מה השאלה שלך?
קטגוריות שאלות
אגדה איסור והיתר בין המצרים ברכות ברכת כהנים הנהגות זרעים כשרות מועדים מלאכות שבת מלבושים ממונות סוגיות סוכות צדקה קריאת שמע שבת שונות תפילה תפילין תשמישי קדושה

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: ט׳ בטבת תשפ״דב:

בפוסקים הובאו דברי מהרי”ל בטעם מה שאין אומרים אין כאלהינו ביו”כ משום שאין כאלהינו נועד להשלים מאה ברכות בשבת וביו”כ בלאו הכי אומרים הרבה תשבחות, ומשמע שיוצאים בזה, אולם המשנ”ב עצמו במקו”א לכאורה סתר דבריו, עי”ש סי’ מו סקי”ד שמכל ...קרא עוד

בפוסקים הובאו דברי מהרי”ל בטעם מה שאין אומרים אין כאלהינו ביו”כ משום שאין כאלהינו נועד להשלים מאה ברכות בשבת וביו”כ בלאו הכי אומרים הרבה תשבחות, ומשמע שיוצאים בזה, אולם המשנ”ב עצמו במקו”א לכאורה סתר דבריו, עי”ש סי’ מו סקי”ד שמכל דבריו שם מוכח שמה שאינו ברכה גמורה אינו נפטר בכך, וגם בגמ’ דאמרי’ משלים בפירי משמע שא”א להשלים בשבח בלבד בלא ברכה שיש בה שם ומלכות, דהרי בהשלמה בפירי יש טירחא שצריך לעשות כמה פעמים השלמה כדי להשלים כל החסר מן המאה ואינו יכול להשלים הכל בפ”א וגם צריך להביא פירות לשם כך, א”כ משמע שאין שבח פוטר, וגם למנג כמה ראשונים שאומרים אין כאלהינו בכל יום צ”ע אם דברי המהרי”ל אתיין כוותיהו וכך הוא המנג הרווח בא”י לומר בכל יום, ואולי המהרי”ל לא אמר אלא לרוווחא דמילתא משום שהיו מתים בכל יום מחמת שלא אמרו מאה ברכות כמו שהובא בטור סי’ מו בשם רב נטרונאי גאון, לכך מחמת סכנה לרווחא דמילתא תקנו דברי שבח אבל לא שהוא פוטר מברכות ממש, ואם כנים הדברים יתבאר לפ”ז גם שאין סתירה במשנ”ב, ויל”ע בזה.

קרא פחות

0
נשאל: ז׳ בניסן תשפ״ה

בעצם הגדרת חיוב הברכה אין חילוק אם הוא לצמאון מועט או צמאון גדול, דהברכות הם תיקון חכמים וכשנכנס לכלל חיוב הרי יש בזה חיוב גמור אם מעט ואם הרבה, ורק גבי בהמ”ז מצאנו חילוק בין שיעור שביעה כל דהוא לשיעור ...קרא עוד

בעצם הגדרת חיוב הברכה אין חילוק אם הוא לצמאון מועט או צמאון גדול, דהברכות הם תיקון חכמים וכשנכנס לכלל חיוב הרי יש בזה חיוב גמור אם מעט ואם הרבה, ורק גבי בהמ”ז מצאנו חילוק בין שיעור שביעה כל דהוא לשיעור שביעה גמורה כיון דשם יש חילוק בין חיוב דאורייתא לחיוב דרבנן אבל בשתיה לא (ובתשובה אחרת הרחבתי דיש קצת אחרונים שסברו דבשתיה שקודם בהמ”ז [לשיטת המצריכים אז שתיה כשצמא] בעינן רוויה גמורה שלא יהיה צמא כלל אח”ז אבל כלל הפוסקים לא סברו כן).

ואמנם יש קצת ראשונים שסברו דבשתיית יין יש חיוב ברכה אחרונה דאורייתא אבל להנך פוסקים נראה דלא בעי’ אפי’ באכילה שיהיה שביעה גמורה וכ”ש בשתיה וכן משמע בשעה”צ סי’ קצז סקי”ח עי”ש.

אבל במים לכו”ע דאין בורא נפשות דאורייתא, וגם בגמ’ מד ע”ב משמע דרב אשי מברך אמיא בורא נפשות כי מדכרנא משמע קצת שאינו חובה גמורה (זה הערת המגיה בסידור רש”ס הגדש”פ וברכת הנהנין סי’ ו על המחז”ו), ועכ”פ מהדברים משמע דמ”מ לכו”ע אינו דאורייתא דמי איכא מידי דלמר דאורייתא ולמר פטור גמור, וגם אין לו ג’ ברכות ואפי’ לא מעין ג’ ברכות, וגם בשנות אליהו ס”פ כיצד מברכין משמע ע”פ הירושלמי שם בפ”ו ה”א דבזמן המשנה לא בירכו בנ”ר על המים (ובזה מיושב הלשון ולא כלום בכ”מ דהכונה לבנ”ר לדידן, וכן נקט במחזור ויטרי גבי על המחיה דבורא נפשות אינו חובה דולא כלום הוא כפשוטו).

אבל יש בזה ב’ עניינים אחרים, הא’ דבאופן שהוא בכלל האופנים המסופקים אם חשיב לצמאו א”כ כשהוא יותר לצמאו [כגון השותה לצורך צום באופן שנחלקו הפוסקים אם מברך שהכל יכול להביא עצמו לידי צימאון על ידי אכילת דבר מצמיא ואז מתחייב בברכה לכו”ע] בודאי יש בזה ענין שמוציא עצמו מספק ברכות.

וכמו”כ הענין הב’ מצד כוונת ההודאה יותר מכוון בברכה כשנהנה יותר או שמטעים את המים יותר ויש בזה ברכה מעולה יותר, וכעין מה דאמרי’ בתענית כה ע”ב שאין אומרין הלל אלא בנפש שבעה וכרס מלאה, ומהכי טעמא אמרי’ בשבת קיח ע”ב הקורא הלל בכל יום הר”ז מחרף ומגדף משום שנראה שאינו אומר הדברים מלבו שהרי לא בכל יום מתעורר בו הצורך להודות, ועי’ בתוס’ בתענית שם ומג”א ומשנ”ב סי’ תקעה, ובזוהר ח”ב דף ריח דשכינתא אתעטרא מגו ברכן דעלין מגו שבעא בסעודה, ועי’ בברכות לה ע”א כשהוא שבע מברך וכו’ וכ’ התוס’ ורשב”א דק”ו לאו דוקא, ובשטמ”ק שם פירוש לאו קל וחומר מעליא הוא זה דאיכא למיפרך כדפרכינן לעיל בפרק מי שמתו מה לאחריו שכן נהנה אלא דהאי סוגיא לא קיימא וכו’ (ועי’ בירושלמי סוף קידושין שהובא בפוסקים, ועי’ רמ”א סי’ רד ס”ח דלשיטתו אין ברכה אם אנסוהו לאכול שלא לרצונו).

אבל לא מצינו שנהגו בזה לענין לצמאו ואדרבה בתוס’ בשם המדרש ובשאר ספרים אי’ דצריך למעט בתענוגים כדי לזכות בכתרה של תורה ועי’ בפ”ו דאבות על דרכה של תורה ובסוטה מח על תורה מתוך הדחק ותנחומא נח, וכמנהג רבינו הק’ בכתובות קד, וכמו שנהג הגר”א למעט בתענוגים בכל אכילתו, ואחד בדורינו הגראי”ל (וגם בפי’ דברי הירושלמי שם גופא יש שנקטו מעט מכל מין ולא ממש למלאות הנאתו והרחבתי בזה בתשובות אחרות).

קרא פחות
הלכהמיםעניןצמאשתייה
0
נשאל: כ״ט באדר תשפ״ה

נראה דאף שיש סוברים שאם לא בירך על הבדיקה מברך על הביעור למחרת (עי’ סי’ תלב משנ”ב סק”ד הדעות בזה), מ”מ באופן שבירך על הבדיקה גם אם בא אליו אחר כך חמץ חדש שלא היה כלל בדעתו על ביעורו מ”מ ...קרא עוד

נראה דאף שיש סוברים שאם לא בירך על הבדיקה מברך על הביעור למחרת (עי’ סי’ תלב משנ”ב סק”ד הדעות בזה), מ”מ באופן שבירך על הבדיקה גם אם בא אליו אחר כך חמץ חדש שלא היה כלל בדעתו על ביעורו מ”מ אינו מברך עליו.

דיש משמעויות בפוסקים שהברכה היא על מעשה הכילוי והמניעה של החמץ מהעולם ולא על השחתת כל אחד מהחמץ בפני עצמו, חדא דהרי בהפסק באמצע הבדיקה אין מברכין, ועוד דהט”ז גופיה דסובר שאם לא בירך בליל בדיקה מברך למחרת על הביעור סובר כהדעה שהובאה בהרא”ש שיש איסור לדבר באמצע הבדיקה מעיקר הדין מחמת הפסק בברכה ועם כל זה סובר דלא שייך ברכה נוספת כיון דכל הכילוי של החמץ מצוה אחת, ועוד דבפוסקים בס”ס תלב (עי”ש רמ”א ובהגר”א ומשנ”ב) מבואר דעיקר הדעה שאף אם בדק ולא מצא חמץ כלל אין בזה ברכה לבטלה וחזי’ דאין הברכה מתייחס למעשה ביעור החמץ אלא לעצם לקיחת האחריות לנקות את רשותו מחמץ.

ועוד דמשמע במשנ”ב שם סק”ז דעיקר הדעה (כהמאמ”ר דלא כהחי”א) דאם יש כמה בתים ובודק כולם אפי’ בהליכה למ”ד דחשיב הפסק בשאר דוכתי לענין הברכה מ”מ כאן לא חשיב הפסק דכולהו מצוה אחת היא שמחוייב לילך לבדוק כל המקומות שיש בהם חמץ ואין שייך לומר דהליכה הוה הפסק בזה ועד”ז י”ל דה”ה מחוייב לבער כל חמץ שיקבל אח”כ ואין שייך לומר דמחייב ברכה חדשה, ואע”פ שיש לחלק ולומר דמ”מ רק הליכה שהיא הכרח ידוע בזמן ברכה משא”כ קבלת חמץ חדש מ”מ סגי לזה שאר הראיות דלעיל.

ועוד יש להביא  ראיה דמבואר במשנ”ב סקי”א שאם אדם בדק ואינו יכול לסיים בדיקתו יכול ליתן לאחר לסיים ואותו אחר א”צ לברך דהכל מצוה אחת וכבר בירך בעה”ב עכ”ד בקיצור, ומבואר אותו היסוד דהברכה על המניעה של החמץ ואין כאן דבר חדש בזה שאיש אחר לקח על עצמו שאר הביעור של ראובן מכיון דהכל ביעור החמץ של ראובן, אע”ג דבכל דוכתי חילופי גברי אין לך הפסק גדול מזה.

ועוד יש להביא ראיה מהמשנ”ב בסי’ תלג בשעה”צ סק”ה דאין לבדוק כל הבית באופן שמפסיד הברכה עי”ש, ומ”מ במשייר חדר אחד י”א דמהני (עי’ ביאורים ומוספים, ואמנם עי’ שעה”צ להלן סקנ”ו, באופן אחר, וילע”ע בענייננו דיש חילוק בין בודק ביום י”ג לליל י”ג עי’ במשנ”ב סק”א ואחר זה בדברי המג”א), והיינו אע”ג דמפסיד הברכה על אותם החדרים, ונראה דמכיון שמבחינתו מקיים הבדיקה על חדר אחד סגי בזה דהכל מצוה אחת הבדיקה המחייבת ברכה בליל י”ג בין אם היא מצוה גדולה או קצרה.

ואפי’ אם נימא דלדעת החי”א דלעיל (דלא כהמאמר מרדכי) יש חשש מ”מ הוא ס”ס דבלאו הכי יש סוברים דרק על הבדיקה יש ברכה ולא על השריפה.

השלמה לנידון על מי שקיבל חמץ בשעת שריפת חמץ אם נכנס לחשש ספק ברכה

הנה במשנ”ב ס”ס תלה סק”ה דן לגבי בדיקת חמץ לאחר זמן איסורו ומסיק שם דאפי’ ביטל צריך לברך אם מצא חמץ, וע”כ כוונתו בלא בדק, חדא דהרי בזה קאי בכל דבריו בסמוך קודם לכן במי שלא בדק קודם הפסח, ועוד שכאן במשנ”ב מסיים אח”כ ואם כבר בדק וביטל וכו’ ומבואר דעד השתא מיירי באופן שלא בדק וביטל, (וכן מבואר בא”ר שציין לקמן בשעה”צ), א”כ אין להוכיח דבר לענייננו במי שכבר בדק ובירך וקיבל אחר כך חמץ.

אבל יש לדון ממה שכ’ המשנ”ב אח”כ לענין בדק וביטל קודם פסח דבזה יש פלוגתא אם מברך אם מוצא חמץ, ומסיק המשנ”ב דספק ברכות להקל, ויש לדון אם ה”ה קודם זמן ביעורו אם מוצא חמץ אם צריך לברך שוב.

והתשובה לזה פשוטה שא”צ, דהרי בכל שעה ושעה בערב פסח הוא מוצא והולך עוד חמץ, והרי ודאי שא”צ לברך על כל חמץ שמוצא ומבער.

ובאמת במשנ”ב כאן הביא הך פלוגתת אחרונים לגבי מי שמוצא תוך הפסח והזכיר בלשונו ב’ פעמים דמיירי שמוצא תוך הפסח, ומשמע דעכ”פ קודם זמן ביעורו לא מיירי בזה.

ונראה דהביאור בזה הוא דלפמשנ”ת הברכה בביעור חמץ הוא על מה שפועל כאן העדר ומניעת חמץ, וכל זמן שעסוק בזה עד זמן ביעורו הרי הוא עסוק באותה המצוה, אבל בפסח כשבא אליו חמץ נתחייב במצוה מחדש, ולכן יש מחייבים, ומ”מ יש פוטרים גם בזה, דדעתו בברכה היתה גם על מה שימצא בפסח, משא”כ כשלא בדק ומצא עכשיו חמץ, ובא לבערו, מברך כדין מי שלא בירך בתחילת הבדיקה דמברך כל זמן הבדיקה וי”א אף קודם הביעור.

ובשונה הלכות הביא בשם הפמ”ג והמגן האלף דבנתחמץ בפסח מברך, והם מהמקילים באופן שהביא המשנ”ב פלוגתא (כמבואר בשעה”צ סקי”ב), ומקור דין זה מהמג”א דלקמן (רק דבמג”א יש סתירה והא”ר מיישב באופן שמחלקים אם בדק כבר או ביטל ולא בדק, וכמו שפסק המשנ”ב), וצל”ע למה לא הביא המשנ”ב פרט זה, ואולי משום דהא”ר מסיים עלה וצ”ע, ומ”מ אינו שייך לניד”ד לגבי מי שמצא או יצר חמץ בערב פסח קודם זמן ביעורו כשעדיין מצוותו בכילוי ומניעת החמץ של אז ועדיין לא סיים קיום המצוה כל עוד שלא בא זמן ביעורו.

עוד יש להוסיף בטעם מה שלא הביא המשנ”ב הדין דבהחמיץ מחדש צריך לברך אולי דסמיך בזה על מה שנתבאר לעיל בסי’ תלב סק”ד דאפי’ בלא בירך כלל ובא לברך על הביעור יש דעות שלא לברך ופשטות דעת המשנ”ב שם נוטה דעכ”פ לכתחילה יותר טוב שלא לברך משום ספק ברכות, וכ”ש בניד”ד שאולי גם היה מקום לצרף עוד צד קצת שהיה דעתו על כל מה שיצטרך לבער (ובדעתו לכאו’ מהני אף דעדיין לא בא לעולם וכדמוכח בשו”ע יו”ד גבי כיסוי הדם דיכול לברך על כיסוי ולהוציא בברכה זו גם בהמה שעדיין לא נשחטה ותישחט אח”כ, אם כי שם הגורם שם עומד השתא לפנינו אבל גם כאן דברו הפוסקים המחייבים ברכה גם באופן זה רק דמהני מה שלא היה דעתו להחמיץ משא”כ גבי שחיטה דהיה דעתו לשחוט ולכסות הדם).

קרא פחות
נשאל: ט״ז במרחשוון תשפ״דב:

יש לפנות לחברא קדישא על מנת לנהוג כקבלת הגאונים לעשות מילה לפני הקבורה להסיר חרפתו, ועושין קריאת שם לזכר שיזכה לתהח”מ. ואין אומרים נוסח צידוק הדין וקדיש ואין מספידין. ואין עושין תנחומי אבלים ועמידה בשורה. ומנהג ...קרא עוד

יש לפנות לחברא קדישא על מנת לנהוג כקבלת הגאונים לעשות מילה לפני הקבורה להסיר חרפתו, ועושין קריאת שם לזכר שיזכה לתהח”מ.

ואין אומרים נוסח צידוק הדין וקדיש ואין מספידין.

ואין עושין תנחומי אבלים ועמידה בשורה.

ומנהג ירושלים שאין מגלים את מקום הקבורה למשפחה.

וכן נוהגים שלא לעשות לו הזכרת נשמה.

מקורות: קבלת הגאונים וכו’ או”ח תקכו י, יו”ד רסג ה ועה”ש שם אות יז, וצידוק הדין והספד יו”ד שדמ ד.

מש”כ על תנחומי אבלים יו”ד שנג ד.

ועוד מנהגי קבורה בנפל עי’ בגשר החיים דף קיז ובשאר ספרים וראה עוד מאמר נרחב (בעיקר על מנהגים בקטן) מבעל נטעי גבריאל באור ישראל כד.

קרא פחות
מילהנשמהספרים
0
נשאל: כ״ח בסיון תשפ״ה

בכתר ראש והוראות והנהגות הובא בשם הגר”א שאמר להגר”ח מולוזין לענין תפילין דר”ת דאם היינו חוששין לזה היה צריך להניח הרבה תפילין (ויש גירסאות בכמות התפילין שצריך להניח ומסתמא שאפשר לחשב עוד דעות שלא נזכרו שם) והנה מלבד מה דהגר”א ...קרא עוד

בכתר ראש והוראות והנהגות הובא בשם הגר”א שאמר להגר”ח מולוזין לענין תפילין דר”ת דאם היינו חוששין לזה היה צריך להניח הרבה תפילין (ויש גירסאות בכמות התפילין שצריך להניח ומסתמא שאפשר לחשב עוד דעות שלא נזכרו שם) והנה מלבד מה דהגר”א לא סבר כר”ת (עי’ במעש”ר השלם מה שהובא שם בשמו על תשובות וכו’) מלבד זה נראה עוד ענין, דהנה בבהגר”א סי’ ב מוכח דגם דעה שאינה עיקר יר”ש חושש לה והרחבתי בביאור הראיה מדבריו במקו”א, והוא ע”ש הכתוב כי ירא אלהים יצא את כולם, אבל הבאתי במקומו כמה ראיות מדברי הפוסקים דיר”ש חושש רק לספק ולא לס”ס ולכן כאן כיון דיש בזה כמה ספקי ספקות כמבואר שם לכך סבר הגר”א דאין יר”ש צריך לחשוש לר”ת אלא לנהוג כמה שנפסק להלכה, ומ”מ כאן יותר משאר ס”ס דכאן גם ר”ל דהוא מקום דלא אפשר לחשוש לכל הדעות.

והחולקים ס”ל דר”ת נפסק שהוא חומרא ואילו דעות אחרות כגון השימו”ר לא נפסק שהוא חומרא דיחידאה הוא הלכך אין להקשות מזה.

יעוי’ בפרי תואר ביו”ד סי’ לט סק”א (הובא בדרכ”ת שם ס”א) דחסיד יכול להחמיר גם בס”ס אולם כאן יש לומר דלא חשיב כשאר ס”ס (גם אם הגר”א מסכים לפרי תואר) כיון דס”ל להגר”א שהוא כלא אפשר.

קרא פחות
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

גרסי’ בבראשית רבה פרשת חיי שרה פרשה ס א”ר יוסי ב”ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך, ויאמר בא ברוך ה’ ע”כ. והקשה הג”ר דוד כהן (ישיבת חברון כנסת ישראל) דמבואר ...קרא עוד

גרסי’ בבראשית רבה פרשת חיי שרה פרשה ס א”ר יוסי ב”ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך, ויאמר בא ברוך ה’ ע”כ.

והקשה הג”ר דוד כהן (ישיבת חברון כנסת ישראל) דמבואר כאן דבר נפלא, שלא הועילו כאן לאליעזר כל מעלותיו הגדולות של עסק התורה, ע’ יומא כ”ח ב’, וכעת ע”י מעשה א’ ששירת את אברהם באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך וצ”ב.

תשובה – לכאורה היה מקום לומר דהנידון כאן על שימוש ת”ח שהוא כולל לימוד מהן, והכונה על כל מה ששימש את אברהם, אכן מבואר כאן שהנידון על מעשה זה או עכ”פ גם על מעשים כיו”ב.

וכ”א בהמשך המדרש שם, ומה אם אליעזר ע”י ששמש את הצדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך ישראל שהן עושין חסד עם גדוליהן בידיהן וברגליהן עאכ”ו ע”כ, ומבואר שהנידון הוא על שימוש ממש.

אכן באמת מעיקרא לא הבנתי כ”כ הקושיא בזה, דהרי אין אנו יודעין מתן שכרן של מצות, ובפרט קודם מ”ת שהיו נוהגין המצות השכליות, וא”כ לשמש הצדיק לכאורה זוהי מצוה יותר גדולה עסק התורה שעסק בה אליעזר.

ועיין בדברי השל”ה פרשת חיי שרה תורה אור סי’ יח בזה.

*

קרא פחות
התורהתשובה
0
נשאל: כ׳ בניסן תשפ״דב:

במשנ”ב סי’ תרעא סקמ”ד הובא בשם הפמ”ג שבחול המועד דהוי כיום טוב מנעתי לפעמים להניח האבל להתפלל מנחה ומעריב ע”כ.ולכן אע”פ שיש קצת סתירות במשנ”ב לענין סתם ימים שאומרים בהם הלל לענין ערבית ומנחה ואפי’ לענין שחרית (עד ההלל) משמע ...קרא עוד

במשנ”ב סי’ תרעא סקמ”ד הובא בשם הפמ”ג שבחול המועד דהוי כיום טוב מנעתי לפעמים להניח האבל להתפלל מנחה ומעריב ע”כ.

ולכן אע”פ שיש קצת סתירות במשנ”ב לענין סתם ימים שאומרים בהם הלל לענין ערבית ומנחה ואפי’ לענין שחרית (עד ההלל) משמע שיש דעות בזה (ראה קונטרס מאמר קדישין בבה”ל סי’ קלב עמ’ טו ובמשנ”ב סי’ תרעא שם ובסי’ תקפא סק”ז וסי’ תרפג סק”א), אבל מאחר שיש כאן התייחסות מיוחדת לחוה”מ רק במשנ”ב כאן (ואולי יש מקום שגם אין כוונת המשנ”ב לענין ימים שאומרים הלל בסתמא על חוה”מ, כמו שאין כוונתו בזה על יו”ט), לכן כך נוקטים שלכתחילה שבלא סיבה מיוחדת אין מעלים את האבל תוך שנת האבל לש”ץ עכ”פ בחוה”מ, וכמו שכתב בגשר החיים פרק כג.

ובשם הגרשז”א הובא שבחוה”מ הנכדים יעלו (ראה הליכ”ש תפילה פרק יח אות טו הערה 50).

וגם בספרי בני ספרד ראיתי שהחמירו בזה לכתחילה שלא במקום צורך (מבשרת ציון להגרב”צ מוצפי ח”ד סי’ נו).

ואפי’ לגבי שאר ימים שאומרים בהם ההלל לא ברור שהאבל יכול להתפלל לכתחילה אפי’ מנחה ומעריב (עי’ בציוני המשנ”ב הנ”ל, וראה רבבות אפרים ח”א סי’ תמג בשם הגרמ”פ ואור ישראל להרב דרדק עמ’ רעו בשם הגרח”ק שנקטו כהצד האוסר בזה).

ומ”מ אם האבל רוצה לעלות אין כדאי הדבר לעשות איתו מחלוקת, שכן יש כמה שהתירו הדבר אפי’ בחוה”מ להדיא במנחה וערבית, וכ”כ בערוה”ש יו”ד סי’ שעו סי”ד ומקורו ממהר”ם מינץ סי’ כג.

ולגבי בתי כנסת שטיבלאך שאין בהם מנהג קבוע יש יותר מקום להקל בזה (יעוי’ בירור הלכה מהדו”ג סי’ קלב בשם הגרי”ח זוננפלד).

קרא פחות

ערביתשחריתתפילה
0
נשאל: ה׳ באב תשפ״ה

הנה אם יש לכלוך ממש ביד (ואפשר ה”ה אם נגע בצואה ממש וכיו”ב) לא גרע מלכלוך שמותר לשטוף ידו, ובאופן זה אין הנידון כאן. אבל בנגע במקום המכוסה משמעות הפוסקים שאינו מתיר ליטול, חדא דהרי נטילה לתפילה בסתם ידים שוה לנטילה ...קרא עוד

הנה אם יש לכלוך ממש ביד (ואפשר ה”ה אם נגע בצואה ממש וכיו”ב) לא גרע מלכלוך שמותר לשטוף ידו, ובאופן זה אין הנידון כאן.

אבל בנגע במקום המכוסה משמעות הפוסקים שאינו מתיר ליטול, חדא דהרי נטילה לתפילה בסתם ידים שוה לנטילה לברכות בידים שנגעו במקומות המכוסין, ובכל זאת לא התירו נטילה לתפילה אלא עד פרקי האצבעות, ועוד דהרי במשנ”ב ס”ס ד מבואר דהאידנא מי שקם משנת הלילה סתם ידיים חשיבי כנגעו במקומות המכוסין ובכ”ז לא התיר יותר מפרקי אצבעות (ועי’ בפמ”ג סי’ ד א”א סק”ז שתמה בזה ועי’ מנח”י ח”י סי’ מה).

ופשטות הביאור בזה [היינו ע”פ נגלה ואין הכונה למש”כ בכה”ח סי’ ד סקי”ד בשם מהר”י צמח שהוא מחודש] שנקטו הפוסקים דנטילה לתפילה מעיקר הדין אינה אלא עד הפרק ומה שאנו נוטלין כל היד הוא חומרא בעלמא (ועי’ רמב”ן בחולין פרק כל הבשר, ועי’ עוד קצש”ע בהל’ נט”י של שחרית), וממילא לא הוצרכו להתיר יותר מזה היכא שיש סרך איסור בדבר.

וצע”ק דבשער אפרים ועוד כתבו שמי שמקפיד על נט”י ג”פ ביוצא מבהכ”ס יכול ליטול כיון שאינה נטילה של תענוג, וכן בשם החזו”א (ארחות רבינו ח”ב עמ’ ר) שא”צ להקפיד ליטול מדוייק כיון שאי”ז של תענוג ובבאור הגר”א לגבי רחיצה לער”ש חזון כ’ דטעם ההיתר דרחיצה דמצוה הותרה אפי’ לת”ב.

וצ”ל דהענין הוא שכל דבר שהותר יש טעם למה הותר דג”פ הוא משום שכבר הותרה רחיצה אחת ואין נפק”מ בהנאת הגוף כ”כ בין רחיצה פ”א לרחיצה ג”פ וגם שם יש חשש סכנתא להמחמירים משום רוח רעה וחמירא סכנתא וגבי הוראת החזו”א הנ”ל הוא משום דא”א לצמצם בלא”ה, וגבי רחיצה בער”ש חזון להמנהג יש להחמיר בחלק מהאופנים כמ”ש הרמ”א שם ועכ”פ כל גופו ודאי יש להחמיר להמנהג וממילא חזי’ שלא כל דבר שהוא לשם מצוה הותר ברחיצה.

[וצע”ק דהגר”א גופיה בסי’ תריג סק”ו סבר לגבי ניד”ד דאין נט”י בת”ב כשי’ הרמב”ם פ”ז מהל’ תפילה ה”ח, ובמגדל עוז שם כתב דאין רוח רעה ביוה”כ וכבר הקשו עליו דבת”ב לא נזכר דבר זה, ומש”כ המהר”י צמח הוא מחודש, ואמנם היה מקום לומר דנטילה משום סכנה לא מחשיב מצוה כטבילה בזמנה מצוה, אבל עדיין צ”ע דהנטילה גם משום התפילה וצ”ל דהכא סבר דאפקעינהו רבנן למצוה בירושלמי פ”ב דברכות ה”ו, והטעם משום שהיא קבועה ליום הזה כמו בכל יום ולא רצו לקבוע נטילה קבועה לת”ב ויוה”כ משא”כ טבילה בזמנה דאקראי בעלמא חל ביום זה].

אבל אין להקשות דכל רחיצה שאינה שתענוג תהיה מותרת דגם הרמ”א בסי’ תריג לגבי יו”כ הקפיד לכתוב שרוב רחיצה שאינה של תענוג מותרת ורוב אינו כל, אלא אין לך מה שאמרו חכמים, וגם בסי’ הנ”ל לגבי לעבור בנהר הותר רק לצורך מצוה או באופנים המותרים.

ומ”מ אולי באמת עיקר דברי הפוסקים לגבי פרקי אצבעותיו נאמרו על מי שאינו מקפיד בתורת חובה בנטילה על כל היד, וכעין מה שחילקו בפוסקים בסי’ תקנא סט”ז ברמ”א ומג”א לענין כמה פרטים ברחיצה בערב שבת שההיתר רק אם מקפיד תמיד ואינו מבטלה לפעמים, אבל מי שמקפיד ליטול כל היד בתורת חובה ואינו מבטלה כלל אפשר דלא מיירי הפוסקים בזה, ובמנח”י שם הביא מי שנטל כל היד, ועי’ בתשובה אחרת מה שכתבתי בזה עוד.

קרא פחות
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{בס”ד עש”ק פרשת תולדות א’ כסלו תשע”ו פה קרית ספר יע”א} מה שהקשה ע”ד הגמ’ ספ”ק דמגילה י”ז א’ על ענישת יעקב בשנים שפירש מאביו, דהרי היה בציוי אמו בס”פ תולדות, דכתיב ושלחתי ולקחתיך משם, והרי עדיין לא שלחה לקרותו.תשובה ...קרא עוד

{בס”ד עש”ק פרשת תולדות א’ כסלו תשע”ו פה קרית ספר יע”א}

מה שהקשה ע”ד הגמ’ ספ”ק דמגילה י”ז א’ על ענישת יעקב בשנים שפירש מאביו, דהרי היה בציוי אמו בס”פ תולדות, דכתיב ושלחתי ולקחתיך משם, והרי עדיין לא שלחה לקרותו.

תשובה כיון שהיה מחוייב מצד כבוד אביו לשוב ולקיים בו מצות כיבוד כדין, לא נפטר ע”י מה שאמרה לו אמו ושלחתי ולקחתיך משם, דהרי כבוד אב קודם לכבוד אם.

וראיתי עתה שכבר עמד ע”ז המשך חכמה בפרשת ויצא וז”ל, וינהג את כל מקנהו וכו’ לבא אל יצחק אביו.

מה שאמר “אל יצחק”, ולא הזכיר רבקה שעדיין היתה בחיים, משום שהיא אמרה “ושלחתי ולקחתיך משם” (בראשית כז, מה), וכל זמן שלא שלחה אליו, הרי מחלה לו כבודה.

אבל יצחק אמר רק “וקח לך משם אשה” (שם כח, ב), ולכן הרי לא מחל על כבודו, ומפני כן הלך “אל יצחק אביו” ודו”ק, ע”כ.

וע”ע שו”ת עטרת פז (חלק א כרך א – אורח חיים סימן י).

וראה בתשובתו של הג”ר נתן גשטטנר (בקובץ כרם שלמה שנה ט’ קו’ א’ ע’ לה), וז”ל: אף כשהבן הוא בריחוק מקום, חייב במצות כיבוד אב ואם, וכדמוכח במגילה (טז ב) דיעקב אבינו נענש על שהתעכב בבית לבן ולא קיים מצות כיבוד אב, עיין שם רש”י ד”ה יעקב, והוא בטו”ז (סי’ ר”מ סקט”ו), אלא שאם האב והאם מסכימים שבנם ישהה בריחוק מקום נמצא שמחלו על כבודם ומהני, וכדקיי”ל בשו”ע (סי’ ר”מ סי”ט) דהאב שמחל על כבודו כבודו מחול.

ועיין מהרש”א מגילה שם שהקשה דאמאי נענש יעקב אבינו כיון דיצחק ורבקה שלחוהו ללבן ונמצא שמחלו על כבודם, ואכמ”ל.

ובקושית המהרש”א הנ”ל דהרי הוריו ציוו עליו שיברח.

ועוד הקשה בספר מרפסין איגרא (על בראשית ע’ קפט): הלא הישארותו בבית אביו היתה כרוכה בסכנת נפשות, ופיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, ואדם שמכניס עצמו לסכנת נפשות – עוון חמור הוא בידו.

וכתב שם ליישב בזה, וז”ל, אכן, אב שמחל על כבודו, כבודו מחול.

אך כל זה לענין העונש של הבן, שבמקום שאביו מחל על כבודו הוא פטור מעונש אם לא כיבד את אביו, אבל מכל מקום עדיין נשאר עליו מצוה, והעובר על מצוה של כיבוד אב חייב בדיני שמים אף אם אביו מחל לו על כבודו.

וכן מבואר בספר חסידים סימן תקעג.

ולכן אף שיצחק מחל על כבודו ורצה שיעקב יעזוב את ביתו וילך לחרן, בכל זאת נענש יעקב בדיני שמים, על כך שלא כיבד את אביו באותם שנים ששהה בבית לבן.

ועוד כתב ה”ר אמ”י מארקסון נ”י (הובא בס’ דעה”ד במגילה שם) ליישב לפי”ד החיד”א שכתב בשמחת הרגל (לסוכות) שאדם העוסק בכל ימות החול לפרנסתו { א”ה העתקתי לשון התרצן בלא לגרוע מדבריו, אך יש לידע שלא מיירי כאן על אדם שביכולתו ללמוד כל הזמן [כפי שהדבר אפשרי בזמנינו], אלא באדם שבאמת אנוס.

[גם הסוגריים במקור].

}, אם כאשר מגיע שבת ויו”ט ויומא דפגרא עוסק בתורה, נחשב לו כאילו עסק בתורה כל ימיו, כיון שעוסק מתי שיכול.

אבל אם מבטל בימים הק’ הללו, נחשב לו כמבטל מת”ת בכל ימות השבוע.

(ושמעתי שהח”ח פי’ לפי”ז את המשנה אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך, שנחשב כמבטל הרבה).

כמו כן בני”ד, יעקב אבינו נסע ללבן במצות או”א.

אולם ברגע שהתעכב בדרכו, ולא מיהר לשוב אל הוריו, נחשב לו שגם מה שנסע לא היה עבור מצות אביו ואמו, אלא כאילו נסע לצורך עצמו עכ”ל התרצן הנ”ל, ויתכן שיש צורך במקור לחדש דברים כעי”ז.

[והנה בס’ הנ”ל כתב מאיזה ספרים ליסד דבב”נ עיקר הכיבוד הוא האם, ואי נימא שיש כיבוד מדינא גם באב בב”נ, (עמש”ש בשם הגרח”ק), צ”ע דתיפוק ליה דהיא והוא חייבין בכבוד האב, וכה”ג דנו הפוסקים על עאבי אביו ואכה”מ, ודברי לעיל אתיין דלא כהיסוד הנ”ל].

קרא פחות
אורח חייםהתורהיעקביצחקספריםשבתתשובה
0
נשאל: כ״ב באלול תשפ״דב:

איני יודע אם יש מקור ברור לזה, אבל יש שציינו לזה לדברי הגמ’ בנדרים מא ע”ב ובמפרש שם לענין בורדם או בורדס שהיא חולי שיש סכנה להזכירה, (והוא רק למפרש שם אבל לא לפירוש התוס’), וכן ציין לזה בנשמת אברהם ...קרא עוד

איני יודע אם יש מקור ברור לזה, אבל יש שציינו לזה לדברי הגמ’ בנדרים מא ע”ב ובמפרש שם לענין בורדם או בורדס שהיא חולי שיש סכנה להזכירה, (והוא רק למפרש שם אבל לא לפירוש התוס’), וכן ציין לזה בנשמת אברהם על יו”ד סי’ שלח סק”ב, ובבן יהוידע שם כ’ דהממונים על חולי זה מידתם שמכבידים החולי כששומעים בני אדם אומרים אותו ושלכך רז”ל הקפידו שלא לומר צרעת אלא דבר אחר.

וכן בספר טעמי המנהגים עמ’ תקע כ’ בשם המאור הגדול שלא להזכיר שם המגפה עי”ש, וציינו סמך לזה גם בפי’ הרמב”ן על נחש הנחושת עי”ש, וכן בשו”ת מהרי”ט ח”ב אה”ע סי’ יד כ’ שהצרעת נקראה דבר אחר מפני חומר שיש בה לא רצו להזכירה בשמה.

וכבר העירו שהרבה חליים אחרים נזכרו בגמ’ ובדברי רז”ל, ואפשר דבצרעת שהיא דבר טומאה הרחיקו משפתותיהם יותר על דרך פסחים ג ע”א, ואולי רק בכתיבה הקילו וכשהיו מוציאין בפה היו מוציאין בכינוי על דרך יככה בשבועות דף לו שהיו אומרים בכינוי.

ויתכן לומר שעיקר הקפידא שלא להוציא המחלה בשמה היה מחשש שמא יאמרוה באופן שיפתחו פה לשטן או בלשון קללה וכיו”ב עי’ ברכות ס לענין פתיחת פה לשטן וכן בהרבה מקומות ברז”ל מצינו שקודם שאדם נענש הוא מוציא הדברים בפיו, כמו שאמרו עה”פ לא נעלה, וכמ”ש בזוהר פ’ דברים על מה שהוציאה חוה לשון מיתה ואז יכול היה לה הנחש, וכן כנגע נראה לי ולא נגע שלא לפתוח פיו לשטן (תי”ט נגעים פי”ב מ”ה).

ויתכן עוד שיש בזה לשון נקיה שלא להוציא דבר מגונה מפיו, וצל”ע למה מחלה הוא פחות מגונה מסרטן, דאם סרטן הוא מגונה מחמת שמבשר על חולי א”כ מחלה ג”כ, ואולי משום שהבעל חי סרטן (שעל שמו נקרא המחלה) הוא בעל חי טמא, ומבואר בפסחים דף ג’ שצדיק אינו אומר זנב הלטאה, וכן נזהרו חז”ל לקרוא לחיה רביעית דבר אחר ולא בשמה.

ואאמו”ר שליט”א לא ניח”ל במה שכתבתי שצרעת הוא דין מיוחד בטומאה וכתב לי יש צרעת רוחני עם הפרשה של טומאה ויש בש”ס הרבה צרעת מחלתי שתוקף את עור האדם ואח”כ מערכת העצבים שלו ואח”כ האיברים מתנמקים מחלה זו לא קשור לצרעת מטמא עכ”ל.

ויעוי’ בברכות ה ע”ב לעניין נגעים דשם משמע שהוא אותו צרעת שהיה גם בזמן הגמ’ רק שבבבל לא היו נוהגים דיני שילוח, ואולי שם הוא רק על נגעים ודבר אחר בגמ’ הוא ענין אחר.

קרא פחות
אברהםאיסור דיבוראיסור לשון הרעאמונה ובטחוןאמונות תפלותחולהידיראהלשון הרעמיתהמנהגי אבלותמנהגי חסידותמערכת העצביםסגולותסגולות לשוןעוררפואהרפואה והלכהשמירת הנפש
2
נשאל: כ״ט באב תשפ״הב: , , , , , , , , , ,

בשו”ע יו”ד ריש סי’ רפג פסק להתיר לכרוך תנ”ך יחד, ועי’ הדעות בזה בב”ב יג ע”ב ובתוס’ שם, ובראשונים יש כמה טעמים בטעם המתירים, וכ”ה ברמ”א שם ס”ס רפב גם לענין כרך אחד של ספרים שלנו, ועי’ בברכ”י ביו”ד שם ...קרא עוד

בשו”ע יו”ד ריש סי’ רפג פסק להתיר לכרוך תנ”ך יחד, ועי’ הדעות בזה בב”ב יג ע”ב ובתוס’ שם, ובראשונים יש כמה טעמים בטעם המתירים, וכ”ה ברמ”א שם ס”ס רפב גם לענין כרך אחד של ספרים שלנו, ועי’ בברכ”י ביו”ד שם דיש שאסרו עכ”פ בספרים שלנו ושהמנהג כהמקילים.

והנה ברשב”א ור”ן בב”ב שם מבואר דההיתר הוא רק באופן שגולל התורה סביב הנ”ך (להר”ן) או להיפך (להרשב”א) ולכאורה לשיטתם אסור להניח תנ”ך על תנ”ך, ועכ”פ ודאי אסור תנ”ך על חומש.

[ואין להוכיח ממנהגינו להדביק תנ”ך דלא קי”ל כהרשב”א והר”ן, דאינו מוכרח כלל דיש לומר דבתנ”ך שלנו כיון שהתורה ע”ג הנ”ך בדרך קבע מותר דזה כשר בין להרשב”א ובין להר”ן, וכל פלוגתתם הוא רק בתנ”ך בגלילה שאז ע”כ חלק מהנ”ך מע”ג התורה בקביעות, ובזה נחלקו האם מה שקדושתו חמורה יהיה מבחוץ לגלילה או מבפנים לגלילה אבל בספרים שלנו שהתורה למעלה שפיר דמי, ומה שכשפותחין התורה מתחת הנ”ך הוא דרך ארעי וכעין מש”כ הר”ן שם].

וכן בשם הגריי”ק הובא (אפיק בנגב עמ’ רנא) שאסור להניח תנ”ך על תנ”ך (ובאגרות ורשימות קה”י ח”ב עמ’ ס הובאו רק דברי השואל בזה בלא תשובה), והגרשז”א התיר תנ”ך על תנ”ך משום שאינו דרך בזיון (ועלהו לא יבול עמ’ קכג).

ולגבי הנחת סידורים נהגו להקל להניח סידור על סידור ויתכן דהוא גם להגריי”ק אע”ג שיש שם פסוקים בסוף מ”מ אפשר שעיקר הספר נקרא ע”ש הסידור (ומעין זה שו”ר בשבט הקהתי ח”ב יו”ד סי’ רצט בסופו).

אבל לדעת התוס’ בב”ב שם טעם ההיתר דכשהתורה והנ”ך מדובקין יחד אין בזה גנאי, ורק כשהם מופרדים יש בזה גנאי להניח התורה ע”ג הנביאים, ולשיטתם אין הכרח ברור לאסור להניח תנ”ך ע”ג תנ”ך, דאפשר שכיון שיש כאן תנ”ך יש בזה קדושה של תורה ג”כ וגם בתנ”ך ע”ג תורה אין ראיה ברורה לאסור ומאידך גם אין ראיה להתיר ומהיכי תיתי לה.

אבל הרש”ש על התוס’ שם כתב כעי”ז דלהתוס’ אחר שכרכום הוא כקדושה אחת, והדבר אברהם ח”ג סי’ כו סק”ב ד”ה אח”ז חלק ע”ז, ואולי נידון זה יהיה תליא בפלוגתתם דלהרש”ש יהיה מותר תנ”ך ע”ג תנ”ך (ותנ”ך ע”ג תורה לא) ולהדבר אברהם אין הכרח להתיר.

ובאמת כבר העירו על דברי התוס’ דלכאורה דבריהם מוקשין מדברי הגמ’ במגילה כז ע”א דהנחת גלילת תורה מותר אע”ג דיתיב דפא אחבריה כיון דלא אפשר ולא שאין בזה דרך גנאי, ואולי כיון דלא אפשר אין בזה דרך גנאי, ועי’ באחרונים מש”כ בכמה אופנים ליישב דברי התוס’, ואחד מהאופנים הוא האופן של הרש”ש הנ”ל.

(ומה דיש מהאחרונים שתי’ דקושיית הגמ’ שם הוא מהדף העליון המגין על הדף התחתון הוא צ”ב דהרי מסתימת הגמ’ שם לכאורה מיירי במה דמיירי שם קודם לכן במניחין תורה ע”ג תורה וכו’ שהעליון הוא מה שקדושתו חמורה, ועוד דלא לעולם העליון מגין על התחתון ותדע דמניחין תורה ע”ג נביאים ולא נביאים ע”ג תורה, ולא אשתמיט תנא לומר דלפעמים יניח להיפך [אלא דשם מיירי בספר נפרד], ועוד דענין זה שהדף העליון מגין על התחתון הוא חידושו של הרשב”א בב”ב שם ושא”ר לא הזכירוהו והר”ן פליג עליה).

אבל אם נימא דגדר מה שאין גנאי הוא משום שלא אפשר [כהתי’ הנ”ל] א”כ יש לטעון גם בתנ”ך ע”ג תנ”ך לאסור וכדברי הגריי”ק הנ”ל.

[אבל צע”ק לומר דהגדר שלא אפשר עושה שאין גנאי, דהרי במגילה שם מכח זה אמרי’ דגם תורה ע”ג תורה מניחין משום דלא אפשר דהא יתיב דפא אחבריה, א”כ הוא דין מיוחד במה שא”א רק בתורה בתורה, אבל תורה ע”ג נ”ך אפשר שלא להדביקן, ולכן אינו מתיר בעלמא להניח תורה ע”ג נ”ך].

ועי’ אבנ”ז סי’ שעז סק”ה דספר תנ”ך קדושתו פחותה מקדושת ס”ת ולהרשב”א שחומשין יש להם קדושת ס”ת קדושת תנ”ך פחותה גם מקדושת חומש, ולפי דבריו היוצא שזה ודאי שא”א להניח תנ”ך ע”ג ס”ת, (ועי’ עוד בנידון זה בשיעורי הגרש”ר ב”ב שם ס”ק ער מרשימות רבינו), אולם עדיין אין מדין זה ראיה ברורה לענייננו דשם הנידון אם הם כתובין בקלף דהנידון מצד קדושתן אבל באין כתובין בקלף הוא נידון חדש דבלאו הכי אין ראויין לקריאה בציבור לצאת בהם יד”ח אלא רק הנידון למה לדמותו, ומ”מ יש סברא לדמותו לקדושה דכוותה בספרים הכתובים בקלף כמו דמדמי’ ספרי חמשה חומשי תורה מודפסים ונביאים מודפסים שלא להניחן זעג”ז [ומ”מ לגבי ספר חמשה חומשי תורה מודפס לא מדמי’ לה לספר תורה שלם לענין שלא להניח על גביו חומשים מודפסים כמו שאין מניחין ס”ת שלם ע”ג חומשין מודפסין משום דחמשה חומשי תורה מודפסין אין להם מעליותא יותר מחומש לענין כשרות הספר משא”כ בניד”ד דיש מעליותא לחומש יותר מתנ”ך משום שיש בו רק תורה וצל”ב].

היוצא מכ”ז דלהניח תנ”ך ע”ג תנ”ך יש מהראשונים שלדעתם לכאו’ אסור ואינו ברור דיש צד בראשונים להתיר ובפוסקי זמנינו הוא פלוגתא ותנ”ך ע”ג חמשה חומשי תורה הוא חמור מזה.

קרא פחות
איסוראיסור עומסאיסוריםאסורביאוריםגמראדיוק ספר תנ"ך.דיוק תנ״ךדיוקים הלכתייםדיןדעות שונותדקדוקדתדתיהיתרהיתריםהלכההֲלָכָה בקשר לספרי תנ"ךהלכה חרדיתהנחההנחת ספריםהניחה ספרחומשחומש תורהחוקחרדיחרדיתטהרהטומאהטקסיםיהדות חרדיתיהדות.יחס לספרים הקדושיםיסודותישיבהישיבתכבוד התורהכשרותכשרות ספריםמושגים דתייםמושגים חרדיים.מושגים יהודייםמותרמנהגיםמסורת חרדיתמצוותמשנהנושאים חרדייםנטילת ספריםנימוסיםסדרסדר ספרי קודשסדר קריאהסדר תפילהסדריםספר קודשספר תנ"ךספר תנ״ךספרי קודשספרים קדושיםענייני גמראענייני הלכהענייני חומשענייני תלמודענייני תנ"ךצִיוּד קֹדֶשׁ.ציוויצניעותקדושהקדושה של ספר תורהשמירת ספריםתורהתלמודתלמודיתנ"ך
0
נשאל: כ׳ באלול תשפ״ה

פתיחת הדבקה בין ב’ ניירות מבואר בשו”ע סי’ שמ סי”ד שיש בזה איסור קורע, רק דיש לדון בזה מצד שכאן הפתיחה והסגירה של ההדבקה מיועדת להדבקה שאינה מתקיימת ואי”ז ממש דומה לקריעת ב’ דפים מודבקים זה מזה, (ועי’ ספר נתיבות ...קרא עוד

פתיחת הדבקה בין ב’ ניירות מבואר בשו”ע סי’ שמ סי”ד שיש בזה איסור קורע, רק דיש לדון בזה מצד שכאן הפתיחה והסגירה של ההדבקה מיועדת להדבקה שאינה מתקיימת ואי”ז ממש דומה לקריעת ב’ דפים מודבקים זה מזה, (ועי’ ספר נתיבות ההלכה שהאריך בזה).

והנה דנו ונחלקו האחרונים לגבי היתר של שבירת חבית רעועה שהודבקו חלקיה במוסתקי בריש סי’ שיד האם כלים חד פעמיים הם בכלל היתר זה או לא [עי’ חזו”א סי’ נא סקי”א ועוד הרבה אחרונים שציין בספר  דור המלקטים שבת ח”ד עמ’ ב’ אלפים פז ואילך, ועי”ש עמ’ צג ואילך הרבה דעות לגבי פתיחת קרטון חלב בהדבקה ועי’ עוד מה שאכתוב להלן בזה].

ויש לציין דהיתר כלים חד פעמיים מצד מוסתקי מכח הגמ’ הוא מחודש דלפי פשטות הגמ’ התנאי העיקרי במוסתקי הוא כלי שהחיבור של החלקים רעוע ויכול להשבר בקלות ואינו תלוי רק בחשיבות גוף הכלי או בקביעות השימוש בו, וגם לפי הצד שיכול לשבור את הכלי גם שלא במקום המוסתקי [והוא דעת הפמ”ג שצידד כן והובא במשנ”ב ריש סי’ שיד, ועי’ ברשב”א ביצה לג ע”ב ד”ה שובר דיש בזה פלוגתא], היינו משום שהכלי עומד להשבר לא חשיב כמאבד צורת כלי גם כששובר שלא במקום המוסתקי משא”כ כשיש צורה גמורה.

(ומאידך גיסא ממה שהחמיר המשנ”ב בריש סי’ שיד בשם האחרונים לענין כלי שמחובר בחישוקים שאין דינו כמוסתקי מטעם שכך צורת כלי זה משמע דתליא בחשיבות, אבל יש לדחות דאה”נ תליא גם בחשיבות ובעי’ ב’ תנאים כדי ליתן לכלי דין מוסתקי, שאין בו חשיבות ושהוא רעוע).

אבל עכ”פ מיהת בניד”ד דאכן החיבור רעוע ועומד להדבקה והסרה באופן קבוע אפשר דעדיפא ממוסתקי (אף שיש מקום לדחות דבמוסקתי כשישבר אבד ממנו שם כלי לגמרי וכאן כשיוסר עדיין עומד להדבקה חוזרת מ”מ להכי אהני הצד שהדבר תלוי בחשיבות והרי אין כאן חשיבות של כלי מצד חד פעמי וגם אין חשיבות לחיבור זה לומר שעושה כאן כלי כיון שהוא חיבור קלוש העומד להיפרד, ואמנם עדיין היה מקום לטעון דמאחר שיש כאן כללות צורת כלי [בלי חלק ההדבקה וההסרה] שאינו עומד לשבירה א”כ גם בצידי הכלי אסור להדביק ולהסיר אולם הוא צד רחוק מידי, אבל יתבאר להלן בסמוך שטענה זו אינה נכונה).

ומצינו בגמ’ פ”ק דמכות ג ע”ב וברש”י שם לענין מגופה של חבית שמותר להתיזה ומבואר שם בגמ’ בטעם דין זה שכיון שאינה חיבור לחבית מותר להסירה, ועיקרי הדברים הובאו בשו”ע סי’ שיד ס”ו.

ובחזו”א שם כתב דהגדר בחיבור מגופה הוא כמו של מוסתקי שהוא חיבור רעוע משא”כ בקופסאות שימורים שמחובר חזק.

ולפי דבריו יוצא דבניד”ד שאכן מחובר חלש מאוד דמי למגופה של חבית, וחזי’ שלא משגחי’ במה ששאר החבית מחוברת בחיבור חלש כיון שחיבור המגופה הוא חיבור של מוסתקי [וצל”ע מה סובר החזו”א לענין הנידון הנ”ל של הפמ”ג לענין הפרדת החבית המדובקת במוסתקי שלא במקום המוסתקי ואם תליא בנידון זה ועכ”פ המשנ”ב סובר כהפמ”ג לכאו’ להקל בהנ”ל].

וכעין דברי החזו”א מבואר גם במשנ”ב שם סקכ”ג דאפי’ בחבית שלמה שאינה של מוסתקי מותר להתיז ראשה כיון שהמגופה אינו חיבור, וכמובן שאין מדובר שאין חיבור כלל דבזה אין שאלה כלל (ועי’ בגמ’ ורש”י במכות שם), ומבואר מזה דבחיבור חלש אין איסור להסיר החיבור בשבת (ומ”מ היתר של מוסתקי הוא רק לצורך שבת כמש”כ הפוסקים, אבל כאן אפשר דקיל יותר עי”ש במשנ”ב סקכ”ח).

באג”מ או”ח ח”ד סי’ עח דן לגבי הדבקת שקית סוכר וכיו”ב שההדבקה נחשבת סתימה גמורה, ונחלק בזה על פוסקים אחרים שהתירו הדבר (ע”ע ארחות שבת פי”ב הערה יד כד), אולם אפשר דגם האג”מ לא מיירי אלא בהדבקה גמורה שבזה יש לומר שהוא יותר חיבור ממוסתקי משא”כ בהדבקה בניד”ד לכאורה לא חמיר ממגופת חבית.

וגם האג”מ גופא עיקר מה דמיירי הוא כשפותח במקום אחר אבל כשפותח במקום ההדבקה יש לדון בזה דדינו כמגופת חבית גם בסוכר.

והנה בשש”כ כתב להקל בזה אבל בארחו”ש שם ס”ז וסכ”ג צידד להחמיר בזה.

ואפשר דגם לפי דבריו מ”מ כאן שהחיבור קלוש כ”כ ועשוי באופן שמיועד להסרה והדבקה חוזרת לא עדיף ממגופת חבית ואף שבסוכר אפשר לטעון שהוא חיבור קבוע לזמנו אבל בניד”ד כיון שיכול להסירו ולהחזיר הדבקתו למה שהיה קודם אינו צורה של חיבור קבוע.

[ובגוף הגדרה של חיבור קבוע צל”ע כשהחיבור הוא עד תחילת השימוש בו ואז החיבור אינו קבוע אם חשיב חיבור קבוע או לא, ועי’ משנ”ב סי’ שיד סק”א לענין חביות של מיני מרקחת דלא נחית לענין שהוא חיבור עד השימוש ומ”מ אוסר מכיון שצורת הכלי לעשות כן ע”י חישוקים אף שאינו חיבור גמור, ולכן לא דמי למוסקתי, ואעפ”כ לא אמר המשנ”ב סברא זו לגבי מגופה שדרך החבית לעשותה עם מגופה, והטעם משום שמגופה אינו מן הכלי אלא כיסוי הכלי, וכאן בניד”ד מחד גיסא יש לומר דכיון שצריך פתח לכלי לא חשיב חיבור זה מן הכלי ומאידך גיסא יש לומר דלא דמי לגמרי למגופה ששם מפריד חלק נפרד מן הכלי וכמש”כ החזו”א דמגופה בשעת שימוש הכלי לא תהיה מחוברת לכלי לכך חשיבא מופרדת, אבל גם לגבי חיבור בניד”ד יש לטעון כן שבכל שעה יפריד החיבור כדי להשתמש עם הכלי ועדיין לא דמי לגמרי וצל”ע].

בשו”ע סי’ שיד ס”י כתב דחותמות שבקרקע אם אינו עשוי לקיים כלל מותר החיתוך ומבואר שם בשו”ע דההגדרה להתיר חיתוך הוא אם הוא קשר העשוי להתיר בשבת [ועי”ש עוד במשנ”ב].

ומסיים השו”ע דמטעם זה מותר להתיר דף שמשימין אותו לפני התנור ושורקין אותו בטיט, שאינו עשוי לקיום עכ”ל.

ועפ”ז כתב במשנ”ב סי’ שמ סי”ד בשם המג”א שם סקי”ח דהאיסור לקרוע ב’ ניירות הדבוקות זב”ז הוא דוקא בזה שדיבוק זה נעשה לקיום אבל היכא שנדבקו הדפין להדדי ע”י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמש”כ סימן שי”ד ס”י כיון דלא נעשה לקיום כ”ש הכא דנעשה ממילא בלא מתכוין לפיכך אינו דומה כלל לתופר ואין בו משום קורע עכ”ל [מלבד אם נדבקו במקום האותיות עי”ש במשנ”ב וזה לכאו’ נוגע גם לעניננו אם הדיבוק היה על אותיות ואכה”מ לדון בפרט זה].

ולכאו’ אם נשווה דברי המשנ”ב כאן לדברי השו”ע שם בסי’ שיד ס”י נמצא דההיתר הוא רק אם לא נעשו לקיום אף לאותה שבת (ובשם הגרשז”א בשש”כ פ”ט הערה כא הובא דהדבקה העשויה לזמן קצר ולהסיר אינה נחשבת להדבקה כלל, וראה גם חו”ש שבת ח”א פי”ז עמ’ קמ, ובשם הגריש”א הביא בעל השבות יצחק לאסור, אליב”ד חלק ע עמ’ לב, ועי’ להלן עוד בביאור פלוגתא זו).

וצ”ב שלא פירש המשנ”ב להדיא דגדר ההיתר שלא נעשה לקיום הוא שנעשה רק לאותה שבת, והיה מקום לומר שסמך על מה שציין שם בסי’ שיד ס”י, אבל להלן יתבאר שאינו כן אלא שהנידון במשנ”ב שם מותר גם אם נעשה קודם כמה ימים כיון שלא נעשה לכוונה כלל וכמו שיתבאר מלשון המג”א.

והנה בנידון דידן צ”ב אם נחשב שנעשה להתירו באותה שבת או לא, ואם המדובר בחלה ממאפיה שנעשתה בע”ש להתירה בשבת א”כ דומה לאופן המבואר בשו”ע שם בסי’ שיד שנעשה מע”ש כדי להתירו בשבת ואז יהיה מותר לפתוח וצ”ב.

והנה האופן שהתיר המשנ”ב בסי’ שמ הוא כשהדיבוק נעשה בעת עשיית הספר, וא”כ אינו מצריך שההתרה תהיה מיד לאחר ההדבקה אלא סגי בזה שהדבקה זו עומדת להתרה מיד כשיבוא להשתמש בזה, ולכן לא חשיב שההדבקה נעשית אפי’ לזמן כיון שהיא הדבקה בטעות.

וצל”ע בניד”ד דמחד גיסא דומה לסי’ שיד ס”י שנעשה בכוונה עד שיבוא להשתמש במאכל בשבת ומצד שני בסי’ שיד נעשה ביום ו’ אבל אם נעשה כמה ימים קודם לכן בזה מיירי המג”א לענין ספר בסי’ שמ, אבל מאידך גיסא א”א לעשות צד השוה בין ב’ המקרים, דבעי’ שההדבקה לא תשמש לשימוש קבוע, ולכן בסי’ שיד ההדבקה משמשת ליום אחד ושרי ובמג”א בסי’ שמ ההדבקה אינה משמשת כלום ונעשתה בטעות ולכן לא אכפת לן כמה זמן ההדבקה קיימת כיון שאינה משמשת דבר, משא”כ בניד”ד אם ההדבקה נעשתה כבר כמה ימים קודם לכן א”א ללמוד הדבר במהצד השווה מב’ המקרים.

[וזה גופא הטעם שלמד המג”א דינו מדין השו”ע בסי’ שיד הוא משום שהדבקה בטעות חשיבא כהדבקה שלא נעשתה לשום זמן כלל וכלשון המג”א בסי’ שמ סקי”ח, נ”ל דאם נדבקו הדפין להדדי ע”י שעוה או בשעת הקשירה מותר לפתחן כמ”ש סי’ שי”ד ס”י דלא נעשה לקיום כל שכן הכא דנעשה ממילא עכ”ל המג”א, ומבואר דלמד שדבר שנעשה ממילא דמי לדבר שלא נעשה לקיום, וזה אינו שייך בניד”ד].

ואמנם בזה היה מקום לדון מצד מוסתקי וצל”ע שהמג”א לא הביא דין המוסתקי בדינו ואולי סבר דדין מוסתקי נאמר רק בבנין כלים ולא בקריעת תפירה ובהדבקת דפים חשיב תופר עי’ בשו”ע שם וממילא בקריעתם לא נאמר דין מוסתקי.

ועי’ באחרונים מש”כ בנידון זה אם היתר דמוסתקי שייך גם בקורע או רק בסותר כלי (עי’ פמ”ג סי’ תקיט סק”ה דאולי סבר שהיתר זה לא נאמר בקורע, ועי’ אג”מ ח”א סי’ קכב, ומאידך חזון יחזקאל על התוספתא ביצה פ”ג ה”ט והשמטות לשבת פי”ז ועוד, לגבי תוספתא דקריעת עור על פי חבית, ומ”מ אפשר דאינו בהכרח תליא בנידון דידן שכולו כעור דשמא עור שעל פי חבית קיל מצד החבית, אבל עי’ בחזו”א סי’ נא סקי”ג שלא סבר כן אלא סבר שהוא היתר בקריעה מעין היתר דמוסתקי שנאמר בעיקרו בסתירת כלי בצירוף שהוא מקלקל ובצירוף שרוצה להגיע רק אל היין עי’ בהרחבה בדבריו, וכן הברכ”י ביו”ד סי’ קיח סק”ב למד כדברי החזו”א דגם דין עור שע”פ חבית הוא מדין מוסתקי וגם דין דסי’ שיד ס”י הוא מדין מוסתקי דדין מוסתקי שייך בקורע נמי, ועי’ גם שאלת יעב”ץ ח”ב ס”ס קמ, אבל יש שכ’ משום שלעור אין צורת כלי עי’ פמ”ג באו”ח סי’ שיז א”א סק”כ (ואולי לשיטתו דסובר שאין בקורע היתר דמוסתקי) וכן בערה”ש שם, וע”ע שוע”ר סי’ שיד סי”ב).

ואם נימא דאכן המג”א והמשנ”ב ס”ל דבקורע לא נאמר דין מוסתקי א”כ אין מקום לדון בניד”ד מצד מוסתקי אלא אם כן נימא דשקית פלסטיק לא חשיב קורע אלא סותר כלי אבל עי’ בבה”ל לעיל שם שדחה מי שטען כן לגבי עור מכח ירושלמי ואולי ה”ה בזה ולא נאמרו גדרי והיתרי מלאכת סותר אלא בדבר חזק כראי מוצק [ויש לחדד בזה הדברים דמעצם דברי הבה”ל שא”צ דוקא אריג לדיני קורע אלא סגי בעור אין מזה ראיה דגם בהדבקה כך הדין, אלא לגבי הדבקה המקור הוא מהשו”ע שם, ולגבי מה שאינו אריג המקור הוא מהבה”ל, ולגבי מה דהיתר שלא מוסתקי לא נאמר בדיני קורע יש מקום ללמוד כן מדברי המג”א והמשנ”ב הנ”ל], וצל”ע.

וכן יש לדון שאכן הקריעה הסופית היא קריעה שלא על מנת לתפור או דחשיב ע”מ לתקן מאחר שע”י הקריעה יכול להשתמש במה שבפנים, וזה שייך לנידון הבה”ל שיובא בסמוך בתשובה זו ודברי החזו”א ע”ז.

[בבה”ל סי’ שמ סי”ג כתב באריכות בשיטות הפוסקים בקריעת מעטפה (ואינו שייך לנידון של הפרדת ניירות מודבקים), ולגבי מה שכ’ שם בתוך דבריו צד דהתיקון של האגרת הוא הקריעה שלו מכיון שעכשיו צריך לקורעו, לא מיירי במעטפה חיצונית (כמבואר להדיא בדבריו שם), דבזה אדרבה המעטפה משמשת רק כשהיא סגורה וכשצריך לקורעה הסתיים שימושה ואם היה שייך שהמעטפה לא תהיה כאן מכאן ואילך הוה ניחא ליה בזה ואכן זה מה שעושה שקורע ומשליך המעטפה.

אלא מיירי שם בכעין גלויה מודבקת שבזה הוא חפץ א’ שאי אפשר להשתמש בו בלא הקריעה וגם שאר הסברות דלעיל לא שייכות בגלויה, דהרי אינו הולך לאיבוד אחר הקריעה וגם א”א לומר דהוה ניחא ליה בלא הגלויה שהרי רוצה את הגלויה רק אינו רוצה שיהיה מודבק, אבל במעטפה שיש בתוכה גלויה בפני עצמה מבואר בדבריו שסברא זו לא נאמרה בזה כלל.

אולם החזו”א פקפק גם בעיקר הסברא דעכשיו הקריעה של המעטפה היא לצורך המכתב שבפנים ולא לצורך המעטפה, ועי’ בבה”ל שם בסמוך שדן כיו”ב דיש צד שאם הקריעה עצמה אינה בדרך לתיקון על ידי הקריעה אי”ז בכלל קורע על מנת לתפור אע”ג שכלליות הבגד הוא ע”מ לתפור ועי”ש בכל מה שהאריך.

ופוסקי זמנינו דנו עוד לגבי פתיחת קופסת  שימורים אם חשיב שעושה אותו כלי שעכשיו אפשר להשתמש בו על ידי הפתיחה (החזו”א סי’ נא סק”י החמיר והגרשז”א בשש”כ פ”ט הע’ ז’ י’ הקיל בזה ועי’ תהל”ד סי’ שיד סקי”ב), אבל במעטפה אינו כן, ומ”מ גם במעטפה מצוי במיעוט מהמקרים שפותחו על מנת להמשיך להשתמש במעטפה, כגון במעטפה שמכילה בתוכה גם הזמנה לאירוע שיתקיים בעוד זמן וכיו”ב, ובזה צ”ב דאולי בזה יסבור המשנ”ב שהוא כמו גלויה, ועכ”פ גם במעטפה שמשליכה לא התיר המשנ”ב למעשה אפי’ על ידי גוי במקרה רגיל עי”ש הטעמים לזה].

אבל אולי הי’ מקום לומר דהטעם שלא הביאו המג”א והמשנ”ב דינא דמוסתקי משום ששם אינו לצורך אכילה.

אבל אינו מיישב דהרי מקורם מדברי השו”ע בסי’ שיד דשם מיירי לצורך אכילה וא”כ שפיר יש ההיתר של מוסתקי וגם בשו”ע שם בסי’ שיד מיירי שההדבקה היא כלי מוצק ממש על כלי מוצק ממש, ולמה לא נזכר בזה ענין מוסתקי, ובזה ודאי אפי’ תאמר שהוא בכלל מלאכה קורע כיון שאינו מחובר בדרך נעיצה ותקיעה וכיו”ב אבל עדיין אינו מיישב דהרי במוסתקי גופא המקרה בגמ’ דמוסתקי מיירי בכלי על כלי מודבק ואפי’ אם תאמר שהוא בכלל קורע הא קמן חזי’ דבקורע כזה נאמר ההיתר של מוסתקי וצ”ב.

והנראה בזה לכאו’ דבאמת בשו”ע סי’ שיד ס”י הנ”ל וכן במג”א ומשנ”ב הנ”ל בסי’ שמ מיירי בחיבור חזק שאינו בכלל דין מוסתקי כלל, ולכן אין בזה ההיתר שנאמר בחבית המחוברת במוסתקי, ואעפ”כ יש היתר אחר מכיון שהוא חיבור לזמן קצר שאינו מתקיים, אבל היכא דשייך היתר דמוסתקי ל”צ לבוא לגדרי חיבור לזמן קצר ואז אפשר דגם לא יהיה חילוק בין סותר כלי לקורע וכדברי החזו”א.

ובארחות שבת פי”ב הערה טו בתוך דבריו צידד לגבי הדבקה של קרטון חלב [עם שאר הדברים שהזכיר שם לגבי קושר וגם בזה יש לדון השייכות בזה לקושר ועי’ בחזו”א שם] לתלות דין הסרת ההדבקה של החלב בפלוגתת הפוסקים אם נאמר איסור קורע בתפירה שאינה של קיימא ברמ”א סי’ שיז ס”ג, ולא זכיתי להבין, דהרי בניד”ד הסכמת המג”א והמשנ”ב להתיר ומקורם מדברי השו”ע בסי’ שיד וכנ”ל ולא נזכר בזה חולק גם לא במשנ”ב בסי’ שיד, ואילו לענין קריעת תפירה שאינה של קיימא הרמ”א מגביל הענין טובא שאינו מוסכם לכו”ע להתיר וגם דלמעשה יש להתיר רק שלא בפני ע”ה, וא”כ ע”כ צ”ל כמו שצידד הגרשז”א (הוב”ד בביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ שמ הנ”ל) דכל הנידון של הרמ”א היא רק בתפירה גמורה, אבל בהדבקה לא, והיינו דבהדבקה שאינה של קיימא אין בזה צורת תפירה כלל והו”ל כהחזקת דבר בעלמא שאין בו ממש [ואולי הגריש”א דלעיל לענין הדבקה לא סבר בזה כהגרשז”א אבל החוט שני כ’ כהגרשז”א וכך יוצא לפי חשבון הדברים כאן].

ולפו”ר לפי הדברים שהובאו כאן אם כנים הביאורים והחילוקים יוצא דבאופן שאם החיבור חזק א”כ אם סגרו השקית לפני שבת כדי לפתוח בשבת יש להתיר לפתוח בשבת וכשסגרו זמן רב לפני שבת אין להתיר לפתוח בשבת, אבל אם סגרו בסגירה קלה וחלשה על מנת לפותחה אם אינו צורת הכלי (כגון שנשבר ותוקנו החלקים ע”י סגירה חלשה) או שחיברו חתיכה שאינה מן הכלי בחיבור קל וחלש על מנת להסירו ולהשליכו ג”כ יש להתיר (וגם בסגירה של שקית גרידא אין מקור לאסור וצל”ב לעיל בהגדרת היתר מגופה).

ומ”מ להלכה למעשה בודאי צריך לברר הוראות פוסקי זמנינו בזה (ולע”ע לא מצאתי שום מי שבא בכתובים שדן להדיא כמו בנידון דידן שההדבקה מיועדת לשימוש חוזר והודבקה בחנות לפני תקופה וההדבקה היא חלשה), ומאחר שאין עיתותי בידי כעת לעיין היטב בכל דבריהם כראוי, השארתי הדברים דלעיל שכתבתי מקופיא לפלפולא בעלמא ולא למעשה.

קרא פחות
נשאל: ט״ז במרחשוון תשפ״ה

המים שיצאו וירדו מכחו נחשבים כנטילה ומה שלא ירד מכחו לא נחשבים נטילה, ואם המים היו צריכים לבוא לידו והוא קירב ביאתם על ידי נענוע הספל יש איזה צד בדעת חלק מהפוסקים דחשיב נטילה ואינו מוסכם לכו”ע.קרא עוד

המים שיצאו וירדו מכחו נחשבים כנטילה ומה שלא ירד מכחו לא נחשבים נטילה, ואם המים היו צריכים לבוא לידו והוא קירב ביאתם על ידי נענוע הספל יש איזה צד בדעת חלק מהפוסקים דחשיב נטילה ואינו מוסכם לכו”ע.

מקורות:

במשנה ספ”ק דידים נחלקו ת”ק ור’ יוסי, דלת”ק אם היטה חבית על צדה כשרה לנטילה ולר’ יוסי רק אם החזיק החבית על ברכיו והיטה את החבית ונפלו המים מכח הטייתו (וה”ה אם החבית היתה על הארץ ונפלו המים מכח הטייתו עי’ בטור סי’ קנט ס”ט וב”ח שם), ופסקו רוב הפוסקים כר’ יוסי, וכן פסק בד”מ על הטור שם וכן בשו”ע שם ס”ט, (וצ”ע שבב”י הכריע כהמקילים בזה, ואמנם עי’ בבה”ל ד”ה ואם שכתב דגם להמחבר בס”ח שפסק דבשעת הדחק לא בעי’ כח גברא מ”מ בניד”ד מודה, ואולי זהו הטעם שחזר בו השו”ע ממש”כ בב”י משום שבב”י צירף לפסקו את הדעות שאינן מצריכות כח גברא, אבל אחר הסברא שהזכיר הבה”ל שם לחלק בין המקרים כמבואר שם ויסודתו מדברי כמה ראשונים, ממילא הראשונים המקילים בחבית מוטה על הארץ הם מיעוטא דמיעוטא עי”ש בב”י ובבה”ל, וקיצרתי, ומאידך גיסא לחלק מהנו”כ והגר”א מכללם המחבר בס”י פסק כת”ק ודלא כר’ יוסי דלר’ יוסי פוסל גם בכה”ג, וכמו שהביא הבה”ל שם ד”ה עלתה, ואילו מה שפסק המחבר בס”ט לפסול בחבית המוטה על הארץ היינו בשלא היטה את החבית הוא עצמו כלל, אלא היתה מוטה מאליה דבזה שאין כח נותן פסול גם להפוסקים שאין מצריכין כח גברא כמ”ש בשו”ע שם, אבל הרמ”א שלא הגיה בשו”ע  כלום למרות שבד”מ חלק להדיא על הכרעת הב”י אפשר שלמד המשנה באופן אחר וכמו שלמד הב”ח דלקמן ומעי”ז המג”א דאם היטה הוא את החבית לכו”ע כשר והאופן שפסול הוא רק באופן שהמים היו יוצאין בלאו הכי).

ודנו הפוסקים בגדר ההיתר שיש כשמחזיק החבית על ברכיו ומנענע, דבב”ח הנ”ל מבואר דאין שום מעליותא במה שהוא מונח על ברכיו יותר ממה שהוא מונח על הארץ, אלא דבמקרה של ברכיו שהנטילה כשרה היא משום שהמים באו מכח הטייתו את החבית, וכעי”ז מבואר במשנ”ב סקנ”ט בשם המג”א סקט”ז דיש לנענע את החבית בכל פעם כדי שייצאו המים, וגם מש”כ המשנ”ב בהמשך דבריו שהוא רק לכתחילה דבדיעבד סגי בפעם אחת כמו שמצינו בסעיף י (וכן נקטו בפשיטות בשוע”ר סי”ט ועה”ש סל”ג דסגי שכל השפיכה שאח”כ היתה מכח הטייתו הראשונה וכפשטות השו”ע בס”ט וס”י, אמנם עי’ בבה”ל ס”י ד”ה עלתה דמבואר שם שעיקר הדין אינו מוסכם כלל לכמה פוסקים), גם זה הוא רק משום דבדיעבד יש להחשיב כל השפיכה שאחר כך מכח הטייתו, אבל עצם מה שהחבית מונחת על ברכיו אינו מכשיר את הנטילה להחשיבו ככח גברא מחמת מה שהחבית מונחת על ברכת אם הוא לא היטה ולא נענע.

אמנם החזו”א או”ח סי’ כא סק”ו נראה שלא למד כדברי הב”ח הנ”ל שאין חילוק בין אם החבית על ברכיו או על הקרקע, שהקשה על דברי המג”א הנ”ל שההכשר על ידי נענוע דא”כ למה חילקו במשנה בין החבית על ברכיו או על הקרקע דהו”ל לחלק בין מנענע לאין מנענע.

והחזו”א רצה לומר (וסיים בצ”ע) דהכשרת הנטילה כאן כלל אינה כלל מחמת נענוע אלא מחמת שאדם מחזיק את הכלי ומה שמחזיק את הכלי בברכיו חשיב כמו מחזיק בידיו וחשיב כח גברא מחמת שהמים באים מיד אדם אע”פ שהוא אינו מנענע.

וכ’ שם דמדברי שאר מפרשים משמע דאף שאינו מנענע כשר, ובא ליישב בזה דאע”פ שהמג”א נסמך על רשב”א מ”מ הרשב”א הוא כנראה יחידאה בזה.

ומפשטות דברי החזו”א יש ללמוד דמיירי אפי’ באופן שהקוף נתן חבית של מים מוטה על ברכיו של האדם וכיון שהמים באים מיד אדם סגי בזה.

אבל לכאורה אינו נכון לומר כן, דהא במשנה שם נזכר שהאדם הניח את החבית על ברכיו, ומנ”ל להכשיר גם באופן שהאדם לא הניח החבית על ברכיו.

ומיהו באמת צ”ע דהרי מבואר במשנה שם שאם האדם היטה החבית על הארץ לא חשיב כח גברא לפי פשטות המשנה וכמה פוסקים שהביא הבה”ל בס”י ד”ה עלתה, ממילא מה בעצם הנפק”מ אם האדם הניח מתחילה את החבית על ברכיו או שהקוף הניחו על ברכיו.

ויתכן לומר בזה דבאופן שהאדם לא עשה כלום אין מעשה השפיכה מתייחסת אליו כלל, אבל כשהאדם הניח את החבית על ברכיו ובשעת שפיכה האדם מחזיק את החבית בברכיו המעשה כולו מתייחס לאדם, ובזה טען החזו”א דמה אכפת לן אם נענע או לא, דאם ההכשרה היא מצד הנענוע א”כ בכה”ג גם על הארץ יהיה כשר, וממילא למה חילקו במתני’ ד”ז לתרי בבי (דבמקרה שהחבית על הארץ פסול לר’ יוסי ורק במקרה שהחבית על ברכיו הכשיר), אלא דעצם החזקת החבית מכשירה לר’ יוסי.

ויש להוסיף על זה דגם לפי מה שכתבתי שיש תנאי שאת ההנחה הראשונה יעשה אדם ולא קוף כדי להכשיר לר’ יוסי (דלת”ק קוף כשר אפי’ בכל הנטילה כמבואר במתני’ דידיים שם), מ”מ בקרקע אינו מכשיר לר’ יוסי מה שעשה ההנחה הראשונה כיון שכרגע השיכה אינה מתייחסת לאדם, משא”כ במקרה שאת ההנחה הראשונה עשה על ברכיו מתייחסת כל השפיכה לאדם.

ור”ל דגם להחזו”א שטען שאם יש תנאי בנענוע בברכיו א”כ בקרקע דכוותה כשר ג”כ, מ”מ בהנחה אפשר שמודה החזו”א שלמרות שהוא תנאי בברכיו מ”מ בקרקע דכוותה פסול, דהנחה לבד לת”ק לא מהני.

ולפמשנ”ת הוא  מיוסד על דעת הגר”א והמהרש”ל וכן נראה מפשטות המשנה וסמ”ג והראשונים האוסרים כמ”ש הבה”ל בס”י הנ”ל (ומה שכ’ הב”ח דהטיה כשר לכו”ע גם בארץ צע”ג איך נכנס בלשון המשנה דהרי בזה גופא נחלקו במשנה והיאך אפשר לפרש דכל הנידון שם כשהיה נשפך מים גם בלא זה, ויש להוסיף דאע”ג שהבה”ל רק כ’ דטוב להחמיר מ”מ מבואר בלשונו דהעיקר בזה כד’ הגר”א ומהרש”ל שדברי המחבר בס”י לא אתיין כר’ יוסי, ושזו פשטות המשנה והראשונים, רק שצירף לבדיעבד את האינם מצריכים כח גברא עם דעת הב”ח והמפרשים  את דעת השו”ע דקאי גם לר’ יוסי, ולכן המקל בזה אין למחות בידו, אבל טוב להחמיר אע”ג דהוא ס”ס לקולא בהל’ נט”י דרבנן, מ”מ טוב להחמיר משום שהדעה העיקרית היא להחמיר), ולפי מה שנתבאר החשבון לעיל העיקר הדעת המחבר בזה שפוסק כת”ק דר’ יוסי (כמ”ש בב”י ודוחק גדול לומר שבשו”ע חזר בו, וגם מ”ש הבה”ל בס”ט שהמחבר שם אזיל להמכשירים בכח גברא ואפ”ה במוטה על הקרקע מאליה פוסל א”ש גם לפי חשבון זה דבב”י שם כ’ דלכו”ע כח נותן בעינן גם אם א”צ כח גברא) דלדידן לא נפסק להלכה לרוב הראשונים, אלא לדידן בעי’ כח גברא כמ”ש הד”מ ועוד כמה פוסקים במשנ”ב סקנ”ו, ולכו”ע לכתחילה בעי’ (עי’ בס”ח), וממילא הנחה לבד על קרקע לא מהני גם אם כלולה הטיה בהנחתו, לפי מה שנתבאר דהדעה העיקרית שאין נטילה כזו נחשבת כח גברא, והאופן הכשר להחזו”א הוא רק בהנחה על ידי אדם בצירוף שאדם מחזיק בשעת שפיכה.

ועי’ עוד במחה”ש דגם אין מצריך בנענוע ויש לדון בדעתו אם סובר כהמקילים לסמוך על תחילת הטיה ע”פ השו”ע ס”י או שסובר כהחזו”א ואינו לפני כעת.

ולפ”ז יוצא דבאופן שנוטל מתוך ספל ונשפך מים מהברז לספל ומשם על ידיו מכיון שהנחת המים לא נעשתה על ידי אדם אין להכשיר, כיון שהנחת המים לא נעשה על ידי אדם ואילו החזקת הספל נעשה על ידי אדם מקודם לכן, ואין שום מקור שנחשב כנטילה דאדם.

וכמו דפשיטא דגם להדעות שהטיה על הארץ חשיב ככח גברא מ”מ מי שהניח חבית עם ברזא הפתוחה ואח”כ נפלו לשם מי גשמים ומקלחין משם, בזה ודאי לא חשיב כח גברא, דפשיטא דלא חשיב כח גברא על ידי זה (ואם הברזא סגורה ונפתחה מאליה אח”כ פשיטא דלא מהני דא”כ כמעט אין ברזא שתהיה פסולה לנט”י דאין לך חבית כמעט שלא הונחה או נתמלאה על ידי אדם וא”צ לבוא בזה לראיה מסוגי’ דאריתא דדלאי דלא מהני כח שני).

אבל באופן שהאדם נענע את הספל ומחמת זה באו המים על ידו חשיב כח האדם כמו כל נטילה.

אבל באופן שהמים היו באים על האדם בלא הנענוע ורק קירב המים על ידי הנענוע, בזה שייך למה שדן שם החזו”א בדעת המג”א בגדר הנענוע המועיל דאולי מיירי באופן זה, ומסקנת החזו”א שם דאין ראיה שנענוע כזה יועיל, דאם באופן זה כשר כשהוא על ברכיו א”כ גם על גבי קרקע יועיל עכ”ד, ומשמע שתפס שיתכן שבזה מיירי המג”א אבל הוא עצמו תפס שאין מקור להחשיב נענוע כזה ככח גברא כשאין כח גברא מלבד זה, ולכן גם בניד”ד אין מקור לדעת החזו”א להכשיר באופן כזה שקירב המים על ידי נענוע, ואפי’ להפוסקים האחרים גם אם מיירי באופן זה מ”מ שמא מיירי רק בגוונא דתחילת הנחת המים היה על ידי אדם או עכ”פ תחילת השפיכה היה על ידי אדם כמו במקרה של חבית שהיטה על הארץ להב”ח ומג”א דמכשרי באופן זה ע”פ השו”ע ס”י, אבל באופן שהחבית היתה מוטה מאליה על הארץ דמשמע לדעתם דלא מהני נענוע כמו שהעיר החזו”א (ועכ”פ תוך כדי אחד מהצדדים בדבריו) א”כ מנ”ל שכאן הוא יותר טוב מזה כיון שהמים הגיעו מאליהם לתוך הספל אחרי שכבר החזיק את הספר.

ויש לציין עוד דבחשבון הדברים יוצא דהחזו”א אינו מסכים לפי’ הב”ח דהרי החזו”א נקט שלא יתכן שמה שכשר על ברכיו כשר גם על הארץ וזה ממש היפך דברי הב”ח, וממילא באופן שהניח על הארץ בלא הטיה שכ’ הבה”ל שטוב להחמיר גם החזו”א יחמיר בזה מאחר דכל זה אתיא כר’ יוסי רק לפירושו של הב”ח הנ”ל אבל בלא זה לא אתיא כר’ יוסי אלא כת”ק בלבד וכמשנ”ת לעיל יותר בהרחבה.

והנה הב”ח דייק דבריו גם מדברי הטור ששינה ל’ המשנה היתה מוטה בארץ שפסול ולא כתב שאם היטה בארץ פסול, והנה לפי מה שנתבאר שהוא דחוק מאוד ורש”ל והגר”א ומשנ”ב וחזו”א חולקים על זה א”כ יש לומר לדבריהם דאדמסייע מהטור ליקשי ממתני’ דשם אי’ דבקרקע פסול אפי’ היטה בעצמו, אלא דהטור דכ’ היתה מוטה קאי אדלעיל מינה שאם היטה על ברכיו כשר וע”ז קאמר שאם היתה עכשיו חבית זו (שהיטה אותה האדם) מוטה על הארץ פסול.

וגם מה שנסמך הב”ח על פי’ שני שבר”ש שחשיב כח גברא כיון שברכיו מסייעין אותו לשפוך וא”כ ה”ה במוטה על קרקע לא זכיתי להבין הראיה משם דהרי בברכיו הם מסייעין אותו בשעת מעשה השפיכה וכמשנ”ת בחזו”א דההחזקה של המים חשיב ככח גברא, והביאור בזה דעצם החזקה בצורה מסויימת חשיבא כמעשה, כמו להישאר במצב של לבישה דמבואר בכ”מ דחשיב כמעשה (עי’ תוס’ שבועות ל ע”ב ותוס’ יבמות צ), משא”כ במניח החבית על הקרקע.

קרא פחות
ברזדרבנןהועילההידור מצוההמשכההמשכת מיםמים אחדיםמים אחרוניםמים חייםנטילהנטילת ידייםספל
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{בס”ד יום ב’ נר ראשון של חנוכה כ”ה כסלו תשע”ו מודיעין עילית} שאלה – גרסי’ ברפ”ב דשבת כ”א ב’, וכבתה אין זקוק לה ורמינהו מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה לא ...קרא עוד

{בס”ד יום ב’ נר ראשון של חנוכה כ”ה כסלו תשע”ו
מודיעין עילית}

שאלה – גרסי’ ברפ”ב דשבת כ”א ב’, וכבתה אין זקוק לה ורמינהו מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה לא דאי לא אדליק מדליק וא”נ לשיעורה ע”כ.

וכתבו התוס’ ד”ה דאי לא אדליק מדליק, אבל מכאן ואילך עבר הזמן אומר הר”י פורת דיש ליזהר ולהדליק בלילה מיד שלא יאחר יותר מדאי, ומ”מ אם איחר ידליק מספק דהא משני שינויי אחרינא עכ”ל.

ומבואר דס”ל שיש פלוגתא בין שינויי דהגמ’.

וכן פסק השו”ע באו”ח סי’ תרע”ב ס”ב, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא וכו’, ומיהו ה”מ לכתחלה אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק מדליק והולך כל הלילה ואם עבר כל הלילה ולא הדליק אין לו תשלומין ע”כ.

ובמשנ”ב סקי”א כתב שמדליק עד עה”ש בברכה.

וצ”ע דלהנ”ל יוצא שהוא פלוגתא בין לישנות שבש”ס, וספק דרבנן לקולא, וא”כ היה לו לפטור אחר הזמן, וכ”ש ברכה דקי”ל ספק ברכות להקל, וא”כ מנא ליה להמ”ב שמברך אז.

תשובה הנה מה שכתב המ”ב בברכה, כבר הורו כבר גדולי הפוסקים, הגריש”א { שבות יצחק חנוכה פ”ד עמ’ פ”ג, פניני חנוכה פ”ח עמ’ ק”ס-קס”א, אשרי האיש ח”ג פל”ז ס”ד.

}והגרנ”ק { חוט שני חנוכה פי”ט, עמ’ שי”ז.

}, דכ”ז רק בזמן שהיו מדליקין בפנים שהיה ההיכר אז לבני הבית, ומעיקר הדין גם לאידך לישנא א”צ להחמיר כמ”ש התוס’ שם וז”ל, ולר”י נראה דעתה אין לחוש מתי ידליק דאנו אין לנו היכרא אלא לבני הבית שהרי מדליקין מבפנים ע”כ, וכ”כ הטור שם, וכן פסק הרמ”א, וסיים ומ”מ טוב ליזהר גם בזה”ז, וא”כ בדיעבד ודאי שיוכל להדליק בברכה, ואין כאן ספק ברכות אלא ודאי ברכות.

[ולענין מתי נגמר הזמן למדליקין בחוץ, עיין שם ושם].

וז”ל המג”א סק”ו [שהוא מקור המ”ב] כל הלילה, בב”י כתוב דהוי ספיקא דדינא ואם כן משמע שאין לברך, אבל מדסתם בש”ע משמע דעתו שיברך, ורש”ל כתב דוקא עד חצות וא”כ אחר חצות אין לברך, ובהג”מ כתב כל זמן שבני הבית נעורים אפי’ עד עמוד השחר עכ”ל, וכן נ”ל להורות אבל אם ישנים אין לברך עליהם עכ”ל, והנה ממסקנת המ”א נראה לכאורה ג”כ דמיירי על זה”ז, וי”ל דדברי הב”י שהוא ספיקא דדינא היינו כשמדליקין בחוץ, וכמו שפסק השו”ע סי’ תרע”א ס”ה שיש להדליקו בחוץ, ומה שסתם השו”ע להדליק ולא פי’ אם בברכה או לא, שמא משום דלא פסקא שהרי המדליקין בפנים מברכין { כל מה שקצרתי ‘מדליקין בפנים’ ו’מדליקין בחוץ’, כונתי מי שדינו כך, ולא דמי שבא”י כיום ירצה להדליק בפנים ישתנה דינו שיוכל לברך, ומיהו י”א דשרי להדליק כיום בפנים ג”כ, ולפי דעתם גם אם מדליק בחוץ אם נראה בתוך הבית דינו כתוך הבית לקולא לענין שיכול לברך גם אחר הזמן.

}.

וכן מבואר ג”כ בפר”ח [שהוא מקור המ”ב ג”כ] דרק במקום שמדליקין בפנים יכול לברך כל הלילה.

וגם דברי רש”ל עד חצות ג”כ קאי על הזמן שמדליקין בפנים, וסברתו שעד אז חשיב פרסומי ניסא לבני הבית, ע”ש בפר”ח.

ומה שתמה כת”ר מ”ט ל”א ספק דרבנן להקל, להנ”ל מיושב, כיון שאין כאן ספק דרבנן אלא ודאי דרבנן, ומ”מ לענין אם צריך להדליק עכ”פ בלא ברכה מי שמדליק בחוץ, כתב הפר”ח שם וז”ל, ומיהו אי בעי לברוכי או לא הויא פלוגתא שהתוספות (שבת כ”א ב’ ד”ה דאי) כתבו בשם הר”י פורת דכיון דאיכא תרי שינויי בגמרא שם לשינויא דאי לא אדליק מדליק משמע דדוקא עד שתכלה רגל מן השוק ומשם ואילך עבר הזמן ולשינויא בתרא הוי לשיעור השמן וכיון דברייתא לא מיירי בזמן ההדלקה א”כ מסתמא הויא כל הלילה שכל דבר שזמנו בלילה כשר כל הלילה כדתנן בפרק שני דמגילה (כ’ ב’) ידליק מספק וכן משמע מדברי הרא”ש (שבת פרק ב סימן ג) ומשמע ודאי דלענין ברכה כיון דהוי ספיקא ספק ברכות להקל אבל בעיקר ההדלקה ראוי להדליק אע”ג דספיקא דרבנן להקל משום פרסומי ניסא אבל איכא ליכא למימר דמשום דהוי ספק הבא מחסרון ידיעה יש להחמיר בו דהא כל בעייא דלא איפשטא במידי דרבנן נקטי להו רבוותא בפשיטות להקל עכ”ל.

ויעויין במ”ב סי’ תרפ”ז סקי”א די”א שפרסומי ניסא דוחה אפילו מצוה מה”ת, וכן צריך לשאול או למכור כסותו לזה משום פרסומי ניסא כמ”ש בר”מ ושו”ע ר”ס תרע”א ובנו”כ.

וע”ע בב”ח המובא בשעה”צ סי’ תרע”ב סקט”ו.

קרא פחות
דרבנןחנוכהיצחקשבתתשובהתשלומין
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה {בס”ד מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, בהגש”פ כתוב: “כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, ואחד רשע. . . “, מדוע נכתב בהגדה המילה אחד לפני סוג בן ולא ישירות חכם, רשע. . . ? לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי, ובברכת ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
בהגש”פ כתוב: “כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, ואחד רשע.

.

.

“, מדוע נכתב בהגדה המילה אחד לפני סוג בן ולא ישירות חכם, רשע.

.

.

?
לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

יום ראשון א’ דחוה”מ ט”ז ניסן תשע”ו

פעיה”ק ירושלם תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

הנה בירושלמי פסחים פ”י ה”ד הגירסא היא כמו שהקשיתם, בלא אחד אחד, תני ר’ חייה כנגד ארבעה בנים דיברה תורה בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאול.

בן חכם מהו אומר [דברים ו כ] מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה יי’ אלהינו אותנו אף אתה אמור לו [שמות יג יד] בחזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים.

בן רשע מהו אומר [שם יב כו] מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו [שם יג ח] בעבור זה עשה ה’ לי לי עשה לאותו האיש לא עשה.

אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להגאל משם לעולם.

טיפש מה אומר [שמות יג יד] מה זאת אף את למדו הלכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת.

בן שאינו יודע לשאול את פתח לו תחילה עכ”ל.

אכן מה שבעל ההגדה חילק ואמר אחד חכם ואחד רשע וכו’, וכן הוא במכילתא בא מסכתא דפיסחא פי”ח, לפי פשוטו הוא משום שכל בן הוא נפרד וקאי על פסוק בפני עצמו, דפסוק אחד מיירי בחכם ופסוק אחד מיירי ברשע וכן כולם, לכן נאמר אחד חכם ואחד רשע, ולא חכם רשע בב”א.

כלומר שמכיון שישנם ארבעה פסוקים בהגדה, וכל אחד מן הפסוקים מכוון לבן אחר, ממילא נאמר אחד .

.

.

ואחד, מכיון שכל בן הוא בנפרד לגמרי, ולא דברה התורה על כולם בבת אחת.

ובאמת בהרבה מקומות במשנה נזכר לשון כעי”ז, וכמו אחת קטנה ואחת גדולה (סוכה י”ט ב’) וכמו אחד בתולות ואחד בעולות (יבמות מ”א א’), וכן אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין (ר”ה דף כט:), אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה (בבא קמא נ:) וכן הרבה (עיין תוס’ סוכה כ’ א’ ד”ה אחת קטנה, כתובות כ’ ב’ ד”ה אחד, זבחים צ”ב ב’ ד”ה אי), וזהו דרך התנא בכ”מ.

וכתב בעל הליכות עולם שער שלישי פרק ב אות ה וז”ל, כל היכא דאיכא בין זה ובין זה או אחד זה ואחד זה אין לדקדק למה לי סיפא מרישא שמעינן לה דאורחיה דתנא בכל דוכתא דקתני בין זה ובין זה אף על גב דהוי סיפא מילתא דפשיטא כמו שכתבו התוספות ז”ל בפרק כיצד צולין גבי ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח וכו’ ועצם שאין בו מוח לא הוה צריך דמרישא שמעינן ליה מכל שכן אלא הואיל וקתני אחד אחד אין לדקדק.

ומורי החכם נר”ו היה מספק בכך במקום שאומר לא זה ולא זה שהרי ע”כ פירושו בין זה ובין זה, כי הא דע”ז הניצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה והרבה כמוהו, ומסתברא שאין לחלק וכל לא זה ולא זה הוי כמו בין זה ובין זה ואין לדקדק למה לי סיפא מרישא שמעינן לה.

ואני מצאתי בריש מועד קטן דקתני בין בין ומדקדק הגמרא, דתנן משקין בית השלחין בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שלא וכו’ ודייק התם השתא ממעין שיצא בתחלה אמרת משקין ממעין שלא יצא בתחלה לא כל שכן ומצריך לה התם ושמא דמכל מקום הואיל ויש לו טעם מפורש כמו שכתבתי בלא זו אף זו ע”כ.

יתכן שבפירושי ההגדות תמצא ביאורים בזה, מאחר וזכינו שנדפסו בדורינו הגדות רבות, ומ”מ זהו פשוטו של דבר.

קרא פחות
אהרוןהתורהידכהניםמשהסוכהקטןתשובה
0
נשאל: י״ז בניסן תשפ״ה

דין סמיכה כישיבה נאמרה לגבי כמה דינים (לגבי מתפלל בסי’ צד סקכ”ב ולגבי ד’ אמות של תפילה בסי’ קב סק”א וכן לגבי דיני חליצה בסוף אה”ע ודיני עדות בחו”מ סי’ יז ס”ב ובהגר”א ופת”ש שם וכן בזבחים יט ע”ב ובתוס’ ...קרא עוד

דין סמיכה כישיבה נאמרה לגבי כמה דינים (לגבי מתפלל בסי’ צד סקכ”ב ולגבי ד’ אמות של תפילה בסי’ קב סק”א וכן לגבי דיני חליצה בסוף אה”ע ודיני עדות בחו”מ סי’ יז ס”ב ובהגר”א ופת”ש שם וכן בזבחים יט ע”ב ובתוס’ שם ד”ה עמידה וד”ה וליתב ועוד), ובד”כ נאמר כלל זה רק לחומרא ולא לקולא [מג”א סי’ קמא סק”ב וכ”כ הגרח”ק], והטעם מכיון שיש דעות בזה (וראה בה”ל ס”ס תכב ד”ה מעומד), ומצינו גם פוסקים שחילקו דסמכה חשיב ישיבה לעענין אחד ועמידה לענין אחר וכמו בתוס’ שם דמוכח בדבריהם דלענין קריאה”ת נקטו דסמיכה כישיבה ולענין ישיבה בעזרה נקטו דסמיכה כעמידה (ועי’ בבה”ל שם) או דנחשב עמידה וישיבה (עי’ ש”ך שם ע”פ הב”ח), ויש פוסקים שנקטו דסמיכה היא ספק (עי’ סמ”ע בחו”מ שם) או מוצא מכלל ישיבה ועמידה (בהגר”א שם), כללו של דבר כל דבר שצריך מן הדין ישיבה אינו מועיל סמיכה ובדבר שאין צריך מן הדין ישיבה כמו נפילת אפים הוא נידון בפני עצמו (דעי’ ברמ”א בחו”מ שם ובנו”כ שם), אבל סוגיין דעלמא שלא להחשיב סמיכה לישיבה וכמ”ש הגרח”ק.

קרא פחות
ברכת המזוןדיניםחומרא קולאישיבהסמיכה
0
נשאל: כ״א בניסן תשפ״ה

בבה”ל ריש סי’ קט נסתפק בזה ולא הכריע אולם למעשה נקטו הרבה אחרונים להתיר בזה [ערה”ש ס”ה וחזו”א דינים והנהגות פ”ד אות כא ושלמת חיים סי’ כב ואורח נאמן סי’ נב סק”א וכ”כ בצוואת יסוד ושורש העבודה סי’ טז, ועי’ ...קרא עוד

בבה”ל ריש סי’ קט נסתפק בזה ולא הכריע אולם למעשה נקטו הרבה אחרונים להתיר בזה [ערה”ש ס”ה וחזו”א דינים והנהגות פ”ד אות כא ושלמת חיים סי’ כב ואורח נאמן סי’ נב סק”א וכ”כ בצוואת יסוד ושורש העבודה סי’ טז, ועי’ בשו”ת אפרקסתא דעניא ח”ב סי’ קז שכן משמע בספר חסידים אות תשפד שהובא במשנ”ב סי’ קכד סקי”ג בשם המג”א, ועי’ עוד פרטי דינים בס’ לשכנו תדרשו הל’ תפילה אות נח בשם הגריש”א ודעת נוטה ח”א עמ’ שמו], וכן המנהג פשוט, וכידוע שבהרבה מקומות נוהגים שאין ממתינים אלא לעשרה (ומנהג זה צ”ב מצד עצמו ואכמ”ל), דס”ל שמי שהתחיל עם הציבור לא עבר איסורא במה שאינו יכול לענות מחמת זה קדיש וקדושה, ומי שהתחיל אחר הציבור כ”ש שאין הציבור צריכים להמתין לו.

ומ”מ יש להקפיד על הדינים המבוארים בשו”ע ורמ”א שם כשאומר החזן החזהש”ץ היכא דאפשר דהיינו לשתוק בקדושה ולכוון לשמוע עם הש”ץ עד סיום האל הקדוש ולשחות במודים עם הקהל, ולענין שאר הדינים (כגון לענין שומע תפילה ולענין אם צריך לכוון לברכה ששוחה בה) יעוי’ בפוסקים בסי’ קט.

בגוף נידון זה יש להוסיף דבשם החזו”א הובא שלא יאמר שלום רב במקום שים שלום כדי להספיק קדושה, וכך הובא בשם כמה אחרונים, ומאידך האדר”ת נקט להיפך, ובאמת כדברי החזו”א שנקט שהוא חיוב לומר שים שלום בשחרית כן מתבאר גם מדברי הבה”ל סי’ קכז עי”ש, רק דשם אכן אין הפסד בזה משא”כ באופן של החזו”א, רק דיש להעיר דבאמת כל עיקר הדברים מחודשים כיון שיש מקומות שהיו אומרים רק שלום רב ורק שים שלום, ממילא מחודש לומר דיש חיוב בזה לומר כפי נוסחתו (עי’ במשנ”ב סי’ סח) שהוא עדיף מחיובא דקדושה, [ואיני יודע אם הי’ מפורסם כל המנהגים בזה בזמן האחרונים], וכ”ש לדמותו לדין זכרנו לחיים (עי’ בה”ל הנ”ל), שהוא תקנה קבועה מימי הגאונים ופשטה בכל ישראל, וגם להצד שהביא הבה”ל בריש סי’ קט דהפטור מקדושה כשהתחיל להתפלל עם הציבור הוא משום שעכשיו הוא אנוס מ”מ בכה”ג יל”ע אם חשיב אנוס, ומ”מ יל”ע אם נחשוש לשי’ הבה”ל שיש צד שעובר איסור במה שהתפלל עם הציבור והאריך האם בכה”ג נימא דיעשה כהאדר”ת, ולכאורה בזה אה”נ רק דלא נהגו לחשוש לצד זה מעיקר הדין מאחר דהבה”ל גופיה לא הכריע כן ושאר אחרונים הכריעו להיפך, וכמו”כ יש לדון להחזו”א גופיה באדם שעבר והתפלל אחר שהתחילו הציבור ועכשיו יוכל להספיק קדושה אם יאמר שלום רב כיון שאם יאמר שים שלום לכאורה נתברר שעבר איסור, ואם יאמר שלום רב צל”ע אם חשיב איסור גמור אפי’ אמר במזיד, ואולי בזה יודה החזו”א שיאמר שלום רב (עכ”פ כשלא יוכל לומר קדושה במקום אחר), דלא מיירי אלא באופן שאין מוטל עליו לקצר להספיק קדושה.

קרא פחות
הארכת תפילההפסד מצוהקדושהקדישתפילה בציבור
0
נשאל: ב׳ בתמוז תשפ״דב:

בתחילת ההבדלה מחזיק היין בימין והבשמים בשמאל מלבד בזמן ברכת הבשמים שאז מחזיק הבשמים בימינו והיין בשמאלו ואחר כך מחזיר היין לימינו (שו”ע או”ח סי’ רצו ס”ו). ומשמע שם שגם בזמן ברכת הנר היין בימינו ואינו מחזיק הנר כלל, וכך נהגו ...קרא עוד

בתחילת ההבדלה מחזיק היין בימין והבשמים בשמאל מלבד בזמן ברכת הבשמים שאז מחזיק הבשמים בימינו והיין בשמאלו ואחר כך מחזיר היין לימינו (שו”ע או”ח סי’ רצו ס”ו).

ומשמע שם שגם בזמן ברכת הנר היין בימינו ואינו מחזיק הנר כלל, וכך נהגו בהרבה מקומות, והטעם נראה שברכת הנר הוא ברכת הראיה (ודעת כמה פוסקים שמברך אחר הראיה משום שהוא ברכת הראיה) ואינו ברכת הנהנין כמו ברכת בשמים או ברכת היין, ולכן את הנר אין צריך להחזיק בימינו.

וכן משמע בכמה סעיפים שאין קפידא לברך דוקא כשמחזיק את הנר, יעוי’ סי’ רחצ ס”ד וסט”ו.

אולם בקהילות יוצאי גרמניה ראיתי שמקפידים להגביה גם את הנר בזמן ההבדלה ויש להם מנהג וסדר מיוחד בזה, ואולי מחשיבין ברכה זו מעין ברכת הנהנים או שסוברים שבכל ברכה גם בברכת הראיה אם אפשר להגביה עדיף להגביה (כגון ברכה על קוף ופיל וכיו”ב שאפשר להגביה) או שרק הוא מנהג.

קרא פחות
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א אחדשה”ט עבודה זרה דף ח א) ח: אמר רב פפא עד תריסר ירחי שתא כו’, לכאורה יש כאן כפל לשון, דהול”ל או תריסר ירחי או שתא. ויש עוד מקומות בש”ס שיש לשון זה. ויש לחקור מה ...קרא עוד

שאלה

לכבוד מו”ר הרה”ג רב עקיבא שליט”א אחדשה”ט

עבודה זרה דף ח

א) ח: אמר רב פפא עד תריסר ירחי שתא כו’, לכאורה יש כאן כפל לשון, דהול”ל או תריסר ירחי או שתא.

ויש עוד מקומות בש”ס שיש לשון זה.

ויש לחקור מה הדין בשנה מעוברת.

אשמח במ”מ בזה.

ב) ח: ברש”י ד”ה ומעיקרא – קודם שיכניס את אשתו כו’, לכאורה קשה מדוע כתב רש”י אשתו, הרי מהגמרא בדף ח.

מבואר שעשה סעודה לבנו.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א.

כך הוא לשון בני אדם כמו גם מ”ש בתורה שבוע ימים וע”ש בפרש”י, ואם בתורה איכא פלוגתא אי אמרי’ דברה תורה בלשון ב”א מ”מ בלשון חכמים לכאורה מילתא דפשיטא היא שדברו כל’ בנ”א.

איני מכיר טעם שיהיה חילוק בשנה מעוברת בגוי להצריך י”ג חדשים, אבל לא עיינתי בזה.

ב.

משתה לבנו הכונה סעודה לנישואי בנו ומש”כ אשתו הכונה אשתו דבנו וכן אשתו דעצמו, ר”ל בין אם בעל הסעודה הוא אבי החתן ובין אם הוא החתן עצמו, דבשניהם הדין כך כמדומה, דהאיסור הוא מחמת שמחה הבאה משום נישואין.

וכתב אלי: באמת בכתובות ח.

איתא תריסר ירחי שתא וראיתי דיון באחרונים אם חודש העיבור בכלל.

עיין דברי יציב חלק ה סימן פד פה באה”ע ועוד.

מעניין שיש שמחה שוה כשעושה סעודה בשביל בנו וכשעושה סעודה לעצמו.

***

קרא פחות
תשובה
0
נשאל: י״א באדר ב׳ תשפ״דב:

חולה אינו צריך לשלם את התענית ביום אחר, מכיון שתענית אסתר אינה חמורה מרוב הצומות האחרים שחולים נפטרו לגמרי, ולא נזכר לשלם תענית אלא רק לענין מי שהוא רק כואב עיניים שמעיקר הדין בשאר צומות יש עליו חיוב תענית, אבל ...קרא עוד

חולה אינו צריך לשלם את התענית ביום אחר, מכיון שתענית אסתר אינה חמורה מרוב הצומות האחרים שחולים נפטרו לגמרי, ולא נזכר לשלם תענית אלא רק לענין מי שהוא רק כואב עיניים שמעיקר הדין בשאר צומות יש עליו חיוב תענית, אבל חולה שמעיקר הדין אפילו ברוב שאר צומות פטור מלצום ואסור לצום אינו צריך להשלים, ויותר מזה כ’ בכה”ח שגם מי שע”פ חוות דעת הרופא התענית מזיקה לו, לא יצטרך לשלם לאחר מכן התענית ביום אחר, ואף מעוברות ומניקות יש צד בפוסקים שאינן צריכות להשלים התענית עי’ במשנ”ב, אבל חולה גמור פשיטא שאינו צריך להתענות ולא לשלם התענית ביום אחר.

 

קרא פחות
חולה
0
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

{בע”ה כ”ח שבט תשע”ו מודיעין עילית} היאך ראו מצרים את ישראל בשבת הגדול שהיה מכת חשך א) מה שהקשה שלפי חשבונו זמן שבת הגדול היה במכת חשך, א”כ אינו מובן מה שארז”ל שהיו מצריים רואין השה לקרבן פסח ומעיהן מתחתכות, ...קרא עוד

{בע”ה כ”ח שבט תשע”ו
מודיעין עילית}

היאך ראו מצרים את ישראל בשבת הגדול שהיה מכת חשך

א) מה שהקשה שלפי חשבונו זמן שבת הגדול היה במכת חשך, א”כ אינו מובן מה שארז”ל שהיו מצריים רואין השה לקרבן פסח ומעיהן מתחתכות, שהרי לא ראו איש את אחיו במכת חשך.

תשובה לא ראו איש את אחיו, אבל את ישראל ראו.

ואם יתפלא השואל עלי מהיכן אני ממציא חידושי אגדות האלו, אביא בזה מה שארז”ל כן להדיא, וז”ל (מכילתא דרשב”י שמות י”ד), ויהי הענן והחושך ענן לישר’ וחושך למצ’ את מוצא שכל מי שנתון באפילה רואה מי ששרוי באורה והיו מצ’ שרויין באפילה וישר’ שרויין באורה כענין שנא’ לא ראו איש את אחיו וגומ’ (שמ’ י כג) מיכן את מוצא לעתיד לבוא אומ’ קומי אורי כי בא אורך וגומ’ ואומ’ כי הנה החושך וגומ’ (ישע’ ס ב) ולא עוד אלא שהיו המצריים שרויין באפילה ורואין את יש’ שהן שרויין באורה ואוכלין ושותין ושמחין והיו מזרקין בהן חצים ואבני בלסטא והיה מלאך וענן מקבלן כענין שנא’ אל תירא אברם אנכי מגן לך וגומ’ (בר’ טו א) ואומ’ אלקי צורי אחסה בו וגומ’ (ש”ב כב ג) ואומ’ כל אמרת אלוה צרופה וגומ’ שם לא ולא קרב זה אל זה כל הלילה היה מצרי עומד אין יכול לישב יושב אין יכול לעמוד טעון אין יכול לפרוק פרוק אין יכול לטעון והיה ממשש באפילה שנא’ וימש חושך (שמ’ י כא) עכ”ל, והנה מכת חשך שעל הים היתה חמורה מזו שהיתה בארץ מצרים, ואם בה ראו את ישראל ה”ה שראו גם בראשונה, ובפרט דבמדרש עצמו הרי משוה ביניהם כמבואר מתוכו, וא”כ היו שוין זל”ז.

הנחת תפילין בחול – מ”ט לא סגי באות דמילה

ב) מה שהקשה הג”ר דוד פאלק מדברי הרוקח ריש הל’ שבת, שכתב דבשבת אין מניחין תפילין משום שהשבת אות ליציא”מ משא”כ בחול שאין אות ליציא”מ דמילה אינה אות ליציא”מ ולכך מניחין תפילין שהן אות ליציא”מ, וקשה הרי גם מילה מלו ישראל כדי שיגאלו.

תשובה מ”מ עיקרו לא נתקן בשביל זה, ואי”ז טעם המצוה ולא דמי לתפילין ושבת שהם זכר ליציאת מצרים.

קרא פחות
מילהפסחשבתתפיליןתשובה
0
נשאל: כ״ד בתמוז תשפ״ה

ברמ”א סי’ רנט ס”ז מבואר דהאופנים שנזכרו בפוסקים לסתום את התנור הוא רק באופן שסותם ביום אבל בלילה אסור כיון שעדיין לא נתבשל המאכל וממהרו להתבשל, ולפי המבואר במשנ”ב שם בלילה בסתמא יש לחוש שעדיין לא נתבשל אבל אם יודע ...קרא עוד

ברמ”א סי’ רנט ס”ז מבואר דהאופנים שנזכרו בפוסקים לסתום את התנור הוא רק באופן שסותם ביום אבל בלילה אסור כיון שעדיין לא נתבשל המאכל וממהרו להתבשל, ולפי המבואר במשנ”ב שם בלילה בסתמא יש לחוש שעדיין לא נתבשל אבל אם יודע שנתבשל משמע דגם בלילה מותר כמו ביום.

ולפ”ז בסיר ע”ג האש שהתגלה אם עדיין אינו מבושל כל צרכו או במקום שמסתמא יש לחשוש כגון כשנתנו שם בשר בהמה קודם שבת יהיה אסור לכסותו בזמן סעודה ראשונה ואם נפתח יהיה אסור לסוגרו כמו שאסור ליטלו משם כדי להחזירו כל זמן שלא בשל כל צרכו, וכן מבואר במאירי שבת עג ע”ב שהמכסה קדירה שע”ג האש שלא בשלה כל צרכה חייב עליה (עכ”פ באופן שממהר בישולה) וכן ברע”ב פ”ז מ”ב שהנותן כיסוי ע”ג הקדירה העומדת ע”ג האש חייב, וכן במשנ”ב סי’ שיח בסופו ס”ק קיח כתב בשם הרמב”ם שכל העושה דבר מצרכי בישול ה”ז מבשל ומטעם זה הוא חיוב מגיס.

אולם באופן שנתבשל כל צרכה יש לדון דבפשוטו משמע דשרי אבל יש לדון מטעם מגיס דבזה יש דעות שגם בנתבשל כל צרכה הוא אסור (עי’ משנ”ב סי’ שיח בשם הכלבו וב”י ס”ס רנג בשם הכלבו וכ”ה בא”ח הל’ שבת סי’ נג נד בשם רבינו יונה) ויש לדון בהגדרת מגיס כאן.

ובאמת כל ענין מגיס בקדירה שבשלה כל צרכה הוא מחודש מאוד דהרי אפי’ להחזירה שרי בזמן זה והוא מחודש לומר שדבר שמותר להעבירו ממקום צונן אל האש יהיה אסור להגיסו בעלמא, ועי’ במשנ”ב סי’ שיח ס”ק קיז דעיקר הדין דהגסה בנתבשל כל צרכו שרי וכן ציינו לזה לדעת החזו”א סי’ לז סקט”ו שנקט שמותר להקל בזה.

[וצל”ע אם יש מקום לומר דשמא ס”ל להראשונים המחמירים בזה דהחזרת קדירה על האש אסור אפי’ בנצטנן קצת עכ”פ כשיש שם לח (ולרבינו יונה גופיה בר”ן ר”פ אין טומנין אפשר שאין חילוק בין לח ועי’ בשביתת השבת מבשל הערה כ) ולכן במים חמין מחמירין ועיקר הנידון בכלבו וא”ח שם במים שנתחממו בפני עצמם שיש לחוש דחשיבי שאין עודה בידו ואם נצטננו קצת משמע דחששו למגיס דאורייתא (וגם זה אינו מוחלט דמה שנקטו מבשל אפשר דהכונה בזה לחזרה דרבנן ומגיס שייך גם בחזרה דרבנן ובפרט לפי מה שכ’ האחרונים דהגי’ הנכונה בכלבו הוא לפי שהן מערבות ומגיסות הקדרה [וגם לפי הגי’ ‘מתערבות’ אפשר לפרש בדיוק באותו אופן] ולפ”ז אפשר דעיקר תחילת האיסור הוא משום חזרה וגם בא”ח שם כתב דאסור לתת המים אם הוא על האש ולא נחית להדיא לפרש שהאיסור באותם הנשים הוא מצד מגיס), אבל בחזרה מיד של כל הקדירה אחר זמן כל דהוא שעודה בידו ולא הניחה ע”ג קרקע מחמירים, יש להוסיף בסוגריים דהא”ח חלק מלשונו הוא שווה ממש לדברי הכלבו אות באות וניכר שמבטן אחד יצאו הדברים וממילא מהא”ח שמתבאר מדבריו דהאיסור אינו מצד ההגסה דוקא אלא מצד שמביא מים ממקום אחר והאיסור אי מצד חזרה אחר שסילקה מקדירה ראשונה אי משום שאינה בכלי ראשון אע”ג דכאן הכ”ש על האש אי משום דחיישי’ שאינם רותחים ומיניה נשמע להכלבו שהאיסור הוא ע”ד זה כמשנ”ת וממילא כיון דיש איסור חזרה יש גם איסור הגסה על האש, ואם יש ממש בדברים אלו מסתמא שכבר קדמוני בזה אם כי לע”ע לא ראיתי מי שכ”כ, ומ”מ אין הדברים כאן אמורים להלכה או למעשה אלא לפלפולא בעלמא].

אבל עכ”פ י”ל דנתינת כיסוי שמא עכ”פ בזה שייך לומר דלא חמיר מהחזרת הקדירה עצמה דשרי גם לפי הצד שמפרש בכלבו שאיסור מגיס חמיר מאיסור חזרה, אבל בכיסוי יש לטעון דבכלל מאתים מנה והבו דלא לוסיף עלה, אם כי אפשר דאינו מוכרח.

אבל ראיתי במלאכת שבת להגרי”מ שטרן עמ’ צח שהביא בשם התהל”ד מהדו”ת סי’ רנב סקל”ב ושביתת השבת מלאכת מבשל ס”כ להחמיר בזה (ולע”ע לא ראיתי דברי השביתת השבת), ובדקתי בתהלה לדוד שם שהוא נקט לשיטתו (בסי’ רנב סק”א) דהגסה על האש אסור מעיקר הדין גם במבושל כל צרכו ושלא על האש אסור מעיקר הדין רק בשאין מבושל כל צרכו (ושלא על האש ומבושל כל צרכו נקט שאין מעיקר הדין ולכן אסר לחומרא רק להגיס בו והתיר להוציא בכף ועי’ במשנ”ב סי’ שיח רק דהמשנ”ב לא נקט אפי’ על האש מעיקר הדין), וע”ז הוסיף במהדו”ב דברי הרע”ב פ”ז מ”ב שהנותן כיסוי ע”ג הקדירה העומדת ע”ג האש חייב, ופי’ התהל”ד דאפשר שמיירי במבושלת כל צרכה ומשום הגסה, ומיישב בזה למה לא הזכיר דין זה שלא ע”ג האש כיון שנתבשלה כל צרכה, דאם הוא מצד מגיס היה חייב שלא ע”ג האש אם לא נתבשלה כל צרכה.

ולגוף דברי התהל”ד יל”ע מאי דוחקיה לומר דיש בזה חומרת מגיס וממילא להעמיד דברי הרע”ב אפי’ בבשל כל צרכו דשמא נימא דלעולם כיסוי קדירה קיל ממגיס ולהכי גם אם במגיס יש איסור בבשל כל צרכו אבל בזה הכיסוי האיסור הוא רק בלא בלא בשל כל צרכו, וביותר דאם כוונת הרע”ב לחדש כ”כ דהאיסור אפי’ בבשל כל צרכו א”כ הו”ל לפרש כן להדיא, ושמא מסברא דנפשיה אמר לה התהל”ד או שמא ממה שהסמיכן הרע”ב מגיס ומכסה זל”ז (אבל לא הביא את לשון הרע”ב במה שהסמיכן, ואעפ”כ אפשר שסמך על זה).

והנה המשנ”ב ס”ק קיג הביא את המחמירים להוציא בכף אפי’ אחר שהעבירן מהאש ונקט בס”ק קיז שאינו חיוב מעיקר הדין להחמיר עכ”פ באופן זה, ומ”מ הוצאה בכף כלול בו צורת הגסה משא”כ כיסוי קדירה, ויש להוסיף דסתמא דמילתא של המוציאים בכף בלאו הכי מגלים ומכסים את הקדירה א”כ בפשוטו מה שנקט המשנ”ב שהוצאה בכף בבשל כל צרכו מותרת מעיקר הדין אחר שהעביר על האש ה”ה בכיסוי אבל ע”ג האש לא נחית לזה.

והרע”ב גופיה מסתמא סבר בהגסה כפשטות הדין וכרוב הראשונים דס”ל דהגסה בדבר שנסתיים בישולו אינו אסור אפי’ ע”ג האש ולכך לא חש לכותבם יחד אבל להכלבו אפשר דלכך לא הזכירן יחד (לפי הבנת האחרונים בדעתו) כיון שסובר שיש בהגסה דין מיוחד שאסור גם בבשל כ”צ דאפי’ בחזרה ליכא דין זה וכנ”ל.

[והנה לפי מה שמציין המשנ”ב בס”ק קיז לתחילת דבריו בס”ק קיג א”כ ההיתר מעיקר הדין צריך להיות גם כשהוא על האש כמפורש בתחילת דבריו בס”ק קיג אבל לפי מה דמסיים בס”ק קיז נקט דההיתר למעשה להוציא בכף הוא רק אחר שהעבירו מן האש, ואמנם היה אפשר ליישב דמה שמצדיק דבריו בס”ק קיג הוא רק בשלא על האש או ליישב באופן אחר שכיון שאפשר בקל להסירו מע”ג האש יש להחמיר בזה להסירו קודם, אבל נראה דעיקר היישוב לזה דבאמת עדיין סבר המשנ”ב דמעיקר הדין שרי להוציא בכף אפי’ ע”ג האש כיון שדעת הכלבו (לפי מה שהבינוהו האחרונים) תמוהה והוצאה בכף אפי’ בלא בשל כל צרכה אינה בישול ודאי כמגיס, ומש”כ בס”ק קיז דאין להחמיר בהוצאה בכף בבשל כל צרכו אחר שהסירו הוא להרוצה להחמיר בזה נקט שאין להחמיר דוק בלשונו שם, אבל הרוצה להקל יקל בנטילה בכף אפי’ ע”ג האש, ואם נימא דכיסוי קיל מנטילה בכף כיון שלא נזכר במשנ”ב א”כ בכיסוי בנתבשל כל צרכו אפשר דבזה אפי’ על האש אין להחמיר, אמנם בתהל”ד אפשר דנקט דכיסוי חמיר מהוצאה בכף דחשיב ליה כמגיס גמור לחייב חטאת אפי’ בבשל כל צרכו והוא עומד ע”ג האש, וגם מסברא יש לומר דכיסוי יותר מקרב בישולו מהוצאה בכף וגם יותר מתכוון לבשל, ומה שנשאר רק לומר בזה דהגסה הוא מחודש והאיסור לא ברירא כלל מהטעמים שנתבאר, ולכן הבו דלא לוסיף עלה].

היוצא מזה דיש צד חומרא בכיסוי קדירה שבשלה כל צרכה ע”ג האש אבל הוא מחודש וכמשנ”ת ולכאורה אין לזה ראיה ברורה בפרט דאפי’ הגסה גופא בבשל כל צרכו להמשנ”ב אינו אסור מעיקר הדין ולהחזו”א מותר ומ”מ המחמירים בהגסה בבשל כל צרכו ע”ג האש (כהבנת האחרונים בדעת הכלבו) יש לשים לב שיש מי שנקט בדעה זו שגם כיסוי בבשל כל צרכו ע”ג האש הוא דאורייתא.

קרא פחות
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה (נשאל לחכם אחד בחו”ל): {העולם אומרים שהגרי צדק הם הבודדים שבכל אומה ואומה שרצו לקבל את התורה וכו’ האם ידוע לכ”ת שליט”א מקור ממדרשי חז”ל לזה.(והחכם הנ”ל כתב תשובה בלשון לעז, ולא הצגתיה פה). } ואח”כ כתב ע”ז הנגיד הנכבד הרה”ג ...קרא עוד

שאלה (נשאל לחכם אחד בחו”ל):

{העולם אומרים שהגרי צדק הם הבודדים שבכל אומה ואומה שרצו לקבל את התורה וכו’ האם ידוע לכ”ת שליט”א מקור ממדרשי חז”ל לזה.

(והחכם הנ”ל כתב תשובה בלשון לעז, ולא הצגתיה פה).

}

ואח”כ כתב ע”ז הנגיד הנכבד הרה”ג אברהם דויד שליט”א בזה”ל:

{אף שאין בי יד בדברים אלו כך דעתי בקיצור.

לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי שאין הדעת סובלתו דלפי זה יוצא שדי להם בקבלה בלבד ומזה זכו להכנס תחת כנפי השכינה וכי בקבלה בלבד זכו ישראל לתורה ולמצוות וכי לא כתיב ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וכתיב אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ע”כ דאין קבלת התורה אלא חלק בלבד והדברים מפורשים בספר הכוזרי (מאמר א’ אות כ”ו) אמר החבר: כן הוא וכל הנלוה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו אך לא יהיה שוה עמנו ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו היה שוה בה כל אדם אך אנו חייבים בתורה מפני שהוציאנו ממצרים והתחברות כבודו אלינו מפני שאנחנו נקראים הסגולה מבני אדם ע”כ ואם קיבלו הגרים את התורה ע”פ עצמם מי הוציאם מעבדות לחירות כדי שיזכו למצוות.

אלא האמת הוא שיש סודות בענין הגרים שאין אני בקי בהם אבל זה ניתן ליאמר שהם בסודם נשמות ישראל שנתגלגלו באומות העולם וכענין מ”ש (שבת דף קמ”ו ע”א) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן א”ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי א”ל אע”ג דאינהו לא הוו מזלייהו הוו ע”כ והיינו דבעצם יש לגר זכות לתורה מאותה מעמד אבל מאיזה סיבה נפלו נשמותיהם לבין האומות או משום עון שלהם (כגון משכב זכור וכמ”ש רבינו האר”י) או משום תיקונים עליונים של הכלל כולו שהרי מדוד המלך ועד רבנן תנאי כמעט כל התורה ניתנה לנו ע”י גרים או בני גרים והוא מכח גדולתם וקדושתם לתקן תיקונים אשר אין בכח היחיד לעשות.

והא לך לשון רבינו האר”י ואחריה מדרגה רביעית גרועה מכולם והם הנשמות שנשרו מאדם עצמו אל עמקי הקליפות כי אלו ישנות נקראים ואפילו בפעם א’ שבאו לעולם אחר שנפלו בקליפות נקראים נשמות ישנות מגולגלות ואחריה מדרגה ה’ גרועה מכלם והם נשמות הבאות בגוף הגרים המגיירים (חוץ מנשמת רבי עקיבא שעליה דיבר בו הרב באריכות) ע”כ ולפחות מזה תבין דאין הדברים ככתבם.

}

ואאמו”ר הגאון שליט”א שלח אלי הדברים, ואח”ז כתבתי:

עש”ק‏ פ’ קרח כ”ה סיון תשע”ו

לכבוד אאמו”ר הגאון שליט”א

ולכבוד הנגיד הנכבד הג”ר אברהם דויד שליט”א

בענין המקור לגרים בשעת מ”ת, כפי הזכור לי אי”ז במדרשים הידועים לנו כרבה ותנחומא ופסיקתא, אבל יעויין מה שכתב הרב החיד”א בספרו חומת אנך על הנ”ך [רות ב], וז”ל, א”נ בסגנון אחר ישלם ה’ פעלך בעה”ב ותהי משכורתך בעה”ז וק”ל לרבי חסא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא ותירץ אשר באת לחסות דקבלת אנכי ולא יהיה ונשמות גרים היו שם ושמעת מפיו ויש בל תלין כמ”ש במ”א.

א”נ ישלם ה’ פעלך מגלגול תמר ותהי משכורתך על מצות דהשתא אשר באת מיהרת שאת ישראלית עכ”ל.

ומבואר בזה ב’ תירוצים בענין רות בפרט כמו שרצה הרב הראשון לטעון, או משום שהיה נשמתה במ”ת או משום שבעצם היה זה גלגול של ישראלית שירדה לבין האומות כמ”ש הרב דויד שליט”א.

ויעויין עוד בפירוש הנודע מרכבת המשנה על המכילתא בפרשת עשרת הדברות, שהביא דברי הרמ”ע מפאנו בזה, וז”ל, ועור יתכן לומר ררך רמז היות כל הנשמות העתידות עמדו מל הר סיני כמאמר אשר ישנו פה וגו׳ ואף נשמת גרים עמדו על הר סעי כמבואר בס׳ י׳ מאמרות ונשמת גרים המה ניצוצי קדושה שנפלו בין האומות ואמרו חז”ל לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם הגרים והיינו גלות השכינה מתגוללת אתנו בגלות כמאמר עמו אנכי בצרה ועי”ז שהשכינה מתגוללת אתנו כל הנשמות הפזורים והנפוצים תשוקתם אל מקורם ושרשם היותם חלק אלוה ממעל, וא”כ מצינו למימר דרך אפשרות שמהאי טעמא חזרה השכינה אף על בתי האומות להוציא משם מזלי הנשמות הנפוצים ביניהם להעמירם על הר סיני עכ”ל.

ומבואר בזה ג”כ מכל הענין הזה, ומבואר ג”כ דלא תליא בקבל בלבד, אלא שהם היו משורש הקדושה מתחילה אלא שנשרו בין האומות, ולכך באו מתן תורה.

[ועיין בחי’ חת”ס נדה י”ג ב’, ויש לבאר קצת בדבריו ג”כ].

והג”ר יהודה שורץ כתב אלי לציין לדברי הגמ’ בשבועות ל”ט א’, וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת ב”ד שכן מצינו במשה רבינו כשהשביע את ישראל אמר להן דעו שלא על דעתכם אני משביע אתכם אלא על דעת המקום ועל דעתי שנאמר ולא אתכם לבדכם וגו’ כי את אשר ישנו פה אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני דורות הבאים וגרים העתידין להתגייר מנין ת”ל ואת אשר איננו וכו’ ע”כ.

מ”מ יש לדון דמחד משמע שגרים צריך ריבוי נפרד, א”כ אינם בכלל מי שהיה בהר סיני דמתרבה ממילא, ומאידך א”א לומר כן דהרי א”כ תאמר כן גם על דורות הבאים, והרי בדידהו א”א לומר כן וצל”ע.

וכן נראה להדיא ממה שכתב בתורת חיים מסכת שבועות שם, וז”ל, אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני.

בסוף פרק שלישי פירשתי דכוונת השבועה היתה לחזק מעמד הר סיני משום דאע”ג דישראל קבלו התורה מסיני ואמרי נעשה ונשמע כיון דלא הוה אלא דבור בעלמא אכתי הוו מצו ליהדר בהו ולא היו ראוין לעונש ולכך השביען כי היכי דלא מצי תו למיהדר בהו ואם לא יקיימו התורה יענשו ולפי זה ניחא הא דנקט אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני ולא קאמר אין לי אלא אותן העומדין שם שהרי לאו בהר סיני היו עומדין באותה שעה אלא בערבות מואב אלא לפי שהשבועה היתה לחזק דבור נעשה ונשמע שאמרו בסיני שלא יחזרו בהן לכך נקט אין לי אלא אותן העומדין על הר סיני עכ”ל, ומבואר שהיה צריך את הגרים על מנת שיכללו הם ג”כ ולא רק מי שעמד על הר סיני.

אכן מאידך כתב במהרש”א חידושי אגדות במסכת שבועות שם, וז”ל, דורות הבאים וגרים כו’ ת”ל ואת אשר איננו פה כו’.

לענין שבועה דהר סיני מייתי לה הכא ולגבי גרים קאמר פ’ חבית אף על גב דאינהו לא הוי מזלייהו הוו אבל דורות הבאים מישראל לא הוה צריך למימר הכי אלא דנשמותיהן הטהורים היו שם כשהשביעם ומה שאמרו פ’ המפלת דמשביעים את האדם בשעת לידה היינו הגוף שלא היה נברא עדיין בהר סיני עכ”ל.

ומשמע דס”ל דהכוונה שכן היו בהר סיני, וזהו גופא הריבוי ללמד שעכ”פ היתה איזו מציאות מהם בהר סיני, ומ”מ צ”ב פשטות הגמ’ לפ”ז.

אח”ז כתב אלי עוד הנ”ל, עוד ראיתי שבספר אגרת האדם ציין לדברי הגמ’ בשבת קמו, א וז”ל הגמ’ שם אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי גרים מאי אמר ליה אף על גב דאינהו לא הוו מזלייהו הוו דכתיב את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה’ אלהינו ואת אשר איננו פה וגו’.

וראה עוד בדברי הרב החיד”א ב’דברים אחדים’ דרוש כ”ו לשבת כלה, ד”ה ובזה נבא לרמוז, וכן מש”כ במדבר קדמות מערכת ג’ אות ג’ וזל”ק: “גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, בחון לשון הזהב שאמרו גר שנתגייר, ולא אמרו גוי שנתגייר, להורות כי זאת לפנים ממעמד הר סיני שקבלנו התורה שם נמצא נפש הגר הזה הבא אחר זמן רב מאד להתגייר, וכמשז”ל דנפשות הגרים עמדו במעמד הר סיני, ונמצא שמאז הימים נפש זו עמדה ונשא”ת במעמד הנפלא של הר סיני אלא דאשתהויי אשתהי עד הזמן הזה ושפיר אמרו גר שנתגייר עכ”ל”.

וראה עוד אריכות גדולה בזה בשו”ת ציץ אליעזר (חי”ז, סימן מב).

עכ”ל הגרי”ש הנ”ל.

ויעויין עוד מה שכתב בעל ההפלאה ז”ל בפנים יפות במדבר טו, טו, וז”ל, הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה’, טז, תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וז”ל, הקהל חוקה אחת לכם וגו’ תורה אחת ומשפט אחד וגו’.

יש להבין ע”פ מ”ש בפרשת תצוה בעובדא דשבת דף ל”א ע”א דהאי גר שאמר להלל גיירני ע”מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, אמר ליה כל מה דסני לך לחברך לא תעביד, ענינו ששורש כל התורה כולה הוא נכלל באחדות והוא שורש של כנסת ישראל המשורשים באחדות האמתי ע”ש באורך, לכך קרא משה את יום מ”ת יום הקהל, כיון שבשעת מתן תורה נתאחדו כולם באחדות אמיתי, לכך אמר בלשון יחיד אנכי ה’ אלהיך [שמות כ, ב] וזש”ה [דברים לג, ד] תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כי ניתן התורה במקום קהלת יעקב והרמז לדבר כי שמות חכמה ובינה הם הוי’ שמספרו ע”ב ס”ג ושניהם מספרם קהל לכך נקרא שלמה קהלת על קהלת החכמה, ואחז”ל [ר”ה כא ב] ביקש קהלת להיות כמשה שהיה קהלת יעקב אלא הפרש הוא שמשה בשעת מ”ת עמד במדרגתו שנאמר בו [תהלים כד, ג] מי יעלה בהר ה’ ומי יקום במקום קדשו, כמו שנאמר [דברים ה, כח] ואתה פה עמוד עמדי, ע”כ זכה לכתוב את התורה שהיתה עמו פנים בפנים כדכתיב [שם לד, י] אשר ידעו ה’ פנים אל פנים, אבל בנביאים נאמר [יחזקאל ב, ט] ואראה וגו’ והנה בו מגלת ספר וגו’ והיא כתובה פנים ואחור והוא כענין שנאמר [שם א, יד] והחיות רצוא ושוב, וכמו שיבואר לפנינו בס”ד בפסוק [דברים לב, לט] ראו עתה כי אני אני הוא, פירוש נראה ונסתר, וז”ש [קהלת ז, כג] אמרתי אחכמה והיא רחוקה, והנה בתורתינו הקדושה חוקים אשר אין שכל האדם משיג אותם כמ”ש [רש”י לקמן יט, ב] בזאת חוקת התורה, וחלק התורה היא המורה ומלמדת את האדם להבינו השכל הטוב אשר היא נעלמת מן השכל הפשוט, והמשפטים הוא מה ששכל האנושי משיג אותו בפשיטות, והנה החוקים שהוא למעלה מן השכל שא”א להשיגו שם הוא שורש ואחדות התורה שכלולה כל כנסת ישראל והגרים שנבראו מן הנצוצות שנפלו בהתפשטות הגשמיות, אבל למעלה הוא אחדות האמיתי, וז”ש הקהל חוקה אחת לכם פירוש במקום הקהל שהיא אחדות אין פירוד בין נשמת ישראל לנשמת גרים כי הכל אחד הוא, וכיון ששורשם אחד ע”כ בהגייר הגרים וחוזרים ומתחברים בישראל גם מקום התורה והמשפט יהיה כאחד, והיינו דאמר תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם, כיון שכולם נאצלים משורש אחד, וכבר כתבנו למעלה שבחינת המנחות והנסכים הם סוד חכמה ובינה לכך כתיב הקהל חוקה אחת וגו’ גבי פרשת נסכים עכ”ל בעל ההפלאה, ומבואר בדבריו יותר כמש”כ הרב דויד שליט”א, שנשמת הגרים הוא המשך לנשמת ישראל והוא היה למעלה בשורש אחד, וצריך יותר להיות מבין בחכמת האמת, כדי שיהיה אפשר להבין מהו בדיוק החיבור ביניהם, וכמו שהתחיל הנ”ל לבאר בתשובתו, ואני לא באתי לידי מידה זו.

ויעויין עוד מה שכתב בס’ שרשי הים הלכות מגילה וחנוכה פ”א [מתלמיד בעל השער המלך על הרמב”ם], שהביא מש”כ הרב משה ן’ אדרת ז”ל, וז”ל, אבל גבי גרים מ”מ כיון שנכנסו תחת כנפיו של הקדוש ברוך הוא צריכין הם לפרסם הנס לאחרים דזה רצון הקדוש ברוך הוא בודאי והוי כמצוה דאורייתא עם מה ששמעתי מפי המקובלים שהנשמות של גרים כולם הם שורש נשמות ישראל א”כ אף הם היו באותו הנס ודוק ע”כ.

קרא פחות
גויהתורהידיעקבלידהמשהנדהקהלתרותשבתתשובה
0
נשאל: ו׳ באייר תשפ״ה

בכמה ראשונים [בתשובות רש”י סי’ שז ושבה”ל ס”ס רלד והאורה ח”ב סי’ קלב] כתבו הלשון, בין פסח לעצרת כשהצבור ממהרין תפילת ערבית מבעוד יום מונה רבי (וי”א שהוא רבינו יצחק ב”ר יהודה רבו של רש”י) עם הצבור ימים ושבועות בלא ...קרא עוד

בכמה ראשונים [בתשובות רש”י סי’ שז ושבה”ל ס”ס רלד והאורה ח”ב סי’ קלב] כתבו הלשון, בין פסח לעצרת כשהצבור ממהרין תפילת ערבית מבעוד יום מונה רבי (וי”א שהוא רבינו יצחק ב”ר יהודה רבו של רש”י) עם הצבור ימים ושבועות בלא ברכה מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא ברכתי ברכה לבטלה קודם שקיעת החמה ואם אשכח הרי מניתי ימים ושבועות למצוה עכ”ל (ועי’ רשב”א ח”א סי’ רלה מש”כ ע”ז).

והפשטות דלא מיירי בבין השמשות כיון שנזכר ביום ומבעוד יום וכן בפסקי תוס’ דלקמן נזכר בעוד היום גדול וכן בעוד לשונות בראשונים דלעיל שהביאו מנהג זה נזכר קודם שקיעה”ח (ועי’ להלן בדברי הבה”ל).

ויש מקום לבאר בכוונת זה שעושה תנאי שאם לא יזכור תהא ספירתו הראשונה למצוה, אולם יותר נראה דלא עשה תנאי כלל, אלא ר”ל דשמא שום מצוה בעלמא [והלשון מצוה בהרבה מקומות הכונה לאפוקי חובה] יש במה שסופר מבעוד יום כעין מה שתקנו ק”ש ותפילה מבעוד יום הלכך טוב לספור בלא ברכה עם הציבור מ”מ החיוב לא יצא בזה ולכך יכול לספור ולברך כדי שוב בלילה אם יזכור.

ובמחזור ויטרי הל’ ספירת העומר הובא הנוסח הנ”ל בקיצור גדול וג”כ לא נזכר שם שעשה תנאי אלא רק שספר עם הציבור בלא ברכה כדי שאם ישכח לא יהיה קירח מכאן ומכאן ומשמע שסבר שיש איזה צד לסברת המנהג רק דלעיקר ההלכה לא יצא אם עשה כהמנהג, ולכן אם יהיה בדעתו ויזכור יברך ממש אבל אם לא יזכור בדעתו לכה”פ אינו יכול לעשות גרוע מן המנהג (דהיינו שלא לספור כלל) ולכן יעשה עכ”פ כפי הוראת המנהג שיוצא מבעוד יום משום מהיות טוב אל תקרי רע.

ובאופן אחר יש לבאר שעשה תנאי ממש, וכך באבודרהם נזכר תנאי הובא בב”י סי’ תפט [ועי’ מש”כ בזה בט”ז סק”ג אם מהני תנאי במצוה ובספירה, ועי”ש בפמ”ג משב”ז סק”ג ובמג”א סק”ז ומש”כ בפמ”ג בא”א סק”ז ומשנ”ב סקט”ז (אע”ג דעיקר התנאי שם הוא לבה”ש מ”מ אפשר דקאי גם על דבריו בבה”ל שהביא הדעות דמיירי קודם לכן), והדע”ת כאן ציין לב”י בסי’ תקצ ותמה לא הובאו כאן הדעות שם, ואולי יש ליישב קושייתו דיש צד שספירה יותר חמוה לענין תנאים וכמו שנקטו הפוסקים דבכמה אופנים דמהני דברים באמירות אחרות לא מהני בספירה, ויש להוסיף עוד דבניד”ד להרשב”א המחמיר דינא הוא דהספירה צריכה להיות של יום האתמול וממילא כשיש ספק איזה יום לספור כרגע הוא חמור לענין ספירה כמו שכ’ האחרונים לענין ספירת ספק, וכ”ז הוא כבר נידון בפני עצמו ואכה”מ], אבל אינו מוכרח כלל בדברי שאר הראשונים.

ויש לציין דברשב”א שם למרות שפקפק על מקור השמועה שהביא השואל בשם רש”י מ”מ לא נראה ג”כ שלמד שיש תנאי, דהרי עיקר קושי’ מעיקרא ליתא מה שהקשה שם איך יכול לברך אם כבר ספר, ואם רצה לטעון דלא מהני תנאי הו”ל לפרש בהדיא למה לדעתו לא מהני תנאי.

ואם נימא שהיה כאן תנאי לענ”ד הוא משום דיש חשש שיוצא מפלג המנחה בספירה דיש צד שחשיב לילה (וע”ע שאג”א סי’ יז) וכמו צד שלכאו’ היה לבעל התה”ד (עי’ מג”א סי’ רסז סק”א דלהתה”ד חשבי’ לה כלילה לגמור סעודת שבת קודם לכן), ואע”ג שהרבה פוסקים שללו הצד הזה וגם אע”ג דהמחזור ויטרי לא ראה התה”ד שעדיין לא נכתב בימיו, מ”מ מאחר שהיה מנהג קבוע כזה בחו”ל כמבואר בהרבה ראשונים כנ”ל וכך נקטו כמה פוסקים להלכה (עי’ סי’ תפט ס”ג ובבה”ל שם בשם הרבה אחרונים דהיינו הלבוש והא”ר והחק יעקב ומאמ”ר ונהר שלום, ועי’ פסקי תוס’ מנחות סי’ קצב וסי’ קצד) ממילא מסתבר שהיה צד למחז”ו שמנהג זה נתקן ע”פ חכם ושיש צד שיש טעם וסברא למי שתיקן מנהג זה ולכן נקט לספור ולהתנות, או עכ”פ משום מהיות טוב לא לעשות גרוע מן המנהג, וכן הביאור בדבריו ע”פ המבואר שבהרבה מקומות היה המנהג פשוט להתפלל ולמנות מבעוד יום, וממילא א”צ להכנס לשום דחוקים בזה.

ויש להוסיף בזה עוד דנחזי אנן שאם היה יוצא תנאי זה מפי פוסק או חכם שעמד אחר שהזכירו הפוסקים להדיא צד זה ושיטה זו לא היה לנו ספק בכוונתו שהוא לחשוש לצד זה, והשתא נמי שנאמר התנאי קודם שנכתב התנאי בספרים אינו מופקע לפרש כן דהרי המנהג היה קבוע כן לברך קודם הזמן כמבואר בפוסקים ורבים מהפוסקים נקטו המנהגים בחזקת שנקבעו ע”פ חכם וכמבואר ברמ”א סי’ תרצ סי”ז בשם ב”י בשם א”ח שאין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבעו ע”כ, ועי’ ברמ”א חו”מ סי’ כה ס”ב בשם רשב”א דאם היה מנהג בעיר להקל מפני שחכם אחד הורה להם כך הולכין אחר דעתו וכו’ ע”כ, וממילא חשש למנהג זה שמא הוא אליבא דהלכתא וק”ל.

קרא פחות
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

לכבוד הגאון רבי חיים יצחק שליט”א מנהל מערכת זכרון אהרון שלום רב קבלתי חיבורכם על הלכות חנוכה וכו’. וראיתי שם מה שהקשיתם מ”ט אין נוהגים כהרמ”א בענין שמש שדעתו דיש להעימד את הנר שמדליקין ממנו שיהיה שמש, והנה גם אני חשבתי על זה בעת ...קרא עוד

לכבוד הגאון רבי חיים יצחק שליט”א

מנהל מערכת זכרון אהרון

שלום רב

קבלתי חיבורכם על הלכות חנוכה וכו’.

וראיתי שם מה שהקשיתם מ”ט אין נוהגים כהרמ”א בענין שמש שדעתו דיש להעימד את הנר שמדליקין ממנו שיהיה שמש, והנה גם אני חשבתי על זה בעת שהדלקתי הנרות מ”ט איני נוהג כן, שזהו למעשה המנהג הרווח היום, והיה נראה לי דהטעם ליישב המנהג הוא הוא, משום שהמנהג הרווח כיום להדליק בנרות של שמן, ורוצים להדליק שמש לא פחות ראוי לקריאה מן הנרות ולכן מלכתחילה מדליקין השמש בנר של שמן.

והנה בפוסקים [מג”א הובא במ”ב סי’ תרע”ג סקי”ז] הובא שטוב להדליק נר על השלחן מלבד הנר הנ”ל של הרמ”א, וממילא שמעינן מזה שלא סגי בנר שעל השלחן ויש להדליק גם נר אצל הנרות, וכמבואר להדיא במ”ב שם סקי”ד ע”ש, אבל מ”מ מאחר ומחמירים לעשות נר השמש שאצל הנרות יפה כשאר הנרות ע”ז לא הוצרכו להעמיד שם גם הנר שמדליק בו [ואע”פ שיש שנהגו בזה, מ”מ הרמ”א גופיה לא הצריך כ”כ אלא מי שלא הדליק שמש ונמלך איך להדליק שידליק באופן המבואר ברמ”א, אבל מי שכבר מדליק שמש אחר אצל הנרות ואינו הנר שמדליק בו א”צ כ”כ להחמיר להוסיף לשם גם הנר שמדליק בו, מכיון שכל ענין זה אינו מן הדין.

והטעם לנוהג הזה המקובל שלא להדליק השמש ממין נרות פחות יותר אע”פ שיש ת”ח שאין מקפידים בזה, וכך גם מסתבר שלא ראינו מקור ברור לזה, אבל אפשר לבארו דהנה ההיתר להשתמש באור אחרי שיש שמש הוא משום דאמרינן שעיקר תשמישו הוא מאור השמש, עיין משנ”ב סי’ תרע”ג סק”כ ובבאר היטב סק”ה, וכן מבואר בלשון הש”ע כדי שאם ישתמש לאורה יהיה לאור הנוסף כו’, ואם כל הנרות חנוכה יפים וטובים והשמש הוא פחות א”כ אי”ז ניכר כ”כ שהוא משתמש באור השמש.

ועוד טעם מה שלא רצו לזלזל לעשות השמש פחות מן הנרות הוא כמבואר בספה”ק [יסוד יוסף פרק פ’ ותלמידו קב הישר פרק צ”ו, כפי שהבאתם בחיבורכם], שיש קדושה גדולה בשמש, ולכן מפני כבודו לא רצו לזלזל בו.

בברכה מרובה על כל פעלכם הק’

עקיבא משה סילבר

***

קרא פחות
אהרוןהלכות חנוכהחנוכהיצחקמשה
0
נשאל: כ״א במרחשוון תשפ״ה

יכול להפסיק ואינו חיוב, ואם מפריע לו לכוון בתפילה שלא יפסיק, ויש אומרים שהוא חוב המוטל עליו להפסיק. מקורות: בשו”ע ס”ס קד הביא פלוגתא אם יפסיק [בשהייה] לשמוע קדושה (ודעות אלו הם בתוס’ דברכות) ולהלכה מפסיק וכן מבואר ...קרא עוד

יכול להפסיק ואינו חיוב, ואם מפריע לו לכוון בתפילה שלא יפסיק, ויש אומרים שהוא חוב המוטל עליו להפסיק.

מקורות:

בשו”ע ס”ס קד הביא פלוגתא אם יפסיק [בשהייה] לשמוע קדושה (ודעות אלו הם בתוס’ דברכות) ולהלכה מפסיק וכן מבואר בפוסקים וצל”ח ורע”א בעין הגליון שם.

ויש לדון מה הדין בברכת כהנים, דמחד גיסא אינו חיוב באותה דרגה של קדושה לכאורה, וא”כ יש מקום לטעון שבזה לא הותר להפסיק אי’ בשהייה כיון דלכתחילה אסור להפסיק בשהיה לדבר שאינו צורך התפילה.

ומאידך גיסא יש לומר דגם להמחמירים גבי קדושה משום שהוא שומע כעונה אבל כאן ששומע שמברכים אותו (דבר שאינו מחוייב לאומרו ואינו בתורת אמירתו כלל מדין ברכה) מנ”ל דחשיב שומע כעונה.

וכן יש ללמוד ממה שמועיל תנאי לכו”ע שהשמיעה לא תהא כעניה, עי’ רע”א בס”ס קד וצל”ח, וכן נראה שנקט המשנ”ב בשעה”צ ריש סי’ תפט סק”ה.

והנה החזו”א ג”כ תפס דבקדושה צריך להפסיק לענות [ראה אגרות וכתבים להגרח”ק ועי’ שו”ע ומשנ”ב ס”ס קד], דלדידן סבירא לן דהפסקה לשמוע לא חשיבא הפסק [עי’ שו”ע שם], ואע”ג דהפסק בשהיה מצינו בכ”מ דלכתחילה לא יפסיק אפי’ בשיהוי מ”מ שעת הדחק כבדיעבד, ובדיעבד הפסק עכ”פ בשהיה בלא אונס ובלא שהה לגמור כולה לא הוי הפסק, אבל לענין ברכת כהנים נקט החזו”א שיכול להפסיק [דינים והנהגות פ”ד סל”א] ואינו מחוייב [הגרח”ק בשמו, אעלה בתמר סי’ יח], וכנראה נקט בזה החזו”א שאינו חיוב המוטל על האדם.

אולם באג”מ ח”ה סי’ כ נראה שנקט שהוא חיוב המוטל עליו ושבאופן שאינו יוצא בברכתם צריך לעקור ולבוא לפניהם.

ויל”ע אם החזו”א יודה לאג”מ עכ”פ כשאין עשרה לפני הכהנים שצריך לעקור, וצל”ע בזה.

ודעה שלישית עי’ בתשוה”נ ח”א סי’ עז שרצה לטעון שלא יפסיק, והביא שהראוהו דברי החזו”א ולכך חזר בו קצת ממה שכתב, ואחר כך הביא ששמע מאדם נאמן ששמע מהחזו”א שמי שמפריע לו לכוון אם יפסיק לברכת כהנים שלא יפסיק, וע”ע שם ח”ג סי’ מד.

ויש לדון להחרדים המובא בביה”ל ריש סי’ קכח שהיא מצוה על הישראל הוא גם בדרגת חיוב, וא”כ מתי הוא החיוב, דהרי ברכת כהנים שבתפילה היא תקנה דרבנן, משא”כ הדאורייתא הוא כשקורין לכהן כדכתיב אמור להם כמבואר בשו”ע סי’ קכח, ויש לדון להחרדים כשקורין כהנים ויש שם ישראל אם הישראל מחייב מדאורייתא, ולכאורה אינו חייב כיון שאין האמירה של הישראל אלא של הכהן כדכתיב אמור להם, ואולי עכ”פ מדרבנן תקנו על הישראל לשמוע בתפילה דומיא מה שתקנו על הכהן לברך בתפילה כיון ששניהם מקיימים מצוה מן התורה (ויש לדחות דדוקא בכהן תקנו כיון ששייך בו חיוב בדאורייתא כשקורין לו).

ומאידך שמא יש לטעון דהנה החרדים למד דבריו מדכתיב כה תברכו את בני ישראל אע”ג שהוא פסוק שנאמר לכהנים, וא”כ יליף לישראל ממה שנאמר לכהנים, וא”כ שמא הוא חיוב על ישראל לפי שיטתו כשבאים הכהנים לברך הישראל, דהו”ל כעין אמור להם דכהנים, או דילמא זהו רק רשות, וצל”ע בכ”ז, ועי’ מה שצידד בתשוה”נ ח”א שם לדעת החרדים.

לגבי עצם הנידון אם מתפלל בזמן הברכה אם מפסיד הברכה אינו ברור כלל, והדברים יושלמו כאן בהמשך בתשובה זו.

השלמה לתשובה לגבי להפסיק באמצע התפילה בשהייה לברכת כהנים

ואמנם לגוף הנידון האם כשממשיך בתפילתו חשיב שאינו מתברך אינו ברור לי כלל, דבגמ’ בסוטה מבואר שהיה מנהגם לומר פסוקים בזמן ברכת כהנים, ואם כי אי’ שם שכבר ביטלום אבל מבואר שם שהוא משום דרך ארץ וכבוד הברכה, ולא משמע מהלשון שאין מתברכין כשאומרים פסוקים אלו, ואף שהיה מקום לחלק ולומר דרק בפסוקים שהם מענין הברכה אינו הפסק, מ”מ הרי לא נאמרו דיני שומע כעונה בכהנים לישראל, ואם משום שומע כעונה הרי בכל דיבור בשעת הברכה גופא מבטל השומע כעונה כמבואר בשו”ע בהל’ בהמ”ז, וגם האג”מ לא הזכיר הנידון על ברכ”כ בתפילה אלא מצד לעקור ממקומו כשעומד אחורי כהנים, אבל מצד להפסיק מהתפילה לשמוע הברכה אינו ברור לן שיש בזה הפסק לענין דיעבד, וכבר הערתי מזה באיזהו מקומן.

ולגוף הנידון לפי הצד שאם ממשיך להתפלל לא נחשב שמתברך האם יכול מאמצע ברכת הכהנים להתחיל להתברך, וכן לדידן לכו”ע מי שבא באמצע ברכת כהנים לפני הכהנים האם יכול להתחיל להתברך ממקום שהוא שם, דבפשוטו למה לא, ובפרט דלחלק מהשיטות בגמ’ עיקר הברכה היא מה שהקב”ה מברך אח”כ כדכתיב ואני אברכם ומפרשי’ לישראל לשיטה זו, א”כ שמא סגי בזה שהיה בחלק מברכת הכהנים, ששמע משהו מזה אחר שהברכה עצמה חלה בכשרות, אבל לדינא אינו פשוט כלל, דהרי לפי החרדי כה תברכו נאמר גם לישראלים להתברך וכנ”ל, והרי לכהן יש בל תגרע לברך חצי מהברכות, וא”כ שמא גם לישראל יש בל תגרע להתברך חצי מן הברכות, וצל”ע בזה, וכמדומה שלא נהגו להקפיד בזה כלל, ואולי דלענין זה סגי שיש ישראלים אחרים שמשלימים את הברכות ובס”ה כל הברכות נאמרו לישראלים, ואם סברא זו נכונה יש לדון האם לענין זה סגי שיהיו עשרה אחדים בתחילת הברכות ועשרה אחרים בסוף הברכות, או דבעי’ שעכ”פ מצד המתברכים יהיו אותם המתברכים מתחילה ועד סוף, ואם נימא דלענין המתברכים צריך אותם המתברכים, יל”ע א”כ למה לענין מתברך אחד חיצוני יכול לבוא באמצע, דממ”נ כה תברכו את בני ישראל דוקא או לאו דוקא.

השלמה לענין דיבור בשעת ברכת כהנים

יש לציין עוד לדברי המשנ”ב בסי’ קכח סקפ”ט לענין שלא יסתכלו בידי הכהנים כדי שלא יסיחו דעתם מן הברכה, ואמנם במשנ”ב שם גופא לא נזכר דההיסה”ד הוא לעיכובא, וגם יש לחלק בין דיבור לבין היסה”ד שאינו מקשיב ואינו שומע, ועי’ בהליכ”ש תפילה פ”י ס”א דלמעשה נקט בוודאות שאין מתברך רק לענין הסיח דעתו באופן שהסיח דעתו שלא זכר שהוא עומד בברכת כהנים, וציינתי במקו”א לדברי הבה”ל דמוכח מדבריו שמי שלא נתכוון לשמוע ברכת כהנים וגם לא שמע ודאי אינו בכלל הברכה.

 

קרא פחות
 הפסיקהבאמצעברכת כהניםדרבנןהלכההלכות תפילההפסקהפסקה בתפילההתורהחובכהניםשמו"עשמונה עשרהשמונע עשרהשמיעת ברכהשעת הדחקתפילה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

לכבוד אלופי ומידועי שליט”א ע”ד מה ששאלת מד’ הב”י שהביא הא”ח בסי’ תס”ז שדם אינו מחמיץ ולא מצאנו זה בא”ח, הנה בס’ הנ”ל לא מצאתי שנתעוררו שם ע”ז, אבל אפשר דהב”י ארישא קאי על מ”ר שמחמיצין ולא על דם, ועל מ”ר נזכר ...קרא עוד

לכבוד אלופי ומידועי שליט”א

ע”ד מה ששאלת מד’ הב”י שהביא הא”ח בסי’ תס”ז שדם אינו מחמיץ ולא מצאנו זה בא”ח,

הנה בס’ הנ”ל לא מצאתי שנתעוררו שם ע”ז, אבל אפשר דהב”י ארישא קאי על מ”ר שמחמיצין ולא על דם, ועל מ”ר נזכר שם בא”ח, או דהב”י נ”א היה לו מהא”ח ויעוי’ בב”י סו”ס ל”ב שציין הא”ח ולפנינו ליתא ובס’ פרי אליעזר על הל’ תפילין הביא שכ”ה לפנינו בכת”י הא”ח, וא”כ היה לפני הב”י נוסחא שלמה יותר מהספר א”ח.

***

קרא פחות
דםהלכות פסחפסחתפילין
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

לכבוד הג”ר צבי גולד {מה ששאלתם במ”ש [שמות יב מח] וכי יגור אתך גר וכו’ המול לו כל זכר, וק’ דהרי אין בניו מתייחסים אליו, שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. } הנה לא מיירי דוקא בגר שנתגייר מיד, וכמ”ש חז”ל והובא ברש”י ...קרא עוד

לכבוד הג”ר צבי גולד

{מה ששאלתם במ”ש [שמות יב מח] וכי יגור אתך גר וכו’ המול לו כל זכר, וק’ דהרי אין בניו מתייחסים אליו, שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

}

הנה לא מיירי דוקא בגר שנתגייר מיד, וכמ”ש חז”ל והובא ברש”י שם, יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר ע”כ.

וא”כ בא ללמד בגר שנולדו לו בנים כדין, וגם בעבדיו אם טבלו אחריו שדינם כדין עבד ישראל.

[ומצינו הרבה פעמים שנתרבו גרים להתחייב במצוות שבתורה כישראל, ואכמ”ל בביאור הענין, ועיין תוס’ בספ”ב דסוכה ובמה שציינתי עוד בביאורי על המכילתא].

קרא פחות
פסח
0
נשאל: י״א באייר תשפ״בב:

שאלה {בס”ד שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, למרות שאינם ראויים למאכל של כלב האם יש חיוב או צורך גדול בלהחמיר בשימוש במשחת שייניים/ נוזל לשטיפת הפה/ שפתון לאשה הכשר לפסח? לתשובת הרב אודה מקרב ליבי, מהקט’ ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
למרות שאינם ראויים למאכל של כלב האם יש חיוב או צורך גדול בלהחמיר בשימוש במשחת שייניים/ נוזל לשטיפת הפה/ שפתון לאשה הכשר לפסח?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי,
מהקט’ א.

}

תשובה

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

ע”ד שאלתך, הנה כידוע שההכשרים כאן בא”י נקטו להחמיר בזה, ועיין ביאור הלכה סי’ שכ”ו ס”י, שכתב, עיין בביאור הגר”א שדעתו כדעת הרבה מגדולי הפוסקים דאף בחול אסור דסיכה כשתיה ועכ”פ מדרבנן אסור ודלא כר”ת וסייעתו שהתירו בזה לגמרי.

מיהו מנהג העולם לרחוץ בבורית שלנו הנעשים מחלב ורק איזה מדקדקים זהירין בזה.

ואם מצוי להשיג בורית שנעשים שלא מחלב בודאי נכון לחוש לדעת המחמירין בזה עכ”ל.

אכן לענין איסור חמץ בפסח, לענין תרופה, כשנתערב האיסור בתכשיר קודם הפסח, כתב בשו”ת אג”מ או”ח ח”ג סי’ ס”ב להתיר ואפילו בודאי איסור מעורב בו, וז”ל, בדבר לסוך על חטטין בגופו כשאין בו סכנה רק צער בעלמא משיחה שנתן לו הרופא שמעורב שם אלכוהול של חמץ בפסח שכתר”ה הורה להיתר, יפה הורה וכו’, אבל פשוט שהוא רק כשנעשה המשיחה קודם הפסח, דבפסח גופיה כיון שכבר נאסר בהנאה כשלא נתערב בהמשיחה אסור אף אחר שערבוהו בהמשיחה ונפסל מאכילה, וכו’, אבל עיין ברמב”ם פ”ה מיסוה”ת ה”ח דשלא כדרך הנאתן דמותר לעשות מלוגמא מחמץ גם בפסח אף לחולה שאין בו סכנה משום שהוא שלא כדרך הנאתן, והביא הכ”מ מאורחות חיים דהוא מחמץ של נכרי והנכרי עשה המלוגמא, ולכן יכול כשיש לו צער טובא לעשות בפסח המשיחה בדראג סטאר של נכרי עכ”ל האג”מ.

וכ”כ להתיר אכילת תרופה של חמץ שנפסל לאכילת כלב, שם בח”ב סי’ צ”ב ובשו”ת מנחת שלמה מהדו”ת סי’ ס”ה.

וכבר כתבו כן בכתב סופר או”ח סי’ קי”א ויד אברהם יו”ד סי’ פ”ז סי”ז ועוד.

וכעי”ז כתב החזו”א או”ח סי’ קט”ז סק”ח, וע”ש בפרטי הדין, (וע”ע חוט שני פסח פ”ז סק”ב, קובץ תשובות ח”א סי’ מ”ט, ארחות רבינו ח”ב עמ’ רכ”ו).

וכל הנ”ל לענין חולה ולענין ודאי חמץ ולענין אכילה.

משא”כ בענין משחת שינים ושפתון שאע”ג שאין מדובר בחולה מ”מ זה קל יותר מאידך גיסא שאי”ז עומד כלל לאכילה ולא לבליעה, וגם הרי מדובר שאין כאן ודאי חמץ, וכן יש לדון בכל איפור, קרם לחות, תמיסה לעדשות מגע.

והנידון כאן לפ”מ שנתבאר בדברי האחרונים הוא אם יש בזה סיכה כדי שנחשיבו כשתיה, עי”ז שהאדם החשיב זאת לדבר הראוי לסיכה והו”ל כמחשיבו לאכילה.

[ובעצם בענין זה של אחשביה נחלקו הפוסקים, עיין באג”מ או”ח ח”ג סי’ ס”ב, שנראה שמחמיר בשלא לצורך רפואה, ועיין במקורות הרבים דלהלן בדברי האול”צ].

וכתב בהליכות שלמה פסח פ”ד סי”א בשם הגרש”ז אוירבך שמותר להשתמש בהם בפסח אף אם ידוע שיש בהן חמץ.

אכן הובא שם (ארחות הלכה הע’ 63) על הגרש”ז שהוא עצמו השתמש בסבון הכשר לפסח.

וכ”כ בשו”ת אור לציון חלק ג פ”ח סק”ו, סבונים, משחות שיניים, משחות כלים וחומרי ניקוי, בשמים ותמרוקים, אינם ראויים לאכילה כלל, ואין בהם חשש חמץ בפסח, ומותרים בשימוש בפסח ואינם צריכים הכשר עכ”ל.

וביאר שם בהערה וז”ל, בשו”ע בסימן תמ”ב סעיף ט’ כתב, חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת כלב, או ששרפו ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח.

והנה בגמ’ בפסחים דף כ”א ע”ב מבואר שחמץ (שנפסל מאכילת כלב) מותר בהנאה לאחר זמנו, אלא שנחלקו הראשונים אם מותר הוא באכילה.

שהר”ן שם כתב שה”ה שמותר באכילה, אלא לפי שאין זה דרך אכילה נקט לשון הנאה.

והרא”ש שם כתב שרק בהנאה שרי, אבל באכילה, כיון דאיהו קא אכיל ליה, אסור.

והיינו משום דמדאכליה אחשביה.

והנה כיון שהסבונים וחומרי הניקוי והמשחות והתמרוקים אינם ראויים לאכילה כלל ופסולים לאכילת כלב, א”כ מותרים הם בשהיה ובהנאה לכו”ע, ומותר להשתמש בהם בפסח.

ואמנם יש שחששו להשתמש בחומרים אלו, ומשום דקיי”ל סיכה כשתיה, (ראה ב”י יו”ד סימן פ”ד בבדק הבית שם ושם בסימן קי”ז ובכנה”ג שם אות י”ז ובזבחי צדק שם אות מ”ה.

וראה עוד בפר”ח שם ס”ק ד’ ובמחב”ר בסימן תרי”ד), וכמו שחשש הש”ך ביו”ד סימן קי”ז בנקודות הכסף לרחוץ בסבון הנעשה מחלב, וכן כתב בבאה”ל בסימן שכ”ו סעיף י’ ד”ה בשאר חלב, שנכון לחוש לדעת המחמירים שלא לרחוץ בסבון הנעשה מחלב, ע”ש.

אולם מלבד שאף בסבון הנעשה מחלב נראה עיקר שאין בו איסור, ומשום שאין לומר סיכה כשתיה אלא בדבר הראוי לאכילה ולא בדבר פגום.

(וראה גם בפר”ח ביו”ד שם ס”ק ד’ ובערוה”ש שם סעיף כ”ט ובחזו”א דמאי סימן ט”ו ס”ק א’), הרי כאן בחומרים אלו שהחמץ נפסל מאכילה קודם זמנו, ולא חל עליו איסור כלל ומותר בהנאה, א”כ אף שהסכימו הפוסקים לחוש לחידושו של הרא”ש שלענין אכילה אמרינן מדאכליה אחשביה, ואף זה אין זה אלא מדרבנן כמבואר בט”ז בסימן תמ”ב ס”ק ח’, א”כ לענין סיכה, שכל דין סיכה כשתיה הוא מדרבנן, כמבואר בדברי התוס’ בנדה דף ל”ב ע”א ד”ה וכשמן, לא נוסיף לומר מדסך ביה אחשביה, אלא כל שנפסל מאכילת כלב קודם זמנו, מותר ליהנות ממנו בכל צורה, ואף דרך סיכה.

ועל כן אין צריך להחמיר ולחזר אחר סבונים וחומרי ניקוי, בשמים, ותמרוקים שאינם ראויים אף לאכילת כלב שיהו דוקא כשרים לפסח.

ואף משחת שיניים שפסולה מאכילת כלב מותר להשתמש בה בפסח.

ואין לחוש שמא יבלע ממנה.

שכיון שלא מכוין לאכילה, לא שייך למימר מדאכליה אחשביה.

וכן מבואר בדברי התרומת הדשן שהביא מרן בסימן תמ”ב סעיף י’, שמותר לכתוב בדיו שהוא מבושל בשכר שעורים.

וכתב בתרוה”ד שם, דלא חיישינן שיתן קולמוסו לתוך פיו כדרך הסופרים, דדוקא לאוכלו בכוונה אסור משום אחשביה.

והובא במג”א שם ס”ק ט”ו.

והוא הדין הכא, שאינו מכוין לאכילה.

והוא הדין לענין אודם שנפסל מאכילת כלב, ונותנים אותו על השפתיים, (באופן שאין בעיה מצד צניעות), שאין לחוש בו משום חמץ בפסח, שאף שלפעמים נבלע עם האוכל, כיון שאין מכוונים לאכילה שרי, וכמו שנתבאר, ואין צריך לחזר שיהא כשר לפסח דוקא.

וכל שכן שמותר להשהות אותו, ואין צריך לזורקו או למוכרו לנכרי, שכן לענין שהיה, כל תערובת חמץ שאינה בעין, ואינה ראויה לאכילת אדם, אף שראויה לכלב מותרת בשהיה, כמבואר בשו”ע בסימן תמ”ב סעיף ד’.

וכאן אף אם יש חשש חמץ, אין זה אלא בתערובת, ודי באינו ראוי לאדם כדי להתיר בשהיה עכ”ל.

ויעויין באשרי האיש ח”ג פנ”א ס”ב שהביא בשם הגרי”ש אלישיב שתרופות ומצרי קוסמטיקה שאין עליהם השגחה לפסח יש למוכרן לנכרי.

וכ”כ שם פנ”ח סט”ו על הדברים הנדונים לעיל, שאף שאין איסור מעיקר הדין להתמש בדברים אלו, מ”מ משום חומרא דחמץ אין ראוי להשתמש בהם אא”כ יש להם הכשר לפסח.

[וראה מדברי החוט שני פסח פ”ז סק”ב שכתב שנזהרים לא להשתמש לכלי אכילה בפסח עם סבון שאינו כשר לפסח].

היוצא מכל זה שזהו מחלוקת הפוסקים אם מותר להשתמש בדברי סיכה שיש בהם חמץ בפסח, ואיני יודע אם שייך לומר שרוב הפוסקים הקילו בזה לכתחילה, ומ”מ הרוצה להקל בזה לכאורה יש לו על מי לסמוך.

בברכת פסח כשר ושמח

בענין הנ”ל

שאלה

{בושם בפסח, האם צריך שיהיה כשר לפסח.

[אחר ששלחתי התשובה הנ”ל כתב לי], הבעיה היא ששמעתי שבושם עשוי מאלכוהול, ומי אמר לן שאינו ראוי לשתיית כלב או אפילו אדם.

מנחם איזנבך}

תשובה

יום שלישי י”א ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הרב מנחם איזנבך שליט”א

שלום רב

מדברי הפוסקים נראה שאין לחשוש על תמרוקים שמא הם ראויים לאכילה, דכעת במצבם הנוכחי אין מקום לחשוש לזה, וכלשון האול”צ שהבאתי שכתב בסיכום דבריו וז”ל, סבונים, משחות שיניים, משחות כלים וחומרי ניקוי, בשמים ותמרוקים, אינם ראויים לאכילה כלל, ואין בהם חשש חמץ בפסח, ומותרים בשימוש בפסח ואינם צריכים הכשר עכ”ל.

אכן מכל מקום הבאתי שיש פוסקים שהחמירו בזה עכ”פ מן הראוי, ויעויין ג”כ בלשון הביאה”ל שבפנים התשובה, ואמנם בהרבה מן המוצרים קיים היום ג”כ כשר לפסח וא”כ שפיר שייך בקלות להדר בזה היכא דאפשר, ומ”מ אינני מכיר המציאות לגבי בושם, שאולי א”א להשיג כל בושם מסוים שרגילים בו שיהא ממנו ג”כ כשר לפסח, וא”כ יתכן שבזה יש פחות צורך להדר מאחר ודוחק הוא לנשים לשנות ממה שהורגלו וצ”ע.

קרא פחות
חולהחמץכליםמשהפסחרפואהתשובה
0
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

{עש”ק פ’ וירא י”ז חשון תשע”ו שאלה – גרסי’ במדרש תנחומא (פרשת וזאת הברכה סימן ז), אבל הרשעים אפי’ בחייהם קרויים מתים שנאמר (יחזקאל כא) ואתה חלל רשע וגו’, וכן הוא אומר (דברים יז) על פי שנים עדים או ...קרא עוד

{עש”ק פ’ וירא י”ז חשון תשע”ו
שאלה – גרסי’ במדרש תנחומא (פרשת וזאת הברכה סימן ז), אבל הרשעים אפי’ בחייהם קרויים מתים שנאמר (יחזקאל כא) ואתה חלל רשע וגו’, וכן הוא אומר (דברים יז) על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, וכי יש מת שהוא חייב מיתה אחרת אלא רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואיני מברך יוצר אור, שוקעת איני מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין, ולא בחייהם בלבד אלא אפי’ במיתתן מברכין ומודין לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים קמח) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם עכ”ל.

וקשה כיון דכל הברכות מדרבנן חוץ מבהמ”ז א”כ היכי יליף מקרא דמי דאינו מברך ברכות הללו רשע הוא.

}

תשובה – הנה גם בפסיקתא דרב כהנא פיסקא כא – קומי אורי [אות א’] איתא, על כן באורים כבדו י”י וג’ (ישעיה כד: טו).

במה מכבדין אותו, באילין פנסייא.

ר’ אבהו א’ בשני מאורות, ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים (בראשית א: טז), הא כיצד, חמה זורחת ומברכין עלה, לבנה זורחת ומברכין עליה.

ורבנין אומ’, אמר הקדוש ברוך הוא לישר’ בניי הואיל ואורי הוא אוריכם ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון, קומי אורי כי בא אורך (ישעיה ס: א) עכ”ל, וכ”ה בילקוט ישעי’ תצט ובפי’ הרוקח לתפילה ביוצר אור.

ומבואר שיש שורש לברכה זו מדברי קבלה.

ובאמת עיקר הכונה בכאן היינו לברכה והודאה שבכל עת, כפי שרמז כבר כת”ר בלשון שאלתו, וחובת הודאה היא דאורייתא, כמו שהביא כת”ר בשאלה כמה וכמה מן המקורות לזה, ובס’ צרור המור הקדמון פרשת וילך הביא מדרש תנחומא זה ואח”כ הוסיף, ומרמז בזה שהצדיקים מכירים יכולת האל והשגחתו.

ומודים ומברכין לשמו ית’ על כל דבר ודבר.

ובפרט אמר שמברכים יוצר אור יוצר המאורות.

שזה רמז שהוא צור יוצר עולמים וברא העוה”ז והעוה”ב.

וזהו יוצר אור שזהו כנגד העה”ז.

יוצר המאורות הם המאורות העליונים שבם זוכים לאור באור פני המלך.

ולכן אמר שהצדיקים אפילו במיתתם קרויין חיים.

לפי שהם זוכים לאותם המאורות שמברכין עליהם.

אבל הרשעים אין מברכין יוצר אור לפי שבחשכה יתהלכו בזה העולם ואין מברכין יוצר המאורות.

ולכן אין משיגים אור העוה”ב והם מתים כאמרו ורשעים בחשך ידמו.

באופן שאפילו בחייהם קרויים מתים.

וכן רמז יוצר אור יוצר המאורות.

שהצדיקים מודים שהשם ברא שלשה עולמות הרומזים בפסוק ויכל אלהים ביום השביעי כמו שכתבתי שם.

וזהו יוצר אור כנגד העוה”ז.

יוצר המאורות כנגד עולם האמצעי ועולם העליון.

אבל הרשעים כופרים בבריאת העולם ואומרים לית דין ולית דיין.

ולכן אמר הן קרבו ימיך למות.

אבל הן אין אתה מת.

וכן יקרבו ימי ישראל למות כמו (שהצרכתי) [שהארכתי] שם.

וכן כתבתי שם שאע”פ שהמיתה היא קשה ומי הוא ערב לגשת אליה.

עכ”ז הצדיקים שלא חטאו הן נקרבים אל המות בלי יראה ובלי בשת.

ולכן אמר בכאן הן קרבו ימיך למות.

אף על פי שאתה בורח מן המיתה וכו’ עכ”ל.

קרא פחות
דייןמדרשמעריבערבקבלהתשובה
נשאל: ט״ז בתמוז תשפ״ה

הנה בפשוטו אינו הפסק כיון שהיא בקשה פרטית מענין הברכה, אבל השאלה בזה הוא משום שנתקנה ברכה נפרדת לבקשת סליחה ומחילה והיא סלח לנו, ומוכח מתקנת הברכה וכן בגמ’ במגילה י”ז דהשיבנו גופא אינו מכלל בקשת הסליחה עצמה, א”כ היה ...קרא עוד

הנה בפשוטו אינו הפסק כיון שהיא בקשה פרטית מענין הברכה, אבל השאלה בזה הוא משום שנתקנה ברכה נפרדת לבקשת סליחה ומחילה והיא סלח לנו, ומוכח מתקנת הברכה וכן בגמ’ במגילה י”ז דהשיבנו גופא אינו מכלל בקשת הסליחה עצמה, א”כ היה מקום לטעון שבקשת הסליחה בברכת השיבנו הוי הפסק.

ואמנם רש”י בע”ז ח ע”א כתב ואם בעל תשובה הוא מאריך בהרוצה בתשובה אבל לא הזכיר לענין הסליחה, ואדרבה לענין הסליחה פשוט שעכ”פ לכתחילה מיהת יש להוסיף דוקא בסלח לנו וכ”כ הערה”ש סי’ קיט דשיעזור לו בתשובתו יבקש בהשיבנו ושימחול לו על חטאיו יבקש בסלח לנו ע”כ, וגם בסידור האר”י דרבי שבתי (מהדו”ח עמ’ שנח) הובא נוסח תפילת יהי רצון לומר בהשיבנו ונזכר שם רק בקשת עזר לתשובה ולא נזכר שם ענין המחילה והסליחה כלל.

ואמנם לא יהיה הפסק בדיעבד לכל הדעות אלא יהיה תליא בדעות בסי’ קד ס”ה וס”ו ובמשנ”ב ובה”ל שם ובדיעבד בודאי יהיה שרי כיון דאינו יותר משח בשוגג באמצע ברכה עי”ש ובס”ס קח ובפרט דאפשר דלדעת המחבר דרך תפילה קיל משח והרחבתי בתשובות אחרים.

אבל לעיקר ההלכה נראה דלא חשיב שח שלא מענין הברכה, דהרי אפי’ בהזכרה בטעות הביא המשנ”ב בס”ס קח סקל”ח דעת הדה”ח דכל שאינו משקר בדבריו אינו בכלל חשש הפסק דשח, ולא הביא המשנ”ב חולק בהדיא ע”ז, ולכאורה כ”ש בניד”ד דודאי סלח לנו הוא מכלל בקשת התשובה וכל הטענה רק ששייך לזה ברכה בפני עצמה.

ויש להוסיף דחזי’ שצרכי היחיד אינם הפסק בברכה כמבואר בסי’ קיט ס”א אע”ג שהתפילה תקנו לצורך הרבים, וחזי’ דעצם התקנה אינו אומר שמה שאינו מכלל מטרת התקנה אינו שייך לברכה וה”ה בענייננו מה שתקנו שלא לכלול הסליחה בהשיבנו אלא בברכה נפרדת אינו מחשיב שאין הסליחה מענין התשובה.

ובאמת לא היה נראה כ”כ להחמיר בענין שצריך שתהיה הבקשה מענין מילות הברכה עצמה לעיכובא דבכל ההוספות שתקנו חכמים יש כמה עניינים שאינם מנוסח הברכה עצמה אלא נוסף עליהם מענין לענין באותו ענין כגון כל הבקשות בנוסח הבדלה בחונן הדעת אם כי דשם יש לדחות דשם הוא טופס חכמים.

אבל ממה שבשמע קולינו יכול לכלול שאר עניינים (עי’ במשנ”ב סי’ קיט ס”א) אין להביא ראיה לעניננו דבשומע תפילה יש דינים אחרים לגמרי בעניינים אלו עי’ בב”י שם ובדברי תר”י שהובאו שם וכן במשנ”ב שם סק”א.

עכ”פ חזי’ דלמעשה אינו הפסק לעיכובא וכמו שנתבאר, אבל לכתחילה יש לבקש מחילה בסלח לנו.

השלמה לתשובה בענין הוספות בהשיבנו ובסלח לנו

מש”כ רש”י בע”ז שם אם בעל תשובה הוא מאריך בהרוצה בתשובה ולא כתב מאריך בסלח לנו משום שברכת הרוצה בתשובה הוא בענין התשובה עצמה וברכת סלח לנו הוא בענין הסליחה שהיא הגמול של התשובה, אבל ברכת השיבנו ענינה שיסייע הקב”ה לנו לקבל עלינו גדרי התשובה ועזיבת החטא כדין (רק שהברכה עצמה היא על הרבים וההוספה שמוסיף היא בקשה פרטית על היחיד).

מה ששאל כת”ר אם כבר הוא בעל תשובה למה צריך שוב להתפלל על זה התשובה שאין סוף לזה דקי”ל כמ”ד בספ”ח דיומא עבירות שהתודה עליהם חוזר ומתודה עליהם ואין סוף למעלות התשובה ולתפילה שיכול להתפלל לבוא אל מעלות ודרגות תשובה גדולות מזה, ועי’ לרבינו יונה בשע”ת ש”א על דרגות התשובה זה למעלה מזה ועיקר התשובה לצאת ידי חובה הוא עזיבת החטא כמ”ש בבבית אלקים להמבי”ט והוראות והנהגות כתר ראש להגר”ח מולאז’ין.

קרא פחות
0
נשאל: ו׳ באב תשפ״הב:

במשנ”ב סי’ כח סק”ו בשם השל”ה כתב דיש מהחכמים שהיו נוהגין לחלוץ התש”ר ביד שמאל שהיא ביד כהה להראות שקשה עליו חליצתן. וכעי”ז מצינו בחליצת נעליו בסי’ ב שחולץ בשמאל משום שבדבר שאינו חשיבות עושה בשמאל, ובמקובלים אי’ שבכל דבר יראה ...קרא עוד

במשנ”ב סי’ כח סק”ו בשם השל”ה כתב דיש מהחכמים שהיו נוהגין לחלוץ התש”ר ביד שמאל שהיא ביד כהה להראות שקשה עליו חליצתן.

וכעי”ז מצינו בחליצת נעליו בסי’ ב שחולץ בשמאל משום שבדבר שאינו חשיבות עושה בשמאל, ובמקובלים אי’ שבכל דבר יראה להשליט הימין על השמאל (עי’ בראשית חכמה), וי”ל שבכלל זה גם שלא ליתן לימין דברי ביטול מצוה או דברי גנאי.

ונשאלתי בנידון דידן דמחד גיסא עושה מצוה שמסייע לזקן ומאידך גיסא עושה ביטול מצוה.

והנה זה ודאי שהענין לחלוץ בשמאל בניד”ד שאינו החולץ בעצמו קלוש יותר כיון שאינו צריך להראות שקשה עליו חליצתן ולאו בדידיה תליא מילתא, אבל יל”ע מצד רמז זה של חליצה בשמאל האם כאן אזלי’ בתר מה שהוא מצוה ואין כאן עבירה, ויש מקום לטעון דכל מה שיש לחלוץ בשמאל הוא רק כשיש כאן ביטול מצוה ואין דבר כנגד זה, אבל כשיש כאן מצוה כח המצוה גובר על מה שיש כאן ביטול מצוה כיון שסו”ס אין כאן עבירה.

אבל מסברא יותר נראה דגם כאן שייך הטעם לחלוץ ביד שמאל דהרי אתה והוא חייבין בכבוד המקום ולגביו יש כאן רק ביטול מצוה, ועוד דבין אדם לחבירו אתיהיב למחילה ונדחה מפני כבוד המקום כשהוא דבר שניתן למחילה כמ”ש התוס’ ברפ”ג דשבועות בגירסת בגמ’ ברכות כ ע”ב, ולכן מאחר שיש כאן צורת ביטול מצוה אין להתחשב במה שעושה לחבירו דבר טוב יחד עם זה.

והנה במקור הדברים בשל”ה (מס’ חולין פ’ נר מצוה) כתב ב’ טעמים להנהגה זו של הסרת התפילין בשמאל, הא’ שבשמאל משתהה יותר ומראה בזה שכבד עליו להסיר התפילין, והב’ שבשמאל מראה פחיתותו שיד שמאל היא כהה ומראה בזה חסרונו שאינו יכול לשמור גופו וצריך להסירן עכ”ד בקיצור, ומפורש בדבריו דהם ב’ טעמים נפרדים, ולפ”ז טעם הב’ אינו שייך כשמסיר לאדם אחר כיון שאין ענין להראות חסרון על אדם אחר, אבל הטעם הראשון יש מקום לומר דשייך גם באדם אחר דסו”ס עושה כאן מעשה ביטול מצוה והיה יותר טוב אם היה יכול להמשיך לקיים המצוה אע”ג דלאו בדידיה תליא מילתא מ”מ יותר טוב היה אם היה חבירו יכול ורוצה להניח, ואע”ג דהכבדות הנראית היא של המטפל בתפילין ולא של זה שמסירים ממנו מ”מ גם בזה שייך כבדות במה שצריך להסיר לחברו דסו”ס עושה כאן מעשה ביטול מצוה.

ובמג”א סק”ג נראה שצירף ב’ הטעמים וכתב וז”ל והטעם שמראה שקשה עליו חליצתן מפני שמצותן כל היום אך מפני שאין לנו גוף נקי חולצן אחר התפלה ולכן חולץ בשמאל, ובסוף דבריו ציין לסי’ קכג, והעירו ע”ז דשם בסי’ קכג סק”י כתב המג”א דכשעקר שמאלו בתפילה מראה שכבד עליו לעקור והוא אע”פ שבלאו הכי אי אפשר דלא לסיים תפילתו ואין מצוותו להתפלל כל היום, ואולי י”ל דאה”נ דהלואי יתפלל כל היום [וע”ע מה שכתבו במאמר זה בירושלמי פ”ק דברכות], אבל אולי י”ל דלרווחא דמילתא נקט הכי המג”א דהא בלאו הכי בפנים השל”ה מבואר דהם ב’ טעמים נפרדים ולפי הטעם הראשון בשל”ה ה”ה כשמסירו קודם שקיעה”ח ממש יסירנו בשמאל.

ועי’ עוד באפיקי מגינים שכתב דיחלוץ ביד שמאל גם כשחולץ על מנת ללובשן ומבואר דאף שיש צד מצוה בזה (דביוצא מבהכנ”ס על מנת לחזור י”א דמותר לרוץ) מ”מ צורת המעשה הוא ביטול מצוה וצריך להראות בזה כבדות.

ויש להוסיף דעיקר בהכנ”ס הוא הכשר מצוה (אף שיש בו גם מצוה בישיבתו) ולכן כשיוצא להכשר מצוה סגי בזה משא”כ כאן דהסרת התפילין הוא צורת מעשה של ביטול מצוה.

ובהערות לדעת נוטה ציין לדין זה במש”כ בשטמ”ק ערכין ב ע”ב סק”ג בשם גליון רש”י, אבל שם הנוסח דכשמתעטף בציצית יתעטף בימין וכשנוטל נוטל בשמאל והיה מקום לפרש דהכונה להניח העיטוף לשמאל עי’ במשנ”ב ר”ס ח אבל הוא דחוק, ושוב נראה דנוטלו הכונה להחזקת הציצית בק”ש ולא לפשיטה דנטילה לא משמע לשון סילוק, ולפ”ז מתיישב למה נקט לה השטמ”ק שם גבי קטן היודע להתעטף דהרי זה חלק מתנאי קטן היודע להתעטף שמחזיק הציציות בק”ש כמ”ש הרמ”א בשם המרדכי.

קרא פחות
נשאל: כ״ו בטבת תשפ״דב:

לבני ספרד חובה ליטול ידיו ולרחוץ פיו ולאכול פת שרוי, ולבני אשכנז אין חובה לא זה ולא זה, ומ”מ יאכל וישתה דבר כדי לנקות פיו, ומ”מ גם אם אינו עושה כן יש לו על מי לסמוך.מקורות: ...קרא עוד

לבני ספרד חובה ליטול ידיו ולרחוץ פיו ולאכול פת שרוי, ולבני אשכנז אין חובה לא זה ולא זה, ומ”מ יאכל וישתה דבר כדי לנקות פיו, ומ”מ גם אם אינו עושה כן יש לו על מי לסמוך.

מקורות: יעוי’ במשנ”ב סי’ קעג סק”ב בשם המג”א דאפשר שבזמנינו אין סכנה כל כך דבכמה דברים נשתנו הטבעים, ובס”ק שאחר זה הביא דברי הרמ”א ביו”ד סי’ קטז דמנהגינו שאין חוששין בין בשר לדגים ומ”מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות דהוי קינוח והדחה, א”כ דעביד כמר (הרמ”א) עביד ודעביד כמר (המג”א) עביד.

והנה ז”ל השו”ע ביו”ד סי’ קטז, ירחוץ ידיו בין בשר לדג (ודבר זה הובא גם בשו”ע או”ח סי’ קעג הנ”ל) ויאכל פת שרוי בינתים, כדי לרחוץ פיו, וכתב הרמ”א, הגה, ויש אומרים דאין לחוש לזה רק כשמבשלם יחד ואוכלן, אבל לאכלן זה אחר זה אין לחוש, וכן נוהגין שלא לרחוץ הפה ולא הידים ביניהם, ומ”מ יש לאכול דבר ביניהם ולשתות, דהוי קנוח והדחה עכ”ל.

ויעוי’ בנו”כ ביו”ד שם שהביאו בשם האיסור והיתר הארוך דיש דינים שלא נאמרו בין בשר ודגים בדיעבד כבשאר איסורים לענין ריחא עי”ש, וכן יעוי’ בסוגיות לענין מליחת דגים ובשר דבכמה אופנים הדגים מותרים, ואמנם הזכירו הפוסקים דטרידי וכו’, אבל מ”מ חזי’ לכאורה שגדר האיסור קיל מאיסורים גמורים.

ואולם עי’ ט”ז ביו”ד שם סק”ב שהביא כמה מ”מ בזה ונראה שיש שנקטו שסכנתא זו חמירא מאיסורא וכמו המהרי”ל שהובא בט”ז שם.

ויש שנקטו שסכנתא זו קילא משאר איסורין, וכמו המהרש”ל והט”ז שם בסוף דבריו, (אולי בצירוף מה שכהיום נתחלשה סכנה זו).

וע”ש בפר”ח שדחה הראיה ממהר”ל וס”ל דמהרי”ל רק חמירא ליה כאיסורא ולא יותר.

ועי’ גם בש”ך שם שהביא כמה דעות בזה האם סכנתא זו קילא מאיסורא או חמירא מאיסורא, ועי”ש בנקודות הכסף שנראה מדבריו דלענין המבואר ט”ז שם אין סכנתא חמירא מאיסורא לכו”ע ואעפ”כ לענין ריחא בש”ך גופיה הביא שי”א דחמירא סכנתא מאיסורא עי”ש.

עכ”פ מה שמוסכם בדברי הנו”כ שם שיש אומרים שהוא חמור מאיסורא ויש אומרים שהוא קיל מאיסורא ומהש”ך נראה דתלוי לגבי איזה נידון.

ויש לציין דאע”פ שהנו”כ ביו”ד שם נראה שלא הקילו כ”כ כהמג”א מ”מ הסומך עליו יש לו על מי לסמוך דלגבי גילוי וזוגות נקטי’ כעיקר הדעה שנשתנו הטבעים וכן לגבי עוד דברים יעוי’ בתוס’ בספ”ק דמו”ק, וא”כ מסתבר טעמיה וממילא הסומך עליו יש לו על מי לסמוך, וגם דבהגהות מרדכי גופיה שהביא הרמ”א בהכרעתו מקיל לכאורה לגמרי, אלא דהרמ”א החמיר לעשות כעין קינוח והדחה לחשוש למחמירים (וגם אפשר שיש קצת משמעות ברמ”א שהמנהג הפשוט בזמנו הי’ להקל לגמרי אלא שבא להחמיר יותר מן המנהג).

והואיל דאתאן לזה יש לציין לדברי התוס’ במו”ק שם דהאידנא נשתנו הטבעים ומים אינם טובים אחר אכילת דג והובא ברע”א ושמעתי על מובהק מופלג בדורו שחשש לזה לשתות יין אחר דג ולא זכיתי הבין דהתוס’ כ’ שנשתנו הטבעים מזמן הגמ’ לזמנם וא”כ לענין זה גם בזמנינו יש לילך אחר מה שהוא בזמנינו וא”כ יל”ע המציאות בזה.

קרא פחות
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה א) מי שהתחיל פסוקי דזמרא (אמר ברוך שאמר והתחיל הודו וכו’), ונזכר שלא אומר ברכות השחר כלל, מה יעשה.ב) מי שאוחז בפסוקי דזמרא ושומע קדיש האם יענה על יהא שלמא ואחרי המילים יתגדל ויתקדש שמיה רבא {וכתבתי להשואל: בתחילת דבריך ...קרא עוד

שאלה

א) מי שהתחיל פסוקי דזמרא (אמר ברוך שאמר והתחיל הודו וכו’), ונזכר שלא אומר ברכות השחר כלל, מה יעשה.

ב) מי שאוחז בפסוקי דזמרא ושומע קדיש האם יענה על יהא שלמא ואחרי המילים יתגדל ויתקדש שמיה רבא {וכתבתי להשואל: בתחילת דבריך אשמח לפירוט על איזה ברכה מדובר לגבי כל הברכות, כגון, ברכות התורה ברכת ענט”י.

וכתב לי: כונת השאלה היא למי שלא אמר שום ברכה לפני ברוך שאמר.

} .

יוסף חיים בלוך

***

תשובה

לכבוד הרב בלוך

שלו’ רב

בדין ברכות השחר למיטב זכרוני רק על ברכה”ת שהוא צורך הפסוקי דזמרא מצינו במשנ”ב שהותר לענות, יתכן גם שברכת ענט”י יש מקום לצדד מאחר שלדעת הרא”ש נתקן לתפילה אם כן אפשר שהוא צורך התפילה ויל”ע בזה.

וברכת הודאה כגון אשר יצר אחר עשיית צרכיו התיר המ”ב שם לברך, אמנם יש כמה פוסקים שכתבו שלא לברך [עיין במקורות המובאים בילקוט פסקי תשובות סימן נא הערה 97, וחובה לבדוק ולברר כל המקורות בפנים].

מ”מ מה שדן המשנ”ב רק על ברכת התורה יתכן שהשאר נכללין בברכת הודאה.

שוב ראיתי לענין ברכת ענט”י הנ”ל שכתב בספר נפש דוד [עמ’ לו] על הגאון האדר”ת וז”ל, כמה פעמים קרה לי ששכחתי לברך ונזכרתי בפסוקי דזמרה וברכתי אחר ישתבח קודם ברכת יוצר ופעם אחת נזכרתי באמצע ברכות קריאת שמע וברכתיה בין שמע לוהיה אם שמוע שבודאי מותר להפסיק בין הפרקים משום ברכה עוברת כזאת ואולי גם באמצע הפרק ועדיפא מברכת רעמים שהיא רק ברכת השבח ועל נטילת ידים היא ברכת המצוה ושייכא לקריאת שמע ג”כ כברכות ט”ו ועי’ תוס’ סוטה ט”ל דיבור המתחיל כל עכ”ל, עי”ש מה שהאריך עוד בענין לסמוך ברכה זו למוסף או למנחה לדעת הגר”א, דשמא י”ל שאין זו ברכה עוברת, עי”ש.

והנה בפוסקים דנו על חלק מברכות השחר אם נפטר בהם בשמונ”ע ושוב אי אפשר לברכן אח”כ, וברכות אלו יותר חמורים לענין זה אם לא יברך עכשיו, ועכ”פ אפשר שיכוון שלא לצאת על הצד שמועיל.

עצם דין פסוקי דזמרא שמפסיק לאמן הוא ברור במ”ב סי’ נא סק”ח.

על יהא שלמא כתב בכה”ח (שם אות כב) שלא יענה, ואיני יודע אם דבריו מוסכמים.

אחרי המילים יתגדל ויתקדש מבואר בפוסקים שיענה (יעויין אג”מ ח”ד ס’ יד, אישי ישראל פט”ז הע’ כג בשם הגרשז”א).

[כל הנ”ל לא כתבתי אלא בעיקר ציונים לדברי הפוסקים, ולמעשה יש לעשות שאלת חכם].

בברכת פסח כשר ושמח וכט”ס

***

קרא פחות
התורהידנטילת ידיםפסחקריאת שמעתשובה
0
נשאל: ו׳ בתשרי תשפ״הב:

הטעם שלא סמך החת”ס על התקנה המבוארת בספר חסידים הנ”ל ללמוד בצנעה וכו’ וחשש החת”ס יותר מזה הוא משום שראה החת”ס שקראו אצלו ענייני סכנה שגרמו לאבלות ולכן חשש יותר על עצמו, ונימק את דבריו שמכיון שהתחיל להקפיד בזה ממילא ...קרא עוד

הטעם שלא סמך החת”ס על התקנה המבוארת בספר חסידים הנ”ל ללמוד בצנעה וכו’ וחשש החת”ס יותר מזה הוא משום שראה החת”ס שקראו אצלו ענייני סכנה שגרמו לאבלות ולכן חשש יותר על עצמו, ונימק את דבריו שמכיון שהתחיל להקפיד בזה ממילא גורם אצלו נזק יותר משאר בני אדם, ע”פ המבואר בדיני זוגות בפרק ערבי פסחים דמאן דקפיד קפדינן בהדיה.

וכן ראיתי בשם הגריש”א (ציוני הלכה אבלות עמ’ א ואילך) דמה שמתה אמו של החת”ס מחמת שלמד דיני אבלות אי”ז אלא לו בלבד משום שהיה גברא קפדנא כמ”ש החת”ס על עצמו שם, והכונה בזה שהיה מקפיד מתחילתו שלא לעסוק בעניינים אלו (או עכ”פ בלא תיקון קודם למעשה) וכיון שעבר על קפידתו נגרמה לו סכנה מזה.

ויתכן עוד דעיקר מש”כ החת”ס אפי’ על סכנה שהיתה לו הוא רק באופן שאינו עושה אפי’ התיקון של הספר חסידים סי’ רסא שיש ללמוד בצנעא, אבל אם לומד בצנעא אפשר דג”כ סגי, ושמא מה שלמד אז לא היה בצנעא.

ואה”נ היה יכול מעכשיו ללמוד בצנעא, אבל קצת דחוק לומר כן דמה שכתב החת”ס לחמיו הרע”א שלא יסתכן בלימוד תשובתו כיון שהרע”א אינו מקפיד או ילמד בט”ב, א”כ למה לא נקט או שילמד בצנעא ואז יהני אפי’ למאן דמקפיד (או אפי’ לפי הצד שיש סכנה לכל אחד), ויש ליישב דלא נקט כל הפתרונות, וכמו שמצינו עוד פתרון שהובא בשם החת”ס (ראה דרך שיחה להגרח”ק ח”ב עמ’ שכח) ליתן פרוטה לצדקה לפני הלימוד, וכן עוד פתרון מצינו בספר יוסף אומץ עמ’ ער שיש להזהר מלדלג לימוד הלכות אלו אלא שנהגו רבותיו לסיים את השיעור בענין אחר כדי לסיים בדבר טוב עכ”ד, ויש ליתן סמך לדבריו שכן מבואר בירושלמי ובפסיקתא דר”כ לגבי מגילת איכה וספר ירמיהו.

ובגוף דברי החת”ס הנ”ל דמאן דלא קפיד לא קפדי’ בלימוד הלכות אלו, ציינו בזה עוד לדברי החת”ס גופיה באה”ע ח”א סו”ס קכא בשם ההפלאה שהיו משה ואהרן צריכים ללמד לישראל דיני אבלות בימי אבלותם של משה ואהרן אף שהם עצמם לא היו אבלים, ואין לדחות דסגי בזה שמשה ואהרן אבלים דהרי במקרה של החת”ס גופיה מה ששלח התשובה לחמיו היה הוא אבל (ואולי יש לדחוק דבינתיים כבר עברו הז’ ימי אבלות), אבל יש ליישב דהכל היו אבלים על מרים אע”ג דעיקר אבלות נזכרה בתורה רק במיתת משה ואהרן, מ”מ היה מן האבלות גם במיתת מרים שהיא היתה ג”כ רועה כמבואר בכ”מ (עי’ תענית ט ע”א).

ולמעשה נקט הגרח”ק (שם) שהחזו”א והקה”י לא חששו לזה ואף החת”ס גופיה נתן פרוטה לצדקה קודם הלימוד (וכנראה בתשובה דלעיל של החת”ס מה שאירע שקיבל מכתב מחמיו ולא ידע שהוא בענין אבלות ולכך לא נתן פרוטה לצדקה קודם שהתחיל ללמוד בזה ולהפסיק באמצע לא הפסיק, משום ביטול תורה, ולהכי כ’ שהוא גברא קפדנא לענין מה שהקפיד ליתן פרוטה לצדקה קודם כל לימוד הל’ אבלות ועכשיו לא עשה כן לכך קאמר שבא לידי סכנה מחמת זה, ויש להוסיף שהחת”ס דרב גובריה שהיה ריש מתיבתא רבתי ודיינא רבא ובתשובותיו כי גדלו ורבו, והעמיד אחריו דורות של דיינים ורבני קהילות קדושות בצאצאים ותלמידים ותלמידי תלמידים, בודאי שלא הסיח דעתו מלימוד הל’ אבלות וזה לא יעלה על הדעת מלבד עדותו דהגרח”ק הנ”ל שנתן פרוטה לצדקה), וכן הובא בשם הגריש”א שם והגרשז”א (הליכ”ש בין המצרים פט”ו הערה לה) שיש ללמוד דברים אלו בעין כמו שאר חלקי התורה, ויש לציין דגם במפרש של הספר חסידים נקט שהוא עיקר הסכנה בלימוד במהירות ודלא כשהכנה”ג ביו”ד סי’ רמה אות ג שכתב להיפך בשם הס”ח דאדרבה הס”ח כתב שכן מנהג בני האדם שיראים מחמת דבר שאין לירא ממנו ולכך למדין מו”ק בלא דקדוק, ולמעשה כתב הס”ח שילמד בצנעא וגם זה לא מחמת סכנה אלא משום שמה שבני אדם מחשיבין לסכנה יש בו משום עין הרע ולכך צריך להזהר בו.

מה ששאלת למה הקפיד החת”ס אחר שהס”ח הזהיר שא”צ להקפיד, תשובה מ”מ החת”ס עשה כן לרווחא דמילתא שנתן פרוטה לענין קודם הלימוד (כדלעיל מהגרח”ק בשמו), דאי’ בירוש’ כמדומה בפ”ח דתרומות ה”ג דצריך למיחש למאי דברייתא אמרין, ולכל היותר יש בזה מצוות צדקה ואין נזק ודבר רע יוצא מן הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום כמ”ש בשו”ע ריש הל’ צדקה, ולא סליק אדעתיה דהחת”ס שישלחו אליו מכתב בעיון בדיני אבלות ולא יספיק ליתן פרוטה לעני קודם, אבל כיון שהקפיד הקפידו בהדיה דכל דקפיד קפדי’ בהדיה כמבואר בפסחים הנ”ל.

וגם לא חשיב שבא נזק מחמת הצדקה, דאדרבה הנזק הוא מחמת שלא נתן צדקה כשהיה עליו ליתן לפי מנגו, ואע”ג שהיה בשוגג מ”מ מאן דקפיד קפדי’ בהדיה כדאי’ בפסחים שם גבי ר”ד דפקע כדא ומסתמא גם שם היה בשוגג.

קרא פחות
אבלותאףהתורהחתם סופרלימוד בסתרלימוד תורהמועד קטןמשהנשלח להרב רן אביחציראסוגיות אבלותספר חסידיםעיןקובץ תשעה באבקטןתשובהתשובות להרב רן אבוחצירא
0
נשאל: כ״ח בסיון תשפ״ה

פסחים ז ע”ב ואומר ויחפש וגו’ לפי הגז”ש היה צריך להיות שחיפש בנר ויל”ע דהרי כתיב הבקר אור ואור הנר יפה לבדיקה בלילה כדלעיל דשרגא בטיהרא מאי אהני, וי”ל שלא היה כנגד החמה וחשיב כאכסדרה שלא כנגד ארובה דלהלן ח ...קרא עוד

פסחים ז ע”ב ואומר ויחפש וגו’ לפי הגז”ש היה צריך להיות שחיפש בנר ויל”ע דהרי כתיב הבקר אור ואור הנר יפה לבדיקה בלילה כדלעיל דשרגא בטיהרא מאי אהני, וי”ל שלא היה כנגד החמה וחשיב כאכסדרה שלא כנגד ארובה דלהלן ח ע”א שצריך לבדוק לאור הנר אפי’ ביום, א”נ אסמכתא בעלמא הוא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי כדלעיל, ועי’ מה שכתבתי בזה בביאורי על המדה”ג.

קרא פחות
נשאל: כ״ה בכסלו תשפ״ה

מקובל לומר שהדלקת נר בבהכנ”ס הוא תקנה כעין תקנת קידוש בבהכנ”ס וכמ”ש הב”י סי’ תרעא בשם הריב”ש סי’ קיא שהוא מטעם שמברכין על המנהג, והבו דלא לוסיף עלה דאין בכחינו לתקן תקנות חדשות, ולכן בכל מה שאינו הדלקה בבהכנ”ס ממש ...קרא עוד

מקובל לומר שהדלקת נר בבהכנ”ס הוא תקנה כעין תקנת קידוש בבהכנ”ס וכמ”ש הב”י סי’ תרעא בשם הריב”ש סי’ קיא שהוא מטעם שמברכין על המנהג, והבו דלא לוסיף עלה דאין בכחינו לתקן תקנות חדשות, ולכן בכל מה שאינו הדלקה בבהכנ”ס ממש נטיית פוסקי זמנינו ברוב המקרים שלא לברך כלל (עי’ מנח”י ח”ו סי’ סה סק”ג שבט הלוי ח”ד סי’ סה, חוט שני חנוכה עמ’ שיד, הליכ”ש חנוכה פי”ז ס”ד, דברי יציב או”ח ח”ב סי’ רפו סק”ג, הגריש”א בישא יוסף או”ח ח”א סי’ קלח סק”ד, הגרח”ק בתורת המועדים סי’ תרעא הערה כט).

ומ”מ נלענ”ד שאם יש שם אנשים שמחוייבים בחובת הדלקה ואינם מדליקים המברך בזה  ויתכוון להיות שלוחם ולהוציאם (וטוב לזכות להם השמן ולומר להם שהוא שלוחם), אין למחות בידו (ועי’ גם שו”ת אז נדברו ח”ה סי’ לז וח”ו סי’ עה וחי”א סי’ לד), אבל יותר טוב שלא ידליק בעצמו בברכה במקום כזה שישתדלו שהמדליק יהיה אדם שאינו מדליק בביתו ולא הדליקו עליו בביתו והוא ידליק בברכה אם ירצה, ובלבד שיהיה לבו לשמים למצוות ההדלקה ויוכלו להסביר לו לכוון לצאת ידי חובת המצוה.

דהנה דעת הרבה פוסקים (כמו שציינתי בתשובה אחרת) שבדיעבד אין מקום ההדלקה מעכבת ובפשטות לדעתם יוצא בכל מקום שמדליק.

ובכל בו סי’ מד מבואר בטעם הראשון שהדלקת נר חנוכה בבהכנ”ס הוא להוציא מי שאינו מדליק במצוות, ועי’ בדבריו בשד”ח ח”ו מערכת חנוכה אות כד, וכעין דברי הכל בו אי’ גם בתניא רבתי סי’ לה.

ואמנם היה מקום לומר דדברי הכלבו והתניא רבתי הם רק מצד רואה ולא מצד ברכת מדליק, אבל יעוי’ בשעה”צ סי’ תרעא סקנ”ב שכ’ בשם הגר”ב פרנקל שהסתפק דשמא אורח שהדליק בנרות בהכנ”ס אינו צריך לחזור ולהדליק באכסניא, ומה שהסתפק דוקא באורח אולי משום דבעה”ב בלאו הכי צריך להדליק בפתח משום חשד אבל הוא דחוק דהרי בזמנו הדליקו בפנים ולא שייך בזה חשד, ואולי הוא משום שבעה”ב בביתו יש עליו חיוב מצד הדלקה בפתח ביתו משא”כ אכסנאי החיוב הוא מצד האדם בלבד, ולכן בעה”ב אינו נפטר.

אבל כבר העיר במשנה אחרונה על השעה”צ שם שבהגהות הגר”ב גופיה מבואר דמיירי באכסנאי שמדליקין עליו בביתו והנידון רק מצד שנפטר מברכת הרואה ע”י ההדלקה בבהכנ”ס.

עכ”פ לפי הצדדים דלעיל שהדבר פוטרו מחיובים דיניים יש לדון דלכאורה מצוה עושה בהדלקה בבהכנ”ס בהגדרת ההדלקה וממילא יכול לברך.

וכן מבואר בעה”ש סי’ תרעא סכ”ו בתירוץ הראשון דאורחים או רווקים שאין להם בית יוצאים בהדלקת בהכנ”ס.

ומה שנקטו פוסקי זמנינו שאין להוסיף על זה שמא הוא רק לפי הצד שהוא תקנת מנהג כדעת הריב”ש בב”י שם והיעב”ץ במור וקציעה סי’ תרעב,  אבל לפי הצד שיש בזה דינים חיוביים שמקיים בהם בהגדרת נר חנוכה (ועי’ גם ברע”א סי’ תרעא  בשם החכ”צ סי’ פח שתמה על מש”כ הב”י דהרי להשו”ע א”א לברך על מנהג כדעת הרמב”ם כמבואר בסי’ תכב ס”ב, ועי’ באחרונים מש”כ בזה) א”כ לפי הצדדים שבדיעבד יוצאים בהדלקה בכל מקום שמדליק א”כ במקום שיש אנשים שמחוייבים להדליק ולא ידליקו וגם מחוייבים בברכת הראיה הרי לכאורה יכול להדליק עבורם ולברך עבורם, ואפשר שבציבור לא הצריכו להקנות השמן אם השמן הוא של ציבור אבל לכאורה טוב להקנות השמן ולהיות שליח להם ויותר טוב לתת לאחד שאינו מדליק להדליק מכיון שיש פוסקים שסוברים שהמדליק שלא במקומו לא יצא כלל, ויש קצת משמעות בגמ’ שבת כב ע”ב בסוגי’ דההדליק בפנים והוציא לחוץ עי”ש ודוחק לומר דרק אם הוציא אח”כ הפסיד דאפי’ כבתה אין זקוק אם הדליק כדינו ודוחק לומר משום שהיה בדעתו אבל באמת כך נקטו הפוסקים (משנ”ב סי’ תרעה סק”ה במסקנתו בשם הב”ח ומג”א שם סק”ג דה”ה גם בזמנינו שיוצא אם היה משאיר בפנים) ויש לפלפל בכ”ז ועי’ במשנ”ב שם שמתחילת דבריו משמע דבאמת נקט שלא יצא בזמן הגמ’ אם הדליק רק בפנים (אבל אינו מוכרח דיש לומר דרק בצירוף מה ששינה מקומו אח”כ מעין מה שנקט למסקנתו דגם בזמנינו שאינו לעיכובא אעפ”כ אם שינה מקומו לא יצא ומש”כ שהיה חיוב וכו’ ר”ל חיוב לכתחילה) אבל בודאי שראוי לחוש לזה כשאין שום צורך, אבל הללו עדיף שידליקו כך בברכה אם ירצו משלא ידליקו כלל.

ויש להעיר בנוסף לכל הנ”ל דלפי מה שהתבאר אם הוא תקנה אז מחד ההדלקה היא גם כשכולם מדליקים בביתם בוודאות כעין קידוש ליל שבת להסוברים שהוא תקנה, ומאידך ההדלקה היא רק במקום שיש תפילות קבועות, ואם ההדלקה בבהכנ”ס היא להוציא מי שאינו מדליק בביתו הוא איפכא בב’ נידונים הללו, אבל עדיין יש לדון דגם לפי הצד שהוא להוציא מי שאינו מדליק בביתו שמא עדיין עיקר מה שהונהג לעשות כן וא רק במקום שיש שימוש קבוע לרבים באותו המקום דאז חשיב מעין בית של הציבור, אבל במקום אקראי שהוקצה לאירוע החנוכה שמא בזה עכ”פ לכתחילה אין מקום להדליק כלל, ומאידך יש לומר דסגי במה שעכשיו הוא מקום הציבור דהעיקר מה שמדליקין בבהכנ”ס הוא שיהיה פרסומי ניסא כמ”ש הב”י סי’ תרעא בשם הריב”ש סי’ קיא והכלבו שם בטעם שני, וכמו כן יש לטעון דמאחר שבדיעבד לרוב הפוסקים יוצא בהדלקה בכל מקום וכל שעת הדחק כדיעבד דמי א”כ עדיף שהחילוני ידליק באופן משלא ידליק כלל, ולכן הדברים הנ”ל אמורים גם באופן זה.

וסיכום הדברים על רגל אחת הוא דיש ב’ טעמים מרכזיים שהובאו בפוסקים בהיתר לברך בבהכנ”ס ובטעם ההדלקה בבהכנ”ס, טעם אחד שהוא משום מנהג, וטעם שני משום שיש בזה מצוות הדלקה משום שאינו מעכב מקום ההדלקה וממילא יש בזה פרסומי ניסא מכיון שיש רבים כאן ובודאי שיש בזה עיקר מטרת התקנה (אע”פ שעיקר צורת התקנה היתה להדליק בבית) ואפשר לברך מכיון שיש אנשים שיוצאים בהדלקה זו שאינם מדליקים בביתם (ולכה”פ משום רואה נר חנוכה).

ולכן מאחר ומצינו גם רבים מהפוסקים החזיקו בדעה השניה הן בעצם הדין שאין המקום מעכב והן בטעם הדין שמדליקין בבהכנ”ס לכן א”א למחות במי שמברך כשיש אנשים היוצאים בזה יד”ח ההדלקה, ויותר טוב שהמדליק יהיה האדם שצריך לצאת בהדלקה זו, אלו עיקרי הדברים שנתבארו.

השלמה לתשובה לגבי ברכה על הדלקת נר חנוכה ציבורית עבור חילונים

ואמרו לי בזה עצה למעשה בשם הגרנ”ק שהורה להג”ר צבי כהן שיורה בזה לרב צבאי שיאמר להם שמברך כדי ללמדם סדר הברכות של ההדלקה ואז יוכלו לברך, ע”פ המבואר בסי’ רטו שיכול לומר כן לקטן על מנת ללמדו, ואמנם מצינו דבגדול י”א שא”א להוציא אפי’ בברכת המצוות אלא באינו בקי, ובאמת אפשר דחשיבי אינם בקיאים, ועדיין צ”ע דאולי ההיתר לברך כשמלמד הוא רק בקטן, אבל יש לדון דכאן הוא מלמדם ואינו מוציאם ויהיה מותר כמו בקטן ליישב דברי הגרנ”ק ושוב מצאתי שכן מפורש להדיא במשנ”ב סי’ תפד סק”ח ובשעה”צ שם חילק להדיא בין כשמוציא לבין כשמברך עמם ללמדם, והטעם בזה יש לומר דהנה לא תשא דברכה לבטלה למדנו משבועה ובשבועה כשאומר שבועה ואינו מכוון אינו מחיל בזה שבועה ואכמ”ל, ולכן גם בברכה כשאינו יכול לברך בשביל חבירו כגון מחמת שהוא בהמ”ז (כמו בנידון המשנ”ב הנ”ל) אם אינו מכוון לברכה אלא להתלמד לא החמירו בזה בלא תשא כל שהוא לצורך ללמד אפי’ אם שבועה בכה”ג נימא שהיא אסורה מדרבנן כשהיא שלא לצורך (ואם הוא לצורך הרגין וחרמין וכו’ עי’ בנו”כ השו”ע בש”ך ובית מאיר אם הותר דוקא באומר בלבו היום או בכל גווני), ולכן בניד”ד בברכה כדי ללמד יהיה מותר כיון שהוא להתלמד.

השלמה לדין אמירת ברכה לצורך ללמד

נתבאר דגם להסוברים שיש בזה משום לא תשא מ”מ ללמד מותר דלא עדיף משבועה גופא שאין איסור דאורייתא כשאין מכוון לשבועה, ויש להוסיף עוד דכאן קיל יותר דהרי היכא דמוכחא מילתא שאומר השבועה להתלמד לאו כלום קעביד (ועי’ נדרים סג ע”ב יו”ד סי’ ריח ס”ב), ומיהו שם שמים לא התירו בשבועה אבל איסור לא תשא לית בזה דמוציא ש”ש אינו עובר בלא תשא אלא באיסור עשה כמבואר בגמ’ תמורה ורמב”ם וכמו שנתבאר בתשובה אחרת, ולצורך לימוד ברכה אי”ז לבטלה.

קרא פחות
ברכההדלקהחילוניםחנוכהידציבורקידוששבתשינהשעת הדחק
0
נשאל: כ״ב באב תשפ״ה

יש בזה ב’ נידונים, הא’ אם חיוב כוונה בברכת אבות הוא גם להש”ץ, כיון שהוא חובת ציבור, ויעו’ בבה”ל ריש סי’ קא ד”ה יכוון דמבואר למסקנתו שסבר שהוא גם להש”ץ דבלא שמכוון בברכת אבות לא יצא יד”ח (והמעיין היטב שם ...קרא עוד

יש בזה ב’ נידונים, הא’ אם חיוב כוונה בברכת אבות הוא גם להש”ץ, כיון שהוא חובת ציבור, ויעו’ בבה”ל ריש סי’ קא ד”ה יכוון דמבואר למסקנתו שסבר שהוא גם להש”ץ דבלא שמכוון בברכת אבות לא יצא יד”ח (והמעיין היטב שם יראה דבאופן שגם הש”צ וגם הציבור עצמם לא כוונו לא היה להבה”ל שם אפי’ צד שיצאו יד”ח, [אם כי אפשר דשם עיקר הנידון במי שרוצה לצאת בברכות ממש ולא לענין להחשיבו כחזרת שליח ציבור], ויש להוסיף דהעירו בזה עוד דגם במקור הדין דסי’ נג שהקשה מזה הבה”ל שם משמע בלשונו יותר כתי’ זה שנקט הבה”ל במסקנתו).

והנידון השני הוא מי שלא כיוון באבות אם חשיב שאינו מתפלל כלל, וחשיב ברכה לבטלה כל הברכות, והתשובה דדעת רוה”פ דחשיב תפילה וכך סוגיין דעלמא ממה שנקטו הפוסקים (רמ”א ריש סי’ קא בשם הטור שם) דלמעשה מי שלא כיוון לא יחזור ואע”ג דמבואר שם במשנ”ב בשם החי”א דמדינא צריך לחזור מ”מ מבואר דעכ”פ כשהוא אנוס מלחזור (כעין אריא רביע עליה דהרי מסתמא לא יכוון גם בפעם הב’) אבל יכול להמשיך בתפילתו מיהת (כמבואר בבה”ל שם ד”ה והאידנא בשם החי”א כלל כד ס”ב וכך סוגיין דעלמא), ומבואר בזה דאין ברכותיו ברכה לבטלה, וכך דעת רוב פוסקי זמנינו כמש”כ בקה”י ברכות סי’ כז סק”א.

ולכן אמנם הציבור לא יצאו יד”ח חזרת הש”ץ וכנ”ל אבל יכול לענות קדושה, ולענין אם יחזור אחר ויתפלל לכאורה דינא הוא דיעבור אחר תחתיו עכ”פ כשמסיים תפילתו דהטור ורמ”א לא קאמרי אלא שזה שלא כיוון לא יחזור ויתפלל אבל לא שאחר לא יתפלל דא”כ לא שבקת חיי לכו”ע שאף אחד לא יתפלל משום זה שלא כיוון, וצל”ע, ואולי הטעם שהקילו בזה משום כבוד הבריות בדרבנן ועוד דהוא שב ואל תעשה (ומ”מ אינו מתיר להעמיד מתחילה מי שאינו מכוון) וצל”ע.

אבל יש לדון מצד אחר והוא דשמא לא חשיב שליח הציבור כלל כשאינו מתכוון ואז לא יוכל להמשיך, חדא דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ועוד דכיון שהציבור אין יוצאים בתפילתו א”כ במה הוא שליח שלהם דהשתא שוב אינו יכול ליקראות שליח ציבור כיון שאינו מקיים בזה התקנה של חזרת הש”ץ שהוא כדי להוציא הרבים.

ויש מקום לדמותו למי שהתחיל תפילה ובאמצע תפילתו נזכר שכבר התפלל שאינו יכול לומר שיהיה לנדבה וצריך לפסוק מיד כמ”ש בשו”ע ריש סי’ קז, דאין נדבה למחצה (עי”ש במשנ”ב סק”ז), ויש מקום לומר גם כאן שהתחיל תפילה שניה על דעת שהוא לשם חזרת הש”ץ [ובלא זה לא היה לו היתר להתפלל תפילה שניה מלבד תפילת נדבה] א”כ מזמן שהתברר שאין תפילתו חזרהש”ץ וכבר התפלל א”כ אינו יכול להתפלל, וצל”ע בכ”ז.

היוצא מכ”ז דמצד עצם התפילה לא היה איסור לענות אחריו אבל יש בזה חשש אחר שהרי אינו שליח ציבור כלל וכיון שהתחיל שלא על דעת תפילת נדבה חשיב כמי שהתחיל בתפילת חובה והמשיך אפי’ בתפילת נדבה לא מהני וכ”ש כשלא המשיך על דעת תפילת נדבה.

אבל אם קודם שהתחיל עשה התנאי המבואר במשנ”ב סי’ קכד בשם השלחן שלמה שאם אין ט’ ששומעין מתכוון שיהיה לנדבה א”כ אפשר דגם בכה”ג חשיב נדבה (עי’ עוד בסי’ קז סק”ז לענין התחיל מתחילה על דעת תנאי), אבל תפילת נדבה אין בה קדושה דיחיד אינו אומר קדושה (ברכות כא ע”ב) וממילא אינו מתיר לומר קדושה גם אם יש בה תפילת נדבה [ומ”מ אי משום הא ל”ק כ”כ דאינו מוכרח דדין יחיד אינו אומר קדושה תליא במה שאינו חהש”ץ דסו”ס יש כאן ציבור מידי דהוה אמנחה קצרה שנזכר בשו”ע ואכה”מ לזה].

ולפי המבואר יוצא שיש בזה שעה”ד גדול שכמה פעמים לא יוכלו הציבור לענות על קדושת הש”ץ בפרט דיש קצת חזנים שבאופן מוצהר ורשמי אינם מכוונים בברכת אבות ואומרים כל ברכת אבות בנשימה אחת ועכ”פ באופן שעושים מחמת שאין יכולים לכוון א”כ לפעמים אם יהיה ניכר שיש מן הציבור שלא יענו על הקדושה יהיה בזה חשש כבוד הבריות וכ”ש אם כולם לא יענו על הקדושה וכ”ש אם יעמוד אחר תחתיו יהיה בזה ביזיון עצום להש”ץ ולא יכול לזקוף ראשו אחר מעשה זה, וגם המנהג בפועל אינו כן.

וכנראה שאע”פ שמבואר במשנ”ב בשם החי”א דלא יצא יד”ח תפילה מ”מ סמכו בזה על הפוסקים שבדיעבד יצא ידי חובת תפילה עכ”פ מעיקר הדין, גם אם לא כיוון  (כן משמע בשבלי הלקט סי’ יז בשם ה”ר יעקב, ועיין עוד כתר ראש סי’ לא לענין תפילה בלא כוונה, ומש”כ עוד בכתר ראש בשם הגר”א לענין כוונה באבות, ובקה”י שם ומה שהביא שם בשם המבי”ט), ויש לומר דלדעה זו מי שאינו יכול לכוון יותר טוב שלא יתפלל אבל אם התפלל כך יצא, ולשיטתם ה”ה ששייך בזה גם מצוות חזרת הש”ץ.

קרא פחות
אופן התנהגות בתפילה.ברכת אבותגמראדתייםהלכהישיבת שערמושגים חרדיים.ענייני הלכהקדושה ואמןשאלות הלכתיותשליח ציבורתלמודיים.תפילה
0
נשאל: ה׳ בסיון תשפ״ה

לענ”ד יותר טוב שילמוד מחצות ואילך ומ”מ דעביד כמר עביד וכו’ ומ”מ בודאי שאינו לעיכובא כלל ובלבד שיכוון דעתו לשמים. מקורות: ידוע מדברי הזוהר בכ”מ לגבי כל השנה בשבח מי שעומד בחצות ועוסק בתורה עד השחר, ועי’ בגמ’ ...קרא עוד

לענ”ד יותר טוב שילמוד מחצות ואילך ומ”מ דעביד כמר עביד וכו’ ומ”מ בודאי שאינו לעיכובא כלל ובלבד שיכוון דעתו לשמים.

מקורות:

ידוע מדברי הזוהר בכ”מ לגבי כל השנה בשבח מי שעומד בחצות ועוסק בתורה עד השחר, ועי’ בגמ’ בפ”ק דברכות ובירושלמי שם כמה דעות מה עשה דוד וע”כ לחלק מהדעות כך היה מנהגו של דוד ג”כ, ויש לדון בשבועות מי שאינו יכול להשאר ער כל הלילה האם העיקר הוא קודם חצות או לאחר חצות כמו בכל השנה.

ויעוי’ במעשה ממהר”י קארו שהובא בשל”ה (מס’ שבועות נר מצוה) ובמהר”ן שפירא (טוב הארץ עמ’ רלו) דמבואר שם שבאתה השכינה להם בלילה הראשונה לדבר עמהם בחצות ובלילה השניה שבאו בעשרה באתה קודם לכן והטעם בזה נראה משום דאמרי’ בפ”ק דברכות ו ע”א בעשרה קדמה שכינה ואתיא, ומ”מ גם בלילה השניה הוסיפה לדבר שנית בחצות.

ומבואר מזה דגם בליל שבועות עיקר ייחוד השלם הוא בחצות כמו שהוא בכל השנה כמבואר בזוה”ח איכה ובמקומות רבים בזוהר (וכמ”ש באמרי נועם בברכות ג ע”א דהוא אמצעיתא דאמצעיתא של הגמ’ שם המבואר במקובלים ובזוהר ועי’ במשנ”ב סי’ א סק”ט), וממילא גם עיקר זמן הלימוד בליל שבועות יש לומר דעדיף מחצות ואילך מעד חצות דבמקובלים נזכר שכל השנה זמן זה עדיף מקודם חצות ועי’ במשנ”ב שם.

ויש להוסיף דגם לענין הטבילה הנזכר בזהר (הובא בשל”ה שם וכ”ה בשעה”כ עח ע”א) לטבול בסוף הלילה והוא כמו בכל לילה שעיקר זמן הקדושה הוא בסוף הלילה וכמ”ש השל”ה שם אות לט דהזמן המוכן יותר לעסק התורה בכל הלילה (ושם מיירי על כל לילות השנה) הוא באשמורת הבוקר, לפיכך היה דוד קם בחצות הלילה לקרות בתורה וכו’.

ויש להוסיף דגם לפי הטעם להקדים למתן תורה כמ”ש המג”א והמשנ”ב ריש סי’ תצד א”כ עדיף לאחר חצות.

ויש להוסיף דגם בזוהר (המובא בשל”ה שם) אי’ דילעי בתורה שבע”פ בליליא כדי שיתחבר בזה התושב”כ שביום וישתכחו כחדא בזיווגא חד, ולכאורה א”כ יש להסמיך למה שישמע התושב”כ ביום אח”כ דהיינו בסוף הלילה ולא בתחילת הלילה בהפסק ביניהם וגם אם אומר התיקון יש בו תושבע”פ שיוכל להתחבר ליום.

וראיתי שיש שאמרו שבליל שבועות עיקר אמירת התיקון הוא קודם חצות ואיני יודע למה אמרו כן, (וראיתי עוד מי שכ’ בשם המג”א בסי’ תצד שמי שאינו יכול להיות ניעור כל הלילה יהיה ניעור עד חצות ולא מצאתי הדברים בפנים המג”א, אבל כן מצאתי בהל’ חג בחג עמ’ קלו בשם כתר שם טוב ח”ד, עי’ כה”ח סי’ תריט בסופו לענין ליל יוה”כ), ומ”מ אם יש מנהג כזה [ועי’ עוד בספר יוסף אומץ של ה”ר יוזפא עמ’ רמ] יש ליישב המנהג דתיקון ליל שבועות כיון שהוא נחלת הכלל הנהיגוהו בזמן השייך יותר להמון העם קודם חצות משא”כ אחר חצות אינו שייך לכל אחד או יש ליישב שנשתרבב ע”פ השו”ע האר”י דלקמן.

ועי’ בשו”ע האר”י (שהמשנ”ב ציין לו בסי’ זה) דעד חצות תושב”כ ומחצות והלאה תושבע”פ, וכן במקור חיים הכהן סי’ תצד כ’ לדייק מהזוהר דלימוד תשוב”כ הוא בתחילת הלילה ורזי דאורייתא עד אור הבוקר, וכן במקדש מלך אמור ויקרא י ע”ג נקט ג”כ בשם הרב (היינו האר”י) דילמוד תושב”כ בחצי הראשון של הלילה ובחצי השני רזין וכוונתו כנראה לשו”ע האר”י (ועי’ בשעה”כ מש”כ על הושע”ר ויש שלמדו דאדרבה ממה שסתם בליל שבועות אין כוונתו להשוות ביניהם וצל”ע).

ובאול”צ ח”ג פי”ח עמ’ קצג כתב שיכול לומר התיקון עד חצות ומאז והלאה גמרא, ולא ציין מקור לפרט זה, ואולי נסמך בזה על שו”ע האר”י שהוא כעין דבריו, ומ”מ עי’ בשל”ה שם ועי’ עוד דעות בכה”ח סי’ תצד.

ומ”מ גם הנוקטים בשם האר”י דיש לחלק הלילה לתושב”כ ותושבע”פ אפשר דמודו דאם אומר התיקון רק בחלק מהלילה ובחלקו ישן עדיף שיאמר בסוף הלילה מכל הטעמים דלעיל מלומר בתחילת הלילה ובחציו השני ישן.

קרא פחות
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה לאלו שמתירים לשים חלה על הפלטה להפשירה בשבת, האם זו בעיה כאשר יש מעט קרח על החלה (שיש קצת “לבן” במקומות מסויימים כשמוציאים אותה מהמקפיא), ויש בזה משום בישול? בברכה, יואל  *** תשובה אני מבין מדברי שאלתך שיש בזה אפשרות להגיע לחום שהיד סולדת ...קרא עוד

שאלה

לאלו שמתירים לשים חלה על הפלטה להפשירה בשבת, האם זו בעיה כאשר יש מעט קרח על החלה (שיש קצת “לבן” במקומות מסויימים כשמוציאים אותה מהמקפיא), ויש בזה משום בישול?

בברכה, יואל 

***

תשובה

אני מבין מדברי שאלתך שיש בזה אפשרות להגיע לחום שהיד סולדת בו, וממילא נכנסים כאן לגבי הפת, לשאלה של בישול אחר אפיה, שזהו מחלוקת הפוסקים, אבל באופן שיש בזה גם דבר לח שהתבשל עם התבשיל מתחילה כגון מרק תבשיל וכדומה נכנסים בזאת לשאלה נוספת של בישול אחר בישול בלח שזה מחלוקת הפוסקים נוספת, אמנם במקרה המדובר איני מוצא פתח להתיר מאחר ומדובר במים.

בכבוד רב

***

קרא פחות
חלהתשובה
0
נשאל: כ״ח באלול תשפ״דב:

יכול להתחייב על כך בתנאי שיסכמו הצדדים מראש ביניהם על רב שיכריע להם בכל פעם מה נחשב פקו”נ וע”פ זה ינהג למעשה. מקורות: **** הנה מה שמותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש הוא ברור, ומאידך גיסא המציאות בשטח שלא ...קרא עוד

יכול להתחייב על כך בתנאי שיסכמו הצדדים מראש ביניהם על רב שיכריע להם בכל פעם מה נחשב פקו”נ וע”פ זה ינהג למעשה.

מקורות:

****

הנה מה שמותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש הוא ברור, ומאידך גיסא המציאות בשטח שלא כל מה שהצבא מבקש לחלל עליו שבת הוא בגדר פיקוח נפש הוא ג”כ עובדה לפי הנשמע מהאנשים העומדים בשטח, ולכן אם מבקשים ממנו מראש להתחייב להגיע בשבת במצבים של פיקוח נפש צריך שיסכמו מראש ביניהם על רב המקובל על ב’ הצדדים שישמע בכל פעם את פרטי המקרה ויכריע מתי מותר לחלל שבת ומתי אסור, וצריך שיהיה רב שאפשר לשאול אותו במקום בלי טלפון, מכיון שלפעמים השאלה אינה מתירה גם להרים טלפון בשבת וד”ל (ואין להקשות מדברי האג”מ הידועים לגבי מי שחושש יותר מידי שנחשב אצלו עדיין פקו”נ כל עוד שא”א להוכיח לו שאין סיכון, דשם לא מדובר בקלי דעת דשבת הוא דזיל בעינייהו אלא במי שפיקו”נ חמיר לו, ומלבד זה לענין שאחר יחלל עליו הוא עוד נידון), והם יבואו בטענות למה לא שאלת כמו שסוכם, לכן צריך רב שיהיה זמין לשאלות פנים אל פנים, ואם אי אפשר באופן זה אלא רק בטלפון צריך שלכל הפחות יתן הרב הנחיות מראש מתי לא להתקשר.

אם אין הצבא מסכים להסדר הלכתי כזה או אחר איני מוצא לע”ע פתרון להתיר להתחייב באופן זה, ומצד פקו”נ יכול לומר להם שבכל עת שיש פקו”נ אני זמין, ובלאו הכי אין פיקוח נפש מוטל על נהג זה מכיון שבכל מקרה יסתדרו עם נהג אחר, ומצד דינא דחוזרין בכלי זין למקומם (עירובין לט) כמובן שלא בכל מקרה שייך דין זה, וגם דינא דבאו על תבן וקש במקום ספר לא תמיד שייך בכל מצב וצריך לבדוק בכל מקרה ע”פ הלכה.

 

קרא פחות
התחייבותחובלתחייליםחילול שבתנדרנהגנהיגהנשלח להרב גמליאל רבינוביץפיקוח נפשצבארבישבת
0
נשאל: ח׳ באדר תשפ״ה

בפשטות הגדר שנתנו בזה הוא שהיד מחזיק הקדירה ולא שדבר אחר מחזיק אותו בתחתיתו, בפרט אם הוא יפול אם תישמט הקרקע שתחתיו, דבכל כה”ג קי”ל אפי’ בסמיכה שהוא כישיבה, ובפשטות ההבנה בעודה בידו הוא שעדיין לא אינתיק ממושבו שע”ג האש ...קרא עוד

בפשטות הגדר שנתנו בזה הוא שהיד מחזיק הקדירה ולא שדבר אחר מחזיק אותו בתחתיתו, בפרט אם הוא יפול אם תישמט הקרקע שתחתיו, דבכל כה”ג קי”ל אפי’ בסמיכה שהוא כישיבה, ובפשטות ההבנה בעודה בידו הוא שעדיין לא אינתיק ממושבו שע”ג האש ועדיין לא קבע לו מושב חדש, ובפרט דיש לומר שהגדר שנתנו בזה הוא שבכל כה”ג שעדיין מחזיק הקדירה בידו אינו מצוי שפג חומו מאחר שטורח להחזיק הקדירה ועוד שאין דבר אחר בתחתיתו שמפיג חום הקדירה משא”כ כשמונח ע”ג דבר אחר, (ואמנם חילקו בגמ’ לחלק מהדעות ולחלק מהראשונים להלכה בין דעתו להחזיר או לא אפי’ אם הניחו ועי’ בבה”ל בשם רע”א שדן לענין הנחה שלא ברצון הבעלים, אבל יש לומר דצורת הגדר והתקנה שנתנו לדעה זו הוא שלא יהיה דעתו להחזיר דבדעתו להחזיר הוא גדר  בפני עצמו המועיל ג”כ לדעה זו).

וכמדומה שכך יש מדקדקים שאם הקדרה כבדה וא”א להוציא ממנה וחוששין למגיס אם יוציאו מן הקדירה בעוד שהיא על האש [עי’ משנ”ב סי’ שיח ס”ק קיג וקיז לחשוש לדעת הכלבו בדאורייתא דס”ל שבהגסה ממש בכה”ג על האש חייב חטאת ועי”ש בשעה”צ] שאדם אחד מגביה ואחד מוציא מן הקדירה.

והנה באמת במחבר נזכר רק הלשון ולא הניחו ע”ג קרקע ולא נזכר כלל הלשון ועודה בידו ולכאורה יש ללמוד מזה דלאו בידו תליא מילתא.

וכן ביאר מהר”ם שיק סי’ קיז ולמד דבריו מדברי הירושלמי שבת פ”ג ה”א דאם הניחו ע”ג קרקע לא מהני עודה בידו (וציינו בזה גם לדברי דמשק אליעזר על הבהגר”א בביאור דברי הירושלמי), וביאר מכח דברי הירושלמי שם גם דברי הרמ”א באופן שאינו סותר דין זה, וכ”ז הוא כמו שכתבתי לעיל דאם הניחה ע”ג קרקע ועודה בידו לא מהני.

ובבה”ל ביאר כוונת דברי המחבר באופן אחר עי”ש אולם גם הבה”ל לא פליג להדיא על הדיוק מהירושלמי הנ”ל, וגם משמעות הרמ”א שהוסיף עודה בידו על דברי המחבר “ולא הניחו ע”ג קרקע” משמע שהוא עוד תנאי נוסף ולא תנאי חילופי.

ובספר משנה אחרונה סי’ רסג כתב להוכיח ג”כ מדברי הבה”ל גופא שהקשה למה צריך לומר ע”ג קרקע כיון שאמר עודה בידו, ומקושייתו זו משמע דאין דין מיוחד ע”ג קרקע שפוטר כשעודה בידו, דאל”כ עדיין יש צורך להזכיר שהוא ע”ג קרקע כיון שהוא קולא גם כשעודה בידו.

ועי’ שבות יצחק שהייה וחזרה פי”ד סק”ב וחוט שני ח”ב פכ”ז סוף סק”א מה שנקטו ג”כ דאם הניחה ע”ג קרקע לגמרי לא מהני עודה בידו אבל נקטו שאם עדיין נתפס ביד חלקו מה שבאויר מהני, ועי’ עוד מה שהובא במשנה אחרונה שם.

אולם באג”מ או”ח ח”ד סי’ עד בישול סקל”ג ושש”כ פ”א סי”ח ד כתבו דמותר להחזיר אם עודה בידו והניחה ע”ג קרקע.

ולפי מה שנתבאר עיקר הדעה להחמיר עכ”פ באופן שכל הכלי מונח ע”ג קרקע, אבל יש לדון באופן של שעה”ד בדיעבד דהנה במשנ”ב סי’ רסג סקנ”ו פסק דבדיעבד הניחה אין להחמיר במקום הצורך אם דעתו להחזיר והיינו בהניחה ע”ג מיטה או ספסל כמ”ש בשעה”צ שם, ועי’ חזו”א או”ח סי’ לז סקי”ב שלפי דבריו יש להקל ע”ג מיטה גם באין דעתו להחזירה.

ויש לדון באופן שהניחה ע”ג קרקע ממש אבל עודה בידו אם בזה ג”כ מקל המשנ”ב והחזו”א מחמת הצירופים הנזכרים שם או דבזה אין לצרף היתר מאחר שנזכר בירושלמי לאיסור.

אבל קולא זו גופא של המשנ”ב ע”ג מיטה היא ג”כ דלא כהירושלמי דהרי אפי’ ע”ג יתד מקל הירושלמי רק כשלא העביר ידו ממנה, א”כ בלאו הכי דברי המשנ”ב אתיין דלא כהירושלמי ולכן חזי עכ”פ לאצטרופי כשיש כאן עוד צירופים דוגמת האופן של המשנ”ב (דהיינו שצירף שי’ הר”ן בחזרה שהוא רק אם הוציאו מע”ש, וצירף צורך שעה”ד של סעודת שבת, והמשנ”ב [ולא החזו”א] צירף ג”כ שדעתו להחזיר, וכן צירוף דספסל ע”פ הב”י שהביא הבה”ל לחלק בין הניחה ע”ג קרקע להניחה ע”ג ספסל, וה”ה צירוף בניד”ד יתכן שיועיל צירוף זה במקום צירוף דספסל).

קרא פחות
הנחהחזרהידקדירהקרקע
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה נאמר בתורה, שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה )ח, ד), ענני כבוד היו שפים בכסותם, ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם, כמו שהיו גדלים היה גדל לבוש עמהם, כלבוש הזה של חומט, שגדל עמו (רש”י).מקור ...קרא עוד

שאלה

נאמר בתורה, שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה )ח, ד), ענני כבוד היו שפים בכסותם, ומגהצים אותם כמין כלים מגוהצים, ואף קטניהם, כמו שהיו גדלים היה גדל לבוש עמהם, כלבוש הזה של חומט, שגדל עמו (רש”י).

מקור פירש”י, במדרש רבה (דברים ז, יא) שכשהיו ישראל במדבר, בגדיהם לא היו צריכים תכבוסת, לפי שהענן היה שף בהם ומלבנן.

ויל”ע, מהא דכתיב בפרשת קרח (במדבר טז, לב-לג): ‘ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש.

וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה’, ואיתא במדרש רבה (שם יח, יג): רבותינו אמרו, אפילו היו כלים ביד הכובס, היו מתגלגלין ובאין ונבלעין עמהן, ע”כ.

וצ”ב, אמאי היו כליהם בבית הכובס, הרי לא היו צריכים כיבוס שכן ענני הכבוד היו שפים ומגהצים אותם.

***

תשובה

בע”ה ‏יום רביעי כ”ז אב תשע”ו

שלום רב

שמעתי שאמר מרן הגרח”ק שליט”א [כמדו’] דענין זה שנזכר בחז”ל שהמלבושים היו גדלין עמהן היה רק בבגד המסוים שלהם [שניתן להם] ולא בכל הבגדים שהיו ברשותן, ויש להביא ראיה לדבריו מנוסח הדרשה המובאת במדרש תהלים (שוחר טוב) מזמור כ”ג, וז”ל, שאל ר’ אליעזר את ר’ שמעון ואמר לו כשיצאו ישראל ממצרים, כלי קואים יצאו עמהם, אמר ליה לאו, ומהיכן היו לובשין כל ארבעים שנה, אמר ליה ממה שהלבישום מלאכי השרת, שנאמר ואלבישך רקמה (יחזקאל טז י).

[מהו רקמה, ר’ סימאי אמר] פורפירא.

ולא היו בלים, ולא קרית שמלתך לא בלתה מעליך (דברים ח ד), ולא היו הקטנים גדילים, אמר ליה צא ולמד מן החלזון הזה, שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו.

ולא היו צריכין תכבוסת, אמר ליה הענן היה שף בהם ומגהיצם, אמר ליה ולא היו נשרפין, אמר ליה צא ולמד מן הסיטון הזה, שאין מגהיצין אותו אלא באור עכ”ל המדרש תהלים.

[ויש לציין דבאופן כללי דרשא זו מובאת בחז”ל במדרשים למעלה מעשר מקומות].

ומבואר במדרש תהילים דכל המעלות הללו שנאמרו כאן לא נאמרו על כל הבגדים שהשתמשו בהם, אלא על הבגדי פורפירא שהלבישו אותם מלאכי השרת, וחידוש זה של הגרח”ק יש לאומרו – לאור דברי המדרש תהילים הנ”ל – לא רק על ענין הגדילה, אלא גם על ענין התכבוסת, שהיה לאותן הבגדים שהלבישו אותם מלאכי השרת, ואם רצו ללבוש בגדים אחרים לא נאמר בזה ברכה זו, וכמו שמצינו בפ”ח דיומא שהיו סוחרי או”ה מוכרין להן לישראל מאכלים ולא היה בהם טעם מן, ולכך י”ל דהבמדבר רבה ג”כ ס”ל כך.

***

קרא פחות
כליםתשובה
0
נשאל: י״ט באדר ב׳ תשפ״דב:

אם הוא במקום שרגילים לעשות קידוש רק בשבת שאחרי הלידה והוא משנה מהמנהג המקובל מחמת שהוא שבת חזון, יש בזה אבילות בפרהסיא לדחות את הקידוש (כן מוכח ממנהג רבינו תם לענין עלייה לתורה המובא בשו”ע יו”ד סי’ ת’ ס”א), ויש ...קרא עוד

אם הוא במקום שרגילים לעשות קידוש רק בשבת שאחרי הלידה והוא משנה מהמנהג המקובל מחמת שהוא שבת חזון, יש בזה אבילות בפרהסיא לדחות את הקידוש (כן מוכח ממנהג רבינו תם לענין עלייה לתורה המובא בשו”ע יו”ד סי’ ת’ ס”א), ויש להימנע מלדחות את הקידוש עכ”פ להנוהגים להקפיד שלא להראות שום סימן אבילות בפרהסיא בשבת נחמו (ואכמ”ל), אבל אם המנהג לעשות קידוש גם בשבת שלאחר מכן והוא אינו אומר כלום יש לדחות את הקידוש (מכיון שכשאינו דברים שבפרהסיא ממילא חשיב דברים שבצינעא, יעו”ש בפרטי הדינים בשו”ע לענין עליה לתורה).

קרא פחות

משנהקובץ תשעה באבקידוששבתתשובות בנושאי לידה
0
נשאל: כ״ו בניסן תשפ״ה

בחליפה רגילה אין חשש. מקורות: בחליפה רגילה אין חשש ציצית כיון שרובה סתום כמ”ש בשו”ע סי’ י’ ס”ז, ואין בזה חילוק בין אם יש פתח אחד מאחורה או ב’ פתחים ואם הכנפות הקדמיים הם עגולים או מרובעים, כיון שאין ...קרא עוד

בחליפה רגילה אין חשש.
מקורות:
בחליפה רגילה אין חשש ציצית כיון שרובה סתום כמ”ש בשו”ע סי’ י’ ס”ז, ואין בזה חילוק בין אם יש פתח אחד מאחורה או ב’ פתחים ואם הכנפות הקדמיים הם עגולים או מרובעים, כיון שאין בו כנפות מאחור כלל.
ועיקר הנידון והחשש בחליפות לענין חיוב ציצית אינו אלא בחליפת פראק שלפעמים רובו פתוח מאחור כמ”ש במשנ”ב סי’ י סקל”ו, ומחמת כן נהגו לעשות בו קרן אחת עגולה.
(ויש שנהגו להקל אף בפראק, עי’ בערה”ש סי’ י סעי’ טז יח דלהרשב”א ח”א סי’ תלד הוא פטור, ויעוי’ במשנ”ב שם, אבל כהיום אכשר דרא ושייך להשיג בקל עם קרן אחת עגולה).
אבל יש נידון אחר בחליפה במקרה שיש מלפניו ב’ כנפות מרובעות למעלה במקום הצוואר וד’ למטה ועי’ בזה במשנ”ב שם, ובחליפות קצרות רגילות החשש אינו מצוי, אבל מצוי בחלק מסריגי הסוודרים.

קרא פחות
חליפהלבושנשיםפתח אחוריציציתקובץ ציצית
נשאל: א׳ בסיון תשפ״דב:

נראה דלא, דהרי מה דמרבי’ חמשת מיני דגן שיש להם דין לחם הוא משום דבעי’ דבר הבא לידי חימוץ ורק ה’ מיני דגן מחמיצין ואורז אינו בא לידי חימוץ כמבואר במכילתא פרשת בא (מס’ דפסחא פי”ז) ובירושלמי ריש חלה (פ”א ...קרא עוד

נראה דלא, דהרי מה דמרבי’ חמשת מיני דגן שיש להם דין לחם הוא משום דבעי’ דבר הבא לידי חימוץ ורק ה’ מיני דגן מחמיצין ואורז אינו בא לידי חימוץ כמבואר במכילתא פרשת בא (מס’ דפסחא פי”ז) ובירושלמי ריש חלה (פ”א ה”א) בדברי ר’ ישמעאל ובדרשא בתרייתא במכילתא דרשב”י פ’ בא (יב, כ), ומזה ילפי’ להפרשת חלה שכתוב בה לחם דבעי’ מין שמחמיץ בגז”ש כמבואר שם, ויעוי’ גם במנחות ע ע”ב מעין המבואר במכילתא וירושלמי שם, ויעוי’ גם בשאר המקורות שהבאתי באיפת צדק על המכילתא דרשב”י שם ששם ביארתי הדברים היטב.

וריב”נ סובר שתפיחת האורז הוא חימוץ, ולכך הוא בכלל לחם הנלמד בברייתא הנ”ל במכילתא כיון שהוא מחמיץ, ורבנן פליגי וסבירא להו שאורז אינו בא לידי חימוץ אלא לידי סירחון, כמבואר כ”ז בגמ’ דפסחים לה ע”א.

אבל לענין לעשות את האורז מין חיטים ושעורים לא, כגון דין מין חיטים ושעורים להדעות שסוברות שג’ מיני דגן הנזכרים במשנה חלה פ”ד מ”ב שהם מין חיטים ושעורים ג”כ שייכי לבכורים, ע”ז לא דברו כלל, דמין חיטה או מין שעורה אינו שייך לנידון אם נקרא לחם ודגן.

ויעוי’ ברא”ש בפ”ו דברכות על דף לז דהוה פשיטא ליה דלר’ יוחנן בן נורי דינו כלחם, והיינו טעמא משום דילפי’ לחם לחם בחלה ממצה כמבואר בברייתות הנ”ל, וממילא גם לחם דכתיב גבי ואכלת ושבעת כמבואר בברכות מג ג”כ ילפי’ ה’ מינים מזה, דאין מקור אחר שה’ מינים נקראים לחם מלבד הלימוד מדבר הבא לידי חימוץ, ומאחר דלריב”נ הילפותא כוללת גם פת אורז א”כ ה”ה לענייננו.

ויש להוסיף בזה עוד דלענין דברים מסויימים קי”ל דשאר מיני דגן אינם נחשבים מין חיטים ושעורים כמו שציינתי בתשובה אחרת [ד”ה מי שיש לו ב’ חלות וכו’] ע”פ השו”ע או”ח סי’ ריא ס”ו, על אף שיש פוסקים שהזכירו כן כהמהרש”א ועוד כמ”ש בדרך אמונה בפ”ב מהל’ בכורים בשער הציון על דרך אמונה סקי”ט בהרחבה, [ובתשובה הנ”ל הרחבתי בזה עוד], ואע”פ כן לענין כלאים פסקו הרמב”ם והשו”ע שאינם כלאים (וכמ”ש הרמב”ם בפ”ג מהל’ כלאים והשו”ע ביו”ד סי’ רצז [הראשון] סי”ד וכן החטים עם הוונין והשעורים עם שבולת שועל והכוסמין עם השיפון וכו’ אינם כלאים זה בזה, והוא ע”פ מתני’ פ”ק דכלאים, ואף דלדעת השו”ע לשאר סתם דברים אינם חשובים אותו המין כדהוכחתי בתשובה אחרת).

והטעם כמבואר שם שלענין כלאים יש גדרים אחרים, דתלוי בדמיון הפרי ולא במין חימוץ ולכך הגדרים וגם הדינים שונים כמבואר שם, ולפי דרכנו למדנו דאורז אין צד כלל שדומה לשאר מיני דגן, דהא קחזינן שבכלאים אזלי’ בתר דמיון ולא אכפת לן מה מין דגן או מביא לידי חימוץ וכו’ כמבואר ברמב”ם ושו”ע בהל’ כלאים דבכלאים אזלי’ בתר דמיון, (וכמ”ש הרמב”ם פ”ג מהל’ כלאים ה”ה והשו”ע יו”ד סי’ רצז [הראשון] סט”ו יש זרעים ואילנות אחרים אף על פי שהם שני מינים בטבעם הואיל ועלין של זה דומים לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונים ממין אחד לא חששו להם לכלאים זה עם זה, כיצד הלפת עם הצנון אינם כלאים זה בזה מפני שפרייהן שוים והלפת עם הנפוס אינם כלאים זה בזה מפני שהעלים שוים וכו’ עכ”ל, ויש דעות בהגדרת דומה, עי’ ר”ש ורא”ש כלאים פ”א מ”ה ומהר”י קורקוס כלאים פ”ג ה”ו וחזו”א כלאים סי’ ג סק”ה), ולגבי כוסמין עם שיפון מבואר טעם ההיתר ברמב”ם מפני שצורתן שוה, ואעפ”כ אורז אינו בפרשה כלל.

וע”פ דרכנו למדנו שאפי’ דומה לחיטין או לשעורים לא זכה האורז להיות לדידן אפי’ בדבר דלא תליא אלא באורז, ומזה נלמוד גם לר”י בן נורי דאינו מין חיטים או שעורים לעניינים שנאמרו בהם גם לדידן מין חיטים או שעורים על שאר שלושת מיני דגן (כוסמין שיפון ושבולת שועל) לכל מר כדאית ליה, דאפי’ בדמיון לא דמי כלל (משא”כ ג’ מיני דגן הנ”ל שיש להם דמיון מה לחיטים או לשעורים), והטעם כמשנ”ת דלגבי דיני מצה תליא בדבר הבא לידי חימוץ ובשאלה מה נחשב חימוץ ולא במינים כלל.

 

קרא פחות
חלהמצה
0
נשאל: ה׳ באב תשפ״ה

בשו”ע או”ח סי’ תקנד ס”א כתב דאם יש פסוקי נחמה באיוב ואיכה צריך לדלגם, וכן יש לפרש בל’ הגמ’ שלא הותר אלא בדברים הרעים שבירמיה ולא במה שבין דברים רעים לבין דברים רעים אחרים אע”ג שרובו ככולו בדברים הרעים, ולפ”ז ...קרא עוד

בשו”ע או”ח סי’ תקנד ס”א כתב דאם יש פסוקי נחמה באיוב ואיכה צריך לדלגם, וכן יש לפרש בל’ הגמ’ שלא הותר אלא בדברים הרעים שבירמיה ולא במה שבין דברים רעים לבין דברים רעים אחרים אע”ג שרובו ככולו בדברים הרעים, ולפ”ז גם בפרק אלו מגלחין שהזכיר השו”ע אח”כ יש לדלג עכ”פ סוגיות בפנ”ע שאינם שייכים לדיני אבלות, ומש”כ המשנ”ב שם דמותר אע”ג שיש שם כמה דיני מנודה ומוחרם יש לומר דהיינו דוקא דיני מנודה ומוחרם שהם ענייני פורענות (דס”ד שרק אבלות התירו משום שהם הלכות היום), אבל מה שאינו שייך כלל כגון ריש אלו מגלחין וכן אגדתא דדוד בדף טז ע”ב וסוגי’ דנטילת ציפרניים בבהמ”ד בדף יח ע”א א”א ללמוד בת”ב.

קרא פחות
0
נשאל: ז׳ בשבט תשפ״דב:

הכרעת הביאור הלכה (ריש סי’ צב) שאם יכול להעמיד עצמו פרסה מותר, ואם אינו יכול להעמיד עצמו פרסה, אם התחיל בהיתר יכול לגמור, ואם לא התחיל בהיתר נשאר הביאור הלכה בספק ולא הכריע.ולמעשה במקרה שהסתפק בו הביאור הלכה, אם הבושות ...קרא עוד

הכרעת הביאור הלכה (ריש סי’ צב) שאם יכול להעמיד עצמו פרסה מותר, ואם אינו יכול להעמיד עצמו פרסה, אם התחיל בהיתר יכול לגמור, ואם לא התחיל בהיתר נשאר הביאור הלכה בספק ולא הכריע.

ולמעשה במקרה שהסתפק בו הביאור הלכה, אם הבושות גדולות ואין שום ברירה אחרת יש להקל, מכיון שיש כאן כבוד הבריות וספק דרבנן.

(ויעוי’ גם בחוט שני מש”כ הגרנ”ק לענין הפחה).

ועכ”פ באופן שמסתפק אם יכול להעמיד עצמו פרסה או לא ויש כאן רק ספק ספיקא, באופן כזה ודאי יש להתיר לו הדבר.

להעמיד עצמו פרסה פירושו שאם ינסה להמתין שיעור מהלך 72 דקות בלי לצאת לצרכיו יצליח לעשות זאת.

קרא פחות

בשר בחלבדרבנן
0
נשאל: י״ג בניסן תשפ״דב:

מסתבר שכן, דה”ה למעשר כספים מבואר בנו”כ השו”ע דמחילת חוב מועיל לצדקה ומעשר כספים, וקמחא דפסחא אינו חמור ממעשר כספים, אע”פ שהוא יותר חיוב מצד שקבלוהו עלייהו הקהל, אבל מצד גדרי החיוב מן התורה אינו יותר חיוב מצדקה ומעשר כספים ...קרא עוד

מסתבר שכן, דה”ה למעשר כספים מבואר בנו”כ השו”ע דמחילת חוב מועיל לצדקה ומעשר כספים, וקמחא דפסחא אינו חמור ממעשר כספים, אע”פ שהוא יותר חיוב מצד שקבלוהו עלייהו הקהל, אבל מצד גדרי החיוב מן התורה אינו יותר חיוב מצדקה ומעשר כספים ולא נאמרו בו דיני קניינים מיוחדים כמו שנאמר בקידושין וכיו”ב.

והנה יש לשים לב לעוד ב’ אבחנות כאן, אבחנה אחת, שבעיקרון קמחא דפסחא הוא מעות לקנות חיטין ומחילת חוב אינו מעות לקנות חיטין, אמנם כהיום שקבלוהו עלייהו יש מקום לומר דהוא כעין חוב שאפשר לשלמו גם במחילת חוב, ובפרט דהרי סו”ס העני יקנה מצות, וא”כ מאי נפק”מ אם יקנה ממעות שיקבל ויחזיר החוב לחא רמכן ממעות שלו או שיקנה המצות ממעות שלו והחוב יחזיר מכח המחילה שמקבל עכשיו, דסו”ס הרי אינו קונה מעות החיטין בלבד ממה שמקבל בקמחא דפסחא והוא מועיל מענין הרווחה, דאין מחוייב להתנות עם העני שיקנה רק ממעות שלו שנותן לו מקמחא דפסחא ואף אם יודע שהעני יקנה במעות הקמחא דפסחא דבר אחר לצרכו שפיר דמי.

והנידון השני דבמקום שיש תקנה שיתנו הקמחא דפסחא דוקא להקופה של הקהל ממילא לא יוכל לעשות על ידי מחילת החוב, אלא אם כן יקבל רשות מהגבאי של קופת הקהל, אבל בד”כ בזמנינו בא”י אין תקנה התקיפה באופן כזה לניד”ד שלא יוכל מחמת זה לעשות הקמחא דפסחא על ידי מחילה כנ”ל.

קרא פחות

התורהחובמחילה
0
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

{בע”ה עש”ק פר’ וישב ע”ו מודיעין עילית קרית ספר} שאלה כתיב (בראשית מ’ ח’) ויאמרו אליו חלום חלמנו ופתר אין אתו ויאמר אלהם יוסף הלוא לאלהים פתרנים ספרו נא לי, והנה בברכות נ”ה ב’ גרסי’ א”ר ביזנא בר זבדא ...קרא עוד

{בע”ה עש”ק פר’ וישב ע”ו מודיעין עילית קרית ספר} שאלה כתיב (בראשית מ’ ח’) ויאמרו אליו חלום חלמנו ופתר אין אתו ויאמר אלהם יוסף הלוא לאלהים פתרנים ספרו נא לי, והנה בברכות נ”ה ב’ גרסי’ א”ר ביזנא בר זבדא א”ר עקיבא א”ר פנדא א”ר נחום א”ר בירים משום זקן אחד ומנו ר’ בנאה עשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים פעם אחת חלמתי חלום והלכתי אצל כולם ומה שפתר לי זה לא פתר לי זה וכולם נתקיימו בי לקיים מה שנאמר כל החלומות הולכים אחר הפה אטו כל החלומות הולכים אחר הפה קרא הוא אין וכדרבי אלעזר דא”ר אלעזר מנין שכל החלומות הולכין אחר הפה שנאמר (בראשית מ”א י”ג) ויהי כאשר פתר לנו כן היה אמר רבא והוא דמפשר ליה מעין חלמיה שנאמר (בראשית מ”א י”ב) איש כחלומו פתר עכ”ל, ומשמע שכל אחד יכול לפתור חלום, ולא בעינן איש אשר רוח אלהים בו.

וכן בר הדיא שפתר חלומות לטובה או לרעה כפי מה שהיו משלמים לו, וכן הוה, בברכות נ”ה ב’ ע”ש, וע”ש ברא”ש פ”ט סי’ ה’ שהחלום ילך לפני ג’ מאוהביו להטבת חלום, שיפתרוהו לטובה, וקשה דבגמ’ שם כמה דפים נזכרו על פתרון החלומות, ואינו מובן דהרי כל החלומות הולכין אחר הפה (מחכ”א).

תשובה ראשית כל יש לידע דלכו”ע אי”ז שכ”א ממש יכול לפתור חלומות, אלא כמש”ש התוס’ דרק מי שנולד במזל שיכול לפתור חלומות יוכל לפתור, וז”ל נ”ה ב’ ד”ה פותרי, פירש ר”י דמזל שעת הלידה גרים ואין הדבר תלוי בחכמה ע”כ.

ובעיקר הקושיא נראה דיש ב’ מיני פתרון חלומות, דיש מין פתרון שהוא להודיע מה באים משמים לרמוז ע”י החלום, ומה מסתתר מאחוריו, וזה ודאי לא תליא אלא בחכמה, וכמו שרז”ל והגאונים כתבו הרבה כללםי בזה, ויש עוד מין פתרון שתלוי בפה, והוא כח סגולי מסודות הבריאה שנתן הקב”ה כח בחלום שיוכל לקבוע דברים בעולם ע”י פתרון שיאמר עליו, וזהו דוקא ע”י אדם שנולד ראוי לכך וכנ”ל.

ועפ”ז יתיישב עוד מ”ש בגמ’ שם שראה רבא הספר של בר הדיא שכתוב שם כל החלומות הולכין אחר הפה.

ועי”ז הבין רבא שעשה הכל כרצונו לפי המעות שקיבל.

ואינו מובן דאטו לא ידע רבא מה שאמר ר”א שכל החלומות הולכין אחר הפה.

ונראה לפ”ז דרבא היה סבור שבר הדיא חכם גדול הוא ומשתמש בחכמה עליונה לידע סתרי החלומות והרמזים שלהם, ומש”ה א”ש מה שלא היה אכפת ליה שלא לשלם לבר הדיא, אע”פ שהי”ל להבין דכיון שכל החלומות הולכין אחר הפה, יש לידע שבר הדיא אומר הכל מעצמו, כמו שכך היה באמת, ולא עוד אלא שהלך אליו אח”כ עוד ועוד אע”פ שפתר לו את החלומות לרעה, היינו משום שהיה סבור שהכל עושה כפתרון האמתי ואינו מעלה ואינו מוריד, והטעם בזה שמא היה בר הדיא אדם נאמן אצל רבא ולא חשד אותו בכך.

ומש”ש בגמ’ חלמא דלא מפשר כאיגרתא דלא מיקריא, היינו במין חלום כזה שלא בא לרמוז כלום אלא רק יוכל להפתר ע”י אדם פותר חלומות, דיש חלום ע”י מלאך ויש ע”י שד, ויש חלומות שאין להם פתרון עד יבוא מאן דהוא ויפתרנו.

אך י”ל דבאמת גם חלום רע מעיקרו יתכן לשנותו ע”י פותר חלום כדמשמע מדברי הרא”ש הנ”ל, [ועיין מ”ש לקמן על דברי הרא”ש עוד].

וז”ל תוס’ הרא”ש בברכות שם, יטיבנו בפני ג’ – אע”ג דאמרי’ לעיל כל חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא מ”מ יש לדאוג ממנו וצריך הטבה ע”כ, ובזה מתיישב מ”ש כל החלומות הולכין אחר הפה בלא חילוק, דאילו להצד הראשון הנ”ל יש חילוק בין החלומות.

ומסתפקנא לפ”מ שכתבו הפוסקים שאין החלומות שלנו רומזים את פתרונם, האם היינו דוקא פתרונות הכתובים בסידור יעב”ץ כלשון החזו”א ע”ז, או ג”כ לו יצוייר על אדם שקים לן עליו שנולד במזל הנ”ל שכתבו התוס’ שאם נולד במזל זה יוכל בפיו לפתור חלומות, מה יהא האמת בזה, אם יש משמעות לחלום בכה”ג או לא, דהנה מה שאין משמעות לחלומות בזמנינו הוא משום פחיתות בני האדם השתא, שאין ראויין להתשר להן דברי עתידות, אבל לפמשנ”ת דיש ב’ מיני חלומות וגם חלום שלא בא לרמוז יוכל להפתר, א”כ גם חלומות דידן אם יפתרם אדם כזה שמא יהא דינם כך.

ושייך להסתפק גם להצד הב’ הנ”ל [בד”ה אך י”ל].

אכן י”ל דגם אם כל חולם יוכל להפתר ע”י בר מזל, שמא מ”מ אין בני מזל כאלו היום בזמנינו.

ומש”כ הרא”ש ג’ מאוהביו, יש להסתפק אם חולק ע”ד התוס’ וס”ל דגם מי שלא נולד באותו המזל, או דלמא שאין חולק על התוס’, אלא דחיישי’ שמא ג’ בני מזל כזה יזדמנו לו, א”נ כו”ע מודו דעכ”פ קצת יוכלו להועיל בזה כמו בברכת הדיוט, ועיין ג”כ בראשונים בנדרים ח’ א’ גבי נידוהו בחלום וכו’ על כח הסגולי של י’ בנ”א האומרים שלום ע”ש.

ובתוס’ הרא”ש שם ד”ה עשרים וארבעה כתב נראה שהדבר תלוי בשעה ובמזל שנולד בו האדם שפתרון חלומותיו מתקיימים ולא הכל ברוב חכמתו ואלו נולדו במזל לפתור חלומות, וזה כעין דברי התוס’, ולא ממש כדברי התוס’ דאין הדבר תלוי בחכמה, ולדבריהם עכ”פ חלומות מסוימים י”ל דאין תלוי בחכמה כלל, אלא כתב ולא הכל ברוב חכמתו, היינו דאין החכמה קובעת לגמרי, ומ”מ אין להביא ראי’ בדעת הרא”ש מתוספותיו לפסקיו, כידוע.

אחר כל זה ראיתי במהרש”א בח”א שכתב, שכל החלומות כו’, כבר האריך בעל העקידה בקושיות בדבר זה, וז”ל, כי איך תתחלף הוראות חלום כפי חילוף הפותר אותו כרצונו כו’, לא טוב ולא רע כעובדא דבר הדיא כו’, ופלא גדול מזה כו’, כ”ד פותרי חלומות כו’, והאריך בקושיותיו ובתירוצו ליישב כל זה ע”ש, אבל אין כל הסוגיא מתיישבת לדבריו, ואין להאריך כי הוא מובן מעצמו, אבל הנראה דהדברים כפשטן וכמשמען, כי יש לפעמים לחלום אופנים הרבה לרעה ולטובה מעין החלום, כדאמר רבא והוא דמפשר ליה מעין חלמא, ובזולת הפתרון אפשר שהוא לא טוב ולא רע כמ”ש רב חסדא חלמא דלא מפשר כו’, ופירש”י דלא מיקרי לא טוב ולא רע שכל החלומות הולכין אחר הפתרון עכ”ל, ויותר מזה שגם החלומות שפתרונם הקרוב לאמתי לטובה אפשר שישתנה לרעה ע”י הפתרון כדמוכח מההיא דהרואה באר בחלום ישכים כו’ ע”ש, ואין זה דבר זר לקבל כי כמו שמצינו שיש כח בנפש האדם לפעול בעינו לטוב כדכתי’ טוב עין הוא יבורך וכן בהפך ברע עין כבלעם ובכמה מקומות וכיוצא בזה בדבורו הקל כדאמרי’ לעיל ז’ א’ אל תהא ברכת הדיוט כו’, ואל תהא קללת הדיוט קלה בעיניך, מגילה ט”ו; כ”ח; ב”ק צ”ג, וכן הוא הדבר הזה, שניתן כח לפה להוליך את החלום כפי פתרונו, אם הוא מעין החלום, וקרוב לזה כתב בע”י, ולפי הסוגיא דשמעתין דג’ מיני חלומות הן, הא’ שהולך כולו אחר הפה ובלא פתרון אינו לא טוב ולא רע ומזה המין א”ר חסדא כל חלמא דלא מפשר וכו’ כפירש”י והך דרבי בנאה בכ”ד פותרי חלומות וכל הני עובדי דבר הדיא וזה החלק מהחלומות שע”י שד שהוא שוא בזולת הפתרון והמין הב’ שיש לו פתרון קרוב לאמתי ויתקיים בלי פתרון אמנם ישתנה ע”י פתרון אפילו מטוב לרע ומרע לטוב כההיא דהרואה באר בחלום כו’ כמ”ש במקומו לקמן ומזה המין הם חלומות של ב’ סריסי פרעה אשר חלומם האמתי היה על העתידות כמפורש פ’ ג”ה (חולין צ”ב) אפסוק ובגפן שלשה שריגים וגו’ וזה החלום שע”י מערכת השמים והג’ החלום אשר אין לו פתרון כ”א הא’ האמתי ואינו משתנה כלל כחלום של יוסף הצדיק והוא ע”י מלאך דכתיב בחלום אדבר בו ומה שמתענין על קצת חלומות לפי שאפשר שהוא ע”י מלאך ולא ישתנה בפתרון אחר כ”א בתשובה ומעשים טובים ודו”ק עכ”ל המהרש”א.

ויעויין עוד מה שכתב בדבריו אחר זה.

 

קרא פחות
הכתוביםזקןחלוםעיןתשובה
0