פסיק רישא

בנידון השאלה אם שרי להוציא טישיו כשיש חלק מחוברים, תרצתם שאולי תלוי בדין ספק דרבנן שיכול לברר, ולדעתי אין שייך לזה, דשם יש צד שעושה איסור, אבל באינו פס"ר חסר במעשה איסור ואין כאן מעשה עבירה כלל, וביותר דפעמים טובא מוזכר בהלכה נידונים של אינו פס"ר באופן שיכול להימנע בקל ואינו נמנע ולא אמרי' דמכניס עצמו לספק דפשוט כנ"ל שכאן חסר בעיקר המעשה איסור, ובעיקר הנידון בטישיו זה יותר דמי לפס"ר לשעבר וזהו נידון הט"ז אם שרי לסגור כוס שספק שיש בו זבוובים אם חשיב פס"ר או לא, ושם בפשטות מבואר בביה"ל סי' שיז להיתר.

.

.

אמנם יש להעיר דכאן אין ההיתר מרווח כ"כ, משום דפעמים הרבה הוא שם לב ברגע התלישה שזה מחובר אך מכיון שהוא באמצע המעשה הוא ממשיך באופן אוטומטי ובדומה לזה אשכחן בסנהדרין לגבי הוצאת קוץ לאביו שעלול להוציא דם דזה נחשב שוגג ולא מתעסק.

***

תשובה

חלילה להקל לומר שמי שמוציא טישיו מהאריזה (צץ רץ) וחלקם מחוברים ואינו יודע מה מתוך מה שמוציא הוא מחובר ואינו נזהר להוציא מאוד בעדינות, שנימא בזה שלא נאמר דחשיב פסיק רישא, דהרי דבר ברור הוא שודאי הוא מחתך את הטישיו, ואם כי בודאי יש עוד הרבה צדדים ונידונים בשאלה זו, מלבד הנידון בש"ך שם, ואני לא ירדתי להצדדים בזה, וכמו שכתבתי שם.

***

קרא פחות

שאלה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט"א!

יישר כח על התשובות הנפלאות!

שאלה: אדם שהטה נר בשבת - האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה? דהא כשהטה - הבעירו, וגם כיוון שבלא שיטה היה הנר בוער יותר זמן - לכאורה הוא גם כן גרם לו לכבות יותר מהר, ואם כן - האם מתחייב נמי משום מכבה? וכמו דין המסתפק מן השמן שחייב משום מכבה.

שאלה: יש לחקור באדם שנתן שמן לנר בשבת, ושוב לקח בחזרה את אותה כמות שנתן בדיוק.

האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה.

או דלמא כיוון שלקחו שוב - אין חייב כלל?

שאלה: מסכת תרומות פרק ד' משנה י"ב, כתב הרב שיכול אף להפריש מחצה מזה ומחצה מזה (ואף על פי שוודאי לא נפל חצי לכאן וחצי לשם, בכ"ז שרי).

וצ"ע, אם כן - מדוע לעיל משנה ח' בנתערב בלבנות ושחורות, כתב הרב שאם נפלה לבנה - יקח לבנה, ואם שחורה - יקח שחורה?

שאלה: מה הדין - דבר שאין מתכוון ואינו פסיק רישא, אך יכול לברר אם יהיה פסיק רישא.

כגון מעשה דאתי קמן, בחבילת טישו שכל כמה אחדים - היה מחובר טישו לחברו.

האם שרי לקחת מחבילה זו באופן חופשי, כיוון דהווי אינו מתכוון באינו פסיק רישא, או אולי כיוון שיכול לפתוח את כל החבילה ולדעת היכן מחובר - אסור?

שאלה: גר שנתגייר והיתה לו פרה צ"ב - הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

שאלה: מה הדין בדין אבר מן החי, שאכל את כל העוף כשהוא חי - האם עובר על אבר מן החי, או דנימא דצורת האיסור שהוא אוכל חלק מהבהמה, ושאר הבהמה נשארת חיה.

שאלה: מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא - לא יטלנה בידו ויוצא.

ומנכרי - נוטלה בידו ויוצא.

ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו.

וצ"ב, מנין לגמרא שזה נגרם מחמת שנטל המזוזות?

שאלה: תלמוד בבלי מסכת שבת דף יב עמוד ב אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה.

פעם אחת קרא ובקש להטות.

אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר! וצ"ב, וכי אסור לו לחלוק, הרי היה אמורא?

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

אבוא בס"ד על השאלות

שאלה: אדם שהטה נר בשבת - האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה? דהא כשהטה - הבעירו, וגם כיוון שבלא שיטה היה הנר בוער יותר זמן - לכאורה הוא גם כן גרם לו לכבות יותר מהר, ואם כן - האם מתחייב נמי משום מכבה? וכמו דין המסתפק מן השמן שחייב משום מכבה.

תשובה: לרוה"פ להלכה מכבה הוא רק במלאכה שא"צ לגופה, ועיקר החשש כאן הוא משום מבעיר, עי' במ"ב סי' רע"ה סק"ד מה שביאר בזה, ומ"מ לפי הדעות בראשונים שסוברים שהמסתפק הטעם שחייב הוא משום שממעט אור הנר א"כ פשיטא שלא שייך לומר סברא זו.

שאלה: יש לחקור באדם שנתן שמן לנר בשבת, ושוב לקח בחזרה את אותה כמות שנתן בדיוק.

האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה.

או דלמא כיוון שלקחו שוב - אין חייב כלל?

תשובה: מסתבר שאין בזה דיני ממונות, ובפרט להראשונים שסוברים שהכיבוי הוא משום הכיבוי שממעט אור הנר באותו הרגע, ואם היה באמת אפשר לעשות עצה זו אולי היו חכמים אומרים שמי שנתן שמן בנר בשבת יעשה עצה זו.

שאלה: מסכת תרומות פרק ד' משנה י"ב, כתב הרב שיכול אף להפריש מחצה מזה ומחצה מזה (ואף על פי שוודאי לא נפל חצי לכאן וחצי לשם, בכ"ז שרי).

וצ"ע, אם כן - מדוע לעיל משנה ח' בנתערב בלבנות ושחורות, כתב הרב שאם נפלה לבנה - יקח לבנה, ואם שחורה - יקח שחורה?

תשובה: עי' בר"מ בפה"מ שכתב, ביארו בתלמוד ששתי קופות מצטרפות אפילו היו אחת בבית זה ושניה בבית אחר.

אבל השתי מגורות עד שיהו בבית אחד.

ונתנו טעם לדבר ואמרו, קופות דרכן להתפנות, מגורות אין דרכן להתפנות, ופירוש להתפנות להעבירן ממקום למקום ואפשר שיהיו יחד כשמעבירין אותן ע"כ.

כלומר שאנו תולים שהיו יחד ונתערבו, וצע"ק דהרי פשטות המקרה הוא שאנו יודעים שלא נתערבו, וצל"ע למעשה מה באמת יהיה הדין באופן שברור לנו שלא נתערבו.

שאלה: מה הדין - דבר שאין מתכוון ואינו פסיק רישא, אך יכול לברר אם יהיה פסיק רישא.

כגון מעשה דאתי קמן, בחבילת טישו שכל כמה אחדים - היה מחובר טישו לחברו.

האם שרי לקחת מחבילה זו באופן חופשי, כיוון דהווי אינו מתכוון באינו פסיק רישא, או אולי כיוון שיכול לפתוח את כל החבילה ולדעת היכן מחובר - אסור?

תשובה: אולי יהיה תלי' בנידון דבר שאפשר לברר בספק דרבנן שהעלה הש"ך ביו"ד בכללים בסוף סי' ק"י עי"ש, ועי"ש בשאר נו"כ.

ואם אדם אחד מוציא כמה טישויים ברצף באופן שברור שאחד מהם מחובר יש לצרף בזה דברי הרמ"א לענין תערובת שלישית שנזכר לעיל מינה שם שאסור לאדם אחד לאכול כולם ובפוסקים נראה שתערובת שנייה דרבנן הוה כעין תערובת ג' דאורייתא, וספק ראשון דרבנן הו"ל כעין תערובת שניה דרבנן, אכן צריך לברר שוב הדין בזה בכל פרט ואין עיתותי בידי כעת, ואני רושם בחפזה מפאת הטרדות.

שאלה: גר שנתגייר והיתה לו פרה צ"ב - הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד"כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה' סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה"ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי' כאבא ליזיל לבי אסיא.

שאלה: מה הדין בדין אבר מן החי, שאכל את כל העוף כשהוא חי - האם עובר על אבר מן החי, או דנימא דצורת האיסור שהוא אוכל חלק מהבהמה, ושאר הבהמה נשארת חיה.

תשובה: זהו מחלוקת בגמ' בפ' גיד הנשה אם בע"ח בחייה לאיברים עומדת או לא יעוי"ש בפירוט.

שאלה: תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא - לא יטלנה בידו ויוצא.

ומנכרי - נוטלה בידו ויוצא.

ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו.

וצ"ב, מנין לגמרא שזה נגרם מחמת שנטל המזוזות?

תשובה: אפשר שבדקו ולא מצאו בידו עון אחר שיוכל למות בעבורו, או שהיה להם סימן אחר בזה.

שאלה: מסכת שבת דף יב עמוד ב אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה.

פעם אחת קרא ובקש להטות.

אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר! וצ"ב, וכי אסור לו לחלוק, הרי היה אמורא?

תשובה: רצה לחלוק ואדרבה לאחר המעשה הבין שצדקו הגוזרים את האיסור הנ"ל.

הכו"ח לכבודה של תורה (ובמחילה על הקיצור כי הייתי טרוד)

בכבוד רב

***

קרא פחות

שאלה

לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו' כש"ת

רבי עקיבא משה סילבר שליט"א

רציתי לשאול י"ג חקירות חדשות שחנני ה' יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.

ואשמח שכת"ר שליט"א יכתוב לי תשובות בס"ד

האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח"ל ?

כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם ?

אונן ל"ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך ?

אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע"פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות, ?

האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה ?

האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות ?

האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות, ?

בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר"ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע"ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע"פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע"ש].

?

בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי, ?

אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו "כלום", או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו "דבר", ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק "שלא חיסר בעולמו", האם יצא.

?

אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע"פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ?

ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש, ?

אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע"פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה, ?

בברכת כהנים באהבה כעתירת

גמליאל הכהן רבינוביץ

מח"ס "גם אני אודך"

ו"פרדס יוסף החדש" על המועדים.

תשובה

בע"ה כ"ג סיון תשע"ח מודיעין עילית

לכבוד החכם המפורסם כמוהר"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א

שלו' רב

בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות וכו'.

והנני להציג שאלותיכם כאו"א מהם כמות שהם, ולאחמ"כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס"ד [אין לפסוק הלכה למעשה].

א, האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח"ל ?

ת.

כתב בביאור הלכה (סי' רכ"ה ס"ג ד"ה פרי חדש) לענין ברכת שהחיינו על פרי חדש על אילן מורכב, וז"ל, כתב הבאר היטב בשם הלכות קטנות (ח"א סי ס) דעל פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכין עליו, לפי שבתחלתו נעשה נגד מצות הבורא, ובתשובת שאילת יעב"ץ (סימן סג) חולק על זה דלעינן בריות נאות אף על הממזר יברך ואין לך הרכבה פסולה יותר ממנו עיין שם, עכ"ל.

ויעוי' מש"כ ע"ז בספר חשוקי חמד [פסחים קיא ע"א] וז"ל, ומסתבר דאין חילוק בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו ששניהן הן ברכות השבח, וכמו שמותר להודות להקב"ה בברכת שהחיינו על דבר הנעשה בעבירה, מסתבר דגם בברכת האילנות, וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן כה) שברכת שהחיינו וברכת שככה לו בעולמו ובברכת שלא חיסר שווים בזה עכ"ל החש"ח הנ"ל השייך לענינינו, [ותשובתו זו נדפסה ג"כ בקובץ קול התורה סז תשס"ט], ומסיק שם לענין מורכב שיש בזה ספק ברכות, וגם לענינינו אע"פ שאין כל הספיקות שיש לענין מורכב עי"ש, מ"מ מידי ספק לא נפקא.

אמנם הגרח"ק שליט"א [מעשה חמד תשובות בסוה"ס אות יג] סבר דהלכתא כהיעב"ץ שמברך.

ובאופן שהוא רק ספק היה מקום יש לצרף כאן ס"ס וגם אם לא ניטע בשבת רק נעבד יש מקום לומר שהפירות היו גדלים גם בל"ז.

אבל בעצם הנידון אם ספק ספקא שייך בברכות, המשנ"ב סו"ס רט"ו [סק"כ] נקט שאין ס"ס בברכות, אמנם בשעה"צ ס"ס ר"ז משמע שיש ס"ס גם בברכות לענין צירוף דעות, וכן הפשטות בכוונת השעה"צ ר"ס ר"י עי"ש, ונראה דאע"פ שספק מציאות אין מצטרף לס"ס מ"מ ספק דעות לענין צירוף דעות יש מקום להקל.

ואי נימא שעיקר הדין כהיעב"ץ ורק חיישי' משום חומרא דלא תשא מ"מ י"ל דעכ"פ בספק יש לנהוג כמותו ויל"ע.

ב, כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם?

ת.

זוהי שאלה השייכת בכל הברכות, וידוע מה שדנו ונחלקו בזה הרבה מרבוותא, וכבר האריכו בזה במקומו, אם כי הסברא דחיישי' לדבר מטונף המפסיק כאן לא שייך במקרה כזה ע"פ רוב, אבל עיקר הנידון על גלי הקול שנחלקו בו האחרונים מה גדרו אם נחשב ששומעים מפיו או לא, זה שייך גם כאן, ולכן בודאי מוטב שלא יעשו כן.

ג, אונן ל"ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך?

ת.

הרי כל ק"ש שאונן פטור ממנה היא ק"ש שאינו יכול לקרוא ביום שלאחריו, דזהו מעוות שאינו יכול לתקון כמ"ש חז"ל, וכל שכן ברכת האילנות שאין חובה לחזר אחר אילנות כדי לברך.

וכן ברכת הנהנין שהאונן פטור הרי על מאכל זה ששאר כל אדם היה מחוייב לברך עליו והוא אינו מברך, הנה הרי כשכבר לא יהיה אונן הרי לא יוכל לברך ברכה זו, ואם יאכל מאכל אחר זוהי חיוב חדש וברכה חדשה, ולא מצינו שהתירו בכה"ג.

[וכמובן שאין דברינו לפי אותן דעות הסוברות שיכול לחייב עצמו לברך ואינו אלא פטור].

ד, אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע"פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות?

ת.

לגוף הענין של ברכת האילנות באונן עיין לעיל, ולענין צדקה יש להביא מש"כ בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צא סק"ד) וז"ל, נסתפקתי אם אונן חייב בצדקה לעניים, דאע"ג שיש גם לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ובל ישוב דך נכלם, מ"מ שומר אבידה הרי פטור מריפתא לעניא והיינו משום דכל היכי דליכא בעשה של נתון תתן פקע גם הלאו וא"כ אולי גם אונן פטור מזה, ורק אם נותן לעי"נ של המת מסתבר דכמו שמותר לומר קדיש כך גם מותר גם בזה, וממילא יתחייב גם בפורים במתנות לאביונים ע"כ.

ה, האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה?

ת.

דעת רוה"פ כמ"ש התה"ד דלא אמרינן זריזין מקדימין במצוות שיכול לקיימן בהידור אחר כך, וראה מכתב מכמה גדולים הנדפס בסו"ס לבושי צדקה של ר"צ הכהן.

ו, האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות?

ת.

לפני חילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, יש ג' דברים דלפו"ר א"א לפקפק בהם, הראשון שבכל מצוות שיכול להקדים עשייתן יש זריזין מקדימין למצוות, מלבד מצוות מסוימות שיש ענין לאחרם ואינן ענין לכאן.

ב' שדין זה של זריזין מקדימין למצוות הוא רק הידור במצוה ואינו חיוב כלל, ויש ברכות מסויימות שאמרו שאין מחזרין אחריהם, כמו שאמרו אין מחזרין אחר הנר במוצאי שבתות, אע"פ שזה פשוט שמי שמחזר אחר הנר יטול שכר מן השמים, רק אמרו שכשתקנו ברכה זו לא תקנו בשביל שיחזרו אחריהם, וכ"ש שלא יחזרו להקדים, וגם ברכות שאין חיוב להתחייב בהם מי שממהר להתחייב בהם יטול שכרו מן השמים, אע"פ שאינם דומים ממש למצוות שכבר מחוייב בהם כמו מצוות מילה, שבזה זריזין מקדימין הוא יותר רמיא על האדם אע"פ שאינו חיוב כלל.

והדבר הג' שיש לציין לפ"מ שיובא להלן מהתה"ד שכל דבר שיש הידור כשיתקיים אח"כ מאחר אותו לקיימו בהידור, ולכן גם אם מותר לברך באדר מ"מ אין מקדימין באדר מכיון שע"פ הסוד מברכין בניסן, וכן כל כה"ג.

ועוד דבר אחד יש לציין שלפעמים יש דברים חשובים טפי מלהקדים לברכה זו, דהנה מי שתורתו אומנותו ומעיקר הדין פטור מן התפילה רק שמתפלל מכל מיני טעמים שהובאו בפוסקים וכדי שלא ילמדו ממנו עמי הארץ, א"כ הרי הוא אינו מחוייב כלל להדר ולחפש להתחייב בברכת האילנות ואפשר דמוטב לו לעסוק בתורתו במקום לחזר אחר ברכה זו, וכשיזדמן יברך, ובגמ' ושו"ע איתא היוצא בימי ניסן וכו' ולא נזכר שצורת המצוה היא להדר אחר דבר זה.

ז, האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות?

כמ"ש בתשובה ה.

ח, בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר"ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע"ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע"פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע"ש]?

ת.

גם אם נקבל סיפור זה כמו שאירע, מ"מ גם אם המקרה אירע פ"א דבר כזה קשה לאסור מחשש שמא יארע שוב דבר כזה, וגם אם לברוא דבר על ידי ספר יצירה אסור בשבת מ"מ זה באופן שאמור לפעול ע"י פעולתו, אבל כאן שאי"ז ממש פעולתו הוא יותר קל ואינו מתכוין ואי"ז פסיק רישא והוא גרמא בעלמא והוא במקום מצוה והחשש שדבר כזה יקרה שוב הוא מעט רחוק.

ולגוף הענין שעבדו עגלא תלתא כל מעלי שבתא ולא בשבתא ממש [סנה' סז ע"ב] אינו ראי' גמורה שאסור לברוא בס"י בשבת, די"ל שרצו להכינו ולתקנו בצורה טבעית, דרק מה שלא היה להם עשו בדרך נס [כמ"ש בדברי חלומות להר"צ הכהן אות ו], ואין נהנין ממעשה נסים, ועי' רש"י תענית כה ע"א, ועוד שאם יברא משבת אינו מן המוכן כדמוכח בעירובין ריש דף מ"ו עיין שם.

שוב ראיתי שכבר כתב הרשב"א בתשובה [ח"א סי' אלף תי"ג] שמה שבראו בע"ש הוא מחמת שביום הששי היה מצליח יותר משאר ימי השבוע עי"ש, ולפ"ז אין ראיה שאסור בשבת.

ובגמ' סנהדרין דף קא ע"א, לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ופירש"י שעושה כן כדי שלא יזיקו, וקמ"ל שאין בכך משום צידה, ועי' מ"ב (סי' שכ"ח ס"ק קמ"ג) שאע"פ שע"י הלחש אין הנחש יכול לזוז ממקומו ואפשר לצודו, מ"מ מותר הואיל ואין זה צידה טבעית, ובספר גזע ישי (מ"ע א' אות א', העתקתי ענין זה מספר דף על הדף) כתב לענין אם מותר לברוא בשבת אדם ע"י ספר יצירה ע"פ צירוף שמות הקודש, והעלה לאסור, ול"ד לההא דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, דשאני התם דאין דרך צידה בכך, אבל זה דרכו בכך.

ועי' בשו"ת כרם חמד (או"ח סי' ג') שהקשה על ספר גזע ישי הנ"ל דהיכן מצינו מלאכה כזו במשכן, ואפילו תולדה ל"ה דבעינן תולדה דומיא לאב, ואם באנו לאסור הלימוד בספר יצירה בשבת, גם לימוד שאר דברים שבקדושה יאסר בשבת, כי ידוע שע"י לימוד התורה נבנה עולמות, ואין לחלק בין דבר רוחני ונעלם, לדבר גשמי ונגלה, דמאי נפקא שניהם תורה, אלא ע"כ דמותר אף על גב דהוי פס"ר שנבנה ע"י לימודו עולמות, מ"מ פ"ר מותר בדבר שעיקר איסורו מדרבנן, עכת"ד.

ומ"מ בין למר ובין למר נמצא שאין איסור בנידון דידן.

ויש להביא עוד מ"ש בספר תורת משה להחתם סופר (פ' ויקהל) שמביא בשם האחרונים בישוב קושית הרא"ש (פסחים פרק ע"פ) דאי נימא דמשה מת בשבת איך כתב י"ג ספר תורה באותו יום, דנכתבו מעצמם ע"י השבעה וכדומה ע"כ הותר בשבת, וכתבו המפרשים להעיר כיון דהדיבור היה הכרחי שוב גם מלאכה שע"י דיבור אסור ואיך שרי לעשות מלאכה ע"י השבעה ולענין שבות בודאי שאין נפ"מ אי נעשית ע"י עכו"ם או ע"י כח אחר כיון דסוף סוף נעשית מחמתו.

ועיין מה שדנו בזה בארץ צבי ח"ב סי' ט, ובחשוקי חמד שבת צד ע"א וסנה' קיא ע"א.

והנני להביא עוד מה שראיתי שכתב חכם א' [ולא בדקתי כל המקורות בפנים], כתב בשו"ת הלכות קטנות ח"ב (סי' צט), שההורג נפש ע"י שם או כישוף, אפשר שכיון שבדיבורו עביד מעשה הו"ל דומיא דמימר, וכזורק חץ להרוג, וע"ז נאמר חץ שחוט לשונם.

והחיד"א הביא את דבריו בספרו דבש לפי (מע' מ אות ה'), ע"ש.

וכ"כ הרב מעשה רוקח (פכ"ד מהלכות שבת ה"ז), שההורג ע"י הזכרת שם המפורש בשבת, כמו שהרג משה רבינו את המצרי, מקרי אב מלאכה לחייבו, שהוצאת נפש הוא, והוי תולדה דשוחט, ומה לי על ידי סייף וכיו"ב, ומה לי ע"י שם, הא קי"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה וצ"ע, ע"כ.

ט, בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי?

ת.

אם נתקיימה בו מצוות שביעית יש מקום לומר דעדיף לברך עליו וכמ"ש הפוסקים להשתמש בשיירי נרות של בהכנ"ס הואיל ואתעביד ביה חדא מצוה וכו', ולמדו זה מעירוב שאמרו ע"ז כן בגמ', ומאחר שדבר זה הוא הידור ולא מצד הדין להכי נראה שאפשר לקיים הידור זה גם בדבר שהמצוה שנתקיימה בו עדיין הוא רק שב ואל תעשה, ואם גם פירותיו הספיקו לקיים בהם מצוות שלהם יתכן שהאילן נחשב שעשו בו מצוה אבל זה כבר יותר מסתבר דלא.

י, אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו "כלום", או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו "דבר", ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק "שלא חיסר בעולמו", האם יצא.

?

ת.

מסתבר שיצא, שהרבה מהקדמונים לא דקדקו בנוסחאות כה"ג, והדוגמאות לברכות המקוצרות המובאות בכמה מקומות בש"ס ופוסקים הם מקוצרין בהרבה מאשר רק חסרון תיבה זו, ולכן אין לו לחזור ולברך.

יא-יב, אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע"פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש?

ת.

ב' שאלות אלו מענין אחד הם, ודנו בזה כבר וכן הגרח"ק שליט"א, ועיין שקל הקודש (ציון ההלכה הל' קידוש החודש פ"ב ס"ק לח) מה שהביא בשם הריטב"א, וכמדומה שבפועל לא חוששים העולם לחשש הנ"ל, וכן יצא מדברי הגר"ח [בע"פ] לענין קידוש לבנה למעשה, וממילא לוותר על ראיה ראשונה בשביל זה קשה לומר, וכן לטרוח לעשות בשביל זה הסרת משקפיים לכאורה הוא בגדר השתדלות מרובה.

והנני להביא לו מה שמצאתי בספר ליקוטים [ולא בדקתי מקורותיו בפנים] לענין קידוש לבנה שכתב וז"ל, כתב בשו"ת הלק"ט חלק א' (סימן צט), שראיה דרך זכוכית ראיה מעלייתא היא, וכן כתב המהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סימן נ'), ובשו"ת שבות יעקב שם, ובברכי יוסף (סימן רכד), ובשערי תשובה (סימן תכו אות א'), ובבן איש חי (פרשת ויקרא אות כג), ועוד אחרונים.

וכמבואר ד"ז בשו"ת יחוה דעת חלק ד' הנ"ל.

ואם יכול לברך ברכת הלבנה בעד חלון של זכוכית, בשו"ת שבות יעקב חלק א' (סימן קכו) כתב להתיר בזה, וכן כתב בשו"ת קול אליהו חלק ב' (סימן יז), ובספרו כסא אליהו (סימן תכו).

וכן כתב בברכי יוסף (סימן רכד אות א', וסימן תכו אות ד'), ובספרו מחזיק ברכה (אות קפה), שאם יש לו מיחוש יכול לברך דרך החלון.

ואם מצטער מהרוח, כגון שהוא קצת חולה וירא שלא יזיקנו, ושמא יעבור הזמן, יכול לברך כשרואה אותה מן החלון דרך זכוכית, ובלבד שיראנה מאירה ובהירה.

והו"ד בספר שמח נפש (דף קג), ובכף החיים (אות יט).

ע"כ.

יג, אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע"פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה?

ת.

אם מיירי בטבילה לקריו יש מקום לדון בזה, אבל אם הכונה לטבילה של תוספת קדושה בלבד לכאורה אין לזה מקור ברור מצד הדין לדחות כל דבר שיש בו הידור, ודבר זה לברך עכ"פ לכתחילה בפעם הראשונה נזכר להדיא בפוסקים, והרי לא נימא דכל מי שינהיג לעצמו הנהגה ידחה הדין מחמת הנהגתו.

בכבוד רב הצלחה רבה וכט"ס

ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה

 

קרא פחות

{הג"ר אברהם זלצמן שליט"א, עובד שנים על ההדרת החיבור 'דולה ומשקה' חלק ב' - תשובות בהלכה ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א.

הרב זלצמן שלח כמה מן התשובות שהיה לו שאלות עליהם, וכדלהלן, [תשובות עם סגולה משולבות עם השאלות]} הרב זלצמן ביקש שלא לראות הדברים כחומר מן המוכן, שכן הדברים באמצע עריכה.

{:}

לכבוד האברך כמדרשו המופלג בתו"י ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

להלן כמה תשובות של מרן שר התורה אשר אני צריך לביאור, אולי תוכל לבארם לי ושכרו כפול מן השמים.

שאלה

א) שאלנו את מרן שליט"א בזה"ל: בכל ברכות הראיה, כגון שנמצא ליד הים ויכול בקלות לראות את הים ולהתחייב בברכת עושה מעשה בראשית, האם חייב לראות כדי לברך, או פטור, או יש עניין להתחייב והשיב מרן שליט"א: אין חיוב.

והנה בתשו' הבאה נשאל בזה"ל: יש שמועה בשם א' מגדולי הפוסקים שליט"א שיש חיוב לצאת לראות את החמה בשביל לברך ברכת החמה, האם גם דעת רבינו שליט"א כן.

והשיב מרן שליט"א: יש מצוה.

צ"ב מ"ש מברכת הים?

תשובה

מצוה הכונה רשות, כדמוכח בכמה דוכתי, עיין למשל בפרק כל הבשר חולין ק"ה א' מצוה לגבי רשות - "חובה" קרי לה, וכ"ה בעוד מקומות רבים.

שאלה

ב) שאלנו את מרן שליט"א בזה"ל: יש שמועה בשם רבינו שליט"א שאצל אשה שאין "ביטול תורה" כל יסורים שקיבלה באמונה תמימה נחשב יסורים של אהבה, האם זה נכון.

והשיב מרן שליט"א: נכון, אבל אני לא אמרתי.

והנה בברכות דף ה' ע"א כתוב "יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה", שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.

ועי' רש"י שכתב שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה.

וזה ל"ש באשה כי אינה חייבת בת"ת.

וצ"ב מדוע באשה לא שייך ביטו"ת, הרי שייך אם מפריעה לבעלה ללמוד, ועי' שבת דף ל"ג ע"ב שכתוב ששייך שמבטלות את בעליהן מללמוד.

ואולי מדובר בבודדת או שאולי לא היה צריך לשמוע לה.

תשובה

ז"ל הגמרא במסכת ברכות דף ה ע"א, פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא, חד אמר: אלו הם יסורין של אהבה - כל שאין בהן בטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו; וחד אמר: אלו הן יסורין של אהבה - כל שאין בהן בטול תפלה, שנאמר: ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי.

כלומר שאם אין ביטול תורה, זוהי ראיה שיש כאן ייסורי אהבה, אבל אם יש ביטול תורה אי"ז יסורי אהבה אלא ייסורי כפרה.

ולענינינו, אם היא מפריעה לבעלה ללמוד אי"ז כתוצאה דוקא מן היסורין, אלא שהיא החליטה לבטלו, ומה שכתוב שיסורין של אהבה היינו מה שאין ביטול תורה היינו שזהו הוכחה שהן יסורים של אהבה מכיון שאין בהן ביטול תורה, אבל עדיין יש לה בחירה להפריע לבעלה.

ואמנם יש להעיר שיתכנו פעמים נדירות שבהכרח בעלה יצטרך להתבטל מלימודו מחמת ייסוריה, ואולי ע"ז לא מיירי מרן שליט"א, והכל לפי הענין { והקשה שוב הנ"ל: אבל אולי נימא דקאי על תחילת הגמ' שם, אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'; פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.

ואם תלה ולא מצא - בידוע שיסורין של אהבה הם, עכ"ל, ולא הבנתי מה רצה להקשות בזה, דכונת מרן היא על הגמרא שהזכרתי בפנים כמבואר בדבריו.

}.

שאלה

ג) שאלנו את מרן שליט"א: אם מתארחים אצלו אביו וכהן, למי נותן תחילה יין והמוציא, לאביו או לכהן, שהרי יתכן לומר שאתה ואביך חייבים בכבוד כהן.

והשיב מרן שליט"א: אביו.

וצ"ב הרי אתה ואביך חייבין וכו'.

ועי' מ"ב ר"א סקי"ג ובמג"א.

תשובה

יתכן שסמך הגרח"ק על המבואר בדברי המג"א שם, דמה שאין נזהרין בזה הוא משום שאין אנו בקיאין בייחוסי כהונה, ועיין בשו"ת רב פעלים או"ח ח"ב סי' ל"ט מה שכתב עוד כעי"ז, וא"כ עדיף לכבד אביו שבודאי חייב גם בזמנינו, ויל"ע אם הוראת מרן שליט"א בעצם היא רק לזמנינו.

וכעת ראיתי בספר חשוקי חמד להגר"י זילברשטיין בכורות ו' א' שדן בשאלה זו, וז"ל: הנה מצד כיבוד אב צריך לכבד את אביו בברכת המזון, וראיה לזה, דכתב הרמ"א (יו"ד סימן רמב סט"ז) היה רבו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מרבו ואח"כ מאחרים.

וכתב הש"ך (ס"ק כז) ונראה דה"ה אם היה אביו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מאביו ואחר כך מאחרים, וכן הוא בנוסחאות ברכת המזון, וכן נוהגין, עכ"ד.

הרי שצריך ליטול רשות מאביו כדי לברך, משמע שמדינא היה צריך לכבדו.

וכעין זה כתב הערוך השולחן (יו"ד סימן רמ סעיף יא) כשהבן לוקח את אביו הזקן לביתו, החובה עליו ליטול ידיו ראשון, וליתן לו החלק הראשון, וגם שארי חלוקי כבוד שבשולחן נותנים להאב, עכ"ד.

כמו כן מצוה להקדים את הכהן, כמו שכתב השו"ע (או"ח סימן רא ס"ב) אבל כהן ת"ח מצוה להקדימו, שנאמר 'וקדשתו' לפתוח ראשון ולברך ראשון.

ונראה שצריך להקדים את אביו על פני הכהן, ואף שזה עשה של כיבוד אב, וזה עשה של 'וקדשתו', מ"מ עשה של כיבוד אב עדיף, כמבואר במהר"ם שיק (או"ח סימן נט) שעשה של כיבוד אב אפשר דעדיף מעשה של וקדשתו, כדאמרינן בירושלמי (פאה פ"א).

ולא ביאר היכן מצינו זאת בירושלמי.

ויתכן שכוונתו להא דמבואר בירושלמי שכיבוד אב חיובו הוא גם משום פריעת חוב לאביו שהטיב עמו.

ופריעת חוב, קודם לשאר המצוות, כדי שלא יהא בבחינת רשע ולא ישלם.

עוד יש לומר שלכן יש להעדיף את אביו על הכהן, כיון שיש אומרים שוקדשתו הוא אסמכתא בעלמא כמבואר בתוס' בחולין (דף פז ע"א ד"ה וחייבו) וכן כתב הטור (יו"ד סימן כח).

אמנם המג"א (סימן רא סק"ד) מצדד לומר שהוא דאורייתא.

עוד טעם שיש לתת לאביו, שהרי כיבוד אב חמור יותר שהשווה כבודם לכבוד המקום, וכן המקללם חייב מיתה כמו המברך השם, משא"כ מקלל כהן.

כמו כן יש להביא ראיה שכיבוד אב חמור יותר מכבוד הכהן, דבהוריות (דף יג ע"א) מבואר שלגבי הצלה מהשבי, אביו קודם לכהן גדול, הרי שמוכח שכיבוד אב, גדול לגביו מכיבוד קדושת הכהונה.

ועוד שכהיום אין אנו בקיאים ביחוסי כהונה, ועל פי זה תירץ המג"א (שם) למה אין אנו מדקדקים כהיום לכבד את הכהן בכל דבר, ויעוין גם בשו"ת מהרש"ם (חלק א סימן ריד) בשם שו"ת מהר"י לבית לוי (כלל ד סימן כט) שסברא זאת חזי לאיצטרופי, שלא להקדים את הכהן עכ"ל הגריצ"ז שם, ותירוץ האחרון הנ"ל הוא כעין מה שכתבנו, וע"ש מה שדן עוד באביו ישראל ומיחו כהן את מי יכבד, וראיתי כעת עוד להג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א [חתן הגרשז"א] שדן בזה במאמר מיוחד { נדפס בכתב עת ת"מ כא, תשס"א, עמ' 372-373.

}, והכריע שבמקום שאין מנהג בסעודה שתליא ברשות הבעה"ב יש לו לכבד את אבביו, ועי"ש שאר פרטי הדינים שכתב בזה.

שאלה

ד) שאלנו את מרן שליט"א: מצות שמחת חתן וכלה האם הוא דוקא מהחתונה או גם מהאירוסין, האם מצוה לשמח זוג "מאורסים", והאם זוכה עי"ז לברכות רבות.

והשיב: מהנשואין.

אכן מצינו שיש שבת שמזמרים לו, עי' ביה"ל סי' קל"ו.

ועי' שו"ת אבני ישפה ח"ב עמ' ע"ב.

תשובה

מה שמזמרים לחתן בשבת שקודם הנישואין, ראשית כל י"א שכבר אז דינו כחתן, ואי"ז קושיא להוכיח על זמן האירוסין, ומ"מ גם אם אין דינו כחתן ממש אך בודאי שמה שכבר אז מזמרים אותו הוא מחמת הנישואין הקרבין, ובפרט ששמחתו בשעת הנישואין נקבעת ג"כ כפי שמחתו בימים הקודמים לזה, וכמו כל הדברים המצריכים הכנה.

וכמו"כ יעויין בחידושי אנשי שם עה"ת ס"פ פנחס שטעם זה הוא כדי שיבואו לברכו אז, ואינו דוקא כדי לשמח אותו { אח"כ הקשה עוד הנ"ל: 'ראיתי בפוסקי זמנינו דנקטו שא"צ שמירה'.

ואה"נ יש שכתבו כן, אבל יש שחלקו ע"ז.

וגם אם לעיקר סבירא לן שא"צ שמירה מ"מ יתכן שדינו כחתן לגבי שמחה.

}.

שאלה

ה) שאלנו את מרן שליט"א: הנמצא בלויה ויש הספדים, האם צריך משום כבוד הנפטר להקשיב להספדים, או שמספיק שרואים אותו בהספד ויכול לחשוב בלימוד.

והשיב: אין חייב.

וצ"ב כי בברכות דף ו' ע"ב איתא אגרא דהספידא דלויי, וברש"י שם כתב להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, "שיבכו השומעים".

וצ"ב, שם הכוונה שנשאר להם לפחות זה.

וקצ"ע משו"ע יו"ד שד"מ ס"א.

תשובה

הגרח"ק רק כתב שאין חייב.

אבל אה"נ מצוה להרים קול, וכן מצוה לבכות, וגם מי שא"א לבכות מצוה עכ"פ להצטער כמה דאפשר, אבל אין חיוב.

שאלה

ו) שאלנו את מרן שליט"א: האם אפשר לשלוח "משלוח מנות" מפירות שביעית.

והשיב: אסור אבל רק עד שיצא השיעור.

מה הפי' שיעור? שיש חיוב על כ"א לתת משלוח מנות ב' מנות לאדם אחד, ומה שמחוץ לחיוב הזה מותר.

תשובה

כנראה ביאורך הוא נכון, והנידון לחילוק זה כבר הובא בפוסקים, ועיין עוד במו"מ להלכה על חילוק זה בשו"ת מנח"י ח"י סי' נ"ז ושו"ת משנת יוסף ח"א סימן כז, ושו"ת חשוקי חמד מגילה דף כא ע"ב.

שאלה

ז) שאלנו את מרן שליט"א: שפיכת המים על ידיו בנטילת ידים, האם נאמר בו "מצוה בו יותר מבשלוחו" ועדיף שישפוך בעצמו, מאשר שאחר ישפוך עליו (ונפק"מ בזקנים).

והשיב: לא שמענו.

וצ"ב מ"ט.

תשובה

דמעשה מ"מ נעשית בגופו, וכמו שגם לבישה חשיבא מעשה בידים כל זמן זהוא עוד לבוש, כדמבואר בתוס' בשבועות ל' ב' ד"ה אבל, ועיין תוס' יבמות צ' ב', וא"כ כשנוטלין עליו חשיב מעשה בגופו גם אם אין הוא עושה השפיכה, וכמו"כ יש דעות בפוסקים שמצוה בו יותר מבשלוחו הוא רק במצוות מסיומות, כמו המהר"ח אור זרוע ועוד פוסקים, ועיין הערות הגרי"ש אלישיב רפ"ב דקידושין, ולכאורה לא מצאנו להדיא לע"ע פוסקים שכתבו שהוא בכל המצוות, אכן מהגרמ"מ קארפ שמעתי דפשוט שהוא בכל המצות, עיין רש"י קידושין שם, וכן שמעתי [כמדומה] מהג"ר אשר ווייס דג"כ לולי דברי הפוסקים הו"א שהוא בכל המצוות.

שאלה

ח) שאלנו את מרן שליט"א: במה שהחת"ס כותב: סגולה נפלאה להתפלל [בצד הצדיק] בתוך ד' אמות של צדיק.

האם ניתן ללמוד מזה לענין להתפלל "בבית כנסת" של הצדיק שלפחות נהיה "סגולה קטנה".

והשיב: עי' תוספתא רע"ז { ריש ע"ז.

}פ"א ה"ג.

מה מבואר שם, דהנה איתא שם שתצא לדרך עם הצדיק כי מלאכה"ש מלוין אותו, וכנראה חזינן דלא"ד בד"א, ובפרט די"א דכולא ביתא כד"א דמיא.

[לכאו' יש עוד ענין להתפלל באותו ביהכ"נ כי יש מושג מקום שצדיק התפלל שם ונענה עי' דרך שיחה עמ' נ"ג.

תשובה

בתוספתא שם מבואר שהיוצא לדרך יבדוק שיהא בסמיכות עם הצדיק ולא עם הרשע, על מנת שמלאכי השלום ילווהו ולא מלאכי שטן של הרשע, ובתלמוד ירושלמי סנהדרין פרק י: והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אדם שעבד ע"ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה וכו', וא"כ יש לראות שתעלה תפילתו בדרך ישרה עם תפילת הצדיק, ועיין עוד בזהר על הפסוק תפילה לעני, שתפילות כל ישראל עולים עם תפילת העני וממתינין לתפילתו, הנה יעויין בשל"ה מסכת תמיד פרק נר מצוה אות כ' מה שכתב בכ"ז, ובמקו"א נשאל מרן שליט"א כשיש אצל הצדיק צפיפות גדולה, ויכול להתפלל במקום תפילתו הרגיל ביישוב הדעת, האם להתפלל עם הצדיק או במקום תפילתו הרגיל, והשיב מרן שליט"א אצל הצדיק.

שאלה

ט) שאלנו את מרן שליט"א: בדולה ומשקה שאלתי את מרן שליט"א המוכר חמצו לגוי כמו שנהוג, ומצא חמץ בפסח, האם ישרפנו או שהוא גזל עכו"ם.

וענה לי מרן: "אין בזה גזל גוי".

(המוכר חמצו במכירת חמץ ומצא חמץ בחוה"מ איך ישרפנו, והרי גוזל את העכו"ם וענה לי מרן שאינו גזל עכו"ם) וצ"ע מ"ט הוא כן.

והשיב מרן שליט"א: כיון שחייב ואין נוטל.

מה הפי'? ומצינו דהפקעת הלואתו כשלא יודע לו מותר (חו"מ שמ"ח ב').

ועי' בחו"ש פסח עמ' ק"ג שודאי ראוי לשורפו ומצד חשש גזל עכו"ם יש להסדיר להתפשר עמו להרב המוכר ע"ז.

תשובה

יש לברר אם לא נפלה טעות במשלוח התשובה, מכיון שאירע לפעמים שבמשלוח נתחלפו תשובות לשאלות [כמבואר במנחת תודה], אך אי איתא שהכוונה היה לכך, אולי הכונה מכיון שע"פ הדין הישראל חייב לו את זה ואעפ"כ אין הגוי נוטל [וגם אין בכונתו ליטול], לכן בכה"ג לא חשיב גזל, וצ"ע.

לימוד זכות על המשתמשים במגבונים לחים סחוטים בשבת

שאלה

י) שאלנו את מרן שליט"א בזה"ל: דנתי כמה פעמים עם מרן שליט"א בענין מגבונים לחים סחוטים בשבת, ותשובה האחרונה שקיבלתי (שהבאנו מ"ב הל' יוכ"פ שאסור מחמת גזירה שמא לא יסחוט יפה) היתה "צריך עיון".

וחשבתי סברא חדשה ללמד זכות על המשתמשים.

שכתוב שבקטנים לא גזרו איסור שימוש בתרופות בשבת, והנה המציאות מוכיחה שאם לא מנגבים עם מגבונים לחים ונשאר קצת לכלוך צואה אצל התינוקות, נעשים להם פצעים וגירוי אדום בעור (והדברים מפורסמים), וא"כ הניגוב הוא למניעת חולי, ובגדר פסיק רישא, למניעת חולי, ובכה"ג לא נגזור [מגבונים סחוטים אטו אינם סחוטים], וצ"ע.

ואולי לפי"ז נאסור מגבונים לחים סחוטים לשאר שימושים, ונתיר לצורך תינוקות קטנים שהוי כמו לצורך רפואה שלא גזרו.

וצ"ע.

והשיב מרן שליט"א: יש לברר אם אין סכנה.

מה הביאור של התשובה, - כמדו' צריך להיות שאסור, כי אין בזה סכנה אם יהיו מלוכלכים קצת יום אחד בשבוע ואחכ ישים משחה.

תשובה

סכנה הכונה גם חולי שאב"ס.

ואמנם בגדול לא חיישינן לזה, באופן שהוא רק חולי אבר, אבל בקטן שאני.

שאלה

יא) שאלנו את מרן שליט"א: שאלתי פעם את מרן שליט"א, בענין החזקת תיק של טלית ותפילין בידו, כשהולך לבית כנסת האם באותה שעה יכול לברך ברכות השחר, או לא.

וענה לי מרן שליט"א שיש מקילים מכיון שהוא חפצא של מצוה.

(והבאתי זה בספר "דולה ומשקה" כמדו' לא נכון).

והעירו שדברי מרן שליט"א צ"ע משו"ע שם סי' צ"ו, שכתב שלא יחזיק תפילין בידו כשמתפלל ולא מקילים מטעם חפץ של מצוה.

רק אולי נחלק בין תפילין שדעתו עכשיו ללובשם, לתפילין שאין דעתו ללובשם, וצ"ע.

והשיב מרן שליט"א: תפילין מגולים ולא מכוסים.

מה הפי', אולי שכאן שנוטל תפילין בתוך כיסן אינו מפחד שיפלו כל כך כי הם מכוסים ומוגנים ובסי' צ"ו מדובר בתפילין מגולין שמחזיקן, ומה במ"ב סק"ד וסק"ה.

במ"ב סק"א כתב דה"ה פסוק"ד.

תשובה

אתה צודק בחילוק שכתבת, אמנם כמדומה שאינו לכל הדעות במ"ב שם, אבל ס"ל למרן לעיקר כחילוק זה.

שאלה

יב) שאלנו את מרן שליט"א: על הדסים תימנים כתב לי מרן שליט"א לא שמעתי, (בדולה ומשקה עמ' רכ"ד) והשנה חתם מרן שליט"א על כשרותם.

מה הביאור בזה.

והשיב מרן שליט"א: לא כולם שוין.

מה הכונה בדבריו.

תשובה

הכוונה שיש זנים שנבדקו ע"י מורי הוראה מוסמכים והוכחו ככשרים, אבל בסתם הדס הנמכר בשוקים בשם הדס תימני אין לו פשיטותא בזה.

שאלה

יג) שאלנו את מרן שליט"א: מי שבאמצע לימודו מוריד את הראש על הסטנדר לישון, האם צריך לסגור הגמ', או לא.

ואת"ל שלא, יש להסתפק בלומד בביתו, ובאמצע נשכב במטה לישון קצת, האם צריך לסגור הגמ'.

והשיב מרן שליט"א: על הסטנדר א"צ לסגור.

וצ"ב בישן כך הרבה זמן.

תשובה

ראיייתו ע"פ דרך הגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים יורה דעה סימן קסא וז"ל: מי שנתנמנם על הספר דרך לימודו, נסתפקתי האם צריך להקיצו שלא ישתמש בספר במקום כר לראשו, זכר לדבר בענין ברכת המפיל שצריך להקיצו עבור זה, או דילמא מאחר דהוה דרך לימודו הוי כצורך הלימוד.

תשובה, נראה דא"צ להקיצו, כיון דהוא דרך לימודו.

ועי' בפיוט "להחיותך בטללי שינה" בפירוש מר' יחיאל מפאריש, [פיוט לתפילת מוסף דיום א' דר"ה.

וביאורו: שהקב"ה מחיה מתים בקצף היוצא מפי הנופל בשינה על הספר לא'ו'נ'סו], והביאו הגרח"ק להלכה בתשובה אחרת [בלי ציון המקור], וה"ה לענינינו.

וראיתי ברשימות אחרות של שאלות ממרן שליט"א בע"פ: האם מותר לישון בבהמ"ד כשספרו פתוח.

והשיב מרן שליט"א: לא ראוי, אא"כ הוי זמן מועט.

ויש לדון ע"ד זה במה שיש שנהגו היתר להניח ע"ג הספר דברים שהם משתמשים בהם לצורך הלימוד, כגון עט, מחשב כתיבה וכדו', האם יש ללמד ע"ז זכות שנחשב דרך לימודו, ויל"ע.

ואמר לי הגרמ"מ קארפ שליט"א דבכל הני, כגון מניח עט או מחשב כתיבה, או 'דופק' על הגמ', בכל הני הו"ל כדרך הלימוד ואפשר להקל.

אבל עיין מה שכתב מרן שליט"א בשם החזו"א, בספר אגרות וכתבים ח"ב.

גדרי ההשתדלות בפרנסה

שאלה

יד) שאלנו את מרן שליט"א: נסתפקתי שגדרי ההשתדלות בפרנסה הוא בדבר שכיח, אבל אין חובת השתדלות בפרנסה בלא שכיח, אבל צ"ע כשהולך לעשות השתדלות לפרנסת חבירו, האם גם בדבר שלא שכיח יש להשתדל, שכאן הוא מ"ע של חסד, וצ"ע, (נפק"מ למשל, שאפי' אם אין חיוב לעשות ביטוח חיים וכיו"ב, על עצמו, אבל חבירו יש מקום לחייב).

והשיב מרן שליט"א: אם חבירו מבקש יש ענין.

מה המקור בלא שכיח אולי מיוסף.

תשובה

בשו"ת משנה הלכות חלק יג סימן כד האריך בענין שלילת ההשתדלות לצדיקים, ע"פ דברי הרא"ש בארחות חיים שכתב וז"ל, רצה באשר ירצה יוצרך שמח בחלקך אם מעט ואם הרבה והתחנן לפניו תמיד להטות לבבך לעדותיו ובשאר דרכך השלך על ה' יהבך.

ובתוך דבריו כתב וז"ל: וגדולה מזו כתב רבינו הרמב"ן עה"ת פ' אחרי עה"פ (י"ח ד') את משפטי תעשו וכו' ע"ש בא"ד וז"ל, ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם וחשב שם ג' מדרגות בעשיית המצות, שוב כתב מדרגה ד' והעוזבים כל עניני עוה"ז ואינם משגיחים עליו כאלו אינם בעלי גוף וכוונתם ומחשבתם בבוראם בלבד כאשר הי' הענין באליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו ובידוע ממנו בקבלה וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים, ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצות למען יאריכון ימיך למען תחי' והארכת ימים כי הלשון יכלול מיני החיים כולם, כפי הראוי לכל אחד ואחד עכל"ק ע"ש.

והנה ביאר לן דהכל תלוי בהכנת האדם לעבודתו כך מגיע לו ההשפעה מן השמים ויש זוכה ללא השתדלות כלל וכלל כרשב"י וחבריו.

וכמו אבותינו במדבר בירידת המן שלצדיקים בא המן עד פתח הבית ובינונים יצאו ולקטו והרשעים הי' במקום רחוק כמבואר בחז"ל, וכיוצא בזה.

ועל זאת יתפלל כל חסיד לזכות להיות מאותן המיעוט אכי"ר עכ"ל המשנ"ה, ומ"מ דבר פשוט הוא שכל מי שאינו צריך להשתדלות עדיף טפי, וכמו שהבאת ג"כ ממ"ש רז"ל על יוסף הצדיק, וא"כ ממילא כל מאי שאינו בכלל ההשתדלות המועלת א"צ.

וכתב החזו"א שעיקר אי"ז ההשתדלות החמרית, דלזה צריך רק קצת, והעיקר היא התפילה.

שאלה

טו) שאלנו את מרן שליט"א: לפי השיטות "שקברי צדיקים" אין מטמאין, איך הדין באדם רגיל (לא רשע ולא צדיק) שנהרג על קידוש ה', האם קברו מטמא, או לא.

והשיב: עי' סנהדרין דף מ"ז.

למה כונתו, אולי סוף ע"א, ובתחילת ע"ב.

"דהויא להו כפרה".

תשובה

נכון.

שאלה

טז) שאלנו את מרן שליט"א: מדוע הח"ח הרעיש שילמדו הכהנים קדשים, הרי כשהמשיח יבוא, יהיה תחיית המתים ויהיו כהנים ת"ח מכל הדורות.

והשיב מרן שליט"א: כולם יצטרכו לעבוד עבודה.

מה הפי' בדבריו ומה התשובה.

תשובה

התשובה היא שגם הכהנים בזמנינו יעבדו, ולא יכולו להתחיל בעבודה לפני שידעו ההלכות כראוי.

וללמוד את ההלכות לא יוכלו ביום אחד, אלא צריכים להתחיל כבר מתחילה.

מכתב שני מהנ"ל

א) שאלנו את מרן שליט"א: בזמן חז"ל כשירד גשם קודם ז' חשון היה צער שפוגע בהולכי דרכים, האם בזמנינו כשיורד גשם קודם ז' חשון צריך להצטער, או לשמוח, שהרי היום אין עולי רגלים.

והשיב מרן שליט"א: עדיין לא הוקבע זמנן.

מה הפי'? ולכן אין לשמוח כיון שזה עדיין לפני זמנם, ועדיין צ"ב.

תשובה

הכונה דאמנם לענין לשנות את התקנה לא משנים ממה שהיה בזמן תקנת חז"ל, אבל מ"מ אין ענין להצטער מכיון שאין בזה צער לע"ע בזה"ז כל עוד שלא הוקבע זמנן ואין עולי רגלים היום.

שאלה

ב) שאלנו את מרן שליט"א: האם יש איסור לשתות מים באמצע התפילה, למשל כשכבר בירך ושתה לפני התפילה וא"צ ברכה, ואוחז בפסוד"ז.

והשיב מרן שליט"א: לא.

וצ"ב מ"ש מהגדה של פסח דמצינו בביה"ל תע"ג ד"ה הרשות?

תשובה

ז"ל הבה"ל שם ע"ד השו"ע ס"ה, אם ירצה לשתות כמה כוסות, הרשות בידו, וכתב הבה"ל, וכ"ז בין הכוסות אבל אם מזג הכוס והתחיל לדרוש עליו בהגדה אינו רשאי להפסיק באמצע כ"כ הרמב"ן בהשגותיו וכ"כ הר"ן.

ומשמע מדבריו עוד יותר דאפילו לא התחיל עדיין בהגדה רק שמזג הכוס והכין עצמו לאמירת הגדה ג"כ אסור ובעל המאור מתיר בכל גווני וכ"כ התוס' בדף ק"ג דדוקא בהלל או בברכת אשר גאלנו אסור והמחבר סתם בסעיף א' כדעת הרמב"ן ואפילו לענין כוס של מצוה ומכ"ש בכוס של רשות עיין בביאור הגר"א שם ס"ק ד' עכ"ל.

ונראה שיש לחלק בין דבר שהוא חובה מעיקרו לבין דבר שמעיקרו הוא רשות (עיין שבת קי"ח ב'), אע"ג שלבסוף קבלו עליהם במנהג, אבל לא להחמיר עליו בכ"ז כבדבר שבחובה, ומ"מ צע"ק מכובע וחליפה שכתב בדעת נוטה ללבוש

לבקש עט מחבירו שבאמצע הלימוד.

שאלה

ג) שאלנו את מרן שליט"א: כשצריך עט, האם מותר לבקש מחבירו, שבאמצע הלימוד, או לא, ומדוע לא נחשב מבטלו באמצע לימודו וזהו מעשים בכל יום.

והשיב מרן שליט"א: מותר.

וצ"ע מ"ט, ועי' בארחות יושר בפרק על "ביטול תורה" בסופו מה נחשב דברים בטלים.

ועי' ג"כ בס' בתורתו יהגה (תשו' ל"ח) ששאל למרן שליט"א על מה שאמרו חז"ל כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, האם הוא דוקא כשעוסק בשיחה ממש, או שגם לדיבור אחד אסור להפסיק, והשיב מרן שליט"א: "לצורך יש להקל".

(ואולי זה גם מדויק ממילת "ועוסק" בדברי שיחה, ועי"ש בספר הנ"ל בעמ' פ'א הערה 11 ועי' דרך שיחה עמ' תק'ו (שעוסק לא"ד, וכן גם כתיבה חשיב פוסק)

דברי שיחה הכוונה דברים שאין בהם צורך, כמו המקרה באבות שאומר מה נאה אילן זה וכו', וכבר לפני שנים רבות שמעתי ממורה הוראה בירושלים להקל כששואל שאלה לצורך, דאי"ז דברים בטלים.

ועיין מ"ב סוף הל' בהכ"נ.

[וגיסי המופלג הג"ר יהודה בלומנטל האריך בכ"ז במאמר].

שאלה

ד) שאלנו את מרן שליט"א: המ"ב כותב (בסי' ס"ג סק"ה) שגם בק"ש של ערבית, לא יעמדו באמצע ק"ש, ולא הבנתי איזה טעם שהרי לב"ש בערבית "שוכבים", ומה יחששו העולם בזה שעומד.

(ולא מובן הב"י).

והשיב מרן שליט"א: לא פלוג.

והוא פלא? וכנ' הכוונה שלא יבואו לע"בשחרית וזהו לא פלוג.

עי' בב"י "ואם בלילה הוא אף כדברי בית שמאי לא עשה", ועי' דרכ"מ, ולכאו' כי לכו"ע מצותה בישיבה.

ועי' בלבוש "וכל שכן בקריאת שמע של ערבית שאין לו לעמוד, שאפילו בית שמאי אינם מצריכין לע"בערבית רק בשחרית מדכתיב ובקומך שפירושו שיקום, ואין כן בערבית: ובסדר רב עמרם גאון "והני לא סגי להו דלא עבדי כבית הלל אלא אפילו כדברי בית שמאי נמי לא עבדי.

דאי כבית שמאי בצפרא מעומד ברמשא מוטה, ואינון לא שנא צפרא ולא שנא רמשא מעומד, יש לך כסילות גדולה מזו.

שאלה

ה) שאלנו את מרן שליט"א: כשקונה אתרוג ויכול לקנות מהודר קצת ב100 ש"ח, והולך וקונה מהודר יותר ב200 ש"ח.

האם אין טענה עליו שיקנה במאה, ויתן המאה נוספים לצדקה, או לא.

והשיב מרן שליט"א: זה אינו טענה.

ויש לשאול מדוע זה אינו טענה, ועי' מ"ב סי' תרנ"ו סק"ו.

(בצוהר חי"ד עמ נ'ט שאלו למרן שליטא האם עדיף הידור מצוה ולתת כספו באתרוג מהודר או עדיף לתת הכסף לצדקה, וענה: בהידור מצוה עד שליש).

תשובה

איתא במס' בבא קמא דף ט ע"ב, אלא אמר ר' זירא: בהידור מצוה - עד שליש במצוה.

ופרש"י, בהידור מצוה עד שליש במצוה - שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה.

ומבואר מדינא דגמ' שאין כל חשש בזה במה שמהדר במצוה שהיה יכול לתת את הכסף לצדקה, ובפרט אם האדם בלאו הכי נותן חומש, שבזה א"צ להוסיף לצדקה.

ומ"ש הח"ח באהבת חסד [והובא ג"כ בדרך אמונה] שאם לובש מלבוש שרים ואינו צריך את הכסף לצרכיו יכול לתת גם יותר מחומש, מ"מ במצוה לא שייך לומר על האדם שהוא נוהג במותרות.

ויש להוסיף עוד, שיתכן שכונת השואל היתה דבצדקה מקיים מצוה גמורה, ומאידך גיסא בזה מקיים רק תוספת על המצוה, ויש לברר דמצות זה אלי ואנוהו היא מצוה בפ"ע, ועיין במעלות התורה במה שהביא מהגר"א ז"ל שאמנם התרי"ג הם העיקרים, אבל ההוראות והפרטים הם רבים מלסופרן.

ובלאו הכי ניחזי אנן, האם עדיף לעשות כמה מצוות או לעשות מצוה אחת בשלמות ובהידור, דרחמנא ליבא בעי ולא אפושי מתן השכר, וכ"א יראה מה חובתו.

שאלה

ו) שאלנו את מרן שליט"א: מי שנוהג לעשות הבדלה ואח"כ הדה"נ חנוכה, ומטעם תדיר.

צ"ע כשעובר בפתח הבית והנרות מוכנים שם כבר להדלקה נאמר שאין מעבירין על המצוות קודם לתדיר.

והשיב מרן שליט"א: לא נהגנו כן.

והנה בביה"ל כתב דעביד כמר עביד.

והחזו"א נהג להבדיל קודם.

ומרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל נהג כן שהביאו לו הנרות על פתח ביתו, וכשהגיע לביתו פגע בנרות תחילה והדליקן משום אין מעבירין על המצוות.

וצ"ב מ"ט?, ובאמת לכאו' משמע מכל הפוסקים דס"ל שקודם עושים הבדלה שאי"ז משנה אם עובר ליד הנרות.

תשובה

עיין שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' ט' שאם אין המצוה מוכנה רק צריכה עוד הכנה ותיקון, לא אמרינן אין מעבירין עכ"ד.

ומ"מ פעמים שגם כאן הנר מוכן לגמרי כבר ע"י בני הבית, ואולי באמת יש להזהירם שלא לתקן על מנת שלא להכין הנרות.

ואולי י"ל בעוד אופן, דאין מעבירין על המצוות הוא רק באופן שהמצוה עצמה מונחת לפניו, ולא שההכשר מצוה מונח לפניו, ואביא כאן ממכתב אחר שכתבתי לא' ששאל מ"ט אין מעבירין על המצוות בספר שנזדמן לפניו לפני ספר שרוצה ללמוד בו כעת, וכתבתי וז"ל, כמו"כ י"ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע"י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה"ג, וה"ה ס"ת לקרות בו, משא"כ ספר מודפס שאם היה יודע ע"פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי"ז החפצא של המצוה עכ"ל.

ובענינינו כ"ש היכא שאין השמן של הנ"ח באיסורי הנאה, דאולי מלכתחילה א"א לומר שהנר הוא חפצא של נ"ח כיון שיכול להשתמש בו גם להבדלה, [ולהשתמש להבדלה א"צ מדין אין מעבירין, מאחר שלא ייחד נר זה להבדלה ואין רצונו מעולם בכך].

והנה הבית יוסף אורח חיים סימן רצט כתב וז"ל, ודייק רבינו מדכתב ברוצה לעשות חפציו קודם שיבדיל על הכוס ולא כתב קודם שיבדיל בתפלה ועל הכוס אלמא כל שלא הבדיל על הכוס אסור במלאכה ואפילו אם הבדיל בתפלה עד שיאמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול וכן דעת הרמב"ם (פכ"ט ה"ו) שאע"פ שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל ויאמר המבדיל בין קודש לחול אך לא נתבאר בדבריו אם צריך לומר שם ומלכות אם לאו והרב המגיד כתב שהגאונים כתבו שאם התפלל והבדיל בתפלה יכול לעשות מלאכה ואין צריך לברכה אחרת ולזה הסכימו מן האחרונים ועיקר עכ"ל וכן כתבו ההגהות שם (אות ד) וכן דעת רבינו ירוחם בחלק (ב') [כ'] (ני"ב קב ע"ד).

ולענין הלכה כיון דהרמב"ם והרא"ש מסכימים שאף על פי שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה הכי הוה חזי למינקט אלא דסוגיין דעלמא דלא כוותייהו וכיון שהבדילו בתפלה עושין מלאכה וכדברי הגאונים והאחרונים וכיון דמידי דרבנן הוא שפיר דמי למינקט כוותייהו לקולא.

והיכא שלא הבדיל בתפילה נראה לסמוך על דברי רש"י שאומר המבדיל בין קודש לחול בלא הזכרת השם כיון דמידי דרבנן הוא וגם ספק הזכרת שם שמים לבטלה הוא עכ"ל.

ומ"מ יוצא שאפילו אם הבדיל בתפילה, אך מכיון שלא הבדיל על הכוס, וגם בודאי לא אמר בשם ומלכות א"כ אי"ז לכל הדעות, ועיין שעה"צ שם סקנ"א, וא"כ יש עכ"פ איזה הידור לענין שלא יהא אין מעבירין עיל המצוות, [ועיין ביה"ל סי' כ"ה ס"ו].

שאלה

ז) שאלו למרן שליט"א במתפלל אחרי שבועות במקום שנוהגים שלא לומר תחנון ולדעת החזו"א אומרים, וענה מרן שליט"א שיאמר בלי נפילת אפיים שאין ניכר, בהנ"ל, האם יאמר תחנון גם אחרי שהחזן אמר החצי קדיש, שיש שמועות מהחזו"א שאחרי קדיש אין אומרים.

והשיב מרן שליט"א: יאמר.

ועי' חוט שני ריבית בקובץ ענינים עמ' קלה (בטעה הש"ץ ואמר קדיש שוב אין לומר), וגם מרן שליט"א כתב לי (על יום רגיל) שש"ץ שאמר בטעות קדיש ודילג על תחנון לא אומרים תחנון אח"כ.

ואולי יש חילוק.

תשובה

כנראה שיש כאן סתירה בדברי מרן שליט"א, ואולי כונתו שהציבור אינם אומרים אבל היחיד יכול לומר, ויש כאן ב' הוראות אחת ליחיד וא' לציבור, ואולי י"ל דאם טעה לא קנסינן ליה אבל בדילג שלא כדין לא וצ"ע.

ואציין כאן מ"ש הגרשז"א [במכתבו שנדפס בעיון הפרשה] דבן אשכנז הנמצא בבכנ"ס ספרדי לא יפול על פניו אלא יאמר בלא נפ"א [וכמדומה שכ"כ באשרי האיש בשם הגריש"א], ואגב, גם לי הורה מרן שליט"א שבמקום שאין אומרים תחנון שלא כדין ישלים אח"כ, ומתוך השאלה שם לא היה ברור אם הכונה בתשובה להשלים רק תחנון או גם נפילת אפים.

שאלה

ח) הישן במיטה שאוסר אוכלים שתחתיו, כמה זמן צריך לישן כדי שיאסור, האם גם דקה אחת או רק חצי שעה.

והשיב מרן שליט"א: אפי' רגע.

צ"ב מה הביאור בזה? הרי אי"צ נט"י וא"כ אין עליו רו"ר, ושמא שורה רו"ר בכל שינה אלא שלענין אם נשארת בידים זה תלוי בחצי שעה ועיין.

תשובה

א"א לדמות רוח רעה מא' לחבירו, ובבית יוסף אורח חיים סימן ד מבואר שלמד ענין זה של שיעור שנת קבע מהזוהר שהביא שם ע"ש, וכתב ע"ד הזוהר הנ"ל, משמע בהדיא שכל שישן שיתין נשמי צריך ליטול שהרי כשישן שיעור זה קאמר דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא משמע דלא שאני לן בין ישן קודם לכן באותה לילה ללא ישן כלל וכיון דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא פשיטא שצריך ליטול ידיו כדי להעבירה שאף על פי שנטל ידיו להעביר הרוח רעה ששרתה על ידיו ראשונה מה יועיל לרוח רעה ששרתה על ידיו אחר כך עכ"ל הב"י, והיכא דאתמר איתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר, דאין אנו בקיאין ברוח רעה.

שאלה

ט) שאלנו את מרן שליט"א: מי שרואה שחבירו עושה מעשה מסוים, ולרואה יש ספק האם מעשה זה אסור או לא, האם מצווה במצות תוכחה לגשת ולומר לו שאולי זה אסור.

והשיב מרן שליט"א: אין חייב.

מ"ט? לכאו' אפי' ברבו אם זה ספק לך שזה אולי אסור דאו' או דרבנן זה גמ בעירובין סז עב ויו"ד רמ"ב כ"ב וצ"ע דמשמע שתמיד צריך, אולי כי בני אדם סתם מדמיין שאולי זה אסור.

הר' שוב? ועי' אשרי האיש ח"ג פי"ח א' בספק' יש לחייב מצד סד"א לחומרא.

תשובה

הנה זה פשוט שא"א להוכיח דבר על דבר שהוא עצמו אינו יודע שזה אסור, והדבר פשוט, ואם תמצא מי שמחמיר בזה יתכן שהוא דוקא באופן שדנו והכריעו גדולי הפוסקים שהדבר נחשב כספק ואסור לעשותו, או שהעובר עצמו אומר שידע שזה ספק, אבל בסתמא ודאי שא"א להוכיח, ובפרט שיש בזה מאידך גיסא חשש אונאת דברים שאסור לצערו מספק.

ומלבד זת מרן שליט"א מדבר למעשה, דס"ל כמדו' שכמעט א"א לומר דבר הנשמע היום, וכמ"ש במס' ערכין דף טז ע"ב, תניא, א"ר טרפון: (תמיהני) [תמה] אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך.

אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח עכ"ל.

שאלה

י) שאלנו את מרן שליט"א: האם הציבור שאומרים מודים דרבנן צריכים להמתין עד שיכלה אמן מרוב הציבור [שעונים על ברכת המחזיר שכינתו לציון].

והשיב מרן שליט"א: ראוי להמתין.

וצע"ג.

ואולי יש ליישב שתיקנו לומר מודים עם הש"ץ והש"ץ הרי צריך להמתין לרוב הציבור.

תשובה

לכאורה דבריך נכונים, אכן יש להעיר עוד ע"ז, דהרי ממ"נ אם הש"ץ לא התחיל, א"כ ודאי ימתין להש"ץ, ואם הש"ץ התחיל כבר, אמנם עשה שלא כדין, אבל כל עוד שיוצא יד"ח א"כ מצוה לומר עם הש"ץ, ומה זה קשור להציבור, ואולי המצוה על כל יחיד מן הציבור שלא להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי רוב הציבור.

ובכלל זה ג"כ שלא יאמר מודים דרבנן ששייך לברכה שאח"ז.

שאלה

יא) ראיתי בכתבי תלמיד כתב בשם מרן הגראי"ל שטינמן שליט"א שלא ממליץ לעבור למטפחת כי הנשים מתביישות בזה ועלולות אח"כ להתחרט.

מה הביאור? אולי כי התורה חסה על כבוד הבריות [אם לא במקום חשש איסור, ונקטי' שאין בזה איסור] או כי אם אינו בדרגא הזו אל לו לקפוץ ועי' באבן שלמה לרבינו הגר"א זיע"א (בפ"ד י') שלפעמים האדם מתחיל לילך בדרך הישר ואח"כ פורש מפני שקשה לו מאד והוא מתרעם שלא היה לו סע"ד.

אבל באמת הוא בעצמו קלקל במה שרצה לקפוץ בפעם אחת למדרגה עליונה עכ"ל.

וזהו "איוֶלת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".

תשובה

הגראי"ל שליט"א לא סובר מכל התעמולה שעושים כנגד הפאות, שהרבה מגדולי ישראל הלכו נשותיהם בפא"נ, וכפי ששמעתי ג"כ מנכדו המופלג רבי יהושע כהן שליט"א בדעתו, ואין ברצוני להאריך כעת בכ"ז וכתבתי הדברים במאמר נפרד.

שאלה

יב) שאלנו את מרן שליט"א: בברכת החודש של ניסן ידוע שאומרים "ולגשמים בעיתם" (והולך על החצי חודש הראוי לגשמים) האם רבינו שליט"א מורה לאחרונה שאין לאומרו

והשיב מרן שליט"א: כמדומה שאין לאומרו.

[עי' אשרי האיש בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שאומרים, וכ"כ באיש על העדה.

וקצ"ע טעם רבינו הרי אומרים "בעיתם" וא"כ מה הבעיה לומר זאת.

ובאמת באש"י כתב מרן שליט"א שאומרים, וכנראה מרן חזר בו, וצ"ב מ"ט.

(ואולי הטעם כדי שלא להרבות בבקשות בשבת עי' אגרות וכתבים דרך אמונה עמ' י'ז).

שאלה

יג) שאלנו את מרן שליט"א: בסעודת סיום, יש שמתחילים ליטול ידים, ואח"כ באמצע הסעודה עושים את הסיום, האם תחילת הסעודה נחשב סעודת מצוה

והשיב מרן שליט"א: אולי.

וצ"ב מ"ט רק אולי.

תשובה

יתכן שעיקר ספיקו של מרן שליט"א אינו בסתם סעודה שבעוה רק בשביל הסים, אלא בכגון שרוצה שהארוחה שלו תחשב סעודת מצוה, ולכן עושה סיום בסעודה, וכמו שנהג ג"כ הגר"א ז"ל [עיין בספר הגאון], וממילא כדי לאשוויי לסתם סעודה שם של סעודת מצוה יתכן שצריך מלכתחילה לעשות הסיום, וכמדומה שגם מנהג הגר"א הנ"ל היה כך ואינו תח"י לעיין בזה.

שאלה

יד) שאלנו את מרן שליט"א: כהן שרגיל להאריך בשמו"ע ומפסיד מלברך "ברכת כהנים", האם מורים לו שיקצר בשמו"ע כדי שיברך ברכת כהנים.

והשיב מרן שליט"א: ימהר.

וכ"כ בדעת נוטה עמ' רצ"ג ש"נכון שיקצר".

ועי' בביה"ל סי' רס"ח ד"ה מעומד.

ויל"ע מדוע בקדושה הרב כתב בדעת נוטה על העומד במודים [למשל] יתפלל כדרכו.

ובהערה שם ביאר שגם מי שמאריך יותר מכפי הדין מ"מ "רשאי" להאריך כרצונו.

וצ"ע מהביה"ל והרי כאן המעלה של קדושה הוא מ"ע מה"ת (גם אם אין חיוב להכנס לזה אבל הענין לעשות זה הוא ג"כ גדול אף שבגמ' כתוב הענין להאריך.

ומרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הורה [מחדב"נ הג"ר יוסף ישראלזון זצ"ל] שאין להזדרז ולמהר בשביל להספיק קדושה אם מאריך רק לפי הצורך ע"פ דין.

וצ"ב מדוע לברכת כהנים כתב מרן שליט"א שם אחרת [ואולי שם זה אחרי הרבה זמן של תפילה ולא כקדושה שאז צריך לקצר ממש].

וענה לי בר"כ דאו'.

וצ"ב ממ"ב קכ"ה ד' ואולי קדושה הוא מצוה קיומית.

תשובה

ברכ"כ הוא דאורייתא ממש, וקדושה אכן יש אסמכתא אך אינו חיוב דאורייתא, וגם בכהן יש פגם ואיסור כאשר הוא נמצא בבהכנ"ס ואינו נושא כפיו, ועל כן צריך להוציא עצמו מידי הא'ו'נ'ס.

שאלה

טו) שאלנו את מרן שליט"א: מי שצריך להתפלל מעריב, ומתחיל מהתחלה, עד שמו"ע בביתו, ואח"כ הולך לביהכ"נ לשמו"ע, ושומע ברכו בסוף התפילה, האם הוא לכתחילה.

והשיב מרן שליט"א: אין ראוי להפסיק, או "להפסיד" (-לא ברור הכת"י), וצ"ב מה להפסיק? אולי כי עי"ז הוא מפסיק הרבה זמן בין גאולה לתפילה וראוי שיתפלל כבר בביהכ"נ עיקר התקנה היתה כדי שיאמרו מיד אחר ברכו ברכות ק"ש ורק בדי' מי שאיחר שומע הברכו בסוף, עי' מ"ב סו"ס נ"ד.

תשובה

צ"ל 'להפסיד' שיזדרז לבוא ולשמוע כראוי, וכמו שהבאת במ"ב, וכמדומה שהמ"ב ג"כ ס"ל דהברכו של קריאה"ת אינו לכתחילה לצאת בו, והגרשז"א הוסיף ג"כ שכאשר שומע ברכו שלא במקומה כגון באמצע פסוד"ז יכוון שאינו שומע כסדרה כתיקונה כעת, שלא יצטרך להתחיל כעת בברכות ק"ש.

קרא פחות