בגמ' [קידושין כח ע"א] כתוב הקורא לחבירו רשע יורד עמו לחייו, ויורד עמו לחייו הוא ודאי ענין של עונש כמבואר לשון זו במקומות אחרים.
אבל לא נתבאר השיעור שמותר להענישו, וברש"י שם כ' שמועט למעט פרנסתו וכו', ועי"ש בפירוש רבינו אברהם מן ההר (הנדפס בשם תוס' ר"י הזקן בגליון הגמ') שכתב טעם בזה.
ורש"י בב"מ [עא ע"א] הקשה על פירוש זה ופירש באופן אחר שרגיל להתקוטט עמו וכו'.
ובתוס' שם הביאו בשם הגאונים שיכול לשרוף שליש תבואתו, ועי' בשו"ת הריב"ש סי' שעד מה שדן במקור הדברים ומה שכ' לחלוק על זה.
ומ"מ השותק בשעת מריבה שכרו גדול, ואמרו שהעולם עומד על הבולם פיו בשעת מריבה והנעלים ואינם עולבים וכו' עליהם הכתוב אומר (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
לגבי ב"ד, מעיקר הדין הקורא לחבירו רשע אין ב"ד נזקקין לו (עי' רש"י קידושין שם) והיינו לתשלומין וכיו"ב, אבל יש בזה נידוי או מלקות וכן אם יראו ב"ד צורך בזה לפי הענין (עי' חו"מ סי' תכ סל"ח וברמ"א וסמ"ע שם, ואפשר דגם רש"י מודה בזה).
ועי' מה שהביא בפתחי חושן הל' נזיקין ושכנים פרק ב סעיף ט' ובהערה שם.
הרוקק בחבירו מעיקר הדין אם הגיע בו רוקו ב"ד מחייבין אותו בתשלומי בושת, אבל בבגדיו פטור, ומ"מ יעשו ב"ד נידוי או מלקות או עונש לפי הענין (עי' חו"מ שם).
מק"ט התשובה הוא: 120867 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/120867