עדות

שאלה

שלו’ וברכה

איתא בש”ס בכמה מקומות הכלל “מים גנובים ימתקו” וגו’.

האם כלל זה נאמר בכל איסורי תורה או רק באיסורי עריות (שכן בכל המקומות בש”ס שהובא, הוא לענין איסורי עריות.

ויש לזה נפ”מ הלכתית, שבגמ’ סנהדרין כ”ו: למדו מכלל זה שהחשוד לא נאמן להעיד על הדבר אף לאסור ע”ש, וא”כ נפ”מ אי לא נאמן רק באיסורי עריות וכבסוגיא שם, או אף בכל איסורין כמו איסורי אכילה וכדו’.

יישר כח גדול וחורף בריא

***

תשובה

כ”ה תשרי תשע”ז

הנה בגמ’ בסנהדרין שם לא קאמר אלא דס”ד לומר כן, אבל למסקנא ל”א לזה, ומ”מ גם אם היה נראה דאמרינן כלל זה גם בשאר מקומות, אבל מה אעשה דבכל מקום שמצאתי לזה בדברי רז”ל לא נזכר פסוק זה אלא גבי איסור עריות, בסנהדרין כ”ו ב’ איתא, וז”ל, אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר אמר רבא ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה לית לן בה פשיטא מהו דתימא הא עדיפא ליה דכתיב מים גנובים ימתקו וגו’ קא משמע לן דכמה דקיימא הכי שכיחא ליה ע”כ.

ובשלהי נדרים דף צ”א ב’ איתא וז”ל, ההוא נואף דעל לגבי דההיא אנתתא אתא גברא סליק נואף איתיב [בכלאי] בבא הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא אמר ליה ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא אמר רבא אינתתיה שריא אם איתיה דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהן פשיטא מהו דתימא איסורא עבד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתיה עלויה מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם קא משמע לן ע”כ.

ובס”פ בן סורר בסנהדרין ע”ה א’ איתא וז”ל, דאמר רבי יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.

ובסוטה ז’ א’ איתא, לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר ואומר מים גנובים ימתקו וגו’, וכ”ה בירושלמי פ”ק דסוטה ה”ג ובמדרש במ”ר פ’ נשא פ”ט סי’ ל”א.

ומה שהזכרתם מדברי רש”י, יעוי’ עוד ג”כ בשכל טוב פרשת וישב פרק ל”ט ו’ וז”ל, כי אם הלחם אשר הוא אוכל.

יש לומר כמשמעו ממש, אלא אמרו רבותינו לשון נקי הוא, כדכתיב ולחם סתרים ינעם (משלי ט יז), וכן חבירו מוכיח עליו, כי אם אותך באשר את אשתו (פסוק ט), לכך אוכל מלא ו’ כתיב, לדרוש בו גבורי כח לשון אכילה ולשון ביאה, כשדרשינן ע”כ.

אמנם כתב ביד רמ”ה סנהדרין דף ע”ה א’ חולק ע”ז, וז”ל, ולחם סתרים ינעם גבי דבר עבירה כתיב במשלי ודרך משל הוא ויש אומרים לחם סתרים כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לאו מילתא היא דהתם לאו איתתיה קאמר (דלא) [דהא] בלחם ממש קאי והכי קאמר ולא ידע אתי מאומה כלומר מתוך שהאמינני על ממונו לא ידע אתי מאומה אינו יודע מאומה מכל ממוניה כי אם הלחם אשר הוא אוכל כשאני נותן את הלחם לפניו יודע בלבו שיש לו לחם לאכול תדע דקראי מוכחי דהכי קאמר דכתיב מקמי הכי הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי ע”כ.

ומ”מ גם לפירושו נראה דקאי על עריות דהרי לשון הכתוב כך הוא (במשלי ט, יג-יח): (יג) אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה: (יד) וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת: (טו) לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם: (טז) מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ: (יז) מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם: (יח) וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ:

ואמנם במשלי היכן שנאמר זונה הוא משל לע”ז כמש”כ ברש”י ריש משלי, אבל מ”מ חזינן שקבלו חז”ל פסוק זה בעריות.

וכן נ”ל להוכיח מהתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קכ”ב) שכ’ וז”ל, כדמסיק באלפס כל הגונב כאלו שופך דמים, ר”ל הרי גנב שבא במחתרת חשביה ליה תורה כאלו שופך דמים, ובע”ז כתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ושם בסתר שגנב, ומחביא פעולו וגילוי עריות הכל דרך גניבה הוא במסתרים, וכדכתיב מים גנובים ימתקו דדרשינן אאשת איש.

פי’ דאין מונעין מהן ומאימתי מונין להן, תמצא בפי’ באלפס קצת סותרים שם הדברים זה את זה עכ”ל.

ומבואר מדבריו שהעמידו פסוק זה על אשת איש.

והטעם שהעמידו כן, עי’ ברפ”ב דחגיגה דגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ועריות אפילו שלא בפניו.

***

שאלה

שלו’ וברכה.

רציתי במטותא לדעת מה המקור ו/או הטעם למנהג הישיבות לדלג באמירת הסליחות.

ייש”כ כוח”ט וכט”ס.

ד.

ורטהיימר

***

התשובה בקצרה

לא תוקן ע”י חכמים נוסח מסוים לסליחות והכל לפי מנהג הקהל.

תשובה

בע”ה כ”ו אלול ע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

שלום רב

הנה שאר התפילות תקנו אנשי כנה”ג, והם סדרו את כל סדר הברכות כמ”ש במגילה י”ז, וכמו”כ איתא בגמ’ בברכות שאנשי כנה”ג תקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות, ומשמע שהם תקנו נוסח התפילה, וכמ”ש הגר”ח מולאז’ין שמכיון והם תקנו הכל ע”פ סודי הסודות לכן יש להתפלל דוקא באופן שהם תקנו.

משא”כ סליחות מעולם לא תוקן נוסח מסוים בעם ישראל ע”י אנשי כנה”ג, וגם לא בזמן מאוחר מזה, אלא בכל מקום לפי מנהגו, מנהג אשכנזים ומנהג פולין, מנהג ספרדים ומנהג תימנים, וזה רק הקהילות שאנו מכירים כיום, ויש עוד קהילות שמשונות לגמרי בנוסחאותיהם בתפילה משאר קהילות שבמקומותינו, כמו איטליאנים וע”ז הדרך.

וגם במנהג אשכנזים גופיה איני יודע מתי נתקן סדר מסוים, וגם בין הקהילות באותה מדינה עצמה כמדומה שהיו איזה חילוקים, ובפועל מי שקבע את הנוסח של היום היו אלו שהדפיסו את הסליחות, ואיני יודע באיזה תקופה זה התגבש המנהג המקובל והנקרא מנהג ליטא, אם במוקדם או במאוחר.

ועיין ברמ”א סי’ תר”ד ס”ב דיש מקומות שאין אומרים הרבה סליחות בערב יוהכ”פ ויש מקומות שנוהגין להרבות בסליחות והכל לפי המנהג עכ”ד.

ועוד יש להוסיף שגם אם הפיוטים בסליחות עצמם תוקנו ע”י הראשונים, מ”מ הסדר מתי לומר אותם והיכן לומר אותם, זה לאו דוקא תוקן ע”י הפייטנים עצמם, ולפעמים יש פיוט שמובא בסדר הסליחות שלנו ביותר ממקום אחד, למשל שמובא בסליחות של זמן שקודם ר”ה וגם של תפילת נעילה, ויש פיוטים שלפי עדות מסוימות אומרים אותם במקום מסוים ולפי עדות מסוימות לא אומרים באותו המקום אלא במקום אחר.

ולפ”ז אם ישנם הנוהגים לדלג בסליחות וכך הוא מנהגם אין שום איסור בדבר, דהנה כבר בדברי הקדמונים מבואר שכבר נהגו כל ישראל מזמן קדמון מאוד לומר סליחות, אך לא תקנו נוסח מסויים אלא כל מקום לפי מנהגו, אבל קהל שכבר קבלו עליהם לומר כל הסליחות באופן שנתקבל שכך מנהגם יתכן שאסור להם לשנות, אבל אם שינו מנהגם הר”ז נשתנה.

והנה כידוע שמלפנים היו אומרים פיוטים בכל תפוצות ארצות אשכנז וסביבותיה, וכעת בא”י אין אומרים {אין הכונה שאין אומרים כלל, אפי’ לא במנינים פרטיים, אלא שהמבנה הכללי של הציבור נוסח אשכנז רובם אין אומרים את רוב הפיוטים.

} , וצע”ק דנהי שיש מן הראשונים שאסרו לומר פיוטים בברכות ק”ש, אבל הרמ”א לא פסק כן, ונהי שאולי עיקר המנהג כאן בא”י שלא לומר פיוטים התחיל ע”פ הגר”א, אבל הגר”א גופיה אמר שיש להשלים את הפיוטים לפני אין כמוך, וכמו”כ לפי דעת הגר”א אין חילוק בין שאר פיוטים לבין הפיוטים ונתנה תוקף וכו’, ולפי מה שבטלו לומר כל הנ”ל שסוברים כהגר”א ז”ל שאסור לומר פיוטים באמצע א”כ היו צריכים לבטל הכל, ולא רק יוצרות לפרשת זכור ופרשת שקלים וכדו’.

אבל מ”מ לענינינו כהיום מעיקר הדין אינו נוגע מה שנהגו אז, שהביאור הוא כנ”ל, שמעולם לא נתקן לומר דוקא פיוטים מסוימים והכל לפי הקהל אומרים הפיוטים, ולאחר שכבר נתבטלו כל הפיוטים הללו א”צ לאומרים, וכ”ש בסליחות שלא בטלו לגמרי את הסליחות אלא אומרים חלק, וכמו שציינת שטוב מעט בכונה מהרבות שלא בכונה (שו”ע או”ח סי’ א’), ולכן אפילו אם בפיוטים נסבור שיש לומר מ”מ בסליחות בסליחות במקום שנהגו לדלג, אינם מחוייבים לשנות מנהגם.

בברכת שנה טובה וכו”ח טובה

***

שאלה

{שלום וברכה אמעכ”ת שליט”א
סוכה שנעשית ע”י קטן האם היא כשרה או לא, בסימן תרל”ה מובא דסוכת גנב”ך כשרה, השאלה מה הדין בקטן, האם זה כמו גנב”ך, או יותר גרוע או יותר טוב.

(מהרב דוד ורטהיימר, מודיעין עילית)}

תשובה

בע”ה

‏ט”ו תמוז תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

שלום רב

גם ברוח חיים (סימן תרלה) הביא את דברי הבכורי יעקב שהזכרתם, דלכתחלה אין לסכך על ידי גוי ואשה וקטן פחית מי”ג שנה, וכתב דדוקא בדיעבד שעשויה כבר הסוכה בכשרות על ידי גוי ואשה וכיוצא בזה התירו, ע”ש.

כתב הפמ”ג סי’ י”ד א”א סק”ג “כל שהגיע לי”ג שנה אין מדקדקין בב’ שערות”.

ומבואר דבפחות מכאן א”א לסכך, ויש לעיין האם הכונה לכתחילה או בדיעבד.

דהרי גם בסוכת גנב”ך ורקב”ש דמפורש להתיר ג”כ כתבו כמה פוסקים שלכתחילה אין לסכך על ידן.

ובספר הערות לגרי”ש אלישיב [חולין י”ג א’] דן בכשרות קטן לסיכוך הסוכה, לפי שבסיכוך סוכה בעינן שיכוין שמסכך לשם צל, ואם מכוין מפני זרם ומטר או לשם צניעות, פסול.

והביא שכתב הגר”ז בשו”ע שלו, שאם מכוין לשם צל וגם מפני זרם ומטר או גם לשם צניעות פסול.

ואם כן לא יכול קטן לסכך, שהרי אין לנו ודאות שאין כוונתו לעוד דבר חוץ מלשם צל, אלא אם כן כשסיכך באופן שיהא רק צלתה מרובה מחמתה, שיש שם חללים פחות מג’ טפחים, שאין כאן מחסה מזרם ומטר, ומוכח שעשאו לשם סוכה, [ובקטן בעינן שיהו מעשיו מוכיחים בהחלט במציאות, ולא די במוכיחים מצד ההלכה].

אכן, אין לנו משנה מפורשת שקטן יכול לסכך, ואפשר שבאמת אינו יכול לסכך.

אמנם עיקר דברי הגר”ז שכוונה לשני דברים פוסלת בסכך, הוא דבר חידוש, וברא”ש מוכח שכשר.

עוד הביא, שהאבני נזר (סימן תעה) כתב לחדש שקטן יכול לסכך את הסוכה, וזאת, אף על גב שבסוכה בעינן כונה לשם צל, ואין כוונת הקטן כלום, שהיות והבעלים מתכוין לשם צל, מצטרפת כוונתם עם מעשה הקטן.

ומביא ראיה מהחוטט בגדיש, שכל פסולו הוא רק משום תעשה ולא מן העשוי, ואינו פסול משום שלא נתן את הסכך לשם צל אלא לשם גדיש, ובהכרח, שאם בשעה שנעשת הסוכה יש כונה שהיא תעשה לשם צל, מצטרפת כוונה זאת לעשיה שאין בה כונה, וכשר.

ועוד הביא האבני נזר שיש ראשונים הסוברים שגוי יכול לעשות עיסה של מצת מצוה אף על גב דבעינן שימור, לפי שמועילה שמירת הישראל העומד על גביו, וחזינן שמצטרפת כוונת הגדול עם מעשה הגוי והקטן.

וע”ע שו”ת חלקת יואב מהדורא תנינא (סימן ד) שמכשיר בסוכת קטן, ע”ש.

ובשו”ת שאלת שלמה חלק א (סימן צ) כתב דהנראה דקטן אסור לסכך סוכה של מצוה דקיימא לן דאינה כשירה אלא אם כן עשאה לצל סוכה (סוכה ח ב) ופרש”י לצל ולא לצניעות וכו’.

נמצא דאם אחד עשה סוכה להצניע בה חפציו פסולה דבעינן לשם צל, וקיימא לן דקטן אין לו מחשבה אפילו מדרבנן, ואפילו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו (חולין י”ג א’), ופרש”י אפילו פירש ואמר לא מהני רק כשגדול עומד על גביו ומלמדו לסכך לשם צל, נראה דכשר כמו בגט דמהני בגדול עומד על גביו (גיטין כ”ג א’), וס”ל לפסול בלא זה אפילו בדיעבד.

והאחרונים תמהו על דבריו מסוגיא דחולין שם, וע’ שו”ת לב חיים ח”ב סי’ רט, שפוסל אפילו בדיעבד סוכה שעשאה גוי, וע”ש מה שהביא מהחמדת ימים, ובאמת הספר חמדת ימים הוא ספר מפוקפק, ומפורש בגמ’ ושו”ע להתיר סוכת גוים.

ובסיום הדברים אביא מה שכתב בספר ארחות רבינו ח”ב עמ’ ר”כ אות כ”ד וז”ל, מו”ר שליט”א זצוק”ל הקפיד שלא יניח סכך רק אחד שיש לו זקן עליון והקפיד בכך גם על השחרת תפילין ורצועות ועשית ציצית וכן בעסק המצות בכל אלה הקפיד מו”ר שיעשה את זה אחד כזה שיש לו כבר זקן עליו.

ספר לי הגרח”ק שליט”א הוי עובדא בקטן כמדומה שהי’ גדול מחזקה דרבא אבל לא הי’ לו עדיין זקן עליון שזרק ג”כ ענפים על סוכתו של מרן החזו”א יחד עם הגדולים והסתפק מרן על כשרות הסכך ולמעשה הגביהו את הסכך וחזר וסכך גדול עכ”ל.

וכן ראיתי כתוב (פסקי תשובות הערות סימן תרלה, בשם ס’ הסוכה השלם מילואים לפי”א אות י’) על הגר”ח מבריסק זצ”ל שהקפיד בזה במי שלא נתמלא זקנו, ואמר שזה נוגע לדאורייתא.

מה שלא הזכיר השו”ע ענין זה עם גנב”ך ורקב”ש, [וכבר כ”ה בגמ’ סוכה ח’ ב’], לדעת האבנ”ז יש לתרץ מכיון שכל מה שמועלת מעשה הקטן הוא ע”י משלחו, ולא מצד הקטן עצמו, ולהכי לא שייך להזכירן עם כל הני שמועיל בכל גוני, ולסברא שהציע הגרי”ש אלישיב י”ל ג”כ הטעם שהשו”ע לא הזכיר זה, שכן אינו כשר בכל גוני וכנ”ל.

המשך הדברים בענין סוכת קטן

שאלה (נשלח כהמשך לתשובה דלעיל בענין סוכת קטן)

 {כבוד הגר”ע סילבר שליט”א
כהמשך לנושא זה, בו נו”נ עם מע”כ לפני כשבועיים.

}

תשובה

‏יום רביעי כ”ח תמוז תשע”ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט”א

שלום רב

הנה אי”ז ברור שלכל הפוסקים בדיעבד כשר קטן לסכך, ועיין במה שהבאתי שם מדברי השו”ת שאלת שלמה ומדברי הגרי”ש אלישיב בצדדים שהביא שם [ואגב דברי הגרי”ש הובאו בהערות הגמ’ מהדורת חברותא בחולין שם שציינם בשם הערות הגרי”ש כת”י, ואיני יודע אם נדפסו כיום כבר], ואמנם לא ראיתי את ספר שלמי תודה, אבל אפשר דאיהו ס”ל כהסוברין שקטן פסול גם בדיעבד מדאורייתא.

ועיין מה שכתב בתוספות רי”ד מסכת מגילה דף כ’ א’ וז”ל, אין מביאין ראיה מן הקטן ואף על גב דתנן אלו נאמנין להעיד בגדלן על מה שראו בקטנן כי התם במילי דרבנן כדמוקמי’ לה בפ’ ב’ דכתובות אבל בדבר תורה אינו נאמן ומקרא מגילה דבר תורה שהרי מצאו לה רמז מן התורה כדאמרן בפירקין דלעיל עכ”ל.

ובענין הקושיא ממגילה עעו”ש בטורי אבן ומשמרות כהונה מש”כ בענין זה.

[וע”ע ברכ”י חו”מ סי’ ל”ה, מהרש”ם ח”ח סי’ רכ”ט, ושפ”א].

והנה באמת אינו ברור שנצטרך להעמיד בכך את דעת בעל השלמי תודה בכך, דהרי הנה אם הקטן עשה ודאי שלא לשם צל לא מהני מה שמכשרינן סתם קטן בסיכוך, ויתכן שע”ז לא מהני עדות הקטן.

ואפשר דהשלמי תודה מיירי באופן שמצאו בשוק סוכה מסוככת [באופן שאין הסוכה מוכחת מתוכה שנעשית לשם צל], ואומר הגדול אני עשיתיה בקטנותי ועשיתיה לשם צל, דבכה”ג ודאי לא מהני.

קרא פחות

{יום ו’ עש”ק פ’ וישב כ”ב כסלו ע”ו
לרבא דעמיה מדברנא דרומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה”ג שליט”א
רציתי לבוא בזה בכמה דברים שבעניי לא זכיתי להבין, מפסקי ההלכות בסו”ס ארחות יושר ערך תפילה, ובעצם הדברים שם הם תועלת גדולה ועצומה, שכמ”פ מצינו אנשים עוברין על הלכות גדולות והלכות קבועות, ואין דורש ואין מבקש וכו’, ותורה היא וללמוד אני צריך, ואם יאיר עיני רבינו שליט”א להבין דבריו, דהנה משמע מן הדברים שם שהכל חיוב גמור, ואנשים מזלזלין בזה מפאת חוסר ידיעה }

והנה מתחילה יש להבין כאן באופן כללי, שכמה מן הדברים תליין בפלוגתא, ומעיקר הדין לכאורה הו”ל למימר בשל סופרים הלך אחר המיקל, וכ”ש ספק מנהג להקל, או אפי’ ספק הידור או הנהגה טובה, כמו מ”ש שם מרן שליט”א על לעמוד בישתבח, שהרי אינו מצד הדין כמ”ש במ”ב, והגר”א (מעשה רב) סובר דמותר לישב, א”כ מי שיושב יש לו על מי לסמוך, וכמו מ”ש עוד מרן שליט”א באות י’ לעמוד בפ’ התמיד, דפלוגתא היא כמ”ש המ”ב, ואטו למאן דמחייב לעמוד אם לא עמד מחזירין אותו, ושמא כונת מרן שליט”א דוקא בציבור כמ”ש, ור”ל כשכולן עומדין דהו”ל יושב בין העומדין, אבל יראתי לפרש כן בדברי מרן שליט”א, שכן מעולם לא מצאתי שינהגו כך וצ”ע.

וכן מ”ש על אמירת התפילה שקודם התפילה באות ח’ ועוד, שדעת מרן שליט”א דלא כהבה”ל בזה בפי’ לירושלמי, וכן משמעות הירושלמי והמפרשים, וגם עד הבה”ל לא מצינו דאשתמיט חד מן הפוסקים להזכיר הלכה זו, א”כ מי שאינו אומר לכאורה יש לו על מי לסמוך, וכמדומה שכך מנהג העולם שלא לומר.

וכן יש דברים שהם מנהג נאה שיש מי שנהג בו, ורובא דעלמא לא נהגו בזה, וכמו מ”ש למשמש בתפילין בעוטר ישראל, דבגמ’ ברכות ס’ ב’ משמע נמי שלא נהגו בזה.

א) מש”כ שם אות ו’ אין שום היתר לדלג פסוקי דזמרא וכו’, לא זכיתי להבין דהנה מקור פסוקי דזמרא הוא בשבת קי”ח ב’ אמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ומסקינן בפסוקי דזמרא, ולא נזכר שם חיוב אלא מידת חסידות, דאטו כל מה שנזכר שם הוא חיוב כמ”ש על יהא חלקי ממתי בדרך מצוה ושם על שבת בציפורי וכו’, וכמ”ש המפרשים על עוד דברים שם שאינם חיוב, וכל הראשונים העתיקו הגמ’ הנ”ל, וכן הרמב”ם כתב ושבחו חכמים וכו’, ומבואר שמעולם לא היה חיוב כזה.

והנה מ”ס באמת הזכיר עניין פסוד”ז, אבל המ”ס מהאחרונים נתחברה ולא הוזכרו בתלמוד, כמ”ש הרא”ש בהל’ ס”ת סי’ י”ג, והביאו מרן שליט”א בהקדמת מס’ ס”ת, וא”כ זהו היפך שיטת הש”ס, והיכן מצינו להכריע כהמ”ס היפך משיטת הש”ס.

ועוד מצינו כמדומה בתשוה”ג שערי תשובה שפי’ הא דבעינן לומר תהלה לדוד ג”פ בכל יום, שמא לא יאמר אפי’ פ”א, וכ”כ להדיא התי”ט בפירושו על הרא”ש ועו”פ.

ומבואר שלא היה זה בתורת חיוב של פסוד”ז, דאטו נתקן שיאמר ג”פ ק”ש בכל יום שמא ישכח [ומ”ש הרמ”א בהג”ה באו”ח סו”ס מ”ו, אינו שייך לענינינו], דדוקא תהלה לדוד כיון שאינו מוטל עליו חיישי’ שישכח, ונהי דנהגו בזה אבל מנ”ל דבאמת לא נהגו בתורת חובה שלא לדלג.

ואגב אורחן שהבאנו דברי המ”ס, יש לתמוה עמ”ש המ”ב בשם המ”א ד’ויברך דוד’ עדיפא מהודו, דהרי במ”ס נזכר הודו ולא נזכר ויברך דוד, ומ”מ חזינן ג”כ דהפוסקים לא אזלו לגמרי בתר המ”ס, וצ”ע.

ב) באות ז’ כתב, המאחר בתפילה ואין מסיק להגיע עם הציבור ממש מבטל בידים תפילת ותיקין וכו’, צ”ע דהנה דעת החזו”א היתה שא”צ לדקדק בזמן התחלת השמנ”ע בהנה”ח ממש, כידוע, וכמ”ש ר”ש דבלצקי משמו בס’ יראו עינינו, וכ”כ בתשובות הרמב”ם מהדורת מקיצי נרדמים, ונהי דרוה”פ לא ס”ל הכי, מ”מ יש לו על מי לסמוך { עיין בספר ‘אלא’ שהביא כן גם בשם מרן שליט”א.

}.

ובפרט בזמנינו דהא קא חזינן שכמה חשבונות של נה”ח יש, ואין הכרע גמור בזה בין הפוסקים, וכן החזו”א לא הכריע בזה כמו שאמר מרן שליט”א [מצאתי בלוח עתים לבינה], וא”כ אם אינו עושה לפי חשבון זה, יעשה לפי חשבון אחר וסלקא ליה, אם אינו ממתין מדי.

ומתחילה רציתי לפרש בלשון מרן שליט”א דאין הכונה שממתין משהו בלבד, אלא שממתין טובא ועוברת השעה, וע”ז קאמר שאינו מתפלל כדין עם הנה”ח, אלא שלא עלה בידי לפרש כן בלשון ‘ממש’.

והנה בהמשך הדברים כתב מרן שליט”א מבטל בידים מצות ותיקין ותפילה בציבור וכו’, וג”ז לא זכיתי להבין, דלפי הנ”ל שיכול לקיים בזה עדיין תפילה כותיקין עכ”פ להנך דעות, א”כ הו”ל כשעה עוברת דשרי כמ”ש בש”ע סי’ ק”ט ס”א.

ג) באות ל”ו, כל הפסוקים והתפילות שאומרים בשעת הוצאת ס”ת והכנסתה והגבהתה יש לו יסוד בש”ס ופוסקים (ועי’ מס”ס פי”ד) וח”ו לזלזל בזה עכ”ל, ולא הבנתי דהרי המ”ס לא נזכרה בתלמוד שבימי אחרונים נתחברה, כמ”ש הרא”ש הל’ ס”ת סי’ י”ג כנ”ל, וא”כ המ”ס הוא פסקי הלכות מאחר הש”ס.

ואכן בש”ס גופיה בסוטה ל”ט ב’ גרסי’, ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה ויניח במקומו ושמואל אמר עד שיצא ולא פליגי הא דאיכא פיתחא אחרינא הא דליכא פיתחא אחרינא אמר רבא בר אהינא אסברה לי אחרי ה’ אלהיכם תלכו ע”כ.

ומבואר מדברי הגמ’ שלא היה חיוב לומר אילו דברים בשעת הוצאת ס”ת, דאי איתא שהיה צד חיוב כזה א”כ תיפוק ליה שמחוייב לומר הפסוקים, ואיזה היתר יהא לצאת לפני שאומר הפסוקים, הרי בכל גוני שיהיה זהו שלא כדין, ועכ”פ הו”ל להגמ’ להזכיר זה.

והנה כתבו התוס’ במגילה דף לב ע”א, נהגו לומר כשמוציאין ספר תורה הני פסוקי דרחמי תורת ה’ תמימה עדות ה’ נאמנה פקודי ה’ ישרים מצות ה’ ברה לפי שמתן שכרם בצדם ואחר כך אומר גדלו שיש בו שש תיבות כנגד ששה צעדים של נושאי הארון (שמואל ב ו) ומ’ תיבות יש בתורת ה’ תמימה כנגד המ’ יום שבהם ניתנה התורה עכ”ל, ולא הזכירו אלא מנהג, וגם לא הזכירו יותר מפסוקים הללו, מכלל שלא חשו למסכת סופרים.

עוד יש להעיר מדברי הלבוש שכתב בענין תפילת ‘על הכל’ הנזכרת במסכת סופרים שאין אומרים אותה בחול משום ביטול מלאכה דעם, וז”ל (אורח חיים סימן קלד), ואין אומרים על הכל רק בשבת ויו”ט משום ביטול מלאכה דעם, ותמוה אם מצד הדין מחוייבין לומר תפילה זו בכל עת, א”כ היכי אתו רבנן בתראי ומבטלי לה.

ד) ומה שנקט עוד שאסור לעשות אפילו מעשה קל בשעת אמירת ברכה, כמ”ש הט”ז ריש סי’ קצ”א והובא במ”ב שם, הנה במ”ב סי’ ס”ג סקי”ט כתב דמשמע בשו”ע שם שאפילו בשעת אמירת ברכות ק”ש שרי לעסוק במלאכה, ונשאר בצע”ג, והנה לכאורה אם יש כאן מחלוקת בין השו”ע לט”ז יש לילך אחר השו”ע, בפרט שרוב הברכות הם מדרבנן וספק דרבנן לקולא, וגם ברכות שחייב בהן מדאורייתא, מ”מ איסור עשיית מלאכה להט”ז א”י אם הוא דאורייתא, [אי לאו דס”ל דדרשא דודברת בם עשה אותם קבע דאסר לעשות מלאכה בק”ש (ברכות ט”ו) קאי גם על שאר ברכות וצ”ע מנ”ל], וכן המ”ב אח”ז סי’ ס”ו סקמ”ה נראה שסתם עוד כדברי השו”ע, ומ”מ כ”ז כתבתי רק בדרך קושיא ובירור דברים ולא להקל למעשה ח”ו.

{ויה”ר שיזכני השי”ת להבין דברי חכמים על בוריין, ויה”ר שיאריך מרן שליט”א ימים ושנים ויאיר לעמינו עוד עד ביאת משיח צדקינו.

}