חדש

ברמ”א או”ח סי’ תקצ ס”ו כתב בשם הב”י ואם תקע תקיעה אחת בין ב’ סדרים (ר”ל כגון בין תשר”ת לתר”ת) והתנה שאיזה מן הסדרים הוא הנכון תעלה לו אותה תקיעה יצא ע”כ, ולא הזכיר שיש להתנות שאם שני הסדרים נכונים יתנה שיהא יוצא בסדר הראשון, ור”ל שלא התנה שיש לחוש לחומרא לדעת הגאונים שהביא הב”י.

והראיה מהרמ”א יש לדחות דאמנם עיקר התנאי נתקן לפי הצד שרק אחד מהסדרים נכון כדעת התוס’ בר”ה לג ע”ב ושאר פוסקים, אבל הלשון מועיל גם לשי’ הגאונים דמש”כ הוא הנכון כולל בכל גוני אם אפשר לצאת בראשון וממילא השני אינו יוצא בו, וגם ה”א הידיעה שייך בזה מאחר שיוצא בראשון בלבד לשי’ הגאונים.

ומ”מ יש להעיר עוד דלכאורה מטעם נוסף יש לומר דמבואר בתנאי זה דלא חיישי’ להגאונים, דהנה בשלמא אם נימא דצורת התקנה הוא לחשוש לכל הספקות ניחא דתנאי פותר את חשש הספקות, אבל אם נימא דצורת התקנה כמ”ש בתשוה”ג לתקוע כל הסדרות מדרבנן א”כ מה מועיל התנאי.

אבל יש להשיב גם על זה דמ”מ גם לשי’ הגאונים צורת התקנה היתה כמו חשש של ספק דטעם התקנה משום שהיה נראה כמו שיש פלוגתא כלשון הגאונים לכך חששו לכל הדעות הנראות כדעות, הלכך כשעושה תנאי מועיל ג”כ.

אם כי ודאי דעיקר ההלכה דיש כאן ספק גמור, ובאמת לעיל בסעי’ ב’ לפמשנ”ת בשו”ע שם הספק דשברים תרועה מבואר כדעת התוס’ ר”ה לג ע”ב ושאר פוסקים שהוא בתורת ספק ולא כסברת הגאונים שאינו ספק.

וכן בסוף סעי’ ג’ פסק השו”ע דברי התוס’ שם שאם האריך בשברים ולא האריך בתקיעה לא יצא ידי חובתו לא כמר ולא כמר (דהיינו דלא כרש”י ולא כהריב”ם והריב”א שבתוס’ שם) וכל חשבון זה הוא רק לפי הצד שיש כאן ספק דלפי הצד שיש כאן ודאי לא שייך ספק זה כלל.

או”ח סי’ שנב ס”א הקורא בספר על האיסקופה ונתגלגל ראש האחד מהספר מיד וכו’ גוללו אצלו וכו’ משום בזיון כתבי הקודש התירו, המחבר לא הזכיר להדיא מה הדין כשכותל האיסקופה משופעת ונח עליו שהחמיר בזה בס”ב בקורא על הגג, אבל נראה דמאחר וכאן קיל אפי’ נתגלגל בחלקו לרה”ר משום בזיון כתבי הקודש, כמבואר בשו”ע כאן ובמשנ”ב סק”ב, א”כ לכאורה כ”ש שנח על גבי כותל משופע שהוא קל מרה”ר כל שאגדו בידו שיהיה מותר, דבכלל מאתים מנה.

ועוד יש לדון באופן שהוא על הגג דבזה אין ביזיון דאיסקופה דדרסי רבים כמ”ש כאן הרמ”א ובמשנ”ב שם, אבל באופן שיש ביזיון גדול אחר כגון שגשמים מנטפין ויבואו למחיקת הכתב והשמות ולגניזת הספר או חלקו, ולכאורה כאן כ”ש דיש להחשיבו כבזיון להתיר בו אפי’ הוא בחלקו ברה”ר או ע”ג כותל משופע כל שעדיין אגדו בידו.

וגם במקום דשכיחי גנבי או חיות רעות (עי’ בביצה טו סע”א וברפ”י דעירובין), לכאורה יש להחשיבו כמקום ביזיון, אם לא דנימא שכאן כיון שהוא עשה הדבר הלכך צריך לעמוד ולשמור משא”כ בביצה ובעירובין שם שלא הוא עשה וגם הוא מחוץ ליישוב, וצל”ע בזה.

מה שמנכה ההוצאות כן הורו הפוסקים (וכן שמעתי משאר בשרי הרה”ג שמעון כהן ז”ל תלמיד הגרי”ש משמו לענין מטפלת לילדי אשה עובדת) ואף שבאבקת רוכל הקל יותר לא נקטו כהאבקת רוכל בזה, ובכלל ההוצאות גם הפסדים (עי’ שבו”י ח”ב סי’ פו לקט יושר ח,ב יו”ד עמ’ עו ופת”ש סי’ רמט סק”א בשם נובי”ת סי’ קצד ואף שיש נידונים שלא הושוו כל הדעות מ”מ בזה כולם הושוו, ועי’ עוד במ”מ בפת”ש שם ובאורח צדקה פ”ב ס”כ ופי”ב סי”ט).

באופן שכמעט לא הרויח אלא מעט מאוד לאחר ניכוי ההפסדים יפריש מעשר כספים על המעט שהרויח ובזכות זה יזכה בפעם הבאה להפריש יותר (עי’ רבינו חננאל תענית ט ע”א).

ולענין שאלתך השניה אם הבנתי כראוי השאלה יתכן שהיתה באופן שמצד הדין הפשוט נשאר בידיו רווח אולם למען ההתחשבות בזולת ולמען השם הטוב של העסק ויתר ללקוח שלא יפסיד הוא ועל ידי זה נשאר בלא רווח זה ג”כ (כך שבס”ה נשאר עם רווח מועט מאוד או בלא רווח כלל), והשאלה האם יש לנכות מה שויתר ללקוח כחלק מהוצאות העסק או לא.

ואמנם בעניותי לא ראיתי דבר בזה אבל נחזי אנן דאם הלקוח היה עני א”כ ממ”נ לפי ב’ הצדדים אינו מחוייב במעשר כספים על אותו מה שמותר לעני דאם הוא של הלקוח א”כ הרי לא הרויח ואם הוא של בעל העסק הרי הוא נותן צדקה לעני, ומ”מ יתכן שצריך לכוון לשם צדקה אבל אם לא התכוון אלא מחל שוב אינו יכול לנכותו מן החומש, ע’ מה שהבאתי מדברי המהריל”ד (פסקים סי’ כד) בתשובתי אחרת (ד”ה מי שעובד בהתנדבות בחלוקת ארבע מינים מוזלת ללא רווחים האם יכול לנכות שכר פעולתו ממעות מעשר כספים), ועי’ גם בט”ז (סי’ רמט סק”א), וגם אם התכוון להדיא יש לדון על פי דברי הט”ז שם ומ”מ יש מקום להקל אם מתכוון להדיא בדבר שאינו מחוייב ולא בהכרח שתמיד עושה אותו עי’ בט”ז שם ומהריל”ד שם.

ואם הלקוח אינו עני א”כ אם מטרת הנתינה היא רק לטובת השם הטוב של העסק (כמו שמצוי היום בדירוגים וכיו”ב שעושים מחמת כן רק לטובת הלקוחות מפני חששות דירוגים שליליים וכיו”ב) ולא היה מוותר כן באופן שהיה בסתר ולא היה נודע אם ויתר או לא, א”כ לא גרע מהשקעות ופרסומות שעושה לטובת העסק שהרי גם בלא שניכנס אם הוא נצרך לעסק ומפרסם את העסק מה שעשה כרגע אבל לענין מעשר כספים אין דנים בכל השקעה שעשה לטובת העסק מה נצרך ומוכרח ומה מועיל במישרין לקידום העסק, דכל מה שהוציא לדעתו לטובת העסק הוא בכלל זה.

אבל באופן שהלקוח אינו עני וגם יודע שמן הדין לא היה עליו לותר לו ולא התכוון בזה לטובת עסק אלא כמתנה בחמלתו על הלקוח שלא יפסיד א”כ אמנם גם בזה יש מקום לטעון שכל מה שנושא ונותן במסגרת העסק הוא בכלל העסק וכך יש סברא חזקה מאוד, אולם בענייני מעשר כספים אין כדאי להקל בספקות שהרי המהדר בה היא מעשרת (עי’ תענית שם ובתוס’ שם) ולהיפך רח”ל (עי’ ירושלמי דמאי פ”א ה”ג) ועי’ פסדר”כ פ’ עשר תעשר (ועי’ בתוס שם) עשר תעשר עשר בשביל שלא תתחסר וכל הענין שם, ולא עבדי’ פירוקא לסכנתא, ומאידך כתב השו”ע ריש הל’ צדקה שאין דבר רע ואין הפסד יוצא מתוך הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם (ישעיהו לב, יז).

נראה שהבננה נטמאה מחמת רוח רעה דהרי לענין טומאת שרץ שומר חשיב כגוף הפרי ומעביר טומאה כדתנן בריש עוקצין, ומבואר בגמ’ ברכות לו ע”ב דגדרי ברכה שייכן ג”כ לגדרי טומאה באופן הנוגע לברכה עי”ש, דגדרי שומר הוא גדר קבוע, ממילא לענין רוח רעה מחמרינן  יותר דחמירא סכנתא מאיסורא ומחמירין בספקות שלו יותר כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ קטז, ולכן כל שאין ראיה להיפך יש להשוות הדין להחמיר (ולענין דיעבד יעוי’ בפוסקים מש”כ בזה, ועי’ בפת”ש ביו”ד שם מה שהביא בשם הגר”א).

ולענין הנוגע בבקבוק מבחוץ היה מקום ללמוד מדברי השו”ע בסי’ ד שלא יגע בגיגית שכר והשו”ע פירש דברי הגמ’ על נגיעה בזמן רגיל אבל יש מהראשונים שפירשוה ג”כ לענין נגיעה קודם נטילת ידיים של שחרית ועיין מה שהארכתי בחידושי הגמרא שם, ומהשו”ע נשמע דגם לשאר פוסקים איסור הנגיעה הוא אף בגיגית עצמה כך היה מקום לטעון.

אבל האמת שהיא הנותנת דהרי טעם הנזכר בשו”ע הוא שמשמוש היד מפסיד השכר וממילא בודאי שהכונה על נגיעה בשכר עצמו ומזה נלמד דלא הוה סליק אדעתין לאסור נגיעה מבחוץ לפירושו וה”ה לדידן.

ראיתי מובא על הגרשז”א ששמע פעם מי שמבקר את חבירו על הידור שמהדר וזלזל בזה אותו האחד ואמר וכי מהדר גם בדבר פלוני ופלוני וכששמע דבריו הגרשז”א כאב על זה מאוד.

והביאור בזה נראה דבאמת סברא פשוטה היא שאין זו סיבה שאם לא זכה להדר בדבר פלוני לא יוכל להדר בדבר אחר, ואדרבה אולי מתוך שיתחיל להדר בדבר זה יזכה להדר גם בדברים אחרים מכח זה, וגם אם לא יזכה מ”מ שכרו מובטח לו מן השמים על מה שהשתדל וזכה להדר בו.

ויש לציין דכהיום התקבע מאוד הענין של רמה רגילה וגבוהה כמעט בכל מצוה ובכל ענין הלכתי ונוצר מצב שהרבה בני אדם בהרבה מהדברים צועדים על מסלול הרמה הרגילה וכל אחד מהדר במה שנגע ללבו ואם נלמד את הכל שמי שאינו יכול להדר בהרבה דברים עיקריים לא יהדר בכלום מה שיגרום שכל אלו יצעדו במסלול הרגיל בכל דבר לא יצא שכרינו בזה דבר אלא רק הפסד מרובה.

ואמנם יש מושג של יוהרא בחומרא שאדם נוהג לעצמו ואינה לפי דרגתו עי’ או”ח סי’ לד ס”ג לענין תפילין דר”ת, ועי’ סי’ סג ס”ב ובמשנ”ב שם בשם מהרש”ל, מ”מ ענין יוהרא הוא כשמקפיד לעצמו על דבר שאין אחרים מקפידין אבל בדבר שההידור נפוץ ברבים לא, ולכן גם בתפילין דר”ת עכשיו לא יהיה בזה חשש יוהרא, ועי’ בדברי המשנ”ב בסי’ סג שם דמנדין מחמת יוהרא רק אם מחמיר בדבר שפשט היתרו בכל ישראל וכן אין מנדין כשעושה לש”ש (אולי רק בידוע שעושה לש”ש אין מנדין עי’ במקור דברי המשנ”ב בגמ’ דב”ק), עי”ש.

ויש לציין דיוהרא אינו שייך בדבר שאין ניכר בזה בפני אחרים וכ”ש כשעושה בביתו וכדמוכח בבה”ל בהל’ שבת גבי בגדי לבן בשבת.

ובכל ספק בזה יש לציין לדברי הגר”א המובאים בכתר ראש דעכשיו אין יוהרא שלא יוכל אדם להיות פרוש אם לא יכריז שרצונו בכך, והביאור בזה לכאורה שסבר הגר”א שרק מנהג כשרים המדקדקים בכל דבר שייך לומר שהמחמיר יותר מהם הוא יוהרא אבל סבר הגר”א דהאידנא כבר א”א לומר שהוא בכלל זה.

ולגבי נרות חנוכה יש לציין עוד דיש בזה תועלת שהזהיר בנר זוכה לבנים וכו’ והמשנ”ב כתב דהמזהיר על סגירת החנויות בע”ש בודאי יזכה לבנים גדולי ישראל מחמת זה.

אסור אלא אם כן אין בזה שום תוספת טירחא (כגון שמעביר הכלים מעל גבי השלחן ומניחם בקערה המוכנת מערב שבת במקום בכיור), וכן יש שהתירו אם עושה כדי שלא יתגבשו וידבקו הלכלוכים כאשר עדיין לא נדבקו בשעת ההנחה במים בזה ויש שאסרו גם בזה, ולצורך הפסד כשאין גוי וכן לצורך מצוה חיובית מותר.

מקורות:

מבואר בכמה מקומות דאפי’ מלאכה קלה כהוצאה ורדיית הפת אסורה בשבת לצורך חול (עי’ משנ”ב סי’ רנד), מלבד במקום הפסד, והארכתי בזה בתשובה לגבי שכשוך יין בשבת שלא יתקלקל וכן בתשובה לגבי לימוד למבחנים בשבת לצורך חול וכן בתשובה לגבי פינוי הכלים מהשולחן אחר סעודה ג’ כשאינו נצרך להשתמש במקום עכשיו, וכן בתשובה לגבי פינוי בגדים בשבת מהמרפסת מפני הגשמים, עיין שם שהארכתי בהרחבת המ”מ בעניינים אלו, והזכרתי דמבואר במשנ”ב שההיתר מחמה לצל בכלי שמלאכתו להיתר הוא ג”כ כשיצטרך לכלי בשבת.

והנה ההיתרים שיש כשעושה בשבת דבר שאינו נצרך לשבת הוא במקום פסידא (עי’ סי’ רנד שם ובתשובה לגבי בגדים מה שציינתי לדיני דליקה בשבת) עכ”פ כשא”א על ידי גוי (ועי’ משנ”ב סי’ רנד שם), וכן כשאין ניכר שעושה לצורך חול וכבר התחיל קודם לכן, וכמו שמצינו בסוף הל’ עירובי תחומין (שציינתי בתשובה על בגדים שם) וכ”ש אם הוא דבר שיש בו גם תועלת לשבת עצמה (עי’ בתשובה הנ”ל לגבי לימוד למבחנים מה שהבאתי שינה בשבת), ואפי’ אם ראוי לבוא לידי תועלת באופן שרגילין להכין לצרכי היום מותר כגון הדחת כוסות וקיתוניות ומצינו שהתירו באופנים מסויימים גם כשאינו צורך כלל כל דלא מוכחא מילתא שהוא לצורך חול כגון גבי עירוב דיו”ט הסמוך לשבת ועי’ מה שציינתי לגבי מבחנים גבי הא דסייר נכסי (וכשאינו נראה כלל שעושה לצורך שבת או שאומר להדיא שאינו עושה לצורך שבת אסור כמו שהחמיר המשנ”ב לענין שינה), וכן הקיל הגרשז”א בטלטול כל דהוא כשמסיים להשתמש כשאינו משתמש דוקא למטרת חול.

אולם בניד”ד אם רוצה לשפוך עליהם סבון יש לדמות לאיסור רחיצת כלים בשבת כשאינו צריך להם דכמו שאסור לשפוך עליהם מים אסור ליתן עליהם סבון דמה לי מים ומה לי סבון ומה לי אם פועל פעולה שלמה או חצי מפעולה שלמה כל שעושה לצורך חול.

ומה שהתיר המשנ”ב בסי’ רנג סק”ק למחות שומן הכלים במים בהנחה בלא המחה ביד משום נולד לא מיירי שם להדיא על כלים שאינו צריך לנקותם בשבת, ואדרבה יש לומר בפשיטות דמיירי בכלים שצריך להם בשבת דאל”כ מאי ס”ד כלל שיהיה היתר למחות השומן בשבת.

אולם צריך לפנות הכלי ממקומו כדי להכין המקום להיות נוח לשימוש כנהוג ורוצה להשליכו לכלי שיש בו מים עם סבון שהכין לפני שב”ק במקום להשליכו לסתם מקום אפשר דשרי כיון שאינו מוסיף שום פעולה לצורך חול, ומעין זה כתב האג”מ (או”ח ח”ד סי’ ד רחיצה סק”ד) דמותר להניח כלים מלוכלכים במדיח כלים כדי להדיחם אחר השבת כשיש לזה צורך שלא יראו בני הבית כלים מלוכלכים אבל לסדרם בכוונה אסור משום הכנה ובורר.

והנה הרמ”א בסי’ תנט בסופו דן לגבי מי שאופה מצות ביו”ט  שיכול להכניס הכלי אחר כך לצונן אבל להדיח ממש שרי רק אם ישתמש בכלי ביו”ט ומבואר דלהניח בצונן שרי וזה אף שאינו מוכרח לזה ויכול במקום זה לבטל הבצק קודם שיחמיץ עי’ במשנ”ב שם, אולם שם באמת יש בזה צורך מצוה שלא יחמיץ ואפרושי מאיסורא הוא והוא יותר צורך גדול שגם נוגע לעכשיו מצורך חול, ולצורך חול גרידא אינו ברור שהותר, דשם אף לאפות ממש בתנור ביו”ט את שיירי הבצק שבכלי נחלקו הרמ”א והאחרונים אם שרי או לא, אף שלצורך חול לא שרי לאפות כלל.

והנה בגמ’ במס’ שבת מג ע”א וביצה לד ע”ב נחלקו אמוראי אם כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל בשבת כגון טלטול כלי לכסות כוורת דבורים שיש בה דבש מוקצה, וקי”ל דשרי (עי’ סי’ שלח ס”ז וסי’ תקכא ס”ב ומשנ”ב שם סק”ח וסי’ שי ס”ו ובב”י שם, ועי’ בטור ס”ס שלח וב”י ושו”ע שם, ודלא כהגהות מרדכי שבת פ ע”א וכמו שהשיג עליו הד”מ סי’ שיא סק”ב), והנה אפי’ לדעת האוסרת בזה אינו מצד דיני הכנה לצורך חול אלא הוא פרט בדיני טלטול בשבת, וגם לדידיה אם הגביה הכלי בהיתר כיון דעכשיו מותר להניחו  בכל מקום (עכ”פ להסוברים כן בדבר האסור בטלטול בשבת ובמשנ”ב סי’ שח סק”מ נקט דהיתר זה שייך רק בכלי שמלאכתו לאיסור ולא במוקצה מחמת גופו ובבה”ל סי’ רסב ס”ב סי”ב ד”ה יכול הזכיר ההיתר גם לגבי מוקצה מחמת חסרון כיס) א”כ אפשר דגם הוא יודה דמותר להניחו ע”ג דבר האסור בטלטול בשבת להשתמש בו אחר כך בחול, והרי כלי שמלאכתו לאיסור לא גרע מכלי אכילה אחר סעודה ג’ שאסור להדיחן (ולא אמרי’ שכיון שאינו חושב עכשיו על זמן מסויים שישתמש בחול לא חשיב צורך חול) ואעפ”כ הותר לטלטל כלי לצרכו, וחזי’ דלהזיז דבר כל דהוא ממקום למקום אינו בכלל הכנה, ולכן כשמפנה הכלים מהשלחן יל”ע אם יש ללמוד מזה שמותר להשרות הכלים מיד בתוך כלי סבון.

ודנתי לפני מו”ר הגר”א גרבוז בענין הסתירות דלעיל עם הדין היוצא מהא דקי”ל דשרי לטלטל דבר לצורך דבר שאינו נטל בשבת, והשיבני דאם יש צורך שרי וכשצריך כלי זה לצורך כלי אחר שרי דחשיב ג”כ צורך שבת, והצעתי אם לפ”ז נימא דמה שאוסר המשנ”ב בסי’ רנד באפשר ע”י עכו”ם לפי חלק מהדעות אם מה שאפשר ע”י עכו”ם חשיב מחמת זה כמו שאין צורך והסכים לזה, ועדיין יש בזה קצת דוחק, ומיהו יש לצין כעין לפלוגתא שהביא השו”ע לענין מדידת קמח למצה ביו”ט דיש אוסרים וכן נקט הרמ”א כיון דאפשר באומד לא חשיב מדידה למצוה, ויל”ע (וכן עדיין צריך ביאור מש”כ המשנ”ב הנ”ל לענין תנאי מחמה לצל).

וכן יש לציין לדינא דמבטל כלי מהיכנו שנזכר לענין כמה דברים בשבת מג ע”א כגון ליתן כלי תחת שמן מוקצה לקבלו ומבואר דכל האיסור הוא משום מבטל כלי מהיכנו, אבל לולי זה לא היה בזה איסור כלל, אע”ג שמטלטל דבר לצורך דבר שלא ישתמש בו בשבת.

וכן יש לציין לדינא דגרף של רעי שאסור להוציאו אם הוא במקום שאינו שם ואינו צריך לזה בשבת כדמוכח בגמ’ ומבואר בפוסקים ומשמע דלולי שהוא איסור טלטול (כגון בי ריחיא בעובדא דאביי ועכברא בעובדא דרב אשי ומיהו שם יש ג”כ צד פסידא בתרי עובדי הנ”ל אבל יש עוד דיני גרף של רעי שהובאו שאין בהם צד פסידא כלל ושרי ואם צריך המקום רק למוצ”ש אסור משום איסור טלטול) לא היה אסור להוציאו אע”ג דקיימינן באופן שאינו צריך לזה בשבת, ומשמע דצורך ברור מתיר טלטול כל דהוא של דבר היתר.

ומבואר בכ”ז דהגדרת איסור הכנה משבת לחול מלבד האופנים המותרים בזה שנתבארו לעיל יש עוד היתר כשיש צורך ברור כרגע לפי מחשבתו ודאגתו (מלבד במקום טירחא שבזה לא הותר כנ”ל בדיני מפנין ומשילין), ואינו ממש מחשבה לחול, אולם כאן כשמכוון להקל על השטיפה במוצ”ש לא מצינו היתר ברור לזה דהרי שטיפה הוא צורך חול גמור.

ובשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ לה סק”ו כתב בענייננו להתיר השראת הכלים במים לאחר הסעודה כדי שלא ידבקו שאריות המאכל לכלי [ואם כבר נדבקו ורוצה להסירם ע”י המים אסור, שש”כ פי”ב מהדו”ח ס”ג], ובאול”צ ח”ב פל”ד ס”א אסר דהוי כמכין לחול גם כשרוצה שלא ידבקו כיון שאין זה צורך השייך לשבת כלל אלא למוצ”ש.

ולענין סבון יש עוד כמה חששות בשימוש כגון מוליד ריחא וממרח עי’ ברמ”א סי’ שכו ס”י ומשנ”ב ופוסקים ובתשובה אחרת הרחבתי בתנאים הנצרכים לענין סבון לשי’ הפוסקים.

כתב השו”ע באו”ח סי’ תקפו סי”ב הפכו ותקע בו לא יצא וכו’ ומבואר שם דהיינו גם אם רק הרחיב את הפתח הקצר וקיצר את הרחב, וכתב המשנ”ב שם בשם הריטב”א דטעם הפסול כשהפכו הוא והטעם דכתיב והעברת שופר תרועה דרך העברה בעינן דהיינו כדרך שהאיל מעבירו בראשו מחיים ע”כ.

וכ’ הרמ”א בשם הר”ן והוא הדין אם תקע במקום הרחב פסול ע”כ, וכתב המשנ”ב פי’ אפילו בשופר שעשוי כהוגן והכל מטעם הנ”ל ע”כ.

ויש לדון לפי טעם הריטב”א דטעם הפסול הוא משום שתקע שלא כדרך העברתו מה הדין אם הרחיב את הקצר והיצר את הרחב ותקע בו מהצד הרחב השתא שהוא היה הצד הצר קודם לכן.

ובאמת א”א לצמצם בהצרה והרחבה כל דהוא, דהרי בשינוי קצת צורה אין השופר נפסל דכל הקולות כשרים בשופר אבל הספק הוא כששינה צורת השופר והשתא מקום הנחת פה רחב יותר ממקום סיום השופר ובפרט אם נמצא במקום שאין שופר אחר ויש לדון אם יש טעם לתקוע בשופר כזה.

ולכאורה מסתימת דברי הריטב”א משמע דכל הפסול בהפכו ותקע בו באופן שהרחיב וקיצר הוא רק משום שתוקע שלא כדרך העברתו, אבל עצם צורת השופר ומה שתוקע במקום הרחב אינו פוסל.

ואילו מה שהביא הרמ”א בשם הר”ן אינו סתירה להכשרת שופר זה דהרמ”א מיירי בשופר שעשוי כהוגן ותקע בו שלא כדרך העברתו וכמ”ש המשנ”ב.

ויש לדקדק בלשון המשנ”ב שנקט “אפילו בשופר שעשוי כהוגן” ומשמע דכ”ש אם תקע בשופר מהופך מהצד הרחב שלו השתא שלא יצא ידי חובה, ומאידך גיסא מסיים המשנ”ב והכל מטעם הנ”ל, וק’ דהרי מהטעם הנ”ל דוהעברת דרך העברתו אין שייך לפסול אם תקע בשופר מהופך מהצד שהוא רחב שם השתא, דהרי סו”ס תוקע כדרך העברתו.

לכך נראה דלשון “אפילו” שנקט המשנ”ב לא בא לומר דכ”ש אם תקע בשופר מהופך מהצד הרחב שלו, אלא ר”ל כ”ש אם תקע בשופר מהופך מהצד הקצר שלו שלא יצא יד”ח כדברי המחבר כיון שאינו דרך העברתו ואפי’ בשופר שאינו מהופך מהצד הרחב שלו ג”כ פסול מאחר שהוא אינו דרך העברתו, ולא תאמר שהפסול בדברי המחבר הוא רק באופן של המחבר משום שהשופר נשתנה מברייתו אלא בכל גווני כך הדין שתקיעה שלא כדרך העברתו מחיים תהיה פסולה.

עכ”פ לפי כ”ז משמע דבנידון במקרה של שאלה זו יהיה כשר.

אולם במקור דברי הרמ”א בר”ן הוסיף הר”ן בשם הירושלמי שיש לתקוע מהצד הקצר ולא מהצד הארוך, והמקור לזה הוא מקרא דכתיב מן המצר קראתי יה, והובא בנו”כ השו”ע ס”ס תקצ שכ’ שם השו”ע אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא ע”כ, ומבואר מדרשא זו דהענין הוא שיש לתקוע מהצד הקצר ולא מהצד הארוך, ולפי טעם זה שופר זה יהיה פסול.

אולם במשנ”ב בס”ס תקצ שוב כתב מקור לדין זה [מהחי”א בשם הר”ן והריטב”א בסוכה] דכתיב והעברת שופר תרועה וקבלו חז”ל דר”ל דרך העברתו כלומר בדרך תמונת גידולו שהאיל מעבירו מחיים בראשו כך צריך לתקוע בו דהיינו במקום הקצר וגם רמז לדבר מן המצר קראתי יה ע”כ, ומשמע שתפס דפסוק זה הוא רק רמז ואסמכתא ועיקר הטעם משום דכתיב והעברת.

לכך פשוט דלכתחילה אין לתקוע בשופר זה דאפשר שהוא דרשא ועכ”פ דין מדרבנן לכה”פ לכתחילה שיש לתקוע מהצד הקצר משום מן המצר קראתי יה, והרי מפסיד בזה רמז זה אם תוקע בצד רחב, אבל בדיעבד כשיש רק שופר כזה משמע בלשון המשנ”ב שתפס שטעם זה אינו עיקר הדין.

ולענין מי שתקע בשופר כזה ואחר כך נזדמן לו שופר אחר אם יש לתקוע בו שוב תלוי אם נימא דהוא דין דרבנן יש לתקוע בו שוב אבל אם נימא דהוא רמז בעלמא אין לתקוע שוב כמו שאין לתקוע שוב אם לא הטה השופר לצד ימין או לצד מעלה או שלא תקע במקום שקורין כמ”ש הרמ”א, ובמשנ”ב משמע שהוא רמז בלבד, ומ”מ מצד שבות יש לטעון דאם לא קיים מן המיצר באופן שאינו לעיכובא (אם נקבל שאינו לעיכובא באופן הנ”ל) ורוצה לתקנו לא גרע מקיום מאה קולות כנגד יבבות אם סיסרא או תקיעה לנשים דשרי כיון שיש בו מצוה.

והנה בגמ’ דידן בר”ה כז ע”ב אמרי’ והעברת דרך העברתו בעי’ בטעם דינא דהפכו ותקע בו, אבל אינו הוכחה דהבבלי חולק על הירושלמי, דלפי הנזכר בירושלמי מן המצר קראתי יה אם הרחיב את הקצר היה לתקוע מהצד שהוא קצר עכשיו קמ”ל והעברת דרך העברתו, ולפי הנזכר בבבלי והעברת דרך העברתו הו”א אם הרחיב את הקצר יתקע מהצד שהוא עכשיו רחב קמ”ל מן המצר קראתי יה.

ויל”ע מנ”ל להמשנ”ב שהוא רמז בעלמא ולא דרשא לכה”פ אסמכתא לדין דרבנן שיש לתקוע לעולם בצד הקצר (וכשא”א השופר פסול לכה”פ מדרבנן) דאם משום שבגמ’ דידן הובאה דרשא אחרת הרי תרוויהו מצרך צריכי, וכמשנ”ת, וצ”ע.