במשנ”ב סי’ תרלט סקט”ז הביא פלוגתא באוכל יתר מכביצה מה דינו [ועי’ לעיל מזה מש”כ המשנ”ב לגבי הטועם טעימה כמה פעמים], ולפ”ז כאן עיקר הנידון הנידון בקובע סעודה אלא ששכח ולא בירך עד שאכל.
והנה מי שהתחיל באכילתו מחוץ לסוכה ועדיין לא השלים סעודתו הרי ודאי מחוייב להמשיך סעודתו בסוכה, דהרי אם יאכל עכשיו כל השיעור מחוץ לסעודה נמצא שאכל באיסור, [ועי’ בהרחבה לענין נידון דומה בתשובתי ד”ה האוכל בסוכה סעודה כשיעור יותר מכביצה פת המחייבו בסוכה מדינא, האם יכול להמשיך לאכול בביתו פחות מכשיעור, ומה הדין כשמתחייב לאכול בסוכה רק בצירוף שניהם], ויש לומר דעכשיו מצטרף הכל לשיעור קביעת סעודה, ולפ”ז גם כאן הכל מצטרף.
אולם יש לדון דבמקרה ההוא שאכל חצי שיעור מחוץ לסעודה שמא אדרבה אם נימא דמצטרף הכל לשיעור קביעת סעודה א”כ אסור לו להמשיך באכילתו אפי’ בסוכה דהרי מתברר שגם החצי הראשון היה בכדי קביעות וממילא לא יאכל כלל [וכעי”ז כ’ הפוסקים דכשהוא בסעודה אז אסור לאכול מחוץ לסוכה אפי’ דבר ארעי], וכך נראה עיקר לפ”ד רוב הפוסקים שהובאה בתשו’ הנ”ל [ד”ה האוכל בסוכה סעודה וכו’].
ובניד”ד יש מקום לדון דשמא הוא חצי שיעור במצוה וא”כ הברכה אינה עובר לעשייתה [היינו לפ”ד הפוסקים שאפשר לברך רק על אכילה] ומ”מ יש שנקטו דכל שלא גמר המצוה יכול לברך בכל גווני וכמו בנט”י שסמכו הראשונים על הניגוב שיש בו מן המצוה אע”פ שאינו שיעור שלם.
ולכן בניד”ד יכול לברך מכמה טעמים, הא’ די”א שאין הברכה רק על האכילה בלבד, הב’ די”א שכל שלא גמר חשיב עובר לעשייתן, הג’ דיש צד לומר לדעת רוב האחרונים דכשאוכל כמות של קביעות אז כל קצת חשיב קביעות [וגם החולקים אם אוכל הכל במקום אחד אפשר דלכו”ע כל קצת חשיב קביעות].
ובמשנ”ב ס”ס תרלט כתב בשם המג”א ושאר אחרונים דאם שכח לברך לישב בסוכה עד שהתחיל לאכול יברך אח”כ על מה שרוצה לאכול ואפילו אכל כבר ובירך בהמ”ז יכול לברך שגם הישיבה היא מן המצוה דמאכילה ואילך כ”ז שיושב הוי הכל קביעות אחד ע”כ.
ועוד כתב המשנ”ב בשם הלבושי שרד דמ”מ כל שעדיין לא בירך בהמ”ז יברך ויאכל מעט ע”כ.
והנה המדקדק יראה שיש כאן ג’ חלקים בדבריו, ונבאר הדברים למפרע, דיש החלק האחרון דשם מבואר מהלשון “מעט” דא”צ שיאכל כשיעור אחר הברכה דלענין זה סגי במה שאכל קודם לכן והוא עומד בסעודה, ויש החלק האמצעי בדברי המשנ”ב ששם מבואר שאחר שסיים סעודתו ובירך לא אטרחוהו לאכול שוב כלל ובכה”ג הקילו שיכול לברך על עצם הישיבה כשהיא ישיבה של חובה שהרי אכל בישיבה זו [ולענין מי שיושב בקביעות בסוכה בלא אכילה כלל עי’ עוד במשנ”ב סוף סי’ הנ”ל, ומבואר דעכ”פ יש צד שהענין הוא הקביעות במקום], ויש החלק הראשון בדברי המשנ”ב ששם מבואר דגם כשכבר אכל יש לאכול שוב אחר הברכה.
ובחלק הראשון בדברי המשנ”ב לא נתבאר כמה צריך לאכול לאחר הברכה, אבל אם נפרש דהכונה אפי’ פחות מכשיעור יתיישבו ב’ דברים לפ”ז הא’ דלא לסתרו דברי המשנ”ב מרישא לסיפא עם מה שהביא אח”כ בשם הלבושי שרד דלזה סגי שיאכל “מעט”.
[ובאמת בסוף דברי המשנ”ב מה שהביא בשם הלבושי שרד לא נתחדש הרבה מלבד מה שכ’ שיאכל “מעט” אבל עצם מה שכ’ שיאכל זה כבר מבואר תחילה במה שהביא בשם המג”א, אלא אם תימא דס”ד שהמג”א בסוף דבריו חזר בו וס”ל לעיקר דהשתא אינו מחוייב לאכול כלל, וכמובן שזה לא מסתבר, אלא דלעיקר ס”ל שיכול לברך בלא לאכול ולרווחא דמילתא יאכל אח”כ כמש”כ המג”א מתחילה].
והב’ יתיישב לפ”ז מה החידוש והרבותא בזה, דהנה אם נפרש שהכונה שיאכל כזית אחר ברכתו א”כ פשיטא דהרי מה שאכל קודם לכן בלא ברכת לישב בסוכה מה מגרע.
אם כי בדוחק שמא יש לומר דס”ד דהו”ל כמו שכבר קיים המצוה בלא ברכה והפסיד ולא דמי למי שאכל בלא ברכת הנהנין שיברך דשם כל אכילה עומדת לחוד [וכמובן שהוא דחוק מאוד דהרי בתפילין ובציצית בכה”ג מבואר בפוסקים ובמשנ”ב שיכול לברך כל עוד שהן עליו וימשמש, וכ”ש כאן שאוכל ועושה בזה מעשה חדש], א”כ דס”ד דעיקר מה דאתא לאשמעי’ הוא סוף דבריו דנ”ל להמג”א שיכול לברך גם בלא אכילה [אבל גם זה לא מסתבר, דהרי הם ב’ צדדים תחילת דברי המג”א וסוף דבריו, ושניהם כ’ בלשון נ”ל דאחד מהם הוא לכתחילה לחשוש לחומרא וא’ מהם הוא מעיקר הדין, ולא מסתבר דנקט צד ראשון אטו צד שני].
ולפי מה שנתבאר כ”ז דחוק מאוד, ולכן יש לנקוט בדעת המשנ”ב שאם אכל כשיעור קודם לכן יברך עכשיו וסגי באכילה קצת אחר שיברך ובדיעבד או בשעה”ד אין מעכב אכילה כלל, וה”ה בענייננו שאכל חצי שיעור ואוכל עוד חצי שיעור אח”כ.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 104
מק"ט התשובה הוא: 136270 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/136270
