האם במים חמים מאוד יש איסור גילוי

ברמב”ם פי”א מהל’ רוצח ושמיה”נ ה”ח כתב שאם היו חמין אין בהם משום גילוי כל זמן שההבל עולה מהם, והביא שם דין זה יחד עם דין תוסס שהוא מחמת שהנחש מתירא ובורח כדפרש”י בע”ז וכן יחד עם דין טיף להדי טיף שהוא ג”כ מחמת זה ומשמע דהוא רק מצד ההבל ולא מצד החום, דמעצם החמימות אין הנחש בורח.

ויש להוסיף דהרמב”ם כלל את הך דינא דירושל’ בין ב’ דינים שנזכרו בבבלי וי”ל דהוא כדי לבאר הטעם ולאפוקי ממ”ד בירושלמי שמים חמין אין הנחש שותה מהם אפי’ נתקררו.

וכן כלל הטעם בסוף דבריו שהנחשים מתיראים מן הבעבוע ומן ההבל (בעבוע לענין תוסס והבל לענין חם שמעלה הבל), ומבואר דהוא באופן שמעלה הבל המירא את הנחש.

וכן הובא בטעמא דקרא בהוראות שבסוה”ס בשם החזו”א דרק כל זמן שההבל עולה מהמים אין בהם משום גילוי אבל קודם לכן ואחר כן אפי’ הם חמים יש בהם משום גילוי.

ומקור הרמב”ם כ’ הב”י ביו”ד סי’ קטז מהירושלמי פ”ח דתרומות ה”ג וז”ל הירושלמי שם, חמין כל זמן שמעלין הבל הרי אלו מותרים אבל מים המגולין אף על פי שמחממן הרי אלו אסורים ע”כ, ר”ל אם היו חמין בשעת הגילוי לא נאסרו כל זמן שמעלין הבל (היינו אם היו מגולין בזמן זה) אבל אם נתגלו ונאסרו לא הותרו אח”כ.

ההבל הוא לכאורה האדים העולם מן המשקה ואע”ג דבכ”מ מצינו הבל גם שאינו אדים כמו בור משום הבלו וכמו דבר המוסיף הבל דשם פשיטא דגם כשאינו גורם אדים אסור מ”מ כאן הלשון עולה יש לומר דהכונה אדים ומ”מ היה אולי מקום ללמוד משאר מקומות שנזכר הבל שא”צ דוקא חום הנראה לעיני בשר דגם אם עולה חום שאינו נראה למראית עין אלא מורגש בלבד ג”כ צל”ע אם סגי בזה, אבל ממה שדימה שם הרמב”ם הבל לבעבוע לענין ששניהם הם דברים שהנחש מתירא מהם א”כ יותר יש מקום ללמוד שצריך דבר המורגש ביותר דהיינו כעין אדים הניכרים כלשון הבל עולה, וכן נראה מהלשון בשרו מעלה הבל (יבמות פ) דהיינו כמו אדים שלנו וכן נראה מדברי הרדב”ז בשו”ת ללשונות הרמב”ם פי”א מהל’ מטמאי משכב ומושב הי”א ובח”ו סי’ ב’ אלפים קעח דהבל העולה היינו דבר הנראה כמו אדים שלנו (ויתכן שזו גם כוונת רש”י בשבת צה ע”א לענין דהתם שנקרא החול המתפזר הבל כעין הבל של האדים בלשון מושאלת).

ויעוי’ ברבבות אפרים ח”ח סי’ רפז שכ’ לחדש דכמו שבחמים אין משום גילוי ה”ה בקרים וצע”ג דבחמים נתבאר שאינו מטעם מזג המים אלא מטעם ההבל, והטעם מפו’ ברמב”ם שם וכמו שהביא הב”י שם בזה”ל שזוחלי עפר מתיראים מן ההבל ואין שותין ממנו ע”כ (ע”פ ל’ הרמב”ם שם אלא דהרמב”ם כלל), ובלאו הכי אפי’ אם היה מטעם חום ממש הרי לא דמי חום לקור דחום יש בו סכנה יותר מקור.

וגם לא מהני שיחמם אותם לאחר מכן כמפורש בירושלמי שם שהוא מקור הדין המובא ברמב”ם, (ויש שם כמה דעות אבל כך יוצא שם למסקנא ע”פ הרייתא, וכן יש להוכיח מספ”ד דסוכה דף נ’ ע”א וליעבריה במסננת ולא מקשה ולרתחיה ואפי’ דביין לא יועיל למזבח ויש מקום לטעון דגם בהרתחה פורתא חשיב מבושל מ”מ במים למה לא יועיל וצל”ע בזה וגם ביין יש לדון בגדרי מבושל ועי’ בשו”ע יו”ד סי’ קכג ס”ג ובנו”כ שם בגדרי יין מבושל לענין ניסוך,  ועי’ בהרחבה בביאור הדעות בזה באול”צ ח”ה פמ”א).

מים שנתבשלו יש בהם משום גילוי דרק יין שנתבשל אין בו משום גילוי (כדמוכח ל’ הרמב”ם שם דכתב דין יין לחוד ודין מים ויין וחלב לחוד, ובאמת הוא פלוגתא בירושלמי שם אבל למסקנא דמכריע שם כר’ יוחנן צ”ל דמכריע גם לענין זה ובפרט דבברייתא דמוכיח מיניה כר’ יוחנן אי’ כל זמן שמעלין הבל מותרים משמע דאח”כ אסורין ואפי’ נתבשלו בינתיים).