שאלה
{שלום וברכה אל הגרע”מ סילבר, אחדשה”ט
הנה איתא ברמב”ם (פ”א מהל’ שופר ה”ג) “שופר של ע”ז אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע בו יצא ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא יצא.
שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה ...קרא עוד
שאלה
{שלום וברכה אל הגרע”מ סילבר, אחדשה”ט
הנה איתא ברמב”ם (פ”א מהל’ שופר ה”ג) “שופר של ע”ז אין תוקעין בו לכתחלה ואם תקע בו יצא ושל עיר הנדחת אם תקע בו לא יצא.
שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע”פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל וכן שופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה ואם תאמר והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לא ליהנות ניתנו לפיכך המודר הנייה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה”.
וצ”ע מאי שנא קול שופר גזול מקול שופר של עולה וע”ז, דמשמע מלשון הרמב”ם שופר הגזול שתקע בו ‘יצא’, דגם בזה לא איירי לכתחילה אלא אם תקע יצא, ומדוע לא כתב כן בפירוש אין תוקעין בו לכתחילה ואם תקע בו יצא כמוש”כ בשופר של ע”ז ושל עולה.
ואם תאמר דבגזול מותר לכתחילה, א”כ יוקשה מאי שנא משור של עולה, דהתינח שופר של ע”ז י”ל דכיון דאיירי באשרה דמשה (עיין מגיד משנה מ”ש בזה) דכתותי מיכתת שיעוריה, לכך לכתחילה לא יתקעו בו, אך של עולה דטעמיה משום מצות לאו ליהנות נתנו, וכי אמרינן טעם זה רק לענין דיעבד דיצא בדיעבד אך לא לכתחילה ומהיכן ניתי לחלק כן.
יהודה שוארץ}
תשובה
בע”ה
מוצ”ש ד’ תמוז תשע”ו
פעה”ק ירושלם יע”א שערי צדק
אל מע”כ שליט”א
לכאורה הטעם שהרמב”ם לא פירט הדין בשופר הגזול, הוא דכיון דפשטיה דמילתא מיירי בא’ שגזל מחבירו שופר ובא לתקוע בו, דז”פ שלכתחילה אין תוקעין בו מצד איסור גזילה, וכל מה שיוצאין בדיעבד הוא מצד שהמצוה אינה בשופר אלא בשמיעה, וכמ”ש הרב המגיד שם, ולהכי לא הוצרך הרמב”ם לומר שלכתחילה לא יתקע בו, ואה”נ קושטא דמילתא הוא ששייך לדייק גם ממש”כ הרמב”ם שאם תקע יצא שמעינן ממילא דלכתחילה לא יתקע בו, אבל אפשר דא”צ לכך.
ויעוי’ במה שכתב בחידושי הריטב”א מסכת ראש השנה דף כ”ח א’, אחר שהביא דברי הרמב”ם הללו והירוש’ דמסייע ליה, וז”ל, ומסתברא דהני תרי טעמי מהני להכשיר הגזול מדין גזל שאינו שלו דלא מתהני מידי מדחבריה, אבל אכתי איכא איסורא אחרינא דאיכא מצוה הבאה בעבירה, כדין לולב דמיפסיל מהאי טעמא ביום שני דלא בעינן לכם ויוצא בשאול, שאע”פ שבקולו הוא יוצא מצוה הבאה בעבירה היא, ובמה יתרצה זה אל אדוניו ביום הדין, ובירושלמי דלא חיישי להא משום דלא חייש למימר הכי אלא בגזול שנעשה בו הוא עצמו עבירה בסיוע המצוה, דמצוה הויא שינוי רשות או שינוי השם וקנאו ביאוש ושינוי רשות, הלכך שופר הגזול פסול והשאול כשר, וגזול שקנאו ביאוש ושינוי כראוי קודם מצותו ליכא משום מצוה הבאה בעבירה עכ”ל, וע”ע בשו”ת משכנ”י או”ח סי’ קנ”ב בענין מה שיוצא אע”ג דהו”ל מצוה הבאה בעבירה.
ועכ”פ הרי הרמב”ם מיירי גם באופן זה שלא היה שינוי רשות ושינוי מעשה, דזהו פשטות המקרה, ולהכי בגזל פשוט שלכתחילה לא יתקע משום דהו”ל מצוה הבאה בעבירה.
והנה בעצם בשופר של ע”ז ושופר של עולה ג”כ, מעיקר הדין אין להשתמש בהם, אלא דבגזל א”צ לבוא לכך, משום שבגזל פשיטא שא”א ליטול דבר מרשות חבירו ע”מ לקיים בהם כל המצוות שבתורה, כל עוד שחבירו אינו מסכים, משא”כ בעולה וע”ז שכל איסורן הוא מצד גבוה, ס”ד דשרי כל שבאמת אינו להנאתו כלל, דמצוות לאו ליהנות נתנו, ומ”מ לכתחילה אסור מכיון שאין בזה שום זכות שימוש, ואולי הוא משום גזירה שמא יבוא להשתמש בו גם לצרכי עצמו.
ויש להוסיף בטעם הא דפשוט לאסור לכתחילה השימוש בשופר של ע”ז הוא גם משום דמאיס, עיין במה שכתבו התוס’ במסכת סוכה דף ל”ב א’ וז”ל, ור”ת מפרש דכולהו בע”ז דנכרי וכאן קודם ביטול וכאן לאחר ביטול ולאחר ביטול נמי לכתחלה לא יטול ולא יתקע דמאיס לענין מצוה לפי שהיה עליו שם ע”ז וכן לא תחלוץ בו לכתחלה וכו’ עכ”ל.
וכן מבואר עוד בצפנת פענח על הרמב”ם שם וז”ל, שופר של עכו”ם אין תוקעין בו כו’.
הנה כאן אין הטעם משום הנאה דגבי דבר שאין בו ממש בשל ע”ז מותר אף לכתחלה כמבואר ביצה ד’ ל”ט ע”א דע”ז בדיל מיניה עי’ ברכות דנ”ג ע”א רק הטעם משום דמאיס לכתחלה למצוה עיין ע”ז ד’ מ”ז ע”א ובירו’ פ”א דבכורים עכ”ל.
ויש להתבונן בסוגיא דר”ה דף כ”ח א’ דמבואר שם [לפי דעת הרמב”ם וע”ע להלן] דגבי מודר הנאה לא גזרי’ להא גזירתא, אלא היכא דשרי משמע דשרי אף לכתחילה, משא”כ בשאר מידי דאיתא התם מבואר דאסור לכתחילה.
ויעוי’ מה שכתב בשו”ת עונג יום טוב סימן צה וז”ל, וכיון דאמרינן בזה מללה”נ מותר ללמוד אף לכתחילה כמו במודר הנאה משופר דמותר לכתחילה.
והא דאסור לתקוע בשופר של עבודת כוכבים כתב התוס’ (בפ”ג דסוכה) משום דמאיס למצוה.
מיהו בשופר של שלמים ועולה משמע נמי בגמרא דלכתחילה אסור וכ”פ הרמב”ם ז”ל (בהל’ שופר) וצ”ע למה.
ומצאתי בהגהות מל”מ שהביא בשם מהר”מ די בוטין לכתחילה לא אמרינן מללה”נ.
ואיני יודע מה יענה אהך דמודר הנאה משופר שמותר לכתחילה עכ”ל העונג יו”ט, וע”ש במה שהאריך בזה בכל ענין זה של מצות לאו ליהנות ניתנו לכתחילה.
ואביא בזה לשון הנצי”ב ז”ל (בס’ הַעְמֵק שְׁאָלָה סי’ קנ”ד סק”ב) וז”ל, צריך רבינו [הרמב”ם] לשני הטעמים להסביר מדוע יצא בשופר של עולה, שאם היה בקול דין מעילה לא היה מהני הא דמצוות לאו ליהנות נתנו, שלא שייכת סברא זו לענין מעילה, תדע שלכתחילה אסור לתקוע בו אע”ג דמצוות לאו ליהנות נתנו, אלא לפיכך יצא משום שאין בקול דין מעילה, וא”ת הא מכ”מ מעל שהרי סבור הוא לצאת ידי מעילה בגוף השופר, ומש”ה אמרו בר”ה דף כ”ח למ”ד מצות ליהנות נתנו דמעל, ע”ז השיב [הרמב”ם בלשונו הנ”ל] דקי”ל מצוות לאו ליהנות נתנו וכלפי קולו אמר דבקול ליכא מעילה, ובזה יבואר מאי שנא מודר הנאה משופר, שמותר לכתחילה לתקוע בו, ומאי שנא שופר של עולה דלכתחילה לא יתקע בו, דאותו איסור ליהנות משל קודש שייך גם בקול, ושמצד זה לא מהני הא דמצוות לאו ליהנות נתנו, אינו אלא בקודש, אבל באיסור הנאה דעלמא ודאי מהני הסברא דמצוות לאו ליהנות ניתנו גם לכתחילה עכ”ל הנצי”ב ז”ל, והרי תירץ בדבריו מ”ט בהקדש לכתחילה לא יתקע אע”ג דקי”ל מצוות לאו ליהנות נתנו.
אבל גזל וע”ז מ”מ אסור לכתחילה מהטעמים שביארנו לעיל גבי גזל לחודיה וע”ז לחודיה, אבל באיסור נדר היכא דשרי משמע דשרי אפי’ לכתחילה וכנ”ל כמ”ש הנצי”ב.
ויש להוסיף מה שכתב הצפנת פענח על הרמב”ם וז”ל, מצות לאו ליהנות כו’.
וגם י”ל דהוה כמו לא אפשר ולא קמכוין אך כיון דע”כ צריך שישמע קול שופר הוה מכוין ועיין תוס’ פסחים ד’ כ”ב ע”ב ותוס’ מנחות ד’ מ”א ע”א ע”ש גבי בגדי כהונה וא”כ י”ל דזה תליא אם דבר שאין מתכוין מותר אם אסור כמבואר בהך דפסחים ד’ כ”ה ע”ב ועיין בכריתות ד’ כ’ ע”ב היכי ס”ל לראב”צ ע”ש ועיין במעילה ד’ י”ג ע”ב גבי ערבה ועיין שם בפיהמ”ש ועיין עירובין ד’ ל’ ע”א בהך דר”א גבי אוכל הנאסר לו לאדם ובתוס’ כאן ד”ה המודר הנאה ועיין בה”ג בהל’ שופר דפסק דאסור במודר הנאה משופר עצמו ע”ש גם י”ל דר”ל דאסור לתקוע והגמ’ דילן ר”ל שאחר יתקע והוא ישמע עכ”ל.
וא”כ לכאורה היה אפשר לומר דמה שאסור לכתחילה הוא מכיון דגם אם קי”ל דלא אפשר ולא קא מכוין שרי, הוא בתנאי דבאמת לא קא מכוין, וא”כ מכיון שיש לחשוש שיבוא לכוין ליהנות מזה, לכן לכתחילה לא יבוא לתקוע כלל בהקדש, אמנם לפ”ז צ”ע מ”ט בנדר לא חששו לזה ושרי לכתחילה.
[וע”ע שו”ת רע”א סי’ קכ”ט מה שדן מצד הנאת הגוף שיש לו וא”כ מ”ט נימא בכה”ג מצות לאו ליהנות נתנו].
וכתב בשו”ת הרדב”ז ח”ו סי’ ב’ אלפים קצ”א וז”ל, שאלת על מה שכתב הרב פ”ק דשופר וא”ת והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות ניתנו.
וקשיא לך טעמא דלאו ליהנות ניתנו הא לאו הכי היה מועל והא קי”ל אין בקול מעילה.
עוד קשה דאמר לפיכך המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעת מצוה ומאי לפיכך כיון שמותר לכתחלה.
וכתב שם, תשובה אף על גב דאין בקול מעילה לא נהנין לכתחלה ואי לאו משום הא דמצות לאו ליהנות ניתנו לא היה יוצא כיון דאסור מדרבנן מיהא.
הילכך כיון דאסור לכתחלה לא יתקע בו שהיא מצוה הבאה בעבירה אבל בדיעבד יצא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו בד”א בדבר שהוא אסור מצד עצמו לא יתקע לכתחלה אבל בדבר שהוא אסור על עצמו הנאתו מותר לכתחלה כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו וזה שכתב לפיכך וכו’, עכ”ל.
ונחת בזה לנידון הזה ג”כ וחילק בין דבר שהוא אסור מצד עצמו לדבר שהוא איסור על הגברא.
והנה כ”ז לדעת הרמב”ם, אבל השו”ע כתב בסי’ תקפ”ו ס”ה וז”ל, המודר הנאה משופר, אדם אחר תוקע בו וזה יוצא י”ח.
אבל אם אמר קונם לתקיעתו עלי, אסור לתקוע בו אפי’ תקיעה של מצוה ע”כ.
ומבואר בזה דבאמת מעולם לא הותר כלל להשתמש בדבר שהוא איסור לצורך מצוה ורק בדיעבד יוצא [או שעושה המעשה ע”י מי שאינו אסור בזה], והיינו מטעם שיש הנאה מ”מ במעשה עצמו וכנ”ל, ורק במצוה כדי שלא יפסל המצוה בעינן שנאמר ‘מצות לאו ליהנות ניתנו’ על מנת שיקרא שעושה המצוה בכשרות.
ומקור דברי השו”ע הם מדברי הכל בו (סי’ ס”ד כ”ט ע”ג, הובא בב”י) שכ’ וז”ל, המודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה פירוש אדם אחר תוקע לו והוא שומע אבל הוא עצמו אמר הגאון שאסור לתקוע בו אפילו תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן עצמן תוקעין וכל מידי דאיכא הנאה לגוף ליכא לשרויי בשביל טעמא דמצות לאו ליהנות ניתנו ע”כ.
ועי’ תוס’ ר”ה כ”ו א’ ד”ה בל, ועיין באריכות בהערות הגרי”ש אלישיב ר”ה כ”ח א’.
בברכה רבה
קרא פחות
