מתנות לאביונים

בגמ’ מוכח (עי’ בסוגי’ דאע”פ שאמרו מקדימין וכו’) דאין להקדים מתנות לאביונים לפני פורים עכ”פ לפני יום קריאת המגילה.

ובביאור הלכה סי’ תרצד מה שהביא בשם המג”א משמע דהחשש הוא רק אם יאכל העני המעות לפני פורים אבל אם ישארו בפורים משמע דמהני ולכן קודם פורים סמוך לפורים רצה הפמ”ג לצדד ולחדש עוד דמהני לפ”ז ולהלן סי’ תרצה א”א סקי”ג סתר חידושו זה.

אולם באמת דברי המג”א בשם הבעל המאור צ”ב מנין הוה פשיטא להו דמהני אם המעות קיימים בפורים, ובאמת יש אחרונים שהוכיחו דהבה”מ לא מיירי באופן שנותן מתנות לאביונים קודם פורים (דבר אליהו ס’ סט) ויש אחרונים דמפרשים שהכוונה בנותן בתורת פקדון (תשוה”נ ח”ג סי’ רלח), ולכן מאחר דנקט המשנ”ב לעיקר הדין בשם הפמ”ג שפורים כדברי קבלה הלכך מאחר דאין לנו ראיה להתיר באופן זה מאחר ואין ראיה ברורה דמהני וגם בערה”ש ס”ב כתב שלא יתן קודם פורים אף אם נותן מפורש על פורים.

ומ”מ אם מתנה עם העני שהמעות יהיו שלו בפורים אפשר דמהני כמ”ש בתשובות והנהגות שם, ובפרט אם המעות ברשות העני בפורים שאז חל קנין חצר לפי תנאי דיני קנין חצר או שעושה העני קנין ומעשה זכיה במעות אלו בפורים (עי’ אז נדברו ח”ו סי’ פ).

ויש מדקדקים שהעני יחזור ויזכה להנותן בפורים ע”ד רבני הקופה ויחזור ויטלם לחלקו והיינו משום שיש לחוש שהחלוקה תהיה באופן המועיל ע”פ הדין (כגון אלו שנתנו באשראי ורוצים שיבוא במזומן או שמביאים לאחר זמן החלוקה או שהביאו שטר גדול שניתן כולו לאביון אחד ומתכוונים שיבוא לב’ עניים).

ויש שממנים שליח שיכניס המתנות ליד האביון ביום הפורים לצאת מכלל כל חשש וספק, ובזה ברור דמהני דאין טעם שלא יועיל על ידי שליח ושלוחו של אדם כמותו וכך נקטו כמעט כל האחרונים (שו”ת מהר”י אסאד או”ח סי’ רד רז ובאר היטב סי’ תרצה ס”ז שכך נוטה ביד אהרן וכ”ה בשו”ת בית שערים או”ח סי’ שפא וערה”ש ס”ב ודלא כלהורות נתן ח”ג סי’ רלח).

הדעת נותנת דאם יכול להדר בכסף זה במתנות לאביונים לצאת נתינה חשובה להסוברים כן או להדר בזכר למחה”ש לתת כשיעור מטבע מחה”ש הקודש, יש להדר במתנות לאביונים מאחר שהוא חובה מדברי קבלה, ואילו נתינת זכר למחה”ש הוא ממנהגא והרי כבר מקיים עיקר המנהג במטבע היוצא ועכ”פ בג’ חצאי מטבע היוצא.

וכה”ג אשכחן בדיני קדימה שמקודש קודם ועיקר חיובא קודם עי’ בפרק כל התדיר ובדינא דכבוד יום קודם לכבוד לילה.

וכך הדין לגבי דאורייתא דיש להקדים לדרבנן (עי’ פנ”י ברכות נא ע”א וצל”ח שם ע”ב) ואפי’ להשאג”א סי’ ב שחולק באופן הנתבאר שם מ”מ לדחות ודאי לא דחיא כמ”ש הפר”ח באו”ח סי’ תרפז סק”ב וכ”ש כאן דהוא חיוב ממנהגא ומסתמא ה”ה לענין הידור (ועי’ שאג”א סי’ כב אצה”ח או”ח סי’ כה ארץ יהודה סק”א וגז ישי סי’ כב).

השלמה לתשובה על תלמיד שהביא כסף לכל מצוות פורים איך לחלקו

ויש לציין עוד בזה דיש לחזר אחר דאורייתא ולהקדים לדרבנן אף דאורייתא ספק ודרבנן ודאי כדאשכחן גבי תקיעות בשלהי ר”ה ובשו”ע שלהי הל’; ר”ה, וי”ל דה”ה בהידורים יש להקדים הידור בדברי קבלה למנהג.

לכאורה שכן (גם לפי הדעות שבשאר שנים בן כרך לא יכול ליתן לבן עיר) דלא שייך לומר שכל אחד מחוייב מדין אחר (אחד מדין י”ד ואחד מדין ט”ו מוקדם) דהרי בתקנה לא שייך לחלק בזה, דהרי כל שמקיים חובת התקנה באופן שמכוון לעיקר טעם התקנה לפרסם הנס סגי.

ואף שבאמת יש עוד תקנה במה שיקראו כרכים בט”ו ליתן כבוד לעיירות א”י כמ”ש הב”י בהל’ מגילה בשם הר”ן בפ”ק דמגילה ע”פ הירושלמי שם, והוא גם תקנה לזכרון לשושן שנעשה בה נס גם בי”ד ונחו בה בט”ו, כדמבואר שם וכדמשמע קצת גם בגמ’ מגילה ב ע”ב, מ”מ בשנה זו אין תקנה זו מתקיימת במתנות לאביונים.

וכן בבן כרך שחשב שהוא בן עיר שקרא מגילה בי”ד לפי דעתו שהוא עיקר דינו אז, ונזכר שהוא בן כרך מוקדם, לכאורה א”צ לקרות שנית ולכוון לצאת חובת בן כרך, והוא מאותו טעם הנ”ל.

וכן בבן כרך שקרא בתורת שיהיה בן ט”ו בן כרך וחזר קודם שבת של ט”ו לעיר פרוזה (באופנים והדעות שמועיל לשנות מקומו) לא חשיב שנפקעה קריאתו ולא אמרי’ שקרא בתורת בן כרך ונתברר שלא היה בן כרך, דלענין תקנה זו כולן שוין.

ויש לצרף ג”כ דעת הפוסקים שהכל יוצאין בי”ד שהוא זמן קריאתה ואולי יש לצרף גם דעת הפוסקים דאפי’ בימים שקודם לכן בשעה”ד.

ויש לציין עוד בזה דיש לחזר אחר דאורייתא ולהקדים לדרבנן אף דאורייתא ספק ודרבנן ודאי כדאשכחן גבי תקיעות בשלהי ר”ה ובשו”ע שלהי הל’ ר”ה, וי”ל דה”ה בהידורים יש להקדים הידור בדברי קבלה למנהג.