חדש

הנה מעיקר הדין היה עדיף לעשות כן דהרי הדעה העיקרית להלכה היא שיש ברכת מלביש ערומים על בגדים חדשים שנזכרה בירושלמי והובאה בכמה ראשונים (תוס’ ורא”ש) ושו”ע סי’ רכג ס”ד ומשנ”ב שם (ומבואר שם לפו”ר שהוא יותר חיוב מברכת שהחיינו שהיא רשות לרוה”פ, השוה שם סקי”ח עם סק”ו), וכמה ברכות וטופסי תפילה מקורן מירושלמי ומדרשים כמו לעולם יהא אדם (שהוא מתד”א) וברוך שפטרני ונחם של תשעה באב (שנחם הוא מהירושלמי ג”כ) ומקרא מגילה בקריאת מגילה של מנהג (שהוא מיוסד על מ”ס).

וכמו כן הדעה הפשוטה מסברא לענין ברכת השחר שלא נאמר בה זמן ושהברכה היא על היום (עי’ סי’ מו ס”ו בהג”ה) ובפרט שאפשר לצרף גם את הדעות שהברכה היא על הלבישה (עי’ בשו”ע שם וע’ במעשה רב להגר”א, וע”ע משנ”ב סי’ מז סקל”א), ויש לומר לשיטתם דכל זמן שלובש יכול לברך (עיין בבה”ל הלכות ציצית גבי שהחיינו ומשנ”ב ריש סי’ רכג בשם הפמ”ג), ובפרט שכאן לובש קודם הברכה עוד בגד דיש מקום לטעון שיכול לברך על סיום הלבישות גם לפי הצד שאי אפשר לברך מצד לבישה חדשה גרידא.

ומ”מ למעשה נראה שלפי המנהג אין טוב לעשות כן, דהרי המנהג סובר שעיקר הדין שאין מברכין מלביש ערומים על בגדים חדשים והמנהג גם סובר להקפיד לברך ברכות השחר בשחר ממש, ממילא עדיף להדר בהידור שהוא יותר עיקרי מצד המנהג ויש להוסיף דגם אין מנהג לאחר את ברכת מלביש ערומים ביום שיודע שילבש בגד חדש ולא מצינו כ”כ מי שינהג כן.

ולכן בודאי שההידור העיקרי המובא באחרונים (א”ר ומשנ”ב וקצש”ע ושאר אחרונים) הוא ללבוש הבגד בשחר ממש ולברך עליו אז מלביש ערומים.

ואם אינו יכול יברך עכשיו מלביש ערומים של שחרית, ולגבי הבגד החדש ימתין עם הברכה עד למחר ובינתים פטור מצד המנהג דלכל היותר פטור מצד ספק ברכה, ולמחר יוציא עצמו בברכת מלביש ערומים של מחר, ואז לא הפחית בהידור של ברכת מלביש ערומים של חובה.

ולגוף מה שכתב האליה רבה שיכול לברך בשחר ולא כתב שצריך כדי למעט בברכות היינו משום שאינו צריך לשנות זמן הלבישה בשביל למעט בברכות כמ”ש הפוסקים לגבי דיני קדימה כשאינו רוצה לאכול עכשיו ואי נמי בא לאשמעינן שאין צריך להפריד הברכות אע”ג דקיימא לן שברכה זו על היום וזו על הבגד והיה מקום לומר דאין עושין מצוות חבילות חבילות כעין מ”ש הכתב סופר לגבי פרי חדש בקידוש בליל סתם יום טוב ע”פ דברי הגמ’ בפרק ערבי פסחים קב ע”ב, מ”מ מאחר שגם של שחרית עיקר התקנה היתה לברך בזמן הלבישה כמ”ש בברכות ס ע”ב (וע”ע משנ”ב סי’ מז הנ”ל), ממילא לא חשיב חבילות חבילות וגם דברכות שלא נזכרו בבבלי יש פוסקים שלא בירכום או בלא שם ומלכות, ממילא במקום שבא להוציא עצמו מידי ספק מותר לעשות חבילות חבילות כדין שהחיינו בליל יו”ט שני של ר”ה כמ”ש בשו”ע סי’ תר, וכעי”ז מצינו שמותר להרבות גם בברכות כשבא לצאת ידי ספק (כמו בשתית מים בסעודה ועוד).

ולגוף דברי הכתב סופר יעויין בתשובה אחרת (שכתבתי לענין ברכת ב’ שהחיינו על אתרוג) שהרחבתי דעכ”פ באופן שמברך ב’ ברכות על אותו הדבר יש חולקים על הכתב סופר וגם המשנ”ב לפום ריהטא בב’ מקומות אינו סובר כך, ויתכן שהא”ר צירף סברא זו, וגם אפשר דלכך כתב הא”ר “יכול” משום שהחושש לסברת הכתב סופר אפשר שיש לו ג”כ מעליותא במה שיחלק הברכות (עכ”פ שילבש בנפרד הבגד החדש), וממילא אשמעי’ הא”ר שאינו מחוייב לחלק הברכות.

הנה עיקר הנידון בשם למך כבר נידון בתשובה קודמת, ועכשיו אוסיף בזה עוד מה ששאלת כעת.

מה ששאלת שהגרח”ק שינה לאחד שמו לשם למך, הנה ראשית כל הגרח”ק ודאי אזיל לשיטתו שסובר בספרו טעמא דקרא שמותר לקרות ע”ש אדם שהיה קודם מתן תורה, אבל מאחר שכבר הורה זקן א”א לנו להורות להיפך הגם שאינו מוסכם לכו”ע.

אולם עצם מה שאמר הגרח”ק שם זה איני יודע טעמו דאפי’ אם לא היה למך רשע גמור כמ”ש הגר”א באדרת אליהו הרי מ”מ מהיכי תיתי שהיה צדיק, והרי לכה”פ מצינו בו שהיה רוצח בשוגג ורוצח בשוגג מגלגלין על ידו ונקרא חייב כמ”ש בפ”ב דמכות, ואם משום דאי’ בב”ר שהיה למך ברור שבדור המבול מה בכך הרי מדבר שם בב”ר לגריעותיה שאע”פ שהיה ברור שבהם מ”מ נהג מנהג מופקר ע”ד הא דתנן אל תהי ראש לשועלים, ואם משום שאביו של נח נקרא למך שמא היה רשע כתרח דקרינן ביה מי יתן טהור מטמא אברהם מתרח כדאמרי’ בבמ”ר פי”ט ותנחומא פ’ חוקת ופסיקתא דר”כ פ’ פרה.

ואולי סובר הגרח”ק שהיה למך צדיק בסדר הדורות של צדיקי דור המבול מתושלח וחנוך ונח ואח”כ שם ועבר ואברהם שכולם היו בהשתלשלות הדורות שמאדם עד אברהם, ועי’ בכוזרי מאמר א’ מש”כ שם בענין זה.

ובגמ’ בפ”ק דמגילה אמרי’ כל שנתפרש בשמו ושם אבותיו ונתפרש בהם לשבח א”כ אבותיו צדיקים כמותו ואם נזכר בנביאות אבותיו כשרים כמותו, ובספר יחוסי תנאים ואמוראים לרבו של הרוקח כתב דה”ה בגמ’ חכם שנזכר בשם אביו אביו היה חכם ג”כ עכ”ד, ומיהו מוכח בגמ’ פ”ג דתענית דמי שנזכר שמו בשם רב ושם אביו בלא רב חשיב שם לענין דהתם היה מנה בן פרס, עכ”פ יש לומר דסדר הדורות מאדם עד אברהם עכ”פ היו צדיקים מלבד מי שנתפרש לגנאי כעין מ”ש בכוזרי שם.

אחר שכתבתי תשובה זו באתי לחדר המחשבים לשלוח לכת”ר התשובה וקראתי עוד פעם השאלה ששאלת ושוב עלה ברעיוני ענין אחר לגמרי שהוא מיישב כל התמיהות שהיו עד כאן.

דהנה המעשה שראית היה שהגרח”ק שינה לכל בני המשפחה את שמותיהם מלבד לאדם אחד שמחק שמו ולא שינה שמו עד ששאל התלמיד איך יקראוהו ואמר לו הגר”ח בחיוך ובבת שחוק טובא שיקרא למך, והתקשית בכמה קושיות, ראשית כל למה לא שינה שמו כמו ששינה שם כולם, שנית לכולם שינה מעין שמם (לפחות ב’ אותיות הדומות במבטאם לב’ אותיות בשם הקודם), ולאדם זה לבסוף כששינה הגר”ח את שמו שינה שלא כל כך מעין שמו, שלישית למה שחק כל כך כשהציע לו השם למך, רביעית למה בחר כלל למך, דלמה לא נחשוש לכתחילה עכ”פ לכבודם של קדמונים שחששו שלא לקרוא קודם מ”ת כמו שנתבאר באידך תשובה, כשאין שום סיבה אחרת להקל בזה, חמישית דהרי צדיק ודאי לא היה למך אבי תובל קין וכמשנ”ת, ועוד יש להוסיף בשישית דהרי דרכו של הגרח”ק ע”פ רוב שלא לקרוא שם שאינו נהוג בקרב הבריות ולמה נתן לו שם כזה.

והנראה לומר משום שאדם זה נקרא בן סמיא ובארמית הוא כינוי לאדם עיור, ואמנם לא מחק הגרח”ק שם סמיא אפשר משום שדומה לר’ סימאי ור’ סמא שנזכרו הרבה ויש ביבמות עד ע”א לפנינו ר’ סמיא, (וסימא בל’ ארמית הוא מטמון), אבל אמר הגרח”ק בדרך שחוק שאם אדם זה הוא בן סמיא אפשר לקרותו למך מאחר שלמך היה בן סמיא, וזה אפשר היתה כוונתו שלפעמים אמר הדברים בלשון חכמה ורמז ומפני כבודו של האדם לא אמר טעמו.

נראה שהמקפידים ליטול מכלי דוקא כדי לקיים תקנת נטילה יקפידו על זה גם אם שטפו הידיים בינתיים.

מקורות:

הנה להסוברים שאין צריך כלי או שאין צריך בזמנינו ליטול מים אחרונים אין כאן שאלה  אבל לפי הסוברים שיש ליטול מים אחרונים דוקא מכלי יש לדון האם כאשר ידיו כבר נקיות אין צורך וענין ליטול מים אחרונים או לא.

(וכמו כן יש לדון במי שלא נגע באוכל שיש אופנים שנפטר ממים ראשונים מה הדין לענין זה לגבי מים אחרונים עכ”פ באופן שאינו נפטר ממים ראשונים, ועי’ בתשובה הסמוכה שהרחבתי בפרט זה).

ובפשוטו שיטות אלו המצריכות כלי סוברות שהוא תקנה גמורה ולכן בכל גוני צריך נטילה וילפינן לה בספ”ח דברכות מדכתיב והתקדשתם והייתם קדושים מלבד הדין דידים מזוהמות הנזכר לעיל מינה בדעת ר’ זוהמאי, ועי’ גם בבהגר”א סי’ קפא דהמים אחרונים הם משום הך קרא ולא רק משום הסכנתא.

וצע”ק דהגר”א יש שנקטו בשמו שצריך נטילת מים אחרונים בתוך כלי (אף דהחזו”א פקפק בזה, עי’ בספר אלא עמ’ קפו), מ”מ באמרי נועם ברכות טו ע”א (וכ”ה באבודרהם בסדר שחרית של חול) הובא רמז מקרא דשבולת מים שטפתני שהוא ראשי תיבות לכל חיובי הנטילה, אבל מים אחרונים לא נזכרו שם, אם כי משמע שם שצריך ברכה, דקאי שם על דעת הגר”א שצריך לברך ענט”י לכל התפילות, לכך לא נכלל שם מים אחרונים ברמז (ולהלן יתבאר למה אין ברכה במים אמצעיים).

ואילו באור חדש על המעשה רב אי’ בשם הגר”א דלחשוך מים מגב”א רומז לב’ הנטילות שבסעודה מים ראשונים ואחרונים, ומבואר שכן סבר שיש בזה דין נטילה ולא רק נקיות, אף שאינו מוכרח.

אולם שו”ר במגיה למעשה רב סק”כ שהביא דבכת”י המעשה רב מבואר דרק הנטילה לא תהיה שפיכה ע”ג קרקע אלא נטילה לתוך כלי כמ”ש בגמ’ חולין קה ושו”ע סי’ קפא ס”ב, ולפ”ז גם הגר”א לא סבר שצריך נטילה מכלי.

ויש לציין דכך דייק לשון המעשה רב שלנו ג”כ דכ’ ובתוך כלי ולא כתב ובכלי, אם כי לפירוש זה אינו חידוש כ”כ דהרי כך נפסק כבר בגמ’ ושו”ע.

אבל גם המגיה הנ”ל כתב בדעת הגר”א לעיל מינה בהערה י”ט וכן בהמשך דבריו בהערה כד שסובר הגר”א שצריך כלי כיון שמצריך רביעית וכן מצריך נטילה בכל היד עי”ש וס”ל שהיא תקנה משום דכתיב והייתם קדושים וכו’ כבגמ’ הנ”ל, ולפי דבריו באמת יצטרכו ליטול שוב אם נטלו בלא כלי כדין מים ראשונים.
(ואם כי החזו”א סובר דגם אין לסמוך על מש”כ במעשה רב שצריך רביעית כמו שהובא בשמו בארחות רבינו ח”א עמ’ פג בשם הקה”י, אולם גם המשנ”ב סקי”ט הביא דעת הגר”א, וכן בכתר ראש אות פב הובא שכך נהג גם הגר”ח מולוזין).

וכן הובא על הגראי”ל (זמירות אילת השחר עמ’ יד) מים אחרונים נוטל בכלי ומהדר ליטול רביעית כד’ הגר”א אך אמר דרביעית אינו לעיכובא אלא העיקר בכלי וכן הקפיד הגר”ש דבלצקי דוקא בכלי (בנתיבות ההלכה נ עמ’ תרמב), וכן הובא בדעת הגר”א בפשיטות בתשובות והנהגות ח”ב סי’ קיד.

ועי’ בבהגר”א סי’ ד ס”ז דכל מקום שצריך נטילה היינו בכלי, [ובאמת להחזו”א כ’ הגרח”ק (אריה שאג סי’ קצג) שאין כוונתו של הבהגר”א הנ”ל על מים אחרונים, אבל סוגיין בעלמא של הנוהגים כהגר”א כן להקפיד על כלי כמו שנתבאר וכידוע, והגרח”ק גופיה בתשובה אחרת (מי פנחס עמ’ קצז) כ’ דמים אחרונים אם בעי’ כלי הוא מחלוקת].

ובטעם מה שאין מברכין על מים אחרונים כ’ באור חדש על מעשה רב סי’ ג בדעת הגר”א דאין מברכין על נטילה משום סכנה, וצע”ק א”כ למה דיני נטילה אחרים צריך (ועי’ בכה”ח שהביא פלוגתת הפוסקים בסי’ קפא סקכ”ה אם נאמרו דיני נטילה אחרים במים אחרונים או לא, ורוב הפוסקים מקילין בזה דלא כריא”ז, וע”ע במשנ”ב סק”כ שנקט דכשאפשר יש לחשוש לשלה”ג בשם הריא”ז לענין שלא ליטול בשאר משקין, אבל כלי לא נזכר שם ולא בריא”ז).

אבל צ”ע מדין ברכה כנ”ל שאין ברכה במים אחרונים כיון שאינה אלא נטילה משום סכנה, וגם עי’ בביאור הלכה בשם דמשק אליעזר בביאור דברי הבהגר”א בסי’ קפא דמים אחרונים נחית חד ד רגא ממים ראשונים לענין מקום הנטילה ביד שהוא קל יותר לענין דלהסוברים שבמים ראשונים צריך ליטול כל היד במים אחרונים סגי עד קצה האצבעות (אף דהגר”א גופיה נטל כל היד כמו שהובא בליקוטים מהגר”א במעשה רב הנדמ”ח שם) וגם המשנ”ב בסקי”ט הביא דעת הגר”א שצריך רביעית ואילו בסקכ”א שהביא דברי הא”ר שא”צ כלי לא הביא חולק.

ויש לומר דהטעם שאין מברכין על מים אחרונים הוא משום שאין מברכין על פורענות שכ”כ הרשב”א בתשובה סי’ קפט וכן נקט הגר”א בביאורו סי’ ח, (ואף דלא קי”ל כר’ יהודה במתני’ פ”ו דברכות שכל שהוא סי’ קללה אין מברכין עליו, אבל מעיקרא לא תקנו ברכה על מה שנתקן על פורענות), אבל לענין דינים אחרים יש בהם נטילה, ולפ”ז גם לענין כלי הוא כמים ראשונים דוקא, עכ”פ אם נימא דהגר”א מחייב כלי במים אחרונים.

וכמו כן מלבד זה יש מקום לומר עוד דלמרות שלענין דינים אחרים יש דינים שלא נאמרו במים אחרונים כמו במים ראשונים ממש, מ”מ לענין נטילה בכלי מאחר שכבר נאמרה לדעתו א”כ לענין זה הוא כמו במים הראשונים בין לכתחילה ובין בדיעבד.

[ובגוף דעת הריא”ז הנ”ל יש לציין דהריא”ז שם גופא בסי”ט כ’ ואין צריכין ברכה שאין דומין למים ראשונים שעיקרן באין לטהרה אבל אילו עיקרן באין מפני הסכנה עכ”ל, ואילו הגר”א בסי’ קפא אפשר שלא סבר כן, ואפשר דלהריא”ז א”צ כלי, אם כי יש לומר דכלי יצטרכו דומיא דדברים אחרים שצריכין ורק לענין ברכה לא שדו ברכה בכדי, אבל במשנ”ב לא משמע שסבר שיש כלי גם שחשש להריא”ז לענין שאר משקין וכנ”ל].

הנה קי”ל בשו”ע או”ח סי’ רפה ס”ג שיר”ש יוצא ידי שניהם וקורא שנים מקרא עם תרגום ועם פרש”י, ויש לדון האם הוא מצד ספק שיר”ש צריך לאת ידי שני הצדדים או דאינו מצד ספק אלא רק לרווחא דמילתא, כדי שיבין הפרשה טוב יותר, והנפק”מ בזה דאם יש ספק בזה אם יוצא בתרגום או בפרש”י א”כ אם קרא חצי פרשה תרגום וחצי פרשה רש”י ממה נפשך לא יצא ידי חובה, אבל אם נימא דבב’ האופנים יוצא ידי חובה בודאות א”כ מהני מעיקר הדין אם קרא חצי מן הפרשה בתרגום וחצי בפרש”י.

ולפו”ר אין שום צד שלא יצא בתרגום, שהרי תרגום נזכר בגמ’ (ברכות ח), וגם בטור ושו”ע שם הלשון הוא שפרש”י הוא כמו תרגום לענין זה, וא”כ מה שנוסף בפוסקים שאפשר לצאת בפרש”י היינו מלבד מה שודאי יוצא בתרגום, אבל בתרגום לחוד בודאי שיכול לצאת מדינא, א”כ להלכה שנזכר שיוצא בין אם קורא הפרשה עם תרגום או עם פרש”י אינו מצד שיש כאן ספק או פלוגתא ודעביד כמר עביד וכו’ מטעם ספק דרבנן לקולא, אלא מצד שבשניהם יוצא ידי חובה מעיקר דינא.

אולם יל”ע א”כ יר”ש שקרא תרגום למה יקרא גם פירוש רש”י, דהרי בכל דוכתי יר”ש שיוצא ידי שניהם היינו לצאת ב’ שיטות חולקות (עי’ שבת סא ע”א ופסחים קטו ע”א, והוא מיוסד על קרא דשלהי קהלת טוב וגו’ וגם מזה אל תנח ידיך כי ירא אלהים יצא את כולם), והרי כאן להאמור אין כאן סתירה דבתרגום בודאי יוצא (גם לפי הצד המובא בב”י דאפשר שלחלק מהראשונים אינו יוצא בקריאת שנים מקרא עם פרש”י בלבד מכל מקום בתרגום בודאי יוצא לכו”ע), א”כ לאחר שקרא ב’ מקרא ואחד תרגום למה הטילו על יר”ש לקרות גם פרש”י.

ובב”י הובא דיש לשון סמ”ג (עשין יט, קג ע”ג) שכתב שדן לפני רבותיו שהפירוש מועיל יותר מהתרגום וכו’ (עי”ש הדעות בזה), ואולי היה מקום לומר דהיר”ש שלומד גם פרש”י אינו מדינא כלל אלא כדי שיבין וילמד הפרשה טוב יותר, וזהו מה שכתב שמועיל יותר, אף שבתרגום יוצא ידי חובה, אבל מדינא יצא בתרגום בלא שום פקפוק, אבל צ”ע דהלשון בשו”ע משמע שהיר”ש לומד גם פרש”י מדין שנים מקרא ולא מדין אחר, וגם זה עדיין יש ליישב שזהו כוונת ומטרת התקנה של שנים מקרא שיבינו הפרשה, וממילא מהדר יותר על ידי זה במצוות שנים מקרא, והיר”ש יקפיד להדר גם בזה אף דלהסוברים שפרש”י יותר מועיל הוא רק מצד הידור, ובאמת בב”י נזכר ענין זה של יר”ש אחר שהביא הדעות אם הפירוש יותר מועיל מהתרגום או אין יוצאין בו סיים הב”י אח”כ דיר”ש יצא את כולם, והיינו הידור זה של המקרא.

אבל היה מקום להציע ביאור חדש בזה דבאמת מה שנזכר במקור הדין תרגום אינו שייך לדין תרגום בזמנינו, כיון דבאמת רובא דעלמא אינם בקיאים בכל התיבות שיש בתרגום וגם הבקיאים קשה להם לכוון דעתם כל דברי הארמית כדבר איש אל רעהו, וכמו שהעידו התוס’ דמגילה שמחמת זה ביטלו התקנה לתרגם התורה בבהכנ”ס ולא בכדי בטלו, וכמו שפסק גם בשו”ע גבי קריאה”ת, וממילא יש קצת צד לומר דבאמת אין יוצא בקריאת תרגום גרידא, רק דלענין שנים מקרא ואחד תרגום אין נוקטים כן לחומרא מדינא, דלא אמרו סברא זו (היינו סברת התוס’ דמגילה לענין קריאה”ת) אלא להקל ולא להחמיר, דבדרבנן עסקי’, וממילא האומר תרגום יצא ידי חובה, אבל לפי צד זה באמת עדיף לקרוא פרש”י במקום תרגום וזהו מה שכתב הסמ”ג לפי דעה זו שהוא היותר המועיל מאמירת תרגום, דהסמ”ג בדעה זו סובר שאינו ברור שיוצא האידנא בתרגום.

ומה שיר”ש לא סגי ליה בפרש”י בלבד הוא כדי לצאת הצד דבעי’ תרגום דוקא, ויש לברר מה הוא הצד דבעי’ תרגום דוקא שמחמת זה היר”ש לא סגי ליה בפרש”י ויעוי’ בב”י סי’ רפה שכתב בשם סמ”ג והגהות (מיימוניות פי”ג מהלכות תפלה סק”ש) דאין נראה [הסברא שיכול לצאת בפירוש במקום תרגום] לר”י ורב עמרם (בסידורו ח”ב סי’ לא) ורב נטרונאי שכתבו שהתרגום זכה מפני שניתן בסיני (עי’ מגילה ג ע”א) ע”כ, ובבה”ל הקשה עליו בארוכה, ונקט דהראשונים המחמירים בזה לא איירו אלא בפירוש לעז, ושאין דעה שסוברת שתרגום עדיף מפרש”י, ומ”מ סיים דבלאו הכי ראוי מלבד פרש”י לקרוא גם תרגום מאחר שאין הפרש”י על כל הפסוקים.

ובאמת יעו’ בלשון הטור והשו”ע שהזכירו ענין פרש”י אולם לשונות ראשוני הראשונים [הסמ”ג וכו’] שמהם נובע נידון זה מבואר דלא מיירו בפרש”י כלל ואדרבה יש לפרש דבריהם לענין פירוש שמפרש כל תיבות התורה דוגמת התרגום (אולי כעין תפסיר הרס”ג או כיוצא בו בלשה”ק לפי הצד דבעי’ דוקא בלשה”ק, ולהבה”ל דהמחמירים למדו דברי המקילים לענין פירוש של לעז א”כ יש לפרש כגון תפסיר רס”ג עצמו), אבל הפוסקים שלאחריהם הביאו הנידון גם על פרש”י.

והיה מקום לומר דמלבד מה שנקט הב”י בשם כמה ראשונים שאין יוצאים בשום פירוש [גם מה שמתרגם כל התיבות] מלבד זה לנין פרש”י יש עוד טעם שאין ברור שיוצאים בפרש”י משום דיש הרבה פסוקים שאין עליהם פרש”י, ופשטות ל’ הטושו”ע שיוצא ברש”י במקום תרגום ואינו צריך לקרות הפרשה ג’ פעמים.

ואמנם היה מקום לומר דהצד שיוצאים בפרש”י הוא משום דהסוברים שיוצאים בפרש”י סוברים שאין דין אמירת תרגום אלא דין הבנת הפרשה וממילא אם יבין כל הפרשה מדעתו בלא פרש”י לדעה זו ג”כ כשר (דלא גרע מפסוקים שאין עליהם פרש”י שפסק השו”ע סי’ רפה ס”ג שיוצאים בהם מי שאינו יר”ש אם קורא פרש”י על הפרשה ממה שיש) רק דאינו בר סמכא להבין הפרשה מדעתו כהוגן בלא פרש”י שהוא מפי השמועה ולכן צריך הפרש”י, אבל הענין הוא להבין, ופרשת ויקהל פקודי שסמך רש”י על מה שפירש קודם לכן בפרשיות תרומה תצוה ג”כ יוצא מאחר שלמד הפרש”י בשבתות של תרומה תצוה, וה”ה אם זכור היטב הפרש”י משנה שעברה ג”כ יוצא במה שהבין הפרשה (ויש מקום לטעון דלא שכיח משנה לשנה שיזכור ולכך לא הזכירו הפוסקים היתר כזה).

ולפ”ז מי שאינו יר”ש ורוצה לצאת בפרש”י בלבד לא סגי במה שלומד ומבין פרש”י על הסדר ואומר המקרא בלא להבין אלא צריך להבין הפרשה עם הפרש”י.

אבל הצד שסובר ששייך לצאת בתרגום בזמנינו אע”פ שנתבאר ע”פ התוס’ ושו”ע שאין העם מבינים תרגום בזמנינו יש מקום לומר דסוברים שהדין הוא לומר ומה שיזכה יבין ואינו לעיכובא, ועל זה סומכין מי שאומרים תרגום בלא להבין הכל, ואף יש מקום לומר דמוטל על הקורא שמו”ת להתאמץ להבין כיון שזה עיקר מטרת השנים מקרא, אבל מה שאינו מבין אינו מעכבו (כעין ברכת אבות להסוברים כן).

ולפי כל זה יוצא דבאמת קריאת פרשה עם תרגום וקריאת פרשה עם פרש”י הם ב’ צדדים ולכן לא יוכל לצאת ידי חובה אם קורא חצי פרשה תרגום וחצי פרשה פרש”י כיון שלפי ב’ הצדדים לא קרא כל הפרשה בשלמותה כהלכתה, וקל להבין.

ומכל מקום אם קרא מחצה בתרגום עם הבנה מלאה ודעת נכונה וכוונה צלולה ומחצה בפרש”י באופן זה לפי מה שנתבארו צדדי הספק בזה א”כ באופן זה יוצא ידי חובה מעיקר הדין.

ולפ”ז אפי’ אם הוא יר”ש אך קים ליה בנפשיה שקרא כל התרגום בהבנה מלאה יצא בזה לפי כל הצדדים, אבל אם נימא דהחיוב על יר”ש לקרוא פרש”י אחר שקרא תרגום אינו מצד חיובי שנים מקרא אלא מצד שיבין הפרשה יותר א”כ הידור זה עדיין לא קיים.

כך היה מקום לטעון וכ”ז מבוסס על ההבנה הפשטיית בטושו”ע שא”צ לקרא הפסוקים פעם שלישית כלל, אלא דמה שלא פירש רש”י הם דברים שיכול להבינם בלבד ושהעיקר הוא ההבנה.

אבל במשנ”ב סי’ רפה סק”ה כתב בשם כנה”ג בשם מהר”ם מינץ דמי שלומד המקרא עם פרש”י בלבד לצאת בו יד”ח תרגום יקרא הפסוקים שאין עליהם פרש”י ג’ פעמים.

אבל צ”ע ראשית מסתימת הטושו”ע ושאר הראשונים בזה, ועוד צ”ע דהרי פסוק ג’ פעמים נזכר בראשונים שאינו יוצא יד”ח ולפי המשנ”ב נמצא דיש חילוק בין פסוקים שיש עליהם פרש”י לפסוקים שאין עליהם פרש”י (דכיון שמוסיף פירושים ודרשות חז”ל סגי בזה לענין הפסוקים שיש עליהם פרש”י אבל פסוקים שאין עליהם דרשות חז”ל סגי במקרא ג’ פעמים וא”צ דוקא התרגום זוהי סברת המשנ”ב בשם מהר”ם מינץ והוא מחודש, ובפרט דהבה”ל נקט לעיקר דלכל הראשונים יוצאים בפרש”י, א”כ למה סברו הראשונים דאין יוצאים בג”פ מקרא במי שמבין המקרא דכל המקרא אפשר להבינו כמ”ש במגילה ג ע”א, והדברים המעטים שמוסיף התרגום אפשר ללמוד בזמן כל דהוא בלא עיכוב וחלקם אין מביא אפי’ רש”י וא”כ מה שמכב לדינא לפי החשבון הוא רק דברים שמביא גם התרגום וגם רש”י יתר על לשון המקרא והם מועטים בודדים בכל פרשה, ואילו לענין הלימודים והדרשות והדינים הא לאחר דחזי’ שיוצאים בתרגום א”כ הדרשות והלימודים אינם מעכבים דין שמו”ת), וצ”ע, ועוד צ”ע דגם בפסוקים שיש בהם פרש”י לרוב אין דרכו של פרש”י לפרש כל תיבה בפסוק אלא רק התיבות הצריכים פירוש, וממילא כמעט כל הפסוקים בפרשה יצטרך לקרוא ג”פ, ובאמת יעוי’ בשו”ע הרב סי’ רפה ס”ב ובקונטרס אחרון שנקט שמי שבא לצאת בפרש”י צריך לומר פעם שלישית כל הפרשה עם פרש”י, וצ”ע בכ”ז.

ולענין הנידון האחרון בנידונים דלעיל (לענין מי שמבין כל התרגום שלפי הביאור המוצע לעיל יוצא ב’ הצדדים מדינא) הנה במשנ”ב סי’ רפה סק”ו כ’ בטעם מה שיר”ש קורא גם תרגום וגם פרש”י וז”ל, כי התרגום יש לו מעלה שניתן בסיני וגם הוא מפרש כל מלה ומלה ופירש”י יש לו מעלה שהוא מפרש את הענין ע”פ מדרשי חז”ל יותר מהתרגום, ובאמת כן ראוי לנהוג לכל אדם שילמוד בכל שבוע הסדרה עם פירש”י לבד התרגום כי יש כמה פרשיות בתורה ובפרט בחלק ויקרא שא”א להבינם כלל ע”י תרגום לחוד ע”כ.

ודבריו צריכין ביאור, דהרי כל מעלה זו שמלמד הדרשות הרי אינו מדין שנים מקרא אלא כתוספת על דין זה, דהרי בגמ’ מפורש שיוצאים יד”ח בתרגום, אע”פ שאין בו הדרשות והדינים היוצאים למעשה, ואפי’ משנה מבואר בכ”מ (עי’ רש”י ברכות ה ע”א ורש”י סוטה כב ע”א ועוד) דא”א להוציא ממנו דין למעשה בלא ללמוד הגמ’ וכ”ש שצורת לימוד מקרא בתרגום היא צורת לימוד המקרא וכן בשו”ע הל’ ת”ת ביו”ד סי’ רמו מבואר מהרמב”ם בהל’ ת”ת דפירוש תורה שבכתב הוא כבר בכלל תורה שבע”פ, וא”כ מה הטענה לענייננו שרש”י מפרש יותר מן התרגום.

וצ”ל דאה”נ כ”ז אינו מעיקר דיני החיוב אלא תוספת הידור בהבנת הפרשה עם אמירת השנים מקרא.

והיה מקום לבאר כוונת הדין הזה דיר”ש בנוסח אחר דמאחר שיש צד שמוטל על היר”ש ללמוד פרש”י ולא תרגום מאחר שרש”י מפרש הדרשות לדינא ממילא מעיקרא אמרי’ ליה ללמוד גם פרש”י ואילו תרגום יש ללמוד מאחר שרש”י אינו מפרש הכל כמ”ש בבה”ל הנ”ל.

אבל עדיין הוא דחוק מאוד למה יש חובה על היר”ש אחר שקרא התרגום לקרוא גם פרש”י מאחר שיצא בלא פקפוק, אלא צ”ל כנ”ל דבאמת אינו מדיני החיובים אלא הידור הנרצה והראוי וכנ”ל.

ויש מקום לומר דבאמת יש ב’ טעמים במה שיש ללמוד פרש”י מלבד התרגום, דיש דין האחד מה שנתבאר לעיל שצריך שתהיה הפרשה מובנת ולכך יש ללמוד פרש”י ויש דין נוסף שבפרש”י מפורש יותר דינים ודרשות, וב’ טעמים אלו אינם שוין, דטעם הראשון הוא מדינא וטעם השני הוא שכך ראוי לעשות.

וראיתי חכם אחד שכתב דמי שקורא מחצה מהפרשה תרגום ומחצה מהפרשה פרש”י יוצא ידי חובתו, ויתכן דמיירי באופן שקרא התרגום עם הבנה דבאופן זה נתבאר דלכל הצדדים יצא ידי חובתו מעיקר דינא דגמ’ אפי’ ליר”ש [מלבד מה שנתבאר במשנ”ב שיש טעם נוסף בקריאת פרש”י שהוא מפרט הדרשות והדינים], וזה בין אם נאמר דקריאת פרש”י צ”ל עם קריאת הפסוקים שאין עליהם פרש”י ומיירי שקראם ובין אם נימא דאין צ”ל עם קריאת הפסוקים שאין עליהם פרש”י ומיירי שלא קראם.

אבל אם החכם הנ”ל מיירי בקרא התרגום בלא הבנה מלאה, אזי אפי’ אם תמצי לומר שיוצא בקריאת תרגום כזה מעיקר הדין למי שאינו יר”ש, אבל כשקרא מחצה תרגום ומחצה פרש”י לפי מה שהצעתי לעיל נמצא דלא יצא יד”ח, שהרי כל הטעם שיוצא בפרש”י הוא משום דסבירא לן שעיקר דין שמו”ת הוא שההבנה מעכבת, וצ”ע.

ויתכן (אם נקבל דמיירי בקרא התרגום בלא הבנה מלאה) שעיקר מה שמסתמך החכם הנזכר לומר דאין כאן ספק אלא ודאי יוצא בשניהם (דאם היה כאן ספק אם תרגום או פרש”י לא היה יכול לצאת במחצה מזה ומחצה מזה כמשנ”ת) ממה שכ’ הר”ן בפרק ערבי פסחים לגבי ד’ כוסות דבספק דרבנן שהוא שקול ואין צד אחד יותר קל מחבירו לא אמרי’ ספק דרבנן לקולא, וממילא אם איתא שיש כאן ספק אם מה שמעכב הוא האמירה או הלימוד וההבנה א”כ לא הוה ס”ד לומר שמעיקר הדין יצא יד”ח במקרא בלבד או בהבנה בלבד למי שאינו יר”ש, אלא ע”כ שבשניהם יוצאים יד”ח כך יתכן שסובר.

אבל לענ”ד אין להביא ראיה מהר”ן הנ”ל דכבר הוכחתי במקו”א דכלל זה דהר”ן לא מיירי במקום ספק ספקא ושכך מוכח מהתוס’ בר”ה לג ע”ב ושו”ע או”ח סי’ תקצ סוף ס”ג, וה”ה לענייננו מאחר שיש צד דדין שנים מקרא אינו מעיקר דינא כדאמרי’ “לעולם” וכו’ (ברכות ח), ולשון זו יש צד שאינו איסור וחיוב גמור מדינא שהעובר ע”ז נקרא עבריין (אף אם נימא דקבלוהו עלייהו אח”כ) לכך לענין זה סגי במה שהוא ספק אם לימוד והבנה מעכבת או אמירה ועסק מעכב דבכל גוני יוצא דבמידי דרבנן כנ”ל שגם אינו ברור שהוא חיוב גמור מעיקר דינא הלכך באיזה אופן שיעשה יוצא ידי חובה שלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל, ולכן אם אינו יר”ש יכול לצאת בכל אופן שיעשה מאחד מהם, (וכ”ש דלפי הצד שאינו חיוב יש מקום לומר מסברא דאזלי’ בתר עיקר מטרת התקנה שיבין הדברים ולכן כתבו מהראשונים שלימוד פירוש הוא יותר מועיל מתרגום משום שיותר קולע לימוד עם פירוש לעיקר מטרת הלימוד שיבין הדברים מתרגום שאין לנו כ”כ עסק והבנה בו), אבל אם יעשה מחצה כך ומחצה כך ממה נפשך לא יצא ידי חובתו.

[ומש”כ הטור ושו”ע סי’ רפה ס”ג דפירוש רש”י כתרגום אינו בהכרח דר”ל שבשניהם בודאי יוצא אלא יש מקום לפרש דר”ל דרש”י לדידן כמו תרגום לדידהו א”נ דרש”י לדידן יוצא לדינא כמו תרגום לדידן דבשניהם להלכה יוצא גם האידנא מחמת הצדדים שנתבארו].

(ומ”מ הראשונים שכ’ שלימוד פירוש הוא “יותר מועיל” מאמירת תרגום כבר נתבאר לעיל דאין מוכח מדבריהם שאין דבריהם לענין פירוש שמפרש כל התיבות, ועכ”פ גם המשנ”ב בשם המהר”ם מינץ נקט דצריך לומר כל הפרשה ג’ פעמים ובכה”ג הוה פשיטא להו שהוא עדיף מאמירת תרגום אבל באומר פרש”י לבד לא עדיף מתרגום מהטעם שנתבאר, וכמ”ש הבה”ל שרש”י אינו מפרש כל הפסוקים, והבה”ל קאי אפי’ באופן שקורא כל הפסוקים שרש”י לא פירש עוד פעם שלישית כשיטתו במשנ”ב).

ולכאורה יש להביא ראיה לדברי במה שנתבאר בביאור ענין זה של תרגום ופרש”י דהוא תלוי בנידון אם דין שמו”ת הוא לימוד והבנה או אמירה ועיסוק דהרי למה גבי תרגום לא אמרי’ דסגי רק במה שיאמר התרגום על הפסוקים שיש בהם תיבות הצריכים פירוש והשאר לא יאמר כלל (ואפי’ לשי’ המהר”ם מינץ המובאת במשנ”ב שפרש”י מצריך לומר שאר הפסוקים ג’ פעמים עדיין למה לא כשר אם רק יאמר מקרא ג”פ מלבד בפסוקים עם התיבות הקשות יאמר התרגום שלהם) דוגמת דינא דפרש”י, אלא דבאמת יש צד שצריך לומר התרגום על הכל, והוא הצד שהדין הוא אמירה ועסק ולא לימוד והבנה, ולכן יר”ש יוצא ידי שניהם כפשוטו ואינו יוצא ידי חובתו רק בשנים מקרא עם פרש”י בלבד בלא תרגום.

ויש לציין דאם נימא דדינא דפרש”י הוא גם בלא קריאת שאר הפסוקים ג’ פעמים (כפשטות רוב הפוסקים שהזכירו ענין פרש”י במקום תרגום) צ”ל דסבירא לן לפי צד זה [היינו לפי הצד דהדין הוא לימוד והבנה] לעיקר הדין דהגדרת תרגום הוא הבנת הדברים גם אם אינו מוציא כל הפרשה בפה בפעם שלישית בלשון פירוש, אף דיש גם צד אחר.

ועוד יש להוסיף דהנה נחלקו הראשונים (עי’ שו”ע סי’ רפה) לענין עטרות ודיבון (בברכות ח ע”ב) אם הכונה לומר הפסוק ג’ פעמים או ב’ פעמים בלבד עם התרגום ירושלמי במקום תרגום אונקלוס, ומבואר בזה דיש צד שיש דין אמירה של פעם שלישית כנגד תרגום ולא סגי במה שהבין הפרשה בלבד (והיינו הצד שהאמירה היא תרגום ולא פרש”י וכמשנ”ת), והנה לפי הצד דפרש”י סגי גם בלא לומר ג’ פעמים הפסוקים האחרים קשה למה יש צד דבעי’ לומר הפסוק ג’ פעמים, אלא על כרחך דאכן יש צד דיש דין אמירה ג’ פעמים (רק דלפי המהר”ם מינץ שהביא המשנ”ב דבמקומות שאין פרש”י צ”ל ג”פ הפסוק לא קשיא מידי, רק דבאמת אינו מצוי לרוב פסוק שמפרשו רש”י כולו על כל תיבותיו, וכבר הערתי בזה לעיל).

בכל מה שנתבאר לעיל אין מקור מהמשנ”ב שסובר כן בביאור הספק, דהנה לענין מה שיר”ש אומר גם פרש”י כ’ המשנ”ב ביאור אחר שהוא להבין הפרשה יותר לפי מה שנתבאר (ונתבאר דלא מיירי מדינא) ולענין הקורא פרש”י במקום תרגום נתבאר בשם המשנ”ב שפסוקים שאין בהם פרש”י אומרם ג’ פעמים, וגם סובר בבה”ל שאין שום גריעותא בפרש”י מהתרגום מלבד מה שיש מה שאינו מפרש כל התיבות, וממילא אין שום ראיה והוכחה מדברי המשנ”ב לחילוק שכתבתי ואדרבה יש לומר להיפך בדעת המשנ”ב שסובר דיש גם דין אמירה וגם דין הבנה ולהכי צריך תמיד לדעת שגם אמר הכל וגם הבין הכל אלא דיר”ש יש לו ללמוד יותר בעיון הפרשה ממה שרק מחוייב מצד הדין בלבד ולכן מאחר שכיום מצוי גם פרש”י ראוי ללמוד גם פרש”י (ובגמ’ שלא נזכר פרש”י היינו משום שלא נכתב עדיין פירוש רש”י והוא טירחא לילך אצל חכם בכל שבוע ללמוד הפרשה בדקדוקיה ודיניה וגם יש לומר דהגמ’ מיירי גם במי שכבר בקי בפירושי התורה ואולי המשנ”ב לא מיירי באופן זה בדבריו הנ”ל).

והנה לפי מה שמשמע עיקר דעת המשנ”ב דפרש”י אפשר לצאת רק אם אומר הפסוקים שאין עליהם פרש”י וממילא בקרא חצי פרשה עם תרגום בלא פרש”י וחצי בפרש”י בלא תרגום ובלא הפסוקים פעם שלישית לא יצא כלל, ואם קרא חצי פרשה שנים  מקרא ואחד תרגום בלא הבנה וחצי פרשה אפי’ ג’ פעמים מקרא ופרש”י ג”כ לכאורה לא שייך לומר שיצא ידי חובתו דהרי ממ”נ להצד שיוצא בפרש”י הוא משום שהעיקר הוא הלימוד וההבנה, והרי לא למד בהבנה שאר הפרשה ששייך לומר שיצא משום הבנה, ומאידך י”ל דהתקנה היא לעסוק ולומר פירוש על התורה כמו תרגום או זולתו, וכשקורא פעם ג’ מקרא עם לימוד המילות הקשות ג”כ חשיב שעוסק באחד תרגום, ויל”ע בזה.

לא.

מקורות:

לא יברך מכיון ששינה לאנסו נחשבת שנת ארעי [חיי אדם כלל מד ס”ה ונשמ”א שם סק”א, ותמצית דבריו הובאו במשנ”ב סי’ קעח סקמ”ח], ושנת ארעי אינה מחייבת כלל בברכת התורה [עי’ בלשון השו”ע סי’ מז סי”א], אפילו בלילה [עי’ בלשון הביה”ל שם סי”ג ד”ה המשכים], וממילא אינו יכול לברך באמצע הלילה בלא שישן כיון שממה נפשך עדיין לא נתחייב בברכת התורה בין אם הלילה קובע ובין אם השינה קובעת [עי’ בב”י סי’ מז], דשנת ארעי ודאי אינה קובעת אפי’ בלילה כמ”ש המשנ”ב שם סקכ”ג ושוע”ר שם ס”ז.

וכמדומה שכאן אינו שייך לנידון בשו”ת מהרש”ם סי’ שלז ששם יש להחשיבו כשינת קבע לאחר שינה כמה שעות מיסב במיטה הגם שהיה בבגדיו, והלשון נרדם וישן כמה שעות אינו בהכרח הכונה שהיה לאנסו דיתכן שהיה לרצונו, וגם היה לכמה שעות, ועכ”פ הכרעת המשנ”ב דשינה לאנסו עכ”פ שאינה לכמה שעות (כגון שעה אחת כנזכר בלשונות הפוסקים בסי’ קעח) חשיב ארעי.