בחור ישיבה חתן שנשאר בא”י אחרי חתונתו לענין יו”ט שני

אינו מחוייב ביו"ט שני מאחר שמי שבא מחו"ל לא"י ודעתו להשתקע בא"י אינו מחוייב ביו"ט שני כמבואר במשנ"ב סי' תצו סקי"ג ועי' סי' תסח משנ"ב סקי"ד והוא ע"פ גמ' דחולין יח ע"ב ופסחים נא ע"א (ויש דעה דמבבל לא"י בכל גווני פטור אבל להלכה קי"ל דעכ"פ בדעתו לחזור פטור), ואע"ג שבשעת הליכתו לא"י לא הלך על דעת להשתקע בא"י, מ"מ עכשיו דעתו להשתקע ואין דעתו להשתקע גדול מזה, וגם במשנ"ב בסי' תצו שם נקט דמי שעקר עם בני ביתו לצרכי מסחר חשיב כעקר ודעתו להשתקע כיון שימצא פרנסתו בקל יישאר שם [ועי' בהערות הגריש"א בחולין שם דהאידנא השתנה הדין לענין זה עי"ש], ואע"ג דבסתם בחור ישיבה שמסתפק אם ישאר אחר חתונתו בא"י אפשר דלא נימא דחשיב כדעתו להשתקע משום שאם ימצא שידוך בא"י ישאר בא"י אבל בניד"ד שהוא בא"י ובודאי דעתו להשאר בא"י לא גרע מידי מצד מה שמתחילתו בא מחו"ל.
וכן בחת"ס בחולין שם כ' דבחורים הלומדים אצל רבם ודעתם לחזור אחר כמה שנים לא פקע מהם חומרת מקום שיצאו משם ומבואר דאם אין דעתם לחזור פקע מהם ופשוט.
ועי' בשע"ת סי' תצו ס"ג שהביא כמה אופנים הדומים לניד"ד ממה שדברו בהם האחרונים אבל לא מיירי להדיא בניד"ד וגם אין ראיה ברורה מהנידונים שם לניד"ד יעו"ש [ואולי בניד"ד לא היה לו צד להחמיר וכלשונו 'שאפילו בחור אם לא בא רק דרך ארעי מחוייב לנהוג ב' ימים' והאופן המדובר כאן לא חשיב דרך ארעי כלל], וחלק מהאחרונים שהובאו שם לא קי"ל כוותייהו בעיקר דינם (עי' במשנ"ב שם).