הנה יש דעות לגבי כמה עניינים דהפסק בשיהוי בלבד חשיב הפסק אבל להלכה קי”ל בכ”מ [עי’ במשנ”ב סי’ כה וכן בסי’ ח’ ובבה”ל שם ועוד] דבדיעבד שיהוי בלבד אינו הפסק ולכן היה מקום לטעון דגם כאן אינו הפסק, ומה שהפסיק בינתים בתפילה אחרת, הא כתב הרמ”א ביו”ד סי’ רסה ס”ה דהפסק בברכה לא חשיב הפסק ועכ”פ בדיעבד, בפרט דכאן הוא צורך התפילה כיון שהתכוון להתפלל.
ואמנם בהזכרת דבר אחר בתפילה לא חשיב כהפסק לצורך התפילה כדבסוף סי’ קח ובמשנ”ב שם אבל כאן שכל מה שאמר היה מחיובי האמירה יש לדון בזה, ועכ”פ לא גרע ממש”כ המשנ”ב שם בשם הדה”ח דכשאינו משקר בתפילתו לא חשיב ההזכרה הפסק.
וקצ”ע דבגמ’ בברכות ד ע”ב אמרי’ דהשתא דתקון רבנן ה’ שפתי תפתי והשכיבנו לא הוי הפסק ולולי שתקנו כן הוה חשיב הפסק אע”ג דהוא לצורך התפילה וכן אי’ בתוס’ דברוך ה’ לעולם אינו הפסק ויש לדייק כנ”ל וכן בטור אי’ דאין לומר פסוקים בין גאולה לתפילה, ודוחק לחלק בין לכתחילה לבדיעבד עכ”פ בדעת הגמ’.
ואולי יש לחלק ולומר דסמיכת גאולה לתפילה לא דמי לשאר דיני הפסק וחמיר טפי דהוא צריך להיות תיכף ממש והטעם כדאי’ בירושלמי ספ”ט דברכות כיון שהפליג עוד הוא הפליג וילפי’ לה מדכתיב יענך ה’ ביום צרה דיש לסמוך גאולה לבקשת התפילה ובעי’ הסמכה ממש ולא סגי שאין הפסק וצל”ע.
ובמשנ”ב סי’ קיא סק”ב לגבי הפסק בין גאולה לתפילה כתב בשם הפמ”ג בסי’ סו א”א סקי”ג דאפילו בשהייה בעלמא יותר מכדי דיבור יש לזהר לכתחלה עכ”ל, והיה מקום לפרש דכדי דיבור יש להזהר לכתחילה אבל שהיה מרובה אפשר דאף מדינא חשיב הפסק לפי הנ”ל אבל אין לזה מקור לפי הנ”ל.
ועי’ עוד במשנ”ב סי’ סו סקל”ח וסקמ”ד דמשמע שנקט מעיקר הדין דשהיה הוה הפסק [ושם בסקל”ח הזכיר שהיה סתמא אבל בסקמ”ד מיירי בשהיה שע”י העיטוף אבל לא מיירי להדיא בעיטוף גופא], וצל”ע.
אבל עכ”פ מבואר דהמשנ”ב נוטה דיש איסור להפסיק בין גאולה לתפילה אפי’ בשיהוי ועכ”פ בודאי כך נקט לכתחילה, ומבואר דיש חילוק מהותי בין הפסק בק”ש וברכותיה עד גאל ישראל [דבזה מותר להפסיק לעיטוף כמבואר שם בשו”ע ובמשנ”ב].
והנה במג”א שם בסי’ סו לגבי בין גאולה לתפילה כתב דהנחת תפילין הוה הפסק וע”ז כתב הפמ”ג וז”ל דשהיה נמי הוה הפסק בין גאולה לתפלה עכ”ל, ומשמע דבין גאולה לתפילה חמיר משאר הפסקים (כגון בין נט”י לסעודה) אבל לא הזכיר דהגדר הוא תוך כדי דיבור ומסברא למד כן המשנ”ב כיון דהנחת תפילין יכול להספיק להניח בין גאולה לתפילה בלא שהיית כ”ב אמה אלא בשהיית כדי דיבור בלבד.
והנה המג”א הראה בדבריו לסי’ צז ונראה דכוונתו לדברי השו”ע שם דעיטוף בטלית באמצע שמונ”ע הוה הפסק, ויש לדון אם היא ראיה מוכרחת דהפסק בשיהוי כדי דיבור הוה הפסק די”ל דהמעשה הוה הפסק דמצינו בכמה פוסקים דס”ל דהפסק במעשה הוא הפסק והרחבתי בדבריהם במקו”א (בתשו’ על שתיית מים באמצע פסוד”ז) וצל”ע בכ”ז.
וכתב המשנ”ב שם סקמ”ד בשם המחה”ש דהאיסור להתעטף בטלית בין גאולה לתפילה משמע דאינו מצד העיטוף אלא מצד מה שצריך להשהות ע”י העיטוף, [והי’ מקום לומר דהנידון מצד שצריך להמתין ד’ אמות אף שמברך רק אחר התפילה דהרי בתפילין שמותר להניח מברך רק לאחר התפילה, א”כ גם בזה אף שאין מברך צריך להמתין ד’ אמות, אבל אינו מוכרח להעמיס כ”ז אלא י”ל דהנידון רק מצד עצם השיהוי בזמן העיטוף], ומשמע דאין ההפסק מצד המעשה, וא”כ גם דברי המחבר בסי’ צז יבארו הפמ”ג והמשנ”ב בדעת המג”א דההפסק מצד השיהוי שעל ידי העיטוף.
[ובדברי השו”ע שם בסי’ צז צע”ק מה הוא ההפסק שיש בין נפלה רובו לבין נפלה כולו, דאם אכן נימא דבנפלה כולו צריך להמתין כדי הילוך ד’ אמות אף אם מברך אחר התפילה, א”כ א”ש החילוק בין נפל כולו לנפל רובו דבנפל כולו סובר לטעמיה בסי’ ח’ דצריך עיטוף בברכה ולכך גם שאינו מברך באמצע השמונ”ע אבל שהיה מיהא צריך כדי הילוך ד”א ולכך בנפל כולו פסק המחבר בסי’ צז אסור לחזור ולהתעטף בו, אבל כבר נתבאר דאין הכרח לומר כ”ז, עכ”פ בניד”ד שאין מברך לאלתר, ובמשנ”ב שם בסי’ צז סקי”ד כתב דהעטיפה הוי הפסק, והי’ מקום לבאר מצד עטיפת הישמעלים כמבו’ דעת הגאונים בב”י ריש סי’ ח בשם בעל העיטור, וכ”ה במשנ”ב שם, אולם כבר נתבאר במקו”א דדעת המחבר בסי’ ח דא”צ בציצית עטיפת הישמעאלים ואף עיטוף הראש לדעת המחבר שם לגבי ט”ק מבואר דמעיקר הדין א”צ, וי”ל דהיינו טעמא דכיון דצריך לברך אחר שנפלה כולו א”כ ש”מ שיש כאן מעשה עיטוף, אבל לפי דברי הפמ”ג והמשנ”ב בסי’ סו דאין המעשה הפסק אלא השיהוי א”כ גם לגבי הא דסי’ צז יש לומר דהשיהוי שעל ידי מעשה עיטוף שלם הוא שיהוי גדול יותר].
עכ”פ זה מבואר שם בפמ”ג סי’ סו שם וכן לעיל מינה בסק”ד דשהיה בין גאל ישראל הו”ל הפסק וכן מבואר במשנ”ב סקל”ח וסקמ”ד כנ”ל.
והנה בטעם מה שאם לא הגיע לגאל ישראל מותר להתעטף בטלית ג”כ כתב המשנ”ב שם בסי’ סו סקמ”ה בשם הב”י והלבוש שאין הנחת התפילין ולבישת הטלית הפסק שהרי אפילו יכול לקרות ולעסוק במלאכתו בעוד שהוא קורא וכדלעיל בסימן ס”ג ס”ז עכ”ל המשנ”ב, והנה אם נפרש לעיל בדברי המשנ”ב בסקמ”ד דההפסק בטלית אחר גאל ישראל הוא מצד השהיה שלאחר העיטוף ולא העיטוף עצמו [דהיינו מה שא”א להתעטף בשעה שמתפלל ממש] א”כ אינו מיישב כלל.
ואמנם שם הוא בשם המחה”ש וכאן הוא בשם הב”י והלבוש אבל המשנ”ב העתיק הכל בסתמא בב’ ס”ק סמוכים בזאח”ז וגם מסתמא לא יחלוק המחה”ש על הב”י והלבוש.
ומבואר בזה דבאמת כוונת המשנ”ב בסקמ”ד רק בהפסק שאינו יכול להתפלל בזמן העיטוף עצמו ואין הנידון מצד ד”א שאח”ז.
ויתכן לומר בזה דיש כאן כמה צדדים, דהנה יש לדון הפסק מצד עצם מה ששוהה ויש לדון בהפסק מצד מעשה העיטוף, שהוא הפסק במעשה, ומלבד זה יש לדון מה שאינו יכול להתפלל בזמן שמתעטף דמעשה שצריך להתעכב בו מלהתפלל חמיר טפי, וכן היה מקום לדון בהפסק מצד שאינו יכול להתפלל בזמן כדי הילוך ד”א אחר שמתעטף, (שהי’ צד כזה אבל למסקנא אינו כן כיון שאין כאן ברכה עד אחר שמונ”ע וכמשנ”ת), והנה מצד שיש כאן “הפסק במעשה” הטענה היא קלישתא כיון שהוא הפסק בלא דיבור וגם לצורך התפילה ובכה”ג בצירוף כל הני להלכה לא חשיב הפסק כ”כ [עי’ עוד בסי’ כה לגבי תפילין במשנ”ב וכן להלן בהל’ בציעת הפת], אבל עיקר הטענה מצד ההפסק בשיהוי, וחזי’ דמצד הפסק השיהוי החמירו רק לענין בין גאולה לתפילה, ואילו לענין הפסק כזה בק”ש וברכותיה מבואר דלא חמיר כ”כ כמו הפסק בשיהוי בין גאולה לתפילה.
מק"ט התשובה הוא: 136306 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/136306
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.