פסח

מכתב למרן שליט”א (ח”ב)

 {אור לנר ו’ דחנוכה א’ דר”ח טבת תשע”ה
לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה”ג שליט”א}

א) בפסחים צ’ א’ ומעות שבידו חולין שע”מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן, ולאביי דאמר אי לאו דאוקמה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא הוי מוקמינן לה בקדשים קלים ואליבא דר”י הגלילי דאמר קדשים [קלים] ממון בעלים הוא, אבל בפסח לא משייר איניש, הא קתני בהדיא שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן, אימא שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן { ר”ל דהנה המעות שקונין בהן מינוי בפסח הם חולין, ופי’ אביי משום שמשייר בקדושת המעות כשמקדישן, אבל לא משייר בקדושת הקרבן, ולהכי מתרץ הכי מילתיה דרבי בברייתא לפרש ג”כ דמיירי על המעות.

}, וק”ל דבמכילתא דרשב”י הגירסא בדברי רבי ‘שמתחילה לא לקחו אלא ע”מ כן’, פי’ להפסח, וכאן ליכא לשנויי דמיירי על המעות { דבשלמא גירסת הברייתא שבגמ’ שייך לתרצה, אך גירסת המדרשב”י קשה לשנותה כ”כ.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: למה לא} ע”ע בחיבורי על המכילתא דרשב”י מש”ש.

 {.

}

ב) בהגמ’ הנזכר.

לעיל מינה איפליגו רבא ור’ זירא ליקח חלוק וטלית ממעות הפסח, [וז”ל הגמ’ שם, רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעות שבידו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן רבה ורבי זירא חד אמר בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי דכיון דתקנתא דפסח הוא כגופא דפסח דמי כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא ורבי סבר כיון דהכשירו דפסח הוא כגופא דפסח דמי וחד אמר במצה ומרור נמי כולי עלמא לא פליגי דכתיב (שמות יב-ח) על מצות ומרורים יאכלוהו דכיון דמכשירין דפסח נינהו כפסח דמי כי פליגי ליקח בו חלוק ליקח בו טלית רבנן סברי מהיות משה אמר רחמנא החייהו לשה ורבי סבר החיה עצמך משה].

ונחלקו רש”י והרמב”ם אי מיירי על מעות שמקבל המוכר תמורת המינוי, או על מעות שנשארו ללוקח אחר שקנה חלקו, (לפי מה שפירשו הלח”מ והר”י קורקוס), וקשה לי על דעת הר”מ מהא דמקשי בגמ’ אח”ז תיכף מחלוקתם, וז”ל, ולאביי דאמר אי לאו דאוקמה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא הוי מוקמינן לה בקדשים קלים ואליבא דר”י הגלילי דאמר קדשים [קלים] ממון בעלים הוא אבל בפסח לא משייר איניש הא קתני בהדיא שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן אימא שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן עכ”ל, ומדקאמר הכי מוכח דעד השתא איירינן על מעות שניתנו תמורת הפסח, דאל”כ הרי עד השתא נמי מיירי במעות, ולא היה לו להקשות כך { ר”ל דכיון דמדברי מחלוקתן של רבא ור”ז מבואר דס”ל שהשיור במעות ולא בפסח, א”כ מהו הלשון ולאביי דאמר וכו’, הרי ע”ז גופא מיירו האמוראים עד כאן, וכל הסוגיא עד השתא אזלא לפ”ז, ומ”ט קשה רק על אביי.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: הוא אמר בהדיא} ר”ל דעדיפא לן מ”מ להקשות על מאן דאמר הכי בהדיא, וי”ל עוד בכונתו דאף שדעת הרמב”ם דלהאמת אפליגו רבא ור”ז ג”כ בזה, מ”מ לולי דברי אביי מצינן לאוקמי פלוגתייהו כדעת רש”י, ורק למסקנא מוקמינן דבריו בכה”ג.

 {.

}

ג) איתא במכילתא דרשב”י פ’ בא פי”ב, ויקחו – מלמד שכל אחד ואחד לוקח לעצמו, האם יש מכאן ראיה לדברי הגרי”ז בהל’ קרבן פסח שצריך מעשה קנין למי שרוצה להתמנות [וכ”כ בפסקי תוס’ קידושין סי’ פ’].

ואם לא – א”כ מהי כונת המכילתא דרשב”י { מו”ר השיבני אח”כ עוד בענין זה, ועיין מ”ש בחידושי על המכילתא דרשב”י.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: מצותו בכך [אבל אין ראיה שמעכב].

}

ד) במש”כ בפ”ב דב”מ כ”ו ב’ על המשאיל ארנקי דלא מסמנא מילתא { ר”ל שהמשאיל ארנקו לחברו אי”ז סימן טוב, שנראה כמשאיל מזלו.

}, האם זהו ג”כ במשליך לאשפה או מי שנשבר ארנקו.

 {תשובת מרן שליט”א: דוקא במלא מעות לפנים.

}

ה) הרש”ש בב”ב קס”ט ב’ תמה על הרשב”ם שפי’ הבא לידון בשטר ובחזקה – חזקת ג’ שנים, ובהמשך הסוגיא כתב שאמר לו לך חזק וקני, ומשמע ששינה דעתו בפי’ החזקה, ולכאו’ תמיהת רש”ש אין לי לזה מובן, דודאי כיון שנפסל שטרו צריך טענה אחרת לתרץ החזקת ג’ שנים, וכמו שפי’ רמב”ן שיש לו טענת כסף, כך פי’ רשב”ם שיש לו טענת לך חזק וקני, ובזה מאמת החזקת ג’ שנים, וצ”ע.

 {תשובת מרן שליט”א: יאמר שלא ידע} פירוש שלא ידע את דברי הרמב”ן, אך עיקר הקושיא כאן היא מן הסברא, ויל”ע.

 {.

}

ו) מ”ש מ”ב ובבה”ל סי’ קכ”ה דיש לומר הכל בשוה קדוש וברוך עם הציבור, ודן אם ש”ץ צ”ל דוקא עם הציבור, לא הבנתי דברמב”ם מבואר בסדר התפילות שכל סדר הקדושה הוא הארכת ברכת אתה קדוש של הש”ץ, והרי הכל ברכה א’, וכיון שאומרים צבור הקדושה מאי נ”מ היכן הם אוחזים אם באותו פסוק או לא.

 {תשובת מרן שליט”א: לכתחילה צריך שוה.

}

ז) בתו”כ ר”פ קדושים, מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, ופי’ הר”ש והראב”ד שלא נשנו כסדר משנה אהרן תחילה וכו’  {ז”ל הגמ’ שם, ת”ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן נמצא ביד הכל ארבעה ע”כ.

}(עירובין נ”ד ב’) אלא הכל בב”א, וכן עשה מ”ר על ר”פ תרומה ור”פ הפסח ע”כ, וק”ל דלגבי פרשת הפסח ילפינן להדיא במכילתא דרשב”י שנאמרה כסדר משנה הנ”ל, ואח”ז אמר התם דברו וכו’ מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, ושניהן נשנו שם בסתמא { א”ה שוב נראה דאולי באמת אתיא הנ”ל רק לר”א דהתם.

}, וא”כ מבואר שאי”ז סותר, דיתכן שנאמר גם כסדר משנה וגם כהקהל עם הנשים והטף.

 {תשובת מרן שליט”א: מחלוקת התנאים} ר”ל דב’ תנאי נינהו ופליגי ב’ הברייתות אהדדי.

 {.

}

ח) ידידי ר”מ הכהן הלברשטט אמר לי שאמר לו מרן הגרנ”ק דדין נודר בשעת צרה הוא רק באופן שא”א ליתן צדקה כעת, כגון שמהלך במדבר ובאו עליו ליסטים, וק”ל דעיקר נודר בשעת צרה ילפי’ בב”ר פ”ע ובתוס’ רפ”ק דחולין מיעקב, ושם עכ”פ חלק מנדרו יכל לקיים עתה, ומבואר דאי”ז מוכרח שיהא באופן שא”א לקיים, וכן ראיתי אח”ז שכתב הח”ס שם בתוס’ להדיא לפרש בזה הא דיעקב דגם מה שיכול לקיים כעת.

וכן מבואר בריטב”א נדרים י’ א’ שכתב דבנו חולה הו”ל כנודר בשעת צרה, וכן ראיתי שכתבו גם בשו”ת מהר”ם מינץ סו”ס ע”ט, וביותר להדיא בשפ”א ביו”ד ס”י ר”ג ס”ה דאדרבה באופן שיש לו עתה טפי שרי.

ולפ”ז לא הבנתי פסקו של הגרנ”ק שליט”א.

 {תשובת מרן שליט”א: הכל לפי היכולת.

}

ט) בחגיגה י”ג ב’ גבי כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה אלא וכו’ בן כפר וכו’, התוס’ לא ניח”ל כפרש”י וכנראה משום דלא משמע שהיתה נבואת יחזקאל פחותה, [וכדאמרי’ במכילתא מס’ דשירתא פ”ג ראתה שפחה כו’], וק”ל ממ”ש במכילתא דרשב”י רפי”ב ר’ נחמיה אומר כתחלה היה דבר עם הנביאים בכ”מ (פי’ אף בח”ל) מה ת”ל הי’ הי’ דבר ה’ אל יחזקאל אלא מלמד שלא היתה רה”ק תדירה עליו.

לפה”נ מבואר שאכן היתה דרגת נביאותו פחותה.

 {תשובת מרן שליט”א: זה מעלה שא”צ רוה”ק על כל דבר אלא מבין מעצמו.

}

י) בתו”כ בהר פ”א ה”ז יליף השרשה לאורז ודוחן מקרא, ובירושלמי שביעית פ”ב ה”ה מבואר להדיא דברייתא זו היא בתחליף לסברא דרבה בר”ה י”ג ב’ ההובא שם בשם ר’ חונא בר’ חייא (וכמש”ש ג”כ מרן שליט”א), והיינו דלרבה ור”ח בר”ח ילפי’ שביעית מסברא דשיייכא במעשר בעיקר [ומזה ילפינן שביעית], ולתו”כ ילפינן מעשר מקרא דגבי שביעית, כן מבואר מדברי הירושלמי, אבל הר”ש כתב דרבה מיירי במעשר והתו”כ מיירי בשביעית ולא ילפי’ מהדדי וזהו כהתי’ השני בתוס’ שם, וצ”ע דבירוש’ מבואר לא כן.

 {תשובת מרן שליט”א: הכל בכלל} לא זכיתי להבין התירוץ.

}

שאלה

לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א

התקשיתי בדברי הגמ’ במס’ פסחים (סח, א) בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי ואני ארפא, ופירש”י שם: “שכדרך שהן מתים חגרים סומים אלמים, כך הן חיין במומן, ואחר כך מתרפאים, כדכתיב אז ידלג כאיל פסח (ישעיה לה)”.

ולכאורה טעמא בעי לשם מה יעשה השי”ת סדר הדברים באופן זה והלא יכול להקימם תיכף ומיד ללא מומם, וצ”ב.

אשמח לקבל תשובתכם הרמתה.

***

תשובה

כ”ו תשרי תשע”ז

שלום רב

יתכן שנעשה כן כדי שיהיה היכר לגדלות השי”ת, דהנה טבע בנ”א שלבם משייך כל מאי דשייך לטבע הפשוט, ובודאי שלא יכירו בנפלאות ה’ שמחיה אותם שלמים – אלא על עצם החיות אבל לא על הרפואה, שטוענים שטבע הוא שאם מחיה אותם כ”ש שמתרפא מומן ממילא, דמה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא, וממילא אם מחיה אותם מה’קטלא כולה’ הכל חוזר לחיים ובודאי שלא יהיה כאן אפילו ‘קטלא פלגא’, ולכך מעלה אותם שבורים ואח”כ מחיה אותם כדי שיראו שיד ה’ עשתה כל זאת.

וראיתי שכתב במהרש”א סנהדרין צא ע”ב וז”ל, וי”ל לפי הטעם שעומדים במומן ומתרפאין אח”כ שהנס ניכר יותר שזהו הוא האיש שכבר היה בעל מום בעולם הזה גם במותו גם שחיה כך בתחיית המתים במומו ואח”כ נתרפא למעלת עולם הבא ולכך מייתי מפסח דהנס ניכר בו שהיה בעל מום כשעמד מה שאם כן בעורון דכמה עורין שאין ניכר שהם עורון ואינן רואים וק”ל עכ”ל, וכמדומה שאינו סותר דברינו.

אכן במדרש תנחומא [ויגש פ’ ח’] איתא: ללמדך שכשם שהולך – כך הוא בא.

שלא יאמרו הרשעים: אחרים המית, ואחרים החיה.

אמר הקדוש ברוך הוא: יעמדו כמו שהלכו, ואחר כך אני מרפא אותם.

וזהו טעם אחר לגמרי ממה שכתבנו, ויתכן דמ”מ שייך להוסיף על טעמי חז”ל, שלא אמרו כל הטעמים ואמרו רק טעם אחד מתוך רבים, כמ”ש הגר”א ז”ל.

וכתב באמרי אמת בראשית פרשת וישלח וז”ל, דאיתא (סנהדרין צא ב) אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא מה שאני ממית אני מחיה והדר מה שמחצתי ואני ארפא עומדין במומן ומתרפאין, עומדין במומן היינו לראות שורש ומקור החטא ועל ידי זה יכולין להתקן כדאיתא (זוה”ק ח”ג כג ב) אורייתא קא מודעא ליה חוביה, עכ”ל.

וזהו טעם שונה ע”ד הדרש (ועיין עוד שם בפ’ האזינו).

***

לכבוד הרב עקיבא שליט”א שלום וברכה

א) במתני’ שמעון אחי עזריה אומר שחטן לשם גבוה מהן “כשרין” לשם נמוך מהן “פסולין” כיצד קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים “פסולין” קדשים קלים ששחטן לשם קדשי קדשים “כשרין” הבכור והמעשר ששחטן לשם שלמים “כשרין” שלמים ששחטן לשם בכור ולשם מעשר “פסולין”.

יש לדקדק מדוע בתחילה הקדים שמעון אחי עזריה דין כשרין קודם דין פסולין ואח”כ כשאמר כיצד כו’ הקדים ציור של פסולין לציור של כשרין ולבסוף חזר ואמר ציור של כשרין קודם ציור של פסולין.

ב) רש”י ד”ה הנשחטין לשם פסח – כל שאר זבחים שנזבחו בי”ד בניסן לשם פסח או שנזבחו לשם חטאת בכל זמן פסולין כי היכי דאינהו פסולין לשם אחרים “ובגמרא יליף טעמא דאחרים לשם פסח בברייתא.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

א.

עיין ברפ”ק דברכות ב ע”א דכיון דקאי במילתא דשחרית מפרש מילי דשחרית והדר וכו’.

ב.

נקט להא והוא הדין להא ורישא דמתני’ נקט, ועי’ תוי”ט, ומיהו אפשר דכוונת רש”י דבפסח מפורש הטעם בגמ’ יותר, והסיבה לדבר זה משום דאשמעינן מחלוקת ר”א ור”י בגמ’ עי”ש.

בכבוד רב

ובברכה”ת

ובהצלחה במסכתא חדתא

עקיבא משה

***

{עש”ק פ’ בא התשע”ו
מודיעין עילית}

א) מה שהקשה הג”ר .

.

.

מ”ט כתיב ברישא (שמות י”ב ז’) על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, ואח”כ (פסוק י”ג) כתיב על הבתים אשר אתם שם.

תשובה הנה רז”ל במכילתא עמדו ע”ז, וטירחא היא להעתיק מחדש הענין מהמכילתא, דהו”ל להשואל לעיין שם בעצמו, מ”מ אעתיק זה להגדיל תורה ולהאדירה, איתא במכילתא דר’ ישמעאל [מס’ דפסחא פ”ו, וכ”ה בפ”ז, ע”ש הגר”א והגו”ב], וז”ל על הבתים אשר אתם שם, למה נאמר והלא כבר נאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם, אין לי אלא בתים שיאכלו בהם, בתים שהיו ישנים בהם מנין, ת”ל על הבתים אשר אתם שם מכל מקום ע”כ, ומכילתא דרשב”י פליג עלי’ וז”ל, לאות על הבתים אשר אתם שם.

יכול יתן על מקום לינה, תלמוד לומר על הבתים אשר יאכלו אתו בהם.

יכול לא יתן אלא על מקום אכילה, תלמוד לומר על הבתים אשר אתם שם.

יכול יתן כאן וכאן, תלמוד לומר לאות, ולא לאותת.

אמור מעתה, מקום אכילה שם היתה לינה.

ומ”מ צ”ע לתרוייהו בין למר ובין למר, היאך ישנו במקו”א ממקום האכילה הא כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, וכן תני’ בתוספ’ פ”ח דפסחים פסח מצרים מקום אכילה שם היתה לינה, פסח דורות אוכלין במקום אחד ולנין במקום אחר ע”כ וליכא למימר ברוח אחרת שבאותו הבית וקמ”ל ליתן גם בפתח ההוא, [את”ל דמדאורייתא לא חיישי’ לחשד ועכ”פ קודם מ”ת], דבהדיא תני’ לעיל שצריך ליתן על כל פתח ופתח בלאו הכי, [וגם דדוחק הוא תי’ זה].

ועמ”ש עוד בחידושי באריכות בחיבורי על המכילתא דרשב”י בכל ענין זה.

ב) מה שהקשה עוד הנ”ל מ”ט כתיב אשר יאכלו אותו בהם וכי ההצלה ממכת בכורות תלויה בבתים שאוכלים בהם ק”פ בלבד, ובית שלא אכלו בו ק”פ לא נצלו בו ממכת בכורות עכ”ד.

תשובה טוב שאלת, אכן מכיון שעסקתי בעניין זה כמה פעמים בחיבורי על המכילתא דרשב”י נלאיתי להעתיק כאן עוד שוב כל הענין, ולכן אכתוב בקיצור הענין דאה”נ קרבן פסח היה להצלה לישראל ממכת בכורות ולהכי היו צריכין ליתן הדם על הבתים כדי שיראה המשחית ויפסח עליהם, ולהכי כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר, ולהכי הוצרך הכתוב לרבות בתי נשים ועבדים כיון שלא היו יכולין לעשות חבורות משלהם בפ”ע [פי’ בלא ישראל] כמבואר במכילתא הנ”ל, ויש בזה עוד הרבה אריכות כמ”ש בחידושי הנ”ל בכמה דוכתי.

ורק אעתיק כאן איזה דבר מעיקר הענין הזה ממה שכתבתי בחידושי הנ”ל, וז”ל, והענין דפסח מצרים הוא מצוה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה, והיה כדי לגאלן ממצרים, וכמ”ש מכילתא דר’ ישמעאל (מס’ דפסחא פ”ה), וז”ל, לא היה בידם מצות שיתעסקו בהם כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה וגו’ (יחזקאל ט”ז ז’), ערום מכל מצות נתן להם הקדוש ברוך הוא שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי שיגאלו, וכ”ה בשמות רבה פט”ו ופסדר”כ פ’ ה’ החדש.

וגרסי’ בב”ק ס’ א’ ‘תאני רב יוסף מאי דכתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים’, ולכך הוצרכו ליתן הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות כדמפרש קרא (פסוק י”ג), והיה הדם לכם לאת על הבתים אשר אתם שם וראיתי את הדם ופסחתי עליכם ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכותי בארץ מצרים.

וג”כ דין זה של מתן דמים על המשקוף ועל שתי המזוזות הוא דין מצד פסח מצרים, כדגרסי’ בפסחים צ”ו א’, בעי רבי זירא אימורי פסח מצרים היכא אקטרינהו, אמר ליה אביי ומאן לימא לן דלא שויסקי עבוד, ועוד הא תנא רב יוסף שלשה מזבחות היו שם על המשקוף ועל שתי המזוזות ותו מידי אחרינא לא הוה ע”כ.

ומבואר דפסח מצרים לא היה טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח, דבעצם לא היה בו דיני קרבן, ונתינת הדם היה להגן עליהם מן המשחית וכנ”ל.

וכמו”כ פסח מצרים דינו לשחטו בתוך ביתו, כמו שנביא מן התוספתא להלן.

עכ”ל ועיין עוד שם באריכות.

מכתב למרן שליט”א (ח”ב ב)

 {מוצש”ק מטו”מ ע”ג
לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה”ג שליט”א.

}

א) בתוספתא כלאים פ”ה ה”ד ובירוש’ פ”ח ה”ב איסי בן יהודה אומ’ אסור לרכב על הפרדה מק”ו, נתקשיתי מסו”ס ישעי’ ס”ו והביאו את כל אחיכם בצבים ובפרדים, ומי משתבח קוב”ה במידי דאיסורא.

 {תשובת מרן שליט”א: פירדה מששת ימי בראשית היתה כמ”ש בירו’ כלאים פ”ח ה”ב} היינו הירושלמי שהובא בשאלה, ור”ל דכך י”ל עפמ”ש שם על ענין אחר, אף דפסוק זה בעצם לא נזכר שם.

 {.

}

ב) בב”ק נ”א א’ כי יפול הנופל ממנו ולא בתוכו וכ”פ בש”ע חו”מ תכ”ז ד’ היתה רה”ר גבוהה מגגו אינו זקוק למעקה, נתקשיתי ממש”ל ספ”ק ט”ו ב’ שלא יגדל אדם כלב רע וכו’ ובהר”מ פי”א מהל’ רוצח ה”ד דאף בור שברשותו צריך לעשות לו חוליא י’ טפחים, וא”כ ברה”ר גבוה ת”ל מצד תקלה.

 {תשובת מרן שליט”א: התורה מיעטה.

}

ג) דעת רש”י פסחים ס”ג סע”ב והר”ח (ישועות מלכו פ”א מק”פ) והיראים (הוב”ד בלקו”ה) בשוחט הפסח על החמץ כל בני החבורה עוברים, ולהחינוך מ’ פ”ט מי שיש בידו חמץ חמץ לוקה, ונתקשיתי דהא באמת הו”ל לאו שאין בו מעשה כמש”ש התוס’, ואי משום מעשה השוחט הא פסח מדין שליחות כמבואר בקידושין מ”א ב’ והרי שחיטת פסח על החמץ עבירה היא ואשלב”ע וכ”מ שהק’ התורי”ד, ובאמת קשה לכל הנך שיטות וכן להר”מ בסה”מ דבעל החמץ לוקה הרי לא עשה מעשה.

 {תשובת מרן שליט”א: התורה ריבתה.

}

ד) בב”י או”ח סי’ תקנ”א כתב הלשון דאפילו מלאכה ממש אינה אסורה אלא בט”ב עצמו מן הדין וכ”ש משא ומתן דקיל טפי ודי שנאסור עצמו וכו’ עכ”ל.

ויל”ע דהרי לדעת התוס’ ביבמות מ”ג א’ דאסור מו”מ קודם ט”ב ומלאכה לא שמענו לאסור כלל, א”כ מבואר דיתכן שמו”מ חמיר ממלאכה, והב”י הרי מיירי לכו”ע, ואולי מניעת מו”מ לגמרי קאמר דוקא, דקיל ממלאכה.

 {תשובת מרן שליט”א: הוא רק חומרא בעלמא} לא הבנתי הכונה, ואם אזיל על סוף התשובה צ”ל דמפרש שמניעת מו”מ לגמרי היא חומרא בעלמא.

 {.

}

ה) ברש”י ב”ק צ’ א’ ‘צרם’ – משך ובבכורות שמעתי לשון פוגם עכ”ל, נתקשיתי דלקמן צ”ה א’ איתא הצורם אוזן פרתו של חברו פטור, ובודאי מיירי דפגם דבלא”ה מה שייך לחייבו, וכן בבכורות גבי מומין אם לא פגם איזה מום יש במשיכת האוזן.

 {תשובת מרן שליט”א: בא ע”י משיכתו ממילא} כלומר שהחילוק בין ב’ הפירושים ברש”י האם עיקר הלשון צורם אזיל על המשיכה, והפגימה ממילא הויא, או דהעיקר על הפגימה עצמה.

 {.

}

ו) בירושלמי תרומות פ”ח ה”ג (דף מ”ג א’) איתא דאסור ליתן פיתא תחות שיחיא, ולגירסת הר”מ (פי”ב מהל’ רוצח ושמיה”נ ה”ה) היינו פס ידו, והלום שמעתי בשם חכ”א שכל הטובל דינו כטובל כלי דרך פיו וצריך לשפשף בבית שחיו דבל”ז אולי לא יכנסו המים, ולפי שאם הוא חומרא יתירה יצא שכרו בהפסדו מצד הירושלמי הנ”ל, רציתי לידע דעת רבינו מרן שליט”א אם רו”ח נוחה מחומרא זו או שאין לה מקום.

 {תשובת מרן שליט”א: מצוה אין מזיקה.

}

{כ”ד ניסן תשע”ה בס”ד}

לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רבינו הגדול רשכבה”ג שליט”א

באתי בזה לפני כבוד הדר”ג בכמה דברים שנתקשיתי בעניי, אם יוכל לכתוב לי דעתו דע”ת ויניח את דעתי.

{א.

והשיבני מרן שליט”א בכי”ק: יש”כ.

}

והנה אח”ז ראיתי דבאמת לא דבר ריק הוא, ובשמות רבה פרש’ בא בפ’ החדש הזה לכם אי’, תני עשה ירח למועדים א”ל לדוד עד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה”ד החדש הזה לכם, ואי’ בשכל טוב (בראשית ל”ד כ”ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה, ומאידך בפרדר”א פ”ח פליג עכ”ז באריכות, וכאן הבן שואל שהרי הכל גלוי לפניו וגם בודאי מחמת ענותנותו כ’ אלי כנ”ל, וא”כ הדרא קו’ לדוכתה, והשתא מיהא מ”ט לא העתיק כ”ז בחיבורו.

תשובת מרן שליט”א: יפה העיר ויש”כ.

{ועיין עוד במש”כ בס’ הר אפרים על המדר”י שם.

כתב מרן שליט”א בספרו תשובות הגר”ח ח”ב סי’ תתרס”ז בדין ג’ כתות בק”פ, דמה יהיה הדין אם יחיד לא שחט עם הג’ כתות כדין, אם מותר אחר כך לשחוט הפסח ביחיד, והשיב ע”ז מרן שליט”א: כמדומה ששוחט.

[וכ”כ במנחת שלמה בפסחים ס”ד ובספר הליקוטים על הרמב”ם פ”א מק”פ בשם ס’ ביתה יוסף].

}

והנה בפסחים פרק תמיד נשחט [דף ס”ד ב’] גבי ג’ כתות, מספקא לן אי בבת אחת אי בזה אחר זה, הלכך בעינן שלש כתות של שלשים שלשים בני אדם, דאי בבת אחת הא איכא ואי בזה אחר זה הא איכא ע”כ.

ופרש”י או בזה אחר זה – שלש כתות של עשרה עשרה, הלכך שלש כתות בעינן, דילמא בזה אחר זה קאמר, ושל שלשים בעינן דילמא בבת אחת קאמר – ואינו יכול לשוחטו בפחות משלשים עכ”ל.

ולפ”ד מתבאר דלפי הצד בגמ’ דבעי’ ג’ כתות בב”א א”א לשחוט בפחות מל’, [וכ”מ לכאו’ מדברי הגמ’ בסוגי’ אח”כ על חמשין].

וז”ל הצל”ח שם, ואי אפשר לעשות הפסח בפחות משלשים בני אדם, אפי’ יהיה כמה כתות זה אחר זה צריך בכל פעם שלשים בני אדם, וא”כ הוצרכה העזרה להיות ננעלת פן יכנסו כל כך הרבה עד שישארו בחוץ פחות משלשים ולא יהיו אלו יכולים לעשות הפסח כלל וכו’.

וא”כ לדעת הרמב”ם שכתב בפ”א דאם היו פחות מחמשים לא ישחטו, א”כ ה”ה ביחיד שבא אחר ג’ כתות לכאורה שלא ישחט, וצ”ע.

תשובת מרן שליט”א: יתכן שהוא המשך.

{יש להעיר על דבריו דבגמ’ שם מבואר שכדי להחשיב שיצטרפו צריך שימתינו בפנים, וישנם דעות בראשונים דבעינן שימתינו מלשחוט, ולפ”ד אם שחטו אינם יכולים להצטרף אף אם עומדים שם, ותליא בגירסאות הגמ’ שם, (עיין בחיבורי זבח פסח על הרמב”ם הל’ קרבן פסח פ”א שהבאתי הדעות בזה), וא”כ בענינינו דמיירי בסתמא צ”ע שיתאפשר לצרף בסתם.

}

ג.

מרן שליט”א בספרו הגדול דרך אמונה הל’ מתנ”ע פ”ז סקל”ח, הכריע כדעות הראשונים דערום שאמר כסוני לאו ערום ממש קאמר, ונתקשיתי בדעה זו, דהנה גרסי’ בירושלמי פאה פ”ח ה”ו, רבי בא בר זבדי אמר איתפלגין רב ורבי יוחנן חד אמר מדקדקים בחיי נפשות וחרנא אמר אף בכסות אין מדקדקין מפני בריתו של אברהם אבינו, ואע”ג דקי”ל מיהא כמ”ד מדקדקין מ”מ שמעינן דבכה”ג פליגי שכך הוא הפשטות שאינו לבוש, ואפ”ה מדקדקין.

תשובת מרן שליט”א: אין לבוש כראוי.

{יש להעיר על דבריו, דהמפרשים שם ביארו ‘מפני מילתו של אברהם אבינו’ ר”ל שהוא מגולה, משום שאין לו בגדים לכסותו, וזהו הביאור הפשוט בירוש’ כמ”ש, ואפשר שזוהי גופא כונת מרן שליט”א דס”ל לעיקר כהמפרשים שלא ביארו כפשוטו.

}

ד.

כתב רש”י שבת י”ג א’, שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר, כדכתיב: שארה כסותה ועונתה, ואמר מר שאר זה קירוב בשר, שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה, במסכת כתובות (מ”ח א’), עכ”ל.

ואמנם עיקר הענין של שנה בקירוב בשר שכך הוא הדרך מבואר בגמ’ שבת שם, אבל מנ”ל לרש”י שיוציא ויתן כתובה קאי גם ע”ז, דבכתובות שם מבואר להדיא דמיירי על שעת תשמיש, וז”ל הגמ’ שם: תני רב יוסף, שארה זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן, מסייע ליה לרב הונא, דאמר רב הונא האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ונותן כתובה, עכ”ל.

ולפ”ז צ”ע מנ”ל לרש”י הא, [וכן ראיתי ב’ערכי תנאים ואמוראים’ לחד מן קמאי שכתב לפרש כרש”י מהגמ’ דכתובות כנ”ל, וגם זה צ”ע].

תשובת מרן שליט”א: היינו הך.

{כונתו דהכל כלול במצות עונה, וגם השינה בקירוב בשר היא חלק ממצות עונה, ויש להעיר דהנה בגמ’ בשבת שם מבואר דאין דרך כלל לישן בלא קירוב בשר ושינה בלא קירוב בשר חשיב שינוי והיכר, ומאידך מצות עונה לרוב בנ”א אינו בכל יום, אלא רק לכגון רב שמואל בר שילת שהי”ל תנאים מיוחדים כמ”ש בכתובות.

}

ה.

בענין כלה שפירסה נדה דאיתא בפ”ק דכתובות ד’ א’ שאסורה ביחוד, כתב בספר נתיבות לשבת דגם אסור לבעלה להסכל ביופיה, [והביאו דבריו בס’ בדי השלחן הל’ נדה, ובאוצר הפוסקים באה”ע, ובס’ מנהג ישראל תורה חלק אהע”ז בענין חופת נדה].

ודבריו צ”ע דהתם בכתובות גרסי’ וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים והיא ישנה בין הנשים ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל’ יום, ופרש”י התם (גבי אבילות לעיל מינה), אין אוסרין עליה תכשיטיה שלא תתגנה על בעלה, וה”נ אמרי’ בפ”ח דיומא ע”ח ב’ גבי יוה”כ.

וז”ל התו’ הרא”ש, וכעי”ז בפסקיו פ”א סי’ ו’, אין מונעין תכשיטין מן הכלה כלומר אם אירע לכלה אבל בתוך שלשים לחופתה אין מונעין ממנה תכשיטין ואפי’ בתוך שבעה לאבלה כדי שלא תתגנה על בעלה דכל שלשים של חופתה זמן שמחת חתן וכלה הוא וצריכה שלא תנוול את עצמה, ע”כ.

והנה ע”ז אמרו במסכת שבת ס”ד ב’, זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא רבי עקיבא ולימד אם כן אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה אלא מה תלמוד לומר והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים, ואם מותר לה להתקשט שלא תתגנה על בעלה א”כ כ”ש דשרי לי’ להביט בה.

[וכה”ג ביותר אשכחנא דמש”ה אפי’ בהסתכלות בא”א בכתו’ י”ז א’ אי’ למאן דשרי].

ולפ”ז צ”ע דדברי הס’ הנזכר הן היפך שיטת הש”ס.

תשובת מרן שליט”א: היא צריכה שלא תתגנה, והוא צריך לא להסתכל וזה שלא לצורך { מייתור לשונו משמע דס”ל למרן שליט”א הכי אליבא דהלכתא, ולא רק לתרץ הדעה הנ”ל.

}.

{ז”ל הב”י יו”ד סי’ קצ”ה, ומ”מ משמע דבשאר מקומות שאין דרך לכסותן מותר להסתכל בהן וכן נראה ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה כדי שלא תתגנה על בעלה וממה שכתב הרמב”ם בפרק כ”א מהלכות איסורי ביאה (ה”ד) מותר אדם להביט באשתו נדה ואף על פי שהיא ערוה ואף על פי שיש לו הנאת לב ממנה בראייה הואיל והיא מותרת לו לאחר זמן אינו בא לידי מכשול אבל לא ישחק ולא יקל ראש עמה שמא ירגיל לעבירה ע”כ.

}

ומבואר מדבריו שלמד ההיתר להסכל באשתו נדה הוא ממה שהתירו לה להתקשט בימי נדותה, ולפ”ז ה”ה גם בזמן חופת נדה שמתקשטת כנ”ל, מותר לו להסתכל בה.

{ו.

ז”ל המהרש”א חגיגה י”ג ב’, מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע, ולפי שהיה ישעיה בן כרך ונתגדל בירושלים בין מלכים כדאמרינן [מגילה י’ ב’] דאמוץ ואמציה אחים הוו והיה רגיל במלכותא דארעא, לא היה מתמיה נמי כ”כ במלכותא דרקיעא, משא”כ יחזקאל שהיה בן כפר מהכהנים אשר בענתות ולא היה רגיל גם במלכותא דארעא, ולכך תמה כ”כ במלכותא דרקיעא, עכ”ל, ותמוה, דאה”נ ענתות זה היה עירו של ירמיה כמש”ש א’ א’, אבל לא אשכחן ביחזקאל, וגם לא מצאתי הצעיר כן בדרז”ל, [ולפו”ר משמע בחז”ל דרק ירמיה היה מענתות ולא יותר, עיין סנהדרין צ”ה א’ ובריש האיכ”ר ופסדר”כ פי”ג, ומיהו זה יש לדחות].

}

תשובת מרן שליט”א: ירמי’ הי’ תלמיד צפני’ שהי’ נכד של ריק?? (חזקי’?) המלך כמש”כ בס’ בשער המלך דף ל”ד א’ {אין הדברים ברורים.

}.

שלהי אדר א’ תשע”ו

{מה שהקשה כת”ר על מי שאין לו קרקע דקי”ל (פסחים ח’ ב’) שפטור מלעלות לרגל, א”כ מ”ט ממעטינן מי שחציו עבד וחציו משוחרר (בחגיגה ד’ א’), הא אין לו חלק בארץ.

}

תשובה

לכאורה הוה עדיפא ליה לאקשויי ממשוחרר גופיה דמשמע דחייב, ואיך יש לו קרקע.

וז”ל המנ”ח מצוה ה’, ולכאורה לד’ התוס’ (פסחים ג’ ב’) דמי שא”ל קרקע פטור מפסח א”כ גר שנכתב בפירוש בתורה וכי יגור אתכם גר וכו’ היאך יש לו קרקע אי בקנה הא בזמן שהיובל נוהג לר”ל ק”פ לאו כקה”ג דמי וא”כ א”ל קרקע אך לשיטת הר”מ דביובל שני מביא וקורא א”כ ה”נ ועיין טו”א פלפל בדינים אלו גבי ראיה ונלמד משם לכאן עכ”ל.

עוי”ל לפ”מ דהרמב”ם לא פסק דין זה בפסחים ח’ ב’, א”כ ס”ל דאתיא דלא כהלכתא (ועמ”ש מהאחרונים בזבח פסח על הל’ ק”פ להר”מ פ”א), וי”ל לדעתו דהגמ’ בחגיגה אתיא כהלכתא.

שוב ראיתי בצל”ח פסחים שם וז”ל, שאלני כבוד הגאון מוהר”ר ישעיה ברלין מברעסלא למה לא הביא הרמב”ם הך מילתא דר’ אמי כיון שאין חולק עליו.

וזה אשר השבתי לו וכו’.

וכתב הצל”ח, ועל זה השיב תלמידי האלוף המופלג מוהר”ר מרדכי ברומף הנזכר והרי מפורש בחגיגה דף ג’ ע”א דילפינן מגזירה שוה דראיה ראיה לחרש המדבר ואינו שומע ושומע ואינו מדבר שהוא פטור מן הראיה ואין לומר אין גזירה שוה למחצה וילפינן מיניה ג”כ לחייב גרים אף שאין להם קרקע בראיה כשם שחייבים בהקהל דהרי נגד זה יש לנו סתירה מקרא דר’ אמי ואני השבתי לו דזהו בתחלת הסוגיא בריש חגיגה ואכתי לא ידעינן דחרש באזנו אחת גם כן פטור והוה אמינא דוקא חרש בב’ אזנים הוא דפטור ולפי ההוה אמינא זו הא דחרש ואלם פטורים מהקהל איננו גזירת הכתוב אלא טעם גדול יש בו דלמה יבואו והרי ביאתם הוא פועל ריק שהרי לא ישמעו ולא ילמדו שזה עיקר מצות הקהל ואפילו לטף אינן דומין דטף הטעם ליתן שכר למביאיהם וזה לא שייך בחרש ואלם שהם גדולים ולא שייך מביאיהם ולפ”ז ליכא למילף ק”ו למפטרינהו מראיה מק”ו דהקהל שחייבים אפילו נשים וכו’ דהרי איכא פירכא דמה להקהל שביאתם הוא פועל ריק משא”כ בראיה שגם הם יכולים להביא קרבן ראיה כמו שאר אינשי ולכך מוכרח ללמוד פטורייהו מראיה בגזירה שוה שהיא מופנית ועל גזירה שוה המופנית לא פרכינן דלמדין ואין משיבין ולא משגחינן בשום טעם אלא ילפינן כשם שפטורים מהקהל כך פטורים מראיה אבל לפי המסקנא שם דגם חרש באזנו אחת פטור מהקהל אף שיוכל לשמוע וללמוד אפ”ה פטרו הכתוב א”כ פטורים דזה הוא גזירת הכתוב בלי שום טעם ושוב ילפינן למפטריה בראיה מק”ו מה הקהל שאפילו נשים וטף חייבים פטורים חרש ואלם ראיה שנשים וטף פטורים ק”ו שחרש ואלם פטורים ואייתר הך גזירה שוה לגמרי ולמפטר סומא מהקהל אין צריך למילף מגזירה שוה הניתנית בסיני דהרי בהדיא כתיב בבוא כל ישראל לראות ולמפטר חגר מהקהל ג”כ אין צריך גזירה שוה דהרמב”ם יליף לה מבעלותך ליראות עיין ברמב”ם פ”ב מחגיגה הלכה א’ וא”כ אייתר הגזירה שוה למי שאין לו קרקע וכמ”ש בפנים עכ”ל, ועיין עוד שם באריכות.

אבל לא כל מה שכתב שם ההיכי תמצי שייך גם בחציו עבד וחב”ח.

ובטורי אבן ברפ”ק דחגיגה ב ע”א ד”ה ועבדים תירץ גבי גרים, דמשכחת להן קרקע כאשר נשאו בת ישראל יורשת נחלה ומתה וירשוה הם וכמאן דאמר בפרק יש נוחלין דירושת הבעל דאורייתא ואינה חוזרת ביובל אך קשה בחציו עבד וחציו בן חורין אמאי צריך קרא למעוטי מראיה תיפוק ליה דפטור משום שאין לו קרקע דבו אי אפשר לומר דנשא בת ישראל משום דבגיטין מג ע”א איבעיא לן אי תופס בו קידושין בבת ישראל ולא איפשטא ותירץ דמשכחת לה ביובל ראשון דלכו”ע מביא וקורא [עי’ בגמ’ גיטין שם], אי נמי לאחר שגלו שבט ראובן ושבט גד אי נמי בזמן בית שני שלא נהג בו יובל ומצות ראיה נוהגת עיי”ש והגאון בעל ברוך טעם בהגהותיו אמרי ברוך כתב להעיר בכמה דברים ובין הדברים כתב דמשכחת חציו עבד וחציו בן חורין שיהיה לו קרקע כאשר גר זכה בקרקע מכח ירושת אשתו ומת בלא יורש והחציו עבד וחציו בן חורין זכה בקרקע של הגר מדין הפקר דאז כיון שאין בעלים ראשונים אינה חוזרת ביובל עוד כתב על עצם קושית הטורי אבן דאפשר לומר דלענין חיוב עליה לרגל די אף בחלק בארץ שאינה שדה דהיינו שבנוי עליו בית וא”כ י”ל שיש לגר או לעבד בית בבתי ערי חומה דאינה חוזרת ביובל ושפיר מיחייב בראייה עיי”ש.

והנה חידש השפ”א בריש מסכת חגיגה שהפטור של מי שאין לו קרקע זהו רק במי שדר מחוץ לירושלים ופטור מלעלות כלישנא דקרא ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך אבל מי שדר בירושלים גם אם אין לו קרקע חייב { {וזה לשונו “במשנה הכל חייבין בראי’ חוץ כו’ ועבדים בס’ טורי אבן הקשה הא”ר אמי בפ”ק דפסחים כל שאין לו קרקע אינו עולה לרגל וא”כ עבד אפי’ משוחרר אין לו חלק בא”י פשיטא דאינו בראי’ וכן בחציו עבד דפליגי בגמרא קשה דבלא”ה פטור ובאמת הרמב”ם השמיט האי דינא דרב אמי ומשמע דס”ל דאין הלכה כן וע”ש בצל”ח.

} }, וכן כתב במרומי שדה להנצי”ב בריש חגיגה, וכן חידש באבני נזר או”ח סימן שלו אות טז ויז, אלא שסיים ועדיין לא קבעתי בזה מסמרות לפי שבתוס’ ריש חגיגה לא משמע כן דחשבו מי שאין לו קרקע בהדי מקמץ ובורסי ועוד דלפי דברינו גם משום שמחה אינו מחייב לעלות מי שאין לו קרקע ולא משמע כן בתוס’ ראש השנה י ע”ב ד”ה הא ליתא בראיה ועוד בירושלמי דפיאה במשנה דקרקע כל שהוא חייבת בבכורים איתא שם מי שא”ל קרקע פטור מן הראיה על כן עוד הפי’ מפוקפק אצלי ועוד מצאתי כן רביעי’ להג’ האדר”ת בקונטרסו “זכר למקדש” בפ”א כותב בתוך הדברים ועיקר הקושיא דהא אין לו קרקע כבר בארנו בעניותינו במק”א בס”ד דכל הפטור אינו רק שאינו מחויב לעלות לירושלים אבל כל שכבר הוא בירושלים גם כשאין לו קרקע כבר הוא מתחייב בראי’ ע”כ.

וע”ע בגור אריה יהודה להג”ר מנחם זמבא הי”ד (מתוך ספר דעה”ד בפסחים שם, וע”ש).

לכבוד הג”ר צבי גולד

{מה ששאלתם במ”ש [שמות יב מח] וכי יגור אתך גר וכו’ המול לו כל זכר, וק’ דהרי אין בניו מתייחסים אליו, שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי.

}

הנה לא מיירי דוקא בגר שנתגייר מיד, וכמ”ש חז”ל והובא ברש”י שם, יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ, מה אזרח בארבעה עשר אף גר בארבעה עשר ע”כ.

וא”כ בא ללמד בגר שנולדו לו בנים כדין, וגם בעבדיו אם טבלו אחריו שדינם כדין עבד ישראל.

[ומצינו הרבה פעמים שנתרבו גרים להתחייב במצוות שבתורה כישראל, ואכמ”ל בביאור הענין, ועיין תוס’ בספ”ב דסוכה ובמה שציינתי עוד בביאורי על המכילתא].

שאלה

{בס”ד יום רביעי ר”ח סיון תשע”ו
שלום וברכה לכבוד הרה”ג עקיבא משה סילבר שליט”א
בספר “משנת איש” ח”א (דברים שנשמעו מפי הגרי”ש אלישיב זצ”ל) הובא שם שאלה: האם אדם שלובש תפילין יש לו קדימה להיכנס לבית הכנסת, מהאחר שמחזיק את שקית התפילין בידו.

וכל שכן שאין שום כבוד לנושא אותם על פני מי שמעוטר בהם?
כל טוב ור”ח טוב
אברהם שיטרית}

תשובה

בע”ה ‏יום רביעי א’ דר”ח תמוז תשע”ו

לכבוד הג”ר אברהם שיטרית שליט”א

א.

ראשית כל, הנה דין זה שהנושא חפץ של מצוה קודם, אי”ז חידוש של הגריש”א, וכבר נזכר בפוסקים, וכן כתב בספר מנהגי מהרי”ל (ליקוטים סק”פ) וז”ל, כשהלך הנושא ספר אצלו, א”ל ליכנס או לצאת לפניו בפתח ע”כ.

ואכן אין הכבוד עבור האדם אלא עבור חפץ המצוה עצמה, אע”ג שהאדם עצמו אינו מקיים מצוה באחיזתו.

ויש להוסיף עוד, דהנה מש”כ הפסקי תשובה סי’ קנ”ז בשם הגרי”ד היינו בעל הבית הלוי, והוכחתו כאמור ממתני’ הנ”ל, [וע”ע בשו”ת חשוקי חמד להגר”י זילברשטיין שהביא ג”כ זה בשם הבית הלוי].

אולם עי’ בשו”ת אבן ישראל להגרי”י פישר מה שרצה לדחות בזה, אכן מ”מ לפנינו רוב הפוסקים שלא נקטו כן.

ב.

מה שלגבי קימה מבואר בדברי התוא”ש שדוקא בדבר שהוא מצוה ממש יש לכבד, הוא לגבי קימה דוקא דקאמר שאם אינו עסוק במצוה ממש אין צורך לטרוח לקום לכבודו, אבל לא שאין ענין לכבד כלל, ובנידו”ד השאלה רק מי עדיף ממי ומי יכנס לפני מי, ובזה גם מי שאינו עוסק במצוה ממש יש להקדימו אם יהיה טעם כל שהוא להקדימו, כגון מחמת שהוא נושא תפילין [וכ”ז לתרץ דברי הפוסקים על כל ענין זה של הקדמה במי שמחזיק ספר].

ג.

כנ”ל יש לתרץ ע”ד הרמב”ם הנ”ל, דהרי הרמב”ם ג”כ לא מיירי אלא מצד העמידה, אבל מצד הקדמה הוא ענין אחר, דסגי בכל שהוא כדי להקדים אחד לחבירו וכנ”ל.

אכן גוף דברי הרמב”ם שם היה אפשר שלא לזה כיון אלא לענין אחר, שהרי כתב שם וז”ל, ואמרו לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין, פירש התלמוד שענינו אם היו הבאים רבים במנינם יוצאין לקראתם רבים, ואם היו מועטין יוצאין לקראתם מעט.

וכלל הוא אצלינו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעת מלאכתן, וחייבו אותן כאן לעמוד מפני שהם רבים.

וכבוד צבור שאני ע”כ.

ומבואר מדבריו שאם היו רבים יש לרבים לקום לכבודן ואם היו מועטין יוצאין לקראתם מעט, אכן לעיקר אפשר שאין הכונה מעט ממש, אלא הכוונה שאם היו ציבור מועטין היו יוצאין אליהן מועטין, אבל אם היו מועטין שאינן ציבור כלל א”צ לצאת, דכדי שיצאו לכבודן צריכין עכ”פ להיות ציבור קטן, וכמו שסיים כבוד רבים שאני.

[ולפי הצד הראשון הנ”ל י”ל דמ”ש כבוד רבים שאני הכוונה רק לביטול מלאכה וכמו שיתבאר לקמן בדברי הירושלמי].

ד.

בענין הירוש’ הנ”ל, הנה א”א להוכיח מדברי הירוש’ שאין קמים לעוסק במצוה, דהירוש’ מיירי במי שמפסיד ממון, אבל מי שאין מפסיד ממון חייב לעמוד גם כשאי”ז אחת לקיצין, וכדגרסי’ במס’ קידושין דף לג ע”א וז”ל, ואקיש נמי הידור לקימה, מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס, מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם.

ולא והתנן כל בעלי אומניות עומדים מפניהם ושואלים בשלומם, ואומרים להם אחינו, אנשי מקום פלוני, בואכם לשלום.

א”ר יוחנן מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים.

אמר רבי יוסי בר אבין בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים.

ודלמא שאני התם, דא”כ, אתה מכשילן לעתיד לבא ע”כ.

ומבואר בכ”ז דבאמת אין קמים בלא חסרון כיס, אלא רק משום דחביבה מצוה בשעתה, או טעם הירוש’ שהוא טעם אחר [וחולק על הבבלי] דכאן קמים משום שהוא אחת לקיצין, אבל היכא דאין חסרון כיס והפסד ממון, בזה א”צ להטעם הזה כלל, ויהיה כבוד המצוה גם בלא שיהיה מצוה בשעתה וכו’.

וכמו”כ כ”ש שא”א להוכיח מדברי הירושלמי לענינינו שגם אין בא לידי פסידא בזה, וגם אין כאן טענה מצד טירחא דהנידון רק מי קודם וכנ”ל.

אכן מה שיש לדון ע”ד המפרשים במשנה שם, ובעיקר מש”כ שם הרע”ב דהטעם הוא משום דחביבה מצוה בשעתה, דהרי זהו דברי ריב”א שם בגמ’, אבל הגמ’ דחי לה, וי”ל דשייך ג”כ דקי”ל כמאן דנדחה ראייתו [וכתבתי בזה בעם סגולה הל’ פסח], ומ”מ הרמב”ם לא ס”ל לפסוק הלכה כמאן דדחו לי’ כמו שהבאתי ב’ ראיות לזה בעם סגולה שם, ולכך נקט טעם אחר, ולכאו’ תמוה דאי לא נקט טעם ריב”א הו”ל למנקט הטעם בדחיית הגמ’, ואולי ס”ל דכ”ז כלול בדחייה, דכיון דרבים נינהו חישי’ לתקלה שנמצאת מכשלין, ודוחק, ויל”ע.

ובכל אופן להלכה אין לזוז מפסק הגרי”ש, אחר שנתבאר כך ברוב הפוסקים.

בברכה

‏יום שישי י”ח סיון תשע”ו

אין מלינין המת בירושלים מ”ט דוקא בירושלים

שאלה

ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב (כו, כה), על ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינין את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקוברו נתנין ביד אויב (רש”י) צ”ב, מפני מה פירש רש”י את הפסוק דקאי רק על ירושלים כיון שאין מלינין את המת ‘בירושלים’ דווקא, הא איסורא הוא בכל מקום להלין את המת (סנהדרין מו, א) (עיון הפרשה).

תשובה

התירוץ פשוט דהרי להלין את המת על מנת להביא לו ארון ותכריכין שרי, כדתנן במתני’ דסנהדרין שם, ואפ”ה בירושלים אסור אלא צריך להוציאו מחוץ לירושלים, ואם היה כאן קושיא היה אפשר אולי לתרץ בעוד אופנים, אבל אין כאן קושיא ולא הארכתי.

והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין

שאלה

והשמותי את מקדשיכם (כו, לא), במגילה (כח, א) איתא, שבית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו וכו’, שנאמר ‘והשמותי את מקדשיכם’, קדושתן אף כשהן שוממין [וכ”ה בתורת כהנים (כאן), שגם לאחר חורבן ביהמ”ק חייבים לנהוג בו קדושה.

וכ”פ הרמב”ם (פ”ו מהל’ בית הבחירה הט”ז): ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא וכו’, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר ‘והשמותי את מקדשיכם’, ואמרו חכמים אע”פ ששוממין בקדושתן הן עומדים, ע”כ].

ויל”ע, מהא דתניא (גיטין מב, א): האומר כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי, אף עצמם לא קנו.

ומקשינן, מהא דתניא הכותב נכסיו לשני עבדיו קנו משחררין זה את זה, ומשני רב אשי: שאני התם דקא קרי להו עבדיי [וש”מ דלא שחררינהו לדידהו – רש”י], וא”ל רפרם לרב אשי: ‘ודלמא עבדיי שהיו כבר, מי לא תנן וכו’ הכא נמי עבדיי שהיו כבר’.

ואתותב רב אשי, עיי”ש.

ולפ”ז צ”ב טובא, הא דאמרינן במגילה ובתו”כ ד’והשימותי את מקדשיכם’ מלמדנו שקדושים הם אף כשהם שוממים, אמאי לא נימא הכא ‘מקדשיכם – שהיו כבר’ אבל עתה כשחרבו אינם קדושים דהא איתותב רב אשי ומסקינן כרפרם (עיון הפרשה).

תשובה

כתב בחי’ רבי עקיבא איגר מסכת מגילה דף כח ע”א, וז”ל, מתני’ קדושתן אף כשהן שוממין.

במהרי”ט בתשו’ ח”א סי’ קכ”ג כתב דהכי דייקי’ דודאי אי היה כתיב והחרבתי את מקדשיכם היה אפשר לפרש מקדשיכם שהיה כבר בשעת החורבן אבל לשון שממה אינו נופל אלא על שעת חורבתה מכבר שנים רבות ואינה נבנית כדכתיב על הר ציון ששמם.

ואילו נחרב וחזר ונבנה תיכף אף שהיה נופל עליו לשון חורבן לא היה נופל עליו לשון שממה.

והכא דכתיב והשמותי את מקדשיכם אלמא קדושתן אף כשהן שוממים אף אחר שנחרבו עיין שם וכ”כ המהרי”ט בדרשותיו פ’ וישב דרוש א’ ועיי”ש מ”ש עוד בזה ועי’ במ”ש המ”ל פ”א מהלכות קרבן פסח הלכה ה’ ובתשו’ מוצל מאש סי’ מ”ג עכ”ל רע”א, ולפ”ז א”ש הכל כיון דע”כ קאי על הזמן שכבר עבר מ החורבן ולא על שעת החורבן גופיה ו’שהיו כבר’ שייך לומר רק בשעת שחרור או חורבן אבל לא זמן רב אח”ז.

אפרו של יצחק

מה שהקשה הגר”ד פאלק על ל’ רש”י (בחוקותי כו מב) אפרו של יצחק צבור ומונח ע”ג המזבח, ובאמת הוא ל’ רגיל בחז”ל, יעויין בחי’ הרד”ל על פרדר”א שכתב דכ”ז אתיא כמ”ד שיצחק נשרף.

איש כי יפליא מ”ט דוקא בפה

שאלה

איש כי יפלא נדר בערכך (כז, ד).

כי יפליא, יפריש בפיו (רש”י).

הקשה הגאון רבי איתמר גרבוז שליט”א ראש ישיבת ‘ארחות תורה’, צ”ע הא נדרי הקדש סגי בלב, וכמבואר בשבועות (כו, ב) [אמנם בקצה”ח (סי’ יב) נקט בפשיטות דכ”ז בהקדש מזבח, אבל בקדשי בדה”ב בעי בפה, ולדבריו א”ש.

וצ”ע אמאי לא הוכיח מדברי רש”י הכא] עכ”ל.

תשובה

אולי י”ל דהכונה הוא מצד מצוות ההפלאה שהיא בפה, עיין מ”ש החפץ חיים באהבת חסד לענין המצוה להוציא בפה את הצדקה שיתן.