סוכה

יום חמישי כ”ג אדר א’ תשע”ו

לכבוד הרב יהודה שורץ עורך גליון דברים משמחים וערבים וגליון הידעת שליט”א

{ע”ד מה שכתב כת”ר וז”ל, בירושלמי (סוכה פ”ד ה”ו) איתא: “משחרב בית המקדש פסק יין קרוש, ופסקה זכוכית לבנה, ומהו זכוכית לבנה, שהיתה “מתקפלת”.

וכן איתא במדרש (איכה רבה פ”ד ד).

ובפירוש המהרז”ו ביאר מהותה הנפלאה של זכוכית לבנה זו.

“זכוכית לבנה שהיתה מתקפלת כמו הלבנה בשמים, שמתקטנת מעצמה ומתגדלת מעצמה, כך היו כלי זכוכית טובים כשהיו אוחזים אותם בכף ידם היו מתקפלים ומתקטנים, וכשהיו פותחים היד היו חוזרים לאיתנם מעצמם.

והיו באים מצור (כמו שכתב ב’חיבת ירושלים’ מאמר חוף הים י”ח).

מעשה שקרא שר אחד ליהודים חשובי העיר ואמר שיראה להם דבר חידוש, והוציא מבית גנזיו כוס של זכוכית, והיה כתוב עליו ‘זה הכוס שלח חירם מלך צור לשלמה בן דוד מלך ירושלים’, והפלא היה שנכנס לתוך כף יד הסגור כמו חתיכת עיסה, ובפתיחת היד עמד בשלימות כמקודם” עכ”ל.

}

ויש להוסיף ע”ז, דלפי זה מיושבת קושית התוס’ שהקשו בכ”מ היאך מצינו שהיה זכוכית לבנה אחר בהמ”ק (עיין בר”פ אין עומדין), אע”ג דמשחרב בהמ”ק בטלה זכוכית לבנה, וע”ז יש לתרץ דדוקא המין הזה בטל, אבל סתם זכוכית לבנה לא בטל.

בס”ד

שלו’ רב לכבוד הגרע”מ סילבר שליט”א,

ביום יום רביעי ח”י אלול הוא יום הלולת המהר”ל מפראג זיע”א?

האם הרב יכול לכתוב בשם הצדיק דבר תורה על ענייני פרשת השבוע או על ענייני התשובה או על ענייני הימים הנוראים הבעל”ט?

לתשובת כבוד הרב, אודה מקרב ליבי,

מיד’ הקט’ אהרון

***

תשובה

לכבוד הר”ר אהרון

שלום רב

לבקשתך אביא בזה מאמר בזאת מדברי המהר”ל:

א) בגור אריה שמות י”ט וז”ל, כי נראה לי כל הדרשות שדרשו חכמים כלם הם מן התורה, ולא שהם גוף התורה, רק הם יוצאים מן התורה.

דמיון זה, הבנאי בונה בית והשלימו, והניח מקום להעמיד שם דברים הצריכים אל הבית.

ובא אחר כך חכם אחד ומתבונן בבית למה בנה הבית בצורה זאת, רק להוסיף דבר זה, ועוד בנאו בצורה זאת – להוסיף דבר זה.

הנה כל התוספות הוסיף האיש החכם, אבל הוא לקח אותם מבנין הבית.

ובשביל זה כאשר הוסיף אותו החכם אותן הדברים – בשביל זה לא יאמר שהם מבנין הבית, רק מה שהוסיף החכם בהתבוננות הבית.

ולפעמים החכם מבאר ומפרש איזה דבר נקרא בית ואיזה חדר, ואין זה תוספת, רק פירוש וביאור.

כך הוא התורה, ניתנה בלא תוספות ובלא מגרעת, והניחה מקום לחכמים לבנות, והם הרמזים בתורה.

ומכל מקום מאחר שלא כתב זה בפירוש, כאילו אמרה תורה אתם החכמים יש לכם במקום הזה להוסיף, והוא דעתכם, אבל אין כל כך דבר פשוט [ו]הכרחי כמו דעת בתורה, שזה החלוק בין הדברים שהם אסמכתא, שאין כל כך הכרחי, כמו דברי תורה {בעיקר גדר אסמכתא של חז”ל נחלקו הראשונים; הרמב”ם והכוזרי הוריטב”א, ואכמ”ל.

} .

אך עתה עמדו דרשנים דורשים דברים אשר לא כן, כל העולה על רוחם ודעתם, ואין ספק אלי שהתורה חוגרת שק עליהם לפרש התורה כרצונם, וזהו מעשה האומות שמפרשים כרצונם, ובזה האמת נעדרת תחת אשר נקראת “תורת אמת” (מלאכי ב, ו) עכ”ל.

ב) עוד דבר נאה אביא בזה, בענין הארורים שבפרשת השבוע, כתב ברש”י דברים כ”ז כ”ד וז”ל, ראיתי ביסודו של רבי משה הדרשן י”א ארורים יש כאן כנגד י”א שבטים וכנגד שמעון לא כתב ארור לפי שלא היה בלבו לברכו לפני מותו כשברך שאר השבטים לכך לא רצה לקללו ע”כ.

וכתב המהר”ל בספר גור אריה שם דבר נפלא, וז”ל, ולי נראה מספר י”א יש בו ארור, לפי שהקללה במעוט, והברכה ברבוי.

ולפיכך א’ הוא ארור, שאין בו רבוי.

וכן ב’ הוא ברכה, לפי שהוא התחלת הרבוי.

ולפיכך אות ראשון מן ‘ארור’ א’, ואות ראשון מן ‘ברוך’ ב’.

ובמדרש (ב”ר א, י) ברא העולם בב’, ולא בא’ אות ראשון, מפני שהאל”ף היא ‘ארור’, ובי”ת ‘ברוך’, כדי שיהיה קיום לעולם.

וי”א יותר ארור, כי מורה זה על הקללה מאת ה’, כי עד מספר עשרה הוא שייך לתחתונים, כמו שאמרו (סוכה ה.

) לא עלה משה ואליהו למעלה מעשרה.

ולכך מספר י”א הוא התחלת המספר המתיחס אל עליונים, כמו אחד בתחתונים.

וכאן בא לומר שיהיו ארורים מן השם יתברך, ולפיכך הארורים י”א.

ו’ארור’ במספר קטון י”א.

וכן הברכה מלמעלה הוא י”ב, שהוא התחלת הרבוי בעליונים, ולכך ‘ברוך’ במספר קטן י”ב עכ”ל.

***

שאלה – בתוה”ק [וילך לא יב] לגבי מצות הקהל אי’ וגרך אשר בשעריך, וצ”ע אם בגר צדק הרי הוא ככל ישראל ואם בגר תושב הא אין מלמדין תורה לגוי (חגיגה י”ג א’).

תשובה – הנה בהרבה מקומות נזכר גר בפרשיות התורה, פעמים בלשון זה ופעמים בלשון אחרת, ובמדרשי ההלכה דרשו בכ”מ במקומו.

והנה לשון זה של וגרך אשר בשעריך אשכחן נמי בעשרת הדברות שמות כ’ י’, ודרשי’ לה בגמ’ יבמות מח ב’ אגר צדק ומייתר התם קרא אחרינא לגר תושב, וכ”א במכילתא דרבי ישמעאל פ’ משפטים, אבל במכילתא דרשב”י שם מוקי לקרא בגר תושב וז”ל: וגרך אשר בשעריך אם בגר צדק הכת’ מדבר כבר אמור הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר (במ’ טו טו) הא מה אני מקיים וגרך בגר תושב הכת’ מדבר ע”כ, [ובעוד מדרשים נזכרו מענין הנ”ל].

ובפועל אין נ”מ שם כיון דלכולהו שיטתי מרבינן לתרוויהו.

אכן יתכן נ”מ כאן דלדעת הגמ’ שם דלא קיימא ריבויא דחוקה אחת לכם וכו’ על שבת לכאורה ה”ה דלא קיימא אהה, וממילא לא מרבינן אלא גר צדק, דבשלמא התם איכא עוד ריבויא על גר תושב ע”ש, אבל הכא אפשר דלא ולכך השמיטו הפוסקים, דבכלל ישראל הוא ולא בעינן לאדכוריה.

אבל לדעת המכילתא דר’ שמעון בר יוחאי דריבויא דחוקה קאי גם על שבת א”כ אפשר דקאי גם על מצות הקהל, וממילא ייתר קרא לרבויי גרי תושב.

אכן יש לדחות ראיה זו דהך קרא דמייתי התם במכילתא דרשב”י לרבויי גר צדק מיירי גבי קרבן חטאת דע”ז ומישך שייך על איסורי שבת דאתי לרבויי לה, כיון שזהו ג”כ חיוב חטאת, משא”כ הכא אפשר דלא מייתר קרא דוגרך לגר תושב כלל וצ”ע.

ובמדרש המכונה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת וילך דף נג ע”א אי’ להדיא כאן גבי הקהל: וגרך אשר בשעריך.

אלו גרי צדק.

וכמו שביארנו בדעת הגמ’ עכ”פ.

וברד”ק יהושע פרק ח אי’, והגר ההולך בקרבם – כמו שכתיב בתורה בפרשת הקהל וגרך אשר בשעריך, ואמר ההולך שהיו מתגיירין מן האומות בכל מסעיהם מפני הנפלאות אשר היו שומעים ורואים עכ”ל, ומסתימת דבריו נראה ג”כ דמיירי גבי גרי צדק.

ובתרגום המכונה יוב”ע כאן כתב וגיוריא דבקרויכון דיחמון איקר אורייתא, וקצת היה נ”ל מזה להוכיח דמיירי על גרי תושב דבלשון כעי”ז נזכר כבוד תורה כה”ג על גוים, עיין ברכות י”ז ב’.

וברמב”ן פרשת יתרו: וגרך אשר בשעריך – על דרך הפשט גר שער לעולם הוא גר תושב שבא לגור בשערי עירנו וקבל עליו שבע מצות בני נח, והוא הנקרא “גר אוכל נבלות” (ע”ז סד ב) שאמר בו הכתוב (דברים יד כא) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה.

ולכן לא היתה בו המצוה שיאמר “לא תעשה בו מלאכה האזרח והגר”, אבל לנו יצוה שלא יעשה מלאכה לצרכינו כקטנים והבהמה, והוא בעצמו אין עליו זאת המצוה, ועושה מלאכה לעצמו בשבת.

והכתוב שאמר (להלן כג יב) וינפש בן אמתך והגר, הוא גר צדק שנתיהד וחזר לתורתנו, שצוה אותו בשבת וכן בכל שאר המצות כאשר אמר תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם (במדבר טו טז), ולגר ולאזרח הארץ (שם ט יד).

אבל מצאנו לרבותינו (במכילתא כאן) שדרשו בהפך, אמרו כי וגרך אשר בשעריך על דרך הפשט הוא גר צדק, והוא חייב כמונו בשביתה, וינפש בן אמתך והגר (להלן כג יב) לרבות גר תושב הערל.

ורצונם שיהיה המוזהר תחלה הגר הנימול שחייב כמונו, והכתוב השני לרבות הערל.

ולפיכך הוקש לבהמה, שאמר (שם) למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר, צוונו בשביתת כלם בשוה, שלא יעשו לנו, ויעשו כרצונם לעצמם, וכן יהיו העבד והגר הנזכרים בעשרת הדברות שוים, וחייבים בכל דין השבת כמונו, כמו שאמר (דברים ה יד) למען ינוח עבדך ואמתך כמוך ע”כ.

ולכאורה לפי מאי דמסיק שכ”ה דרך הפשט בגר צדק, א”כ גם בענינינו כאן מיירי בזה, ותליא בהנידון שהזכרנו קודם.

אחר כתבי כ”ז ראיתי בס’ הכתב והקבלה פרשת וילך שכתב, וז”ל, ולשון וגרך אשר בשעריך לא ידענא אי בגר צדק לחוד קרא משתעי, דומי’ לגרך אשר בשעריך דעשרת הדברות דאוקמי’ לי’ (יבמות מ”ח ב’) בגר צדק לחוד, או קרא דילן בגר תושב נמי דומי’ דגרך אשר בשעריך דלא תעשוק דאמרי’ (ב”מ קי”א) גרך זה גר צדק אשר בשעריך זה גר תושב (דביבמות דמוקמי’ לי’ בגר צדק לחוד הוא מקרא אחרינא דוהגר, ע”ש.

ובמכילתא פרשת יתרו פ”ז) ויתחייב הגר תושב במצות הקהל לשמוע ספר דברים שיבואו בו בעניני ע”א אזהרות מרובות זו אחר זו בתוכחות וקול פחדים אשר יפחיד בם בעונשים גדולים (כחיוב הגר תושב לדעת רש”י לשמור את השבת לפי שהמחלל שבת כאילו עובד ע”א) וכיון שאין במצות הקהל רק הזכרה ותוספות אזהרה על היסוד העיקרי שבשבע מצותיו, אין כאן תוספת עליו, ולמ”ש הרא”ש (בשיטה מקובצת שם בב”מ) דדרשה דגר צדק אינו רק אסמכתא בעלמא ולא דרשה גמורה, דגרך אשר בשעריך חדא מילתא היא ואין לעשות ממנו שתי דרשות, ע”ש.

א”כ קרא דילן רק בגר תושב משתעי דומי’ דלגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, וחיוב דגר צדק לא צריך קרא דישראל גמור הוא לכל דבר עכ”ל.

עוד כתב שם, וגרך.

דעת שני גדולים, הרב בעל שאגת ארי’ (בטורי אבן חגיגה ג’ ד”ה כדי ליתן שכר) והרב בעל נודע ביהודה (בתשובה סי’ צ”ד, והכפיל דבריו בצל”ח פסחים) הא דמחייב קרא את הגר במצות הקהל ע”כ מיירי בגר שנשא ישראלית שהיה לה קרקע והולידו בן, ומתה האם וירשה בנה ושוב מת הבן וירשו אביו הגר, כי כל מי שאין לו קרקע אינו חייב במצות הקהל, דכל הפטור מראי’ פטור מהקהל דמילף ילפי מהדדי, וכל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל כדאמר רב אמי (פסחים ו’) ומנין לו לגר קרקע בא”י, אי בשקנה הא קיימ”ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולאו ארצך קרוי, כדאמרינן בספ”ד דגטין מ”ח, ואי בנשא בת ישראל יורשת וירשה, הא ירושת הבעל דרבנן, אלא ע”כ דדחיק קרא ומוקי אנפשי’ בגר שנשא ישראלית ויש להם בן ומתה ואח”כ מת הבן וירשו אביו הגר, עיי’ בדבריהם באורך.

ועפר אני תחת כפות רגלי הגדולים האלה, איך הסכימו דלמ”ד ק”פ לאו כקנין הגוף אינו קרוי ארצך, דנהי דלית לי’ ללוקח זכות קנין ממשי בגוף הקרקע, עכ”פ אית לי’ בי’ זכות קנין רשותי, דהא חזינן דבזמן שהיובל נוהג, יש ללוקח קרקע רשות להקדישו ולמכרו, כמפורש בקרא ואם את שדה מקנתו יקדיש וגו’, ועוד דע”כ צריכים אנו לומר גם לר”ל שמכר לו גוף הקרקע לפירותי’, (דאל”כ מאי מכר לו דהא הוי דבר שלא בא לעולם) ואז יוכל הלוקח לעשות בקרקע כחפצו, ואין בעל הקרקע יכול לכנוס בו שלא ברשות הלוקח (עיי’ רמב”ם פכ”ג ממכירה ה”ו ז’ ובראב”ד ובמ”מ שם) ועוד אי תימא שאין ללוקח שום זכות בקרקע אמאי מחייבי’ ר”ל בהבאת בכורים, הא כל מי שאין לו קרקע אינו מביא בכורים, שהלוקח פירות המחוברים לקרקע, והקרקע לא קנה, אינו מביא, לפי שאין לו קרקע (עיי’ רמב”ם פ”ב מבכורים הי”ד) אלא וודאי אף על גב דלר”ל דס”ל ק”פ לאו כקנין הגוף דמי, אינו קורא לפי שאינו יכול לומר הבאתי ראשית פרי האדמה אשר נתת לי, כיון שאין לו קנין גמור בגוף הקרקע, מ”מ מחייבי’ ר”ל להביא בכורים דעכ”פ יש ללוקח זכות כל דהו בקרקע עצמה למכרו ולהקדישה וכדומה.

וזכות קלוש כזה דאית לי’ סגי להקרא ארצך דלענין חיוב הבאת בכורים סגי בקנין כל דהו, שהנותן לחברו רשות להבריך בתוך שלו אפילו לשעה ה”ז מביא בכורים, כברמב”ם שם הי”א, וכן מבואר בפני יהושע בגטין שם.

דר”ל דאמר מביא ואינו קורא, דנהי שאין לו קנין הגוף מ”מ כל הקרקע קנוי’ לו לפירותיו עד היובל ומש”ה פשיטא לי’ דמביא דקרינן בי’ אשר תביא מארצך, אבל אינו קורא דלא מצי למימר פרי האדמה אשר נתת לי ע”כ, ואף על גב דבהבאה נמי כתיב אשר תביא מארצך נראה מדגלי בקרא אחרינא סתמא ראשית בכורי אדמתך תביא מדמחייבינן לי’ בקנין כל דהו דאית לי’ בקרקע, ואדמתך קרינן בי’, מעתה בין בראי’ בין בהקהל סגי לי’ בדאית לי’ קרקע שקנה לפירותיו, דאית לי’ בקרקע עכ”פ קנין נכסי’ ורשותי ובזה נקרא שפיר אדמתך.

ואין צורך לדחוקי ולאוקמי קרא במילתא דלא שכיחא בשמתה האם וירשה הבן, ואח”כ מת הבן וירשו האב, עמ”ש בבהר כי מספר תבואות הוא מוכר לך, עכ”ל הס’ הנזכר וברוך שהודיענו האמת.

וז”ל הצל”ח מסכת סוכה דף כח ע”ב, בקרא (דברים ל”א, י’ – י”ב) כתיב ויצו משה וגו’ בבוא כל ישראל וגו’, הקהל את העם וגו’ וגרך אשר בשעריך כו’.

וקשה לי למה הוצרך לפרט כאן את הגר, וכי איזה הוה אמינא לחלק בין גר לשאר ישראל, והלא גר ישראל הוא לכל מצות שבתורה.

ואפי’ לפי מה שנדחק תוס’ כאן, היינו היכא דכתיב בני ישראל יש מקום למעוטי גר שאף שהוא ישראל אינו מבני ישראל שהרי אבותיו היו נכרים, ובסוכה אף דכתיב בישראל, מכל מקום כתב אח”כ למען ידעו בני ישראל וגומר, אבל כאן דכתיב הקהל את העם, ומהי תיתי למעוטי גר, וכן בקרא המוקדם כתיב בבוא כל ישראל, וכן סיפא דקרא כתיב נגד ישראל, מהי תיתי למעוטי גר, וכבר כתב בתורה [במדבר ט”ו, ט”ז] תורה אחת וגו’ יהיה לכם ולגר.

וחפשתי במפרשי התורה ולא מצאתי, רק זה מצאתי באבן עזרא שכתב שישמע ויתיהד, ע”ש.

וא”כ הוא מפרש גר זה היינו גר תושב שהוא גוי שקבל עליו שבע מצות, וכמו גר דכתיב בנבילה [דברים י”ד, כ”א] לגר אשר בשעריך תתננה.

ואני תמה שזו תורה חדשה להטיל מצות הקהל על גר תושב, ועוד שהוא אפי’ טעות לגמרי, ולא משכחת שיהיה גר תושב שם בשעת קריאת המלך, שהרי קריאתו היה בעזרת נשים במפורש במסכת סוטה (דף מ”א ע”ב), והרי משנה מפורשת בפרק קמא דכלים [מ”ח].

החיל מקודש שאין נכרים נכנסים לשם וכו’ עזרת נשים מקודשת ממנו וכו’.

ומסתמא גם גר תושב בכלל שהרי גוי הוא, ואף שזה מדרבנן, מכל מקום אם היה מצוה מפורש בתורה שיבא הגר תושב להקהל לא היו חכמים גוזרים עליו שלא יבוא לעזרת נשים, או שלא היו עושים הבימה בעזרת נשים רק בהר הבית.

ולכן אין דברי האבן עזרא נראים.

ונראה לי דאיצטריך כאן לכתוב גר, על פי מה שכתב בצל”ח פסחים (דף ח’ ע”ב) במימרא דרבי אמי דמי שאין לו קרקע פטור מן הראיה, ע”ש.

ואף שכתב שם שגם גרים יש לו קרקע שירש מבנו מה שירש מאמו.

נראה לי על פי מה שכתב הרמב”ן בפרשת פנחס [במדבר כ”ז, ט’] דלא כתיב בתורה ירושת האב שהוא פורעניות.

ואם כן יש לומר דק”ו הוא בפרשת הקהל שהוא זמן שמחה שיכתוב גר שירש את בנו, ולכן מן הסתם לא מיירי באופן זה, וקמ”ל דגר חייב אעפ”י שאין לו קרקע, ולר’ אמי קמ”ל דקנין פירות כקנין הגוף, וק”ל ע”כ.

אחר שכתבתי כ”ז ראיתי בס’ דעה”ד חגיגה דף יג ע”א שהאריך בזה, ואביא עתה לשונו באריכות, וז”ל: בקובץ וילקט יוסף (שנה י”א קו’ י”ז סי’ קנ”ו ס”ק ג’) כתב חכ”א: נא ונא לעיין בנקודה נפלאה אלי, בחגיגה י”ג אין מוסרין ד”ת לעכו”ם שנאמר מגיד דבריו ליעקב.

ובתוה”ק בפ’ וילך מפורש הקהל העם האנשים וכו’ וגרך אשר בשעריך, ופי’ האבן עזרא אולי יתיהד, וקשה הלא אין מוסרים דבר תורה לעכו”ם? וביתר פליאה דרמב”ם ז”ל (פ”ג מה’ חגיגה) השמיט דצריך להקהיל גרים? ונראה דכוונת הכתוב על גר תושב ולא על גרים גמורים דזה פשיטא דישראל הוא.

וצ”ע.

והנה בדברי האבן עזרא הנ”ל שכתב ד”גרך” לגבי “הקהל” איירי בגר תושב, והחיוב הוא בגלל – “אולי יתיהד” וקשה כהנ”ל.

הנה כדברי האבן עזרא מפורש במכילתא דרשב”י (פר’ יתרו) דהפסוק בפר’ הקהל קאי על גר תושב ע”ש.

וראה גם ברמב”ן (שמות כ, י) שכתב דעל דרך הפשט כל מקום שנאמר גרך אשר בשעריך הכוונה לגר תושב ע”ש.

וכ”כ בתוס’ (ב”מ קי”א ב) כהרמב”ן ע”ש וכו’.

וראה גם בקו’ אוצר הספרי להג”ר מנחם זמבא בענין קדושת החיל (ד’ ס”ז ע”א) מש”כ בזה, ועוד בדבריו בספר חדושי הגרמ”ז (סי’ נ”א) ע”ש וכו’, וראה גם במהרי”ל דיסקין זצ”ל עה”ת (פר’ וילך) שפלפל בענין זה על איזה גר קאי כאן ומסקנתו דקאי בגר צדק ע”ש, וכן הביא בשמו בהר צבי עה”ת (פר’ וילך) ע”ש.

וראה עוד בספר מקראי קודש להגרצ”פ פרנק זצ”ל על סוכות (ח”ג סי’ מ”ד) מש”כ באריכות בדברי הגאון מבריסק זצ”ל הנ”ל, ובהגהות הררי קודש שם הרבה חדשות ע”ש היטב.

וראה עוד בטעמא דקרא להגאון ר’ חיים קניבסקי שליט”א (בהוספות ד’ י) שכתב להוכיח דהפסוק בפר’ הקהל איירי בגר תושב ולא בגר צדק ע”ש.

ובשלמי שמחה (ח”ב סי’ מ”ה) ע”ש היטב.

[וע”ש עוד בס’ דעה”ד מ”ש ע”ז].

והנה אחר שראיתי שהאריכו בזה האחרונים מאוד, וממילא כל מה שכתבתי ולקטתי מדעתי היה כטיפה מן הים בזה, ועתה הנני רק מלקט והולך כעני בכרם, אמשוך ידי לע”ע עוד מזה.

{בע”ה י”ד תשרי תשע”ו ערב סוכות}

סוכה שאולה בירושלים למ”ד לא נתחלקה לשבטים

שאלה – הקשה הג”ר יעקב דוד אילן בשם אביו, הנה מפורש בנחמיה ז’ שבנו סוכות בירושלים, והנה למ”ד לא נתחלקה ירושלים לשבטים (יומא יב, א) קשה, אי ס”ל סוכה שאולה פסולה (סוכה לא, א), וצ”ל דהנידון רק על הסכך, ובקרקע אין חסרון סוכה שאולה.

תשובה – לכבוד הרב יעקב דוד אילן שליט”א הנה ז”ל הגמ’ במסכת סוכה דף לא ע”א תנו רבנן סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין אמר רב נחמן מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ורבי אליעזר לטעמיה דאמר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא אבל גזל עצים וסיכך בהן דברי הכל אין לו אלא דמי עצים עכ”ל.

ומבואר שם דהנידון גם על הקרקע, דקאמר קרקע אינה נגזלת, וא”כ ע”כ צ”ל דר”א דס”ל סוכה שאולה פסולה, ס”ל דנתחלקה ירושלים לשבטים.

ואע”ג דהמ”ב סי’ תרלז סק”ח ביאר מ”ש קרקע אינה נגזלת על העצים מ”מ אין כונתו לאפוקי מקרקע, דהרי הנידון גם על המסכך ברה”ר [וע”ש בס”ק שאח”ז].

{אכן לתרץ שסוכות שעשו לא היו בירושלים עצמה אלא חוצה לה, זה לא שייך דמפורש כן בקראי שהיה בירושלים ממש, [נחמיה פרק ח, יד-יז]: (יד) וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה’ ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי: (טו) ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב: (טז) ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים: (יז) ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד: עכ”ל.

}

שו”ר דכבר עמד ע”ז במלבי”ם נחמיה פרק ח וז”ל, אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג, זה דבר זר מאד שישראל לא עשו סכות מימי יהושע ועד עתה כמ”ש לקמן כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן, וכמו שהתפלאו ע”ז בערכין (דף ל”ב).

ונראה לפמ”ש הרמ”א בא”ח סי’ תרל”ז שאין לעשות סוכה ברה”ר, א”כ כיון דקיי”ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לא נמצא שם רה”י כמו דאין משכירים בתים בירושלים מפני שאינו שלהם, א”כ לא יכלו לעשות שם סוכה, ובאשר בימי עזרא קנו שנית את א”י בחזקה וקדשוה התנו הב”ד שיעשו סכות בירושלים ובשאר רה”ר, וכמ”ש בתוספתא (דב”ק פ”ו) שתנאי ב”ד שיהיו מסככים ברה”ר, ור”ל שזה התנו ב”ד של עזרא באותו זמן שאל”כ לא היו יכולים לעשות סכות בירושלים, ומבואר בפי’ שעשאום בחצרות בית האלהים וברחוב שער המים שהוא רה”ר, ממש, והתוספתא מדברת בא”י ששם היה תנאי ב”ד של עזרא בעת שקדשו את הארץ, אבל בחו”ל לא הותנה, בפרט במקום עכו”ם.

וכמו שחקר בזה במג”א שם, והנה גם יהושע היה יכול לתקן תקנה זו בעת שקדש את הארץ בפעם הראשון שאז היה ביד ב”ד להנחיל את הארץ ע”מ כן שמקום הסוכה תהיה רה”י תמיד, ויהושע לא עשה כן ומימיו עד עזרא לא עשו כן בני ישראל היינו לא ישבו בסוכה הנעשית ברה”ר, וכן בימי דוד ושלמה לא נעשו סוכות בירושלים מטעם הנ”ל מפני שלא נתחלקה לשבטים, ומ”ש ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם, שיודיעו גם ביתר ערים יוכלו לעשות סכות ברה”ר, ובזה נבין מ”ש בערכין שם שמ”ש כי לא נעשה כן מימי יהושע בן נון היינו שעזרא קדש את הארץ פעם שניה, ואיך נוציא זה מהלשון כי לא עשו מימי יהושע כן?, רק שמזה בעצמו מבואר שעזרא קדש את הארץ מחדש והיה כח בידו להתנות תנאים כמו בימי יהושע, ומזה מוכיח בגמרא שם דקדושה ראשונה לא קדשה לע”ל עכ”ל.

ויש להסתפק אם אמר דבריו גם לדעת ר”א, ואת”ל דאזיל גם כדעת ר”א א”ש, כיון שתנאי ב”ד היה להקנות המקום לבעל הסוכה כל ז’ ימות החג.

{ויה”ר שנזכה לישב בסוכות עורו של לויתן
}

בענין תשבו כעין תדורו

שאלה – הקשה הג”ר עקיבא קיסטר ר”מ בישיבת יד אהרן, דאי’ בשו”ע או”ח סי’ תרל”ט ס”ה ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול.

וכתב הרמ”א הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו (סמ”ג והגהות אשיר”י).

ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ”כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג”כ (א”ז והגהות אשיר”י פרק הישן ומרדכי פ”ב מיימוני פ”ו ומהרי”ל); וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור”ן והרא”ש), ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה (ת”ה סי’ צ”ה).

אכן בסימן תרמ סעיף ד כתב הרמ”א ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא”א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי’ בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן) ע”כ.

ומשמע לפו”ר דגם בלילה הראשונה לא יצא.

{ובשו”ע (סימן תרלג סעיף ט) היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים ע”כ.

וצ”ע דהו”ל להרמ”א לחלק בזה בלילה הראשונה.

ובשולחן ערוך (סימן תרלד ס”א) איתא, סוכה שאין בה שבעה על שבעה, פסולה; ולענין גודל, אין לה שיעור למעלה.

וצ”ע כנ”ל.

}

תשובה – נראה לחלק בין דבר שהוא בעצם הסוכה ככל הנך, לבין גשמים שהם דבר חיצוני ואינו קבוע דבזה אין פוסלין הסוכה.

ונ”ל להוכיח ד”ז מדברי המ”ב תרל ס”א שכתב על ריח רע, דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ”ש בסימן תרכ”ט סי”ד אם לא שהוא ר”ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ”ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה”כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ”ז שם (כדלעיל סי’ ע”ט ס”ב עי”ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם.

ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג”כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל”ז בביאור הלכה סוף ד”ה וכן בקרקע שהיא של רבים עכ”ל.

והנה לכאורה דבריו שכתב לפסול סוכה כזו נסתרין מגמ’ ערוכה במסכת סוכה דף כו ע”א רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ע”כ.

ומבואר מתוך הדברים להדיא שאין כאן פסול בסוכה אלא פטור של מצטער.

ואם תאמר דכיון שהדפנות עצמן פגומין גרע, זה לא יתכן דבכ”מ מבואר שרק הסכך הוא הסוכה ולא הדפנות.

[עיין רש”י ור”ן ריש סוכה].

ובפרט דיש משמעות שלרצפת הסוכה יש ג”כ מקום בסוכה כיון דסוכה ללא רצפה פסולה, ולהכשירה צריך לתקן לה רצפה תוך כ’.

ולפמ”ש ניחא דיש חילוק בין היכא שעשה הסוכה בכשרות והריעותא לא קביעא לבין היכא שדפנות הסוכה עשה כך שהריעותא קבוע בסוכה, ולא נולד אח”כ.

והנה נחלקו האחרונים בזמן שיורדין הגשמים שכ’ הצפנת פענח שאז אין זה זמן סוכה כלל, ואמנם בשו”ת שבט הלוי כתב שיפרוש ניילון ע”ג הסכך ויקיים עכ”פ לדעת ר”ת מצות סוכה [א”ה ולדעת החזו”א שקוף בלא”ה נידון כאויר], ודברי הצ”פ לא עינתי בפנים אכן נראה דלא אזלי כדעת הרמ”א הנ”ל וג”כ אין דבריו מכוונים כדעת הסברא שכתבתי, וכן כתבו הגר”א ועו”פ לפסוק כהדעות דפליגי.

אכן יש להקשות על שי’ השה”ל מלשון השו”ת מהר”ח אור זרוע סימן קצד וז”ל, ואיני מבין ללישנא קמא לא יטיח רצפת הסוכה באותה קרקע לבנה ואם כבר הטיח יסיר או יעשה לעצמו סוכה אחרת.

דקיימא לן כחכמים (כ”ז ב’) דאמרו עושין סוכה בחולו של מועד ודוחק לומר שדווקא בי”ט שרא ליה ולא בחול המועד, ועוד הלא ר”ת מתיר לפרוס סדין תחתיה מפני הנשר שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו.

וא”כ גם מפני הגשמים יפרוס שטיחי עורות על שולחנו שלא תסרח מקפתו ולא יפנה הסוכה.

ושמא י”ל התורה התירה לעשות סוכה מפסולת גורן ויקב ומינה ילפינן דכל גדולי קרקע כשירים לסכך בנסרים ד’ על ד’.

אי לאו משום גזרת תקרה דאתי למימר מה לי לישב בסוכה המסוככת בנסרים מה לי לישב תחת תקרת הבית אם היא בנסרים מקורה.

וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה.

וגם אם סוכה המצלת מן הגשמים פסולה, איך יאמר מה לי נסרים מה לי תקרת הבית והלא תקרת הבית מנצלת מן הגשמים.

וסוכתו צריך לעשותה שלא תציל מן הגשמים אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה.

ולרוחב כל בני החופה ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית שהרי מגרנך ומיקבך כתיב דהינו פסולת גורן ויקב ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים עכ”ל.

וצ”ל דאיהו עיקר הדין קאמר, אבל מ”מ אפשר שיש מה”מ בזה.

אחר זה ראיתי דכבר נחתי הפוסקים לחלק בענין דלעיל, ואינן לפני כעת, עיין בבכורי יעקב סי’ תרמ סקי”ג ואג”מ או”ח ח”ו סי’ מ”ג.

‏ {בע”ה י”ד תשרי תשע”ו

לכבוד הגאון הגדול רבינו משה שאול קליין שליט”א וכו’}

שאלה הנה מצוי בשוקים מין סוכה הקלה להרכבה, ובנויה באופן של מוטות ברזל בלבד, דהיינו ד’ ברזלים בכל רוח של הסוכה, ובתחתית הדפנות

יש מקום להנחת כמה חבלים עד גובה י’ טפחים בג’ רוחות, וכתוב עליהם שהם באישור רבינו שליט”א.

ואיני יודע בפועל אם אמתיים דבריהן או לא.

אבל אדון לפני רבינו שליט”א כתלמיד הדן לפני רבו דלכאורה יש חיסרון בסוכה זו מכמה טעמים, וכדלהלן:

א) הנה ידוע דעת החזו”א סי’ קמ”ג סק”ב שאין לסכך במעמיד דמעמיד שהוא דבר המק”ט, ואכן לפו”ר סברא יחידאה היא גבי כמה מגדולי האחרונים מכל הדורות, וגם מ”ש זה בדעת הרמב”ן, הנה בריטב”א אי’ שלא כן בדעת הרמב”ן [כמ”ש במנחת שלמה תנינא סי’ נ”ה], וגם דלכל הדעות באחרונים מ”מ מודו דיש דעות המכשירין גם מעמיד ממש, וגם דלכו”ע יוצא יד”ח בכל מקרה, ומכל הני טעמי מבואר דאין חומרא זו חובה מעיקר הדין, וגם אנו לא נהגנו בזה, ולא ע”ז באתי לדון כעת.

אכן דין מעמיד ראשון המק”ט קי”ל שיש לאסור עכ”פ לכתחילה להעמיד בהן הסכך, וכאן הרי מעמיד הסכך בכלי מתכות ממש שנגמרה מלאכתו, והנה ע”ה שקונים סוכה כזו אינם מעלים ע”ד שיש לכסות המתכת ולסכך רק מעליו.

והנה אם נתקן שבהוראות שמטעם ה’הכשר’ יהא כתוב לכסות הברזלים לפני שמעמיד עליהם הסכך עצמו, או לאידך גיסא נניח שכך כולם נוהגים, [משום שהסכך הכללי מונח על גובה הכלונסאות שמעל המתכת], אבל עדיין אי”ז פיתרון, יעויין במנח”ש שם שכתב שכאשר הקנה מונח על הדופן לאורכו לא מהני, וכ”ד הגרי”ש אלישיב [הובא בס’ הערות סוכה כ”א ב’ ועוד], דלא מהני אלא אם בלא הקנה היה הסכך נופל.

והגם שיש חולקין ע”ז, אכן אם יש ‘הכשר’ על הסוכה בד”כ זה כולל את כל השיטות, משום שיש רבים שלא למדו ההלכה ורוצים לקיים הכל בהידור ולכן קונים דוקא בהכשר.

ב) עוד יש לדון בסוכה זו דהנה דעת התוס’ דסוכה שתי ולא ערב פסולה, ואף בד’ רוחות מבואר שם שאין לחלק בין ג’ לד’ רוחות, וגם אם נימא דזה לא נפסק להלכה, וגם יש בזה כמה סתירות במק”א בתוס’, אכן במ”ב [סי’ תרל סק”ז ועוד] כתב בשם המג”א דבג’ רוחות פסול כה”ג, והנה סוכה דידן עשויה ערב בלא שתי מג’ רוחות, וגם אם היה עוד טפח אי”ז ברור להכשיר [הליכ”ש פ”ז ס”ב], וכ”ש כשאין כזה טפח, ומאיזה טעם יש להכשירה.

דהנה באמת הי”ל גם להמג”א זהו חומרא דרבנן, ובפרט לענינינו שיש גם צוה”פ בכל רוח דמדאורייתא כשר לדעת הרא”ש בדף י”ט, וא”כ יש כאן רק ב’ דרבנן לפסול, ומדאורייתא אין חשש, ומכיון דהמהרש”א והמהר”ם דט”ז ב’ והק”נ סי’ ל”א סק”נ מכשירין בכה”ג [ועי’ בשה”ל ח”א סי’ ק”מ סק”ה שהוכיח כן מכמה ראשונים] וא”כ יש להכשיר, – אכן אין לומר כן מאחר דכבר פסק המ”ב כהמ”א, ואף דהשה”ל שם כתב כעי”ז היינו דוקא לענין ברכה כשאין לו סוכה אחרת, אבל לא היתה כונתו מעתה לעשות הכשר בתחילה על סוכה כזו ע”ש.

והנה אם היו העולם מקפידין לעשות הסדינין באופן המועיל למחיצות מעיקר הדין, הוי סגי בזה, דבכה”ג סגי להשלים בקנים, דא”צ לחוש לדעת המ”א בזה, כמ”ש המ”ב ושה”צ ס”ס תר”ל, אכן לאו כו”ע דינא גמירי להקפיד בזה, ויוכלו ליתן סדינין רחבין מדי [שכן הסדינין קונים בנפרד מן הסוכה, ומי שרוצה קונה סדינין אחרים, כך היא המציאות], וכן יוכלו שלא לקשור היטב בכל הרוחות.

ובפרט לדעת החזו”א סי’ ע”ה סק”ח והבית מאיר והבכורי יעקב סי’ תרל סק”ד דבעינן ז”ט בב’ דפנות בלא לבוד כלל א”כ סוכה זו פסולה וצ”ע.

ג) עוד שלישית יש לדון בסוכה זו, דהנה כל הרגיל בסוכה זו יודע שא”א שלא יזיזו הקטנים החבלים תמיד, ובפרט אם הם ישנים בסוכה, והלבוד נהרס אז, ואמנם נניח שגם ע”ה אשר סומכים בזה רק על ההכשר יודעין עכ”פ שאין לאכול בסוכה כשהלבוד אינו, ונניח ג”כ שע”פ דין תורה אין חיוב להמנע לישן בסוכה זו דלא חיישינן שיפסל, או לאידך גיסא נניח שאין איסור לישן בסוכה שיש חשש שתיפסל בתוך שנתו [דהנה ז”פ שאין מקפידים מלישן שם רק בשעה שאין ילדים ערים כלל], (אך עיין ס’ הסוכה, הגרש”ז, פסקים סקכ”ז, ס’ זמן שמחתינו פ”א סק”ד בשם הגריש”א לאסור הוצאת אדם ישן מסוכה, ושמא כאן הו”ל כתשבו כעין תדורו מאיזה טעם), ומ”מ נניח שאין חששות אלו אך שמא יש לפסול משום תעשה ולא מן העשוי דכדי להכשיר הסכך בעינן טפח סמוך לסכך [ס”ס תרל”ה], אף אם קי”ל שא”צ טפח סמוך לסכך דוקא אלא סגי גם בטפח למטה דלכאורה זהו הסכמת הפוסקים ואכמ”ל, וגם אם נניח שאין הקטנים הורסים כל פעם אלא מחיצה א’ ולא כל הג’ בפ”א, אך מ”מ בעינן ג’ רוחות מעיקרא בשעת עשיית הסכך, ואף דאיכא למ”ד דסגי ברוח א’ אכן דעה זו יחידאה היא, ובבהגר”א שם מבואר לא כן, וכ”כ עוד הרבה פוסקים [עמודי אור סי’ ל”ט, מקו”ח על המ”א ר”ס תרל”ב, ערך לחם ס”ס תרל”ה], וכדמשמע גם במ”ב שם סקי”א, וגם הב”ח דמכשיר בדיעבד בכ”ז משמע במ”ב שם סק”י דלא קי”ל הכי.

אכן מה ששייך להכשיר כאן הוא ע”פ מ”ש בשו”ת רב פעלים או”ח ח”א סי’ ל”ד וכ”כ עוד פוסקים דסגי שהיו המחיצות בשעת העמדת הסכך, אף שנהרסו אח”כ אם חזרו סגי, וא”צ לנענע שוב הסכך, אכן יש לידע דאי”ז לכו”ע [עיין מקראי קדש סוכות ח”א סי’ י”א], ועוד יש לידע דגם להר”פ זהו דוקא אם עד שעת כניסת החג היו כל המחיצות קיימות, דאם הקטנים נענעו החבלים קודם החג צריך לשוב ולנענע כמבו’ בר”פ ומקראי קדש שם, ויש לכתוב כ”ז לע”ה בהוראות מטעם ה’הכשר’, והנה הערה זו האחרונה קלושה בכובדה משל חברותיה, משום שמ”מ יש כמה צדדין להקל, דאע”ג שכ”א מן הצדדין הללו להקל הם דלא כהלכתא כלל כמ”ש, אך בצירוף כולם שמא יש קצת מקום להקל, אך מ”מ יש לידע אם גם ‘הכשר’ שייך לתת בכה”ג דשמא אינו לכתחילה לגמרי כיון שאפשר להדר עוד יותר, וישראל קדושים ובודאי כשידעו שאפשר להדר עוד יותר, הרבה יקנו המהודר יותר, כפי שרואים תמיד.

והנה חששות הללו נכונות רק אם נניח שכ”מ שכתבתי נכון, אך אם אין ההנחות נכונות מתרבים החששות בכמה מונים.

השלמה לאחר זמן

יום רביעי י”ז תשרי תשע”ז

בענין מה שהבאנו בעם סגולה חלק א’ המכתב להג”ר משה שאול קליין שליט”א, דגם לפי מש”כ המשנ”ב דיש להקל לעשות מחיצה בלא שתי וערב יחד בצירוף מחיצה של סדינים, זהו רק אם מחיצת הסדינים עשויה כדינה, דהיינו שאינה נעה ברוח מצויה, ומ”מ צריך לצרף גם את מחיצה הקנים, אבל בסוכה הלזו הרי היא מגיעה עם ההכשר, ומנין ידע הלקוח שצריך להדק הסדינין.

ראיתי בזה להוסיף עוד מה שראיתי כעת שוב בקובץ מבית לוי הל’ סוכה פסקי הלכות סעי’ ו’ וז”ל, אין נכון לעשות כל מחיצות הסוכה מסדינים, והרוצה לעשות מסדינים ישים במחיצות קנים במרחק של פחות מג’ טפחים זמ”ז, ובגובה עשרה טפחים, ומ”מ מדינא מחיצת סוכה העשויה מסדינים וקשורה היטב מכל הצדדים אלא שע”י הרוח נוצר שקע כשרה, ועכ”פ יחבר קרש גם באמצע הגובה כדי למנוע תנועת הסדין ככל האפשר, עכ”ל, אכן אינו נוגע ממש לענינינו, מכיון שהוא מיירי במי שאכן רוצה לעשות מחיצה רק מסדינין שמועיל מעיקר הדין אם הם קשורים.

***

שאלה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט”א

שאלה: בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה ז ב יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור, דגים טעונין שחיטה, שמע ר’ חגי שלח ליה תא לקי, א”ל בר אינש דאמר מלתא מן אורייתא לקי, אמר ליה מנין היא דאורייתא, אמר ליה מן הדא דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, ומה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה, אמר ליה לא הורת טב, אמר ליה מניין את מודע לי, אמר ליה רביע ואנא מודע לך דכתיב (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף, אמר חבוט חבטך רצוף רצפך, דהיא טבא לאולפנא, וצ”ב, איך שייך לשחוט דגים ומהיכן.

שאלה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי סעיף א מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.

וכתב המשנה ברורה ושני המקומות נתכונו לדבר אחד דהיינו לבטל תשמיש דהמדליק כוונתו שאסור לשמש נגד אור הנר ומאן דלא מדליק כונתו שלא יראה אותה ויתאוה לה ויוכל לבוא לידי תשמיש.

וצ”ב א”כ מדוע לא תיקנו בכל אשה נדה שיצטרכו להדליק או לא להדליק נר כדי לבטלם מתשמיש.

שאלה: האם מותר לאחסן שמן שריפה בחדר האמבטיה שיש שם שירותים או שאין זה כבוד או נימא שאדרבה שם ודאי לא יבוא לאכול ממנו.

יישר כח

אהרן אריה כהן

***

תשובה

בס”ד מוצש ד’ כסלו תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

שלום וברכה

שאלה: בראשית רבה פרשת בראשית פרשה ז ב, יעקב איש כפר נבוראי הורה בצור, דגים טעונין שחיטה, שמע ר’ חגי שלח ליה תא לקי, א”ל בר אינש דאמר מלתא מן אורייתא לקי, אמר ליה מנין היא דאורייתא, אמר ליה מן הדא דכתיב ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ, ומה עוף טעון שחיטה אף דגים טעונין שחיטה, אמר ליה לא הורת טב, אמר ליה מניין את מודע לי, אמר ליה רביע ואנא מודע לך דכתיב (במדבר יא) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם ואם את כל דגי הים יאסף להם ומצא להם, ישחט אין כתיב כאן אלא יאסף, אמר חבוט חבטך רצוף רצפך, דהיא טבא לאולפנא, וצ”ב, איך שייך לשחוט דגים ומהיכן.

תשובה: שחיטה הוא בסימנים שהם הקנה והושט, ואמנם לא לכל הדגים יש ריאות, אבל הדגים שיש להם ריאות יש להם הצינור של הריאות שהוא הקנה והצינור של המאכל שהוא כנגד הוושט, ודגים שאין להם ריאות י”ל שבהם היה מועיל סימן אחד כעוף, שמועיל בו סימן אחד, כדתנן ברפ”ב דחולין, שהרי יעקב עצמו לא הורה אלא כעוף.

ואפשר לומר עוד דאף אם יצטרכו שחיטה כדין שחיטה גמורה של בהמה, מ”מ שחיטה של סימן אחד במי שאין לו אלא סימן אחד חשוב כשחיטת ב’ סימנים בדבר שיש בו ב’ סימנים, [ואמינא לזה כדי ליישב מש”כ בחולין כ”ז א’ הטילו הכתוב לעוף בין בהמה לדגים ודו”ק].

שאלה: שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרי סעיף א מקום שנוהגים להדליק נר בליל יום הכיפורים, מדליקין; מקום שנהגו שלא להדליק, אין מדליקין.

וכתב המשנה ברורה ושני המקומות נתכונו לדבר אחד דהיינו לבטל תשמיש דהמדליק כוונתו שאסור לשמש נגד אור הנר ומאן דלא מדליק כונתו שלא יראה אותה ויתאוה לה ויוכל לבוא לידי תשמיש.

וצ”ב א”כ מדוע לא תיקנו בכל אשה נדה שיצטרכו להדליק או לא להדליק נר כדי לבטלם מתשמיש.

תשובה: כנראה שהוא דבר שלא שייך כ”כ לעשותו בקלות, וגם אם נימא שזהוי גזריה שרוב הציבור יכולין לעמוד בזה, מ”מ מכיון שאינו תקנה מדרבנן אלא רק מנהג, לכן מתחילה לא הנהיגו דבר שהוא קשה מאוד לעמוד בו.

וכמו”כ יש להוסיף דבאשתו נדה ביו”כ נזכר בפוסקים סברא דבדיל מינה, להקל שלא להדליק נר במקום שלא נהגו, [אע”פ שאם יש לו נר בבית צריך להדליק עוד נר במקום ששוכב שם גם למנהג זה מ”מ באשתו נדה אינו צריך], (עי’ פמ”ג שם באשל אברהם סק”ב, ומ”ב סק”ה).

אבל ביו”כ אינו בדיל מאשתו, כנראה שנידות הוא טומאה וסיאוב רוחני וגשמי, ולכך אמרי’ דבדיל מינה, משא”כ באיסור יו”כ.

שאלה: האם מותר לאחסן שמן שריפה בחדר האמבטיה שיש שם שירותים או שאין זה כבוד או נימא שאדרבה שם ודאי לא יבוא לאכול ממנו.

תשובה: מצד הדין אין איסור לאכול אוכל שנכנס לחדר אמבטיה, דאין רוח רעה שורה אלא על אדם וכדו’ ששייך בו קדושה ולא על שאר דברים, והחזו”א היה מולח שם בשר באמבטיה שהיה בה שירותים (הגר”נ קרליץ, הבית בכשרותו להגרי”א דינר עמ’ צ”ד), וכ”כ במנח”י ח”ג סי’ ס”ג בשאלה לאחד שדן להחמיר באוכלין ומשקין בבהכ”ס יותר מאדם מאדם וז”ל:

הנה לא ידעתי מה דחמירא לי’ לכ”ת, הענין של אוכלין ומשקין שהוכנסו לביה”כ, מהא דיוצא מביה”כ דצריך נטילת ידים, ולא כן היא, דהרי הדין דיוצא מביה”כ, מבואר בש”ס (סוכה מ”ו וב”ק י”ז) וש”ע (או”ח סי’ ד’ סעי’ ח”י), ואלו הדין של אוכלין ומשקין שיאסרו ע”י הכנסתן לביה”כ, אין להם שום מקור בש”ס וש”ע, ואדרבה לענין מרחץ, דס”ל להש”ע שם (או”ח סי’ ד’ סעי’ ח”י) והוא מדברי אבודרהם (שהובא בב”י שם), שצריך ג”כ נטילה ביוצא ממרחץ, וכמו בביה”כ, ומ”מ מצינו בפירוש במרחץ, דאין המשקין נאסרים על הכנסתם לשם, וכדאיתא במג”א (סי’ קס”ו סק”ג) ובבאר היטב (סי’ פ”ד סק”ב) ובמשנה ברורה (שם סק”ז), דדנו שם האיך להתנהג עם הברכה, אם רוצה לשתות מים בבית המרחץ עיין שם, ואף די”ל דשאני בית הכסא דמאיס טפי, וכדאיתא (במס’ שבת י’), אבל לא מצינו זה בש”ס וש”ע בפירוש, וכל הענין שנהגו העולם להקפיד בזה, נובע ממה שאיתא בספר דברי יצחק (לקוטים מאת הרב הגאון מוה”ר יצחק אייזק מסוואלעווע ז”ל), ששמע בשם מרן הגה”ק מהר”ש מבעלזא זצלה”ה, שלא יאכל מאכל שהי’ בבית הכסא עיין שם, אמנם ראיתי בספר ליקוטי מהרי”ח (בדברים הנוהגים בסעודה) שהביא מס’ ש”צ (בדיני נט”י שחרית) שכתב שם דהרוח רע דבית הכסא, אינו שורה אלא על אדם שיש בו קדושה להנות ממנו, ולא על מים ועצים ואבנים עיין שם, אבל בכ”ז אי אפשר ח”ו לדחות דברי הרב הדומה למלאך ד’ צבאות מהר”ש זלה”ה, כי רב תנא הוא ופליג, וכן מנהג העולם עכת”ד, ובהגהות זכרון מנחם שם, הביא מספר חסד לאלפים (סי’ ד’), שכתב דאם הכניס אוכלים ומשקים בביה”כ מטמא האוכלים ודלא כש”ץ עיין שם, ואולם בכ”ז אין להחמיר בזה, יותר מבדבר המבואר בש”ס וש”ע הנ”ל, וע”כ בבית הכסא שלנו, יש מקום להקל בשעת הדחק, ואך בתנאי שיהא נקי מצואה ומכל דבר המזוהם כל זמן שהמאכלים והמשקאות בתוכו, ופשיטא ג”כ שלא ישתמשו לצרכם בשם כל אותו הזמן, ואז אם אי אפשר בענין אחר י”ל דשרי, ושו”ר מש”כ בענין ביה”כ דידן בספר חזון איש (הל’ קריאת שמע סי’ י”ז אות ד’ ואות ט’), וסיים שם אחר שצדד להקל, דמ”מ אין ההיתר ברור, ויש להחמיר מספק, עיין שם, אבל בכ”ז בשעת הדחק משנתנו לא זזה ממקומה בעזה”י עכ”ל המנח”י.

ועי’ בס’ הבית בכשרותו שם, שציין גם לשו”ת לב חיים (לר”ח פלאג’י) ח”א סי’ ס”ו, ושו”ת אפרקסתא דעניא סי’ קל”ג, שנקטו שאין בזה איסור מעיקר הדין, ועי”ש במה שציין שם עוד.

ולענין שמן שריפה אנו נכנסים כאן לנידון נוסף, דהנה שמן שריפה אסור לגרום לו הפסד בידים, ודבר כזה למי שמקפיד בזה יש לדון אם חשיב כהפסד בידים, מצד שהוא עצמו נמנע מלאכול אוכל כזה והקריבהו נא לפחתיך וגו’, או דנימא דחשיב רק כגרם הפסד, ואולי נימא דאינו חשיב כלל כהפסד מכיון שהשמן בלאו הכי כבר אסור באכילה, ומה שמוסיף ע”ז עוד רוח רעה אינו הפסד נוסף כבר וצ”ע.

ונ”ל לפשוט מדאי’ בספ”ק דפסחים כ’ ב’ והא ראוי לישנו אתי ביה לידי תקלה שמן נמי אתי ביה לידי תקלה דרמי ליה בכלי מאוס יין נמי רמי ליה בכלי מאוס לזילוף קא בעי ליה בכלי מאוס רמי ליה, ומיירי שם בתרומה טמאה, וכן פסק הר”מ פי”ב מתרומות הי”ב, פת תרומה שנטמאת משליכה לבין העצים עד שישרפנה, וכן שמן שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ויאכלוהו עכ”ל [ולענין המנהג בזמנינו עי”ש בדרך אמונה ס”ק ק”ה].

וחזינן שאם היא תרומה טמאה אין חשש להניחה בכלי מאוס, ולא מסתבר ששירותים דידן יהיה יותר גרוע מכלי מאוס [ומשליקת החיטים עי”ש].

בכבוד רב ושבוע טוב

***

קונטרס אורח חכמים – כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז”ל – ירושלים
מהדורה חדשה תשע”ד (מהדורה ראשונה – סיון תש”ע)

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, שזיכנו דוקא בדורינו שנתרבה עסק התורה ובקשת דבר ה’ בעולם, ונתגדלו היכלי בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמה יש אשר שקועים בתורה.

והנה מצאנו בדברי נביאים הראשונים אשר בימים קדמונים ראו גם את דורינו, דור עקבתא דמשיחא, וקראו עליו (עמוס ח) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה’ אלקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה’, וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה’ וְלֹא יִמְצָאוּ וגו’.

ואכן אנו רגילים לדרוש אלקים ולתור ולבקש דבר ה’, זה אומר בכה וזה אומר בכה.

והנה כאשר נתבונן בערכיהם של חכמים, יאירו דבריהם לפנינו בדרך הלימוד, וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעו.

חובת ידיעת התורה, מקרא משנה תלמוד, הלכות ואגדות, אופן הלימוד מרב, והקפדה בדברים שמהם תצא תורה.

וראיתי ללקט ולסדר הדברים עד היכן שידי מגעת.

וקראתי שמו “ארח חכמים” יען אשר הוא דרך הלימוד שקבלו חז”ל שכל דבריהם אש בוערה, הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים (איוב ח, והוא גימטריא ארח חכמים בצירוף השם), ובכל עת לא נסור מדבריהם ימין ושמאל, ויה”ר שנגיע לדברים שהתורה נקנית בהם ולזכות לידיעת התורה אמיתית.

פרק א – בחלקי התורה – מקרא, משנה, תלמוד וסתרי תורה

א.

צריך תלמיד חכם להיות בקי בכל עשרים וארבעה ספרי התנ”ך (ילקו”ש שמות תצא), ואם חסר אחד מהם אינו [שווה] כלום { וכתב בפרי מגדים (הקדמת או”ח ד”ה ומה): הבחורים אשר אומרים כי חרפה להם ללמוד בישיבה פרשה עם חומש רש”י, וקפיטול [פרק] בנביאים וכתובים.

לו חכמו ישכילו, היו לומדים זה ראשונה, וכו’.

ולא כאותם שלומדים עם תלמידיהם גפ”ת, אם שיודע להקשות איזו קושיא ותירוץ, חכים ורבי יתקרי, והתנ”ך אין לו שום ידיעה, עכ”ל.

וז”ל העץ יוסף (שמות רבה פמ”א, ה בענ”י), כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ”ד ספרים.

מזה יש ראיה ברורה שצריך כל אדם ללמוד מקרא, שאם לא ילמד מקרא איך יהיה מקושט בכ”ד ספרים.

והמקראות הבלולים בתלמוד אחת הנה ואחת הנה לא יועיל למי שלא למד מקרא על הסדר, כי לפעמים מביא התלמוד מפרשה שלמה מקרא אחד, ואם לא ידע ענין הפרשה כולה אי אפשר לעמוד על עומק דברי התלמוד לפלפל בדרך אמת, עכ”ל.

וז”ל רבי שעפטיל בן השל”ה בספר ווי העמודים (עמוד התורה פרק ה), חי ראשי, בזכרי נחתכו בני מעי בעוברי מפרנקפורט לק”ק פוזנא, הלכתי דרך הים ועברתי בק”ק אמשטרדם, ומצאתי שמה אנשים חשובים, והרבה תלמידי חכמים מהם, והייתי בבתי מדרשות שלהם אשר לכל אחד מחיצה בפני עצמו, ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מ’בראשית’ עד ‘לעיני כל ישראל’, ואחר כך כל העשרים וארבע, ואחר כך כל המשניות.

וכשנעשה גדול, אז מתחיל ללמוד גמרא פירוש תוספות, וגדלו והצליחו, גם עשו פרי.

ואנכי בכיתי על זה, למה ועל מה לא יעשה כן בארצנו, הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל, ומה יזיק בזה שימלא כריסו במקרא ובמשנה עד שיהיה בן שלש עשרה שנים, ואחר כך יתחיל ללמוד התלמוד.

כי בוודאי, בשנה אחת יגיע לתכלית ולכמה מעלות טובות למקום בחריפות התלמוד, מה שאין כן בלמוד דידן, בכמה שנים.

חי ראשי, באם יתאספו ראשי גאוני ארץ יחד, ויעשו תיקון וסדר הלימוד כסדר הזה, להיות ליסוד מוסד ולחק עולם ולא יעבור, אין ספק שחפץ ה’ בידינו יצליח, והלבבות יהיו מחודדים בתורת אמת ביתר שאת ויתר עז, והגאולה תקרב בזמן קריב, עכ”ל.

ועיין עוד ברוב אריכות בדברי היעב”ץ בזה, ובתולדות אדם (פ”ג).

[ושאלתי להגר”ח קניבסקי שליט”א האם בחור צריך ללמוד נ”ך, והשיבני שצריך ללמוד כל התורה, ושאלתי כמה ילמד כל יום, והשיב, קצת].

}(שהש”ר פ”ד, כב).

ב.

כל מי שאינו משגיח על המשנה, [כסבור שאינה העיקר (רש”י)], זהו כי דבר השם בזה (סנהדרין צט ע”א).

ג.

לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות.

שאם ירותק יפתחו לו.

אם לתלמוד, לתלמוד.

אם להגדה, להגדה.

ועמוד ברזל משנה (ויק”ר פכ”א, ה).

ד.

לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד { ועי”ש הטעם שאמרו כן, ועי”ש עוד.

}(ב”מ לג ע”ב).

ה.

כל השונה הלכות [בכל יום { במגילה (כח ע”ב) לא גרס “בכל יום” וכ”מ שם לפי הסוגיא.

}] מובטח לו שהוא בן העולם הבא (נדה עג ע”א).

ו.

במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה.

[ולא אדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות הרבה (רש”י)] (סנהדרין מ”ב ע”א).

ז.

יסדר המשנה היטב אצלו לפני שנכנס ללמוד התלמוד, וטוב לסדר כ”ד פעמים או מ’ { והיינו בתלמוד שעל אותה המשנה, וכמו שאמרו שם: אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה לו.

ועיין ב”ב (כב ע”א): “רנב”י ריש כלה הוה כל יומא מיקמי דניעול לכלה מרהיט בהדיה ר”א בר אהבה לשמעתתיה והדר עייל לכלה” ובכריתות (ו ע”א): “א”ל ר”מ לבניה כי בעיתו למיזל למיגמר קמי רבכון גרסו מעיקרא מתניתין והדר עלו קמיה רבכון”.

}(תענית ח ע”א).

ח.

אוהב ה’ שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות.

שמשחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח ע”א).

ט.

הויות דאביי ורבא, הם דבר קטן לעומת מעשה מרכבה { ומהו “מעשה מרכבה” וגדרו, מבואר בחגיגה (יג ע”א ואילך).

}שהוא דבר גדול (סוכה כ”ח ע”א).

שאפילו אדם מישראל למד מקרא משנה תלמוד ואגדה ותוספתות ואין בו יראה לחנם צלל במים אדירים, וכל מה שטרח לחנם טרח; וכל מי שהוא ירא שמים רודף אחר נסתרות ומעשה מרכבה שהוא עיקר החכמה והדעת תריס נחשת וחרב של ברזל היראה ואין מפחד מכל, שנאמר פחדו בציון חטאים, הא ירא חטא לא יפחד לפי שהשכינה מקשקשת לפניו ושומרתו ומגלין לו סודות נעלמות הוי סוד ה’ ליראיו (מסכת אצילות משנה א’, אוצר מדרשים דס”ז).

י.

אין מוסרין סתרי תורה, אלא למי שיש בו חמישה דברים: “שר חמישים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש” { שר חמשים, זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה.

ד”א, בן חמישים שנה.

ונשוא פנים, זה שנושאין פנים לדורו בעבורו.

יועץ, שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים.

וחכם, זה תלמיד המחכים את את רבותיו.

חרשים, בשעה שפותח בד”ת הכל נעשין כחרשין.

ונבון, זה המבין דבר מתוך דבר.

לחש, זה שראוי למסור לו ד”ת שנתנה בלחש (שם יד ע”א).

[וכתב אלי הגר”ח קניבסקי שליט”א דחכם וחרשים הם ב’ מעלות הכלולות בא’, ולכך חשיב חמשה דברים].

}(שם יג ע”א).

יא.

המכסה סתרי תורה { פרש”י ורשב”ם מעשה מרכבה ומעשה בראשית ופי’ שמו של הקב”ה (עי”ש עוד נא ע”א).

}, והמגלה טעמי תורה, זוכה לטובות הרבה { עי”ש בארוכה הטובות (בדף קיח ע”ב).

}(פסחים קיט ע”א).

יב.

כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא (אבות דר”נ פכ”ט ה”ז).

רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה ומידבק בדרכיו (ספרי עקב מט).

ולא יאמר למדתי הלכות ודי לי, אלא ילמד מדרש הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

יג.

אפילו אם אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה, אלא הוא יושב וקורא כל היום הפסוק ואחות לוטן תמנע, אפילו הכי שכר תורה בידו (תדא”ז פ”ב, י).

סדר העדיפות והשילוב ביניהם

יד.

אי אפשר לעולם בלא מקרא, ואי אפשר לעולם בלא משנה, ואי אפשר לעולם בלא תלמוד, אבל אשרי אדם שישים עמלו בתלמוד.

ולא שיהא דולג מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד, אלא על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד { ועיין סוטה (מד ע”א) “הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא, ועתדה בשדה לך זה משנה, אחר ובנית ביתיך זה גמרא”.

}(מסכת סופרים פט”ו ה”ח וה”ט).

טו.

לעולם ישלש אדם שנותיו { בגמ’ הקשו “מי יודע כמה חיי לא צריכא ליומי”.

פרש”י לימי השבוע, ולהתוס’ (ד”ה לא) בכל יום ילמד שלשתם, וכ”ה ברמב”ם ובטוש”ע.

}: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד { וכתב הרמב”ם (פ”א הי”ב) וטוש”ע (יו”ד סי’ רמו): בד”א, בתחילת לימודו של אדם.

אבל כשיגדיל בתורה, וכו’ יקרא בעיתים מזומנים תושב”כ ושבע”פ, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו וישוב דעתו.

וכ’ הרמ”א: ויש אומרים, שתלמוד בבלי שבלול מכולם, אדם יוצא יד”ח בשביל הכל.

וכתבו הפוסקים (שו”ע הגר”ז ת”ת פ”ב.

ערוה”ש סי’ רמו סי”ד) שגם לשיטת היש אומרים, חיב לחזור בעיתים מזומנים יוקשה על תושב”כ ותושבע”פ.

ובתולדות אדם (לתלמידי הגר”א, פ”ג) הפריך מרוב ראיות הבנה המקובלת בי”א והוכיח שצריך לידע לכל המקרא ואחר שידע יפנה עצמו לתלמוד ויחזור בעיתים ידועים.

וכעי”ז האריך בראיות בהגהות יש נוחלין (לאבי השל”ה בהסכמת ב”ח ומהרש”א הסמ”ע והכלי יקר וכו’, פ”ה ס”ק מ).

וכ”כ השל”ה (קפו) שצריך לידע כל המקרא.

וכן עיין במסכת סופרים וכו’ שהבאנו לעיל.

ולפי”ז הרמ”א קאי על ראש הסעיף “לעולם ישלש” וכו’.

}(קידושין ל ע”א).

טז.

תלמידיו של אדם יגעין בתורה ועושין את היום עיתים עת לתורה עת למקרא עת למשנה עת לתלמוד ועליהם הכתוב אומר אשר פריו יתן בעתו (שוח”ט תהילים פ”א).

יז.

כיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה, מדרש, הלכות ואגדות, ושנה התלמוד, ושנה הפלפול לשמה, מיד רוח הקודש שורה עליו (תדא”ז פ”א).

יח.

תלמיד חכם צריך להיות מלא מקרא משנה ותלמוד והלכות והגדות (שהש”ר פ”ה פיסקא יג, א).

יט.

קרא ולא שנה, הרי זה בור.

לא קרא ולא שנה, עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה (סוטה כב ע”א).

כ.

כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, דור הנאה ממנו (קידושין מא ע”א).

וכל שאינו במקרא במשנה באגדה ובתוספתא, אוי לו, שהוא והכלב יאכלו כאחד (זו”ח ריש שה”ש).

כא.

קרא אדם ולא שנה, הרי זה דבר גנאי, שנה ולא קרא, הרי זה דבר גנאי, קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים זו מדה בינונית.

אבל אם קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש תלמידי חכמים, זו מדה שלמה (תדא”ר פי”ח, יד).

כב.

כיון שנכנס אדם לתלמוד הירושלמי, כיון שיצא לתלמוד הבבלי, שוב אין לו שלום { לפי שתלמוד בבלי עמוק הוא (רש”י).

וכתבו בתוס’ (ד”ה אפילו) שזה אפילו אם פירש מבבלי לירושלמי ועדין לא הבין בו.

שמתוך כך, לא יעלה בידו הלכה ברורה.

[ולפי”ז צ”ל דדעת התוס’ דאף מירושלמי לבבלי, הוא אם עדיין לא הבין בו].

}(חגיגה י ע”א ורש”י).

חלקים שונים בתורה

כג.

כשהתינוק מתחיל לדבר { עוד בענין, ראה סוכה (מב ע”א), “קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע.

תורה מאי היא תורה צוה לנו משה וכו’ .

ק”ש מאי היא פסוק ראשון של שמע.

בירושלמי (סוכה פ”ג הי”ב), “קטן היודע לדבר, אביו מלמדו לשון תורה”, והיינו לשון הקודש.

}, אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואין מלמדו תורה, ראוי לו כאילו קוברו (ספרי עקב מו).

כד.

מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, ואין מתחילין בבראשית.

ומפני מה, אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין (ויק”ר פ”ז, ג).

כה.

הרוצה שיתחכם, יעסוק בדיני ממונות.

שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין הנובע { אולם בב”ק (קט ע”א): “כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי” פרש”י הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא ואקשי עכ”ל.

וכן אמרינן בשבת (לא ע”א) “חכמת, זה סדר קדשים”, ועי’ תפארת ישראל (מכון י-ם) למהר”ל עמ’ קסא הע’ מה (הערת א.

פ.

).

}(ב”ב קעה ע”ב).

כו.

תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם { ובזמן שקורין בסדר הקרבנות, מעלה הקב”ה עליהם כאילו הקריבום לפניו ומוחל על כל עוונותיהם (תענית כז ע”ב).

ועיין ילקו”ש (ירמיה שעא) שדווקא “כהנים ולויים העוסקים” וכו’, וצ”ע.

ובזוהר בשלח קנט ע”א איתא שכל העוסק בתורה, כאילו הוא מקריב כל הקרבנות שבעולם לפני הקב”ה, ולא עוד אלא שהקב”ה מכפר לו על כל עונותיו, ומתקנין לו כמה כסאות לעוה”ב, ע”כ.

וכעי”ז במנחות שם “כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים” ובברכות (ה ע”א) שכל העוסק בתורה מוחלין לו על כל עוונתיו”.

}(מנחות קי ע”א).

כז.

איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה { פרש”י בכל מקום בכל התלמוד, ואפילו במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה.

מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, עכ”ל.

וראה בקידושין (מט ע”ב) המקדש את האשה ע”מ שאני תלמיד, אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין וכו’ ואפילו במסכתא דכלה” ע”כ, ושם פרש”י בכ”מ בא’ מן המקומות.

ואפילו במס’ כלה, שאין עומק בה.

ושם חזינן לכאו’ שא”צ שידע את כל התלמוד אלא את מה שעוסק.

אפשר דתלמיד סתם א”צ כמו ת”ח שראוי למנותו פרנס על הציבור, ועי”ש בתוס’.

}(שבת קיד ע”א).

כח.

משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום { ובפסחים (ה ע”א): “שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום”.

}הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום (מגילה ד ע”א).

כט.

אין דורשין בעריות לשלושה תלמידים, אלא לשנים.

ולא במעשה בראשית לשניים, אלא באחד.

ובמעשה מרכבה אפילו לתלמיד יחידי לא ידרוש אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו (חגיגה יג ע”ב).

ל.

תלמיד חכם צריך שילמוד שלשה דברים, כתב שחיטה ומילה.

ויש אומרים אף קשר של תפילין { ועיין בב”י או”ח סו”ס לב, הביא קבלת הגאונים והראשונים ז”ל בקשר של תפילין היאך הוא עשוי.

}וברכת חתנים וציצית (חולין ט ע”א).

כללים

לא.

אין אדם לומד תורה, אלא ממקום שליבו חפץ { ועיי”ש במעשה דלוי ור”ש ברבי, שלוי רצה ללמוד משלי ור”ש ברבי רצה ללמוד תלים, וכפייה ללוי ולמדו תלים, וכשבא רבי לפסוק “כי אם בתורת ה’ חפצו”, אמר דאין אדם וכו’, ואמר לוי “נתת לנו רשות לעמוד”.

}(ע”ז יט ע”א).

לב.

לא יאמר אדם, הריני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה { ועי”ל לגבי המדלג מפרשה לפרשה, שעליו נאמר ודילוגו עלי אהבה, וצ”ע.

}(ספרי עקב מח).

לג.

אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקדוש ברוך הוא חביב הוא עלי שנאמר ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה { אולם עיין ילקו”ש (עקב תתע”ג) “שמא תאמר הריני למד את החמורה ומניח את הקלה תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם” ושמא ר”ל למצווה ולכתחילה.

}(במדב”ר פ”ב, ג).

לד.

סיני ועוקר הרים { פרש”י (בהוריות יד ע”א): סיני, מי ששנה משנה וברייתא מפי השמועה כנתינתן מהר סיני, אבל לא היה מפולפל.

עוקר הרים, חריף ומפולפל בתורה, אע”פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך.

}, סיני עדיף (ברכות סד ע”א).

לה.

טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם, ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם.

וטוב מי ששונה הלכות ורגיל בהם, ממי שהוא שונה הלכות ומדות, ואינו רגיל בהם (ויק”ר פ”ג, א).

לו.

משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום { ובפסחים (ה ע”א): “שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום”.

}(מגילה ד ע”א).

פרק ב – שנון וחזרה

החיוב

א.

“ושננתם” – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד (קידושין ל ע”א).

וכל מה שקרא אדם יהא תפוס בידו ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין { ובויק”ר (פ”ג, ז): “אשרי אדם שיש בו דברי תורה ושמורים בידו ויודע להשיב בהן תשובה שלמה במקומה”.

}(מדרש משלי פ”י).

ב.

כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.

ולא מחמת אונסו אמרו, אלא עד שישב ומסירן מליבו (אבות פ”ג מ”ח).

ועובר בשלשה לאוין (מנחות צט ע”ב), וגורם גלות לבניו, ומורידין אותו מגדולתו (יומא לח ע”ב), ודומה לאשה שיולדת וקוברת (סנהדרין צט ע”א).

ג.

כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר { וביומא (כט ריע”א): “מגמר בעתיקתא קשיא מחדתא”, דהיינו שלימוד שכוח קשה ללמוד יותר מלימוד שלא למד מעולם.

ובברכות (ס ע”א): “אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב” פרש”י שדואג שמא ישכח דבר מדיני התורה ומתוך כך מחזר עליהם תמיד.

בתענית (ז ע”א) “דברי תורה, אין משתכחין, אלא בהיסח הדעת”.

פרש”י אם אינו מחזירן תמיד.

}(סנהדרין צט ע”א).

ד.

אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות [שגורס הרבה יחד ואין יכול לחזר הרבה (רש”י)], מתמעט, ואם קובץ על יד [מעט], ירבה.

אמר רבא, יודעים חכמים להלכה זו ועוברים עליה במזיד (ע”ז יט ע”א).

כללים

ה.

לעולם יגרוס אדם, ואפילו הוא משכח, ואפילו אינו יודע מהו אומר { אבל אינו ראיה דיש לומר שהוא ציווי לרב שיעסוק לפני תלמידיו כשלחן ערוך.

דעת המקור חיים להחו”י (סי’ נ’) מהרי”ל (החדשות סי’ מה ס”ב) המהר”ל (גבורות ה’ פ”ב) ועוד (עי’ בתורתו יהגה עמ’ קכ”ט) דאי”צ הבנה גם במשנה וגמ’ וע’ במ”ב (סי’ נ’ ס”ק ב’) שההבנה מעכבת בגמ’.

וכ”מ במכילתא (משפטים פ”א): יכול שונין ולא יודעים, ת”ל ואלה המשפטים וכו’ ערכם לפניהם כשלחן ערוך.

ולפי”ז הכוונה שלא יכנס לעומק.

וכמ”ש בעירובין (מח ע”א) שאין לדקדק כל כך דאם היינו מדקדקים לא היינו שונים כלל.

ושמא ר”ל דמרוב הדקדוקים לא ישאר זמן לשנות.

}(ע”ז יט ע”א).

ו.

השונה בלחש משכח תלמודו, ואינה משתמרת אלא כשמוציא מפיו { עי’ רש”י (סנהדרין כו ע”ב): מחשבה שאדם מחשב כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי, מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת, אפילו לדבר תורה.

כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא עכ”ל.

ועיין מ”ש הגר”א (משלי יז, כד): המבין אינו רואה לקפוץ, אלא מבין מה שלפניו.

אבל הכסיל, עיניו לקצוי ארץ.

בעת יתחיל ללמוד עיניו ייחלו לסיים הש”ס או המסכת וכו’.

ע”ש ביאור הענין בארוכה.

אולם ע’ מ”ש (ויק”ר פי”ט, ב) חכם מהו אומר היום אשנה ב’ הלכות, ולמחר וכו’ עד שלומד כל התורה כולה.

ושוה עם הגמ’ שלפנינו, אבל צ”ע על מ”ש רש”י והגר”א הנ”ל.

ובמנחות (צט ע”א): “דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן פרש”י כאדם שיש לו חובה ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.

והגר”ח קניבסקי שליט”א כתב אלי דהרי רש”י מיירי בשל”ש, דהרי אם עסוקין לשמה אינה מועלת כמ”ש בגמ’ שם, ולק”מ מהמדרש הנזכר.

כח עיין שם ד”אי לא ידע לבסומי קלא”, אין עליו קפידא, כמבואר שם.

ובתיקונים (נא ע”ב) “אורייתא סלקא בניגונא”.

וברע”מ (במדבר קכא ע”ב) “צריך לשורר ולנגן בחדוה, בחמרא דאורייתא”.

עיין סנהדרין (צט ע”ב): “זמר בכל יום זמר בכל יום” פרש”י היה מסדר לימודך אף על פי שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים.

ומיהו מצינו בחז”ל שלא ילמד כאילו זהו ניגון בעלמא.

עיין שבת (קו ע”ב) “גמרא גמור זמורתא תהא” בתמיה פרש”י אותה השמועה בזמירה בעלמא בלא צורך.

ובסוטה (לה ע”א) “על מה נענש דוד, על שקרא לדברי תורה זמירות” וכו’ וכעי”ז בבמדבר רבה (פ”ד) “אמר לו הקב”ה לדוד אתה קורא אותן זמירות הרי אני מכשילך” וכו’.

ועיין סנהדרין (קא ע”א): “הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר מביא רעה לעולם”.

}(עירובין נד ע”א בארוכה).

ז.

כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם  {וכ”מ בעירובין (נג ע”ב) עי”ש.

עוד בזוהר שם שהלומד בהלעטה ולא כנ”ל הוא מגזע עשיו ועליו נאמר ואף ה’ חרה בם ועי”ש עוד.

וכן הובא בשם הגר”א שהיה לומד המשנה בדקדוק, ועיין באזהרה באריכות ביסוד ושורש העבודה.

}(מגילה לב ע”א).

 {אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת [מיד, כך מחזר על שמועתו מיד כשקבלה מרבו (רש”י)], תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד ע”א).

}

ח.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמדייק לשונו [לחזור על משנתו בלשון ששומע מפי רבו (רש”י)] (עירובין נג ע”א).

וחייב אדם לשנות בלשון רבו (עדיות פ”א מ”ג).

ט.

השונה דברי תורה צריך לטוחנן בשיניו, להוציא בפיו תיבות שלמות { וז”ל הספרי פ’ עקב: “מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מדברי תורה ראשון ראשון ומשכחן, שכשם שאין הראשונין מתקיימין בידו כך אין האחרונים מתקיימין בידו, ת”ל והיה אם שכח תשכח וכו’ וכתיב במגילת סתרים אם תעזבני יום יומיים אעזבך”.

}(זהר ויקרא רלו).

י.

לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונס פרטים מיגעין אותך (ספרי האזינו לב, ב).

יא.

לשעבר כשהיתה הפרוטה מצויה היתה נפש אדם מתאוה לשמוע דבר הלכה, עכשיו שאין הפרוטה מצויה נפש האדם מתאוה לשמוע דבר אגדה (מסכת סופרים פט”ז ה”ג גי’ הגר”א).

יב.

אם שנה אדם מסכתא או שתים או שלוש ואין מוסיף עליהם, סוף שמשכח את הראשונות { ובכ”מ מצינו בש”ס על רז”ל, שכשהיו שומעין שמועה חדשה שלא שמעו מקודם, היו נוהגים לבקש מאומר השמועה להשמיעם מ’ פעמים והוי דמי כמנחא בכיסיה.

}(אבות דר’ נתן סופי”ב).

מספר החזרות

יג.

חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים (עירובין נד ע”ב).

יד.

השונה שמועה מפי רבו ארבעים פעמים, דומה לו כאילו מונחת בכיסו { הוי: השונה פרקו מאה ואחד פעמים, נקרא עובד אלקים פחת ואפילו אחד נקרא אשר לא עבדו.

וכתב הגר”א, שזהו רק לקנות המסכת.

אך שיעור חובת חזרה אין לו קצבה, וכל ימיו בעמוד והחזר קאי (הביאו הגר”ח מוואלוזין ב”כתר ראש”).

וז”ל הילקו”ש (משלי תתקלז): “דדיה ירווך בכל עת.

שלא תאמרו אשתקד שמענו אותה, שנאמר אל תבוז כי זקנה אמך, ואם אמרתם כך, אף אני יכול לומר לכם: למה אתם קוראים את שמע פעמיים ביום למה אתם מתפללים שלשה פעמים ביום שמא אתם מחדשי דבר, אם געלתם בדברי תורה אף אני איני שומע תפילתכם שנאמר “מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה” (ועיין אגרת הטיול לאחי המהר”ל חלק הפשט תמה).

}(כתובות נ ע”א).

טו.

מהו שכתוב “ושבתם וראיתם בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו”, אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד { לפנינו “לתפילתו”, והביא בגליון גירסא “לתורתו”, וכ”ה ברי”ף, בשאלתות ובעין יעקב ובכמה ראשונים ובספרים שונים, וכן אמר המגיד לרמח”ל (בס’ תקו”ח) ואסכים מריה על ידיה.

ובאבות (פ”ו מ”ו) איתא שא’ מקניני התורה הוא המכיר את מקומו.

וז”ל השהש”ר (ריפ”ד), “עיניך כיונים, מה יונה זו נכנסת לקינה ומכרת קינה ושובכה וכו’, כך הן שלוש שורות של תלמידי חכמים כשהן יושבין לדיניהן [לפני הסנהדרין] כל אחד מכיר את מקומו”, ומענין לענין אמרי’ בפסחים (קיח ע”ב) “מאי כי ליושבים לפני ה’, אמר ר”א זה המכיר מקום חבירו בישיבה”, פרש”י שיודע לומר זה מקום מושב לפלוני וזה של פלוני דהוא דהואיל ומכיר הוא מקום כולם רגיל הוא לישב שם תמיד”.

}(חגיגה ט ע”ב).

טז.

אין התורה נקנית אלא בסימנים (עירובין נד ע”ב).

פרק ג – אופן הלימוד וכוונתו

מקום הלימוד

א.

כל הקובע מקום לתורתו { לפנינו בתרוויהו גרס “לא במהרה הוא משכח” ונקטנו גירסת הפוסקים.

בשמות רבה (פ”ח, ג) “אם ישב אדם בזוית ועוסק בתורה אני מראהו לבריות”.

}, אויביו נופלים תחתיו (ברכות ז ע”ב לגי’ ראשונים).

ב.

כל הלומד בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח (ירושלמי ברכות פ”ה ה”א).

ג.

כל היגע בתלמודו בצנעא – מחכים { וכן להיפך, שיתפלל היכן ששונה (ברכות ח ע”א).

}(ירושלמי ברכות פ”ה ה”א).

ד.

טוב שיגרוס משנתו בבית הכנסת שמתפלל שם { ועיין באסת”ר (פ”א): “עשרה חלקים של תורה בעולם תשעה בא”י אחד בכל העולם”.

ובב”ב (קנח): “אוירא דא”י מחכים”.

ובזו”ח (איכה): “עד אשר לא תחשך השמש והאור כו’ והאור זה תלמוד ירושלמי דנהיר נהורא דאורייתא.

לבתר דאתבטל דא, כביכול אישתארו בחשיכה, דכתיב (איכה ג) במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי (עיין גם סנהדרין כד ע”א) דאזלין ביה בני עלמא במחשכים”.

והיינו דאחד מהבחינות שנתקלקלו אחר הגלות (הנמנין בזוהר שם) הוא שנשתנה מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי.

וביומא (נז ע”א) אמר רבי ירמיה על בני בבל: “בבלאי טפשאי, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתו שמעתתי דמחשכן”.

ועיין מנחות (מב ע”א) על רב סמא דאכסיף מדרבינא, וא”ל “דחד מינייהו (מבני א”י) כתרי מינן”, וכ”כ בכתובות (עה ע”א) ועיי”ש עוד.

}(מגילה כט ע”א).

ה.

גזרו חכמים שלא ישנו לתלמידים בשוק, שאין דברי תורה אלא בסתר (מו”ק טז ע”א וע”ב).

ו.

אל תשב בגובהה של עיר ותשנה [שלא יבטלוך העוברין] (פסחים קיב ע”א).

ז.

אין ראוי שיעסוק בתורה בשעה ששוכב במיטתו, אלא יקום ויעסוק, שהרי השכינה מתחברת עמו, ועוד שהרי אין דעתו צחה לתורה כשהוא במיטתו (זוהר ח”א עב ע”א).

ח.

המהלך בדרך ואין עמו לויה, יעסוק בתורה (עירובין נד ע”א).

וזהו לשנות, אבל לעיין, אפילו יש עמו לויה, לא יעיין.

[שמא תרגז עליו הדרך ויתעה] (תענית י ע”ב).

ט.

אין תורה כתורת ארץ ישראל { ובס’ הכוזרי כתב שטעם הדבר משום שלפנים לא היו די ס”ת לכל התלמידים, ונשתמשו הרבה תלמידים בספר א’, ומשום שהיו בדוחק נתרגלו לזוז ולהתנענע.

והמהר”ל כתב שישראל קשורים כחוט לכסא הכבוד, וטבע הדבר שכשמנענע קצה חוט, מתנענע כולו אפילו ארוך הרבה.

}(ב”ר פט”ז, ז).

י.

טוב שיגרוס על נהר המושך מימיו, ובעוד זה הנהר מושך מימיו והולך, ימשכו שמועותיו ולא יפסקו מפיו (הוריות יב ע”א ורש”י).

אופן וצורת הלימוד

יא.

מימות משה למדו מעומד, וכיון שירד חולי לעולם, בטל כבוד תורה ולמדין מיושב (מגילה כא ע”א).

יב.

כשישראל עוסקין בתורה מתנענעין לכאן ולכאן ואינם מסוגלים לעמוד במקומם, לפי שנשמת ישראל היא נר ה’ ונדלקת מן התורה וכו’ { פרש”י נגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים.

בין בניקוד שבספר בין בהגבהת קול ובצילצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא ושופר מהפך.

מוליך ידו לפי טעם הנגינה, ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל עכ”ל.

ובבמדבר רבה (פ”ב, ג) “בראשונה כל מי שהיה איקונין של מלך באצבע היה נהרג והתינוקות הולכים לבית המדרש ומראים את האזכרות באצבע אמר האלקים ודגלו עלי אהבה וגודלו עלי אהבה”.

}(זוהר פנחס דף ריז ע”א).

יג.

מראה בה ביד ימינו טעמי תורה { וכן אמרו בעירובין (מג ע”ב) על אחד האמוראים, וכן מתואר המעשה בירושלמי על ריש לקיש.

ושם (נד ע”ב) “באהבתה תשגה תמיד כגון ר”א בן פדת, אמרו עליו על ראב”פ שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי”, עי”ש עוד המעשה.

}(ברכות סב ע”א).

יד.

הלומד אגדה מתוך הספר, לא במהרה הוא משכח (שם).

טו.

בזמן החכמים הראשונים היו חכמים שמרוב חשקם וחביבותם לדברי תורה היו מהרהרים בהם בעומק, ומתוך כך מהלכים ואינם שמים על לב ואינם יודעים כמה מהלכים, ופעמים מהלכים כמה מילין { ועיין מנחות (קי ע”א) “תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה” ועיין ע”ז (ג ע”ב), וע’ תדא”ר (פ”ב) שמשה למד תושב”כ ביום ותושבע”פ בלילה ופירשו המפרשים (ישועו”י ס”ק יח) לפי שתושב”כ זמנה ביום ותושבע”פ בלילה.

}(עירובין לט ע”א).

טז.

אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד – נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה (קידושין ל ע”ב).

עת ללמוד

יז.

כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו (תמיד לב ע”ב).

וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה – אש אוכלתו { ובזוה”ח (כד ע”א) הביאו מעשה על אמורא שכדי ללמוד הלך לגינה, ואמר שדווקא מי שאינו בקי ויודע בתורה צריך למנוע צחות, ועל כן טייל בגינתו ועסק בתורה.

ביבמות (קו ע”א) “אבוך היכא, א”ל במתא, אימך היכא, א”ל במתא”.

פרש”י, כלומר כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך לפיכך קא מחדדו שמעתיך, וראה עוד עירובין שם על מר עוקבא.

ועיין תו”כ פ’ ויקרא מש”כ שצריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כשמלמד רב לתלמיד.

}(סנהדרין צב ע”א).

יח.

ראב”י קובע היה לעצמו לשנות כך וכך פרקים ביום, וכשלא הספיק ביום השלימם בלילה (עירובין סה ע”א ורש”י).

יט.

הלכה צריכה צחות כיום המנשב בו רוח צפונית שהוא צח { עיין במכתב ההשגה בסו”ס.

}(עירובין סה ע”א).

כ.

לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא כדי שיעסקו בהם בתורה { ועיין המעשה בשבת (קמז ע”ב) שהלך ר’ אלעזר בן ערך למקום עידון “אימשך בתרייהו איעקר תלמודיה” וכו’.

ובאבות דר”נ המעשה מסופר על המשנה הנ”ל שמכאן שצריך לגלות למקום תורה ועיי”ש דלדעת ה”ואמרי לה” שרבי נהוראי בעל המימרא הנ”ל (הוי גולה וכו’) הוא ר’ אלעזר בן ערך ולפי”ז אתיא שפיר.

}(ירושלמי שבת פט”ו ה”ג).

הכנה ללימוד

כא.

הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך; שחבריך יקיימוה בידיך { רגילים היו לדרוש לתלמידים אחר השיעור, כדי לבארו וכדו’, והוא נקרא “כלה”.

והנה יל”ע דהרי בברכות (נז ע”א) איתא “הנכנס לאגם בחלום נעשה ראש ישיבה, ליער, נעשה ראש לבני כלה”, ופרש”י שבישיבה עומדים בדוחק כקני אגם, ובכלה עומדים בריווח כעצי היער.

וא”כ מבואר שאין שם צפיפות.

ועיין שם בדף ו (ע”א) שבאמת עומדים שם בריווח רק שבאים לשם שדים הרבה ומרגישים צפיפות.

ויותר נראה דב’ מיני כלה הן דבלא”ה אמרינן דהיו מתאספין בירחי כלה ב’ פעמים בשנה לשמוע הדרשא דרגלא (עיין ברכות יז ע”ב ובתוס’ ד”ה תרי).

}(אבות פ”ד מ”ד).

כב.

לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה, ואפילו בשבת (ברכות ו ע”ב).

כג.

היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה, זוכה ומקבל פני שכינה (ברכות סד ע”א).

כד.

שכר השיעור הוא על הריצה אליו.

שכר הכלה { וראה בירושלמי (ברכות פ”ה ה”א), “הסובר תלמודו, לא במהרה הוא משכח”.

ובעירובין (נג ע”א), “בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן.

בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן ופרש”י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן.

}הוא על הדוחק.

שכר השמועה הוא על הסברא { ובאבות (פ”ו) “פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל”.

ובסנהדרין (צט ע”ב) “כל אדם לעמל נברא” וכו’ עי”ש.

}(ברכות ו ע”ב).

כה.

אם יאמר לך אדם, יגעתי בדברי תורה ולא מצאתי, אל תאמן.

לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן { וע’ שבת (כא ע”ב) “גירסא דינקותא” ופרש”י מתקיים יותר משל זקנה, וע”ע באבות דר’ נתן (פכ”ד) באריכות.

}.

יגעתי ומצאתי, תאמן.

וזהו להתחדד, אבל להעמיד גירסתו שלא תשתכח ממנו הסיוע משמים, ויש יגע ואינו מוצא (מגילה ו ע”ב).

כו.

אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליהן (שבת פג ע”ב), ובמי שמשחיר פניו עליהם כעורב, ובמי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב (עירובין כב ע”א).

כז.

יראת ה’ טהורה עומדת לעד, זה הלומד תורה בטהרה.

ומהו, נושא אשה ואחר כך לומד תורה (יומא ע”ב ע”ב ועיין בסוגיא דקידושין דף כט ע”ב).

כח.

התקינו החכמים שיהיו המשנים [לתינוקות] יושבין בבוקר ובערב (שמות רבה פמ”ז, ה).

כט.

הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר חלק, והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר מחוק { וע’ תענית (ז ע”א): “כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המוות” ובתוד”ה וכל וש”נ.

ועיין ברכות (יז ע”א) שכל העוסק שלא לשמה נח לו שלא נברא, וברש”י ותוס’ שם כתבו דמיירי דוקא בלומד על מנת לקנטר, ולא שלומד ע”מ שיקרא רבי.

וכן עיין אבן שלמה להגר”א (פ”ח סי”ב ואילך) דיש כמה דרגות בשלא לשמה, וכן הרמח”ל בכ”מ עמד בזה.

[ואכמ”ל].

}(אבות פ”ד מ”כ).

ל.

כשאתה מלמד את בנך בראשונה כשמתחיל בלימודו, למדהו בספר מוגה, שהרי שיבוש כיון שנכנס בראשו של קטן שוב אינו יוצא (פסחים קיב ע”א).

כונת הלימוד

לא.

לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה { ובילקו”ש (דברים ברכה תקנא): “כל מי שהוא בא לעסוק בתורה, יראה בעצמו כאילו הוא עומד באש”.

ובירושלמי (סוף ברכות) מרבינן מאת ה’ אלוקיך תירא שיירא מהתורה.

}(פסחים נ ע”ב).

לב.

הלומד שלא על מנת לעשות, [אלא על מנת לקנטר], נוח לו שלא נברא (ברכות יז ע”א).

לג.

אין דברי תורה נבלעים בלב האדם, אלא במי שהוא עייף [צמא] להם (תדא”ז פי”ד, ג).

לד.

טוב לאדם דבר אחד בדברי תורה בצער ממאה בריוח (אבות דר”נ פ”ג ה”ו), ולפי צערו של אדם מקבל השכר (אבות סופ”ה).

לה.

התורה נקנית באימה בענוה ביראה ובשמחה (אבות פ”ו מ”ו).

ואינה נלמדת אלא באימה ביראה ברתת ובזיע { שם איתא “מילתא דבדיחותא” ואין הכונה לדבר ליצנות ח”ו, ובמסכת ע”ז (יח ע”ב) האריכו בגנותו, ומ”מ אציין כאן מה שמצינו “בדיחותא” בגמ’ (ב”ק יז ע”ב) לגבי אמירת ד”ת בצורה של שמחה עי”ש.

}(ברכות כב ע”א).

לו.

יאמר הרב דבר של שמחה { ועי’ עירובין (נג ע”א): “בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן.

בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן”.

ופירש”י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדקין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן.

}קודם השיעור לשמח התלמידים, ואחר כך ישב באימה ויפתח בשמועה שאומר בה (פסחים קיז ע”א).

לז.

ארבעה פנים [יש]: מקרא, משנה, הלכות, ואגדות.

פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות לאגדה (מסכת סופרים פט”ז ה”ב גי’ הגר”א).

לח.

אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שאין שמחה אלא לעתיד (ברכות ל ע”א), אבל בדברי תורה צריך אדם לשמוח (זוהר ח”ג נו ע”א).

והתורה נקנית בשמחה (אבות פ”ו מ”ה).

לט.

הסובר תלמודו ומבין מה שלומד, לא במהרה הוא משכח { עוד שם שכאילו בנה בית המדרש להקב”ה ושכר גדול יש להקב”ה בשבילו.

}(ירושלמי ברכות פ”ה ה”א וביאור הגרח”ק).

מ.

אשרי מי שמתחדש דבר תורה על פיו { עוד שם: “מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום”.

אולם עיין שבת (לא ע”א): “קבעת עיתים לתורה”, ואפשר דהיינו עת קבוע שלא יפסיק לכלום.

ובעירובין (נד ע”ב): “עשו מועדים לתורה” פירש”י קבעו עיתים לתלמידיכם שידעו עת לבוא ולשנות.

ועיין במנחות (צט ע”ב) דיד”ח ת”ת נפיק בק”ש.

}(תדא”ר פ”י, ח).

אבל כמה יש לו לאדם להזהר בהם, ולא יוציא מה שאינו יודע, ולא קיבל מרבו, ועליו נאמר לא תעשה לך פסל, והקב”ה מזומן ליפרע ממנו לעולם הבא, ודוחין את נשמתו לחוץ (זוהר יתרו פז ע”א).

אוי לה לאותה בושה (בלק קפה ע”ב).

והתורה נקנית באוהב את המישרים (אבות פ”ו מ”ו).

פרק ד – ביטול תורה

ביטול תורה

א.

העושה תורתו עיתים ואינו לומד תמיד בתדירות, הרי זה מפר ברית { שם איתא: תנו רבנן, ההולך לאצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברים בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין (מיני ליצנים.

רש”י, עי”ש עוד) הרי זה מושב ליצים ועליהם הכתוב אומר (תהילים א, א-ב) אשרי האיש אשר לא הלך וגו’ כי אם בתורת ה’ חפצו הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה.

עיי”ש עוד בארוכה בחומר הבטלה והליצנות.

ובשהש”ר (פ”א): “אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה”.

}(ירושלמי ברכות פ”ט ה”ה).

והלומד תורה לפרקים ואינו לומד תדיר תדיר, עליו הכתוב אומר ונואף אשה חסר לב (סנהדרין צט ע”ב).

ובמי אתה מוצא דברי תורה, במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש (עירובין כא ע”ב וכב ע”א).

ב.

אסור לילך למקום שחוק ושמחה שמבטלין הזמן { ובתענית (י ע”ב): “שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף” ומאידך גיסא בתנא דבי אליהו (רבה פ”א): “שני בני אדם שהולכין בדרך ועוסקין בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהן”.

}, משום ובמושב ליצים לא ישב וגו’ (ע”ז יח ע”ב).

ובכלל מושב ליצים כל שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה { בעירובין (סה ע”א) נזכר ששאלו בנתיה דר”ח לרב חסדא: “לא בעי מר למינם פורתא”, וענה להם דבקבר אח”כ יוכל לישון הרבה.

עוד שם, “אמר ריש לקיש, לא אברי ליליא אלא לגירסא”.

ובב”ב (י ע”א) דרשו עה”פ “אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתיך, אלו ת”ח שמנדדין שינה מעיניהן בעולם הזה, והקב”ה משביען מזיו השכינה לעוה”ב”.

ואמרי’ בב”ר (פי”ז) תחילת מפולת שינה.

ישן ואינו עמל בתורה, ישן ואינו עובד עבודה”.

ועיין תדא”ז (פי”ד) מה שדרשו עה”פ “אל תאהב שנה פן תורש, פקח עיניך שבע לחם”.

}(אבות פ”ג מ”ב).

ג.

וכן אסור להתגרות ולהעביר הזמן בשינה, משום ובתורתו יהגה יומם ולילה (ע”ז י”ח ע”ב).

והתורה נקנית במיעוט שינה { באדר”נ (פכ”א) “במיעוט שיחה, מלמד שלא יתכוין אדם בשעה שהוא בביתו לשוח עם אשתו ועם בניו ועם בנותיו”, וכו’.

ובאבות (פ”א מי”ז) “לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה” וכו’.

ואמרו “סייג לחכמה שתיקה”.

וע’ במ”ש הגר”א (משלי א, כד) על עוון דברים בטלים שחמור יותר מכל העברות! עיי”ש בארוכה.

}(אבות פ”ו מ”ו).

ואין לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שישים נשימות (סוכה כו ע”ב).

דברים בטלים

ד.

המדבר דברים בטלים, עובר בעשה ובלא תעשה { שם איתא: תנו רבנן, אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאיברים.

יש מי שכתב שאף מאכילין את השומע גחלי רתמים.

[ממ”ש (סעיף הבא) “עוסק” ולא מדבר].

}(יומא יט ע”ב).

וכן אסור לשמוע דברים בטלים { וז”ל האדר”נ (פכ”ו): “מפני מה ת”ח מתים כשהם קטנים, שפוסקין מד”ת ועוסקין בדברי שיחה, ועוד שאין מתחילין במקום שפוסקין”.

}(כתובות ה ע”ב).

וטוב שלא ידבר כלל אף שיחת חולין (סוכה כח ע”א).

ה.

הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים (ע”ז ג ע”ב), והרי זה מתחייב בנפשו { בעירובין (נד ע”ב) “בעלי תלמוד כל שיחתן דברי תורה”.

ובברכות (כד ע”א) “ת”ח א”א לו בלא הרהור תורה”.

ובמגילה (יב ע”ב) “כשישראל אוכלין ושותין מתחילין בד”ת”.

ובעירובין (שם ע”א) “המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה”.

}(אבות פ”ג מ”ט).

ו.

כל הפטפוטים [דיבורים] רעים, ופטפוטי תורה טובים { שם הביאו (לגבי ספרי שחוק) לס’ בן סירא, ופשטו שם שבכל הס’ אין דברי הבאי אלא בקטע אחד.

בסוף הגמ’ שם אמר דמ”מ מילתא מעלייתא דאית ביה דרשינן להו.

}(ירושלמי ברכות פ”ט ה”ה).

ז.

המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ”ג מ”ד).

ספרי מינים

ח.

הקורא בספרי מינים אין לו חלק לעולם הבא, ובספרי שחוק והבאי שאין בהם תועלת גם כן אסור { יל”ע מדוע לא נוהג איסור זה לגבי ספרים דידן, וי”מ שחז”ל הזהירו רק על ספרים שנכתבו בצורת התנ”ך ושהטועים משייכים אותו לתנ”ך, וכמו בן סירא, ושאר ספרים שעלולים לטעות בהם.

ויתכן שיותר מזה דוקא ספרי מינות שהתחברו לתנ”ך כמו ספר “און גליון” או “עון גליון” (שבת קטז ע”א בס”י, עיין הגו”צ), וראה מש”כ הרי”ף והרא”ש (סנהדרין ק ע”ס) על ספרים חיצוניים שהם ספרים שפירשו הצדוקים את התורה כפי דעתם, שלא כדעת חז”ל ע”כ.

וכן נראה להבין מ”ש ע”ז בגמ’ אף בספר בן סירא אסור למקרי ואינו בדרגת האיסור של ספרים חיצונים שהקורא בהם אין לו חלק לעוה”ב (שם צ ע”א), וכן מה דמותר לקרוא בספר בן סירא דרך אקראי (כמ”ש הריטב”א).

אך יש מי שכתבו (דק”ס) דד”ז ברי”ף מהצענזור, וצ”ע.

ושוב נ”ל דלא יתכן כן דהרי איך נמצא גם ברא”ש וגם בר”י מלוניל והיד רמ”ה, וע”כ הדין דין אמת.

}(סנהדרין ק ע”ב).

ט.

אמר הקב”ה, עשרים וארבעה ספרים כתבתי לך, הזהר ואל תוסף עליהם.

וכל המוסיף ספר, וכל מי שקורא פסוק שאינו מעשרים וארבעה ספרים, אין לו חלק לעולם הבא ואין בשרו ננערת מן עפרה בתחיית המתים { ועיין בדברים רבה (פ”ח, ו) שאין התורה מצויה באסטרולוגין, אולם בשמואל היתה מצויה, מכיון שלמד זה רק בבית המים.

וצ”ע מהגמ’ (שבת עה ע”א), מנין שמצוה לחשב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו’, ועיין ח”א למהר”ל.

}(במדב”ר פי”ד, ד).

י.

אפילו מי שלמד את כל תורה כולה, אסור לו ללמוד חכמת יונית { ובסנדרין (ק ע”א): כל המשחיר פניו על דברי תורה בעוה”ז, הקב”ה מבהיק זיוו לעוה”ב.

}(מנחות צט ע”ב).

התמדה בלימוד התורה

יא.

לעולם אל ימנע אדם את עצמו אפילו שעה אחת מבית המדרש, ואפילו בשעת מיתה { עפ”י רש”י בל”ק (כנזכר).

רש”י ל”א תמצא לעיל בפ’ שינון וחזרה בהערות.

}(שבת פג ע”ב).

יב.

לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא (ע”ז ה ע”ב בשם תד”א).

יג.

כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה [כשא”א לו], מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה (חגיגה ה ע”ב).

יד.

עשה דברי תורה עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים.

שלא תאמר, למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת האומות (ספרי ואתחנן לד).

טו.

דאגה על מזונותיו של אדם משכחת תלמודו, ואם עוסק בה לשמה אינה מועלת { עיין גם נדה (ע ע”ב): “מה יעשה אדם ויחכם ירבה בישיבה וימעט בסחורה” וכו’.

ובסוטה (כא ע”ב): “אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן” ופרש”י שפורש מכל עסקים כו’.

ובאבות (פ”ב מ”ז): “לא כל המרבה בסחורה מחכים”.

ועי”ש עוד וכן לגבי “דרך ארץ” (פ”ב מכ”א.

פ”ג מ”ו.

אדר”נ פכ”ח ה”י) ועיין ברכות (לה ע”ב) בארוכה במחלוקת ר”י ור”ש אם צריך להתעסק בואספת דגנך חוץ מתורה (ע”ע שבת לג ע”ב), ומסקינן שם “הרבה עשו כר”י והועילו כר”ש ולא הועילו”, וכן אמר להו רבא לרבנן לא תתחזו קמאי ביומי ניסן ותשרי.

ועי”ש מש”כ “דורות הראשונים עשו מלאכתן עראי” וכו’.

ובתענית (כא ע”א) המעשה עם אילפא ורבי יוחנן.

}(סנהדרין כו ע”ב ורש”י ל”ק).

טז.

אין התורה מצויה לא בסחרנים ולא בתגרים { ושם (דף ה ע”א), “כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב”ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו”, ובסנהדרין (צו ע”א) איתא דעליו נאמר “כי דבר ה’ בזה”.

וכן הוא א’ משלשה שהקב”ה בוכה עליהם.

ועיין ברייתא דמס’ אבות פ”ו (מ”ב) “בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף”, וכו’.

}(עירובין נה ע”א).

יז.

פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה (מנחות צט ע”ב).

יח.

כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה { וע’ ב”ק (יז ע”א) ובתוס’ (ד”ה והאמר) אם ללמוד עדיף או ללמד.

[ואכמ”ל].

ויש לציין עוד התדא”ר (פכ”ז): “אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים לבסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו ואין צריך לומר שאין מוסיפים לו עליו” ועיין איכ”ר שבתחילה היה אומר אדם וחבירו שנה לי דף אחד או פרק אחד, והיה אומר אין לי כח, ונתקללו “וילכו בלא כח מפני רודף”.

בשהש”ר (פ”א, ט): “כל מי שהוא אומר דבר תורה ברבים זוכה שתשרה רוח הקודש עליו”.

ובסנהדרין (צב ע”ב): “כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא”.

}(ברכות ס”ג ע”ב).

יט.

לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה (פסחים ג ע”א).

פרק ה – לימוד מרב

רב ותלמיד

א.

כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, ולא עוד אלא שמנקבין אותו ככברה, ואם למדו מה שכרו, זוכה לברכות כיוסף (סנהדרין צא ע”ב וצב ע”א).

ב.

התורה נקנית בשמיעת האוזן (אבות פ”ו מ”ו).

ג.

תלמוד – ילמד מרב אחד ותורתו מתקיימת.

אבל סברא הלומד מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם (ע”ז יט ע”א ועירובין נג ע”ב).

ד.

המלמד תורה לאחרים, תורתו מתקיימת בידו { ובתפילות האמוראים (ברכות יז ע”א) התפללו לאלהים “שתרבה גבולינו בתלמידים”.

}(עירובין נד ע”א).

ואמרו חכמים העמידו תלמידים הרבה { עי”ש בפסחים עוד בענין ובאבות “מורא רבך כמורא שמים” (אבות פ”ד מט”ו).

}(אבות פ”א מ”א).

ה.

יסביר הרב פנים לתלמידיו (תענית ח ע”א).

ולא הקפדן מלמד (אבות פ”ב מ”ז).

ו.

כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור – תכוינה { פרש”י אלא או שניהם ע”ג מיטה או שניהם ע”ג קרקע.

}(פסחים קי”ז ע”א).

ז.

לא ישב הרב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע { ועיין ירושלמי (שבת פי”ט ה”א): “כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ובפנ”מ ובקה”ע שם פי’ שאינו מקובל איש מפי איש [עד מרע”ה], ובזוהר (יתרו פז ע”א) “דאמר מילי דאורייתא מה אלא שמע מרביה, עליה כתיב “לא תעשה לך פסל”.

}(מגילה כא ע”א).

ח.

כל האומר דבר שלא שמע מפי רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל { ובעירובין (יג ע”ב): “אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזינא לר”מ מאחוריה” וכו’, וביארו שם רש”י והמהרש”א שהיה יושב בשיעורים מאחוריו, אולם עיין המעשה בירושלמי (ביצה פ”ה ה”ב) שברח ר”מ מעבדי רבי והספיק לראותו מאחוריו [עי”ש כל המעשה].

ואמר רבי “לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמי קדליה דר”מ מן אחוריו” ועוד מבואר שם על ר’ יוחנן וריש לקיש שלא זכו לחכמה אלא משום שאו את אצבעותיו של רבי יוצאות מתוך גולקינין דידיה.

עי”ש עוד.

}(ברכות כז ע”ב).

ט.

היושב לפני רבו יסתכל בפיו, שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך { עי”ש עוד, וע”ע חולין (קלג ע”א) וברש”י (שופטים א, טז) וכ”פ הרמב”ם (ת”ת פ”ד).

וכתב שם ברמב”ם, שמי שמעשין סתומין הוי כתלמיד הגון, ובאדר”נ (פ”ב ה”ט): “ב”ש אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, וב”ה אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לת”ת ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים”.

וכ’ באחרונים דהני “פושעים” ר”ל סתומין, וכמ”ש הרמב”ם (עיין משנה הלכות ח”ח עמ’ תט סי’ רמז).

ועיין מסקנא דגמ’ (ברכות כט ע”א) שמצווה ללמד אף לתלמיד שאין תוכו כברו.

}(הוריות יב ע”א).

י.

לא ילמד אדם לתלמיד שאינו הגון { וראה עירובין (מ”ז ע”א וע”ב) שכהן יוצא לחו”ל (אף שאסור לו סתם לצאת שם) ללמוד תורה ואף שיש לו רב אחר כאן “לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד” פרש”י אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו יש רב שמשנתו סדורה בפיו ושונה לתלמידיו דרך קצרה (לר’ יוסי וכמו להלכה עי”ש).

ובספרי לגבי תלמידי יעבץ “הם חסידים ביקשו מאלוקים ממי ילמדו והוא חסיד ביקש מאלקים למי ילמד באו חסידים ללמוד אצל חסיד”.

}(תענית ז ע”א).

יא.

לעולם ילמד אדם תורה ממי שהוא חפץ { ועיין שבת (עה ע”א) “הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה”, פרש”י מן הממשיכו לע”ז אפילו דבר תורה אסור ללמוד ממנו.

ובעבודה זרה (יז ע”א) מובא מעשה על רבי אליעזר שנענש ואמר לו רבי עקיבא שמא בא דבר מינות לידך והנאך, והשיבו שפיו שמע איזה ד”ת מיעקב שאמר “כך למדני ישו הנוצרי” וכו’ (עי”ש בהגו”צ).

}(ילקו”ש תריד).

יב.

אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות [וכשר במעשיו], ילמדו תורה מפיהו, ואם אין דומה למלאך ה’ צבאות לא ילמדו תורה מפיהו { ועי”ש המעשה ברבי פרידא ששנה לתלמידו ארבע מאות פעמים כל שמועה עד שזכה למה שזכה, עי”ש.

}, וזהו בקטנים.

וגדולים יכולים גם אם אינו כשר במעשיו (חגיגה טו ע”ב).

יג.

אל ילמד אדם תורה ברבים, אלא אם כן קרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש (תדא”ר פי”ג).

ולמי נאה לדרוש ברבים, למי שבקי במקרא ובמשנה בהלכות ובאגדות (מכות י ע”א).

יד.

הלומד תורה ואינו מלמדה, זהו כי דבר ה’ בזה (סנהדרין צט ע”א).

טו.

חייב אדם לשנות לתלמידו כמה פעמים, עד שילמדנו ועד שתהא סדורה בפיו { ולא הבישן למד (אבות פ”ב מ”ה), ומקניני התורה (באבות פ”ו מ”ו) שואל ומשיב, ועיין באבות דר”נ (פ”א): “שלשה מדות בת”ח, שואל ומשיב חכם, שואל ואינו משיב למטה הימנו, אינו שואל ואינו משיב למטה מכולם”.

}(עירובין נד ע”ב).

טז.

כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא ולדם טהור.

וכל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות { אבל אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו (ברכות ו ע”א).

וז”ל הספר חסידים (סי’ תתקמ): יש אדם מצליח בלימודו כשהוא עוסק לבד יותר ממה שהיה לו חבר, לכך נאמר (משלי ה יז) [לבדך ואין לזרים אתך]”, עכ”ל.

}(ברכות סג ע”ב).

יז.

לא תהא רוחך גסה לומר דבר לפני הצבור, עד שתפשוט אותה בינה ובין עצמך שניים ושלשה פעמים (תנחומא יתרו טו), ולא יאמר הואיל ואני יודע בפה כשאכנס לדרוש אני אומר (שמות רבה פ”מ, א).

יח.

אם ראית דור שהתורה חביבה עליו, פזר לו דברי תורה.

ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו – כנס, [ואל תטיל דברי תורה לבזיון (רש”י)] (ברכות סג ע”א).

ללמוד וללמד

יט.

אין התורה נקנית, אלא בחבורה { וע”ע שם, ובתענית (ז ע”א), “חרב על שונאיהן של ת”ח שעוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין, ולא עוד אלא שחוטאין”, ושם במימרא דרבי חנינא “הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם”.

ועיין במכות (י ע”), “כל האוהב ללמוד בהמון (בחבורה) לו תבואה”, ר”ל זוכה לתורה.

}(ברכות סג ע”ב).

שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא מצליח להם וזוכין לתורה, וזהו רק אם יודעים כבר את צורת השמועה, וכשאין להם רב בעיר { בקידושין (ל ע”א) איתא להך מימרא, והתם גרס בן בנו.

}(שבת סג ע”א).

כ.

כל המלמד את בנו { בימיהם היו שונין בגירסא על פה והיושב מאחר חבר יכול לשמוע מה הוא שונה, כדמצינו בכ”מ.

}תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר חורב (ברכות כא ע”ב).

כא.

כל מי שאומר דבר תורה ברבים ואינן ערבין לשומעיהן כדבש וחלב מעורבין זה בזה, נוח לו שלא אמרן (שהש”ר פ”ד, כב).

כב.

המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו { וביבמות (צו ע”ב וצז ע”א) “אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה דאר”י משום רשב”י, כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה.

שפתותיו דובבות בקבר” וכו’ עי”ש עוד.

ובפסחים (קד ע”ב) שרב יהודה שלח לבנו לראות איך עושה עולא הבדלה ושדריה לאביי ואמר ליה “רברבנותיה דמר וסררותיה דמר גרמא ליה למר דלא תימא שמעתתא מפומיה”.

ושמעינן מינה דאף אם השמועה אינה של עצמו אלא כגון בזה שראה אביי כיצד עושה עולא להבדלה ג”כ מהני לומר משמיה דאביי.

וכעי”ז בב”ק (סא ע”א) עי”ש.

באדר”נ (פכ”ד) שמי שאינו מחזר בתחילה אומר על טמא טהור ועל טמא טהור ואם ישב עוד ולא חזר מחליף חכמים זה בזה.

חזינן דשמות בעלי השמועה הוי תורה כשמועה עצמה ואף יותר.

וביותר חזינן שבימיהם היו מקפידים הרבה על שמות החכמים בעלי השמועה.

}, אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו, סוף שמתמנה פרנס על הציבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על מה שבידו (תוספתא ב”ק פ”ז ה”ג).

כג.

כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם { ובסוטה (מט ע”א) אמרינן דעל מאי קאי עלמא, על קדושא דסדרא (הקדושה והתרגום בובא לציון), ואיהא שמיה רבא דאגדתא.

וז”ל המדרש משלי (פ”י): אומר לו [הקב”ה], בני, למה לא למדת אגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודרש אני מוחל ומכפר עוונתיהם של ישראל.

ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עוונותיהם, ונקט לזה מטעם הנ”ל.

והיינו כמ”ש בשבת (קיט ע”ב).

“כל העונה אישר”מ בכל כחו קורעין לו גזר דינו”, וכן “אפילו יש בו שמץ של ע”ז מוחלין לו”.

}(אבות פ”ו מ”ו).

כד.

כל האומר שמועה מפי אומרה, יהא רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו (ירושלמי שבת פ”א).

כה.

באותה שעה ששומעין הגדה מפי חכם ואחר כך עונין אמן יהא שמיה רבא מברך, באותה שעה הקדוש ברוך הוא שמח ואומר למלאכי השרת בואו וראו עם שיצרתי לי כמה הם משבחין אותי { ואמרו ז”ל במדרש משלי (פכ”ב): “נכנסת לבית המדרש, וראית חכמים שיושבים ומתעסקין בחידושה של תורה, הט אזנך לדבריהם”.

ועיין בסנהדרין (ס”ג ע”א) שאמר רבי אליעזר ע”ע שלא חסר מרבותיו כלום, “אפילו ככלב המלקק מן הים”.

}(ילקו”ש משלי תתקנא).

כו.

איזהו חכם, הלומד מכל אדם { ושם (מ”ו) נזכר “המחכים את רבו”, ובתענית שם על ר”ח שאמר “ומתלמידי יותר מכולם”.

ועיין מכות (י’ ע”א) מש”כ עה”פ “מי אוהב בהמון לו תבואה”.

}(אבות פ”ד מ”א).

כז.

נמשלה תורה לעץ חיים, מה עץ קטן מדליק את הגדול, אף תלמידי חכמים קטנים מחדדין את הגדולים (תענית ז ע”א), והתורה נקנית בפלפול התלמידים { וע”ש (בע”א) דרב הונא כשהיה רוצה לפסוק דין הוה מכניף בי עשרה כי היכי דנמטיין שיבא מכשורא הוה נפיק לדינא אמר: “ברעות נפשיה לקטלא נפיק, ולואי שתהא ביאה כיציאה”.

(משל למקבל מכה מקורה, אם יחלקו הקורה לקיסמין, יקבל כ”א מכה מועטת, ולכן רצה לכנס חכמים נוספים, שאם יטעה יקבל עונש מועט בס”ה).

ורב אשי כשהיה רוצה להטריף הוה מכניף לכולהו טבחי דפומבדיתא מטעם הנ”ל ורב כי עוד.

}(אבות פ”ו מ”ה).

כח.

לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, וגיהנם פתוחה לו מתחתיו { ובסוטה (מ ע”א) נזכר על שלא הגיע להוראה ומורה ע”ש וז”ל השהש”ר (פ’ כי טובים): “נמשלו ד”ת כמים שנאמר הוי כל צמא לכו למים, מה מים כשאין אדם יודע לשוט בהם סוף שהוא מתבלע, כך ד”ת אם אין אדם יודע לשוט בהם ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע”.

ובקניני תורה (אבות פ”ו מ”ו) נזכר “ואינו שמח בהוראה”.

}(סנהדרין ז ע”א וע”ב), והגס ליבו בהוראה שוטה, רשע, וגס רוח { שוכח תלמודו ואינו נזכר אלא לסרוגין (רש”י).

וראיתי בהר”מ הוצ’ הר”ש פרנקל שהביא מהראשונים שהוא רק בזמנים מסוימים.

ואמרו ז”ל בתנא דבי אליהו (רבה פ”ג), ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה, לפי שאין לך מדה קשה בעולם כמתנמנם בבהכ”נ ובבהמ”ד, וישמור עצמו מאכילה ושתיה הרבה, שמתוך שהוא אוכל ושותה הרבה בא ליד תנומה.

}(אבות פ”ד מ”ט).

פרק ו – תנאים וכללים

תנאים לעסק התורה

א.

כל הישן בבית המדרש, תורתו נעשית קרעים קרעים { עיין בהקדמה למסילת ישרים ושם בריש פרק “בדרכי קנית הזהירות”.

יש להוסיף את הקנין באבות (פ”ו מ”ו) “אהוב” ועיין ערובין (נד ע”א) “אם משים אדם עצמו כענק זה שרף על הצואר, ונראה אינו נראה, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אינו מקיים בידו”.

פרש”י שרף לצואר, שאינו מצומצם בדוחק סביב הצואר אלא שרפוי בריוח, כך הוא נעים ומרוצה לבריות ע”כ.

ובברכות שם: “מרגלא בפומיה דאביי, לעלם יהא אדם ערום ביראה, מענה רך משיב חימה, ומרבה שלום עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו עם נכרי בשוק, כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה, ויהא מקובל על הבריות אמרו עליו על ריב”ז, שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.

}(סנהדרין עא ע”א).

ב.

תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ובאמו וברבו ובמי שגדול ממנו בחכמה ובמנין { פרש”י, שמרבה בצדקה ובעסק מצוות יותר ממה שלמד.

ועי’ ע”ז (יז ע”ב) כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק וכו’.

ובברכות (ה ע”א): “כל העוסק בתורה ובגמ”ח” וכו’.

ובברכות (יז ע”א): “וכל הלומד שלא על מנת לעשות נוח לו שלא נברא”.

ועיין מגילה (כז ריע”א) במח’ ר’ יוחנן ור’ יהושע בן לוי האם תורה עדיפא או תפילה, ובשבת (י ע”א) על א’ האמוראים שראה לחבירו שמאריך בתפילה ואמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ואיהו סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד.

ובירושלמי (ברכות פ”א ה”ב), נח’ בזה ר’ יוחנן ורשב”י האם תורה עדיפא או תפילה.

}(ברכות יז ע”א).

ג.

כל העוסק בתורה לפני עם הארץ, כאילו בועל ארוסתו בפניו (פסחים מט ע”ב).

ד.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמעשיו { עוד לענין ירא”ש ותורה, עיין שבת (לא ע”א וע”ב) שהלומד ואין בו יראה הוא כתבואה בלא קב חומטון השומר עליו, וכמי שמסרו לו מפתחות הפנימיות ולא מסרו לו מפתחות החיצוניות במה יכנס, וכמו מי שעושה שער לחצר ואין לו חצר, כך הלוד תורה ואין לו יראה שהיא העיקר.

וכן יומא (עב ע”ב) איתא ד”אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו לא תירתו תרתי גיהנם”, שמצטערין בעוה”ז בתורה ואם אין להם יראה לא יזכו לעוה”ב.

שהחכמה בלא יראה היא כאילו שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, ואם אין יראה אין חכמה.

אבות שם (מי”ז).

}מרובין מחכמתו, ושיראתו קודמת לחכמתו { עיין שבת (קיד ע”א), “על תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה”, ועוד שם “איזהו ת”ח שמחזירין לו אבידה בטביעות העין, זה המקפיד על חלוקו להפכו”, [ועי’ עוד].

וצ”ע.

וי”ל דכאן מיירי בהולך ללמוד, ואחר שיהא ת”ח לעולם אסור, א”נ בגדים צואים לאו צואים ממש, אלא כל שאילו לא היה הולך ללמוד היתה משגת ידו לבגדים נאים ועתה שהולך ללמוד מתבייש בבגדים בעלמא, ע”ז אמר לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה כולה.

}(אבות פ”ג מ”ט).

ה.

אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה, ואוכל חרובין ותמרים, ולובש בגדים צואים { ואמר ר’ יהושע בן לוי על עצמו “שישים הלכות למדני ריב”ב בחרישת הקבר וכולם נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצרכי הצבור” (קה”ר פ”ז, יד).

ואמרו שם עוד: “כי העושק יהולל חכם, כשהחכם מתעסק בדברים הרבה מערבבין אותו מן החכמה”.

}, ויושב ומשמר על פתחיהם של חכמים, והיה כל עובר ושב אומר שוטה הוא זה, לסוף נעשה סופר ונמצא בו כל התורה (אבות דר”נ פי”א ה”ב.

ילקו”ש משלי תתקסד).

ו.

המתעסק בצרכי צבור, משכח תלמודו { ומטעם זה גלו לבבל שמשופעת בתמרים “כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה”.

וכשבא עולא לבבל וראה לריבוי התמרים אמר “מלא קבא דדובשא בזוזא ובבלאי לא עסקי באורייתא” [רק שלבסוף חזר בו ממה שקרא לתמרים “דובשא”].

(פסחים פ”ז ע”ב ופ”ח ע”א).

}(שמות רבה פ”ו, ב).

ז.

צריך אדם שיהיו לו חברים ותלמידים בתורה, שאם תשכח דבר אחד שואל לחברו ומזכירו (שוח”ט תהילים קי”ט).

ח.

חליים רעים, משכחין תלמודו של אדם (נדרים מא ע”א).

ט.

מיני מתיקה, מרגילין לשון לתורה { ועיין ברכות (כב ע”א) שלרבי יהודה, בעל קרי שאסור בדברי תורה מותר לשנות הלכות דרך ארץ.

[א”ה, הל’ ד”א הנ”ל היינו ברייתא דמס’ ד”א רבה וזוטא ותלמוד שנסדר עליהם במס’ כלה רבתי פ”ג ואילך (הנדפסים בסוף מס’ ע”ז), וכמש”כ הגר”א שמסכת דר”א מתחיל רק מפרק בן עזאי שכתב רש”י שם (ועיין בתוס’ עירובין נג ע”ב), ולפ”ד ב’ הפרקים הראשונים שייכי למס’ כלה, (ובכתה”י קרי להו מס’ עריות)].

}(פתיחתא דאיכ”ר).

י.

ספר [תורה נביאים וכתובים (רש”י)] שאינו מוגה מטעיות עד שלשים יום מותר לשהותו מכאן ואילך אסור לשהותו, משום שנאמר אל תשכן באהליך עולה (כתובות יט ע”ב).

יא.

דרך ארץ קדמה לתורה (תדא”ר פ”א).

ואם אין דרך ארץ אין תורה { ובירושלמי (פאה פ”א ה”א), “אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה”.

במגילה “גדול תלמוד תורה יותר מהקרבת תמידין” (ג ע”ב) ו”יותר מבנין בית המקדש” ו”יותר מהצלת נפשות” (טז ע”ב) ו”יותר מכבוד אב ואם” (יז ע”א).

ובמכות (י ע”א) אמר לו הקב”ה לדוד, “טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח”.

ועיין קידושין (מ ע”ב) “נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה”.

אמנם עיין ברכות (יז ע”א) “תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים, שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט” וכו’, ועיין עוד לעיל בזה.

}(אבות פ”ג מי”ז).

יב.

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון (אבות פ”ב מ”ב).

יג.

התורה צריכה חיזוק בכל יום (ברכות לב ע”ב).

יד.

כל חכם שהוא אומר שמועה, לעולם יאמר עמה טעם, לפי שאם ישכח, יזכירוהו השומעים ע”י שיאמרו לו הטעם (נדה כד ע”ב).

טו.

כל שאינו יודע פירוש תיבה בשמועתו, ישאל ממי שהוא מצוי לפני חכמים, שמתוך שהוא מצוי לפניהם אי אפשר שלא שמע הפירוש (מגילה כז ע”א).

נוספות

טז.

האומר שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה, מאבד הונה של תורה (עירובין סד ע”א).

יז.

האומר אשכים ואשנה פרק זה, נדר גדול נדר לאלקי ישראל (נדרים ח ע”א).

יח.

כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים, שוב אינו רואה (חולין כד ע”א).

יט.

כל הלומד תורה ומשכחה, דומה לאשה שיולדת וקוברת (סנהדרין צט ע”א).

כ.

התלמוד גדול מן המעשה, לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה { ועיין עירובין (סה ע”א) “רב אחא בר יעקב יזיף ופרע”.

פרש”י היה קובע לו לשנות כך וכך פרקים ביום והיה רגיל לעסוק ביום ופעמים שהיה טרוד במזונותיו ביום ופורע קביעות עתו בלילה.

}(קידושין מ ע”ב).

לפיכך אין מבטלין תורה כדי לקיים מצוה, אלא במצווה שאי אפשר שתיעשה על ידי אחרים, והרי היא מצוה עוברת (מו”ק ט ע”ב).

כא.

איזהו תלמיד חכם, כל שמבטל עסקיו מפני משנתו { ועי”ש שהקב”ה שומרו שלא יתעשר שאם מתעשר פוסק מד”ת.

}(קה”ר פ”ז, יד).

כב.

כל תלמיד חכם שמרבה בעסק התורה ואינו מתפרנס הרבה, סימן יפה לו { וז”ל הארחות צדיקים שער התורה (אחר שהביא מדרש זה), אלמא רב גירסא עיקר; כי אם היה הפילפול עיקר, לצעוק ולהרים קול חצי יום בדיבור אחד, אז היה לו לומר: אם מתחילה היה רגיל להקשות קושיא אחת – יקשה שתי קושיות עכ”ל.

}(תדא”ר פ”ג, א).

כג.

טוב שיעשה סעודה ויום טוב ביום שמשלים מסכתא בגירסא, ומגדולי החכמים נתפאר שכשהיה רואה תלמיד המשלים מסכתא בגירסא עושה היה יום טוב לחכמים (שבת קיח ע”ב וקיט ע”א).

כד.

תורה מפוארה דרכה להיות בכלי מכוער [ת”ח מכוערין הן בגופן], ואף תלמידי חכמים הנאין – אילו היו מכוערין היו חכמים יותר (תענית ז ע”א וע”ב ורש”י.

ועי”ש תוס’ והגהות הב”ח).

כה.

תלמיד חכם שהוא פורש מן התורה, והלך והתעסק בדברים אחרים, לאחר כמה שנים הוא מבקש לחזור – אינו בוש, מפני שאומר לירושת אבותי אני חוזר.

(שמות רבה פל”ג, ח).

כו.

אם עבר אדם עבירה מה יעשה, הרי שהיה למוד לקרות דף אחד יקרא שנים, ואם היה רגיל לשנות פרק אחד ישנה שנים { ובקניני התורה (אבות פ”ו מ”ו), איתא הקנין “ואינו מחזיק טובה לעצמו”.

וכ”ה בסהדרין (פח ע”ב) בין המעלות של בן העוה”ב.

וכן דרשו (חולין פט ע”א) עה”פ “לא מרבכם מכל העמים חשק ה’ בכם וגו'”, אמר להם הקב”ה לישראל, חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכן לפני, נתתי גדולה לאברהם למשה ואהרן וכו’, אבל עובדי כוכבים” וכו’.

ועיין בברכות (י ע”ב) “כל התולה הזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים” וכו’, על חזקיה.

ובסנהדרין (קד ע”א) “בשביל הטוב בעיניך עשיתי” וכו’.

ואמרו על נחמיה, “מפני מה לא נקרא ספרו על שמו, מפני שהחזיק טובה לעצמו”.

}(ויק”ר כ”ה א’).

כז.

אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית, שממעט במלאכת שמים (תענית יא ע”ב).

כח.

אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך { וכעין זה בפסחים (סו ע”ב) כעי”ז ועי”ש עוד בענין קפידת משה רבינו, [וראה עוד ויק”ר פי”ג, ואדר”נ פ”א].

}(אבות פ”ב מ”ח).

פרק ז – סגולות מדברי חז”ל

מידות והנהגות

א.

אם משים אדם עצמו נוח לבריות, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד ע”א).

ב.

כל הכועס, משכח תלמודו ומוסיף טפשות { ואמרו עוד “דרחים רבנן הו”ל בנין רבנן” [וע”ש עוד].

ועיין גם מכות (י ע”א) מה שדרשו עה”פ “מי אוהב בהמון לו תבואה”, שהאוהב ת”ח זוכה והתורה מחזרת על זרעו, ועי”ש.

}(נדרים כב ע”ב).

אין התורה מתפרשת אלא למי שאינו קפדן (כלה רבתי פ”ה).

ג.

המכבד חכמים נעשה עצמו חכם { ועיין ברכות (כח ע”ב) לגבי נוסח תפילת רבי נחוניא בן הקנה וז”ל: “תנו רבנן: בכניסתו מהו אומר? יהי רצון מלפניך ה’ אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי, ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי, ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.

ביציאתו מהו אומר, מודה אני לפניך ה’ אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים.

אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר.

אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי העולם הבא והם רצים לבאר שחת”.

ושם בירושלמי (פ”ד ה”ב) גירסא אחרת וז”ל: “בכניסתו מהו אומר, יהי רצון מלפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא וביציאתו מהו אומר מודה אני לפניך ה’ אלהי ואלהי אבותי שנתת חלקי מיושבי בית המדרש ובתי כניסיות ולא נתת חלקי בבתי תרטיות ובבתי קרקסיות שאני עמל והן עמלין אני שוקד והן שוקדין אני עמל לירש גן עדן והן עמלין לבאר שחת, שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת”.

וכמו”כ מצינו בברכות (יז ע”א) ובירושלמי (שם), הרבה תפילות על ההצלחה בתורה ובעבודה שהיו מתפללים האמוראים.

}(שבת כג ע”ב לגי’ הגר”א).

ד.

יתפלל למי שהרחמים שלו שיצליח בלימוד התורה, שהשתדלות בתורה בלבד אינה מספקת { ועיין ר”ה (טז ע”ב) שלדעת היש אומרים, שינוי מקום משנה את דינו של אדם.

}(נדה ע ע”ב).

ה.

היושב בעיר שיושבין בה אנשים שאינם מהוגנין, ואינו מצליח בתורה, ישנה מקומו { ובמדרש (ילקו”ש תלים תתנ), “אין אדם בלא יסורין, חושש בשינו אינו יכול לישן, בעינו אינו יכול לישן, יגע בתורה אינו ישן, זה ער וזה ער, הוי אומר אשר הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו”.

}(זוהר במדבר ריח).

ו.

כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, תלמודו משתכח בידו (פסחים מט ע”א).

ז.

המקבל יסורים באהבה, תלמודו מתקיים בידו { ועיין המעשה בסנהדרין (קיא ע”א) על ר”כ שחפף ראשו ובא ללמוד לפני רב, ואמר לו “לא תמצא בארץ החיים, לא תמצא במי שמחיה עצמו עליה”.

ובאבות (פ”ו מ”ד): כך דרכה של תורה פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, ובתורה אתה עמל” וכו’ ומיהו שם פי’ דאפילו שמצב הוא כך עדין לומד תורה.

ועין בארוכה תנחומא (פרשת נח) בענין גודל צער ויגיעת העוסק בתושבע”פ ואכ”מ להעתיקו.

ובילקוט (ואתחנן תתל): “לא זכה אדם שיכנסו דברי תורה בתוך מעיו יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתרה שלא יתכנסו לתוך מעיו”.

ובתנא דבי אליהו (רבה פכ”ו): “עד שאדם מתפלל על ד”ת שיכנסו בתוך מעיו, יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו”.

וכן הביאו התוס’ כתובות ק”ד ע”א.

}(ברכות ה ע”א).

ח.

המקפיד על התענוגים, אין תלמודו מתקיים בידו { ובעירובין (נה ע”א): “לא תמצא התורה במי שמגביה דעתו עליה כשמים” ועי”ש עוד (בדף נד ע”א) “אם משים אדם עצמו כמדבר תורתו מתקיימת ואם לאו אין תורתו מתקיימת”, פרש”י שאין בו גסות.

ובקידושין (מט ע”א): “סימן לגסות הרוח עניות, מאי עניות עניות דתורה”.

ובפסחים (סו ע”ב): “כל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת” ועי”ש המעשה עם הלל הזקן.

ועיין בתענית (ז ע”א) בארוכה.

ושם (כ ע”א) בארוכה על מעשה ר”א ברבי שמעון שהיה מטייל על החמור וכו’.

[ועיין הטעמים בנדרים (פ”א ע”א) שאין ת”ח יוצאים מבני ת”ח].

ויש עוד לציין כאן המעשה בירושלמי (יבמות פי”ב) על לוי בר סיסי שמינו אותו לרב ועשו לו בימה גדולה, ונסתרו ממנו ד”ת, עי”ש כל המעשה.

}(עירובין נד ע”א).

ט.

אין התורה מתקיימת, אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו { ובתנא דבי אליהו (רבה פ”ו), “אדם שיש בו תורה ונזהר בעצמו שלא יבוא לידי חטא ועון, אומר לו הקב”ה, בני ברוך אתה, ותהא לך קורת רוח בעולם, ישמרו ויטמנו ד”ת בפיך לעולם”, ובתד”א (פי”ג), “אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים על ד”ת שיכנסו לתוך מעיך, תבקש רחמים על עבירות שעברת שימחלו לך, והזהר אח”כ מעשות שלא כהוגן, ומתוך כך יהא שומע וזוכרהו” וכו’.

}(סוטה כא ע”ב).

י.

כל תלמיד חכם שאין עומד בפני רבו, תלמודו משתכח (קידושין לג ע”ב).

יא.

עבירה מטמטמת לבו של אדם (יומא לט ע”א), תלמיד חכם אם עובר עבירה, מלכלך את תורתו, ומסיר טעמי תורה ממנו { ועד לעיל מה שהבאנו מהגמ’ דשבת (כג ע”ב) ומכות (י ע”א) ונדרים (פא ע”א) בענין לזכות לבנים תלמידי חכמים.

ועיין עוד ב”מ (יב ע”א).

}(מדרש משלי פי”א).

יב.

אמרו חכמים עשו סייג לתורה (אבות פ”א מ”א).

והתורה נקנית כשעושה סייג לדבריו (אבות פ”ו מ”ו).

יג.

כל הרגיל לעשות צדקה, הויין לו בנים בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה { לגבי זמן האכילה עיין פסחים (יב ע”ב): “שעה שישית מאכל תלמידי חכמים”.

}(חולין ט ע”ב).

זהירות במאכלות ועוד

יד.

הרגיל בפת שחרית, זוכה ללמוד וללמד ותלמודו מתקיים בידו { מלבושיו (רש”י).

}(ב”מ קז ע”ב).

טו.

הרוצה שיחכים ידרים (ב”ב כה ע”ב).

טז.

חמשה דברים משכחין את הלימוד, האוכל ממה שאוכל עכבר, וממה שאוכל חתול, והאוכל לב של בהמה, והרגיל בזיתים, והשותה מים של שיורי רחיצה, והרוחץ רגליו זו על גבי זו, ויש אומרים אף המניח כליו { עוד שם “כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה”.

}תחת מראשותיו (הוריות יג ע”ב).

יז.

חמשה דברים משיבים את הלימוד, פת פחמין וכל שכן פחמין עצמן, והאוכל ביצה מגולגלת בלא מלח, והרגיל בשמן זית,  {עוד שם “אמר רבא חמרא וריחני פקחן”, ובב”ב (יב ע”ב) “הרגיל ביין אפילו לבו אטום כבתולה מפקחו”.

}והרגיל ביין ובשמים,  {עי”ש עוד מחלוקת תנאים, האם “אחת ולא שתיים” או “שתיים ולא שלוש”.

}והשותה מים של שיורי עסה, ויש אומרים אף הטובל אצבעו אחת במלח { הוא כף הבוחש בקדירה, ובצידו א’ ככף להגיס קדירה ובצידו השני כעין מזלג להפוך הבשר כדי שלא יחרך.

}(הוריות יג ע”ב).

יח.

עשרה דברים קשים ללימוד, העובר תחת האפסר של גמל, וכל שכן תחת גמל עצמו, העובר בין שני גמלים, והעובר בין שתי נשים, והאשה העוברת בין שני אנשים, והעובר מתחת ריח רע של נבילה, והעובר תחת הגשר שלא עברו תחתיו מים ארבעים יום, האוכל פת שלא בשל כל צרכו, והאוכל בשר מזוהמא ליסטרון { וכן פסוק ראשון של שמע (שם).

ובירושלמי (סוכה פי”ג הי”ב): “קטן היודע לדבר אביו מלמדו לשון תורה” והיינו לשון הקודש (קה”ע).

}, והשותה מאמת המים העוברת בבית הקברות, והמסתכל בפני המת, ויש אומרים אף הקורא כתב שעל גבי הקבר (הוריות יג ע”ב).

יט.

כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, ואם משמחו מה שכרו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות (ברכות ו ע”ב).

פרק ח – סדר הלימוד

א.

קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה וגו’ { שם איתא “בן שלוש שנים ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית (ויקרא י”ט, כ”ג) עד שלוש כו’ ובשנה הרביעית אביו מקדישו לתורה” ואח”כ מסיים “מכאן שנו רבותינו בן חמש למקרא בן עשר למשנה.

.

.

” והוא קשה מיניה וביה וביארו בפוסקים (רש”י אבות שם.

פרישה סי’ רמה ס”ק ח.

ועוד) דהפסוק מיירי על סדר האותיות.

ועיין דברים רבה (פ”ח, ג) לגבי “טבלא” שמלמדין לתינוק, ופירשו מקצת מפרשים דהיינו סדר אותיות.

}(סוכה מב ע”א).

ובשנתו הרביעית מלמדו סדר אותיות { באבות “חמש”, ובכתובות “שש”, ונחלקו הפוסקים (כ”מ והג”מ ת”ת פ”ב ה”ב.

ב”י וב”ח סי’ רמ”ה), האם מתני’ דאבות איירי בבריא או בחמש שלמות.

}(עיין תנחומא קדושים סי’ יד).

ב.

בן חמש שנים שלמות { שם “מקרא”, ודייק הב”ח (סי’ רמה) מדברי הרמב”ם (שם) דהיינו כל התנ”ך.

וכן איתא בדברים רבה (שם) וכ”כ הגר”א השל”ה המהר”ל והיעב”ץ ועוד.

יש לציין דדעת רש”י (קידושין ל ע”א) שאין חיוב על האב ללמד אלא תורה בלבד (אבל נ”ך חיוב על הבן עצמו).

}מוסרו למלמד [ובבריא יכול למוסרו קודם] ומלמדו תורה נביאים וכתובים { כתב במחזור ויטרי (ח”ב תקח) שמסיים בפסוק (ויקרא ג) “כל חלב וכל דם לא תאכלו” וקוראו בניגון כבציבור.

}(כתובות נ ע”א).

ג.

מתחיל בויקרא (ויק”ר פ”ז, ג) ואחר כך { מדרש עשרת הדברות – נדפס באוצר מדרשים וכן בחלק מפרקי דר”א.

תנחומא ניצבים – הביאו האור זרוע (אלפא ביתא, י”ט) לפנינו ליתא, ועיין בדברים רבה (פ”ח, ג) מה שהובא בש”ר תנחומא.

}ממשיך כסדר מבראשית ואילך { וכ”כ הגר”א (אבן שלמה פ”ח ס”ב).

ועי’ סנהדרין (פ”ו ע”א) לגבי שורש הקבלה של כל הנ”ל, שהושוו כולם.

עוד בענין ראה אגרת רש”ג ועיין ברכות (יא ע”ב) שהיו אמוראים שונין ספרא ועי”ש (יד ע”ב) דחשיב להו כמשנה ועי”ש (יח ע”ב) עוד דאף בזמן שלמה המלך היו שונין בספרא.

}(מדרש עשרת הדברות.

תנחומא ניצבים).

ד.

בן עשר למשנה (כתובות שם).

ואחר כך לומד תוספתא מכילתא ספרא וספרי { “תלמוד” – השתמשנו במילה זו מכיון שכך היה מלפנים ונשתנה ע”י הצנזור בכוליה תלמודא, ואף “מסורת התלמוד” שבדפוסים ישנים נשתנה על ידיהם ל”מסורת הש”ס” ואכמ”ל.

}(תנחומא שם).

ה.

בן חמש עשרה לתלמוד { א”ה רב החומר בענין זה ואמת אמנם מה נשתוקקתי להביא עכ”פ אחד מלשונות הספרים אולם קצרה היריעה מלהכיל.

ועל כן אציג רק הספרים שנתחברו או עסקו בענין עפ”י סדר א-ב: א.

אורחות צדיקים (שער התורה בסופו).

ב.

דעת מבינים ודרכה של תורה (הג”ר גרשון אידלשטיין).

ג.

הגאון (עמודים קמב ואילך, ובעוד מקומות).

ד.

מהר”ל בכ”מ (וציינם המעיר בגור אריה (הרטמן) דברים ו, ז).

ה.

למוד כהלכה עם חינוך כהלכה.

ו.

מכתבים ומאמרים (הגרא”מ שך, בכ”מ) בקונטרס הזורעים בדמעה שיבץ את כל מכתביו בענין לכעין מכתב ארוך.

ז.

משנה הלכות (ח”ח סי’ רמז, קונטרס שערי המשנה בשערים הראשונים).

ח.

שלום ירושלים.

ט.

תולדות אדם (לתלמידי הגר”א פ”ג).

י.

תנו כבוד לתורה.

}(אבות פ”ה מכ”א).

והוא התלמוד הירושלמי ותלמוד בבלי (חגיגה י ע”א ורש”י) שסדרו רב אשי ורבינא (ב”מ פו ע”א).

ו.

ויגרוס התלמוד עד שתהא היא ופירושה שגורה לו בפיו, ואפילו יש לו קושיות ימשיך בגירסתו ורק אחר שמסיים התלמוד יעיין בהם { וכן כתב הגר”ג הוניגסברג בספר מנחת תודה בשם הגרח”ק שליט”א שאמר לבחור בן י”ח שבגילו כבר צריך לידע הש”ס.

ויתכן ש”שמונה עשרה” שבגמ’ ר”ל עד שנושא אשה (שהוזכר באבות שם בן י”ח) וכמ”ש (קידושין כט ע”ב) ילמוד תורה ואח”כ ישא אשה.

}(ע”ז יט ע”א ורש”י.

שבת סג ע”א.

ברכות סג ע”ב ועוד).

ז.

ומצווה שיסיים התלמוד בן שמונה עשרה { וכנראה כיון לאגדתא שחוץ מהתלמוד [דוגמת רבה ותנחומא וזוהר ושאריהם], דאל”כ הא כלול ב”תלמוד”.

}(עיין שבת שם).

ח.

אחר התלמוד לומד אגדתא (תנחומא שם.

שמות רבה פמ”ז, א.

דברים רבה פ”ח, ג) ויש אומרים קודם תלמוד { פרש”י להבין דבר מתוך דבר.

וכתב הגר”א (שם) “בן ארבעים לבינה להבין ולפלפל ומי שהוא גס רוח תיכף ביום הראשון שמתחיל ללמוד נדמה לו כאילו כבר עלה אל תכלית הגדולה וצועק ומפרכס כמו הגדולים אשר בארץ וכאשר רואה שאינו יכול לנצח את הת”ח אז הוא מבאיש ריחו” וכו’ עי”ש באורך.

ועי’ במ”ש הש”ך (סי’ רמ”ה ס”ק ו) שמגיל ארבעים יעסוק בקבלה.

וכעי”ז כתב הגר”א (ישעיה ה, י) שמגיל ארבעים ילמד הסודות הגנוזים באגדות וודאי צריך גיל מסוים לזה וכמ”ש בחגיגה (יג ע”א) שר”א לא רצה ללמוד מעשה מרכבה בצעירותו.

ושם על תינוק שעסק בחשמל ויצאה אש מחשמל ושרפתו משום דעדין לא מטא זמניה.

אבל עיין במ”ש (זוהר ח”א קיח): “כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי בעלמא (תינוקות פשוטים) זמינין לאשכחא טמירין בחכמתא”.

וכתבו בעל הלשם וחכמים רבים מחכמת האמת שכיון לזמנינו.

פירוש

מחליף חכמים זה בזה.

שמצוה לומר דבר בשם אומרו, שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, וכל תלמיד חכם שאומרים הלכה משמו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר: סוף שיושב ודומם.

מתוך שרואה שאחר כל יגיעתו כל תלמודו משתכח, מתייאש, ובוטל מדברי תורה: חרולים.

קמשונים.

מיני קוצים: וכיון שנפל כותלו של כרם.

כדכתיב, וגדר אבניו נהרסה: מיד חרב כל הכרם.

ואף כאן, כיון שלא גדר ושימר תורתו משכח כל תלמודו, וסוף שיושב ודומם:

במגילה.

טבלא של אל”ף בי”ת.

ויש מפרשים במגילה.

שבתחילת לימודו של קטן אין נותנין לו ספר תורה שלם, הואיל ואין רגיל בה, אלא נותנין לו במגילה פרשיות קטנות מן התורה: בהלכות.

משניות וברייתות.

(ומיהו אנן קי”ל משנה ואחר כך תלמוד כמ”ש חז”ל בכ”מ): מן השער.

מבית הכנסת, לפי שמתייאש, אומר, אימתי אלמד כל זה: לא אחד תלה אותו.

בתמיה.

וכיון שאפשר לתלותו, שעל כרחך אחד תלה אותו, אפשר גם כן להורידו: נפלאת.

רחוקה: ואם נפלאת היא.

אם היא רחוקה, אינה רחוקה אלא ממך.

בגללך:

שעתיד הקדוש ברוך הוא לדון.

לעתיד לבא: שקרית.

מקרא: ששנית.

משנה: ששמעת.

תלמוד שבו שמועות ושמעתתא: תשיגהו בושה.

כשלא ידע, ועל זה אמר אוי לה לאותה בושה וכו’: אערך.

תפילה: כזאבי ערב.

כזאב הזה שלא טעם כלום כל היום כולו, לעת ערב מוצא טרף מיד הוא אוכלו (צפני’ ג’ ומפרשים).

י”מ זאבי יער שנקראת ערבה: לתוכה.

לתוך הגיהנם: שני סדרים.

של משניות: כל ההלכות.

כל המשניות: ואם אומר הקדוש ברוך הוא הניחוהו.

מצד מצוות ומעשים טובים אחרים שבידו: הלכות.

כל המשניות: תורת כהנים.

ברייתא שעל ספר ויקרא, וזהו ספרא שלנו.

[ורבינו הח”ח ז”ל בהקדמתו לפי’ הת”כ האריך בחובת לימוד הת”כ והעתיק כל הלשון כאן]: וטהרת שרצים.

היאך מיטהרין מטומאת שרצים, וזוהי טבילה והערב שמש: סדר וידוי יום הכפורים.

של כהן גדול בבית המקדש: חמשה חומשי תורה למה לא שנית.

ברייתא שעל כל חמשה חומשי תורה, וזהו מכילתא שעל ספר שמות, וספרי שעל במדבר ודברים, כמו תורת כהנים על ויקרא, והמקרא עצמו נזכר כבר קודם: לוחא.

לוח של כ”ב אותיות: מגילתא.

י”מ מגילת תענית של זמני היו”ט:

כל המקרא.

עשרים וארבעה ספרים: מכילתא.

כן נקרין דרשות שעל שאר ספרי תורה כגון ספרא וספרי ומכילתא: לא אחד תלאו.

כיון שעכ”פ א’ תלה אותו וכיון שיכל לתלותו ע”כ שאפשר ג”כ להורידו: נזיקין ע”ג פרקים.

הוא חשבון כל פרקי סדר נזיקין: מס’ נזיקין ל’, סנהדין י”א, מכות ג’, שבועות ח’, ע”ז ה’, עדויות ח’, אבות ה’, הוריות ג’, הרי ע”ג.

והא דנקט נזיקין ברישא י”ל דבשני דידהו כולהו חנויי בנזיקין הוה כדאמרי’ בתענית.

בשאר מדרשים גרסי’ נזיקין ל’ פרקים כלים ל’ פרקים וכדמפרש ברי”פ הגוזל קמא דכולה נזיקין חדא מסכתא היא וכמו מסכת כלים דמחלק ליה ג”כ בתוספתא לג’ בבות.

וראיתי להעיר דבר נאה שמצאנו בב’ הנך מסכתות שמסתיימין בדברי שבח על המסכת דבסוף ב”ב דנזיקין גרסי’ אמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן שהן כמעין הנובע והרוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש וכו’ ובסוף ב”ב דכלים גרסי’ אמר רבי יוסי אשריך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה.

וכאן נקט לפ”ז מסכתות הארוכים: רץ אחריו.

לרפאותו מחולשתו: חביריו רצין אחריו.

לחכמתו: ותרויהו איתנהו.

שני הדברים הנזכרים יהיו בו: הא דכחיש.

שאם כחוש לא יכניסו קודם: לתלמוד.

והוא סברת טעמי המשניות שממנו יוצאת הוראה, וזהו גמרא דידן: לבינה.

להבין דבר מתוך דבר: }(מדרש משלי פ”י).

ולא יאמר למדתי הלכות ודי לי, אלא ילמד מדרש הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

ט.

בן ארבעים לבינה { ובין משה לחבקוק כמה נביאים (עי”ש) ונקטנו לענינו.

}(אבות שם).

מילואים

איתא באבות דרבי נתן (פכ”ד) בזה”ל: יכול אדם ללמוד תורה בעשרים שנה ולשכח בשתי שנים.

כיצד ישב ששה חדשים ואין חוזר לאחריו נמצא אומר על טמא טהור ועל טהור טמא.

י”ב חודש ואינו חוזר בה נמצא מחליף חכמים זה בזה.

י”ח חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי מסכתותיו.

כ”ד חודש ואינו חוזר בה נמצא משכח ראשי פרקים.

ומתוך שאומר על טמא טהור ועל טהור טמא ומחליף חכמים זה בזה ומשכח ראשי מסכתותיו וראשי פרקיו סוף שיושב ודומם.

ועליו אמר שלמה על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב והנה עלה כלו קמשונים כסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה (משלי כ”ד ל’ ול”א).

וכיון שנפל כותלו של כרם מיד חרב כל הכרם כולו { ובתדא”ר (פי”ח): “ברוך המקום ברוך הוא שבחר בהם בישראל מתוך שבעים לשונות ונתן להם חכמה בינה דעה והשכל.

שתהיו בוטחין בו בכל עת ובכל שעה”.

}.

איתא בדברים רבה (נצבים פרשה ח סימן ג) בזה”ל: א”ר תנחומא הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת והוא רואה אותן שנושאים ונותנים בתלמוד והוא אינו יודע מה הן אומרין הוא מתבייש שנא’ בשער לא יפתח פיהו, ואין שער אלא סנהדרין דכתיב (דברים כה) ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים, ד”א רבנן אמרי הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה והוא אומר להן היאך אדם למד תורה תחלה אומרים לו תחלה קורא במגילה ואח”כ בספר ואח”כ בנביאים ואח”כ בכתובים משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואח”כ בהלכות ואח”כ באגדות כיון ששומע כך אומר בלבו אימתי אני למד כל זאת וחוזר מן השער הוי בשער לא יפתח פיהו, א”ר ינאי למה”ד לככר שהיה תלוי באויר טיפש אומר מי יוכל להביאו ופקח או’ לא אחד תלה אותו מביא סולם או קנה ומוריד אותו כך כל מי שהוא טיפש אומר אימתי אקרא כל התורה ומי שהוא פיקח מהו עושה שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה אמר הקדוש ב”ה לא נפלאת היא ואם נפלאת היא ממך שאין אתה עסוק בה { הם היו עדים לכריתת ברית, בהמשך נקמו במי שעבר עליו.

המעשה מובא שם ברש”י ותוס’.

בערוך (ערך חלד) הוא בפירוט יותר.

}.

איתא במדרש משלי (פרשה י’) בזה”ל: אמר ר’ ישמעאל בוא וראה כמה קשה יום הדין שעתיד הקב”ה לדון את כל העולם כולו בעמק יהושפט בזמן שתלמידי חכמים באים לפניו אומר לכל אחד מהם כלום עסקת בתורה, אמר לו הן, אומר לו הקב”ה הואיל והודית אמור לפני מה שקרית, ומה ששנית בישיבה, ומה ששמעת בישיבה, מכאן אמרו כל מה שקרא אדם יהא תפוש בידו, ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין, מכאן היה ר’ ישמעאל אומר אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה, ועל זה בקש דוד מלך ישראל בתפלה ובתחנונים לפני המקום ואמר ה’ בקר תשמע קולי בקר אערך לך ואצפה (תהלים ה ד), בא לפניו מי שיש בידו מקרא ואין בידו משנה, הקב”ה הופך את פניו ממנו, ושרי גיהנם מתגברים בו כזאבי ערב, ונוטלין אותו ומשליכין אותו לתוכה.

בא לפניו מי שיש בידו שני סדרים או שלשה, אז הקב”ה אומר לו בני כל ההלכות למה לא שנית אותם, ואם אומר הקב”ה הניחוהו, מוטב, ואם לאו עושין לו כמדת הראשון.

בא לפניו מי שיש בידו הלכות, הקב”ה אומר לו בני תורת כהנים למה לא שנית, שיש בה טומאה וטהרה, וטומאת שרצים, וטהרת שרצים, טומאת נגעים, וטהרת נגעים, טומאת נתקים ובתים, טהרת נתקים ובתים, טומאת זבים ולידה, וטהרת זבים ולידה, טומאת מצורע וטהרתו, סדר ווידוי יום הכפורים, וגזירות שוות, ודיני ערכים, וכל דין שדנו ישראל לא דנו אלא מתוכו.

בא לפניו מי שיש בידו תורת כהנים, אומר לו הקב”ה בני חמשה חומשי תורה למה לא שנית, שיש בהם ק”ש ותפילין ומזוזה.

בא לפניו מי שיש בידו חמשה חומשי תורה, אומר לו בני למה לא למדת הגדה ולא שנית, שבשעה שחכם יושב ודורש אני מוחל ומכפר עונותיהם של ישראל, ולא עוד אלא בשעה שעונין אמן יהא שמיה רבא מברך, אפילו נחתם גזר דינם אני מוחל ומכפר להם עונותיהם.

בא לפניו מי שיש בידו הגדה, אומר לו הקב”ה בני תלמוד למה לא שנית שכל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא (קהלת א ז), זה התלמוד שיש בו חכמות הרבה.

בא מי שיש בידו תלמוד, הקב”ה אומר לו בני הואיל ונתעסקת בתלמוד, צפית במרכבה, צפית בגאוה שאין הנייה בעולמי אלא בשעה שתלמידי חכמים יושבים ועוסקים בתורה מציצין ומביטין ורואין והוגין המון התלמוד הזה, כסא כבודי היאך הוא עומד, רגל הראשונה במה היא משמשת, שנייה במה היא משמשת, [ג’ במה היא משמשת, ד’ במה היא משמשת], חשמל היאך הוא עומד, ובכמה פנים הוא מתהפך בשעה אחת, לאי זה רוח הוא משמש, הבקר היאך עומד, כמה פנים של זוהר נראין בין כתפיו, לאיזה רוח משמש.

[כרוב היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש].

גדולה מכולם עיון כסא הכבוד היאך הוא עומד, עגול הוא כמין מלבן, ומתוקן הוא, כמה גשרים יש בו, כמה הפסק בין גשר לגשר, וכשאני עובר באי זה גשר אני עובר,  {ועיין דעות נוספות בגדר עשיר בשבת ( ע”ב).

}ובאי זה גשר האופנים עוברים, ובאי זה גשר הגלגלים עוברים.

גדולה מכולם מצפורני ועד קדקדי, היאך אני עומד, כמה שיעור בפסת ידי, וכמה שיעור אצבעות רגלי.

גדולה מכולם כסא כבודי היאך הוא עומד, לאי זה רוח הוא משמש, באחד בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשני בשבת לאיזה רוח הוא משמש, בשלישי בשבת לאיזה רוח הוא משמש, ברביעי בשבת, בחמישי בשבת, בששי בשבת, לאיזה רוח משמשין, וכי לא זהו הדרי, זהו גדולתי זה הדר יפיי שבני מכירין את כבודי במדה הזאת, ועליו אמר דוד מה רבו מעשיך ה’ כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך.

מכאן היה ר’ ישמעאל אומר אשרי תלמיד חכם שהוא משמר תלמודו בידו, כדי שיהא לו פתחון פה להשיב ליום הדין לפני בוראו, לכך נאמר אורח לחיים שומר מוסר, אבל אם עזב תלמודו והניחו, משיגו בושה וכלימה ליום הדין.

איתא באור זרוע (אלפא ביתא סימן יט) בזה”ל: ואמר בתנחומא בפרשת אתם נצבים לא נפלאת היא ממך ואם נפלאת היא ממך שאין אתה עמל בה כל צרכך אמר שלמה ראמות לאויל חכמות הטיפש הזה עם שהוא בשער הוא בורח הוא אומר מה אתון יהבין לי למילף קודמוי ואינון אמרין לי’ לוחא ובתר לוחא מה אתון יהבין מגילתא ובתר מגילתא מה בראשית ובתר בראשית מה כל המקרא ובתר כן מה ששה סדרים ואח”כ תורת כהנים ואח”כ מה מכילתא ואח”כ תוספתא ואח”כ מה תלמוד ואח”כ מה אגדתא והוא אומר מי יש בו כח כל כך.

א”ר ינאי לככר שהוא תלוי באויר מי שהוא טפש אמר מי יכול להביאו משם.

ומי שהוא פקח אומר ולא אחד תלאו ומביא סולמות וקנים ומביאו.

ד”א למה הטפש דומה לפועל ששוכרו בעל הבית א”ל בוא ועשה שכר יום והעבר צרורות הללו מן השדה הלך אותו פועל וראה אותו השדה מלאה צרורות אמר עד מתי אני מעביר את הצרורות הללו מן השדה.

נתעצל ולא עשה מלאכתו אמר לו בעל השדה מאי איכפת לך שכר אם היית יגע ונוטלה.

ומי שהוא פקח אומר שתי משפלות היום שתי משפלות למחר עד שאני מכלה אותן כך כל מי שהוא טפש אומר מי יכול למילף כל הדא נזיקין ע”ג פרקים וכו’ אימתי אני גומר אבל מי שהוא פקח אומר שתי הלכות היום שתי הלכות למחר עד שאני גומרן { והביאו בירושלמי (שבת פ”ו ה”ט) מעשה נאה בענ”ז עי”ש.

}.

במסכת אבות (פרק ו משניות ה-ו) גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלשים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים בתלמוד בשמיעת האוזן בעריכת שפתים בבינת הלב בשכלות הלב באימה ביראה בענוה בשמחה בשמוש חכמים בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים בישוב במקרא במשנה במיעוט שינה במיעוט שיחה במיעוט תענוג במיעוט שחוק במיעוט דרך ארץ בארך אפים בלב טוב באמונת חכמים ובקבלת היסורין: המכיר את מקומו והשמח בחלקו והעושה סייג לדבריו ואינו מחזיק טובה לעצמו אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים מתרחק מן הכבוד ולא מגיס לבו בתלמודו ואינו שמח בהוראה נושא בעול עם חבירו מכריעו לכף זכות מעמידו על האמת מעמידו על השלום מתישב לבו בתלמודו שואל ומשיב שומע ומוסיף הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות המחכים את רבו והמכוין את שמועתו והאומר דבר בשם אומרו.

איתא במסכת כתובות (דף נ ע”א) וז”ל: בר שית למקרא, עוד שם, כל המכניס את בנו פחות מבן שש, רץ אחריו ואינו מגיעו איכא דאמרי, חביריו רצין אחריו, ואין מגיעין אותו ותרוויהו איתנהו, חליש וגמיר.

איבעית אימא הא דכחיש הא דבריא.

איתא במסכת אבות (פ”ה מכ”א), בן חמש למקרא.

בן עשר למשנה.

וכו’ בן חמש עשרה לתלמוד וכו’ בן ארבעים לבינה.

כמה תשובות מרבינו מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א

ש.

חגיגה י”ג א’ אין מוסרין סתרי תורה אלא למי שיש בו חמשה דברים, שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש.

ופרש”י לקמן מפרש להו.

והנה לקמן י”ד א’ דרשי’ להו, ונתקשיתי דהתם מחלק לחכם ולחרשים לב’ דברים ובס”ה הם ו’ דברים, וא”כ ע”כ רב אמי לא ס”ל כהך דרשא.

ת.

ב’ נכללו בא’.

ש.

בדברים רבה פ”ח ג’ כתבו היאך אדם למד תורה תחילה, א”ל תחלה קורא במגילה ואח”כ בספר ואח”כ בנביאים ואח”כ בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד, ואח”כ בהלכות ואח”כ באגדות וכו’ ע”כ.

והלכות פרש”י בכ”מ (מגילה כ”ו ב’ כ”ח ב’) משניות וברייתות.

ונתקשיתי דבכל מקום נזכר שלומד המשנה ואח”כ התלמוד (אבות פ”ה מכ”א, מס”ס פט”ו ה”ח ה”ט, ובויק”ר פכ”א), ותמיד נזכר משנה קודם שנזכר תלמוד, וכמו”כ הרי התלמוד הוא סברת טעמי המשניות כמבואר ברש”י ברכות ה’ א’ סוטה כ”ב א’ וב”מ פ”ו א’, וביותר מבואר שצריך משנה קודם כמ”ש תענית ז’ ב’ ח’ א’, אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל בשביל משנתו שאינה סדורה לו, וברש”י שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא, (ובהוריות י”ב א’ גרסו מתני’ והדר וכו’).

ת.

היינו הך.

ובמכתב אחר ביאר רבינו כונתו: תלמוד כולל הכל.

ש.

כ’ בספרי פ’ עקב ד”א כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת, שמא תאמר הרי אני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה, תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם, ורבינו הלל גריס שמא תאמר הריני לומד פרשה קלה ומניח הקשה ע”כ.

ונתקשיתי טובא מהא דגרסינן בריש במ”ר פ”ב ג’, ר’ יששכר אומר ודגלו עלי אהבה, אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקב”ה חביב הוא עלי, ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה ע”כ.

ולא סוף דבר שאינו נתבע על זה בב”ד ש”מ ושמהני בדיעבד, אלא שעצם הדילוג אהוב על הקב”ה.

והדברים סותרים זל”ז.

ת.

שם מיירי בנער שעדיין אינו מבין ענינים.

ממה שהשיב לי מרן שליט”א בע”פ

ש.

האם בחור צריך ללמוד נביאים וכתובים?
ת.

צריך ללמוד את כל התורה.

ש.

כמה ללמוד כל יום?
ת.

קצת.

ש.

איך מגיעים למדות טובות (נשאל מבחור א’)?

ת.

שילמד גמ’ ב”ק.

והוספתי כמה שמועות מרבינו שליט”א, מרשימות תלמידו הגר”ג הוניגסברג שליט”א (מנחת תודה).

א’ שאל אם בחזרה לחזור עם תוס’, והשיב כשלומדים עם תוס’ זוכרים עי”ז את הסוגיא יותר טוב (יז).

הסיבה שזוכרים חומש פחות מגמ’, שום שאין לו צורת הדף קבועה כמו בגמ’ (יט).

במכתב לבחור ששאל איזה אחרונים ללמוד, השיב בהוראת אביו: חידושי הגרע”א (כה).

א’ שהתרעם על דרך הפלפול בלימוד בישיבות, אמר אם לא ילמדו מה שמושך לא ילמדו כלל, ולא ידעו כלל, ולא ידעו גם מה שצריך לדעת (כו).

בברכות י”ג ב’, וה”ק רחמנא אגמירו בנייכו תורה כי היכי דליגרסו בה.

מכאן שהטעם שצריך ללמוד עם הילדים כדי שידעו איך ללמוד וידעו לדבר בלימוד ולא שידעו הלימוד, שאי”ז הטעם שצריך ללמוד עם הילדים (קיב).

[ועיין עוד באריכות בספר הנ”ל בכל עניני דרך הלימוד].

קרא פחות

{שאר המכתבים בכת”י, וההוצאות כבדו עלי מלהקליד אותם לע”ע.

}

כמה תשובותמ מרן רשכבה”ג הגר”ח קניבסקי שליט”א לפי סדר הפסיקתא

{[תשובות נבחרות מלוקטות מתוך הרבה חליפות מכתבים בס”ד]}

פיסקא ד – פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באין זכרים וזו באה נקיבה, א”ר אייבו לבן שפחה שטינף בפלטין של מלך, א’ המלך תבוא אמו ותקנח את הצואה בחיקה, כך אמ’ הקדוש ברוך הוא תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.

אמרי’ ברפ”ק דיומא ב’ א’ פרה לאו בת כפרה היא, וק”ל ממ”ש בספ”ג דמו”ק כ”ח א’ מה פרה אדומה מכפרת, וכמש”ש התוס’ ע”פ המדרש [פסדר”כ פ”ד – פרה] תבוא פרה ותכפר על צואת בנה.

תשובת מרן שליט”א: המצוה מכפרת לא הפרה.

פיסקא ה – החדש הזה ר’ קריספא בשם ר’ יוחנן לשעבר, אל[ה] (א) מועדי י”י (ויקרא כ”ג), מיכן והילך, אשר תקראו אותם (שם), אמ’ להם (נ”א א”ר אילא) אם קריתם אתם מועדיי, ואם לאו אינם מועדיי.

בשקל הקדש הל’ קידוש החדש כתב מרן שליט”א וז”ל: וקודם מתן תורה אין אנו יודעים איך קבעו אם ע”פ הראיה או ע”פ חשבון עכ”ל.

וכפל דבריו עוד שם בבהה”ל דף מ”ח ב’, די”ל שאז [בעקדת יצחק] קדשו ע”פ האיה עכ”ל.

וצ”ע להמבואר כאן בפסיקתא שלא קדשו אז ע”פ הראיה, וכ”ה בירושלמי פ”ק דר”ה ה”ג.

תשובת מרן שליט”א: יש”כ.

ואח”ז שלחתי בזה”ל: הנה החזו”א באו”ח סי’ ק”מ חקר אם קודם יצי”מ ומ”ת קדשו ע”פ הראיה או חשבו ע”פ החשבון, ולא פשטה, והעתיק מרן שליט”א דבריו בסתמא בספרו הגדול שקל הקדש הלכות קידוש החודש פ”ה ה”ג סקי”ב, וכפל דבריו בבהה”ל פ”ד ה”ד די”ל דאז קדשו ע”פ הראי’ כו’ עכ”ל, והצעתי לפני מרן שליט”א במכתב דהרי תלמוד ערוך הוא בידינו בירו’ פ”א דר”ה ה”ג דגרסי’ התם לשעבר אלה מועדי ה’ כו’, [ועוד אי’ שם לשעבר רבות עשית וכו’, וכ”ז איתא גם בפס”ר ופסדר”כ פ’ החדש].

והשיבני מרן שליט”א בכי”ק: יש”כ.

והנה אח”ז ראיתי דבאמת לא דבר ריק הוא, ובשמות רבה פרש’ בא בפ’ החדש הזה לכם אי’, תני עשה ירח למועדים א”ל לדוד עד עד שאנו במצרים נטלנו חדשה של לבנה, הה”ד החדש הזה לכם, ואי’ בשכל טוב (בראשית ל”ד כ”ה) עוד דמתחילה לא היו מונין ללבנה אלא לחמה, ומאידך בפרדר”א פ”ח פליג עכ”ז באריכות, וכאן הבן שואל שהרי הכל גלוי לפניו וגם בודאי מחמת ענותנותו כ’ אלי כנ”ל, וא”כ הדרא קו’ לדוכתה, והשתא מיהא מ”ט לא העתיק כ”ז בחיבורו.

תשובת מרן שליט”א: יפה העיר ויש”כ.

פיסקא כב – שוש אשיש כתיב הלא אתה תשוב תחיינו (תהלים פה: ז).

א”ר אחא עמך ועירך ישמחו בך.

ושאלתי את מרן שליט”א מהיכא דריש לה, ואמר לי דשמא דריש לה מפסוקים סמוכים, ושאלתי אם דריש לה ממש”כ אח”ז (תהלים פרק פה, י) אך קרוב ליראיו ישעו לשכן כבוד בארצנו, ואמר לי מרן שליט”א יכול להיות, ואח”ז חשבתי שעיקר כונת מרן שליט”א היו לדברי רש”י (דברים פרק לב) בפ’ וכפר אדמתו – ומה היא אדמתו עמו.

כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת, וכן הוא אומר (תהלים פה, ב) רצית ה’ ארצך, במה רצית ארצך, שבת שבות יעקב.

וכולן באותו מזמור (תהלים פה).

האם לזה היתה כונת מרן שליט”א, והאם אפש”ל כן.

תשובת מרן שליט”א: הכל נכון.

פיסקא ל – סוכות הנה יום בא לי”י וחולק שללך בקרבך (זכריה יד: א).

א”ר פנחס בר חמא הכהן מהו שללך, ביזתך, אלא מהו שללך, שליך ולא שליך, מפני שבשעה שעלו אומות העולם לירושלם והחריבוה התחילו כל ממונם של ישראל להריק, שנא’ הצגותי ככלי ריק (ירמיה נא: לד).

ואחר כך הפכו כל כלי בית המקדש ושברו אותם ונטלו אותם ולא הניחו שם כלל אלא לקחו הכל, שנא’ אשר זהב זהב ואשר כסף כסף לקח רב טבחים (מלכים ב’ כה: טו).

ואת הים הנחשת ואת הבקר שברו כשדים וישאו נחושתם בבלה (שם שם יג).

א”ל הקב”ה חייכם אין אתם מפסידים אלא עלי להביא זהב, תחת הנחושת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף (ישעיה ס: יז).

והנה במה שנתקשו דהול”ל ביזתך, י”ל לפמ”ש רש”י במדבר ל”א י”א דשלל שייך רק על מלבוש ותכשיטין, אבל יש להבין מ”ש שליך ולא שליך, ואולי י”ל כיון שתחת הנחשת אביא זהב, א”כ היותר אינו שליך.

תשובת מרן שליט”א: לא זכית עדיין.

פיסקא ל – סוכות ואומר הקדוש ברוך הוא הן שאתה מבטל ממנו מלחמות אומות העולם ואמת שאתה מביא תחת הנחושת אביא זהב, אותו הדם שנשפך מה אתה עושה, א”ל על הבטחת הממון הבטחתי אתכם אבל ההם איכפת לי, וניקיתי על כל אבל על דמם לא ניקיתי, שנא’ וניקיתי דמם לא ניקיתי וי”י שוכן בציון (יואל ד: כא), זו אחרון.

לאיזה אחרון הכונה, ושמא שבית האחרון ישפוט ה’ את הגוים.

תשובת מרן שליט”א: באחרית הימים.

פיסקא ל – סוכות וי”י שוכן, עד עכשיו דינו של אדם היה ממתין עד שאשב בציון ונדון אותם ונוציא עליהם אפופסין, דכתי’ כי שם אשב לשפוט את כל הגוים מסביב (יואל ד: יב), אמר לפניו רבונו של עולם אימתי הדין הזה, אומר להם אין לכם אלא לחכות לי, שנא’ לכן חכו לי נאום י”י ליום קומי לעד כי משפט וגו’ (צפניה ג: ח).

אומר לפניו רבונו של עולם והיאך הדין יוצא, ביד מלאכים הם נמסרין או בגיהנם הן נידונים, אומר להם הב”ה הכל מכם והרשות בידכם להמית אותם במיתה שאתם רוצים, שנא’ גואל הדם הוא ימית את הרוצח (במדבר לה: יט).

ולא עוד אלא בעולם הזה כל מי שעושה מלחמה עמכם כאלו עמי הוא עושה, שכך אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקם נקמת בני ישראל (שם לא: ב), וחזר ואמר לו לתת נקמת י”י במדין (שם שם ג).

וכן דבורה אמרה כי לא באו לעזרת י”י לעזרת י”י בגבורים (שופטים ה: כג).

ואף לעולם הבא עומדים כל אומות העולם להכחיד אתכם, שנא’ אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג: ה).

ולא עליכם בלבד אלא עלי, שנא’ התיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על י”י ועל משיחו (שם ב: ב).

ומה אני עושה להם, מוסרם בידכם ואתם גובין נקמתי מהם, שנ’ ונתתי נקמתי באדום ביד עמי ישראל (יחזקאל כה: יד).

וכתי’ ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקיפאון (זכריה יד: ו).

דינו של אדם – באיזה אדם מיירי, ולהלן משמע שתובע דם כל ישראל שנהרגו, וא”כ מהו דינו של אדם, דמשמע אדם מסוים.

תשובת מרן שליט”א: דריש ל’ דם.

פיסקא ל – סוכות א”ר לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה אף הקדוש ברוך הוא מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנא’ התמלא בסוכו עורו וגו’ (איוב מ: לא).

.

.

סגור חותם צר (שם מא: ז), א”ר אבא בר כהנא רבותינו שבדרום אחד מהם אומר סגור כל החתמות הניצררים.

וחבירו אומר סגור כל החותמות המצררים.

ד”א סגור חותם צר, א”ר ברכיה הכהן אמר הקדוש ברוך הוא סגרתי עליו וחתמתי עליו והצררתי עליו.

הנה קרא מיירי גבי לויתן, ויש לידע מה הם החותמות שנזכרו כאן, וגם מהו החילוק בין נצררים למצררים.

תשובת מרן שליט”א: דרשו על בנ”א.

פיסקא ל – סוכות וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (שם ד: ו).

זש”ה לי”י הישועה על עמך ברכתך סלה (תהלים ג: ט).

אמר ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם שלך היא להיות עושה ניסים וישועה לנו, שנא’ לי”י הישועה (שם).

ומה עלינו להיות אומרים לפניך, שירים וזמרים.

מה כת’ לכאן, לי”י.

וסוכה תהיה לצל יומם מחורב, אותה שעה כשתעשה לנו נסים האלו אין אנו כפויי טובה אלא אף אנו אומרים שירים וזמרים.

מה כת’ אחריו, אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו (ישעיה ה: א).

“מה כת’ לכאן לי”י” – יש לידע מה באו לדרוש מזה עוד, ואם באו לפרש תחילת הפסוק הו”ל למיתני לזה מעיקרא.

תשובת מרן שליט”א: בסדר הפסוק.

פיסקא אחריתא – וזאת הברכה ד”א וזאת הברכה.

ר’ איבו ורבנין.

ר’ איבו אמר תפילה קודמת לברכה, מאי טעמא, על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו (תהלים לב: ו), ואחר כך ברכה.

ולא ידענא היכן נזכר כאן ברכה.

תשובת מרן שליט”א:.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

.

האם ראוי להוציא לאור פירושינו לפסיקתא וכו’.

תשובת מרן שליט”א: תוציא.

ראיתי בס’ אוצר ישראל (ערך בובר-באבער) תמונה מה”ה שלמה בובר [בעל ההערות ותיקונים על הפסדר”כ] ללא כיסוי ראש, והנה מאחר והוצרכתי להעתיקו בביאורינו כו”כ פעמים, האם יש להשמיט את שמו.

תשובת מרן שליט”א: גם המ”ב מביאו וכותב המגי’.

{והוספתי איזה תשובות מתוך מה ששמעתי ממרן שליט”א בע”פ}

ש.

איתא בפסיקתא פ’ איכה, קריה נאמנה קרתא חדתא, ויש להבין מהו קרתא חדתא, במה היא חדשה.

תשובת מרן שליט”א: מכיון שהיא חדשה היא נאמנת.

ש.

ירושלים היתה כבר זמן רב לפני כן, ועוד בזמן אברהם אבינו.

והשיב מרן שליט”א: ‘עתה היא התקדשה’, והיינו משום שהיא התקדשה עכשיו נחשבת חדשה ולכן היא נאמנה.

ש.

איתא בריש פ’ שוש אשיש (כב): כתיב הלא אתה תשוב תחינו ועמך ישמחו בך (תהלים פה ז).

אמר רבי אחא עמך ועירך ישמחו בך, ויש לשאול איך דורש זה מהפסוק.

תשובת מרן שליט”א: אפשר שנדרש מהפסוקים הסמוכים.

ושאל מרן שליט”א: מה כתוב בסמיכות לזה.

והשבתי שנאמר באותו המזמור ‘לשכון כבוד בארצינו’.

ש.

האם נדרש מהפסוק הנ”ל.

{ת.

יכול להיות.

}

אמונה
{מאמר זה כתבתי לצורך בני תורה המעונינים לחיזוק באמונה, אכן איידי דזוטר מרכס, ועל כן החלטתי לצרפו כאן.

יש לציין כי ת”ח גדולים עברו על הדברים ואישרו אותם.

}
{מי שיודע בעצמו שאין לו תועלת במאמר זה – נא להמנע מלקרוא בזה, שכן זה יכול גם להזיק.

כל מי שאמונת אבותיו ברורה אצלו כלול בבקשה זו, ואבקש נא ונא לא לפגוע בנפשו ובנפשי ח”ו.

}הנה לפעמים ניתן לפגוש אנשים רציניים, צעירים ומבוגרים כאחד, אשר יוכלו ג”כ להיות מצויינים ושקועים בתורה אך אין האמונה נטועה דייה בקרבם, ולפעמים גם במצב יותר גרוע מזה (ואכמ”ל), ופעמים רבות אינם כלל אשמים בזה אלא משום שהורגלו מקטנותם שזהו נושא שאסור לעסוק בו, ומשום כך עד היום הנם נבוכים ומתוסכלים.

עלינו לדעת כי אמנם קיימת השקפה כזאת, והיא השקפה מקיפה עולם וחובקת דתות רבות – הנצרות האיסלם וכל הדתות כולן, כולן מלבד היהדות.

ביהדות נלמד כי ישנה דרך ברורה להוכיח את אמיתותה, היהדות היא הדת היחידה המעמידה אתגר לכך מול כל שאר יריביה, משום שאכן שאר כל הדתות הבל המה מעשה תעתועים ואין כל הוכחה או בסיס לדבריהם.

לא כן היהדות.

בתורה הקדושה נצטוינו ‘וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת’, ישנו חיוב לחדד ולקרב הדבר אל לבנו ככל יכולתינו לדעת כי רק זה אמת.

בתורה הקדושה בהקשר לתיאור מעמד הר סיני צויין: ‘וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה’ אלהיכם את גדלו את ידו החזקה וזרעו הנטויה, ואת אותותיו ואת מעשיו וגו’, כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה’ הגדול אשר עשה ושמרתם את כל המצוה אשר אנכי מצוך היום’, התורה מלמדת כי אין מחייבים אותנו לקיים מצות מחמת אמונה עיורת בלבד, ישנה דרך מוצקה להביא את כאו”א לידי מצב של ‘עיניכם הרואות’ באופן ברור את אמיתותה של היהדות.

גדולי הראשונים חברו ספרים שונים לשם הענין, הרמב”ם את ספר מורה הנבוכים, להאיר לנבוכי העם את דרך האמת.

הראב”ד הראשון את אמונה רמה, הרמב”ן את ספר הויכוח, רבינו בחיי את חובות הלבבות שער הייחוד, הרד”ק את תשובות הנוצרים להרד”ק.

רבי יהודה הלוי חיבר לצורך שעתו את החיבור המרתק ‘ספר הכוזרי’, אשר שמו במקור בערבית היה ‘התשובה הברורה לדת המושפלת’.

נמסר מהגאון מוילנה זצ”ל (תוס’ מעשה רב) כי יש ללמוד היטב את ספר הכוזרי אשר יסודות האמונה ומחשבת ישראל תלויים בו.

גדולים רבים אחרים חברו ספרים בענין, רבים מהם לא ידועים, להורות לבני עמינו את דרך היושר והאמת ולקרב הדברים אל השכל עד לאמונה שכלית ברורה.

(חלק מהם נאספו בספר ‘אוצר ויכוחים’).

והנה בדורינו – דור הספר והכתב, נכתבו ספרים רבים על הנושא, אך רובם ככולם נועדו לקרב לב עמינו הרחוקים אל האמת, מנגד, דוקא בדורינו אנו עדים לנסיגה בציבור שלנו מעיסוק בנושא זה, בהתאם לכך ראיתי צורך עצום לכתוב גם בצורה שתספק את בני התורה היקרים אשר יש מביניהם הזקוקים לזה וכנ”ל.

יש מנהיג לבירה

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת לך לך פרשה לט), בו מסופר כך:

אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם.

ישנם רבים מבני אומות העולם הטוענים כי הם סבורים שהעולם נוצר מעצמו… היה גרגיר עפר לח או חומר אחר ‘שהתפתח’ ונהיה משהו אחר עד שנהפך להיות גם חפצים שונים.

בהמשך נוצר מין בעל חיים אחד אשר ברבות הימים התפתח למינים רבים, וגם ל-אדם כמובן (!), אחר זמן נוסף גידל כנפיים מגופו וממנו השתלשלו כל סוגי העופות… בהמשך נפל ממנו משהו לים, גידל סנפירים, ובזכותו נולדו כל מיני הדגים ובעלי החיים הימיים.

והאגדה מושלמת!

שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה.

היתכן מערכת כזו הפועלת מעצמה?! הן המכשיר ולו הקטן ביותר לא נחשוב לרגע עליו כי הוא נוצר מעצמו.

אם כן כיצד ניתן לחשוב כך על רשתית עין מורכבת כ”כ, הכוללת מיליארדי תאים ומיליוני מערכות ותת-מערכות הפועלות בשילוב מנצח ומרשים ביותר.

וזהו עוד החלק הקטן בגוף האדם.

ומה עם כל בעל חיים, זבוב ואפילו כל חיידק הבנוי בצורה כ”כ מתוחכמת ומרשימה, האם הכל מה’פיצוץ’??

אם נראה דוגמית מערכת כוכבים חשמלית מתוחכמת קטנה המסובבת סחור, האם יעלה במחשבתינו צד כי הוא ‘התפוצץ’ מעצמו?? ומדוע על מערכת כוכבים גדולה ומתוחכמת כ”כ, אשר בה כוכבים ואופנים המאירים אלפי שנות אור אכן ניתן לטעות בזה.

האם הזמן הורס או בונה, האם אוכל שעבר עליו זמן רב יותר נעשה טעים יותר? בנין יותר ותיק נעשה משוכלל יותר? מדוע נחשוב כי במשך זמן רב התפתחו דברים משוכללים כל-כך.

ובכלל האם שכל והלך מחשבה של אדם, כעס, קנאה, תאווה, אהדה ואהבה יכולים להיווצר מפיצוץ?! איזה ‘פיצוץ’ יכול לגרום לדבר שכלל אינו קשור לפיצוצים ולחומר, מערכת שכל כולה נשמה ורוח, מערכת אשר אף בעזרת הכלים הטכנולוגיים המשוכללים ביותר לעולם לא נוכל לחתור לפעול בכיוון לזה.

ובכלל את הגרגירים, הפיצוצים הגירויים והאפשרויות ‘להתפוצץ’, וכי עליהם לא נשאל מהיכן באו.

הן גם אם העולם נוצר בצורה המרתקת ביותר, עדיין לא נתבאר מהיכן הגיעו המרכיבים לכך.

עלינו לסכם כי בהחלט דעה כזאת כי העולם נוצר מעצמו, היא דעה היכולה להתאים לאנשים מטופלים נפשית ו/או פסיכיאטרית בלבד.

אם כן עלינו לחשוב כיצד אכן אנשים הנחשבים בחברתם כבריאים בנפשם בכל מקצועות והליכי חייהם, יכולים לחשוב בתחום זה מחשבות משונות ביותר המתאימות לאנשים שעדיין לא נולדו??—

התשובה

מרן הסטייפלר זצ”ל (בספר ‘חיי עולם’) מתייחס לשאלה, ומבאר כי אכן אין כל הסבר טבעי היאך אנשים אשר מטבעם חכמים ונבונים יחשבו מחשבות שטות כגון אלו.

זהו כח רע המכונה בדברי חז”ל ‘יצר הרע’ שהוא מלאך רע ממש (רמח”ל), אשר נותן לבני אדם חוטאים אפשרות לטעות, זהו שהטעה את פרעה בשעתו תוך כדי אזהרות חוזרות ונשנות על מכות, להתעקש ולא לשלח את ישראל, וזהו היצר הרע אשר הטעה ומטעה מליארדי אנשים נוספים עד דורינו כיום.

הגר”א וסרמן הי”ד (בקובץ הערות, ביאורי אגדות סימן א) מבאר עוד את הענין.

כללו של דבר: חשיבה זו נובעת מנטיית הלב לחיי הפקרות ומתירנות, ללא כל מחוייבות ו/או רסן כנגד יצרי הגוף.

הדוגלים בשיטה זו וכל ההולכים בעקבותיהם הנם אנשים הזקוקים דחוף דרור ליצריהם או ללחציהם ובשל כך משלימים עם עובדה כי ניתן לחשוב דברי שטות והבל כביכול בהגיון מלא.

עד כה ביארנו את הענין של האמונה, אמונת הבריאה כי ישנו בורא ומנהיג, העולם לא יכל להיות מעצמו וגם אינו יכול להמשיך להתנהג מעצמו, בנקודה זו נדון עוד להלן בעז”ה.

כעת נפנה להכנס אל נושא עמוק יותר; נושא הדת, ובחשיבה אמתית נראה כי אכן היהדות הינה מוכרחת מן ההיגיון והשכל הפשוט.

מי היא דת האמת

ראשית כל, לפני שנדון על היהדות בפרט ועל ההכרח בקיום של דת אמתית בכלל, על מנת להפיג את הצורך להעמקה וכבדות מיותרת, נבאר כי לא קיימת שום דת שתוכל להיות אמתית, מלבד היהדות.

כידוע { אף שקיים איסור של ‘אל תפנו אל האלילים’ לא נמנענו לבאר את הטעות ואת ה’ליצנותא דעבודה זרה’, הלכנו בעקבות הרמב”ם שנהג כך באריכות בספריו.

}ישנם כתות רבות בעולם, ביניהם עובדים כוכבי מערכת; בעלי חיים; תמונות או אישים מסוימים, אמתיים ולא אמתיים.

כ-10,000 כתות שונות קיימות ברחבי תבל (ע”פ השערה שראיתי בעבר).

שני הדתות הידועות בכלל העולם, הינן כמובן דת הנצרות ודת האיסלם.

בקרב הדתות עובדות האלילים לא קיימת אחדות דעים בהקשר למעמדן והשפעתן של האלילים אותם הם עובדים, גם בספרי הפולחן הקדמונים נמצא עמדות שונות ומשונות בהקשרן, וכל המרבה לדבר דברי טמטום הרי זה משובח.

לפני ביאור הדברים, עלינו להקדים כפי שנבאר להלן, כי לא קיימת בין כולן שום דת המתיימרת להוכיח את עצמה, נאמניה של כל אחת מהן לחוד טוענים כי הינם ‘מאמינים’, כלומר אין להם דרך להוכיח את אמיתותה של דתם, הם דוגלים בה משום שהם ‘מרגישים’ שזה טוב או שזה מספק אותם וכדו’, או משום שפשוט הם באים מרקע זה או אחר.

בקרב הדתות הללו אסור לשאול שאלות באמונה, הן משום שזהו נושא קדוש מדי ולא מיועד עבור אנשים כמונו, והן משום שפשוט, זה ששואל נתפס כי אינו ‘מאמין’ דיו בבדותה זו.

ולעניינינו, להבין כי האלוקים אינו צעצוע או פרה, ואף אישיות מוכשרת ככל שתהיה, קל מאוד להבין זאת מי שאינו ‘מאמין’ או ‘מרגיש’ בשטויות, משום שלא יתכן לברוא עולם מורכב כ”כ אם האלוקים נולד זמן רב אח”כ, היכן הוא היה עד אז? ומדוע לא הופיע בצורה מושלמת בתחילת הבריאה? ומדוע הוא צריך בכלל להשלים את עצמו ועוד בצורה כ”כ משפילה ובאופן זהה לאדם הנבזה? ומי טיפל ביקום כל ימי שהותו ברחם אמו? ובכלל היכן הוא היום? מה קרה לו, שמא חולה הוא, אולי ישן?

בתנ”ך מסופר על חירם מלך צור, אשר הודיע על עצמו כי הינו אלהות, הנביא אשר התנבא עליו גזר דין מות, מכריז לכיוונו: ‘האמר תאמר אלהים אני לפני הורגך? ואתה אדם ולא אל ביד מחלליך!’ (יחזקאל פרק כח, ט).

ובכלל מנין לנו שזה אלוקים, אם אכן זהו אלוקים מדוע לא הודיע לכולם, ובמילים אחרות: לא נקיים אף פעם דת אם לא נדע כי היא אמתית! אם ישוע נולד בלי האבא של משפחתו, מדוע יהא עלינו לחשוב כי בן רוח הקדש הוא?! לא יתכן כי אישיות, מכובדת ורצויה ככל שתהיה, תחייב אותנו לשנות את אורח חיינו ולהתחיל בעבודתה כל עוד לא הוכיח את עצמו, כל שכן אישיות מפוקפקת כ”כ, משולי הציבור שלנו, אשר סיימה את חייה בתליה בבזיון נחרץ ואין לאל ידה להושיע.

ידוע לנו כי בבתי האשפוז לנפגעי המוח ישנם רבים הסבורים כי הם נשלחו לגאול את עמינו מן הגלות המרה, וישנם גם הסבורים כי הם לא פחות מאשר תחליף לישוע הנזכר…, אין כל חילוק בין אדם הלוקה בכל נפשו לבין אדם הלוקה בנפשו בפרט אחד בלבד: ‘האומר עבדוני’.

לא תתכן אפשרות לומר כי עלינו לחוש לכל אחד המעוניין להציג את רעיונותיו הרוחניים בפנינו, ולגבות מעריצים, ללא כל הוכחה.

ורק עלינו להבהיר כי אין כל תוקף כמובן, לסיפורי הסופרים האלמוניים שנכתבו כמה מאות שנים אחר מותו על ‘מופתיו’ של ישו, בין במקורות היהודיים ובין במקורות הלא-יהודים, הדברים לא נכתבו על שום בסיס, והנם מיתוס ככל המון הספרונים הנפוצים בעולמינו, ומשל מן העולם שלנו – הספרונים הנפוצים למיניהם אשר מעולם לא ארעו.

וכמו כן האיסלם, דת של אדם שלקה בנפשו ל”ע, ורצון ה’ היה אז שיהיו לו את המשאבים לבסס את שיגעונותיו ברחבי תבל בחלקלקות פיו ובכח הזרוע, ואכן הצליח מאוד מאותה תקופה עד היום.

אך לדידן כל עוד לא תהיה הוכחה ו/או אפשרות להוכיח זאת, לא יהיה חילוק בין דת זו לכל שאר הזיותיהם של היושבים בבתי האישפוז וכך כל הכתות למיניהן.

מלבד זאת לא קשה להבין כי עיקרי הדתות הנוצרית והאיסלם משורשן הם מפוקפקים ומופרכים, ואין כל בסיס לדבריהם, וכפי שנרחיב בזאת להלן.

בזאת נבין כי כל הדתות השונות שחודשו הומצאו והונהגו לשם מטרות אישיות שונות, כמו כבוד ותהלה, כסף, שתלטנות ‘וכל המעלות הטובות’.

וכמו משיחי השקר השונים שלנו במשך הדורות, ועד דורינו אנו אצל רבנים מתחזים ו’בבות’ כגון אלו.

ולסיכום: לא יתכן בשום אופן לומר על חפץ או בריאה כל-שהיא כי הינה יוצר הכל, דבר זה אינו עולה בקו ההיגיון.

מלבד זאת לא יתכן כי רצון הקב”ה כלפי האנושות כולה לקיים מערכת דת שחידש איש או קבוצת אנשים ולא ידוע פשרה.

ההכרח למציאות הדת

היהדות הינה הדת המבוססת היחידה, כאמור, ויש ביכולתה להוכיח באופן ברור את קיומה, עד ללא ספיקות או צד כל-שהוא נוסף אחר.

ראשית כל יש לדעת כי העובדה שהאדם נברא לתכלית היא הכרחית לא רק מבחינה דתית, אלא גם לא תתכן אפשרות נוספת מבחינה הגיונית.

האדם אינו יצור סתמי, הוא היצור היחיד שאנו רואים בבריאה שיש לו יכולת חשיבה; הבעה; החלטה; ואף דרכים שונות היאך להשיג את מבוקשו, ואף יש לו סיפוק מכל מעשה טוב והגון, ולחילופין: נסיגה טבעית מכל דבר לא חיובי, מבחינה חברתית או מוסרית.

מנגד זה האדם הינו היצור היחיד אשר יש לו קשיים אמיתיים בחייו, קשיים רגשיים, צלקות, חיי אימה.

האדם הינו היחיד שיש לו חכמה, שכל, זיכרון, אפשרות להבין דברים עמוקים, ואפשרות לתכנן אירועים או גם מלחמות בצורה מתוחכמת ביותר ומפורטת עד לפרטי פרטים.

לא יתכן כי יצור זה לא נברא לשום צורך ורק כדי לבלות את ימיו בכדי, הקב”ה לא ברא יצורים בשביל להתעלל בהם ח”ו.

גם בשביל ליהנות כאן לא נברא האדם, הוא נברא לצורך מטרה נעלה מזו, לא לחינם האדם עובר קשיים שונים בחייו לתקנו ולנסותו, הרמח”ל (מסילת ישרים פ”א) מבאר שניתן ללמוד מכך את העובדה כי האדם לא נברא בשביל ליהנות בעולם הזה, אילו היה הקב”ה בורא את האדם לצורך הנפשה והנאה כאן בעולמינו היה בכוחו להעמיד לנו עולם מושלם יותר (ראה בתחילת הספר דרך ה’), נעים יותר, ובלי רדיפות ודאגות בכל עת.

האדם נברא עם יכולות וכישורים להרגיש במידת מה את ה’טוב’ וה’רע’, כאשר אדם מכל רקע שיהיה, עובר עבירה מבחינה חברתית או מוסרית נדלקת אצלו מיד נורה אדומה, תסכול, אכזבה והרגשת חרטה.

ניתן לראות סביבנו בכל עת כי הרגשת האושר אינה אופפת אנשים בעלי אמצעים רבים, בית מפואר או רכב חדש המתחדש מעת לעת.

אנשים העוסקים בתורה, הלכה ו/או במעשי חסד, ניתן לראות את האור הקורן על פניהם בכל פעם שהם מתעלים עוד בדרכם.

מנגד אנשים הרחוקים מכ”ז ומחפשים את האושר בבשרים ובחופשות, ואין להם כיוון בחיים ושום סיפוק ונחת ניתן לראות על פניהם את העצבות והמרירות, הדיכאון העצום השורה על פניהם בכל עת.

עוד על האדם.

הנה האדם מעצמו כשהוא גדל בצורה ש’בא לו’ הוא גדל עיר פרא, ללא כל רסן וגבולות, לא נעים להיות עמו, כל דיבור מיותר כלפיו או אפילו נוכחות שהוא לא נהנה ממנה, או שפשוט אין לא מצב רוח כעת, זהו ממש אסון לסביבתו.

אנו רואים את סגנון הדיבור הרגיל של אנשים נורמלים לחלוטין מן הרחוב בכל גיל, ואצלנו זהו מתאים ממש לשנים שלפני ה’חלאקה’, או רק לנוער האומלל שלנו, הנושר.

האדם בהחלט נברא עבור לתקן את עצמו, האדם זקוק לתיקון וליטוש.

ללא זה הוא חית פרא!

אכן לא יתכן כי האדם נברא לסתם, לחיות ללא תורה ומצוות { ראה עוד במהר”ל, תפארת ישראל, בפרקים הראשונים, על ההכרח לדת עבור האדם.

}.

כעת אחר שנתברר כי העולם לא מעצמו נוצר, וכי יש מנהיג לבריאה, כמו”כ נתברר כי האדם לא נברא לבטלה ואף לא לשם ההנאה כאן בעולם הזה.

ונתברר גם כן כי לא יתכן שום דת אחרת מלבד היהדות שתוכל להיות אמתית.

כעת נוכל להצטרף למסע המחשבה לדעת כי היהדות הינה דת האמת ואין בלתה.

היהדות – דת האמת

הנה בדורינו אנו היהדות מושפלת בראש כל חוצות, ושונאי ה’ נשאו ראש ואף גם מבני עמינו יצאו שורש פורה ראש ולענה, ללעוג ולהכחיש כל דבר שבקדושה רח”ל.

וכבוד ה’ מושפל עד לעפר ואין דורש ואין מבקש ועד מתי יחרף צר.

על רקע זה קשה להבין את העבר המפואר של עמינו, את בית המקדש, את חכמינו הקדושים ואת כבודן של ישראל, וככתוב על שלמה המלך: וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ.

לפניו יכרעו ציים ואיביו עפר ילחכו.

מלכי תרשיש ואיים מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו.

וישתחוו לו כל מלכים כל גוים יעבדוהו (תהלים פרק עב, ח-יא).

עלינו להביט מנקודה קדומה יותר של עמינו להבין את הדברים, ולשם כך דוקא נראה את הדתות החיצוניות אשר התפשטו בכל העולם, הנצרות והאיסלם, אשר בעצם אינן אלא רעיון לומר כביכול כי הן הן ההמשך האמתי ליהדות, ולאיזו תפוצה זכו.

כלומר בדורות לא רחוקים ידעו הגוים כי אנו נזר הבריאה והם אינן אלא פסולת, ככתוב ‘והיו עמים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יצתו’, לשם כך הסכימו בכל כוחם להצטרף אל אגדה היתולית כאילו הם ההמשך של האומה הקדושה, ואנו הפסדנו את מעמדינו.

משל הובא במדרש בראשית רבה (פרשת וישלח פרשה פג סימן ה):

התבן והקש והמוץ מריבים זה עם זה זה אומר בשבילי נזרעה השדה וזה אומר בשבילי נזרעה השדה אמרו החטים המתינו עד שתבואו הגורן ואנו יודעין בשביל מה נזרעה השדה, באו לגורן ויצא בעל הבית לזרותה הלך לו המוץ ברוח, נטל את התבן והשליכו על הארץ ונטל את הקש ושרפו, נטל את החטים ועשה אותן כרי וכל מי שרואה אותן מנשקן, המד”א (תהלים ב) נשקו בר פן יאנף, כך אומות העולם הללו אומרים אנו עיקר ובשבילנו נקרא העולם, והללו אומרים בשבילנו נברא העולם, אמרו להם ישראל המתינו עד שיגיע היום ואנו יודעים בשביל מי נברא העולם, הה”ד (מלאכי ג) כי הנה היום בא בוער כתנור, ועליהם הוא אומר (ישעיה מא) תזרם ורוח תשאם וסערה תפיץ אותם, אבל ישראל ואתה תגיל בה’ קדוש ישראל תתהלל.

כלומר אומות העולם בזמן הגלות אומרים כי הם העיקר כאן, אמנם לא צריך חכמה רבה להבין כי היהודים הם מוסריים יותר וטובים יותר מכל התבן והקש והמוץ, ובודאי לא עזב ה’ אותם בשביל קבוצת פראי אדם הדוגלים במשיח שנתלה לפני כ-2000 שנה.

אחר שביארנו כי במשך זמן לאחור היתה היהדות לסמל כל האומות, נוכל להתקדם עוד.

ההוכחה

והנה עד כה לא ביארנו באופן ברור מדוע דתינו הינה ההכרחית והאמתית לעומת דתות אחרות, הן גם לדתות אחרות ישנה מסורת וותק של מאות ואלפי שנים.

אכן לכשנתבונן במציאות שלפנינו בהשוואת האדם הדתי המתנהג ע”פ חוקי היהדות לעומת אדם המתנהג ע”פ חוקי דת אחרים, כמו הנצרות והאיסלם, (בשלב זה אין הכונה להכליל את כל סוגי הדתות הקיימות), נראה כי לאמיתו של דבר זהו הבדל לערך כמו ההבדל בין אדם דתי לבין אדם לא דתי, והיינו: בדתות אלו הקביעה מיהו האדם הדתי נמדדת בתנאים מאוד גמישים, המתבטאים בעיקר בהצהרות מסוימות על האמונה, הצטרפות לקבוצה כל-שהיא, והשתתפות בטקסים מסוימים מעת לעת.

בנוסף לכך, גם כאשר קיימים תנאים וציווים כל-שהם נוספים, אין האדם ה’דתי’ הבינלאומי מקפיד בהם, כנודע.

בנוסף ידוע גם-כן על טקס ‘כפרת עונות’ במהלכו ניתן רשות לאיש הדת למחול על פשעים וחטאים כפי שיקול דעתו ורצונו האישי, וכך חוזר העבריין להיות טהור ונקי מעונותיו כיום היולדו.

כלומר: הרבה מן הדתות הבדויות אין כל מחויבות ממשית לקבל אותם, אין בהן כל קושי או רצינות אמיתית, וכמובן הם לא נועדו במכוון לשם מטרה אמיתית כל-שהיא, כאמור, אלא הקמת קבוצה דתית לשם כבוד, תהלה, שתלטנות וכדו’ לטובת ראשי הקבוצה.

ולכן על מחברי הדת היה להקל על המצטרפים לחברי הקבוצה ולהנעים להם את ההשתתפות בה.

מנגד – לא נראה הכרח לאמיתות הרעיון בעצם הצטרפות רבים לרעיון אלא אם כן יש עמדה ומשמעות לאותו הרעיון.

היהדות מורה ומכתיבה על כל אדם את כל הנהגותיו בכל תחומי החיים, הן בכל לבוש, מאכל, דירה או מלאכה כלשהי, ובכל הליכי ודרכי מערכת האדם בעולם.

היהדות גם דורשת מן האדם תנאים קשים ביותר – כמו איסור עשיית מלאכה בשבת אשר הוא קשה מנשא, למי שלא הורגל בדבר, כידוע.

בנוסף לכך ישנו חיוב סקילה על המחלל את השבת, ובשוגג קרבן חטאת.

חובה להפקיר את השדה לכל בשנה השביעית, אין לעבוד בשדה או בצמחיה אחרת, אין לעסוק בחקלאות בכל המדינה שנה שלמה, מוטל על כל יהודי לבטוח בה’ שיהא די ביבול השנה הששית להספיק את צרכי כל המדינה עד בוא יבול השנה הבאה.

בשנה המשים במחזור אין לקיים כל פעילות חקלאית בכל המדינה למשך שנתים! ומה יקרה אם תהיה נפילה כלכלית במדינה לאחר הנהגה כזאת? אין לחשוש לכך, יש לבטוח בה’ שיהיה די ביבול השנה הקודמת לכל שלושת השנים הקרובות.

והנה ניתן להאריך ולהביא דוגמאות רבות ממצוות התורה הדורשים תנאים קשים ביותר, וידוע לנו כי עם שלם קיבל עליו את כל זה, וכך נהג אלפי שנים.

לא יתכן כי עם שלם הסכים להקריב את כל חייו וכל נוחיותו עד כדי קשיים ברמה כזו עבור דת שלא היתה ידועה לו או שלא הוכחה לו דיה.

הדתות האחרות הנם הצטרפות לאמונה ולקבוצה מסויימת לפי הערכים המקודשים לה.

שם אין צורך להתחייב דבר על מנת לזכות לגן עדן.

.

.

המסורת

ובזה נבוא לבאר את עיקר אמונתינו, שבעבורו קיימו את התורה והמצוות בכל הדורות במסירות הגוף והנפש, עד ימינו אנו.

והוא מעמד הר סיני.

כתב הרמב”ם (הלכות יסודי התורה פרק ח):

משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם, לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן הארץ, וכן שאר כל האותות.

ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר, האש והקולות והלפידים והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך אמור להן כך וכך, וכן הוא אומר פנים בפנים דבר ה’ עמכם, ונאמר לא את אבותינו כרת ה’ את הברית הזאת, ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

והיינו שבמעמד הר סיני נתברר לכל אחד מישראל בבירור גמור ע”פ חושי האדם עצמו ללא ספק, את כל עיקרי אמונתינו, וזהו מה שמסרו לנו אבותינו דור אחר דור עד דורינו אנו.

ואמנם אצל דתות אחרות יש גם כן את הבדותות העוברים אצלם מדור לדור, אך אין במסורתם תוקף כל-שהוא, משום שאינם יכולים לספר יותר מאשר הם עצמם יודעים, דהיינו לומר שמנהיג הכת הודיע שכך וכך אירע, או סופר פלוני כתב תיאור מסוים, אך לא יותר מכך.

כלומר אנו יכולים להאמין להם שהם שמעו כך וכך, ושהם גם חושבים כך וכך, ושגם האב והסב היו סבורים כך, ואכן איננו מכחישים שכבר מאות ואלפי שנים קיימות דתות אלו.

הכל נכון.

אך אנו שמענו גם כן את עיקריהם וידוע לנו כי אין בנתונים הללו כל סיבה לשכנע, האמונות מעשה מחשבת אדם והמעשיות אשר נכתבו מיתוס המה.

לא כאלה חלק יעקב, כי אם מהאב לבן והבן לבנו נמסרו כל התיאורים של מעמד הר סיני עם כל המסמכים הקשורים לזה, ולא היתה גם אפשרות לשקר משום שהדבר נמסר בשם כל האומה, כולם ראו זאת וכולם מסרו שהם ראו, וכך עד דור הנביאים, דוד המלך, התנאים והאמוראים, אשר כולם מזכירים את האירוע בחיבוריהם, ומוסיפים פרטים שונים אשר עברו במסורת מדברים ארעו באותו המעמד.

ביהדות היתה מסורת בלתי פוסקת מזמן מתן תורה עד זמנינו אנו, ניתן לראות זאת מן הכתובים, הראשונים מתבססים על הגאונים והם על הגמרא והגמרא על המשנה וכולם על המקרא.

לא יתכן כי המקרא הוא פרי המצאה של סופרים מזמן מאוחר, משום שיש ברשותינו חיבורים רבים מכל תקופות התנאים ומכל מקומות מושבותיהם, וגם כל התקופות שלאחר מכן, חיבורים מוסמכים המובאים בכל המקורות שאחר יום כתיבתן, וכולם מתייחסים אל המקרא כמסמך עליון, ותיק ואמיתי, לכל חלקי המקרא כצורתו הנמצאת בידינו כיום.

ולא נמצא אחד שיכחיש את מהימנותו של המקרא.

הרי זהו כמו להכחיש מקרי עולם, מציאויות היסטוריות, כשם לא ניתן להכחיש את נפוליון או אף את אלכסנדר מוקדון.

הרי עמינו לא היום נולד, וישנם הדים רבים בכל הספרים לתקופות עמינו בכל הדורות, בין מתקופת בית המקדש ואף מתקופות שונות, וישנם בכתבים וגם בכתבים חיצוניים רבים בלשון הקדש ובשפות אחרות, למשל מגוון ספרי יוסף בן גוריון הכהן.

בכל הכתבים ניתן לראות השתלשלות של מסירת התורה דור אחר דור בצורה מושלמת ובטוחה, אי ויתור על כל שינוי קטן, בהלכה, בפירושים או בכל הקשור לתורה ולמסורה.

נראה גם דיוק מבהיל עד כדי ספירת האותיות ממש, בעוד לא קיים ספר אף מתקופות מאוחרות בהרבה, אשר קיימים כיום שני עותקים מהספר ויהיו המשפטים באותו הסגנון.

מאותה סיבה לא נחשוב כי הדברים הגיעו אלינו בצורה לא מתוקנת, נוכל לדעת כי כל המסורת שהגיעה לידינו הינה מדויקת ביותר בדיוק כפי שנמסרה בהר סיני.

אמנם במשך הדורות קמו מערערים ובכל פעם באופן חדש ושונה, לפקפק על מהימנותם של החכמים בניסיון להתאים לתורה פרשנויות זרות.

כלום לא נשאר מהם ורק המסורת האמתית נותרה והתחזקה ביתר שאת ויתר עז.

בכל הדורות היה מקומם של החכמים במרכז האומה, הם נחשבו תמיד מוריה ומדריכיה של כל האומה.

לא ניתן להשתיל בדורות אלו סיפורים על גאונים בבבל שהשיבו תשובות לעולם כולו, משום שישנם כתבים מכל התקופות ואף כתבי יד אורגינליים של כל עברינו המפואר.

גם לא ניתן להשתיל את הגמרא באמצע ההיסטוריה, משום שבכל התקופות אח”כ ההתייחסות אל הגמרא היתה כאל מסמך מחייב.

מופיעים בגמרא מאות ואלפי שמות חכמים, וכל אחד מופיע תמיד בהתאם לתקופתו, מעמדו וסגנון החשיבה שלו, גם זייפן מקצועי לא יוכל לזייף דבר כזה.

לא יתכן כי קבוצת חכמים הצליחו לעבוד על אנשים רבים כ”כ המפוזרים בעולם כולו, מתימן עד גרמניה ומעירק ועד בכלל, ולהכריח את כולם לשנות את כל אורח חייהם בזמן מן הזמנים, ללא כל הוכחה והצדקה.

הוכחות טבעיות

דברים הללו הנם דברים מוכרחים, ויוכל כל בר דעת לבדוק גם בעצמו אם שייכת מציאות של תשובה כל-שהיא להפריך טענות אלו, האם שייך להשתיל אמונה כזו בקרב המון כזה, עד שאלפי שנים יאמינו האבות ובניהם באמונה זו.

ויש להתבונן שאכן אלו טענות מוכרחות ומוצקות, וזהו ציווי התורה וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה’ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד.

והנה לפעמים יש צורך ליישב את לב גם כן, ואמנם רבים מהמקרבים לב אחינו התועים אל דרך ה’ מתייחסים מאוד לצורך הנפשי שיש בזה, ומשתמשים בתחומים נוספים להוכיח את אמונתינו גם באופנים שלא נגענו בהם כאן.

ואמנם מלכתחילה לא היה בכוונתי להיכנס לנושא זה, שכן עיקר המאמר בכאן הוא מהחקירה השכלית והמוכרחת, ובמעשיות מסוג זה לפעמים ישנם פרטים שאינם ברורים דיים, או כאלו הנראים תמוהים מדי.

אך על מנת ליישב את הדברים על הלב יוכלו להועיל גם אלו.

והנה ישנם ספרים המתאימים לזה, ויש מהם שחקרו את הדברים גם מכיוון מדעי, ולא כאן המקום להאריך בזאת, ורק לציין שאכן ניתן לראות ממש גם בזמנינו את מציאות הקב”ה בעולמינו בדרכים נפלאות, כמו דיבוקים, סיאנסים, הילות, רוחות, מות קליני, היפנוזה, ועוד רבים, אשר דרכם מוכחת תורת ישראל באופן ברור, וישנם רבים אשר שבו לצור מחצבתם לאחר שנחשפו לאלו, והרבה פעמים אנשים שלא האמינו בשמץ מכל זה התוודעו בעצמם לזאת במקור ראשון.

כמה הערות

ובסיום חלק זה עלי להעיר כמה הערות:

א.

ישנו חומר רב בספרים על נושא זה.

מאמר זה נכתב בצורה שרירותית מאוד, ללא התחשבות בספרים אחרים כלל.

כמובן שבנין הדברים מתאימים למי שסגנון חשיבה זו מקובלת עליו, אך בכל מקרה ניתן לראות את הדברים מכיוונים שונים ובהוכחות רבות בכל הספרים, ואין להתייחס לדברים אלו כדברים ממצים.

ב.

לא הובאו כאן קושיות ותירוצים, מי שיש לו קושיות יוכל לשאול את רבותיו או לעיין בשאר הספרים.

יצוין כי קושיות רבות אין כל צורך להתייחס אליהן, אחר שנתבררו הדברים בצורה ברורה.

דומה הדבר לאחד שמקשה קושיות שונות על הצורך באכילה או בשנה, ועד שיתיישבו לו הדברים אינו מעוניין להמשיך בזה.

כלומר דברים שנתבררו מעל לכל ספק שהם כך ולא אחרת אין צורך להשקיע בזמן ליישב את הקושיות.

[וגם אינו משתלם מבחינה נפשית ועוד].

למשא ומתן לעולם לא יהא סוף.

ג.

פעמים רבות האדם חושש כי אינו די מאמין, גם אחר שהתבררו אצלו הדברים כמה פעמים.

יש לדעת כי זוהי אינה בעיה אמתית אלא בעיה נפשית (לפעמים זהו עונש על חטאים), ויש להתייחס אל הדבר בהתאם.

מרן הסטייפלר זצ”ל הצביע על העובדה כי אין רפואה ישירה לזה.

בספריו קריינא דאיגרתא, חיי עולם, עצות והדרכות, הוא נותן פתרונות סגוליים לכך.

[וראה שערי גדולה בחלק ‘מידות האמונה’].

ד.

המאמר לא נועד להראות למי שאין לו שאלות בנושא זה.

דומה לאדם שיש לו ידיד המכיר את כל שבילי המבוכה יוכלו הסומך עליו ללכת עמו בדרכו, אין לו צורך להוכיח זאת ולבלבלו.

קרא פחות

{ערב סוכות י”ד תשרי מוצאי שנת השמיטה התשע”ו}

שאלה – הנה במוצאי שמיטה יש דין הקהל והוא בלילה [שיירי קרבן פ”ז דסוטה ה”ח ותפא”י שם אות מח], ויש להסתפק מצות הקהל ושמחת בית השואבה הי מינייהו קדים.

תשובה – מסתבר דהקהל קדים אע”ג דאינה תדירה, כיון שהיא מצוה שיש לה קצבה ושמחת בית השואבה חיובה בכל רגע פנוי כדין שמחה לדעת הגר”א, ועיין סוכה נג א’, ועוד דלכאורה צורת שמחת השואבה אין צורה זו ממש מדאורייתא עיין מ”ש בתשובה לעיל.

וכן יש להוכיח מלשון הרמב”ם פ”ג מהל’ חגיגה ה”ג אימתי היו קורין, במוצאי יום טוב הראשון של חג הסכות שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית.

ומבואר שהוא תחילת חוש”מ ולא נעלם מהרמב”ם שיש גם מצות הקהל אז.

{ויה”ר שנזכה השנה לקיים מצוה זו כדין.

.

}

שאלה

{שלום וברכה אל הגרע”מ סילבר, אחדשה”ט
הנה איתא ברמב”ם (פ”א מהל’ שופר ה”ג) “שופר של ע”ז אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע בו יצא ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא יצא.

שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע”פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה”.

וצ”ע מאי שנא קול שופר גזול מקול שופר של עולה וע”ז, דמשמע מלשון הרמב”ם שופר הגזול שתקע בו ‘יצא’, דגם בזה לא איירי לכתחילה אלא אם תקע יצא, ומדוע לא כתב כן בפירוש אין תוקעין בו לכתחילה ואם תקע בו יצא כמוש”כ בשופר של ע”ז ושל עולה.

ואם תאמר דבגזול מותר לכתחילה, א”כ יוקשה מאי שנא משור של עולה, דהתינח שופר של ע”ז י”ל דכיון דאיירי באשרה דמשה (עיין מגיד משנה מ”ש בזה) דכתותי מיכתת שיעוריה, לכך לכתחילה לא יתקעו בו, אך של עולה דטעמיה משום מצות לאו ליהנות נתנו, וכי אמרינן טעם זה רק לענין דיעבד דיצא בדיעבד אך לא לכתחילה ומהיכן ניתי לחלק כן.

יהודה שוארץ}

תשובה

בע”ה

‏מוצ”ש ד’ תמוז תשע”ו

פעה”ק ירושלם יע”א שערי צדק

אל מע”כ שליט”א

לכאורה הטעם שהרמב”ם לא פירט הדין בשופר הגזול, הוא דכיון דפשטיה דמילתא מיירי בא’ שגזל מחבירו שופר ובא לתקוע בו, דז”פ שלכתחילה אין תוקעין בו מצד איסור גזילה, וכל מה שיוצאין בדיעבד הוא מצד שהמצוה אינה בשופר אלא בשמיעה, וכמ”ש הרב המגיד שם, ולהכי לא הוצרך הרמב”ם לומר שלכתחילה לא יתקע בו, ואה”נ קושטא דמילתא הוא ששייך לדייק גם ממש”כ הרמב”ם שאם תקע יצא שמעינן ממילא דלכתחילה לא יתקע בו, אבל אפשר דא”צ לכך.

ויעוי’ במה שכתב בחידושי הריטב”א מסכת ראש השנה דף כ”ח א’, אחר שהביא דברי הרמב”ם הללו והירוש’ דמסייע ליה, וז”ל, ומסתברא דהני תרי טעמי מהני להכשיר הגזול מדין גזל שאינו שלו דלא מתהני מידי מדחבריה, אבל אכתי איכא איסורא אחרינא דאיכא מצוה הבאה בעבירה, כדין לולב דמיפסיל מהאי טעמא ביום שני דלא בעינן לכם ויוצא בשאול, שאע”פ שבקולו הוא יוצא מצוה הבאה בעבירה היא, ובמה יתרצה זה אל אדוניו ביום הדין, ובירושלמי דלא חיישי להא משום דלא חייש למימר הכי אלא בגזול שנעשה בו הוא עצמו עבירה בסיוע המצוה, דמצוה הויא שינוי רשות או שינוי השם וקנאו ביאוש ושינוי רשות, הלכך שופר הגזול פסול והשאול כשר, וגזול שקנאו ביאוש ושינוי כראוי קודם מצותו ליכא משום מצוה הבאה בעבירה עכ”ל, וע”ע בשו”ת משכנ”י או”ח סי’ קנ”ב בענין מה שיוצא אע”ג דהו”ל מצוה הבאה בעבירה.

ועכ”פ הרי הרמב”ם מיירי גם באופן זה שלא היה שינוי רשות ושינוי מעשה, דזהו פשטות המקרה, ולהכי בגזל פשוט שלכתחילה לא יתקע משום דהו”ל מצוה הבאה בעבירה.

והנה בעצם בשופר של ע”ז ושופר של עולה ג”כ, מעיקר הדין אין להשתמש בהם, אלא דבגזל א”צ לבוא לכך, משום שבגזל פשיטא שא”א ליטול דבר מרשות חבירו ע”מ לקיים בהם כל המצוות שבתורה, כל עוד שחבירו אינו מסכים, משא”כ בעולה וע”ז שכל איסורן הוא מצד גבוה, ס”ד דשרי כל שבאמת אינו להנאתו כלל, דמצוות לאו ליהנות נתנו, ומ”מ לכתחילה אסור מכיון שאין בזה שום זכות שימוש, ואולי הוא משום גזירה שמא יבוא להשתמש בו גם לצרכי עצמו.

ויש להוסיף בטעם הא דפשוט לאסור לכתחילה השימוש בשופר של ע”ז הוא גם משום דמאיס, עיין במה שכתבו התוס’ במסכת סוכה דף ל”ב א’ וז”ל, ור”ת מפרש דכולהו בע”ז דנכרי וכאן קודם ביטול וכאן לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם ע”ז וכן לא תחלוץ בו לכתחלה וכו’ עכ”ל.

וכן מבואר עוד בצפנת פענח על הרמב”ם שם וז”ל, שופר של עכו”ם אין תוקעין בו כו’.

הנה כאן אין הטעם משום הנאה דגבי דבר שאין בו ממש בשל ע”ז מותר אף לכתחלה כמבואר ביצה ד’ ל”ט ע”א דע”ז בדיל מיניה עי’ ברכות דנ”ג ע”א רק הטעם משום דמאיס לכתחלה למצוה עיין ע”ז ד’ מ”ז ע”א ובירו’ פ”א דבכורים עכ”ל.

ויש להתבונן בסוגיא דר”ה דף כ”ח א’ דמבואר שם [לפי דעת הרמב”ם וע”ע להלן] דגבי מודר הנאה לא גזרי’ להא גזירתא, אלא היכא דשרי משמע דשרי אף לכתחילה, משא”כ בשאר מידי דאיתא התם מבואר דאסור לכתחילה.

ויעוי’ מה שכתב בשו”ת עונג יום טוב סימן צה וז”ל, וכיון דאמרינן בזה מללה”נ מותר ללמוד אף לכתחילה כמו במודר הנאה משופר דמותר לכתחילה.

והא דאסור לתקוע בשופר של עבודת כוכבים כתב התוס’ (בפ”ג דסוכה) משום דמאיס למצוה.

מיהו בשופר של שלמים ועולה משמע נמי בגמרא דלכתחילה אסור וכ”פ הרמב”ם ז”ל (בהל’ שופר) וצ”ע למה.

ומצאתי בהגהות מל”מ שהביא בשם מהר”מ די בוטין לכתחילה לא אמרינן מללה”נ.

ואיני יודע מה יענה אהך דמודר הנאה משופר שמותר לכתחילה עכ”ל העונג יו”ט, וע”ש במה שהאריך בזה בכל ענין זה של מצות לאו ליהנות ניתנו לכתחילה.

ואביא בזה לשון הנצי”ב ז”ל (בס’ הַעְמֵק שְׁאָלָה סי’ קנ”ד סק”ב) וז”ל, צריך רבינו [הרמב”ם] לשני הטעמים להסביר מדוע יצא בשופר של עולה, שאם היה בקול דין מעילה לא היה מהני הא דמצוות לאו ליהנות נתנו, שלא שייכת סברא זו לענין מעילה, תדע שלכתחילה אסור לתקוע בו אע”ג דמצוות לאו ליהנות נתנו, אלא לפיכך יצא משום שאין בקול דין מעילה, וא”ת הא מכ”מ מעל שהרי סבור הוא לצאת ידי מעילה בגוף השופר, ומש”ה אמרו בר”ה דף כ”ח למ”ד מצות ליהנות נתנו דמעל, ע”ז השיב [הרמב”ם בלשונו הנ”ל] דקי”ל מצוות לאו ליהנות נתנו וכלפי קולו אמר דבקול ליכא מעילה, ובזה יבואר מאי שנא מודר הנאה משופר, שמותר לכתחילה לתקוע בו, ומאי שנא שופר של עולה דלכתחילה לא יתקע בו, דאותו איסור ליהנות משל קודש שייך גם בקול, ושמצד זה לא מהני הא דמצוות לאו ליהנות נתנו, אינו אלא בקודש, אבל באיסור הנאה דעלמא ודאי מהני הסברא דמצוות לאו ליהנות ניתנו גם לכתחילה עכ”ל הנצי”ב ז”ל, והרי תירץ בדבריו מ”ט בהקדש לכתחילה לא יתקע אע”ג דקי”ל מצוות לאו ליהנות נתנו.

אבל גזל וע”ז מ”מ אסור לכתחילה מהטעמים שביארנו לעיל גבי גזל לחודיה וע”ז לחודיה, אבל באיסור נדר היכא דשרי משמע דשרי אפי’ לכתחילה וכנ”ל כמ”ש הנצי”ב.

ויש להוסיף מה שכתב הצפנת פענח על הרמב”ם וז”ל, מצות לאו ליהנות כו’.

וגם י”ל דהוה כמו לא אפשר ולא קמכוין אך כיון דע”כ צריך שישמע קול שופר הוה מכוין ועיין תוס’ פסחים ד’ כ”ב ע”ב ותוס’ מנחות ד’ מ”א ע”א ע”ש גבי בגדי כהונה וא”כ י”ל דזה תליא אם דבר שאין מתכוין מותר אם אסור כמבואר בהך דפסחים ד’ כ”ה ע”ב ועיין בכריתות ד’ כ’ ע”ב היכי ס”ל לראב”צ ע”ש ועיין במעילה ד’ י”ג ע”ב גבי ערבה ועיין שם בפיהמ”ש ועיין עירובין ד’ ל’ ע”א בהך דר”א גבי אוכל הנאסר לו לאדם ובתוס’ כאן ד”ה המודר הנאה ועיין בה”ג בהל’ שופר דפסק דאסור במודר הנאה משופר עצמו ע”ש גם י”ל דר”ל דאסור לתקוע והגמ’ דילן ר”ל שאחר יתקע והוא ישמע עכ”ל.

וא”כ לכאורה היה אפשר לומר דמה שאסור לכתחילה הוא מכיון דגם אם קי”ל דלא אפשר ולא קא מכוין שרי, הוא בתנאי דבאמת לא קא מכוין, וא”כ מכיון שיש לחשוש שיבוא לכוין ליהנות מזה, לכן לכתחילה לא יבוא לתקוע כלל בהקדש, אמנם לפ”ז צ”ע מ”ט בנדר לא חששו לזה ושרי לכתחילה.

[וע”ע שו”ת רע”א סי’ קכ”ט מה שדן מצד הנאת הגוף שיש לו וא”כ מ”ט נימא בכה”ג מצות לאו ליהנות נתנו].

וכתב בשו”ת הרדב”ז ח”ו סי’ ב’ אלפים קצ”א וז”ל, שאלת על מה שכתב הרב פ”ק דשופר וא”ת והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות ניתנו.

וקשיא לך טעמא דלאו ליהנות ניתנו הא לאו הכי היה מועל והא קי”ל אין בקול מעילה.

עוד קשה דאמר לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעת מצוה ומאי לפיכך כיון שמותר לכתחלה.

וכתב שם, תשובה אף על גב דאין בקול מעילה לא נהנין לכתחלה ואי לאו משום הא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא היה יוצא כיון דאסור מדרבנן מיהא.

הילכך כיון דאסור לכתחלה לא יתקע בו שהיא מצוה הבאה בעבירה אבל בדיעבד יצא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו בד”א בדבר שהוא אסור מצד עצמו לא יתקע לכתחלה אבל בדבר שהוא אסור על עצמו הנאתו מותר לכתחלה כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו וזה שכתב לפיכך וכו’, עכ”ל.

ונחת בזה לנידון הזה ג”כ וחילק בין דבר שהוא אסור מצד עצמו לדבר שהוא איסור על הגברא.

והנה כ”ז לדעת הרמב”ם, אבל השו”ע כתב בסי’ תקפ”ו ס”ה וז”ל, המודר הנאה משופר, אדם אחר תוקע בו וזה יוצא י”ח.

אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי, אסור לתקוע בו אפי’ תקיעה של מצוה ע”כ.

ומבואר בזה דבאמת מעולם לא הותר כלל להשתמש בדבר שהוא איסור לצורך מצוה ורק בדיעבד יוצא [או שעושה המעשה ע”י מי שאינו אסור בזה], והיינו מטעם שיש הנאה מ”מ במעשה עצמו וכנ”ל, ורק במצוה כדי שלא יפסל המצוה בעינן שנאמר ‘מצות לאו ליהנות ניתנו’ על מנת שיקרא שעושה המצוה בכשרות.

ומקור דברי השו”ע הם מדברי הכל בו (סי’ ס”ד כ”ט ע”ג, הובא בב”י) שכ’ וז”ל, המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה פירוש אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אמר הגאון שאסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן עצמן תוקעין וכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ע”כ.

ועי’ תוס’ ר”ה כ”ו א’ ד”ה בל, ועיין באריכות בהערות הגרי”ש אלישיב ר”ה כ”ח א’.

בברכה רבה

שאלה

{שבוע טוב
כמדומני שלפני כשנה, בהסתלקותם של מרנן הגר”ש וואזנר והגר”ח גרינימן זי”ע שמעתי שיש בספרים שאם נסתלק אדם גדול, וח”ו לא מתעוררים מזה לתשובה, אז הקב”ה לוקח צדיק נוסף לכפר על סילוקו של הראשון.

בימים אלו חיפשתי מקור זה, ולא מצאתי,
שמא יש מי שזוכר מקור לענין זה, ויואיל בטובו לזכני?
בתודה מראש}

תשובה

איתא ברמב”ם הלכות תעניות פרק א הלכה א – ג: מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.

ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו’, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.

אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

ועיין יבמות דף עח ע”ב בגמ’: קא תבע אל שאול שלא נספד כהלכה וכו’.

ומבואר שם שע”י שלא נספד שאול המלך כהלכתו, נתגלגל הדבר שהוצרכו כמה צדיקים ממשפחת שאול לההירג, ואם כי הכל אז היה באיתגליא, שהיה להם צוואה מן השמים בדיוק על מה היא הפורענות ומה יש לעשות על מנת לתקן הפורענות, אבל כעת הכל בהסתרה והכל הוא בדין וחשבון.

ויש לידע עוד דכאשר אין מתייחסים כראוי לפורענות אין הפורענות חוזרת על עצמה שוב, אלא ממש בכפל כפלים, כמ”ש ואם תלכו עמי קרי והלכתי עמכם בחמת קרי וכו’ שבע על חטאתיכם, ואיתא בתנא דבי אליהו משל לענין המבעט ביסורין, משל לפרה שהתקין לה אדונה חבל של כמה אמות והיתה מבעטת, התקין לה חבל של חמישים אמה.

וז”ל העקידת יצחק בראשית שער לב (פרשת ויחי): ולזה ענין אפשר שכיון רש”י ז”ל באומרו ומאי דחנטו חנטיא וספדו ספדיא אינו אלא שנדמה להם שמת ואינו כן כי על דרך האמת אין לבכותו ולסופדו אחר שלא מת אמנם אמר על עצמו הנה אנכי מת ואלהים פקד יפקד וכו’.

ונאמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם לפי שגויעת הגוף היא הכרחית אף לקדושים אשר בארץ המה לאותו הכרח טבעי שכתבנו בפירוש המזמור אשר משם יפרד והיה לד’ ראשים אשר יראה רמזום חכמינו ז”ל באומרם (סוכה כ”ט א) על ד’ דברים חמה לוקה וכו’.

וזה כי באומרם חמה לוקה או מאורות לוקין (שם) כוונו אל אסיפת המאורות הגדולים המה השלמים אשר מעולם אנשי השם כאומרו (יומא ל”ח ב) וזרח השמש ובא השמש וכו’.

עד שלא כבתה שמשו של עלי זרח שמשו של שמואל ונאמר (דניאל י”ב) ומצדיקי הרבים כככבים.

ורמזו (סוכה שם) אל הסבות אשר מהנה תתחייב המיתה על כל פנים.

וזה שאב ב”ד שמת ולא נספד כהלכה הוא מה שאמרנו מהלחות השרשי שנתך ולא נתחלף בכיוצא בו והוא דבר שאינו נרגש לשעתו וכו’ עכ”ל.

כלומר שמ”ש בגמ’ שע”י שאב ב”ד מת ולא נספד כהלכה המאורות לוקין – מפרש העקידה שהכונה שהצדיקים נאספים.

אח”ז הביאו עוד שכ”כ ג”כ החתם סופר.

בהצלחה