היתר

הנה בהרבה מקומות במקראות ובחז"ל נזכר ששייך שנגזר על האדם שיהיה לו רע רח"ל ושיכול מצבו להשתפר וכדאמרי' בסוף סוטה משחרב בהמ"ק אין לך יום שקללתו מרובה משל חבירו ובפ"ק דתענית ט ע"א איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו דכתיב ויצא לבם ויחרדו וגו' מה זאת עשה אלהים לנו, ובתנא דבי אליהו אמרי' המבעט בייסורין כופלין אותן עליו משל לפרה שהיתה מבעטת וכו'.

ומאידך גיסא אמרי' דמצוה לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, אבל להמבואר הטוב הבא מאת ה' הוא לפי המצב של האדם שפשע בעצמו אז פועל בו הקב"ה כרופא לרפאותו ממצבו, ובחז"ל הביאו משל על זה על רופא שהביא לחולה סממנים קשים, הלכך בודאי ששייך להתפלל שיהיה עוד יותר טוב, ואף שמתפלל ב' פעמים עוד יותר ועוד יותר אינו מופקע מכיון שכך היא גאולתן של ישראל שמאירה קמעא קמעא כדאמרי' בירושלמי פ"ק דברכות.

ומצינו ששייך הבטחה או בקשה על טוב לעתיד​ אע"פ שיש משמעות שעכשיו אינו עדיין כמ"ש והיה הטוב ההוא וגו' והטבנו לך וכמ"ש הטיבה ה' לטובים וכמ"ש ונהרו על טוב ה'​ וכ"ש פסוקי הבטחה או בקשה רבים שלא נאמרו בלשון טוב שהם רבים מספור.

ומ"מ א"צ למהר לעשות מזה שיר וניגון, וכידוע שיותר מצוי שהמספרים בלשון יהודית (יידיש) לא יתחברו לזמר ניגון זה, שכן המקבילה של עוד יותר טוב ביהודית הוא סאיז קען זאהן בעסער שפירושו בלשון נקיה שהמצב אינו כשורה ולשון זו משמשת בשעה שיש צורך לגעור בתלמיד שעליו לתקן דרכו ולשוב למוטב וכיו"ב, וממילא א"צ לעשות מזה שיר וניגון.

ומה שאומרים בשם הח"ח שיש כפירה באמירת שיהיה יותר טוב, מסתבר שהדברים לא נאמרו באופן זה מהח"ח דאין כאן ממש כפירה אלא שאין האמירה כדאית להתמקד בלשון זו, מאחר שהוא היפך ציווי חז"ל לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, ואע"ג שנזכר שיש מושג של עונש וייסורין (ועי' ברכות ה ע"א), כמ"ש ופקדתי בשבט פשעם וגו', וכמ"ש כעל גמולות כעל ישלם חמה לצריו וגו', וכמ"ש ראה הפקדתיך וגו' לנתוש ולנתוץ וגו' (ירמיה א), מ"מ האדם צריך להתמקד בבטחון ובהודאה ובידיעה שכל דבר  הבא מאת ה' הוא הטוב ביותר עבור נקודת המצב שהאדם הביא עצמו לשם ולא להתמקד בגורלו המר של האדם שלשם הביא עצמו, וגם שצריך לידע בידיעה היינו כדי לשוב בתשובה אבל לא לדבר הדבר ולפרסם הדבר, והיה צריך שיהיה ברור שאינו בא בטרוניא כלפי שמיא, ואדרבה אמרי' דלא יפרש אדם חטאיו, ומ"מ כפירה כמשמעה אין בזה.

ואולם בספ"ד דמגילה לא ע"ב אמרי' תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה, וחזי' שיש גם הנהגה להכיר ברע שיש שהוא יכול להיות יותר טוב, ובאמת יש פסוקים רבים כאלו כמו טבעתי ביון מצולה ואין מעמד ופסוקים רבים בספר קינות כמו הייתי חרפה וגו' וגם בתהלים כמה מזמורי קינות, ואדרבה מי שאינו מכיר בצרותיו הוא מגונה כמבואר במשנ"ב ריש הל' תענית בשם הרמב"ם, וכנראה שדברי החפץ חיים לא הובאו כצורתם המקורית או שדבריו לא נאמרו.

ואין זה סותר דכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד כמו שנתבאר שלפעמים צריך האדם רפואה לפי דרגת שפלותו שבא אליה ואז הרפואה לפעמים היא טובה וקשה בבחינת דרך ארוכה וקצרה, ולענין אם דבר טוב לעשות מזה זמר או לא כבר כתבתי מה שכתבתי שיתכן שדבר זה לא נאמר לשיר, דהרי סו"ס עיקר מה שצריך לחשוב ולהרגיש הוא דכל מאי דעביד רחמנא לטב, ואיני אומר קבלו דעתי, ומ"מ אפשר ללמד זכות על השיר כמו שהעירו שהוא ברכה כמו שאר ברכות שמברכים שיהיה טוב ושנה טובה ושתשרה ברכה וכו' וכמו שאומרים דתוריך לן חיים בטיבו וכו', ומסתמא שאם אינו מזכיר הרע בהדיא אלא רק אומר שיהיה יותר טוב, אפשר לומר שגם אם לא היה ענין לשיר תכלה שנה וקללותיה מ"מ בזה יהיה פחות ענין שלא לשיר.

בגמ' מגילה כה ע"ב כל ליצנותא אסירא בר מליצנותא דע"ז דשריא, ויש שלמדו בזה דמשאר עבירות אסור להתלוצץ (עי' חשוקי חמד ע"ז ב ע"א ועוד), ובאמת בתמורה ובע"ז מו ע"א אי' ואבדתם אתם שמם וכו' ומבואר דיש ענין מיוחד בע"ז לבזותה בדברים.

וכן בהגמ"י פ"י מהל' ע"ז סק"ב הביאו הך דינא דמגילה לענין מש"כ הרמב"ם שם על הגוי שלא ישכיר לו בית דירה שלא יכניס ע"ז וכו', וע"ז הביאו דינא דליצנותא דע"ז שריא, ובפשוטו משמע שהוא דין שנאמר לענין ע"ז והוא דין מדיני הע"ז.

וגם השו"ע ביו"ד ס"ס קמז הביא דין זה עם דיני ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא ישמע על פיך.

ועי' גם בריטב"א במגילה שם דכ' הטעם דמותר להתלוצץ מע"ז משום דקא נמי אליץ בה עכ"ל, ור"ל דמאחר שכך מצינו לענין ע"ז כדמייתי קרא הלכך שרי, ומשמע ג"כ בפשוטו שהוא דין מיוחד בע"ז.

אם כי אין הכרח ברור מכ"ז ממה שהביאו דינים אלו אצל ע"ז או שהזכירו ע"ז שהוא דין רק בזה אבל יותר קל לומר כן.

אולם בגמ' סוף קידושין פא ע"א אי' ר"מ הוה מתלוצץ מעוברי עבירה וכו', ואע"ג דמסיק שם מה שמסיק שם היינו רק מצד שהיצה"ר טען שהוא תקיף ואין בזה ליצנות מאליה, אבל אם מכוון לליצנות העבירה כדי לבטל חשיבות העבירה בדברו עצם האמירה משמע שבזה נשאר שאין בזה איסור.

וכן בבן יהוידע שם כ' דעיקר מה שנלמד מזה למסקנא שאין להתלוצץ בעוברי העבירה עצמם מחמת שניסיון קשה הוא עכ"ד בקיצור, וכעי"ז מצינו אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ולא שעצם הליצנות על החטאים נשללה ודלא כמו שאולי יש משמעות אחרת בפירוש הרי"פ על העין יעקב שם.

וכ"כ בארחות צדיקים סוף שער כא אבל בעובדי ע"ז יכול להתלוצץ ויכול להתלוצץ בעושי עברות כדי למנעם מן העברה וגם אחרים לא יעשו עברות כשמתלוצצים עליהם ומזה יזכו לגן עדן עכ"ל.

ועי' שערים המצויינים בהלכה סי' ל ס"ג שהביא משם ספר דברי תורה ח"ג סי' נב משם סידור האר"י של ר' שבתי דמצוה להתלוצץ מהיצה"ר וממנהיגי הרשעים, וכ"כ הח"ח בחובת השמירה פי"ד דפשוט שהוא הדין שמותר להתלוצץ מאנשים המלעיגים על התורה והמצוות עכ"ל (ועי' בה"ל סי' א).

ויתכן לומר דיש ב' מיני ליצנות דיש דבר שהוא אמירת שחוק ממש כמו המבואר בגמ' במגילה שם כרע בל קרס נבו וגו' והיינו מצואתם כדפרש"י שם, ויש ליצנות דהכונה לבטל הדבר בכל חומר הדברים, כעין המובא הפסוק בע"ז יח ע"ב כרתנו ברית את מות ואת שאול עשינו חוזה וגו' (ישעיהו כח, טו), וזה הותר כנגד כל עבירה (ועי' קריינא דאגרתא ח"א סי' רמח).

ויש לציין דלענין ליצנות ממינות וכפירה אפשר שדינו כע"ז דמצינו שיש דברים שהושוו מינות וכפירה לע"ז ולפ"ז יתכן עוד דגם ליצנות מפריקת עול אפשר ג"כ שדינו כליצנות מע"ז מאחר דלענין הגדרת דין משומדות פריקת עול דינו כע"ז כמו שנתבאר בתשובה אחרת, וממילא אפשר דהחפץ חיים ושאר הנזכרים מיירי באופן זה.

לגוף הסברא לחלק דדין קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר שהוא רק בדברים הרגילים יש לציין שבדברי השואל בשו"ת הר"ן ריש סי' נא נזכרה סברא מעין זו בביאור הגמ' שם שהוא נפק"מ לנידון אחר שנידון שם אלא דהר"ן שם למסקנתו דן לענין הנפק"מ שם באופן אחר ויתכן שלא נכנס לבירור סברא זו.

אסור להשתמש בו דאוושא מילתא עי' ברמ"א בסי' רנב ס"ה וזה אף אם מפעילים אותו לפני שבת וכ"ש אם מפעיל אותו בשבת עצמה יש לדון בו גם מצד כלי שיר.

אם הכלי לא בשל כל צרכו אסור לקרבו אל מקור החום (ארחות שבת פ"א סי"ג ע"פ שו"ע סי' רנד ס"ד, ועי"ש במשנ"ב סקכ"ג, ועי' עוד סי' שיח סקצ"א וסי' רעג סקנ"ט דמבואר ע"פ הדברים שם שקירוב אל האש שייך בזה בישול בדבר השייך בו בישול, ועי' ריטב"א שבועות יז ע"ב דאפשר שהוא דאורייתא, ועי' בה"ל סי' רנז ס"ד ד"ה גורם דהגברת החום הו"ל בישול).

אבל אם בשל כל צרכו אם מקצת הקדירה מונחת על גבי האש מותר לקרבה יותר (הגרשז"א והגרש"ו והגרנ"ק בארחות שבת פ"ב סעי' סט).

אבל אם אין מקצת הקדירה מונחת ע"ג האש יש אוסרים למרות שמדובר בקדירה שבישלה כל צרכה, אף אם יכולה להתחמם במקום שהיא עכשיו שם בשיעור חום שהיד סולדת בו (הגרשז"א והגרנ"ק שם).

ויש מתירים באופן זה ובתנאי שבמקום שהיא מונחת עכשיו יכולה לבוא לידי שיעור יד סולדת בו (הגרש"ו שם), ויש שהתירו אף אם יכולה לבוא כרגע לידי חימום משמעותי יותר ממה שהיא עכשיו (הגריש"א שם וכעי"ז האג"מ).

ויש בכ"ז ענין נוסף שלא להרגיל עצמו לשקר, עי' בשע"ת לרבינו יונה מש"כ בזה, ואפי' אם נאמר דלהוציא ממון עצמו בהיתר מותר לשקר (דגם אינו ברור כלל, עי' בגמ' ר"פ המניח, ועי' בפתחי חושן מה שהביא מרב פעלים) מ"מ כאן דבלאו הכי ההיתר אינו בריא בודאי ששייך לצרף דברי רבינו יונה הנ"ל.

ולגוף הענין אם דינא דמלכותא הוא מלך ממש הנה יעוי' ברמ"א חו"מ סי' ג ס"ד דלענין מינוי דיין (אם הדיין הוא גמיר וסביר) מהני רשות המלך או השר הממונה בעירו דזה הוא בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה, ומבואר כאן דגם שררה מהני לזה וא"צ דוקא מלך, וציין שם בבהגר"א סקכ"ח מקור לזה מדברי הגמ' בב"ק קיג ע"ב, אולם יש לדחות לענייננו דשם השר הוא חלק מן המלכות, וכמ"ש בש"ך שם סקט"ו דגם ריש גלותא מהני לזה כיון שרשותו באה מחמת המלך, אם כי משמע בש"ך שם שהר"ג בא מחמת המלך ואילו שר כחו מחמת עצמו עי"ש, ומשמע מזה דעצם מה שיש לו מינוי ותוקף וכח מועיל, וא"צ דוקא דינא דמלכותא, והנה החיוב שיש לבני נח להעמיד שופטים פשיטא שכהיום שאין מלכות ממש החיוב הוא על הממונים מטעם הממשלה בצורה שהיא נהוגה כיום, וזה משמע שדינא דמלכותא אינו תליא בהגדרת מלך, ומהיכי תיתי לחדש שלענין דינים אחרים בעי' מלך ממש.

לפו"ר איני רואה היתר בדבר מכיון שרוצים למשוך בזה לקוחות חדשים, ובאופן מוצהר אין כוונתם בזה לאנשים שירויחו מתנות על ידי תחבולות בעלמא כשכבר היו קונים בלאו הכי.

וגם אם הם יכולים לשער שיש אנשים שגונבים מהם באופן זה ואף אם אין בידם האפשרות להתחקות אחרי הגנבים ומשאירים את המצב כך, אין זה אומר שהם מוחלים על כך.

והפתרון שיוכל אולי להועיל לזה הוא לפנות אליהם ישירות ולשאול אם הם מסכימים, ולכאורה זוהי הדרך היחידה לנהוג כן.

ואכן פעם הזדמן עובדא בחברה שיש להם חבילה בסיסית חינמית וחבילה מורחבת בתשלום וכתבו ללקוח שאין להם בעיה עם כך שיפתח חשבון חינמי נוסף, וכמובן שלא בכל אופן זה יהיה כך.

ואמנם לפעמים המתנה הניתנת ללקוח חדש הוא הנחה, ולפעמים ניחא להו שאדם "יתגנב" וייקח את ההנחה שלא לפי הכללים כדי שסוף סוף יקנה מאחר שבס"ה הם מרויחים הכסף כולל ההנחה, אבל כל עוד שאין ידוע מהם שהוא כך הרי ספק גזל אסור כדמוכח בסוגיות (עי' חו"מ סי' שה?, ואפי' תקפו ספק מוציא הוא מחלו' מחבר ורמ"א אם מוציאין מידו), וכ"ש כאן שלפי הכללים הרשמיים הרי הם אוסרים לעשות כן, ורק רוצים לטעון שבאמת היו מעדיפים שכן יעשו כן, והרי מהיכי תיתי שהרי במוצהר אינם נותנים הנחה זו ללקוחות חדשים.

ויש להוסיף דבמקום שרשום בכללי התנאים שלהם שההטבה היא רק ללקוח חדש שלא היה לקוח עד כה, בזה פשיטא שא"א לומר בדעתם אחרת.

ופעם הזדמן לדידי עובדא שהיתה חברה שרצו לסרב לתת הטבה כזו מחמת שהחשבון קיבל הטבת לקוח חדש לפני כמה שנים והוצרכו מחמת כן לאישור מיוחד.

ולענין נידונים שונים המתעוררים באופנים שונים כמו גזל עכו"ם, השבה בעכו"ם, גזל על מוצר וירטואלי וכיו"ב, יש לדון בכל מקרה לגופו.

ורק יש להוסיף דכבר הערתי בעבר (פ"א דיברתי על נידון זה בשמחת שבע ברכות, ולעזה עלי כל המדינה שאין צריך לדבר אלא בשבח החתן כידוע, ולישרי להו מארייהו), דגם אחר נידון פוסקי זמנינו לענין גזל מוצר וירטואלי, אבל כיום שהרבה מהדברים עובדים על שימוש בדיסק פיזי בשעת אמת, הוא כבר נידון חדש.

לדוגמא מי שמשתמש במנוי לתוכנה של אדם אחר באופן שאין הדבר מסכים עם תנאי הרכישה, והשימוש ע"ג השרת של בעל התוכנה, הוא בעייתי יותר, מכיון שמשתמש כרגע בדיסק פיזי של בעל התוכנה.

וכיו"ב לגבי חברת תיווך של שירותים ומוצרים שמבצעים את העיסקה דרך הפלטפורמה וגובים עמלת תיווך על השימוש בפלטפורמה שלהם, ויש המתגנבים ומבקשים את פרטי יצירת הקשר כדי לחסוך את העמלה הזו ולהוזיל במחיר, והוא ג"כ נכנס לנידון זה האם שייך לומר כן שהם גונבים שכר כלים או שחוזר הנידון כמו כל מוצר וירטואלי דתלי' במחלוקת הפוסקים באופנים מסויימים.

וכיו"ב לגבי חברה שמוכרת נפחי אחסון מעט לכל חשבון חינמי (והיתר בתשלום) ואדם אחד פותח כמה חשבונות כדי לקבל שטח אחסון רחב, האם מותר, וכאן הוא חמור יותר לכאורה כיון שממש משתמש במוצר שעולה להם כסף ומשלמים עליו, כיון ששטחי האחסון הם מוגבלים ובס"ה הם משלמים כסף על כל שטח אחסון נוסף, יתחשב איך שיתחשב אבל בסופו של דבר יש כאן הוצאות שגורם להם.

ואעפ"כ יתכן לצדד באופן הזה האחרון דאף באופן שמשתמש בכמה חשבונות אך כל עוד שבס"ה אינו משתמש בנפח כולל יותר ממה שיש לו הזכות במסלול שלו בסך כל החשבונות שלו יחד, בזה ליכא איסורא.

אין נכון לעשות כן (ארחות רבינו ח"ג עמ' קצ בשם הקה"י והליכ"ש פ"ג דבר הלכה סקי"ט וראה גם שה"ל ח"א סי' רכט).

ואמנם יש מי שכתב להחמיר רק בטלית גדול (קובץ תשובות להגריש"א ח"א סי' ג), אבל יש לציין דראשית זה רק למ"ש המשנ"ב סי' כא ס"ב דבט"ק שאינו מיוחד לתפילה מותר להשתמש בו תשמיש שאינו מגונה, אבל בכה"ח שם סק"י נקט דגם בזה כיון שעשוי למצוה אין להשתמש בו גם תשמיש שאינו מגונה.

וכן יש לציין דהמשנ"ב גופיה הביא ג' דעות דדעת העו"ת דתשמיש שאינו מגונה אפי' בעוד הטלית עליו שרי ודעת הט"ז שאסור ודעת הפמ"ג לחלק בין ט"ג לט"ק, דבט"ג שמיוחד לתפילה אסור ובט"ק שאינו מיוחד לתפילה מותר, ואמנם יש קצת המשמעות בדברי המשנ"ב שדברי הפמ"ג פשוטים גם בדעת הט"ז, אבל המעיין בפנים הפמ"ג בא"א סק"א משמע שבא לחלוק על הט"ז (וז"ל והט"ז כתב וכו' ולי הדיוט י"ל וכו'), וממילא גם המשנ"ב יתבאר כן ולא בא המשנ"ב לומר דהט"ז מודה לזה רק נקט לשון הפמ"ג באופן חזק שכך הוא פשוט להפמ"ג גופיה שכך הדין.

הנמצא בזה דלהקל כהגרי"ש יש לומר ראשית כל דאין צריך להחמיר כהט"ז ושוב צריך לומר דאין הלכה כהכה"ח וכן שאין הלכה כהקה"י והליכ"ש ושה"ל (וגם האדר"ת דלקמן שהחמיר עכ"פ לפנים משוה"ד) ורק אז נקל כהגרי"ש, ועדיין אפשר שיש ללמד זכות על המקילים בזה כיון דלא ברור איסורא דתשמישי מצוה.

וכן יש להוסיף דבמקום שגורם כתם לבגד יתכן דגם להגרי"ש אין לעשות כן אף בט"ק כיון שסברתו של הגרי"ש היתה שדרך לעשות כן אף בבגד חשוב, ואילו במקום שזה גורם כתם (כגון המנקה את הזיעא שע"ג האפונים בבגד אחר שלא נתקנה במשך זמן ונצטבר זיעא).

ומנהג האדר"ת בצוואתו (נפש דוד אות סז) בעת לימוד הי' להקל בזה בכל גווני, וציין בזה במשנה אחרונה לדברי המשנ"ב סי' קנד סקל"א שאם השמש זורחת על הספר שלומד בו יש מקום להקל במקום הדחק להגן בספר אחר להיות כיון שאינו עושה להנאתו, ור"ל שלצורך הלימוד א"צ להקפיד בכה"ג, ויש להוסיף דעדיין לא שמענו מזה דכדי שלא יבטל מלימודו שרי אלא רק שבמשקפיים יש צורך בעצם הלימוד כדי ללמוד ולהתפלל ממשקפיים אלו, ועכ"פ יישוב הדעת ע"י זה, ועי"ש בצוואתו דמשמע שהיה מתכסה מהר מהבל והיה צורך גדול דבאופן כזה מסתמא מקשה עליו הלימוד.

מותר לשטוף עם מים מכיון שהוא לשימוש תמידי ודמי לשטיפת כוסות שמותר כל השבת, וע"ע בזה בשו"ת רבבות אפרים ח"ג סי' רי ושש"כ פרק טו סל"ד ואז נדברו חי"ג סי' יד סק"א וח"ב סי' לג ובאר משה ח"ו סי' סב ועוד.

ולענין אם מותר לנגב את המים הרחבתי בתשובה אחרת (ד"ה האם מותר להרטיב משקפיים בשבת במים).

וכן מותר ע"י העלאת אדים על הזגוגית וקינוח האדים (אז נדברו חי"ג שם).

ובמשנ"ב סי' שכג סקל"ח בשם המג"א שם סקט"ו תמה על המהרי"ל שהיה אוסר לשטוף הזכוכית בשבת בשיבולת שועל להצהירו, דהרי בגמ' שרינן הדחת כלים בשבת, ותירץ המג"א שם דהצהרה הוא יותר מהדחה.

ועי' בתהלה לדוד שכ' דהוא משום מתקן כלי ור"ל דאע"ג מפורש בגמ' דמותר לשטוף כלים בשבת כשצריך להם וצ"ל כמו שתירץ המג"א שם שהצהרת זכוכית הוא תיקון מיוחד יותר מסתם הפרדת לכלוך הכלי.

ובחי"א כלל מד סכ"א כתב דהאיסור הוא משום טירחא יתרה, כיון דבלאו הכי הם נקיים, והיינו משום דהוא טירחא שלא לצורך (ואפשר שהוא ג"כ עובדין דחול), דלצורך עכשיו א"צ שיהיה הזכוכית נקי כ"כ.

ולגוף הנידון אם טירחא יתרה הותרה כשהיא לצורך עי' בהל' חוה"מ מש"כ בזה לענין חוה"מ, ואמנם אם נימא דטירחא יתרה לחוד נאסרה גם כשהיא לצורך שבת א"כ אם הוא משום טירחא יתרה גם במשקפים ה"ה שיש טירחא יתרה אם מנקהו באופן המצריך טירחא אפשר דאסור, אבל אם משום דלצורך עכשיו א"צ שיהיה נקי כ"כ במשקפיים יתכן שיש אניני הדעת שצריכים שיהיה נקי מאוד כיון שעומד מול עיניהם תמיד.

אולם הקה"י הקפיד שלא ינקו המשקפיים בשבת (ארחות רבינו ח"א עמ' קנב), וכ"כ מו"ר שליט"א בהלכות שבת בשבת ח"ג עמ' רנו, אלא שכ' שהמיקל יש לו על מי לסמוך, ויתכן ששיטת המחמירים בניקוי משקפיים בשבת כהבנת התהלה לדוד הנ"ל שהוא כעין תיקון כלי שאינו שייך לשבת, או שסוברים כהפירוש השני שהוא מחמת שאין אדם מקפיד בזה לזמן מועט והיא טירחא שלא לצורך שבת וס"ל דגם במשקפיים כ"ה שאין אדם מקפיד כיון שכבר מורגל ללובשן לפעמים כשאינן נקיות, ומ"מ לפי ב' הביאורים הללו לכאורה יוצא שהאיסור הוא רק להצהירן דהיינו הברקה חשובה אבל העברה בעלמא של האבק או האדים אינו בכלל האיסור.

וכעי"ז הובא בארחות שבת פי"ג סקי"ב דעת הגרנ"ק עכ"פ לענין תכשיר המיועד לניקוי משקפים דאסור ע"פ המהרי"ל, ואולי סובר דתכשיר המיוחד לכך מוגדר כטירחא יתרה כיון שצריך דקדוק בנקיון כזה ששואף לדרגת נקיון גבוהה יותר וכעין מה שנתבאר בדברי החי"א.

וכעי"ז בשש"כ פי"ב הערה עא בשם הגרשז"א אעיקר דינא דהמהרי"ל שהוא דוקא בשיבולת שועל שהוא תכשיר המיועד לזה, אבל בלא תכשיר שמשפשף ומנקה היטב אינו איסור, וכנראה שכוונתו שכל שמנקה בלא תכשיר ואינו קובע לזה הו"ל כארעי ועוד ארעי ואינו קבע וגם אפשר דגלי אדעתיה שאינו מקפיד על זה א"נ שאינו עושה באופן הנחשב דרך קבע.

והנה דברי המהרי"ל הנ"ל אינם ברורים לכו"ע, דהמשנ"ב כ' דדברי המג"א ע"ז דוחק, וכן בשעה"צ הביא ד' החמד משה שחלק ע"ז, ובתורת שבת סבר דדינא דמהרי"ל שייך בשיבולת שועל דוקא מטעם אחר עי"ש [אם כי עי' בתו"ש סקט"ז דהביא חילוק המג"א בסתמא להדיחו שרי ולהצהירו אסור וצ"ע], (ועי' במחה"ש שם דבטעם המבואר בדבריו בכוונת המג"א יוצא שהוא דין בשיבולת שועל בלבד, אולם שבקיה דדחיק אנפשיה דהרי בתחילת המג"א לא משמע שהאיסור מטעם זה אלא מטעם שיש חילוק בין הדחה להצהרה, א"כ יש לומר דהמג"א רצה להסמיך לזה ב' דברים וכדאמרי' בירושלמי שדין רפוי מסמכין לה מאתרין סגיאין), א"כ מאחר דדינא לא ברירא כ"כ ומדינא דגמ' הוא צ"ב כמבואר בחמד משה שם ממילא יש יותר מקום להקל עכ"פ כשאינו מנקה בחומר ניקוי מיוחד או בטירחא מיוחדת או בקפידא מיוחדת ואולי הסומך להקל גם בניקיון גדול במי שקשה לו להשתמש במשקפיים בלא ניקוי זה וכמו שנתבאר שעי"ז יש מקום לטעון דלהחי"א הוא צורך שבת אין מזניחין אותו (אם כי להתהל"ד לא יעזור בזה).