קובץ סוכות וארבע מינים

א) ע”ד השאלה מ”ט לא נשנה שיעור רוחב סוכה במתני’ בדיני גובה הסוכה בפרק קמא, יתכן ליישב בזה דמאחר ששייך לכוללו בדיוקא במתני’ דפ”ב בדיני ישיבת סוכה [וכמבואר בגמ’ דף ג ע”א דדין זה נכלל בדיוקא במתני’ דלקמן פ”ב] לכך לא נשנה להדיא כיון שכבר נכלל בדיני הישיבה.

יתכן עוד ליישב לדעות הסוברים שהוא מדרבנן א”כ י”ל דהוא מתנאי הישיבה בסוכה ולכך נשנה בדיני הישיבה בסוכה ולא לדיני שיעורי הסוכה דאורייתא שנשנו בפרק קמא.

ב) ע”ד השאלה דבז’ על ז’ טפחים א”א לישן בסוכה ראשו ורובו, יעוי’ בזה ברמ”א סי’ תרמ ס”ד בשם התה”ד סי’ צב ובמשנ”ב שם דאה”נ מחוייב לכפוף ידיו ורגליו בסוכה זו אם לא שהוא מעונג ואינו יכול שבזה יעוי’ מש”כ המשנ”ב בדינו [ודברי המשנ”ב באופן שכאשר בנה הסוכה היה יכול ולאחמ”כ לא יכל עי”ש בלשונו ועי’ עוד ברמ”א הנ”ל דתנאי לפטור מצטער הוא שלא היה המצטער בזמן בניית הסוכה].

ומענין לענין יעוי’ בבית הלוי ח”ג סי’ נג סק”ב שהקשה להיפך דבשינה א”צ ז’ על ז’ כיון דסגי בראשו ורובו וא”צ שלחנו, ורצה להוכיח מזה דשיעור שינה נמדד לפי שיעור הנצרך לאכילה דלא כהחכם צבי [ועי”ש במשנ”ב מש”כ להלכה בזה].

ויש לציין דהיה מקום לדחות הקושיא דב’ הקושיות מיתרצן חדא בחברתה דאמנם יכול לכפוף ידיו ורגליו אבל מ”מ צריך ז’ טפחים לזה דשיעור של ו’ טפחים בלא שלחנו הוא בישיבה דבשכיבה צריך ז’ טפחים.

אבל א”א לומר כן דבגמ’ דף ג’ ע”א מוכח להדיא דלהסוברים שא”צ שלחנו ה”ה שא”צ שכיבה.

אבל יש לומר דהיא הנותנת דלהחכם צבי הא גם א”צ שיעור שינה לענין אכילה, ונמצא דכל הנידון בסוגי’ שם על סוכה הכשרה לישיבה.

אבל כ”ז דוחק וצע”ג מאוד לומר דכל המידות שם לענין סוכה לאכילה בלבד ושיש מידה אחרת לדעת בית הלל לאכילה ולשינה ונמצא גם שאין סוגי’ על מידות הסוכה לשינה.

ג) ע”ד השאלה בדעת בית הלל דנוטל אחת מבינתים איך נתכשר כיון שיש כאן עדיין סכך פסול, הנה מאחר דהפסול כאן הוא רק בצורת ההנחה ולא בעצם הסכך, לכך אמרי’ בגמ’ דאי מפקפק עביד בה מעשה, ומשמע דהנטילה אחת מבינתים הכשירה את כל הסכך, וכן יש פוסקים דס”ל דאין שום דינים אח”כ בסכך שנשאר דסגי שהחליף אחת מבינתים ויש שהקילו אפי’ יותר מזה דסגי באחת מבינתיים אחד, עי’ בהרחבה בכ”ז בבאור הלכה סי’ תרלא ס”ט, אבל יש פוסקים שהצריכו שלא יישאר ד’ טפחים במקום אחד מהסכך הקודם, ויש מקום לומר דלדעתם מה שמתכשר הוא מטעם הסכך החדש, אבל יעוי’ בבה”ל שם דלכו”ע א”צ להעדיף שיהיה מהסכך החדש יותר מהסכך הישן משום שגם הסכך הישן מתכשר על ידי זה, ומבואר דגם להמצריכים שלא יהיה ד’ טפחים מהישן הוא פסול בצורת המעשה דבעי’ שלא יהיה ד’ טפחים בלא מעשה, וחשיב כמו שלא עשה מעשה בסכך זה אם היה שם ד’ טפחים רצופים של סכך שלא נעשה בו מעשה, עכ”פ מדרבנן, אבל לכו”ע חשיב שעשה מעשה בגוף הסכך ומתכשר, ועי”ש עוד בשו”ע ובמשנ”ב לענין מעשה נטילת מסמרים מן הסכך.

הנה להסוברים דסגי בשתי בלא ערב בסוכה [והיא דעת כמה ראשונים ואחרונים ואכה”מ, ועי’ שה”ל ח”ט סי’ קמ סק”ה], א”כ בניד”ד אינו שאלה כלל וכל הנידון כאן לדעת המג”א ע”פ התוס’ [במשנ”ב ריש סי’ תרל] דשתי בלא ערב הו”ל מחיצה גרועה ופסול לסוכה עכ”פ בסוכה במקרה שאין ד’ דפנות (ועכ”פ בב’ הדפנות הראשונות שבהם לא נזכר שעושה טפח שוחק ומעמידה פחות מג’ וכו’, ועכ”פ בז’ טפחים שבהם עכ”פ כשיש עומד מרובה או צוה”פ בשאר הדופן, עי’ חזו”א או”ח סי’ עה, ועי’ בזה להלן אם דופן שלישית כמו כאן דמי לדופן השלישית שנזכרה בגמ’).

וצדדי הספק בזה הם כמה נידונים, וכדלהלן:

א) הנידון הא’ הוא האם פס ד’ טפחים עדיין חשיב שתי בלא ערב, דהו”ל מחיצה גרועה, כיון שצריך להשלים בזה לבוד, או דילמא דבזה מודה המג”א שאין זו מחיצה גרועה כיון שיש בזה פס ד’.

מצד שני יש לטעון דאפי’ אם הפס הד’ מצד עצמו אינו נחשב מחיצה גרועה כמחיצת שתי אבל בניד”ד הוא מצטרף עם קנה כל שהוא לז’ טפחים והקנה כל שהוא ודאי חשיב שתי.

דיעוי’ במג”א בריש סי’ תרל בשם הר”ן דהטעם דבב’ דפנות דלא עריבן (דהיינו סוכה העשויה כמבוי המפולש) לא סגי בקנה בין ב’ הדפנות ולצטרף לכל אחת מן הדפנות שבצדדין בלבוד משום דבעי’ פס ד’ שלא יהיה שתי בלא ערב, וא”כ כאן הקנה הבודד חשיב שתי בלא ערב [ועי’ עוד להלן בסמוך לענין צירוף דופן ראשונה ושניה עצמן על ידי פס ד’ ולבוד אם מהני או לא].

ומאידך גיסא יש לטעון דדוקא בסוכה העשויה כמבוי המפולש דאמרי’ בסוכה ז ע”א דאין ב’ דפנות כהלכתן אז א”א שתי בלא ערב בדופן ג’, ואז בעי’ פס ד’ של שתי וערב המתכשרת על ידי לבוד כשעומדת פחות מג’ לדופן שלם של שתי וערב, אבל סוכה שיש ב’ דפנות כהלכתן שמא בדופן שלישי הותר גם  שתי בלא ערב כלל, ואז א”צ אפי’ פס ד’, ועי’ בזה עוד להלן אות ג’.

ולגוף הנידון בדעת המג”א אם מחיצה שיש בה פס ד’ נפקעה מלהיות חשיבא של שתי מצינו כמה דעות באחרונים.

ובמשנ”ב סי’ תרל סקכ”ג ובשעה”צ שם סק”כ הביא דדעת הפמ”ג (א”א סי’ תרל סק”ה) והמחה”ש בביאור דברי המג”א (שם סק”ה) דהתנאי בב’ המחיצות העיקריות הוא שיהיה בהם פס רצוף ד’ טפחים, וכן סתם כמותם במשנ”ב שם.

[והיינו בב’ הדפנות העיקריות בסוכה שאין בה ד’ דפנות, וכדמוכח במג”א שם שאם יש בסוכה ד’ דפנות אז סגי בשתי בלבד לטעמיה דגריעות שתי בלא ערב לא נאמר בסוכה שיש בה ד’ דפנות ומוכח שם דמה דבעי’ שיעור מקום דהיינו ד’ טפחים פי’ זה הוא רק היכא דלא מהני קנה קנה].

ואילו לדעת הלבושי שרד בדעת המג”א התנאי הוא שיהיה בס”ה עומד ז’ טפחים, וכך נקט כדבריו בשעה”צ שם [וצע”ק דבפנים המשנ”ב סתם דלא כדברי הלבושי שרד ובשעה”צ נקט כוותיה דהלבושי שרד, ואפשר שחזר בו אחר שכתב דבריו במשנ”ב ומשנה לא זזה ממקומה, א”נ דלא רצה להכריע להדיא כנגד הפמ”ג והמחה”ש].

ואילו החזו”א נקט דבעי’ ז’ טפחים רצופין בעומד כפשטות הדין דהתוס’ והר”ן דלא סגי בב’ מחיצות שתי בלא ערב כלל [ומה שכתבו התוס’ טז ע”ב דסגי בפס ד’ ומשהו סמוך לדופן שכנגדה כמש”כ הפמ”ג דלהלן החזו”א בסי’ עה סק”י הציע צד די”ל דזה מועיל כנגדו ולא מהני לפסל היוצא עי”ש, ועוד שם בסקי”ב מבואר דפס ד’ ולבוד קנה מועיל גם לשאר הדופן אם יש בשאר הדופן עומד מרובה על ידי שתי בלא ערב ומשמע דמיירי גם להמשך הדופן ולא רק לדופן שלישית, ובדעת הר”ן נקט שם וכן בסקי”ב דבעי’ ז’ עומד בב’ הדפנות הראשונה והשניה].

ויש להוסיף דבפמ”ג לעיל שם בסוף ההקדמה לסימן ג”כ מבואר בדעת התוס’ דסגי בפס ד’ למחיצה אחת שלמה (דהיינו אחת מן השתיים כהלכתן) וכתב דאפשר דגם שא”ר יודו לזה עי”ש וכן נקט שם בסק”ג די”ל דגם הר”ן יודה לזה.

היוצא בזה דלמסקנת השעה”צ והחזו”א יוצא שהמחיצה הג’ במקרה של הסוכה שלנו היא מחיצה גרועה ולהפמ”ג והמחה”ש [והמשנ”ב בפנים דבריו סתם כמותם] לכאו’ יוצא שאין כאן מחיצה גרועה.

אם לא דנימא דכל מה שמתיר הפמ”ג מחיצה ד’ באחת מן המחיצות השלמות היא רק בב’ כהלכתן דעריבן במחיצה ז’ אבל במחיצה שלישית כשהיא אינה עריבה עם מחיצה של ז’ טפחים לא, כיון שיש כאן תרתי לגריעותא דלא עריבא וגם מחיצה גרועה.

ולענין אותם הב’ מחיצות כהלכתן אם סגי ששניהם ייעשו ד’ ומשהו וקנה אחד ביניהם לחבר ביניהם, יעוי’ בפמ”ג שם סק”ז שכתב בזה”ל, ודע דאם פחות מג’ טפחים בקרן עריבן מיקרי לבוד, ועיין תוס’ סוכה ט”ז ע”ב ד”ה בפחות, ואם שתיהן פס ד’ בלבוד ליכא שיעור שבעה עכ”ל.

ואולי ר”ל דאם יעשה פס בחד מינייהו ד’ יתחבר לדופן השניה [כמו שהוכיח מדברי התוס’ הנ”ל לעיל בהקדמתו ובסק”ג כמו שהבאתי לעיל] אבל אם יעשה תרווייהו ד’ לא יהיה להיכן לחברם בפחות מג’ דממ”נ אם יקרבם פחות מג’ לא יושלם ז’, ולפ”ז בקנה אחד שיחבר ביניהם סגי שכל דופן יהיה ד’ וק”ל, וכ”כ להדיא בבכורי יעקב.

ומאידך אולי הפמ”ג לא הוה ברירא ליה דלא אמרי’ בקנה אחד שעומד בין ב’ דפנות אתי אוירא וכו’ ולכן לא הכריע בזה, ובבה”ל שם (ד”ה כי המחיצות) קיצר בזה וג”כ לא נחית להדיא לנידון אם היו ב’ פרצות סמוכות זל”ז סמוך לקרן זוית אם אמרי’ לגבי הקנה דאתי אוירא וכו’.

ומ”מ כמדומה שא”א לחדש בדעת הפמ”ג והמשנ”ב חומרא שלא פירשוה להדיא אחר שבבכורי יעקב כתב להדיא להיפך.

ובתוס’ סוכה ז ע”א כתבו דל”א אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל לענין טפח שוחק של סוכה ויל”ע אם הוא דין רק בעשה הטפח שוחק באופן המבואר שם או בכל גווני ל”א בסוכה, ולשון התוס’ שם הכא דטפח מחיצה דאורייתא והלכתא גמירי לה לא אתי אוירא ומבטל לה ע”כ, וצל”ע.

ובתוס’ סוכה ריש דף יז משמע להדיא מלשונם דבסוכה לא נאמר כלל דין דאתי אוירא ומבטל ליה וכל החסרון במחיצה שתי בלא ערב משום שאין שם פס ד’, וממילא בנידו”ד שיש פס ד’ בכל רוח שמא סגי בפס כל שהוא בין ב’ הדפנות על הדרך שנתבאר לדעת הפמ”ג, וצל”ע.

ומ”מ החזו”א [עי”ש סי’ עה סקי”ב ושם סק”י] חולק על כל זה וס”ל דכ”ז לדעת התוס’ אבל לדעת הר”ן ס”ל להחזו”א בדעתו בעי’ ב’ דפנות שכל אחד מהן ז’ טפחים שלמות בלא לבוד וגם בדעת התוס’ סובר דלא מהני בכל גווני כדלעיל במה שהובא בשמו בסוגריים.

[ולגוף הנידון בדעת החזו”א אם יש דופן ז’ ויש חיבור עריבן בין ב’ הדפנות בלבוד, הנה החזו”א בסי’ עה ריש סק”י מחמיר בפתח בקרן זוית גם אם יש עומד מרובה או צוה”פ, דלענין עריבן בעינן עריבן ממש, אבל שם ססק”י משמע דעריבן הוא גם תוך ג’ וכן בסקי”ד דסגי בדופן ד’ ולבוד פחות מג’ לב’ המחיצות לדעת התוס’ באופן המועיל, וכן בסקי”ג אות ב’ משמע דכשיש ד’ במקו”א מהני השאר בלבוד לדעת התוס’ הנ”ל, עכ”פ מה דשייך לענייננו שזה מפורש בחזו”א סוף סק”י דלענין עריבן גופא מהני לבוד כשיש דפנות כשיעור ואין נפסל על ידי פתח פחות מג’ ולכאו’ לפו”ר משמע שם דאפי’ פרצה בקרן זוית ממש שלוקחת מב’ הדפנות כשרה בענין זה על ידי לבוד].

ב) והנידון השני בזה הוא האם כשיש דופן ז’ שלישית א”צ דעריבן (שיהיה מחובר לשאר הדפנות) בדופן שלישית או דילמא גם בדופן שלישית צריך עריבן ג’ דפנות יחד.

ובמשנ”ב סי’ תרל סקכ”ד וסקכ”ה מבואר בשם הפוסקים דכשיש ב’ דפנות מחוברות עריבן ויש דופן ג’ שאינה מחוברת ואף יש פתח בזוית אין הסוכה נפסלת בכך, וחזי’ דעכ”פ כשיש דופן שלישית העשויה כהלכתה א”צ שהדופן השלישית תהיה מחוברת לשאר הדפנות, אבל עדיין לא נתפרש שם במשנ”ב אם כשרות זו היא גם כשהדופן השלישית אין בה שיעור והיא עצמה מתמלא שיעורה על ידי לבוד.

ובחזו”א סי’ כה סק”י כתב דא”צ דעריבן אלא בב’ דפנות, ולפ”ז גם הדופן שלישית טפח שוחק כשרה אם אינה עריבה עם ב’ הדפנות אם יש צוה”פ המחבר ביניהם.

ונראה דאה”נ כך יוצא מדברי החזו”א שכתב שם וז”ל, ב’ דפנות כהלכתן ואיכא צו”ה בסופן ואע”ג דפרוץ מרובה או עומד מרובה בלא צו”ה (ר”ל דאם יש צורת הפתח אז מהני בניד”ד בפרוץ מרובה כאילו היה עומד מרובה) מעמיד טפח שוחק (ר”ל לשם דופן שלישית) אצל סוף הדופן כנגד קנה כל שהו שבסוף הדופן וכשר אע”ג דלא עריבי דפנות במקום טפח שוחק דלא אמרו עריבן אלא בב’ הדפנות עכ”ל, ומבואר מזה דא”צ עריבן כלל בדופן שלישית אלא סגי שיש חיבור בין דופן שלישית לדופן שניה בצורת הפתח, וכ”ש בנידון דידן שב’ הדפנות עצמן שלמות ואילו החיבור הנצרך לצורת הפתח היא בדופן השלישית.

ג) והנידון השלישי הוא דאם תמצי לומר [היינו לולי דברי החזו”א הנ”ל בסוף האות הקודם] דא”צ עריבן בדופן שלישית עכ”פ כשהיא שלמה שאם עכ”פ יש ז’ טפחים עומדות בפני עצמן הרי זה כשר [וכמו שכך הוא הדין וכנ”ל], א”כ אפי’ אם תמצי לומר דמחיצת שתי בלא ערב פסולה לסוכה [כדעת המג”א והמשנ”ב וכנ”ל], ואפי’ אם תמצי לומר דפס ד’ עדיין נחשב מחיצת שתי בלא ערב [מצד שיש כאן לבוד כדי להשלים ז’ טפחים, או עכ”פ מצד שבסוף הדופן יש פס כל שהוא שאין בו ד’ טפחים], עדיין יש מקום לדון להכשיר משום דבדופן שלישית מיירי’ הכא.

והטעם דהרי מחיצה שלישית סגי בד’ טפחים כדאמרי’ בסוכה ז ע”א ובשו”ע סי’ תרל ס”ב שמחיצה שלישית עושה טפח שוחק ומעמידו פחות מג’ סמוך לדופן, והיינו דסגי ברוב דופן בשביל דופן שלישית [ראה רש”י ובמשנ”ב שם מש”כ בשם הר”ן דבעי’ רוב מרווח ד’ טפחים שיהיה שיעור מקום חשוב], וא”כ חזי’ דבדופן שלישית יותר מרוב שיעור דופן [ד’ טפחים] אין צריך כלל (ושם הוא בצירוף צוה”פ ועי’ עוד בזה להלן).

או דילמא דגם בדופן שלישית לא נאמר דמהני ד’ טפחים אלא כשהד’ טפחים מחוברין לא’ מן הדפנות השלמות, אבל כשהד’ טפחים גופו עומד בפני עצמו לא ואז שמא לא יועיל אפי’ אם עומד בסמיכות לקנה המשלימו לז’ טפחים על ידי לבוד כיון שאין כאן ז’ טפחים העשויין בכשרות במקום אחד.

[ואפי’ בסעי’ ג’ בסוכה העשויה כמבוי המפולש דב’ הדפנות השלמות אין מחוברות מ”מ הדופן האמצעית מחוברת לאחת מהן, ואף דיש לטעון דכמו ששם יש ג’ דפנות וא’ מהן אינה מחוברת להב’ הדפנות האחרות סגי בזה אף שיש אחת מן הדפנות שאינה ז’ טפחים, מ”מ יש לטעון כנגד דמ”מ לא מצינו חשיבות לפס ד’ טפחים העומד בפני עצמו משא”כ שם באופן דסעי’ ג’ ששם הפס ד’ מסונף למחיצה שלמה (ומחשבי’ ליה ז’ טפחים כדי לומר שיש כאן ב’ דפנות ז’ טפחים דעריבן כמש”כ המשנ”ב סקי”ד בשם הר”ן, אבל גם זה הוא שמא רק אחר שמתקיימין כל שאר התנאים וכנ”ל, ומ”מ אי”ז כמו שהיה כאן מחיצה ג’ בלא לבוד דבמחיצה השלישית האמצעית הזו אם היה ז’ טפחים בלא לבוד דעת הרמ”א שא”צ צוה”פ וחזי’ שאין זה ממש כמו מחיצה ז’ טפחים שלמה אף דמחשבי’ כמו שיש ז’ משום דאמרי’ לבוד אבל רק בצירוף צוה”פ), והמחיצה העומדת בפני עצמה ג”כ יש לה חשיבות כיון שהיא שלמה].

ומצאתי בחזו”א סי’ עה סקי”ב דבדופן שלישית סגי שתי בלא ערב אם יש ב’ דפנות כהלכתן והוסיף דאף סגי במחיצת שתי להחשיבו כעומד מרובה (ויש להתיישב באלו אופנים בא להתיר בדופן ג’ מדין עומר מרובה במחיצה גרועה כשאין ניתר מדין פסל) ואולי כוונתו כשיש רוב דופן של ד’ כגון שיש צוה”פ כמה טפחים (ובחזו”א שם בב’ מקומות דן אם שייך צוה”פ פחות מד’ לדעת הטור והריטב”א) ואח”כ קנה פחות מג’ וב’ טפחים רווח ועוד קנה פחות מג’ דסגי בזה שיש עומד מרובה, אבל עכ”פ כשיש ז’ טפחים בענין זה שמתחבר לדופן השני בצוה”פ ועומד מרובה על ידי שתי בלא ערב בודאי יהיה כשר לפי דבריו ומ”מ מצריך צוה”פ לשאר הדופן (כן מוכח בדבריו דהיתר זה הוא בצירוף שיש לדופן שלישית צוה”פ ובצורת הצוה”פ השעה”צ בריש סי’ תרל הביא ב’ דעות אם בעי’ צוה”פ לכל הדופן והחזו”א סובר דבעי’ לכל הדופן, אחר שכתבתי זה שוב יתכן לומר דאין כוונתו לזה דבשאר דברים בסוגיין אשכחן דעומד מרובה א”צ צוה”פ אלא אולי ר”ל דמהני לצוה”פ כשיש ז’ או עומד מרובה) [ובגוף דברי החזו”א הללו אין קושי’ מהגמ’ בדין טפח שוחק וצוה”פ די”ל דהתם בסוכה גדולה מיירי, אבל במגיה ראיתי שהקשה ממשמעות הר”ן וצריך להתיישב בכוונת הקושי’].

ד) והנידון הרביעי שיש לדון בסוכה זו האם צריך צורת הפתח או דילמא אף לא מהני צורת הפתח בסוכה זו, ותמצית הנידון בזה האם מכיון שאין כאן דופן ז’ שלם בלא לבוד ממילא דינו שצריך צוה”פ או דילמא דחשיב דופן ז’ כיון שיש כאן פס ד’ ועוד קנה לאחר הפסק אויר פחות מג’ ובזה שמא לא חשיב מחיצה גרועה.

ובפשוטו שאלה זו תהיה תלויה בב’ הדעות בסעי’ ג’ בסוכה העשויה כמבוי המפולש שיש ב’ דפנות זו כנגד זו כשיש פס ד’ סמוך לאחת מן הדפנות האם צריך צוה”פ.

דלדעה הראשונה שהלכה כמותה שצריך צוה”פ לכאורה כ”ש בניד”ד אפי’ לפי הצד שיהיה כשר מ”מ יצטרכו צוה”פ כיון שאין כאן דופן שלישית שהיא שבעה טפחים שלמים ומה שיש ד’ טפחים שלמים לא סגי בזה דלא גרע מהתם.

אבל לדעה המקילה שם שא”צ צוה”פ יש להסתפק האם הוא דוקא שם דהדופן השלישית ד’ טפחים עריבא עם דופן שלמה או דילמא לאו דוקא.

ובפשוטו נראה דאה”נ לדעה זו הטעם דא”צ צוה”פ משום דמחשבי’ שיש כאן דופן שלישית של ז’ טפחים [עי’ בלשון הרא”ש פ”א דסוכה סי’ ו בביאור דעה זו] ודוקא באופן שיש ב’ דפנות שלמות דעריבן אזי הדופן השלישית שאינה באה לכסות ז’ טפחים אפי’ בתורת לבוד (היינו באופן דסעי’ ב’) לכך בעי’ התם צוה”פ, אבל באופן שיש ז’ טפחים אפי’ ע”י לבוד סגי בלא צוה”פ, ולכן גם בניד”ד לכאו’ לדעה המקילה לא יצטרך צוה”פ אבל לדעה המחמירה יצטרך וכנ”ל.

ה) והנה נחלקו האחרונים (עי’ שעה”צ סי’ תרל סק”ב פלוגתת הלבוש והלבושי שרד ופמ”ג וכן דנו בזה עוד החזו”א והשה”ל) באופן שיש דופן אחד ארוך ודופן אמצעי שלם דעריבן ועוד דופן שלישי שעשוי טפח שוחק וצוה”פ בלבוד (היינו באופן דסעי’ ב’) האם סגי בזה בדופן שלישית יחד עם צוה”פ המכסה ז’ טפחים מן הסוכה בסך הכל, או דבעי’ שהצוה”פ של הדופן השלישי ימשיך עד סוף הסוכה.

ויש ב’ אופנים לבאר הצד להקל בזה, האחד לטעון דזהו המכשיר של הדופן השלישי שיש לו צוה”פ, וממילא הרי הוא כאילו היה סתום בכל מקום זה, וא”כ נימא דכל שאר הסכך הוא פסל היוצא מן הסוכה.

והצד השני לבאר הקולא בזה הוא דיש כאן לבוד עם הצוה”פ בצירוף הטפח שוחק (דהרי הטפח שוחק עומד בסוף ד’ מתחילת הרוח השלישית והקנה האחרון של צוה”פ עומד בסוף ז’ חסר משהו וא”כ יש כאן לבוד) ואז מאחר שיש כאן לבוד חשיב כמו סתום ז’ טפחים.

והנפק”מ בין ב’ הצדדים בזה הוא כשהצוה”פ מכסה יותר מז’ טפחים (כגון ח’ או ט’ טפחים או יותר) דנמצא שכבר אין כאן לבוד מצד הטפח שוחק (היינו הטעם השני הנ”ל), ומ”מ לפי הטעם הראשון הנ”ל דכל מה שמתכשר על ידי הצוה”פ חשיב סתום א”כ חשיב סתום יותר מז’ טפחים (כגון ח’ או ט’ טפחים או יותר כנ”ל), וממילא כל השאר כפסל היוצא מן הסוכה ונידון כסוכה.

והנה השעה”צ בתחילת דבריו שהביא דעת המקילין בזה כתב דאין צריך אלא עד ז’ טפחים, ולפו”ר משמע דאין צריך אבל ה”ה יכול לעשות יותר מז’ כגון ח’ או ט’ טפחים, [אף דאין בזה לבוד בין הקנה האחרון של הצוה”פ לבין הטפח שוחק שיש אחר פחות מג’], ורק שא”צ להאריך עד סוף הכותל אם אינו ז’ טפחים מצומצמות, ואם נימא כן הוא כהטעם הראשון.

אולם אח”כ בקושייתו של השעה”צ על המחמירים הקשה דהרי יש כאן לבוד ע”י צוה”פ, ומשמע כהטעם השני הנ”ל.

ושמא בדוחק י”ל דמש”כ השעה”צ אין צריך לאו דוקא אלא ר”ל א”צ לעשות כל הכותל אלא סגי ע”י לבוד של ז’ טפחים, ומיהו אם גם אין לבוד וגם אין כל הכותל אפשר דממ”נ לא מהני.

או י”ל לאידך גיסא דלעיקר ס”ל דהמקילין מקילין בכל גווני רק לטעמייהו דהמחמירים מקשה למה לא יקלו עכ”פ היכא דאיכא לבוד, כך יתכן לבאר.

עכ”פ חזי’ מטענתו של השעה”צ דס”ל [עכ”פ לדעתו דלא כהלבוש והחזו”א] דכיון שיש לבוד סגי בזה לדופן שלישית, ונפק”מ שלא יצטרכו צוה”פ בכל הדופן השלישית וממילא יש לטעון דגם בניד”ד כיון שיש לבוד בדופן השלישית לא יצטרכו צוה”פ וכ”ש שלא יפסלו הסוכה מחמת זה (אם לא דנחלק בין לבוד דעריבן ללבוד בלא עריבן שהוא תרתי לריעותא וכדלעיל, [ויתבאר עוד חילוק זה לעניין זה להלן בסמוך], ובדופן שלישית שהוא שתי וערב בלא לבוד אזי א”צ עריבן וכל הדופן מתכשרת מדין פסל כדמבואר בסעי’ ה במשנ”ב סקכ”ה ומוכח שם מדברי הבה”ל דמיירי שם אף בפתח בקרן שהוא יותר מג’ טפחים, עי”ש וקיצרתי, וכן מוכח דקאי המשנ”ב על דברי השו”ע שם שהפתח הוא עד י’ אמות, ולפ”ז כשיש פתח כזה בין דופן שניה לשלישית ויש ז’ טפחים בשלישית כשרה, עכ”פ כשהדופן השלישית שלמה שתי וערב).

אבל לענין הקושיא מדופן אמצעית שהיא פס ד’ [בסוכה העשויה כמבוי המפולש בסעי’ ג’] דקי”ל כהמחמירים דבעי’ צוה”פ, י”ל דשם אין דין פסל היוצא מן הסוכה בשטח שאין דופן אמצעית כנגדה לדעת המחמירים, כיון שאין ג’ דפנות מחוברות ואין מה שיחברם בלא צוה”פ, משא”כ כאן שיש שטח שהוא מוקף ג’ מחיצות מחוברות לכן כל שאר השטח הנוגע בשטח זה יש לו דין פסל, ועי’ באחרונים.

ממילא א”א להביא ראיה מדברי השעה”צ הללו לעניננו דהשעה”צ מיירי היכא דאיכא ג’ דפנות דעריבן עכ”פ ע”י לבוד אבל היכא דליכא ג’ דפנות דעריבן אפי’ לא על ידי לבוד אינו בכלל זה כלל לא לענין הכשר וכ”ש לא לענין שלא יצטרך צוה”פ [וגם מסוכה העשויה כמבוי אין ראיה דשם הדופן ד’ סמוכה לדופן ז’ וכמשנ”ת לעיל].

ו) היוצא מכ”ז דעכ”פ לפי הפמ”ג וסייעתו סוכה זו תהיה כשרה כיון דיש כאן בדופן שלישית פס ד’ ועוד קנה לאחר האויר פחות וג’ [ונתבאר דל”א אתי אוירא וכו’ ומבטל ליה ועכ”פ לביכורי יעקב בודאי כן הוא וגם לפמ”ג יש לצדד דלא פליג על הבכורי יעקב בזה] וא”כ חשיב דופן שלישית ככשרות מובהקת כמו דרגא של אחת מב’ הדפנות העיקריות ומה שאין עריבן בדופן שלישית הא נתבאר דעכ”פ כשיש שיעור בדופן שלישית א”צ עריבן.

ז) מצינו בסוכה העשויה כמבוי המפולש (סוכה ז ע”א ושו”ע סי’ תרל ס”ג) ששם מבואר דא”צ עריבן בג’ דפנות אלא רק בב’ דפנות וגם א”צ שהמחיצה השלישית [ששם היא האמצעית] תהיה שלמה בלא לבוד כלל, וממילא יש לדון בניד”ד, דהמחיצה השלישית לא עריבא, דשמא גם באופן זה תהיה כשרה.

ואפשר דכוונת החזו”א בסי’ עה דלענין העריבן סגי בפס ד’ ולבוד פחות מג’ אבל לענין השתים כהלכתן בעי’ ב’ דפנות שלמות, וממילא בסוכה פשוטה של שתים כהלכתן ושלישית מן הדופן בההיא הדופן האמצעית משמשת מעשה דופן גמורה וגם מעשה עריבן ואילו בסוכה העשויה כמבוי המפולש הדופן האמצעית משמשת מעשה עריבן והדופן השלישית משמשת מעשה דופן גמורה.

ובסוכה דידן גם מעשה העריבן וגם מעשה הדופן הגמורה מתקיים על ידי דופן האמצעית עם הדופן שעמה, ואילו השלישית א”צ בה לא עריבן ולא דופן גמורה (ועכ”פ כשיש בה אורך מחיצה גרועה ז”ט ושאר הדופן עם צוה”פ).

ויש להוסיף דגם בדין טפח שוחק שלדעת הב”ח והפמ”ג הוא מדרבנן דמדאורייתא בעי’ טפח בלבד, מבואר מזה דא”צ עריבן להחזו”א בדופן שלישית דהרי החזו”א סובר (וגם אם נימא דטפח שוחק בריחוק ג’ הוא מדאורייתא מ”מ החשבון כאן נכון) דעריבן בב’ הדפנות ע”י לבוד לא חשיב עריבן אם אין בדופן עצמה פס ד’ [עי’ שם סי’ עה סקי”ד] ובטפח השוחק של דופן השלישית מהני, חזי’ מזה דדין עריבן לא נאמר בדופן שלישית כלל, ואמנם בסוכה העשויה כמבוי המפולש מצינו יותר מזה דאפי’ שאותם ב’ דפנות דעריבן מחוברות על ידי לבוד מציל ע”ז שיש דופן אחרת שלמה ובס”ה יש כאן ב’ דפנות שלמות, לכך יש מקום לטעון דגם להחזו”א תהיה סוכה זו כשרה (אלא אם כן נטען דמ”מ בעי’ איזה עירוב כל דהוא בדופן שלישית והחסרון בב’ עריבן כשאין בהם פס ד’ אלא רק שתי בלא עירוב הוא חסרון במחיצה ולא בעריבן, כך יתכן לטעון, אלא דלהלכה סוכה דידן כשרה דא”צ עריבן כלל בדופן שלישית וכמו שיתבאר).

אבל גם בחזו”א סי’ עה סוף סק”י מוכח דמכשיר סוכה שהדופן השלישית אינה עריבא כלל עם שאר הדפנות [וכדברי המשנ”ב שהובאו לעיל בשם הפוסקים] עכ”פ כשיש צוה”פ עי”ש שכ’ דסוכה העשויה כמבוי המפולש א”צ שהדופן השמאלית והימנית יהיו זו כנגד זו, רק דצל”ע אם ה”ה כשיש ב’ דפנות דעריבן בז’ רצופין והדופן השלישית היא בלא ז’ רצופין אם מהני, ונתבאר לעיל דבדברי החזו”א שם בסק”י מוכח דמהני כיון דבדופן שלישית א”צ עריבן כלל אף אם אינה בעלת ז’ טפחים דכ”ה פשטות הסוגי’ דלא אשתמיט המשנ”ב לומר דמה שאין פוסל פתח בקרן זוית שבין שניה לשלישית הוא רק אם יש מחיצה שלמה לשלישית, וגם פשטות הגמ’ דההיתר של טפח שוחק הוא להתיר שא”צ פס ד’ אבל כשיש פס ד’ ועכ”פ בענייננו עם עוד קנה תוך ג’ שיש בס”ה מחיצה ז’ כשר ודאי וכך מוכח שם בחזו”א כמשנ”ת לעיל סוף אות ב’.

ח) היוצא מכ”ז שסוכה זו כשרה ללא חשש.

השלמה לענין סוכה שדופן שלישית אינה סמוכה לב' דפנות אלא בלבוד

בתוס’ סוכה ז ע”א ד”ה עושה מבואר דס”ל דסברא דמבטל אוירא אמרי’ גם בסוכה ולא רק בשבת, אולם שם מיירי בדופן שאין בו אלא רק קנה ואין בו עוד פס ד’, אבל בפס ד’ ועוד קנה צל”ע.

א) מה שנשאלתי בזה הוא שבס”ה יש שיעור סוכה ז’ על ז’ אלא שאין הדופן הימנית באורך ז’ טפחים בפני עצמה אלא רק אחר צירוף מה שמתלקט בדופן האחרונה לאורך הסוכה ושם יש כדי לרבע ז’ על ז’.

וביתר הרחבה שהדופן הימנית היא ו’ טפחים בלבד ויש רק ו’ טפחים בלבד מהפתח עד הדופן האמצעית, אבל הדופן האמצעית מתרחבת באמצעה בעוד טפח ויש ז’ על ז’ בשטח המורחב.

ב) וכיו”ב נשאלתי בסוכה שדופנה האחורי עגול ויש ב’ דפנות ישרות מן הצדדים האם סגי שיש מעבר לעבר ז’ טפחים אף על גב שאין רצף ז’ טפחים.

ג) וכיו”ב נשאלתי מחכ”א בסוכה שיש לה דופן סמוכה לסכך באורך פחות מז’ טפחים ודופן המתכשרת מדין עקומה משלימה אותה באופן שאין הדופן העקומה נוגעת בדופן עצמו אלא יש דופן המהלך עם הסכך הפסול מהדופן העיקרי עד הדופן העקומה.

והמקרה ביתר הרחבה הוא שיש כמין בליטה המתרחבת עם הסוכה ומתרחקת מן הסכך ושם נפסקת הדופן העיקרית של הסוכה ואם הייתה ממשיכה עוד הי’ אורך ז’ טפחים מכיון שהסוכה רחבה ז’ טפחים, אבל הדופן העיקרית המחוברת לסכך הכשר היא פחות מז’ טפחים, וההמשך היא דופן המחוברת לסכך פסול המשלים את הדופן הקודם ויש דופן ממוצע ביניהם המחבר ברוחב בין תחילת הדופן לסוף הדופן, [ונניח שההפרש הוא יותר מג’ דלא נימא לבוד, עי’ סוכה ד ע”א גבי חקק], כזה.

ד) ולכאו’ בדין סוכה עגולה במס’ סוכה ח ע”א מצינו דסגי שהמקום מוקף דפנות וא”צ דוקא דפנות באורך שווה, וממילא גם בניד”ד סגי שהמקום מוקף במחיצות כשרות בשיעור ז’ טפחים.

ובמשנ”ב סי’ תרלד סק”ד כתב דה”ה כשעושה בת חמש זוית או יותר בעינן שיהא בה כדי לרבע ז’ על ז’ עכ”ל, ומבואר דא”צ דופן ז’ על ז’ כלל.

ובאמת כבר בכל דופן עקומה חזי’ כאילו הדופן מתעקם וממילא כשיש דופן עקומה בחלק מהדופן היה מקום לטעון דאי”ז דופן שוה, רק דשם אין ראיה כ”כ דשם מ”מ תחילת הדופן מתחיל כולו בשוה.

ובחזו”א סי’ עב סק”ו דן לגבי מחיצות שבת להכשיר רשות זו העשויה מב’ דפנות בזוית חדה (דומה לסימן V) וכן חצי עיגול ונוטה דחשיב מחיצות, ויש שדנו בדבריו דאפשר שנאמרו גם לענין סוכה (עי’ תורת המועדים על שונה הלכות סי’ תרלד סק”ה והמועדים כהלכתם עמ’ קפה וספר הסוכה עמ’ רמא אות ה ועמ’ רמה אות טז דנראה דה”ה סוכה), ולכאורה כ”ש בניד”ד.

ועי’ בספר המועדים כהלכתם סי’ ט’ עמ’ קצו שרצה להתיר גם ביותר מזה כשיש רווח מה בין הדופן הפנימית לחיצונית ע”פ דברי הבה”ל בסי’ שנח ס”ו עי”ש אבל עכ”פ בניד”ד משמע דכשר.

ה) וכן מצינו בדין צריף (בספ”ק דסוכה) ובדין אצטבא ובדין חקק (בדף ד) [אלא דשם בעי’ ג’ טפחים] ובדין סוכה המדובללת (ד’ כב) עכ”פ בדין חבוט רמי בריחוק ג’ טפחים (עי’ סוכה כב) ובדין סוכה העשויה כבית יער הלבנון (בירושלמי דסוכה) שלחלק מהמפרשים ג”כ עשויה באופן כעי”ז דהצד השוה שבכ”ז דאמרי’ בהו דין כתל המתלקט וכן נקט החזו”א גם לענין דופן המשופעת בסוכה ויש מהאחרונים שנקטו דכל דין דופן עקומה הוא מדין תל המתלקט [הארכתי בכ”ז במקו”א בתשובה על סוכה העשויה כעין פירמידה, לע”ע בכת”י], והצד השוה שבכל הנ”ל שמצרפי’ שיעור על ידי עקמימות ושיפוע, ואמנם כל הנ”ל לגובה אבל ה”ה גם לאורך וכדאשכחן לגבי סוכה עגולה.

ו) והנה בבה”ל ריש סי’ תרלד האריך בפלוגתת המג”א והא”ר והדה”ח והאחרונים אם יש קרן זוית בסוכה שאין בה ז’ על ז’ אם מתכשר על ידי שיש ז’ בסוכה עצמה, ויש לדון לדעת המג”א והאחרונים המחמירים בזה מה הדין אם הסוכה עצמה אין בה דופן ז’ על ז’ בלא שנצרף את הדופן המקיף את הקרן זוית, והחזו”א סי’ קמד סק”ו כתב דלכאורה לדעת המג”א אין מחיצות הקטנה מועילים לגדולה ובעי’ מחיצה בפני עצמה לגדולה.

והיה מקום לומר דשם עיקר הטענה מצד שאין מקום כשרות בשטח זה כיון שא”א לדור שם אבל באופן שאין זוית חדה במקום זה אפשר דגם להצד המחמיר אין לחוש לזה וכמש”כ הבה”ל שם [במש”כ “והנה מה דהביא בבכורי יעקב” וכו’] ביישוב תמיהת האחרונים על המג”א דבסוכה עגולה אין שם מקום זוית יותר צר מחבירו וה”ה בנידון כעין זה כגון שיש סוכה שמתחלת בב’ דפנות באורך ו’ ודופן אמצעית כחצי גורן עגולה המשלמת לז’ על ז’.

ומ”מ באמת סברת המג”א שם צריכה ביאור כמש”כ החזו”א שם בהרחבה, אבל לגוף מש”כ החזו”א בדעתו כנ”ל דסו”ס מאחר שהיא פסולה א”א שתועיל הדופן שלה לסוכה, אבל גם החזו”א בדעת המג”א כתב להדיא דאם יש פחות מד’ אמות מצטרף מדין דופן עקומה וכאן בניד”ד מיירי שיש מקום פסול פחות מד”א [במקרה ג’ בשאלה מהדופן שזז בתחילתו] או במקרה שכל הדופן מקיף לשטח כשר ואין שם זוית חדה [היינו המקרה הא’ והב’ שהדופן האמצעית מתעגלת], ולכן בב’ אופנים הללו אין שייך חשש זה.

ז) ויש לציין שחלק מהשאלות בנידון זה מתעוררות רק לפי הסוברים דבעי’ ז’ טפחים עומד [והיינו בעיקר דעת החזו”א סי’ עה בדעת הר”ן אבל דעת התוס’ דמהני ד’ טפחים ולבוד וכמש”כ הפמ”ג וכתב כן גם בדעת הר”ן, אולם החזו”א הגביל אפי’ דברי התוס’ בזה וגם נקט שהר”ן חולק, ובתשו’ אחרת הרחבתי בזה, ודעת הרבה ראשונים ואחרונים דבכל הסוכה כשר מחיצות לבוד של שתי או ערב בלבד (ועי’ בהערות המגיה על החזו”א סי’ עה) וכך נהגו רבים].

לסיכום הדברים, הסוכה כשרה ואם בינתיים יש סכך פסול הוא עד ד’ אמות כדופן עקומה ואם בינתיים יש סכך כשר אם יש זוית חדה בינתיים שאין בה ז’ על ז’ טפחים תליא בפלוגתת המג”א והאחרונים ואז לדעת המג”א בעי’ שיהיה עד ד’ אמות בלבד כיון שמה שבינתיים פסול ולדעת האחרונים כל השטח שבינתיים כשר, ואם יש זוית שאינה חדה [בדומה לד’ הצדדים של סוכה עגולה לפי הענין] לדעת הבה”ל בדעת המג”א לא נאמרה בזה חומרת המג”א כשיש סכך כשר בינתיים.

ח) יש להוסיף בכל הנ”ל דגם ריצפת הסוכה יש שלמדו שהוא דין מחיצה ומצינו באיצטבא ג”כ שא”צ שיהיה כל הריצפה ביושר, ואם כל הריצפה ז’ על ז’ תוך כ’ לסכך משמע בגמ’ סוכה ד ע”א שאין פסול בזה וכל הנידון רק כשאין ז’ על ז’ תוך כ’ לסכך.

ט) וכן יש להוסיף דגם סכך הוא מדיני מחיצה [דמלבד דין צל יש לסכך גם דין מחיצה דבעי’ בזה צורת אוהל, עי’ סוכה י ע”א דשיעורה י’, ולגבי חוטט בגדיש שיעורה טפח, ועי’ סוכה ז ע”ב דאיכא למ”ד סכככא בעיא קרא, וגם בכמה ראשונים מבואר דהפסול של מיטה בסוכה הוא שהוא אוהל בתוך אוהל כדאמרי’ בגמ’ דהפלוגתא אם אתי אוהל ארעי ומבטל אהל קבע] ואם יש הוצין יורדין לתוך הסוכה אם הם למעלה מי’ מוכח בגמ’ דכשרין ולא מפלגינן בגובהן.

י) וכן יש להוסיף דגם לגבי נויי סוכה המופלגין ממנה ד’ פוסלין הסוכה [עכ”פ לכו”ע אם צילתן מרובה ועי’ משנ”ב בסי’ תרכז ובמקו”א הרחבתי בזה] לפי דיני סכך פסול, אבל גם זה דוקא אם הנויים הם סכך פסול, אבל סכך כשר של פסולת גורן ויקב אינו פוסל בריחוק ד’ [ואפשר דרק בריחוק י’ כדי ב’ סככין שאחד מעל גבי הסוכה בדף י ע”א], וחזי’ מזה דאינו לעיכובא שיהיה מחיצה ביושר ז’ טפחים רצופין, אף דיש לדחות בב’ האחרונים הנ”ל דמ”מ מתכשר במה שבצד העליון של הסכך הוא ישר.

יא) אכן יעוי’ בשפת אמת סוכה ז ע”ב שהסתפק לגבי סוכה העשויה כחצי עיגול דכיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה”פ, או אפשר דאה”נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ”ע עכ”ד.

ומבואר מדבריו שהיה לו צד דאם יש רק טפח אחד בעיגול ואין דופן אין בזה היתר סוכה, [ומ”מ גם השפ”א מיירי לגבי הדפנות של ב’ כהלכתן אבל לענין דופן שלישית יש לדון בכל סוכה לפום עניינה, ובתשו’ אחרת הרחבתי בגדרי דופן שלישית], ומשמע שמצריך עומד מרובה על הפרוץ ברוב דפנות ולא רק באותו דופן ובפוסקים מצינו כמה דעות בגוף ענין זה [ועי’ חזו”א סי’ עה], ואפשר דבסוכה עגולה היה לו צד דבזה חשיב דופן אחד בין הכל כיון שאין חלוקה והפרדה לדפנות ואין כאן ב’ כהלכתן אלא מחיצה אחת בלבד וממילא בעי’ עומד מרובה על הפרוץ בין הכל גם אם בסוכת דפנות א”צ עומד בין הכל.

[ואפשר דלפי הצד הראשון סגי אם הטפח העודף על המחצה הוא חלק מהעיגול, אבל העירו דלפ”ז עומד מרובה על הפרוץ הוא שיעור פחות מזה, ואולי יש ליישב דעומד מרובה על הפרוץ הכונה בכל דופן בפני עצמו דבהיקף הכולל סגי במשהו בעומד מרובה ומהיכי תיתי דסגי במשהו דהרי אפי’ בב’ דפנות כהלכתן לא סגי בב’ דפנות ומשהו, וממילא אם נימא דכוונתו להכשיר כל העיגול א”כ הי’ צד לשפ”א דמחלקים העיגול לד’ ואז צריך עומד מרובה בכל רביע (והוא מחודש טובא וא”צ לבוא לומר כצד זה), ואם נימא דכוונתו להכשיר רק מה שבתוך החצי עיגול (וכן נראה יותר ולכן נקט שהסוכה עשויה כחצי עיגול ולא שהסוכה היא עיגול ושהמחיצה היא חצי עיגול) א”כ אפשר דס”ל דכנגד הפתח בצד היושר יצטרך רוב מרובה, וצל”ע].

וכן בשם הגרי”ז (הובא בשיעורי הגרמ”ד זבחים לז ע”ב וכן בספר הסוכה עמ’ רמה) הובא ע”פ דברי הגמ’ בזבחים שם דבעי’ דפנות ממש לסוכה, ובספר המועדים כהלכתם (לגבי סוכה עגולה הנ”ל) תמה דהרי אינו במסקנת הגמ’ שם, וכן העיר מדברי השטמ”ק בנזיר ח ע”ב דהטעם שבסוכה מהני עגולה משום דלא בעי’ דוקא דפנות, ובקונטרס המועדים מתורת בריסק עמ’ כד הובא דהגרי”ז אמר כן רק בתורת קושי’ (ובמרומי שדה ביאר באופ”א מהגרי”ז דברי הגמ’ שם) ועי’ בשיעורי בנו הגרמ”ד שם דהכשר סוכה עגולה הוא רק למסקנת הגמ’ בזבחים שם ולא לההו”א שם, ואולי גם מזה יש ללמוד דהגרי”ז לא אמר כן להלכה כלל דלפי דבריו פוסל סוכה עגולה והא סוכה עגולה כשרה כמבואר בגמ’ סוכה ח ע”א וע”ב ושו”ע סי’ תרלד.

[והיה מקום לדחות הראיה מהשטמ”ק די”ל דשייך להכשיר היקף בלא הדפנות אבל דין ב’ כהלכתן וכו’ אפשר דלא מיירי בעגולה, אבל יעוי’ בפנים דברי השטמ”ק שם שכתב בשם ה”ר עזריאל וז”ל וגבי סוכה דמכשרינן עגולה כדאמרינן בסוכה העשויה ככבשן אף על גב דדרשינן בסכות בסכות הרי כאן ארבע למאן דדריש אם למקרא, לא דמי לקירות דהכא דלשון סוכה הוי סכך ומיתורא דרשינן באם אינו ענין הלכך אפילו עיגול מהני עכ”ל, ומשמע דעיגול הוא במקום הדפנות].

ומ”מ מדברי החזו”א הנ”ל סי’ עב סק”ו גבי מחיצה בשבת העשויה כמין V אמנם מסיים בצ”ע אך מ”מ משמע דהפשטות שהבין דעכ”פ אין דין דפנות דוקא, ויש ממחברי זמנינו תפסו דבריו גם לענין סוכה, עי’ לעיל, וכ”כ להלכה לגבי סוכה בספר סוכת חיים עמ’ קיג והסוכה מהדו”ח ח”ב עמ’ רטז בשם הגר”נ קרליץ והגר”י הוטנר, ועי’ גם בברכת אברהם על סוכה מש”כ על דברי השפ”א.

ובבית דוד הל’ עשיית הסוכה פ”י סי”א הערה טז פקפק על ההשוואה הגמורה בין שבת לסוכה וכתב דבשבת סגי להחזו”א בב’ דפנות בזוית חדה אבל בסוכה בעי’ שיהיו לכה”פ ב’ דפנות סביב ג’ רוחות של ריבוע של ז’ על ז’.

[ותמצית כוונתו דכשיש ריבוע ז’ על ז’ שייך לגדור בעיגול או בצורת V ב’ דפנות ושייך לגדור ג’ דפנות, ולענייננו בעי’ שבס”ה כשנקיף חוט סביב הריבוע של הז’ על ז’ יימצא ג’ דפנות מתוכו מוקפות בב’ דפנות, וראה שם השרטוט לזה].

ובסוף הדברים שם כ’ שהסכים הגרנ”ק לדבריו, והוסיף בשם הגרנ”ק קופשיץ דעיגול הגודרת ב’ צדדים סגי בטפח שוחק וצוה”פ כדין סוכה של ב’ דפנות כמין גא”ם.

ועי’ במשנה אחרונה בסי’ תרלד בהערה מה שהקשה בזה בדברי החזו”א, דלכאו’ המוכרח שם דדבריו קיימי רק לענין שבת ולא לענין סוכה.

ויש להוסיף דבתוס’ סוכה ד ע”ב סוף ד”ה פחות מבואר דלגבי סוגי’ דחקק בגמ’ שם דמצריך שהחקק יהיה תוך ג’ לדופן כדי לצרף גובה י’ דגבי שבת א”צ, ולשון התוס’ “דלא דמי רשות שבת שהוא למנוע רגל רבים לסוכה דבעינן מחיצות סמוכות לסכך” ע”כ, וממילא מבואר דאין הכרח שכל מה דחשיב הפסק מחיצה בשבת ייחשב הפסק מחיצה גם לגבי סוכה כשיש הפסק לרה”ר שאינו בנוי בצורת מחיצה רגילה.

אולם לפי ביאור החזו”א באו”ח סי’ סה ס”ק סא בדברי התוס’ אפשר שיוצא דלא בכל גווני אומרים דין זה אלא ששם החסרון משום שהמחיצות מופלגות מן הסוכה וממילא צל”ע דהרי כשיש כבר דופן שיעור ההרחקה הוא ד’ אמות שם בסוכה דף ד’ גבי החילוק בין חקק לאצטבא וא”כ בניד”ד אפשר דלא אמרי’ הך חילוק התוס’ בין שבת לסוכה וצל”ע.

[ובגוף קושיית התוס’ בסוכה שם הנה בהרא”ש בשבת ז ע”ב פ”א סי’ יא ובתוס’ ישנים שם וכן הובא הרא”ש במג”א סי’ שמה סט”ו ובמשנ”ב שם ס”ק סג תירצו באופן אחר דהוא בצירוף מה שהמחיצות החיצונות גבוהות י’ דאז מועיל בשבת ובסוכה יש בזה חסרון דאינו קרוב לסכך, ולדבריהם יוצא דלא אמרי’ הך סברת התוס’ בסוכה עכ”פ באופן הנידון שם, אבל גם בריטב”א ועוד ראשונים אי’ כעין דברי התוס’ בסוכה שם, וצל”ע].

ועכ”פ מסתימת הפוסקים שלא כ’ דבסוכה עגולה יש דינים מיוחדים במחיצות יותר משאר דיני סוכה צ”ב אם סברו כהצד המחמיר בשפ”א, אם לא דנימא דהטעם שסתמו בזה משום דהוה פשיטא להו דבעי’ עכ”פ היקף מחיצות ולא סגי בשלישית אפי’ טפח, ולכן לא נחתו לומר כל דיני המחיצה דבעי’ הכל מוקף, ועדיין צ”ב דסו”ס לומר דצריך היקף מלא צ”ב וגם זה גופא לומר שסתמו דלא סגי בשלישית טפח הוא מחודש, אבל עדיין צע”ק שסתמו הפוסקים בזה דהרי בעיגול גדול מאוד לא שייך לומר דב’ דפנות ז’ ועוד טפח מכשיר הסוכה וא”כ למה לא פירשו השיעור בזה, ושמא השיעור הוא ב’ דפנות שלמות (שיש בהם ז’ שתי וערב והשאר שתי בלבד לשי’ החזו”א בסי’ עה שכ”ה בסוכת דפנות עכ”פ בדעת הר”ן ולהפמ”ג) דהיינו חצי עיגול וטפח מלבד זה.

עכ”פ היוצא דלכאו’ הוא כשר כמו שנטה החזו”א גבי שבת וכמו שהורו כמה מפוסקי זמנינו ושכן מבואר בשטמ”ק ושכן מוכח לכאו’ בכמה סוגיות [וגם הגרי”ז יש מקום לומר שלא אמר כלל הדברים להלכה אלא בביאור ההו”א בגמ’ שם וכמשנ”ת מכמה טעמים, וגם השפ”א שהציע צד להחמיר בזה לא הכריע בזה אלא ספוקי מספקא ליה וכתב ב’ צדדים בזה, וכבר כתבו הפוסקים דהיכא דמספקא ליה למר ופשיטא ליה למר אזלי’ בתר פשיטותא, עי’ בשד”ח וציינתי במקו”א].

ומ”מ גם להצד המחמיר של השפ”א נקט שאם עומד מרובה על הפרוץ אין חשש זה [וגם צל”ע אם יש הפסק וחיבור ביושר בין ב’ מחיצות אם דינו כמחיצה עגולה להשפ”א או עדיף, ויעוי’ בבה”ל הנ”ל בסי’ שנח, דשמא אולי יש מקום להציע דכששייך להפריד את היקף המחיצה לד’ חלקים שוב הדרי’ לדינא דב’ כהלכתן וכו’ וטענת השפ”א רק דבסוכה עגולה א”א להפריד את חלקי הסוכה, ובאמת אם נימא הכי יתיישבו הקושיות דלעיל].

היוצא מכ”ז דהסוכה כשרה.

השלמה לנידון על סוכה שמקצתה עגולה

והי’ מקום לומר דהשפ”א מייירי כשרוצה לתת לעיגול תורת ב’ דפנות להכשיר כל העיגול ובזה בעי’ רוב כל דופן (דהיינו רוב של כל אחד מהדפנות) אבל הוא דחוק מאוד דמשמע דמיירי שם בסוכה שצורת חצי עגולה.

א) הנה כשמחוברים במסמרים ואין הגשמים יורדין בתוכה יש בזה ריעותא רבתי דלכמה ראשונים היא פסולה (עי’ מה שהרחבתי בתשו’ ד”ה סוכה שבנויה באופן שהוסיף סכך על גבי סככה של פרגולה מסוככת האם יש ענין להשתמש בה בסוכות במקרה שהאיש לא יעשה סוכה אחרת), ומ”מ הכרעת המשנ”ב סי’ תרלא סק”ו דבשעה”ד כשאין לו סוכה אחרת יכול לברך, והכה”ח מחמיר שלא לברך.

ב) אבל גם להפוסלים בהנ”ל כשהגשמים יורדין לתוכה עם המסמרים דבזה אין חשש מצד שאין הגשמים יורדים עדיין יש נידון במה שמחוברים זה לזה ע”י מסמרים.

ויש שלמדו מתשו’ הרשב”א סי’ ריג דיש פוסלין בזה (כן למד הגריש”א בקובץ תשו’ ח”א סי’ סג, ואף שעדיין אולי הי’ מקום לטעון דמ”מ החיבור לדפנות הסוכה הוא במסמרים ולא החיבור של הנסרים זה לזה [ועי’ היטב ברשב”א שם דאולי בדברי השואל יש מקום לפרש שגדול אחד מיירי שמחוברין לדפנות אבל בטעם הנזכר במסקנת הרשב”א מבואר דהצד לפסול מחמת שמצטרפין לד’], מ”מ עכ”פ הגריש”א לא סבר כן, ולענין אם חיבור פוסל עי’ בקיצור להלן ובהרחבה בתשו’ אחרת שציינתי להלן, ומ”מ אציין דהרשב”א שם מיירי מצד שיעורא דד’ ויש בזה אולי מעט חידוש לומר דעצם חיבור נסר לנסר במסמר בלא שיעורא הופכו לקבע לפסול, וקצת צריך ביאור דתליא בד’ טפחים צ”ב דד’ טפחים הוא גזירת תקרה ולא מצד קבע, אבל י”ל דהיינו הך דגזירת תקרה משום דאתי לסכך בקבע כגון בבית, ועי’ עוד במשנה אחרונה סי’ תרלג הרחבת הדעות בזה בדעת הראשונים אם מסמרים לחוד כשאין הגשמים יורדין לתוכה פסול, דאין דברי הגריש”א הנ”ל מוסכמין לכו”ע.

ויש להדגיש שיש כאן ב’ נקודות לדיון, הא’ עצם החיבור במסמרים אם הוא דרך קבע והב’ מצד הצטרפות ב’ נסרים לד’ טפחים, ומה דעכ”פ מבואר בתשובת הרשב”א לדברי השואל שנתן טעם ומקום למנהג שנקט [לפי ביאורו של הרשב”א במנהג] דיש להחשיב חיבור של הנסרים זל”ז לד’ טפחים כדי לפוסלן משום גזירת תקרה).

ג) ועוד לענין נסרים המחוברים יחד אם חשיב חיבור על ידי זה, יעוי’ בתשובה אחרת שנחלקו בזה האחרונים [ד”ה חומרת הגרי”ש אלישיב שלא להשתמש בסכך של עצי דיקט התפורים יחד האם הוא גם בסכך המכונה רפיא], ופשטות הדין ממה שמחצלת שכשרה לסכך בחלק מהאופנים א”כ יש להכשיר באופן כזה, ועי’ מה שכתבתי בזה שם, אבל מאידך גיסא ברשב”א שם הצדיק מנהג שנקט לפסול באופן כזה [לפי איך שביאר הרשב”א מנהג זה], וכן אי’ בחלק מהאחרונים.

וגם אם נחלק בין מחצלת לבין נסרים מחוברים כהחילוקים שכ’ האחרונים, מ”מ בענייננו יש בזה חומרא יותר ממחצלת גרידא מכיון ששם יש שהקילו מטעם שאפשר לגלול המחצלת ולא חשיב כנסר אחד, וכאן לא שייכת סברא זו, וגם יש שהקילו במחצלת מכיון שהוא עץ רך מאוד ואינו בכלל נסר [וסברא זו צ”ב דהרי בכה”ג בנסר שלם ד’ על ד’ למה לא נחמיר], וגם סברא זו לא שייכת כאן.

ולכן חיבור זה לרוב האחרונים [כמבואר הדעות בתשו’ הנ”ל, אחר מה שנתבאר כאן] חשיב חיבור ופסול משום גזירת תקרה כיון שאחר החיבור יש בזה רוחב ד’ טפחים בכל אחד מהם וכפשטות המבואר בדברי הרשב”א.

ד) וכמו”כ יש בזה עוד נידון מצד שיש אומרים דבזמן שמסככים בנסרים פחות מד’ אזי יש גזירת תקרה גם בנסרים פחות מד’ [משנ”ב סי’ תרכט סקמ”ט ומשמע משם דחומרא זו נוהגת גם בדברים שאין דרך לסכך בהם חדר משום שחשש גם להטעם הראשון שמא יסכך בדבר שלא ירדו הגשמים וגם בשעה”צ שם דן לגבי קש מצד שהוא מפורש בתורה להיתר ולא נחית למה שאין דרך לכאו’ לסכך בו חדר, וצל”ע, אולם עי’ בתשו’ אחרת שציינתי בסמוך (התשו’ לענין סכך רפיא) מה שציינתי לדברי אחרוני זמנינו דחומרא זו רק בנסרים שנהגו לסכך בהם, מה שאפשר שנוגע פחות בזמנינו מבזמן הראשונים, וזמנינו אפשר יותר קרוב לזמן המשנה דלדעה זו לא היו רגילים לסכך בנסרים פחות מד’, ולכאו’ כן מוכח ממה דגם האידנא מסככין במחצלת דמחצלת גם להדעות שאינו חיבור מ”מ לרוב הדעות יש בו לכה”פ דין נסר פחות מד’, ואולי יש לדחות דבמין נסר שאין שייך כ”כ לחברו מפני הגשמים או דעכ”פ אין מצוי כלל שיחברו אדם להגן מפני הגשמים בכל כה”ג לא חיישי’ גם לאידך טעם דהמשנ”ב דמי שיחברו בטלה דעתו וממילא עדיין אין ראיה לסתם נסר שאין דרך לסכך בו בתים].

[השלמה: לגבי נסר פחות מד’ שתמהתי על דברי פוסקי זמנינו שהגבילו החומרא רק בנסר שרגילים לסכך בו, יש לחלק בין חומרת הי”א בשו”ע ובמשנ”ב לבין החומרא הנזכרה בשוע”ר [שהזכרתי בתשובה לגבי סכך רפיא], דהחומרא שנזכרה בשו”ע ובמשנ”ב שמא היא רק לענין נסרים משופין, וממילא לק”מ מהטעמים במשנ”ב על דברי פוסקי זמנינו, אבל עדיין צל”ע דמ”מ למה לא נימא טעם זה גופא גם על נסרים שאין משופין, ושמא במשופין יותר שכיח שיעשם כצורת בית שאין הגשמים יורדין, ואפשר עוד דמשופין גופא הכוונה בזה שהוא דבר שרגילין לסכך בו בית בכל ימות השנה ובכל כה”ג יש לחוש גם לטעם הראשון של המשנ”ב שיסכך כשאין הגשמים יורדין].

ה) ויש להוסיף עוד דאם הקרשים היו מסככים על החדר כל השנה ולא יעשה בזה שום מעשה בלאו הכי פסול, וכל הנידון בזה רק אם יעשה מעשה בקרשים אלו באופן המועיל, ועי’ בסי’ תרכט הכשרת תקרת בית לסוכה כיצד נעשית (ולענין גג של מרפסת אם חשיב ביתו של כל השנה עי’ מה שציינתי בתשו’ הנ”ל לגבי פרגולה).

ו) ויש להוסיף עוד דאם מיירי במין קרשים המחוברים זה לזה באופן שכך הדרך להשתמש בהם בזמנינו לתקרות בתי וחדרי מגורים בלאו הכי יש לפסול בזה (אף אם מעולם לא שימשו קרשים אלו לסכך ומעולם לא היה גג לחדר זה) מכיון שמחצלת במקום שמשמשת לתקרה יש בה גזירת תקרה כמש”כ הרמ”א סי’ תרכט ס”ו בשם הכלבו.

ומ”מ יש להתיישב בדבר דשמא מחצלת במקומות אלו שמסככין בתים במחצלאות הוא מין צורה של עץ שמיוחדת לסיכוך בתים.

וצל”ע עד כמה אומרים שניכר בצורה מסויימת שהיא מיוחדת לסיכוך בתים, דשמא בנסר גרידא במקומות שנוהגים לסכך בתים או קורות בנסרים אפי’ פחות מד’ לא אמרי’ הכי דאין לדבר סוף [לאלו שאין סוברין כהמחמירים הנ”ל לעיל באות ד’] וצל”ע [וגם צל”ע אם הך דברי הכלבו אתיין לשי’ המחמירים הנ”ל].

ז) כמו”כ יש לדון מצד מעמיד בדבר המקבל טומאה אלא דבדיעבד בשעה”ד כשאין לו סוכה אחרת אינו פוסל לדידן, ואכה”מ לזה.

ח) ולענין אם סגי לכסותו בסכך כשר, אשיב בל”נ בתשובה אחרת [ד”ה

דפנות סוכה שמונחים עליהם שלבי עץ שאינם כשרים לסיכוך האם מועיל לכסותם בסכך כשר, כעת בכת”י].

לכאו’ אם אין שיעור סוכה בחקק עצמו (עי’ סוכה ד ע”א וע”ב), א”כ בעי’ לחקק להצטרף לשיעור סוכה, והרי אינו יכול להצטרף כיון שהדפנות מתחילות מהצד הפנימי של שפת החקק (כמש”כ המשנ”ב סי’ תרלג וכ”ה בפמ”ג שם ובבכורי יעקב ויש חולקים) וכמו”כ הוא דירה סרוחה (כדעת המחמירים במשנ”ב שם סקי”ט) א”כ אינו יכול להצטרף ואינו מועיל שיש כאן לבוד בין תחתית החקק לשפת החקק.

ואע”ג דהך סברא שהדפנות מתקרבות לחקק אינו בהכרח שייך כאן, דבשלמא התם שהלבוד הוא במשך הסוכה שייך לומר שהם נמשכות אבל כאן שהלבוד הוא בגובה הסוכה להוריד את החקק למטה אפשר שלא נאמר, מ”מ סגי כאן בטענה השניה.

וכמו”כ הא אמרי’ בסוכה ד ע”ב דלשוויי דופן בעי’ לבוד, וא”כ סו”ס בעי’ לקרב את הדפנות לתחתית החקק וממילא גם הטענה הראשונה שייכת כאן.

ובאמת בעיקר הנידון במקרה שיש יותר מג’ מהדופן עד החקק אבל פחות מג’ מהחקק עד שפת החקק האם נימא דמורידים את שפת החקק לחקק, כמדומה שפשוט הדבר שלא, דהרי מלבד שיש דירה סרוחה בשפת החקק הא סו”ס אין הדפנות תוך ג’ לחקק שהוא מקום הסוכה.

הנה אם יצוייר שיש כאן י”ד על י”ד טפחים היה כאן ד’ שיעורים מרובעים של ז’ על ז’, אבל מאחר שיש כאן עמוד נמצא שאם לא נחשיב העמוד כחלק מן הסוכה נתמעט השיעור מן הסוכה.

היה מקום ללמוד מדין חקק (בסוכה ד סע”א ושו”ע סי’ תרלג ס”י) דבעי’ שיחקוק ז’ על ז’ א”כ כשיש עמוד קבוע בסוכה ואין ז’ על ז’ בתוך הסוכה אין כאן שיעור סוכה, ואע”ג דיש כאן כדי לרבע ז’ על ז’ מרובעות הא קי”ל לחומרא כרוב הפוסקים דבסוכה שהוא ארוכה וצרה ויש בה כדי לרבע שאינו מצטרף (ראה מג”א ריש סי’ תרלד דלא כב”ח).

אולם למעשה אין כאן ראיה ברורה מדין חקק דשם במקום שיש גובה בריצפה אין י’ טפחים עד הסכך אבל כאן יש גובה י’ טפחים עד הסכך.

אבל מה שאפשר עכ”פ ללמוד מדין חקק שאם העמוד הוא גבוה ומגיע עד הסכך או עד פחות מי’ טפחים סמוך לסכך הסוכה תיפסל.

אבל עדיין יל”ע כנ”ל במקרה שהעמוד גבוה קצת ויש ממנו עד התקרה י’ טפחים האם מצטרף לסוכה או לא.

ומצינו סוגי’ דומה לזה בעירובין עח ע”א עמוד ברה”ר גבוה י’ ורחב ד’ ונעץ בו יתד כל שהוא מיעטו וכו’, ולרוב הראשונים הכונה שנעץ על גביו יתד.

ואולי יש ללמוד מהיפך מסוגי’ דחקק דדוקא שם אין שפת החקק מצטרף לז’ על ז’ משום שהוא תוך י’ טפחים לסכך אבל בעלמא שפת החקק יכול להצטרף לז’ על ז’ [אבל אינו מוכרח דשמא י”ל דעיקר מה דבעי לאשמעי’ הוא דבעי’ ג’ טפחים].

וגם יל”ע אם תמצי לומר דעמוד אינו מתחשב עם הקרקע א”כ לפי מה מודדים את הקרקע דמצינו כמה מיני מדידות, דבשבת מצינו דמג’ טפחים כבר אינו רה”ר כדאמרי’ בפ”ק דשבת דעד ג’ טפחים יש הסברא דא”א לרה”ר שתילקט במלקט ורהיטני ומאידך שיעור עמוד שמתבטל לרה”ר ושיעור עמוד רה”י הוא גבוה יותר, דזה ט’ טפחים וזה י’ טפחים, ומדידה של זרע חומר שעורים מצינו בה ג”כ דינים פרטיים, וממילא יש לדון באיזה אופן נפסל כאן.

והנה בניד”ד באופן שהעמוד אינו גבוה ג’ טפחים יש מקום לטעון שאינו מבטל השיעור ז’ על ז’ דהא אשכחן בחקק שהלבוד מועיל לבטל שפת החקק כאילו אינו קיים, ואמנם שם אינו מועיל לצרף שפת החקק (שהוא כמו העמוד בענייננו) לשיעור ז’ על ז’ אבל שם הטעם לדעת המשנ”ב הוא משום שאין י’ טפחים ע”ג החקק והו”ל דירה סרוחה וטעם זה אינו שייך כאן [ועי’ להלן].

אבל עיקר הנידון כאן הוא באופן שהעמוד גבוה ג’ טפחים.

ויעוי’ בשע”ת ס”ס תרלד סק”ג שהביא תשובת דבר שמואל סי’ רג שדן במקרה דומה שיש עמוד חזק וקבוע בקצה הסוכה שממעט ז’ על ז’ וכתב שנהגו להקל בזה לצרפו לרוחב הסוכה אם יש י’ טפחים מהעמוד עד הסכך כיון שהיה יכול להגביה הקרקע של שאר הסוכה עד שם אלא שלבו נוקפו בזה קצת ותמה שם שלא ראה בפוסקים שדנו בזה ובשו”ת הרמ”ז או”ח סי’ ט ג”כ צידד להקל בזה (ושם הקל גם כשאין על גביו י’ טפחים עד הסכך ויש שפירש דבריו משום דראוי לתשמישתיה, ויש לציין כזכר לדבר לשי’ החמודי דניאל דחדר בבית דחזי לתשמישתיה לא בעי ד’ על ד’ במזוזה, ועי’ סוכה ג ע”ב גבי בורגנין, ואכה”מ), אבל למעשה לא רצה להכריע בזה, ובאמת היא סברא מחודשת בדאורייתא כיון דבאמת בדין חקק הדין הוא שאם יש פחות מי’ טפחים עד החקק אין החקק מצטרף, וגם יש מהאחרונים שלא הסכימו בזה להכשיר [וגם פשטות הדבר שמואל שם שי’ טפחים הוא תנאי למנהג להכשיר שאז יש מקום לטעון דלא דמי לשפת חקק שאינה מצטרפת ותמוה לפרש אחרת בדבריו], ועי’ עוד באחרונים שדנו בזה (עי’ משנ”א סי’ תרלג סקפ”ט מה שהראה לדברי האחרונים בזה).

ובני”ד יש לדון עוד לדעת המג”א וסייעתו שסוברים שצדי הסוכה שאין בהם ז’ על ז’ לשימוש א”א לאכול בהם ולא חשיב ישיבה בסוכה כיון ששם הוא דירה סרוחה, א”כ בפשוטו חזי’ בזה שאין מתחשבים מצד שבדיני מחיצה יש כאן תנאי היקף מחיצה של סוכה כיון דלא ניחא תשמישתה מצד שיעורי המקום, ולכאורה הוא הדין בניד”ד.

והגע עצמך הרי הנידון של המג”א הוא שיש שיעור סוכה במקומו וכעת הוא יושב בדבר היוצא מן הסוכה שאין בו שיעור ישיבה, וא”כ כאן הוא כעין זה ג”כ דהרי גם אם נימא דיש כביכול ריצפה הממשיכה עם העמוד לכל צד [כעין סברת הדבר שמואל] מ”מ כאן הוא יושב מתחת הריצפה הממשיכה הנ”ל וא”כ תיפוק ליה לפסול מקום זה מצד חורי הסוכה דמאי אכפת לן אם הוא חורי הסוכה בצידה לרחבה או תחתיה, כיון דסו”ס לא ניחא תשמישתה, וכ”ש בניד”ד שאין מקום שיש שם רצפה כדינה בסוכה, משא”כ שם באופן של המג”א שיש רצפה כשרה ועם כל זה פוסל המג”א.

אלא אם כן נימא דבמשך גובה הסוכה אין לחלק בין יושב למעלה ליושב למטה, ומצד זה קיל יותר מהמקרה של המג”א ששם מחלק המג”א בין יושב בצד זה תחת סכך פלוני ליושב בצד זה תחת סכך פלוני משא”כ כאן ששני המקומות יושבים תחת אותו סכך ושמא בזה קיל יותר, אלא דעיקר סברת המג”א מצד דירה סרוחה שייכת גם כאן.

ופוסקי זמנינו האריכו לענין מעקה המרפסת הגבוה המכונה מוזאיקה אם מצטרף עם הסוכה, ועי’ בהרחבה בזה במשנה אחרונה סוף סי’ תרלג שהביא דעות הפוסקים בזה [ויש בזה עוד נידון נפרד אם חשיב כצידי הסוכה דלדעת כמה פוסקים אם אין שם שיעור סוכה א”א לאכול שם].

ודעת הרבה אחרונים [תוספת בכורים סי’ תרלד סק”ו והגרח”ק בשונ”ה סי’ תרלד ס”א בשם החזו”א וחוט שני פ”ט שעה”צ סקכ”ו וכן דעת הגריש”א הובא שם שלא בשעה”ד, ועי’ עוד מה שהביא שם בשם האול”צ] דעכ”פ במקרה רגיל אין המוזאיקה מצטרפת לקרקע המרפסת לז’ על ז’ אם המוזאיקה גבוהה ג’ טפחים אפי’ אם יש י’ טפחים מן המוזאיקה עד הסכך.

ולכן גם בניד”ד אי אפשר להקל.

ועדיין יש לדון כשהוא עמוד באמצע הסוכה האם ממעט בכל שהוא כשהוא ממעט מז’ על ז’ דהנה בסכך פסול ואפי’ באויר מצינו דיש תנאים אימתי פוסל הסוכה, ולכאו’ בניד”ד אה”נ דפוסל בכל שהוא וכדין נויי סוכה מן הצד דממעטין בכל שהוא אם הם ממעטין מז’ על ז’ בסוכה [וה”ה כל דבר שממעט מן הצד], דכיון שתפסו האחרונים הנ”ל דחזי’ ליה לעמוד זה כאילו הוא עד הסכך א”כ הוה ליה כאילו המקום שהעמוד עומד שם אינו קיים, והטעם הוא משום שכשאין ז’ על ז’ אין שיעור דירה של שימוש בסוכה משא”כ כשיש סכך פסול או אויר מעט בסכך אי”ז מבטל את השימוש במקום.

ובמקרה שיש ז’ על ז’ בקרקעית הסוכה ויש י’ טפחים גם מהעמוד עד הסכך יש לדון אם העמוד מתבטל וחשיב כצידי הסוכה או כפסל הסוכה או לא דהיינו אם אפשר לישב על העמוד עצמו אף שאין בו ז’ על ז’.

ובניד”ד הוא קל יותר מהנידון לגבי מוזאיקה לענין ששם בחלק מהאופנים מדובר באופן שצריך את הגדר שע”ג המוזאיקה להחשב דופן הסוכה אבל כאן שהעמוד באמצע הסוכה א”צ את העמוד להחשיבו כדופן, והנידון בזה הוא רק אם מתבטל לסוכה.

ושמא כאן ג”כ חשיב כצידי הסוכה דלדעת המג”א יהיה פסול ומצד שני יש מהאחרונים שנקטו בדעת המג”א דאם בארכו של הקרן זוית הוא ז’ טפחים מצטרף ברחבו (עי’ בבה”ל) לסוכה וצל”ע לעניננו.

ואם אין י’ מהעמוד עד הסכך כ”ש אפשר דלפי המג”א הנ”ל יהיה פסול אלא אם כן נימא דשייך לחדש שכשמשמש למושב בלבד לא נאמרה סברת המג”א ונימא דניחא תשמישתה בכה”ג וכמובן שהוא דחוק דבסוכה שאין בה י’ חשיב דירה סרוחה והמג”א סבר דגם צידי הסוכה בעי’ שיעור סוכה ומשמע דה”ה לענין גובהה.

והנה באמת דחוק לומר דכל ספסל הקבוע בסוכה חשיב כאינו מן הסוכה גם מה שמעליו כיון שאין בו ז’ על ז’ ומחיצות [עכ”פ אם גבוה ג’] וגם בדין איצטבא בדף ד ע”א כל מה שהוצרכו לשיעור סוכה באצטבא הוא רק משום שריצפת הסוכה שם רחוקה מן הסכך כ’ אמה אבל בלא זה יש לומר דאינו מתבטל מן הסוכה, וגם מה שנחלקו הפוסקים לענין שפת החקק אם כשר כשגבוה ג’ מריצפת החקק (שהוא החלק הכשר בסוכה) הוא רק מחמת שאין משפת החקק עד הסכך י’ טפחים דסו”ס דירה סרוחה היא כיון שאין משם עד הגג י’ טפחים כמש”כ המשנ”ב סי’ תרלג סקי”ט, ומשמע דבלא זה אין חשש לאכול על שפת החקק דמתבטל לשאר הסוכה.

[ויש להעיר בזה נקודה נוספת דבבכורי יעקב סקי”א כ’ טעם להמחמירים גבי חקק דס”ל שהמחיצה נעשית לבוד ונתחברה עם החקק, (וכעי”ז בפמ”ג בטעם המחמירים), או בנוסח אחר אפשר לומר דחשיב כל מה שמכשיר את הסוכה כחלק מן הדופן עד היכן שנגמר הלבוד, ולפי סברא זו אפשר דכאן בעמוד שאינו קשור למחיצה לא נאמרה סברא זו, אבל המשנ”ב כ’ דפסול החקק להמחמירים הוא גם לצד הפתח, והטעם בזה הוא משום דהוא דירה סרוחה, כמ”ש המשנ”ב שם בטעם המחמירים (וכ”ה בפרישה שהוא מטעם דירה סרוחה ועי’ ט”ז), ולפי דבריו י”ל דגם בעמוד באמצע שאין ממנו עד הסכך י’ טפחים פסול, ואין לחדש ולומר דגם צד הפתח הוא מחיצה מהל”מ דחשיב מחיצה גם הצד שאין לו מחיצה, דהרי סו”ס אין כאן מחיצה א”כ גם אין לבוד, וגם לפי הגדרת הערוה”ש (ועי’ מעין זה בב”ח) בטעם המחמירים שבמקום שעומד בשפת החקק אין שם מחיצה כיון שאין שם גובה י’ עד הסכך, א”כ כשהוא בצד הפתח הא לא בעי’ מחיצה בצד הפתח, ואפי’ אם נפשך לומר הא מ”מ הטעם דדירה סרוחה שייך גם בעמוד באמצע הסוכה].

ולכן גם בניד”ד אם אין מן העמוד עד הסכך י’ טפחים יהיה תליא לכאו’ בפלוגתת הפוסקים שהובאה במשנ”ב שם, ואם יש מן העמוד עד הסכך י’ טפחים לכאו’ יהיה כשר לשבת שם.

[שו”ר דיש מי שכ’ דכ”ז רק לדעת המשנ”ב דטעם המחמירים משום דירה סרוחה אבל להסוברים שטעם המחמירים משום שהדפנות מתקרבים לסוכה א”כ אפי’ יש י’ טפחים עד הסכך משפת החקק יהיה פסול שפת החקק, ויש לפקפק קצת בסברא זו דשמא היכא דלא צריכינן לבוד לא אמרי’ לבוד דלא אמרי’ לבוד להחמיר לכמה פוסקים, ובפרט לפי הנוסח האחר שכתבתי לעיל בביאור הטעם עי”ש, וצל”ע אם יש צד שהתכוונו אותם הפוסקים לנוסח זה, ועכ”פ גם לפי סברא זו אפשר דיש להחמיר רק בשפת חקק שהוא בין הדופן לחקק שהוא מקום כשרות הסוכה משא”כ בניד”ד דאין זה לבוד, כיון שהדופן מקיף את הסוכה עצמה מיד, אלא אם כן תימא דיש כאן לבוד מצד אחד של העמוד לצד השני של העמוד לחבר בין צדדי הסוכה אבל זה יש לטעון גם בסוכה גדולה, וגם יל”ע דאם נימא דבעי’ ללבוד א”כ כשהעמוד באמצע הסוכה יותר מרוחב ג’ טפחים א”כ איך יתחברו צדדי הסוכה שבב’ צדדי העמוד צד זה לצד זה, ומאידך אם נימא דלא בעינן ללבוד וגם אם העמוד רחב יותר מג’ מתחברים הצדדין זה לזה, אם כן יל”ע אם יש צד דאמרי’ לבוד לחומרא כשלכאו’ אין שום משמעות ללבוד עצמו אלא רק לדינים היוצאים סביב סביב, וצל”ע, ועי’ עוד להלן דכל הנידון להצריך חיבור בין הצדדים הוא רק כשיש ד’ אמות מצד לצד, ועי’ עוד להלן בזה].

אולם עדיין צל”ע דאפי’ בסוכה גדולה באופן שגם אחר שיש עמוד אינו ממעט משיעור הסוכה לכל צד, דעדיין בכל צד יש ז’ על ז’ טפחים בכל אופן שתמדוד עדיין יל”ע דעכ”פ אם העמוד עצמו רחב יותר משיעור לבוד (דאשכחן לגבי חקק שאם יש פחות משיעור לבוד ג’ טפחים מתבטל ההפסק בין שפת החקק לתוך החקק) ועכ”פ אם יש ד’ אמות מצד אחד של העמוד עד לצד השני (דאם אין ד’ אמות בלאו הכי אמרי’ דופן עקומה כדבסוכה ד ע”א לגבי אצטבא, ועי’ באחרונים מה שדנו לגבי ב’ בני אדם להוציא זה את זה כשיש תרתי דסתרי שאחד עומד במקום שהוא הדופן עקומה של חברו), ועכ”פ כשמחלק העמוד את כל הסוכה (דאם אין העמוד מחלק את כל הסוכה יש לדון בזה, ועי’ ברמ”א סי’ תרלב ס”ב ובפרטי הדינים במשנ”ב שם וכשיש או אין ד’ אמות), הא יש כאן הפרדה בין צד אחד לצד השני של הסוכה ומנ”ל דמהני בכה”ג שיש דופן בצד אחד לצד השני אם יש הפסק עד הצד השני, וצל”ע בזה, ועכ”פ באופן שאין ע”ג העמוד י’ טפחים יש לדון דשמא הוא פוסל בסוכה דלא גרע מסכך פסול או אויר העובר בכל הסוכה מצד לצד וכדאשכחן בכה”ג שאם עומד עמוד כזה סמוך לדופן הוא פוסל אפי’ רק בעובי ג’ טפחים [ואולי יש לומר דבזה שיעורו כסכך פסול ולא באויר דאע”ג דבשפת החקק אשכחן דשיעורו לפסול בג’ טפחים הא אמרי’ טעם בגמ’ דשם כדי לשוויי דופן בעי’ שיעור לבוד אבל כאן הדופן עומד בפני עצמו ולא שייך טעם זה ומאידך דין איצטבא לא שייך כאן להכשיר בד’ אמות דהא מיירי’ ברחוק ד’ אמות וכמו שנתבאר].

ועדיין לכאו’ לטעם המשנ”ב גבי חקק של דירה סרוחה זה לא יהיה שייך כאן, ומאחר שיש סוכות שיש בהם כל מיני שינויים בריצפת הסוכה א”כ להנ”ל עכ”פ כל שיש בסמיכות לג’ דפנות (תוך ג’ טפחים לג’ דפנות) ז’ על ז’ ביושר בכשרות יש להכשיר שאר הסוכה לדעת המשנ”ב עכ”פ כשיש עד הסכך ג’ טפחים בכל אורך הסוכה.

ועי’ שם הערה ק”א דדעת הגריי”ק והגריש”א והגרשז”א והשבה”ל להקל לשבת ע”ג מוזאיקה שהיא בגובה ג’ עד י’ וברוחב מג’ ועד ז’ וכ”ש בענייננו שהדופן עצמו נוגע בסוכה.

ואולם עי”ש לעיל מינה מש”כ בשם החוט שני עמ’ רלא לענין מוזאיקה אם יכול לשמש הגדר שמעליו כמחיצה, ועיינתי בדברי החוט שני ואכן עיקר טענתו לענין מוזאיקה הוא רק מצד המחיצות שאין ברור שאפשר לצרף המוזאיקה עם המחיצה שמעליה ולא דן שם מצד הפסק, ואם נימא דאכן מצד הפסק אין חשש א”כ אה”נ בנידון דידן שהוא עמוד באמצע הסוכה אינו פוסל.

ובאמת כבר בפשטות הגמ’ בסוכה ד ע”א יש מקום ללמוד דאינו פוסל בניד”ד דהרי כל הטעם דבעי’ פחות מג’ טפחים בשפת החקק הוא משום שאין דופן אבל בלאו הכי (כגון שיש חקק נוסף סמוך לדופן ואחריו שפת החקק ואחריו חקק אחר והוא שווה למקרה שלנו דעמוד היינו שפת חקק באופן זה) לא, אלא דאינו מוכרח דשמא אין לדייק דאם כבר יש דופן אין שפת החקק פוסלת אלא רק כשיש דופן עקומה (דהיינו פחות מד’ אמות ממקום שמסתיים שפת החקק עד הדופן) אבל אם דופן עקומה (על הדרך שנתבאר) שמא לא מיירי בזה הגמ’ כלל לגבי חקק [אע”ג דלגבי איצטבא מיירי לעיל גם אופן שאין דופן עקומה מ”מ שמא לא חזרו ושנו דין זה דיש לשמוע מאיצטבא].

ועי’ תורת הסוכה פ”ח ס”ב בהערה דעת הגר”י בויאר דכל עמוד בסוכה גבוה ג’ שאין בו ז’ על ז’ בעמוד עצמו פסול, ועי”ש מה שהרחיב בזה הרהמ”ח.

אין שהחיינו מדין פרי חדש על אתרוג ועכ”פ לא על אתרוגי בוסר, וגם אם היה שייך שהחיינו מצד הפרי החדש, אבל אין שהחיינו מצד המצוה בלא ד’ מינים הראויים לברכה (והוא כמו סוכה עם דופן אחת או ציצית עם כנף א’ לענין שהחיינו על ציצית אם משום הבגד או המצוה לכל מר כדאית ליה כמו שיבואר), ולכן לכאורה הברכה לא חלה מצד המצוה, ומברך שוב בשעת נטילה, אבל אם היינו אומרים דשייך לברך שהחיינו על א’ מהמינים היה נפטר משהחיינו אח”כ.

ומכל מקום טוב בשעת ברכת שהחיינו שמברך על הנטילה לכוון גם על שהחיינו של הפרי החדש על ראייתו (גם אם לא מתכוון לאכלו דמעיקר הדין המברך על הראי’ לא הפסיד כמ”ש רמ”א סי’ רכה), ובזה פוטר את הצד שיש לברך שהחיינו על אתרוג מדין פרי חדש (כמו שיתבאר).

מקורות:

הנה מצד עצם הברכה על המצוה בשעת עשייתו (או קנייתו) הוא שייך מעיקר דינא גם בד’ מינים.

ואמנם בגמ’ דידן סוכה מו ע”א לא נזכר שהחיינו על עשיית לולב ועי”ש בתוס’, ולכן לכתחילה לא מברכי’ בשעת עשיית לולב אלא רק בשעת נטילתו,  כמבואר בשו”ע סי’ תרנא ס”ו, ואולי הוא לחשוש לשי’ המחמירים (עי’ בתוס’ הנ”ל ובפשטות לדעתם אין שהחיינו וצל”ע), או משום דהבינו בגמ’ דראוי לברך בשעת המצוה [דהרא”ש למד כן מהנהגת רב כהנא בסוכה שם לברך על הכוס דה”ה בד’ מינים לברך בשעת נטילה], מ”מ מעיקר הדין קי”ל דאפשר לברך שהחיינו על הלולב כבר בשעת עשייתו כמ”ש המשנ”ב שם סקכ”ט.

ובדיעבד בודאי יצא כשבירך על עשייה כמ”ש בשעה”צ שם ע”פ הבכור”י.

(ולגוף מה שהשווה בשעה”צ שם בין סוכה ללולב צ”ב דלא דמי לגמרי דסוכה אי’ לה שהחיינו בשעת עשייה בגמ’ דידן בסוכה מו ע”א, משא”כ לולב לא נזכר שם, וכמ”ש התוס’ שם שלא בכל מקום נזכר שהחיינו על המצוה, וכ”ת נילף מסוכה, דילמא נדמה לה לאידך גיסא לעשיית ציצית דאין מברכין על עשיית ציצית כמ”ש במשנ”ב סי’ כב סק”ב, וכ”ת נילף מהירושלמי פ”ט דברכות, הא הירושלמי סובר דיש שהחיינו ואפי’ ברכה דאקב”ו גם בעשיית ציצית, אולם האמת דלהמשנ”ב יש לדמות לסוכה כיון שהלולב בא מזמן לזמן כסוכה משא”כ ציצית כמ”ש במשנ”ב סי’ כב סק”ב, אם כי זה אינו קושי’ לגמרי דגם אם נדמה לציצית לדעת הרמב”ם המובא בבה”ל ר”ס כב מברך, וממילא מאחר שלדעת הרמב”ם היה יכול בשעת עשיית המצוה לברך על המצוה א”א לברך עכשיו שוב מספק (דלחומרא חיישי’ להרמב”ם כמבואר בבה”ל שם וכ”ש לענין ספק ברכות), אבל עדיפא ליה להמשנ”ב לדמותו לסוכה לרווחא דמילתא [וגם ליישב מה שמעיקר הדין שייך לברך גם על לולב בשעת עשייה], כיון דבסוכה גם לדידן הרי להרא”ש אם בירך בשעת עשייה אינו חוזר ומברך אח”כ, דלא קאמרי’ בסוכה שם אלא דר”כ מסמיך לה אכסא דקידושא ולא בתורת חיובא, דמעיקר הדין יכול לברך על הסוכה בשעת עשייתה כמ”ש השו”ע סי’ תרמא ס”א, ומעובדא דמרב כהנא למד הרא”ש דגם בד’ מינים לא יברכו בשעת עשייה, ממילא אם בירך קודם גם להרא”ש אינו חוזר ומברך על הסוכה אח”כ כמבואר להדיא בסי’ תרמא שם ברמ”א ופשוט דה”ה להמחבר, וה”ה בלולב כה”ג, וא”כ יוצא דגם לדידן בלולב מעיקר הדין שייך ברכה בשעת עשייה דלא כציצית שהוא רק מספק).

ולענין עיקר הדין דשהחיינו של פרי חדש שייך לפטור שהחיינו של מצוה עכ”פ בדיעבד כן מוכח משו”ע סי’ תר לענין יו”ט שני של ר”ה עי”ש, אבל לכתחילה נקט הכתב סופר (או”ח סי’ כו) דלא יעשה כן במקום לכתחילה כגון אם עומד עכשיו ביו”ט ראשון של ר”ה או בשאר יו”ט ראשון, וכן יש שנקטו עוד מפוסקי זמנינו להלכה (מנחת שלמה ח”א סי’ כ, אשרי האיש ח”ג פי”ד ס”ב), ועי’ בתשובה אחרת (ד”ה האם הוא חיוב לקחת פרי או בגד חדש ביום שני של ראש השנה ולברך עליו שהחיינו) מה שדנתי אם אפשר להביא לזה ראיה מגמ’ דפסחים קב ע”ב גבי אין עושין מצוות חבילות חבילות.

ולגוף דברי הכת”ס הנ”ל העירוני מדברי המשנ”ב בשם המג”א לגבי ברכת הטוב והמטיב על כוס של ברכה דאינו מברך כיון שכבר יצא בהטוב והמטיב של ברכהמ”ז ולמה יצא הרי הם ב’ מיני הטוב והמטיב, וא”כ לכאורה אין אומרים שאין עושין מצוות חבילות חבילות כשהוא מברך בלאו הכי אותה הברכה ממש.

ונראה ליישב בב’ אופנים, הא’ לומר דלא חשיב כאן חבילות חבילות כיון שבהמ”ז נאמרת על הכוס ומכללה גם ברכת הטוב והמטיב של בהמ”ז, ודמי יותר לברכות שנזכרו בפסחים שם שמה שבא מחמת כוס יכול לברך עליו עם הכוס ואין בו משום אין עושין מצוות חבילות חבילות, דהרי עצם מה שכל ברכות אלו נאמרות על אותו הכוס סגי בזה שלא יצטרך לברך ב’ פעמים הברכה על אותו הכוס, וכ”ש שכך נתקנה התקנה שבהמ”ז תיאמר על הכוס, וגם לדידן למנהגינו דקי”ל שבהמ”ז אינה טעונה כוס מ”מ בעי’ כוס עכ”פ למצוה ולכתחילה, ממילא אין טעם לברך אותה ברכה ב’ פעמים אחר שברכת הטוב והמטיב גופא נתקנה על הכוס (משא”כ במקרה של הכת”ס שהשהחיינו על הבגד החדש או הפרי החדש אינו שייך לכוס כלל).

וב’ אפשר ליישב דהטוב והמטיב של בהמ”ז נתקן גופא על היין ששותים עם הסעודה מצד המוסר כמבואר במשנ”ב בס”ק הנ”ל, ממילא יש מקום לומר דהטוב והמטיב של היין של כוס של בהמ”ז חשיב מענין הברכה וכלול בברכה זו בכוונתה ממש.

והנה היה מקום להקשות על הכת”ס דלגבי ציצית בסי’ כב ס”א בשו”ע ובמשנ”ב שם מבואר דמברך רק שהחיינו אחד על בגד ואינו מברך שהחיינו מצד הציצית, ולמה לא יברך ב’ שהחיינו, אבל זה אינו דבמשנ”ב שם סק”ב מבואר בשם המג”א סק”א דעל מצוות ציצית שיש בטלית זו לא שייך כלל שהחיינו כיון שאינה מצוה הבאה מזמן לזמן ואין כאן אלא שהחיינו אחד על הבגד בלבד.

אבל יש להקשות לדעת הרמב”ם וכמה פוסקים (המובאים שם בבה”ל ריש סי’ הנ”ל) דיש ברכת שהחיינו מצד מצוות הציצית, ונמצא שמברך שהחיינו גם מצד המצוה וגם מצד הבגד, א”כ למה לא יברך ב’ פעמים שהחיינו על הציצית, ועי’ ברמב”ם פי”א מהל’ ברכות ה”ט ובשאר אחרונים שהובאו בבה”ל שם, ולא נראה שהיה צד לאחד מן הפוסקים שמברכין ב’ שהחיינו.

וצריך לומר שנתחדש כאן עוד הגדרה באין עושין מצוות חבילות חבילות דאם ב’ הברכות נתקנו על אותו חפצא גם אם הם ברכות שונות מברכן כאחד ומעין מה שנתבאר לעיל בתירוץ הראשון לענין כוס דהטוב והמטיב, ויש מקום לומר דאף הכתב סופר הנ”ל לא מיירי אלא כשמברך על ב’ גופים מוחלקין ונפרדים וק”ל.

ויש לציין דלכן המשנ”ב בסי’ כב סק”ב דן לגבי ברכה על הטלת ציצית דלפי הצד שיש ברכה רק על הבגד אין בזה שהחיינו כיון שעל מצות ציצית אין שהחיינו, אבל לא נחית כלל המשנ”ב לנידון לענין ב’ ברכות שהחיינו, ומ”מ זה אינו ראיה ברורה דיש מקום לטעון דהמשנ”ב אתי לאפוקי גם מצד כזה שלא יברך ב’ פעמים שהחיינו עי”ש בלשונו שכך יש קצת מקום לבאר בדבריו.

ויש לציין דהפתרון שהביא שם בבה”ל לברך על פרי (כשהטיל ציצית בבגד שאינו חדש) בלאו הכי פשיטא שאינו סותר הכת”ס דכדי לפתור בעיית ספק גם הכת”ס מודה שמותר לפטור ב’ מיני שהחיינו בברכה אחת, וכמו שיתבאר בסמוך.

ועכ”פ לפי ההגדרה הנ”ל, ממילא בניד”ד גם לכאורה לפי הכתב סופר יכול לברך פעם אחת על הכל.

ולכן מאחר דמעיקר הדין שייך לברך שהחיינו על ראיית פרי כמבואר בשו”ע סי’ רכג ועי”ש בבהגר”א, לכך אם נימא דשייך לברך שהחיינו דפרי חדש על אתרוג (ועי’ להלן) ואי נימא דשייך לברך שהחיינו דמצוה על ד’ מינים כשיש לו כבר מין אחד (ועי’ להלן) א”כ יצא כאן בשהחיינו גם על הפרי וגם על המצוה לפי מה שנתבאר.

וממילא גם השהחיינו של המצוה א”א לברך על אחד מהם כשעל מין אחר מהם כבר בירך שהחיינו, כיון שאינו מברך שהחיינו על הכל יחד, דחלק כבר נפטר בשהחיינו, ויותר נראה.

ובפרט דבתוס’ בסוכה שם נקטו דאפי’ על סוכה גופא אם בירך שהחיינו בבנייתה לא יברך אח”כ בישיבתה, ועי’ גם בבה”ל סי’ תרמא בשם ברכ”י דמחמת ספק ברכות אם בירך על עשיית הסוכה שוב לא יברך אפי’ על הקידוש לחשוש לדעת התוס’ דסוכה הנ”ל וסייעתם, וממילא כ”ש שאם בירך על אחד מהמינים קודם לכן אם נימא דהברכה חלה כדין לא יוכל לברך שוב אח”כ.

וכ”כ בשו”ת האלף לך שלמה סי’ צב לענין אידך גיסא דמי שבירך על ד’ מינים שהחיינו לא יברך אח”כ שהחיינו על האתרוג דהו”ל ברכה לבטלה כיון שכבר יצא בשהחיינו גם על זה.

אולם צ”ע דבכת”ס גופיה או”ח סי’ כג נקט דמי שבירך שהחיינו על ד’ מינים ואכל אתרוג לא קאי השהחיינו על אכילת או ראיית האתרוג והו”ל כמכוון להדיא שלא לצאת, וצ”ע, והיה מקום לומר דהוא רק אחר המנהג שאין מברכין על הראיה, אבל מסגנון הדברים משמע דגם מצד ראיה קאתי עלה, דהיינו גם למי שמברך על ראיה, וא”כ לא סבר לחילוק זה.

ומ”מ עדיין העיקר לדינא דהמשנ”ב גם אם יסכים לעיקר דינא דהכת”ס (עי’ מ”ש בסי’ תר שבשאר י”ט טעות המביאים פרי חדש לקידוש ויש לומר דהיינו מצד שמפסיד חומרת הכת”ס, אבל אינו מוכרח דיש לומר דר”ל שהוא שלא לצורך ולא שמפסידים דבר בזה) מ”מ אינו סובר עד כדי כך (אא”כ לגבי הטוב והמטיב נדחה כהתי’ השני ולגבי ציצית נדחה ג”כ כהדחייה הנ”ל, אבל עדיין בבה”ל הנ”ל בר”ס כב לא משמע שהצד של הפוסקים לברך שהחיינו על מצוות ציצית הוא ב’ פעמים שהחיינו).

וא”כ לפי הצד שיכול לברך שהחיינו של עשיית מצוות ד’ מינים על מין אחד א”כ כבר יצא יד”ח הברכה במה שבירך על האתרוג, ואז שוב אינו יכול לברך על שאר המינים.

דהנה מי שבנה סוכה אחת ובירך עליה שהחיינו ושוב בנה סוכה אחרת אינו יכול לברך שהחיינו, דהרי ברכת השהחיינו על הסוכה אינה ברכה על כלים חדשים, אלא ברכה על המצוה, ולכן אם בירך שהחיינו על סוכה אינו מברך אח”כ בחג להתוס’ סוכה הנ”ל, ולכך מבואר בראשונים (עי’ רא”ש ואבודרהם) דזה הטעם שאין אנו מברכין על כמה מצוות כגון ביעור חמץ והגדש”פ משום שמברכין שהחיינו כבר ברגל ובמצוותיו, וממילא כ”ש שלפי צד זה אם כבר בירך השהחיינו על האתרוג והתכוון גם להשהחיינו על המצוה שאינו יכול לברך שוב שהחיינו כשיש לו את כל הד’ מינים.

אבל לגוף השאלה אם לגבי ברכת השהחיינו של שעת עשיית אם שייך לברך על מין א’ מד’ מינים, לכאורה נראה דכיון דד’ מינין מעכבין זה את זה (עכ”פ כשאין כולן לפניו) וא”א לברך ברכת אקב”ו על נטילת מין אחד בלבד, וכמו ד’ כנפות שבציצית שא”א לברך שהחיינו כל עוד שאין הציצית מוכנת ללבישה כמ”ש במשנ”ב סי’ תר, וכן מבואר במשנ”ב סי’ כב סק”א דכל שאינו ראוי ללבשו תיכף אינו מברך אלא עד גמר העשיה, ומבואר מזה דבלא ד’ כנפות כדין אין ברכת שהחיינו אף מצד הבגד, ומסתמא ה”ה אם היה שייך לברך מצד המצוה (רק שבציצית אין השהחיינו מצד המצוה אלא מצד הבגד וכדלעיל בשם המג”א והמשנ”ב), בפרט דלדעת הרמב”ם פי”א מהל’ ברכות ה”ט יש בציצית שהחיינו גם מצד המצוה וכך נקטו כמה אחרונים כמבואר בבה”ל ריש סי’ כב, והו”ל גם כמברך על סוכה שיש בה רק דופן אחד מתוך ג’ דפנות.

א”כ מה שבירך שהחיינו על מין אחד היה שלא כדין, דמאחר שא”א לברך על מין אחד מהם א”כ השהחיינו הראשון היה שלא כדין וכמאן דליתיה דמי לגבי הברכה על המצוה, וממילא עכשיו יוכל לברך על המצוה כשהיא שלמה, דהברכה הראשונה שבירך על האתרוג בלבד לא יצא בה, וממילא מה שמברך עכשיו כשיש לו כל הד’ מינים הוא כדין.

דבעצם יש כאן נידון האם אדם יכול לברך שהחיינו רק על אחד ממיני הד’ מינים או לא, והנה לפי הצד שלא יכול לברך נמצא דברכתו הראשונה לא חלה על המצוה כלל (ואם היה מברך לחוד רק על המצוה כשיש לו עדיין רק אתרוג היתה ברכתו לבטלה), ויכול לברך שוב שפיר כשיש לו את כל הד’ מינים, ולפי המבואר שזהו הצד העיקרי וכך נראה להלכה.

ובמקרה שהיו לו כל הד’ מינים קודם סוכות ובירך עליהם שהחיינו ונתכוון גם על המצוה וגם על האתרוג החדש, בזה לכל הצדדים אינו חוזר ומברך שהחיינו כשיאכל את האתרוג, ולהלן יתבאר שכך טוב לנהוג גם לכתחילה לדידן.

ורק דיש להעיר דלגוף המקרה שאדם בירך שהחיינו על האתרוג מצד שהוא פרי חדש, אינו ברור שמברכים שהחיינו על אתרוג חדש, כיון שדר באילנו משנה לשנה, והמשנ”ב בסי’ רכה סקט”ז הביא בשם השערי אפרים והמור וקציעה שאין לברך על אתרוג ולא הביא חולק, ואמנם הבא”ח שנה א’ פ’ ראה סי’ יא ועוד חולקים בזה (ויש נידון בזה בדעת ספר פרי האדמה), וכן באשל אברהם להגאון מבוטשאטש סי’ רכה ס”ו משמע דבאתרוג אין חסרון מצד שהוא דר באילנו משנה לשנה עי”ש מה שדן לגבי אתרוג מטוגן, מ”מ כך הכרעת המשנ”ב ובברכות שומעין להקל ובפרט בשהחיינו על פרי חדש דלרוה”פ הוא רשות לגמרי.

ועוד יש להוסיף דסתם אתרוגים שלנו של מצוה לא בהכרח נגמר פריין וכשמברך עליהם נכנס בחשש ברכה לבטלה עי’ רמ”א סי’ רכה ס”ג ובמשנ”ב שם סקי”ב.

ולדינא באופן שמברך על כל הד’ מינים יחד יכול להוציא בשהחיינו גם האתרוג החדש מצד פרי חדש מצד ראייה, דהרי במקום ספק ברכות מודה הכתב סופר שיכול לכרוך שהחיינו דמצוה עם שהחיינו דפרי יחד כדי לפתור בעייה של ספק ברכות, כמבואר בשו”ע או”ח סי’ תר ס”ב לענין ליל שני של ר”ה עי”ש, והכת”ס מיירי רק לגבי ליל א’ של ר”ה בלבד שאין בו ספק (ובמקום ספק מצינו לפעמים שמותר גם להתחייב בברכה שאינה צריכה כדי לפתור בעיה של ספק כמ”ש השו”ע גבי מים בסעודה עי”ש).

ואמנם הכת”ס גופיה שלא כתב כן (עי’ לעיל בשמו) סבר שיש שהחיינו באתרוג, אבל לדידן שאתרוג הוא ספק שהחיינו מודה הכת”ס שבספק שלנו אפשר לעשות שהחיינו אחד על שניהם וכמו שנתבאר.

מי שיש רעש בסוכה המפריעו ברמה שהוא דרך להפריע הרי זה בכלל מצטער הפטור מן הסוכה (הגריש”א דלקמן), וזה מתחלק בין רעש שדרכו להפריע לרעש שאין דרכו להפריע, דרעש שדרכו להפריע בודאי פוטר מן הסוכה, מי שהרעש מפריע לו  ויש לשער שהיה יוצא מביתו בשאר השנה מחמת רעש כזה, ורעש שאין דרכו להפריע אם פוטר את מי שסובל מאוד מרגישות יתרה לרעש [המכונה מיזופוניה] יהיה תלוי בחלוקת הר”ן והרמ”א שהובאה בבה”ל סי’ תרמ ד”ה אלא (ועי’ עוד בתשובתי לענין אם מותר לבנות סוכה במקום שיש עכברים).

ואם רוצה להחמיר לישון בסוכה בלא תרופות יש לשים לב שהחומרא בזה תהיה בעיקר אם ישן בסוכה אחרת, דאמנם בסוכה זו אם יישן בה לא עבר איסור ממ”נ בין אם מוגדר כמצטער ובין אם לא (אלא אם כן פשע בבניית סוכה זו באופן שמצטער בה שבזה לא עשה כדין כמבואר בשו”ע סי’ תרמ ס”ד וגם הפשטות שלא נפטר על ידי זה אחר מדין מצטער ועדיין מוטלת עליו חובת סוכה, והוא עד חומש נכסיו כמבואר בסי’ תרנו, ועי’ משנ”ב סי’ תרמ שם סק”כ), אבל אם יישן בסוכה אחרת בודאי יקיים מצוה.

רק שיש שכתבו שעליו להתאמץ במציאת ועשיית פתרונות כדי לישן בסוכה בהוצאות כגון ליטול תרופה שתעזור לו לישון (אשרי האיש פכ”ו המ”א בשם הגריש”א), וכעי”ז אי’ בבכורי יעקב סי’ תרמ סק”ט שבמקום צער צינה אם יכול להביא תנור לסוכה יביא תנור.

ומאידך יש שכתבו שמצטער פטור ואינו מחוייב לפעול ולבקש עצות כדי להימנע מצער (רבבות אפרים ח”ו סי’ רסד בשם הגרשז”א), וכן בהליכ”ש סוכות פ”ט דבר הלכה סל”ז נקט הגרשז”א בפשיטות שא”צ להכניס תנור במצטער מחמת הצינה כמו שיולדת מותרת בנעילת הסנדל ביוה”כ (שו”ע או”ח סי’ תריד ס”ג), ולא נזכר שצריכה למצוא פתרון לזה (וע”ע חוט שני סוכה עמ’ רנח).

ולעצם ההשוואה ליו”כ הנה אין להביא ראיה מדרבנן לדאורייתא להסוברים שעינוי מנעלים ביו”כ הוא דרבנן, ואפי’ להסוברים שעינוי דאורייתא בזה מ”מ הגדרת העינוי בכל אדם כפי הנראה לחכמים ומקיימת עינוי במניעת אכילה ורחיצה אבל בסוכה כשנמנע מחמת מצטער אינו מקיים סוכה כלל, ועוד דשם עינוי הוא הגדרה של איסור שנפקע וכרגע הוא היתר גמור, ואין חובה להטיל על עצמו איסורים, וכאן הוא הגדרה של קיום מצוה ומאחר שיכול לגרום לעצמו שלא להפסיד את המצוה ואז תהיה לו מצוה גמורה, למה שלא נימא ליה שיעשה כן.

ויעוי’ בפמ”ג סי’ תרלט משב”ז סקי”ג שכ’ דמי שיכול להכניס תנור לסוכה אשרי לו, ומשמע שתפס שאין בזה חיוב, ומצד שני אין כאן גם פטור מדבר ועושהו, (גם אם נימא דבירדו גשמים יש הגדרת פטור מדבר ועושהו שנקרא הדיוט), דכאן מביא עצמו לידי חיוב גמור ומקיים מצוה גמורה.

ובמשנ”ב ראינו שיש התאמצויות שצריך להתאמץ ויש התאמצויות שאין צריך להתאמץ ובכל מקום הגדר נמדד בהתאם לאופן המדובר, דבסי’ תרלט סקל”א הביא מהביכור”י שאם המאכלים נקרשים מחמת הקור אם אפשר לתקן הדבר בלא טורח כגון שיניחם על קערה של מים חמים צריך לעשות כן ואינו נפטר מחמת כן מהישיבה בסוכה.

וכן בבאה”ל סי’ תרמ ס”ד מבואר דיש גדרים של טירחא שחייב לטרוח בשביל שלא להיות מצטער ויש שאין צריך לטרוח וז”ל שם, והוא הדין מפני הצנה במקומות הקרים וכדלעיל בסי’ תרלט ס”ב בהג”ה, וע’ בלבוש דאפילו יש לו כרים וכסתות להנצל מן הצנה גם כן יש להקל, דאין כל אדם יכול לטרוח בכל לילה להביאם שם ולמחר לפנותם אם לא דיש לו מקום בסוכה להניחם שם לכל ימי החג, וכן מוכח במג”א שם בסק”ז דבאופן זה לא נוכל לפטרו מחמת הטעם הצנה ע”ש עכ”ל.

ולפי המבואר דהבכור”י דלעיל מחמיר דיש להביא תנור לסוכה כשאפשר, ואעפ”כ הביא המשנ”ב משמו ששל הבכור”י דיש להקל בטורח גדול חזינן שיש שיעור בזה.

ויש לדון בגדר החיוב שצריך להתאמץ למצוא פתרונות לדעת הבכור”י וכן הגרי”ש מאיזה דין הוא מחוייב, דהרי קי”ל מצטער פטור מן הסוכה, וגם יש לדון מה ההגדרה של דברים שצריך לפעול ולעשות לדעתם ומה לא שמזה נלמד לשאר דברים.

ויש מי שהציע סברא בזה דמכיון שתשבו כעין תדורו, א”כ הפטור של מצטער הוא מדין דירה, ולכן כלול בזה כל מה שדרכו לעשות בדירה, דכיון שבדירה דרכו למצוא פתרונות שלא יפריע לו הרעש לכן צריך לעשות כן גם בסוכה, ומכח זה נקט שם שמסתבר שזה הגדר בדברי הגרי”ש אילו טצדקי צריך לעשות מה שהיה עושה בביתו.

ויש להוסיף דגם התנור הנזכר בביכורי יעקב אע”ג שהוא טירחא והיה מקום לפטור מחמת זה, מ”מ טירחא מסוג כזה יש לחייב גופא מחמת ההגדרה של תשבו כעין תדורו, שהרי בביתו מכניס תנור בשביל לחמם את המקום (וכעין זה יש צד לחייב במזגן לדעה זו במקומות עכ”פ שחמים מאוד ומצטער מאוד כשאין מזגן ורגילים להתקין מזגן חובה בכל בית דמצד הגדרת תשבו כעין תדורו לאור הנ”ל יתכן שיצטרך להתקין מזגן).

ומקור החילוק הנ”ל בהגדרת הטירחא הנצרכת במצטער שהוא רק בדבר שלא היה טורח בביתו, כן אי’ כעי”ז בשוע”ר סי’ תרלט ס”ח שדוקא טירחא שהיה מוותר מחמת על שינה בביתו היא בכלל טירחא שאינו מחוייב לטרוח בה במקום שמצטער.

ומ”מ עדיין צריך ביאור לשון הגרי”ש “כל טצדקי”, ואולי כוונת הגרי”ש דהחיוב למצוא פתרונות שלא יהיה מצטער הוא חלק מחיוב המצאת ובניית סוכה לעצמו, דהנה מי שאין לו סוכה יש צד שהוא ג”כ פטור מסוכה (וכן משמעות רש”י גבי גמירי דמאפר קא אתו, שהפטור היה מחמת שלא היה להם סוכה, ויש שמועה בשם הגר”א שהחמיר בזה בהיותו בבית הסוהר שלא להירדם בסוכות, ואולי פי’ דברי הגמ’ שם מצד שומרים או הולכי דרכים, ומש”כ שלא היה להם סוכה יש לפרש שלא בנו הם משום שהיו פטורים ולכך לא ישבו [דאילו היה להם היו מהדרים ויושבים אבל לעיל גבי גנו ארקתא דנהרא משמע דלא הידרו בזה], אבל אם היו מחוייבים בסוכה היו טורחים ובונים סוכה במקום שהם שם, וילע”ע בכל זה, ועי’ בחידושי על הפסיקתא רבתי מה שהבאתי שם הנידון בהרחבה האם מי שאין לו בית חייב בסוכה או לא), ואעפ”כ צריך להתאמץ לבנות סוכה, וכנ”ל אסור לאדם מתחילה לבנות סוכתו במקום שיודע שלא יוכל לישון שם אחר כך מחמת מצטער, ומחוייב לבנות מתחילתו במקום שיוכל לקיים מצוות סוכה שם אחר כך.

הלכך אפשר דכל זה כלול בשי’ הגרי”ש בדיני מצטער שהוא רק כשאין לו מה לעשות ובהכרח אם יישב בסוכה הוא מצטער, דהנה אם היו לו ב’ סוכות והחליט ללכת דוקא ללכת לסוכה ששם יש רעש ועל ידי כך נעשה מצטער ונפטר והלך לו פשיטא שאין בזה שום פטור (ואפי’ יותר מזה הזכירו הפוסקים שכיורד גשם טוב שיכסה את הסוכה בניילון בשביל שיוכל בינתיים לקיים סוכה לכה”פ לפי הצדדים שניילון אינו פוסל את הסוכה, כמו שהבאתי דבריהם בתשובה לעניין כיסוי שקוף על סוכה), ולכן ככל שיכול למצוא פתרון אמיתי שלא להצטער מאדם זה הוא כלול בחיוב לבנות ולהמציא לו סוכה, וכמובן שגם בזה צריך לומר גדר דאל”כ נעקרו הרבה דיני מצטער כגון הא דגרגישתא ובקי הנזכרים בגמ’.

ועי’ עוד מ”מ בספר משנה אחרונה על המשנ”ב (בבה”ל סי’ תרמ ד”ה מפני הרוח) בענין אם צריך להוציא הוצאות כדי שלא להיות מצטער בסוכה.

ובתשובה נפרדת דנתי לגבי האדם הנוחר עצמו מה דינו לענין אם מחוייב לצאת מצד דיני שכנים ובעוד תשובה נפרדת דנתי אם מותר לישן בביתו מצד דיני סוכה, אבל כאן בתשובה זו דנתי רק לגבי הישנים עמו.

הנידון בזה מתחיל רק אם יש כאן רמה מסויימת של קביעות והסתגלות בשמאל והסחת דעת משימוש בימין, ואעפ”כ יש שכתבו דגם בזה חשיב ימני עדיין כיון שעתיד לחזור ולהתרפאות.

מקורות:

הנה מבואר בפוסקים [עי’ בה”ל סי’ כז ס”ו ד”ה ואיטר בשם המג”א שם סק”ט בשם הד”מ בשם המרדכי ודה”ח וכן במנח”י ח”י סי’ א ועוד] שאדם שנשברה לו כף יד ימינו ומחמת זה אינו יכול להשתמש בימינו בלבד אלא רק בשמאלו דינו כאדם שמאלי.

ומ”מ מסתבר דיש לזה איזה גדר כל שהוא, דאדם שיש לו יומיים גבס אין נראה להחשיבו כאיש איטר ליומיים מחמת זה,  דאין זה אלא כאדם שמלוכלכת ידו הימנית ועכשיו משתמש בידו השמאלית, שאינו נהפך להיות איש איטר מחמת זה.

אבל יש לדון במקרה הפוך באדם ימני שבמשך זמן קבוע ארוך וממושך היה לו גבס ביד ימני עד שסיגל לעצמו כטבע גמור להשתמש ביד שמאל בלא קושי כלל, דמחד גיסא יש מקום לומר שנחשב שמאלי, כיון שמשתמש בשמאלו בפשיטות, ומאידך גיסא אם עדיין יכול להשתמש ביד ימינו ויחזור להשתמש בו כשיסירו ממנו הגבס, יש לדון בזה דשמא נחשב כשולט בשתי ידיו שדינו בד”כ כאדם ימני גרידא כמבואר בשו”ע (וכמו במשנ”ב סי’ כז סקכ”ב באדם שחלה בידו הימנית ונתרגל ביד שמאלית וחזר לבוריו ביד הימנית ונעשה שולט בשתי ידיו שדינו ככל אדם).

ובשו”ת חלקת יעקב או”ח סי’ ח נקט דאדם שיש לו גבס נחשב בזמן זה כשמאלי, אבל בהליכ”ש תפילה פ”ד אות יב ודבר הלכה סי’ ג אות ב נקטו דרק בחולי שהרופאים אומרים שאין לו תקנה חשיב נשתנה טבעו מחמת זה, ומה שהביא שם בדבר הלכה משו”ת רע”א כת”י דבאופן שהרופאים אומרים שאין לו תקנה חשיב נשתנה טבעו, יש להעיר דבמשנ”ב מבואר דגם כשנתרפא דינו כשולט בב’ ידיו מ”מ משמע שעד עכשיו היה דינו כאיטר, וקצת דוחק לומר דכ”ז בתנאי שעד שנתרפא חשבו שלא יתרפא, דא”כ דעדיפא מיניה יש לנקוט דברגע שנודע לו שיכול להתרפא ושולט בשמאלו ויודע שישלוט גם בימינו סגי בזה להחשיבו כשולט בב’ ידיו, וגם גוף דברי הרע”א אולי יש ליישב דמעשה שהיה כך היה שהרופאים אמרו כן ולרווחא דמילתא נקט כן כיון דגם לפי הצד שא”צ מום קבוע מ”מ צריך איזה גדר להחשיבו כמי שכל שימושו עכשיו הוא בשמאל, ולזה סגי במה שהרופאים אמרו שאין לו רפואה לימינו, וה”ה אם אין לו רפואה לימינו במשך זמן רב, ויל”ע וע”ע במאיר עוז על המשנ”ב שם מה שהביא בשם הגרש”ו (וכנראה סמך על קצת משמעות באחרונים דשיעור האיטר במקרה של הרגיל עצמו הוא שנה וממילא צירף זה לניד”ד אע”ג דאיהו סובר שבהרגל מחמת שמים א”צ כמ”ש בשה”ל ח”י סי’ ג מ”מ כאן שיש צד שאינו מחמת שמים דאינו קבוע נקט דיש להמתין שנה לחשוש לשי’ הנ”ל, ויל”ע בדבריהם אם זו כוונתם, ועי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב שם מה שציין לדברי האחרונים הנ”ל ולדברי עוד אחרונים, ומה שהביא שם בשם הבית יצחק לא הבאתי כאן דאפשר שאינו מתיישב עם דברי המרדכי והמג”א והמשנ”ב בניד”ד).

והנה שורש הויכוח האם שייך שיהיה יד כהה לזמן או לא, ואם נשווה הדברים לסוגיות אחרות ודינים אחרים יש מקומות דמצינו שצריך ביטול קבוע, עי’ בסוגי’ דסוכה דף ד’ וכמובן שכ”ז הוא רק זכר לדבר ואינו ראיה גמורה.

והנה נחזי אנן דהמשנ”ב למד דין זה של חלה יד ימינו שחשיב שמאלי (ע”פ הדגמ”ר כמבואר בשעה”צ ובה”ל) במכ”ש במי שסיגל עצמו השימוש ביד שמאל על פני הימין, והנה בנידון ההוא הרי לכאורה הוא דבר פשוט שאם אדם הגיע לידי הסתגלות בשמאל במצב שהימין היא כבר יד כהה דינו כשמאלי גם אם יודע שבהמשך ישנה חזרה את מנהגו להשתמש גם ביד הימני או רק ביד הימני, (דהרי שם אין שום טענה לטעון שהוא שולט בב’ ידיו בכח ולא בפועל, דהרי שם מיירי שגם בכח וגם בפועל אינו שולט בב’ ידיו), וא”כ מאחר שהמשנ”ב סובר דבנד”ד (כשחלה ביד ימינו) שמן השמים החלישוהו בידו הימנית הוא מכ”ש מהנידון ההוא, אע”פ שהיה מקום לטעון שהוא שולט ביד ימינו בכח ולא בפועל, א”כ לכאורה לא אכפת לן אף אם יודע שבהמשך יחזור לימינו כל עוד שכרגע יש כאן הסתגלות לשמאלו בלא אפשרות להשתמש בשמאלו ומצב מתמשך המביא להסחת דעת מימינו.

אבל אם הגבס אינו חולשה בפועל אלא מטעמי בריאות בלבד (רצוני לומר כגון שיש מצב ביד שאם כרגע ישתמש ביד זו עלול לבוא לידי נזק ליד אבל בפועל יכול להשתמש) לא שייך בזה ה”כל שכן” של המשנ”ב, ובפרט לפי מה שהתבאר בכוונת המשנ”ב בתשובה הסמוכה [ד”ה אדם ימני שנחתכה כף ידו הימנית האם נחשב שמאלי רק אחר שסיגל לעצמו השימוש ביד השמאלית או מיד], ואפי’ לאותם שהבינו במשנ”ב שם שלא כמו שביארתי שם בדבריו [עי’ בהרחבה שם] אלא דבעצם חיתוך כף יד הימנית כבר נעשה שמאלי, מ”מ יל”ע אם שמא בזה מודו דאין כוונת המשנ”ב אלא שיש לכה”פ איזה צד כחישותא בעצם היד המונע ממנו להשתמש ביד (ואע”ג דיש הרבה שימושים שיכול לעשות בלא כף יד עכ”פ כשהורגל בימינו ולא בשמאלו מ”מ המתבקש ממנו כרגע להתחיל להשתמש בשמאלו במצב כזה שהיד אינה שלמה לכל מלאכה) משא”כ כשהיד ראויה לכל מלאכה ויש רק סיבה גורמת שלא להשתמש בה ויל”ע.

ובד’ מינים באדם שיש לו גבס על ימינו הוא קל יותר מכיון ששם אינו לעיכובא לפי הרבה פוסקים (עי’ רמ”א סי’ תרנו ס”ג, וכך היה נראה מן הסוגיות לפו”ר דהרי אין לימוד לזה כמו בתפילין ובקדשים וגם אל”כ למה יוצא באתרוג בשמאלו ולמה באתרוג יוצא ובלולב לא, ועוד דאל”כ כשמחזיק עוד דבר בידו לא יצא כיון שמסלק האתרוג לימינו או הלולב לשמאלו בד”כ, ובסוגיות לא משמע אלא רק דלקיחה ע”י דבר אחר לא שמה לקיחה) וגם לדעת המחבר שם אינו תלוי בימין ושמאל שלו, ובלאו הכי יוצא מחמת שהוא ימין ושמאל דעלמא, ועוד דמבואר שם דמי שאין לו יד אינו לעיכובא (עי’ שם בס”ד בשו”ע שיטול בזרועו ובשע”ת על השו”ע שם סק”ו דאפי’ בשיניו וגם להצד שאינו יכול ושמחמת זה לא יברך אינו משום דין יד אלא חסרון בהגדרת וצורת לקיחה עי”ש), ומ”מ לרווחא דמילתא יכול להגביה פעם אחת גם הלולב בשמאלו והאתרוג בימינו כדי לצאת חששות אחרות להפוסקים שהוא לעיכובא (עי’ במשנ”ב שם) ושבאיטר אזלינן בתר דידיה.