ד"ה מברך בשם האחרונים, מ"מ בצירוף מה שנהנה מזה הוא עצמו מברך.

ואולי יש מקום לומר שיש כאן צירוף ג"כ מצד מה שהכלים נשארים שלו, ואולי היינו דנקט הטור בשם סמ"ק הלשון קנה לביתו ולא לבני ביתו, דהיינו קנה לשימוש הבית למי שישתמש והוא עדיין ברשות בעה"ב, אם כי אינו מוכרח, עי' שבת קיח ע"ב, ויל"ע אם שייך לבאר המשך דברי המשנ"ב על עב ושפחה לפ"ז עי"ש, ועצם מה שהכלים נשארים ברשותו ג"כ משמע מהמשך דברי המשנ"ב הנ"ל דזה לבד אינו מחייב בברכה אם קנה הכלים לא לשימושו אלא למטרת אדם אחר אלא רק בצירוף שיש לקונה עצמו תועלת ג"כ על דרך שהתבאר.

אבל אין לומר דיש כאן צירוף שקונה בגדים גם לעצמו יחד עם מה שקונה לבני ביתו, ורק בכה"ג מברך הטוב והמטיב על מה שקנה להם, דאילו מצד בגדים שלו הרי כבר בירך שהחיינו כמ"ש במשנ"ב שם, ואינו מתחייב מחמת זה בעוד ברכה.

ומאידך גם דברי המשנ"ב בשם הב"ח הם חידוש, דהב"ח בא בזה לפרש דברי הסמ"ק שהביא הטור אבל הב"י פירש דברי הסמ"ק באופן אחר, וכ"כ בחידושי הגהות בשם מהר"א מפראג ומהרש"ל (אם כי המשנ"ב  בסוף סקכ"א כ' בשם א"ר דרוב הפוסקים סוברים שבמקום שמברך הטוב והמטיב אינו מברך שהחיינו אבל עדיין אינו מופקע שכך היה דעת הסמ"ק), ובהערות מכון ירושלים על הטור שם הביאו כמה נוסחאות דלא גרסי כלל תיבת 'גם' בטור בשם הסמ"ק ולפ"ז ליכא לדיוקא כלל, (אם כי גירסא זו צ"ב מה בא הסמ"ק לחדש, ושוב ראיתי דבהגהת סמ"ק שהביא הב"ח להדיא מבואר דגרסי' 'גם' בסמ"ק), א"כ כל דברי הב"ח הם חידוש שאחד מקבל ואחד מברך שאינו נוהג בשאר מקומות כמ"ש הבה"ל בשם האחרונים, והבו דלא לוסיף עלה, וכ"ש שיש סברא דדוקא באופן של הב"ח יש לו הנאה ותועלת ישירה מעצם לבישתם ולא רק ששמח בשמחתם, ולכך שייך הטוב לו והמטיב לבני ביתו כמ"ש הב"ח והמשנ"ב בשמו, אבל אם השמחה שלו היא שהם שמחים הכל נכלל במה שמודה שמטיב לבני ביתו ולא שייך בזה הטוב והמטיב.

אולם מאידך גיסא בנידון דנן יש יותר טעם לברך, דשם כל בגד שנקנה לאחד בני ביתו אינתיק לשם אותו האדם ונפקע שמו מבעה"ב קצת, גם אם הבגד עדיין ברשות בעה"ב, משא"כ כאן שנקנה המשחק לשימוש הבית ולשימוש כל יושבי הבית יש יותר שייכות בזה לבעה"ב, דחשיב כלי זה כמו לשימוש הבית, ולפי מה שנתבאר לעיל יתכן דגם במקרה של הב"ח עיקר מה שמחייב הברכה בסופו של דבר הוא משום שנשאר החפץ בבעלות הבעה"ב, ועי' מה שכתבתי לעיל על הלשון בביתו.

ויתכן לומר אבחנה נוספת בזה דמי שקונה כלי שיהיה ברשותו ושמח בזה מברך עליו רק דאם אין לו בזה שימוש כלל היאך יברך אף אם נכנס הדבר לרשותו, אבל אם יש לו הנאה חשובה ממה שבני ביתו נהנים מזה שוב חשיב שקנה לרשותו דבר שיש לו שמחה בזה, ולא גרע מהקונה חפץ להתנאות בו בביתו בויטרינה שמברך עליו אף אם אין לו מזה שום שימוש אחר (ויש לדון בדינו של ב"ח אם יאמר דינו גם באופן שנתן במתנה לבני ביתו, דאם נימא דבכה"ג לא מיירי יתיישב היטב הבה"ל הנ"ל, ועי' בוזאת הברכה עמ' קסח ובמה שהביא שם בשם הגריש"א ולפו"ר גם הוא הבין דהמשנ"ב לא מיירי באופן שהקנה הכלי לבני ביתו, ואכן מצאתי בעמ' שאחר זה שהביא בשם הגריש"א שאם הקנה לילד את הבגד אינו מברך שהחיינו).

והיוצא מכ"ז דבאמת דברי המשנ"ב אמורים באופן שקנה הבעה"ב לעצמו דבר וההנאה המופקת לו מקנייתו היא שיש מישהו שמשתמש בזה כדי שלא יפטר על ידי שיחשב שקונה למטרת אדם אחר (וע"ע בערה"ש סי' רכג שהקונה בית לשימוש אחסון ולא למגורים אינו בכלל הברכה והוא חידוש לומר שדבר חשוב כזה כשהוא רק למטרת אחסון אין בו שמחה, אבל עכ"פ עיקר הדברים ברור שהקונה שלא למטרת שימושו אינו חשוב שמחה לענין ברכה).

ולכן נראה דמאחר ויש סברא זו ומאחר דגם פשטות דברי הטור בשם הסמ"ק שהב"ח בא לפרשם מיירי בכל כלי לכן אם יש לו שמחה במה שקונה לשימוש בני ביתו בכה"ג יוכל לברך.

ובכה"ח סקל"ו כתב בנידון המשנ"ב הנ"ל שיברך בלא שם ומלכות, וכמו שנתבאר דלדעת כמה פוסקים ומכללם הב"י אין כוונת הסמ"ק למה שפירש הב"ח בדבריו, ולכן בני ספרד אינם מברכים כנ"ל דספק ברכות להקל, אולם למסקנת הדברים דהב"ח מיירי באופן מסויים נתבאר דיש טעם בדבר למה שיברך גם לולא דברי הסמ"ק ויל"ע באיזה אופן מיירי הכה"ח.

קרא פחות

בב"ב קמג ע"א וקי"ל כרב נחמן דאמר וכו', אע"ג דדברי ר"נ נאמרו לעיל קמב מ"מ דרך הפסק להביא בסוף הדברים יחד בפרט גבי רב נחמן דהטעם שהלכה כמותו משום שהלכה כמותו בדיני ממונות, וכה"ג אמרי' בעלמא והלכתא כנחמן והלכתא כנחמן ...קרא עוד

בב"ב קמג ע"א וקי"ל כרב נחמן דאמר וכו', אע"ג דדברי ר"נ נאמרו לעיל קמב מ"מ דרך הפסק להביא בסוף הדברים יחד בפרט גבי רב נחמן דהטעם שהלכה כמותו משום שהלכה כמותו בדיני ממונות, וכה"ג אמרי' בעלמא והלכתא כנחמן והלכתא כנחמן והלכתא כנחמני (אביי) בפרק השולח בגיטין, ויש שם כמה דעות בראשונים איך לבאר דברי הגמ' שם, עי"ש בפרש"י ור"ח ויש מי שכתב מאמר מורחב בזה, וכן מצינו בעוד מקומות גם על אמוראים אחרים שפסק ההלכה הובא בסוף הפלוגתות.

קרא פחות

קטן אינו יכול לקבוע מזוזה לבית שהגדול דר בו, אבל יכול לקבוע מזוזה לבית עצמו, ולכשיגדיל יקבענה מחדש.מקורות: פוסקי זמנינו פסלו מזוזה שקבעה קטן, כהגרח”ק והשבט הלוי והגרנ”ק, ודלא מי שהכשירה בשופי, ראה באחרונים המובאים באליבא ...קרא עוד

קטן אינו יכול לקבוע מזוזה לבית שהגדול דר בו, אבל יכול לקבוע מזוזה לבית עצמו, ולכשיגדיל יקבענה מחדש.

מקורות: פוסקי זמנינו פסלו מזוזה שקבעה קטן, כהגרח”ק והשבט הלוי והגרנ”ק, ודלא מי שהכשירה בשופי, ראה באחרונים המובאים באליבא דהלכתא (הוצאת דרשו) יו”ד סי’ רפט ס”א.

ולגבי בית של קטן כ’ הגרח”ק בשם נחלת שבעה שכשר, וכן יתכן ללמוד מדברי הב”י בהל’ מגילה בשם המרדכי בשם הראבי”ה דמי שהוא באותו דרגת חיוב יכול להוציא אפי’ במידי דבעי’ לשמה עי”ש, ואפשר לדון כעין זה לענייננו, וכן יש לדון מדברי הראשונים בברכות כ’ עכ”פ לענין חד דרבנן בקטן מוציא אביו עי”ש.

מצד שני יש לדחות דשם הענין הוא להוציא אחרים במעשה מצוה, וא”כ ההגדרה שתהיה מעשה מצוה תקיפה למעשה שבכאן, משא”כ כאן אמנם אין חסרון מצד שאינו בר חיובא, כיון שהדר שם הוא קטן שהוא בר חיובא באתו דרגא, אבל עדיין יש חסרון בלשמה בעשייה, ומצד שני יש לומר דלא שייך לומר שיש פסול לשמה לגבי קטן בדבר שהקטן עצמו מחוייב בו, ויש לדון לפ”ז בלשמה של שאר מצוות שצריך בהן לשמה כגון כתיבת מזוזה לתפילין של קטן לשי’ זו, ויש לציין שיש מהאחרונים שם שהזכירו שהחסרון בקטן הוא מצד שליחות ויש שהזכירו שהחסרון הוא מצד לשמה, ולפי ב’ הצדדים יש לעיין שמא דינים אלו לא נאמרו כלפי קטן, ואינו שייך לנידון על מעשה המצוה אם הוא מעשה מצוה שיכול להוציא.

ומש”כ שכשיגדיל וכו’ ראה באליבא דהלכתא הנ”ל סי’ רצא ב.

קרא פחות

{יום א' כ"ד כסלו ערב חנוכה תשע"ו כולל יששכר באהליך מודיעין עילית} ת"ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרה"ר ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו, וכתבו התוס' שם, וז"ל, ...קרא עוד

{יום א' כ"ד כסלו ערב חנוכה תשע"ו
כולל יששכר באהליך מודיעין עילית}

ת"ר נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ אם היה דר בעלייה מניחה בחלון הסמוכה לרה"ר ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו, וכתבו התוס' שם, וז"ל, מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.

ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרה"ר אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר דאמר לקמן חצר שיש לה ב' פתחים צריכה ב' נרות ואמרי' נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים ואם היו מניחים על פתחי בתיהם היה לזה מימין ולזה משמאל אבל אי מניחים על פתח החצר אתי שפיר עכ"ל התוס'.

והקשה הג"ר אליעזר יהודה פינקל (ר"מ דמיר) צע"ק לשיטת התוס' דס"ל שצריך להדליק בפתח החצר, א"כ מ"ש זה שדר בעליה אמאי לא ידליק בחצר.

וצ"ל דחצירות העליה לא היו פונות לרה"ר, ואורחא דמילתא נקט, וא"כ צ"ע דהו"ל לאשמעינן דאף כל מי שאין דלתו פתוחה לרה"ר ידליק בחלון עכ"ל.

תשובה הנה עיקר מש"כ רבינו שליט"א דמיירי כשאין העליה פתוחה לא לחצר ולא לרה"ר, כ"כ בב"י סי' תרע"א, והובא שם במ"ב סקכ"ג ושעה"צ סקכ"ז, ולא מבעיא למאן דס"ל שא"א להדליק בחלון כשיש לו פתח לחצר או לרה"ר (עיין שבות יצחק הל' חנוכה פ"ב עמ' ל"ג), אלא גם למ"ד דשרי (עיין חוט שני עמ' שי"ב, ובס' תורת המועדים על שונה הלכות סי' תרע"א סקי"ג), מ"מ כאן לא מיירי בכה"ג אלא באופן שא"א וכנ"ל, ולתרץ קושיא זו נראה שבזמנם היה האופן המצוי והקרוב ביותר, שתהא דירה שאינה פתוחה לא לחצר ולא לרה"ר, היה בכה"ג בדר בעליה, אבל כל סתם דירה היתה פתוחה לחצר, ולהכי אשמעינן דבר הרגיל.

ולפי הסברא הנ"ל שהזכרתי דבכל גוני שרי להדליק בחלון א"ש טפי, די"ל דהשתא אתי לאשמעינן ג"כ קולא במי שדר בעליה שא"צ לטרוח לירד למטה, משא"כ אי אשמעינן בהדיא דמיירי רק באופן שא"א להדיק בחצר לא ידעינן לקולא זו.

קרא פחות

בע"ה יום ה' ר"ח אדר ע"ו לכבוד גיסי המופלג רבי יעקב בלומנטל נ"י {ע"ד בעל קורא במנחתא דשבתא שקרא לשני גם את מה שהכין עבור קריאת השלישי, ובשלישי חזר וקרא חלק ממה שקרא לשני, [היינו מה שכתוב בסידור לקרוא לשלישי], ...קרא עוד

בע"ה יום ה' ר"ח אדר ע"ו

לכבוד גיסי המופלג רבי יעקב בלומנטל נ"י

{ע"ד בעל קורא במנחתא דשבתא שקרא לשני גם את מה שהכין עבור קריאת השלישי, ובשלישי חזר וקרא חלק ממה שקרא לשני, [היינו מה שכתוב בסידור לקרוא לשלישי], האם שפיר עבד או לא.

}

תשובה כתבו התוס' במגילה כ"ב א' וז"ל, קשיא היאך נהגו העולם בחולו של מועד של חג שקורא הרביעי כל מה שקראו השנים והא הכא דלא שרינן לא דולג ולא פוסק אלא היכא דלא אפשר ואפילו היכא דקאמר משום הנכנסין והיוצאין מיהו הא פשיטא לן שאם קרא אותו שלפני האחרון עד שני פסוקים מסוף הפרשה שבפסח או בעצרת שהאחרון דולג למעלה ולא יקרא שני פסוקים שהניח האחר וגם מפרשה של אחריה כיון דלא הוי מענינו של יום עכ"ל.

ומבואר מדברי התוס' ומכל הסוגיא דהיכא דלא אפשר עכ"פ קרינן שוב מה שקרא הראשון.

וע"ע על קריאת קרבנות החג ברש"י ותוס' סוכה נ"ה א'.

וכן בחנוכה התירו לכפול.

וכן בפרשת עמלק אע"ג דמדינא א"צ לכפול וכמ"ש בירוש' פ"ד דמגילה, וכ"כ התוס' ועוד ראשונים (הובא בב"י סי' תרצ"ג), מ"מ דעת השו"ע שם ס"ד לכפול [והרמ"א פליג], ועל אף שאינו מעיקר הדין כדאי' בפר"ח סי' קל"ז סק"ד, מ"מ התירו לכפול, אך אכתי לא דמי להתם לגמרי דבפ' עמלק משלים י' פסוקים כשפטור מלהשלים משא"כ הכא קורא עיקר חיוב היום, אך מ"מ אשכחן גם בזה כמו שהבאתי מהתוס', אבל התם הוא מצד דלא אפשר, והכא נימא דלא אפשר מטעם אחר וכנ"ל.

ושם במגילה כ"ג א' כתבו התוס', וחזן שטעה וגמר כל הסדר של שבת יחזור ויקרא השביעי עכ"ל, ר"ל העולה האחרון ישלים מנין העולים.

והכי אשכחן במפטיר שקורא מה שקראו הראשונים כמ"ש בתוס' במגילה שם.

ועיין שו"ע סי' רפ"ב ס"ו, אם טעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש א"צ לקרות עוד אחר אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי דקי"ל מפטיר עולה למנין שבעה עכ"ל, וכתב במ"ב, ר"ל שא"צ לקרות עוד שביעי מלבד המפטיר דאחרי שאמר קדיש בסיום הפרשה אינו קורא אח"כ רק לשם מפטיר לבד כמו שרגיל תמיד אחר הקדיש והוא יהיה עולה למנין שבעה אבל אם נזכר קודם שאמר הקדיש אז צריך לקרות אחד לשביעי ממה שקרא כבר ויסיים הפרשה עמו ויאמר קדיש ואח"כ יחזור לקרות איזה פסוקים למפטיר כמו שרגיל תמיד עכ"ל.

חזינן דלא חשו לומר שיקרא מפרשה דלאחריה אע"פ שמצד הדין אין איסור בדבר, אלא יחזור ויקרא, ומ"מ י"ל דאי"ז ראיה, דתקנה קדומה היא לקרות לפי סדר פרשיות של כל שתא או כל ג' שנין כבמגילה כ"ט ב', אבל לא בסדר אחר.

משא"כ הכא דאין שום איסור בדבר מעיקר הדין להמשיך אחר מה שנהגו לקרות (עיין מ"ב סי' קל"ז סק"ד).

ושמא הכא ג"כ הו"ל כלא אפשר, ולכאורה אם לא נמלך וקרא א"כ בדיעבד היה לומר דעכ"פ בדיעבד לא גרע משעה"ד ונפיק.

אכן כתב השו"ע או"ח סי' קל"ז ס"ו וז"ל, הקורא בתורה ראשון וקרא השני מה שקרא הראשון אם הוסיף על מה שקרא הראשון ג' פסוקים או אפי' שנים במקום דלא אפשר אותו שני עולה מן המנין ואם לאו אינו עולה מהמנין חוץ מפרי החג משום דלא אפשר ע"כ.

ומשמע שם בשו"ע דמיירי גם אחר שכבר קרא, וגם היכא דאסור להוסיף על הקרואים, לענין דיעבד לא מקרי לא אפשר, [ומה שקורין במפטיר בשבת אינו ענין לכאן משום דאין מוסיפין בקרואים].

והנה בענינינו ג"כ דאיכא שעת הדחק וגם כבוד הבריות, אם יאמר שאינו יודע לקרא ויתן לאחר לקרוא את ההמשך, שמא בכה"ג הו"ל כלא אפשר, וכמ"ש המ"ב שם דהיכא דלא אפשר הו"ל כפרי החג.

ובזה שמא שייך להקל שישוב ויקרא שוב לשלישי, וכן הסכים חכ"א שליט"א.

וצ"ע למעשה, אך מ"מ ז"ב שאם יש שם מי שיודע לקרוא ויוכל הבעל קורא למחול על כבודו הר"ז משובח.

ואין להביא ראיה לזה ממ"ש המ"ב בסי' תכ"ח סקי"ז, ובמקום שנוהגים שהרב אב"ד יהיה שלישי אפילו בפרשת בחוקותי וא"כ שוב לא ישאר להתחיל ג"פ מקודם קריאת התוכחה יש להתחיל עוד הפעם לקרות ג"פ למפרע אך נכון הדבר שהרב ימחול על כבודו ויעלה לרביעי באותו שבת עכ"ל.

ומ"מ אם לא מחל הרב על כבודו מותר לחזור על המקראות, אי"ז ראיה דהתם לא בעינן לזה להוסיף קרואים אלא רק לקרוא קודם התוכחה כדי שלא להתחיל בתוכחה (כמ"ש במגילה ל"א ב' ובתוס' שם), משא"כ הכא שרוצה להשלים.

(עיין במ"ב שם בסי' קל"ז בריש הסעיף) { גיסי היקר כמוה"ר ר' יעקב שיחי' כתב ע"ז תשובה ארוכה, אלא שלא זכיתי להציגו לע"ע בחיבורי, משום שגדרתי עצמי שלא להקליד מכתבים חוזרים בשלב זה, עד שיעלה בידינו להקליד את כל כת"י הגרח"ק ושאר כת"י.

[מכתבים שהצגנו בחיבור לפעמים, הם בד"כ רק מה שקיבלנו כבר מוקלד].

}.

קרא פחות

יעוי' במכילתא דר"י כי תשא [מס' דשבתא פ"א] לדעת כי אני ה' מקדשכם, למה נאמר לפי שהוא אומר ושמרו בני ישראל את השבת שומעני אפי' חרש שוטה וקטן במשמע, ת"ל לדעת כי אני ה' לא אמרתי אלא במי שיש ...קרא עוד

יעוי' במכילתא דר"י כי תשא [מס' דשבתא פ"א] לדעת כי אני ה' מקדשכם, למה נאמר לפי שהוא אומר ושמרו בני ישראל את השבת שומעני אפי' חרש שוטה וקטן במשמע, ת"ל לדעת כי אני ה' לא אמרתי אלא במי שיש לו דעת עכ"ל.

ומבואר דמקדשכם לא קאי על קטן, ושם מיירי על קדושת השבת ועל האות שהיא ביני וביניכם.

ובביצה טז ע"א אי' דהך קרא דביני ובין בני ישראל לדעת וכו' בא ללמד שלא הודיע את הנכרים על השבת, ויש שם ב' תירוצים אם הודיעם רק את השבת ולא מתן שכרה או שהודיעם מתן שכרה ולא הודיעם נשמה יתרה, ועי' עוד בפירוש שבות יהודה על המכילתא שם מש"כ לבאר ענין זה של לדעת דקאי על הנשמה יתרה.

ולפי התירוץ שלא הודיעם את נשמה יתרה נמצא דמבואר כאן שאין נשמה יתרה לקטן בשבת וקל להבין.

ומאידך גיסא ביומא פה ע"ב ילפי' לעשות את השבת חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה והיינו אפי' תינוק בן יומו כדאי' בשבת קנא ע"ב ובהרבה סוגיות, ובביצה שם מבואר דמתיבת 'וינפש' ילפי' לנשמה יתרה, א"כ קאי על לעשות את השבת, ויש לדחות דלעשות קאי על הגדול שהוא ישמור כדי לעשות את השבת על ידי הניצול שהוא ג"כ קטן, דהרי קרא לא מיירי בקטן גופיה, דהא ממעטי' ליה מדכתיב לדעת שהוא כתוב קודם לכן כדלעיל.

וא"נ לעשות את השבת כשיגדל כפשטיה דדינא ואז יזכה לוינפש.

ויעוי' ביסוד ושורש העבודה [עי' מה שציינתי בתשובה הסמוכה לגבי בגדים בע"ש אחר הטבילה] שנקט דהנשמה יתרה נכנסת בטבילה.

והנה הפרישה סי' רסג הביא בשם מהרש"ל המנהג להדליק ב' נרות כנגד ב' נשמות, דהיינו נשמתו והנשמה היתירה, ולפי זה יש מי שכתב (ספר פני שבת על השו"ע שם) ליישב מנהגינו שמוסיפין נר לכל אחד ואפי' לתינוק, ועי"ש מ"ש עוד טעם לזה משום בנין וחתנין רבנן מפ"ב דשבת וע"ש ברש"י.

ויש טעם לומר דהמנהג כך הוא דנר אלהים נשמת אדם, ועי' שבת שם, ואם נימא דהמנהג הוא מטעם נשמה יתרה א"כ נמצא דס"ל להמנהג שאפי' תינוק בן יומו יש לו נשמה יתרה בשבת, ועי' גם באור החיים ר"פ תזריע ברמז קצת, וביותר בפרדס יוסף שם מש"כ, וכן נקט במשנת יוסף ח"י סי' קמד סק"ד.

 

קרא פחות

מאחר והדברים רגישים לא היה מומלץ לנגוע בהם ע"ג במה זו, אולם מכיון שכבר שאלתם לא אמנע מלומר את הנראה לי בזה.הנה על עצם ההליכה לצבא אפי' אם היה איזה צד שיש בזה קידוש השם אבל הדבר עצמו הוא מצוה ...קרא עוד

מאחר והדברים רגישים לא היה מומלץ לנגוע בהם ע"ג במה זו, אולם מכיון שכבר שאלתם לא אמנע מלומר את הנראה לי בזה.

הנה על עצם ההליכה לצבא אפי' אם היה איזה צד שיש בזה קידוש השם אבל הדבר עצמו הוא מצוה הבאה בעבירה ומבואר בגמ' סוכה ל' ובפסוקים המובאים שם וכן אותם פסוקים הובאו בדף נ' שם לענין פסולי קודש, ומבואר מכ"ז שעל מצוה הבאה בעבירה אין מקבלים שכר אלא עונש, ממילא לא שייך לדון בזה, וגם לכאורה הוא הרבה יותר חילול ה' מקידוש ה' שהרי בד"כ ההליכה לצבא עלולה לגרום לירידה ברוחניות וירידה בקיום המצוות, גם למי שהיה ירא שמים לפני כן, כמ"ש גדולי ישראל מכל העדות והחוגים, וכמבואר בחז"ל ובהרחבה ברמב"ם בהל' דעות שיש להתרחק מחברת הרשעים, ונלמד מן המקרא בהרבה מקומות, כגון ממעשה אברהם ולוט וממעשה אניות אחזיה בדברי הימים, וכן מדכתיב לא ישבו בארצכם פן יחטיאו וגו', ממילא מי שבכל זאת הולך לשם הרי כביכול מראה בזה שיש לו דברים שעומדים בראש ובחשיבות לפני הירא"ש וקיום המצוות, וגם נותן דוגמה לאחרים שיעשו כמוהו, ממילא לא שייך כאן קידוש השם אלא חילול השם כמבואר ביומא פ"ה עי"ש.

ולענין אם יש קידוש ה' בהריגת גוים ושונאים, מבלי להכנס לנידון אם הדבר הוא טוב או לא, אבל מצד קידוש ה' גם אם הצליחו להרוג גוים, הרי ידוע שבכל פעם שגוי נהרג יש הרבה משטינים ומקטרגים בעולם על הדבר, גם אם היה רודף גמור והדבר נעשה בצדק, ואיני יודע אם שייך שיש גם קידוש השם בגלל המעט שכן מצדיקים אותנו בזה.

ואע"פ שמיתת רשעים הוא קידוש ה' כמ"ש במכילתא פרשת בשלח ועוד, אבל כמובן שאם ההריגה נעשתה על ידי יהודי הוא נידון חדש ויש לדון בכל מקרה לגופו.

וגם בלאו הכי אם ידוע שאלו שמנהלים את המלחמה הם משומדים איני יודע אם יש ענין של קידוש ה' לפרסם שמם לטובה בפני אומות העולם שיש להם הצלחות ותהילות כאלה וכהנה, ואדרבה מצד הלכה יש דברים שגוי עדיף ממשומד כמו שמצינו שדין גוי שאין מעלין ואין מורידין בחו"מ סי' תכה.

ומ"מ כמובן שכל דבר שמתאמץ בכל זאת לעשות קידוש ה' אחרי שנכנס למצב הזה יש בזה קידוש ה', כגון אם מקפיד להתפלל בטלית ותפילין בכוונה ובמתינות בכל יום מול קבוצה של משומדים, בודאי שיש בזה קידוש ה', וכנ"ל בכל דבר ששייך קידוש ה' לפי הענין.

קרא פחות

מותר (מלבד מי שרוצה לצאת דעת רש”י שסובר שיש להם דין קדושה עצמה). מקורות: הנה דין רצועות תפילין הם כתשמישי קדושה, ובכתבי הקודש קי”ל שאסור לישב על ספסל שמונח עליו ס”ת או כתבי הקודש. אבל לענין רצועות ...קרא עוד

מותר (מלבד מי שרוצה לצאת דעת רש”י שסובר שיש להם דין קדושה עצמה).

מקורות: הנה דין רצועות תפילין הם כתשמישי קדושה, ובכתבי הקודש קי”ל שאסור לישב על ספסל שמונח עליו ס”ת או כתבי הקודש.

אבל לענין רצועות תפילין כתב הגרח”ק (תשובות הגר”ח עמ’ תריט) שמסתבר שמותר עכ”ד וכן הובא בשם הגרשז”א (הליכ”ש תפילה פ”ד דבר הלכה אות נא) והגריש”א (וישמע משה ח”ב יט) להתיר, ולפ”ז גם במטפחות ס”ת וכיו”ב בתשמישי קדושה.

והטעם להקל בזה נראה להביא לזה ב’ מקורות מגמ’, חדא דממה שנזכר הדבר לאיסור בס”ת ביו”ד סי’ רפב ס”ז (ואפי’ בס”ת גופא משמע בגמ’ במו”ק ובספ”ק דב”ק שאינו מוסכם לכו”ע לאסור) יש ללמוד ולדייק מזה שבתשמישי קדושה שקדושתן פחותה מס”ת יהיה מותר.

ועוד יש להזכיר השוואה לזה דהנה נחלקו רש”י ושאר הראשונים לענין רצועות האם הם קדושה או תשמישי קדושה (ויסוד מחלוקתם האם יש שם שדי ברצועות או לא ואז דינם רק כתשמישים לקדושת הקציצה), והנה לדעת רש”י יש איסור מחמת כן להכניסן לבהכ”ס כדמוכח בחשבון הסוגי’ בשבת סב ע”א ורש”י שם, אבל לשאר ראשונים אין בזה איסור כמדמבואר בתוס’ שבת ס ע”א ד”ה דילמא (בלא להפיח עי’ בתוס’ הרא”ש), משום שהם רק תשמישי קדושה, ומבואר בזה דלענין הכנסה לבהכ”ס איסור זה לא נאמר על תשמישי קדושה.
ועל דרך זה יש לומר גם כאן.
ומ”מ א”א ללמוד כל דבר מחבירו דלענין לזורקן או להשתמש בבזיון אסור גם בתשמישי קדושה כמבואר בפוסקים סי’ קנד.

והנה לגוף הנידון על רצועות תפילין עד כאן הנידון בזה היה רק אם נימא שדרגתן הם תשמישי קדושה, וכן הביא הפמ”ג (בפתיחה לא”א אות סט) דלהלכה נפסק שהם תשמישי קדושה בשו”ע סי’ קנד ס”ב, ואולם עי’ בה”ל שם ד”ה משל ראש בשם הב”ח שם [ומסתימת השו”ע לא נראה שיש לפרש בדבריו כהב”ח מה שפי’ בדברי הגמ’ אחר שהתוס’ פירשו דברי הגמ’ דלא כרש”י והשו”ע פסק דברי הגמ’], ועי’ בבה”ל סי’ מב ד”ה לגוף דכמעט כל הפוסקים פליגי על רש”י, אבל לפי דעת רש”י שהם תשמישי קדושה הוא אסור כס”ת גופא, וכמ”ש הגרח”ק בדעת נוטה תפילין סי’ יז שהשאלה תלויה בנידון אם תפילין קדושה או תשמישי קדושה, ולרוב הפוסקים הם תשמישי קדושה.

ויש לציין דגם לאלו שרוצים לחשוש לד’ רש”י מ”מ אפשר דאין כל הרצועה בכלל תשמישי קדושה לפרש”י אלא רק מקום הקשר ויעוי’ במשנ”ב.

קרא פחות

בע"ה יום שלישי כ"ג תשרי תשע"ז מעשה שהיה כעת שבא אדם שדינו שוטה, לעבור לפני התיבה לתפילת ערבית [שאין בה חזרת הש"ץ], והיו שם הרבה מהקהל והניחו לו בזה, ולא אמרו לו לירד מלפני התיבה. והנה זה פשיטא שדינו כמי שאינו מחוייב ...קרא עוד

בע"ה

יום שלישי כ"ג תשרי תשע"ז

מעשה שהיה כעת שבא אדם שדינו שוטה, לעבור לפני התיבה לתפילת ערבית [שאין בה חזרת הש"ץ], והיו שם הרבה מהקהל והניחו לו בזה, ולא אמרו לו לירד מלפני התיבה.

והנה זה פשיטא שדינו כמי שאינו מחוייב בדבר, כיון ששוטה פטור מכל המצות, ומי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, אבל יש לידע האם הקהל עשו כדין שהניחו לו לעבור לפני התיבה או לא.

ויש להקדים לנידון זה, דהנה ידוע חומר של המלבין פני חברו ברבים, ואיסור זה של הלבנת פני חבירו ברור שהוא גם למי שהוא שוטה, שכן כבוד הבריות הוא בין לבר דעת ובין למי שאינו בר דעת, ואדרבה לפעמים ההשלכות באדם כזה יכולות להיות הרסניות יותר לאורך זמן, ולכן אין להקל באיסור זה כלל.

אבל מאידך גיסא מאחר ואין לו שום רשות לעכב הציבור מלעשות תפקידן, אם יתברר ע"פ דין שאסור להם למנותו ש"ץ אפי' בדיעבד, א"כ יהיה עליהם לומר לו לירד משם.

הנה כתב בשו"ע או"ח סי' נ"ג סעי' י' וז"ל, יש ללמוד זכות על מקומות שנוהגים שהקטנים יורדין לפני התיבה להתפלל תפלת ערבית במוצאי שבתות [לאו דוקא, מ"ב סקל"א].

וכתב הרמ"א הגה: ובמקומות שלא נהגו כן, אין לקטן לעבור לפני התיבה אפילו בתפלת ערבית, אפילו הגיע לכלל י"ג שנים ביום השבת אין להתפלל ערבית של שבת, דהרי עדיין אין לו י"ג שנה (מהרי"ל) ע"כ.

ויש להסתפק לענינינו, ראשית כל גם אם בקטן מותר מ"מ י"ל דבקטן זהו קל יותר מבשוטה, מכיון שבקטן יש עכ"פ חיוב מצד חינוך, משא"כ בשוטה שאין בו צד חיוב כלל, וי"ל שאינו יכול לצאת כלל משוטה.

עוד יש להסתפק דהנה במקומותינו לא נודע מנהג קבוע לענין קטן, וא"כ הו"ל כמקומות שלא נהגו בקולא זו שכתב הרמ"א שלא ינהגו בקולא זו, ולפ"ז יש להסתפק אם כבר עלה האם מורידין אותו, ואם תמצי לומר שמורידין אותו [וכך מסתבר בכונת הרמ"א], א"כ יש להסתפק מה הדין באופן שלא הורידוהו, האם כל יחיד הנמצא שם צריך לצאת מכיון שאי"ז המנהג כאן, או דילמא דעכ"פ באופן כזה יש לסמוך על הפוסקים הסוברין שמלמדין זכות על מנהג זה על מנת שלעולם לא יצטרכו לצאת, ורק לענין להעלותו אין מעלין במקום שאין מנהג.

והנה בטעם מה שש ללמד זכות כתב במשנה ברורה שם (ס"ק ל) וז"ל, לפי שאין מוציאין את הרבים ידי חובתן שהרי אינן מחזירין את התפלה רק שאומרים ברכו וקדיש ועוד טעמים אחרים עי' בב"י עכ"ל.

ובבית יוסף שם כתב וז"ל, ואפשר לומר דלא הקפידו חכמים אלא בתפלת שחרית שיש בברכת יוצר ובתפלה קדושה וגם שצריך שליח ציבור לחזור התפלה להוציא הרבים ידי חובתן וקטן כיון דלאו בר חיובא הוא אינו מוציאם כדתנן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.

ושמעתי שהרב ה"ר יוסף אבודרהם קרא תגר על מנהג זה שנהגו הקטנים לירד לפני התיבה במוצאי שבתות והסכים על ידו הרב הגדול מה"ר יצחק די ליאון ז"ל לבטל המנהג.

ומצאתי להרשב"א שכתב בתשובה (ח"א סי' רלט) בשם הראב"ד דטעמא דתנן דקטן אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה דכיון דברכות ותפלות דרבנן נינהו וקטן שהגיע לחינוך דרבנן הוי אמינא אתי דרבנן ומפיק דרבנן קמ"ל דמשום כבוד הצבור לא עבדינן גנאי הוא לצבור שהקטן מוציאן עכ"ל.

ולפי טעם זה יש מקום למנהג לומר שהצבור מוחלים על כבודם ואפילו למאי דפירש רש"י דטעמא דמתניתין משום דכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן איכא למימר דתפלת ערבית שאני דרשות היא (ברכות כז:) עכ"ל הב"י.

והנה לפי מה שבשו"ע פסק דלא כהררי"א והריד"ל שמחמירים בזה [עכ"פ במקום שנהגו להקל בזה וכנ"ל] א"כ יש לדון מה הדין בשוטה וניחות להטעמים בכאן, דלטעם הראשון שהוא משום שאין בזה קדושה וחזרת הש"ץ א"כ אולי בשוטה דינו כמו בקטן, אבל להטעם השני סיבת הקולא היא משום דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ומשום שהציבור מוחלין על כבודן, וא"כ בשוטה שאפילו מדרבנן אינו חייב א"כ לא יוכל להוציא את הרבים כלל אף בברכו וקדיש וכל מה שבציבור מחוייבין.

ולהטעם השלישי שהוא משום שתפילת ערבית רשות יתכן לומר ג"כ דדין שוטה כדין קטן.

אכן גם להטעם הראשון והשלישי יתכן לחלק בין קטן לשוטה דעד כאן לא הקילו אלא בקטן שיש בו צד חיוב אבל לא בשוטה וכנ"ל.

והנה כתב בפרי מגדים [אשל אברהם סימן קכ"ד סקי"ד] וז"ל, ויראה וודאי אחר חרש ושוטה אין עונין אמן, דלאו בר מצות כלל אפילו מדרבנן.

וכן כתב במשנה ברורה [סימן קכ"ד ס"ק מ"ז] וז"ל, ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל ועי"ש.

וגם לענינינו נראה דכ"ש שא"א לצאת ממנו כיון שאינו בכלל אמן כלל, ולכאורה הציבור מחוייבים להורידו, ועכ"פ אין להפסיק בין גאולה לתפילה לענות אמן על הקדיש של השוטה.

וראיתי להגר"י זילברשטיין שליט"א בספר חשוקי חמד [ברכות ג' א'] שדן בדברי המשנ"ב בענין שוטה שמבין מה שהוא אומר, וז"ל, אם הוא מבין מה שהוא אומר, מסתבר שאפשר לענות אמן אחר ברכתו.

ואעפ"י שבשו"ע (סימן רטו ס"ג) נאמר, שעונים אמן אחר ברכתן של תנוקות, כשהן מברכים לפטור את עצמם, כיון דבני חינוך הם, ושוטה אינו בן חינוך, כמבואר במשנ"ב (סימן קכד ס"ק מז), נראה דבכל זאת רשאים לענות אמן אחר ברכתו.

וכשם שמצינו דעכו"ם המברך, רשאים לענות אחריו אמן, כמבואר ברמ"א (סימן רטו ס"ב) אלא שאין חיוב, כמבואר במשנ"ב (שם ס"ק יב), כך בשוטה המבין מה שמברך, מסתבר שרשאים לענות אלא שאין חיוב.

אלא דצ"ע אם מותר להפסיק ולומר אמן על ברכת שוטה זה, באותם מקומות שאסור בהם להפסיק בדבור פרט לאמן וכדומה, וכגון בפסוקי דזמרה.

(יעויין במשנ"ב סימן נא סק"ח וסימן רטו ס"ק יג).

ושמענו עוד, דיתכן ש"יהא שמיה רבא", שונה מ"אמן" לענין זה, ד"אמן", בא לאמת ולקיים את דברי המברך.

ולכן אם אין בדבריו ממש אין מקום לאמן, משא"כ "יהא שמיה רבא" שהוא שבח בעצמותו, שעשרה מישראל מקדשים ומתפללים על כבוד שם שמים, וכמבואר במשנ"ב (סימן נו סק"ב) וז"ל: כשאומר העונה, אמן יהא שמיה רבא, יפסיק קצת בין אמן ליהא שמיה רבא, כי תיבת אמן, קאי על הש"ץ, ויהא שמיה רבא, הוא מאמר בפני עצמו.

ויעויין באר היטב (סימן נו סק"ה) שהביא מ"דרכי נועם" שהחזן חוזר ואומר אמן יהא שמיה רבא אף שכבר אמר ואמרו אמן, יעו"ש.

משמע דסובר דהאמן של יהא שמיה רבא אינו בא לאמת מה שאמר קודם, אלא שהוא חלק מהשבח של יהא שמיה רבא.

ולדבריו יתכן שעל קדיש של שוטה עונים אמן יהא שמיה רבא.

(אולם המשנ"ב נ"ו ב' לא פסק כך).

ולכן אפשר לאומרו גם כשאת הקדיש אומר שוטה.

ומה שכתב המשנ"ב (סימן נה סק"ד) בשם הפר"ח שקטן האומר קדיש וברכו והקהל עונים אחריו שלא כדין הם עושים.

היינו משום שפריסה על שמע נתקנה כדי להוציא את הרבים ידי חובה, כמבואר בפרמ"ג (סימן סט משבצות זהב סק"ג), אבל על סתם קדיש כשאינו פורס על שמע אפשר לענות.

ועדיין יש להסתפק אם מותר להפסיק ביהא שמיה רבא על קדיש של שוטה, במקום שאסור להפסיק עכ"ל הגר"י זילברשטיין שליט"א.

והנה בענין השאלה האם צריכים לצאת ולהמתין למנין אחר, הנה קודם העיון מסתבר שאינם מחוייבים, מכיון שיש להם מנין לתפילת שמונה עשרה, ורק כדי לשמוע קדיש וברכו אינם מחוייבים לטרוח כ"כ, כך שגם אם אינם יוצאים כלל יד"ח קדיש וברכו לכאורה אינם צריכים ללכת (ועי' מ"ב סי' צ' כ"ח), ומ"מ אם יכולים יאמרו ברכו אחרי התפילה.

***

קרא פחות

שאלה שלום קניתי אוטו חדש שאני ממש שמח בו, האם לברך שהחיינו כדין קנה כלים חדשים ? בברכה, יואל *** תשובה שלום רב בודאי מברך על זה, אלא שנוסח הברכה כדלהלן: במידה ומדובר על מכונית שמשתמש בו לבד מברך שהחיינו, ואם המכונית אמורה להיות לתועלת אשתו ובניו ...קרא עוד

שאלה

שלום

קניתי אוטו חדש שאני ממש שמח בו, האם לברך שהחיינו כדין קנה כלים חדשים ?

בברכה, יואל

***

תשובה

שלום רב

בודאי מברך על זה, אלא שנוסח הברכה כדלהלן:

במידה ומדובר על מכונית שמשתמש בו לבד מברך שהחיינו, ואם המכונית אמורה להיות לתועלת אשתו ובניו גם כן, שהוא יסיע אותם, בזה אינו מברך שהחיינו, אלא מברך ברוך אתה ה' וכו' הטוב והמטיב, כדין מי שקנה כלים לשימושו ולשימוש בני ביתו יחד עמו, שבזה מברך הטוב והמטיב.

בכבוד רב וחג שמח

עקיבא משה

***

קרא פחות

שאלה מה שכתב השו"ע (יו"ד קפ"ב) דבאיסור לא ילבש היכא שנהגו האנשים אין מכים אותו, האם הכוונה לאנשים יהודים דווקא או שצריך שיהיה מלבוש גבר ואפי' גויים ? ובמקום שנהגו האנשים אם נשאר האיסור, למה לא מכין אותו? תודה רבה.*** תשובה בע"ה מוצ"ש פר' ...קרא עוד

שאלה

מה שכתב השו"ע (יו"ד קפ"ב) דבאיסור לא ילבש היכא שנהגו האנשים אין מכים אותו, האם הכוונה לאנשים יהודים דווקא או שצריך שיהיה מלבוש גבר ואפי' גויים ?

ובמקום שנהגו האנשים אם נשאר האיסור, למה לא מכין אותו?

תודה רבה.

***

תשובה

בע"ה מוצ"ש פר' ויצא ע"ז, י' כסלו

שלום וברכה

לשון השו"ע שם ס"א, כך הוא, המעביר שער בית שחי ובית הערוה, אפילו במספרים כעין תער, היו מכין אותו מכת מרדות.

בד"א, במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים, כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים.

אבל במקום שמעבירין אותו גם האנשים, אם העביר אין מכין אותו.

וכתב הרמ"א, הגה: ואפילו לכתחלה שרי (ר"ן פ"ב דע"ז).

רק החברים נמנעים בכל מקום ע"כ.

לפ"ז י"ל דהמחבר חושש לאוסרים לאסור מן הדין, אלא דאין מכין אותו מכיון שהוא סומך על הפוסקים המתירים.

והגרע"א שם כתב, גם האנשים.

בפרישה כתוב נראה דכל אנשים גוים דכיון דנהוג נהוג ולמדין ממנהג ההוא דעובדי כוכבים.

גם י"ל דעל ישראל קאמר דהיכא דנהיגי כולם אין מוחין בהם עכ"ל, והובא גם בדרכי תשובה שם.

וגם לפירושו נצטרך לבוא למה שכתבתי.

ור"ל שאין בזה מנהג גוים, דלזה מועיל מה שהנשים הישראליות עושות כן שלא יקרא מנהג גוים, וגם אינו מנהג נשים, דלזה מועיל מה שהגוים הגברים עושין אותו, ואזלינן בתרוייהו לקולא לומר שאינו מנהג גוים ואינו מנהג נשים, ומ"מ מכיון דאין סברא זו ברירא לגמרי להמחבר לכן כתב רק דאין מכיון מי שעושה כן, אבל לא דמותר לכתחילה אואילו הרמ"א מתיר לגמרי, דס"ל שסברא זו דסמכא היא.

וגם על פירושו הב' יש לפרש דאין הכונה על כובע מסוים או בגד מסוים שדור אחד נהגו רק נשים ללובשו והדור אח"כ נהגו גברים ללובשו, אלא דוקא בדין המבואר בשו"ע, דהיינו להעביר שער של בית השחי, בזה חושש המחבר לאסור לחומרא, מכיון שבגמ' נזכר שזהו מנהג נשים, ושמא אין לאנשים כח לעקור זה, מכיון שהוא מנהג התיפות ואינו שייך לאנשים [ע"פ מה שכתב האג"מ על שימוש במראה], ולכן מספקא ליה להמחבר קצת ומ"מ אין מכין ע"ז.

בכבוד רב

***

קרא פחות

לכבוד הגאון המפורסם כמהר"ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש עה"ת לפי מה שאמרו בגמ' [ברכות נה ע"א ועוד] שאסור להכניס עצמו למקום סכנה א"כ אסור ללכת לשם, דאין לך מקום סכנה יותר מזה, ...קרא עוד

לכבוד הגאון המפורסם כמהר"ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א
מח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש עה"ת
לפי מה שאמרו בגמ' [ברכות נה ע"א ועוד] שאסור להכניס עצמו למקום סכנה א"כ אסור ללכת לשם, דאין לך מקום סכנה יותר מזה, כיון שע"פ הטבע בידם להרוג כמה חללים רח"ל, ואף שלשון אסור לפעמים לאו דוקא, מ"מ פוק חזי מאן מסהיד עלה שלא להיכנס למקום סכנה בבבלי ובירושלמי ובמדרשים, ומי לנו גדול מיעקב אבינו שחש למקום סכנה כמו שמפורש בתורה וכמבואר בחז"ל למה היה שם מקום סכנה ולמה דוקא בבנימין.

ויעוי' ברמ"א ביו"ד סי' קטז שיש להחמיר במקום ספק סכנה יותר מספק איסור דחמירא סכנתא.

והנה מאחר שהשאלה נשאלת למעשה מסתמא שכוונת כת"ר להציע לענין הנידון אם יש בזה מצוה לענין שלוחי מצוה אינן ניזוקין, והנה אפי' אם נגדיר הדבר כמצוה (ויעו' בזה עוד להלן), יעוי' בפסחים דף ח' דהיכא דקביע היזקא שאני, ומה שייך יותר קביע היזקא כשיש מול עינינו מרצחים אנשי דמים שרצחו כמה אלפים מישראל ומזהירים שזה מה שיעשו כרגע ומבזבזים על הדבר הון רב, מה שייך יותר קביע היזקא מזה.

ובמאמר המוסגר אומר מה שאמרו ת"ח מובהקים ומופלגים שבדור אף שהדברים לא יערבו לעיני קצת מן הקוראים, ואקצר בזה מאוד מפני כבוד החיים והמתים, שלפי ששמענו כמה ענייני פורעניות או ערבוביא וחטיפות והעלמות מיתות משונות שאירעו סביב העליה הרבתי למירון וכן בבלרוס, הדבר מבואר שרצון ה' ללמדנו בזה שרצונו האמיתי שעם ישראל יהגו בתורה.

ומי לנו בקי ומבין יותר מגדולי חכמי ישראל בדור הקודם שהזהירו כולם שטוב להישאר ללמוד מלילך למירון, הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש הל' ספה"ע), הגרא"מ שך (מראש אמנה עה"ת), הגר"ח קניבסקי (מנחת תודה), הגר"נ קרליץ (הליכות שני עמ"ס אבות), והגרי"ג אדלשטיין (בשיעורים), שכולם כל אחד בסגנונו הבהיר שהדבר הנרצה לפני ה' הוא ללמוד, ואין זה סותר שיתכן שיש הנהגה ליחידי יחידים מארי דרזין רמי מעלה לנסוע לפי הענין (כמו מי שעמל בתורת רשב"י כל הזמן ממש בכל השנה כולה וגר בקרבת מקום והולך באופן אקראי פעם אחת כמו שמצינו בהאר"י, וגם שם אפשר שרק עשה בזה המנהג של תגלחת מצוה, וגם חכמים אחרים שנסעו לפעמים הוצרכו להתפלל על החולה או בעת צרה) אבל באופן כללי רצון ה' שלא יהיה ביטול תורה רבתי ביום זה כמו המצב שנוצר.

ומצינו בגמ' שאירעו פרעניות לציבור כשהיה קצף, כמ"ש בגמ' לגבי כל המתעצל בהספדו של חכם שגעש עליהם הר להורגן, ודברים כאלה אין נעשים לחינם, ויעוי' ברמב"ן עה"ת מש"כ לענין הפיכת סדום, לענין מה שאירע לערי הרשע בדורות שלאחר כך, ויעוי' בארחות יושר שמי שמתבונן יראה הניסים וההשגחות שבכל דור, וכבר מקרוב נתפרסם בכל העולם מה שאירע באיש אחד שפצה פיו כנגד כלל ישראל בפרלמנט התורכי ותוך כדי דיבור נפל ונתמוטט, מי לא ראה בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת.

והנה כידוע שגם בזמן המקרא וחז"ל כשאירעו כמה ניסים גדולים אחר שנתקבצו כל הניסים ונכתבו עלי ספר נס אחר נס, פשוט לנו הקוראים והלומדים שאי אפשר שלא לראות יד ה' בזה, ואעפ"כ מי שלא היה רוצה לראות ולהתבונן לא היה רואה ולא שם לב בהרבה מהניסים ולמצרים לקח ג' מכות עד שהודו במכת כינים, דומיא דזמנינו וכמשנ"ת.

והנה בהר"מ ריש הל' תענית מבואר דכ"א מחוייב להתבונן בכל צרה על מה נשלח הדבר והובא במשנ"ב הל' תענית, ויעוי' תענית ט ע"א ודוק.

והגרי"ב שרייבר האריך בזה במכתבו לבאר דרצון ה' בכל זה ללמדנו שאפי' בדברים שמוגדרים כדברים טובים רצון ה' שלא יווצר ביטול תורה רבתי עי"ז יעוי"ש בכל דבריו כי קיצרתי, ויעוי' גם במאמרו של הגרב"ב פוברסקי שאירע אחר אסון מירון, ושמעתי שכעי"ז אמר גם הגרמ"מ לובין.

והנה אין כוונה של אף אחד מן הגדולים אשר בארץ לומר שהאשמה והקולר תלוי בצוואר המתים והנספים, אלא אדרבה התביעה היתה על הדור, והצדיקים מתים על עון הדור, כמ"ש בגמ' פ"ק דכתובות דף ח', ומה ששמענו מהמתים ניכר בהם שעובדי ה' המה ונבחרו להיות קרבן ציבור, ואנו לא נותר לנו אלא להתבונן על דרך מה שאמרו הגדולים הנ"ל.

והנה הלב קשה לקבל ששייך עונש ופורענות בדבר שהוא טוב מעיקרו אבל יש לנו להתחזק ולהבין שהטוב האמיתי והגדרת הרצוי והחיובי נמדד ע"פ הלכה וגדולי התורה, וממילא כשהיה כאן שינוי מן הדבר שהמון העם עשו באופן אחר ממה שרצו גדולי התורה וההוראה שיעשו ואחרת ממה שעשו גדולי התורה וההוראה עצמם (וכמו שהתבטא הגרא"מ שך שם לענין הנהגת החזו"א בזה שהנה החזו"א בודאי עשה כל מה שסבר שהוא הידור, ואם היה הידור ע"פ הלכה לנסוע לשם החזו"א היה נוסע לשם, ויעוי' עוד במנחת תודה מה שהובא שם בשם החזו"א מה שאמר להרב קלרמן) ממילא היה בזה קטרוג רח"ל.

ויש לציין בזה גם דברי החת"ס הידועים בזה והובאו בעוד אחרונים ואף הובאו דבריו בנו"כ על השו"ע.

קרא פחות

מסתבר שאסור משום שלא נאמרו כאן איסורים בגדרי דיני גילוח כמו לענין הנידונים בפאת הראש והזקן, אלא נאמר כאן איסור טיפוח של הגוף בגדרים שנקבעו לאיסור בימי אבלות, והאיסור הוא תוצאת הגילוח ולא צורת הפעולה, וכן נקט בפשיטות בחוט שני ...קרא עוד

מסתבר שאסור משום שלא נאמרו כאן איסורים בגדרי דיני גילוח כמו לענין הנידונים בפאת הראש והזקן, אלא נאמר כאן איסור טיפוח של הגוף בגדרים שנקבעו לאיסור בימי אבלות, והאיסור הוא תוצאת הגילוח ולא צורת הפעולה, וכן נקט בפשיטות בחוט שני (יו"ט וחוה"מ קובץ עניינים יו"ד אות ב עמ' שמט).

במקרה שיש הפסד מרובה או צורך גדול וכיו"ב יעשה שאלת חכם.

קרא פחות

בבה"ל בהקדמה לסי' עד מבואר בשם הפמ"ג דכנגד ערוה ממש הוא דאורייתא וכן מבואר בחי"א להדיא בנשמת אדם כלל ד סק"ב ובפשטות דברי הפנים מאירות ח"א סי' עד וכ"כ כה"ח ריש סי' עה ובשו"ת מהר"ם בריסק ח"ב סי' ע. ויש להוסיף ...קרא עוד

בבה"ל בהקדמה לסי' עד מבואר בשם הפמ"ג דכנגד ערוה ממש הוא דאורייתא וכן מבואר בחי"א להדיא בנשמת אדם כלל ד סק"ב ובפשטות דברי הפנים מאירות ח"א סי' עד וכ"כ כה"ח ריש סי' עה ובשו"ת מהר"ם בריסק ח"ב סי' ע.

ויש להוסיף דאינו כ"כ תמוה דהרי זה מפורש בגמ' ופוסקים שצואה ממש הוא דאורייתא ובגמ' משמע שהם אותו דרגת איסור וכן בלשון הרמב"ם בפ"ג מהל' ק"ש הט"ז (אם כי אין כל פרטי הדין המובאים שם מדאורייתא ואכמ"ל, כמו בכל מצוה שפרטותיה חלקם מדרבנן אלא שנקט להם יחד עם עיקר הדין).

ויש לציין עוד דלענין טפח (בשאר מקום מכוסה) ושיער ומראה יש בזה נידונים בפוסקים [עי' המקנה קידושין ע ע"א, גינת ורדים למהר"א הלוי ח"א גן המלך אות ק' ומה שהביא שם בשם המהריק"ש, פרי מגדים שושנת העמקים כלל ט, שדי חמד קוף מב], וכן יש שדנו ונחלקו לענין ערות קטן [עי' קרית ספר להמבי"ט פ"ג מהל' ק"ש ותורת חיים סי' עה ושו"ת מהר"ם בריסק שם], אבל מ"מ בין האחרונים שנקטו להקל בהם להחשיבם דרבנן ובין האחרונים שנקטו שהם דאורייתא משמע דמ"מ ערות אדם ממש (עכ"פ בגדול) הוא דאורייתא.

וכן ציינו לזה לדברי הרשב"א בברכות [המובא בב"י סי' עה] דהגדרת דין דטפח הוא משום הרהור דטריד ולכן לא חשיב ערוה לגבי דידה, וכמו שנתבאר עוד בחזו"א או"ח סי' טז סוף סק"ז, ואילו גבי ערוה ממש בעי' טוחה וכו' כמבואר שם ע"פ הגמ' [וראיה זו הביא הפמ"ג גופיה בסו"ס עה ע"פ משמעות הסוגיא בגמ'].

ועי' ברמב"ן בשכחת לאוין מצוה יא שמנה ערות דבר בלאוין רק דלא פירש שהכונה לענין קריאת דבר שבקדושה כנגד ערוה, ועי' בב"י אה"ע סי' כא שנקט דהוא פלוגתא דרבוותא בענין הסתכלות באשה אסורה אם הוא דאורייתא או דרבנן, ובאחרונים יש שהסכימו שהוא פלוגתא ויש שלא הסכימו, ועי"ש בב"ש ועצי ארזים ובאוצה"פ.

ומ"מ עדיין בניד"ד יש מקום לומר דגם אם ראיית מקום מכוסה הוא דרבנן מ"מ בלאו הכי אמירת דבר שבקדושה כנגד ערות אדם ממש חמור אפי' מאמירת דברים שבקדושה כנגד טפח במקום מכוסה כמו שנתבאר לדעת הפוסקים וכמו שכתב בנשמ"א הנ"ל.

ועי' במסגרת זהב על המשניות (נדפס בסוף המשניות) מש"כ שם בפ"ג דברכות דהדרשא ולא יראה וכו' אסמכתא היא, ויל"ע בכוונתו מה בא למעט מהדאורייתא, וכמדומה דלא בא למעט מהדאורייתא אלא רק בערוה בעששית שכבר נזכר בזה נידון בפוסקים דאפשר שאינו דאורייתא, עי"ש בפנים דבריו.

אבל יש לדון להדעות שהביא הפמ"ג סי' עה א"א סק"א [והם הפר"ח סי' עג ב והב"ח שם ס"א] דבדיעבד בקרא כנגד ערוה יצא מה יסברו אותם הדעות לענין אם הוא דאורייתא או לא וצלע"ש בפנים.

מה ששאלתם למה לא מנוהו חלק ממוני המצוות, הנה למעשה להרמב"ן הוא פרט במצוות ולא יראה בך ערות דבר שהוא כן נמנה במנין המצוות וכן יש עוד שמנוהו ממוני המצוות, והקושי' היא בעצם על אותם שהשמיטוהו, והוא קושיא כללית על הרבה דברים שנשמטו, וידוע מש"כמ במעלות התורה בשם הגר"א בביאור דבר זה שרק עיקרי הכללים נמנו ולא הפרטים והענפים גם מה שנחשב כמצוה בפני עצמה, אבל בד"כ משתדלים ליישב הקושיות, ובענייננו יש לדון בזה אם נימא דבאמת יש סוברים שאינו כלול בשום מצוה.

קרא פחות

בע"ה יום ה' כ"א כסלו תשע"ז לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א שלו' רב שאלה: פרשת וישב: "ויכירה ויאמר כתונת בני היא, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף". צ"ע, כיצד חשב כן, הרי אמרינן במסכת שבת דף קנא ע"ב אין חיה שולטת באדם ...קרא עוד

בע"ה יום ה' כ"א כסלו תשע"ז

לכבוד הג"ר אהרון אריה כהן שליט"א

שלו' רב

שאלה: פרשת וישב: "ויכירה ויאמר כתונת בני היא, חיה רעה אכלתהו, טרוף טורף יוסף".

צ"ע, כיצד חשב כן, הרי אמרינן במסכת שבת דף קנא ע"ב אין חיה שולטת באדם עד שנדמה לו כבהמה, ויוסף היה צדיק יסוד עולם.

תשובה: הנה יעקב היה סבור לו לפי הנראה מצד המציאות שאכן טרוף טורף יוסף, ועל המציאות כבר א"א להקשות קושיא, דהרי הנסתרות לה' אלקינו, ומאן לימא ליה ליעקב שיוסף לא חטא.

מאידך גיסא חשבתי לומר שהדיבה שהיה יוסף מביא על אחיו זה היה החטא שגרם לזה, וכעי"ז מצאתי באלשיך פ' וישב (פרק ל"ז פס' ל"ג), ובהכירה אמר כתונת בני היא ודאי, ומאשר לא נמצא בו עון אשר חטא זולתי הביאו דבה אני גוזר ואומר כי חיה רעה אכלתהו, כמאמרם ז"ל (שמות רבה לא) המוציא שמע שוא ראוי להשליכו לכלבים שנאמר לכלב תשליכון אותו וסמיך ליה לא תשא שמע שוא.

אך חזר ואמר הנה לא יתכן אכלוהו חי כי הלא צלם אלהים היה לו שלם על פניו אחר הביאו הדבה, על כן לא עצבו אביו על הדבר, ועל כן לא יתכן יכלו לו הבעלי חיים ולא נפלה חתיתו עליהם, כד"א (בראשית ט) ומוראכם כו' שהוא כמפורש למעלה על אשר לא השחית צלם אלהים מפניו.

על כן אגזור אומר כי שתי טריפות היו לו, אחד בידי אדם בעל בחירה שצדקת הצדיק לא תצילנו ממנו כנודע, ואחר כך אפשר טרפו ואכלתו חיה, וזהו טרוף טורף יוסף, ומה גם למה שאמרו חכמינו ז"ל שחשב פגע בו אחד מבניו עכ"ל.

וראיתי באור החיים הק' בפ' ויגש מ"ד כ"ח שכתב שיעקב נתכוין לאשת פוטיפר שהיא החיה רעה, וצ"ע אם כונתו שיעקב ממש נתכוין לזה.

שאלה: "ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו", ותרגם אונקלוס "וחוי לאחוהי", וצ"ב, דלשון "וחוי" הוא לשון שהראה להם.

ולכאורה צריך לומר "ותני לאחוהי".

תשובה: הנה נכון שברוב המקומות הלשון חוי ומחוי הכונה להרבות באצבע וכדו', אבל לפעמים מצינו שלשון זה אניו דוקא להראות דברים בחוש ממש, כמו בברכות מ"ז ב' מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא, וכן בשבת ס"ו א' ומחוי ליה רב איפוך, וביומא פ"ו ב' מחוי רב יהודה באותה אשה באותו פרק וכו', ונראה לומר בכ"ז שנזכר מחוי גם שהעיקר היה ע"י דיבור, דבכל דבר שיש בו גם צד של ראות החוש שייך לשון החואה, דהיינו אם אומר בפיו ומסביר הדבר גם באצבעותיו, או שמסביר דבר היטב באופן ציוריי אפילו בעיני השכל יתכן לומר לשון מחוי.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ג משנה ה "האומר תרומת הכרי זה בתוכו ומעשרותיו בתוכו תרומת מעשר זה בתוכו רבי שמעון אומר קרא שם וחכמים אומרים עד שיאמר בצפונו או בדרומו: לכאורה משמע ממשנה זו, דיש ברירה אף בדאורייתא.

דמשנה זו איירי אף בתרומות ומעשרות דאורייתא.

וצ"ב למאן דאמר "אין ברירה בדאורייתא".

תשובה: עי"ש בריבמ"ץ שכתב, ואף על פי דלית לר' שמעון ברירה דבעי שיהו שיריה ניכרין, הכא נמי שיריה ניכרין, דכיון דאמ' בתוכו סביבי הכרי הוו שיריים עכ"ל.

ועיין בדרך אמונה - ביאור ההלכה הלכות תרומות פרק ג הלכה ח.

שאלה: כתב ר' עובדיה מברטנורא מסכת תרומות פרק ג, בכורים שהן בכורים לכל וכו'.

אי נמי משום דכתיבי בפרשת כי תשא עד שלא נצטוו על התרומות: וצ"ב, הא "אין מוקדם ומאוחר בתורה".

תשובה: אין מוקדם ומאוחר בתורה הכונה על מאורעות וסיפורי המקרא, אבל בהלכות לא שמענו, ואדרבה כשנשתנו מאורעות התורה ולא נכתבו כסדר הוא משום איזה טעם שהיה לתורה שלא לרושמן כסדר, אבל המצוות שבתורה הוא גופא הטעם שנאמרו בסדר זה משום שבאו ללמד הלכות מסוימות, ואמרי' בברכות סמוכין מן התורה מנין שנאמר סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר (תהלים קיא, ח).

שאלה: ברכות יט: איסורא מממונא לא ילפינן.

וצ"ב הטעם.

דהרי ידוע שעבירות שבין אדם לחברו - חמור יותר מבן אדם למקום, שהרי יום כיפור אין מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.

תשובה: הטעם באיסורא ממונא לא ילפי' מפורש בתוס' בשבועות ל' ב' ד"ה אבל - משום דממונא אתיהיב למחילה, עי"ש שכך היתה גירסתן, ובעצם הנידון אם עבירות שבין אדם לחבירו חמירי מב"א למקום או אפכא יש בזה סתירות בלשונות הראשונים, כמו שהביא אאמו"ר הגאון שליט"א [בעמח"ס משפטי השלום על הל' בין אדם לחבירו].

ועוד שם בגמרא - מה הקושיה מההולך למול את בנו ולשחוט את פסחו, דמטמא למת מצווה, הרי שם זוהי מצווה לקבור המת, וללבוש כלאיים - לאו מצווה היא.

תשובה: כתב השטמ"ק שם וז"ל, אבל מטמא הוא למת מצוה.

פירוש והא הכא דעשה דמת מצוה דחי עשה דפסח דגדול כבוד הבריות שדוחה עשה שבתורה וכל שכן לא תעשה.

אבל מכל מקום עשה דטומאת קרובים לא דחי עשה דפסח דכיון שיש לו קוברים כגון נשים שאינם חייבות בפסח אי נמי זה הקרוב משגיח עליו לשמור עליו ולקוברו אין זה כמת מצוה לפי שאינו מתבזה.

אבל מת מצוה הוא מת שאין לו קוברים ואין מי שישגיח עליו להתעסק בו ולקברו וכיון דכן הרי הוא מטמא לו וקוברו אף על פי שמבטל פסחו.

ומשני שב ואל תעשה שאני.

פירוש כשאינו עושה פסחו או כשאינו מל את בנו אינו עושה שום דבר אלא שיושב ובטל מן המצוה והמצוה מתבטלת מאליה.

אבל הכא לגבי כלאים כל זמן שלובש אותו הוא עוקר הלאו בידים ואין עוברין על לא תעשה משום כבוד הבריות.

ואם תאמר והרי כהן גדול ונזיר שמטמאין למת מצוה ועוברים על מצות לא תעשה מפני כבודו.

יש לומר דההוא לאו ביטול לא תעשה הוא דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה כי היכי דליתיה ללאו דטומאה דכהן הדיוט לגבי קרובים דיכול לטמא להם.

אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למידחי עשה דקרובים ואפילו הכי לא מצי למדחי לעשה דמת מצוה אלמא שמע מינה משום דאלים כבוד הבריות הוא ע"כ.

ועוד צ"ב בעצם העניין, אמאי חייב לקרוע מעל חברו את בגדי הכלאיים, הרי כל זמן שחברו לא יודע - הרי הוא מתעסק.

תשובה: פטור מתעסק דחשיב כאילו לא עשה כלום נאמר רק לענין שבת שמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל בכל שאר המצוות לא נאמר דין זה, אלא רק נאמר שאין דינו כעובר עבירה במזיד אלא רק כשוגג.

ועוד קשיא לי, מדוע קוראת שם הגמרא ללובש כלאיים בשוק, שעוקר המצווה בקום ועשה, הרי מציאות היא שלאו בידיים הוא.

דהא כעת לא עושה כלום.

תשובה: כתבו התוס' יבמות צ' ריע"ב, כולהו נמי שב ואל תעשה הוא - וא"ת סדין בציצית היכי הוי שב ואל תעשה דכי מכסה בטלית דבת חיובא היא ואין בו ציצית הרי עובר בידים וי"ל דבשעת עיטוף אכתי לא מיחייב עד אחר שנתעטף דכסותך משמע שאתה מכוסה בה כבר ואשר תכסה בה אתא לדרשא אחרינא כדאמרינן במנחות (דף מא.

ושם) ולאחר שנתעטף דמתחייב שב ואל תעשה הוא וא"ת בפרק מי שמתו (ברכות כ.

ושם) משמע כשהוא לבוש כלאים ואין פושטן לא חשיב שב ואל תעשה אלא עמוד ועשה ואר"י דשאני כלאים דעיקר האיסור בשעת לבישה שלבש באיסור אבל כאן לא מתחייב עד אחר שנתעטף כדפרישית עכ"ל.

והקרן אורה שם כתב, ולי נראה דאין צריך לזה, אלא אפילו אם חיוב הציצית הוא בשעת עטיפה, מכל מקום חשיב שב ואל תעשה, דהא לא נאמר בתורה שלא ילבש כסות בלא ציצית.

אלא מצות עשה אמרה תורה גדילים תעשה לך כו'.

וביד חכמים לפוטרו ממצוה זו.

ואינו מחוייב לעשות ציצית בסדין, ומותר ללובשו בלא ציצית.

כיון דחכמים פטרוהו מציצית.

אבל גבי כלאים אמרה תורה שלא ילבש כלאים כל שעה שהוא מהלך בכלאים עובר בלא תעשה.

ולא שייך בזה שב ואל תעשה ודו"ק עכ"ל.

שאלה: רמב"ם הלכות איסורי ביאה, פרק כ' הלכה א': "כל כהנים בזמן הזה בחזקה הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם אבל תרומה של תורה וחלה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס.

וצ"ב בתרתי: א.

מה נפק"מ כעת בהלכה זו, הרי כשיבוא משיחנו ויגאלנו - יאמר נמי מי כהן ומי לא.

ב.

האם יוצא לפי הרמב"ם, שאסור לכהן להדליק בשמן שריפה, דהא תרומה דאורייתא היא זו.

ואם שרי מ"ט.

תשובה: א.

ידוע שדרך הרמב"ם לפסוק כל ההלכות שיהיו נוגעין לביאת המשיח, וגם כל תיקו שבש"ס לפסוק אותם על פי דרכי הפסק, אע"פ שאליהו יבוא אז, וכן כל מחלוקת שבש"ס לפסוק ע"פ כללי הפסק אע"פ שיבואו משה ואהרן, וכנראה חשש הרמב"ם או שהיה ס"ל בודאות כך, לדעות שבהמ"ק יבנה קודם לכן, וכן אפר פרה יעשו קודם לכן, ואז זה יהיה נוגע.

ב.

י"א דשמן שריפה אין ההדלקה בזה מה"ת כמו איסור אכילה כבשאר תרומה, אלא גזל השבט, והו"ל בזמנינו ממון שאין לו תובעין עכ"פ לגבי כהנים אחרים.

ואפשר דלהכי קי"ל ברמב"ם פי"א מהל' תרומות, דמי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן [ועי' בירוש' סוף תרומות ובמפרשים שם].

אכן י"א דכל הנאה של כילוי אסורה לזר מה"ת, עיין מה שכתב בדרך אמונה הלכות תרומות פרק ט הלכה ז, שהביא הדעות בזה.

וכתב שם פ"ו סק"כ, ובזמנינו שהמנהג שהכהנים והלוים עולין לכהונה ע"פ עצמן כמ"ש באה"ע סי' ג' ס"א אין להם אפי' דין כהני חזקה כנ"ל ולכן אין נוהגין היום לתת לכהנים תרומה להסיקה תחת תבשילו וכן חלה ואפי' חלת חו"ל אין נותנין לא לכהן קטן ולא לגדול שטבל ואף על גב שנותנין פדיון הבן לכהן ומברכין עליו וכן הם מברכין על נשיאות כפים וסומכין על חזקתן מ"מ לענין נתינת תרומה חששו חז"ל שאם יתנו יתרבו העולין ע"פ עצמן בשקר ולכן ראוי שלא ליתן וכן אין לתת מעש"ר ללוים בזה"ז כיון שעולין ע"פ עצמן וא"צ אפי' להעלותן בדמים ומ"מ י"א שיש מדת חסידות ליתן ללוי המעש"ר וכ"ז בודאי טבל אבל בספק א"צ לתת אפי' בזמן הבית וכ"ז בתרומה ומעש"ר אבל מעשר עני חייבין לתת גם בזה"ז אם הוא ודאי טבל שהרי יש לנו ודאי עניים עכ"ל.

וציין שם על תחילת דבריו, חזו"א שביעית סי' ה' סקי"ב ודמאי סי' ב' סק"ו ובקו' ה' תרו"מ שהדפיס ר"ז שפירא ז"ל וזה דלא כמהרי"ט סי' פ"ה ועי' ברמ"א יו"ד סי' של"א סי"ט שכ' ונותנה בזה"ז לכל כהן שירצה בין חבר בין ע"ה ואפי' אינו מיוחס כיון שמוחזק בכהן והוא שורפה והיינו אפי' תרומה טהורה כיון שבזמנינו אין שום תרומה נאכלת אבל בזמנינו אין נוהגין כן וכמש"כ בחזו"א ובתשו' רדב"ז ח"ב סי' תשל"א כתב דהאידנא שכולם טמאים אין נותנים להם תרומה לא טמאה ולא טהורה שמא יבא לידי תקלה עכ"ל, וע"ש עוד בהמשך, ולהלכה למעשה כל אחד ישאל לרבותיו ובכל פרט בפני עצמו.

שאלה: בפרשת וישב - האם יעקב אבינו קבר את הכתונת של יוסף? דהא חשב שזה דמו של בנו, ולכאורה ידוע ממדרשים, דכתונת זו היתה של אדם הראשון והועברה אח"כ ליחידי דורות, ולא נראה כ"כ שקברה, וצ"ב הטעם.

תשובה: כתב בשה"ל ח"ב סי' ר"י ועיקר החשש משום תערובת דם שנפש יוצא בו ע"ש בש"ך, אמנם בעצם חיוב קבורת דם אם הוא מה"ת עיין תוי"ט פ"י מ"ה דשבת לענין קבורה כזית מן המת ובמל"מ סו"פ י"ד מה' אבלות, ועיין בנוב"ק חיו"ד סי' צ', ומצאתי להגאון מהרש"ם בח"ד סי' קי"ב כ' דלכל הדעות קבורת דם רק מדרבנן יע"ש מילתא בטעמא דאינו בכלל לא תלין נבלתו עכ"ל.

(ועיין שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' ע').

והנה בתחילת מתן תורה לא נצטוו על הדרבנן, כמ"ש רמב"ן בסה"מ, ואף שעל אברהם נאמר ביומא כ"ח ב' שקיים אפילו עירובי תבשילין, מ"מ לא אמרו כן על שאר האבות.

[אכן אח"ז מצאתי בבראשית רבתי פ' וישב שכתב כן על כל האבות וגם על השבטים].

ובעיקר הענין אם בגדי יוסף היו בגדי אדה"ר, עי' של"ה מס' פסחים מצה עשירה דרוש ו', וזהו סוד 'כתונת פסים' של יוסף, שהוא 'כתנות אור', להיפך מ'כתנות עור' דאדם הראשון עכ"ל.

ויעוי' בראשית רבתי פ' ויחי ד"א ואני נתתי אלו בגדים החמודות של עשו בגדי אדם הראשון.

אשר לקחתי מיד האמרי, והלא בידי עשו היו, מי נתנן ביד האמורי, ארז"ל מלחמה עשה עשו עם מלך האמורי וגזלן ממנו, שמע יעקב ובקש רחמים עליהם ונתן הקדוש ברוך הוא בלבו של מלך האמרי ושלחן דורון ליעקב ע"כ, וקצת בקיצור בב"ר צ"ז ו', ר"י אמר ואני נתתי לך שכם זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון, אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו, וכי עשו אמורי היה אלא שעשה מעשה אמורי, בחרבי ובקשתי, במצות ובמעשים טובים, ע"כ, ולא מצאתי מי שהזכיר שאלו הכתונת פסים של יוסף, דאדרבה נתנו ליוסף רק כעת בברכות בפרשת ויחי כשאמר ואני הנה נתתי לך שכם אחד וגו' ועד עכשיו לא ניתן לו.

ובגמ' איתא שהכתונת פסים הי' משקל ב' סלעים מילת שהוסיף לו יעקב ליוסף, ויש קצת משמעות בע"ז י"א ב' דלדעת הגמ' בגדים הללו נשארו אח"כ ביד זרע עשו, ועי' בל' המאירי שם, ומלבישין את הרוכב בגדו של אדם הראשון שהיה גנוז אצלם והם בגדי עשו החמודות ע"כ, וע"פ שלבשן יעקב בשעת הברכות החזירן לעשו וצ"ע, [אבל אינו מוכרח כלל דיש ליישב שהיו ביד יוסף ואח"כ עברו עד אדום כבשאר הרכוש המבואר בפ' ערבי פסחים עי"ש].

בהצלחה רבה

***

קרא פחות

{בס"ד יום ו' א' כסלו ע"ו} שאלה - כתב רש"י (בראשית פרק כז פסוק כב) קול יעקב - שמדבר בלשון תחנונים (פסוק יט) קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דבר (פסוק לא) יקום אבי ע"כ. ומאידך בפסוק ...קרא עוד

{בס"ד יום ו' א' כסלו ע"ו}

שאלה - כתב רש"י (בראשית פרק כז פסוק כב) קול יעקב - שמדבר בלשון תחנונים (פסוק יט) קום נא, אבל עשו בלשון קנטוריא דבר (פסוק לא) יקום אבי ע"כ.

ומאידך בפסוק שלפני זה כתב גשה נא ואמשך - אמר יצחק בלבו אין דרך עשו להיות שם שמים שגור בפיו, וזה אמר (פסוק כ) כי הקרה ה' אלהיך ע"כ.

וצ"ב מ"ט לא פי' בקרא דהכא הקול קול יעקב שש"ש שגור בפיו, ומאידך מ"ט לא פי' התם שאין דרך עשו לדבר בל' תחנונים.

תשובה 'קול' המשמעות על דבר השייך בקול, ר"ל בעצם הדיבור וסגנונו, משא"כ ש"ש שגור הוא כעין תוספת על הדיבור.

מאידך לעיל דמיירי בתחילת חשדו ביעקב שמא יעקב הוא, לא חשד מיד כשראה שדיבר בקול תחנונים, דגם בעשו יתכן דשייך שידבר בל' תחנונים, כיון שרצה לקבל הברכות, ורק אחר שכבר העלה ענין הראשון שמזכיר ש"ש בפיו, וא"כ לכאורה אי"ז עשו, בזה כבר העלה ספק השני שמדבר בל' תחנונים.

ויעויין ג"כ ברמב"ן ובמפרשי רש"י שפי' דסברתו של יצחק היתה שאינו מזכיר ש"ש לא מצד רשעתו, אלא מצד שחושש מקומות מטונפים וכה"ג, ולכך לא ישנה מהרגלו, משא"כ תחנונים שהוא סגנון דיבור הניתן לשינוי לפי הענין.

ועתה ראיתי במהר"ל בס' גור אריה שכתב באופן אחר, וז"ל, אין שם שמים שגור בפיו - אבל לא שהיה מסופק מחמת הקול - שהיה קול יעקב, דאם כן מיד אחר שאמר יעקב "אנכי עשו בכורך וגו'" היה ליצחק לומר "גשה נא וכו'", אבל אחר שלא היה רוצה לבדוק אחריו רק אחר שאמר "כי הקרה ה' וגו'", שמע מינה כי הדבור הזה היה מביא לו הספק.

ומה שלא היה מסופק מיד בשביל הקול, מפני שהיה נגד חזקת הקול גם כן חזקה שאין יעקב משנה, שאין דרך האדם לעשות עצמו לאיש אחר, אבל כששמע גם כן שהיה שם שמים שגור בפיו, דהשתא הוי תרתי הוכחות - אז היה רוצה לבדוק אחריו, דיש שתי הוכחות שהוא יעקב, והוכחה אחת - דהיינו שאין אדם משנה לאביו עכ"ל.

קרא פחות

{לכבוד הגרע"מ סילבר שליט"א הנה כתב הרמב"ם באגרת תחית המתים}: {וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן. וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל ...קרא עוד

{לכבוד הגרע"מ סילבר שליט"א
הנה כתב הרמב"ם באגרת תחית המתים}
: {וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן.

וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל המבוקש מהם לבאר עניניהם עד שיאותו למושכל או יקרבו אליו}.

{וכתב עוד שם}:

{השתדלותנו והשתדלות כל איש מהיחידים חלוף השתדלות ההמון, שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד.

ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת, עכל"ק}.

{והשאלה: כיצד באמת עלינו לפרש את הדברים, הרי ישנו מושג שאומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכן מצינו שהתורה נדרשת דרך פרד"ס.

וכי אי אפשר לומר שהסיפורים המופלאים המובאים בחז"ל ארעו במציאות}?

{אשמח לקבל את תשובתכם}

(מהרה"ג יהודה שווארץ)

תשובה

בס"ד

‏ה' תמוז תשע"ו

לכבוד הג"ר יהודה שוארץ שליט"א

שלו' וברכה

הנה נחלקו בזה החכמים בכמה דורות, ועי' מה שכתב רשב"ם מסכת בבא בתרא דף עג ע"א וז"ל, אמר רבה אשתעו לי כו' - כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה' ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד עכ"ל, ומבואר דס"ל שהמעשים הללו שהם תמוהים ביותר - אכן אירעו, ומסתמא כ"ש שאר מעשים המובנים יותר.

וכן כתב הריטב"א שם וז"ל, יש במעשיות שבפרק זה ענינים זרים לבני אדם לפי שלא הורגלו בהם והם דברים קרובים מאד להיודעים בטבעם כענין גודל הדגים שבים וגודל סערת גלי הים, ויש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראים להם במראית העין אלא במראה החלום, וזה כי כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס ורואין שם נפלאות השם יתברך וגם שהם שם מתבודדים מחשבים בענינים נוראים ונפלאים ובעת השינה נראה להם כענין הרהוריהם ענינים נפלאים מורים על הענין, והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא לדידי חזי לי במראה החלום היה כשהיה מהלך בים אוקיינוס, ומפני שיש טופלי שקר מלגלגים על דברי רבותינו ז"ל נרמוז בקצת הענינים האלו קצת רמזיהם הקרובים יותר לפשט, וישמע חכם ויוסף לקח עכ"ל, ודעתו ג"כ כהרשב"ם.

וכן נראה קצת מדברי רבינו בחיי בראשית פרק א פסוק כא וז"ל, וחכמי הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס' ב"ב (עג א), והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר: ההוא כוורא דסליק וניים וכו', וכאלה רבות, ופסוק מלא הוא: (תהלים קז, כג - כד) "יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה'" וגו' עכ"ל.

[וע"ע בחידושי גאונים על הע"י מ"ש לבאר הגמ' ע"פ המציאות, ויל"ע האם באמת כל הדברים שם בליקוטי גאונים יתכנו בפועל ע"פ המציאות].

ויעוי' ג"כ מה שכתב המהרש"א בחידושי אגדות שם וז"ל, אישתעו לי נחותי ימא האי גלא כו'.

אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים כמ"ש יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' וגו' ותרומם גליו יעלו וגו' מ"מ יש כאן דברים בגו בענין צוציתא דנורא וטעם להצלת הספינה אלו השמות דנקט וכו' עכ"ל.

והנה באופן כללי, הרמב"ם ידוע שהיה לו דעה ייחודית ביחס להרבה מושגים שהם רגילים באגדות חז"ל, כמו רוחות ושדים וחלומות ומזלות וכשפים ואוב, וכל מה ששייך לכל מה שאינו טבע רגיל, והרמב"ם אזיל לשיטתו בהרבה מקומות, ולא רק במקום אחד או שנים, ואלמלא כתוב א"א לאמרו, מה שכתב עליו הגר"א שהפילוסופיא הארורה הטעתו, וגם בענין הפרדס הנזכר בדברי רז"ל כתב הרמב"ם מה שכתב, וכתב עליו הגר"א בביאורו לשו"ע יו"ד סי' רמ"ו שלא טייל בפרדס, ויש לציין מה שבני תימן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם את סמכות הרמב"ם מחיי חיותו ועד היום [והיו אומרים בקדיש בחיי מרנא משה בן מיימון כמו שהעיד הרמב"ן], אבל מ"מ עניני הפילוסופיא והאמונה של הרמב"ם לא קבלו, [ועי' בספר נשמת חיים לה"ר מנשה בן ישראל מש"כ בזה, וע"ע בספר נשמת החלומות מה שליקט מ"מ בענין דעתו הזו של הרמב"ם, ובכתב עת 'אסיא' פג-פד תשס"ט עמ' 220 עד 231].

ומכיון שבדעת הרמב"ם כאן עסקינן, וכל התשובה סובבת כאן סביב דעת הרמב"ם, לכן אאריך בזה להביא מה שכתב בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י [ע"פ נוסח המתורגם בזמנינו] וז"ל, וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלש כתות.

הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף על פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו.

והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה.

והכת השניה גם הם רבים והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות, וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל, ורוב מי שנפל במחשבה זו אותם הטוענים שהם רופאים, וההוזים במשפטי המזלות, לפי שהם לפי דמיונם פקחים חכמים פילוסופים וכמה רחוקים הם מן האנושות אצל הפילוסופים האמתיים.

והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים.

ואלו הכשירו את עצמם במדעים עד שידעו איך כותבים את הדברים בענינים האלהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים, ויסגלו לעצמם את החלק המעשי של הפילוסופיא, כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו, והיו מובנים להם עניני דבריהם.

והכת השלישית והם חי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין, והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על ענינים אמתיים מאד, ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחבוריהם הרי הם מראים על שלמותם והשגתם את האמת.

וגם נתברר אצלם מניעת הנמנעות ומציאות מחוייב המציאות, וידעו שהם עליהם השלום לא דברו דברי הבאי, ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי חידה הם הדברים שענינים בסודם ולא בפשטם וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וכו', לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל, ומדוע נתפלא על שחברו את החכמה בדרך משל ודמו אותם בדברים שפלים המוניים, והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקדש כלומר שלמה במשלי בשיר השירים ומקצת קהלת, ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי הקדש, והרי הם עצמם מבארים פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב הוא הכה את שני אריאל מואב כולו משל, וכן מה שנ' הוא הכה את הארי בתוך הבור וכו' משל, ואמרו מי ישקיני מים ושאר מה שאירע כל זה משל.

וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם משל היה ולא ביאר לאיזה ענין נעשה המשל הזה.

וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם משל היה ורבים כאלה.

ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן הענין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא ונפשנו קצה בלחם הקלקל.

ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותשאר בטרדת הלב ואמוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת.

התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה' יתעלה עכ"ל הרמב"ם.

מ"מ ענין זה של אין מקרא יוצא מידי פשוטו אינו שייך לאגדות רז"ל, וגם אם אין מקרא יוצא מידי פשוטו עדיין יתכן שדברי חז"ל הם משל, ובלאו הכי בהרבה פעמים פשוטו של המקרא עצמו הוא משל ולא פשט הנשים שבזה, עיין מורה נבוכים מש"ש, והיינו דגם כדי להבין המשל צריך חכמה בזה, ומ"ש אין מקרא וכו' הכונה ש'דרש' הוא נגד פשוטו מכיון שצריך לזה מידות שהתורה נדרשת בהן וא"א להבין הדרש מסברא, אבל לפרש שהוא משל אי"ז חסרון להחשיב דמקרא יוצא מידי פשוטו, וגם בכל מידי דעלמא שייך לפרש שהכוונה היתה לומר משל ולא לודאי (עי' עירובין נ"ג ב').

וכ"ז הוא בכלל פשוטו.

[ואגב לא אכלא שפתי להזכיר כאן ענין נפלא, והוא שהגר"א ז"ל סובר שגם במשנה יש ד' דרכים הנזכרים בזהר פרד"ס, דהיינו פשטין ראיות דרש וסוד, ופעמים ביאר המשנה על דרך פשטה אע"ג שבגמ' ביארו ענין זה באופ"א על דרך יותר דרש, וכן נראה בכ"מ דאע"ג שהלומדים משנה בלא גמ' נזכרו מבלי עולם היינו רק במורי הוראה מתוך משנתן, אבל בסתם מה שהם מפרשים המשנה שלא כפי הגמ' אי"ז חשוב ביטול תורה, וכמ"ש בסוטה כ"ב א', וז"ל, תנא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס"ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן תניא נמי הכי א"ר יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן עכ"ל, ועי' רש"י סוטה שם, וברש"י ברכות ה' א' וברש"י ב"מ פ"ו א'].

ואגב אביא בזה עוד מה שכתב אבן עזרא איכה הקדמה וז"ל, אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים, שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים, וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים, אכן מדרשיה אל דרכים רבים נחלקים מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים, ומהם לאמן נכשלים ולמלאת הריקים, על כן דמו לגופות טעמי הפסוקי', והמדרשים כמלבושים בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים, ודרך הפשט הוא הגוף בדברים נבחרים ובחוקים, וכן אמרו שהמקרא כפשוטו והדברים עתיקים; ואני אברהם, בר מאיר מארץ מרחקים, הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקי', וספרי אלו בגלותי היו בידי מחזיקים, ויורוני לבאר ספרים בטעמים מנופת מתוקים, וכן אפרש זאת המגלה אחרי הדקדוקים, ואיננה המגלה הנשרפת על יד יהויקים, כי לא נמצא שני דברי השם אשר הם בספר ירמיה חקוקים, וכן כתוב קח לך מגלת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים ועוד כתוב מדוע כתבת עליה לאמר בא יבא מלך בבל ותשחית את הארץ הזאת ואין במגלת ספר איכה זכר בבל ולא מלכה עכ"ל.

ואגב מ"ש יש עבים כשקים ו'לְאַמֵן הריקים' אי"ז לפי חכמת האמת שהכל דק והכל פלאות חכמה וסודות עמוקים כמו שקבלנו מהרב הקדוש האר"י ז"ל ושאר חכמים האמתיים, [וידוע שגם הא"ע הי"ל דעה ייחודית בהתייחסות למאמרי חז"ל אם כי מכיוון אחר].

אכן בעצם ענין זה שפעמים אגדות רז"ל מכוונים בדרך משל, זה אשכחן ג"כ לחכמים מחכמי האמת שכתבו כן, ויעוי' מה שכתב בחידושי אגדות למהר"ל בבא בתרא דף עג ע"א וז"ל, כבר בארנו פעמים הרבה כי כאשר דברו חכמים מן השעורים המופלגים כמו אלו אין הכוונה להם על השעור הנמדד במדה הגשמית, שדבר זה אינו, כי אין זה מענין חכמים לדבר מן המדה הגשמית.

אבל הכוונה בכל מקום על ענין בלתי גשמי.

וזה כי כאשר הגלים מיוחדים ברוממות וכו', ואח"ז כתב עוד וז"ל, ואין כל הדברים בשעור הגשמי כי מה שאמר שאמרו נחותי ימא היינו היורדים לים מצד צורת האדם המופשטת, ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי זהו ענין החכמים לדבר מצד הצורה המופשטת שכך הוא מצד עצם צורת הים שיש לו התרוממות היותר גדול עד שהכוכב הקטון אין מתיחס אליו כמו שהוא מתיחס אל הארץ עכ"ל.

עוד אביא כאן מה שכתב השל"ה (כללי התלמוד יז כלל דרושים ואגדות אות שצד), וז"ל, בשלטי הגבורים בפרק קמא דעבודה זרה (ו' ע"א מדפי הרי"ף), מביא לשון ריא"ז, מה שכתב בענין דרושים ואגדות, וזה לשונו: דע והבן, כי המדרשים הן על שלשה דרכים.

יש מהן שהן דרך גוזמא, כמו שאמרו בפרק גיד הנשה (חולין צ ב), דברה תורה בלשון הבאי, דברו נביאים בלשון הבאי, דברו חכמים בלשון הבאי, כענין 'ערים גדלת ובצורת בשמים' (דברים א, כח), וכן 'ותבקע הארץ לקולם', וכיוצא בהן.

ויש מהן רבים, כדברי רבה בר בר חנה בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עג א - עד א) שהן דרך גוזמא, שדרך בני אדם לדבר כן.

ויש מן (הדרשות) [המדרשים] שהן על דרך מעשה ניסים, שמראה הקדוש ברוך הוא כחו, ומראה להם מעשים נוראים ומתמיהים, כמו שנאמר בדניאל (י, ז) 'וראיתי אני [לבדי] את המראה' כו'.

וכן יונה בן אמתי שבלעו הדג והקיאו (יונה ב, א - יא), ורבים כיוצא בהן.

וכאלה ימצאו רבים בדברי החכמים, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא נח א), על רבי בנאה שהיה מציין המערות, וכל הענין האמור שם.

ועוד אומר שם, שהיה מגושא אחד שהיה חוטט מערות המתים, וכל אותן העניינים מעשה ניסים, כמו שהיו נעשין ונגלין לנביאים שאין כן לשאר בני אדם.

ויש מאלה רבים (במעשיו) [כמעשים] של רבה בר בר חנה שהם דברים מותמהים, שהיה מראה השם יתברך לחסידיו המאמינים בו בלב שלם.

ויש מן המדרשים שכוונת חכמים בהם לדרוש המקרא בכל ענין שיכולין לדרוש, וסמכו על מה שכתוב (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו.

וכן מה שנאמר (ירמיה כג, כט) 'הלא כה דברי כאש' כו', ולמדו מזה שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים, כמו שאמרו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד א).

ואל תתמה על זה, הלא תראה רוב פעמים אפילו הדיוט אחד מדבר דבריו מורכבין שיש להם שתי פנים, וכל שכן דברי חכמה שנאמרו ברוח הקודש.

ועל דרך זה דורשין החכמים המקרא בכל ענין שיכולים לדורשו, ואמרו (שבת סג א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהוא העיקר.

וכל המדרשים הנדרשים בו, יש מהן שהוא עיקר קרוב לפשט, ויש מהן שיש בו רמז כמעט.

הלא תראה מה שדרש אחד מן החכמים בפרק קמא דתענית (ה ב) שאמר, יעקב אבינו לא מת, והשיב לו חכם אחד, וכי בחנם הספידוהו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים.

והשיב לו, מקרא אני דורש.

כלומר, גם אני יודע שמת, אלא אני מתכוון לדרוש את המקרא בכל ענין שראוי לדרוש, ואם אי אפשר להיות המדרש כמשמעו, יש בו רמז שיש לומר לא מת, כמו שאמרו (ברכות יח א) צדיקים אפילו במיתתן הן חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם.

וכזה תמצא בפרק במה מדליקין (שבת ל ב), שהיה הדרשן דורש, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו', והודיע לו שיש לך לפרש המדרש בענין הקרוב לו, ובא אותו הכתוב ללמד שעתיד הבורא לחדש טובה גדולה בעולם, וכיוצא בזה אומר שם גם מדרשים אחרים.

ועוד אמרו בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי) בפרק שביעי דנזיר (הלכה ב'), וכי המדרשות אמנה הם, דרוש וקבל שכר.

הא לך הדבר מבואר שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמונה ועיקר, אלא להרבות טעמא למקרא ולדרשו בכל פנים, (ו)אולי יש בהן רמז.

והמלגלג על דבריהם, עליו נאמר (דברי הימים - ב לו, טז) 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ומתעתעים בנביאיו', ובכמה מקומות נענשו על שהיו מלגלגים על דברי החכמים, עד כאן לשון השל"ה בשם שלטי הגבורים, וע"ע אח"ז שם באות י"ח מ"ש לבאר מדברי רבב"ח.

וע"ע במאמר הרמח"ל על האגדות מה שכתב באורך בענין זה, וע"ע במאמר הגר"א לאגדות רבב"ח.

וע"ע מה שכתב שו"ת אפרקסתא דעניא חלק ג - יורה דעה סימן קצז.

ועי' ברשב"א בביאורי אגדות רפ"ט דברכות ובמהרש"א שם והוא אזיל לשיטתיה שהובאה לעיל, ומאידך גיסא במעשה איש הובא עדות הסותרת לזה, שלא רצה החזו"א לשתות מיין של מי שאומר שאינו כפשוטו, ואפשר דדבר מינות ראה החזו"א באותו הבחור, ויש לציין דגם הרשב"א מסכים שמי שאומר שאברהם ושרה משל היו כדברים שביסודי התורה הוא כופר כמ"ש בתשובות הרשב"א.

והארכתי הרבה כעת יותר מדרכי, מפני שהדברים באמת ארוכים מאוד, ולולא שאין פנאי להאריך בזה בודאי היה אפשר לסדר חיבור נפרד מזה מלשונות המפרשים ז"ל ראשונים ואחרונים, אבל כמדומה שלעת עתה די בזה.

קרא פחות

למנהג בני אשכנז אינו מוקצה (רמ”א או”ח סי’ שח סמ”ה), ולמנהג בני ספרד הדבר אינו ברור כלל. וגם להנוהגים היתר בזה אבל אין ראוי לגדולים לשחק בו כמו שאכתוב בתשובה הסמוכה.מקורות: השו”ע [שכמותו נוהגים ...קרא עוד

למנהג בני אשכנז אינו מוקצה (רמ”א או”ח סי’ שח סמ”ה), ולמנהג בני ספרד הדבר אינו ברור כלל.

וגם להנוהגים היתר בזה אבל אין ראוי לגדולים לשחק בו כמו שאכתוב בתשובה הסמוכה.

מקורות: השו”ע [שכמותו נוהגים בני ספרד] שם פסק שהוא מוקצה, ולפי פשטות דברי המשנ”ב שם ס”ק קנז הוא גם בכדורים של היום, שכן כתב המשנ”ב שם שמה שראוי לשחק בו אינו נותן לו שם כלי להפקיע ממנו מוקצה, אמנם בשם השבט הלוי [ח”ט סי’ עח] והגרשז”א [ביצחק יקרא על המשנ”ב שם] והגריש”א [שבות יצחק מוקצה פ”ה אות א] הובא שהכדורים שלנו אינם מוקצה.

אמנם באור לציון [ח”ב פכ”ו תשובה ח] החמיר בזה.

ועי’ בחוט שני [ח”ג פס”ח סק”א] שכתב כמה צדדים בזה, וגם לדבריו במסקנתו אינו ברור ההיתר לכדורים של היום לבני ספרד, עי”ש.

נמצא שמאחר והנידון כאן על בני ספרד שיותר הולכים לפי הוראות רבני ספרד והם החמירו בזה וגם מהמשנ”ב סתימת דבריו משמע להחמיר בזה, א”כ קצת דוחק להתיר בשופי לבני ספרד כהיום, אולם בודאי המקיל יש לו על מה לסמוך, בפרט שמדובר בדרבנן שבשל סופרים יש לילך אחר המקיל, ובפרט שלהרמ”א אפי’ כדורים שבזמנם יש להתיר וכ”ש זה, ויש לצרף דעת הרמ”א וסייעתו גם לבני ספרד במקום שאין ברורה דעת המחבר, ובפרט שמסברא פשוטה היה נראה להקל בזה מאחר שיש עליו תורת כלי ויש לו שימוש ידוע ומוגדר.

קרא פחות

אם קברוהו על דעת לפנותו כשידזמן הוא תוך ז' למיתתו הרי הקרוב צריך לחזור ולישב שבעה (ואם יודע מראש שיוציאוהו תוך ז' לא ישב מתחילה) כמבואר בשו"ע יו"ד סי' שעה ס"ג. ואם קברוהו שלא על מנת לפנותו ...קרא עוד

אם קברוהו על דעת לפנותו כשידזמן הוא תוך ז' למיתתו הרי הקרוב צריך לחזור ולישב שבעה (ואם יודע מראש שיוציאוהו תוך ז' לא ישב מתחילה) כמבואר בשו"ע יו"ד סי' שעה ס"ג.


ואם קברוהו שלא על מנת לפנותו א"צ לחזור ולישב עליו שבעה גם אם פינוהו תוך ז' כמבואר בשו"ע שם.


ואם ממנה אחר לעסוק בכל צרכי הקבורה יתכן שכבר יכול לשבת מראש, עי' בשו"ע לעיל מינה ס"ב.


אבל בקולא זו יש ב' הגבלות, וכדלהלן:
ראשית, אם גדול הבית לא מסר לכתפים יש אומרים דלא מהני מה ששאר בני הבית מסרו לכתפים, ועי' שם בש"ך סק"ב באריכות (ולענין אם הוא רחוק מהלך ג' ימים עי' שם בש"ך סק"ג, ועוד פרטי דינים ע"ש בפת"ש סק"א ועוד).

ושנית, אם קברוהו בב' הקברות הסמוך לעיר ג"כ לכאורה לא מהני, עי"ש בש"ך סק"א.

קרא פחות

מותר כיון שהוא צורך יו"ט וצורך מצוה, ואם מתיירא שיגנבום מבהמ"ד התירו סופם משום תחילתן להחזירן לביתו. וההיתר הברור בזה להחזירן לביתו לאחר השימוש הוא רק בג' תנאים, הא') שהוא צורך מצוה (כגון ספרי תלמוד תורה) או צורך שמחת יו"ט, ...קרא עוד

מותר כיון שהוא צורך יו"ט וצורך מצוה, ואם מתיירא שיגנבום מבהמ"ד התירו סופם משום תחילתן להחזירן לביתו.

וההיתר הברור בזה להחזירן לביתו לאחר השימוש הוא רק בג' תנאים, הא') שהוא צורך מצוה (כגון ספרי תלמוד תורה) או צורך שמחת יו"ט, והב') שבאמת מתיירא מפני גניבה בבהמ"ד ולכן מחזיר ולא רק מחמת נוחות וכיו"ב, והג') שמדובר בספרים שמביא עכשיו ביו"ט לבית הכנסת ולא היו קודם יו"ט בבהמ"ד (ראה משנ"ב סי' תקיח סק"ו וחוט שני יו"ט פ"ו סק"ב עמ' עט).

וכמובן שההיתר הוא רק ביו"ט ולא בשבת.

ובגוף התנאי השני הנ"ל , שבאמת מתיירא וכו', מתחילה חשבתי לצדד שהתנאי הזה נצרך משום שאז יש בזה צירוף שהוא מחזיר את הספר לבית כדי להרגיע צערו ודאגתו שיש בזה ג"כ צורך יו"ט לכמה פוסקים וכדעת הרמ"א שם ריש סי' תקיח, אבל שוב נראה שאינו מוכרח דיתכן שבלא תנאי זה שיש חשש גניבה וכיוצא בה אז אין כאן כלל התירו סופן דהתנאי הראשון שיתירו סופן הוא שיש לו הכרח אמיתי בזה (שמחמת זה יש חשש שימנע בתחילתו) אבל נוחות בעלמא אין חשש שמחמתו ימנע בתחילתו שמחמת זה נתיר לו, וממילא אפשר דאין צריך צירוף זה.

ובאמת אחר העיון בדברי המשנ"ב שם כל דבריו במה שהחמיר רק בהתירו סופן משום תחילתן לא הזכיר צירוף דעות כלל, אלא משמע דמותר לכו"ע, שכתב וז"ל ונכון להחמיר לנהוג כמותם (שצער משום גניבה אינו היתר) וכו' ומ"מ המחזורים  וכו' מותר להביאן לביתו לדברי הכל דהתירו סופן משום תחילתן וכו' עכ"ל, ומשמע להדיא דהוא היתר לכו"ע ואינו צירוף דעות.

ועוד בהמשך דברי המשנ"ב כ' אך המחזורים שמונחים מכבר בבהכנ"ס וכו' נכון להחמיר שלא להחזירם וכו' עכ"ל, וכתב עלה בשעה,צ סקי"ב היינו לדעת המחמירין משום גניבה עכ"ל, ומבואר דלדעת המחמירים יש להחמיר רק באופן שהיו מונחין מכבר, ואם לא היו מונחין מכבר לאותם המחמירים גופא אין מקום להחמיר, ומשמע שאינו צירוף דעות אלא להמחמירים גופייהו.

והנפק"מ בזה אם הוא צירוף דעות או לא ביארתי בתשובה אחרת [ד"ה כשמסיימים סעודה שלישית וכו'].

קרא פחות

(נאמר במנין שחרית כהנה"ח של כולל חזו"א שב"ק פרשת ויחי תשפ"ב) בפרשתין [בראשית מט, א] אי' דיעקב בא לברך בניו, ולפי המבואר בגמ' [פסחים נו ע"א] חשש קודם לכן שמא יש פסול במיטתו, ואמרו לו שמע ישראל וגו' ...קרא עוד

(נאמר במנין שחרית כהנה"ח של כולל חזו"א שב"ק פרשת ויחי תשפ"ב)

בפרשתין [בראשית מט, א] אי' דיעקב בא לברך בניו, ולפי המבואר בגמ' [פסחים נו ע"א] חשש קודם לכן שמא יש פסול במיטתו, ואמרו לו שמע ישראל וגו' [דברים ו, ד], והיינו ישראל אבינו, כמבואר במדרש [ב"ר צח, ד], ולהלן נדון מענין לענין באותו ענין, עד שנשוב לענין ק"ש.

נשאלתי לאחרונה מא' מלומדי הכולל בגדר שומע קדיש אם מצינו חילוק בפוסקים אי חשיב כעונה הקדיש בעצמו, או דילמא לא חשיב עי"ז כמי שאומר הקדיש, אלא כעונה אמן בלבד על הקדיש.

והנה הראשונים [הובא בד"מ סי' נו בשם הגהת מרדכי פ' ת"ה, והוא בשלה"ג שם סק"ה] הביאו מהירושלמי [ובירושלמי שלפנינו ליתא], שבכל דבר שבקדושה צריך לעמוד, ומובא שם הפסוק גבי עגלון שכשאמר לו אהוד שיש לו דבר ה' ויקם מעל הכסא [שופטים ג, כ], וכן הובא במהרי"ל [מנהגים] לענין אמן יהא שמיה רבא [הובא במשנ"ב סי' נו סק"ז], ויל"ע מה חשיב דבר שבקדושה גבי זה, וגבי עגלון עצם מה שבא לומר לו דבר ה' כבר חשיב דבר שבקדושה.

אכן דעת הגר"א במעשה רב [סי' כז] שמותר לישב בפסוקי דזמרה עד הקדיש שקודם ברכו, וציין בזה הגר"ש דבליצקי [בהנהגות הגר"א הנדפסות בספר זה השלחן] בראיות שכוונתו גם לברוך שאמר וישתבח, וכן במשנ"ב [ריש סי' נג] בשם הפוסקים מבואר דמעיקר הדין מותר לישב בישתבח, עכ"פ פשטות לשון המעשה רב דכל הקדיש הוא בכלל עמידה לענין זה.

ולכאורה תפס הגר"א בזה דגדרי דבר שבקדושה לענין עמידה בברכות הוא כפשוטו, כל מידי דחשיב דבר שבקדושה לענין שמחוייב לאמרו בעשרה, וכמבואר בגמ' דמגילה [כג ע"ב] דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל [ויקרא כב, לב], ודמזה ילפינן שכל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה, הלכך כיון שקדיש אינו נאמר בפחות מעשרה משום שהוא חלק מפריסה על שמע כמבואר בראשונים, הלכך צריך שיהיה ג"כ במעומד [ועי' אשל אברהם סי' קצב ס"ב], ומבואר בזה דגם השומע הוא בכלל הקדיש לענין שמחוייב בעמידה.

והנה קריאה"ת הוא ג"כ מדברים שבקדושה שאינם נאמרים בפחות מעשרה, ולהכי צריך הקורא ג"כ לעמוד, (ומאידך קריאת המגילה דקי"ל דיוצא גם ביחיד [עי' תוס' מגילה ה ע"א], ה"ה דקורא יושב [שם כא ע"א]), ומאידך לא מצינו בשו"ע דעה דמחוייב לעמוד מצד הדין [עי' סי' קמו ס"ד ובמשנ"ב וב"ח שם], ודעת הגר"א להדיא [סי' קמו] דמותר לישב בקריאת התורה, הלכך יש להבין דעת הגר"א בזה למה בקריאה"ת יכול לישב ומאידך בקדיש משמע שמחוייב לעמוד.

ואמנם ראיתי מי שהבין בכוונת הגר"א בפשטות לפו"ר שמחוייב לעמוד ביהא שמיה רבא, וזו כוונת הגר"א במש"כ קדיש, אבל ודאי דפשטות לשון הגר"א משמע דקאי על כל הקדיש.

ונראה משום דכל דבר של שבח ראוי לכל אחד לאומרו, ושליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, אבל קריאה"ת היא תקנה שנתקנה לצורך לימוד וידיעה, והקורא מלמד את השומעים, ובזה רק הקורא עצמו שאומר הקריאה צריך לעמוד, משא"כ השומע, וע"ע באמרי נועם [ריש ברכות] לענין דעת הגר"א שא"א להוציא בק"ש, עי"ש, אבל קדיש דחשיב להגר"א שומע כעונה צריך לעמוד בכל הקדיש.

והנה דעת המהרי"ל הנ"ל דסגי לעמוד ביהש"ר בלבד, ועי"ש במשנ"ב [סי' נו סק"ז] דעות לענין המשך הקדיש, ועכ"פ נראה דהמהרי"ל לא סבירא ליה דקדיש הוא שומע כעונה ממש כמו אם שומע חזרת הש"ץ לצאת ידי חובת תפילה דבזה מחוייב לעמוד [עי' משנ"ב סי' קכד סק"כ], ואף אם מכוון לצאת כוונת שמיעת חזרת הש"ץ בלבד דעת הרמ"א [שם ס"ד] דיש לעמוד, הלכך אינו מחוייב לעמוד אלא רק ביהא שמיה רבא שאומר השומע בעצמו, ולכאורה נמצא דלהגר"א גדר שמיעה בקדיש הוא שומע כעונה, משא"כ להמהרי"ל אינו אלא כעונה אמן, ולהכי מותר לישב בקדיש כמו שמותר לישב בקריאת התורה אף להגר"א, שאינו אלא לימוד לע"ה, וה"ה קדיש מצוותו על הש"ץ לומר ברבים שבח, אבל רק הקורא עצמו והש"ץ עצמו מחוייבים בעמידה, משא"כ להגר"א אמנם קריאה"ת הוא דרך לימוד [עי' סוף מגילה לב ע"א], אבל קדיש הוא שומע כעונה.

ויש להביא ראיה שכך דעת הגר"א דקדיש הוא שומע כעונה, ממ"ש במעשה רב [סי' נה] ואם מגיע לעלמיא והש"ץ כבר אמר איזה תיבות מיתברך ולהלן אומר יתברך כו' עד שמגיע למקום שהש"ץ אומר ושותק ושומע ע"כ, ויתכן ללמוד מזה דס"ל להגר"א דגדר קדיש הוא שומע כעונה, (ומיהו יש מקום לדחוק ולומר דיש חילוק בין הפסק בין עלמיא יתברך דחמיר, עי' ביהגר"א [סי' נו סק"ט], אבל לא נראה דדעת הגר"א להחמיר יותר בהפסק זה).

ודעת האר"י [הובא בשער הכונות דרוש הקדיש דף טז ע"ד] דמותר לישב אף באיש"ר, ומבואר שם דהאר"י לא סבר לפסוק להך ירושלמי שסבר שאינו אלא הגהת איזה חכם ואינו מדברי הירושלמי, ואפשר דהאר"י לא סבר מדברי ירושלמי שאינו לפנינו דנוסח שהיה לקצת מחכמי אשכנז באופן כללי ס"ל שאינו עיקר (אע"פ שלפי המובא בשמו בשעה"כ שם לא נראה שלזאת הכונה, מ"מ יש שם ט"ס בשעה"כ דקאמר שכך נדפס בירושלמי) זהו גם טעם מה שהקיל האר"י [הובא במג"א ובמ"ב שם] לענין שינה בר"ה אחר חצות, אע"ג דבירושלמי לכאורה מיירי על כל יום ר"ה, לפי דהך ירושלמי שהובא בפוסקים [או"ח סי' תקפג ס"ב ברמ"א] אינו לפנינו, ומאידך הגר"א לשיטתו [בביאורו שם] הביא הך ירושלמי.

והנה יש שהביאו ראיה מהאר"י הנ"ל שהיה יושב בקדושה דסידרא דה"ה לדידן שיכול לישב בקדושה דסדרא, אמנם בראשונים נחלקו האם קדושת יוצר נאמרת בפחות מעשרה או לא, והרמ"א [או"ח סי' נט ס"ג] כתב שפשט המנהג שנאמרת גם ביחיד, ואילו הגר"א בביאורו [שם סק"ה] ובאמרי נועם [ברכות כא ע"ב] נקט שאינה נאמרת בפחות מעשרה, ובמשנ"ב חש לדעת המחמירים לאומרה בטעמים אם אומר ביחיד, אבל באמרי נועם [שם] שנקט לגמרי כדעה זו כ' שביחיד אין לומר הפסוק כולו אלא רק ואומרים ביראה קדוש, וכן לעומתם משבחים ואומרים ברוך, ותו לא.

(ומה שנוהגים בקצת קהילות שאין אומרים ממש יחד, יש להם לסמוך בזה על מה דמשמע בהמשך המשנ"ב שם דמה שאומרים באותו ענין חשיב ג"כ בציבור, וכעי"ז בהוראות והנהגות להר"ח דולאזין, וע"ע במשנ"ב [סי' קכה] לענין קדושת תפילה דיש לאומרה עם הציבור ממש כל פסוק, וכתבתי בזה במקו"א, ויש לציין דלכתחילה יש לומר ביחד אף פסוקי גאולה עם הציבור ממש כמ"ש הגר"א [סי' תרצ סקל"ט]).

ואפשר דראיית הגר"א דקדושת יוצר היא דבר שבקדושה לענין שאין נאמרת ביחיד, היינו ממה שהפורס על שמע צריך להוציא ביוצר כמ"ש הר"ן [מגילה יג ע"א] דלדברי האומרים שאין יחיד אומר קדושה שביוצר היו אומרים ברכת יוצר מפני קדושה שבה שאינם רשאים לאמרה ביחיד ע"כ, ואפשר דמה שצריך ציבור לפריסה על שמע הוא לכל מה שאין נאמר ביחיד, הלכך כמו די"ל שלמד הגר"א לענין כל דבר שנאמר בפורס על שמע [שצריך עשרה כדתנן להדיא במגילה] שהוא דבר שבקדושה המצריך עשרה, וה"ה ברכו, וכדברי הר"ן הנ"ל בביאור דיעה זו לענין קדושת יוצר, דהטעם שפורס על שמע מוציא את אלו שהתפללו ביחיד רק בברכת יוצר, דאילו בברכת אהבה רבה אין דבר שלא נאמר ביחיד משא"כ בברכת יוצר יש קדושה, וכלשון הר"ן הנ"ל, גון שהיו כאן עשרה בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה הרי אחד מהם עומד ומתפלל בקדיש וברכו ומתחיל ביוצר מפני קדושה שבה ולשון פורס חוצה כלומר שהוא אומר מחצית הברכות וכו' עכ"ל.

והנה להגר"א דקדושת יוצר אין נאמרת ביחיד, לכאורה לפי החשבון הנ"ל נמצא דגם פסוקי הקדושה שאין נאמרין ביחיד ה"ה דלא יוכלו לאומרן בישיבה.

ויש להעיר מדברי הגר"א בביאורו שכתב ראי' למה שברכת יוצר נאמרת בישיבה מהא דתנן [ברכות י ע"ב] גבי ק"ש לדעת ב"ה דמותר לישב בה, והרי לפי החשבון הנ"ל נמצא דבפסוקי קדושה שביוצר מחוייב לעמוד להגר"א, ויש לומר דהגר"א מיירי במי שמברך ברכת יוצר ביחיד, כפשטות הדין דעוסקין במלאכתן וקורין דמיירי ביחיד ממש (ע"ע השו"ע [סי' קצא ס"ב] לענין החילוק בין זמנם לזמנינו לענין פועלים, ובפשטות עוסקין במלאכתן וקורין ודאי מיירי בפועלים, ומזה נלמוד דהגר"א מיירי בעיקר ברכת יוצר הנוהג גם ביחיד), אבל מי שמברך ברכת יוצר בציבור שאומר קדושה בה, אה"נ דאז עומד, והיא הנותנת דקדושת יוצר אינה כשאר הברכה אלא עמידתו בשעת אמירת הקדושה היא מחמת הקדושה בלבד, ולא מחמת הברכה.

והנה לפי המבואר בראשונים [בר"ן מגילה יג וטור או"ח סי' סט ועוד] שהפורס על שמע אומר קדיש ברכו וקדושת יוצר (עם הברכה וכמשנ"ת שאומר ברכת יוצר מחמת הקדושה שא"א לאומרה ביחיד) וקדושת תפילה (עם ברכות) ואילו קדושה דסדרא לדעת הר"ן אינו כקדושת יוצר ואין צריך לזה פריסה על שמע אלא גם היחיד אומרה [וכן מבואר ברבינו ירוחם נתיב ג' ח"ג וכ"כ הריטב"א ומאירי מגילה כג ע"ב], אבל הטור כ' דהפורס על שמע אומר גם ואתה קדוש, [והב"י בסו"ד הביא את ספר הפרדס ותרומת הדשן ח"א סי' ח' שכ' שגם קדושה דסדרא אין יחיד אומרה אלא בטעמים וכן הביא מהזוהר, ובסידור רש"י ס"א הביא תשובת רב צמח המביא פלוגתא אם קדושה דסדרא נאמרת ביחיד או לא, ולפי פירוש הר"ן בטעם מה שאומר קדושת יוצר בפריסה על שמע, א"כ נחלקו במחלוקת הר"ן והטור], נמצא דגם קדושה דסדרא הוא בכלל דבר שבקדושה גם לענין העמידה.

והשתא מה שישב האר"י בקדושה דסדרא אזיל לטעמיה דאיהו לא פסק דברי הירושלמי המובאים בדברי חכמי אשכנז, שיש לעמוד בדבר שבקדושה, דהא ישב אף באיש"ר [וכנ"ל משעה"כ].

משא"כ החזו"א שעמד בקדושה דסדרא היינו משום דחש לדברי הירושלמי בדברים שבקדושה.

וכן הרמב"ם לכאורה לא היה לו הירושלמי שהיה לראבי"ה וחכמי אשכנז, דהנה הרמב"ם [פ"ז מהל' תפילה הי"ח] נקט דתהלה לדוד יש לאומרה בישיבה, לענין קודם תפילת מנחה, ונראה משום דתהלה לדוד נאמרת עם אשרי כמנהג הפשוט, וכדאי' בגמ' [ברכות ד ע"ב] מפני מה לא נאמרה נו"ן באשרי, והיינו תהלה לדוד הנאמרת עם אשרי, וסבירא ליה דמה שהיא נאמרת קודם התפילה הוא משום הא דאמרי' [שם לב ע"ב] דחסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים משום אשרי יושבי ביתך ואח"כ עוד יהללוך סלה [תהלים פד, ה], הלכך יש לקיים אמירת אשרי ותהלה לדוד בישיבה ממש.

[והואיל דאתאן יש להעיר על כמה מגדולי האחרונים [באו"ח סי' קנא] שנקטו גבי ישיבה בבהכנ"ס מצוה דכתיב אשרי יושבי ביתך, כשבא לקרוא חבירו, דה"ה עמידה, ואין ישיבה אלא לשון עכבה [מגילה כא ע"א], עכ"ד, והרי ברמב"ם מבואר דלמד יושבי ביתך בישיבה ממש, ואולי יש לחלק בין דרשא דחסידים הראשונים דיש לעשות היכר שלא התחילו בתפילה להכי יש להם לישב ובתפילתן עומדין, משא"כ הכא לדרשא דישיבה בבהכנ"ס מצוה כשבא מן החוץ עצם עיכובו מוכחא מילתא דמתעכב בבהכנ"ס בכוונה, ודוחק].

והנה ברמב"ם [פי"ב מהל' תפילה הכ"ב] כתב ויום שאין בו מוסף כשגומר תפלת שחרית אומר קדיש ומוציא ספר תורה וקוראין בו ומחזירו ואומר קדיש ואחר כך אומר תהלה לדוד וסדר היום כדרך שאומרים בכל יום ואומר קדיש וכל העם נפטרין, וסדר היום היינו קדושה דסדרא כמבואר ברמב"ם בכ"מ [ועעו"ש פ"ט ה"ו], וממה שלא הזכיר העמידה בינתיים אפשר דלא פסק הירושלמי, כיון דלא היה לו אלא ירושלמי כעין שלנו ולא הירושלמי שהי' לחכמי אשכנז, ובאמת בהלכות הירושלמי להרמב"ם (שעשה כעין הלכות תלמוד בבלי של רב אלפס), כמדומה שלא מצינו כ"כ שינויים בין נוסחתו לנוסחא דידן לטובת נוסחאות חכמי אשכנז.

ובהרמב"ם לגבי שחרית [שם הי"ז] כ' וז"ל, סדר תפלות כך הוא, בשחר משכים אדם ומברך ברכות אלו, וקורא הזמירות ומברך לפניהם ולאחריהם, וקורא אחר כך שמע ומברך לפניה ולאחריה ומדלג קדושה מן הברכה ראשונה שלפניה שאין היחיד אומר קדושה, וכשהוא חותם גאל ישראל מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפלה ומתפלל מעומד כמו שאמרנו, וכשישלים ישב ויפול על פניו ומתחנן ומגביה ראשו ומתחנן מעט והוא יושב בדברי תחנונים, ואחר כך יקרא תהלה לדוד (מיושב) ויתחנן כפי כחו ויפטר למעשיו עכ"ל, וגם אם לא גרסי' מיושב משמע דאין קפידא עכ"פ בקדושת יוצר לאומרו מעומד.

ואת"ל דהמנהג הפשוט הוא שאומרים קדושת יוצר וקדושה דסדרא אפי' ביחיד, כמ"ש הרמ"א לענין קדושת יוצר, וכ"ש קדושה דסדרא שיש מהראשונים שהקילו בה יותר מקדושת יוצר לענין אמירה ביחיד, לפ"ז א"ש מה טעם המנהג הפשוט לישב בהנך ב' קדושות, דהרי אם נאמרות ביחיד אין דינן כדבר שבקדושה להצריך עמידה.

אבל החזו"א שכידוע [והובא בארחות יושר ערך תפילה עמ' קד] עמד בקדושה דסדרא, והובא במעשה איש [ח"ב עמ' צו] שאמר שאינו מסוגל לשבת אז, ולא שמענו שעמד בקדושת יוצר, ויתכן לומר הטעם בזה, דבאמת רוב צדדים יש להקל בזה שלא יצטרך לעמוד בשניהם, חדא דשמא אינו דבר שבקדושא, ואפי' הוא דבר שבקדושה הרי יש מן הפוסקים שלא פסקו הך ירושלמי, אלא דבקדושת יוצר יש ענין לישב כמו שהביא המג"א [סי' נט סק"ב] מספר הקנה [ועי' זוהר תרומה קלב ע"ב, הובא בכה"ח סק"כ], וכן הובא במשנ"ב שם [סקי"ב], משא"כ בקדושה דסדרא כולו רווח כשעומד, הלכך עמד רק בקדושה דסדרא.

קרא פחות

דיני ואיסורי אונאת דברים לא נאמרו בגוי שכן כתיב לא תונו איש את עמיתו (וכמו שמצינו לענין אונאת ממון כמ"ש בבכורות יג ע"ב ושו"ע חו"מ סי' רכז סכ"ו והם יחד נלמדו מב' פסוקים, ועי' במשפטי השלום לאאמו"ר פרק אונאת ...קרא עוד

דיני ואיסורי אונאת דברים לא נאמרו בגוי שכן כתיב לא תונו איש את עמיתו (וכמו שמצינו לענין אונאת ממון כמ"ש בבכורות יג ע"ב ושו"ע חו"מ סי' רכז סכ"ו והם יחד נלמדו מב' פסוקים, ועי' במשפטי השלום לאאמו"ר פרק אונאת דברים סעי' כח ובהרחבה בהערות שם), אולם יש להזהר מחילול השם.

ומ"מ אינו דבר טוב לגרום להם אונאת דברים בלא צורך דבכמה מקומות נתבאר שאין רצונו של הקב"ה לצער בריותיו לחינם, (כמ"ש בפ"ק דמגילה מעשי ידי טובעים בים וכו', ובפ"ק דברכות ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ועי' בפ"ק דקידושין רב נחמן יהיב להו ידא וכו', ואם היה טוב לצערם בודאי לא הוה יהיה להו ידא, ולגבי לה"ר מצינו בכ"מ שהזהירו על לה"ר שאינם אסורים מן הדין כמ"ש ומה אבנים שאינן שומעות וכו', אע"פ שהיה כנגד ארץ ישראל מ"מ האבנים לא היו להם רגשות ואעפ"כ ההתייחסות כמו שהיה להם רגשות, וזה מהמצוות השכליות שהזכירו הרבה ראשונים [ציינתי בחיבורי על האותיות דר"ע], שהוזהרו עליהם מבריאת העולם), ולא מצא הקב"ה בעולם כלי מחזיק ברכה בעולם אלא השלום, והוא גם שלום בין ישראל לעמים שהוא גם דבר חשוב כדאי' בהרבה מקראות וחז"ל (כמ"ש כי שלום בין וכו' ובפ"ק דע"ז נתפרדה החבילה וכו', וע"ע בריטב"א מגילה ז ע"א בטעם ההיתר למתנות לאביונים לעניי עכו"ם עם עניי ישראל), והמריבה היא דבר מגונה שהאריכו בה בהרבה מקראות (כמ"ש אל תצא לריב מהר וכו' וכן מחזיק באזני כלב וכו' מתעבר על ריב וכו', וכמ"ש ונתתי שלום בארץ אע"פ שכבר השבית המלחמה כמ"ש כבר וחרב לא תעבור, ובפ' ע"פ בג' דברים לא יתקנא וכו' ובאריכות בירושלמי ובב"ר, ועי' שבת סג ע"א), הלכך אינו דבר טוב לריב עם כל מה שלא יהיה.

ובברכות יז ע"א להרבות בשלום כל אדם ואפי' עם נכרי בשוק אמרו עליו על ריב"ז וכו'.

ובקהלת דברי חכמים בנחת נשמעים, ומבואר דמי שמדבר דברים שלא בנחת הוא לא רק מצער את חבירו אלא הוא פגם בצורת ודרכי החכם שבו.

ובספ"ק דקידושין דף מ' רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא ועי"ש ברש"י, והרגזן שעלתה בידו רגזונתא הוא חסרון ברגזן ע"פ המבואר שם, ולא רק נזק לזה שמתרגזים עליו, הלכך הוא גם במתרגז על גוי.

ובמשלי דברי נרגן כמתהלמים וכו', ומבואר שצורת דיבור של נרגן הוא צורת דיבור שאינו מוסרי ואינו ראוי בקשר לנרגן עצמו עוד לפני הנידון על הצד השני שמפסיד מזה, ויעוי' במכתב המיוחס להרמב"ם על המחלוקת, וכל דבריו שם על גנות המחלוקת מצד השכליי שיך גם כן במחלוקת עם גוי הן בפחות והן ביותר לפי הענין.

 

קרא פחות

כמדומה שפשוט שמה שהקפידה התורה על טומאת כהנים הוא משום קדושתן, עי' ברמב"ן עה"ת, וכלשון הכתוב לא יטמא דהאיסור הוא טומאה, וממילא מכיון שבחצי שיעור אין חצי טומאה ממילא אין איסור כלל. ויש לציין שכן מבואר להדיא בכמה ממפרשי האיכה רבתי ...קרא עוד

כמדומה שפשוט שמה שהקפידה התורה על טומאת כהנים הוא משום קדושתן, עי' ברמב"ן עה"ת, וכלשון הכתוב לא יטמא דהאיסור הוא טומאה, וממילא מכיון שבחצי שיעור אין חצי טומאה ממילא אין איסור כלל.

ויש לציין שכן מבואר להדיא בכמה ממפרשי האיכה רבתי ברד"ל ורש"ש ויפה ענף שירמיה היה נוגע באיברים שלא היה בהם שיעור טומאה וזה הותר לו אע"פ שהיה כהן.

קרא פחות

המקור לזה מבוסס על הגמ' בע"ז י ע"ב ידענא זוטי דאית בכו מחיה מתים, אם כי שם לא נזכר להדיא האם מיירי בדורו של רבי או בתלמידיו של רבי או בכל האמוראים, אבל בסנהדרין סה ע"ב אי' דאמר רבא אי ...קרא עוד

המקור לזה מבוסס על הגמ' בע"ז י ע"ב ידענא זוטי דאית בכו מחיה מתים, אם כי שם לא נזכר להדיא האם מיירי בדורו של רבי או בתלמידיו של רבי או בכל האמוראים, אבל בסנהדרין סה ע"ב אי' דאמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא, ומבואר דהוא בכל הצדיקים הנזכרים בגמ', וגם בסדר המעלות של רפב"י (בע"ז כא ובשאר דוכתי) אי' גם תחיית המתים, וגוף מימרא הנ"ל מצאתי בשם הרשב"ץ במגן אבות והחיד"א אבל לא ראיתי הדברים במקורן.

אם כי יש לשים לב דלפעמים נזכרו שמות בגמ' שאין הכונה בזה לשם חכם ואפילו כשהכונה לשם רשע, וממילא יש לדון בכל מקום לגופו כשנזכר שם אדם בגמ' אם הכונה להזכירו על שום חכמתו או שנזכר לענין אחר.

קרא פחות

{בס"ד עש"ק פרשת דברים - חזון התשע"ה ואתחנן } במ"ש בסוטה י"ד א' הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן ע"י, והקשה דשייר מצות יישוב א"י שהוא דאורייתא לדעת הרמב"ן [ויש ...קרא עוד

{בס"ד עש"ק פרשת דברים - חזון התשע"ה
ואתחנן }

במ"ש בסוטה י"ד א' הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן ע"י, והקשה דשייר מצות יישוב א"י שהוא דאורייתא לדעת הרמב"ן [ויש להוסיף עוד דגם הרמב"ם י"א דלא פליג אלא בזה"ז, אבל מודה דמעיקרו אז היה מדאורייתא, כמ"ש המגילת אסתר על השגות הרמב"ן מ"ע ד'], וכן שייר ערי מקלט שגם אותן שבחו"ל נקבעין רק אחר שיובררו הג' שבא"י, ובהמשך הדברים שהזכיר נדון עוד להלן.

תשובה - הנה כ"ז נראה דכלול במ"ש הרבה מצות וכו', דלא פירט לנו מצות תרומות ומעשרות כ"א לחוד אלא כולהו בהדי הדדי, וה"ה מצות אלו כלולות בזה דהרבה מצות נצטוו וכו', ויש להוסיף עוד די"א שכל מצות יישוב א"י בעצם מהותה היא ע"מ לקיים את מצוותיה (עיין שו"ת עטרת פז או"ח ח"א סי' י'), וה"ה מצות ערי מקלט ג"כ היא כעין מצות התלויות בארץ וכלול בהנך 'הרבה מצות'.

וי"ל עוד עפמ"ש הרמב"ן בכ"מ (בפ' בחוקותי ועוד) דעיקר ושורש כל המצות הן לקיימן בא"י, ובחו"ל הוא רק ענפים מזה וע"ש, ולפ"ז ודאי רצון משה היה ליכנס לא"י ולקיים בזה את כל המצוות כנתינתן וז"ש ואין מתקיימין אלא בארץ.

והנה במה שהקשו למה לא ביקש ליכנס לארץ כדי שלא יצטער בגלגול מחילות, אפשר דעיקר הקו' היה אמאי הפציר כ"כ ונתאוה אף להצטער הרבה כדי ליכנס לא"י, וכדאי' במדרש רבה (ס"פ וזאת הברכה) שרצה משה להיות אפי' כבע"ח או כעוף מעופף בא"י מלמות בחו"ל, וזהו ודאי צער יותר מחו"ל.

עוד י"ל דמה שלא נתאוה משום גלגול מחילות אינו משום שלא יהא צער בשבילו, דודאי יש בזה צער, אלא י"ל דע"ז כבר הסכים כיון דמתי מדבר והקבורין בחו"ל עתידין לחיות בזכות משה שקבור בחו"ל כדאיתא בחז"ל, וסברא הוא שהיה מסכים לצער דמחילות כדי לזכות לכל המון העם הזה שלא יפסידו עולמם, [משא"כ יעב בשלהי כתובות דהוה קדים טובא ולא הי' צריך לחשוש שיחיו בשבילו מתי חו"ל או שידע ברוה"ק שמשה יקבר בחו"ל].

אבל מה שנתאוה אעפ"כ הוא משום שרצה לקיים המצות.

קרא פחות

בס"ד להגרע"מ סילבר שלו' וברכה מציון עיה"ק, אבקש לשאול אודות ימי הפורים הבעל"ט שאלה הלכתית רוחנית: האם יש ענין להתחייב ולחגוג את פורים גם כפרוז וגם כמוקף? אם כן, מדוע לא ראינו שגדולי ישראל לדורותיהם נהגו כך. ובפרט בשבעים שנים האחרונות שהמעבר מפרזים למוקפין ...קרא עוד

בס"ד

להגרע"מ סילבר שלו' וברכה מציון עיה"ק,

אבקש לשאול אודות ימי הפורים הבעל"ט שאלה הלכתית רוחנית:

האם יש ענין להתחייב ולחגוג את פורים גם כפרוז וגם כמוקף?

אם כן, מדוע לא ראינו שגדולי ישראל לדורותיהם נהגו כך.

ובפרט בשבעים שנים האחרונות שהמעבר מפרזים למוקפין מתאפשר בקלות ובמהירות?

אם אין ענין לעשות זאת - מדוע לא? מאי שנא ממצוות ציצית שאנו משתדלים להתחייב בה בכל רגע ע"י לבישת בגד ד' כנפות? והרי יש ענין גדול להרבות במצוות וכלשון רש"י בסוגיא דחנוכה ש'מהדרין' היינו מי שמהדר ומחזר אחר המצוות?

יישר כח גדול וכט"ס,

יהודה

***

תשובה

שלום רב

הנה עצם הנידון אם בכלל שייך להתחייב תלוי במחלוקות רבות ובאשלן רברבי, אכן גם אם שייך להתחייב בזה, אי"ז דומה לציצית שהמצוה אינה באה בחשבון על שום דבר, שכאן הוא בודאי על חזבון לימוד התורה של שעות רבות, ואם מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים אינה דוחה ת"ת, ק"ו שמצוה שאין מחוייב בה וכבר מקיים אותה פ"א כדינה בודאי שאינה דוחה ת"ת.

ויעוי' בס' מנחת תודה שהביא שם שאמר הגרח"ק שענין שכר פסיעות נאמר לנשים, ואמר לו אחד שאפשר ללמוד גם בדרך, ואמר לו הרב אתה עושה כן, [בגמ' מקור שכר פסיעות נאמר גבי אשה, ויש לציין שכידוע ביתו של הרב סמוך מאוד לבהכנ"ס, אע"פ שהרב עצמו לומד גם בדרכים מ"מ בבהמ"ד הלימוד מיושב].

ומ"מ מי שאינו לומד בכל מקרה כנראה שיש בזה ענין להדעות הללו.

בכבוד רב

***

קרא פחות

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.   ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו ...קרא עוד

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

 

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ"מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה"ל סימן ל"ג, ומ"מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג' ברכות ראשונות, ואע"פ שלצורך רבים מותר מ"מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש"ץ ואין כוונתה מעכב.

 

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב' של ר"ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה"ל סוף סימן רט"ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ"מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א"כ אינו רק רשות.

 

ד) הג"ר אלישע חן שליט"א הביא משו"ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה' וכו', אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח"כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת"י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

 

דוד אריה שלזינגר

מח"ס "ארץ דשא" על מ"ב

***

תשובה

בע"ה

‏יום ראשון ז' תשרי תשע"ז

לכבוד הג"ר דוד אריה שלזינגר שליט"א, בעמח"ס נאות דשא על המשנ"ב

שלום רב וכט"ס

ראשית כל יישכ"ג על ההערות המחכימות אשר שולח בקביעות, ונבוא בזה לעיקרי הערותיו:

א) בשאלה הראשונה לענין עיכוב כוונת פסוק פותח את ידיך אם די בעיקר הענין, יש לציין גם להכוונה בברכת אבות בשמו"ע שנחלקו בזה פוסקי זמנינו אם כל כוונת התיבות מעכב.

 

א) אכן נחלקו הפוסקים בברכת אבות, אולם כאן נכנסים לעוד נושא מכיון שיש מקום לומר שבדיעבד אין מעכב התיבות אפילו מאמירה, דאם לא אמר כל התיבות סגי במה שאמר הענין, משא"כ גבי פותח את ידיך דהתקנה היתה שיאמר כל התיבות בשלמות, ואם לא אמר הפסוק לא קיים התקנה, ומאידך י"ל שבשלוש ברכות ראשונות מעכב כל התיבות לעיכובא, משא"כ בפסוק פותח את ידיך שמצד המשמעות אין מעכב אמירת הפסוק כצורתו, דמעיקר הדין היה סגי גם בפסוק נותן לחם לכל בשר [לולי דבעינן להך דא"ב כדלעיל], ואמנם לאחר שתקנו הפסוק א"א לשנותו, אבל קיל מברכת אבות שגם מעיקר הדין א"א.

וכן מצינו בברכת הביננו שהתירו לקצר הברכות אבל לא התירו לקצר ג' ראשונות וג' אחרונות, ויעוי' במשנ"ב סי' ק"י ס"ק ו' שהביא מהחיי"א גבי לקצר בכל ברכה וברכה, ומ"מ כתב החיי"א בכלל כ"ד סל"א דבג' ראשונות וג' אחרונות לא יקצר.

אמנם גם את"ל שבשאר הברכות הראשונות והאחרונות אין מעכבות כל תיבה ותיבה, מ"מ י"ל דבברכה ראשונה ודאי חמור, יעויין להגר"א דושניצר זצ"ל בספר נחלת אליהו עמ' ט"ז ששאל את החפץ חיים מדוע הכוונה בברכת אבות מעכבת והרי לא גרע ממי שדילג קצת מהברכה באותן תיבות שאינן מעיקר המטבע שאין מעכב, והשיב החפץ חיים שאולי בברכה ראשונה כל הנוסח הוא לעיכובא, וכן בארחות רבינו ח"א עמ' נ"ט הביא בשם בעל הקה"י דיש להוכיח מהירושלמי שברכה ראשונה מעכבת הכוונה בכולה, וכ"כ הגר"י קמינצקי בספר אמת ליעקב.

מאידך דעת הגרשז"א (בהליכ"ש תפילה פ"ח ארחות הלכה סק"ט) והגרח"ק (תשובה בספר נקיות וכבוד בתפילה סי' ר"ח), שהכוונה המעכבת באבות היא רק בתיבות שהן עיקר ענין הברכה ותוכנה, אבל בתיבות שהמשמעות מובנת גם בלעדיהן אין הכונה מעכבת בדיעבד.

ב) ושמעתי עוד לשאול אם בעשרת ימי תשובה שמוסיפים בו זכרנו לחיים אם לא כיון בתיבות אלו מה הדין, כיון דהרי כל אמירתו אינו מעכב, או דלמא כיון דמ"מ עתה אמרו ונעשה חלק אחד מהברכה צריך כוונה לעיכובא, ושאלה זו מצויה בכל הדברים שצריך שיעור והוסיף על זה אם גם ההוספה צריך כל דיניו, וכגון בציצית ותפילין עיין בה"ל סימן ל"ג, ומ"מ כאן נראה שאינו מעכב דבאמת בברכת מגן אבות ליכא בקשה דהרי אין מבקשים בג' ברכות ראשונות, ואע"פ שלצורך רבים מותר מ"מ אין כאן בקשה, ולכן לתיבות זכרינו אין בברכה זו שייכות ללפניה ולאחריה, והוי כדבר בפני עצמו כמו פיוטים בחזרת הש"ץ ואין כוונתה מעכב.

 

ב) מה שדן בעשי"ת אם מעכב כוונת התיבות שמוסיפים בברכה ראשונה זכרנו לחיים וכו', יש להתבונן מאחר שאם לא אמר אין מחזירין אותו א"כ מאי ס"ד שאם אמר ולא כיון גרע טפי, אלא כנראה ס"ד דבלא אמר גרע טפי כיון דהו"ל כעין מזויף מתוכו.

והנה לענין ברוך שם שכתב הבה"ל שאם המשיך כבר ואהבת והשמיט ברוך שם אינו חוזר, ולפ"ז הובא בשם מרן הגרח"ק שליט"א שאם לא כיון ג"כ אע"פ שאם לא התחיל ואהבת חוזר אך מ"מ אם כבר התחיל ואהבת אינו חוזר על מה שלא כיון בברוך שם עכ"ד, ומדבריו למדתי בעמ"ס ח"א סי' כ"ט ג"כ דאם כשהשמיט ה' שפתי אינו חוזר א"כ ה"ה אם לא כיון חוזר, וכ"ש באל מלך נאמן ע"ש.

וג"כ השתא יש ללמוד לעניננו דבתיבות הללו שמוסיפים אין הכונה מעכבת מכיון דקי"ל כדעת רוב הפוסקים שאם לא אמרן אין מחזירין אותו.

ג) מה שהביא השואל מספר אשרי איש שבן ספרד הנמצא ביום ב' של ר"ה אצל אשכנזים יש לענות אמן על ברכת שהחיינו, יש להוסיף דדעת יביע אומר הוא שלא לענות בכל ברכה שסבירא להו שלא לברך, ובבה"ל סוף סימן רט"ו כתב דעל ברכה שהוא לפי איזה דיעה שלא הודחה לגמרי יש רשות לענות ולא חיוב, ומ"מ נראה דאם אינו דיעה יחידאה אלא דעת הרבה פוסקים ושכן נוהגים הרבה מכלל ישראל א"כ אינו רק רשות.

 

ג) מה שהביא מהבה"ל, והיינו מה שכתב בביאור הלכה סימן רטו וז"ל, ומ"מ נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים [כגון מי שמברך בא"י חי העולמים כדעת הירושלמי] אף שמן הדין אין מחוייב לענות עליה אמן דספק אמן לקולא מ"מ אין איסור אם עונה עליה וכמו שכתב הפמ"ג באות א' דאין בו חשש דלא תשא עכ"ל.

ומ"מ דחה ע"ז דהבה"ל לא מיירי אלא על דבר שהוא דעה שאינה עיקרית משא"כ דעה שנפסקה להלכה להרבה מישראל, ויש להתבונן בקביעה זו, דהרי ספק אמן לקולא, ואם אין מברכים משום שספק ברכות להקל א"כ גם באמן ספק אמן לקולא והרי מצד החיוב לענות מדובר כאן בערך באותו המשקל וכמו שבברכה נפטר כך באמן יוכל להפטר, ומ"מ צריך להסביר כך את דברי הגריש"א, [וצריך לדעת האם נֶאֱמַר בשם הגריש"א 'שמותר' ואי"ז הפסק או 'שחובה' לענות].

והנה יש להתבונן ג"כ בהיתר לענות מצד להחשיב שאין כאן הפסק, דיש כאן הפסק בין הברכה למעשה המצוה, אבל מצד שני הרי זהו מענין המצוה, חדא די"ל שהוא מסופק אם צריך לברך, ומה שאין מברך הוא משום שספק ברכות להקל, וא"כ אפילו אם האמת שאינו צריך לברך מ"מ כשמישהו רוצה להוציאו הרי זה כאילו יש לו איזה צורך באיזה פעולה לצורך המצוה מכל מניעה שלא תהיה [וכאן המניעה היא שאינו יודע את ההלכה], דבכה"ג אם שם לצורך המצוה אינו חוזר ומברך.

כמו"כ מכיון ששייך הודאה על המצוה כמו בכל מצוה וכמו בתקיעת שופר ביום הראשון [וה"ה ביום השני למי שלא תקע ביום הראשון או בשחל יום הראשון בשבת] ממילא י"ל דאי"ז הפסק, שזהו ג"כ מענין הברכה על המצוה או מענין המצוה, ומגדולי ההוראה יש שהורו ג"כ לאשה שכבר בירכה שהחיינו בהדלק"נ שלא תברך בקידוש ומ"מ תענה אם בעלה מברך ולא הוי הפסק כיון שהוא מענין הברכה ואכמ"ל.

ד) הג"ר אלישע חן שליט"א הביא משו"ת משנה הלכות לומר שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, ולומר דבר כזה הוא קל מאוד, וקשה לאמרו על ספר שחיברו אחד מימינו כי הרי עדיין יכולים לברר מהעורך התשובות וכדומה, ובודאי לא נעלם מהאגרות משה דברי הפוסקים שהביאו מהציוני וכגון סימן ה' וכו', אלא יש לידע שלפני כמאה וחמישים שנה היו בני אדם שרצו להתפרנס ולכן חיברו מעצמם ספרים על שם הראשונים, ומקודם בדקו בכל הפוסקים את מאמרו של אותו ראשון כדי להכניסו בספרו ולהוכיח אח"כ שזהו אמת שהרי מביא מה שהובא בשמו, וסימן לדבר ירושלמי קדשים, ולכן כתב האגרות לערער על הספר שנדפס אצלנו, ויש לברר אם עדיין נשאר הכת"י של ספר ציוני בימינו וכדומה.

 

ד) המשנה"ל הכיר את האג"מ בין מבחינת התקופה ובין מבחינת הארצות, יותר מאיתנו אנחנו היום, וכנראה שאכן עכ"פ חלקים באג"מ סודרו לא ע"י האג"מ עצמו, ויתכן שהיו גם מאמרים כתובים בהעתקה או במכונת כתיבה שהכת"י שהיה לפני המדפיסים והמסדרים לא מהאג"מ עצמו, ולכן כתב שמאמר זה אינו מן האג"מ.

הירושלמי קדשים וכן הבשמים ראש היו כמעט חד בדרא ברמאותם, ובאופן כללי לרמאי לא חיישי', וכתב ברש"י חולין י' ב' וז"ל, עד אחד נאמן באיסורין - דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה וזבחת מבקרך ומצאנך [דברים י"ב] ושחט את בן הבקר (ויקרא א) ואכלי כהנים על ידו ולא הזקיקו להעמיד עדים בדבר ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון או מיתת בית דין ולעריות דגמרינן (גיטין צ') דבר דבר מממון עכ"ל.

כמו"כ התייחסות האג"מ לציוני לא היתה פקפוק בעצם כתה"י, אלא פקפוק במחבר, כמ"ש (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קיד) על הציטוט הנ"ל של ספר הציוני, וז"ל, אחרי כתבי השיגו הספר ציוני של ר' מנחם ציוני ומצאתי מה שמר פ' אמר לכם שמביא זה בשם הרי"ח, אבל זה אינו מתרץ כלום שודאי הוא כפירה בתורה ומי שיאמר זה הוא כפירה בתורה וגם ענין גדוף על דוד המלך, ולא ידוע לנו בברור מי הוא ר' מנחם ציוני וכנראה שהעתיק מה שנמצא באיזה ספר על שם ריה"ח בלא עיון, ואני הייתי אומר שאסור למכור ולקנות גם ספר ציוני מאחר שנמצא דבר כפירה זו וטוב לכתוב זה לגדולי א"י.

והנני ידידו מוקירו, משה פיינשטיין עכ"ל.

ואמנם הספר הציוני הוא אמיתי ואינו מלפני מאה חמישים שנה אלא נדפס זה יותר מארבע מאות וחמישים שנה - בקרימונה בשנת ש"ך, ויש הרבה מובאות שהובאו רק בספר הציוני כמו מדרשים שאינם בידינו, ראה בספר אוצר מדרשים {ואין בזה מתן גושפנקא למחבר ספר זה ואכמ"ל.

} שלאורך הספר הביא ממנו בכמה וכמה מקומות המובאות והציטוטים.

וכמו"כ בענין ספר ריה"ח עה"ת אחר שהוא מובא ג"כ בבעלי התוס' עה"ת שהוא ספר קדום ומקובל [אמנם יש הרבה מהדורות של קבצי בעלי התוס' עה"ת ויש מהם שאין עליהם ייחוס ברור, ואמנם ישנם כאלו שיש עליהם ייחוס ברור, אבל יש שנתייחסו כבר שנים רבות], ואף הרעיון הנ"ל שדחה האג"מ מובא עיקרו בשם רי"ח בבעלי התוס' הנ"ל.

וכן כתב לי חכ"א שכהיום יודעים בבירור שפי' הריה"ח הוא אמיתי.

מ"מ נכון הדבר שאיננו סומכים על כתבי יד שלא סמכו עליהם חכמים, (ויש טעות נפוצה שאם יודעים השם של מי שחיבר הספר של הכת"י ושם עירו וכ"ש אם יודעים גם שם אביו, כותבים שהחיבור הוא ל"רבינו פלוני בן רבינו פלוני מעיר פלונית", ואין ידוע אם הוא אדם שסמכו עליו חכמי דורו), ואכן תהלה לאל שנמצאו בדורינו הרבה כת"י אמתיים שלא זכו לזה גדולים וטובים מעמנו, אבל יש לדעת ג"כ המשקל לכ"י אחרים, שא"א לסמוך על כת"י שלא סמכו עליו חכמים, ומ"מ יתכן לומר שרוב כתה"י שנתקבלו בבתי המדרשות נכתבו ע"י חכמי תורה.

בכבוד רב

***

 

 

תגובה בענין דברי האג"מ שנזכרו בתשובה הקודמת, ודברי בעל המשנה הלכות בזה

מהרב אלישע חן

יש"כ.

לגבי תשובות מרן האגרות משה בדבר ספרי ר"י החסיד והציוני, יש לציין למה שכתב בזה בשו"ת משנה הלכות חלק י"ב סימן רי"ד (ומצו"ב תשובתו, וכלפי מה שכתב האגר"מ שתלמיד טועה כתבן וכו', כתב עליה המשנ"ה דתשובת הגרמ"פ תלמיד טועה כתבו).

 

בברכת כוח"ט,

***

תשובת בעל משנה הלכות:

הספר הציוני הוא מאחד הקדושים

מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם כו' כג"ת מוה"ר שלום ווייס שליט"א, אבד"ק אוהעל ובעמח"ס הרבה.

 

אחדשכת"ר בידידות.

 

על דבר אשר תמה מה שראה בספר אג"מ שכתב שספר הציוני לא ראה מעולם וכיון שהביא מס"ח כת"י פי' זר אשר לכן כתב לאסרו לעיין בכת"י הנ"ל וכיון שגם בספר הציוני הביא דברים זרים מכת"י הנ"ל לכן יש לאסור גם הספר הציוני לעיין בו, וכת"ר תמה עליו היאך יעלה על פי צדיק לאסור ספר הקדוש הציוני שהי קדמון קדוש ה' והאריך בדבר להקשות על דבריו.

 

ולפענ"ד יפה כיון מעכ"ת וגם אני הקטן תמהתי כשראיתי דבר זה כי ספר הציוני הוא הי' מגדולי המקובלים אשר סמכו עליו הן בהלכה והן בקבלה מגדולי האחרונים ז"ל וגם המגלה עמוקות הביאו ועיין עטרת זקנים א"ח סי' ק"ו על גליון הש"ע שם לענין חוזר ה' אלקיכם אמת, וז"ל אמנם מצאתי הכותב דוד בהר"ר יוסף דימל"ש ז"ל מק"ק קראקא באבודרהם וצרור המור וציוני וספר המוסר ותולעת יעקב וטעמי מצות רקנטי בכולן כתוב ה' אלקיכם אמת וכו' עכ"ל מטה משה כל זה מצאתי דוד הנ"ל, גם המג"א בהל' ציצית הביאו.

 

ובס' מטה משה (תלמיד הרש"ל) חלק ראשון אות פ"ט בא"ד אך שהמנהג נתפשט ע"פ האחרונים ז"ל והמה האבודרהם והצרור המור פ' תבא והציוני פרשת ואתחנן וכו' עוד שם ס"ק קי"ג (של שו"ת) כ' הציוני פרשת שמות וז"ל יסוד המקובל בניקוד זה שמי לעולם הם הנקודות של שם הגדול ובאות קכ"ה שם והברכה זו וכו' וכתב הציוני בפרשת ויחי בפסוק יהודה אתה יודך אחיך ועיין עוד כמה מקומות עכ"פ הציוני מקדמוני בעלי המקובלים וגדולי הפוסקים גאון וקדוש ה' ואשרי מי שזוכה להבינו ולחקרו וללמדו, וח"ו להוציא לע"ז על קדוש ה'.

 

אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ"פ אלא נלפענ"ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול גם כי לא אאמין שהגרמ"פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם וודאי שהגרמ"פ ז"ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו כי דברי הש"ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך אלא מי שהוא אחר הכניס בתשו' ושארי ליה מארי להאי אחר.

 

ובאמת כי לפ"ז גם הכת"י של ר"י החסיד אין לרחקו ולגנזו אלא כמ"ש (שבת י"ג ע"ב) ברם זכור אותו לאיש לטוב וחנניה בן חזקיה שמו שאלמלא הוא נגנז ספר יחזקאל שהיו דבריו סותרין דברי תורה מה עשה העלו לו ג' מאות גרבי שמן וישב בעלייה ודרשן עיין רש"י והכ"נ יש לישב שבעה נקיים ושלש מאות גרבי שמן ולדרוש דברי רבינו יהודה החסיד ולא לגונזן וב"ה עיינתי בדבריהם וראיתי שיש לפרשם לפי דרכו בקודש ע"פ ההלכה אלא שאין כאן מקומן.

 

ומחמת שאין הז"ג כעת יותר הנני לקצר בברכה בלב ונפש, מנשה הקטן

***

 

 

תגובה שנתקבלה בענין תשובת האג"מ הנ"ל

 

בס"ד, תשרי ה'תשע"ז.

 

מה שהעיר הרה"ג רבי דוד אריה שלזינגר שליט"א על הכתוב בשו"ת משנה הלכות חלק י"ב סימן רי"ד שתלמיד טועה כתב בשו"ת אגרות משה לערער על ספר ציוני, דקשה לומר כן על ספר שהתחבר בימינו ואפשר לברר אצל עורך התשובות וכדומה.

הנה במשנה הלכות שם כתב וז"ל, אבל האמת כי לא אאמין אשר דברים אלו יצאו מפי הגרמ"פ, אלא נלפענ"ד שאיזה תלמיד טועה כתבו והכניסו בין מכתביו לאחר פטירתו, וידי זרים שלטו בו ותלה עצמו באילן גדול.

גם כי לא אאמין שהגרמ"פ לא ראה ספר הציוני אשר מפורסם בעולם, וודאי שהגרמ"פ ז"ל ראה את ספר הציוני והמפרשים המביאים דבריו, כי דברי הש"ע היו שגורים וסדורים לפניו כשלחן ערוך, אלא מי שהוא אחר הכניס בתשובה ושארי ליה מארי להאי אחר, עכ"ל.

ברם לא יתכן לומר שתלמיד טועה הכניס את התשובה לאגרות משה אחר פטירת הגרמ"פ, שהרי תשובת הגרמ"פ היא באגרות משה יו"ד חלק ג' סימן קי"ד, וחלק זה הלא נדפס עוד קודם פטירתו, ואם כן כיצד ניתן לומר שהכניס זאת תלמיד קודם הפטירה.

לפיכך נראה שאין כוונתו כפשוטה, שאכן תלמיד טועה כתב זאת, אלא שמחמת כבוד הגרמ"פ זצ"ל תלה התשובה בתלמיד ולא ברב, וכן היתה דרכו של הגרמ"פ גופיה שתלה כמה ענינים בתלמידים ומדפיסים טועים וכדלקמן, וממילא לא נכתבה לשון זו אלא לנהוג בו כבוד.

ועיין באורך בקובץ ישורון י"ג דף תשפ"ח ואילך, על דרכי רבותינו הפוסקים בזה.

 

ובעיקר הך מילתא, יעוין במשנה למלך פרק א' מהלכות סוטה הלכה ג' דמיניה שמעינן שלעיתים אין כדאי לפרסם טעות משום כבוד אלהים הסתר דבר, והובאו דבריו בספר מקור ברוך לבעל תורה תמימה חלק ג' פרק כ"ז סעיף אות ט"ו, אולם ביאר שבהשגה בדרך כבוד ואחר בקשת המחילה כראוי לית לן בה, ושם אות כ"ו פירש שיחתו שאין לכסות על האמת אשר קודמת למידת הכבוד [עיין לשון מהר"ח מוולאז'ין בשו"ת חוט המשולש סוף סימן י"א, ובשו"ת אז נדברו חלק ד' סימן נ"ה, ואכמ"ל], ויש מקומות בהם יש לומר כבוד מלכים חקור דבר כהמשך לישנא דקרא במשלי כ"ה, ב', ועיין שבת קנ"ג ע"ב ומהרש"א בסוף עירובין.

ופעמים שנהגו חכמי ישראל שלא להזכיר את שמות הספרים כאשר השיגו על דבריהם, מפני הכבוד, וכן נהג הרמב"ן בערערו על פירוש הר"י מיגאש בבבא בתרא י"ח ע"א, כאשר גילה זאת הגאון רבי מתתיהו שטראשון זצ"ל בהגהותיו שם.

ובשו"ת עטרת פז חלק א' כרך ב' סימן י"ד (אות ב' ד"ה ראה) כתב שכן נהג בעל כף החיים, וכפי שצוין מקורו בברית יעקב סימן מ"א הערה ה'.

 

ונמצא שאף בנדון דידן, לגבי ספר ציוני, נקט במשנה הלכות להשיב על דברי האגרות משה על פי דרכו, ובכך להורות שאין מקום לומר כן.

ועיין עוד מה שהוסיף דברים בזה במשנה הלכות חלק י"ד סימן רע"ז, וחלק ט"ז סימן ק"ב.

ובשו"ת ציץ אליעזר חלק כ' סימן נ"ו הובא מכתב השגה על הגרמ"פ בענין אחר בו נקט כן [והשיג עליו גם במשנה הלכות חלק ט' סימן שכ"ח], ושם נכתב בזה"ל, אני הקטן ולא אני בלבד, יש בידי הוכחות ברורות שדברים אלה אינם דברי הגרמ"פ זצ"ל וכו', יעו"ש, ויש לעיין בכוונתו.

אם כי מצינו שפקפקו בתשובות הגרמ"פ שנדפסו לאחר פטירתו, כגון המתבאר בספר רץ כצבי שבת סימן כ"ה אות ז' בשם אחד מגדולי המשיבים בארצות הברית [ומסגנון מכתבו נראה שאפשר לזהות את שמו, ודו"ק] לענין תשובה שבאגרות משה או"ח חלק ה', שנמסר לו וידוע לו כי הרבה תשובות לא היו לעיני הגרמ"פ זצ"ל וידים זרות שלטו בו וכו', יעוין שם בכל דבריו.

ואמנם ברץ כצבי שם נוסף כי בני משפחת הגרמ"פ מחו על כך ואף שלחו את צילום התשובה מכתב ידו, אך עדין יש מקום למערער לטעון כי לא הסכים הגאון זצ"ל להדפיס זאת להלכה למעשה.

שוב מצאתי בקובץ בית אהרן וישראל קכ"א דף ק"נ שהובאו כמה מקומות שאחז הגרמ"פ בטענת תלמיד טועה והתברר דלא היא, ואמנם לפי האמור נראה דלא היתה כוונתו כפשוטה אלא לנהוג כבוד באלו שהשיג עליהם, וכדרכם של רבותינו הראשונים והאחרונים.

וכבר עמדו בזה בקובץ בית אהרן וישראל קכ"ב דף ק"ע, ובקובץ אור עמרם דף ע"ה, אלא שעל חלק מטענותיהם יש להשיב.

 

עוד ראוי לציין לגבי עיקר הנדון, בדבר נאמנות ספרי רבי יהודה החסיד וציוני, שבקובץ ישורון כ"א דף תת"פ הערה כ"ח נכתב וז"ל, והודיע לי ידידי הרה"ג ר' אליעזר יהודה בראדט שליט"א, אשר הרה"ג רבי מרדכי שפילמן זצ"ל נתוודע לפני הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, והוכיח מתוך ספרי ח"ן על כנות ונאמנות הספרים הנ"ל, ע"כ.

גם יש להאריך טובא בבירור דעות רבותינו על נאמנות כתבי היד וסמכות החיבורים הנגלים ונדפסים בדורות האחרונים, ובפרט בדעת הגרמ"פ בזה, אלא שאכ"מ.

 

ביקרא דאורייתא, אלישע חן

***

קרא פחות

לגבי השאלה הראשונה הדין הוא שמותר כמ"ש במשנ"ב סי' קט סק"ד.ולגבי השאלה השניה יש לציין בזה דברי הגמ' בחולין דהמלאכים אין להם רשות לומר ברוך לפני שאומרים קדוש עי"ש, ומבואר מזה דקדוש הוא דבר עיקרי בקדושה, וממילא לכאורה יש לדמותו ...קרא עוד

לגבי השאלה הראשונה הדין הוא שמותר כמ"ש במשנ"ב סי' קט סק"ד.

ולגבי השאלה השניה יש לציין בזה דברי הגמ' בחולין דהמלאכים אין להם רשות לומר ברוך לפני שאומרים קדוש עי"ש, ומבואר מזה דקדוש הוא דבר עיקרי בקדושה, וממילא לכאורה יש לדמותו לחיסר דבר מעיקר ברכה שלא יצא בברכה וה"ה כאן לענייננו לא יצא בקדושה.

קרא פחות

שאלה בס"ד שבוע טוב, אבקש לשאול הלכה למעשה בדיני סכך - לפי מה מודדים צילתה מרובה מחמתה - האם לפי המצב בסכך עצמו (שיותר מ-50% משטח הסיכוך ממולא בסכך ולא באוויר) או לפי מה שנראה על הריצפה של הסוכה - ונפק"מ לסוכה ...קרא עוד

שאלה

בס"ד

שבוע טוב,

אבקש לשאול הלכה למעשה בדיני סכך - לפי מה מודדים צילתה מרובה מחמתה - האם לפי המצב בסכך עצמו (שיותר מ-50% משטח הסיכוך ממולא בסכך ולא באוויר) או לפי מה שנראה על הריצפה של הסוכה - ונפק"מ לסוכה שלמעלה צילתה מרובה אך למטה חמתה מרובה - והדבר מצוי בסיכוך ע"י קני במבוק וכד' שעומדים צפופים זל"ז וודאי שלמעלה צילתה מרובה אך אעפ"כ על הריצפה ראיתי במו עיני שהחמה מרובה, ויש לזה הסבר הגיוני כמבואר בסוכה (כב:) 'אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת'.

והנה בשו"ע (תרלא,א) פסק ד'סוכה שחמתה וצלתה שוים מלמעלה, פסולה, לפי שהחמה מתפשטת בריחוקה ויהיה למטה חמתה מרובה מצלתה; אבל אם חמתה וצלתה שוים מלמטה, כשרה'.

אך לא דיבר על הציור שלנו והוא פלא מדוע.

ולפלא ביותר מה שראיתי שמביא בענ"ז בשו"ת אג"מ (או"ח ח"א סי' קפב) דליכא מציאות כזו - ז"ל: 'בדבר הסוכה שלמעלה צלתה מרובה ולמטה חמתה מרובה, הנה אם היה נמצא כזה היתה פסולה לשיטת רש"י ורמב"ם דפסולה כששוין מלמעלה אף שפרוץ כעומד מותר כדהקשה ר"ת בדף כ"ב ותירצו הרא"ש והר"ן דבסכך ואויר ניתנה הלכה שיהא הצל מרובה א"כ תלוי במקום הצל שהוא מלמטה.

.

.

וא"כ היה לן לפסול סוכה כזו דרוב השיטות ובש"ע סברי כרש"י והרמב"ם.

אבל משמע בגמ' שליכא מציאות כזה דהא תנן ושצלתה מרובה מחמתה כשרה דמשמע הא כי הדדי פסולה ומוקים ר"פ דלמעלה קאי, ותנן שצלתה מרובה מחמתה כשרה סתם דהוא אף במשהו מרובה נמי כשר משום שאז הוא למטה שוין, ובודאי עדותן אמת.

ומה שכותב ידידי שנראה בחוש למטה שחמתה מרובה אולי הוא משום סבה אחרת כגון שהקנים היו עגולים שלכן הוא חמתה מרובה והסוכה כשרה דהוא כקנה עולה וקנה יורד בסוכה דף כ"ב ולכן אין לחשוש לדינא אם אך ידוע שלמעלה צלתה מרובה מחמתה דאין להרהר אחר דברי הגמ".

ואני הדל לא זכיתי להבין דבריו - כיצד ניתן לדחות את הנראה בחוש? והלא יש לזה הסבר הגיוני, כי באמת רק כאשר הסכך עבה יותר אז נוצא צילתה מרובה גם למטה?!

מה דעת כת"רו בענ"ז הלכה למעשה?

יישר כח,

יהודה

***

תשובה

בע"ה

יום שני ח' תשרי תשע"ז

לכבוד הג"ר יהודה משה שליט"א

שלום וברכה

הנה מצד המציאות נראה שאכן תיתכן מציאות כזו, וכמדומה שכבר נתעורר הספק הלזה בלימוד מס' סוכה לפני כמה שנים, ויעוי' בהרב המגיד פ"ה הט"ז מש"כ להכריע כפרש"י כאן מבחינת המציאות, וכן בביהגר"א וערוה"ש ר"ס תרל"א מבואר דשלא יתכן כדעת בעל העיטור שפי' אפכא שהצל למעלה הו פחות מהצל למטה [דהיינו שהחמה מתמעטת למטה] מכיון שבמציאות הוא לא כך, וה"ה לענינינו יש לראות מן המציאות שכן יתכן להיות.

ומה שבגמ' לא נקטו מקרה זה י"ל באופן פשוט שלדעת הגמ' א"צ לחשוש שלמטה לא יהיה צל די, משום שהוא מיעוט שאינו מצוי שא"צ לחוש לכך בסתמא שאם למעלה רוב צל מסתמא למטה עכ"פ מחצה על מחצה, ומ"מ להעמיד ראיית האג"מ אולי י"ל דמכיון ויש כמה מיני מדידות איך למדוד חמתה מרובה וצילתה מרובה, דיש כמה שעות ביום ויש יומי ניסן ויומי תשרי ותמוז וכו' עי' בריטב"א ובר"ן ריש סוכה, א"כ אנן לא בקיאינן במדידה, ואין הדבר מסור אלא לחכמים איך למדוד דבר זה, ומ"מ נאמר זה רק להחזיק ראייה הנ"ל אבל אין כח סברא זו יפה לילך אחריה מאחר שאינו מוכרח כלל ואפשר גם לומר כמו באופן הא' כאן.

הנה עצם מה שהאג"מ נקט שאת"ל שיש דבר כזה במציאות יהיה פסול לדעת רש"י, לכאורה כך נראה, דהרי בעיקר הדבר נחלקו רש"י ותוס' בכמה דוכתי בסוכה האם הסכך דינו להיות לצל או שדינו כדיני מחיצה רביעית.

וכמו שכתב ברש"י רפ"ק דסוכה דף ב' א' וז"ל, ושחמתה מרובה מצלתה - המועט בטל ברוב, והרי הוא כמי שאינו, ועל שם הסכך קרויה סוכה.

וכתב עליו הר"ן [על הרי"ף א' א'] וז"ל, ולא רצה לומר שהסכך המועט יהא בטל לגמרי ברוב המגולה ויהא כאילו אין שם סכך כלל וכמו שראיתי מי שכתב כן דהא אמרינן לקמן בפרק הישן [דף כב ב] דמתני' בחמתה דלמטה קאמר אבל [אם] למעלה המסוכך והמגולה כי הדדי נינהו כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת וכיון דכי הדדי נינהו אין כאן מועט שיבטל לגבי המרובה אלא מצלתה דלמטה קאמר שהיא בטלה לגבי חמתה שהיא מרובה הימנה דאע"ג דרבי יהודה לא בעי שיהא הסכך מיצל תחתיו כיון שהוא מכשירו למעלה מעשרים אמה כדמוכחא בגמרא וסיפא דמתני' דברי הכל היא אפ"ה בעי מיהא שיהא מיצל וכל שחמתו מרובה מצלתו אין כאן צל וכן נ"ל פי' לפי' של רש"י ז"ל עכ"ל הר"ן.

וכמו"כ כתבו התוס' כ"ב א' וז"ל, קנה עולה וקנה יורד - שלא השוה את הסכך להשכיב את הקנים זה אצל זה אלא אחד למעלה ואחד למטה ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה ואשמעינן מתני' דאמרינן רואין כל שאילו היו מושכבין בשוה היתה צילתה מרובה מחמתה כשרה כך פירש הקונטרס משמע לפירושו דכשיש בין זה לזה שלשה דפסולה לאביי היינו מטעם חמתה מרובה מצילתה ולא יתכן דכיון דאי קיימה חמה בראש כל אדם היתה צילתה מרובה אין לפסול בשביל חמה הבא מן הצד באלכסון ועושה אותה חמתה מרובה אלא היינו טעמא משום דלא חשיב סכך להצטרף כי האי גונא כשיש בין זה לזה שלשה אבל כי ליכא שלשה כלבוד דמי והכל אחד עכ"ל, ומבואר מדבריהם עוד דנחלקו רש"י ותוס' בדין הסכך האם הוא היכי תמצי ומכשיר לצל, ומאידך התוס' לשיטתם כתבו 'ולא יתכן דכיון דאי קיימה חמה בראש כל אדם היתה צילתה מרובה אין לפסול בשביל חמה הבא מן הצד באלכסון ועושה אותה חמתה מרובה', דהיינו שהבינו שהוא דין של כעין מחיצה ואין סברא לפסול משום חמה הבאה מן הצד.

וזה ג"כ טעם רש"י בדף כ"ב ב' דס"ל שצריך שיהיה צל כשיעור למטה פרוץ כעומד ולא סגי שלמעלה כך הוא, ומאידך התוס' שם (ד"ה כזוזא) סגי להו שלמעלה הוא כך וא"צ שיהיה גם למטה כך, דברי ס"ל שהסכך הוא כעין דין מחיצה, ולפ"ז בנד"ד שאין צל למטה לכאורה יהיה פסול לדעת רש"י שהעיקר הוא הצל שבתוך הסוכה.

ומאחר דקי"ל בשו"ע סי' תרל"א כדעת רש"י, וכן דעת רוב הראשונים הרמב"ם והרא"ש ור"ח ורי"צ גאות כמש"כ בביאור הלכה שם, וכ"ש אי נקטינן לחומרא גם כבעל העיטור הנ"ל [כמו שכתב הב"ח שנקטינן לחומרא כבעהע"ט וזהו דלא כהבה"ל], שאיננו מכשירים עי"ז פסול זה.

שו"ר שבשבט הלוי ח"א סי' ק"ע וח"ג סי' ע"ח סק"ו דעתו להקל בזה, וכ"כ בשו"ת תפילה למשה ח"ד סי' נ', ואע"פ שהיה נראה להחמיר מ"מ אין כח בידינו להחמיר כנגד רבוותא, ומיהו האג"מ גופיה אינו ממש כדעת השבה"ל דטענת האג"מ היא רק שלא תיתכן סוכה כזו, ומיהו אם יבוא אליהו ויאמר שתיתכן סוכה כזו דעתו של האג"מ לפסול בכה"ג, משא"כ דעת השבה"ל להכשיר לגמרי.

ולמעשה ראוי להדר שלא יבואו לידי סוכה זו, ומ"מ בנקלע לסוכה כזו לכאורה יש על מי לסמוך וצריך למעשה לשאול מורה הוראה.

שנזכה לישב בסוכת עורו של לויתן

***

קרא פחות

שאלה שלום כבוד הרב רציתי לדעת אם יפתח הגלעד משבט אפרים או מנשה? תודה *** תשובה שלום רב יפתח היה משבט מנשה כמבואר בכמה מקומות, והוא נלחם בשבט אפרים כמבואר בכתובים, וכמו"כ גלעד עצמו היה מבני מנשה ועל שמו נקרא המקום גלעד. *** אסופות מכתבים שדנו בענינים שונים בו ...קרא עוד

שאלה

שלום כבוד הרב

רציתי לדעת אם יפתח הגלעד משבט אפרים או מנשה?

תודה

***

תשובה

שלום רב

יפתח היה משבט מנשה כמבואר בכמה מקומות, והוא נלחם בשבט אפרים כמבואר בכתובים, וכמו"כ גלעד עצמו היה מבני מנשה ועל שמו נקרא המקום גלעד.

***

אסופות מכתבים שדנו בענינים שונים

בו יובאו אגרות שדנו בהם באותו מכתב בכמה נושאים, ולא היה לנו הפנאי לחלק ולנתח את האגרות עצמם לפי נושאים, וגם לא רצינו להדמות להגדולים אשר בארץ שבאמת יש צורך בתשובותיהם למצוא כל דבר חפץ לפי הנושא, אבל כאן נסדר לשעשועי דאורייתא ולא לפסק הלכה, ולכן סדרו את תשובותיהם למצוא בנקל באופן זה, ואילו כאן הכל נכתב רק לשעשועין דאורייתא ולא למעשה ולהלכה, ולכן השארנו הדברים במתכונת זו, להציג כאן המכתבים כצורתן, וכמות שנכתבו בשעתן.

קרא פחות

אין אני ראוי לבוא ולקבוע בזה דברים חדשים אלא רק לבאר מה שכבר כתבו בזה הגאוה"צ רבני הביד"ץ במכתביהם שאין ראוי לעשות כן, והוא מכמה טעמים: א) התוה"ק מלמדת אותנו לקדש עצמינו בכל דבר ולא רק במאכלות, וגם ענין קדושת ...קרא עוד

אין אני ראוי לבוא ולקבוע בזה דברים חדשים אלא רק לבאר מה שכבר כתבו בזה הגאוה"צ רבני הביד"ץ במכתביהם שאין ראוי לעשות כן, והוא מכמה טעמים:
א) התוה"ק מלמדת אותנו לקדש עצמינו בכל דבר ולא רק במאכלות, וגם ענין קדושת המאכלות תכליתם הוא לקדש עצמינו בכל מה דאפשר, ולכן מכיון שמבחינת קדושת האדם השימוש הסמארטפון בסופו של דבר הזיקו רב על התועלת לכן אינו כדאי.

ב) מאחר שרבני ומנהיגי הביד"ץ גופא פסקו שלא לעשות כן, לכן אין ראוי לעשות כן בהשגחה שתחת כשרות בד"ץ, בפרט שהרבה מאוכלי כשרות הבד"ץ אוכלים מחמת ריבוי הרבנים הגאוה"צ שעומדים על גבי ההשגחה אם עושים כהוראותיהם, (ויש לציין שמה שמסתמכים בזה להתיר להחזיק סמארטפון על המכתב הידוע שכתבו חברי הביד"ץ שמשגיחי כשרות לא יוציאו את המכשיר החוצה שע"ז מסתמכים, לא נזכר שם שהדבר מותר אלא רק נזכר שם שאם יש משגיח שיש לו סמארטפון (ולא משנה מחמת איזה היתר מאיזה חכם שהורה לו כן או הוראת היתר שיש לו הוא עושה כן, ולא נחתו לזה שם כלל) שלכל הפחות לא יוציא החוצה, ולא נזכר שם מעבר לכך, ולא מסתבר לסמוך על מכתב כזה להתיר כשיש מנגד לזה מכתב ברור שנכתב בו לאסור).

ג) המציאות הוכיחה שכמה בנ"א ירדו ברוחניות מחמת מכשיר הסמארטפון שהוריד לטמיון שנים של חינוך מבית האבא והתעלות במוסדות החינוך, והפך את האדם למעין פרווה וקריר ברוחניות, וצריך הרבה שיקול דעת וכובד ראש בשביל לומר שע"פ תורה והלכה כדאי לקדם דבר כזה.

(ואמנם יש מקומות אחרים שהנידון הוא האם "מותר" למי "שרוצה" להחזיק "לצרכי גשמיות", והוא נידון בפני עצמו, אבל כאן הנידון הוא אחר, האם בשביל להדר יותר בכשרות ראוי כלפי שמיא להחזיק כזה מכשיר כדי להעלות את רמת הכשרות).

ד) אם גוף הלכתי ודתי חשוב כמו בד"ץ יתן פתח למכשירים כאלה, יהיו מקלי הדעת שישמחו מזה שכביכול ניתן הכשר למה שהם תמיד רצו, ודי בשמחה שלהם כדי להבין מה דבר זה גורם ופועל, ודי למבין, וזה לא רק סיבה אלא גם סימן.

ה) ויש להזכיר בזה גם המכתב שיצא מכל גדולי ישראל לפני כשנתיים שאין היתר להחזיק סמארטפון גם לא לצרכי פרנסה, וכ' שם הגר"ש רוזנברג שההכשר שלו הוא רק להציל אדם ממצב גרוע יותר (ודימה זאת א' הדרשנים לרב שהורה היתר למאן דהו שבא לחזור בתשובה ואינו יכול להפסיק לעשן שישתדל לעשן רק אחר כמה שעות מכניסת השבת, שאין כאן הוראת היתר בזה כמובן), וכידוע שלא הסתפק בכך אלא אחר כך שוב ביטל ההכשר שלו לגמרי ומסר את הפיקוח לידי רב אחר, ויתכן שהוא מחמת הטעם הנ"ל שהיו שהבינו שיש כאן הכשר, ומ"מ גם אם נקבל שיש כאן איזה היתר (ואין מתפקידינו להיכנס לזה), הרי התנאי הראשון בהיתר בדיעבד כזה הוא שהאדם ירצה בהיתר, אבל לא להשפיע ולגרום מחמת זה על רבים שיחזיקו סמארטפון כשהם מצידם לא חשבו על רעיון כזה.

כל הנ"ל מספיק מחמת להכריע שלא יבקשו מהמשגיחים להחזיק המכשירים הללו, וכן דעת גדולי ישראל, ומה שטוענים שיש משגיחים שבלאו הכי יוצאים לחו"ל הנה מצד גדרי הלכה לצאת לחו"ל ולהחזיק סמרטפון הם ב' דרגות רחוקות זו מזו לגמרי, והיו הרבה שהוצרכו לצאת לחו"ל בזמנים שונים לצרכים שונים ובתקופות והזדמנויות שונות, ואינו דומה כלל להחזקת סמרטפון, והדברים פשוטים ואכמ"ל.

ו) ויש בזה עוד חסרון נוסף, שאם נאמר שעד כה היה כה ב"ד יפה להוכיח בשער בכל מיני הזדמנויות מי שהיה צריך להוכיח, מעתה ואילך יהיו כאלה שיאמרו התקוששו וקושו וכו', וחבל על דבר זה שיאבד, ודי בזה להמבינים מה שאני מתכוון לומר בזה.

ז) בסיום ותכלית הענין יש לשים לב לנקודה נוספת שככל ומערכת הכשרות יותר מקפידים על רמת ההתחשבות והאחריות בענייני קדושה ועל ציות הגוף העסקי של הכשרות לרבני הכשרות, כך יסמכו עליהם הציבור גם לענין רמת הזהירות בענייני הלכה, שכן רועה אחד אמרם מפי אדון כל המעשים ברוך הוא.

קרא פחות

שאלה {האם מותר לכופף ראשו לשלום קודם התפילה, בלא אמירת שלום בפה. } תשובה ט' אדר ב' ע"ד כתב בש"ע סי' פ"ט ס"ב, וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו וי"א דכריעה אסורה אפי' בלא משכים לפתחו. וכ' המ"ב (סקי"ג) וכן יש להורות קרא עוד

שאלה

{האם מותר לכופף ראשו לשלום קודם התפילה, בלא אמירת שלום בפה.

}

תשובה

ט' אדר ב' ע"ד

כתב בש"ע סי' פ"ט ס"ב, וכן אסור לכרוע לו כשמשכים לפתחו וי"א דכריעה אסורה אפי' בלא משכים לפתחו.

וכ' המ"ב (סקי"ג) וכן יש להורות [ב"ח וע"ת] עכ"ל, והנה בב"י לא נזכרה דעה זו, ואדרבה הובאה דעת רי"ו נ"ג ח"ג המתיר בלא משכים לפתחו, ומ"ש הדברי חמודות פ"ב סי' ו' סקכ"ט (הוב"ד כשכה"ג סק"ד בהגב"י) להגיה כן בדברי הא"ח שהובאו בב"י, וכן הבאה"ג סק"ז ציין א"ח, אבל המהרי"א והב"י והד"מ שהעתיקו דברי הא"ח לא העתיקוהו כן, וכן בארחות חיים שלפנינו אינו, ולכאורה א"כ היה לפסוק כדעה שודאי נזכרה בפוסקים שמותר, [ובאמת תמוה היאך כ' הש"ע לשון 'י"א' אף שלא הביא הוא ז"ל בב"י דעה כזו].

[וע' א"ר וא"ז סק"ו מ"ש בבירור דעה זו].

אבל מ"מ כך פסק במ"ב.

ויש לדון איזו כריעה אסורה, דאע"ג דקי"ל שכריעה היא על ברכים (ברכות ל"ד ב' ומגילה כ"ב ב'), מ"מ משמע דבזה יש לאסור כל כריעה ולא רק כשכורע על ברכים, וכמו במודים שנזכר לשון כריעה (ב"ק ט"ז א'), ולא דבר עמא אלא כריעה בראשו וגופו בלבד, וכמ"ש במ"ב סי' קי"ג סק"ב, וכן בשאר כריעות כמו כריעה בעושה שלום שנזכר בסי' קכ"ג ג"כ כורע כמו במודים (בה"ל בסי' קי"ג ס"ד ד"ה המתפלל), ומיהו יעויין בס' קצור שו"ע דמשמע שמשוה כריעת מודים לשאר כריעות, אבל מ"מ לא נהוג עלמא הכי, וגם בראשונים שכתבו השחייה דשיתפקקו בסתמא משמע גם במודים, וכתבו כן בפירוש כוונת כריעה (הו"ד בב"י סי' קי"ג), וכן בתניא הקדמון הביא מתשוה"ג (הו' במקו"ח שם סק"ה) שבמודים ישחה עד ברכיו לפי שהילד במעי אימו מילה שלו בתוך פיו, ומשמע שאין הכריעה דוקא ברגליו.

וגם בירושלמי (שהובא בכמה ראשונים) גרס, מחזיק אנא טיבותא לראשי דכי מטיא למודים הוא כרע, וממה דלא הזכיר רַגְלַיִם משמע דאין הכריעה בהם.

וכן בב"ק ט"ו איתא שדרו של אדם וכו' והני מילי דלא כרע במודים, ואם איתא דכריעה על ברכים מה הענין לשדרה, וע"ש בתוס'.

לכך משמע דכריעה כזו בגופו כיון דנחשבת כריעה גבי תפילת שמונ"ע, ה"ה יש להחשיבה ככריעה גבי איסור לכרוע קודם התפילה.

אבל יש לדון בכופף ראשו בלבד שאי"ז כריעה גמורה, אלא רק נענוע ראש לבד, יש לדון בזה אי שרי או לא.

ובש"ע סי' קי"ג ס"ה כתב, ואם הוא זקן או חולה ואינו יכול לשחות עד שיתפקקו כיון שהרכין ראשו דיו מאחר שניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שמצער עצמו עכ"ל.

ובזקן וחולה גופייהו דחשיב כריעה לגבייהו בשמו"ע לדידהו היכא דמוכחא מילתא שכונתם לכרוע כריעה גמורה, אפשר דיש לחכוך להחמיר בכריעה כזו קודם התפילה, כיון דחשיב ככריעה ונראה ככריעה כיון שמצטערים.

אבל בסתם אדם אין לומר דיש להחמיר מיגו דבזקן וחולה דמהני ודרך לכריעה גבייהו, דהיינו טעמא דמהני גבי זקן וחולה כיון שנכר שרוצים לכרוע, וז"ל הגמ' בברכות כ"ח ב', ר' חנינא אמר כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך, אמר רבא והוא דמצער נפשיה ומחזי כמאן דכרע, ופרש"י דמצער נפשיה שהוא ניכר שחפץ לכרוע אלא שהוא מצטער, וכן פי' בטור סי' קי"ג, וא"כ מי שאין מצטער אינו בכלל כריעה זו דאדרבה נכר שאינו טורח לכרוע ואינו מקפיד, [ואע"ג דבהג"א פ"ד סי' כ"א הלשון שהרכין ראשו ומראה כורע, סמיך על פי' רש"י דכיון שחולה הוא בקל ניכר שרוצה לכרוע].

לפ"ז נראה דלבריא שרוצה לכופף ראשו קודם התפילה לשלום שרי, [ובפרט דכריעה קודם התפילה דאסור בלא משכים לפתחו, לא מצינו לזה שורש להדיא בדברי הראשונים ז"ל, ואדרבה מהם כתבו לא כן וכנ"ל].

אח"ז ראיתי הביאו שכתב בריטב"א מו"ק כ"ז ע"ב הביא בשם הרי"צ גיאות שבזמן שהאבל נפטר מן המנחמים שוחה לנגדם מעט, וכתב הריטב"א ולמדנו מן הפי' הזה כי האבל מותר לשחות בתוך ז' כדרך ששוחין נותנים שלום, ואף על פי שיש לדחות דכבוד המנחמים שאני, סברא הוא דלא למימר הכי, דבכה"ג שרי למיעבד אפילו ליחיד, עכ"ל { ועיין שו"ת שלמת חיים, יורה דעה סימן ר"א, שכתב וז"ל, לענין שאלת שלום באבל ר"ל, אם מותר כשאינו אומר בפיו אך מנענע בראש וכדומה לסימן של שאלת שלום.

והגם דאיכא מראית עין, אפשר לעורר מדעת הפוסקים דאם החשד הוי רק בדרבנן לא חיישינן למראית עין.

וכתב שם תשובה: נראה דאינו מותר מה"ד, לא מחמת מראית עין ע"כ.

}.

ומשמע דלענין אבל אין איסור בשחיה כלל, ויל"ע מה יסבור הריטב"א לענין כריעה באופן כללי האם הוי כאמירת שלום או לא, דהנה יש גם דעות בראשונים שמותר לכרוע לגמרי קודם התפילה וכנ"ל, אכן מ"מ לא כתב הריטב"א אלא שוחה מעט, ומשמע דכריעה גמורה אסורה, אלא דשוחה מעט לא חשיבא כריעה.

למעשה נראה שאם כורע בגופו אסור, אבל מותר לנענע בראשו לומר שלום לפני התפילה, למעט כריעה באופן שניכר שרוצה לכרוע כל גופו אלא שאינו יכול, כגון זקן וחולה, בכריעה כזו יש מקום לאסור.

קרא פחות

לברכה ראשונה אין שיעור דאפילו על כל שהוא יש לברך, לפי שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.מקורות: או”ח רי, א.

לברכה ראשונה אין שיעור דאפילו על כל שהוא יש לברך, לפי שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.

מקורות: או”ח רי, א.

קרא פחות

ראוי ליידע אותו שיסתובב.מקורות: היה מקום לומר שאין צורך להעיר לו מכיון שא'נ'ו'סים הם בכלל ברכה גם כשהם אחורי כהנים, ויש לדון קטן כא'נ'ו'ס, דלא בעי’ א'ו'נ'ס גמור בזה עי’ סוף ר”ה ואו”ח תכח כד, קרא עוד

ראוי ליידע אותו שיסתובב.

מקורות: היה מקום לומר שאין צורך להעיר לו מכיון שא'נ'ו'סים הם בכלל ברכה גם כשהם אחורי כהנים, ויש לדון קטן כא'נ'ו'ס, דלא בעי’ א'ו'נ'ס גמור בזה עי’ סוף ר”ה ואו”ח תכח כד, (ובדעת אחרת מטעה אותו ודאי מבואר בסוגיות דגבי קטן דינו כא'נ'ו'ס אלא דכאן גם בלא זה יש מקום לומר דלא בעינן א'ו'נ'ס גמור), אולם נראה שיש להעיר לקטן על כך, סיבה אחת שכן יבוא לעשות כן גם בגדלותו, כמו שהביא הריטב”א כעי”ז בריש סוכה, ובפרט לדעת החרדים שהביא הבה”ל ריש סי’ תכח שיש מצוה בשמיעת הברכה, וא”כ יש בזה ג”כ דין חינוך באופן דלא אתי למיסרך כשהוא גדול, ואף אם יש בזה ברכה בלא מצוה ראוי לחנכו שלא יתרגל להפסיד הברכה בגדלותו.

ורק אציין דאין מקור ברור לזה שקטן הוא בכלל ברכה אף כשהוא אחורי כהנים, אף שנזכר שהם עונין אמן בבהכ”נ שכולה כהנים [תכח כה], ומבואר שם בנו”כ שהם ג”כ בכלל הברכה, אבל לא נזכר שם שהם בכלל הברכה כשהם אחורי כהנים, ואדרבה משמע שם מלשון הנו”כ שהם כנגד הכהנים, ממה שנתקשו למה אמרי’ שמברכין לאחיהם שבשדות ולא אמרי’ שמברכים לנשים וטף, משמע שנשים וטף הם שם במקום התפילה ואינם בכלל אחורי כהנים כמו אחיהם שבשדות, ולכן הוקשה להם שיש להעדיף שהברכה תתייחד למי ששם.

קרא פחות