עדות

שאלה

שלו' וברכה

איתא בש"ס בכמה מקומות הכלל "מים גנובים ימתקו" וגו'.

האם כלל זה נאמר בכל איסורי תורה או רק באיסורי עריות (שכן בכל המקומות בש"ס שהובא, הוא לענין איסורי עריות.

וכן גם יש ללמוד מהמשך הפס' "ולחם סתרים ינעם" וכמו שפרש"י בסנהדרין ע"ה.

ע"ש).

ויש לזה נפ"מ הלכתית, שבגמ' סנהדרין כ"ו: למדו מכלל זה שהחשוד לא נאמן להעיד על הדבר אף לאסור ע"ש, וא"כ נפ"מ אי לא נאמן רק באיסורי עריות וכבסוגיא שם, או אף בכל איסורין כמו איסורי אכילה וכדו'.

יישר כח גדול וחורף בריא

***

תשובה

כ"ה תשרי תשע"ז

הנה בגמ' בסנהדרין שם לא קאמר אלא דס"ד לומר כן, אבל למסקנא ל"א לזה, ומ"מ גם אם היה נראה דאמרינן כלל זה גם בשאר מקומות, אבל מה אעשה דבכל מקום שמצאתי לזה בדברי רז"ל לא נזכר פסוק זה אלא גבי איסור עריות, בסנהדרין כ"ו ב' איתא, וז"ל, אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר אמר רבא ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה לית לן בה פשיטא מהו דתימא הא עדיפא ליה דכתיב מים גנובים ימתקו וגו' קא משמע לן דכמה דקיימא הכי שכיחא ליה ע"כ.

ובשלהי נדרים דף צ"א ב' איתא וז"ל, ההוא נואף דעל לגבי דההיא אנתתא אתא גברא סליק נואף איתיב [בכלאי] בבא הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא אמר ליה ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא אמר רבא אינתתיה שריא אם איתיה דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהן פשיטא מהו דתימא איסורא עבד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתיה עלויה מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם קא משמע לן ע"כ.

ובס"פ בן סורר בסנהדרין ע"ה א' איתא וז"ל, דאמר רבי יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.

ובסוטה ז' א' איתא, לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר ואומר מים גנובים ימתקו וגו', וכ"ה בירושלמי פ"ק דסוטה ה"ג ובמדרש במ"ר פ' נשא פ"ט סי' ל"א.

ומה שהזכרתם מדברי רש"י, יעוי' עוד ג"כ בשכל טוב פרשת וישב פרק ל"ט ו' וז"ל, כי אם הלחם אשר הוא אוכל.

יש לומר כמשמעו ממש, אלא אמרו רבותינו לשון נקי הוא, כדכתיב ולחם סתרים ינעם (משלי ט יז), וכן חבירו מוכיח עליו, כי אם אותך באשר את אשתו (פסוק ט), לכך אוכל מלא ו' כתיב, לדרוש בו גבורי כח לשון אכילה ולשון ביאה, כשדרשינן ע"כ.

אמנם כתב ביד רמ"ה סנהדרין דף ע"ה א' חולק ע"ז, וז"ל, ולחם סתרים ינעם גבי דבר עבירה כתיב במשלי ודרך משל הוא ויש אומרים לחם סתרים כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לאו מילתא היא דהתם לאו איתתיה קאמר (דלא) [דהא] בלחם ממש קאי והכי קאמר ולא ידע אתי מאומה כלומר מתוך שהאמינני על ממונו לא ידע אתי מאומה אינו יודע מאומה מכל ממוניה כי אם הלחם אשר הוא אוכל כשאני נותן את הלחם לפניו יודע בלבו שיש לו לחם לאכול תדע דקראי מוכחי דהכי קאמר דכתיב מקמי הכי הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי ע"כ.

ומ"מ גם לפירושו נראה דקאי על עריות דהרי לשון הכתוב כך הוא (במשלי ט, יג-יח): (יג) אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה: (יד) וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת: (טו) לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם: (טז) מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ: (יז) מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם: (יח) וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ:

ואמנם במשלי היכן שנאמר זונה הוא משל לע"ז כמש"כ ברש"י ריש משלי, אבל מ"מ חזינן שקבלו חז"ל פסוק זה בעריות.

וכן נ"ל להוכיח מהתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קכ"ב) שכ' וז"ל, כדמסיק באלפס כל הגונב כאלו שופך דמים, ר"ל הרי גנב שבא במחתרת חשביה ליה תורה כאלו שופך דמים, ובע"ז כתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ושם בסתר שגנב, ומחביא פעולו וגילוי עריות הכל דרך גניבה הוא במסתרים, וכדכתיב מים גנובים ימתקו דדרשינן אאשת איש.

פי' דאין מונעין מהן ומאימתי מונין להן, תמצא בפי' באלפס קצת סותרים שם הדברים זה את זה עכ"ל.

ומבואר מדבריו שהעמידו פסוק זה על אשת איש.

והטעם שהעמידו כן, עי' ברפ"ב דחגיגה דגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ועריות אפילו שלא בפניו.

***

{לכבוד הגרע"מ סילבר שליט"א
הנה כתב הרמב"ם באגרת תחית המתים}: {וראינו כל הדרשות וההגדות אשר קבצן.

וידוע אצל כל אדם, שאין המבוקש מן החכמים ספור הדרשות והמעשים ההם הנפלאים בלשונם, כמו שידרשום הנשים בבית האבל קצתן לקצתן, אבל המבוקש מהם לבאר עניניהם עד שיאותו למושכל או יקרבו אליו}.

{וכתב עוד שם}:

{השתדלותנו והשתדלות כל איש מהיחידים חלוף השתדלות ההמון, שהמון אנשי התורה הנאהב שבדברים להם והערב לסכלותם שישימו התורה והשכל שני קצוות סותרים, ויוציאו כל דבר נבדל ומופרש מן המושכל ויאמרו שהוא מופת, ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע, לא במה שיסופר ממה שעבר, ולא במה שיראה מזמן העומד, ולא במה שיאמר שיארע לעתיד.

ואנחנו נשתדל לקבץ בין התורה והמושכל, וננהיג הדברים על סדר טבעי אפשר בכל זה, אלא מה שהתבאר בו שהוא מופת ולא יתכן לפרש כלל, אז נצטרך לומר שהוא מופת, עכל"ק}.

{והשאלה: כיצד באמת עלינו לפרש את הדברים, הרי ישנו מושג שאומר אין מקרא יוצא מידי פשוטו וכן מצינו שהתורה נדרשת דרך פרד"ס.

וכי אי אפשר לומר שהסיפורים המופלאים המובאים בחז"ל ארעו במציאות}?

{אשמח לקבל את תשובתכם}

(מהרה"ג יהודה שווארץ)

תשובה

בס"ד

‏ה' תמוז תשע"ו

לכבוד הג"ר יהודה שוארץ שליט"א

שלו' וברכה

הנה נחלקו בזה החכמים בכמה דורות, ועי' מה שכתב רשב"ם מסכת בבא בתרא דף עג ע"א וז"ל, אמר רבה אשתעו לי כו' - כל הני עובדי דקא חשיב משום מה רבו מעשיך ה' ומהן להודיע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא או לפרש מקראות האמורים בספר איוב המדברים בעופות גדולים ובהמות ודגים גדולים שכל שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד עכ"ל, ומבואר דס"ל שהמעשים הללו שהם תמוהים ביותר - אכן אירעו, ומסתמא כ"ש שאר מעשים המובנים יותר.

וכן כתב הריטב"א שם וז"ל, יש במעשיות שבפרק זה ענינים זרים לבני אדם לפי שלא הורגלו בהם והם דברים קרובים מאד להיודעים בטבעם כענין גודל הדגים שבים וגודל סערת גלי הים, ויש גם במעשיות אלו ענינים נרמזים שלא היו נראים להם במראית העין אלא במראה החלום, וזה כי כשהחכמים הולכים בים אוקיינוס ורואין שם נפלאות השם יתברך וגם שהם שם מתבודדים מחשבים בענינים נוראים ונפלאים ובעת השינה נראה להם כענין הרהוריהם ענינים נפלאים מורים על הענין, והגאונים כתבו כי כל היכא דאמרינן הכא לדידי חזי לי במראה החלום היה כשהיה מהלך בים אוקיינוס, ומפני שיש טופלי שקר מלגלגים על דברי רבותינו ז"ל נרמוז בקצת הענינים האלו קצת רמזיהם הקרובים יותר לפשט, וישמע חכם ויוסף לקח עכ"ל, ודעתו ג"כ כהרשב"ם.

וכן נראה קצת מדברי רבינו בחיי בראשית פרק א פסוק כא וז"ל, וחכמי הפלוסופים כתבו בספריהם שידעו מהם ארוכים חמש מאות פרסה, גם רבותינו חכמי התלמוד ספרו לנו הפלגות במס' ב"ב (עג א), והוא שהעיד רבה בר בר חנה ואמר: ההוא כוורא דסליק וניים וכו', וכאלה רבות, ופסוק מלא הוא: (תהלים קז, כג - כד) "יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה'" וגו' עכ"ל.

[וע"ע בחידושי גאונים על הע"י מ"ש לבאר הגמ' ע"פ המציאות, ויל"ע האם באמת כל הדברים שם בליקוטי גאונים יתכנו בפועל ע"פ המציאות].

ויעוי' ג"כ מה שכתב המהרש"א בחידושי אגדות שם וז"ל, אישתעו לי נחותי ימא האי גלא כו'.

אף כי באמת אין להכחיש פשטי הדברים כמ"ש יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים המה ראו מעשי ה' וגו' ותרומם גליו יעלו וגו' מ"מ יש כאן דברים בגו בענין צוציתא דנורא וטעם להצלת הספינה אלו השמות דנקט וכו' עכ"ל.

והנה באופן כללי, הרמב"ם ידוע שהיה לו דעה ייחודית ביחס להרבה מושגים שהם רגילים באגדות חז"ל, כמו רוחות ושדים וחלומות ומזלות וכשפים ואוב, וכל מה ששייך לכל מה שאינו טבע רגיל, והרמב"ם אזיל לשיטתו בהרבה מקומות, ולא רק במקום אחד או שנים, ואלמלא כתוב א"א לאמרו, מה שכתב עליו הגר"א שהפילוסופיא הארורה הטעתו, וגם בענין הפרדס הנזכר בדברי רז"ל כתב הרמב"ם מה שכתב, וכתב עליו הגר"א בביאורו לשו"ע יו"ד סי' רמ"ו שלא טייל בפרדס, ויש לציין מה שבני תימן קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם את סמכות הרמב"ם מחיי חיותו ועד היום [והיו אומרים בקדיש בחיי מרנא משה בן מיימון כמו שהעיד הרמב"ן], אבל מ"מ עניני הפילוסופיא והאמונה של הרמב"ם לא קבלו, [ועי' בספר נשמת חיים לה"ר מנשה בן ישראל מש"כ בזה, וע"ע בספר נשמת החלומות מה שליקט מ"מ בענין דעתו הזו של הרמב"ם, ובכתב עת 'אסיא' פג-פד תשס"ט עמ' 220 עד 231].

ומכיון שבדעת הרמב"ם כאן עסקינן, וכל התשובה סובבת כאן סביב דעת הרמב"ם, לכן אאריך בזה להביא מה שכתב בפירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י [ע"פ נוסח המתורגם בזמנינו] וז"ל, וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום נחלקו בהם בני אדם לשלש כתות.

הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם כפשטם ואינם מסבירים אותם כלל, ונעשו אצלם כל הנמנעות מחוייבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים, ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף על פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם כל שכן ליחידיהם היו נדהמים בכך ואומרים היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים, וכל שכן שימצאו חן בעיניו.

והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרה, ועושים תורת השם בהפך המכוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו אשר ישמעון את כל החוקים האלה וכו', והכת הזו דורשין מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה.

והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי יתן ושתקו כיון שאינם מבינים מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, או היה להם לומר אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו, אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות ברכות ופרק חלק וזולתם כפשוטם מלה במלה.

והכת השניה גם הם רבים והם אותם שראו דברי חכמים או שמעוהו והבינוהו כפשטו, וחשבו שאין כונת חכמים בכך אלא משמעות פשטי הדברים, ולכן זלזלו בו וגנוהו וחשבו למוזר מה שאינו מוזר, וילעיגו על דברי חכמים לעתים קרובות, וחושבים שהם יותר נבונים מהם ויותר זכי רעיון, ושהם עליהם השלום פתיים חסרי דעת סכלים בכל המציאות, ואינם משיגים שום דבר כלל, ורוב מי שנפל במחשבה זו אותם הטוענים שהם רופאים, וההוזים במשפטי המזלות, לפי שהם לפי דמיונם פקחים חכמים פילוסופים וכמה רחוקים הם מן האנושות אצל הפילוסופים האמתיים.

והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים, והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה שכבר נודעה חכמתם אצל החכמים.

ואלו הכשירו את עצמם במדעים עד שידעו איך כותבים את הדברים בענינים האלהיים וכיוצא בהם מן המדעים להמון ולחכמים, ויסגלו לעצמם את החלק המעשי של הפילוסופיא, כי אז היו מבינים אם החכמים חכמים או לאו, והיו מובנים להם עניני דבריהם.

והכת השלישית והם חי ה' מעטים מאד עד שאפשר לקרוא להם כת כמו שאפשר לומר על השמש מין, והם האנשים שנתבררה אצלם גדולת החכמים וטוב תבונתם במה שנמצא בכלל דבריהם דברים המראים על ענינים אמתיים מאד, ואף על פי שהם מעטים ומפוזרים בכמה מקומות בחבוריהם הרי הם מראים על שלמותם והשגתם את האמת.

וגם נתברר אצלם מניעת הנמנעות ומציאות מחוייב המציאות, וידעו שהם עליהם השלום לא דברו דברי הבאי, ונתברר אצלם שיש בדבריהם פשט וסוד, ושכל מה שאמרו מדברים שהם בלתי אפשריים אין דבריהם בכך אלא על דרך החידה והמשל, וכך הוא דרך החכמים הגדולים, ולפיכך פתח ספרו גדול החכמים ואמר להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם, וכבר ידוע אצל חכמי הלשון כי חידה הם הדברים שענינים בסודם ולא בפשטם וכמו שאמר אחודה נא לכם חידה וכו', לפי שדברי כל בעלי החכמה בדברים הנשגבים שהם התכלית אינם אלא בדרך חידה ומשל, ומדוע נתפלא על שחברו את החכמה בדרך משל ודמו אותם בדברים שפלים המוניים, והנך רואה החכם מכל אדם עשה כן ברוח הקדש כלומר שלמה במשלי בשיר השירים ומקצת קהלת, ומדוע יהא מוזר בעינינו לפרש את דבריהם ולהוציאם מפשטן כדי שיהא תואם את המושכל ומתאים לאמת ולכתבי הקדש, והרי הם עצמם מבארים פסוקי הכתובים ומוציאים אותם מפשוטם ועושים אותם משל והוא האמת, כפי שמצאנו שאמרו שזה שאמר הכתוב הוא הכה את שני אריאל מואב כולו משל, וכן מה שנ' הוא הכה את הארי בתוך הבור וכו' משל, ואמרו מי ישקיני מים ושאר מה שאירע כל זה משל.

וכן ספר איוב כולו אמר אחד מהם משל היה ולא ביאר לאיזה ענין נעשה המשל הזה.

וכן מתי יחזקאל אמר אחד מהם משל היה ורבים כאלה.

ואם אתה הקורא מאחת משתי הכתות הראשונות אל תעיין בדברי בשום דבר מן הענין הזה, כי לא יתאים לך ממנו מאומה, ולא עוד אלא שיזיק לך ותשנאהו, כי איך יתאימו מיני המזון קלי הכמות ממוצעי האיכות לאדם שכבר הורגל למיני המזון הרעים והכבדים, הלא רק יזיקוהו וישנאם, הנך רואה דבר אותם שהורגלו באכילת הבצלים והשומים והדגים על המן מה הוא ונפשנו קצה בלחם הקלקל.

ואם אתה מאנשי הכת השלישית, שכל זמן שיזדמן לך דבר מדבריהם ממה שהשכל מרחיקו תתעכב אצלו ותדע שהוא חידה ומשל ותשאר בטרדת הלב ואמוץ המחשבה בהבנתו, דואג למצוא דרך האמת ורעיון הצדק כמו שאמר למצוא דברי חפץ וכתוב יושר דברי אמת.

התבונן בדברי תשיג תועלת אם ירצה ה' יתעלה עכ"ל הרמב"ם.

מ"מ ענין זה של אין מקרא יוצא מידי פשוטו אינו שייך לאגדות רז"ל, וגם אם אין מקרא יוצא מידי פשוטו עדיין יתכן שדברי חז"ל הם משל, ובלאו הכי בהרבה פעמים פשוטו של המקרא עצמו הוא משל ולא פשט הנשים שבזה, עיין מורה נבוכים מש"ש, והיינו דגם כדי להבין המשל צריך חכמה בזה, ומ"ש אין מקרא וכו' הכונה ש'דרש' הוא נגד פשוטו מכיון שצריך לזה מידות שהתורה נדרשת בהן וא"א להבין הדרש מסברא, אבל לפרש שהוא משל אי"ז חסרון להחשיב דמקרא יוצא מידי פשוטו, וגם בכל מידי דעלמא שייך לפרש שהכוונה היתה לומר משל ולא לודאי (עי' עירובין נ"ג ב').

וכ"ז הוא בכלל פשוטו.

[ואגב לא אכלא שפתי להזכיר כאן ענין נפלא, והוא שהגר"א ז"ל סובר שגם במשנה יש ד' דרכים הנזכרים בזהר פרד"ס, דהיינו פשטין ראיות דרש וסוד, ופעמים ביאר המשנה על דרך פשטה אע"ג שבגמ' ביארו ענין זה באופ"א על דרך יותר דרש, וכן נראה בכ"מ דאע"ג שהלומדים משנה בלא גמ' נזכרו מבלי עולם היינו רק במורי הוראה מתוך משנתן, אבל בסתם מה שהם מפרשים המשנה שלא כפי הגמ' אי"ז חשוב ביטול תורה, וכמ"ש בסוטה כ"ב א', וז"ל, תנא התנאים מבלי עולם מבלי עולם ס"ד אמר רבינא שמורין הלכה מתוך משנתן תניא נמי הכי א"ר יהושע וכי מבלי עולם הן והלא מיישבי עולם הן שנאמר הליכות עולם לו אלא שמורין הלכה מתוך משנתן עכ"ל, ועי' רש"י סוטה שם, וברש"י ברכות ה' א' וברש"י ב"מ פ"ו א'].

ואגב אביא בזה עוד מה שכתב אבן עזרא איכה הקדמה וז"ל, אנשי אמת יבינו מדרשי קדמונינו הצדיקים, שהם נוסדים על קשט וביציקת מדע יצוקים, וכל דבריהם כזהב וככסף שבעתים מזוקקים, אכן מדרשיה אל דרכים רבים נחלקים מהם חידות וסודות ומשלים גבוהים עד שחקים ומהם להרויח לבות נלאות בפרקים עמוקים, ומהם לאמן נכשלים ולמלאת הריקים, על כן דמו לגופות טעמי הפסוקי', והמדרשים כמלבושים בגוף דבקים, מהם כמשי דקים ומהם עבים כשקים, ודרך הפשט הוא הגוף בדברים נבחרים ובחוקים, וכן אמרו שהמקרא כפשוטו והדברים עתיקים; ואני אברהם, בר מאיר מארץ מרחקים, הוצאתני מארץ ספרד חמת המציקי', וספרי אלו בגלותי היו בידי מחזיקים, ויורוני לבאר ספרים בטעמים מנופת מתוקים, וכן אפרש זאת המגלה אחרי הדקדוקים, ואיננה המגלה הנשרפת על יד יהויקים, כי לא נמצא שני דברי השם אשר הם בספר ירמיה חקוקים, וכן כתוב קח לך מגלת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים ועוד כתוב מדוע כתבת עליה לאמר בא יבא מלך בבל ותשחית את הארץ הזאת ואין במגלת ספר איכה זכר בבל ולא מלכה עכ"ל.

ואגב מ"ש יש עבים כשקים ו'לְאַמֵן הריקים' אי"ז לפי חכמת האמת שהכל דק והכל פלאות חכמה וסודות עמוקים כמו שקבלנו מהרב הקדוש האר"י ז"ל ושאר חכמים האמתיים, [וידוע שגם הא"ע הי"ל דעה ייחודית בהתייחסות למאמרי חז"ל אם כי מכיוון אחר].

אכן בעצם ענין זה שפעמים אגדות רז"ל מכוונים בדרך משל, זה אשכחן ג"כ לחכמים מחכמי האמת שכתבו כן, ויעוי' מה שכתב בחידושי אגדות למהר"ל בבא בתרא דף עג ע"א וז"ל, כבר בארנו פעמים הרבה כי כאשר דברו חכמים מן השעורים המופלגים כמו אלו אין הכוונה להם על השעור הנמדד במדה הגשמית, שדבר זה אינו, כי אין זה מענין חכמים לדבר מן המדה הגשמית.

אבל הכוונה בכל מקום על ענין בלתי גשמי.

וזה כי כאשר הגלים מיוחדים ברוממות וכו', ואח"ז כתב עוד וז"ל, ואין כל הדברים בשעור הגשמי כי מה שאמר שאמרו נחותי ימא היינו היורדים לים מצד צורת האדם המופשטת, ודבר זה בארנו פעמים הרבה כי זהו ענין החכמים לדבר מצד הצורה המופשטת שכך הוא מצד עצם צורת הים שיש לו התרוממות היותר גדול עד שהכוכב הקטון אין מתיחס אליו כמו שהוא מתיחס אל הארץ עכ"ל.

עוד אביא כאן מה שכתב השל"ה (כללי התלמוד יז כלל דרושים ואגדות אות שצד), וז"ל, בשלטי הגבורים בפרק קמא דעבודה זרה (ו' ע"א מדפי הרי"ף), מביא לשון ריא"ז, מה שכתב בענין דרושים ואגדות, וזה לשונו: דע והבן, כי המדרשים הן על שלשה דרכים.

יש מהן שהן דרך גוזמא, כמו שאמרו בפרק גיד הנשה (חולין צ ב), דברה תורה בלשון הבאי, דברו נביאים בלשון הבאי, דברו חכמים בלשון הבאי, כענין 'ערים גדלת ובצורת בשמים' (דברים א, כח), וכן 'ותבקע הארץ לקולם', וכיוצא בהן.

ויש מהן רבים, כדברי רבה בר בר חנה בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא עג א - עד א) שהן דרך גוזמא, שדרך בני אדם לדבר כן.

ויש מן (הדרשות) [המדרשים] שהן על דרך מעשה ניסים, שמראה הקדוש ברוך הוא כחו, ומראה להם מעשים נוראים ומתמיהים, כמו שנאמר בדניאל (י, ז) 'וראיתי אני [לבדי] את המראה' כו'.

וכן יונה בן אמתי שבלעו הדג והקיאו (יונה ב, א - יא), ורבים כיוצא בהן.

וכאלה ימצאו רבים בדברי החכמים, כמו שאמרו בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא נח א), על רבי בנאה שהיה מציין המערות, וכל הענין האמור שם.

ועוד אומר שם, שהיה מגושא אחד שהיה חוטט מערות המתים, וכל אותן העניינים מעשה ניסים, כמו שהיו נעשין ונגלין לנביאים שאין כן לשאר בני אדם.

ויש מאלה רבים (במעשיו) [כמעשים] של רבה בר בר חנה שהם דברים מותמהים, שהיה מראה השם יתברך לחסידיו המאמינים בו בלב שלם.

ויש מן המדרשים שכוונת חכמים בהם לדרוש המקרא בכל ענין שיכולין לדרוש, וסמכו על מה שכתוב (תהלים סב, יב) אחת דבר אלהים שתים זו שמענו.

וכן מה שנאמר (ירמיה כג, כט) 'הלא כה דברי כאש' כו', ולמדו מזה שמקרא אחד יוצא לכמה טעמים, כמו שאמרו בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לד א).

ואל תתמה על זה, הלא תראה רוב פעמים אפילו הדיוט אחד מדבר דבריו מורכבין שיש להם שתי פנים, וכל שכן דברי חכמה שנאמרו ברוח הקודש.

ועל דרך זה דורשין החכמים המקרא בכל ענין שיכולים לדורשו, ואמרו (שבת סג א) אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שהוא העיקר.

וכל המדרשים הנדרשים בו, יש מהן שהוא עיקר קרוב לפשט, ויש מהן שיש בו רמז כמעט.

הלא תראה מה שדרש אחד מן החכמים בפרק קמא דתענית (ה ב) שאמר, יעקב אבינו לא מת, והשיב לו חכם אחד, וכי בחנם הספידוהו הספדנים וחנטו החונטים וקברו הקוברים.

והשיב לו, מקרא אני דורש.

כלומר, גם אני יודע שמת, אלא אני מתכוון לדרוש את המקרא בכל ענין שראוי לדרוש, ואם אי אפשר להיות המדרש כמשמעו, יש בו רמז שיש לומר לא מת, כמו שאמרו (ברכות יח א) צדיקים אפילו במיתתן הן חיים, לפי ששמם וזכרם ומעשיהם קיימים לעולם.

וכזה תמצא בפרק במה מדליקין (שבת ל ב), שהיה הדרשן דורש, עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת וכו', והודיע לו שיש לך לפרש המדרש בענין הקרוב לו, ובא אותו הכתוב ללמד שעתיד הבורא לחדש טובה גדולה בעולם, וכיוצא בזה אומר שם גם מדרשים אחרים.

ועוד אמרו בתלמוד ארץ ישראל (ירושלמי) בפרק שביעי דנזיר (הלכה ב'), וכי המדרשות אמנה הם, דרוש וקבל שכר.

הא לך הדבר מבואר שלא אמרו חכמים המדרשים על דרך אמונה ועיקר, אלא להרבות טעמא למקרא ולדרשו בכל פנים, (ו)אולי יש בהן רמז.

והמלגלג על דבריהם, עליו נאמר (דברי הימים - ב לו, טז) 'ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ומתעתעים בנביאיו', ובכמה מקומות נענשו על שהיו מלגלגים על דברי החכמים, עד כאן לשון השל"ה בשם שלטי הגבורים, וע"ע אח"ז שם באות י"ח מ"ש לבאר מדברי רבב"ח.

וע"ע במאמר הרמח"ל על האגדות מה שכתב באורך בענין זה, וע"ע במאמר הגר"א לאגדות רבב"ח.

וע"ע מה שכתב שו"ת אפרקסתא דעניא חלק ג - יורה דעה סימן קצז.

ועי' ברשב"א בביאורי אגדות רפ"ט דברכות ובמהרש"א שם והוא אזיל לשיטתיה שהובאה לעיל, ומאידך גיסא במעשה איש הובא עדות הסותרת לזה, שלא רצה החזו"א לשתות מיין של מי שאומר שאינו כפשוטו, ואפשר דדבר מינות ראה החזו"א באותו הבחור, ויש לציין דגם הרשב"א מסכים שמי שאומר שאברהם ושרה משל היו כדברים שביסודי התורה הוא כופר כמ"ש בתשובות הרשב"א.

והארכתי הרבה כעת יותר מדרכי, מפני שהדברים באמת ארוכים מאוד, ולולא שאין פנאי להאריך בזה בודאי היה אפשר לסדר חיבור נפרד מזה מלשונות המפרשים ז"ל ראשונים ואחרונים, אבל כמדומה שלעת עתה די בזה.

שאלה

שלום וברכה

ויישר כח גדול

שאלה: ע"ז ב.

"כל מצות שישראל עושין בעולם הזה, באות ומעידות להם לעוה"ב, שנאמר: יתנו עידיהם ויצדקו", וצ"ב למה צריך שיעידו הרי הקב"ה יודע הכל.

שאלה: שם: כט: "ההולכין לתרפות - אסור לשאת ולתת עמהן", ופרש"י לתרפות - לטעות עבודת כוכבים למרחוק.

צ"ע מנה ליה לרש"י שמיירי אף להולכים למרחוק ומהיכן דייק זה מגמ', דילמא ההולכים למרחוק שרי.

שאלה: שם: ג.

"אמר להם הקדוש ברוך הוא: מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה, יבא נמרוד וכו'", וצ"ע איך יעידו הרי עכו"ם פסול לעדות.

שאלה: שם: כתב רש"י שאברהם בן נח הוא שלא היה בשעת מתן תורה, האם לפי"ז אאע"ה לא למד תורה אלא שבע מצוות ותו לא.

שאלה: האם המצוה לחתן יתומים זה יותר גדול ממצוות תלמוד תורה.

שאלה: ראית מספרים על הרב מבריסק זיע"א ששאלוהו מדוע אינו נוהג לעשות דבר מסוים שמוזכר בגמ', ואמר להם "זה לא כתוב ברמב"ם" וצ"ב וכי רק מה שכתוב ברמב"ם צריך לעשות והרי זה כתוב בגמ'.

שאלה: רש"י ויקהל במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות, וכו' וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך (ל"ח, ח'), וצ"ב איך הסתכל במראה הרי בשו"ע יו"ד סי' קנו סעיף ב' כתוב אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר.

בתודה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

שלום וברכה

וכט"ס

להלן התשובות לשאלותיך

שאלה: ע"ז ב.

"כל מצות שישראל עושין בעולם הזה, באות ומעידות להם לעוה"ב, שנאמר: יתנו עידיהם ויצדקו", וצ"ב למה צריך שיעידו הרי הקב"ה יודע הכל.

תשובה: יעידו כנגד אומות העולם.

שאלה: שם: כט: "ההולכין לתרפות - אסור לשאת ולתת עמהן", ופרש"י לתרפות - לטעות עבודת כוכבים למרחוק.

צ"ע מנא ליה לרש"י שמיירי אף להולכים למרחוק ומהיכן דייק זה מגמ', דילמא ההולכים למרחוק שרי.

תשובה: ראה פרישה יו"ד סי' קמח ס"ק יח מה שכתב בזה.

שאלה: שם: ג.

"אמר להם הקדוש ברוך הוא: מכם יבאו ויעידו בהן בישראל שקיימו את התורה כולה, יבא נמרוד וכו'", וצ"ע איך יעידו הרי עכו"ם פסול לעדות.

תשובה: יעידו בשביל אומות העולם עצמם שהם מכחישים, ומהם יבואו ויעידו להם שאינם דוברים נכון, ולצורך כך מספיק הדבר, כי אין הקב"ה צריך עדות.

שאלה: שם: כתב רש"י שאברהם בן נח הוא שלא היה בשעת מתן תורה, האם לפי"ז אאע"ה לא למד תורה אלא שבע מצוות ותו לא.

תשובה: למד וקיים הכל כאינו מצווה ועושה [עי' קידושין פב ע"ב, יומא כח ע"ב].

שאלה: האם המצוה לחתן יתומים זה יותר גדול ממצוות תלמוד תורה.

תשובה: אין דבר כלימוד התורה כמ"ש בירושלמי פ"ק דפאה, אמנם בפועל לפעמים לחתן יתומים קודם לזה משום שהוא הכרחי, והכל לפי הענין לפי ראות עיני המורה.

שאלה: ראיתי מספרים על הרב מבריסק זיע"א ששאלוהו מדוע אינו נוהג לעשות דבר מסוים שמוזכר בגמ', ואמר להם "זה לא כתוב ברמב"ם" וצ"ב וכי רק מה שכתוב ברמב"ם צריך לעשות והרי זה כתוב בגמ'.

תשובה: א"א לסמוך על מעשה'לך כמו שכתב בחריפות גדולה הקה"י באגרתו הנדפסת בארחות רבינו, ועי"ש כל מה שכתב ונוגע לענינינו.

ומ"מ נניח שמעשה זה קרה אפשר לפרשו בכמה אפשרויות, ולדוגמא: א, שהתחמק והוא לא רצה לספר הטעם האמיתי, ב, על דברים מסויימים שייך לומר שאם הרמב"ם לא פסק הי' לו ראי' מסוגי' אחרת שאין הלכה כן.

שאלה: רש"י ויקהל במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות, וכו' וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך (ל"ח, ח'), וצ"ב איך הסתכל במראה הרי בשו"ע יו"ד סי' קנו סעיף ב' כתוב אסור לאיש להסתכל במראה, משום לא ילבש גבר.

תשובה: היא היתה רואה את פרצופה ופרצוף בעלה ביחד, ובעלה לא נאמר שהיה רואה, א"נ רק קודם מתן תורה, א"נ הי' מקום שנהגו גם גברים להסתכל ואכמ"ל בדין זה כאן.

***

{יום ו' עש"ק פ' וישב כ"ב כסלו ע"ו
לרבא דעמיה מדברנא דרומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה"ג שליט"א
רציתי לבוא בזה בכמה דברים שבעניי לא זכיתי להבין, מפסקי ההלכות בסו"ס ארחות יושר ערך תפילה, ובעצם הדברים שם הם תועלת גדולה ועצומה, שכמ"פ מצינו אנשים עוברין על הלכות גדולות והלכות קבועות, ואין דורש ואין מבקש וכו', ותורה היא וללמוד אני צריך, ואם יאיר עיני רבינו שליט"א להבין דבריו, דהנה משמע מן הדברים שם שהכל חיוב גמור, ואנשים מזלזלין בזה מפאת חוסר ידיעה }

והנה מתחילה יש להבין כאן באופן כללי, שכמה מן הדברים תליין בפלוגתא, ומעיקר הדין לכאורה הו"ל למימר בשל סופרים הלך אחר המיקל, וכ"ש ספק מנהג להקל, או אפי' ספק הידור או הנהגה טובה, כמו מ"ש שם מרן שליט"א על לעמוד בישתבח, שהרי אינו מצד הדין כמ"ש במ"ב, והגר"א (מעשה רב) סובר דמותר לישב, א"כ מי שיושב יש לו על מי לסמוך, וכמו מ"ש עוד מרן שליט"א באות י' לעמוד בפ' התמיד, דפלוגתא היא כמ"ש המ"ב, ואטו למאן דמחייב לעמוד אם לא עמד מחזירין אותו, ושמא כונת מרן שליט"א דוקא בציבור כמ"ש, ור"ל כשכולן עומדין דהו"ל יושב בין העומדין, אבל יראתי לפרש כן בדברי מרן שליט"א, שכן מעולם לא מצאתי שינהגו כך וצ"ע.

וכן מ"ש על אמירת התפילה שקודם התפילה באות ח' ועוד, שדעת מרן שליט"א דלא כהבה"ל בזה בפי' לירושלמי, וכן משמעות הירושלמי והמפרשים, וגם עד הבה"ל לא מצינו דאשתמיט חד מן הפוסקים להזכיר הלכה זו, א"כ מי שאינו אומר לכאורה יש לו על מי לסמוך, וכמדומה שכך מנהג העולם שלא לומר.

וכן יש דברים שהם מנהג נאה שיש מי שנהג בו, ורובא דעלמא לא נהגו בזה, וכמו מ"ש למשמש בתפילין בעוטר ישראל, דבגמ' ברכות ס' ב' משמע נמי שלא נהגו בזה.

א) מש"כ שם אות ו' אין שום היתר לדלג פסוקי דזמרא וכו', לא זכיתי להבין דהנה מקור פסוקי דזמרא הוא בשבת קי"ח ב' אמר רבי יוסי יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ומסקינן בפסוקי דזמרא, ולא נזכר שם חיוב אלא מידת חסידות, דאטו כל מה שנזכר שם הוא חיוב כמ"ש על יהא חלקי ממתי בדרך מצוה ושם על שבת בציפורי וכו', וכמ"ש המפרשים על עוד דברים שם שאינם חיוב, וכל הראשונים העתיקו הגמ' הנ"ל, וכן הרמב"ם כתב ושבחו חכמים וכו', ומבואר שמעולם לא היה חיוב כזה.

והנה מ"ס באמת הזכיר עניין פסוד"ז, אבל המ"ס מהאחרונים נתחברה ולא הוזכרו בתלמוד, כמ"ש הרא"ש בהל' ס"ת סי' י"ג, והביאו מרן שליט"א בהקדמת מס' ס"ת, וא"כ זהו היפך שיטת הש"ס, והיכן מצינו להכריע כהמ"ס היפך משיטת הש"ס.

ועוד מצינו כמדומה בתשוה"ג שערי תשובה שפי' הא דבעינן לומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום, שמא לא יאמר אפי' פ"א, וכ"כ להדיא התי"ט בפירושו על הרא"ש ועו"פ.

ומבואר שלא היה זה בתורת חיוב של פסוד"ז, דאטו נתקן שיאמר ג"פ ק"ש בכל יום שמא ישכח [ומ"ש הרמ"א בהג"ה באו"ח סו"ס מ"ו, אינו שייך לענינינו], דדוקא תהלה לדוד כיון שאינו מוטל עליו חיישי' שישכח, ונהי דנהגו בזה אבל מנ"ל דבאמת לא נהגו בתורת חובה שלא לדלג.

ואגב אורחן שהבאנו דברי המ"ס, יש לתמוה עמ"ש המ"ב בשם המ"א ד'ויברך דוד' עדיפא מהודו, דהרי במ"ס נזכר הודו ולא נזכר ויברך דוד, ומ"מ חזינן ג"כ דהפוסקים לא אזלו לגמרי בתר המ"ס, וצ"ע.

ב) באות ז' כתב, המאחר בתפילה ואין מסיק להגיע עם הציבור ממש מבטל בידים תפילת ותיקין וכו', צ"ע דהנה דעת החזו"א היתה שא"צ לדקדק בזמן התחלת השמנ"ע בהנה"ח ממש, כידוע, וכמ"ש ר"ש דבלצקי משמו בס' יראו עינינו, וכ"כ בתשובות הרמב"ם מהדורת מקיצי נרדמים, ונהי דרוה"פ לא ס"ל הכי, מ"מ יש לו על מי לסמוך { עיין בספר 'אלא' שהביא כן גם בשם מרן שליט"א.

}.

ובפרט בזמנינו דהא קא חזינן שכמה חשבונות של נה"ח יש, ואין הכרע גמור בזה בין הפוסקים, וכן החזו"א לא הכריע בזה כמו שאמר מרן שליט"א [מצאתי בלוח עתים לבינה], וא"כ אם אינו עושה לפי חשבון זה, יעשה לפי חשבון אחר וסלקא ליה, אם אינו ממתין מדי.

ומתחילה רציתי לפרש בלשון מרן שליט"א דאין הכונה שממתין משהו בלבד, אלא שממתין טובא ועוברת השעה, וע"ז קאמר שאינו מתפלל כדין עם הנה"ח, אלא שלא עלה בידי לפרש כן בלשון 'ממש'.

והנה בהמשך הדברים כתב מרן שליט"א מבטל בידים מצות ותיקין ותפילה בציבור וכו', וג"ז לא זכיתי להבין, דלפי הנ"ל שיכול לקיים בזה עדיין תפילה כותיקין עכ"פ להנך דעות, א"כ הו"ל כשעה עוברת דשרי כמ"ש בש"ע סי' ק"ט ס"א.

ג) באות ל"ו, כל הפסוקים והתפילות שאומרים בשעת הוצאת ס"ת והכנסתה והגבהתה יש לו יסוד בש"ס ופוסקים (ועי' מס"ס פי"ד) וח"ו לזלזל בזה עכ"ל, ולא הבנתי דהרי המ"ס לא נזכרה בתלמוד שבימי אחרונים נתחברה, כמ"ש הרא"ש הל' ס"ת סי' י"ג כנ"ל, וא"כ המ"ס הוא פסקי הלכות מאחר הש"ס.

ואכן בש"ס גופיה בסוטה ל"ט ב' גרסי', ואמר רבי תנחום אמר רבי יהושע בן לוי אין הצבור רשאין לצאת עד שינטל ספר תורה ויניח במקומו ושמואל אמר עד שיצא ולא פליגי הא דאיכא פיתחא אחרינא הא דליכא פיתחא אחרינא אמר רבא בר אהינא אסברה לי אחרי ה' אלהיכם תלכו ע"כ.

ומבואר מדברי הגמ' שלא היה חיוב לומר אילו דברים בשעת הוצאת ס"ת, דאי איתא שהיה צד חיוב כזה א"כ תיפוק ליה שמחוייב לומר הפסוקים, ואיזה היתר יהא לצאת לפני שאומר הפסוקים, הרי בכל גוני שיהיה זהו שלא כדין, ועכ"פ הו"ל להגמ' להזכיר זה.

והנה כתבו התוס' במגילה דף לב ע"א, נהגו לומר כשמוציאין ספר תורה הני פסוקי דרחמי תורת ה' תמימה עדות ה' נאמנה פקודי ה' ישרים מצות ה' ברה לפי שמתן שכרם בצדם ואחר כך אומר גדלו שיש בו שש תיבות כנגד ששה צעדים של נושאי הארון (שמואל ב ו) ומ' תיבות יש בתורת ה' תמימה כנגד המ' יום שבהם ניתנה התורה עכ"ל, ולא הזכירו אלא מנהג, וגם לא הזכירו יותר מפסוקים הללו, מכלל שלא חשו למסכת סופרים.

עוד יש להעיר מדברי הלבוש שכתב בענין תפילת 'על הכל' הנזכרת במסכת סופרים שאין אומרים אותה בחול משום ביטול מלאכה דעם, וז"ל (אורח חיים סימן קלד), ואין אומרים על הכל רק בשבת ויו"ט משום ביטול מלאכה דעם, ותמוה אם מצד הדין מחוייבין לומר תפילה זו בכל עת, א"כ היכי אתו רבנן בתראי ומבטלי לה.

ד) ומה שנקט עוד שאסור לעשות אפילו מעשה קל בשעת אמירת ברכה, כמ"ש הט"ז ריש סי' קצ"א והובא במ"ב שם, הנה במ"ב סי' ס"ג סקי"ט כתב דמשמע בשו"ע שם שאפילו בשעת אמירת ברכות ק"ש שרי לעסוק במלאכה, ונשאר בצע"ג, והנה לכאורה אם יש כאן מחלוקת בין השו"ע לט"ז יש לילך אחר השו"ע, בפרט שרוב הברכות הם מדרבנן וספק דרבנן לקולא, וגם ברכות שחייב בהן מדאורייתא, מ"מ איסור עשיית מלאכה להט"ז א"י אם הוא דאורייתא, [אי לאו דס"ל דדרשא דודברת בם עשה אותם קבע דאסר לעשות מלאכה בק"ש (ברכות ט"ו) קאי גם על שאר ברכות וצ"ע מנ"ל], וכן המ"ב אח"ז סי' ס"ו סקמ"ה נראה שסתם עוד כדברי השו"ע, ומ"מ כ"ז כתבתי רק בדרך קושיא ובירור דברים ולא להקל למעשה ח"ו.

{ויה"ר שיזכני השי"ת להבין דברי חכמים על בוריין, ויה"ר שיאריך מרן שליט"א ימים ושנים ויאיר לעמינו עוד עד ביאת משיח צדקינו.

}

לכבוד מזכה הרבים הרב זיסקינד שליט"א

שלום רב

‏יום שישי ה' אייר תשע"ו

אבוא בזה כעת שוב על שאלותיו הנפלאות בעזהי"ת.

הערה בסדר הפסוקים

א) מה ששאל בזה"ל, יש להבין מדוע בכהן הדיוט דמותר לו להטמא לקרובים הקדים אמו לאביו (בפסו' ב) כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו', ואילו בכהן גדול דאסור לו להטמא אף לא לקרובים הקדים אביו לאמו, (בפסו' יא) 'ועל כל נפשת מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא', ומה טעם שדייקה התורה לכתוב כן.

ז"ל פירוש הרא"ש על התורה פרשת אמור (כ"א ב') כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו וגבי כ"ג כתי' ועל כל נפשות מת לא יבוא לאמו ולאביו לא יטמא וא"ת מאי שנא דגבי כהן גדול כתיב ועל כל נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לא יטמא ומאי שנא דגבי כהן הדיוט הקדים לאמו קודם אביו וי"ל דה"פ דבתחלה גבי כהן הדיוט כתיב לא יטמא כי אם לשארו לא מבעייא לאמו שהיא ודאית שיצא מבטנה ואיכא סהדי ודאי שיטמא אלא אפי' אביו שהוא ספק דשמא זינתה אפ"ה יטמא שאין קדושתו רבה וגבי כ"ג אמ' לא יבא לא מיבעייא לאביו שהוא ספק שלא יבא ליטמא אלא אפי' אמו שהיא ודאית לא יבא וניחא עכ"ל.

וגם הראב"ע עמד בזה, ונביא בזה מ"ש התולדות יצחק פרשת אמור (שם ב - ג) כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו.

יש בזה ספק, והוא שהיה ראוי להזכיר בתחלה אב ואחר כן אם, ויאמר לאביו ולאמו, וכתב רבי אברהם כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב, ולכן הזכיר בתחלה מיתת האם לפי שהיא תמות קודם ואחר כך מיתת האב, ויש להקשות עליו, אם כן למה בכהן גדול האב קודם האם, שאמר [פסוק יא] ועל כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו ולא יטמא, ונוכל להשיב לדעתו שאחר שהפסוק הודיענו חידוש אחד פעם אחת, חזר אחר כן לטבעו ולמה שהוא ראוי.

ונראה להתיר זה הספק שכראוי עשה בהזכירו האם בתחלה, לפי שאמר כי אם לשארו והיא אשתו, לכן סמך לה אמו שהיא נקבה, ונוכל לומר שהטעם שהזכיר האם ואחר כך האב, לומר יטמא כהן הדיוט לאם, ולא די לאם שהיא ודאי אמו שנולד בפני עדים, אבל גם לאב שאין עדות ברור שהוא אביו, ומי יודע כן אלא בחזקה עם היות שהוא בן יטמא לאב, ובכהן גדול החידוש בהיפך, לא די לאביו שהוא ספק אם הוא אביו, ולא ידענו זה אלא בחזקה שלא יטמא לו, אבל גם לאם שהיא אמו בעדים ברורים, שראו כן בשעה שנולד לא יטמא עכ"ל.

כל גרושה תיפו"ל שהיא זונה

ב) מה שהקשה בזה"ל, גיטין דף צ ע"א בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר.

ולכאו' קשה א"כ לדעת בית שמאי למה צריך פסוק מיוחד לאסור גרושה לכהן, הלא אסורה כבר מצד שהיא זונה.

י"ל דאפילו אם עבר וגירש בלא שהיה מותר לו לגרש חל (כ"ה הפשטות, ועיין שו"ת מהר"ם לובלין ובילקוט מפרשים גיטין צ'), ובכה"ג אסור מצד גרושה.

ובספר דעה"ד (גיטין דף צ ע"א) הביא דעות המפרשים בזה וז"ל: כתבו הפוסקים, ראה בנוב"י (מהדו"ת אבהע"ז סי' קכ"ט) וכן הביא בחת"ס לגיטין (כאן) בשם תשו' מהר"ם מלובלין שהביא מהלבוש ע"ש (וכן הביא בשמו בהקדמת אור חדש על קדושין (אות ו) ע"ש באריכות).

וכן נפסק להלכה בשו"ע (אבהע"ז סי' קי"ט) דהמחלוקת היא לגבי לגרשה בע"כ.

אבל מרצונה יכול לגרשה בכל אופן ע"ש.

וראה בשדי חמד (מערכת הג' אות ט"ז וי"ז) ע"ש מש"כ בזה.

ויש להוכיח להדיא דלב"ש אפשר לגרש גם בלא ערות דבר, דהרי ב"ש ס"ל (בכתובות פ"ה מ"ו) המדיר את אשתו מתשמיש וכו' ב"ש אומרים שתי שבתות וכו', ויותר מב' שבתות לב"ש יוציא ויתן כתובה, הרי דאפי' בלא ערות דבר יש אפשרות גרושין לב"ש ודו"ק.

וכתב בספר זכור לאברהם - תשנ"ו (עמ' רס"ח) בשם הג"ר יוסף חיים ילוז זצ"ל בשם הרשב"א דלכן אין מברכים על מצוות גרושין שהיא מ"ע כיון שיש גרושין שהם עבירה כגון שלא מצא בה ערות דבר עכ"ד.

(וי"ל אולי דגם אם מגרש מחמת ערות דבר שפיר שייך הטעם הנ"ל, דהרי גם כה"ג חשיב שהגרושין באו ע"י עבירה של ערות דבר, ושפיר אין ברכה ממ"נ ודו"ק היטב).

א"נ באופן שהבעל גירש אחר שאדם המהימן ליה כבי תרי אמר לו שזינתה, שבכה"ג צריך לגרש כמ"ש בקידושין ס"ו א', ומ"מ א"א להלקות בב"ד על כך את הכהן עד שתהיה ודאי זונה, וגם הכהן עצמו אפשר דלדידיה אין העד מהימן כבי תרי ולא אכפ"ל אם הבעל מאמינו.

א"נ י"ל באופן ג' דגם אם לא אשכחן שום דבר בזה מ"מ התורה אסרה גרושה זונה לעבור עליה בב' לאוין [וגם אם אין אחע"א, מ"מ איסורא איכא לקוברו בין רשעים גמורין].

אחר שכתבתי התירוצים הנ"ל, ראיתי עוד שהקשה החיד"א בספרו פני דוד (פר' אמור), לדעת בית שמאי למה צריך פסוק מיוחד לאסור גרושה לכהן, הלא אסורה כבר מצד שהיא זונה.

ותירץ, דאף לבית שמאי כל היוצא למלחמה היה כותב גט כריתות לאשתו, שמא ימות במלחמה ללא עדים ותשאר עגונה, על גרושה כזאת שלא נמצא בה כל ערות דבר דברה תורה עכ"ד.

[ויש לדון ג"כ אליבא דב"ש אם באמת ס"ל דבכה"ג חשיבא זונה, די"ל דס"ל כר"א דלא ס"ל הכי, דהא ר"א שמותי הוא מב"ש, וא"כ איצטריך קרא ג"כ למיסר א"א].