פסח

בַּיִת/פסח/עַמוּד 4

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: י״ג בניסן תשפ״דב:

יהיה מותר בשופי רק בכמה תנאים, המבוארים להלן. והמקיל גם אם השמן קנולה התערב לטעם אין למחות בידו מחמת שיש אחרונים שהתירו כל תערובת (ובלבד שיקפיד על שאר מה שנזכר להלן). א) מצד שיש כאן רוב חלב שקדים, היה מקום להתיר ...קרא עוד

יהיה מותר בשופי רק בכמה תנאים, המבוארים להלן.

והמקיל גם אם השמן קנולה התערב לטעם אין למחות בידו מחמת שיש אחרונים שהתירו כל תערובת (ובלבד שיקפיד על שאר מה שנזכר להלן).

א) מצד שיש כאן רוב חלב שקדים, היה מקום להתיר אם התערב בדיעבד, כיון שקטניות אינו אוסר בתערובת, אבל אם השמן נעשה לטעם (איני מכיר המציאות בזה וצריך לברר) יש בזה מחלוקת האחרונים אם מתבטל, וכמו שהרחבתי בתשובה אחרת [ד”ה תבשיל שתבלוהו בתבלין של קטנית וכו’] האם דבר הנעשה לטעם מתבטל בקטניות או לא, ושהדעה המסתברת יותר להלכה שאין זה מתבטל.

ב) מצד השאלה של תערובת איסור לכתחילה הבאתי בתשובה אחרת [ד”ה מוכר שערות סוכר וכו’] דברי הלבושי שרד לגבי עיר שרובה ישראל שאם מוכרים שם דבר שהוא נטל”פ נחשב כנטל”פ לכתחילה ואסור כיון שנעשה לצרכם.

והנה הלבושי שרד מיירי רק לגבי עיר שרובה ישראל אבל לא בעיר שרובה גויים, ובזמנינו הנידון רחב יותר, מכיון שאם ההכשר יתנו הכשר על האריזה “ללא חשש קטניות” ממילא זה מיועד מעיקרא למטרת אלו שאינם אוכלים קטניות, ובאופן שהוא להדיא בשבילם פשוט שאינו מועיל, דהנה לענין דין מרחץ המרחצת בשבת בעיר שרובה גוים פשיטא שאם אומרים שחממו לצורך הישראל איזה משהו (נניח שהרחצה בהפרדה לצורך הישראל) זה לא יתיר על ידי שרובה גויים, דכל הנידון בסתמא דכי עבדי אדעתא דרובה עבדי, והרי הלבושי שרד מסתמך על הרעיון הנזכר בסוגי’ שם בדבריו.

וגם בלא כיתוב ע”ג האריזה, יש לדון בזה אם נניח שרוב אנשי המקום הם יהודים מבני אשכנז (ואיני יודע המציאות בזה) האם מי שאינו שומר תומו”צ יכול לטעון שלגבי שאר המצוות אמנם מחוייב אבל לגבי קטניות מכיון שאינו משתייך לציבור בני אשכנז השומרי תורה א”כ הוא יכול לנהוג כבני ספרד, ויל”ע בזה, וכדי להכריע בזה צריך אבחנה דקה מאוד, ולגבי בעל תשובה זה פשוט שיכול להצטרף לבני ספרד אם רוצה לנהוג כמותם לגמרי שהרי בהולך להשתקע מותר (עי’ או”ח סי’ תסח ס”ד ובב”י ומשנ”ב שם), ובב’ בתי דינים בעיר אחת (עי’ יבמות יד) מסתבר שנקרא הולך להשתקע, וזה טעם המנהג שאשה נוהגת כקהילה של בעלה מדין ההולך להשתקע, אבל במי שאינו נוהג כשום קהילה ופרק עול לגמרי יתכן שלא נחשב כהולך להשתקע ועדיין מחוייב במנהג הקהילה שיצא ממנה, בפרט אם מצד ההשתייכות המסורתית מחזיק עצמו כמסורת בני אשכנז.

אמנם אם אין השמן נועד לתת טעם במשקה ואין כיתוב על האריזה ללא חשש קטניות ואין רוב ישראל שם צאצאי בני אשכנז [וכתוב “כשר לפסח” סתמא] יש להתיר.

(ובמקרה שהייצור היה  למטרת שימוש לפני פסח, קצת בעייתי להעמיד במקרה זה כי ממ”נ אם אין השגחה על זה לפסח ממילא יש כאן שאלות אם מותר להשתמש לפסח, והוא נושא בפני עצמו ואכמ”ל, ואם יש השגחה לפסח חוזר הנידון דאם כתוב לאוכלי קטניות לכאורה סגי בזה שמיועד רק לאלו שאוכלים קטניות כדי שלא יהיה ביטול לכתחילה לאלו שאינם אוכלים קטניות, ומ”מ השימוש לא היה למטרת שימוש לפני פסח, ואם כתוב ללא חשש קטניות אז חוזרת הבעיה הנזכרת לעיל, ואפי’ אם כתוב “כשר לפסח” בלבד ג”כ ניכר שהייצור אינו מיועד בסתמא על דעת מטרת שימוש לפני פסח).

ג) לגבי הנידון אם שמן קטניות אוסר או לא משמעות הרמ”א והמשנ”ב סי’ תנג ס”י דשמן לא הותר אלא בהדלקה ולא באכילה, וגם לגבי שמנים מסויימים המופקים מזרעונים המנהג להחמיר (הגרשז”א הליכ”ש פסח פ”ד סי”ז והגריש”א קובץ תשובות ח”ג סי’ פא).

קרא פחות

ידפסחתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

לכבוד הג”ר מנחם יעקובזון ר”מ דמאור יצחק חמד על מה שכתב כ”ת להקשות וז”ל, כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו – הל’ כן נזכה לעשותו משמע דקאי על קרבן פסח, וצ”ע דא”כ מהו כאשר זכינו לסדר אותו הרי לא סדרנו ...קרא עוד

לכבוד הג”ר מנחם יעקובזון ר”מ דמאור יצחק חמד

על מה שכתב כ”ת להקשות וז”ל, כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו – הל’ כן נזכה לעשותו משמע דקאי על קרבן פסח, וצ”ע דא”כ מהו כאשר זכינו לסדר אותו הרי לא סדרנו קרבן פסח, ואם קאי על סידורא דליל פסח מה שייך כן נזכה לעשותו עכ”ל כ”ת.

תשובה כאשר זכינו לסדר אותו באמירה כך נזכה לעשותו, וזהו לשון סדר, עיין תענית כ”ז ב’.

קרא פחות
יצחקפסחתשובה
0
נשאל: כ״ח בניסן תשפ״דב:

הנה אם איסור הקונם יחול רק מכאן ולהבא פשיטא שכל עוד שלא הוציא הספר אין כאן איסור כלל על השימוש בספר, והנידון הוא לגבי אופן שהטילו את איסור הקונם למפרע אם מוציאים הספר אי פעם, אם יהיה אסור מעכשיו כבר ...קרא עוד

הנה אם איסור הקונם יחול רק מכאן ולהבא פשיטא שכל עוד שלא הוציא הספר אין כאן איסור כלל על השימוש בספר, והנידון הוא לגבי אופן שהטילו את איסור הקונם למפרע אם מוציאים הספר אי פעם, אם יהיה אסור מעכשיו כבר השימוש בספר שמא יוציאם אי פעם, או לא, ולהלן יתבאר.

ובאופן שהנדר הוא סתמא שנדרו לאסור באיסור קונם אם יוציא, לפי החילוק שכתב הר”ן בשבועות ריש דף יב מדפי הרי”ף, נמצא דלענייננו בניד”ד באופן שאמרו בסתמא יחול איסור הקונם רק מכאן ולהבא.

אולם הרעק”א ביו”ד סי’ ריג ס”ג סק”ד הקשה על הר”ן מדברי השו”ע שם סי’ רכ סכ”ג, עיין שם, ונשאר בצ”ע, ועל פי קושייתו מדברי השו”ע צריך לצאת לכאורה שגם באופן שאמרו הקונם בסתמא יחול למפרע כמו שאמרו מכאן ולהבא וקל להבין.

(והמדפיסים של הגהות הרע”א בסי’ ריג ציינו שם בקושייתו לסי’ רכ סכ”ב, וכן את דברי הרע”א בסי’ רכ השיתו על דברי השו”ע שם סכ”ב, והמעיין יראה שטעו ב’ פעמים, דקושייתו בסי’ ריג הוא מסי’ רכ סכ”ג וגם דבריו בסי’ רכ אזלי על דברי השו”ע בסכ”ג).

ולולי קושיית הרע”א הו”א דהתם בסי’ רכ שאני כיון שפירש עד ולא פירש מאימת לכך אמרי’ מעכשיו, ואילו הר”ן מיירי בשלא פירש עד אימת, אבל זה צ”ע לתרץ כן דהרי בשינה אם לא פירש עד אימת לא חל הנדר כמבואר בנדרים טו ע”א ובר”ן ותוס’ שם, אבל יש לומר דהר”ן לא מיירי בשינה דבשינה באמת לא שייך נדר בלא שיאמר עד, ובאמת גם הר”ן וגם הרע”א שהביא דבריו דייקו שלא לחלק בשינה בין אמר שלא אישן היום אם אישן למחר לבין אמר שלא אישן אם אישן למחר, אלא חילקו בין שלא אישן היום אם אישן למחר לבין קונם ככר זו עלי אם אוכל כיכר אחרת או אם אישן למחר, דאילו קונם עיני בשינה אם אישן למחר לא שייך כלל הנידון בזה שיאסור עצמו לגמרי משינה, ואילו לגבי כיכר החידוש הוא שבאמת להר”ן אינו אוסר עצמו מן הכיכר מיד אם אמר היום, והרע”א תמה על זה.

(והואיל דאתאן לדברי הר”ן שם אבאר שמה שסיים שם הר”ן וגבי גט וכו’ כוונתו דהרי גבי גט כיון שאם מת עכשיו לא יחול הגט היה צריך לפי חילוקו של הר”ן דבאופן זה יהיה כוונתו מעכשיו, וע”ז מתרץ דבגט יש סברא לאחר את הגט דבקושי מגרש ואמדינן לדעתיה וכו’).

עכ”פ מה שברור לכל הצדדים כאן דבאופן שאמרו נוסח הקונם שאוסר למפרע בודאי שיש כאן נידון שצריך לדון בו.

דהנה קיימא לן בסי’ ריג שם שאם אמר אדם קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אסור לישן היום שמא ישן למחר, כיון שאם יישן למחר לא יעבור איסור בשעת השינה אלא רק יחיל על עצמו האיסור למפרע, הלכך לא מזדהר בתנאי למחר ולכן אסור לו לישון היום כי אינו מוחזק כנאמן להזהר שלא יישן למחר.

ולכאורה לפ”ז יהיה אסור גם כאן להשתמש שמא יוציא אחר כך.

אולם יתכן לומר איזה חילוקים בין שם לכאן, חילוק ראשון דהרי שם כשישן למחר אינו אוסר עליו דבר לעתיד אלא רק למפרע, ובאופן שאוסר עליו דבר לעתיד אולי נזהר יותר.

אבל למעשה נראה ברור מהר”ן בשבועות שם שא”א לחלק כן, דהרי הר”ן שם הקשה בהא דנדרים עט ע”ב קונם פירות עולם עלי אם ארחץ, דמוכח שם בגמ’ לפי הענין שבינתיים מותרת עד שתרחץ, והוקשה לו דלמה לא תהיה אסורה מעכשיו שמא תרחץ, ותירץ דאם תרחץ תהיה אסורה רק מכאן ולהבא, ולהכי עכשיו עדיין לא נאסרה ברחיצה, אבל לא תירץ הר”ן דלעולם בינתיים מותרת ורק אין גוזרים ליאסר עליה בינתיים דנאמנת לומר דלא תרחץ והטעם דכיון שאם תרחץ תיאסר ודאי בפירות גם מכאן ולהלן ממילא אין כאן הסברא של בתנאה לא מזדהר איניש (וזה לכאורה אינו מוכרח מהגמ’ שם שאחר שרחצה לא נאסרה למפרע רק דמבואר שם שכל שאינה רוחצת לא נאסרה, ועדיין יש מקום לומר דהיינו רק אם גם לעולם לא תרחץ לא נאסרה בינתיים), כך היה מקום לתרץ, וממה שלא תירץ כן שמעינן דלא סגי במה שקיום התנאי מברר האיסור מכאן ולהבא בשביל שיאמר לנו מעיקרא שאין לחשוש שלא יזהר בתנאי זה, אלא אדרבה גם באופן שהתנאי מברר איסור מכאן ולהבא, עדיין חיישי’ שלא יעבור על הקונם שמא יקיים את התנאי ולא יהיה אכפת ליה שאוסר עצמו מכאן ולהבא דבתנאה לא מזדהר איניש בין אם אוסר רק לשעבר ובין אם אוסר גם להבא.

וכן מוכח דהאיסור הוא גם באמר קונם עיני בשינה היום ומחר אם אישן למחר, מהמקרה השני של קונם שאי את נהנית לי עד החג אם תלכי עד הפסח (והחג היינו לאחר הפסח), שבזה ג”כ אסורה מיד, כמ”ש ביו”ד סי’ רכ סכ”ג עי”ש, ואע”פ שבכל פעם שתלך ותיצור את הקונם עדיין היא אוסרת על עצמה את הקונם גם מכאן ולהבא (היינו מכאן ולהבא ביחס לזמן שנוצר הקונם), ואע”פ שאם תלך תאסור על עצמה בשעת הליכה מליהנות לו גם להבא, דהרי הליכה זו שעד הפסח אוסרתה עד החג שלאחר כן, א”כ חזי’ דגם תנאי שאוסרה להבא אמרי’ בתנאה לא מזדהר איניש, כלומר דהאיסור הוא גם אם בשעה שיוצר את האיסור האיסור נוגע גם לאותה שעה של יצירת האיסור אעפ”כ נאסר באיסור כבר מעיקרא מדרבנן שמא ישן למחר.

א”כ למסקנא חילוק הנ”ל אינו נכון לדינא.

אבל עוד יש לדון דשמא בענייננו אם חל עליו איסור קונם כבר עובר איסור בעצם מה שמוציא את הספר לצרכו, וממילא לא שייך לומר כאן את הסברא שבתנאה לא מזדהר איניש, דהרי כאן אינו רק תנאי אלא איסור, ובאיסורא הרי מזדהר איניש, ואפילו אם תמצא לומר שעצם ההוצאה עדיין אינו עובר בזה איסור קונם, ואולי תליא בנידון אם יש מעילה בקונמות, ולפי מה דקי”ל שיש מעילה בקונמות ה”ה דיש איסור בזה, וברמב”ם פ”ד מהל’ מעילה ה”ט לפו”ר משמע שיש איסור בנטלה על מנת ליהנות ממנה, וכן מוכח בנדרים לה סוף ע”א, וכן הוא בר”ן שם ד”ה ככרי, מ”מ גם אם נאמר דאין איסור בהוצאה עצמה, אבל במה שמוציא לצורך שימוש בזה ודאי נזהר שהרי ממ”נ מה שמוציא הוא לצורך השימוש והרי באופן זה לא יוכל להשתמש כיון שבהוצאה נאסר עליו בקונם, וא”כ הרי באיסורא מזדהר איניש שלא להוציא הספר לצורך שימוש, ויל”ע בכל זה.

עוד יש לדון מי יש בידו לאסור כאן בקונם, דהרי התורם אחר שכבר תרם אין לו שום בעלות ודעה על ממונו, כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רנא ס”ה ואו”ח סי’ קנג סי”ד, וציינתי גם בתשובה אחרת [ד”ה מי שהוא מתווך וכו’], ואם הגבאי אוסר בקונם, הא ניחא אם מעיקרא נתרם על דעתו, אבל אם לא נתרם על דעתו שאין לו רשות לשנותו לפי רוב הפוסקים ברוב המקרים [עי’ ש”ך על הרמ”א ביו”ד סי’ רנו והרחבתי בתשובה ד”ה מי שתרם כסף לבקשת חכם וכו’], א”כ מנ”ל שיכול לנדור, ואפי’ אם נימא שאין עליו איסור לגזור איסורים והגבלות על הכסף מאחר שהוא גבאי והוא לטובת הצדקה והרי זה לא נחשב שינוי בקדושה, אבל מנ”ל שיש לו דין בעלים לענין שהנדר יחול, ואמנם בפ”ק דגיטין אי’ שר”ע יזכה לעניים וכו’ וכן בפ’ השולח יתומים א”צ פרוזבול דר”ג אביהם של יתומים וכו’, אבל מהיכי תיתי שיש דין בעלים להחיל איסורי קונם, ושמעתי שיש מפוסקי זמנינו שחששו לקונם כזה, ויל”ע מנ”ל, ואולי חששו משום החלק שיש לגזבר בממון בשכר פעולתו וטירחתו,או שחששו רק במקום שנתרם על דעת אדם גדול שבזה יש יותר מקום לחוש שנתרם על דעתו [עי’ בתשובתי הנ”ל].

ועוד יש לדון דבתוס’ בנדרים טו ע”א הזכירו לענין מש”כ בגמ’ שם דבתנאה לא מזדהר איניש, כיון שרגיל בזה, וא”כ אולי כל הנידון דחיישי’ שמא יישן למחר הוא רק בדברים ששייך בהם התרגלות, כמו לישן שהוא דרך לישן, וכן לאכול כיכרו בגמ’ שם טו ע”ב שהוא דרך של אדם לאכול כיכרו (דיש להעמיד בכיכר שלו או עכ”פ שקיבל רשות לאכול), וכן גבי אם תלכי לבית אביך, שהוא דרך אשה לילך לבית אביה, ואף דבפסחים פז יש חילוק בין רדופה לשאינה רדופה, מ”מ אפשר דמ”מ דרך אשה לילך איזה פעם לבית אביה גם באינה רדופה, ולכן שלא תלכי עד הפסח הוא דבר נגד הרגילות, (וגם הר”ן בשבועות שם שדן לענין קונם פירות עולם עלי אם ארחץ, ודן על החילוק בין שם לכאן, מ”מ הוא רגילות ג”כ לרחוץ, ולכן יש עכ”פ צד לאסור בזה, וכן בגיטין פד ע”א דכו”ע מסכימים שם (גם רב נחמן דפליג עליה דרבא אליבא דסברת רב נחמן גופיה) בדעת רב יהודה (האוסר באופן של קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר כהדעה שנפסקה בשו”ע) שאם נתן גט לאשתו על מנת שתינשא לפלוני שאסורה להינשא לאחר שמא לא יגרשנה האחר ולא תינשא לפלוני, שם ג”כ דרך הוא שאשה אינה מתגרשת, ובפרט לפי סברא דרבא אחר זה שאין גירושיה תלויין ברצונה), אבל בניד”ד הרי הוא להיפך, שכן דרך הוא שאין אדם מוציא ספרים מבהכנ”ס, וגם עובר בזה כמה איסורים, א”כ מנ”ל שבזה יש לחוש שמא יוציא ספר, ואף אם נימא דמסתימת הפוסקים נראה שלא פסקו סברא כזו לומר דתליא ברגילות, וגם אם נימא דאין לדייק כן מדברי התוס’, אבל אכתי בדבר שאם יעשה יעבור איסור, שמא בזה לא אמרי’ דבתנאה לא מזדהר איניש.

הנה מאחר שהדבר תלוי בכמה נידונים, והפשטות הפשוטה שיש כאן איסור, הלכך ראוי ללמד לנודר שיראה להתיר נדרו, שלא יהיה חשש מצוה הבאה בעבירה לכל המשתמשים בספרים.

ולגוף מה שיתכן שתלו המודעה בלא שאכן היה שם נדר, ג”כ אינו טוב, דאפי’ אם יש צד שהותר שקר לתועלת באופן זה, יש כאן בעיה אחרת, שהאנשים מכוונים למעשה איסור שהרי לפי המודעה נמצא שאסור להם להשתמש בזה, והו”ל כאשה שנדרה והיפר לה בעלה ולא ידעה וכו’, וכ”ש שהמדקדקים במצוות ובמעשים לא ישתמשו בספרים מחמת זה, ונמצאת המודעה גורמת ביטול תורה.

 

השלמה לתשובה על בית כנסת שעשו קונם למי שמוציא ספרים מבית הכנסת אם ספריהם מותרים בשימוש

לגוף הסברא לחלק דדין קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר שהוא רק בדברים הרגילים יש לציין שבדברי השואל בשו”ת הר”ן ריש סי’ נא נזכרה סברא מעין זו בביאור הגמ’ שם שהוא נפק”מ לנידון אחר שנידון שם אלא דהר”ן שם למסקנתו דן לענין הנפק”מ שם באופן אחר ויתכן שלא נכנס לבירור סברא זו.

קרא פחות
בעלותגטכסףמדרשספריםעוברפסח
0
נשאל: י״א באייר תשפ״בב:

שאלה {בס”ד מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א, אחדשהוש”ת, הנה שאלה מצויה שנשאלתי כבר כ”פ בחג הזה והייתי שמח לשמוע את דעת כת”רו עליה. כידוע רבים וטובים עושים גם מכירת חמץ מלבד הנקיונות הביעור והביטול שלו. כעת השאלה מה הדין במי ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה להרה”ג רע”מ סילבר שליט”א,
אחדשהוש”ת,
הנה שאלה מצויה שנשאלתי כבר כ”פ בחג הזה והייתי שמח לשמוע את דעת כת”רו עליה.

כידוע רבים וטובים עושים גם מכירת חמץ מלבד הנקיונות הביעור והביטול שלו.

כעת השאלה מה הדין במי שמוצא חמץ גמור במהלך החג? והנה אם מוצא מוצר חמץ שבאמת יקר לו, הרי לשם כך עשה את המכירה ושפיר יכול לשמרו לאחרי החג ולא ייאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח.

אך השאלה נשאלת במי שמצא חמץ ישן – כגון שמצא מאחורי הארון ביסקוויט יבש או וופל ישן בתוך איזו פינה ששכח לבדוק בה וכל כיוצ”ב.

הרי מצדו – ודאי שאינו צריך לו וישמח לבערו, רק שלכאורה אם יבערו הרי שמערער לכאורה על המכירה כי באמת חמץ זה שייך לנכרי ואם מבערו אולי גוזלו ואולי בכלל מקלקל את כל תוקף המכירה?
מאידך, שמעתי פעם שבשטר המכירה עם הנכרי יש סעיף שמה שנקח מהחמץ – יתקזז עם התשלום של הנכרי, וממילא שמא חמץ זה שמבקש לשרוף יהיה בכלל סעיף זה?
יישר כח גדול על תשובתו המחכימה וברכת כל טוב סלה,
יהודה}

‏שאלה

יום שלישי י”ח ניסן תשע”ו

לכבוד הרב יהודה משה שליט”א

שלום וברכה

קבלתי את שאלתו הנאה, ויש כאן לדון הן מצד גזילה והן מצד שמכניס לרשותו דבר חמץ, וכמ”ש הבה”ל סי’ תמ”ו ד”ה בביתו וז”ל, כתב הריב”ש בסי’ ת”א מצא חמץ בר”ה אסור לו להגביהו דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו נמי אסור ע”ש טעמו ולא דמי להא דשרינן (לעיל בסימן ש”ח סי”ח) לסלק קוץ בשבת בכרמלית משום היזק רבים דקוץ הוא דבר הבלתי נראה משא”כ הכא לא שכיח הזיקא כהתם עי”ש והעתיקו הפוסקים דבריו עכ”ל, וא”כ אולי אין להגביה דבר שאינו שלו, ובשלמא המוצא חמץ בביתו שורפו, אך המוצא חמץ בביתו שאינו שלו הרי יש חשש שמגביהו.

והנה בשאלה זו של המוצא חמץ בביתו דן המקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד [להגרצ”פ פראנק] ואכן מסיק מצד גזילה שכיון שהחמץ הנשאר בבית הוא קנינו של הנכרי יתכן שאם מצא חמץ במועד לא נכון לשרפו אלא יצניענו עם שאר החמץ שמכר לגוי [ואינני יודע איזה שטר מכירה היה למקראי קדש ואם היום יש נוסח שונה, ויעויין בקצש”ע סי’ קי”ד סי”ג שהביא נוסח שטר מכירת חמץ בזה”ל, ואני מודה בהודאה גמורה שהשכרתי לו המרתף והחדר הנזכר לעיל, והקניתי לו כל המטלטלין הנזכרים לעיל בכל מיני קנינים המועילים, באיזה מהם שיהיה הקנין חל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה בלי שום טענה ומענה.

ורשות בידו לעשות בכל הנזכר לעיל ככל חפצו ורצונו.

למכור וליתן במתנה ולהשכיר בלי שום מוחה.

וכן יש רשות בידו ליקח מיד כל הנזכר לעיל לביתו.

ואף אם ישאיר אותם כאשר המה שמה מעתה הכל הוא באחריותו של הקונה, ואין עלי שום אחריות ואפילו אחריות אונס, ונתתי לו דריסת הרגל דרך חצרי ודרך ביתי, לילך להמרתף ולהחדר הנזכר לעיל המושכרים לו.

וכן אם ירצה בתוך משך ימי השכירות למכור מהמטלטלין לאיש אחר לכל הבאים מדעתו.

לכולם יש להם דריסת הרגל, גם מסרתי לו את המפתחות מן המרתף ומן החדר הנזכר לעיל.

נעשה בכל אופן היותר מועיל על פי דין תורתנו הקדושה ועל פי נימוסי המדינה.

י”ד ניסן תרל”ד.

ראובן ב”ר שמעון עכ”ל.

ובזה לא נזכר תנאי כזה, וכן בנוסח שטר מכירת חמץ בח”ס ליקוטים קובץ תשובות סי’ ט”ז בשם ר”נ אדלר לא נזכר תנאי כזה.

ואמנם בזמנינו יש המוסיפים תנאי כזה, ויעויין באול”צ ח”ג פ”ט הערה ד’ מה שדן בהשלכות של תנאי זה].

אכן השבט הלוי זצ”ל בח”ח סי’ קט”ז אחר שדן בכל האפשרויות העומדות באופן זה שמצא חמץ של גוי בביתו בפסח, כתב וז”ל, וגם אם רוצה לשרפו במקומו אני מסופק עכ”פ אם שייך כאן נזק גוי, או גזלת גוי דלפי הנהוג אם דאנו מחשבים קנין זה דחמץ קנין גמור ואסור לבטלו בכללו וכיו”ב מכ”מ פשוט דלפי המציאות אין דעת הגוי להנות ממש מן החמץ אלא דעתו לקנותו כהלכה, ולהיות מוכן לחזור ולמכרו כהלכה לישראל, וגם אם נתן הגוי כסף ע”ז שיקבלו בחזרה אם לא יקנה מכ”מ שריפת חתיכת חמץ וכיו”ב שמצא הישראל בפסח לא יגרע מאומה ויקבל אותו סכום כסף בין ישנו חמץ זה הנמצא או אינו, ובפרט כיון דהגוי לא ידע כלל מזה, ואין זה ענין כלל לענין גוי אינו מוחל אפי’ פחות משוה פרוטה שהעיר כ”ת דהתם עכ”פ גם פחות משוה פרוטה גורם לו נזק, וישראל מוחל וגוי אינו מוחל, משא”כ הכא דאינו ניזק בזה כלל ע”פ רוב וכיון שלא גורם לו נזק, א”כ גם בשל גוי שייך כעין מחילה, ופשוט דזה אהני רק לענין דיעבד כה”ג שצריך לשרוף וגם שרף, לא לקחת ממנו לכתחלה אפי’ דבר קטן שמכר לו וזה פשוט.

ולמעשה כתב, מכ”מ אם אין רוצים לסמוך ע”ז שכתבתי בעניי דרך צדוד הלכה, ראוי לסמוך על דרך השני’ להגביהו ולהכניסו לרשות גוי הנמכר בלא”ה עכ”ל השבט הלוי.

וכן דן שם בח”ו סימן נג עוד וז”ל, [ודבריו שם הם תשובה על דברי הרב הכותב בקובץ מבית לוי ח”ט תשנ”ו עמ’ קנ”ט ואילך], “שוב העיר כב’ ממש”כ הבה”ל או”ח סי’ תמ”ו בשם הריב”ש סי’ ת”א לענין ליטלו להגביהו ע”מ להכניסו לחדר שהחמץ שם דגם אי אין דעתו לקנותו נמי קונהו בהגבהה, ושוב כ’ כב’ דיש לחלק דהתם איירי בחמץ של הפקר אלא דכ’ דקשה לחלק בין חמץ של הפקר לשל אחר כיון דבלא”ה אין דעתו לקנותו – הנה המעיין בריב”ש יראה שיש מקום לחלק, דדברי הריב”ש אינם כהילכתא בלא טעמא אלא דבחמץ של הפקר כיון דלולא איסור חמץ הפקר מסתמא קונה דזוכה מן ההפקר גם הכא עובר אעפ”י שמצד איסור חמץ ודאי אין דעתו לקנות – משא”כ בחמץ של אחרים שיש לו בעלים דגם לולא איסור חמץ אין דעתו ויכלתו לקנות.

ובדרך זה גם בשל הפקר אינו עובר מה”ת כיון דסו”ס איסור חמץ מעכב רצונו לקנות”.

“ומש”כ כבודו נ”י – דנפלא בעיניו מש”כ הביה”ל דפתח דעובר מה”ת וסיים לחלק בין גחלת וקוץ בר”ה והכא בחמץ בר”ה דהכא מינכר והכא לא מינכר, וכ”ת הפליא דכיון דפתח באיסור תורה ליכא שום סברא רק הכא מה”ת והכא דרבנן כמבואר בריב”ש.

הנה אין הצדק אתו דהבה”ל הכי כוונתו ג”כ רק מקצר בלשונו ומש”כ ואפילו אין דעתו וכו’ – ור”ל כדרך השני של הריב”ש דכיון דאין דעתו לקנות אין עובר מה”ת מכ”מ איכא לחלק בין זה לקוץ בר”ה.

ומש”כ כב’ לדחות דעת הסוברים שיכול להגביהו ולדעתו אין עצה רק לאבדו במקומו – או להגביהו ע”י גוי – בודאי ע”י גוי עדיף אבל אם זה בלתי אפשרי העיקר לענ”ד דיאמר בפה מלא שאין דעתו לקנותו ויגלה דעתו במפורש ובכה”ג העיקר – דגם בחמץ מהני – דהרי הפוסקים גם גבי חמץ מלאים דאיסורא לא ניחא לי’ דליקני ועיין או”ח סי’ תמ”ח ס”ב בפוסקים ועוד ויעשה כל טצדקי שלא ליגע בחמץ עצמו” עכ”ל השבט הלוי שם.

וכעת ראיתי עוד בחוט שני (שבת ח”ב עמ’ שט”ז קובץ ענינים סי’ ט”ו) מהגרמ”מ לובין בשם הגרנ”ק שליט”א, וז”ל, המוצא חמץ בפסח איתא בשו”ע סי’ תמ”ו ס”א ביו”ט כופה עליו כלי ובחול המועד שורפו, נראה שאם עשה מכירת חמץ לגוי כנהוג ומצא בפסח חמץ ודאי ראוי לשרפו ולא לסמוך על המכירה, שלא כדאי לסמוך על המכירה שאולי חסר קצת בסמיכות דעת במכירה וכו’, ומצד חשש גזל עכו”ם יש להסדיר עמו להתפשר להרב המוכר ע”ז עכ”ל.

לסיכום ענין זה הוא נידון בפוסקים, והגם שנחלקו בזה המקראי קדש והשה”ל, גם במקראי קדש לא הכריע בודאות להחמיר, וגם השה”ל עצמו שם בח”ט אין ברור אם כונתו שיסמכו עליו למעשה להקל לשרוף.

ועל כן הנוהג מכירת חמץ מעיקר הדין ואינו מבער את כל החמץ שברשותו אפשר להגביהו ולהניחו היכן שנמצאים שאר דברי החמץ מכיון שאין לו מה להפסיד בכך, [שדברי הריב”ש לא שייכי הכא כמ”ש השבה”ל], אבל מי שאינו מוכר את חמצו לגוי ונוהג לקיים את המכירה מספק אחר שכבר מבער את כל חמצו, הנה כעת יזדקק לסמוך על המכירה, שהרי אם אינו סומך על המכירה בודאי שצריך לבער, ואולי יש לחלק כאן בין גלוסקא יפה לבין פירורין מכיון שעל פירורין נראה בגמ’ שאין חשש שלא מועיל הביטול בזה, ובזה לא היה צריך כלל לבוא למכירה [וע”ע מה שכתבתי אמש בשם הגרש”ז אוירבך בענין פירורין], ורק בגלוסקא יפה חיישינן שלא מועיל הביטול עכ”פ כעת כשמוצא, ובזה בודאי צריך לבוא למכירה על מנת שלא יחשב כמי ששהה חמץ ברשותו בפסח, ובזה אם יש סעיף בשטר המכירה כדיני התנאים באופן המועיל שמה שישתמש בחמץ לא נכלל במכירה [או שכעת יבקש רשות מהגוי לשרוף], הרי יכול לשרוף בכל גוני, אך באם אין לו האפשרות לשרוף כעת ברשות הגוי בזה נכנס לב’ צדדים, או לסמוך על השה”ל ולשרוף, או להשהות את החמץ בביתו היכן שמוכר את החמץ ולסמוך בזה על המכירה.

קרא פחות

גויגזילהדרבנןהפקרחמץכסףמחילהמשהעוברפסחקטןשבתשטרתשובה
0
נשאל: כ״ט באב תשפ״הב: , , , , , , , , ,

אי’ בגמ’ ברכות נג ע”ב דאין מחזרין על האור במוצ”ש כדרך שמחזרין על המצוות, והו’ בשו”ע או”ח סי’ רחצ ס”א, ויש מקום לומר דכל שכן בזה שא”צ לחזר אבל אם רוצה לחזר יחזר ותבוא עליו ברכה ובלבד שלא יבטל מלימודו ...קרא עוד

אי’ בגמ’ ברכות נג ע”ב דאין מחזרין על האור במוצ”ש כדרך שמחזרין על המצוות, והו’ בשו”ע או”ח סי’ רחצ ס”א, ויש מקום לומר דכל שכן בזה שא”צ לחזר אבל אם רוצה לחזר יחזר ותבוא עליו ברכה ובלבד שלא יבטל מלימודו לכך שלא לצורך.

ועי’ ארחות רבינו ח”א עמ’ צד שאשתעי הגריי”ק שלפני כמה שנים לקח את ילדיו לרמת גן לאחד הגנים ששם נמצאים קופים וברך איתם את הברכה משנה הבריות עכ”ל, אך עדיין לא נזכר להדיא בדבריו שזו היתה המטרה לקחתם לשם או שזו הי’ המטרה היחידה, ומ”מ א”א ללמוד מזה לאדם פרטי שמבטל כדי לברך, דמה שמברך עם הקטנים יש בזה מצוות חינוך ללמדן ולחנכן במצוות ואפשר זה חמיר מעצם הברכה עצמה לענין ביטול תורה.

והגרח”ק (כל משאלותיך עמ’ שכח) אמר היינו הולכין לגן חיות לומר ברכה כגון על הקוף ברכת משנה הבריות, ומשמע שלא תפס כן רק כמצוות חינוך, ויתכן דבמצוה חביבה ונדירה יכול לבטל תורה לזה גם כשאינו חיוב.

ואולי יש ליתן סמך קצת לחזר על ברכה נדירה דבשו”ע שם כ’ די”א שבמוצאי יו”כ מחזרין עליו, ועי”ש הטעם לזה בנו”כ שם ובמאמ”ר מה שהאריך בזה, ואולי מעין זה י”ל גם כאן, אבל לא דמי ממש דשם הוא קבוע לאותו הלילה, ועי’ בלבוש דלדעה זו שמחזרין על האור במוצאי יו”כ שיעור החיזור הוא כמו בחיזור על הכוס, ומשמע דחיובא הוא, ואין ראיה לניד”ד כלל, אם כי דברי הלבוש מחודשים דבמקור הדברים בראב”ד לא נזכר שהוא חיוב אלא דאיכא למימר דמיהדר וכמ”ש בשו”ע.

ולפי הטעם שהובא בב”י שם בשם הראב”ד נמצא דהחילוק הוא שאור של כל מוצ”ש הוא ברכות הנהנין ואור של מוצ”ש הוא ברכת הודאה ועל הודאה מחזרין, ולפ”ז א”ש ההולכים לגן חיות כדי לברך על החיות.

ועי’ עוד בפתח הדביר באו”ח שם שהאריך בהא דאין מחזרין על האור דדוקא טורח מרובה אין מחזרין, דר”ל דאין בזה חיוב כמצוות עשה לענין שצריך לטרוח בזה הרבה, ויש להוסיף דזה פשוט ברוב מושבות בני ישראל שהולכים לקנות צרכי הבדלה או לקטוף בשמים מן ההפקר וכיו”ב, (אע”ג דגם על הבשמים אין מחזרין כמ”ש הרא”ש פ”ח דברות ס”ג ועוד כמה ראשונים ופוסקים), ועי’ ערוך השלחן סי’ רצז ס”ז ותשובות והנהגות ח”ב קלד ועוד.

יש לשים לב די”א שמברך רק פ”א בחייו ברכות אלו על מינים אלו (דעת הראב”ד בב”י סי’ רכה וט”ז שם, עי’ משנ”ב סקכ”ט, וראה יוסף אומץ למה”ר יוזפא סי’ תמד) והמשנ”ב סק”ל נקט בשם הא”ר שבפעם השניה לאחר ל’ יום יברך בלא שם ומלכות וכ”ה בכה”ח (ס”ק נא וס”ק סה) וגם אם ראה פיל או קוף אחר אינו חוזר ומברך על פיל או קוף אחר (עי’ משנ”ב שם ע”פ המג”א וה”ה לענייננו).

ומ”מ אם ראה פיל משמע דחוזר ומברך על קוף וכן ע”ז הדרך דהרי אטו בחדא מחתא מחתינהו, [וכן מוכח ביוסף אומץ שם דהוה פשיטא ליה דבר זה עי”ש ודוק], ועכ”פ זה כמעט מוכרח בלשון המשנ”ב שם דהנידון לגבי כושי הוא רק אם ראה כושי אחר אבל לא אם ראה אדם אחר שמברך עליו אותה הברכה.

ומי שראה בקטנותו ולא בירך עי’ בתשובות אחרות שהרחבתי בדברי הפוסקים בזה במי שלא בירך תוך ל’ אם כשרואה אח”כ צריך לחזור ולראות (עי’ מג”א סי’ רכד סק”ג ובמשנ”ב שם וציינתי כמה מ”מ בדעות בזה בתשובות אחרות), וכן לגבי קריעה ציינתי בזה באיזהו מקומן, כשראה ולא קרע ושוב ראה תוך ל’ יום, ובפשוטו הנידון תוך ל’ לא עדיף מהנידון דידן בדכוותה כשראה אי פעם בקטנותו בחייו, מ”מ כאן בניד”ד צל”ע דלכאו’ גם אם הוא ס”ס מ”מ גם ס”ס ברכות להקל כמ”ש המשנ”ב ס”ס רכד בשם האחרונים, אבל אם נימא דדעת הראב”ד יחידאה מ”מ במקום ס”ס אפשר דלא מצרפי’ יחידאה, עי’ מש”כ במשנ”ב לענין לולב יבש.

ועי’ בשו”ת ערוגת הבושם או”ח סי’ לט מה שדן שם שאין ראוי ללכת לאצטדיונים וקרקסאות כדי לברך משנה הבריות, מכח הרבה מאמרי חז”ל בגנות דבר זה (עי’ ע”ז יח ע”ב ועוד), ומ”מ י”ל דאם הולך למקום שאין שם אצטדיון וכיו”ב אלא קוף בכלוב אין זה בכלל האיסור, ואם מתעכב שם לראות מיני חיות אחרות הוא כבר נידון בפני עצמו אם הוא מותר או לא, והחיד”א בספרו מדבר קדמות מערכות ב’ אות כב הזכיר שהיה בגן חיות וכ”כ בספרו מעגל טוב עמ’ לב, ועי’ תהלות חיים ח”ב דף קפג על בעל הדברי חיים וכן הובא על עוד שהיו בגני חיות (עי’ אוצר הלכות ח”ג עמ’ שיד מה שהביא בזה), מ”מ אפשר שנזדמן להם להיות שם או שהלכו למנוחה וכיו”ב ומ”מ זה קל ממקום קרקסאות של גויים [וכבר בקב הישר פ”ב כ’ לגבי חיות טמאות דמותר לראותן אך לא להתבונן בהם].

לסיכום אין לפקפק על ההנהגה ללכת לראות קוף כדי לברך עליו ויש גדולים שנהגו בזה משום חביבות המצוות (ואין הנידון בזה לענין ללכת להנאתו או להתעכב בגן חיות או לטרוח הרבה בנסיעות וכיו”ב).

קרא פחות
איסוראמונהביקורתבירור הלכהבעלי חייםבריאות הנפשברכהגילוי עריותגמראדעות שונותדתידתייםהיתרהלכההלכותהלכות יומיוםחגחגיגהחגיגותחגיםחובהחוויות דתיותחושביםחינוךחרדיחרדיתחריגיםט"ו בשבטטבעטיוליםטקסיםיישוב ערךימי טובישיבהישיבתמושגים חרדיים.מותרמנהגיםמקרים מיוחדיםמשנהמשנה הבריותנושאים דתייםסוגיות הלכתיותעיסוקענייני ברכותענייני הלכהענייני הלכות חגים.ענייני משנהעניינים דתייםערךערכיםפילפסחפסיקהפסיקות הלכתיותפעילות משפחתית.פרשנות גמראצמחונותקוףשבתשורשים דתייםשיטות הלכהשיטות פוסקיםשמחהשער מושגיםתורהתלמודתפיסות דתיות
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה {בס”ד לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א שלו’ רב וכו’ א. האם לברך את הברכה ביום שב”ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות. או עדיף כבר ביום ראשון. האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א
שלו’ רב וכו’
א.

האם לברך את הברכה ביום שב”ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר)}.

{ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר}?

{ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות}?

{לתשובת הרב אודה מקרב ליבי
הקטן אהרן}

תשובה

בע”ה מוצ”ש פרשת תזריע ב’ ניסן התשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

א.

האם לברך את הברכה ביום שב”ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר).

א.

הנה בגמ’ ובפוסקים לא נזכר ענין או איסור שלא לברך ברכת האילנות בשבת, אכן הגאון רבי חיים פלאג’י בספר מועד לכל חי סימן א’ אות ח’ הביא שמנהג קושטא לברך ברכת האילנות אפילו בשבת ויום טוב, אך באיזמיר לא נהגו לברך בשבת.

וכתב שבאיזמיר כנראה נהגו כן משום שהיה מנהגם לצאת מחוץ לעיר לברכת האילנות והוי מחוץ לתחום.

אך אעפ”כ כתב לפקפק על מנהג קושטא משום חשש שמא יטלטל את האילנות ושמא יתלוש.

והביא דבריו בכה”ח בסימן רכ”ו אות ד’.

אולם הגאון רבי חיים פלאג’י גופיה בשו”ת לב חיים ח”ב סימן מ”ד כתב להתיר לברך ברכת האילנות בשבת, וכמו שמותר להריח הדס מחובר בשבת, ולא חיישינן שמא יתלוש, כמבואר בשו”ע סימן של”ו סעיף י’, ע”ש.

וצ”ל דגם אי חיישי’ שמא יעלה ויתלוש מ”מ א”א לגזור ע”ז, דאין לך אלא מה שגזרו חכמים (עיין שו”ת עשה לך רב תשובות בקיצור סי’ ט”ז), וכ”ש דשרי להדיא כמו שהביאו בלב חיים שם ובעוד אחרונים את דברי הגמ’ במסכת סוכה (לז ע”ב), אמר רבה, הדס במחובר מותר להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו.

מאי טעמא, הדס דלהריח קאי אי שרית ליה לא אתי למגזייה, אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה.

ופירש רש”י, הדס אף כשנתיר לו להריח בו במחובר לא יבוא לתלוש, שהרי גם במחובר מריח בו יפה.

אבל אתרוג שעומד לאכילה, כשיבוא להריח בו בשבת יש לחוש שמא ישכח ויתלוש כדי לאוכלו, ואפילו אם יאכל ממנו במחובר הרי אין לך תולש גדול מזה ע”כ.

וכן פסקו הרמב”ם (בפרק כא מהל’ שבת הלכה ז).

והטור והשלחן ערוך אורח חיים (סימן של”ו סעיף י).

אכן ראיתי מי שנקט דהר”ח פלאג’י חזר בו [קובץ מבית לוי פסקי הלכות ל חודש ניסן – ברכת האילנות הערה ב’].

ותמוה דהרי מהיכי תיתי לאסור דבר כזה שלא נזכר לאיסור בגמ’ בפרט שנזכר בגמ’ להתיר, אלא העיקר כנ”ל דמעולם לא היתה כונתו לגזור אלא רק שאין ראוי להנהיג בציבור לצאת לברך ברכת האילנות כשיש חשש שע”ה יבואו לתלוש ויצא שכרן בהפסדן, אך לא היתה גזירה בזה, ובלב חיים מיירי מצד הדין.

והנה בכה”ח שם הוסיף שלדברי המקובלים שכתבו שעל ידי ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח, יש עוד איסור נוסף דבורר, ועל כן אסור לברך ברכה זו בשבת ויו”ט.

וכן עמא דבר.

עכ”ד.

ובקובץ מבית לוי בהערה שם כתב שדברים אלו הם דברי פלא, אך למעשה מ”מ נוהגים שלא לצאת בשבת, וכן נקט שם בפנים שכשר”ח בשבת יוצאים ביום ראשון.

וכן בשו”ת בצל החכמה חלק ו סימן לז כתב שדברים אלו נפלאים בעיני לא זכיתי להבינם, והוסיף שם אח”ז, וכן נלענ”ד נכון שאין מקום להך חששא ע”ש מה שדן בכ”ז באריכות כדרכו.

וכן בשו”ת אול”צ (ח”ג פ”ו ס”ה) תמה וכתב, יש לדון בדברים אלו.

שהרי כידוע על פי הקבלה אנו מבררים ניצוצות בכל יום על ידי מעשינו תפילותנו ואכילתנו, (ראה שער טעמי המצוות לרבנו האריז”ל פרשת עקב ועוד), וגם בשבת כן, ומדוע לא חיישינן לאיסור בורר.

אלא שכבר כתב הבא”ח בספר לשון חכמים ח”א סימן ב’ שבשבת ויו”ט אנו מבררים בעולם האצילות, ובירור זה נקרא אוכל מתוך אוכל דשרי, ע”ש.

וכן כתב בספרו סוד ישרים ח”א סימן ד’ בשם הרש”ש, ע”ש.

וא”כ יש להסתפק אם הבירור שנעשה על ידי ברכת האילנות כפי שכתבו המקובלים, (ראה בספר מורה באצבע להחיד”א אות קצ”ט ובפתח הדביר סימן רכ”ו אות ב’), אם הוא ברירת אוכל מאוכל או אוכל מפסולת.

וצריך ראיה בזה.

ועל כל פנים, המנהג הוא שאין מברכין ברכת האילנות בשבת, וכמ”ש גם בכה”ח שם.

וכן יש לנהוג.

[וראה בהגדה של פסח אורח חיים לרבנו הבא”ח שכתב שם בהלכות ברכת האילנות אות ז’ וז”ל, אין מברכין ברכה זו בשבת ויו”ט.

והטעם כתבו האחרונים כדי שלא ישכח ויתלוש.

ועל דרך האמת כי בחול יש בירור אוכל מתוך פסולת, אבל בשבת אוכל מתוך אוכל, וע”י הברכה נעשה בירור אוכל מתוך פסולת, ולכן אין מקומה בשבת ויו”ט, עכ”ל.

ועיין עוד שם בדרוש לברכת האילנות מה שביאר בזה].

ע”כ משו”ת הנ”ל, ומ”מ כתב בפנים שאין לברך ברכת האילנות בשבת.

ובשו”ת תשובות והנהגות ח”א סימן קצא כתב בתוך דבריו, ומהאי טעמא גופא שנהגו לא לצאת לתשליך בר”ה בשבת, נהגו לא לצאת בשבת לברכת האילנות, דחוששין שמא יוציא סידור להתפלל או לברך אבל אם ראה אפילו שתי אילנות ודאי יש לברך ואפילו בשבת, ועיקר המנהג לא לברך היינו לא לצאת בשבת לפרדס סביב העיר כדי לברך, וכמ”ש.

ומה שפסק חכ”א לא לברך בשבת, (בכף החיים מביא בשם מועד לכל חי שאסור בשבת שמא יטלטל האילנות או יקח בידו פרחים ולדבריו כן נהגו) אבל כמדומני שגורמים מכשול שמעביר על מצוה הבאה לידו ואסור, וכ”ש לפוסקים שעיקר הברכה היא רק פעם ראשונה שרואה, ואם נמנע מלברך בשבת מבטל הברכה לדבריהם.

[עיין בירור הלכה או”ח סימן רי”ט], ואף שלהלכה נראה ההכרעה שמברך גם אחר כך, עיין במשנ”ב סימן רי”ט סק”ה היינו בלא בירך, אבל לכו”ע עיקר המצוה לברך פעם ראשונה כשרואה.

ויש בברכה זאת תיקון גדול, ראשית האמונה שהקב”ה ברא הכל, וכן ע”פ סוד יש בזה תיקון לנשמות המגולגלים, ובספר “מורה באצבע” (קצ”ט) שמאד יתעצם אדם בברכה זו שהיא לתיקון הנשמות שהם מגולגלות בעצי בשמים ועשבים בזה”ז ויבקש עליהם רחמים, ובירושלים עיה”ק ראיתי מובילים תשב”ר למקום שיש גינה עם אילנות ומברכים שמה כולם יחד, ונראה המנהג נאה ויאה לקדש ש”ש ולחנך הנערים שכל הבריאה כולה יצירת הקדוש ברוך הוא עכ”ל.

וכתב הגאון רבי שריה דבלצקי (הלכות ברכת האילנות סי”ג) מותר לברך ברכת האילנות גם בשבת ויו”ט וכו’, ודלא ככמה אחרונים שחתרו משום מה למצוא טעם לאיסור ולא העלו בידם, עיין בכה”ח סק”ד דאין בטעמים שהביא די לאסור, ואדרבה עי”ז עוד מקיימים מ”ש בשו”ע סי’ ר”צ ס”א שטוב להרבות בשבת בברכות להשלים מאה ברכות, וגם כי בימי החול כל אחד ע”פ רוב אחר התפילה פונה וממהר למלאכתו ולעסקיו, משא”כ בשבת ויו”ט שיש פנאי ואפשר לברך בקיבוץ ברוב עם וכו’ ויזהרו שלא לנגוע בשבת ויו”ט בפריחה עכ”ל.

היוצא מכ”ז, דהעיקר מה שנראה בזה הוא שנחלקו בזה הפוסקים בני אשכנז וספרד אם בכלל יש ענין לחוש לזה, ולא נמצא לכאורה מי שאוסר בזה בודאי [דגם הרח”פ כתב להתיר כנ”ל], וכמבואר בגמ’, ולכן הרוצה להקדים כדי לברך קודם שפיר עביד, והרוצה לאחר כדי להרויח חומרא זו ג”כ שפיר עביד, ואף שמצד הדין אין חשש כזה, מ”מ כיון שיש פוסקים שדנו בזה וחששו לזה א”כ ודאי שיש בזה הידור לפ”ז, והרי כתבו התה”ד ועוד פוסקים שבאופן שיש הידור שאפשר לעשות אח”כ אין זריזין מקדימין למצות, וגם אין בזה מצד איסור אין מעבירין על המצוות.

ומ”מ אם אינו יודע בע”פ את נוסח הברכה, וצריך להוציא בידיו ספר או ברכון, או שאין אילנות מחוץ לעיר תוך תחום אלפים אמה, פשוט שלא יצא בשבת אלא יברך בתוך העיר אם אינו מקפיד מלברך בשבת, ואינו מקפיד על מחוץ לעיר, או ביום חול אח”כ.

וכן בציבור יתכן שאין להנהיג שיצאו לברך ברכת האילנות בשבת היכא דשכיחי נשי וע”ה.

ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר?

ב.

אם יש צורך לברך ברכת האילנות דוקא מחוץ לעיר, הנה מנהג מרן הגר”ח קניבסקי שהוא מברך באילנות שתחת ביתו, כידוע, וכפי שראיתי אני.

וכן במעשה רוקח בפרק י’ מהלכות ברכות הי”ג כתב, שמה שכתב הרמב”ם שם היוצא לשדות { לבקשת השואל לתוספת ביאור כתבתי אליו שוב: הכונה שלא משנה היכן הם נמצאים אלא מכיון שהדרך שהם בשדה לכן הזכיר רמב”ם ‘היוצא’, זוהי סברת האומרים שאין ענין מחוץ לעיר, אמנם יש שלא סברו כן, ולמעשה אין צורך להחמיר בזה אא”כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף אז יוכל להמתין.

}, דיבר בהווה, שדרך אילנות שהם בשדות.

והביאו בפתח הדביר שם אות א’, והאריך להוכיח כן שאין צריך לצאת דוקא מחוץ לעיר, ע”ש.

וראה גם בשו”ת רב פעלים ח”ג סימן ט’.

והגאון רבי חיים פלאג’י בספר מועד לכל חי סימן א’ אות ז’ כתב, שיש לצאת מחוץ לעיר כדי לברך ברכה זו, אלא א”כ הוא זקן או חלוש.

וראה גם בכה”ח שם אות ג’.

ועל כן, אף שהעיקר שאפשר לברך בתוך העיר, מכל מקום טוב למי שיכול, שיברך על אילנות שמחוץ לעיר.

וכן כתב החיד”א במורה באצבע אות קצ”ח, שהמדקדקים יוצאים לשדה לברך, ע”ש.

וע”פ מקורות אלו כתב בשו”ת אול”צ ח”ג פ”ו דיני ברכת האילנות תשובה א’, אף שטוב לברך ברכת האילנות מיד בראש חודש ניסן, משום זריזין מקדימין למצוות, מכל מקום מי שבדעתו לצאת במשך החודש מחוץ לעיר, ויראה שם אילנות מאכל, ידחה את הברכה, כדי לברך ברכה זו מחוץ לעיר.

(וראה בשדי חמד כללים מערכת זיין כלל א’).

אכן מכיון שלא ראינו כ”כ שחששו לזה למעשה א”צ לחשוש לכך, אא”כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, אז שרי להמתין כיון ששייך בזה איזה הידור וכנ”ל, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף ואז יוכל להמתין.

ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות?

ג.

לא שמעתי שיש עדיפות שלא לברך בלילה, והעיקר שירגיש בלבלוב האילנות, ומ”מ בודאי ראוי שיתבונן בלבלוב על מנת שיתן מלבו שבח והודאה, וזוהי עיקר תכלית הברכה, אך אי”ז לעיכובא לצאת ידי חובת הברכה.

שוב הראוני בקונטרס ברכת האילנות מה שכתב בשו”ת יין הטוב או”ח סי’ מ”ד [הוב”ד בציץ אליעזר חי”ב סי’ כ’ סק”ה] דמותר לכתחילה לברך ברכה זו בלילה, ואין אומר שבלילה אינו רואה היטב, וכן השיב הגר”מ שטרנבוך שליט”א.

אך בשו”ת חמדת צבי ח”א סי’ י”ח סק”ט כתב דצ”ע בזה, דהרי ברכה זו תקנו על הרואה, ואין דומה ראיה של יום לראיה של לילה עי”ש בכל מה שהביא מדיני ראיית מראות כתמים, ומה שע”י השמש היא הפריחה, ולא הבנתי מה כונתו בזה, דבכתמים הוא ענין לראות גוון מסוים בדוקא, משא”כ הכא, וגם מהו נ”מ לענינינו שהפריחה היא ע”י החמה, וכן ראיתי ג”כ שתמה עליו בקונטרס ברכת האילנות הנ”ל, ואם כונתו שיש ענין שכך יוכל לשבח עי”ז יותר, כמו שהביא ע”פ הגמ’ יומא ע”ה ב’ ע”ש, א”כ זהו מצד המוסר והמעלה ולא מצד הדין.

קרא פחות
אורח חייםאתרוגהדסזקןמשהמשנהסוכהסידורפסחשבתתשובה
0
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

{בע”ה כ”ח שבט תשע”ו מודיעין עילית} היאך ראו מצרים את ישראל בשבת הגדול שהיה מכת חשך א) מה שהקשה שלפי חשבונו זמן שבת הגדול היה במכת חשך, א”כ אינו מובן מה שארז”ל שהיו מצריים רואין השה לקרבן פסח ומעיהן מתחתכות, ...קרא עוד

{בע”ה כ”ח שבט תשע”ו
מודיעין עילית}

היאך ראו מצרים את ישראל בשבת הגדול שהיה מכת חשך

א) מה שהקשה שלפי חשבונו זמן שבת הגדול היה במכת חשך, א”כ אינו מובן מה שארז”ל שהיו מצריים רואין השה לקרבן פסח ומעיהן מתחתכות, שהרי לא ראו איש את אחיו במכת חשך.

תשובה לא ראו איש את אחיו, אבל את ישראל ראו.

ואם יתפלא השואל עלי מהיכן אני ממציא חידושי אגדות האלו, אביא בזה מה שארז”ל כן להדיא, וז”ל (מכילתא דרשב”י שמות י”ד), ויהי הענן והחושך ענן לישר’ וחושך למצ’ את מוצא שכל מי שנתון באפילה רואה מי ששרוי באורה והיו מצ’ שרויין באפילה וישר’ שרויין באורה כענין שנא’ לא ראו איש את אחיו וגומ’ (שמ’ י כג) מיכן את מוצא לעתיד לבוא אומ’ קומי אורי כי בא אורך וגומ’ ואומ’ כי הנה החושך וגומ’ (ישע’ ס ב) ולא עוד אלא שהיו המצריים שרויין באפילה ורואין את יש’ שהן שרויין באורה ואוכלין ושותין ושמחין והיו מזרקין בהן חצים ואבני בלסטא והיה מלאך וענן מקבלן כענין שנא’ אל תירא אברם אנכי מגן לך וגומ’ (בר’ טו א) ואומ’ אלקי צורי אחסה בו וגומ’ (ש”ב כב ג) ואומ’ כל אמרת אלוה צרופה וגומ’ שם לא ולא קרב זה אל זה כל הלילה היה מצרי עומד אין יכול לישב יושב אין יכול לעמוד טעון אין יכול לפרוק פרוק אין יכול לטעון והיה ממשש באפילה שנא’ וימש חושך (שמ’ י כא) עכ”ל, והנה מכת חשך שעל הים היתה חמורה מזו שהיתה בארץ מצרים, ואם בה ראו את ישראל ה”ה שראו גם בראשונה, ובפרט דבמדרש עצמו הרי משוה ביניהם כמבואר מתוכו, וא”כ היו שוין זל”ז.

הנחת תפילין בחול – מ”ט לא סגי באות דמילה

ב) מה שהקשה הג”ר דוד פאלק מדברי הרוקח ריש הל’ שבת, שכתב דבשבת אין מניחין תפילין משום שהשבת אות ליציא”מ משא”כ בחול שאין אות ליציא”מ דמילה אינה אות ליציא”מ ולכך מניחין תפילין שהן אות ליציא”מ, וקשה הרי גם מילה מלו ישראל כדי שיגאלו.

תשובה מ”מ עיקרו לא נתקן בשביל זה, ואי”ז טעם המצוה ולא דמי לתפילין ושבת שהם זכר ליציאת מצרים.

קרא פחות
מילהפסחשבתתפיליןתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה שלום וברכה ויישר כח גדול על התשובות. א. שאלה: ידוע שמרן הגרח”ק שליט”א בודק בבדיקת חמץ במשך שעות, ולכאו’ מפסחים ד’ ע”א “ונבדוק בשית”, משמע שזמן הבדיקה לוקח לכל היותר שעה. ב. שאלה: מגילה יד: “אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש ...קרא עוד

שאלה

שלום וברכה

ויישר כח גדול על התשובות.

א.

שאלה: ידוע שמרן הגרח”ק שליט”א בודק בבדיקת חמץ במשך שעות, ולכאו’ מפסחים ד’ ע”א “ונבדוק בשית”, משמע שזמן הבדיקה לוקח לכל היותר שעה.

ב.

שאלה: מגילה יד: “אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו”.

ובהגהות הגר”א מחק תיבות אלו, וצ”ב מדוע מחקם, הרי מדברי הראשונים וכן מהגמ’ שם בהמשך משמע שהיו מילים אלו שאל”כ אין הבנה למה שאמרו אח”כ ולא תהיה זאת לך לפוקה זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום רב

א.

פעם הבתים היו קטנים יותר ולא מלאים חפצים רבים כמו היום.

וזה הטעם שבבתים רבים בדיקת חמץ אורכת כמה שבועות ג”כ, ובעבר אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר (פסחים ב’ א’).

כמו”כ אפילו תימא שגם פעם הבתים היו גדולים כבהיום, מ”מ הגמ’ הנ”ל מיירי מצד החיוב, ורוצה הגמ’ לומר שהחיוב לא יהיה יותר מזה, ונפק”מ עכ”פ למי שיש לו בית קטן שלא יהיה מחוייב לבדוק קודם לשעה זו.

אפשר להוסיף דנפק”מ גם למומחה גדול בבדיקה שיכול לבדוק בשעה אחת שלא יהא צריך להקדים יותר מזה.

ב.

הגר”א דרכו לפעמים שחולק גם על ראשונים.

ומ”מ אין קושיא על הגר”א מהמשך הגמ’ דהגר”א לא מחק מילים דמים תרתי משמע, והיינו דם נדה ושפיכות דמים כדפרש”י.

בברכה מרובה

***

שאלה

הגמרא בריש ערבי פסחים אומרת שיש חילוק בין איסור אכילה קודם שבת לאיסור אכילה קודם פסח, והיינו משום דבפסח יש איסור מיוחד של “חיובא דמצה” ע”ש, ולכאו’ צ”ע דהלא גם בשבת יש חויב לאכול ג’ סעודות.

ואמנם יש לומר לחיוב בשבת אינו אלא מצד וקראת לשבת עונג דהוא ד”ק, אולם ז”א דהא כתב המג”א דפת משבת דאורייתא דכתיב אכלוהו היום, וגם, הא רובא דרבוואי סברי דאאיסור מד”ק כאיסור תורה דמי.

***

תשובה

בע”ה מוצ”ש חוה”מ פסח י”ט ניסן ע”ז

לכבוד הרב אוריאל שליט”א

שלום רב, לשאלה זו התייחס הרי”ד בפסקיו וז”ל, ואי קשיא, מאי שנא חיובא דמצה מחיובא דקידושא, הלא גם זה עשה הוא, כדאמ’ לקמן זוכריהו על היין בכניסתו.

תשובה, התם עיקר הזכירה שאמ’ רחמנא בתפילה שמברך מקדש השבת ולחזור ולקדש על הכוס בשולחן הוא מדרבנן, כדבענן למימר לקמן, ואין עשה בשתיית הכוס שלקידוש כמו שיש באכילת מצה.

ואם תאמר הרי גם בשבת איכא מצות ג’ סעודות, אין בהן עשה מפורשת כמו שיש באכילת מצה ואינו אלא מדרבנן ומדברי קבלה וקרא’ לשבת עונג ע”כ וכעי”ז ראיתי נדפס גם בתוס’ הרי”ד ממהדו”ת.

וכן נראה שם מדברי הצל”ח שהבין כן שהוא משום שזהו חמור משום שהוא מפורש בתורה.

בענין אם ג’ סעודות מדאורייתא, זהו מחלוקת הפוסקים ותליא באשלי רברבא, ורוב הפוסקים מקילין בזה, ועי’ בהערות יד רמ”ה על השל”ה מה שהביא הדעות בזה.

ומ”מ גם אם הוא מדאורייתא יש לזה ביאור אחר, עי’ עוד ברבינו דוד מה שהוסיף לבאר כאן דאין חשש אם יאכל וימנע מעונג שבת, דהרי ברגע שיהיהה שבע כבר לא יהיה מחוייב באכילה של סעודות שבת, שהרי עונג שבת הוא דבר המשתנה לפי המצב ולפי מה שמענג את האדם [ולפי הסברא שכתב האבנ”ז או”ח סי’ תלג שאכילת מצה לתיאבון הוא משום הידור מצוה, א”כ גם כאן יהיה תועלת בהידור מצוה של הסעודות בשבת באופן שבודאי יאכל ומ”מ יש ענין להדר במצוה שהסעודה תהיה יותר לתיאבון, ומ”מ גם ע”ז י”ל שאין זה בדין וקראת לשבת עונג להביא עצמו לידי מצב שיוכל להתענג, ולכן אפי’ אם לא יאכל כשאינו תאב הוא עונג שלו כמש”כ הפוסקים וכמבואר בדברי רבינו דוד שם, ודוקא בפסח הוא חיוב עליו לאכול מ”מ].

וכמו”כ אפשר דמצה מ”מ מפורש בתורה כנ”ל בשם הצל”ח.

ובמצפה איתן כתב שהחילוק הוא דסעודת שבת יש לה תשלומין למחר משא”כ מצה שזמנה רק בלילה.

מש”כ שרוב הפוסקים סוברים דרבנן הוא כדאורייתא, הנה אמנם יש נידון בפוסקים ובמפרשים האם דרבנן מהני לדאורייתא דלענין כל מיני דברים, אבל מ”מ לכו”ע יש דברים שנגזרו רק במצוות דאורייתא ולא במצוות דרבנן, עי’ למשל בסוכה טז ע”ב, דגרסי’ התם, לא רבי יהודה סבר לה כרבי יוסי עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם אלא בעירובי חצירות דרבנן אבל הכא סוכה דאורייתא לא, וכ”ה בעירובין פו ע”ב.

וע”ע כתובות לו ע”ב, אי נמי עד כאן לא קאמר ר’ דוסא התם אלא בתרומה דרבנן אבל קנס דאורייתא כרבנן סבירא ליה ע”כ.

אח”ז כתבתי אליו עוד: צדקתם שלא התבוננתי בדבריכם כראוי בחפזון הכתיבה, ואה”נ דקי”ל שדברי קבלה כדברי תורה כמו לענין ספק אם קרא את המגילה כמש”כ המשנ”ב בשם הפמ”ג, ואמנם הראשונים נחלקו בזה, ועי’ מה שהביא הב”י בהל’ קריאת המגילה לגבי עיירות המסופקות והערות שם מהדורת המאור, ומ”מ אנן קי”ל שדברי קבלה הו”ל כמן התורה לענין ספק דרבנן כמו שכתבתם וכנראה שהרי”ד סובר כהסוברים שהוא מדרבנן, או שניישב דס”ל שעונג באכילה הוא מדרבנן, ועי’ מאירי קידושין כד ריש ע”ב.

ומאידך עי’ מה שהאריך הרמב”ן בויקרא כג.

ומ”מ יש גם מקום להקל יותר בדבר שאינו מפורש בתורה, והרי אפילו באיסור עשה הקילו בגזירות יותר מאיסור לאו, עי’ בגמ’ סוכה שציינתי במכתב הקודם.

דברי האבנ”ז הוא הוסיף על דברי רש”י שם שהוא דין כללי מצד זה אלי ואנוהו ולכך היה אפשר להבין שהוא דין בסעודות בדיוק כמו במצות, ולזה באתי לדחות שעדיין כיון שלתיא בעונג יעשה אז מה שיתענג באותו הרגע, אבל מדברי רש”י לבד היה יותר קל, שניתן לומר מעיקרא עוד קודם שנכנסים לדון בזה, שאכן הידור מצוה הזה הוא פרט באכילת מצה.

בכבוד רב

ובברכת פסח כשר ושמח

***

שאלה

בס”ד

שבוע טוב

שאלה קטנה שהתעוררה בי:

קי”ל שהשורף חמצו של חברו פטור משום דחייב לבערו.

לפ”ז לכאורה מדוע שלא נשרוף כל חמץ של חילוני שנגיע אליו? ואפילו בביתו?

ומאידך גיסא, לפי ד”ת אם אכנס לבית של חילוני בפסח ואשרוף לו את חמצו האם יכול הוא לתבוע אותו בבי”ד ישראל? ואם לא, ז”א שמורת לעשות כן לכתחילה?

יישר כח גדול

יהודה

***

תשובה

שבוע טוב

שלום רב

לכאורה מצד הדין יהיה מותר לכתחילה לבער, ואף יהיה אולי חובה בזה, אם זה יהיה נוגע למעשה, ואני מעתיק מענין לענין מדברי הרש”ל ביש”ש פ”ג דב”ק, וז”ל, ומכאן הביא הגאון מהריי”א בתרומת הדשן סימן רי”ח.

שמותר אדם להכות את אשתו שהיא מקללת אביה ואמה.

מחמת שעוברת על דת, ועביד דינא לשמים.

ואין צריך להביאה לב”ד, כמו גבי נרצע.

ולאו דוקא כה”ג, אלא כל מה שהיא עושה כנגד דת תורה אלהית.

מכה אותה עד שתצא נפשה.

אפילו עוברת במצוה שב ואל תעשה.

ומ”מ אל ימהר בהכאה.

אם לא בתוכחה גמורה מקודם, ורואה שאינה נשמעת.

ולאו דוקא הרב לעבדו, ובעל לאשתו.

ה”ה כל בר ישראל יכול להכות חבירו, כדי לאפרושי מאיסורא.

וכן [הבאתי] לקמן סי’ כ”ז פסק הרא”ש (סימן י”ג) להדיא שמותר.

וכן איתא בערכין (ט”ז ע”ב) יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דבר תוכחה כו’.

אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה.

ודוקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה.

והוא אדם חשוב ומופלג.

אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה.

דא”כ לא שבקת חי לכל בריה.

וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין, או לאדם חשוב, שראוי להיות דבריו נשמעים.

ג”כ לפי שעה מותר להכות חבירו, ולהפרישו מאיסורא.

והכל לפי ראות עיני הדיין.

ודוקא לאפרושי משארי איסורא, דבינו לשמים.

אבל מה שבין אדם לחבירו, כגון אחד שהכה חבירו.

שמותר לכל אדם, אפי’ איש פשוט, להציל אחיו, ויכול להכות המכה, כדי להציל המוכה כמו שאפרש לקמן עכ”ל, ועי”ש בכל אורך דבריו.

אמנם בפועל קשה לנהוג כן למעשה, משום שיכול דבר זה לגרום למכשולות גדולות יותר, להכשילם בלפני עיור בשנאת ישראל ושנאת התורה ועוד כמה דברים ועל כעין זה אמרו עת לעשות לה’ הפרו תורתך, וצא ולמד מה שהורו רבותינו בענין ברכות [דהיינו לתת לחילוני דבר בלא לברך], אע”פ שלא התירו הדבר לגמרי מ”מ באופנים מסוימים התירו הדברים כעין אלו, וכל ענין מורידין ואין מעלין שנקט החזו”א שאינו נוהג כיום אפשר שהוא מטעם זה.

ולכן בהרבה פעמים בענין החמץ יאמרו המורים שב ואל תעשה עדיף, ומ”מ הכל לפי הענין ולפי ראות עיני המורה.

בכבוד רב

***

שאלה

קרא פחות
דםדרבנןהתורהחילוניחמץידמצהנדהסוכהפסחקבלהקטןקידושיןשבתתשובהתשלומין
0
נשאל: י״ד בניסן תשפ״דב:

העצה הטובה ביותר הוא לתת לאחד אחר מן המסובין (שיכול לאכול ב’ כזיתים) לבצוע על ב’ שלמות ופרוסה כדין הגמ’ והפוסקים, ושמי שאין לו השיניים יטעם משהו מזה ואז יאכל מאבקת מצה שהכין לעצמו בשיעור הגדול והמהודר ולשתות עם זה ...קרא עוד

העצה הטובה ביותר הוא לתת לאחד אחר מן המסובין (שיכול לאכול ב’ כזיתים) לבצוע על ב’ שלמות ופרוסה כדין הגמ’ והפוסקים, ושמי שאין לו השיניים יטעם משהו מזה ואז יאכל מאבקת מצה שהכין לעצמו בשיעור הגדול והמהודר ולשתות עם זה מים, ובאופן זה יוצא לכתחילה בהידור בלא שום פקפוק, או פתרון אחר שמי שאין לו השיניים בעצמו יבצע ואז מיד יטחן את המצות ויפורר אותם ויאכל ב’ הכזיתים וישתה עמהם מים, וגם באופן זה יוצא לכתחילה בהידור בלא שום פקפוק, ולענין עוד אופנים ופתרונות ונפק”מ בזה יעוי’ במקורות.

מקורות:

אחת מן העצות שהובאו בפוסקים [משנ”ב ונו”כ סי’ תסא ס”ד סקי”ז] על חולה וזקן הוא להשרות את המצה, ולכן מי שקשה לו מחמת שאין לו שיניים לכאורה לא גרע מזקן.

ואמנם היה מקום לומר דמיירי בזקן אנוס גמור שאינו יכול לאכול בלא פתרון זה (ואולי יהיה תלוי כעין הנידון בגמ’ אי אמרי’ חולה דומיא דזקן או זקן דומיא דחולה וכו’, והיינו דיש זקן וחולה שיכולים לאכול ויש שאינם יכולים לאכול ושמא מיירי הכא באותם שאינם יכולים לאכול), אבל אין הכרח לומר דמיירי רק באנוס גמור שאין יכול לאכול בלא זה, כיון שיוצאים בזה בדיעבד מסתבר דכל שעת הדחק כדיעבד, וכמ”ש המשנ”ב שזקן וחולה מותרים אפי’ לכתחילה לשרות המצה ולאכול ולא משמע הלשון אפילו לכתחילה דמיירי באנוסים, ובפרט דבהמשך דברי המשנ”ב שם לגבי חולה וזקן נקט שאין יכולין לאכול מצה בלא שאר משקין והתיר להם והחמיר לשאר בני אדם אפי’ בדיעבד, ולעיל לא הזכיר לשונות אלו, דאין זה אותם חולה וזקן הנזכרים לגבי שרייה במים, דשם שהתיר להם לכתחילה ולאחרים בדיעבד, וא”ש דלא מיירי דוקא באופן שאין יכולין לאכול כלל בלא שרייה במים, דא”צ לבוא להתיר דוקא באופן זה כיון שאפי’ בבריא יצא בדיעבד בשרויה.

וכ”כ בערוך השלחן סי’ תסא ס”ח שגם אדם שקשה עליו הלעיסה כגון שחסרות לו שיניים מותר לו לשרות המצה במים, וכן מבואר בדברי השו”ת בנין ציון דלהלן עי”ש.

רק יש להקפיד לשרות במים בלבד ולא בשאר משקין, וכמו שהזכרתי שלגבי חולה וזקן שאינו יכול לאכול בלא שרייה בשאר משקין התיר המשנ”ב שם לשרותה בשאר משקין, ולכל אחד אחר החמיר המשנ”ב אפי’ בדיעבד שיחזור ויאכל מצה שאינה שרויה בשאר משקין.

וכן יש להקפיד שהמצה לא תהיה שרויה מעת לעת כמ”ש המשנ”ב שם, וזה אפי’ אם לא נטחנה כלל (ולענין אם היה שרוי כ”ד שעות בהפסקים שלא מעת לעת ברצף, ע”ע בפמ”ג סי’ תעג בא”א סקי”א וברע”א יו”ד סי’ קה ס”א).

וכן יש להקפיד שהמצה לא תהיה שרויה ברותחין כמ”ש המשנ”ב שם, ועי”ש בפרטי הדינים לענין איזה רותחין ולענין כלי שני.

וכן יש להקפיד שהמצה לא תהיה טחונה לחתיכות פחות מכזית ומושרית זמן ניכר עד שהמים ילבינו אבל אם המצה נטחנה מקרוב ונשרתה מקרוב ועדיין לא הלבינו המים, התיר המשנ”ב שם.

ולענין לטחון את המצה, הנה בשערי תשובה על השו”ע שם הביא פתרון זה לטחון בלא משקה ושכך הי’ נוהג מהר”ח אבועלפיה לעת זקנתו, (וכן הובאה עצה זו בביאור הלכה שם בקצרה), ויתכן שהטעם שנזהר שלא יהיה משקה עם הטחינה כיון שנטחן לפירורין פחות מכזית ואחר השרי’ אם שרה הרבה נבטל מזה שם לחם וכהמשנ”ב הנ”ל בשם המג”א, אבל לפ”ז יל”ע למה לא שרה מעט זמן בלבד, ולכן צ”ל שעיקר הטעם שלא שרה במים משום שהיתר דמצה שרויה היא רק בדיעבד ולכן עדיף בלא שרויה היכא דאפשר בקל בפתרון אחר.

וכ”כ בשו”ת בנין ציון סי’ כט שעדיף לפוררה ולבולעה מלשרותה במים, וכן הובא בשם החזו”א בדינים והנהגות פי”ז אות לו, ועי”ש בשו”ת בנין ציון שדן דאפשר שלכל אדם מותר לפורר המצה ולאוכלה כך.

מ”מ גם אם החמיר שלא לשרות המצה במים בפירורין דפחות מכזית מ”מ יכול לשתות מים עם המצה, עי’ בספר סוכת חיים (עמ’ רצט) מה שהובא שהגר”מ פינשטיין היה נוהג כן לעת זקנתו, ויעוי’ בשער המועדים [פ”כ הערה קעד] שהביא מהגריש”א שחסר בזה לעיסת המצה לכתחילה (עי’ במשנ”ב סי’ תעה סקכ”ט) אם יבלע חלק מהמצה בלי ללעוס.

ואם יטחן את המצה קודם הפסח ויברך עליה בפסח, יפסיד לבצוע על שלמה ופרוסה כדין הגמ’.

(ויעוי’ להלן העצה לזה).

ומותר לטחון את המצה בפסח, ולא משום שהוא כטוחן ירקות דק דק סמוך לאכילה דתליא בפלוגתא דלפי הרשב”א המובא ברמ”א סי’ שכא אין בזה איסור טוחן, והאחרונים לא קבלו כן להלכה כמ”ש המשנ”ב שם, וגם לא משום שאוכל נפש הותר מדאורייתא גם טחינה לפ”ד התוס’ בס”פ המצניע והמחבר בסי’ תצה ס”ב, דדין זה תליא בפלוגתת כמה ראשונים המובא בטוב”י ונו”כ ומשנ”ב שם, דדעת רשב”א ועוד ראשונים בשם הירושלמי שהוא דאורייתא, אלא טעם ההיתר לטחון בפסח הוא משום שאין טחינה אחר טחינה כמ”ש ברמ”א סי’ תקד ס”ג להתיר מחמת כן לטחון המצות ביו”ט.

(ולענין פסח שחל בשבת הוא נידון נפרד ועי’ סי’ שכא סי”ב ואכמ”ל).

ויש לציין דאם שורה את המצה במים קודם הברכה והמצה אינה שלמה מוטב שאדם אחר יבצע לו על מצות שלמות ופרוסה כדינא דגמ’ ויוציאו בברכה, דאם החולה יבצע על הפרוסה יפסיד בזה דין הגמ’, ומיהו בשעת הדחק יכול להניח השרויה הפרוסה עם שלמות ולבצוע רק הפרוסה ולאכול, מכיון שדין זה לאכול ב’ כזיתים שחידש השו”ע הוא דין מחודש וכבר תמה על זה בביאוה”ל שבהרבה ראשונים לא מצינו חידוש זה, ובגמ’ אי’ שהשמש שאכל כזית יצא, ולכן אפי’ אם יאכל משהו מן הבציעה ואח”כ ישלים כזית ממצה אחרת או ממצה טחונה לכאורה מעיקר הדין סגי בזה וכ”ש בשעת הדחק.

ולענין השאלה אם עדיף להחמיר ב’ כזיתים כחומרת השו”ע אפי’ אם יאכל הכל שרויה או להעדיף כזית א’ בלא שרויה מסתבר דעדיף להחמיר שלא יהיה שרויה כיון שהוא מוסכם שהוא רק בדיעבד, משא”כ חומרת השו”ע היא מחודשת וכנ”ל.

ולענין השאלה מה עדיף להחמיר כשרוצה לאכול טחונה בלבד בלא שרויה או להחמיר בחומרא אחרת, הנה אם טוחן את המצה אחר הבציעה יכול לעשות כן לכתחילה ומי שמעדיף להימנע מטחינה אינו דוחה שום הידור אחר שהוא מעיקר הדין.

אבל לענין מקרה שעל ידי הטחינה שוב לא יוכל לבצוע על פרוסה עם ב’ שלמות (כגון שאין לו עוד מצות ואין מישהו אחר שיבצע בשבילו ממצות אחרות), א”כ הטחינה היא רק בדיעבד או בשעת הדחק, ולכן באופן כזה במידה ויכול לבחור או חומרא דפרוסה עם שלמות (דהיינו לאכול כזית אחת אחר שבוצע כדין עם פרוסה וב’ שלמות) או חומרא דב’ כזיתים (היינו באופן שמברך על פירורים בלבד), הנה זה מסתבר שיש להעדיף א”כ חומרא דפרוסה עם שלמות שהוא מדינא דגמ’, אבל לגוף הנידון השאלה אינה מתחילה מכיון שאם יבחר לברך על פירורין ממילא לא יהיה לו מה להדר על ב’ כזיתים דכל דין ב’ כזיתים הוא רק כשבוצע על הפרוסה עם השלמות כדינא דגמ’, ולכן הנידון רק האם לבצוע כדין הגמ’ ולוותר על חומרא דב’ כזיתים או לוותר לגמרי על בציעה כדין הגמ’ אבל גם אז לא יוכל להחמיר לאכול כזיתים כחומרת השו”ע, והשאלה מתחילה כבר באופן אחר האם לדעת השו”ע אדם שלא יכול לאכול ב’ כזיתים עדיף שיוותר על בציעה של שלמות ופרוסה כדי שלא יתחייב בב’ כזיתים, והתשובה שלא, משום שב’ כזיתים הוא רק לכתחילה, וגם דהוא רק לחשוש לדעות נוספות ואינו מוסכם לכל הראשונים גם להשו”ע, וא”כ לענייננו פשיטא דעדיף לבצוע כדין ולאכול כזית אחת אם אפשר לו מלטחון ולא לבצוע כדין.

ולענין השאלה מה עדיף להחמיר אם לאכול השיעור הקטן (שיעור הגר”ח נאה) בלא טחינה ושרייה במים או השיעור הגדול (שיעור חזו”א) עם טחינה ושרייה במים, מסתבר שיש להעדיף להחמיר השיעור הגדול עם טחינה ושרייה במים, מכיון שבשרויה לכו”ע יוצא, משא”כ בשיעור הקטן אינו יוצא להסוברים שצריך לאכול דוקא בשיעור הגדול, ומ”מ חולה אינו מחוייב להחמיר בשיעור גדול של כזית, דהמשנ”ב סי’ תפו ס”א כתב שחולה יכול לסמוך על הרמב”ם בכביצה שהוא שליש ביצה, ובשם הסטייפלר הובא (ארחות רבינו ח”ב עמ’ עג) שהתיר לחולה לשער לפי כזית של זמנינו כשיטת המהר”ח מוולאז’ין, ומ”מ יתכן שבהם מיירי בחולה שנפל למשכב ולא בחולי קצת.

ולענין שיעור המצה איך לשער אותה אחר שנשרתה במים ואם יש ענין או ממש אם משער את הכזית לפני השרייה, הוא נידון בפנ”ע ואכמ”ל.

קרא פחות
זקןחולהמצהפסחשעת הדחקתשובה
1
נשאל: י״ג בניסן תשפ״דב:

הנה אם אין מועיל הכשרה לא היה טעם לעשות הכשרה, אבל הטעם שעושים הכשרה הוא מחמת שאינו ברור לכו”ע על מינים מסויימים שלא מועיל בהם הכשרה ועי’ משנ”ב ס”ס קנא ס”ק קסג ופמ”ג יו”ד סי’ קג שפ”ד ס”ק יז אות ...קרא עוד

הנה אם אין מועיל הכשרה לא היה טעם לעשות הכשרה, אבל הטעם שעושים הכשרה הוא מחמת שאינו ברור לכו”ע על מינים מסויימים שלא מועיל בהם הכשרה ועי’ משנ”ב ס”ס קנא ס”ק קסג ופמ”ג יו”ד סי’ קג שפ”ד ס”ק יז אות א’ בשם דבר שמואל ושו”ת בית שלמה יו”ד ח”א סי’ קפו ומנח”י סי’ סז ואג”מ או”ח ח”ב סי’ צב ויו”ד ח”ב סי’ צב.

ויש לציין במאמר המוסגר דזהו ג”כ הטעם שכלים שמחמירים שלא להכשירם מ”מ מכשירים אותם כשהם כלים חדשים, כיון שכלים חדשים שלנו מעיקר הדין יש נטיה גדולה שאינם צריכים הכשרה כלל מעיקר הדין [כמו שהרחבתי בתשוב אחרת], ולרווחא דמילתא עושים הכשרה אף אם עשוי מחומר שלא היה מועיל לו הכשרה אם היה צריך הכשרה גמורה מעיקר הדין.

ומ”מ אם השיש מכוסה באופן שאין בו שימוש או חשש שימוש בפסח, א”כ יהיה דין השיש כדין שאר כלים שיש בהם בליעות שאין משתמשים בהם בפסח.

ומאחר ואין שימוש בפסח בכלי זה נכנסים לשאלה האם בליעות בכלים בפסח חייבים בביעור, ויעוי’ בפ”ג דפסחים גבי פלוגתא דקדירות בפסח אם יישברו או לא ובפוסקים בסי’ תנא ס”ח שמבואר שאין צריך ביעור בבליעות, וכן הוכיח החזו”א סי’ קיז סקט”ו מדברי השו”ע ריש סי’ תנא.

ויעוי’ בשו”ע ומשנ”ב ס”ס תמב לענין עריבות שלשין בהם או של קמח שמדובקין בהם חמץ שא”א לנקרן שלא יישאר בין הכל כזית, ולכן צריך ליתנן לגוי, אבל לא נזכר שם שאם הכלי שייך בו ניקור שיהיה לחשוש מחמת הבליעות, ובמשנ”ב שם כתב דהני מילי שיש בהם סדק אבל אם אין סדקים שייך נקיון.

וידוע גם הפלוגתא אם פירורין פחות מכזית חייבין בביעור, דהחזו”א וסייעתו החמירו בזה ודעת כמה ראשונים ואחרונים להקל בזה, וכך פשטות כמה סוגיות כגון סוגי’ דבצק שבסדקי עריבה וכו’ עי”ש ואיבעיות שם גבי חצאי זיתים וכן בשו”ע ס”ס תמב ואכמ”ל, (ובספרי המשנ”ב יתכן שיש סתירות בזה ואמכ”ל), אבל עכ”פ גם החזו”א שהחמיר בפחות מכזית לא החמיר בבליעות וכנ”ל.

ויל”ע דהחזו”א נהג בשטר המכירת חמץ שלו למכור גם הבליעות (והקפיד בסופש”ד למכור רק הבליעות ולא הכלים כדי שלא יצטכו הכלים טבילה לאחר הפסח כדי הלוקח כלים מן הגוי שחייב טבילה).

וראיתי בשם הגרשז”א [הליכ”ש פ”ו ס”ג ודבר הלכה אות ה] שאע”פ שאדם ביער חמצו טוב לעשות מכירת חמץ כדי להשריש בלבו ביעור החמץ גם על פירורין שפחות מכזית [שדעתו שא”צ ביעור מעיקר הדין כדעת כמה פוסקים] ועל בליעות, ועי”ש שהביא מי שחלק על זה, ועכ”פ אפשר שזו היתה גם דעת החזו”א בנוסחתו זאת במכירה על הבליעות.

ושוב ראיתי שאכן כעין זה ביאר גיסו של החזו”א הגריי”ק בעל הקהילות יעקב במכתבו (ארחות רבינו ח”ב סי’ כג וס’ דבר חריף בסוף פט”ו) את הנהגתו הזו של החזו”א שאינה מעיקר הדין.

עכ”פ מבואר שאם יש דבקי חמץ וסדקים יש לתנו לגוי מדינא וכן יש ענין למטרת הבליעות למכור כל בליעות החמץ לגוי, והובא בשם הגרנ”ק [חוט שני פסח פ”י סקי”ז] שאם מניח כיסוי עבה על השיש מדינא אין צריך להגעילו ולערות עליו חמין לפני כן עכ”ד.

ולענין אם רוצה לנקות יותר מזה הרי יכול לעשות מה שלבו חפץ לפי הענין וכידוע שבפסח בביעור חמץ יש שהחמירו יותר מן הדין ומיוסד ע”ד הרדב”ז דכיון שחמץ רומז לסט”א [עי’ ברכות יז ומי מעכב שאור שבעיסה ובזוהר בפ’ בא] שייך להחמיר בביעורו יותר.

ואם בכל זאת תמצא מי שנוהג להחמיר ולהכשיר שיש מכוסה בפסח יותר משאר כלים שאין משתמשים בהם, אולי מחמת שהאוכל מונח על השיש הגם שהוא בהפסק מ”מ הוא חמור קצת יותר מכלים שאין משתמשים בהם כלל בפסח, ואולי מחמת שיסבור שאינו בקיא בשיעור כיסוי עבה (ועי’ משנ”ב סי’ ג’ סקכ”ט).

 

אמנם שוב ראיתי מה שהעיר בספר הכשרת המטבח לפסח עמ’ נב דברמ”א ביו”ד ס”ס צב מבואר שכלי הנוגע בכלי מטריף אותו על ידי משקה, אם יש משקה ביניהם, ואם כן כל עוד שאין ב’ כיסויים על השיש יש לחוש שמא יהיה רטיבות בין הכיסוי של השיש לשיש עצמו, ואז יעמיד סיר חם על הכיסוי, ואז האיסור יעבור מהשיש לכיסוי על ידי הרטיבות, והכיסוי יאסר.

הלכך הזכיר שם (עמ’ נ נא נב) שהמנהג גם להכשיר השיש וגם ליתן כיסוי, או שהזכיר שם פתרון של ב’ כיסויים זה ע”ג זה, וצל”ע בהגדרת ההיתר של ב’ כיסויים, דאם החשש הוא כנ”ל שהאיסור יעבור מהשיש לכיסוי ומהכיסוי לכלי, א”כ הכלי הוא כבר הכלי השלישי הנאסר כאן דהרי אינו נאסר ישירות מהשיש, ואם משום דאמרינן חנ”נ בכלי, ואז כלי מעביר האיסור לכלי אחר וכן לעולם, אם כן מה יועיל ב’ כיסויין, ואולי ב’ הכיסויין רק בשביל שלא יעבור החום מהכלי העליון עד השיש, וא”כ אולי יסכים שכיסוי עבה ג”כ יועיל כמו ב’ כיסויין להפסיק החום, וכעין דברי הגרנ”ק הנ”ל.

ובעמ’ עה שם לגבי הכשרת שולחן כתב טעם סברתו להצריך ב’ כיסויים שמא יקרע הכיסוי ותעבור הרטיבות לשלחן ויאסר, וא”כ עדיין לא הבנתי מה שכתב שם בעמ’ נב דתחתית הסיר עצמו (היינו כלי הרגיל לשמש כתחתית לסיר שמניחים מעליו את הסיר) תועיל בשביל כיסוי שני, דהרי כיסוי כזה אינו חוסם בפני רטיבות כאשר הכיסוי התחתון נקרע, דהרי המים יואים לצדדין, ומ”מ אפשר דר”ל שחוסם מעט רטיבות ישירה, ויל”ע.

ועוד שם בעמ’ עה הביא בשם הגר”ע אויערבך עוד טעם לשים ב’ כיסויין לחשוש להדעות המחמירות שהובא בד”מ ביו”ד שם שסוברות שאיסור עובר מכלי לכלי אפי’ בלא משקה, וע”ז עדיין יל”ע כנ”ל כמו שכתבתי.

ויתכן שעיקר החשש כשיש רק כיסוי אחד הוא שמא יניח על השיש מאכל רותח בעין כשיהיה רטוב בין הכיסוי לשיש ויאסר הכיסוי עצמו לענין מאכלים הנוגעים בו, ולבעיה זו יועיל הפתרון של ב’ כיסויין.

אולי דלא אמרי’ חנ”נ מכלי לכלי לאסור כלי שלישי, ואם יש ממש בדברים נמצא דגם הסירים שעל הכיסוי (כשיש רק כיסוי אחד) לא ייאסרו אלא רק מאכל המונח בעין כנ”ל.

וצל”ע לדינא על כל ענין הגדרת כלי שיאסור כלי כדי לאסור כלי שלישי.

ודיני נ”ט בר נ”ט אינם שייכים כאן כיון דהוא נ”ט בר נ”ט דאיסורא, עי’ שעה”צ סי’ תמז סקפ”א והחזו”א או”ח קיג סקי”ג החמיר יותר מהמשנ”ב עי”ש.

ובגוף ראייתו מהרמ”א ביו”ד יש לדון דברמ”א יו”ד סי’ צב ס”ז מבואר דאם הרוטב של האיסור צונן והכלי הרותח מונח עליו, אמרי’ תתאה גבר ואינו אוסר המאכל אלא רק הכלי בלבד, (כל שאין הקדירה רותחת מחמת האש, עי”ש בש”ך סקל”ג), ומיהו יש לומר דהיינו רק בדיעבד יעוי’ ברמ”א סוף סעי’ ח, ואולי חמץ בפסח יהיה חמור כיון שאוסר גם נ”ט בר נ”ט ובכל שהוא, ועי’ ברמ”א שם ס”ס צג דבדבר שא”א לקלפו שרי בתתאה גבר בכה”ג ואולי משום חומרא דחמץ חמור כאן יותר, וכל גדרים אלו צריכין בירור.

ואולם טעם אחר יש מקום להציע להנוהגים להצריך כיסוי מלבד ההכשרה, יעוי’ במשנ”ב סי’ תנא סעי’ קטן קט”ו לענין תיבות ומגדלים שקשה להכשירן בלי שישארו שיירי חמץ שיש לכסותן אבל בשלחנות פשוטין אין להחמיר, ואע”פ שלשון המשנ”ב עצמו אינו מוכיח לגמרי שכוונתו על אותם תיבות ומגדלים שהכונה גם הכשרה וגם כיסוי, אבל במהרי”ל (הל’ הגעלה עמ’ כא כא) המובא במג”א שם סקל”ח שהוא מקור המשנ”ב מבואר דיש לעשות גם הגעלה וגם כיסוי בסמרטוטין (ונראה דהגעלה הוא לא רק מחמת חמץ בעין דהגעלה משמע על ידי רותחין מחמת הבליעות).

ואם מדובר במבנה של שיש שבמציאות קשה להכשירו מכל שיירי חמץ, א”כ הוא בכלל דברי המשנ”ב הללו.

עוד בענין ב’ כיסויין יעוי’ בספר אשרי האיש ח”ג פנ”ג אות מ, ועוד בענין הגעלת שיש יש לציין לדברי המשנ”ב סי’ תיא ס”ק קי”ד שהקיל בדיעבד על ידי הגעלה בלא אבן מלובנת (בשיש שעשוי מחומר שהוא בר הגעלה) מכיון שיש בו צירופים להקל בו בהגעלה בלבד, וכמו שביארתי בתשובה אחרת לענין דין הכשרת שולחן שנקנה מחילוני.

קרא פחות

חמץיעקבכליםסירעוברפסחקטן
0
נשאל: י״א באייר תשפ״בב:

{בס”ד אור לט’ תשרי תשע”ו } מה שהקשה ע”ד הערל”נ (מכות ח’ א’) שהביא הירוש’ המובא בתוס’ סוכה מ”ו א’ דיש לברך על עשיית הסוכה, וכתב מכאן להוכיח כדעת רש”י במכות שם שבניית סוכה היא מצוה, אע”פ שחטיבת העצים אינו ...קרא עוד

{בס”ד אור לט’ תשרי תשע”ו }

מה שהקשה ע”ד הערל”נ (מכות ח’ א’) שהביא הירוש’ המובא בתוס’ סוכה מ”ו א’ דיש לברך על עשיית הסוכה, וכתב מכאן להוכיח כדעת רש”י במכות שם שבניית סוכה היא מצוה, אע”פ שחטיבת העצים אינו מצוה.

וקשה דהא להירוש’ שם מברך גם על עשית לולב.

ובשלמא בסוכה כתיב תעשה לך, אבל בלולב לא כתיב אלא ולקחתם, דמיירי על הנענוע.

תשובה – ז”ל התוס’ מסכת סוכה דף מו ע”א, ואיכא תנא דתני בירושלמי בפרק הרואה עשאה לעצמו מברך לעשות סוכה עשאה לאחר מברך לעשות סוכה עכ”ל.

והנה בתחילה הייתי אומר דהערל”נ ראה התוס’ ולא ראה אז הירוש’ לכאורה.

והיה ס”ל להערל”נ דבאמת יש מצוה חיובית בעשיית הסוכה.

ואכן זה טעות לדעת הירוש’ דהירוש’ כוליה ס”ל דמברכין על הכשר מצוה, יעויין שם באורך.

אולם אח”ז ראיתי לשון הער”ל בפנים, ויש מקום לפרש דבריו באו”א, וז”ל [ערוך לנר מסכת מכות דף ח ע”א]: בד”ה השתא.

אלא עשיית סוכה.

הא דפשיטא לרש”י דעשיית סוכה חשיב טפי מצוה מהחטבה אף דהעשייה ג”כ אינה רק לצורך מצוה הבאה אחריה דהיינו הישיבה בסוכה, י”ל דהעשיי’ שפיר נחשבת מצוה לעצמה ולא הכשר מצוה לבד כמו החטבה, דהא מברכין על עשיית סוכה שהחיינו כדאמרינן בסוכה (מו א), ולחד מ”ד בירושלמי מברכין גם לעשות סוכה כמש”כ התוס’.

והא דבאמת נחשבת העשיה מצוה, י”ל משום דהתורה כתבה וצותה העשיה כדכתיב חג הסוכות תעשה לך דהיינו העשי’ ולא הישיבה, שהרי בסוכה (כז ב) דרשינן מיני’ למר עשה סוכה הראוי’ לז’ ולמר עשה סוכה בחג.

ובהכי א”ש ג”כ מה דהכא חשיב החטבה רק להכשר מצוה ולא למצוה ואילו בחולין (ז א) חשבינן להאי דדרי חטי דפיסחא דבמצוה קעסיק, והרי זה ודאי ג”כ אינו רק הכשר לעשות ממנה מצה ולאכלה בליל פסח.

ולפ”ז א”ש, דשאני התם כיון דבפי’ כתיבי ציווי השמירה כמש”כ רש”י שם דכתיב ושמרתם את המצות א”כ כשנושא החטים ושומרם מקיים מצות הכתוב אבל חטיבה דלא כתיב בקרא לא הוי רק הכשר מצוה.

ע”כ.

כלומר דהערל”נ מודה דאין עשיית הסוכה מצוה ממש אלא הכשר מצוה, אלא שכתב שיש ב’ דרגות בהכשר מצוה, דיש הכשר מצוה בכח, כגון שאין לו עצים לסוכה וטורח לבקשן, ואמנם בודאי יקבל שכר ע”ז, אכן יש הכשר מצוה בציווי היינו היכא דהתורה צותה עליו, והנה מפשטות לשון הערל”נ נראה דכל היכא שאין ציווי התורה לא חשיב עיקר הכשר מצוה מהגדר השני דלעיל.

אכן באמת בירושלמי מבואר לא כן.

וז”ל הירושלמי בפ”ט דברכות: העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה.

לאחרים לעשות לו סוכה לשמו.

נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה.

משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד.

מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב.

לאחר לעשות לולב לשמו.

כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו.

ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו.

העושה מזוזה לעצמו אומר לעשות מזוזה.

לאחר לעשות מזוזה לשמו.

כשהוא קובע אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות מזוזה העושה תפילין לעצמו וכו’ לאחר וכו’.

כשהוא לובש אומר על מצות תפילין.

העושה ציצית לעצמו אומר וכו’ לאחר וכו’ נתעטף וכו’.

התורם והמעשר אומר ברוך אקב”ו להפריש תרומה ומעשר.

לאחר להפריש תרומה ומעשר לשמו.

ויש לידע עוד דמדבריו בסוכה חזינן שראה הירוש’ [עכ”פ אז], וז”ל בערוך לנר מסכת סוכה דף מו ע”א:

בתוס’ ד”ה העושה סוכה.

דוקא נקט לעצמו.

מה שכתבו כן על סוכה ולא על לולב דקדים י”ל דהם גרסו סוכה קודם לולב וכן הוא בתוספתא דברכות (פ”ז) וגם בירושלמי (ברכות פ”ט ה”ג) שהביאו כתוב סוכה קודם לולב.

ע”כ.

ובהמשך שם מיירי גם לגבי מזוזה עכ”ל.

ויש מקום לבאר בכונת האי גאון ז”ל בדוחק, דילפי’ מסוכה לשא מצות לכלול בזה כל מה שהוא ההכשר ממש, ולהכי גם בשאר מצות כל מה שהוא ההכשר ממש חשיב מצות הכשר מצוה, או למימר איפכא דעיקר הסברא שהכל כלול בעיקר מצות ההכשר, [ואפשר דילפי’ לה מלכם למעוטי גזול או שאול, מכלל דבעינן סוכה] אלא דבסוכה מיעט הכתוב כל מה שאינן בנין הסוכה בפועל.

א”נ רק בסוכה איצטריך קרא ללמד על העשיה שדינה כמצות הכשר מצוה, כיון דדירה היא ואין אדם דר בלא דירה והו”ל כעושה בית לעצמו לגבי שנחשיב העשייה כהכשר מצוה, משא”כ מזוזה או לולב שכל קנייתן רק לשם המצוה לא אצטריך קרא.

ומצאתי לי קצת חבר בסברא זו, בשיירי קרבן לירוש’ סוכה פרק א, וז”ל: נ”ל דסובר הירושלמי כיון שאינו עושה לעצמו צריך להזכיר בברכתו למי הוא עוש’ אותה דאל”כ מי שיעשה אלף סוכות לעצמו יברך אלף פעמים לכך צריך להזכיר בשביל מי הוא עוש’ והרי הוא במקומו ואפשר דמפני הרואים הוא, היינו דיש להזכיר לשון זה בסוכה דלא נימא שעושה שלא לשם מצוה.

והנה התי’ הנ”ל באמת הם דחקים, אבל העיקר מכ”ז בודאי דהירוש’ ס”ל דבכל הכשר מצוה מברכין, וגם הערל”נ לא מיירי שתהא עשיית המצוה אלא כהכשר מצוה.

קרא פחות

התורהלולבמזוזהמצהסוכהסוכותפסחתפיליןתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{הג”ר אברהם זלצמן שליט”א, עובד שנים על ההדרת החיבור ‘דולה ומשקה’ חלק ב’ – תשובות בהלכה ממרן הגר”ח קניבסקי שליט”א. הרב זלצמן שלח כמה מן התשובות שהיה לו שאלות עליהם, וכדלהלן, [תשובות עם סגולה משולבות עם השאלות]} הרב זלצמן ביקש ...קרא עוד

{הג”ר אברהם זלצמן שליט”א, עובד שנים על ההדרת החיבור ‘דולה ומשקה’ חלק ב’ – תשובות בהלכה ממרן הגר”ח קניבסקי שליט”א.

הרב זלצמן שלח כמה מן התשובות שהיה לו שאלות עליהם, וכדלהלן, [תשובות עם סגולה משולבות עם השאלות]} הרב זלצמן ביקש שלא לראות הדברים כחומר מן המוכן, שכן הדברים באמצע עריכה.

{:}

לכבוד האברך כמדרשו המופלג בתו”י ר’ עקיבא משה סילבר שליט”א

להלן כמה תשובות של מרן שר התורה אשר אני צריך לביאור, אולי תוכל לבארם לי ושכרו כפול מן השמים.

שאלה

א) שאלנו את מרן שליט”א בזה”ל: בכל ברכות הראיה, כגון שנמצא ליד הים ויכול בקלות לראות את הים ולהתחייב בברכת עושה מעשה בראשית, האם חייב לראות כדי לברך, או פטור, או יש עניין להתחייב והשיב מרן שליט”א: אין חיוב.

והנה בתשו’ הבאה נשאל בזה”ל: יש שמועה בשם א’ מגדולי הפוסקים שליט”א שיש חיוב לצאת לראות את החמה בשביל לברך ברכת החמה, האם גם דעת רבינו שליט”א כן.

והשיב מרן שליט”א: יש מצוה.

צ”ב מ”ש מברכת הים?

תשובה

מצוה הכונה רשות, כדמוכח בכמה דוכתי, עיין למשל בפרק כל הבשר חולין ק”ה א’ מצוה לגבי רשות – “חובה” קרי לה, וכ”ה בעוד מקומות רבים.

שאלה

ב) שאלנו את מרן שליט”א בזה”ל: יש שמועה בשם רבינו שליט”א שאצל אשה שאין “ביטול תורה” כל יסורים שקיבלה באמונה תמימה נחשב יסורים של אהבה, האם זה נכון.

והשיב מרן שליט”א: נכון, אבל אני לא אמרתי.

והנה בברכות דף ה’ ע”א כתוב “יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה”, שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.

ועי’ רש”י שכתב שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה.

וזה ל”ש באשה כי אינה חייבת בת”ת.

וצ”ב מדוע באשה לא שייך ביטו”ת, הרי שייך אם מפריעה לבעלה ללמוד, ועי’ שבת דף ל”ג ע”ב שכתוב ששייך שמבטלות את בעליהן מללמוד.

ואולי מדובר בבודדת או שאולי לא היה צריך לשמוע לה.

תשובה

ז”ל הגמרא במסכת ברכות דף ה ע”א, פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא, חד אמר: אלו הם יסורין של אהבה – כל שאין בהן בטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו; וחד אמר: אלו הן יסורין של אהבה – כל שאין בהן בטול תפלה, שנאמר: ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי.

כלומר שאם אין ביטול תורה, זוהי ראיה שיש כאן ייסורי אהבה, אבל אם יש ביטול תורה אי”ז יסורי אהבה אלא ייסורי כפרה.

ולענינינו, אם היא מפריעה לבעלה ללמוד אי”ז כתוצאה דוקא מן היסורין, אלא שהיא החליטה לבטלו, ומה שכתוב שיסורין של אהבה היינו מה שאין ביטול תורה היינו שזהו הוכחה שהן יסורים של אהבה מכיון שאין בהן ביטול תורה, אבל עדיין יש לה בחירה להפריע לבעלה.

ואמנם יש להעיר שיתכנו פעמים נדירות שבהכרח בעלה יצטרך להתבטל מלימודו מחמת ייסוריה, ואולי ע”ז לא מיירי מרן שליט”א, והכל לפי הענין { והקשה שוב הנ”ל: אבל אולי נימא דקאי על תחילת הגמ’ שם, אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו – יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה’ פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.

ואם תלה ולא מצא – בידוע שיסורין של אהבה הם, עכ”ל, ולא הבנתי מה רצה להקשות בזה, דכונת מרן היא על הגמרא שהזכרתי בפנים כמבואר בדבריו.

}.

שאלה

ג) שאלנו את מרן שליט”א: אם מתארחים אצלו אביו וכהן, למי נותן תחילה יין והמוציא, לאביו או לכהן, שהרי יתכן לומר שאתה ואביך חייבים בכבוד כהן.

והשיב מרן שליט”א: אביו.

וצ”ב הרי אתה ואביך חייבין וכו’.

ועי’ מ”ב ר”א סקי”ג ובמג”א.

תשובה

יתכן שסמך הגרח”ק על המבואר בדברי המג”א שם, דמה שאין נזהרין בזה הוא משום שאין אנו בקיאין בייחוסי כהונה, ועיין בשו”ת רב פעלים או”ח ח”ב סי’ ל”ט מה שכתב עוד כעי”ז, וא”כ עדיף לכבד אביו שבודאי חייב גם בזמנינו, ויל”ע אם הוראת מרן שליט”א בעצם היא רק לזמנינו.

וכעת ראיתי בספר חשוקי חמד להגר”י זילברשטיין בכורות ו’ א’ שדן בשאלה זו, וז”ל: הנה מצד כיבוד אב צריך לכבד את אביו בברכת המזון, וראיה לזה, דכתב הרמ”א (יו”ד סימן רמב סט”ז) היה רבו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מרבו ואח”כ מאחרים.

וכתב הש”ך (ס”ק כז) ונראה דה”ה אם היה אביו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מאביו ואחר כך מאחרים, וכן הוא בנוסחאות ברכת המזון, וכן נוהגין, עכ”ד.

הרי שצריך ליטול רשות מאביו כדי לברך, משמע שמדינא היה צריך לכבדו.

וכעין זה כתב הערוך השולחן (יו”ד סימן רמ סעיף יא) כשהבן לוקח את אביו הזקן לביתו, החובה עליו ליטול ידיו ראשון, וליתן לו החלק הראשון, וגם שארי חלוקי כבוד שבשולחן נותנים להאב, עכ”ד.

כמו כן מצוה להקדים את הכהן, כמו שכתב השו”ע (או”ח סימן רא ס”ב) אבל כהן ת”ח מצוה להקדימו, שנאמר ‘וקדשתו’ לפתוח ראשון ולברך ראשון.

ונראה שצריך להקדים את אביו על פני הכהן, ואף שזה עשה של כיבוד אב, וזה עשה של ‘וקדשתו’, מ”מ עשה של כיבוד אב עדיף, כמבואר במהר”ם שיק (או”ח סימן נט) שעשה של כיבוד אב אפשר דעדיף מעשה של וקדשתו, כדאמרינן בירושלמי (פאה פ”א).

ולא ביאר היכן מצינו זאת בירושלמי.

ויתכן שכוונתו להא דמבואר בירושלמי שכיבוד אב חיובו הוא גם משום פריעת חוב לאביו שהטיב עמו.

ופריעת חוב, קודם לשאר המצוות, כדי שלא יהא בבחינת רשע ולא ישלם.

עוד יש לומר שלכן יש להעדיף את אביו על הכהן, כיון שיש אומרים שוקדשתו הוא אסמכתא בעלמא כמבואר בתוס’ בחולין (דף פז ע”א ד”ה וחייבו) וכן כתב הטור (יו”ד סימן כח).

אמנם המג”א (סימן רא סק”ד) מצדד לומר שהוא דאורייתא.

עוד טעם שיש לתת לאביו, שהרי כיבוד אב חמור יותר שהשווה כבודם לכבוד המקום, וכן המקללם חייב מיתה כמו המברך השם, משא”כ מקלל כהן.

כמו כן יש להביא ראיה שכיבוד אב חמור יותר מכבוד הכהן, דבהוריות (דף יג ע”א) מבואר שלגבי הצלה מהשבי, אביו קודם לכהן גדול, הרי שמוכח שכיבוד אב, גדול לגביו מכיבוד קדושת הכהונה.

ועוד שכהיום אין אנו בקיאים ביחוסי כהונה, ועל פי זה תירץ המג”א (שם) למה אין אנו מדקדקים כהיום לכבד את הכהן בכל דבר, ויעוין גם בשו”ת מהרש”ם (חלק א סימן ריד) בשם שו”ת מהר”י לבית לוי (כלל ד סימן כט) שסברא זאת חזי לאיצטרופי, שלא להקדים את הכהן עכ”ל הגריצ”ז שם, ותירוץ האחרון הנ”ל הוא כעין מה שכתבנו, וע”ש מה שדן עוד באביו ישראל ומיחו כהן את מי יכבד, וראיתי כעת עוד להג”ר זלמן נחמיה גולדברג שליט”א [חתן הגרשז”א] שדן בזה במאמר מיוחד { נדפס בכתב עת ת”מ כא, תשס”א, עמ’ 372-373.

}, והכריע שבמקום שאין מנהג בסעודה שתליא ברשות הבעה”ב יש לו לכבד את אבביו, ועי”ש שאר פרטי הדינים שכתב בזה.

שאלה

ד) שאלנו את מרן שליט”א: מצות שמחת חתן וכלה האם הוא דוקא מהחתונה או גם מהאירוסין, האם מצוה לשמח זוג “מאורסים”, והאם זוכה עי”ז לברכות רבות.

והשיב: מהנשואין.

אכן מצינו שיש שבת שמזמרים לו, עי’ ביה”ל סי’ קל”ו.

ועי’ שו”ת אבני ישפה ח”ב עמ’ ע”ב.

תשובה

מה שמזמרים לחתן בשבת שקודם הנישואין, ראשית כל י”א שכבר אז דינו כחתן, ואי”ז קושיא להוכיח על זמן האירוסין, ומ”מ גם אם אין דינו כחתן ממש אך בודאי שמה שכבר אז מזמרים אותו הוא מחמת הנישואין הקרבין, ובפרט ששמחתו בשעת הנישואין נקבעת ג”כ כפי שמחתו בימים הקודמים לזה, וכמו כל הדברים המצריכים הכנה.

וכמו”כ יעויין בחידושי אנשי שם עה”ת ס”פ פנחס שטעם זה הוא כדי שיבואו לברכו אז, ואינו דוקא כדי לשמח אותו { אח”כ הקשה עוד הנ”ל: ‘ראיתי בפוסקי זמנינו דנקטו שא”צ שמירה’.

ואה”נ יש שכתבו כן, אבל יש שחלקו ע”ז.

וגם אם לעיקר סבירא לן שא”צ שמירה מ”מ יתכן שדינו כחתן לגבי שמחה.

}.

שאלה

ה) שאלנו את מרן שליט”א: הנמצא בלויה ויש הספדים, האם צריך משום כבוד הנפטר להקשיב להספדים, או שמספיק שרואים אותו בהספד ויכול לחשוב בלימוד.

והשיב: אין חייב.

וצ”ב כי בברכות דף ו’ ע”ב איתא אגרא דהספידא דלויי, וברש”י שם כתב להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, “שיבכו השומעים”.

וצ”ב, שם הכוונה שנשאר להם לפחות זה.

וקצ”ע משו”ע יו”ד שד”מ ס”א.

תשובה

הגרח”ק רק כתב שאין חייב.

אבל אה”נ מצוה להרים קול, וכן מצוה לבכות, וגם מי שא”א לבכות מצוה עכ”פ להצטער כמה דאפשר, אבל אין חיוב.

שאלה

ו) שאלנו את מרן שליט”א: האם אפשר לשלוח “משלוח מנות” מפירות שביעית.

והשיב: אסור אבל רק עד שיצא השיעור.

מה הפי’ שיעור? שיש חיוב על כ”א לתת משלוח מנות ב’ מנות לאדם אחד, ומה שמחוץ לחיוב הזה מותר.

תשובה

כנראה ביאורך הוא נכון, והנידון לחילוק זה כבר הובא בפוסקים, ועיין עוד במו”מ להלכה על חילוק זה בשו”ת מנח”י ח”י סי’ נ”ז ושו”ת משנת יוסף ח”א סימן כז, ושו”ת חשוקי חמד מגילה דף כא ע”ב.

שאלה

ז) שאלנו את מרן שליט”א: שפיכת המים על ידיו בנטילת ידים, האם נאמר בו “מצוה בו יותר מבשלוחו” ועדיף שישפוך בעצמו, מאשר שאחר ישפוך עליו (ונפק”מ בזקנים).

והשיב: לא שמענו.

וצ”ב מ”ט.

תשובה

דמעשה מ”מ נעשית בגופו, וכמו שגם לבישה חשיבא מעשה בידים כל זמן זהוא עוד לבוש, כדמבואר בתוס’ בשבועות ל’ ב’ ד”ה אבל, ועיין תוס’ יבמות צ’ ב’, וא”כ כשנוטלין עליו חשיב מעשה בגופו גם אם אין הוא עושה השפיכה, וכמו”כ יש דעות בפוסקים שמצוה בו יותר מבשלוחו הוא רק במצוות מסיומות, כמו המהר”ח אור זרוע ועוד פוסקים, ועיין הערות הגרי”ש אלישיב רפ”ב דקידושין, ולכאורה לא מצאנו להדיא לע”ע פוסקים שכתבו שהוא בכל המצוות, אכן מהגרמ”מ קארפ שמעתי דפשוט שהוא בכל המצות, עיין רש”י קידושין שם, וכן שמעתי [כמדומה] מהג”ר אשר ווייס דג”כ לולי דברי הפוסקים הו”א שהוא בכל המצוות.

שאלה

ח) שאלנו את מרן שליט”א: במה שהחת”ס כותב: סגולה נפלאה להתפלל [בצד הצדיק] בתוך ד’ אמות של צדיק.

האם ניתן ללמוד מזה לענין להתפלל “בבית כנסת” של הצדיק שלפחות נהיה “סגולה קטנה”.

והשיב: עי’ תוספתא רע”ז { ריש ע”ז.

}פ”א ה”ג.

מה מבואר שם, דהנה איתא שם שתצא לדרך עם הצדיק כי מלאכה”ש מלוין אותו, וכנראה חזינן דלא”ד בד”א, ובפרט די”א דכולא ביתא כד”א דמיא.

[לכאו’ יש עוד ענין להתפלל באותו ביהכ”נ כי יש מושג מקום שצדיק התפלל שם ונענה עי’ דרך שיחה עמ’ נ”ג.

תשובה

בתוספתא שם מבואר שהיוצא לדרך יבדוק שיהא בסמיכות עם הצדיק ולא עם הרשע, על מנת שמלאכי השלום ילווהו ולא מלאכי שטן של הרשע, ובתלמוד ירושלמי סנהדרין פרק י: והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אדם שעבד ע”ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה וכו’, וא”כ יש לראות שתעלה תפילתו בדרך ישרה עם תפילת הצדיק, ועיין עוד בזהר על הפסוק תפילה לעני, שתפילות כל ישראל עולים עם תפילת העני וממתינין לתפילתו, הנה יעויין בשל”ה מסכת תמיד פרק נר מצוה אות כ’ מה שכתב בכ”ז, ובמקו”א נשאל מרן שליט”א כשיש אצל הצדיק צפיפות גדולה, ויכול להתפלל במקום תפילתו הרגיל ביישוב הדעת, האם להתפלל עם הצדיק או במקום תפילתו הרגיל, והשיב מרן שליט”א אצל הצדיק.

שאלה

ט) שאלנו את מרן שליט”א: בדולה ומשקה שאלתי את מרן שליט”א המוכר חמצו לגוי כמו שנהוג, ומצא חמץ בפסח, האם ישרפנו או שהוא גזל עכו”ם.

וענה לי מרן: “אין בזה גזל גוי”.

(המוכר חמצו במכירת חמץ ומצא חמץ בחוה”מ איך ישרפנו, והרי גוזל את העכו”ם וענה לי מרן שאינו גזל עכו”ם) וצ”ע מ”ט הוא כן.

והשיב מרן שליט”א: כיון שחייב ואין נוטל.

מה הפי’? ומצינו דהפקעת הלואתו כשלא יודע לו מותר (חו”מ שמ”ח ב’).

ועי’ בחו”ש פסח עמ’ ק”ג שודאי ראוי לשורפו ומצד חשש גזל עכו”ם יש להסדיר להתפשר עמו להרב המוכר ע”ז.

תשובה

יש לברר אם לא נפלה טעות במשלוח התשובה, מכיון שאירע לפעמים שבמשלוח נתחלפו תשובות לשאלות [כמבואר במנחת תודה], אך אי איתא שהכוונה היה לכך, אולי הכונה מכיון שע”פ הדין הישראל חייב לו את זה ואעפ”כ אין הגוי נוטל [וגם אין בכונתו ליטול], לכן בכה”ג לא חשיב גזל, וצ”ע.

לימוד זכות על המשתמשים במגבונים לחים סחוטים בשבת

שאלה

י) שאלנו את מרן שליט”א בזה”ל: דנתי כמה פעמים עם מרן שליט”א בענין מגבונים לחים סחוטים בשבת, ותשובה האחרונה שקיבלתי (שהבאנו מ”ב הל’ יוכ”פ שאסור מחמת גזירה שמא לא יסחוט יפה) היתה “צריך עיון”.

וחשבתי סברא חדשה ללמד זכות על המשתמשים.

שכתוב שבקטנים לא גזרו איסור שימוש בתרופות בשבת, והנה המציאות מוכיחה שאם לא מנגבים עם מגבונים לחים ונשאר קצת לכלוך צואה אצל התינוקות, נעשים להם פצעים וגירוי אדום בעור (והדברים מפורסמים), וא”כ הניגוב הוא למניעת חולי, ובגדר פסיק רישא, למניעת חולי, ובכה”ג לא נגזור [מגבונים סחוטים אטו אינם סחוטים], וצ”ע.

ואולי לפי”ז נאסור מגבונים לחים סחוטים לשאר שימושים, ונתיר לצורך תינוקות קטנים שהוי כמו לצורך רפואה שלא גזרו.

וצ”ע.

והשיב מרן שליט”א: יש לברר אם אין סכנה.

מה הביאור של התשובה, – כמדו’ צריך להיות שאסור, כי אין בזה סכנה אם יהיו מלוכלכים קצת יום אחד בשבוע ואחכ ישים משחה.

תשובה

סכנה הכונה גם חולי שאב”ס.

ואמנם בגדול לא חיישינן לזה, באופן שהוא רק חולי אבר, אבל בקטן שאני.

שאלה

יא) שאלנו את מרן שליט”א: שאלתי פעם את מרן שליט”א, בענין החזקת תיק של טלית ותפילין בידו, כשהולך לבית כנסת האם באותה שעה יכול לברך ברכות השחר, או לא.

וענה לי מרן שליט”א שיש מקילים מכיון שהוא חפצא של מצוה.

(והבאתי זה בספר “דולה ומשקה” כמדו’ לא נכון).

והעירו שדברי מרן שליט”א צ”ע משו”ע שם סי’ צ”ו, שכתב שלא יחזיק תפילין בידו כשמתפלל ולא מקילים מטעם חפץ של מצוה.

רק אולי נחלק בין תפילין שדעתו עכשיו ללובשם, לתפילין שאין דעתו ללובשם, וצ”ע.

והשיב מרן שליט”א: תפילין מגולים ולא מכוסים.

מה הפי’, אולי שכאן שנוטל תפילין בתוך כיסן אינו מפחד שיפלו כל כך כי הם מכוסים ומוגנים ובסי’ צ”ו מדובר בתפילין מגולין שמחזיקן, ומה במ”ב סק”ד וסק”ה.

במ”ב סק”א כתב דה”ה פסוק”ד.

תשובה

אתה צודק בחילוק שכתבת, אמנם כמדומה שאינו לכל הדעות במ”ב שם, אבל ס”ל למרן לעיקר כחילוק זה.

שאלה

יב) שאלנו את מרן שליט”א: על הדסים תימנים כתב לי מרן שליט”א לא שמעתי, (בדולה ומשקה עמ’ רכ”ד) והשנה חתם מרן שליט”א על כשרותם.

מה הביאור בזה.

והשיב מרן שליט”א: לא כולם שוין.

מה הכונה בדבריו.

תשובה

הכוונה שיש זנים שנבדקו ע”י מורי הוראה מוסמכים והוכחו ככשרים, אבל בסתם הדס הנמכר בשוקים בשם הדס תימני אין לו פשיטותא בזה.

שאלה

יג) שאלנו את מרן שליט”א: מי שבאמצע לימודו מוריד את הראש על הסטנדר לישון, האם צריך לסגור הגמ’, או לא.

ואת”ל שלא, יש להסתפק בלומד בביתו, ובאמצע נשכב במטה לישון קצת, האם צריך לסגור הגמ’.

והשיב מרן שליט”א: על הסטנדר א”צ לסגור.

וצ”ב בישן כך הרבה זמן.

תשובה

ראיייתו ע”פ דרך הגרי”ח זוננפלד בשו”ת שלמת חיים יורה דעה סימן קסא וז”ל: מי שנתנמנם על הספר דרך לימודו, נסתפקתי האם צריך להקיצו שלא ישתמש בספר במקום כר לראשו, זכר לדבר בענין ברכת המפיל שצריך להקיצו עבור זה, או דילמא מאחר דהוה דרך לימודו הוי כצורך הלימוד.

תשובה, נראה דא”צ להקיצו, כיון דהוא דרך לימודו.

ועי’ בפיוט “להחיותך בטללי שינה” בפירוש מר’ יחיאל מפאריש, [פיוט לתפילת מוסף דיום א’ דר”ה.

וביאורו: שהקב”ה מחיה מתים בקצף היוצא מפי הנופל בשינה על הספר לאונסו], והביאו הגרח”ק להלכה בתשובה אחרת [בלי ציון המקור], וה”ה לענינינו.

וראיתי ברשימות אחרות של שאלות ממרן שליט”א בע”פ: האם מותר לישון בבהמ”ד כשספרו פתוח.

והשיב מרן שליט”א: לא ראוי, אא”כ הוי זמן מועט.

ויש לדון ע”ד זה במה שיש שנהגו היתר להניח ע”ג הספר דברים שהם משתמשים בהם לצורך הלימוד, כגון עט, מחשב כתיבה וכדו’, האם יש ללמד ע”ז זכות שנחשב דרך לימודו, ויל”ע.

ואמר לי הגרמ”מ קארפ שליט”א דבכל הני, כגון מניח עט או מחשב כתיבה, או ‘דופק’ על הגמ’, בכל הני הו”ל כדרך הלימוד ואפשר להקל.

אבל עיין מה שכתב מרן שליט”א בשם החזו”א, בספר אגרות וכתבים ח”ב.

גדרי ההשתדלות בפרנסה

שאלה

יד) שאלנו את מרן שליט”א: נסתפקתי שגדרי ההשתדלות בפרנסה הוא בדבר שכיח, אבל אין חובת השתדלות בפרנסה בלא שכיח, אבל צ”ע כשהולך לעשות השתדלות לפרנסת חבירו, האם גם בדבר שלא שכיח יש להשתדל, שכאן הוא מ”ע של חסד, וצ”ע, (נפק”מ למשל, שאפי’ אם אין חיוב לעשות ביטוח חיים וכיו”ב, על עצמו, אבל חבירו יש מקום לחייב).

והשיב מרן שליט”א: אם חבירו מבקש יש ענין.

מה המקור בלא שכיח אולי מיוסף.

תשובה

בשו”ת משנה הלכות חלק יג סימן כד האריך בענין שלילת ההשתדלות לצדיקים, ע”פ דברי הרא”ש בארחות חיים שכתב וז”ל, רצה באשר ירצה יוצרך שמח בחלקך אם מעט ואם הרבה והתחנן לפניו תמיד להטות לבבך לעדותיו ובשאר דרכך השלך על ה’ יהבך.

ובתוך דבריו כתב וז”ל: וגדולה מזו כתב רבינו הרמב”ן עה”ת פ’ אחרי עה”פ (י”ח ד’) את משפטי תעשו וכו’ ע”ש בא”ד וז”ל, ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם וחשב שם ג’ מדרגות בעשיית המצות, שוב כתב מדרגה ד’ והעוזבים כל עניני עוה”ז ואינם משגיחים עליו כאלו אינם בעלי גוף וכוונתם ומחשבתם בבוראם בלבד כאשר הי’ הענין באליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו ובידוע ממנו בקבלה וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים, ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצות למען יאריכון ימיך למען תחי’ והארכת ימים כי הלשון יכלול מיני החיים כולם, כפי הראוי לכל אחד ואחד עכל”ק ע”ש.

והנה ביאר לן דהכל תלוי בהכנת האדם לעבודתו כך מגיע לו ההשפעה מן השמים ויש זוכה ללא השתדלות כלל וכלל כרשב”י וחבריו.

וכמו אבותינו במדבר בירידת המן שלצדיקים בא המן עד פתח הבית ובינונים יצאו ולקטו והרשעים הי’ במקום רחוק כמבואר בחז”ל, וכיוצא בזה.

ועל זאת יתפלל כל חסיד לזכות להיות מאותן המיעוט אכי”ר עכ”ל המשנ”ה, ומ”מ דבר פשוט הוא שכל מי שאינו צריך להשתדלות עדיף טפי, וכמו שהבאת ג”כ ממ”ש רז”ל על יוסף הצדיק, וא”כ ממילא כל מאי שאינו בכלל ההשתדלות המועלת א”צ.

וכתב החזו”א שעיקר אי”ז ההשתדלות החמרית, דלזה צריך רק קצת, והעיקר היא התפילה.

שאלה

טו) שאלנו את מרן שליט”א: לפי השיטות “שקברי צדיקים” אין מטמאין, איך הדין באדם רגיל (לא רשע ולא צדיק) שנהרג על קידוש ה’, האם קברו מטמא, או לא.

והשיב: עי’ סנהדרין דף מ”ז.

למה כונתו, אולי סוף ע”א, ובתחילת ע”ב.

“דהויא להו כפרה”.

תשובה

נכון.

שאלה

טז) שאלנו את מרן שליט”א: מדוע הח”ח הרעיש שילמדו הכהנים קדשים, הרי כשהמשיח יבוא, יהיה תחיית המתים ויהיו כהנים ת”ח מכל הדורות.

והשיב מרן שליט”א: כולם יצטרכו לעבוד עבודה.

מה הפי’ בדבריו ומה התשובה.

תשובה

התשובה היא שגם הכהנים בזמנינו יעבדו, ולא יכולו להתחיל בעבודה לפני שידעו ההלכות כראוי.

וללמוד את ההלכות לא יוכלו ביום אחד, אלא צריכים להתחיל כבר מתחילה.

מכתב שני מהנ”ל

א) שאלנו את מרן שליט”א: בזמן חז”ל כשירד גשם קודם ז’ חשון היה צער שפוגע בהולכי דרכים, האם בזמנינו כשיורד גשם קודם ז’ חשון צריך להצטער, או לשמוח, שהרי היום אין עולי רגלים.

והשיב מרן שליט”א: עדיין לא הוקבע זמנן.

מה הפי’? ולכן אין לשמוח כיון שזה עדיין לפני זמנם, ועדיין צ”ב.

תשובה

הכונה דאמנם לענין לשנות את התקנה לא משנים ממה שהיה בזמן תקנת חז”ל, אבל מ”מ אין ענין להצטער מכיון שאין בזה צער לע”ע בזה”ז כל עוד שלא הוקבע זמנן ואין עולי רגלים היום.

שאלה

ב) שאלנו את מרן שליט”א: האם יש איסור לשתות מים באמצע התפילה, למשל כשכבר בירך ושתה לפני התפילה וא”צ ברכה, ואוחז בפסוד”ז.

והשיב מרן שליט”א: לא.

וצ”ב מ”ש מהגדה של פסח דמצינו בביה”ל תע”ג ד”ה הרשות?

תשובה

ז”ל הבה”ל שם ע”ד השו”ע ס”ה, אם ירצה לשתות כמה כוסות, הרשות בידו, וכתב הבה”ל, וכ”ז בין הכוסות אבל אם מזג הכוס והתחיל לדרוש עליו בהגדה אינו רשאי להפסיק באמצע כ”כ הרמב”ן בהשגותיו וכ”כ הר”ן.

ומשמע מדבריו עוד יותר דאפילו לא התחיל עדיין בהגדה רק שמזג הכוס והכין עצמו לאמירת הגדה ג”כ אסור ובעל המאור מתיר בכל גווני וכ”כ התוס’ בדף ק”ג דדוקא בהלל או בברכת אשר גאלנו אסור והמחבר סתם בסעיף א’ כדעת הרמב”ן ואפילו לענין כוס של מצוה ומכ”ש בכוס של רשות עיין בביאור הגר”א שם ס”ק ד’ עכ”ל.

ונראה שיש לחלק בין דבר שהוא חובה מעיקרו לבין דבר שמעיקרו הוא רשות (עיין שבת קי”ח ב’), אע”ג שלבסוף קבלו עליהם במנהג, אבל לא להחמיר עליו בכ”ז כבדבר שבחובה, ומ”מ צע”ק מכובע וחליפה שכתב בדעת נוטה ללבוש

לבקש עט מחבירו שבאמצע הלימוד.

שאלה

ג) שאלנו את מרן שליט”א: כשצריך עט, האם מותר לבקש מחבירו, שבאמצע הלימוד, או לא, ומדוע לא נחשב מבטלו באמצע לימודו וזהו מעשים בכל יום.

והשיב מרן שליט”א: מותר.

וצ”ע מ”ט, ועי’ בארחות יושר בפרק על “ביטול תורה” בסופו מה נחשב דברים בטלים.

ועי’ ג”כ בס’ בתורתו יהגה (תשו’ ל”ח) ששאל למרן שליט”א על מה שאמרו חז”ל כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, האם הוא דוקא כשעוסק בשיחה ממש, או שגם לדיבור אחד אסור להפסיק, והשיב מרן שליט”א: “לצורך יש להקל”.

(ואולי זה גם מדויק ממילת “ועוסק” בדברי שיחה, ועי”ש בספר הנ”ל בעמ’ פ’א הערה 11 ועי’ דרך שיחה עמ’ תק’ו (שעוסק לא”ד, וכן גם כתיבה חשיב פוסק)

דברי שיחה הכוונה דברים שאין בהם צורך, כמו המקרה באבות שאומר מה נאה אילן זה וכו’, וכבר לפני שנים רבות שמעתי ממורה הוראה בירושלים להקל כששואל שאלה לצורך, דאי”ז דברים בטלים.

ועיין מ”ב סוף הל’ בהכ”נ.

[וגיסי המופלג הג”ר יהודה בלומנטל האריך בכ”ז במאמר].

שאלה

ד) שאלנו את מרן שליט”א: המ”ב כותב (בסי’ ס”ג סק”ה) שגם בק”ש של ערבית, לא יעמדו באמצע ק”ש, ולא הבנתי איזה טעם שהרי לב”ש בערבית “שוכבים”, ומה יחששו העולם בזה שעומד.

(ולא מובן הב”י).

והשיב מרן שליט”א: לא פלוג.

והוא פלא? וכנ’ הכוונה שלא יבואו לע”בשחרית וזהו לא פלוג.

עי’ בב”י “ואם בלילה הוא אף כדברי בית שמאי לא עשה”, ועי’ דרכ”מ, ולכאו’ כי לכו”ע מצותה בישיבה.

ועי’ בלבוש “וכל שכן בקריאת שמע של ערבית שאין לו לעמוד, שאפילו בית שמאי אינם מצריכין לע”בערבית רק בשחרית מדכתיב ובקומך שפירושו שיקום, ואין כן בערבית: ובסדר רב עמרם גאון “והני לא סגי להו דלא עבדי כבית הלל אלא אפילו כדברי בית שמאי נמי לא עבדי.

דאי כבית שמאי בצפרא מעומד ברמשא מוטה, ואינון לא שנא צפרא ולא שנא רמשא מעומד, יש לך כסילות גדולה מזו.

שאלה

ה) שאלנו את מרן שליט”א: כשקונה אתרוג ויכול לקנות מהודר קצת ב100 ש”ח, והולך וקונה מהודר יותר ב200 ש”ח.

האם אין טענה עליו שיקנה במאה, ויתן המאה נוספים לצדקה, או לא.

והשיב מרן שליט”א: זה אינו טענה.

ויש לשאול מדוע זה אינו טענה, ועי’ מ”ב סי’ תרנ”ו סק”ו.

(בצוהר חי”ד עמ נ’ט שאלו למרן שליטא האם עדיף הידור מצוה ולתת כספו באתרוג מהודר או עדיף לתת הכסף לצדקה, וענה: בהידור מצוה עד שליש).

תשובה

איתא במס’ בבא קמא דף ט ע”ב, אלא אמר ר’ זירא: בהידור מצוה – עד שליש במצוה.

ופרש”י, בהידור מצוה עד שליש במצוה – שאם מוצא ב’ ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה.

ומבואר מדינא דגמ’ שאין כל חשש בזה במה שמהדר במצוה שהיה יכול לתת את הכסף לצדקה, ובפרט אם האדם בלאו הכי נותן חומש, שבזה א”צ להוסיף לצדקה.

ומ”ש הח”ח באהבת חסד [והובא ג”כ בדרך אמונה] שאם לובש מלבוש שרים ואינו צריך את הכסף לצרכיו יכול לתת גם יותר מחומש, מ”מ במצוה לא שייך לומר על האדם שהוא נוהג במותרות.

ויש להוסיף עוד, שיתכן שכונת השואל היתה דבצדקה מקיים מצוה גמורה, ומאידך גיסא בזה מקיים רק תוספת על המצוה, ויש לברר דמצות זה אלי ואנוהו היא מצוה בפ”ע, ועיין במעלות התורה במה שהביא מהגר”א ז”ל שאמנם התרי”ג הם העיקרים, אבל ההוראות והפרטים הם רבים מלסופרן.

ובלאו הכי ניחזי אנן, האם עדיף לעשות כמה מצוות או לעשות מצוה אחת בשלמות ובהידור, דרחמנא ליבא בעי ולא אפושי מתן השכר, וכ”א יראה מה חובתו.

שאלה

ו) שאלנו את מרן שליט”א: מי שנוהג לעשות הבדלה ואח”כ הדה”נ חנוכה, ומטעם תדיר.

צ”ע כשעובר בפתח הבית והנרות מוכנים שם כבר להדלקה נאמר שאין מעבירין על המצוות קודם לתדיר.

והשיב מרן שליט”א: לא נהגנו כן.

והנה בביה”ל כתב דעביד כמר עביד.

והחזו”א נהג להבדיל קודם.

ומרן הגרי”ח זוננפלד זצ”ל נהג כן שהביאו לו הנרות על פתח ביתו, וכשהגיע לביתו פגע בנרות תחילה והדליקן משום אין מעבירין על המצוות.

וצ”ב מ”ט?, ובאמת לכאו’ משמע מכל הפוסקים דס”ל שקודם עושים הבדלה שאי”ז משנה אם עובר ליד הנרות.

תשובה

עיין שו”ת דברי מלכיאל ח”א סי’ ט’ שאם אין המצוה מוכנה רק צריכה עוד הכנה ותיקון, לא אמרינן אין מעבירין עכ”ד.

ומ”מ פעמים שגם כאן הנר מוכן לגמרי כבר ע”י בני הבית, ואולי באמת יש להזהירם שלא לתקן על מנת שלא להכין הנרות.

ואולי י”ל בעוד אופן, דאין מעבירין על המצוות הוא רק באופן שהמצוה עצמה מונחת לפניו, ולא שההכשר מצוה מונח לפניו, ואביא כאן ממכתב אחר שכתבתי לא’ ששאל מ”ט אין מעבירין על המצוות בספר שנזדמן לפניו לפני ספר שרוצה ללמוד בו כעת, וכתבתי וז”ל, כמו”כ י”ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע”י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה”ג, וה”ה ס”ת לקרות בו, משא”כ ספר מודפס שאם היה יודע ע”פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי”ז החפצא של המצוה עכ”ל.

ובענינינו כ”ש היכא שאין השמן של הנ”ח באיסורי הנאה, דאולי מלכתחילה א”א לומר שהנר הוא חפצא של נ”ח כיון שיכול להשתמש בו גם להבדלה, [ולהשתמש להבדלה א”צ מדין אין מעבירין, מאחר שלא ייחד נר זה להבדלה ואין רצונו מעולם בכך].

והנה הבית יוסף אורח חיים סימן רצט כתב וז”ל, ודייק רבינו מדכתב ברוצה לעשות חפציו קודם שיבדיל על הכוס ולא כתב קודם שיבדיל בתפלה ועל הכוס אלמא כל שלא הבדיל על הכוס אסור במלאכה ואפילו אם הבדיל בתפלה עד שיאמר ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול וכן דעת הרמב”ם (פכ”ט ה”ו) שאע”פ שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל ויאמר המבדיל בין קודש לחול אך לא נתבאר בדבריו אם צריך לומר שם ומלכות אם לאו והרב המגיד כתב שהגאונים כתבו שאם התפלל והבדיל בתפלה יכול לעשות מלאכה ואין צריך לברכה אחרת ולזה הסכימו מן האחרונים ועיקר עכ”ל וכן כתבו ההגהות שם (אות ד) וכן דעת רבינו ירוחם בחלק (ב’) [כ’] (ני”ב קב ע”ד).

ולענין הלכה כיון דהרמב”ם והרא”ש מסכימים שאף על פי שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה הכי הוה חזי למינקט אלא דסוגיין דעלמא דלא כוותייהו וכיון שהבדילו בתפלה עושין מלאכה וכדברי הגאונים והאחרונים וכיון דמידי דרבנן הוא שפיר דמי למינקט כוותייהו לקולא.

והיכא שלא הבדיל בתפילה נראה לסמוך על דברי רש”י שאומר המבדיל בין קודש לחול בלא הזכרת השם כיון דמידי דרבנן הוא וגם ספק הזכרת שם שמים לבטלה הוא עכ”ל.

ומ”מ יוצא שאפילו אם הבדיל בתפילה, אך מכיון שלא הבדיל על הכוס, וגם בודאי לא אמר בשם ומלכות א”כ אי”ז לכל הדעות, ועיין שעה”צ שם סקנ”א, וא”כ יש עכ”פ איזה הידור לענין שלא יהא אין מעבירין עיל המצוות, [ועיין ביה”ל סי’ כ”ה ס”ו].

שאלה

ז) שאלו למרן שליט”א במתפלל אחרי שבועות במקום שנוהגים שלא לומר תחנון ולדעת החזו”א אומרים, וענה מרן שליט”א שיאמר בלי נפילת אפיים שאין ניכר, בהנ”ל, האם יאמר תחנון גם אחרי שהחזן אמר החצי קדיש, שיש שמועות מהחזו”א שאחרי קדיש אין אומרים.

והשיב מרן שליט”א: יאמר.

ועי’ חוט שני ריבית בקובץ ענינים עמ’ קלה (בטעה הש”ץ ואמר קדיש שוב אין לומר), וגם מרן שליט”א כתב לי (על יום רגיל) שש”ץ שאמר בטעות קדיש ודילג על תחנון לא אומרים תחנון אח”כ.

ואולי יש חילוק.

תשובה

כנראה שיש כאן סתירה בדברי מרן שליט”א, ואולי כונתו שהציבור אינם אומרים אבל היחיד יכול לומר, ויש כאן ב’ הוראות אחת ליחיד וא’ לציבור, ואולי י”ל דאם טעה לא קנסינן ליה אבל בדילג שלא כדין לא וצ”ע.

ואציין כאן מ”ש הגרשז”א [במכתבו שנדפס בעיון הפרשה] דבן אשכנז הנמצא בבכנ”ס ספרדי לא יפול על פניו אלא יאמר בלא נפ”א [וכמדומה שכ”כ באשרי האיש בשם הגריש”א], ואגב, גם לי הורה מרן שליט”א שבמקום שאין אומרים תחנון שלא כדין ישלים אח”כ, ומתוך השאלה שם לא היה ברור אם הכונה בתשובה להשלים רק תחנון או גם נפילת אפים.

שאלה

ח) הישן במיטה שאוסר אוכלים שתחתיו, כמה זמן צריך לישן כדי שיאסור, האם גם דקה אחת או רק חצי שעה.

והשיב מרן שליט”א: אפי’ רגע.

צ”ב מה הביאור בזה? הרי אי”צ נט”י וא”כ אין עליו רו”ר, ושמא שורה רו”ר בכל שינה אלא שלענין אם נשארת בידים זה תלוי בחצי שעה ועיין.

תשובה

א”א לדמות רוח רעה מא’ לחבירו, ובבית יוסף אורח חיים סימן ד מבואר שלמד ענין זה של שיעור שנת קבע מהזוהר שהביא שם ע”ש, וכתב ע”ד הזוהר הנ”ל, משמע בהדיא שכל שישן שיתין נשמי צריך ליטול שהרי כשישן שיעור זה קאמר דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא משמע דלא שאני לן בין ישן קודם לכן באותה לילה ללא ישן כלל וכיון דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא פשיטא שצריך ליטול ידיו כדי להעבירה שאף על פי שנטל ידיו להעביר הרוח רעה ששרתה על ידיו ראשונה מה יועיל לרוח רעה ששרתה על ידיו אחר כך עכ”ל הב”י, והיכא דאתמר איתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר, דאין אנו בקיאין ברוח רעה.

שאלה

ט) שאלנו את מרן שליט”א: מי שרואה שחבירו עושה מעשה מסוים, ולרואה יש ספק האם מעשה זה אסור או לא, האם מצווה במצות תוכחה לגשת ולומר לו שאולי זה אסור.

והשיב מרן שליט”א: אין חייב.

מ”ט? לכאו’ אפי’ ברבו אם זה ספק לך שזה אולי אסור דאו’ או דרבנן זה גמ בעירובין סז עב ויו”ד רמ”ב כ”ב וצ”ע דמשמע שתמיד צריך, אולי כי בני אדם סתם מדמיין שאולי זה אסור.

הר’ שוב? ועי’ אשרי האיש ח”ג פי”ח א’ בספק’ יש לחייב מצד סד”א לחומרא.

תשובה

הנה זה פשוט שא”א להוכיח דבר על דבר שהוא עצמו אינו יודע שזה אסור, והדבר פשוט, ואם תמצא מי שמחמיר בזה יתכן שהוא דוקא באופן שדנו והכריעו גדולי הפוסקים שהדבר נחשב כספק ואסור לעשותו, או שהעובר עצמו אומר שידע שזה ספק, אבל בסתמא ודאי שא”א להוכיח, ובפרט שיש בזה מאידך גיסא חשש אונאת דברים שאסור לצערו מספק.

ומלבד זת מרן שליט”א מדבר למעשה, דס”ל כמדו’ שכמעט א”א לומר דבר הנשמע היום, וכמ”ש במס’ ערכין דף טז ע”ב, תניא, א”ר טרפון: (תמיהני) [תמה] אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך.

אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח עכ”ל.

שאלה

י) שאלנו את מרן שליט”א: האם הציבור שאומרים מודים דרבנן צריכים להמתין עד שיכלה אמן מרוב הציבור [שעונים על ברכת המחזיר שכינתו לציון].

והשיב מרן שליט”א: ראוי להמתין.

וצע”ג.

ואולי יש ליישב שתיקנו לומר מודים עם הש”ץ והש”ץ הרי צריך להמתין לרוב הציבור.

תשובה

לכאורה דבריך נכונים, אכן יש להעיר עוד ע”ז, דהרי ממ”נ אם הש”ץ לא התחיל, א”כ ודאי ימתין להש”ץ, ואם הש”ץ התחיל כבר, אמנם עשה שלא כדין, אבל כל עוד שיוצא יד”ח א”כ מצוה לומר עם הש”ץ, ומה זה קשור להציבור, ואולי המצוה על כל יחיד מן הציבור שלא להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי רוב הציבור.

ובכלל זה ג”כ שלא יאמר מודים דרבנן ששייך לברכה שאח”ז.

שאלה

יא) ראיתי בכתבי תלמיד כתב בשם מרן הגראי”ל שטינמן שליט”א שלא ממליץ לעבור למטפחת כי הנשים מתביישות בזה ועלולות אח”כ להתחרט.

מה הביאור? אולי כי התורה חסה על כבוד הבריות [אם לא במקום חשש איסור, ונקטי’ שאין בזה איסור] או כי אם אינו בדרגא הזו אל לו לקפוץ ועי’ באבן שלמה לרבינו הגר”א זיע”א (בפ”ד י’) שלפעמים האדם מתחיל לילך בדרך הישר ואח”כ פורש מפני שקשה לו מאד והוא מתרעם שלא היה לו סע”ד.

אבל באמת הוא בעצמו קלקל במה שרצה לקפוץ בפעם אחת למדרגה עליונה עכ”ל.

וזהו “איוֶלת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף לבו”.

תשובה

הגראי”ל שליט”א לא סובר מכל התעמולה שעושים כנגד הפאות, שהרבה מגדולי ישראל הלכו נשותיהם בפא”נ, וכפי ששמעתי ג”כ מנכדו המופלג רבי יהושע כהן שליט”א בדעתו, ואין ברצוני להאריך כעת בכ”ז וכתבתי הדברים במאמר נפרד.

שאלה

יב) שאלנו את מרן שליט”א: בברכת החודש של ניסן ידוע שאומרים “ולגשמים בעיתם” (והולך על החצי חודש הראוי לגשמים) האם רבינו שליט”א מורה לאחרונה שאין לאומרו

והשיב מרן שליט”א: כמדומה שאין לאומרו.

[עי’ אשרי האיש בשם מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל שאומרים, וכ”כ באיש על העדה.

וקצ”ע טעם רבינו הרי אומרים “בעיתם” וא”כ מה הבעיה לומר זאת.

ובאמת באש”י כתב מרן שליט”א שאומרים, וכנראה מרן חזר בו, וצ”ב מ”ט.

(ואולי הטעם כדי שלא להרבות בבקשות בשבת עי’ אגרות וכתבים דרך אמונה עמ’ י’ז).

שאלה

יג) שאלנו את מרן שליט”א: בסעודת סיום, יש שמתחילים ליטול ידים, ואח”כ באמצע הסעודה עושים את הסיום, האם תחילת הסעודה נחשב סעודת מצוה

והשיב מרן שליט”א: אולי.

וצ”ב מ”ט רק אולי.

תשובה

יתכן שעיקר ספיקו של מרן שליט”א אינו בסתם סעודה שבעוה רק בשביל הסים, אלא בכגון שרוצה שהארוחה שלו תחשב סעודת מצוה, ולכן עושה סיום בסעודה, וכמו שנהג ג”כ הגר”א ז”ל [עיין בספר הגאון], וממילא כדי לאשוויי לסתם סעודה שם של סעודת מצוה יתכן שצריך מלכתחילה לעשות הסיום, וכמדומה שגם מנהג הגר”א הנ”ל היה כך ואינו תח”י לעיין בזה.

שאלה

יד) שאלנו את מרן שליט”א: כהן שרגיל להאריך בשמו”ע ומפסיד מלברך “ברכת כהנים”, האם מורים לו שיקצר בשמו”ע כדי שיברך ברכת כהנים.

והשיב מרן שליט”א: ימהר.

וכ”כ בדעת נוטה עמ’ רצ”ג ש”נכון שיקצר”.

ועי’ בביה”ל סי’ רס”ח ד”ה מעומד.

ויל”ע מדוע בקדושה הרב כתב בדעת נוטה על העומד במודים [למשל] יתפלל כדרכו.

ובהערה שם ביאר שגם מי שמאריך יותר מכפי הדין מ”מ ”רשאי” להאריך כרצונו.

וצ”ע מהביה”ל והרי כאן המעלה של קדושה הוא מ”ע מה”ת (גם אם אין חיוב להכנס לזה אבל הענין לעשות זה הוא ג”כ גדול אף שבגמ’ כתוב הענין להאריך.

ומרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל הורה [מחדב”נ הג”ר יוסף ישראלזון זצ”ל] שאין להזדרז ולמהר בשביל להספיק קדושה אם מאריך רק לפי הצורך ע”פ דין.

וצ”ב מדוע לברכת כהנים כתב מרן שליט”א שם אחרת [ואולי שם זה אחרי הרבה זמן של תפילה ולא כקדושה שאז צריך לקצר ממש].

וענה לי בר”כ דאו’.

וצ”ב ממ”ב קכ”ה ד’ ואולי קדושה הוא מצוה קיומית.

תשובה

ברכ”כ הוא דאורייתא ממש, וקדושה אכן יש אסמכתא אך אינו חיוב דאורייתא, וגם בכהן יש פגם ואיסור כאשר הוא נמצא בבהכנ”ס ואינו נושא כפיו, ועל כן צריך להוציא עצמו מידי האונס.

שאלה

טו) שאלנו את מרן שליט”א: מי שצריך להתפלל מעריב, ומתחיל מהתחלה, עד שמו”ע בביתו, ואח”כ הולך לביהכ”נ לשמו”ע, ושומע ברכו בסוף התפילה, האם הוא לכתחילה.

והשיב מרן שליט”א: אין ראוי להפסיק, או “להפסיד” (-לא ברור הכת”י), וצ”ב מה להפסיק? אולי כי עי”ז הוא מפסיק הרבה זמן בין גאולה לתפילה וראוי שיתפלל כבר בביהכ”נ עיקר התקנה היתה כדי שיאמרו מיד אחר ברכו ברכות ק”ש ורק בדי’ מי שאיחר שומע הברכו בסוף, עי’ מ”ב סו”ס נ”ד.

תשובה

צ”ל ‘להפסיד’ שיזדרז לבוא ולשמוע כראוי, וכמו שהבאת במ”ב, וכמדומה שהמ”ב ג”כ ס”ל דהברכו של קריאה”ת אינו לכתחילה לצאת בו, והגרשז”א הוסיף ג”כ שכאשר שומע ברכו שלא במקומה כגון באמצע פסוד”ז יכוון שאינו שומע כסדרה כתיקונה כעת, שלא יצטרך להתחיל כעת בברכות ק”ש.

קרא פחות

ברכת החמהברכת המזוןגויגזל גויהדסהכנההכתוביםהתורהחובחמץחפצא של מצוהידיורה דעהיסוריםיעקבכהניםמוסףמשהמשנהנחמיהפסחפסיק רישאקידושקידושין
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א התקשיתי בדברי הגמ’ במס’ פסחים (סח, א) בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי ואני ארפא, ופירש”י שם: “שכדרך שהן מתים חגרים סומים אלמים, כך הן חיין במומן, ואחר כך מתרפאים, כדכתיב אז ידלג כאיל ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א

התקשיתי בדברי הגמ’ במס’ פסחים (סח, א) בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי ואני ארפא, ופירש”י שם: “שכדרך שהן מתים חגרים סומים אלמים, כך הן חיין במומן, ואחר כך מתרפאים, כדכתיב אז ידלג כאיל פסח (ישעיה לה)”.

ולכאורה טעמא בעי לשם מה יעשה השי”ת סדר הדברים באופן זה והלא יכול להקימם תיכף ומיד ללא מומם, וצ”ב.

אשמח לקבל תשובתכם הרמתה.

***

תשובה

כ”ו תשרי תשע”ז

שלום רב

יתכן שנעשה כן כדי שיהיה היכר לגדלות השי”ת, דהנה טבע בנ”א שלבם משייך כל מאי דשייך לטבע הפשוט, ובודאי שלא יכירו בנפלאות ה’ שמחיה אותם שלמים – אלא על עצם החיות אבל לא על הרפואה, שטוענים שטבע הוא שאם מחיה אותם כ”ש שמתרפא מומן ממילא, דמה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא, וממילא אם מחיה אותם מה’קטלא כולה’ הכל חוזר לחיים ובודאי שלא יהיה כאן אפילו ‘קטלא פלגא’, ולכך מעלה אותם שבורים ואח”כ מחיה אותם כדי שיראו שיד ה’ עשתה כל זאת.

וראיתי שכתב במהרש”א סנהדרין צא ע”ב וז”ל, וי”ל לפי הטעם שעומדים במומן ומתרפאין אח”כ שהנס ניכר יותר שזהו הוא האיש שכבר היה בעל מום בעולם הזה גם במותו גם שחיה כך בתחיית המתים במומו ואח”כ נתרפא למעלת עולם הבא ולכך מייתי מפסח דהנס ניכר בו שהיה בעל מום כשעמד מה שאם כן בעורון דכמה עורין שאין ניכר שהם עורון ואינן רואים וק”ל עכ”ל, וכמדומה שאינו סותר דברינו.

אכן במדרש תנחומא [ויגש פ’ ח’] איתא: ללמדך שכשם שהולך – כך הוא בא.

שלא יאמרו הרשעים: אחרים המית, ואחרים החיה.

אמר הקדוש ברוך הוא: יעמדו כמו שהלכו, ואחר כך אני מרפא אותם.

וזהו טעם אחר לגמרי ממה שכתבנו, ויתכן דמ”מ שייך להוסיף על טעמי חז”ל, שלא אמרו כל הטעמים ואמרו רק טעם אחד מתוך רבים, כמ”ש הגר”א ז”ל.

וכתב באמרי אמת בראשית פרשת וישלח וז”ל, דאיתא (סנהדרין צא ב) אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי ואני ארפא עומדין במומן ומתרפאין, עומדין במומן היינו לראות שורש ומקור החטא ועל ידי זה יכולין להתקן כדאיתא (זוה”ק ח”ג כג ב) אורייתא קא מודעא ליה חוביה, עכ”ל.

וזהו טעם שונה ע”ד הדרש (ועיין עוד שם בפ’ האזינו).

***

קרא פחות
פסחתחיית המתיםתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה {בס”ד מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, אדם המתארח בימי הפסח במלון או בדירה שכורה, א. האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תמצא שם לדוגמא עוגיה? ב. האם חייב לבדוק עם ברכה? ג. מה הדין אם יש פירורים בין ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
אדם המתארח בימי הפסח במלון או בדירה שכורה,
א.

האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תמצא שם לדוגמא עוגיה?
ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?
ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?
לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

‏יום שני ב’ דחוה”מ פסח י”ז ניסן תשע”ו

פעיה”ק ירושלים תובב”א

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן

א.

האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תִּמָּצֵא שם לדוגמא עוגיה?

א.

יש חיוב בבדיקת חמץ על החדר.

ולענין מי מחוייב בזה, אם ההשכרה [כדיני הקנין] ומסירת המפתח היו קודם י”ד השוכר צריך לבדוק, ואם ההשכרה ומסירת המפתח היו אחר י”ד המשכיר צריך לבדוק בליל י”ד, ואם ההשכרה היתה קודם י”ד ומסירת המפתח היה אחר י”ד או איפכא, עיין בזה במ”ב סי’ תל”ז סק”ב שיש חילוקי דעות בזה.

דין השוהה בבית מלון שוה לשוכר בית (הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ נ”ח סקי”ז, שבט הלוי ח”י סי’ ס”ח, הגריש”א באשרי האיש ח”ג פנ”ד ס”י, הגרנ”ק בחוט שני פסח פ”ד סק”ב עמ’ פ”ח).

אם אינו יודע אם הוא בדוק או לא יש לשאול את בעלי המלון, ואם אינם שומרים מצוות אינם נאמנים על הבדיקה [רבינו מנוח פ”ב מהלק חמץ ומצה הי”ז, ויש לדון אי אמרינן אומן לא מרע אומנותיה], ואם בית המלון עומד תחת פיקוח רבני מוסמך יש לשאול את הפיקוח אם דאגו לבדיקת חמץ, ואם א”א לשאול איש יעויין בשו”ע סי’ תל”ז ס”ב.

ואם הבית בכל זאת אינו בדוק ובעלי המלון אינם מסכימים לבדוק אותו גם אם מחוייבים בכך ע”פ ההלכה, כגון שהחדר עמד פנוי בי”ד ניסן, והשוכר בכל זאת רוצה לדור שם, נראה שמוטל על השוכר כעת לבדוק (עיין במ”ב שם סקי”ב).

והאם יש איסור לדור במקום שאינו בדוק מחמץ, החוות יאיר בספרו מקור חיים סי’ תל”ז ביאורים סק”ז כתב שיש איסור לדור שם מכיון שיש חשש שיבוא לאכול את החמץ, מאידך בכתבי קה”י החדשים פסחים סי’ ס’ הוכיח שאין איסור לדור בבית שאינו בדוק מחמץ.

ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?

ב.

הבדיקה צריכה להיות ככל דיני הבדיקה בנר ובברכה ובחורין ובסדקין, וכל עוד שבודק קודם פסח או תוך הפסח צריך לברך על הבדיקה [עיין שו”ע סו”ס תל”ה].

ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?

ג.

אם מצא כזית לכו”ע יבער כדין המוצא בביתו.

על פירורים פחות מכזית מחלוקת יש דין בדיקה, והחזו”א או”ח סי’ קט”ז סקי”ח החמיר בזה לגבי בדיק”ח בספרים, וכ”ה גם במעשה רב להגר”א סי’ קע”ח, אך הגרשז”א (הליכ”ש פסח פ”ה דבר הלכה סק”י) דקדק מדברי השעה”צ סי’ תל”ג סקל”ג שאין חיוב לבדוק אחר פירורין הפחותין מכזית, [וכמדומה שבמ”ב בלבד יש כמה ראיות בענין זה לכאן ולכאן].

ודין השוהה בבית מלון או דירה שכורה הוא כמו השוהה בביתו לענין המוצא פירורין בבדיקת חמץ וכן גבי מצא חמץ בימי הפסח.

כל הנ”ל הוא באופן שבעלי המלון יהדים, אך אם בעלי המלון הם אינם יהודים, או שהחמץ הנמצא בחדר שייך לאינם יהודים, יש כאן שאלה אחרת, ויתכן שיש בזה כמה נ”מ למעשה, ואכמ”ל.

ואם בעלי החמץ הנמצא עשו ע”י הפיקוח שלהם מכירת חמץ יניח את החמץ שמוצא היכן שמכרו את החמץ או יעשה מחיצה גבוהה י’ טפחים לפני החמץ [עיין מקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד, שבט הלוי ח”ט סי’ קט”ז].

וי”א שאפשר לשרוף ואין הגוי מקפיד [שבט הלוי שם].

וביו”ט יכפה עליו כלי, ושאר פרטי הדינים בזה בסי’ תמ”ו.

בברכת מועדים לשמחה

קרא פחות
אהרוןהתורהחמץכהניםמשהפסחשומריםתשובה
0
נשאל: ו׳ באלול תשפ״הב:

השבו”י ח”ב סי’ יח נקט דאין חיוב לאכול חצי שיעור, והובא בפמ”ג סי’ תפה משב”ז סק”א, וכן דעת המל”מ פ”א מהל’ חו”מ סוף ה”ז, ועי’ עוד מנ”ח מצוה ו’ ומצוה קלד, ועי’ מהרי”ל דיסקין סי’ ד. ומצינו לגבי ד’ מינים שנזכר ...קרא עוד

השבו”י ח”ב סי’ יח נקט דאין חיוב לאכול חצי שיעור, והובא בפמ”ג סי’ תפה משב”ז סק”א, וכן דעת המל”מ פ”א מהל’ חו”מ סוף ה”ז, ועי’ עוד מנ”ח מצוה ו’ ומצוה קלד, ועי’ מהרי”ל דיסקין סי’ ד.

ומצינו לגבי ד’ מינים שנזכר ענין זכר למצוה, וכנראה עפ”ז כ’ הרב חיד”א במחב”ר (סי’ תעה סק”ד הובא בשע”ת שם) והברכ”י סי’ תפב סק”ד (הובא בכה”ח סי’ תעה סקפ”ט) דלא גרע מזכר למצוה, אבל כאן אינו ברור שמקיים בזה משהו מהדאורייתא כמו לאידך גיסא בחצי שיעור איסור דקי”ל שאסור מן התורה ונראה שהחיד”א שם לא ברירא ליה שיש בזה מצוה מה”ת ומה שהכריח דבריו הוא מצד שיש בזה ודאי זכר למצוה.

ובחיים שאל ח”א סי’ ג ד אפשר שנוטה הרב חיד”א יותר לומר דיש בזה מצוה דמדה טובה מרובה ממידת פורענות אבל מסיים שם ג”כ דזכר לדבר ודאי איכא וא”כ אפשר דלא ברירא ליה לגמרי דין זה מדאורייתא.

וגם אינו ברור שכוונת השבו”י שפטר בזה לומר שאין בזה כל ענין, ולכן אין רחוקים דבריהם מלהיות שוין כ”כ [אלא דיל”ע מה שהזכיר שם דאין כאן מצה כלל ומ”מ אפשר דמודה מצד זכר לדבר ורק שאין בזה חיוב].

ויש להוסיף עוד דהנה הראיה מהריטב”א יומא לט ע”ב שהביאו כמה אחרונים (עי’ מה שציין בזה המנ”ח במצוה ו’ האחרונים שדברו בזה) שכל כהן שהגיעו כפול הצנועין היו מושכין את ידיהם היינו דוקא כפול אבל כזית לא משום דמקיים בזה מצוה, די”ל דדוקא שם הצנועין מושכין את ידיהם כדי שלא לנהוג במנהג גרגרנות אבל לולי טעם זה לא היו מושכין את ידיהם, כך פשטות הסוגי’, וממילא יש לומר דיש מצוה קצת גם בלא שיש כזית ושו”ר שכ”כ הרב חיד”א גופיה בביאור דברי הריטב”א (ושכעי”ז משמע בתוס’ ישנים שכ’ דבפחות מכזית לא הוה מצוה גמורה) והשתא יש לומר דגם החולקים עכ”פ חלקם לא ס”ל דאין בזה מצוה כלל.

וברב פעלים ח”ג סי’ לב ותורה לשמה סי’ קלו אפשר שהבין דיש צד שחייב מן התורה באופן המדובר שם שהרופא אסר עליו לאכול יותר מחצי שיעור דאם יתיר לו הרופא יוכל להשלים השיעור ודמי לחצי איסור דטעם האיסור מה”ת בחצי שיעור אחד מהטעמים (עי’ יומא עג ע”ב) משום דחזי לאצטרופי.

[והעירו בזה דיש לפלפל בזה ע”פ טעמי האחרונים בביאור טעם דחזי לאצטרופי עי’ שאג”א סי’ פא והגרא”ו בקו”ש ב”ב שסז אם בעי’ חזי לאצטרופי בפועל או משום שהוא חלק מאיסור ועכ”פ לפי הצד הב’ ה”ה בניד”ד כשאין לו מצה כלל או כשעומד בסוף זמן השיעור].

ובשו”ת יהודה יעלה למהרי”א סי’ קלז נראה שנקט שיש מצוה בזה מה”ת רק דאין ברכה כשאין אכילה בכזית, וכן בשו”ת הרי”ם יו”ד סי’ יט נראה שנוטה שיש בזה מצוה, ובפרי יצחק ח”ב סי’ יז ובענף פרי בסוף הספר חילק בין מצה לשאר מצוות דמצה יש דין מיוחד.

מ”מ היוצא מזה דלכאו’ לרוב הפוסקים אין בזה חיוב, ומאידך דעת כמה האחרונים דיש עכ”פ קצת מצוה או זכר למצוה באכילת מצוה פחות מכשיעור כשאין לו שיעור שלם ויש שנקטו שיש בזה מצוה ממש (ועי’ עוד בנין עולם סי’ יט, ערה”ש סי’ תעז ס”ג, וחוט שני חובות הלב פ”ג עמ’ נו, ע”ע חת”ס א”ח סי’ מט, וחק יעקב סי’ תעג סקכ”א, ודברי חיים או”ח ח”א סי’ כה לבאר הסתירה משבו”י הנ”ל).

ויש לדון עוד לפי הצד שהוא דאורייתא האם הוא חיוב דאורייתא, ומצד סברת החיד”א שמידה טובה מרובה אי”ז טעם מספיק לחייב בתורת חיוב, וגם בביאורו הנ”ל בדברי הריטב”א ובדברי הת”י מבואר דאי”ז מצוה גמורה [והחיד”א מפרש התוס’ לפי שיטתו], אבל במהרי”א שם נראה שסבר שיש חיוב מדאורייתא, אם כי זה דלא כהראשונים הנ”ל ורוב האחרונים, וצל”ע.

 

 

קרא פחות
איסוראיסור והיתרגדלות תורהגיורגמראדיונים הלכתייםדרכי קיום מצווהדתדתיהיתרהלכההתקנהחגחצי שיעורחרדיחרדיתישיבישיבתכמותמועדמושגיםמעמד מצוותמצווהמצוותמצוות תורהמקרים מיוחדיםענייני גמראענייני הלכהענייני יישובענייני ימי חולענייני ישיבהענייני שבתערכי מושגיםפדיון הבןפסחפסקי הלכהצומצום מצווהציבורקיום מצווהקיום מצוותשבתשיעורשיעור תורהתורהתלמודתפיסת המצווה.
1
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה  {שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, אם אדם הסתיר את עשרת הפתיתים לבדיקת חמץ ובערב לאחר שבירך הלך ואסף את עשרת הפתיתים וביצע בדיקה רופפת, א. האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי”ד בניסן? ב. האם יש ...קרא עוד

שאלה

 {שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
אם אדם הסתיר את עשרת הפתיתים לבדיקת חמץ ובערב לאחר שבירך הלך ואסף את עשרת הפתיתים וביצע בדיקה רופפת,
א.

האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי”ד בניסן?
ב.

האם יש חשש לברכה לבטלה? (למרות שמברכים על “ביעור חמץ” ולא “על בדיקת חמץ”)
ג.

למה על בדיקת חמץ לא מברכים “שהחיינו”?
ד.

ומה הן השיטות שיהי ניתן לברך “שהחיינו” בעת בדיקת חמץ?
לתשובות הרב שליט”א אודה מקרב ליבי,
מהקט’ א.

}

תשובה

א.

האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי”ד בניסן?

א.

ראשית כל מה שכתבת שהוא לא עשה בדיקה כהוגן אלא בדיקה רופפת, אינני יודע מה הכונה בבדיקה רופפת, אם לא עשה בדיקה כדין בחורין ובסדקין ובכיסים ובכל מקום שמכניסין בו חמץ לא יצא יד”ח, ולא מועיל לזה מה שהניח את הפתיתים, גם לפ”מ דקי”ל אין הנחת הפתיתים מעיקר הדין, והבודק בית בליל י”ד ניסן אם בדק כדין יצא יד”ח בדיקה גם אם לא הניח פתיתים וגם אם לא מצא שום חמץ כמבואר במ”ב סי’ תל”ב סקי”ג.

ועל כן יחזור ויעשה בדיקת חמץ כדין מיד מתי שיזכור.

וגם אם יזכור אחר הפסח יבדוק בחורין ובסדקין ובנר כמ”ש במשנ”ב סי’ תל”ה סק”ד.

אם מדובר שכבר בדק את הבית קודם ליל בדיקת חמץ וראה שהוא נקי לגמרי מחמץ, אמנם צריך לבדוק שוב את ביתו ולא מועילה הבדיקה הקודמת כמ”ש בשו”ע או”ח סו”ס תל”ג, אך בזמנינו ששוטפים היטב את הבית קודם ליל בדיקת חמץ, יש מן הפוסקים שהורו (הליכ”ש פסח פ”ה ס”א, הליכות והנהגות הגרי”ש פסח) שעיקר תפקידו לבחון ולדקד בכל המקומות אם ניקו אותם היטב, ובחוט שני פסח פ”ב סק”ט כתב שגם בזמנינו לא סגי בכך, אלא יש להסתכל בכל המקומום אם אין בהם חמץ.

ב.

האם יש חשש לברכה לבטלה? (למרות שמברכים על “ביעור חמץ” ולא “על בדיקת חמץ”)

ב.

הנה כתב הקצש”ע סי’ קי”א ס”ח, דמי שאינו בודק כראוי אלא רק מקבץ את הפתיתים הללו לא קיים מצות בדיקת חמץ וברכתו לבטלה, אכן כונתו למי שלא עשה בדיקה כמעט אלא רק קיבץ את הפתיתים, אך מי שבדק בדיקה פשוטה ולא דקדק יפה, נראה שעכ”פ מועיל שלא יחשב ברכה לבטלה דלא גרע ממי שהתחיל בבדיקה דקי”ל שמעיקר הדין אין איסור דיבור מצד הברכה, עיין בשו”ע ומ”ב סי’ תל”ב סק”ו.

דכל היכא שהיה לברכה על מה לחול אי”ז הפסק, כמ”ש המ”ב גם לגבי קריאת המגילה שאם שח אחר שכבר התחיל לקרוא היה לברכה על מה לחול ואינו חוזר ומברך.

ומ”מ גם דברי הקצש”ע צ”ב קצת, דאמנם לא יצא חובת בדיקה, אבל למה תהא ברכתו לבטלה אם הניח פתיתים, שהרי היה לברכה על מה לחול, ובפוסקים מבואר שענין הפתיתים הוא מדיני בדיקה, גם אם אינו לעיכובא אך יש בזה מן הבדיקה במה שמבער את הפתיתים.

ובפרט אם מדובר באופן שכבר ניקה את הבית לגמרי כנ”ל, שבזה דעת הגריש”א (הובא בשבות יצחק פסח פ”ו, הערות פסחים ח’ ב’ עמ’ נ”ט) שהפתיתים הם מעיקר הדין, ורק ע”י שמניח הפתיתים יכול לברך, ואמנם יש חולקים על דברים אלו (הליכ”ש פסח פ”ה סי”ב), אך מ”מ אין חובתו בבדיקה גמורה כמו בית שאינו בדוק עדיין כנ”ל.

והיה מקום לומר דהקצש”ע מיירי במי שהניח את הפתיתין בעצמו וס”ל דמה שהחשיבו הפוסקים ענין הפתיתים הוא רק כשאין הבודק יודע היכן הם, וכך נקטו ברוב האחרונים שמנהג הפתיתים הוא לא לבודק עצמו, אלא אחרים מניחים לו, ולכן כתב הקצש”ע שלא קיים המצוה כלל.

ואמנם יש מי שכתבו שגם הבודק עצמו יכול להניחן.

ויתכן לומר דהקצש”ע ס”ל דכל היכא שלא עשה בדיקה גמורה ומכיון שגם מתחילה לא היה בדעתו לעשות כך, לכן לא עשה כלום במה שביער את הפתיתין, וגם אם מצא עוד חמץ מלבד הפתיתין מ”מ מכיון ולא היה בכונתו לעשות בדיקה כדין כתיקון חכמים א”כ מעולם לא היה בדעתו לבער החמץ ולא שייך לברך על חצי בדיקה, והרי זה דומה לאוכל חמץ שיש בפוסקים שכתבו שמקיים בזה מצוות ביעור חמץ אך פשוט לכאורה שאם ר”ל אין בדעתו לבער את החמץ מרשותו בפסח לא יוכל לברך על ביעור חמץ במה שאוכל את החמץ, מכיון שאינו עושה שום דבר מצידו לבער את החמץ כתיקון חכמים.

ג.

למה על בדיקת חמץ לא מברכים “שהחיינו”? ד.

ומה הן השיטות שיהי ניתן לברך “שהחיינו” בעת בדיקת חמץ?

הנה כתב הטור אורח חיים הלכות פסח סימן תלב וז”ל, ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זימנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך וא”א הרא”ש ז”ל כתב שאין מברך שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל עכ”ל.

וכתב הבית יוסף, ושתי סברות אלו שכתב בעל העיטור כתבן הרשב”א בתשובה (ח”א סי’ רכג) ועל דברי האומר שאין לברך משום דלא קביע ליה זימנא דהא מפרש בים וכו’ סיים וכתב ואינו דומה לקריאת מגילה שאף על פי שמקדימין ליום הכניסה ויש לה זמנים הרבה (מגילה ב.

) אפילו הכי אומרים זמן דשאני התם דזמנים אלו תקנו חכמים לא פחות ולא יתר מה שאין כן כאן שאין לו זמן קבוע אלא אפילו מתחלת השנה ואנו אין דרכינו לומר זמן עכ”ל.

ועל מה שכתב הטור ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך כתב הב”י, תימה מפני שהוא רשות היה לנו להחמיר ולומר מספק לא יברך וכן יש לתמוה על מה שאמר בסוף פרק בכל (מברכין) [מערבין] (עירובין מ:) שהחיינו אקרא חדתא הוי רשות מיהו בההיא איכא למימר דקים להו לרבנן דהכי תיקנו מעיקרא לברך זמן אקרא חדתא אם ירצה עכ”ל.

וכנראה שדעת הטור הוא שכלול בדין זה הנזכר בבכל מערבין ג”כ שאפשר לברך שהחינו על כל דבר המתחדש מזמן לזמן, וס”ל דחשיב כדבר הבא מזמן לזמן.

ובחידושי המאירי מסכת פסחים דף ז ע”ב כתב וז”ל, שאלו הראשונים מפני מה אין מברכין זמן על הביעור הואיל ומזמן לזמן הוא בא ואם מפני שיכול לבדוק כל זמן שירצה הרי סוכה יכול לעשותה קודם החג וכשעשאה מברך זמן ותירצו בה שאין מברכין זמן אלא בדבר שיש בו קצת הנאה ונראה לי שמצוה שאין עיקרה לעצמה אלא להרחקת עבירה כגון בדיקה שהיא ליזהר ממציאת חמץ אין בה זמן ומ”מ אף הם שאלוה לענין ספירת העומר ואין זה מספיק בה אלא שאני אומר שספירת העומר נפטר הוא בזמן של יום טוב עכ”ל.

ובספר אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם כשדן בברכות שהחינו כתב וז”ל, אבל בדיקת חמץ אין בה שמח’ והנא’ לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו.

וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנא’ לגוף בזמן הזה.

וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המיל’ משום דאיכא צערא דינוקא עכ”ל, ואח”כ כתב עוד לגבי מצות הפסח, אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק’ היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ”ל.

ובשו”ת הרשב”א חלק א סימן שעט כתב, אמרת כי קבלת מן הר”ב פרץ ז”ל שאין אומרין זמן בבדיקת חמץ.

ונתן טעם לדבריו שאין אומרין זמן על דבר שהוא מכלה אותו מן העולם.

ואמרת ששמעת ממני שהרב בעל העיטור היה אומר שאומרין זמן.

ועתה רצית לעמוד על דעתי.

תשובה טעם הרב רבי פרץ ז”ל לא ידעתי לו יסוד שאם אתה אומר שאין אומרין זמן אלא על מה שהוא נהנה ממנו כחגים שנהנה בישיבת הסוכה ונטילת הלולב בארבעת המינין הרעננים והפסח באכילת המצה והחסא אם כן מה נעשה ליום הכפורים? ואם תאמר מחמת הגעת זמן המצוה גם בבדיקת החמץ כן.

וטעם יפה ממנו יש למונעין מלאמרו לפי שאין לו זמן קבוע.

שהיוצא לדרך אפילו מתחלת השנה ודעתו לחזור חייב לבדוק.

אלא שאף זו דוחין ואומרין והלא פדיון הבן אין לו זמן אלא פודה משלשים יום ואילך ואפי’ הכי אומרין זמן.

ולפיכך אין בידנו ראיה מכרחת ואנו אין אנו נוהגין לאמרו.

אבל הרב בעל העיטור כתב שבמקומו נוהגין לאמרו.

והחיד”א במחזיק ברכה סימן תל”ב אות א’ הביא את דברי הרשב”ץ שאין אומרים שהחיינו בבדיקת חמץ, לפי שאין ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש לו הנאה, משא”כ בבדיקת חמץ שבודקו ומבערו, ואיך יברך שהחיינו לזמן הזה להוציא החמץ מהבית.

וע”ש שהביא סברא זו מהגאונים ומהרז”ה והר”ן.

ועל כל פנים, למעשה כבר כתב החיד”א במחזיק ברכה שם, שאף שהפר”ח שם כתב לנהוג ולהנהיג לברך, פשט המנהג שלא לברך.

(וראה גם בכה”ח שם אות ט’).

וכן בשו”ע ורמ”א ומשנ”ב לא נזכר כלל ענין זה של שהחינו בבדיקת חמץ.

ובתשלום הדברים אביא שמ”מ מצאתי דהנה הבא”ח בפרשת צו אות ה’ הביא מה שכתבו האחרונים, שאם נזדמן אצלו בגד חדש או פרי חדש, יברך שהחיינו, ויכוין לפטור גם מצוה זו, ע”ש.

וכן טוב לנהוג, לחוש לדברי הראשונים הסוברים שמברכים שהחיינו על בדיקת חמץ.

וכ”כ האול”צ חלק ג פ”ז ס”ד שכתב וז”ל, שאלה.

האם מברכים ברכת שהחיינו בבדיקת חמץ.

תשובה.

המנהג שלא לברך ברכת שהחיינו בבדיקת חמץ.

ומכל מקום, טוב לקחת בשעת בדיקת חמץ פרי חדש או בגד חדש, ולברך עליו שהחיינו, ולכוין גם על הבדיקה והביעור, ואחר כך יברך על ביעור חמץ ויבדוק.

ומי שאין לו דבר חדש, טוב שבשעת ברכת שהחיינו שבליל הסדר יכוין גם על ביעור חמץ עכ”ל.

והוסיף שם בהערה [אחר שהביא המ”מ בזה מהפוסקים], ויקח בשעת בדיקת חמץ בגד חדש או פרי חדש, ולפני הבדיקה יברך על הבגד או על הפרי ברכת שהחיינו, ויכוין לפטור גם את הבדיקה והביעור, ויאכל מעט מהפרי, ואחר כך יברך על ביעור חמץ ויבדוק.

ויכול להסיר את הבגד לאחר זמן מה.

וכן יכול לברך ברכת שהחיינו על הפרי, ולאוכלו רק לאחר הבדיקה, שהרי מעיקר הדין מברכים שהחיינו על ראיית פרי חדש אפילו אינו אוכלו, אלא שנהגו שלא לברך עד שעת אכילה, כמבואר בשו”ע בסימן רכ”ה סעיף ג’, וראה גם ברמ”א שם בשם הטור, שהמברך בשעת ראייה לא הפסיד, ע”ש.

ועל כן אם רוצה שלא להפסיק כלל בין ברכת שהחיינו לבדיקה יכול לדחות את הברכה על הפרי ואכילתו עד לאחר הבדיקה.

ולענין בגד חדש, כל ששמח הוא בבגד, מברך עליו ברכת שהחיינו, ועל כן בחורים צעירים השמחים על חולצה חדשה, יברכו עליה, ומבוגרים ששמחים על בגדים חשובים יותר יברכו על בגדים כאלו ומי שאין לו פרי חדש או בגד חדש בשעת בדיקת חמץ, טוב שבשעת ברכת שהחיינו שבליל הסדר יכוין גם על ביעור חמץ, וכמו שכתב הרא”ש וכפי שנתבאר לעיל.

עכ”ד.

מ”מ בעיקר מש”כ לכוין לצאת בליל הסדר, הנה יש לתמוה על המ”ב והפוסקים שהשמיטו את זה, דהרי יש מן הראשונים שחייבו לברך, ואם משום דסמכינן על הרא”ש הרי איהו כתב דסמכינן על זמן דרגל, ואי דסמכינן על הרשב”א מ”ט סמכינן עליה כיון דהרא”ש ועוד פליגי בזה, ואי משום ספק ברכות להקל הרי אין כאן הזכרת השם אי נימא דצריך לכוין בליל הסדר לצאת בשהחינו גם על בדיקת החמץ, ויעויין מש”כ בתשובה לפני זה דיש צד לומר דבזמן א”צ לכוין על כל המצוות דהברכה היא על הזמן.

ויתכן שע”ז סמכו הפוסקים, ויל”ע.

היוצא מכ”ז שלהלכה א”צ לברך שהחינו בשעת בדיקת חמץ, וי”א לכוין בשהחינו של ליל הסדר גם ע”ז, ויש מפוסקי ספרד שכתבו שטוב לפטור שהחיינו ע”י שמברך על בגד חדש.

ראה המשך משא ומתן בעקבות תשובה זו – נדפס לעיל גבי הנידון על ברכת שהחיינו לנשים, והעמדנו הכל שם דמישך שייכא התם.

 

עוד בענין הנ”ל – בדיקת חמץ בליל י”ד בבית שכבר נבדק מחמץ

שאלה שנשלחה כהמשך לתשובה דלעיל

שלו’ רב לכב’ הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,

שמחתי לקבל את תשובתו של כב’ הרב לשאלותי וללמוד אותם, וע”כ ישכ”ג ורוב תודות.

מעט בעיתיות הייתה בשאלתי הרי בדיקת החמץ אמורה להיות מדוקדקת ע”פ ההלכה, אלא שהדיוק שרציתי להביע בשאלתי היא שהבודק יודע ובדק מראש שהבית נקי וכתוצאה מכך הבודק אור לי”ד בדק בצורה רופפת תוך כדאי איסוף הפתיתים, האם הבדיקה עולה לו וכן ברכתו?

(כמדומני שקיימת אפשרות לבדוק מספר חדרים לפני אור לי”ד כשיטת חכמים אם נר או לאור השמש במרפסת פתוחה ובאור לי”ד יבדוק את בחדר האחרון שנשאר לבדיקתו ע”פ רבנן באור לי”ד).

לתשובות כב’ הרב, אודה מקרב ליבי.

הקט’ אהרון

תשובה

מוצ”ש לסדר פרשת מצורע, אור לט’ ניסן ע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

ע”ד שאלתך אם בכל זאת יש מקום לנקות היטב את הבית קודם פסח, ולאחמ”כ לסמוך על מה שמבער את הפתיתים מביתו ובכך לקיים מצות בדיקת חמץ, אף שהבית כבר בדוק מלפני כן, הנה כתבתי אליך במכתב הראשון בזה”ל, אם מדובר שכבר בדק את הבית קודם ליל בדיקת חמץ וראה שהוא נקי לגמרי מחמץ, אמנם צריך לבדוק שוב את ביתו ולא מועילה הבדיקה הקודמת כמ”ש בשו”ע או”ח סו”ס תל”ג, אך בזמנינו ששוטפים היטב את הבית קודם ליל בדיקת חמץ, יש מן הפוסקים שהורו (הליכ”ש פסח פ”ה ס”א, הליכות והנהגות הגרי”ש פסח) שעיקר תפקידו לבחון ולדקד בכל המקומות אם ניקו אותם היטב, ובחוט שני פסח פ”ב סק”ט כתב שגם בזמנינו לא סגי בכך, אלא יש להסתכל בכל המקומום אם אין בהם חמץ.

עד כאן.

כלומר לדעת הגרש”ז והגרי”ש אם רואה בכל המקומות שנעשה נקיון מושלם די בכך, ואין ורך לבדוק שוב מתחילה את אותם המקומות מחמץ, אלא מספיק שבודק לראות שהמקום עבר נקיון מספיק, ובלבד שהנקיון שנעשה היה בחורין ובסדקין כדין שלא יהיה שום חמץ.

מאידך דעת הגרנ”ק שלא נפטר מחיובו בכך.

והנה באמת זהו כבר מחלוקת בפוסקים כבר אם בדק ביום י”ג כדין לאור החמה כשמותר בכך או לאור הנר בליל י”ג, וכיון לשם בדיקת חמץ ולהפטר מכך מבדיקת חמץ בליל י”ד.

ובשער הציון סי’ תל”ג סק”ה הרבה אחרונים שמותר לבדוק כבר בליל י”ג אם מכוין לשם בדיקת חמץ, והם הפר”ח והגר”א והל”ק וחק יעקב.

אך הביא שם בשהע”צ שבספר חק יוסף פקפק ע”ז שהרי מפסיד בכך הברכה, שא”א לברך אלא הבודק בליל י”ד.

ומ”מ כתב בפנים הספר חק יוסף סי’ תל”ג סקכ”ו, שרשאי הוא לבדוק בלילות הקודמים לליל י”ד את כל הבית לבד מחדר אחד, ובליל י”ד יברך ויבדוק את בחדר שלא בדק, שבאופן זה אינו מפסיד הברכה.

וכ”כ בשולחן ערוך הגר”ז סימן תלג סעיף ו וסעיף ז, וז”ל, אבל שאר כל החדרים שיש בהם ד’ מחיצות אם עבר ובדקן ביום י”ג לאור הנר צריך לחזור ולבודקן בליל י”ד לפי שאין אור הנר מבהיק יפה ביום ואפילו אם בדק חדר אפל ביום י”ג לאור הנר שהחשך בתוכו שוה ביום ובלילה אף על פי כן צריך לחזור ולבודקו בליל י”ד לפי שאין הבהקת הנר ביום אפילו בחדר אפל דומה להבהקתו בלילה אבל אם רוצה לבדוק כל חדריו בליל י”ג או בשאר לילות השנה לאור הנר ולהזהר שלא להכניס לשם עוד חמץ הרשות בידו רק שלא יברך על בדיקה זו כמו שיתבאר בסימן תל”ו לפיכך נכון הדבר שישייר חדר אחד לבודקו בליל י”ד ולברך על בדיקתו שלא להפסיד ברכה בידים ומכל מקום אף אם בדק כל חדריו ולא שייר כלום צריך הוא לחזור ולבדוק פעם אחרת לא פחות חדר אחד בליל י”ד כיון שבלילה זה חל חיוב הבדיקה על כל ישראל שלא בדקו עדיין חל החיוב גם על זה שבדק כבר שלא לחלק בינו ובין כל ישראל.

ויש חולקין על זה ואומרים שאין צריך לחזור ולבדוק כלום בליל י”ד כיון שכבר בדק כל חדריו כדינם בלילה לאור הנר ויש לחוש לדבריהם שלא לברך כשחוזר ובודק חדר אחד בליל י”ד, עכ”ל השו”ע הגר”ז.

והנה אף שהמ”ב סי’ תל”ג סק”א מסיק שמעיקר הדין אם בדק כדיני בדיקה בי”ג א”צ לחזור ולבדוק בליל י”ד, מ”מ מודה שמצד הברכה ראוי לשייר חדר אחד.

ודעת הגריש”א (הובא בשבות יצחק פסח פ”ו, הערות פסחים ח’ ב’ עמ’ נ”ט) שהפתיתים הם מעיקר הדין, ובאופן זה לא היה אפשר לברך כעת על הבדיקה כיון שאינו בודק כלום, ורק ע”י שמניח הפתיתים יכול לברך, ויש חולקים על דברים אלו (הליכ”ש פסח פ”ה סי”ב).

היוצא מכ”ז שאם בדק כדיני בדיקה קודם ליל י”ד א”צ לשוב ולבדוק בליל י”ד לדעת המ”ב, ולכן ראוי שישייר חדר אחד, אך אם רוצה לבדוק הכל לפני ליל י”ד וגם לחזור ולבדוק בברכה בליל י”ד, יוכל שיניחו לו את הפתיתים בליל י”ד ולשוב לבדוק בברכה.

וי”א דסגי בזה שבוחן בדעתו אם הבדיקה הקודמת היתה כהוגן, וזוהי מצות הבדיקה דרמיא עליה כעת.

קרא פחות
אהרוןאורח חייםהלכות פסחחמץידיעקביצחקמצטערמשהנהנהסוכהפדיון הבןפסחתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה קשיא לי כל בהמה האסורה להקרבה ותברח ייאסרו כל הבהמות שבעולם, למשל בהמה שנעבדה או עשאוה גולל לשיטת רשי שנאסרה לעולם כי בעל חיים אינו בטל ברוב, וא”כ כל מומר להכעיס יעצור את כל עבודות המקדש? בברכה אברהם יהודה קליין *** תשובה שלו’ רב אין בזה ...קרא עוד

שאלה

קשיא לי כל בהמה האסורה להקרבה ותברח ייאסרו כל הבהמות שבעולם, למשל בהמה שנעבדה או עשאוה גולל לשיטת רשי שנאסרה לעולם כי בעל חיים אינו בטל ברוב, וא”כ כל מומר להכעיס יעצור את כל עבודות המקדש?

בברכה

אברהם יהודה קליין

***

תשובה

שלו’ רב

אין בזה כל חשש, עיין נזיר יב ע”א.

בברכת פסח כשר ושמח

עקיבא משה סילבר

*

שאלה חוזרת

יישר כח, אבל עדיין קשיא לי א”כ למה אומרת הגמרא בחולין דף קמ ע”א, אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה.

בברכה

אברהם יהודה קליין

***

תשובה

עיין בקרן אורה בנזיר שם שציין לדברי הגמ’ החולין הנ”ל ומבואר בדבריו שלא הוקשה לו לשון זה דמשמע שיהיה אסור לגמרי.

ועיין שערי יושר להגרש”ש שער ג פרק ו.

עקיבא משה סילבר

***

קרא פחות
משהפסחתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{לכבוד רב האי גאון הגרע”מ סילבר שליט”א, השלום והברכה רציתי להציע לפני מעכ”ת את אשר הסתפקתי בנידון מאכל בת היענה, וכדלהלן. א. דהנה כתב בספר הברית (ח”א, מאמר יד איכות החי, פ”ה): “היענה (שטרויס פאגעל) היא גדולה מכל העופות שבעולם. ...קרא עוד

{לכבוד רב האי גאון הגרע”מ סילבר שליט”א, השלום והברכה
רציתי להציע לפני מעכ”ת את אשר הסתפקתי בנידון מאכל בת היענה, וכדלהלן.

א.

דהנה כתב בספר הברית (ח”א, מאמר יד איכות החי, פ”ה): “היענה (שטרויס פאגעל) היא גדולה מכל העופות שבעולם.

היא עם צוארה הארוך גבוה מן הארץ ד’ וה’ אמות.

משקלה עם נוצותיה צ’ ליטרות.

משכנה באפריקא ובארביא ובאינדיא במדברות בארץ ציה מקום אשר לא יעבר בה איש.

מאכלה חציר ודשא וכאשר לא תמצא די רעבונה תבלע גם כן עצמות וברזל וכל מתכות וזכוכית, כאשר אמרו בשבת (קכח, א) שברי זכוכית מאכל לנעמיות ופירש”י היענה.

ותזקין כשבעים שנה.

והנקבה תטיל בשנה אחת ארבעים ביצים, אשר משקל כל אחת ששה ליטרות והמה גדולות כראש ילד.

ומקליפות הביצים אשר הנם עבות וקשות יעשו כלים מכלים שונים כאשר אמרו חז”ל במסכת כלים (פרק יז, משנה יד).

וראשו דומה לראש אווז”.

וכתב לדייק מדבריו בספר מגדים חדשים (שבת שם), דעיקר מאכלה חציר ודשא, ורק כאשר לא תמצא די רעבונה תבלע ג”כ מתכות וכדו’.

משא”כ במדרש תנחומא (פרשת נח) הובא עה”פ “צא מן התבה זש”ה הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי (תהלים קמב) הוציאה ממסגר נפשי שהיה נח סגור בתבה א”ר לוי כל אותן י”ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות.

ר”ע אומר אפי’ שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן”.

ועי’ בסהפ”ק אגרא דכלה (פרשת נח) מהיכן ילפינן לזה.

ועכ”פ מזה שנח הכניס לנעמיות זכוכית ולא חציר ודשא, משמע שזה עיקר מאכלן ולא דשא, וצ”ע.

ב.

כתב האבן עזרא (פרשת משפטים), שכשהיען מתבגרת וגודלת בשנים, כבר א”א לאכול מבשרה, כי הוא נהיה יבש כמו עץ וקשה כמו ברזל ואינו מתרכך אפילו ע”י בישול, ורק את הבשר הרך של הנקבה הקטנה שחיה רק ימים מועטים יתכן לאכול, ולכן על יענה גדולה לא הוצרך הכתוב להזהיר, אלא על בת היענה.

כעי”ז כתב החזקוני (ויקרא יא, טז): “ולא צריך לאסור האם היא היענה, דממילא לא אכלי לה, שהרי קשה היא כעץ ומבדל בדילי אינשי מינה”.

ומוסיף שם דבר פלא: “ומתוך קושי שבה היא אוכלת את הברזל”.

ומשמע דלחזקוני הטעם שיכולה לאכול ברזל וכדו’ היא מחמת קושייתה שהיא קשה כברזל.

והנה במדרש רבה (שה”ש ג, כב) הובא על זהב מזוקק “דבי ר’ ינאי ודבי רבי יודן ברבי שמעון דבי ר’ ינאי אמרי שמחתכין אותו כזיתים ומאכילין אותו לנעמיות והוא יוצא מזוקק”.

וביאר בחידושי הרד”ל על אתר “היא בת היענה שדרכה לבלוע זהב ושארי מתכות ומזדכך במעיה מחום האיצטומכא”.

ומזה משמע דלא כחזקוני דאינה אוכלת מתכות מכוח שהיא קשה כברזל, אלא שדרכה לבלעם והם מזדככים במעיה מחום האיצטומכא, וכן משמע מעט מדברי ספר הברית הנזכר למעלה, יעו”ש, וצ”ע.

ולסיכום:
א.

האם עיקר מאכל בת היענה הוא דשא או זכוכית?
ב.

האם אוכלת זכוכית ככל שאר מאכל וזאת מחמת שקשה כברזל, או שאינה כי אם בולעת הזכוכית והיא מזדככת במעיה מחום האיצטומכא?
אשמח לקבל תשובתו מאהבה}

 

 

תשובה להנ”ל

בע”ה לכבוד הרב יהודה שורץ שליט”א

א.

קבלתי שאלתך בעניני בת היענה, ואינני בקי בבת היענה, ואכתוב לך האמת דאני הקטן ג”כ לא הבנתי כמ”ש בס’ הברית אלא כמ”ש כת”ר להוכיח מן התנחומא, וגם בגמ’ שם דקאמר שכל ישראל ראויין לגדל נעמיות משום שכל ישראל בני מלכים הם, וכמ”ש על הגמ’ שם בס’ שבת של מי, ש’אין דרך לגדלם כי אם שרים הנכבדים’, ומכח זה יש צד להתיר גם למי שאין לו נעמיות, ואיני מדבר מצד הדין למעשה בזה, אבל מ”מ דוחק הוא קצת לומר דעל כאלה בני מלכים המכוון שנותנים לבע”ח ברזל שהיא אוכלת רק בשעת הדחק.

מ”מ מה שנח הכניס אמנם המשמעות מן המדרש בפשוטו הוא שזוהי עיקר מאכלה, אך עצם מה שהכניס יתכן כי זכוכית נשמר יותר מדשא שהוא מתייבש, ועכ”פ לבע”ח הזה יוכל לתת זכוכית במקום דשא יבש [משא”כ שאר בע”ח שלא יכל לתת אלא דשא יבש], ויתכן ג”כ כי זכוכית מועט מחזיק את המרובה משא”כ דשא שצריך הרבה בכמות, ולכך העדיף להביא זכוכית.

והנה מהרמב”ן חולין ס”ב ב’ נראה דאין עוד עוף שאוכלת ברזל וזכוכית מלבד בת יענה, וז”ל שם, וחזרתי לבת היענה הנקרא בלשון חכמים נעמה כתרגומו, וגם היא אין להסתפק בה שהיא האוכלת הברזל וזכוכית כדאמרינן בפ’ מפנין (קכ”ח א’), וכן אמרו בב”ר (פל”א) זכוכית לנעמיות, והיא העושה אבל תמיד שאינה משוררת ולא משמעת קול כלל כענין שכתוב ואבל כבנות יענה ע”כ, עי”ש מה שדן להוכיח ממנה בשיטת הגמ’ בחולין שם, וא”כ אם נמצא עוף שאוכלת זכוכית לא נסתפק בה שהיא בדאי בת היענה, וגם אפילו את”ל שבת היענה שבתורה אינה הבת היענה שלנו, אך מסתמא עכ”פ בת היענה של הסה”ב היא בת היענה שלנו, וא”כ אפשר לשאול את המומחים בזה, [ואינו מן המוכרח שכל הכתוב בס’ הברית יהיה מוסכם על המומחים המכירים].

ב.

בקושייתו השניה לא הבנתי מה קשה, דהרי הטעם שנותנין לה את זה לאכול הוא מחמת קוֹשיהּ, דהנה בגדי וטלה, גם אם היה המציאות שקיבתן היו מועילין לסנן את המתכות הללו, אך לא היינו אנו נותנים לה על מנת שלא להזיק לה, גם לא לאחר שזה טחון, ורק היענה מחמת שבשרה קשה ממילא אי”ז מזיק לה, ובזאת ניתן להשתמש בטבעה הנפלא לסנן את זה.

ואולי תברר לי שוב את נקודת שאלתך.

והיה מקום להסתפק האם מה שחותכין הוא ע”מ להקל על בת היענה, או שהוא לטובת המתכת ע”מ שהיא תהא מנופה ומסוננת יותר לכך טוחנין אותה, ובמפרשים משמע שיכולה ג”כ לאכול את הברזל ממש, ויתכן שמ”מ ע”מ להקל עליה טוחנין את הברזל.

אכן איתא גם בירושלמי ביומא (פ”ד ה”ד) זהב מזוקק שהיו מחתכים אותו כזתים, וטחים אותו בצק, ומאכילין אותו לנעמיות, [כדי שיזוקק במיעיהן, פני משה] והן מסננים אותן, [מבררים מנקים אותו וכשיוצא ממיעיהן מזוקק הוא מאד], והקרבן העדה כתב, וטחים את הזהב בבצק כדי שיאכלו אותו, ודרך הנעמיות לבלוע המאכל בלא לעיסה, והן מצרפין את הזהב בזפק שלהן עכ”ל.

ומבואר בזה שהיו דוקא טחין אותה ע”מ שתוכל לבלוע, ואולי היו טחין אותה בבצק כדי שתסכים לבלוע, דהגם שיכולה לבלוע מ”מ אינה בולעת אלא רק אם טחין אותה בבצק, או שהוא ג”כ מטעם הנ”ל.

(ועיין חשוקי חמד שבת י”ח א’ מה שדן אם יש בורר בשבת במאכיל מתכת לנעמיות ע”מ שיבררו את המתכת).

אכן בפירוש רבינו חיים פלטיאל עה”ת בויקרא שם הלשון הוא, ואת בת היענה.

פי’ מתוך שאוכלת ברזל בשרה קשה ואינה ראויה לאכל רק כשהיא בת עכ”ל, וכ”כ בפי’ הריב”א שם, ואת בת היענה לכך לא הזכיר הכתו’ על היענה עצמה אלא על הבת לפי שהבת רכה היא וראויה לאכילה אבל היענה קשה היא ואוכלת ברזל ואינה ראויה לאכילה עכ”ל, ומבואר דגם בסתם יענה השוכנת במדבר [כמ”ש בירמיה ד’] אין אוכלין אותה כיון שהיא אוכלת ברזל, ומשמע שכולם כך, ומ”ט אוכלת כיון שאין חותכין ואין עוטפים זאת בבצק, ואפשר שבמדבר יש לה יותר ברזל מדשא וצ”ע.

וכתב שוב השואל הנ”ל:

יש”כ, אם הבנתי נכון, אז מדברי קרבן העדה משמע שאכילת בת היענה את הזכוכית אינה כאכילה רגילה [לעיסה וכדו’] אלא שבולעת וכו’.

וכתבתי לו: כעת הבנתי שכונתך להקשות עמ”ש המפרשים שאוכלת את הברזל באופן רגיל, ומשמע כאן שאינה אוכלת אלא ע”י בליעה, אך בק”ע משמע שכל המאכלים היא אוכלת ע”י בליעה, וזוהי צורת אכילתה, והרי כאן מיירינן על ברזל מצופה בבצק שהנעמית סבורה שהיא מאכל, ולא על ברזל שהיא אוכלת אותו כאכילת ברזל.

מלבד זאת פשטות הירושלמי שאוכלת את זה באופן רגיל, וא”כ דברי הק”ע עצמם אינם קושיא על הראשונים שכתבו לא כן, שאין להקשות מדברי בק”ע על הראשונים, וגם אם במדרש נזכר אחרת מ”מ דבריהן אתיין כהירושלמי, ולק”מ.

בברכת פסח כשר ושמח.

קרא פחות

אתרידילדכליםמשהמשנהעצמותפסחשבתשינהתשובה
0
נשאל: י״ג בניסן תשפ״דב:

**** **** על דבר המצב לאחרונה בארה”ק שיש חיילים מזרע ישראל הנמצאים בצרה באתרא דריתחא ה’ יצילם ויושיעם ואת כל עמו ישראל. לגבי הנידון כיצד ינהגו חיילים הלכודים בצבא בעת ליל הסדר והם במקום סכנה ממש בשדה הקרב, אביא בזה כמה ...קרא עוד

****
****
על דבר המצב לאחרונה בארה”ק שיש חיילים מזרע ישראל הנמצאים בצרה באתרא דריתחא ה’ יצילם ויושיעם ואת כל עמו ישראל.

לגבי הנידון כיצד ינהגו חיילים הלכודים בצבא בעת ליל הסדר והם במקום סכנה ממש בשדה הקרב, אביא בזה כמה ענייני הלכה ששייכים בזה לתועלת על כל צרה שלא תבוא ח”ו.

וגם אפרט העניינים הקל הקל מה שיש להקדים ולהעדיף על פני חיובים אחרים כשאין סיפק בידם לקיים הכל במצב של ספק נפשות, וח”ו להתרשל בענייני סכנה ופקו”נ כשנמצאים במקום סכנה כזה שכן פרצה קוראה לגנב כמ”ש בסוכה כו ע”א, וכדאמרי’ בעירובין בראשונה היו מניחין בבית הסמוך לחומה וכו’ עד שתקנו שיהיו חוזרין בכלי מלחמתם למקומן שלא ירגישו בהם האויבים והכי קי”ל בפוסקים, וקל להבין.

אם יכולים יקפידו לשתות ד’ כוסות על סדר כל מצוות הלילה כדין ואם אין יכולים להאריך יעשו לכה”פ הכל בחפזון, ואין להם להתעכב אם מחמת זה לא יספיקו כל מצוות הלילה.

(ובדברים של חיובים לא אמרי’ טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה (שו”ע או”ח סי’ א) ולא נאמרו אלא בדברים שאין האמירה והמצוה חיוב, כגון להצטער על החורבן ולומר קינות בתיקון חצות שהעיקר הוא האבל להצטער כמבואר בתענית ל ע”ב (ועי’ פסיקתא דר”כ פ’ שוש אשיש וזוהר חדש איכה), ואפי’ אם יש צד שנאמר כלל הנ”ל גם בפסוקי דזמרא יעו’ ביסוד ושורש העבודה, מ”מ אין פסוקי דזמרא חיוב דינא דגמ’ בזמנם מעיקר הדין, עי’ שבת קיח ע”ב ורמב”ם בהל’ תפילה, ולכן לא קבלו עלייהו במקום שצריך לדלג וממילא היה גם צד בזה לומר שטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה מידי דהוה אמקום צורך שמותר לדלג, אבל דברים שהם חיובים לא שייך לומר טוב מעט בכוונה, ולכן אין להאריך במצוות שבתחילת הלילה אם לא יספיקו מחמת זה לאכול מצה ומרור ואפיקומן כלל).

ויאכלו כזית מצה וכזית מרור ואם יספיקו עוד יאכלו גם כזית כורך ואם יספיקו עוד יאכלו כזית אפיקומן ואילו הלל ונשמת יאמרו על הדרך כרמ”א ס”ס תפ כהרמב”ם פ”ח מהלכות חמץ ומצה ה”י דלא כהראב”ד שם (וכמובן שאם יספיקו לאכול ב’ הכזיתים של המוציא ושל מצה וב’ הכזיתים של האפיקומן ודאי עדיף, וב’ הכזיתים דאפיקומן יותר נוגע משום שרוב משתתפי הסדר אינם הבוצע, והוא נידון בפני עצמו אם בכלל יש צד של דין ב’ כזיתים במוציא מצה לענין שאר המסובין ואין כאן המקום לזה).

ואם ירצו יכולים שרק אחד מהם יאמר ההגדה כמבואר בגמ’ ובפוסקים ובלבד שיבינו מה שהוא אומר עכ”פ מה שמחוייבים לדינא לעיכובא ע”פ המבואר במשנ”ב לענין המשרתת בסי’ תעג ס”ק סד.

ואם לא יספיקו כל ההגדה יבחרו לומר מה שמבואר במשנ”ב הנ”ל לגבי משרתת.

ואם לא יספיקו כמעט כלום מצה ועיקר ההגדה וברכת המזון קודמין לכל שהן דאורייתא וברהמ”ז במקום אונס יכולים לומר על הדרך.

ואם יש להם זמן נוסף יאמרו קידוש על הכוס שהוא דאורייתא לחלק מהפוסקים, יעוי’ ביאור הלכה סי’ רעא, ואמנם שם מיירי בעיקר לענין שבת אבל יש פוסקים שהזכירו גם יו”ט, יעוי’ בספר המכריע בשם בה”ג ובשמחת הרגל להחיד”א (ואמנם המכריע לא למד כן בבה”ג שהוא דאורייתא אלא פי’ שהוא אסמכתא אבל יש מן הפוסקים שלמדו שהוא דאורייתא).

ובאופן שיכולים לשתות רק ב’ וג’ כוסות אם יש ענין בזה או לא, הרש”ש בפסחים קט ע”ב דייק מהגמ’ שם שכל אחת היא מצוה בפני עצמה, הלכך אם אי אפשר לשתות כולן ישתה מה שיכול, וכן נקטו במג”א סי’ תפג א ובמשנ”ב שם, ואע”פ שהגמ’ בפסחים שם אינו ראי’ מוחלטת שאינן מעכבין זה את זה מ”מ פסקו האחרונים, ודלא כהמהר”ל בספר גבורות ה’ פרק מט שסבר שד’ כוסות מעכבין זה את זה.

ולענין הנידון במקרה שאכן יכול לשתות רק כוס אחד האם יאמר על כוס זה קידוש והגדה וברכהמ”ז והלל או שמא יאמר קידוש בלבד או שמא עכ”פ יאמר קידוש והגדה בלבד, או שמא יאמר קידוש בלבד והשאר יאמר בלא כוס, לענין שאלה זו יעוי’ במשנ”ב שם סי’ תפג סק”א שנקט דאם יש לו כוס אחד יעשה עליו רק קידוש, ואם יש ב’ כוסות יאמר על הכוס השני ברכהמ”ז, ואם יש ג’ כוסות יאמר על השלישי הגדה.

ואם יש להם זמן לשתות ב’ וג’ כוסות בהסיבה או ד’ הכוסות בלא הסיבה, יש להעדיף ד’ הכוסות בלא הסיבה שבזה יוצאין ידי חובה לגמרי לשי’ ראבי”ה, יותר מלשתות ב’ וג’ כוסות בהסיבה שבזה אין יוצאין לגמרי ידי חובת שאר הכוסות שלא שתה לכולי עלמא, בפרט שברמ”א יש משמעות שסבר כהראבי”ה מעיקר הדין (שהרי סובר שכל נשים שלנו מקרי חשובות ואעפ”כ הקיל בזה וסמך בזה על המנהג ולולי שכך סובר מעיקר הדין לא הי’ מיקל כלל ועי’ בהקדמה לתורת חטאת), וגם מסתבר טעמיה כיון שאין דרך חירות האידנא כלל בהסיבה.

ואם יש להם אפשרות לשתות ד’ כוסות בשיעור הגר”ח נאה או ב’ וג’ כוסות בשיעור הגדול, ואין להם אפשרות לשתות ד’ כוסות בשיעור החזו”א, לענ”ד ישתו ד’ כוסות בשיעור הקטן מכמה טעמים ואכמ”ל.

ובאופן שיכולים לשתות הארבע כוסות בזה אחר זה שלא על סדר ההגדה וכו’ ואין באפשרותם לשתות על הסדר, אם יש בזה תועלת או לא, תלוי בשיטות בסוגי’, עי’ סי’ תעב ס”ח ובביאור הלכה שם, ובאופן שא”א לעשות כדין טוב לעשות לפחות מה שאפשר לפי השיטות המבוארות שם, משום מהיות טוב וכו’.

אם אין יין אפשר להשתמש בחמר מדינה (ראה משנ”ב סי’ תפג יא), ובתשובה אחרת פירטתי יותר דיני חמר מדינה, ועי”ש שהקרוב ביותר לשמש כחמר מדינה (מצד הספקות שבזה) הוא מיץ כמיץ תפוזים.

ויש לציין דבאופן כללי והרווח אין הבדל גדול בין פסח לשאר ימות השנה לחמר מדינה ומה שהקיל שם המשנ”ב הוא במין משקה הידוע שהיה סברא להחשיבו חמר מדינה בזמן פסח, כיון שאז הוא חמר מדינה, וכמובן שלא על כל משקה אומרים שבפסח הוא נהיה חמר מדינה, ויתכן שהמשקה שהזכיר שם המשנ”ב הוה קים ליה שהוא היה נשתה שם בפסח הרבה, וגם על מיץ תפוזים יש אולי קצת מקום לומר כן, שבפסח יש יותר צד להחשיבו כחמר מדינה אע”פ שבשאר ימות השנה לא הכריע בזה לגמרי החזו”א, ובעבר לפני שהיו כשרויות על המשקאות הקלים התעשייתיים בפסח הי’ יותר מקום לומר שבפסח יש למיץ תפוזים יותר שייכות וצד לחמר מדינה, ולמעשה יש לדון לענין כל משקה לגופו לפי המקום והזמן והמנהג שבאותו מקום אם נחשב חמר מדינה בפסח או לא.

(בגוף ענין הכשרות על משקאות קלים תעשיתיים בפסח לדידן בני אשכנז שאין אנו אוכלים קטניות הרחבתי קצת בתשובה נפרדת ואכמ”ל).

ומ”מ עדיף להתפשר על מיץ ענבים מלהיכנס לקולא של חמר מדינה בפרט שלהחזו”א אינו ברור שיש חמר מדינה בזמנינו ומסתמא שגם בפסח אינו ברור לשיטתו.

מי שאינו יכול לשתות לא יין ולא חמר מדינה, מהיות טוב אל תקרי רע, ולכן לפחות טוב לכוון לצאת ממישהו אחר ד’ כוסות כדי לפחות לצאת ידי חובה עכ”פ לפי הצד שמועיל לצאת ד’ כוסות בשומע כעונה (עי’ תוס’ פסחים צט ע”ב).

מי שאם ישתה ד’ כוסות ישתכר או יחלה חולי קצת במיחוש הראש ויכנס עי”ז לחשש פיקוח נפש בשעת המלחמה כמובן שלא יהדר לשתות ד’ כוסות של יין, וינהוג כפי האופנים שנתבארו למעלה הקל הקל כפי אפשרויותיו (היינו מיץ ענבים, חמר מדינה חשוב, ג’ כוסות, ב’ כוסות, קידוש בלבד, ובאופנים אלו ששאר הכוסות יכול מהיות טוב וכו’ להשתדל לצאת מאחרים, וכן אם יש רק חמר מדינה גרוע יש לנהוג כפי הענין והנידון ואכמ”ל בהגדרת הדברים והרחבתי בתשובה אחרת לענין חמר מדינה בשאר השנה).

ואם אין להם זמן אכילת מרור דוחה נט”י לכרפס, דאכילת מרור הוא ודאי דרבנן ואילו נט”י לכרפס להתוס’ דע”פ ומהר”ם אינו אפי’ דרבנן וכן לאיזה מהאחרונים שהצדיקו קצת המנהג בזה בשאר ימות השנה, ואף דלא קיימא לן הכי כמ”ש בשו”ע ומשנ”ב מ”מ יש לצרף דעת המקילים בזה לענין הקל הקל.

(ולענין עצם חיוב נטילת ידים על הפת ודבר שטיבולו במשקה ביוצא למלחמת הרשות שלא ע”פ סנהדרין וכו’, הוא נידון בפני עצמו, יעוי’ עירובין יז, והחזו”א סי’ קיד סק”א נראה שסבר שאין פטור כלל באופן כזה, ולענין נטילת ידיים לכרפס עי’ מה שכתבתי בסמוך, ואם אינו אוכל כביצה ואינו יכול ליטול ידיו יש לנהוג כמ”ש הפוסקים באו”ח סי’ קנח ס”ב עי”ש, ואם יש באפשרותו ליטול קודם לכן בשעת הפנאי ולהתנות יש לנהוג כמ”ש הפוסקים באו”ח סי’ קסד ס”א).

בדיעבד אם איחרו חצות במצה ומרור יאכלו מצה ומרור בלא ברכה (ע”פ משנ”ב סי’ תעז סק”ו, ואולם יעוי’ אור שמח פ”ו מהל’ חמץ ומצה ה”א), ואם נתפנה להם זמן סמוך לחצות עי’ במשנ”ב שם מה יקדימו.

מי שאין לו מצה או מרור או יין כלל נתבאר דינו בפוסקים.

לגבי אם יש זמן לכל הנצרך אבל בצמצום ובדחק, הדבר הראשון שיש לקצר בו הוא שולחן עורך, ולאחר מכן הדבר השני לקצר בו הוא במגיד בדברים שאינם לעיכובא, ובמקרה שאין זמן לנהוג את מצוות הלילה על הסדר יש לנהוג על הדרך שנתבאר בתשובה זו, ודאורייתא דוחה דרבנן, ונראה דגם כורך נדחה בפני ד’ כוסות ומרור, וכן תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ודבר שהוא חיוב לכו”ע קודם לדבר שיש בו פלוגתא, כגון הסיבה לדידן וכן נטילת ידים לדבר שטיבולו במשקה, ודברים שהם חיוב מעיקר הדין להלכה קודם לדברים שאינם חיוב גמור להלכה כגון ההידור להעדיף יין על חמר מדינה חשוב, וכן חלק מההגדה שאינו מעיקר הדין כגון מעשה וכו’ ואמר ראב”ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו’, וכן אפי’ מה נשתנה שהוא חובה, מ”מ פטורים מעיקר הדין אם כבר מישהו שאל שאלה על השינויים בלילה.

השתדלתי לעורר ענייני סדרי הקדימה, ומה שנשאר הוא לבדוק ולשער כמה זמן יש וכמה מצוות יוכל להספיק בינתיים ולפ”ז לנהוג והחכם עיניו בראשו לכלכל הדברים בהשכל, דעת קנית מה חסרת.

קרא פחות

דרבנןחמץמצהמרורנטילת ידייםנטילת ידיםנשלח להרב גמליאל רבינוביץספריםפסחקידוששבתתפילה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה {בס”ד שבוע טוב ומועדים לשמחה לכבוד הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, מה הם הדיונים וההכרעות של הפוסקים האחרונים בנוגע לכתיבת ע”ג מקלדת או מסך מחשב (או טלפון עם צג) בחול המועד. לתשובתך מע”כ אודה מקרב לבי, ובברכת התורה ובברכת כהנים. } תשובה מוצאי ...קרא עוד

שאלה

{בס”ד
שבוע טוב ומועדים לשמחה
לכבוד הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
מה הם הדיונים וההכרעות של הפוסקים האחרונים בנוגע לכתיבת ע”ג מקלדת או מסך מחשב (או טלפון עם צג) בחול המועד.

לתשובתך מע”כ אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

}

תשובה

מוצאי יו”ט הראשון של פסח פעיה”ק ירושלם תובב”א

לכבוד ידידי ר’ אהרן נ”י

ראשית כל יש בזה ג’ נידונים, א’ האם יש בזה משום איסור כתיבה בחוה”מ, וא”כ עכ”פ יש להתיר מה שהותר בחוה”מ לכתוב.

ב’ את”ל שיש בזה איסור כתיבה עדיין יש לדון אם יש לזה דין כתיבה כמעשה הדיוט או דין כתיבה כמעשה אומן, ונפק”מ לדברים שהותרו בחוה”מ רק במעשה הדיוט.

ג’ את”ל שאין בזה כתיבה, אך מ”מ יש לדון האם יש בזה משום מלאכה אחרת שמשתמש בדבר אלקטרוני בחוה”מ, וא”כ אולי יש לאסור שלא לצורך המועד.

והנה בפוסקים אסרו להשתמש במצלמת פילם בחוה”מ, ודנו אם אירוע שלא יחזור נחשב דבר האבד, [דדעת החזו”א הובא בארחות רבינו ח”ב עמ’ קכ”ב בשם הגרח”ק, לאסור, וביאר הגרנ”ק בחוט שני חוה”מ עמ’ רמ”ט דאי”ז דבר האבד ע”ש, ודעת הגרשז”א (הוב”ד בשש”כ פס”ז סקק”ה) והגריש”א (ס’ הזכרון מבקשי תורה חוה”מ עמ’ תע”ג) והגר”ש ואזנר (הובא לקמן) דנחשב דבר האבד].

אך מ”מ מה שאסרו שם אינו ענין לכאן, מכיון שבמצלמת פילם יש הדפסה מידית כל שהיא המתקיימת ע”ג גליון הפילם, ויש בזה גרם מלאכה ממש, וכמ”ש החזון איש ב”ק סי’ י”ד דחורש בשבת או זורע במכונה והאדם לוחץ לחיצה ראשונה על כפתור ועי”ז נפעלת מערכת הגלגלים זא”ז שגורמים שוב לפעולת חרישה וזריעה, אף על פי שבמציאות החרישה והזריעה לא עשה אדם כלום מלבד תחלת הלחיצה אעפ”כ חייב מה”ת דכיון דדרכו בכך היינו מלאכת מחשבת דאורייתא יעש”ה, וה”ה לענין הפילם, מה שאין כן במצלמה דיגיטלית או מחשב שאין הכתיבה כאן לפנינו בעין אלא בתוככי המערכת האלקטרונית באופן שא”א לעין לראותה, דבכל כה”ג לא מקרי כתיבה ולא חל שום דבר ע”פ תורה מצד הדין אם א”א לראותו בעין, וכתיבת האורות שע”ג המחשב אי”ז כתיבה המתקיימת, וכמו שלא אסרו מחיקת ד”ת ומחיקת השם כשמעביר מסך שיש בו את אלו למסך הבא.

וכן ראיתי כעת שבחוט שני שם כתב דיש הטוענים שבמצלמה דיגיטלית עם מסך שבו נראית התמונה מיד יש להתיר משום שמחת יו”ט שיש בראית התמונה, וגם מצד איסור כתיבה אין לאסור, כיון שהצילום במצלמה דיגיטלית הוא מעשה הדיוט כמו הקלדה ע”ג המחשב, ולמעשה הניח בצ”ע אם הנאה מועטת כזו יש בה טעם להתיר אפילו מעשה הדיוט במועד עכ”ד, ומ”מ היינו דוקא בהנאה מועטת כעי”ז, ולא כשיש קצת צורך כגון בהקלדה במחשב, דבזה משמע שפשוט שדעתו להתיר, אך מ”מ כתב שם שדינו ככתיבה מעשה הדיוט דשרי רק לצורך המועד.

וראיתי כעת דלגבי שבת הגרשז”א בנשמת אברהם ח”ד סי’ ש”מ דעתו דכתיבה במחשב אי”ז אלא ירי של זרחנים ואינו נחשב לכתב, אבל דעת הגריש”א בארחות שבת פט”ז הערה נ”ה וחוט שני שבת ח”א פ”כ והשה”ל לדקמן דחשיב כתב.

אכן הגריש”א גופיה [מבקשי תורה שם ובעמ’ תשנ”ג] כתב שאי”ז כתיבה ומותר לעשות כן במועד, ומ”מ כתב שאם יש לו טלפון עם צג וטלפון ללא צג עדיף שישתמש באותו טלפון שהוא ללא צג.

ובשו”ת באר משה כתב ג”כ להתיר בטלפון עם צג, וביאר בשש”כ פס”ו הערה רי”א שהוא מדין כתב שאיננו עומד להתקיים דשרי לכותבו במועד, כדאיתא ברמ”א סי’ תקמ”ה ס”ז, וזה שרי לכתוב גם מה שאסור לכתוב במועד.

וראיתי בשם הגריש”א שאם המסך נכבה מעצמו אח”כ חשיב כתב שאינו מתקיים, א”כ גם המקיל בחוה”מ לכאורה ראוי שיכוין את המחשב למצב כזה שבזה טפי חשיב כתב שאין מתקיים, משא”כ במחשב שמכוון שאין המסך נכבה כלל.

והנה גם אם נימא דמצד כתיבה אין כאן איסור וכנ”ל, אך עדיין יש לדון לדעת החזו”א דס”ל שאיסורי חשמל בשבת הם מדיני בונה, דאולי רק אם סבירא לן שאיסורי חשמל בשבת הם רק מדין הבערה א”כ בחוה”מ כיון דיש בזה קצת צורך שרי, דבהבערה אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, משא”כ אם הוא איסור בונה לא הותר כל בונה שלא לצורך, וכמו שהקפיד החזו”א אפילו על הוצאה שלא לצורך כידוע, ומיהו בשלא לצורך גמור כי האי פשיטא דאסור לדעת זו דלא עדיפא הבערה מהוצאה, אלא יש לדון באופן שיש צורך קצת, ולא באופן שכותב חידו”ת או שאר דבר האבד ומה שמותר לכתוב בחוה”מ, אלא באופן שכותב דבר שיש בו תועלת אך לא הותר לדחות חוה”מ אם דין זהה ככתיבה.

וכתב בשו”ת שבט הלוי ח”ו סי’ ל”ז וז”ל, בענין מחשב האלקטרוני אשר פעולתו כידוע צירוף של קוים באופן אלקטרוני ועי”ז נעשה ספרות וחשבון ומסופק לענין חוה”מ אם כתיבה שאינה מתקיימת בחוה”מ אסרו חז”ל, ושוב נסתפק גם לענין שבת אי אסור כה”ג שהרי כ’ בחיי”א והובא גם במ”ב סי’ ש”מ דלחבר אותיות אסור בשבת אף שהאותיות גמורות, אבל זה רק באופן קבוע ולא באופן עראי והכא זה עראי, אלו דבריו.

ולדידי בעניי לענין שבת לא זו דאסור אלא גם חיובא דאורייתא איכא וכו’, עי”ש בכל מה שהאריך לבאר בענין שבת, ומ”מ סיים ולענין חוה”מ אולי יש לצדד קצת בכתיבה כנ”ל כיון דיסוד מלאכת חוה”מ הוא טירחת המלאכה כידוע לא כלל מלאכת מחשבת עכ”ל.

ויעויין שם בדבריו מה שדן על בונה, ולפ”ז ג”כ לדעת החזו”א שיסוד החיוב מדין בונה ג”כ בענינינו יש מקום להתיר.

וראיתי עוד מי שכתב (שמירת המועד כהלכתו פ”ח ס”ק 36) דהחשש לבונה הוא רק באופן שמדליק את המחשב, אך כאשר המחשב דלוק ורק לוחץ בו או כותב, בזה אין בזה חשש בונה, ע”פ דברי הגרנ”ק (הוב”ד במאור השבת ח”ד פי”ד הערה קנ”א, וכ”כ ג”כ השש”כ פ”מ סקנ”ט) דגם החזו”א מודה שהלוחץ על פעמון אין בזה משום בונה כיון שלמעשיו אין קיום כל זמן שלוחץ על הפעמון, אך באופן שנשמר במחשב הביא שלהגרשז”א לגבי שבת זהו בונה ולהגריש”א אין בזה איסור מדאורייתא עכ”ד.

ויש לעיין בהיתר הזה למעשה.

אך בלאו הכי דעת הגרשז”א להתיר בחול המועד וכנ”ל, וכן הביא שם שבשלחן שלמה סי תקמ”ה ס”ב העירו דלכאורה רק בדיסקט ריק יש לדון שמירת המידע בו משום בונה אך לא כשכבר יש בו מידע.

אכן יעויין במה שהובא במבקשי תורה שם עמ’ תס”ד-ה בשם הגר”מ פינשטיין שמותר להקליט במועד על קלטת שאינו נחשב ככתיבה.

וראיתי עוד חכ”א ז”ל שכתב בזה”ל, כלל העולה שמותר לכתוב בחול המועד חידושי תורה במכונת כתיבה, משום דלא חשיבא כמעשה אומן, אלא כמעשה הדיוט.

והוא הדין לאגרת שלומים.

ונראה לע”ד שיש להקל גם לגבי כתיבה על ידי מחשב אלקטרוני בחוה”מ שאם עיקר הכתיבה מותרת כגון חידושי תורה או אגרת שלומים מותר לעשות כן בחוה”מ ע”י המחשב הנ”ל דחשיב כמעשה הדיוט.

וכ”כ לצדד בזה בשו”ת שבט הלוי חלק ו’ (סי’ לז, בסוף ד”ה ואף) ע”ש.

ולדעתי ההקלדה של המחשב בודאי שאין בה שום חשש איסור, כיון שאין האותיות מודפסות על דבר המתקיים, אלא שנראים על מסך המחשב בלבד.

וגם השלב השני של ההדפסה אינו אלא מעשה הדיוט.

וכמו שהתרנו הדפסה במכונת כתיבה מטעם זה.

וזה ברור.

וע’ בשו”ת מערכי לב (סי’ כב) שנשאל בדין כתיבה סטינוגרפית בחוה”מ, והעלה לאסור אפי’ לצורך רבים כל זמן שאינה לצורך המועד.

ע”ש.

ולפע”ד אם יש צורך בדבר יש מקום להקל לצרכי רבים עכ”ל.

ויש כאן קצת לדון בדברים, דבתחילה הביא דין זה על ד”ת, ר”ל שאין בזה חשש מעשה אומן בכה”ג, דס”ד שנאסור זה מצד מעשה אומן קמ”ל דלא גרע משאר חידו”ת דשרי לכתוב, ואח”ז הביא דברי השה”ל, והרי בשה”ל בפנים כלל לא נזכר ענין זה של חדו”ת, ואח”ז כתב ולדעתי וכו’ ומשמע שאין כאן שום איסור של כתיבה כלל, וא”כ לכאורה לפ”ז אין שום איסור לכתוב במחשב, ואח”ז כתב שלצרכי רבים יש להקל, וכנראה זה כתב רק לענין הכתיבה הסטינוגרפית שהזכיר מהמערכי לב שהיא יש בה ממשות ואין בה הקולא הנ”ל שבמחשב.

ונראה דכל הנידון שדן הוא רק מצד הדפסת הדברים מהמחשב [או ממכונת כתיבה] אם יש בזה גריעותא של מעשה אומן על דברים שעיקרן מותרין בחוה”מ, אך עצם ההקלדה ע”ז כונתו שאין בזה שום איסור גם לא בצרכי רבים.

[ובעיקר דין מכונת כתיבה בחוה”מ אי חשיב מעשה אומן או לא עיין עוד שו”ת משנה הלכות חלק יא סימן תלח].

אכן הלום ראיתי בקובץ מבית לוי תשרי תשנ”ח ח”א בשם בעל השה”ל זצ”ל, שכתב אין לצלם תמונות בחוה”מ, רק באופן שנחשב כדבר האבד, וכגון שמחה משפחתית או כל מעמד אחר שאינו מצוי לעתים קרובות, וגם במקרים אלו אין לפתח את התמונות אלא לאחר המועד עכ”ל.

ויש לדון האם זהו סתירה לדברי השה”ל הנ”ל על מחשב, או דבאמת דעת השה”ל למעשה להחמיר בזה, ורק כתב שאולי היה צד להקל בזה, ואולי בכל זאת היה להשה”ל איזה חילוק בין מצלמה לבין הקלדה כל שהיא, דבמצלמה טפי נראה כעושה מלאכה ממשית, משא”כ בהקלדה שאין נראה כעביד מידי, וכלשונו שם, ולענין חוה”מ אולי יש לצדד קצת בכתיבה כנ”ל כיון דיסוד מלאכת חוה”מ הוא טירחת המלאכה כידוע לא כלל מלאכת מחשבת עכ”ל.

אכן נראה דכאן ג”כ כונתו על מצלמה בפילם, ולא על מצלמה דיגיטלית שבזה דינו כמחשב שדעתו נוטה להתיר כנ”ל, וכמו שהקדמתי בראש הדברים לחלק בזה.

אבל יש ליתן לב שהנה טעם השה”ל להתיר הוא מכיון שאין בזה טירחא, והיתר זה בחוה”מ להתיר דבר שאין בו טירחא מבואר ג”כ ביראים סי’ ד”ש והו”ד בשבלי הלקט סי’ רכ”א ובתניא רבתי סי’ נ”א, וכן מבואר בסמ”ק י’ קצ”ה שכתב פסק ה”ר יוסף דמותר להסיר גבשושית שבביתו בחוה”מ, דאין אסור אלא חרישה בלבד, ע”ש בהגה”ה, וכן הובאו דברי ה”ר יוסף בסמ”ק ל”ת ע”ה, וכן משמע בתה”ד סי’ קנ”ג, אבל כבר העיר בספר שמירת המועד כהלכתו (פ”א ס”ק 43) שכבר כתבו בחוט שני פ”א ובשו”ת באר משה ח”ז סי’ מ”ב על סברא זו דלמעשה צ”ע להקל בזה.

א”כ אם סבירא לן שחשמל הוא איסור בונה או על מחשב שנחשב ככתיבה מעשה הדיוט [בדברים שאסורין לכתוב במועד], א”כ יל”ע לפי דעת הפוסקים שלא נקטו להלכה היתר זה א”כ אם לדידהו ג”כ יש על מה לסמוך להתיר בזה, וצל”ע אם שייך ספק ספיקא.

[ויש לציין באופן כללי דגם אם אמרינן שיתכן להתיר בחוה”מ דבר שאין בו טירחא, מ”מ אינו מסור לכל אחד לפי ראותו להתיר מה שנראה לו שאין בזה טירחא, אלא לפי מה שנראה לחכמים].

היוצא מכ”ז בכל מידי דבלא”ה היה בו צורך המועד, או חידו”ת, או חשבונות שיש בהם משום דבר האבד, או צרכי רבים מותר דגם אם נחשב ככתיבה מ”מ חשיב מעשה הדיוט ולא מעשה אומן.

אך בכל שאר דבר שמתעסק בו בחוה”מ שאינו מדברים הללו אך שיש בו מ”מ קצת צורך, הגרשז”א והגריש”א והגר”ש ואזנר והבאר משה ועוד הקילו בזה, כל אחד לפי טעמו, אך יש שהחמירו בזה, ולפי מה שנתבאר לעיל לכאורה שיש כאן ספק ספיקא להיתר יל”ע אם יש צורך להחמיר בזה, [ומה שכתבתי שאר דברים, אין הכונה על סרטים שהם איסור בכל עת, עיין בע”ז י”ח ב’, אלא על דבר שרק אינו מן הדברים שהותרו במועד כגון הלומד חכמת מוזיקה ע”י המחשב].

ומ”מ ראוי שעכ”פ יהיה המחשב על מצב שהמסך נכבה לאחר זמן ולא על מצב שהמסך נשאר דלוק לתמיד, שבזה אי”ז כתב המתקיים כנ”ל בשם הגריש”א.

ויתכן ג”כ שיש ענין להקפיד שלא ישמור מידע בדיסק, ועכ”פ בדיסק חדש, שלא יהיה בזה חשש בונה לדעת הגרשז”א הנ”ל.

כ”ז כתבתי שלא להלכה למעשה אלא לעורר העיון בדברים.

 {בס”ד
מועדים לשמחה כב’ הרה”ח שליט”א,
א.

למעשה האם ניתן לסגור את המחשב?
ב.

האם ניתן להדפיס דפים לצורך המועד ולא לצורך המועד?
לתשובתך אודה מהקט’ אהרון}

קרא פחות

אהרוןהתורהכהניםמשהמשנהפסחשבתתשובה
0
נשאל: כ״ו באייר תשפ״דב:

**** אפשר להקל בזה מכמה טעמים וכמו שיתבאר. מקורות: יעוי’ ביו”ד סי’ שמ סכ”ז דמשמע שם שאין אבילות בקטן, ורק בקריעה יש לקרוע לו מפני עגמת נפש, וכך פשטות הסוגיא בגמ’ מו”ק כו ע”ב שהוא דינא דעגמת נפש בלבד ולא מדיני ...קרא עוד

**** אפשר להקל בזה מכמה טעמים וכמו שיתבאר.

מקורות: יעוי’ ביו”ד סי’ שמ סכ”ז דמשמע שם שאין אבילות בקטן, ורק בקריעה יש לקרוע לו מפני עגמת נפש, וכך פשטות הסוגיא בגמ’ מו”ק כו ע”ב שהוא דינא דעגמת נפש בלבד ולא מדיני אבלות, וכדפרש”י שם כדי שיבכו הרואים, (וכעי”ז מבואר ענין עגמת נפש במשנה פ”ג דמגילה), [אא”כ נפרש הגמ’ דקאי בקטן שלא הגיע לחינוך וכדעת החולקים להלן], וכך פשטות השו”ע להלן (סי’ שצו ס”ג) שאין אבילות נוהגת בקטן, ע”פ מהר”ם מרוטנבורג והרא”ש (הגם שנחלקו בדבר אחד אבל בזה הן שוין), וכך דעת הש”ך בנקוה”כ ולבושי שרד סי’ שמ שם, ובביאור הגר”א בסי’ שצו שם הביא ראי’ חזקה לזה מדאמרי’ בגמ’ מו”ק יד ע”ב בדרך קושי’ נמצאת אבילות נוהגת בקטן, ומבואר דמצד דינא אין אבלות נוהגת בקטן כלל (ועי’ בשו”ע הוצאת דרשו מה שהביא הרבה מ”מ לשיטות אלו].

ואמנם מדעת הרי”צ גאות המובאת בב”י ונו”כ סי’ שמ שם משמע שיש אבלות בקטן שהגיע לחינוך, וכך משמע שנקטו להלכה כמה אחרונים, עי”ש בדרישה וט”ז, אבל בקטן שלא הגיע לחינוך אין אבילות, וממילא כ”ש בניד”ד שהוא אבילות דמנהג, (ודעת הדרישה וסייעתו ע”פ הרי”צ גאות דיש איזו קריעה לקטן שלא הגיע לחינוך מפני עגמת נפש, אבל לא בקריעה המחוייבת ע”פ דיני אבילות וכך משמע בערך לחם שם להמהריק”ש, ועי’ במשנ”ב סי’ תקנא סקפ”א דמשמע שתפס לעיקר דדין עגמת נפש לא בא לומר שאין חינוך לקטן באבלות אלא בא להוסיף דגם בקטן שלא הגיע לחינוך יש דין משום עגמ”נ, ומשמע שם לענין הנידון שם באיסור כיבוס דקטן יהיה כגדול בזה, רק דשם נתבאר כן לדעת המחבר שם, ולפי הרמ”א שם שכ’ שעיקר דינא דהמחבר שם לא נהגו אפשר דלא יסבור כן המשנ”ב, ועי’ בפמ”ג וחי”א שציין שם בשעה”צ, ומאידך גיסא במג”א שם סקל”ח משמע דתפס דאין אבלות לקטן אלא דבאבלות של רבים מחמירים יותר, ועי’ שם בערוה”ש סל”א מש”כ בכוונתו לענין אבלות רבים, ואולי המג”א סובר כהש”ך והגר”א ופשטות פרש”י, ואילו המשנ”ב בדעת המחבר סובר כהט”ז והדרישה ע”פ הריצ”ג, והמשנ”ב בדעת הרמ”א צל”ע אם ההיתר בקטנים הוא מחמת שאין שמחה בכיבוס בגדיהם כמ”ש המשנ”ב לענין הקטנים ביותר דזה שרי גם לולא המנהג, או דהמנהג שמקל גם בעוד קטנים שאינם קטנים ביותר סובר כהש”ך והגר”א, ויותר נראה דהמשנ”ב בשיטתו לענין אבלות לקטן כ’ דבריו גם אליבא דהרמ”א, דהרי כתב דבריו על איסור תספורת לקטן שבזה גם הרמ”א מודה, ולא הביא הרמ”א מנהג להקל בשאר קטנים אלא בכיבוס דסו”ס בכל קטן יש צורך לכבס בגדיו יותר מגדול).

וכ”ש דיש דעות שאפי’ בבין המצרים מותר להשמיע לקטן שלא הגיע לחינוך ניגונים, עי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב סי’ תקנא סקט”ז שהביא הדעות בזה, ובזה שומעין להקל דקי”ל שהלכה כדברי המיקל באבל וכ”ש באבלות דמנהג כנ”ל.

ויעוי’ בהגהות חת”ס על השו”ע ביו”ד סי’ שמ שם שנקט שמה שאין אבלות נוהגת בקטן הוא רק בדבר שיש בו ביטול תורה, אבל בדבר שאין בו ביטול תורה לא, ובזה כ’ ליישב שם הקושיא מסי’ שצו על דעת הט”ז, ויסוד רעיון הדברים נזכרו בדגול מרבבה שם וציין לו החת”ס, (ואמנם יש מקום לומר דיש חילוק בין לצערו לבין מורדת שאינה לצערו בין הדגמ”ר להחת”ס, דלהדגול מרבבה הוא תקנה קבועה דמלבד קריעה לא תקנו עוד אבילות כיון שיש בו ביטול תורה, אבל להחת”ס כל עוד דבר אבילות שאין בו ביטול תורה אפשר לחנך בו הקטנים, עי’ בפנים שם, רק דאינו מוכרח לא בדברי זה ולא בדברי זה, וגם ק”ק דהחת”ס עצמו ציין לדברי הדגמ”ר שסובר כמותו).

הלכך גם בענייננו יש לומר דעיקר המקום להקל בזה הוא במקום שיהיה ביטול תורה מזה, אם נימא שיש מקום להקל אפי’ בהגיע לחינוך.

(ויש לציין בזה דיש מפוסקי זמנינו שכ’ להתיר בספירת העומר אפי’ בגדול בניגונים שמנגן דרך לימוד תורה, אולם גם לדידיה עדיין לא שמענו להתיר בגדול המנגן ניגון של שירה וזימרה שיש בו רק רעיון או מסר הנלמד מקצה קצהו של השיר כדרך שמחנכים לצעירי הצאן).

והחת”ס כתב בלשון אפשר קולא זו גם לדעת הט”ז וכן נקט הפת”ש בסי’ שצו שם בפשיטות דכל הפלוגתא הנ”ל לא מיירי אלא בקטן הלומד אומנות אבל בקטן ההולך לביה”ס ללמוד תורה נקט דלכו”ע אין נוהג בו אבילות.

(והמנ”ח רסד ט הביא בשם חכ”א טעם אחר לפטור קטן מאבלות עי”ש, ועי’ עוד טעם בתפארת למשה יו”ד סי’ שצו).

ולכן מותר להקל בזה עכ”פ בלא הגיע לחינוך [ואפי’ להסוברים ששייך מקרעין לקטן קודם שהגיע לחינוך כפשטות דעת הריצ”ג מ”מ פשטות דעת הריצ”ג דהיינו דוקא בקריעה ששייך היכר לסובבים], אא”כ אם הוא קטן שמבין את משמעות המנהג ואין נמנע ממנו תועלת ולימוד תורה וקדושה ממה שאין משמיעים לו שירים אז יתכן שיש ענין להחמיר בזה, (כיון דמעיקר הדין אף באבלות גמורה אף בודאי הגיע לחינוך יהיה הדין כן לכך הבו דלא לוסיף עלה בדרגה כזו, כיון שכל שאינו יכול לשמור הדין כהלכתו מצד הגדרת הדין לא חשיב כהגיע לחינוך [עי’ רמ”א בהל’ ציצית ומשנ”ב סי’ תרנו סק”ב ובכורי יעקב שם סי’ תרנז סק”ג], אם כי בהגיע לחינוך ממש עי’ להלן).

ובקטן שודאי הגיע לחינוך אע”פ שמצד דיני אבלות אין נוהגין בו אבלות מ”מ יהיה תלוי במנהג בזה מאחר שאבלות זו היא מנהג ותליא בפרטי המנהג כדמוכח באו”ח סי’ תקנא סי”ד לענין בין המצרים, ולכן מכיון שהמנהג להחמיר בקטן שהגיע לחינוך יש להחמיר אלא אם כן ידוע שהמנהג אחרת והילד צריך לצורך לימוד תורה (או במקום שידוע שאין מנהג בזה).

וכן הובא בשם הגריש”א (סידור פסח כהלכתו פי”ב הערה 55) להתיר לנגן בגני ילדים שלא הגיעו בחינוך, וכעי”ז הובא בשם הגר”ש ואזנר (מבית לוי ח”ג עמ’ לט ועניני ניסן עמ’ עו) שלנגן לבנות בגיל שנתיים ושלש לצורך פרנסה אולי יש להקל לצורך, וכל הנידון שם דיש צד להימנע מזה הוא מחמת הבעל המנגן עצמו אבל להדליק שירים אפשר שלא הסתפק כלל, וכן בחוט שני שבת ח”ד עמ’ שעט בסופו מבואר עיקרי הדין שהזכרנו והיקל טפי מהגרש”ו וז”ל, גננת שמנגנת בגן בימי ספירת העומר אי אפשר לאסור דהקטנים לא הגיעו לחינוך והיא עצמה אין לה בזה שמחה אלא שעושה מלאכתה עכ”ל.

ויעוי’ באג”מ או”ח ח”ד סי’ כא אות ד’ שיש להחמיר גם בקטנים שהגיעו לחינוך, ועיקר דין זה של האג”מ הוא מוסכם גם לשאר פוסקי זמנינו הנ”ל (הגריש”א, הגריש”ו והגרנ”ק), ויל”ע מה לדעתו קודם חינוך אם מותר גם בספייה, אבל כפי מה שנתבאר יש כמה אשלי רברבי וטעמים להסתמך ולצרף כדי להתיר הדבר.

ויתכן לצרף בזה עוד שהדלקת שירים יתכן שאינו נחשב כאיסור ספייה אם לא יאזין הקטן ליהנות מהם, וממילא באופן שמניח לפני קטן בלא ספייה אין איסור באופן שעושה על דעת עצמו ובאופן שאין חינוך, יעוי’ שעה”צ סי’ תרמ סק”ח ומשנ”ב סי’ שסב סקמ”ד, ומ”מ צירוף זה שייך רק באופן שלא ברור שיקשיב הקטן לניגונים.

קרא פחות
חזקהידילדיםיעקבנשלח להרב גמליאל רבינוביץסידורספייהפסחקובץ תשעה באבקטןשבתתספורת
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה בס”ד רכשתי מיקסר חדש. שאלתי האם צריך להכשיר את הכלים הנלווים למיקסר כמו הקערה וחלקיה, ואם כן האם ניתן להכשיר בתוך סיר שבו מבשלים, ואם זה לא נכנס בבת אחת האם אפשר חלק חלק. והאם זה משנה הסדר טבילה והכשרה. תודה יחיאל פ. *** תשובה בע”ה ז’ ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

רכשתי מיקסר חדש.

שאלתי האם צריך להכשיר את הכלים הנלווים למיקסר כמו הקערה וחלקיה, ואם כן האם ניתן להכשיר בתוך סיר שבו מבשלים, ואם זה לא נכנס בבת אחת האם אפשר חלק חלק.

והאם זה משנה הסדר טבילה והכשרה.

תודה

יחיאל פ.

***

תשובה

בע”ה ז’ חשון תשע”ז

שלום רב

ראשית כל עצם דין ההכשרה בכלי חדש כיום הוא אינו ברור, ויש כמה פוסקים שמקילין בזה (עי’ מה שהביא בס’ הכשרות פ”ג ס”ו הרבה מ”מ בזה), ואמנם החזו”א (או”ח קי”ט י”ט, יו”ד מ”ד סק”ד, ועי’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ פ”ז) ועוד החמירו בכלי מתכות חדשים, אבל יעוי’ להגרי”א דינר (בס’ הבית בכשרותו עמ’ ק”צ) שכתב וז”ל, לאחרונה בדקו שנית ענין זה והוברר שרוב הכלים אינם נמשחים משומן בהמות טמאות אלא משומן סינטטי, ואף המשתמשים בשומן אינו אלא שומן פגום, וגם בטל בששים, וע”כ יש לברר חיוב הגעלה אצל המומחים והמבינים במציאות הנעשית במפעלים עכ”ל.

ובחוט שני (פסח פ”י סק”א) כתב שאף שבזמנינו רבים הם הכלים המשוחים בשומן צמחי ולא בשומן מן החי וא”כ א”צ להגעילם כלל, מ”מ כיון שישנם מקומות המשתמשים בשומן מן החי, ואין ידוע באיזה שומן נמשחו הכלים שרוצה להשתמש בהם, יש להגעיל את כל הכלים המשוחים בשומן עכ”ד.

ולכן אם אין מושחים בו שומן א”צ לחשוש.

ועוד הביא בהבית בכשרותו שם שהורה לו הגר”נ קרליץ שליט”א, שאם משתמש בכלי לצורך צונן א”צ הגעלה.

ולכן אם משתמש במיקסר רק לצורך צונן ולא מכניס בו חם א”צ להגעילו, ואין צריך לומר שהחלקים שאינם נוגעים באוכל שא”צ להגעילם.

ובכל מקרה בדיעבד גם מאכל חם אינו נאסר (חו”ש שם).

בענין ההגעלה בכלים הנלווים למיקסר, כמדומה שבפוסקים לא נזכר אלא כלי מתכת, אבל כלי פלסטיק וכדו’ אין חוששים שמושחים אותם בשומן כדי לאוסרן.

וכן אמר לי הג”ר דוד קולדצקי [מח”ס תורת המועדים] שלדברי המומחים אין חשש של משיחת שומן איסור בכלים שאינם מתכת.

אם אפשר להכניסו לסיר שמשתמשים בו – אפשר, ורק צריך שלא ישתמשו בו כ”ד שעות קודם, כדי שלא יפלוט הכלי החדש טעם אליו והכלי הישן יחזור ויאסור אותו, ולכן צריך כלי שעבר עליו כ”ד שעות שאינו בן יומו (ראה ס’ הכשרות פ”ג הע’ ל”ו).

ואם אפשר להגעיל חלק חלק – התשובה שאפשר כמבואר בשו”ע (או”ח סי’ תנ”ב סי”א).

ואם רוצה להגעיל ע”י שימלא במים חמים בפנים יש בזה פרטי דינים, אם יש חובה להגעיל גם מבחוץ או לא (עי’ חוט שני שם ושו”ת מנחת שלמה מהדו”ת סי’ נ”א שנחלקו בזה), וכמו”כ אם צריך הגלעה מבחוץ אפשר לעשות ע”י שיגלשו המים מבפנים לחוץ ע”י שמכניס אבן מלובנת בפנים כדי שיגלשו לדפנות הכלי (ארחות רבינו ח”ג עמ’ פ”ו), ויש שהתירו רק בעירוי רותחין ע”ג הכלי (מבית לוי ח”א עמ’ ל”ב).

בענין שאלתך האם זה משנה סדר הטבילה וההכשרה, הנה עיקר דין הגעלה הוא קודם טבילה, עכ”פ לכתחילה, וי”א גם לעיכובא להטבילו שוב אחר ההגעלה, אם הטבילו קודם הגעלה (שו”ע יו”ד סי’ קכ”א ס”ב ונו”כ), ומכיון וישנם דעות שבכלי שצריך הגעלה מן הדין הוא לעיכובא וכנ”ל, לכן לכאורה יש מקום להדר בזה גם כאן שלא לעשות הטבילה קודם ההגעלה, אע”פ שאינו ברור מצד הדין שצריך הגעלה מהטעמים הנ”ל, (ואם לא הגעילו קודם הטבילה יעשה שאלת חכם).

***

קרא פחות
משנהסירפסחתשובה
0
נשאל: ח׳ בשבט תשפ״ה

בתוס’ פסחים צט ע”ב הובא צד דאפשר לצאת מאדם אחר ידי חובת ד’ כוסות בשומע כעונה ושתיית המברך כמו בקידוש ולא הכריעו בספק זה אלא נקטו שיש לחשוש ולהחמיר, והנה במתני’ פ”ח דנדרים תנן האומר קונם יין עד הפסח לר’ ...קרא עוד

בתוס’ פסחים צט ע”ב הובא צד דאפשר לצאת מאדם אחר ידי חובת ד’ כוסות בשומע כעונה ושתיית המברך כמו בקידוש ולא הכריעו בספק זה אלא נקטו שיש לחשוש ולהחמיר, והנה במתני’ פ”ח דנדרים תנן האומר קונם יין עד הפסח לר’ יהודה עד ליל פסח שלא נתכוון אלא בשעה שדרך בנ”א לשתות יין, ומשמע מזה דקידוש של כל השנה היה אחד מברך לכולם ולא בליל הסדר, ויש לומר דמ”מ כך היה המנהג ולא מצד חובה, ומיהו אמרי’ גבי ר’ יהודה דהיה כואב ראשו מחמת שתיית היין ומשמע גם כן מזה שלא היה יכול לצאת מאחר משא”כ בשאר קידושים היה יוצא מאחר כדי שלא יחלה כיון שבקידוש אפשר לצאת מאחר (וכן יש לטעון זה גם לענין יין מגתו ואכן לענין זה כבר הזכירו טענה זו).

קרא פחות
ארבע כוסותחדשכוסות בליל פסחלאחר כוסותפסחשאלהשבוע 69תוספות
0
נשאל: י״ט בכסלו תשפ״דב:

הנידון התעורר לגבי ממתיק קטנית לקולה שהיו הכשרים שנמנעו מלתת לו הכשר לפסח מחמת זה. והיה מקום להתירו מחמת שתערובת קטניות מותרת כמ”ש ברמ”א או”ח תנג א, וא”כ אף שבשאר איסורין טעמא לא בטיל אפי’ באלף כמבואר בשו”ע יו”ד ובש”ך שם, ...קרא עוד

הנידון התעורר לגבי ממתיק קטנית לקולה שהיו הכשרים שנמנעו מלתת לו הכשר לפסח מחמת זה.

והיה מקום להתירו מחמת שתערובת קטניות מותרת כמ”ש ברמ”א או”ח תנג א, וא”כ אף שבשאר איסורין טעמא לא בטיל אפי’ באלף כמבואר בשו”ע יו”ד ובש”ך שם, מ”מ הרי הא קמן שלא החמירו בתערובתו כבשאר איסורין, כך היה מקום לטעון, מ”מ נראה שא”א להתיר שהרי גם בדמאי מצינו בפ”ק דחולין שלא גזרו על תערובתו,שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל, כיון שרוב ע”ה מעשרין כמ”ש בפ”ק דשבת שאין כאן אפי’ ספק, ואעפ”כ מבואר בחולין שם שאסרו תערובת של דמאי אם הוא תבלין דעביד לטעמא, א”כ אם נרצה באופן כזה גופא להתיר תערובת קטנית לאיזה דין תערובת נדמי לה, דהרי אף אם נדמה לה לתערובת דמאי המותרת הרי בתערובת דמאי של תבלין אסור.

ושוב מצאתי שנחלקו בזה האחרונים והנשמ”א פסח אות לב נקט כדברי דמידי דעביד לטעמא אסור גם בקטנית והבית יצחק חלק ע”ז דס”ל שלא נהגו כלל אלא רק בגוף הקטנית והבו דלא לוסיף עלה, וצע”ק דמה יותר קל קטנית לעצמו לבין טעם קטנית וי”ל דמצרף בזה הדעות שטעם אינו כעיקר מדאורייתא וכיון שקל יותר ממילא סובר הבית יצחק שלא קבלו המנהג במקום צירוף זה.

אבל יל”ע מה הכריחו לזה דבפשטות האיסור שנהגו בקטניות הוא כעין איסור ממשי שאסור גם כשאינו אוכל הקטניות עצמו בעין, וניחא שלא אסרו תערובת דלא החמירו יותר מדמאי אבל להקל לגמרי ולומר שלא נהגו האיסור אלא באופן מסויים מהיכא תיתי לה (וצלע”ש בפנים).

הוספה

מה שכתבתם ליישב דלדעת הרבה פוסקים הא דמידי דעביד לטעמא לא בטיל זהו רק מדרבנן, שכ”ד האו”ה, והביאו הש”ך ביו”ד סי’ צח ס”ק כט, והמ”ב (בסי’ תמ”ב ס”ק מ”ה) כתב שכ”ה דעת רוב האחרונים, עוד יש לציין דהיכא שאין מרגישים את הטעם המקורי של התבלין אלא שמחמתו משתנה טעם התערובת – נראה מכמה פוסקים דבכה”ג לכ”ע חשיב קיוהא בעלמא ואסור רק מדרבנן, ע”כ דבריכם.

תשובה הנה התירוץ שכתב כת”ר יועיל לענין היכא דידעי’ שיש ששים כנגדו שבזה חידש האו”ה שאינו דאורייתא גם להסוברים שטעם כעיקר דאורייתא, והר”ן לא כ”כ כמ”ש הרע”א שם, אבל הבית יצחק מן הסתם מיירי בכל תערובת דבזה מיירי הרמ”א אפי’ אין ששים כנגדו, ומן הסתם גם במוצרים שבזמנינו בחלק מהמקרים אין ששים כנגד הקטנית, ובזה צריכינן לתי’ שכתבתי דיש כאן צירוף הדעות שכל טעם כעיקר אינו דאורייתא.
מש”כ התירוץ של קיוהא בעלמא הוא בערך הדבר הראשון שכתבתם, דהאו”ה ג”כ מיירי באופן שיש יותר מס’ וחידש שהוא קיוהא בעלמא כמ”ש בחי’ החת”ס מהדו”ב על הש”ך שם, ומ”מ ענין קיוהא הוא יותר מבואר בתוס’ חולין צט ע”ב סד”ה לא שציין החת”ס שם (עי”ש עוד), וסברת האו”ה עצמו הר”ן חולק ע”ז וכנ”ל, ואם נשווה התוס’ להר”ן יתכן שהאו”ה הוא מחודש והר”ן מודה דהיכא שנראה כקיוהא בעלמא לא ייאסור ולא נחית כאן לענין של ס’ (עכ”פ אם הי’ טעימה או אומדנא שיש כאן טעם ויש או אין קיוהא).

קרא פחות
אףהכשריםטעם כעיקרטעם קטניותיצחקפסחקולהקטניותתערובת קטניותתשובה
2
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

אור ליום ג’ ד’ ניסן התשע”ו לכבוד אחי היקר והמופלג הבה”ח אליעזר נ”י {ע”ד שאלתו על אשה שבירכה שהחיינו על הדלקת הנרות, אם צריכה לברך שהחיינו בליל הסדר. } ויש להקדים לזה דהנה עיקר הדעה שהובאה בפוסקים היא שנשים אינן מברכות שהחיינו על ...קרא עוד

אור ליום ג’ ד’ ניסן התשע”ו

לכבוד אחי היקר והמופלג הבה”ח אליעזר נ”י

{ע”ד שאלתו על אשה שבירכה שהחיינו על הדלקת הנרות, אם צריכה לברך שהחיינו בליל הסדר.

}

ויש להקדים לזה דהנה עיקר הדעה שהובאה בפוסקים היא שנשים אינן מברכות שהחיינו על הדלקת נר של יו”ט, ואין כאן המקום להאריך בזה, אכן אשה שבכל זאת מברכת דקי”ל שאין למחות במקום שנהגו לברך, בזה יש שאלה, והשאלה נחלקת לב’ חלקים, א’ האם מחוייבת לברך שוב שהחיינו על שאר מצות היום בליל הסדר, ועוד את”ל שלא, האם עכ”פ כשיוצאה יד”ח קידוש מאחרים האם יכולה לענות אמן על ברכת שהחיינו עם שאר הברכות.

הנה כתב בשו”ת הר צבי או”ח ח”א סי’ קנ”ד, ע”ד מה שנתעורר בירושלים לענין ברכת הקדוש בליל הסדר לגבי נשים, דמכיון שהנשים בין כך צריכות לשתות את כל הכוס שבידן משום ד’ כוסות, יותר עדיף שיקדשו בעצמן, ולא לצאת יד”ח קדוש בשמיעה מהבעל, דמכיון שכבר יצאו יד”ח בברכת שהחיינו בהדלקת הנר, א”כ עניית האמן שיענו בקדוש אחר ברכת שהחיינו של הבעל יהא הפסק בין הקדוש לשתיה.

וע”ז העיר כת”ר שיש תקנה לדבר שלא יענו אמן אחרי ברכת שהחיינו.

הנה תקנה זו היא רק לגבי עניית אמן שלא תהא הפסק, אבל אכתי יש לעיין שהשמיעה עצמה של ברכת שהחיינו תהא נחשבת כהפסק עכ”ל.

אכן רבים חולקים ע”ז, וכמו שכתב בשו”ת מנחת שלמה להגרש”ז אוירבך זצ”ל ח”ב סי’ ס’ אות כ”ד וז”ל, ובעיקר הדבר נראה דלענות אמן על ברכת שהחיינו בקידוש ולשתות מן היין גם כשכבר בירכה שהחיינו בהדלקת הנר אין זה בגדר של הפסק הואיל וכך הוא בדרך כלל סדר של קידוש ולכן אין הפסקת אמן כזה קרוי הפסק, [בהג”ה שם כתוב, נהג תמיד [הרהמ”ח] בביתו לפני הקידוש להזהיר את הנשים שלא לענות אמן אחרי ברכת שהחיינו עכ”ל].

דאל”כ איך לא הזהירו הפוסקים על נשים שאינן יושבות בסוכה וטועמות מהיין של קידוש לבל יענו אמן על ברכת לישב בסוכה של המקדש, וכן לגבי קידוש של שבועות שלא לענות אמן על השהחיינו של המקדש אם כבר ברכו בשעת הדלקה, וגם המשנ”ב לא הזכיר שביו”ט שחל להיות במוצש”ק שלא יענו אמן על ברכת מאורי האש אשר לשטתו [בבה”ל סו”ס רצ”ו] אין זה שייך לאמצע ההבדלה.

ומה שכ”ת שואל במיוחד על ליל הסדר נראה דהשהחיינו שייך עכ”פ על הרבה מצוות הנוהגות רק בלילה עכ”ל.

וכן הביא משמו עוד בשבות יצחק פסח פ”ז אות ג’, וכ”כ שם בשם הגרי”ש אלישיב.

וכן בשו”ת שבה”ל ח”ג סי’ ס”ט כתב וז”ל, ע”ד קידוש בליל יום טוב דנוהגים הנשים לברך ברכת שהחיינו בעת הדלקת נרות, והבעל מברך שהחיינו בסוף קידוש, נמצא האשה שכבר יוצאת ידי שהחיינו א”כ אמן שהיא עונה אחר ברכת שהחיינו של הבעל הוי הפסק בין קידוש לשתי’ ולאלו שנוהגין שהם יוצאים גם על ברכת היין הו”ל הפסק גם בין ברכת פה”ג לשתי’ וצריכות לחזור ולברך גם בין ברכת פה”ג לשתי’ וצריכות חזור ולברך פה”ג, וראיתי מה שכתבתם בזה וגם בשם שו”ת הר צבי או”ח סי’ קנ”ד.

ובעניותי יראה דבליל פסח לא הוי הפסק וכן בליל סוכות יראה דלא הוי הפסק, ובליל שבועות הוי הפסק ואז באמת לא תענה אמן זה, וטעמא דילי דבליל פסח השהחיינו בא על כמה דברים, על היו”ט, על מצות מצה ומרור, על מצוות ספור יצי”מ ומצות הלילה, והאשה בשעה שמדלקת לא מכוונת או לא תכוון רק על מצוות הדלקת נרות שבאה מחמת יום טוב, ועדיין יש לה הזכות על השהחיינו של שאר מצות הלילה ונהי דלברך פעמים ממש אין מקום לפי מנהג שלנו אבל אם היא מכוונת לצאת בשהחיינו של הבעל לידי שהחיינו של מצה ומרור וכו’ אין עול בדבר וא”כ אין האמן עכ”פ הפסק עכ”ל.

וע”ש מה שכתב בענין השהחיינו של שבועות וסוכות.

ובהג”ה שם הוסיף השה”ל, אבל יש ליישב גם מנהג הנשים כהיום שמברכים שהחיינו על הדלקת נרות ומברכים גם שהחיינו שלאחר קידוש על כוס שלהם, דבשעת הדלקה אין דעתם כלל על מצות מצה אלא על קבלת יום טוב ובפרט בחל יום טוב בשבת דמברכות מבעו”י וגם שאר יום טוב ראוי לעשות כן, וכן נוהג דין בדידן והנח להם לישראל עכ”ל.

וראיתי שהביאו כאן במ”ב מהדורת דרשו [ר”ס תע”ג] גם את דברי האג”מ ח”ד סי’ ק”א, שיכולה לענות אמן על הקידוש מכיון ששייכת להמקדש שאצלו זה מן הקידוש, אך נ”ל שלא היה צריך להביא זה, דמשמע כאילו אין כאן ענין לצאת ורק דמותר לה לענות אמן, והאמת דהאג”מ מיירי סתם על יו”ט, ובליל פסח לא מיירי כלל, ומיהו שמא מסתימת האג”מ משמע דמיירי בכל יו”ט וצ”ע.

ואת”ל שהאג”מ החמיר מלברך שוב שהחיינו בליל פסח מ”מ יכולות לענות אמן.

וחכ”א (אוצרות ירושלים רע”ח) הקשה מדברי הר”ד אבודרהם בברכת המצות ומשפטיהם (ד”ח ע”א) שכתב, ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנא’ לגוף ואין מברכין שהחיינו.

ויש לומר שדי לו ברכה שאחר ההגד’ שמזכיר בה והגיענו הליל’ הזה לאכול בו מצה ומרור.

אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק’ היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ”ל.

לפ”ז צ”ע א”כ מ”ט מזכרת שהחיינו בנרות.

ובס’ מעגלי צדק [דף ס”ה] כתב ע”ד המג”א שלפ”ז שפיר נהגו הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנר דיצאו יד”ח שהחיינו על מצה בברכת אשר גאלנו, וע”ש מ”ש, וכתב עוד והנה ראיתי שהעירו דנשים שברכו זמן בהדלקת הנרות לא יענו אמן אחרי ברכת הזמן ששומעת בקידוש, שהרי הא דעונין אמן אחרי ברכה ששומעין כדי לצאת ולא חשוב הפסק לשומע בין ברכה לעשית המצוה, הוא משום דאמן הוי בכלל הברכה, והוי זה ענית אמן בעלמא שחשובה הפסק וכו’ ומסיק שם שלא יענו אמן גם אם הדליקו מבעוד יום עי”ש.

וע”ע באוצרות ירושלים שם מה שהביא עוד בזה, ובפרט שהביא שם מעוד ספרים שאינם ידועים, לכן טוב לעיין שם.

ויש להוסיף על הדברים דסברא כעי”ז כבר נזכרה בראשונים, וז”ל התוס’ סוכה מ”ו א’, נכנס לישב בה מברך לישב בסוכה – מדלא קאמר מברך שתים כדקתני סיפא בעשויה ועומדת ואין יכול לחדש בה דבר משמע דנפיק אהא דבירך אעשייה שהחיינו ותימה ותיפוק ליה דמברך משום יום טוב כמו שמברכין איום טוב דפסח ועצרת וכל שאר ימים טובים ושמא כיון דסוכה מחמת חג קאתיא סברא הוא דזמן דידה אף על פי שבירך בחול פטור הוא אף בחג דזמן כי קא אתי מחמת מועד קאתי אפילו בלא יום טוב כדאמר לקמן (דף מז:) דאי לא בריך האידנא מברך למחר או ליומא אוחרא עכ”ל, וכעי”ז כתבו הרא”ש (שם) והר”ן (כב: ד”ה ואם).

ועיין מה שהביא הב”ח סי’ תל”ב וצריך לעיין לפי דעת הרא”ש אם יכול לברך שהחיינו בשעת הבדיקה ולא לברך על הכוס כמו שכתב הר”ן (סוכה כב א ד”ה ואם) לענין סוכה וכמו שכתב הב”י לקמן בסימן תרמ”א (ד”ה וכתבו) עכ”ל.

והכונה למה שכתב הר”ן (שם) בשם הראב”ד שמי שלא אכל בסוכה לילה הראשון אף על פי שבירך זמן בביתו צריך למחר כשישב בסוכה לברך זמן אם לא בירכו בשעת עשייה כשם שמברכין על הלולב זמן אף על פי שכבר בירך אותו בלילה עכ”ל.

היוצא לפ”ד הב”ח שיש ספק גדול אם שייך לברך ב”פ על ב’ ענינים של החג.

אכן הגרשז”א הביא דברי התוס’ והרא”ש בסוכה מ”ו הנ”ל, ומ”מ לא כתב שהשהחיינו של הדלק”נ פוטר את השהחיינו של שאר מצוות הסדר, אלא רק את השהחיינו של ליל הסדר גופיה וצ”ע.

והגר”מ שטרנבוך בספר מועדים וזמנים [הגדש”פ סי’ ג’ בדף מ”ח] כתב, אין לנשים לברך שהחיינו בשעת ההדלקה, ונשים המברכות יזהרו שלא לומר עוד הפעם בקידוש, ולא יענו אמן אחר אחרים המברכים בקידוש, וכ”כ שם עוד בהערה לפני שהחיינו בקידוש.

היוצא מדברינו דאמנם דנו הפוסקים אם מותר לנשים לברך שהחינו על הנרות, אך מ”מ המברכת י”א שצריכה לברך שוב, או שעכ”פ יכולה לענות אמן, וע”פ מה שנתברר בדברי הראשונים זה צ”ב אם יכולה לברך ב”פ אבל לענות אמן שלא ע”מ לצאת, בלאו הכי יש לסמוך על האג”מ דכיון שזהו חלק מן הקידוש תוכל לענות אמן, ומ”מ הטוב והישר הוא שלא לברך בהדלק”נ.

 

 

בענין הנ”ל תגובה מחכ”א

מכתב תגובה מהרב יעקב י’ שליט”א עורך הגליון נחלת יעקב יהושע

{אור ליום ה’ טהרה, ו’ ניסן תשעו לפ”ק,
פה קרית בעלזא, בעיר הקודש והמקדש, קרתא דשופרייא תובב”א
אל כ’ הרב עקיבא משה סילבר שליט”א, בעמ”ח ספרי ‘עם סגולה’.

ראיתי מה שכתבתם בענין ברכת שהחיינו לנשים בליל הסדר, אחרי אשר בירכו כבר בהדלקת הנרות.

הנה, השנה שליל התקדש החג חל בליל שבת קודש, ומדליקים את נרות שבת וחג לפני כניסת השבת והחג, ודאי שאין כוונתם בברכת ‘שהחיינו’ על ריבוי מצוות הלילה, מצוות דאורייתא, מצוות דרבנן ומנהגי ישראל.

ורק מברכים ‘שהחיינו’ על עצם היום טוב.

וכמו שבראש השנה למשל מברכים בליל יום טוב על היום טוב, ולמחרתו מברכים שוב ‘שהחיינו’ על תקיעת שופר, כן הענין כאן.

– אנו מברכים ‘שהחיינו’ אחת בעת הקידוש, הכולל את הכל.

אבל הם, שבירכוהו בכניסת החג, שפיר יכולות לכאורה לענות אמן על ברכת שהחיינו בעת הקידוש שיוצאות מבעליהם, ולכוין לצאת גם ברכה זו, על כל סדר הלילה, עם כל מצוותיה פרטיה ודקדוקיה.

ואולי גם בכל שנה, כשחל בימות החול, ומדליקות לפני קידוש, צריך אכן להזכיר להם, לכווין בברכת ‘שהחיינו’ גם על כל המצוות.

ואז אפשר לדון, מה דינם בעניית ‘אמן’ על ברכת ‘שהחיינו’ של הבעל.

ועל זה כבר הבאתם, שאולי גלל שזה חלק מהקידוש שלו, לכן לא יהא זה הפסק.

אבל שוב, באופן כהשנה, שמדליקים לפני כניסת החג, א’ לכאורה אין דעתן כלל על מצות הלילה.

ב’ יש לדון, אם בכלל יצאו אם יכוונו אז על מצוות אלו, שמגיעות להם רק כעבור כמה שעות, עד שהאב בא מבהכנ”ס.

ובעצם ישנם כאלו שמדליקות גם בכל יום טוב בכניסתן, ולא לפני הקידוש, ולהם יהא זה בכל שנה אותו דבר.

נקודות למחשבה, לעיון ולפילפול.

אַ כשר’ן און פרייליכען יום טוב
וכל טוב סלה}

תשובה

בע”ה יום ה’ ו’ ניסן ע”ו

לכבוד ר’ יעקב י’ הי”ו

ייש”כ על תגובתו, הנה מה שהקשה משופר, באמת יל”ע בזה, וה”ה יל”ע בענין ברכת המגילה למנהגינו דלא סגי מה שבירך אתמול, וחוזר ומברך ביום כיון שהוא העיקר כמ”ש הרמ”א ר”ס תרצ”ב, וקשה דעכ”פ יועיל השהחינו מצד מה שבירך על מצות היום, דפוטר את ברכת השהחינו על כל מצות היום, ומיהו על הקושיא ממגילה היה אפשר לומר דלא קאי ברכת השהחיינו על היום גופיה אלא על קריאת המגילה, ודוקא היכא דהיום עצמו חייב בשהחיינו ששייך לחול על היום וממילא חל על כל מצות היום, ומה”ט כתבו הפוסקים (מ”ב סי’ תרצ”ב סק”א ע”פ השל”ה הובא במ”א שם), גבי מגילה שיכוין בשהחינו על שאר מצוות היום, ובעינן שיכוין להדיא ולא נפטר ממילא כבשאר מקומות, אכן אי”ז פשוט שאין ברכת שהחינו על יום פורים גופיה, ודעת יעב”ץ במור וקציעה סי’ תרצ”ב שיש לברך גם על יום פורים גופיה, למי שאין לו מגילה, וע”ש בבאור הלכה מ”ש בזה.

ויתכן לומר שיש חילוק בין דבר השייך לעשותו מיד בתחילת יו”ט לבין דבר שצריך להמתין עד למחר, דהנה הביאור הלכה שם בסימן תרצ”ב מסיק דאע”ג דבשהחינו של קריאת המגילה ביום יכול לכוין שיפטור גם המשלוח מנות, [אע”פ שבעצם יש הפסק בין כך ובין כך שהרי לא חשו שלא להפסיק בדיבור בשום ענין, ובאמת גם בקריאת המגילה גופא פסק המ”ב שאם סח אחר שכבר התחיל קריאת המגילה אין חוזר ומברך, דסגי שחלו ברכותיו על הפסוקים ואח”כ ממשיך מהיכן שפסק בלא ברכה ומברך ברכה שלאחריה, ורק אם בירך ושח מיד אח”כ לא היה לברכה על מה לחול וחוזר ומברך], מ”מ בשהחינו של קריאת הלילה א”א לכוין שיפטור את מצוות היום, והטעם י”ל שהוא משום שא”א לעשות את המצוות מיד, וא”א לפטור בברכת שהחיינו אלא מה שאפשר לעשות מיד גם אם אינו עושה מיד אך לא אם עדיין לא התחייב, ולפ”ז מובן ג”כ מ”ט ברכת שהחינו של קריאת הלילה אינה פוטרת השהחיינו של קריאת היום, כיון דאין הלילה עיקר הקריאה כמ”ש הראשונים, ומכיון שלא התחיל עדיין חיוב קריאת היום א”א שיחול השהחיינו על מצוה שעוד לא התחיל חיובה, וה”ה כשבירך שהחיינו בר”ה א”א לפטור תקיעת שופר מכיון שעדיין לא התחיל החיוב ואיך יפטור מה שעוד לא התחייב.

משא”כ הבונה סוכה דבראשונים שהבאתי מבואר דעל מצוה של חג אם בירך קודם החג לא מברך שוב, וכמו על עשיית סוכה מבואר בדברי הראשונים שם שאם מברך על עשיית הסוכה שהחיינו אינו מברך שוב על הסוכה עצמה, וי”ל מכיון שמיד יתחיל החיוב בכניסת החג והמעשה שעליו מברך שהחינו מתייחס לזמן זה לכן ממילא ברכת השהחינו פוטרת גם מה שיתחייב אז, אבל כשמברך על מצוה כעת וברכת השהחיינו מתייחסת לזמן הנוכחי לא יכול להתייחס על אח”כ, דשהחיינו הוא ברכה על הזמן וכשמברך על סוכה ‘לזמן הזה’ וכן על הדלק”נ ‘לזמן הזה’ אין כונתו לזמן הבניה אלא לזמן המצוה, ולכך כתבו הראשונים שיוכל לפטור, משא”כ כשמברך ‘לזמן הזה’ וכונתו לזמן הנוכחי ממש א”א שתהא כונתו ג”כ לזמן שאינו עכשיו, [ומה שהיום הולך אחר הלילה אינו ענין לענינינו].

וכעת אוסיף בזה עוד את דברי הטור סימן תלב שכתב וז”ל, ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זימנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך וא”א הרא”ש ז”ל כתב שאין מברך שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל עכ”ל.

והיינו מש”כ בתשובות הרא”ש כלל כ”ה (סי’ ג) ובפרק קמא דפסחים (סי’ י) שאין מברך שהבדיקה היא לצורך המועד וכו’.

וכתב מידי דהוי אעושה סוכה ולולב לעצמו דמחוייב לברך שהחיינו בעשייתן (סוכה מו.

) אלא סמכינן לה אזמן דרגל כמש”ש הב”י.

בעיקר הדברים שעוררתם יעויין בפנים הספר אוצרות ירושלים שהבאתי ששם דן באריכות בכל ענין זה של המברכות קודם השקיעה והביא שם בארוכה עוד מדברי הפוסקים על שהחיינו בקידוש להנוהגות לברך בשעת הדלק”נ.

מה שעורר עוד בסוף מכתבו א.

שאין דעתן על מצות הלילה, הנה בראשונים הנ”ל מבואר שא”א לשוב ולברך ולכאורה לא מועיל שלא היה בדעתו, והכונה בזה שהברכה על הזמן כמ”ש שהחיינו לזמן הזה, וממילא לא שייך לברך פעמיים על אותו זמן, דהו”ל כמברך ב”פ ברכה על אותו מאכל, ואף שהברכה שייכת לכל מצוות היום מ”מ הברכה קאי על הזמן, ומה ששאל ב.

על הפסק שעות ג”כ אי”ז הפסק כמ”ש על בנית סוכה כנ”ל שקאי גם על היו”ט (עיין בלשונותם במכתב הקודם שכתבתי), וכמ”ש על מצוות היום של פורים כנ”ל שיש בזה הפסק.

והנה הגם מה שהבאתי מדברי הראשונים הנ”ל והובאו בב”י ובב”ח, מ”מ אינני יודע אם שייך לסמוך ע”ז גם לקולא לפטור לגמרי מברכה, וגם מדברי האבודרהם הנ”ל שכתב כן רק על ד’ כוסות ואילו על ביעור חמץ כתב טעמים אחרים יתכן דס”ל רק מה שעושים ברגל עצמו.

וז”ל גבי שהחיינו, אבל בדיקת חמץ אין בה שמח’ והנא’ לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו.

וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנא’ לגוף בזמן הזה.

וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המיל’ משום דאיכא צערא דינוקא.

ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנא’ לגוף ואין מברכין שהחיינו וכו’ עכ”ל.

ומיהו לפי מה שתירץ אח”כ גם על בדיקת חמץ שסומך על הזמן במועד מבואר דס”ל שגם מצוות שאינו עושה במועד גופיה ג”כ שייכי לשהחיינו של המועד גופיה, אבל מ”מ לתירוץ שלפנ”ז יש חילוק ביניהם.

ואמנם יש פוסקים שסמכו לפטור לגמרי, וע”כ אם רוצות לצאת יד”ח כל הדעות אותן הנוהגות לברך שהחיינו בשעת הדלק”נ קודם השקיעה, אולי שיכונו לצאת בברכת שהחיינו של בעליהן בקידוש רק אם אכן מחוייבות בזה, והאמן בין כך אינו הפסק מכיון שזהו חלק מברכת הקידוש שלו כמ”ש האג”מ.

בברכת פסח כשר ושמח

 

 

בענין הנ”ל

 {עוד מכתב בענין זה שנשלח לשאלה שנשאלתי: ‘איך אפשר לכוון על ברכת שחיינו על בדיקת חמץ שנעשתה אור לי”ד בליל הסדר שהיא אור לט”ו הבדיקת כבר הסתיימה אתמול’.

}

תשובה

בע”ה יום ו’ עש”ק פ’ מצורע ז’ ניסן התשע”ו

בענין דברי הרא”ש על בדיקת חמץ שתמהת איך אפשר לברך את ברכת השהחיינו על בדיקת חמץ רק לאח”כ, הנה מקור הרא”ש הוא בגמ’ דמסכת סוכה דף מו ע”א, וז”ל הגמ’ שם, תנו רבנן העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו כו’ נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קדשנו כו’ היתה עשויה ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך אם לאו לכשיכנס לישב בה מברך שתים אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא ע”כ, ומזה הוכיח הרא”ש דה”ה על ברכת שהחיינו שיש בבדיקת חמץ ג”כ יכול לסמוך על זמן דרגל שמברך על כוס הקידוש, אכן היה מקום לחלק דשם הברכה על הסוכה היא מצד שיש לו דבר חדש כמו על כלים חדשים, וע”ז מהני ברכתו כעת גם בתחילת ישיבתו כמו בכלים חדשים שאם לא בירך או שלא היה יכול לברך בשעת קניתן מברך בשעת לבישתן, [ואין לומר דגם כאן ס”ל להרא”ש שהברכה היא על מה שהבית בדוק, דמהיכי תיתי לחדש ברכה ע”ז, וג”כ חדא דא”כ לא התחיל ליהנות ממה שהבית בדוק כעת בליל הסדר אלא כבר בשעת ביעור חמץ שאסור בחמץ, ועוד דבפוסקים מבואר להדיא ענין זה מצד מצוה הבאה מזמן לזמן ולא מצד שהבית בדוק, והרא”ש מיירי ע”ז].

א”כ צ”ע היאך הוציא הרא”ש דין זה, הרי יתכן ששם מברך מצד שהיא סוכה חדשה עבורו.

אכן באמת אי”ז קושיא כלל, דהרי בסתם סוכה יש יותר מאדם אחד, וגם שם גבי סוכה דר”כ היה עמו גם רב אשי, וביותר מאחד מברכין הטוב והמטיב ולא שהחיינו, וא”כ א”א לסמוך על השהחיינו דכסא דקידושא עכ”פ לכתחילה, וכמו”כ בכולה סוגיא דהתם הנידון הוא בברכת המצוות, ומיירי שם ג”כ בברכת שהחיינו דחנוכה, וא”כ ע”כ דמיירי ג”כ בברכת שהחיינו של מצות הסוכה, וע”ז קאמר דמצד הדין מברך בשעת עשיית הסוכה אבל ר”כ היה מברך בשעה שהיה מברך שהחיינו על חג הסוכות כדי למעט בברכות.

ומזה הוציא הרא”ש דה”ה כל מצוה הבאה מחמת החג ג”כ אפשר לסמוך על זמן דרגל לצאת יד”ח.

אכן באמת אינו מוסכם לכל הדעות, והפרמ”ג בסי’ תרמא הסתפק בזה דאם בירך שהחיינו בשעת עשייה אם שוב יברך זמן בשעת קידוש על יום טוב, דמהתוס’ והר”ן והרא”ש משמע דזמן דסוכה פוטר זמן דחג, וכן גם הברכ”י נסתפק בזה והעלה דלדעת התוס’ הרא”ש והר”ן וכלבו וא”ח לא יברך, אבל לדעת הרמב”ם הרמב”ן והריטב”א ודעימייהו יברך, ומסיק כיון דספק פלוגתא הוא לא יברך דספק ברכות להקל.

וכ”כ כדבריו הבכורי יעקב סי’ תרמ”א סק”א והמשנה ברורה בביאור הלכה דכיון דספק פלוגתא הוא לא יברך דספק ברכות להקל עיין שם.

ועיין עוד בשו”ת ציץ אליעזר חלק י סימן יט מה שדן עוד בארוכה בשאלה זו אם אפשר לברך שוב אחר הדלק”נ.

והנני להוסיף עוד על קושיית הרב יעקב י’ הנ”ל, שכעת ראיתי שכך בדיוק הקשה הערוך לנר מסכת סוכה דף מ”ו ע”א כבר על דברי התוס’, [הובאו במכתב הראשון על ברכת שהחיינו לנשים ד”ה ויש להוסיף], שכתבו לפטור גם אם בירך בחול על עשיית הסוכה שלא יצטרך לברך אח”כ על החג, ותירץ כמו שתירצנו שם, והביא שאח”כ מצא במרדכי שכתב כך, וז”ל הערל”נ שם, ק”ק דא”כ גם אשופר ולולב לא יברך שהחיינו כיון דהם ג”כ באים בשביל החג וע”כ צ”ל כיון שהם מצות בפני עצמן חוץ מחגיגת י”ט מברך גם עליהם שהחיינו בפני עצמו א”כ גם על מצות סוכה יברך שהחיינו בפני עצמו וכן קשה דגם על אכילת מצה יברך שהחיינו כמו על לולב ושופר ואף דברכת שהחיינו נכללת בברכת גאולה שאחר הגדה שאומרים והגיענו הלילה הזה לאכול בו מצה מכ”מ לא מצאנו שמי שלא אמר הגדה ע”י אונס יהא חייב לברך שהחיינו על אכילת מצה ולכאורה הי’ אפשר לומר דשאני סוכה ומצה דשייכי לחג טפי כיון דהחגים נקראים על שמם חג הסוכות וחג המצות ולכן נפטרו בברכת שהחיינו דחג משא”כ בלולב ושופר אכן לפ”ז אכתי יקשה דיצטרך לברך שהחיינו על אכילת פסח ובסוף פסחים (קכ”א א’) דהוזכר ברכת הפסח לא הוזכר ברכת שהחיינו כמו הכא גבי סוכה ולולב וי”ל דפטור שהחיינו במצוות הבאים מחמת החג ע”י ברכת החג לא שייך אלא במצוות שחלים מיד בכניסת החג דשייך בזה והגיענו לזמן הזה לקיים כל המצות התלויים בזמן הזה וזה שייך גבי פסח מצה וסוכה שחלים מיד בעת כניסת החג אבל לולב ושופר שלא חלים עד בקר של י”ט לא נפטרו בברכת שהחיינו של החג כיון שחלים בזמן אחר מאוחר להחג א”כ שייך שהחיינו לעצמו ליתן הודאה להקב”ה שהגיע לזמן חיוב מצוה זו.

שוב ראיתי במרדכי פ’ לולב וערבה (רמז תשס”ז) שכתב כן דלכך ברכת זמן די”ט לא פוטר זמן דלולב כיון דלא הגיע עדיין זמנו של לולב עד למחר ע”ש ובזה מתורץ ג”כ מה שהקשתי משופר וממצה ומפסח וכנ”ל, עכ”ל הערל”נ.

והנה הערל”נ מתחילה רצה לתרץ דרק מה ששייך לחג טפי כלול בזה, ואם היה בכונתו לתרץ בכך גם את דברי הרא”ש גבי בדיקת חמץ צ”ל דבדיקת חמץ שייך לפסח טפי ממה דשייכי שופר ולולב לר”ה וסוכות וצ”ב.

והנה כעין סברא ראשונה הלזו של הערל”נ לחלק כנ”ל בין מה שהא עיקר החג למה שאינו עיקר החג, כעי”ז נמצא ג”כ בשו”ת ציץ אליעזר חלק י סימן יט, שהביא דברי הרב מוירצבורג בשם זקנו האמירה לבית יעקב שנשים יכולות לברך שהחינו על הדלק”נ וכתב להקשות עליהם כנ”ל מדברי הראשונים הללו, ואח”ז כתב וז”ל, אולם למעשה יש לקיים עיקר פסקו של הגאון מווירצבורג ז”ל, ומכח טעמא אחרינא והוא דיש לומר דגבי זמן דהדלקת הנר גם התוס’ וסייעתם יודו דלא פטר זמן דחג גופיה בשעת קידוש, ושאני מצות סוכה דהיא מה”ת ומעיקר מצות החג, ומשום כך סברי התוס’ וסייעתם דפוטר זמן דידה לזמן דחג, ומשא”כ הדלקת נר דאינה מעיקר מצוה דחג וגם אינה מה”ת, וביותר דמה שקיבלו הנשים עלייהו לברך זמן על זה הוא רק מכח מנהגא, בכל כגון זאת יש לומר דכו”ע יודו דזמן דידהו אינו פוטר זמן דחג כל שלא מכוונין בהדיא לפטור [ויסודי הדברים דברכת שהחיינו מדרבנן אינו פוטר שהחיינו דאו’ מצינו אמורים גם בשו”ת מהר”י מיגאש ז”ל שמובא בשד”ח מערכת ברכות סי’ א’ אות י”ח].

יתר על כן מצאתי בספר ארחות חיים ה’ סוכה אות ל”ט (וצוין גם בברכ”י שם) שמסביר עיקרו של דבר זה דברכת זמן דעשיה דסוכה פוטר זמן דחג, מפני שעיקר יום טוב זה אינו אלא מפני הסוכה ולכן ברכת סוכה עולה ליו”ט, וכ”כ הא”ר בסי’ תרמ”א סק”ב בשם הכלבו דמחלק וכותב דיו”ט טפל למצות סוכה ולא סוכה לי”ט עיין שם, וא”כ דון מינה לגבי זמן דהדלקת הנר, דבזה הרי בודאי הדלקת הנר טפל למצות יום טוב, א”כ לכו”ע זמן דהדלקת נר אינו פוטר זמן דיו”ט בשעת קידוש וכנ”ז, ושפיר יש מקום לעיקרן של דברים לומר דהאי מצוה באפי נפשה והאי מצוה באפי נפשה, וקמו גם נצבו דברינו האמורים בזה עכ”ל הציץ אליעזר.

וגם על דברי הציץ אליעזר יש מקום לעורר כנ”ל כמו שעוררנו ע”ד הערל”נ בסברא הראשונה, דהרי הציץ אליעזר חילק בהדיא דכל דבר שהוא מדרבנן אין השהחיינו שלו נפטר ע”י הרגל, ובדיקת חמץ היא מדרבנן וא”כ איך כתב הרא”ש דהשהחינו של בדיקת חמץ אפשר לפטור ע”י הרגל, ובדוחק שמא יש לחלק מכל מקום דלפטור השהחיינו של החג ע”י השהחיינו של המצוה אפשר רק במצוות דאורייתא, ולפטור השהחיינו של המצוה ע”י השהחיינו של החג זה אפשר גם ע”י מצוות דרבנן, וזה דוחק מנ”ל חילוק זה, דהרי גם לפטור שהחיינו של המצווה ע”י שהחיינו של החג וגם לפטור שהחיינו של החג ע”י שהחיינו של המצוה ב’ דינים הללו נלמדים מן הגמ’ בסוכה מ”ו א’, והיכן מצינו חילוק בכ”ז שזה יהא רק בדאורייתא וזה יהא רק בדרבנן וצ”ע.

אכן שמא יש לחלק עוד דמ”מ מצוה דרבנן שעיקרה מה”ת דינה חלוק ממצוה מדרבנן שאין עיקרה מה”ת, ולכן בדיקת חמץ שעיקרה מה”ת שייך לפטור ברכת שהחיינו דידיה ע”י השהחיינו של החג משא”כ הדלק”נ שאין לה עיקר מה”ת, וצל”ע בשד”ח שם שציין אם מבואר בדבריו על איזה מצות דרבנן הכונה ואינו תח”י כעת.

[והנה אם היתה הקושיא הפוכה מ”ט אין השהחיינו של השופר פוטר את השהחיינו של ר”ה, ע”ז י”ל דרק מצוות שעדיין שייכי ביה כעת השהחיינו שיברך בשעת הרגל מציאו יד”ח בהשהחיינו כעת, ולהכי סוכה יכול לברך כל עוד שיושב בה, וכן בדיק”ח יכול לברך כל עוד שנזהר מן החמץ, וכן הדלק”נ שדנו הפוסקים, שהרי בודאי הנרות נשארין דולקין עד זמן סעודה כדין, משא”כ שופר ולולב ומגילה שדיברנו מכ”ז, דבכל הני כשמברך עליהם שהחיינו אין המצוה נשארת, אבל א”א לומר כן, דהרי הפוסקים דברו ג”כ שהשהחיינו על היו”ט יפטור השהחיינו על המצוה, והרי היו”ט ע”כ נמשך לפחות כל זמן חיוב המצוה, ובעצם כל מה שדנו הפוסקים שברכת שהחיינו דמגילה תפטור את שאר מצוות היום זה אינו כסברא זו.

והעיקר ליישב את שאלתך הוא כנ”ל, שנוסח הברכה היא שהחיינו וכו’ לזמן הזה, והכונה על זמן הפסח, שע”י שניתן לנו חג הפסח זכינו גם למצוות פסח ומכללן בדיקת החמץ, וגם כשמברך על החמץ גופיה כונתו על הזמן של הפסח שמחמתו אנו זוכים כעת לעשות בדיקת חמץ, א”נ דהזמן הזה כולל את כל התקופה של קיום המצוות שסביב פסח, וכל זמן הראוי לקיום מצוות הפסח ובדיקת חמץ בכלל זה, על כל זמן זה ביחד אנו מודים שהחינו וכו’ לזמן הזה].

 

 

 

עוד תשובה בענין ברכת שהחיינו על מצוות ליל הסדר ובדיקת חמץ

לכבוד הג”ר יוסף מינצר שליט”א

מה שהקשה כת”ר ע”ד האבודרהם, אין לי פנאי כעת להאריך בכ”ז, והארכתי באריכות לפנ”כ בתשובותיי בענין שהחיינו, רק בקצרה אעיר דמה שכתב לדון מצד דבעינן בשהחיינו עובר לעשייתן יעויין מ”ש מהרא”ש וכמה פוסקים דלא, ואמנם לאו כו”ע ס”ל הכי אבל אין כאן קושיא על האבודרהם, וכן מוכח עוד מדברי האבודרהם שאביא להלן שכך היתה דעתו לענין שהחיינו, ומ”ש כ”ת להקשות מ”ט האבודרהם לא הקשה על שהחיינו של בדק”ח, במחכ”ת יעויין בפנים האבודרהם שהקשה ג”כ ע”ז, והובא בא”ר, וז”ל, וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק’ היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ”ל האבודרהם, ועי’ מה שהבאתי ג”כ דבריו בתשובותי בס’ עם סגולה.

ובעיקר קושייתו במה שכתב האבודרהם שם, וז”ל, ואם תאמר והרי מצה ומרור וארבעה כוסות שיש בהן שמחה והנא’ לגוף ואין מברכין שהחיינו.

ויש לומר שדי לו ברכה שאחר ההגד’ שמזכיר בה והגיענו הליל’ הזה לאכול בו מצה ומרור.

אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד ע”כ.

והקשה דהרי ל”א בברכת אשר גאלנו ד’ כוסות, ואמנם בזה לא דנתי בתשובותי הנ”ל, אך מ”מ יש להתבונן דבעצם בכל ברכת שהחיינו ל”א את שם הדבר החדש או המצוה בברכת שהחיינו.

וא”כ מן הדין הוה סגי ג”כ באומר והגיענו הלילה הזה גרידא, גם עבור השהחיינו שהיה חייב על המצה ומרור, ורק לרווחא דמילתא הזכיר הנוסח בזה ‘לאכול בו מצה ומרור’, ומ”מ אין גריעותא בזה שמזכיר מצה ומרור שיגרע את זמן ברכה זו להחשב גם על’ ד’ כוסות כיון דמישך שייכי להדדי.

 

 

 

 

 

קרא פחות
גאולהדרבנןחמץטהרהידיעקביצחקכליםלולבמצהמצטערמשהסוכהסוכותספריםעוברפוריםפסחקידוששבתתקיעת שופרתשובה
0
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

לכבוד אלופי ומידועי שליט”א ע”ד מה ששאלת מד’ הב”י שהביא הא”ח בסי’ תס”ז שדם אינו מחמיץ ולא מצאנו זה בא”ח, הנה בס’ הנ”ל לא מצאתי שנתעוררו שם ע”ז, אבל אפשר דהב”י ארישא קאי על מ”ר שמחמיצין ולא על דם, ועל מ”ר נזכר ...קרא עוד

לכבוד אלופי ומידועי שליט”א

ע”ד מה ששאלת מד’ הב”י שהביא הא”ח בסי’ תס”ז שדם אינו מחמיץ ולא מצאנו זה בא”ח,

הנה בס’ הנ”ל לא מצאתי שנתעוררו שם ע”ז, אבל אפשר דהב”י ארישא קאי על מ”ר שמחמיצין ולא על דם, ועל מ”ר נזכר שם בא”ח, או דהב”י נ”א היה לו מהא”ח ויעוי’ בב”י סו”ס ל”ב שציין הא”ח ולפנינו ליתא ובס’ פרי אליעזר על הל’ תפילין הביא שכ”ה לפנינו בכת”י הא”ח, וא”כ היה לפני הב”י נוסחא שלמה יותר מהספר א”ח.

***

קרא פחות
דםהלכות פסחפסחתפילין
0