תשובה

שאלה

לכבוד הרב סילבר שליט”א אחדשה”ט

א.

ב.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א.

אפשר שבס”ה שכל גוי יעיד על מצוה א’ וממילא יעידו אח”כ בס”ה על כל התורה ובגמ’ קצרו בדוגמאות ואפשר שיש גוים אחרים יבואו להעיד על הכל ממש כפשוטו מלבד הדוגמאות המפורשות.

ב.

לשונות בסגנון זה צל”ע בס”י מה כתוב בהם, כי מנסיוני הרבה מן הסופרים לא דקדקו בכה”ג.

***

{בע”ה כ”ו שבט ע”ו}

מה שהקשה על פרש”י בשמות כ”ד ה’ שכתב מי חלקו מלאך בא וחלקו ומנ”ל הא, אי משום שא”א לצמצם הא אמרינן בבכורות י”ז א’ עביד מה דאפשר, א”כ לא היה צריך להקפיד שיהיה מדויק.

תשובה הנה בעצם ענין זה של א”א לצמם כבר נזכר במהר”ל בגו”א כאן בטעם הדבר, וכעי”ז בפנים יפות לבעל ההפלאה, ואי משום קושיא זו מצינא לתרץ דכ”ז דוקא בציווי דע”כ לא הקפידה התורה ביותר ממה שיכול האדם לעשות, וכיון שהאדם אינו יכול לצמצם ע”כ לא כיונה תורה לזה, משא”כ היכא שנזכר בתורה בל’ סיפור דברים הואענין אחר.

אכן בפי’ המיוחס להרע”ב עה”ת (הנקרא עמר נקא) כתב על פרש”י וז”ל, מדלא כתיב בתחלה ויחלק את הדם משמע שלא נחלק בידי אדם אלא בידי שמים והיינו מלאך ע”כ.

א”כ הדיוק אינו מצד שא”א לצמצם אלא מטעם אחר.

וכעי”ז ברא”ם.

וה”ר העשל (רביה דהש”ך) כתב (חנוכת התורה משפטים אות פ”ט), וז”ל, ויקח משה חצי הדם פירש”י מי חלקו מלאך בא וחלקו עד כאן.

ויש לדקדק דילמא משה בעצמו חלקו.

ויש לומר דהנה איתא בש”ס שלקח הדם מיד כשהתחיל לזוב מהבהמה, מדכתיב ויקח משה חצי הדם וישם באגנות וחצי הדם זרק על המזבח, משמע שקיבל מעיקרא חצי הדם באגנות ואחר כך המתין עד שיצא מהבהמה חצי הדם הנשאר בה כדי שיהיה לזריקה, עיין שם, אם כן קשה איך ידע כמה תצא עוד, משום הכי מוכרחים לומר דמלאך באוחלקו עכ”ל.

[ומה שהקשה כת”ר ע”ד הרמב”ן עה”ת, הנה כבר כתבתי לו כמ”פ שאין דרך הרמב”ן עה”ת להתאים דבריו תמיד עם דברי הגמ’].

שאלה

לכבוד הרב שליט”א

במשנה ברורה ח”ג סימן שכו ס”ק ו כתב “ואשה שלובשת לבנים בשבת ויו”ט מותרת לרחוץ במקומות המטונפים בחמין שהוחמו מע”ש ויו”ט רק שתזהר לרחוץ בידים ולא בבגד כדי שלא תבא לידי סחיטה ויש נשים נוהגות שאין לובשות לבנים בשבת ויו”ט ובמקום שאין מנהג ידוע יש להתיר”.

בברכה, יואל

***

תשובה

לכבוד הרב יואל שליט”א

שלום רב

כל הנידון מה שנזכר כאן בנו”כ השו”ע [כהמג”א ושאר נו”כ] הוא משום מה שנהגו באיזה מקומות לאסור נשים מרחיצת חמין כגון זה בכל אופן משום שאינן יודעות להבחין בין חמין שהוחמו בע”ש לחמין שהוחמו בשבת.

ומקור מנהג זה הוא מהמשאת בנימין שהובא במג”א כאן, והמחה”ש הביא כל לשונו, וז”ל המשאת בנימין, אפשר שאין כל אשה יודעת לחלק בין חמין שהוחמו מערב שבת ויום טוב או הוחמו בשבת ויום טוב (מה שכתב הוחמו בשבת, ודאי ר”ל בהיתר, דהיינו להפשיר, אלא סבירא ליה כמו שכתב מ”א בס”ק ו’ דהוחמו בשבת אפילו פניו ידיו ורגליו אסור.

וביום טוב ר”ל הוחמו ליום טוב, כתב בתחלת התשובה, ניהו דקיימא לן [סימן תקיא סעיף ב] כבית הלל [ביצה כא, ב] דמותר להחם חמין ביום טוב לרחוץ פניו ידיו ורגליו, אבל שאר איברים אסור, דבעינן ביום טוב דבר השוה לכל נפש, ושאר אברים אינן שוה לכל נפש, ואסור לרחוץ שאר אברים בחמין שהוחמו ביום טוב, הערת המחה”ש), גם אינה יודעת להזהר מדין איסור סחיטה, ובמקום שאין מנהג כו’, עכ”ל.

ועפ”ז כתב המג”א כאן סק”ג, כ’ מ”ב סי’ ה’ וכמדומה לי שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים בשבת ויום טוב ואפשר משום שאין יודעים ליזהר ברחיצה ובמקו’ שאין מנהג יש להתי’ רק שלא תרחץ בבגד שלא תבא לידי סחיט’ עכ”ל, ועסי’ ש”א סמ”ח עכ”ל המג”א.

אם כן מה שירד המשנ”ב לכתוב היתר בזה, הוא להוציא מהמנהג הנ”ל, ואע”פ שבמקומות שנהגו אין להתיר בפניהם, מכל מקום יש לדעת בשאר מקומות שמנהג זה אינו מצד הדין.

וכן הש”ך ביו”ד סימן קצ”ט ס”ק י”ב חלק על המשאת בנימין בטעם מנהג זה, וס”ל דמה שלא נהגו ללבוש לבנים בשבת הוא מטעם אחר, עי”ש.

***

{בע”ה יום ו’ עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו
קרית ספר יע”א}

שאלה – כתיב (בראשית ל”ז ל”ב) וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם, והקשה הג”ר צבי רוטברג, דהנה הרשב”ם פי’ דהשלוחים אמרו זאת מצאנו, וא”כ ‘ויביאו’ גם קאי על השלוחים.

והיינו דא”א שהשבטים הם היו המביאים, שהרי שלחו הכתונת ביד אחרים.

אמנם פי’ הרשב”ם צ”ע, דאם שלחו ביד אחרים, א”כ אמאי כתיב ‘ויביאו אל אביהם’, והרי יעקב לא היה אביהם של השלוחים, ודוחק לומר אל אביהם של השבטים, וראה תרגום יב”ע, גם יש לדון אם מצד שלוחו של אדם כמותו, אם השלוחים נחשבים כבני יעקב ממש.

תשובה יעויין בס’ הישר שכתב דהשלוחים היו מתוך השבטים עצמן, וכ”א בת”י, וכ”כ בפי’ הרד”ק ‘שלחוה ביד מקצתם’.

ולפ”ז שפיר קאי ע”ז אביהם.

וראיתי במדרש שכל טוב, וז”ל, ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו, וישלחו משמע על ידי שליח, ויביאו ויאמרו הן עצמן, אלא וישלחו ע”י בני השפחות ויביאו בני השפחות אל אביהם ולא אמרו כלום אלא זאת מצאנו בא יהודה ואמר הכר נא הכתונת ה’ פתוחה וחטורה { אולי צ”ל ‘וחטופה’, ואולי היה להם מסורת כאן על אופן כתיבת הה”א.

}והוא לשון שמא שמא כתונת בנך היא אם לא עשה עצמו כמתנכר ומתעתע בעיני אביו א”ר יוחנן אמר הקב”ה חייך בו בלשון אני גובה ממך שכן תמר אומרת לך הכר נא למי החותמת וגו’ בראשית לח כה וכן יעקב לפי שרימה באביו רימו בו בניו ע”כ.

ולפ”ז שפיר י”ל דאף שעל תיבות זאת מצאנו פרשב”ם דקאי על השלוחים, וכ”א גם בשכל טוב, מ”מ כולה מילתא בבני יעקב מיירי וכנ”ל.

אכן עיינתי בפי’ הרשב”ם, וראיתי דברשב”ם גופיה לכאורה לא שייך לפרש כן, וז”ל הרשב”ם, וישלחו על ידי בני אדם שלא יגידו מי השולחים אלא שיאמרו זאת מצאנו עכ”ל, וא”כ לכאורה ס”ל שלא היה זה אחד מן השבטים כלל, כיון שלא רצו השבטים שידעו מהם, אבל בדוחק י”ל דרק לא רצו שידעו שזה גם מבני לאה, ושלחו ביד בני השפחות, שלא יבא יעקב לחושדן, כיון שהיה יוסף מכרם, וכדכתיב והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, ופרש”י, כלומר, ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן, והוא מקרבן עכ”ל.

עוד נראה דגם לולי דבריו של הסה”י, [וכן ברבינו בחיי נראה שחולק ע”ז, וז”ל, השלוחים הביאוה, וזהו שאמרו הכתונת בנך, שאילו הביאוה האחים היו אומרים הכתונת יוסף עכ”ל], לזה י”ל דאביהם לא קאי על השלוחים גופייהו, אלא על השבטים דכתיב לעיל מינה, דכתיב בפס’ ל”א ויקחו את כתונת יוסף וגו’, וע”ז קאי אביהם, ר”ל אביהם של משלחיהם הנ”ל, ולא ידעתי מה דוחק יש בזה.

ולשון פי’ הדר זקנים מבעלי התוס’ הוא, וישלחו את כתונת הפסים פי’ על ידי שליח ויביאו אותה השלוחים אל אביהם ע”כ.

וכעי”ז ברמב”ן וז”ל, ‘וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם’ – בצווי, או ויביאו השלוחים המביאים כי שלחו אותה ועודם בדותן ואמרו זאת מצאנו הכר נא או ששלחוה אל חברון לבית האחד מהן ובבואם הכניסוה לפני אביהם ואמרו לו זאת מצאנו וכל זה להתנכר בענין כי אם שתקו היה חושד אותם לאמר אתם הרגתם אותו כי ידע קנאתם בו ע”כ.

היינו דאביהם קאי על השבטים המשלחים, וזהו שכתב ‘בציווי’, ר”ל ע”י ציווי נקרא כאן אביהם, כיון דהשליחות מתיחסת למשלחים, [ופירוש זה הראשון אינו כפרשב”ם].

והחזקוני כתב וז”ל, סרס את המקרא הכי וישלחו את כתנת הפסים אל אביהם ויביאו אותה השלוחים ויאמרו זאת מצאנו אבל הם עצמם לא רצו להביאה אל אביהם פן ירגיש כי הדבר נודע ששונאים אותו ע”כ.

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
שאלות אל מע”כ הרב שליט”א.

ובברכת התורה וברכת הכהנים,
שבוע טוב ומבורך!
יד’ הקט’ אהרון}

תשובה

יום ראשון כ”א אייר תשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום רב

כתב הרמ”א בשו”ע או”ח סי’ תצ”ד ס”ג, וז”ל, ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בב”ה והבתים, זכר לשמחת מתן תורה.

וע”ש בברכ”י מה שציין לזה מקור מן המדרש.

וכתב המשנה ברורה ס”ק י, וז”ל, זכר לשמחת מתן תורה – שהיו שם עשבים סביב הר סיני כדכתיב הצאן והבקר אל ירעו וגו’.

כתבו האחרונים במקום שנוהגין לחלק עשבים המריחים בבהכ”נ לא יחלקו מברוך שאמר עד אחר תפלת י”ח כדי שיוכל לברך עליהן דבינתים אסור להפסיק.

נוהגין להעמיד אילנות בבהכ”נ ובבתים זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן [מ”א] והגר”א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם עכ”ל.

ונחלקו האחרונים הרבה האם הוראת הגר”א היא רק לגבי מנהג העמדת אילנות או גם לגבי שטיחת עשבים גרידא, עיין הדעות שהובאו במהדורת דרשו על המ”ב שם מגדולי ההוראה, ובספר מנהג ישראל תורה סי’ תצ”ד סק”ז מה שהביא, ומה שהביא שם מה שנהגו בבהמ”ד של בעל המנחת אלעזר, ולכן הנכון והראוי למי שאין לו מנהג בזה הוא להמנע מזה, וכמו שנהגו ג”כ מגדולי הדורות וגם מגדולי החסידות שלא להעמיד אילנות ולשטוח עשבים (עין שם ושם), בפרט שיש כאן לתא דאורייתא, אך אם בני ביתו רוצים לנהוג כן יתכן שאין למחות בהם מכיון שיש להם על מי לסמוך שכך נהגו מדורי דורות ע”פ גדולים, וגם הגר”א רבו האומרים בדעתו שלא התנגד אלא להעמדת אילנות.

בענין המנהגים בזה עיין עוד במהרי”ל שנהגו לעטר את הס”ת בשושנים וורדים, וע”ע בהרחבה על המנהגים בזה בקובץ אור ישראל מאנסי חוברת כ’ עמ’ קל”ו ובספר מנהג ישראל תורה שם.

הלכות חול המועד

שאלה

האם מוזיקה מותר מחצות של העשירי כדין הבשר?

בברכה, יואל

***

תשובה

שלום וברכה

אכן כך הוא הדין, שמותר לאחר חצות כדין הבשר, כמבואר במשנ”ב סי’ תקנח ס”ק ב.

בכבוד רב

***

בגמ’ מגילה כ”ח ב’ אי צורבא מרבנן לימא הלכתא ואי תנא הוא לימא מתני’ ואי קרא הוא לימא פסוקא ואי לא לימא ליה לינוקא פס’ לי פסוקיך א”נ נשהי פורתא וניקום.

והקשו דכיון דמיירינן באדם היודע עכ”פ הלכה זו א”כ לימא הלכה זו.

תשובה – י”ל דמיירי בשכח כל תלמודו ומסתפק בדין זה ואינו יודע אף אם מחוייב בזה ולכך נשהי פורתא.

עירובין דף נה ע”א, דאמר אבדימי בר חמא בר דוסא מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים היא לא בשמים היא שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה ואם מעבר לים היא אתה צריך לעבור אחריה.

הקשה כמוהר”ר שמואל יעקב בורנשטין שליט”א דהשתא מאי קמ”ל כיון דאינה בשמים.

תשובה – אע”פ שאיני ראוי להשיב את זקן, ואכן זה תמוה דאדרבה קרא איפכא קאמר, שאינה בשמים ומעבר לים, ומאי היא דקאמר שאם היה כך היית עולה ומאי אשמעינן.

אכן נראה טובא אשמעינן, דהרבה פעמים אדם סבור שאין התורה ביכולתו, כגון שא”י לקרוא או שנמצא במקום שאין מכבדין את התורה וכהנה רבות, וסבור דכיון שטירחא רבה מאוד היא בשבילו בודאי יהא פטור בכה”ג מת”ת, וכן פעמים שבמציאות למצוא רב המתאים לו צריך לילך מעבר לים וכדאי’ בעירובין דף מז ע”ב, אין מן הכל זוכה אדם ללמוד ואמר רבי יוסי מעשה ביוסף הכהן שהלך אצל רבו לצידן ללמוד תורה ופרש”י שלא מן הכל אדם זוכה ללמוד, אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו, יש רב שמשנתו סדורה בפיו, ושונה לתלמידיו דרך קצרה.

וע”ז קאמר הגמרא דידן דהרי אפי’ לשמים היה צריך לעלות כדי ללומדה ולכך מוטל עליו לעשות כל טצדקי לזה ולשבור כל מניעה העומדת בפניו.

שוב ראיתי שכדברינו כ”כ בשאילתות דרב אחאי גאון [פרשת תולדות שאילתא יט] וז”ל: והיכא דאית ליה רב במדינת הים מיחייב למיזל גביה למיגמר מיניה תורה דאמר רב דימי בר חמא מאי דכתיב לא בשמים היא ולא מעבר לים שאם בשמים היא צריך אתה לעלות אחריה ואם מעבר לים היא צריך אתה לעבור אחריה מיכן לתלמיד חכם שיש לו הרב במדינת הים שצריך לילך אחריו עכ”ל, ושמחתי, והשתא שנזכר להדיא סברא זו אוסיף ע”ז מילתא דמעיקרא לפני שראיתי זה להדיא הוי מסתפינא למימר לה, והוא שענין זה של ‘ולא מעבר לים’ וגו’ מיירי רק לדורו של משה, כיון שהיה להן רב עמהם, ובודאי היה ראוי משה ללמד את כל התורה, שההוא שורש נשמתן כמבואר במקובלים וכדכתיב העם אשר ברגלי, [ועיין במכילתא, ובבראשית רבה פרשת ויחי פרשה צז: אמר רבי לוי ששים רבוא תינוקות עיברו נשותיהן של ישראל בלילה אחד וכולן הושלכו ליאור ועלו בזכותו של משה, הוא שמשה אומר (במדבר יא) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כולן לרגלי עלו], וכ”א בעירובין נ”ד ב’ להדיא אי’ שם ‘כיון דמשה מפי הגבורה גמר מסתייעא מלתיה’ ע”ש, [וכן איתא שם, רבי עקיבא אומר מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנאמר ולמדה את בני ישראל ומנין עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר שימה בפיהם, ובמשה מיירי מעיקרא], שכל ישראל היו ראויין ללמוד תורה ממשה [ולכאו’ כך מבואר בפ’ יתרו בתחילת ענין השרים ע”ש בלשון הפסוק, וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב, ויאמר משה לחתנו כי יבא אלי העם לדרש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו].

ומבואר מכ”ז שהיה משה רבינו ע”ה ראוי ללמד לכל אחד ואחד מישראל לפי מה שהוא ולהכי לא מעבר לים היא.

וכן הפרנס השני יהושע שהיו עומדין ליכנס אליו היה כך, כדכתיב אלוקי הרוחות ע”ש ברש”י ובבמדבר רבה פרשת פינחס פרשה כא, איש אשר רוח בו לפי שאמר אלהי הרוחות שאתה מכיר רוח כל אחד ואחד מכל בריה ותמנה אדם שידע להלוך עם כל אחד ואחד מהם לפי דעתו, וברש”י אח”כ בפסוק איש אשר רוח בו, פי’ אשר רוח בו – כאשר שאלת שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד ע”כ.

משא”כ בדור יתום שאין לו רב יתכן מצב שיצטרך לעבור מעבר לים, וי”ל נמי דאגב רישא נקט סיפא דצריך לעלות אחריה לשמים.

עש”ק פ’ וישלח ע”ו

שאלה בקה”ר ז’ י”ד איתא ר’ יהודה בן פדיה אומר שמונים הלכות למדתי בחרישת הקבר ואת כולם שכחתי בשביל שהייתי עוסק בצרכי ציבור, והקשה ה”ר הלל קופרמן נ”י א”כ יעקב אבינו שעבד עשרים שנה בבית לבן היאך לא שכח תלמודו.

תשובה ראשית כל אין למדין לא רב מרב ולא תלמיד מתלמיד, אלא כל א’ לגופיה ומקום אשר יפל שם העץ שם יהוא, ויש לומד ואינו שוכח, ויש לומד ופעמים משכח (עיין מגילה ו’ ב’), ואין אדם עומד על ד”ת אא”כ נכשל בהן, וכ”א לגופו, וכ”ש שאין למדין א’ מן האבות הק’ בחיר האבות שהיה במרכבה מתנא ק’, דיש חילוק ביניהם עכ”פ.

ועוד יש לידע דלא כל עסק משכח תלמודו, ואדרבה בכ”מ הזהירו חז”ל שיעסוק בעסק, כמ”ש אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכמ”ש יגעית שניהם [תורה וד”א] משכחת עון, וכמ”ש הרמב”ם מגדולי החכמים היו חוטבי עצים ושואבי מים וכו’, ואין הכונה לעסק יותר מדי [עיין עירובין נ”ה א’ ומה שלקטתי עוד בחיבורי אורח חכמים], ואין הכונה בזמנינו [עיין כ”מ שם], אך מ”מ אין כל מלאכה נכללת בעסק בצרכי ציבור שהיא עול תמידי הרובץ על האדם שצריך להשביע רצון כולם ויכול לבטל טפי את יישוב דעתו מן התורה.

עוד נ”ל עיקר דהנה לשון רש”י כך הוא (ל”ג י”ח) שלם – שלם בגופו שנתרפא מצליעתו שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורון שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן ע”כ.

והנה שאר הדברים היו ודאי נס גמור, דהנה מה שכתב שלא חסר כלום מן הדורון, יש להבין, דאם הכונה שנתעשר שוב עוד, הרי כל הזמן היה הולך ומתעשר, כמ”ש ויפרוץ האיש וגו’, ומה הוא שלא חסר, דבודאי חסר, דאם לא היה נותן את הדורון מסתמא היה לו יותר, דהיה לו גם מה שהרויח עתה וגם את שווי הדורון שלא חסר לו, אלא נראה שמנה שוב את בהמותיו ומצא שלא חסר לו כלום, וזהו נס ממש.

וכן מ”ש שנתרפא מצליעתו הוא ג”כ נס, שהרי הגיד קפץ ממקומו ועלה, ומה הועילה לו זריחת השמש, אלא דבלאו הכי הכל היה נס, וא”כ גם מה שלא שכח תלמודו נס היה ולק”מ.

ותו לא מידי.

בענין הנ”ל

 {יום א’ לסדר ויחי ע”ו}

מה שהקשה עוד כת”ר, מ”ט לא חסר כלום מכל אותו דורון, כיון שנתן לעשו, יעויין מה שביארתי בזה בתשובה הקודמת דנס היה, והוא על דרך כד הקמח לא וגו’ וצפחת השמן וגו’, [ואגב ראיתי דבספרים הובא דגם בדורות האחרונים היה מעשה כעי”ז].

ומה שהקשה עוד מ”ט נזכר שכאן שנתרפא מצליעתו, הרי כבר נתרפא קודם כמ”ש רש”י בפסוק ויזרח לו השמש (ל”ב ל”ב), לפו”ר נראה דזהו כמו סיכום של כל מה שעבר עליו, שבס”ה בפועל לא אירע עמו דבר רע, ולאו דוקא שעתה נתרפא.

קרא פחות

שאלה

כבוד הרב שליט”א אשמח אם תוכלו לבאר לי פשט פשוט במשנה שבת פי”ד מ”ב “אין עושין הילמי בשבת וכו'”, וזה ענין של מעבד דרבנן, שלכאורה מהלשון משמע שעצם הכנת ההילמי הוא האיסור, ולכאורה רק כשמכניס בהם הירקות וכדו’ עובר על המלאכה שאז מעבדן, או שבעצם זו כוונת המשנה שאין עושין – וכשמערב בהם הירקות כו’.

***

תשובה

שלום רב

איסור העיבוד מתחיל כבר בהכנת מי המלח, אע”פ שעדיין לא התחיל בפעולת עיבוד, וגם אין בכוונתו כלל להמשיך עיבוד.

בכבוד רב

***

עש”ק פ’ האזינו מודיעין עלית ק”ס

י”ב תשרי תשע”ו

שאלה – כתב רש”י דברים פרשת האזינו פרק לב פס’ א, האזינו השמים וגו’, שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר, שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ.

ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קיימים לעולם ע”כ.

וצ”ע מהא דאיתא במסכת ברכות דף לב ע”א, זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך מאי בך אמר רבי אלעזר אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה ועכשו שנשבעת להם בשמך הגדול מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך שבועתך קיימת לעולם ולעולמי עולמים, ומבואר שאינן קיימין לעולם.

תשובה – באמת זוהי קושיא, אם לא דאמרי’ שיש כאן מדרשות חלוקות, דלכאורה סותר זל”ז, אכן אפושי פלוגתא לא מפשי’, וכל היכי דאיכא לתרוצי מתרצינן, ולפי הפשט נראה ליישב, דלעולם לכו”ע השמים עתידין להתבטל לעת”ל, וכ”כ כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה, וכ”א בגמ’ דמס’ ע”ז י”ז א’, אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ע”כ, וכ”כ בקרא, כי כשמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני תמיד כן יעמוד זרעכם ושמכם.

אכן יש חילוק בין שבועת ה’ על הבטחתו לישראל לבין העדאת ישראל בשמים ובארץ, דאע”פ שהשמים והארץ עתידין להתבטל אבל לא בעוה”ז כ”ז שיש בחירה לישראל, ומ”ש קיימים לעולם היינו בעוה”ז, ולהכי שייך להשביעם לישראל בשמים ובארץ, כיון דאין משביעין אותן אלא על זמן שיהיה להם בחירה, משא”כ הבטחת ה’ היא לעולם וגם להעוה”ב, ולכך אין נשבע אלא בשמו הגדול שהוא קיים לעולם ולא כשמים והארץ שהן בטלין להעוה”ב.

ונראה לי להוכיח עוד שאין כאן דרשות חלוקות ממ”ש במדרש תנאים לדברים פרק לב פס’ א, למחר כשיעמדו ישראל בדין כנסת ישראל אומ’ לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים הרי עידי קיימין שנ’ (ד כו) העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ אמ’ לה המקום הריני מעבירן שנ’ (ישע’ סה יז) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה עכ”ל, ואח”ז אי’ שם ומפני מה מעיד משה בישראל בשני עדים אלא אמר משה בשר ודם אני למחר אני מת שאם ירצו ישראל לומר לא קבלנו את התורה ולא שמענו את המצות מי בא ומוכיחן אלא מעיד אני בהן שני עדים שהן חיין וקיימין לעולם ולעולמי עולמים לכך נאמר (ל יט) העידתי בכם היום את הש’ ואת הארץ עכ”ל, ותמוה דסתרי אהדדי מרישא לסיפא, אלא ש”מ כדפרשתי, דלגבי זמן הבחירה הם קיימין לעולם ולגבי זמן הגמול שרוצה עדים אז אינן קייימין.

ברם ראיתי בתרגום יונתן כאן, והוה די מטא קיציה דמשה נביא למתכנשא מגו עלמא אמר בלביה ליתנא מסהיד בעמא הדין סהדין דטעמין מיתותא בעלמא הדין האנא מסהיד בהון סהדין דלא טעמין מיתותא בעלמא הדין ברם סופיהון לאתחדתא לעלמא דאתי, פי’ והיה כאשר הגיע קצו של משה נביא להאסף מתוך העולם אמר בלבו אינני מעיד בעם הזה עדים שטועמים טעם מיתה בעולם הזה הנני מעיד בהם עדים שלא טועמים מיתה בעולם הזה אך סופם להתחדש לעולם שיבוא [כתר יונתן].

ויש כאן קצת תמיהה דאם עתידין להתחדש א”כ בטלין הן, וצ”ל דהחידוש אינו שיהיו שמים חדשים לגמרי אלא משל לכיבוס בגד, שהוא הפיכתו לענין בגד חדש, אע”פ שאינו בגד חדש מצד עצמו אלא הבגד הקודם בצורה חדשה, אף כאן הוא כעי”ז.

וזהו דלא כמ”ש, ולפי הת”י בודאי יש כאן מדרשות חלוקות.

גרסי’ בבראשית רבה פרשת חיי שרה פרשה ס א”ר יוסי ב”ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך, ויאמר בא ברוך ה’ ע”כ.

והקשה הג”ר דוד כהן (ישיבת חברון כנסת ישראל) דמבואר כאן דבר נפלא, שלא הועילו כאן לאליעזר כל מעלותיו הגדולות של עסק התורה, ע’ יומא כ”ח ב’, וכעת ע”י מעשה א’ ששירת את אברהם באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך וצ”ב.

תשובה – לכאורה היה מקום לומר דהנידון כאן על שימוש ת”ח שהוא כולל לימוד מהן, והכונה על כל מה ששימש את אברהם, אכן מבואר כאן שהנידון על מעשה זה או עכ”פ גם על מעשים כיו”ב.

וכ”א בהמשך המדרש שם, ומה אם אליעזר ע”י ששמש את הצדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך ישראל שהן עושין חסד עם גדוליהן בידיהן וברגליהן עאכ”ו ע”כ, ומבואר שהנידון הוא על שימוש ממש.

אכן באמת מעיקרא לא הבנתי כ”כ הקושיא בזה, דהרי אין אנו יודעין מתן שכרן של מצות, ובפרט קודם מ”ת שהיו נוהגין המצות השכליות, וא”כ לשמש הצדיק לכאורה זוהי מצוה יותר גדולה עסק התורה שעסק בה אליעזר.

ועיין בדברי השל”ה פרשת חיי שרה תורה אור סי’ יח בזה.

*

כ”א אד”א תשע”ד

נשאלתי מאאמו”ר הגאון שליט”א אם משכנו על שקלים [בזמן המקדש] באדר הראשון ונתעברה השנה אם בא לב”ד בתחילת הזמן שכבר הוחלט שנתעבר ותובע משכונו מה הדין.

תשובה

איתא בירוש’ ריש שקלים באחד באדר משמיעין על השקלים וכו’, וקאמר בטעם הא דנזכר בט”ו בו קורין המגילה בכרכין, הכל יוצאין בי”ד שהיא זמן קריאתה לא בא אלא ללמדך שהמצות נוהגות באדר שני, וכ”ה בירוש’ ריש מגילה, [וקאי אמתני’ דריש שקלים אע”ג דלא אייתיה כדרך הירושלמי].

וכ”כ הרא”ש והמאירי דהא דמשמיעין על השקלים באדר השני הוא.

וכן מצינו דאפליגו תנאי בפ”ק דמגילה ו’ ב’, בקראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה, וכן אם קראו באדר הראשון סדר פרשיות ומכללם פרשת שקלים, והרא”ש סי’ ז’ משמע דפסק דצריך לחזור, וכמ”ש משמו בד”מ סי’ תרפ”ח סק”ז (ועי’ בק”נ שם סק”ח מ”ש ליישב דבריו ממתני’), ויעויין עוד בב”י ס”ס תרפ”ח וד”מ שם מש”כ סתירות בזה בנוסח הטור ובד”ה שם שהכריע שהנוסח האמיתי שצריך לחזור וכמ”ש גם הד”מ שהכריע מהר”א מפראג (והמ”ב בסי’ תרפה העתיק דברי הב”י וד”מ וא”ר) והמ”ב בסי’ תרפ”ח ס”ק כ”ג הכריע שצריך לחזור, [ואע”ג דבב”י משמע דעיקר הנוסחא שא”צ, וכמ”ש משמו הד”מ והמ”ב, מ”מ כבר חזר בו בבד”ה, וכתב בהקדמתו לבד”ה דמצוה להגיה ושהי’ לפניו דפוס אטלי’ ושמדפיס הב”י לא הדפיס מה שתיקן הוא ז”ל בד”ע].

וקי”ל במגילה כ”ט ב’ דהיינו טעמא דשואלין ודורשין ל’ יום קודם זמן תרומה חדשה ולרשב”ג דאמר ב’ שבתות דמקדמי’ ב’ שבתות ליומי שולחנות, ולהלן ל’ א’ אמרי’ רב אמר מקדימין [בח”ל בע”ש] דא”כ בצרי להו יומי שלחנות וכו’, ומשמע דהפרשיות והשקלים תליין זב”ז, ולהכי מקדימין וה”ה כאן פשיטא שממשכנין רק מכ”ה לאדר השני ונ”מ ודאי למי שלא נתמשכן עדיין.

וכ”כ רבינו משולם בפי’ לירו’ שקלים במסקנתו, דאם הכריזו באדר הראשון ונתעברה השנה חוזרין ומכריזין באדר השני.

ונראה דאם משכנו באדר הראשון, שורת הדין שצריכין להחזיר אם לא דקי”ל מה כח ב”ד יפה ואע”ג דטעו, ואפשר שיש לחלק בין אם עברו ב”ד כבר ותובע משכונו ועדיין לא נכנס אדר שני, שמשורת הדין אין עליו חוב עדיין לבין אם תובע משכונו כשכבר נכנס החדש החדש, די”ל דכיון דמשמיעין על השקלים הו”ל כעין חוב וחשיבי ב”ד כבע”ח, וא”נ לא חשיבי כך אפשר שבט”ו בו שכבר ישבו שולחנות שלא חשיב שלא הגיע זמן הפירעון כיון דכבר שוקלים, ולא דמי לבע”ח שעדיין אינו פורע כלל.

וד”ז עדיין אינו נוגע בעונותינו וכ”א ירחיב בזה כפי דעתו.

{בע”ה עש”ק פ’ משפטים כ”ו שבט תשע”ו}

הנה נהגו הנשים לישא אבן רובין עמהם כדי שלא יפילו עובריהן, ויש לשאול האם חשיבא כקמיע מומחה שמותר לצאת בו לרה”ר או לא, וכמו אבן תקומה דקי”ל דשרי או דלמא לא הוי אבן זו כקמיע מן המומחה.

תשובה כתב רבינו בחיי בפ’ תצוה, וז”ל, ודע כי נמצא כתוב בספרי חכמת הטבע כי כל האבנים היקרות שהם עקריות ושרשיות אינן אלא י”ב והם אבות לכל שאר האבנים וכל השאר מיניהם ענפיהן ותולדותיהן ומה שנתן אבן “אודם” לראובן על שם שהאדימו פניו בחטא בלהה כשבלבל יצועי אביו והודה ולא בוש והאבן הזאת נקרא רובי”ן והוא גדל במקומות ידועים בים והוא סלע גדול ומוצאו כמוצא הכסף וכמוצא הזהב והסלע והמוצא ההוא קורין אותו בלאש”ו ורובינו ובלאש”ו הכל מין אחד וחתיכה אחת אלא שהרובי”ן הוא אדום בתכלית וכן תרגומו סמקן והוא מבחר האבן כמין ענפים שבולטים ממנו ונמשכים ממנו והבלאש”ו הוא למטה ממנו מאד במעלת האדמומית ומפני זה נקרא מבחר האבן הזאת בלשוננו “אודם” כי מראהו אדום כדם וסגולתו שכל אשה שנושאתו אינה מפלת לעולם נפלים ואמרו שהוא טוב לאשה המקשה לילד ואם היו שוחקים אותו ומערבים אותו באכילה ובשתיה מועיל הרבה להריון כדודאים שמצא ראובן ששם דמות אדם ועל כן נכתב “אדם” חסר וי”ו להורות על אדם כי המקרא יורה עצמותו של אבן והמכתב בחסרון וי”ו יורה על פעולתו ומפני זה היה ראובן מפותח על אבן אודם עכ”ל רבינו בחיי.

והובא לשונו גם בפי’ תולדות יצחק עה”ת לחד מן קמאי ה”ר יצחק קארו.

אכן יש להסתפק אם אבן רובין המצויה אצלינו היא אותה האבן רובין שהיה לפני הר”ב, או שמא אולי נשתנית שמה מאז כבר, ויעויין בספר מעשה ה’ לחד מן קמאי [נכדו של מהרי”ק] ס”פ יתרו שכתב לגבי השמיר וז”ל, ולדעתי הוא פסולת מחצב של אודם שקורין רובי”ן שהמחצב אשר ממנו יחצבו הרובינ”י שהיא אבן טובה אדומה כל אותו המחצב הוא אבן חזק עד מאד ונקרא בלשון לעז ואיטליא שמירי”ל וכן בלשון אשכנז שמורל”ק מלשון שמיר והוא האבן שמשתמשים בו לחתוך הזכוכית ובמקום השריטה נסדק הזכוכית והעד מה שנאמר יחזקאל ג ט כשמיר חזק מצור נתתי מצחך ואם הוא תולעת לא יתכן לומר חזק מצור ע”כ, ויש לברר האם כ”ז קיים גם ברובין המצוי אצלינו או לא.

עוד יש לברר אם מ”ש רבינו בחיי שלעולם אין אותה האשה מפלת נפלים, זהו ערבות מר”ב גופיה שלא תפיל, או דלמא דכ”ז הוא מדברי ספרי הטבעיים שהביא, והביא הדברים כצורתן, אך מ”מ אין הכרח שיחשב כקמיע מומחה גם לגבי הוצאת שבת.

עוד יש לברר אם שייך להקיש מזמן הר”ב לזמנינו, דהנה הרבה דברים טבעיים בדברי רז”ל והקדמונים נעלמו בזמנינו, וכמ”ש התוס’ בספ”ק דמו”ק שנשתנו הטבעים, ובפרט הדברים הסגוליים פחות ופחות נהגי האידנא, ויל”ע אי שייך לסמוך ע”ז להחשיב אבן זו כקמיע מן המומחה.

ומ”מ ממה שפסקו השו”ע ונו”כ בסי’ ש”ג סכ”ד שיוצאה אשה באבן תקומה ולא חשו לסברא זו, א”כ י”ל דה”ה באבן רובין הנ”ל ג”כ, ושמא שאני אבן תקומה שנזכרה בגמ’ (ואינה אבן רובין אלא אבן אחר כדמשמע ממ”ש המ”ב שם סקע”ז בשם המהרש”ל, והביא שם מהט”ז שנקרא שטרי”ן שו”ס, ואיני יודע מה הוא, אך יש גם בזמנינו מין אבן בתוך אבן שמשתמשות בו המעוברות.

שוב ראיתי שהגאון רבי מרדכי גראס שליט”א (עטרת שלמה ז’ תשס”ב, נ”ג ע”ט) פשיטא ליה בכונת ר”ב שאבן רובין היא אבן תקומה בעצמה).

אכן אם האבן עשוי כמין תכשיט בזה לא גרע דינו משאר תכשיטין, עיין שו”ע סי’ ש”ג סי”ח ושעה”צ סקנ”ג, ועיין ארחות רבינו ח”א קל”ו מ”ש בשם מרן החזו”א ז”ל.

וכאן אפשר להקל יותר.

ועיין עוד בחוט שני חלק ד’ פרק פ”ח סוף סקכ”ב לגבי אבן תקומה.

ולתשלום ענין זה אביא מ”ש בתשובות והנהגות ח”א סי’ תש”צ, וז”ל, ואם מפלת נפלים סגולה נפלאה מפי הקדוש בעל “לשם שבו ואחלמה” “בסוד ה'” ששמע מפיו הר”א לוין זצ”ל שלפני קריאת התורה יאמר בכוונה גדולה “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים כולכם היום” וזהו בדוק ומנוסה ע”כ, וע”ש ובדברי רמ”ג הנ”ל מה שהביאו עוד.

שאלה

לכבוד הרב עקיבא שליט”א

שלום רב

א) כח: רש”י ד”ה גובתא דקניא – הרי מאה שנה.

ב) כט.

ג) רש”י ד”ה אפר מקלה, יש לעיין מדוע רק כאן האריך רש”י לבאר מה זה אפר מקלה וצ”ע.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

א.

‘שנתלש הרי מאה שנה’, לשון זה בדברי הראשונים הכוונה שנתלש קודם מאה שנה.

ב.

יתכן שהוא לפי סדר חומר הדברים, ומה שקשה יותר לחולה נקט ליה ברישא.

ג.

אגב שקצרה הגמ’ ולא פירשה דבריה אלא רק אמרה אפר מקלה, ואגב שהוצרך לפרש מה כוונתה בכלל, כבר פירש מה הוא אפר מקלה.

בהצלחה רבה וכט”ס

***

משה”ק במתני’ ברפ”ק דפאה דת”ת אין לה שיעור, דהא גם ת”ת הרי כל תיבה היא מצוה בפ”ע כמש”ש בשנו”א, וא”כ לא דמי לכל הנך מצות שהוא ריבוי המצוה עצמה, ועוד דא”כ הרבה מצות אפשר לעשותן בלא שיעור הרבה פעמים.

תשובה – מה ששייך לעשות מצוות הרבה פעמים כל פעם שמקיים זה הוא מצוה בפ”ע, כגון פדיון פטר חמור ושילוח הקן וכדו’, אבל ת”ת כל חייו מקיים בזה מצוה א’ ארוכה כמש”ש מרן הגרח”ק שליט”א בשערי אמונה ברפ”ק דפאה ד”ה ויל”ע.

וביאר זה גם לדעת הגר”א (שם ובמשלי י”ט) והח”ח בשם עולם רפ”ט, ע”ש ובתשובתו הנדפסת בס’ תשובות הגר”ח ח”ב עמ’ שפ”ח.

שאלה

כבוד הרב שלו’ רב,

“מי שיכול להסביר לי את הקטע של בן עזאי שמתיר שני חטאות (משני מינים) במסכת קינים פרק ג’ משנה ו’ בהתחלה יבורך.

תודה מראש”.

***

תשובה

שלום רב

ראה בתוס’ יו”ט שם שיש להסתפק אם קבעה עם הכבש תור או בן יונה, ולכן צריכה להביא תור ובן יונה.

***

שאלה חוזרת

עדיין יש פה בעיה של חטאת אחת שוודאי נקרבת כנבלה על גבי המזבח.

יש דין שאסור להקריב נבלה על גבי המזבח ובגלל זה אי אפשר להקריב חטאת סתם.

***

תשובה

שלום רב

אע”פ שחטאת בהמה א”א להקריב ע”ג המזבח מ”מ חטאת העוף שבאה להכשיר לאכול בקדשים מותר להקריב זאת מספק, דין זה נלמד מאשם תלוי בגמ’ מס’ נזיר כט ע”א.

***

שאלה

לכבוד ידידי ורב חביבי הגאון המופלא הגרע”מ סילבר שליט”א.

לאחדשה”ט ולאחר זה עידן שלא נו”נ בדברי תורה, רציתי לשאול אם לא יהיה לו לטרחה, לבאר לי פשט במקרא פרשת בהעלותך גבי המן דכתיב וטעמו כטעם לשד השמן דלכאורה היה טעמו משתנה לפי דעתו של כל אחד ואחד ומה שייך לכוללו בטעם אחד.

עוד התעוררתי בפרשה זו בטענת בני ישראל מי יאכלנו בשר ואמרם זכרנו את הדגה וגו´ דלכאורה בכל דבריהם לא נתבאר איכה במצרים היה להם בשר דהזכירו רק דגים וקשואים וכו’, ויל”ע בזה.

אודה לו מראש על טרחתו אם יוכל להשיבני דבר.

יש”כ, ידידו יעקב גלאי

***

תשובה

בע”ה

שלו’ רב וכט”ס

על שאלתו הראשונה גוף מה שהקשה מהפסוק והיה טעמו כטעם לשד השמן אינו מדוייק דהא היא גופא משום ילפינן שמשתנה לכמה טעמים מדכתיב לשד כמו שדרשו חז”ל, ומה מקשה מפשט על דרש או מב’ דרשות זה על זה, אם כי אפשר שכוונתו להקשות מדכתיב צפיחית בדבש, ומה שאני הקטן הבנתי בד”ז שהיה משתנה בטעמו למי שביקש, אמנם קודם שבקשו ולמי שלא ביקש בדעתו היה טעם צפחית בדבש.

ושו”ר שעמד עוד בזה בספר מעיל שמואל עמ’ שיא.

שאלתך השניה אפשר דחש ביה רבינו הרמב”ן ז”ל בדבריו עה”ת [במדבר י”א, ד’] במה שכתב וז”ל, ויאמרו מי יאכלנו בשר כי לא היה לכל העם בשר לאכול בכל יום, אף על פי שאכלו ממנו פעמים רבות.

והיה למקצתם מקנה ואכלו ממנו הגדולים, כמנהג המחנות ומקומות היוקר.

אבל בדגים אמרו (פסוק ה) זכרנו את הדגה, כזוכר הנשכחות, כי לא אכלו דגים מיום צאתם ממצרים ועד הנה עכ”ל.

ובדבריו בא ג”כ לתרץ למה לא אמרו זכרנו את הבשר דלא שייך זכרון, ולעולם יש לומר דהיה ג”כ בשר במצרים.

ועיין במהר”ם אלשיך ז”ל שם שהקשה קושיא זו בהדיא וז”ל, אומרו זכרנו את הדגה וכו’, איך מזכירת הדגה יתאוו בשר ע”כ קושייתו עי”ש שהאריך.

ובכלי יקר שם עמד בזה ג”כ וז”ל, ומה שהתחילו בבשר וסיימו בדגה, לפי שלשון דגה מורה יותר על הפריצות בעריות מן לשון בשר לפי שהדגים פרוצים יותר מבשר כל חי, על כן אמרו דרך פשרה מי יאכילנו בשר שנהיה מותרים בעריות כשאר בשר כל חי אף על פי שלא נהיה כדגים כי כולי האי לא ביקשו, אבל מכל מקום אמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, כי בהיותינו בין המצרים שטופי זימה הותרה לנו הכל אפילו להיות כדגים ועכשיו הלואי ונהיה כשאר בשר כל חי וזה שאמרו מי יאכילנו בשר עי”ש עוד שהאריך.

בכבוד רב וכט”ס

***

שאלה חוזרת

לידידי שליט”א

יש”כ על הזריזות בהשבת התשובה מלאה בידיעות וערוכה כשולחן הערוך, רק במש”כ ליישב קושיא ראשונה דלשד השמן הוא נדרש לזה שמשתנה טעמו לכמה טעמים וכו’, עדיין יש להקשות מרישא דקרא דבשלו בפרור וכו’, דמשמע דהיה משתנה לכמה סוגים וצ”ע.

יה”ר שיזכה להגדיל תורה ולהאדירה.

ידידו הדוש”ת יעקב גלאי החונה פה עיה”ת ב”ב יצ”ו.

***

תשובה

בע”ה

שלו’ רב וכט”ס

שלו’ רב

הנה למ”ד בפ”ח דיומא טעמן ולא ממשן א”ש דבשלו בפרור ועשו אותו עוגות היינו לענין ממשן, דזה לא היה משתנה לפי דעתו של כאו”א, אבל גם למ”ד טעמן וממשן הרי כבר אמרו שהרשעים היו צריכין לדוך וכו’ ואם כן גם אם הרשעים היה להם הכח לשנות במחשבתן הטעם של המן אבל לא היה להם שום דבר הראוי לאכילה קודם שייקיימו ההכשר בדבר, ועוגות הוא המכשיר של הדבר אבל התוצאה יכולה להשתנות אחר שהוכשר דבר כן יתכן לתרץ.

שוב הרהרתי בדעתי עוד דמי שהרהר בדעתו כטעם א’ ממינין הללו למאן דאמר שלא חל הרהורו ממילא חזר להיות כצפיחית בדבש, אם כי זה לא עיקר התירוץ.

לכאורה הלשון חונה א”ש בחוצה לארץ.

***

שאלה

{שלום וברכה, רציתי לשאול על דברי הגמ’ בעירובין (נ”ה ב’) “אמר רב הונא יושבי צריפין אין מודדין להן אלא מפתח בתיהן מתיב רב חסדא ויחנו על הירדן מבית הישימות ואמר רבה בר בר חנה (אמר רבי יוחנן) לדידי חזי לי ההוא אתרא והוי תלתא פרסי על תלתא פרסי ותניא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהן אלא לאחריהן אמר ליה רבא דגלי מדבר קאמרת כיון דכתיב בהו על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו כמאן דקביע להו דמי”.

}

תשובה

בס”ד יום ב’ כ”ח סיון ע”ו

לכבוד מע”כ הג”ר יהודה שוארץ שליט”א

שלו’ וברכה

יעויין במה שכתב בשו”ע או”ח סי’ מ”ג ס”ח, וז”ל, אם שכח תפילין בראשו ועשה בהם צרכיו, מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד הראשון ויוצא, וחולצן וחוזר ונכנס.

וכתב במשנה ברורה סקכ”ו, וז”ל, דעמוד החוזר מביא האדם לידי הדרוקן וסילון החוזר מביא האדם לידי ירקון ע”כ, וכ”כ הב”י ופרישה ושא”פ.

ומבואר דאע”ג דאם לא התחיל להתפנות צריך להמתין ולא ליכנס בתפילין, מ”מ אם התחיל אמרי’ עמוד החוזר וכו’, ומבואר מכ”ז דמ”ש עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן וכו’ הכוונה רק למי שכבר התחיל, [וגם המעשה שם בגמ’ דגרסי’, רב ספרא על לבית הכסא אתא רבי אבא נחר ליה אבבא אמר ליה ליעול מר בתר דנפק אמר ליה עד השתא לא עיילת לשעיר וגמרת לך מילי דשעיר לאו הכי תנן מדורה היתה שם ובית הכסא של כבוד וזה היה כבודו מצאו נעול בידוע שיש שם אדם מצאו פתוח בידוע שאין שם אדם אלמא לאו אורח ארעא הוא והוא סבר מסוכן הוא עכ”ל, זה י”ל בב’ אופנים די”ל שהיה חשש לאמורא שישב בפנים דשמא מי שעומד בחוץ כבר כמעט התחיל, או באופ”א י”ל שמכיון שהיה בדעתו להתחיל כבר והיה סבור שאולי בהכ”ס ריק, לכן חשיב כאילו התחיל ואמרי’ עמוד החוזר וכו’, אבל אם לא התחיל כלל וגם עדיין לא היה סבור להתחיל לא, וה”ה כל היכא שמרגיש צריך מאוד יחשיב מסוכן, ועי’ גמ’ ורש”י שבת פ”א, ובס’ פרחי כהונה בברכות שם].

ואמנם הנה פשוט שאין להשהות נקביו בכדי, וכבר אמרו ז”ל בברכות דף ס”ב ב’, וז”ל, עד דרתחא קדרך שפוך וכו’ וכדפרש”י שם שלא ישהה נקביו, וכן עוד הרבה, ועי’ שבת מ”א א’, הנצרך לנקביו ואכל דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו וזהו תחילת ריח זוהמא.

וכן פסק שו”ע סי’ ב’ ויבדוק נקביו, ואפשר דהיינו גם מטעם זה.

ומ”מ כל שאין בזה חשש סכנה דהיינו סילון החוזר [שאין חשש זה קיים תמיד וכנ”ל], לא התירו איסורים משום זה גם אם יותר בריא להפנות מיד, ולהפנות בתוך מחנה ישראל הו”ל מידי דאיסורא.

והנה אמנם במ”ר יש חשש סכנה בכל גוני מצד לא יהיה בך עקר, עי’ בכורות מ”ד, [ואם שייך בזמנינו עי’ חזו”א א”ה סי’ י”ב סק”ז דמדבריו נר’ דבזמנינו לא שייך, אולם יעוי’ ברית אברהם על מגדול עוז של היעב”ץ מש”ש, וע”ע בס’ שלום אהליך], אבל בגדולים לא שייך סכנה לולי שהיה כבר עמוד, ובכה”ג אפשר דהותר להם משום סכנה, וכמו שהותר ג”כ בתפילין וכן איסור צניעות ס”ל דהותר בגמ’ שם.

ואח”ז כתב אלי השואל הנ”ל שוב: אפשר י”ל דהוי כעין שלוחי מצוה [כיון שעושה כן כדי כדי לא לפגום בכבודו של ארון] שאינן ניזוקין.

וכתבתי לו: יתכן, אכן מ”מ היכא דשכיח היזקא לא סמכינן אניסא כדאי’ בפס’ ח’ ב’, וממילא הכא דמשמע בסוגיות דחשיב שכיח היזקא [היכא דיש חשש של עמ’ החוזר] ל”ש לכאורה למימר סברא זו.

{ערב סוכות י”ד תשרי מוצאי שנת השמיטה התשע”ו}

שאלה – הנה במוצאי שמיטה יש דין הקהל והוא בלילה [שיירי קרבן פ”ז דסוטה ה”ח ותפא”י שם אות מח], ויש להסתפק מצות הקהל ושמחת בית השואבה הי מינייהו קדים.

תשובה – מסתבר דהקהל קדים אע”ג דאינה תדירה, כיון שהיא מצוה שיש לה קצבה ושמחת בית השואבה חיובה בכל רגע פנוי כדין שמחה לדעת הגר”א, ועיין סוכה נג א’, ועוד דלכאורה צורת שמחת השואבה אין צורה זו ממש מדאורייתא עיין מ”ש בתשובה לעיל.

וכן יש להוכיח מלשון הרמב”ם פ”ג מהל’ חגיגה ה”ג אימתי היו קורין, במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית.

ומבואר שהוא תחילת חוש”מ ולא נעלם מהרמב”ם שיש גם מצות הקהל אז.

{ויה”ר שנזכה השנה לקיים מצוה זו כדין.

}

שאלה

בס”ד

שלו’ רב

לכב’ הגרע”מ סילבר שליט”א

שבוע טוב ומבורך

שאלתי במה זכה און בן פלת להנצל ע”י אשתו מלצאת ולחלוק על משה רבינו זיע”א.

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי.

א.

***

תשובה

שלום רב

א.

יתכן שמלכתחילה כונתו היתה לשמים לשם האמת ולא לשם כבוד כמו קרח אלא שטעה, ולכן לא היו לו נגיעות אישיות לשבש את דעתו.

ב.

יתכן שהיה הדבר מחמת אשתו שהיתה צדקת.

ג.

בילקוט שמעוני [קרח רמז תשנב] כתוב, ולפי שהלך משה לפתחו של דתן ואבירם זכה להציל ארבעה צדיקים מדינה של גיהנם שלשה בני קרח ואון בן פלת ע”כ.

ולפ”ז לא היתה זכותו של קרח.

בכבוד רב וכט”ס

***

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום רב ותודה רבה

שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה’ ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק.

האם נכון הדבר?

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

שאלה: על מה סמכו להדליק מערב שבת מאוורר וכדו’, שמשמיע קול כשדולק, הא כל דבר שמשמיע קול – אסור להפעילו אף מערב שבת, כדמוכח שבת יט:

שאלה: רש”י שבת יט: דארגיז – אדם אחד היה, אמגושי, שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם, כך מצאתי בתשובה.

וצ”ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ”ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ”ב – וכי אין להם בחירה?

שאלה: לרמב”ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו’ לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

שאלה: “ויחל משה וכו’ ויתן על פניו מסווה” – וצ”ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו”?

שאלה: יש לי ראיה שמשה לא הסתכל במראה לכוון התפילין, דאל”כ – היה יודע שקרן עור פניו, וקרא כתיב “ומשה לא ידע” וכו’.

שאלה: תרומות פ”ט מ”ה “מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין”: צ”ב, מדוע הא ספק דרבנן לקולא.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק”ש – זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק”ש? ואם לאו, מאי טעמא?

שאלה: שו”ע סימן נח “יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים”.

מה כוונתו “לא קרא” – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

שאלה: שבת כד: רבא אמר: אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא – ולא מכשירין, לבדו – ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

שאלה: מוכח בשבת כז.

וצ”ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן “בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא” – הרי אדרבה “או” באה לרבות?

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

אהרן אריה כהן

***

תשובות

בס”ד

שלום רב וכט”ס

שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה’ ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק.

האם נכון הדבר?

תשובה: הגרמנים הם מבני עשו כמש”כ במגילה ו’ עי”ש וביומא ט’ ובהגר”א ויעב”ץ, ויש איזו משמעות בחז”ל שמצוות מחיית עמלק נסובה על בני עשו, עי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ג’ זכור.

ומ”מ גם לזה לא מסתבר שדין המחייה להלכה למעשה הוא על כל בני עשו [כמו”כ א”א לדעת בפרטות על כאו”א מביניהם ובכל דור ודור].

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

תשובה: באופן שהוא ודאי מותר לכל הפוסקים לכאורה אין להחמיר כדעת ב”ש דקי”ל שהלכה כ”ה ואסור לעשות כב”ש, אך בענייני שביתת כלים במקומות שמחלוקת הפוסקים מה הדין יהיה בכל דבר נידון בעצמו.

שאלה: על מה סמכו להדליק מערב שבת מאוורר וכדו’, שמשמיע קול כשדולק, הא כל דבר שמשמיע קול – אסור להפעילו אף מערב שבת, כדמוכח שבת יט:

תשובה: אפשר שסבורים שאינו ניכר כ”כ, וגם אם ניכר הקול הרי הכל יודעין שלא הדלוקוהו בשבת, עי’ ברמ”א סי’ רנב ס”ה, ושו”ע סי’ שלח ס”ג, מהר”ם שיק או”ח סי’ קנ”ז, מנח”י ח”א ס’ קח סק”ו, שו”ת שערים המצויינים בהלכה או”ח סי’ פ’ סק”ג, שבט הלוי ח”א סי’ מז, ובספר דף על הדף שבת יח ע”א.

שאלה: רש”י שבת יט: דארגיז – אדם אחד היה, אמגושי, שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם, כך מצאתי בתשובה.

וצ”ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

תשובה: מביא ראיה שפירושו בגמ’ נכון הוא, שהרי מערת קבורתו קיימת והכל יודעים שהוא בנה את העיר וזה ראיה שאין פירוש זה השערה בלבד אלא מציאות ידועה וקיימת.

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

תשובה: לא שמעתי הכרח בדבר לכאן ולכאן.

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ”ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

תשובה: הנה בודאי שכל אחד יכול להתנות תנאים במכירה ועפ”ז יוכל להיות בכל מקרה הדין שלו, אבל מ”מ המכירה הנזכרת כאן היא באופן זה, ודנו כאן לפ”ז, והטעם שהם עושים באופן כזה הוא משום ששוה למוכר למכור מפפני שצריך את הכסף, אע”פ שבמידה וירצה את זה חזרה יפסיד את הבית לזמן קצוב הזה [ובס”ה באו”ה על החזקה של כסף גם משלמים, אלא שהתוה”ק אסרה עלינו, אבל באופן המותר לעשות לטובת ב’ הצדדים [להדעות שצד אחד בריבית מותר] לא יהיה בזה איסור.

וכמו”כ המוכר עצמו בשעת המכירה הרי סבור שהוא לא יפקיע אח”כ המכירה שוב, ולכן לא אכפת ליה להתנות כן.

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ”ב – וכי אין להם בחירה?

תשובה: הם בחרו לעצמם ונגזר עליהם מה שהם בחרו לעצמם, עי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ג – זכור, כתיב לא תתעב אדומי וכו’.

וכמש”כ הרמב”ם על פרעה שאיבד הבחירה שלו ע”י מה שעשה מתחילה.

שאלה: לרמב”ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו’ לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

תשובה: יש כבר הרבה קושיות מדברי חז”ל על הרמב”ם, עי’ בס’ נשמת חיים, ואין אנו צריכין לתרצם אחר שכבר הגר”א בסכינא חריפא הכריע שאין הלכה כהפלוסופי’ בזה כלל ואכמ”ל ועי’ בס’ משנת החלומות ובס’ הגאון מה שהביאו בכל זה.

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

תשובה: מן התורה אינו מין גדי, דאטו איסורי האכילה שיש בבהמות טמאות ביבשה יהיו אסורות בים כשיש להם סימני טהרה, ועי’ ב”ק נד ע”א בעי רחבה המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד או דלמא השתא מיהת קא מנהיג, ותוס’ בע”ז לט ע”א כתבו ע”פ גמ’ זו שהוא עז של ים, ואעפ”כ חזינן שאינם מין אחד.

ועי”ש בתורת חיים שכתב, לא ידענא מנא להו דשיבוטא היינו עז של ים דאדרבא התם משמע דשיבוטא לאו היינו עיזא אלא מין אחר וקמיבעי ליה חי הוי כלאים בכהאי גוונא מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לאו כלום עביד או לא כדאיתא התם וכ”כ הרמב”ם בפרק ט’ מהלכות כלאים דשיבוטא לאו מין בהמה הוא אלא מין חיה שבים היא ע”כ.

שאלה: “ויכל משה וכו’ ויתן על פניו מסווה” – וצ”ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו”?

תשובה: המסוה הניח רק לאחר שהבין כן מן העולם כמבואר בפסוקים.

כדכתיב (ס”פ כי תשא): וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָֽעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹֽא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּֽוֹ, וַיַּרְא אַֽהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּֽירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָֽיו וגו’, ורק אח”כ נאמר, וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶֽה.

שאלה: יש לי ראיה שמשה לא הסתכל במראה לכוון התפילין, דאל”כ – היה יודע שקרן עור פניו, וקרא כתיב “ומשה לא ידע” וכו’.

תשובה: מי שהוא חכם מובהק כמשה ובודאי קים ליה שיודע לכוין התפילין בעצמו בלבד פשיטא לכו”ע שאין ענין שיסתכל במראה.

ויש להוסיף עוד, דהנה קי”ל שרק מי שישנו בכתיבה יכול לעשות תפילין, וגם אם הניח משה תפילין שעשה בעצמו קודם מתן תורה אבל מ”מ אח”כ הרי כבר היה מחוייב בדבר והיה צריך לעשות לבד, ונהי שדבר פשוט שמשה היה מניח תפילין כל היום [שהרי מי שאינו חולה מעים חייב להניח כל היום כמבואר בשו”ע ובביאור הלכה, ומשה לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים לד, ז), וגם לא יצאה ממנו רוח סרוחה מעולם, כמו שאמרו חכמים במדרש גבי פטירת משה], אבל בדקות האלו שירד משה מן ההר עד שבאו אליו בודאי שלא הספיק עדיין לעשות תפילין.

כמו”כ מי אמר לך שמדובר כאן באור גשמי שאפשר לראותו במראה, ועי’ בהר”מ בהקדמתו לספר המורה ותבין.

שאלה: תרומות פ”ט מ”ה “מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין”: צ”ב, מדוע הא ספק דרבנן לקולא.

תשובה: בהרבה מאוד מקומות אין אומרים ספק דרבנן לקולא, עי’ בכללי הש”ך יו”ד סו”ס ק”י, ובתערובת בפרט שנקטינן על המעורב כאילו הוא איסור, עי’ בד”מ יו”ד סי’ ק”י ושאר נו”כ שם.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק”ש – זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק”ש? ואם לאו, מאי טעמא?

תשובה: אומרים בשם הגרי”ח זוננפלד שבאמת משתנה כהיום מזמן הגמ’, אבל סוגיין דעלמא אינו כן, ומסתימת כל הפוסקים שדנו בזמני היום לענין זה נראה שלא ס”ל מהחידוש הזה, ובאמת יל”ע בזה, ומ”מ להלכה א”א להקל בזה.

שאלה: שו”ע סימן נח “יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים”.

מה כוונתו “לא קרא” – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

תשובה: הכונה לא קרא בכלל, וזה קאי על מה שנתבאר בסעי’ שקודם זה [סעי’ ו’], שיקרא באותו יום, וע”ז אמר שוב שאם לא קרא כלל באותו יום משלים ביום שלאח”כ.

שאלה: שבת כד: רבא אמר, אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא – ולא מכשירין, לבדו – ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

תשובה: אדרבה ברפ”ו דפסחים מבואר שאדם דורש ק”ו מעצמו ורק גז”ש אין אדם דן מעצמו.

שאלה: מוכח בשבת כז.

וצ”ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן “בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא” – הרי אדרבה “או” באה לרבות?

תשובה: הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, שהייתור בא להוציא ממה שהיה בלא הייתור.

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

תשובה: יל”ע בזה, ומ”מ לא נראה שייחדו זה לקביעות אלא רק לפעם אחת, כמבו’ במשנ”ב גבי סודר שצרר בו תפילין פ”א שא”צ לגונזו, וגם המעטפות הללו הרי לא התכוונו לשימוש קבוע, במקרה רגיל, וגם לא נראה שנהגו רוב העולם לגנוז המעטפות.

בברכה מרובה

***

שאלה

שלום וברכה

כתב האבן עזרא בראשית יא, א, היה אברהם מבוני המגדל.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלו’ רב

בגמ’ ע”ז יט ע”ב מבואר שלא היה בעצה עמהם, אם כי כבר כתבו כמה מחברים ליישב בדוחק עכ”פ דעת האב”ע שלא כל בוני המגדל היו בעצה רעה, [ראה תורה שלמה פר’ נח עמ’ תקיז, אוצר חיים על האב”ע עמ’ קכז].

או דהכונה כמ”ש שם שבימיו נבנה, כמו הלשון הרגילה בגמ’ קובר את אשתו דהכונה שנקברה בימיו וכן על זה הדרך.

או יש לומר לדעת האב”ע שהראשים חייבו את הקהל לבנות, וס”ל שאז לא דחה פקו”נ, דלא כהמדרשים שמסר נפשו, ויל”ע דאדרבה וחי בהם נאמר רק לישראל ומ”מ ברד”ק סובר שחכמי הדור כולל נח ושם לא הסכימו עם רעיון המגדל אבל נטו אחר הרוב בעל כרחם, ואפשר שלא ידעו כוונתם הרשעה ודוחק.

או י”ל דס”ל להאב”ע שעדיין לא הכיר את בוראו אז,ו כן משמע בהקדמת הרשב”ץ למגן אבות וז”ל, ואז היה אברהם אבינו בן מ”ח שנה כמ”ש בסדר עולם פ”א כי הוא היה מבוני המגדל וכראותו התפלגות לשונם ובלבולם הפך כוונתם נתקיימה לו אמונת ההשגחה ואז הכיר את בוראו בשלמות וכשנכנס בשנה הז’ מהשבוע השביעי ע”כ.

בכבוד רב וכט”ס

עקיבא משה סילבר

***

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

כתב החוה”ל בפתיחה לשער הביטחון והבוטח בה’ לא יחסר ממנו מזונותיו בכל עת וכו’, וק’ דהא אמרי’ בב”ק ס’ ב’ רעב בעיר פזר רגליך, והנה בר”מ פ”ה ממלכים ה”ט כתב דאף שמותר מן הדין לצאת מא”י לחו”ל אם חזק שם הרעב, מ”מ מחלון וכליון נענשו ע”ז.

וכתב תלמיד הרשב”א בתורת המנחה ח”א עמ’ מ”ב דאעפ”כ יצא אברהם מצרימה משום פקו”נ, וק’ מדברי החוה”ל הנ”ל.

תשובה – דברי החוה”ל אינם מוקשים משום שמ”ש שאין סומכין על הנס אין כונת החוה”ל שאין החסיד עושה שום השתדלות ע”ז, אלא שיודע בלבו שלא יארע לו שום נזק אך אם מתעלם מן המציאות הר”ז שופך דמים, ואינני הראשון בזה המחדש דברים אלו.

ומה שיש להעיר ע”ד התוה”מ הוא שנתחדש בדבריו שהיה א”א מקפיד גם על דברים שאינן חיוב אלא גם על מה שנתבאר בר”מ שם שהוא רק לא מדת חסידות, ובפשטות רק על דברים שהן חיוב כגון ע”ת הקפיד.

עוד יש לדון שהרי אז לא נתקדשה עדין א”י וא”כ לא היה כלל מקום לחשוש לאיסור זה, וכמו דאשכחן לגבי מילה שלא מל וביאר הגרי”ז זצ”ל משום שלא חל ע”ז עדיין שם ערלה, ובאמת שם הוא חידוש של הגרי”ז אך כאן הפשטות היא כך לכאורה ודברי התה”מ חידוש.

אכן אפשר שאינו מתייחס אלא לציוו שהיה לאברהם ללכת אל הארץ אשר אראך ולא לקדושת א”י.

{אכן כעת בדקתי במקור הדברים וראיתי כי לא לכאן ולא לכאן, והוא ז”ל לא קאי על ל’ הר”מ כלל, וז”ל בתורת המנחה (פרשת לך לך – דרשה ח עמוד מ”ב), ואל תתמה מאחר שהתבונן אברהם בקדושת המקום הזה וראה בראיה ברורה תועלת המקום הזה, היאך מלאו לבו לצאת ממנו, כמו שנאמר עליו מיד ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה וגו’.

}

{עש”ק פ’ וירא י”ז חשון תשע”ו
שאלה – גרסי’ במדרש תנחומא (פרשת וזאת הברכה סימן ז), אבל הרשעים אפי’ בחייהם קרויים מתים שנאמר (יחזקאל כא) ואתה חלל רשע וגו’, וכן הוא אומר (דברים יז) על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, וכי יש מת שהוא חייב מיתה אחרת אלא רשע בחייו חשוב כמת מפני שרואה חמה זורחת ואיני מברך יוצר אור, שוקעת איני מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה, אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושרואין וששומעין, ולא בחייהם בלבד אלא אפי’ במיתתן מברכין ומודין לפני הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים קמח) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם עכ”ל.

}

תשובה – הנה גם בפסיקתא דרב כהנא פיסקא כא – קומי אורי [אות א’] איתא, על כן באורים כבדו י”י וג’ (ישעיה כד: טו).

במה מכבדין אותו, באילין פנסייא.

ר’ אבהו א’ בשני מאורות, ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים (בראשית א: טז), הא כיצד, חמה זורחת ומברכין עלה, לבנה זורחת ומברכין עליה.

ורבנין אומ’, אמר הקדוש ברוך הוא לישר’ בניי הואיל ואורי הוא אוריכם ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון, קומי אורי כי בא אורך (ישעיה ס: א) עכ”ל, וכ”ה בילקוט ישעי’ תצט ובפי’ הרוקח לתפילה ביוצר אור.

ומבואר שיש שורש לברכה זו מדברי קבלה.

ובאמת עיקר הכונה בכאן היינו לברכה והודאה שבכל עת, כפי שרמז כבר כת”ר בלשון שאלתו, וחובת הודאה היא דאורייתא, כמו שהביא כת”ר בשאלה כמה וכמה מן המקורות לזה, ובס’ צרור המור הקדמון פרשת וילך הביא מדרש תנחומא זה ואח”כ הוסיף, ומרמז בזה שהצדיקים מכירים יכולת האל והשגחתו.

ומודים ומברכין לשמו ית’ על כל דבר ודבר.

ובפרט אמר שמברכים יוצר אור יוצר המאורות.

שזה רמז שהוא צור יוצר עולמים וברא העוה”ז והעוה”ב.

וזהו יוצר אור שזהו כנגד העה”ז.

יוצר המאורות הם המאורות העליונים שבם זוכים לאור באור פני המלך.

ולכן אמר שהצדיקים אפילו במיתתם קרויין חיים.

לפי שהם זוכים לאותם המאורות שמברכין עליהם.

אבל הרשעים אין מברכין יוצר אור לפי שבחשכה יתהלכו בזה העולם ואין מברכין יוצר המאורות.

ולכן אין משיגים אור העוה”ב והם מתים כאמרו ורשעים בחשך ידמו.

באופן שאפילו בחייהם קרויים מתים.

וכן רמז יוצר אור יוצר המאורות.

שהצדיקים מודים שהשם ברא שלשה עולמות הרומזים בפסוק ויכל אלהים ביום השביעי כמו שכתבתי שם.

וזהו יוצר אור כנגד העוה”ז.

יוצר המאורות כנגד עולם האמצעי ועולם העליון.

אבל הרשעים כופרים בבריאת העולם ואומרים לית דין ולית דיין.

ולכן אמר הן קרבו ימיך למות.

אבל הן אין אתה מת.

וכן יקרבו ימי ישראל למות כמו (שהצרכתי) [שהארכתי] שם.

וכן כתבתי שם שאע”פ שהמיתה היא קשה ומי הוא ערב לגשת אליה.

עכ”ז הצדיקים שלא חטאו הן נקרבים אל המות בלי יראה ובלי בשת.

ולכן אמר בכאן הן קרבו ימיך למות.

אף על פי שאתה בורח מן המיתה וכו’ עכ”ל.

שאלה

קבלתי שאלה בזה”ל:

מה אומרים רבותינו (מקורות) על לימוד משניות בלי להבין – אם יש לזה ערך או תועלת.

***

תשובה

שלו’ רב

ראה בספר בתורתו יהגה שהביא הרבה מ”מ בזה לכאן ולכאן.

וציינתי לדבריו בקונטרסי אורח חכמים.

שם מובאים הדעות בנושא, הנני לצרף בזה את העמודים מתוך הספר העוסקים בזה, ואין צורך לחזור על המקורות שהביא שם שוב, ומובטחני שתמצאו בזה נחת לפי מבוקשכם.

***