הדס

{בע"ה י"ד תשרי תשע"ו ערב סוכות}

סוכה שאולה בירושלים למ"ד לא נתחלקה לשבטים

שאלה - הקשה הג"ר יעקב דוד אילן בשם אביו, הנה מפורש בנחמיה ז' שבנו סוכות בירושלים, והנה למ"ד לא נתחלקה ירושלים לשבטים (יומא יב, א) קשה, אי ס"ל סוכה שאולה פסולה (סוכה לא, א), וצ"ל דהנידון רק על הסכך, ובקרקע אין חסרון סוכה שאולה.

תשובה - לכבוד הרב יעקב דוד אילן שליט"א הנה ז"ל הגמ' במסכת סוכה דף לא ע"א תנו רבנן סוכה גזולה והמסכך ברשות הרבים רבי אליעזר פוסל וחכמים מכשירין אמר רב נחמן מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו ורבי אליעזר לטעמיה דאמר אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו אי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי נמי קרקע אינה נגזלת סוכה שאולה היא ורבנן לטעמייהו דאמרי אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו וקרקע אינה נגזלת וסוכה שאולה היא אבל גזל עצים וסיכך בהן דברי הכל אין לו אלא דמי עצים עכ"ל.

ומבואר שם דהנידון גם על הקרקע, דקאמר קרקע אינה נגזלת, וא"כ ע"כ צ"ל דר"א דס"ל סוכה שאולה פסולה, ס"ל דנתחלקה ירושלים לשבטים.

ואע"ג דהמ"ב סי' תרלז סק"ח ביאר מ"ש קרקע אינה נגזלת על העצים מ"מ אין כונתו לאפוקי מקרקע, דהרי הנידון גם על המסכך ברה"ר [וע"ש בס"ק שאח"ז].

{אכן לתרץ שסוכות שעשו לא היו בירושלים עצמה אלא חוצה לה, זה לא שייך דמפורש כן בקראי שהיה בירושלים ממש, [נחמיה פרק ח, יד-יז]: (יד) וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד משה אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג בחדש השביעי: (טו) ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם ובירושלם לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב: (טז) ויצאו העם ויביאו ויעשו להם סכות איש על גגו ובחצרתיהם ובחצרות בית האלהים וברחוב שער המים וברחוב שער אפרים: (יז) ויעשו כל הקהל השבים מן השבי סכות וישבו בסכות כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד: עכ"ל.

}

שו"ר דכבר עמד ע"ז במלבי"ם נחמיה פרק ח וז"ל, אשר ישבו בני ישראל בסכות בחג, זה דבר זר מאד שישראל לא עשו סכות מימי יהושע ועד עתה כמ"ש לקמן כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן, וכמו שהתפלאו ע"ז בערכין (דף ל"ב).

ונראה לפמ"ש הרמ"א בא"ח סי' תרל"ז שאין לעשות סוכה ברה"ר, א"כ כיון דקיי"ל שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לא נמצא שם רה"י כמו דאין משכירים בתים בירושלים מפני שאינו שלהם, א"כ לא יכלו לעשות שם סוכה, ובאשר בימי עזרא קנו שנית את א"י בחזקה וקדשוה התנו הב"ד שיעשו סכות בירושלים ובשאר רה"ר, וכמ"ש בתוספתא (דב"ק פ"ו) שתנאי ב"ד שיהיו מסככים ברה"ר, ור"ל שזה התנו ב"ד של עזרא באותו זמן שאל"כ לא היו יכולים לעשות סכות בירושלים, ומבואר בפי' שעשאום בחצרות בית האלהים וברחוב שער המים שהוא רה"ר, ממש, והתוספתא מדברת בא"י ששם היה תנאי ב"ד של עזרא בעת שקדשו את הארץ, אבל בחו"ל לא הותנה, בפרט במקום עכו"ם.

וכמו שחקר בזה במג"א שם, והנה גם יהושע היה יכול לתקן תקנה זו בעת שקדש את הארץ בפעם הראשון שאז היה ביד ב"ד להנחיל את הארץ ע"מ כן שמקום הסוכה תהיה רה"י תמיד, ויהושע לא עשה כן ומימיו עד עזרא לא עשו כן בני ישראל היינו לא ישבו בסוכה הנעשית ברה"ר, וכן בימי דוד ושלמה לא נעשו סוכות בירושלים מטעם הנ"ל מפני שלא נתחלקה לשבטים, ומ"ש ואשר ישמיעו ויעבירו קול בכל עריהם, שיודיעו גם ביתר ערים יוכלו לעשות סכות ברה"ר, ובזה נבין מ"ש בערכין שם שמ"ש כי לא נעשה כן מימי יהושע בן נון היינו שעזרא קדש את הארץ פעם שניה, ואיך נוציא זה מהלשון כי לא עשו מימי יהושע כן?, רק שמזה בעצמו מבואר שעזרא קדש את הארץ מחדש והיה כח בידו להתנות תנאים כמו בימי יהושע, ומזה מוכיח בגמרא שם דקדושה ראשונה לא קדשה לע"ל עכ"ל.

ויש להסתפק אם אמר דבריו גם לדעת ר"א, ואת"ל דאזיל גם כדעת ר"א א"ש, כיון שתנאי ב"ד היה להקנות המקום לבעל הסוכה כל ז' ימות החג.

{ויה"ר שנזכה לישב בסוכות עורו של לויתן
}

בענין תשבו כעין תדורו

שאלה - הקשה הג"ר עקיבא קיסטר ר"מ בישיבת יד אהרן, דאי' בשו"ע או"ח סי' תרל"ט ס"ה ירדו גשמים, הרי זה נכנס לתוך הבית; מאימתי מותר לפנות, משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל אפילו תבשיל של פול.

וכתב הרמ"א הגה: ואפילו אין תבשיל לפניו (סמ"ג והגהות אשיר"י).

ומי שאינו בקי בזה השיעור, ישער אם ירדו כ"כ גשמים לבית אם היה יוצא, יצא מסוכתו ג"כ (א"ז והגהות אשיר"י פרק הישן ומרדכי פ"ב מיימוני פ"ו ומהרי"ל); וכל זה דווקא בשאר ימים או לילות של סוכות, אבל לילה הראשונה צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין (טור ור"ן והרא"ש), ויקדש בסוכה (כדי) שיאמר זמן על הסוכה (ת"ה סי' צ"ה).

אכן בסימן תרמ סעיף ד כתב הרמ"א ואם עשאה מתחלה במקום שמצטער באכילה או בשתייה או בשינה, או שא"א לו לעשות אחד מהם בסוכה מחמת דמתיירא מלסטים או גנבים כשהוא בסוכה, אינו יוצא באותה סוכה כלל, אפי' בדברים שלא מצטער בהם, דלא הויא כעין דירה שיוכל לעשות שם כל צרכיו (מרדכי פרק הישן) ע"כ.

ומשמע לפו"ר דגם בלילה הראשונה לא יצא.

{ובשו"ע (סימן תרלג סעיף ט) היתה גבוהה מעשרה, והוצין יורדין לתוך עשרה, אפילו אם חמתן מרובה מצלתן, פסולה; אבל אם הנויין יורדין לתוך עשרה, אינם פוסלים ע"כ.

וצ"ע דהו"ל להרמ"א לחלק בזה בלילה הראשונה.

ובשולחן ערוך (סימן תרלד ס"א) איתא, סוכה שאין בה שבעה על שבעה, פסולה; ולענין גודל, אין לה שיעור למעלה.

וצ"ע כנ"ל.

}

תשובה - נראה לחלק בין דבר שהוא בעצם הסוכה ככל הנך, לבין גשמים שהם דבר חיצוני ואינו קבוע דבזה אין פוסלין הסוכה.

ונ"ל להוכיח ד"ז מדברי המ"ב תרל ס"א שכתב על ריח רע, דחיישינן שמא מחמת זה יצא מן הסוכה ודיעבד שפיר דמי אף בסכך כמ"ש בסימן תרכ"ט סי"ד אם לא שהוא ר"ר שאין אדם סובלתו אפשר דפסול מן התורה דבעינן תשבו כעין תדורו [פמ"ג] עוד כתב אותן שעושין סוכה אצל בה"כ ואשפה מפני שהמקום צר להם וריח רע מגיע אליהם מן התורה יוצא ידי חובתו אבל לא יברך בהמ"ז שם (כדלעיל סי' ע"ט ס"ב עי"ש בדעה ראשונה שפסקו כן האחרונים) ואם יש לו מקום אחר בודאי לא יעשה שם.

ואם אין מגיע לו הריח רע רק רואה בית הכסא ג"כ אסור ועיין לקמן בסימן תרל"ז בביאור הלכה סוף ד"ה וכן בקרקע שהיא של רבים עכ"ל.

והנה לכאורה דבריו שכתב לפסול סוכה כזו נסתרין מגמ' ערוכה במסכת סוכה דף כו ע"א רב שרא לרב אחא ברדלא למגנא בכילתא בסוכה משום בקי רבא שרא ליה לרבי אחא בר אדא למגנא בר ממטללתא משום סרחא דגרגישתא רבא לטעמיה דאמר רבא מצטער פטור מן הסוכה ע"כ.

ומבואר מתוך הדברים להדיא שאין כאן פסול בסוכה אלא פטור של מצטער.

ואם תאמר דכיון שהדפנות עצמן פגומין גרע, זה לא יתכן דבכ"מ מבואר שרק הסכך הוא הסוכה ולא הדפנות.

[עיין רש"י ור"ן ריש סוכה].

ובפרט דיש משמעות שלרצפת הסוכה יש ג"כ מקום בסוכה כיון דסוכה ללא רצפה פסולה, ולהכשירה צריך לתקן לה רצפה תוך כ'.

ולפמ"ש ניחא דיש חילוק בין היכא שעשה הסוכה בכשרות והריעותא לא קביעא לבין היכא שדפנות הסוכה עשה כך שהריעותא קבוע בסוכה, ולא נולד אח"כ.

והנה נחלקו האחרונים בזמן שיורדין הגשמים שכ' הצפנת פענח שאז אין זה זמן סוכה כלל, ואמנם בשו"ת שבט הלוי כתב שיפרוש ניילון ע"ג הסכך ויקיים עכ"פ לדעת ר"ת מצות סוכה [א"ה ולדעת החזו"א שקוף בלא"ה נידון כאויר], ודברי הצ"פ לא עינתי בפנים אכן נראה דלא אזלי כדעת הרמ"א הנ"ל וג"כ אין דבריו מכוונים כדעת הסברא שכתבתי, וכן כתבו הגר"א ועו"פ לפסוק כהדעות דפליגי.

אכן יש להקשות על שי' השה"ל מלשון השו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קצד וז"ל, ואיני מבין ללישנא קמא לא יטיח רצפת הסוכה באותה קרקע לבנה ואם כבר הטיח יסיר או יעשה לעצמו סוכה אחרת.

דקיימא לן כחכמים (כ"ז ב') דאמרו עושין סוכה בחולו של מועד ודוחק לומר שדווקא בי"ט שרא ליה ולא בחול המועד, ועוד הלא ר"ת מתיר לפרוס סדין תחתיה מפני הנשר שלא יהו עלין וקסמין נושרין על שולחנו.

וא"כ גם מפני הגשמים יפרוס שטיחי עורות על שולחנו שלא תסרח מקפתו ולא יפנה הסוכה.

ושמא י"ל התורה התירה לעשות סוכה מפסולת גורן ויקב ומינה ילפינן דכל גדולי קרקע כשירים לסכך בנסרים ד' על ד'.

אי לאו משום גזרת תקרה דאתי למימר מה לי לישב בסוכה המסוככת בנסרים מה לי לישב תחת תקרת הבית אם היא בנסרים מקורה.

וההיא ודאי פסול מדאורייתא דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה.

וגם אם סוכה המצלת מן הגשמים פסולה, איך יאמר מה לי נסרים מה לי תקרת הבית והלא תקרת הבית מנצלת מן הגשמים.

וסוכתו צריך לעשותה שלא תציל מן הגשמים אלא התורה לא חייבה לעשות סוכה כמין בית להציל מן הגשמים ומן החמה.

ולרוחב כל בני החופה ושיהא נוח לחולה לישן כמו בבית שהרי מגרנך ומיקבך כתיב דהינו פסולת גורן ויקב ובאלו אי אפשר לסכך להציל מן הגשמים עכ"ל.

וצ"ל דאיהו עיקר הדין קאמר, אבל מ"מ אפשר שיש מה"מ בזה.

אחר זה ראיתי דכבר נחתי הפוסקים לחלק בענין דלעיל, ואינן לפני כעת, עיין בבכורי יעקב סי' תרמ סקי"ג ואג"מ או"ח ח"ו סי' מ"ג.

{הג"ר אברהם זלצמן שליט"א, עובד שנים על ההדרת החיבור 'דולה ומשקה' חלק ב' - תשובות בהלכה ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א.

הרב זלצמן שלח כמה מן התשובות שהיה לו שאלות עליהם, וכדלהלן, [תשובות עם סגולה משולבות עם השאלות]} הרב זלצמן ביקש שלא לראות הדברים כחומר מן המוכן, שכן הדברים באמצע עריכה.

{:}

לכבוד האברך כמדרשו המופלג בתו"י ר' עקיבא משה סילבר שליט"א

להלן כמה תשובות של מרן שר התורה אשר אני צריך לביאור, אולי תוכל לבארם לי ושכרו כפול מן השמים.

שאלה

א) שאלנו את מרן שליט"א בזה"ל: בכל ברכות הראיה, כגון שנמצא ליד הים ויכול בקלות לראות את הים ולהתחייב בברכת עושה מעשה בראשית, האם חייב לראות כדי לברך, או פטור, או יש עניין להתחייב והשיב מרן שליט"א: אין חיוב.

והנה בתשו' הבאה נשאל בזה"ל: יש שמועה בשם א' מגדולי הפוסקים שליט"א שיש חיוב לצאת לראות את החמה בשביל לברך ברכת החמה, האם גם דעת רבינו שליט"א כן.

והשיב מרן שליט"א: יש מצוה.

צ"ב מ"ש מברכת הים?

תשובה

מצוה הכונה רשות, כדמוכח בכמה דוכתי, עיין למשל בפרק כל הבשר חולין ק"ה א' מצוה לגבי רשות - "חובה" קרי לה, וכ"ה בעוד מקומות רבים.

שאלה

ב) שאלנו את מרן שליט"א בזה"ל: יש שמועה בשם רבינו שליט"א שאצל אשה שאין "ביטול תורה" כל יסורים שקיבלה באמונה תמימה נחשב יסורים של אהבה, האם זה נכון.

והשיב מרן שליט"א: נכון, אבל אני לא אמרתי.

והנה בברכות דף ה' ע"א כתוב "יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה", שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.

ועי' רש"י שכתב שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה.

וזה ל"ש באשה כי אינה חייבת בת"ת.

וצ"ב מדוע באשה לא שייך ביטו"ת, הרי שייך אם מפריעה לבעלה ללמוד, ועי' שבת דף ל"ג ע"ב שכתוב ששייך שמבטלות את בעליהן מללמוד.

ואולי מדובר בבודדת או שאולי לא היה צריך לשמוע לה.

תשובה

ז"ל הגמרא במסכת ברכות דף ה ע"א, פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא, חד אמר: אלו הם יסורין של אהבה - כל שאין בהן בטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו; וחד אמר: אלו הן יסורין של אהבה - כל שאין בהן בטול תפלה, שנאמר: ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי.

כלומר שאם אין ביטול תורה, זוהי ראיה שיש כאן ייסורי אהבה, אבל אם יש ביטול תורה אי"ז יסורי אהבה אלא ייסורי כפרה.

ולענינינו, אם היא מפריעה לבעלה ללמוד אי"ז כתוצאה דוקא מן היסורין, אלא שהיא החליטה לבטלו, ומה שכתוב שיסורין של אהבה היינו מה שאין ביטול תורה היינו שזהו הוכחה שהן יסורים של אהבה מכיון שאין בהן ביטול תורה, אבל עדיין יש לה בחירה להפריע לבעלה.

ואמנם יש להעיר שיתכנו פעמים נדירות שבהכרח בעלה יצטרך להתבטל מלימודו מחמת ייסוריה, ואולי ע"ז לא מיירי מרן שליט"א, והכל לפי הענין { והקשה שוב הנ"ל: אבל אולי נימא דקאי על תחילת הגמ' שם, אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'; פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.

ואם תלה ולא מצא - בידוע שיסורין של אהבה הם, עכ"ל, ולא הבנתי מה רצה להקשות בזה, דכונת מרן היא על הגמרא שהזכרתי בפנים כמבואר בדבריו.

}.

שאלה

ג) שאלנו את מרן שליט"א: אם מתארחים אצלו אביו וכהן, למי נותן תחילה יין והמוציא, לאביו או לכהן, שהרי יתכן לומר שאתה ואביך חייבים בכבוד כהן.

והשיב מרן שליט"א: אביו.

וצ"ב הרי אתה ואביך חייבין וכו'.

ועי' מ"ב ר"א סקי"ג ובמג"א.

תשובה

יתכן שסמך הגרח"ק על המבואר בדברי המג"א שם, דמה שאין נזהרין בזה הוא משום שאין אנו בקיאין בייחוסי כהונה, ועיין בשו"ת רב פעלים או"ח ח"ב סי' ל"ט מה שכתב עוד כעי"ז, וא"כ עדיף לכבד אביו שבודאי חייב גם בזמנינו, ויל"ע אם הוראת מרן שליט"א בעצם היא רק לזמנינו.

וכעת ראיתי בספר חשוקי חמד להגר"י זילברשטיין בכורות ו' א' שדן בשאלה זו, וז"ל: הנה מצד כיבוד אב צריך לכבד את אביו בברכת המזון, וראיה לזה, דכתב הרמ"א (יו"ד סימן רמב סט"ז) היה רבו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מרבו ואח"כ מאחרים.

וכתב הש"ך (ס"ק כז) ונראה דה"ה אם היה אביו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מאביו ואחר כך מאחרים, וכן הוא בנוסחאות ברכת המזון, וכן נוהגין, עכ"ד.

הרי שצריך ליטול רשות מאביו כדי לברך, משמע שמדינא היה צריך לכבדו.

וכעין זה כתב הערוך השולחן (יו"ד סימן רמ סעיף יא) כשהבן לוקח את אביו הזקן לביתו, החובה עליו ליטול ידיו ראשון, וליתן לו החלק הראשון, וגם שארי חלוקי כבוד שבשולחן נותנים להאב, עכ"ד.

כמו כן מצוה להקדים את הכהן, כמו שכתב השו"ע (או"ח סימן רא ס"ב) אבל כהן ת"ח מצוה להקדימו, שנאמר 'וקדשתו' לפתוח ראשון ולברך ראשון.

ונראה שצריך להקדים את אביו על פני הכהן, ואף שזה עשה של כיבוד אב, וזה עשה של 'וקדשתו', מ"מ עשה של כיבוד אב עדיף, כמבואר במהר"ם שיק (או"ח סימן נט) שעשה של כיבוד אב אפשר דעדיף מעשה של וקדשתו, כדאמרינן בירושלמי (פאה פ"א).

ולא ביאר היכן מצינו זאת בירושלמי.

ויתכן שכוונתו להא דמבואר בירושלמי שכיבוד אב חיובו הוא גם משום פריעת חוב לאביו שהטיב עמו.

ופריעת חוב, קודם לשאר המצוות, כדי שלא יהא בבחינת רשע ולא ישלם.

עוד יש לומר שלכן יש להעדיף את אביו על הכהן, כיון שיש אומרים שוקדשתו הוא אסמכתא בעלמא כמבואר בתוס' בחולין (דף פז ע"א ד"ה וחייבו) וכן כתב הטור (יו"ד סימן כח).

אמנם המג"א (סימן רא סק"ד) מצדד לומר שהוא דאורייתא.

עוד טעם שיש לתת לאביו, שהרי כיבוד אב חמור יותר שהשווה כבודם לכבוד המקום, וכן המקללם חייב מיתה כמו המברך השם, משא"כ מקלל כהן.

כמו כן יש להביא ראיה שכיבוד אב חמור יותר מכבוד הכהן, דבהוריות (דף יג ע"א) מבואר שלגבי הצלה מהשבי, אביו קודם לכהן גדול, הרי שמוכח שכיבוד אב, גדול לגביו מכיבוד קדושת הכהונה.

ועוד שכהיום אין אנו בקיאים ביחוסי כהונה, ועל פי זה תירץ המג"א (שם) למה אין אנו מדקדקים כהיום לכבד את הכהן בכל דבר, ויעוין גם בשו"ת מהרש"ם (חלק א סימן ריד) בשם שו"ת מהר"י לבית לוי (כלל ד סימן כט) שסברא זאת חזי לאיצטרופי, שלא להקדים את הכהן עכ"ל הגריצ"ז שם, ותירוץ האחרון הנ"ל הוא כעין מה שכתבנו, וע"ש מה שדן עוד באביו ישראל ומיחו כהן את מי יכבד, וראיתי כעת עוד להג"ר זלמן נחמיה גולדברג שליט"א [חתן הגרשז"א] שדן בזה במאמר מיוחד { נדפס בכתב עת ת"מ כא, תשס"א, עמ' 372-373.

}, והכריע שבמקום שאין מנהג בסעודה שתליא ברשות הבעה"ב יש לו לכבד את אבביו, ועי"ש שאר פרטי הדינים שכתב בזה.

שאלה

ד) שאלנו את מרן שליט"א: מצות שמחת חתן וכלה האם הוא דוקא מהחתונה או גם מהאירוסין, האם מצוה לשמח זוג "מאורסים", והאם זוכה עי"ז לברכות רבות.

והשיב: מהנשואין.

אכן מצינו שיש שבת שמזמרים לו, עי' ביה"ל סי' קל"ו.

ועי' שו"ת אבני ישפה ח"ב עמ' ע"ב.

תשובה

מה שמזמרים לחתן בשבת שקודם הנישואין, ראשית כל י"א שכבר אז דינו כחתן, ואי"ז קושיא להוכיח על זמן האירוסין, ומ"מ גם אם אין דינו כחתן ממש אך בודאי שמה שכבר אז מזמרים אותו הוא מחמת הנישואין הקרבין, ובפרט ששמחתו בשעת הנישואין נקבעת ג"כ כפי שמחתו בימים הקודמים לזה, וכמו כל הדברים המצריכים הכנה.

וכמו"כ יעויין בחידושי אנשי שם עה"ת ס"פ פנחס שטעם זה הוא כדי שיבואו לברכו אז, ואינו דוקא כדי לשמח אותו { אח"כ הקשה עוד הנ"ל: 'ראיתי בפוסקי זמנינו דנקטו שא"צ שמירה'.

ואה"נ יש שכתבו כן, אבל יש שחלקו ע"ז.

וגם אם לעיקר סבירא לן שא"צ שמירה מ"מ יתכן שדינו כחתן לגבי שמחה.

}.

שאלה

ה) שאלנו את מרן שליט"א: הנמצא בלויה ויש הספדים, האם צריך משום כבוד הנפטר להקשיב להספדים, או שמספיק שרואים אותו בהספד ויכול לחשוב בלימוד.

והשיב: אין חייב.

וצ"ב כי בברכות דף ו' ע"ב איתא אגרא דהספידא דלויי, וברש"י שם כתב להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש, "שיבכו השומעים".

וצ"ב, שם הכוונה שנשאר להם לפחות זה.

וקצ"ע משו"ע יו"ד שד"מ ס"א.

תשובה

הגרח"ק רק כתב שאין חייב.

אבל אה"נ מצוה להרים קול, וכן מצוה לבכות, וגם מי שא"א לבכות מצוה עכ"פ להצטער כמה דאפשר, אבל אין חיוב.

שאלה

ו) שאלנו את מרן שליט"א: האם אפשר לשלוח "משלוח מנות" מפירות שביעית.

והשיב: אסור אבל רק עד שיצא השיעור.

מה הפי' שיעור? שיש חיוב על כ"א לתת משלוח מנות ב' מנות לאדם אחד, ומה שמחוץ לחיוב הזה מותר.

תשובה

כנראה ביאורך הוא נכון, והנידון לחילוק זה כבר הובא בפוסקים, ועיין עוד במו"מ להלכה על חילוק זה בשו"ת מנח"י ח"י סי' נ"ז ושו"ת משנת יוסף ח"א סימן כז, ושו"ת חשוקי חמד מגילה דף כא ע"ב.

שאלה

ז) שאלנו את מרן שליט"א: שפיכת המים על ידיו בנטילת ידים, האם נאמר בו "מצוה בו יותר מבשלוחו" ועדיף שישפוך בעצמו, מאשר שאחר ישפוך עליו (ונפק"מ בזקנים).

והשיב: לא שמענו.

וצ"ב מ"ט.

תשובה

דמעשה מ"מ נעשית בגופו, וכמו שגם לבישה חשיבא מעשה בידים כל זמן זהוא עוד לבוש, כדמבואר בתוס' בשבועות ל' ב' ד"ה אבל, ועיין תוס' יבמות צ' ב', וא"כ כשנוטלין עליו חשיב מעשה בגופו גם אם אין הוא עושה השפיכה, וכמו"כ יש דעות בפוסקים שמצוה בו יותר מבשלוחו הוא רק במצוות מסיומות, כמו המהר"ח אור זרוע ועוד פוסקים, ועיין הערות הגרי"ש אלישיב רפ"ב דקידושין, ולכאורה לא מצאנו להדיא לע"ע פוסקים שכתבו שהוא בכל המצוות, אכן מהגרמ"מ קארפ שמעתי דפשוט שהוא בכל המצות, עיין רש"י קידושין שם, וכן שמעתי [כמדומה] מהג"ר אשר ווייס דג"כ לולי דברי הפוסקים הו"א שהוא בכל המצוות.

שאלה

ח) שאלנו את מרן שליט"א: במה שהחת"ס כותב: סגולה נפלאה להתפלל [בצד הצדיק] בתוך ד' אמות של צדיק.

האם ניתן ללמוד מזה לענין להתפלל "בבית כנסת" של הצדיק שלפחות נהיה "סגולה קטנה".

והשיב: עי' תוספתא רע"ז { ריש ע"ז.

}פ"א ה"ג.

מה מבואר שם, דהנה איתא שם שתצא לדרך עם הצדיק כי מלאכה"ש מלוין אותו, וכנראה חזינן דלא"ד בד"א, ובפרט די"א דכולא ביתא כד"א דמיא.

[לכאו' יש עוד ענין להתפלל באותו ביהכ"נ כי יש מושג מקום שצדיק התפלל שם ונענה עי' דרך שיחה עמ' נ"ג.

תשובה

בתוספתא שם מבואר שהיוצא לדרך יבדוק שיהא בסמיכות עם הצדיק ולא עם הרשע, על מנת שמלאכי השלום ילווהו ולא מלאכי שטן של הרשע, ובתלמוד ירושלמי סנהדרין פרק י: והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם אדם שעבד ע"ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה וכו', וא"כ יש לראות שתעלה תפילתו בדרך ישרה עם תפילת הצדיק, ועיין עוד בזהר על הפסוק תפילה לעני, שתפילות כל ישראל עולים עם תפילת העני וממתינין לתפילתו, הנה יעויין בשל"ה מסכת תמיד פרק נר מצוה אות כ' מה שכתב בכ"ז, ובמקו"א נשאל מרן שליט"א כשיש אצל הצדיק צפיפות גדולה, ויכול להתפלל במקום תפילתו הרגיל ביישוב הדעת, האם להתפלל עם הצדיק או במקום תפילתו הרגיל, והשיב מרן שליט"א אצל הצדיק.

שאלה

ט) שאלנו את מרן שליט"א: בדולה ומשקה שאלתי את מרן שליט"א המוכר חמצו לגוי כמו שנהוג, ומצא חמץ בפסח, האם ישרפנו או שהוא גזל עכו"ם.

וענה לי מרן: "אין בזה גזל גוי".

(המוכר חמצו במכירת חמץ ומצא חמץ בחוה"מ איך ישרפנו, והרי גוזל את העכו"ם וענה לי מרן שאינו גזל עכו"ם) וצ"ע מ"ט הוא כן.

והשיב מרן שליט"א: כיון שחייב ואין נוטל.

מה הפי'? ומצינו דהפקעת הלואתו כשלא יודע לו מותר (חו"מ שמ"ח ב').

ועי' בחו"ש פסח עמ' ק"ג שודאי ראוי לשורפו ומצד חשש גזל עכו"ם יש להסדיר להתפשר עמו להרב המוכר ע"ז.

תשובה

יש לברר אם לא נפלה טעות במשלוח התשובה, מכיון שאירע לפעמים שבמשלוח נתחלפו תשובות לשאלות [כמבואר במנחת תודה], אך אי איתא שהכוונה היה לכך, אולי הכונה מכיון שע"פ הדין הישראל חייב לו את זה ואעפ"כ אין הגוי נוטל [וגם אין בכונתו ליטול], לכן בכה"ג לא חשיב גזל, וצ"ע.

לימוד זכות על המשתמשים במגבונים לחים סחוטים בשבת

שאלה

י) שאלנו את מרן שליט"א בזה"ל: דנתי כמה פעמים עם מרן שליט"א בענין מגבונים לחים סחוטים בשבת, ותשובה האחרונה שקיבלתי (שהבאנו מ"ב הל' יוכ"פ שאסור מחמת גזירה שמא לא יסחוט יפה) היתה "צריך עיון".

וחשבתי סברא חדשה ללמד זכות על המשתמשים.

שכתוב שבקטנים לא גזרו איסור שימוש בתרופות בשבת, והנה המציאות מוכיחה שאם לא מנגבים עם מגבונים לחים ונשאר קצת לכלוך צואה אצל התינוקות, נעשים להם פצעים וגירוי אדום בעור (והדברים מפורסמים), וא"כ הניגוב הוא למניעת חולי, ובגדר פסיק רישא, למניעת חולי, ובכה"ג לא נגזור [מגבונים סחוטים אטו אינם סחוטים], וצ"ע.

ואולי לפי"ז נאסור מגבונים לחים סחוטים לשאר שימושים, ונתיר לצורך תינוקות קטנים שהוי כמו לצורך רפואה שלא גזרו.

וצ"ע.

והשיב מרן שליט"א: יש לברר אם אין סכנה.

מה הביאור של התשובה, - כמדו' צריך להיות שאסור, כי אין בזה סכנה אם יהיו מלוכלכים קצת יום אחד בשבוע ואחכ ישים משחה.

תשובה

סכנה הכונה גם חולי שאב"ס.

ואמנם בגדול לא חיישינן לזה, באופן שהוא רק חולי אבר, אבל בקטן שאני.

שאלה

יא) שאלנו את מרן שליט"א: שאלתי פעם את מרן שליט"א, בענין החזקת תיק של טלית ותפילין בידו, כשהולך לבית כנסת האם באותה שעה יכול לברך ברכות השחר, או לא.

וענה לי מרן שליט"א שיש מקילים מכיון שהוא חפצא של מצוה.

(והבאתי זה בספר "דולה ומשקה" כמדו' לא נכון).

והעירו שדברי מרן שליט"א צ"ע משו"ע שם סי' צ"ו, שכתב שלא יחזיק תפילין בידו כשמתפלל ולא מקילים מטעם חפץ של מצוה.

רק אולי נחלק בין תפילין שדעתו עכשיו ללובשם, לתפילין שאין דעתו ללובשם, וצ"ע.

והשיב מרן שליט"א: תפילין מגולים ולא מכוסים.

מה הפי', אולי שכאן שנוטל תפילין בתוך כיסן אינו מפחד שיפלו כל כך כי הם מכוסים ומוגנים ובסי' צ"ו מדובר בתפילין מגולין שמחזיקן, ומה במ"ב סק"ד וסק"ה.

במ"ב סק"א כתב דה"ה פסוק"ד.

תשובה

אתה צודק בחילוק שכתבת, אמנם כמדומה שאינו לכל הדעות במ"ב שם, אבל ס"ל למרן לעיקר כחילוק זה.

שאלה

יב) שאלנו את מרן שליט"א: על הדסים תימנים כתב לי מרן שליט"א לא שמעתי, (בדולה ומשקה עמ' רכ"ד) והשנה חתם מרן שליט"א על כשרותם.

מה הביאור בזה.

והשיב מרן שליט"א: לא כולם שוין.

מה הכונה בדבריו.

תשובה

הכוונה שיש זנים שנבדקו ע"י מורי הוראה מוסמכים והוכחו ככשרים, אבל בסתם הדס הנמכר בשוקים בשם הדס תימני אין לו פשיטותא בזה.

שאלה

יג) שאלנו את מרן שליט"א: מי שבאמצע לימודו מוריד את הראש על הסטנדר לישון, האם צריך לסגור הגמ', או לא.

ואת"ל שלא, יש להסתפק בלומד בביתו, ובאמצע נשכב במטה לישון קצת, האם צריך לסגור הגמ'.

והשיב מרן שליט"א: על הסטנדר א"צ לסגור.

וצ"ב בישן כך הרבה זמן.

תשובה

ראיייתו ע"פ דרך הגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים יורה דעה סימן קסא וז"ל: מי שנתנמנם על הספר דרך לימודו, נסתפקתי האם צריך להקיצו שלא ישתמש בספר במקום כר לראשו, זכר לדבר בענין ברכת המפיל שצריך להקיצו עבור זה, או דילמא מאחר דהוה דרך לימודו הוי כצורך הלימוד.

תשובה, נראה דא"צ להקיצו, כיון דהוא דרך לימודו.

ועי' בפיוט "להחיותך בטללי שינה" בפירוש מר' יחיאל מפאריש, [פיוט לתפילת מוסף דיום א' דר"ה.

וביאורו: שהקב"ה מחיה מתים בקצף היוצא מפי הנופל בשינה על הספר לא'ו'נ'סו], והביאו הגרח"ק להלכה בתשובה אחרת [בלי ציון המקור], וה"ה לענינינו.

וראיתי ברשימות אחרות של שאלות ממרן שליט"א בע"פ: האם מותר לישון בבהמ"ד כשספרו פתוח.

והשיב מרן שליט"א: לא ראוי, אא"כ הוי זמן מועט.

ויש לדון ע"ד זה במה שיש שנהגו היתר להניח ע"ג הספר דברים שהם משתמשים בהם לצורך הלימוד, כגון עט, מחשב כתיבה וכדו', האם יש ללמד ע"ז זכות שנחשב דרך לימודו, ויל"ע.

ואמר לי הגרמ"מ קארפ שליט"א דבכל הני, כגון מניח עט או מחשב כתיבה, או 'דופק' על הגמ', בכל הני הו"ל כדרך הלימוד ואפשר להקל.

אבל עיין מה שכתב מרן שליט"א בשם החזו"א, בספר אגרות וכתבים ח"ב.

גדרי ההשתדלות בפרנסה

שאלה

יד) שאלנו את מרן שליט"א: נסתפקתי שגדרי ההשתדלות בפרנסה הוא בדבר שכיח, אבל אין חובת השתדלות בפרנסה בלא שכיח, אבל צ"ע כשהולך לעשות השתדלות לפרנסת חבירו, האם גם בדבר שלא שכיח יש להשתדל, שכאן הוא מ"ע של חסד, וצ"ע, (נפק"מ למשל, שאפי' אם אין חיוב לעשות ביטוח חיים וכיו"ב, על עצמו, אבל חבירו יש מקום לחייב).

והשיב מרן שליט"א: אם חבירו מבקש יש ענין.

מה המקור בלא שכיח אולי מיוסף.

תשובה

בשו"ת משנה הלכות חלק יג סימן כד האריך בענין שלילת ההשתדלות לצדיקים, ע"פ דברי הרא"ש בארחות חיים שכתב וז"ל, רצה באשר ירצה יוצרך שמח בחלקך אם מעט ואם הרבה והתחנן לפניו תמיד להטות לבבך לעדותיו ובשאר דרכך השלך על ה' יהבך.

ובתוך דבריו כתב וז"ל: וגדולה מזו כתב רבינו הרמב"ן עה"ת פ' אחרי עה"פ (י"ח ד') את משפטי תעשו וכו' ע"ש בא"ד וז"ל, ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם וחשב שם ג' מדרגות בעשיית המצות, שוב כתב מדרגה ד' והעוזבים כל עניני עוה"ז ואינם משגיחים עליו כאלו אינם בעלי גוף וכוונתם ומחשבתם בבוראם בלבד כאשר הי' הענין באליהו בהדבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו ובידוע ממנו בקבלה וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים, ולכך יאמרו הכתובים בשכר המצות למען יאריכון ימיך למען תחי' והארכת ימים כי הלשון יכלול מיני החיים כולם, כפי הראוי לכל אחד ואחד עכל"ק ע"ש.

והנה ביאר לן דהכל תלוי בהכנת האדם לעבודתו כך מגיע לו ההשפעה מן השמים ויש זוכה ללא השתדלות כלל וכלל כרשב"י וחבריו.

וכמו אבותינו במדבר בירידת המן שלצדיקים בא המן עד פתח הבית ובינונים יצאו ולקטו והרשעים הי' במקום רחוק כמבואר בחז"ל, וכיוצא בזה.

ועל זאת יתפלל כל חסיד לזכות להיות מאותן המיעוט אכי"ר עכ"ל המשנ"ה, ומ"מ דבר פשוט הוא שכל מי שאינו צריך להשתדלות עדיף טפי, וכמו שהבאת ג"כ ממ"ש רז"ל על יוסף הצדיק, וא"כ ממילא כל מאי שאינו בכלל ההשתדלות המועלת א"צ.

וכתב החזו"א שעיקר אי"ז ההשתדלות החמרית, דלזה צריך רק קצת, והעיקר היא התפילה.

שאלה

טו) שאלנו את מרן שליט"א: לפי השיטות "שקברי צדיקים" אין מטמאין, איך הדין באדם רגיל (לא רשע ולא צדיק) שנהרג על קידוש ה', האם קברו מטמא, או לא.

והשיב: עי' סנהדרין דף מ"ז.

למה כונתו, אולי סוף ע"א, ובתחילת ע"ב.

"דהויא להו כפרה".

תשובה

נכון.

שאלה

טז) שאלנו את מרן שליט"א: מדוע הח"ח הרעיש שילמדו הכהנים קדשים, הרי כשהמשיח יבוא, יהיה תחיית המתים ויהיו כהנים ת"ח מכל הדורות.

והשיב מרן שליט"א: כולם יצטרכו לעבוד עבודה.

מה הפי' בדבריו ומה התשובה.

תשובה

התשובה היא שגם הכהנים בזמנינו יעבדו, ולא יכולו להתחיל בעבודה לפני שידעו ההלכות כראוי.

וללמוד את ההלכות לא יוכלו ביום אחד, אלא צריכים להתחיל כבר מתחילה.

מכתב שני מהנ"ל

א) שאלנו את מרן שליט"א: בזמן חז"ל כשירד גשם קודם ז' חשון היה צער שפוגע בהולכי דרכים, האם בזמנינו כשיורד גשם קודם ז' חשון צריך להצטער, או לשמוח, שהרי היום אין עולי רגלים.

והשיב מרן שליט"א: עדיין לא הוקבע זמנן.

מה הפי'? ולכן אין לשמוח כיון שזה עדיין לפני זמנם, ועדיין צ"ב.

תשובה

הכונה דאמנם לענין לשנות את התקנה לא משנים ממה שהיה בזמן תקנת חז"ל, אבל מ"מ אין ענין להצטער מכיון שאין בזה צער לע"ע בזה"ז כל עוד שלא הוקבע זמנן ואין עולי רגלים היום.

שאלה

ב) שאלנו את מרן שליט"א: האם יש איסור לשתות מים באמצע התפילה, למשל כשכבר בירך ושתה לפני התפילה וא"צ ברכה, ואוחז בפסוד"ז.

והשיב מרן שליט"א: לא.

וצ"ב מ"ש מהגדה של פסח דמצינו בביה"ל תע"ג ד"ה הרשות?

תשובה

ז"ל הבה"ל שם ע"ד השו"ע ס"ה, אם ירצה לשתות כמה כוסות, הרשות בידו, וכתב הבה"ל, וכ"ז בין הכוסות אבל אם מזג הכוס והתחיל לדרוש עליו בהגדה אינו רשאי להפסיק באמצע כ"כ הרמב"ן בהשגותיו וכ"כ הר"ן.

ומשמע מדבריו עוד יותר דאפילו לא התחיל עדיין בהגדה רק שמזג הכוס והכין עצמו לאמירת הגדה ג"כ אסור ובעל המאור מתיר בכל גווני וכ"כ התוס' בדף ק"ג דדוקא בהלל או בברכת אשר גאלנו אסור והמחבר סתם בסעיף א' כדעת הרמב"ן ואפילו לענין כוס של מצוה ומכ"ש בכוס של רשות עיין בביאור הגר"א שם ס"ק ד' עכ"ל.

ונראה שיש לחלק בין דבר שהוא חובה מעיקרו לבין דבר שמעיקרו הוא רשות (עיין שבת קי"ח ב'), אע"ג שלבסוף קבלו עליהם במנהג, אבל לא להחמיר עליו בכ"ז כבדבר שבחובה, ומ"מ צע"ק מכובע וחליפה שכתב בדעת נוטה ללבוש

לבקש עט מחבירו שבאמצע הלימוד.

שאלה

ג) שאלנו את מרן שליט"א: כשצריך עט, האם מותר לבקש מחבירו, שבאמצע הלימוד, או לא, ומדוע לא נחשב מבטלו באמצע לימודו וזהו מעשים בכל יום.

והשיב מרן שליט"א: מותר.

וצ"ע מ"ט, ועי' בארחות יושר בפרק על "ביטול תורה" בסופו מה נחשב דברים בטלים.

ועי' ג"כ בס' בתורתו יהגה (תשו' ל"ח) ששאל למרן שליט"א על מה שאמרו חז"ל כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים, האם הוא דוקא כשעוסק בשיחה ממש, או שגם לדיבור אחד אסור להפסיק, והשיב מרן שליט"א: "לצורך יש להקל".

(ואולי זה גם מדויק ממילת "ועוסק" בדברי שיחה, ועי"ש בספר הנ"ל בעמ' פ'א הערה 11 ועי' דרך שיחה עמ' תק'ו (שעוסק לא"ד, וכן גם כתיבה חשיב פוסק)

דברי שיחה הכוונה דברים שאין בהם צורך, כמו המקרה באבות שאומר מה נאה אילן זה וכו', וכבר לפני שנים רבות שמעתי ממורה הוראה בירושלים להקל כששואל שאלה לצורך, דאי"ז דברים בטלים.

ועיין מ"ב סוף הל' בהכ"נ.

[וגיסי המופלג הג"ר יהודה בלומנטל האריך בכ"ז במאמר].

שאלה

ד) שאלנו את מרן שליט"א: המ"ב כותב (בסי' ס"ג סק"ה) שגם בק"ש של ערבית, לא יעמדו באמצע ק"ש, ולא הבנתי איזה טעם שהרי לב"ש בערבית "שוכבים", ומה יחששו העולם בזה שעומד.

(ולא מובן הב"י).

והשיב מרן שליט"א: לא פלוג.

והוא פלא? וכנ' הכוונה שלא יבואו לע"בשחרית וזהו לא פלוג.

עי' בב"י "ואם בלילה הוא אף כדברי בית שמאי לא עשה", ועי' דרכ"מ, ולכאו' כי לכו"ע מצותה בישיבה.

ועי' בלבוש "וכל שכן בקריאת שמע של ערבית שאין לו לעמוד, שאפילו בית שמאי אינם מצריכין לע"בערבית רק בשחרית מדכתיב ובקומך שפירושו שיקום, ואין כן בערבית: ובסדר רב עמרם גאון "והני לא סגי להו דלא עבדי כבית הלל אלא אפילו כדברי בית שמאי נמי לא עבדי.

דאי כבית שמאי בצפרא מעומד ברמשא מוטה, ואינון לא שנא צפרא ולא שנא רמשא מעומד, יש לך כסילות גדולה מזו.

שאלה

ה) שאלנו את מרן שליט"א: כשקונה אתרוג ויכול לקנות מהודר קצת ב100 ש"ח, והולך וקונה מהודר יותר ב200 ש"ח.

האם אין טענה עליו שיקנה במאה, ויתן המאה נוספים לצדקה, או לא.

והשיב מרן שליט"א: זה אינו טענה.

ויש לשאול מדוע זה אינו טענה, ועי' מ"ב סי' תרנ"ו סק"ו.

(בצוהר חי"ד עמ נ'ט שאלו למרן שליטא האם עדיף הידור מצוה ולתת כספו באתרוג מהודר או עדיף לתת הכסף לצדקה, וענה: בהידור מצוה עד שליש).

תשובה

איתא במס' בבא קמא דף ט ע"ב, אלא אמר ר' זירא: בהידור מצוה - עד שליש במצוה.

ופרש"י, בהידור מצוה עד שליש במצוה - שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחבירו יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור דתניא (שבת דף קלג:) זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה.

ומבואר מדינא דגמ' שאין כל חשש בזה במה שמהדר במצוה שהיה יכול לתת את הכסף לצדקה, ובפרט אם האדם בלאו הכי נותן חומש, שבזה א"צ להוסיף לצדקה.

ומ"ש הח"ח באהבת חסד [והובא ג"כ בדרך אמונה] שאם לובש מלבוש שרים ואינו צריך את הכסף לצרכיו יכול לתת גם יותר מחומש, מ"מ במצוה לא שייך לומר על האדם שהוא נוהג במותרות.

ויש להוסיף עוד, שיתכן שכונת השואל היתה דבצדקה מקיים מצוה גמורה, ומאידך גיסא בזה מקיים רק תוספת על המצוה, ויש לברר דמצות זה אלי ואנוהו היא מצוה בפ"ע, ועיין במעלות התורה במה שהביא מהגר"א ז"ל שאמנם התרי"ג הם העיקרים, אבל ההוראות והפרטים הם רבים מלסופרן.

ובלאו הכי ניחזי אנן, האם עדיף לעשות כמה מצוות או לעשות מצוה אחת בשלמות ובהידור, דרחמנא ליבא בעי ולא אפושי מתן השכר, וכ"א יראה מה חובתו.

שאלה

ו) שאלנו את מרן שליט"א: מי שנוהג לעשות הבדלה ואח"כ הדה"נ חנוכה, ומטעם תדיר.

צ"ע כשעובר בפתח הבית והנרות מוכנים שם כבר להדלקה נאמר שאין מעבירין על המצוות קודם לתדיר.

והשיב מרן שליט"א: לא נהגנו כן.

והנה בביה"ל כתב דעביד כמר עביד.

והחזו"א נהג להבדיל קודם.

ומרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל נהג כן שהביאו לו הנרות על פתח ביתו, וכשהגיע לביתו פגע בנרות תחילה והדליקן משום אין מעבירין על המצוות.

וצ"ב מ"ט?, ובאמת לכאו' משמע מכל הפוסקים דס"ל שקודם עושים הבדלה שאי"ז משנה אם עובר ליד הנרות.

תשובה

עיין שו"ת דברי מלכיאל ח"א סי' ט' שאם אין המצוה מוכנה רק צריכה עוד הכנה ותיקון, לא אמרינן אין מעבירין עכ"ד.

ומ"מ פעמים שגם כאן הנר מוכן לגמרי כבר ע"י בני הבית, ואולי באמת יש להזהירם שלא לתקן על מנת שלא להכין הנרות.

ואולי י"ל בעוד אופן, דאין מעבירין על המצוות הוא רק באופן שהמצוה עצמה מונחת לפניו, ולא שההכשר מצוה מונח לפניו, ואביא כאן ממכתב אחר שכתבתי לא' ששאל מ"ט אין מעבירין על המצוות בספר שנזדמן לפניו לפני ספר שרוצה ללמוד בו כעת, וכתבתי וז"ל, כמו"כ י"ל דאין מעבירין שייך דוקא בחפצא של המצוה, שמצוה חל ע"י החפצא, כגון תפילין וציצית ומזבח וכל כה"ג, וה"ה ס"ת לקרות בו, משא"כ ספר מודפס שאם היה יודע ע"פ לא היה צריך להספר, ורק מכיון שאינו יודע הרי הוא משתמש בספר, ואי"ז החפצא של המצוה עכ"ל.

ובענינינו כ"ש היכא שאין השמן של הנ"ח באיסורי הנאה, דאולי מלכתחילה א"א לומר שהנר הוא חפצא של נ"ח כיון שיכול להשתמש בו גם להבדלה, [ולהשתמש להבדלה א"צ מדין אין מעבירין, מאחר שלא ייחד נר זה להבדלה ואין רצונו מעולם בכך].

והנה הבית יוסף אורח חיים סימן רצט כתב וז"ל, ודייק רבינו מדכתב ברוצה לעשות חפציו קודם שיבדיל על הכוס ולא כתב קודם שיבדיל בתפלה ועל הכוס אלמא כל שלא הבדיל על הכוס אסור במלאכה ואפילו אם הבדיל בתפלה עד שיאמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול וכן דעת הרמב"ם (פכ"ט ה"ו) שאע"פ שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה עד שיבדיל ויאמר המבדיל בין קודש לחול אך לא נתבאר בדבריו אם צריך לומר שם ומלכות אם לאו והרב המגיד כתב שהגאונים כתבו שאם התפלל והבדיל בתפלה יכול לעשות מלאכה ואין צריך לברכה אחרת ולזה הסכימו מן האחרונים ועיקר עכ"ל וכן כתבו ההגהות שם (אות ד) וכן דעת רבינו ירוחם בחלק (ב') [כ'] (ני"ב קב ע"ד).

ולענין הלכה כיון דהרמב"ם והרא"ש מסכימים שאף על פי שהבדיל בתפלה אסור לעשות מלאכה הכי הוה חזי למינקט אלא דסוגיין דעלמא דלא כוותייהו וכיון שהבדילו בתפלה עושין מלאכה וכדברי הגאונים והאחרונים וכיון דמידי דרבנן הוא שפיר דמי למינקט כוותייהו לקולא.

והיכא שלא הבדיל בתפילה נראה לסמוך על דברי רש"י שאומר המבדיל בין קודש לחול בלא הזכרת השם כיון דמידי דרבנן הוא וגם ספק הזכרת שם שמים לבטלה הוא עכ"ל.

ומ"מ יוצא שאפילו אם הבדיל בתפילה, אך מכיון שלא הבדיל על הכוס, וגם בודאי לא אמר בשם ומלכות א"כ אי"ז לכל הדעות, ועיין שעה"צ שם סקנ"א, וא"כ יש עכ"פ איזה הידור לענין שלא יהא אין מעבירין עיל המצוות, [ועיין ביה"ל סי' כ"ה ס"ו].

שאלה

ז) שאלו למרן שליט"א במתפלל אחרי שבועות במקום שנוהגים שלא לומר תחנון ולדעת החזו"א אומרים, וענה מרן שליט"א שיאמר בלי נפילת אפיים שאין ניכר, בהנ"ל, האם יאמר תחנון גם אחרי שהחזן אמר החצי קדיש, שיש שמועות מהחזו"א שאחרי קדיש אין אומרים.

והשיב מרן שליט"א: יאמר.

ועי' חוט שני ריבית בקובץ ענינים עמ' קלה (בטעה הש"ץ ואמר קדיש שוב אין לומר), וגם מרן שליט"א כתב לי (על יום רגיל) שש"ץ שאמר בטעות קדיש ודילג על תחנון לא אומרים תחנון אח"כ.

ואולי יש חילוק.

תשובה

כנראה שיש כאן סתירה בדברי מרן שליט"א, ואולי כונתו שהציבור אינם אומרים אבל היחיד יכול לומר, ויש כאן ב' הוראות אחת ליחיד וא' לציבור, ואולי י"ל דאם טעה לא קנסינן ליה אבל בדילג שלא כדין לא וצ"ע.

ואציין כאן מ"ש הגרשז"א [במכתבו שנדפס בעיון הפרשה] דבן אשכנז הנמצא בבכנ"ס ספרדי לא יפול על פניו אלא יאמר בלא נפ"א [וכמדומה שכ"כ באשרי האיש בשם הגריש"א], ואגב, גם לי הורה מרן שליט"א שבמקום שאין אומרים תחנון שלא כדין ישלים אח"כ, ומתוך השאלה שם לא היה ברור אם הכונה בתשובה להשלים רק תחנון או גם נפילת אפים.

שאלה

ח) הישן במיטה שאוסר אוכלים שתחתיו, כמה זמן צריך לישן כדי שיאסור, האם גם דקה אחת או רק חצי שעה.

והשיב מרן שליט"א: אפי' רגע.

צ"ב מה הביאור בזה? הרי אי"צ נט"י וא"כ אין עליו רו"ר, ושמא שורה רו"ר בכל שינה אלא שלענין אם נשארת בידים זה תלוי בחצי שעה ועיין.

תשובה

א"א לדמות רוח רעה מא' לחבירו, ובבית יוסף אורח חיים סימן ד מבואר שלמד ענין זה של שיעור שנת קבע מהזוהר שהביא שם ע"ש, וכתב ע"ד הזוהר הנ"ל, משמע בהדיא שכל שישן שיתין נשמי צריך ליטול שהרי כשישן שיעור זה קאמר דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא משמע דלא שאני לן בין ישן קודם לכן באותה לילה ללא ישן כלל וכיון דשליט ביה סטרא דרוח מסאבא פשיטא שצריך ליטול ידיו כדי להעבירה שאף על פי שנטל ידיו להעביר הרוח רעה ששרתה על ידיו ראשונה מה יועיל לרוח רעה ששרתה על ידיו אחר כך עכ"ל הב"י, והיכא דאתמר איתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר, דאין אנו בקיאין ברוח רעה.

שאלה

ט) שאלנו את מרן שליט"א: מי שרואה שחבירו עושה מעשה מסוים, ולרואה יש ספק האם מעשה זה אסור או לא, האם מצווה במצות תוכחה לגשת ולומר לו שאולי זה אסור.

והשיב מרן שליט"א: אין חייב.

מ"ט? לכאו' אפי' ברבו אם זה ספק לך שזה אולי אסור דאו' או דרבנן זה גמ בעירובין סז עב ויו"ד רמ"ב כ"ב וצ"ע דמשמע שתמיד צריך, אולי כי בני אדם סתם מדמיין שאולי זה אסור.

הר' שוב? ועי' אשרי האיש ח"ג פי"ח א' בספק' יש לחייב מצד סד"א לחומרא.

תשובה

הנה זה פשוט שא"א להוכיח דבר על דבר שהוא עצמו אינו יודע שזה אסור, והדבר פשוט, ואם תמצא מי שמחמיר בזה יתכן שהוא דוקא באופן שדנו והכריעו גדולי הפוסקים שהדבר נחשב כספק ואסור לעשותו, או שהעובר עצמו אומר שידע שזה ספק, אבל בסתמא ודאי שא"א להוכיח, ובפרט שיש בזה מאידך גיסא חשש אונאת דברים שאסור לצערו מספק.

ומלבד זת מרן שליט"א מדבר למעשה, דס"ל כמדו' שכמעט א"א לומר דבר הנשמע היום, וכמ"ש במס' ערכין דף טז ע"ב, תניא, א"ר טרפון: (תמיהני) [תמה] אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך.

אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח עכ"ל.

שאלה

י) שאלנו את מרן שליט"א: האם הציבור שאומרים מודים דרבנן צריכים להמתין עד שיכלה אמן מרוב הציבור [שעונים על ברכת המחזיר שכינתו לציון].

והשיב מרן שליט"א: ראוי להמתין.

וצע"ג.

ואולי יש ליישב שתיקנו לומר מודים עם הש"ץ והש"ץ הרי צריך להמתין לרוב הציבור.

תשובה

לכאורה דבריך נכונים, אכן יש להעיר עוד ע"ז, דהרי ממ"נ אם הש"ץ לא התחיל, א"כ ודאי ימתין להש"ץ, ואם הש"ץ התחיל כבר, אמנם עשה שלא כדין, אבל כל עוד שיוצא יד"ח א"כ מצוה לומר עם הש"ץ, ומה זה קשור להציבור, ואולי המצוה על כל יחיד מן הציבור שלא להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי רוב הציבור.

ובכלל זה ג"כ שלא יאמר מודים דרבנן ששייך לברכה שאח"ז.

שאלה

יא) ראיתי בכתבי תלמיד כתב בשם מרן הגראי"ל שטינמן שליט"א שלא ממליץ לעבור למטפחת כי הנשים מתביישות בזה ועלולות אח"כ להתחרט.

מה הביאור? אולי כי התורה חסה על כבוד הבריות [אם לא במקום חשש איסור, ונקטי' שאין בזה איסור] או כי אם אינו בדרגא הזו אל לו לקפוץ ועי' באבן שלמה לרבינו הגר"א זיע"א (בפ"ד י') שלפעמים האדם מתחיל לילך בדרך הישר ואח"כ פורש מפני שקשה לו מאד והוא מתרעם שלא היה לו סע"ד.

אבל באמת הוא בעצמו קלקל במה שרצה לקפוץ בפעם אחת למדרגה עליונה עכ"ל.

וזהו "איוֶלת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו".

תשובה

הגראי"ל שליט"א לא סובר מכל התעמולה שעושים כנגד הפאות, שהרבה מגדולי ישראל הלכו נשותיהם בפא"נ, וכפי ששמעתי ג"כ מנכדו המופלג רבי יהושע כהן שליט"א בדעתו, ואין ברצוני להאריך כעת בכ"ז וכתבתי הדברים במאמר נפרד.

שאלה

יב) שאלנו את מרן שליט"א: בברכת החודש של ניסן ידוע שאומרים "ולגשמים בעיתם" (והולך על החצי חודש הראוי לגשמים) האם רבינו שליט"א מורה לאחרונה שאין לאומרו

והשיב מרן שליט"א: כמדומה שאין לאומרו.

[עי' אשרי האיש בשם מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל שאומרים, וכ"כ באיש על העדה.

וקצ"ע טעם רבינו הרי אומרים "בעיתם" וא"כ מה הבעיה לומר זאת.

ובאמת באש"י כתב מרן שליט"א שאומרים, וכנראה מרן חזר בו, וצ"ב מ"ט.

(ואולי הטעם כדי שלא להרבות בבקשות בשבת עי' אגרות וכתבים דרך אמונה עמ' י'ז).

שאלה

יג) שאלנו את מרן שליט"א: בסעודת סיום, יש שמתחילים ליטול ידים, ואח"כ באמצע הסעודה עושים את הסיום, האם תחילת הסעודה נחשב סעודת מצוה

והשיב מרן שליט"א: אולי.

וצ"ב מ"ט רק אולי.

תשובה

יתכן שעיקר ספיקו של מרן שליט"א אינו בסתם סעודה שבעוה רק בשביל הסים, אלא בכגון שרוצה שהארוחה שלו תחשב סעודת מצוה, ולכן עושה סיום בסעודה, וכמו שנהג ג"כ הגר"א ז"ל [עיין בספר הגאון], וממילא כדי לאשוויי לסתם סעודה שם של סעודת מצוה יתכן שצריך מלכתחילה לעשות הסיום, וכמדומה שגם מנהג הגר"א הנ"ל היה כך ואינו תח"י לעיין בזה.

שאלה

יד) שאלנו את מרן שליט"א: כהן שרגיל להאריך בשמו"ע ומפסיד מלברך "ברכת כהנים", האם מורים לו שיקצר בשמו"ע כדי שיברך ברכת כהנים.

והשיב מרן שליט"א: ימהר.

וכ"כ בדעת נוטה עמ' רצ"ג ש"נכון שיקצר".

ועי' בביה"ל סי' רס"ח ד"ה מעומד.

ויל"ע מדוע בקדושה הרב כתב בדעת נוטה על העומד במודים [למשל] יתפלל כדרכו.

ובהערה שם ביאר שגם מי שמאריך יותר מכפי הדין מ"מ "רשאי" להאריך כרצונו.

וצ"ע מהביה"ל והרי כאן המעלה של קדושה הוא מ"ע מה"ת (גם אם אין חיוב להכנס לזה אבל הענין לעשות זה הוא ג"כ גדול אף שבגמ' כתוב הענין להאריך.

ומרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל הורה [מחדב"נ הג"ר יוסף ישראלזון זצ"ל] שאין להזדרז ולמהר בשביל להספיק קדושה אם מאריך רק לפי הצורך ע"פ דין.

וצ"ב מדוע לברכת כהנים כתב מרן שליט"א שם אחרת [ואולי שם זה אחרי הרבה זמן של תפילה ולא כקדושה שאז צריך לקצר ממש].

וענה לי בר"כ דאו'.

וצ"ב ממ"ב קכ"ה ד' ואולי קדושה הוא מצוה קיומית.

תשובה

ברכ"כ הוא דאורייתא ממש, וקדושה אכן יש אסמכתא אך אינו חיוב דאורייתא, וגם בכהן יש פגם ואיסור כאשר הוא נמצא בבהכנ"ס ואינו נושא כפיו, ועל כן צריך להוציא עצמו מידי הא'ו'נ'ס.

שאלה

טו) שאלנו את מרן שליט"א: מי שצריך להתפלל מעריב, ומתחיל מהתחלה, עד שמו"ע בביתו, ואח"כ הולך לביהכ"נ לשמו"ע, ושומע ברכו בסוף התפילה, האם הוא לכתחילה.

והשיב מרן שליט"א: אין ראוי להפסיק, או "להפסיד" (-לא ברור הכת"י), וצ"ב מה להפסיק? אולי כי עי"ז הוא מפסיק הרבה זמן בין גאולה לתפילה וראוי שיתפלל כבר בביהכ"נ עיקר התקנה היתה כדי שיאמרו מיד אחר ברכו ברכות ק"ש ורק בדי' מי שאיחר שומע הברכו בסוף, עי' מ"ב סו"ס נ"ד.

תשובה

צ"ל 'להפסיד' שיזדרז לבוא ולשמוע כראוי, וכמו שהבאת במ"ב, וכמדומה שהמ"ב ג"כ ס"ל דהברכו של קריאה"ת אינו לכתחילה לצאת בו, והגרשז"א הוסיף ג"כ שכאשר שומע ברכו שלא במקומה כגון באמצע פסוד"ז יכוון שאינו שומע כסדרה כתיקונה כעת, שלא יצטרך להתחיל כעת בברכות ק"ש.

קרא פחות

שאלה

{בס"ד
לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט"א
שלו' רב וכו'
א.

האם לברך את הברכה ביום שב"ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר)}.

{ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר}?

{ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות}?

{לתשובת הרב אודה מקרב ליבי
הקטן אהרן}

תשובה

בע"ה מוצ"ש פרשת תזריע ב' ניסן התשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

א.

האם לברך את הברכה ביום שב"ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות.

או עדיף כבר ביום ראשון.

האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר).

א.

הנה בגמ' ובפוסקים לא נזכר ענין או איסור שלא לברך ברכת האילנות בשבת, אכן הגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי סימן א' אות ח' הביא שמנהג קושטא לברך ברכת האילנות אפילו בשבת ויום טוב, אך באיזמיר לא נהגו לברך בשבת.

וכתב שבאיזמיר כנראה נהגו כן משום שהיה מנהגם לצאת מחוץ לעיר לברכת האילנות והוי מחוץ לתחום.

אך אעפ"כ כתב לפקפק על מנהג קושטא משום חשש שמא יטלטל את האילנות ושמא יתלוש.

והביא דבריו בכה"ח בסימן רכ"ו אות ד'.

אולם הגאון רבי חיים פלאג'י גופיה בשו"ת לב חיים ח"ב סימן מ"ד כתב להתיר לברך ברכת האילנות בשבת, וכמו שמותר להריח הדס מחובר בשבת, ולא חיישינן שמא יתלוש, כמבואר בשו"ע סימן של"ו סעיף י', ע"ש.

וצ"ל דגם אי חיישי' שמא יעלה ויתלוש מ"מ א"א לגזור ע"ז, דאין לך אלא מה שגזרו חכמים (עיין שו"ת עשה לך רב תשובות בקיצור סי' ט"ז), וכ"ש דשרי להדיא כמו שהביאו בלב חיים שם ובעוד אחרונים את דברי הגמ' במסכת סוכה (לז ע"ב), אמר רבה, הדס במחובר מותר להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו.

מאי טעמא, הדס דלהריח קאי אי שרית ליה לא אתי למגזייה, אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה.

ופירש רש"י, הדס אף כשנתיר לו להריח בו במחובר לא יבוא לתלוש, שהרי גם במחובר מריח בו יפה.

אבל אתרוג שעומד לאכילה, כשיבוא להריח בו בשבת יש לחוש שמא ישכח ויתלוש כדי לאוכלו, ואפילו אם יאכל ממנו במחובר הרי אין לך תולש גדול מזה ע"כ.

וכן פסקו הרמב"ם (בפרק כא מהל' שבת הלכה ז).

והטור והשלחן ערוך אורח חיים (סימן של"ו סעיף י).

אכן ראיתי מי שנקט דהר"ח פלאג'י חזר בו [קובץ מבית לוי פסקי הלכות ל חודש ניסן - ברכת האילנות הערה ב'].

ותמוה דהרי מהיכי תיתי לאסור דבר כזה שלא נזכר לאיסור בגמ' בפרט שנזכר בגמ' להתיר, אלא העיקר כנ"ל דמעולם לא היתה כונתו לגזור אלא רק שאין ראוי להנהיג בציבור לצאת לברך ברכת האילנות כשיש חשש שע"ה יבואו לתלוש ויצא שכרן בהפסדן, אך לא היתה גזירה בזה, ובלב חיים מיירי מצד הדין.

והנה בכה"ח שם הוסיף שלדברי המקובלים שכתבו שעל ידי ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח, יש עוד איסור נוסף דבורר, ועל כן אסור לברך ברכה זו בשבת ויו"ט.

וכן עמא דבר.

עכ"ד.

ובקובץ מבית לוי בהערה שם כתב שדברים אלו הם דברי פלא, אך למעשה מ"מ נוהגים שלא לצאת בשבת, וכן נקט שם בפנים שכשר"ח בשבת יוצאים ביום ראשון.

וכן בשו"ת בצל החכמה חלק ו סימן לז כתב שדברים אלו נפלאים בעיני לא זכיתי להבינם, והוסיף שם אח"ז, וכן נלענ"ד נכון שאין מקום להך חששא ע"ש מה שדן בכ"ז באריכות כדרכו.

וכן בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"ו ס"ה) תמה וכתב, יש לדון בדברים אלו.

שהרי כידוע על פי הקבלה אנו מבררים ניצוצות בכל יום על ידי מעשינו תפילותנו ואכילתנו, (ראה שער טעמי המצוות לרבנו האריז"ל פרשת עקב ועוד), וגם בשבת כן, ומדוע לא חיישינן לאיסור בורר.

אלא שכבר כתב הבא"ח בספר לשון חכמים ח"א סימן ב' שבשבת ויו"ט אנו מבררים בעולם האצילות, ובירור זה נקרא אוכל מתוך אוכל דשרי, ע"ש.

וכן כתב בספרו סוד ישרים ח"א סימן ד' בשם הרש"ש, ע"ש.

וא"כ יש להסתפק אם הבירור שנעשה על ידי ברכת האילנות כפי שכתבו המקובלים, (ראה בספר מורה באצבע להחיד"א אות קצ"ט ובפתח הדביר סימן רכ"ו אות ב'), אם הוא ברירת אוכל מאוכל או אוכל מפסולת.

וצריך ראיה בזה.

ועל כל פנים, המנהג הוא שאין מברכין ברכת האילנות בשבת, וכמ"ש גם בכה"ח שם.

וכן יש לנהוג.

[וראה בהגדה של פסח אורח חיים לרבנו הבא"ח שכתב שם בהלכות ברכת האילנות אות ז' וז"ל, אין מברכין ברכה זו בשבת ויו"ט.

והטעם כתבו האחרונים כדי שלא ישכח ויתלוש.

ועל דרך האמת כי בחול יש בירור אוכל מתוך פסולת, אבל בשבת אוכל מתוך אוכל, וע"י הברכה נעשה בירור אוכל מתוך פסולת, ולכן אין מקומה בשבת ויו"ט, עכ"ל.

ועיין עוד שם בדרוש לברכת האילנות מה שביאר בזה].

ע"כ משו"ת הנ"ל, ומ"מ כתב בפנים שאין לברך ברכת האילנות בשבת.

ובשו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן קצא כתב בתוך דבריו, ומהאי טעמא גופא שנהגו לא לצאת לתשליך בר"ה בשבת, נהגו לא לצאת בשבת לברכת האילנות, דחוששין שמא יוציא סידור להתפלל או לברך אבל אם ראה אפילו שתי אילנות ודאי יש לברך ואפילו בשבת, ועיקר המנהג לא לברך היינו לא לצאת בשבת לפרדס סביב העיר כדי לברך, וכמ"ש.

ומה שפסק חכ"א לא לברך בשבת, (בכף החיים מביא בשם מועד לכל חי שאסור בשבת שמא יטלטל האילנות או יקח בידו פרחים ולדבריו כן נהגו) אבל כמדומני שגורמים מכשול שמעביר על מצוה הבאה לידו ואסור, וכ"ש לפוסקים שעיקר הברכה היא רק פעם ראשונה שרואה, ואם נמנע מלברך בשבת מבטל הברכה לדבריהם.

[עיין בירור הלכה או"ח סימן רי"ט], ואף שלהלכה נראה ההכרעה שמברך גם אחר כך, עיין במשנ"ב סימן רי"ט סק"ה היינו בלא בירך, אבל לכו"ע עיקר המצוה לברך פעם ראשונה כשרואה.

ויש בברכה זאת תיקון גדול, ראשית האמונה שהקב"ה ברא הכל, וכן ע"פ סוד יש בזה תיקון לנשמות המגולגלים, ובספר "מורה באצבע" (קצ"ט) שמאד יתעצם אדם בברכה זו שהיא לתיקון הנשמות שהם מגולגלות בעצי בשמים ועשבים בזה"ז ויבקש עליהם רחמים, ובירושלים עיה"ק ראיתי מובילים תשב"ר למקום שיש גינה עם אילנות ומברכים שמה כולם יחד, ונראה המנהג נאה ויאה לקדש ש"ש ולחנך הנערים שכל הבריאה כולה יצירת הקדוש ברוך הוא עכ"ל.

וכתב הגאון רבי שריה דבלצקי (הלכות ברכת האילנות סי"ג) מותר לברך ברכת האילנות גם בשבת ויו"ט וכו', ודלא ככמה אחרונים שחתרו משום מה למצוא טעם לאיסור ולא העלו בידם, עיין בכה"ח סק"ד דאין בטעמים שהביא די לאסור, ואדרבה עי"ז עוד מקיימים מ"ש בשו"ע סי' ר"צ ס"א שטוב להרבות בשבת בברכות להשלים מאה ברכות, וגם כי בימי החול כל אחד ע"פ רוב אחר התפילה פונה וממהר למלאכתו ולעסקיו, משא"כ בשבת ויו"ט שיש פנאי ואפשר לברך בקיבוץ ברוב עם וכו' ויזהרו שלא לנגוע בשבת ויו"ט בפריחה עכ"ל.

היוצא מכ"ז, דהעיקר מה שנראה בזה הוא שנחלקו בזה הפוסקים בני אשכנז וספרד אם בכלל יש ענין לחוש לזה, ולא נמצא לכאורה מי שאוסר בזה בודאי [דגם הרח"פ כתב להתיר כנ"ל], וכמבואר בגמ', ולכן הרוצה להקדים כדי לברך קודם שפיר עביד, והרוצה לאחר כדי להרויח חומרא זו ג"כ שפיר עביד, ואף שמצד הדין אין חשש כזה, מ"מ כיון שיש פוסקים שדנו בזה וחששו לזה א"כ ודאי שיש בזה הידור לפ"ז, והרי כתבו התה"ד ועוד פוסקים שבאופן שיש הידור שאפשר לעשות אח"כ אין זריזין מקדימין למצות, וגם אין בזה מצד איסור אין מעבירין על המצוות.

ומ"מ אם אינו יודע בע"פ את נוסח הברכה, וצריך להוציא בידיו ספר או ברכון, או שאין אילנות מחוץ לעיר תוך תחום אלפים אמה, פשוט שלא יצא בשבת אלא יברך בתוך העיר אם אינו מקפיד מלברך בשבת, ואינו מקפיד על מחוץ לעיר, או ביום חול אח"כ.

וכן בציבור יתכן שאין להנהיג שיצאו לברך ברכת האילנות בשבת היכא דשכיחי נשי וע"ה.

ב.

מה העניין לברך מחוץ לעיר?

ב.

אם יש צורך לברך ברכת האילנות דוקא מחוץ לעיר, הנה מנהג מרן הגר"ח קניבסקי שהוא מברך באילנות שתחת ביתו, כידוע, וכפי שראיתי אני.

וכן במעשה רוקח בפרק י' מהלכות ברכות הי"ג כתב, שמה שכתב הרמב"ם שם היוצא לשדות { לבקשת השואל לתוספת ביאור כתבתי אליו שוב: הכונה שלא משנה היכן הם נמצאים אלא מכיון שהדרך שהם בשדה לכן הזכיר רמב"ם 'היוצא', זוהי סברת האומרים שאין ענין מחוץ לעיר, אמנם יש שלא סברו כן, ולמעשה אין צורך להחמיר בזה אא"כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף אז יוכל להמתין.

}, דיבר בהווה, שדרך אילנות שהם בשדות.

והביאו בפתח הדביר שם אות א', והאריך להוכיח כן שאין צריך לצאת דוקא מחוץ לעיר, ע"ש.

וראה גם בשו"ת רב פעלים ח"ג סימן ט'.

והגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי סימן א' אות ז' כתב, שיש לצאת מחוץ לעיר כדי לברך ברכה זו, אלא א"כ הוא זקן או חלוש.

וראה גם בכה"ח שם אות ג'.

ועל כן, אף שהעיקר שאפשר לברך בתוך העיר, מכל מקום טוב למי שיכול, שיברך על אילנות שמחוץ לעיר.

וכן כתב החיד"א במורה באצבע אות קצ"ח, שהמדקדקים יוצאים לשדה לברך, ע"ש.

וע"פ מקורות אלו כתב בשו"ת אול"צ ח"ג פ"ו דיני ברכת האילנות תשובה א', אף שטוב לברך ברכת האילנות מיד בראש חודש ניסן, משום זריזין מקדימין למצוות, מכל מקום מי שבדעתו לצאת במשך החודש מחוץ לעיר, ויראה שם אילנות מאכל, ידחה את הברכה, כדי לברך ברכה זו מחוץ לעיר.

(וראה בשדי חמד כללים מערכת זיין כלל א').

אכן מכיון שלא ראינו כ"כ שחששו לזה למעשה א"צ לחשוש לכך, אא"כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, אז שרי להמתין כיון ששייך בזה איזה הידור וכנ"ל, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף ואז יוכל להמתין.

ג.

האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות?

ג.

לא שמעתי שיש עדיפות שלא לברך בלילה, והעיקר שירגיש בלבלוב האילנות, ומ"מ בודאי ראוי שיתבונן בלבלוב על מנת שיתן מלבו שבח והודאה, וזוהי עיקר תכלית הברכה, אך אי"ז לעיכובא לצאת ידי חובת הברכה.

שוב הראוני בקונטרס ברכת האילנות מה שכתב בשו"ת יין הטוב או"ח סי' מ"ד [הוב"ד בציץ אליעזר חי"ב סי' כ' סק"ה] דמותר לכתחילה לברך ברכה זו בלילה, ואין אומר שבלילה אינו רואה היטב, וכן השיב הגר"מ שטרנבוך שליט"א.

אך בשו"ת חמדת צבי ח"א סי' י"ח סק"ט כתב דצ"ע בזה, דהרי ברכה זו תקנו על הרואה, ואין דומה ראיה של יום לראיה של לילה עי"ש בכל מה שהביא מדיני ראיית מראות כתמים, ומה שע"י השמש היא הפריחה, ולא הבנתי מה כונתו בזה, דבכתמים הוא ענין לראות גוון מסוים בדוקא, משא"כ הכא, וגם מהו נ"מ לענינינו שהפריחה היא ע"י החמה, וכן ראיתי ג"כ שתמה עליו בקונטרס ברכת האילנות הנ"ל, ואם כונתו שיש ענין שכך יוכל לשבח עי"ז יותר, כמו שהביא ע"פ הגמ' יומא ע"ה ב' ע"ש, א"כ זהו מצד המוסר והמעלה ולא מצד הדין.

{בס"ד מוצש"ק לסדר נח תשע"}

מה שכתב כת"ר להקשות ע"ד התוס' גיטין ז' א' ד"ה עטרות חתנים - פירש בקונטרס עטרה ממש ואין נראה דאמר עלה בפ"ב דסוטה (דף מט:) לא שנו אלא של ורד ושל הדס אבל של קנים ושל חילת מותר ואין דרך לעשות עטרה משל קנים אלא עטרות שעושים כעין כיפה ובראש כל אדם דקאמר לאו דווקא בראש ממש אלא למעלה מראש ובמס' מדות (ספ"ג דף לו.

) דתנן העטרות שבחלונות פירשו נמי הגאונים כעין כיפות מוזהבות שעושין בחלונות ולא הויא כלילא דדהבא כההיא דבמה אשה (שבת דף נט:) דקאמר נפוק כמה כלילי בנהרדעא ודווקא לחתנים אסרו דומיא דעטרות כלות דמפרש בסוטה (דף מט:) דהיא עיר של זהב ובפרק במה אשה (דף נז.

) אמר לא תצא אשה בעיר של זהב מכלל דבחול שרי אלא דוקא חתנים וכלות אסרו משום שמחה יתירה כדאמרי' התם נמי (ב"ב ס:) זה אפר מקלה שבראש חתנים עכ"ל.

וקשה למ"ש בביהגר"א אה"ע נ"ה סק"ט דזהו החופה דידן דא"כ יהא אסור לעשות חופה דידן.

תשובה - הנה באמת כ"כ כבר במהרש"ל שם על התוס' נ"ב פי' שיושב בה החתן ע"כ, אכן אפשר דהמהרש"ל ס"ל שהוא כעין מושב פרטי עבור החתן ולא חופה שלמה דידן.

אכן ראיתי בשו"ת מנחת יצחק שדן בכל מאי דשייך בביהגר"א הזה, ולכן יש להביא כאן לשונו, וז"ל (ח"ה סי' ל' ס"ק י"א, י"ב, י"ג וי"ד), ועוד יש דברים בגו, לאסור כל שינוי ממנהג שלנו בחופה, בהקדם דחופה בסדינים מקורו טהור בדברי הירושלמי, דהנה (במס' סוטה מ"ט ע"ב) איתא, תנא אף על חופת חתנים גזרו, מאי חופת חתנים, זהורית המוזהבית, תניא נמי הכי (תוספתא פט"ו), אלו הן חופת חתנים זהורית המוזהבית, אבל עושה פפירות ותולה בה כל מה שירצה עכ"ל, ובירושלמי (שם פ"ט הט"ו) איתא, נפלה עטרת ראשינו (איכה ה'), אלו הן עטרות חתנים זו זהורית המוזהבית וכו', אלו הן חופת חתנים סדינים מצוירים וסהרוני זהב תלוים בהם, תני אבל עושה הוא אפיפיירות ותולה בהם כל מין שירצה עכ"ל, (ודברי הירושלמי אלו מובאים בדברי העיטור שם, במש"כ, ובירושלמי בסוכה אלו הן חופת חתנים סדינים המצוירים וכו' עיין שם, אך יש ט"ס וצ"ל ובירושלמי בסוטה וכו', כמ"ש בביאור הגר"א (שם א"ע סי' נ"ה ס"ק ט') עיין שם), וסיים בביאור הגר"א שם, בזה"ל, אבל מ"מ עשיית החופה הוא בסדינים וכו', כמין כיפה הנ"ל בירושלמי, וזה ג"כ חופה שלנו, לפי שאצלנו אף הוא לאחר נשואין דרים בבית אביה, לפיכך מוציאה האב מרשותה לחצר בית הכנסת, ושם קובעין החופה בסדינים וכו' עכ"ל, הרי דחופה שלנו בסדינים, יסודו בקודש בדברי הירושלמי הנ"ל.

וכיון שבאנו לזה, שוב שייך בזה כל הדינים דגזרו בזמן הזה בחופת חתנים המבואר בש"ס בבלי וירושלמי שם, וביותר, לפי מה שמשוה בביאור הגר"א שם (בתחילת דבריו) את דברי הש"ס בבלי וירושלמי הנ"ל, דבבבלי איתא, מאי חופת חתנים, זהורית המוזהבית, ובירושלמי איתא כן בעטרות חתנים, זו זהורית המוזהבית כנ"ל, וכתב ע"ז הגר"א, דמ"מ חד ענינא הוא, וציין לדברי רש"י (סוטה מ"ט ע"ב ד"ה זהורית), ותוס' גיטין (ז' ע"א ד"ה עטרות), ורצונו לומר, דרש"י כתב שם שמעמידין אותה כעין כיפה, והתוס' כתבו דעטרות עושין כעין כיפה, ובראש כל אדם לאו דוקא עיין שם, וא"כ הכל חד ענינא, וכתב הגר"א והוא חופה שלנו עיין שם, אם כן, אף מה שאיתא שם שגזרו בעטרות חתנים שייך בחופה שלנו.

והנה מה דנוגע למה דגזרו בעטרות חתנים, מבואר הכל בדברי הטור (או"ח סי' תק"ס) בשם הרמב"ן והרמב"ם, ובש"ע (שם סעי' ד') ונו"כ שם, אמנם י"ל כיון דחופה שלנו נעשה להחתן והכלה יחד, יש לזה דין עטרות כלות, שהקילו יותר בעטרות כלות כמבואר שם, ומ"מ כמה דברים החמירו גם בעטרות כלות, וכבר דחקו בפמ"ג וא"ר שם, במה שמקילים כהיום באיזה דברים בכלות, ועי' מ"ב שם, ומ"מ בודאי אין להקל יותר ממה שראינו וקבלנו מאבותינו ורבותינו ונהגו כן בדורות שלפנינו, אבל בשינוי חוץ מזה, נכנסנו לפרצה דחוקה, שיש לחוש להעברת הגבול שגזרו ואסרו בזמן הזה.

ובהצטרף כל הנ"ל, יש בזה עוד איסור רבה בביטול המנהג, ממ"נ, או משום ההלכה דיריעה הוי לעיכובא מטעמים הנ"ל, או אף אם יש עוד מקום לטעון בזה, אז קולתו חומרו, דכיון דכבר קיבלו אבותינו עליהם דיריעה דוקא, לצאת שיטות הנ"ל, הרי הוי גדר לדבר תורה, מצוה או איסור, ויש בזה משום נדר, ואין לו התרה, וכמבואר בפר"ח שם באריכות, וכמ"ש כה"ג בתש' חת"ס (חי"ד סי' ק"ז), עפי"ד המג"א (או"ח סי' תקנ"א סק"ז), ושם (בח"ס או"ח סי' קכ"ב) הוסיף, דאין להתיר מנהג ראשונים, אף שלא נתפשט, דאדרבה, עלינו להוסיף גדרים וסייגים, כי הדור פרוץ במילואו בעוה"ר, ומכש"כ בזה, שנעשה בגזירת עירין פתגמין ומאמר קדישין ת"ח, ומנהג שנתפשט בעיר ומדינה, ומכ"ש לבניהם, דאין להם היתר בשום אופן עיין שם, (ולפי מש"כ הח"ס שם להוכיח מדברי הש"ס ורש"י (מכות דף כ"ב ע"ב), דאין התרה לבנים, בנדר שבא להם ע"י האבות, ואין סתירה לזה מירושלמי (פסחים) שם, דמיירי במנהג בטעות, ועפי"ד המהרי"ק (שורש קמ"ד) שהביא הפר"ח שם ע"ש, מיושב הערת המנ"ח בקובץ מנחה (מצוה שס"ח) על המל"מ (פ"ב מהל' נזירות הי"ג) ע"ש), ובנידון דידן, כלהו איתניהו בה, דנתיסד ע"פ גזירת עירין פתגמין, גדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים כנ"ל, ומשום גדר לדבר תורה, וגם נתפשט, לא רק בעיר או מדינה, אלא בכל העולם, וא"כ מאן ספין ומאן חשוב ומאן רקיע למעקר תקנתא דא ח"ו עכ"ל המנח"י.

ואיני יודע אם כל דבריו מוכרחין ולא זכיתי לראותן כעת בעיון הראוי, אכן ז"ל הירושלמי שם, אילו הן חופות חתנים סדינים מצויירין וסהרוני זהב תלויין בהם תני אבל עושה הוא אפיפיירות ותולה בהן כל מין שירצה ע"כ, ופי הר"מ בפ"ו דכלאים מ"ג, אפיפירות, הם השבכות שעושים מן הקנים ומן הזמורות כדי שיתפשט עליהם העריס, וכעי"ז כתב בפי"ז דכלים.

וברא"ש כלאים שם בנין של עצים מסודרים כמין סכך שתי וערב.

ואפשר שלא כל מיני החופות נכללו בזה והגר"א כונתו רק שבצורה זו ישנה חופה (ועיין במאמרו של הגרב"ש המבורגר ב'בית חופה'), ושמא האיסור לדעת הגר"א הוא אם עושה לזה בצורה מסוימת כעין כיפה, ולזה נקראת עטרה, ובדוחק עוד שייך לומר דלהגר"א אנן עבדי' כדעת רש"י [ולפ"ז התוס' ביומא י"ג ב' פליגי על התוס' בגיטין], אכן העיקר נראה כמ"ש.

{כ"ז לא כתבתי בעיון הראוי כלל ואין לסמוך על הדברים.

}