שבת

נראה דבאופן זה יש להתיר בשעת הדחק.

מקורות:

יעוי’ בביאור הלכה סי’ רסג ס”ב שהביא בשם הרע”א הנידון לגבי אדם שהסיר תבשיל של חבירו שלא ברצון חבירו ועודה בידו, האם חשיב על דעת להחזיר או לא, ונקט שם בשם הרע”א להחמיר בזה באופן שהניחו ע”ג קרקע, ובאופן שרק הסירו הרע”א שם בעין הגליון הסתפק בזה ותלה נידון זה במחלוקת התוס’ והר”ש לגבי גדרי דעת בכלאי הכרם ועוד דברים עי”ש.

(ויעוי’ באבי עזרי מהדו”ק פ”ג מהל’ שבת ה”י שרצה לטעון דלא כהרע”א אלא דכאן נטילת הקדירה היא חמורה יותר, ובשו”ע מכון ירושלים כתבו שדיבור זה של הרעק”א הוא רק במהדורה אחת ואינו בכת”י).

והנה בענייננו, אם נדמה ניד”ד לכלאי הכרם כמו שדימה הרע”א הנה בכלאי הכרם הדין מבואר במשנה (כמו שיובא להלן) דמי שזרע בטעות תערובת כלאי הכרם אינו אוסר כמו מי שזרע שלא מדעת ויהיה מותר אם עוקר מיד, ודין זה מבואר במשנה בכלאים שם דאם עוקר מיד כל שלא הספיק לגדול במאתים אחר שנודע לו אינו אוסר, ומבואר מזה דזריעה בטעות הוא מועיל לענין כלאי הכרם שלא לאסור.

ומכיון שדימה הרעק”א לכלאי הכרם ותלה את נידונו במחלוקת התוס’ והר”ש כנ”ל, א”כ בניד”ד אולי יהיה מותר כמו שיתבאר להלן פרטי החשבון בזה.

והנה הבה”ל שם נקט בשם הרע”א שכל הנידון והספק הוא רק באופן שאחר נטלה ולא הניחה ע”ג קרקע, אבל אם כבר הניחה ע”ג קרקע אותו האחר בודאי שאסרה.

וצל”ע אם פשיטותא זו היא רק להמחבר שפסק שהניח ע”ג קרקע בכל גוני אוסר גם בדעתו להחזירה, דלפי הדעות בגמ’ שגם מי שהניחה ע”ג קרקע מותר להחזריה באופן שהיה דעתו להחזיר (ובבה”ל שאח”ז ציין דיש ראשונים שפסקו כן, ועי’ להלן מה שאביא מהמשנ”ב סקנ”ו) אפשר דספקו של הרע”א יהיה שייך גם באופן זה שהניחה ע”ג קרקע, וכך נראה עיקר.

והנה השיטה האוסרת (כדלעיל שתלה הרע”א נידון דידן בלא הניחו ע”ג קרקע בפלוגתא דקמאי) הביאה הרע”א בשם הר”ש פ”ז דכלאים, ואמנם דברי הרע”א קצת סתומין אבל כוונתו שם שדינא דכלאי הכרם דקי”ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הוא רק משום דכתיב כרמך, אבל בדינים אחרים כגון בניד”ד לגבי אחר שסילק קדירה שבזה אין גזה”כ מיוחדת, א”כ לא ממעטי’ אחר.

והנה בכלאי הכרם אשכחן כמו כן שגם אינו אוסר אם זרע בטעות ומיד עקר, ולכאורה זה לא נלמד מכרמך, א”כ חזי’ שכל מה שהיה צריך גזה”כ דכרמך הוא רק לענין אחר שזרע כרמו של הבעה”ב, אבל לענין טעות של האדם עצמו א”צ גזה”כ לזה, אלא הדין בזה הוא מסברא שאינו נאסר.

וגם יש לדון לפי התנאים הסוברים בכלאי הכרם שאדם אוסר דבר שאינו שלו מה הדין בטעות, ובפשטות סתמא דמתני’ בכ”מ שמה שלא היה בכוונת אדם כלל אינו נאסר, כדתנן בכלאים פ”ה מ”ו הרואה ירק בתוך כרמו וכו’ וכן בכלאים פ”ז הרוח שעלעלה וכו’ וכן בפ”ק דב”ב ב ע”ב מחיצת הכרם שנפרצה וכו’ דמבואר בכל אלו שבלא כוונה אינו נאסר, והיינו לכו”ע גם להסוברים אדם מקדש כרמו של חבירו, וכן מוכח בב”ק דף ק ע”א עי”ש ובתוס’ שם בע”ב ד”ה נתייאש, והך דהתם אתיא כר”מ ולא כר”ש עי”ש בע”א בתוס’ ד”ה מחיצת ואעפ”כ בטעות מודה ר”מ.

ומה שהביא הר”ש בפ”ה שם מירוש’ דאיזה מימרא קאי כר”ש היינו דהך מימרא אתיא אפי’ כר”ש אבל ודאי עיקר מתני’ אתיא גם כר”מ וקיצרתי.

עכ”פ אם כ”ה דלגבי טעות א”צ גזה”כ להתיר, וכו”ע מודו דמותר, א”כ הוא דבר פשוט מסברא, וממילא ה”ה בטעות לדידן לגבי חזרה, דגם מה שנקט הרע”א לגבי אחר שכאן (גבי קדירה בשבת) שאין גזה”כ הוא אסור, אבל הוא רק בדבר שבכלאים צריך עבורו גזה”כ ותליא בפלוגתא דתנאי, אבל מה שגבי כלאים א”צ לו גזה”כ ולא תליא בפלוגתא דתנאי בניד”ד ג”כ יהיה מותר.

וכן מצינו בהרבה מקומות דטעות לא חשיב כוונה כמו גבי מלאכת שבת נתכוון לחתוך וכו’ בשבת עב ע”ב, ע”ש ברש”י, וכן גבי טעות בנדרים כגון נתכוון לומר עולה ואמר שלמים וכו’.

[ומסתמא דגם לגבי פרה יהיה הדין שאינו אוסר אם השתמש בה בטעות, והרע”א מדמה לפרה גם למסקנא, רצוני לומר דלכלאים מדמה הרע”א רק להו”א של הר”ש לולי הגזה”כ אבל לפרה מדמה לגמרי, ואם נימא דבפרה בטעות אינו אוסר א”כ גם בני”ד].

אולם למרות שהרע”א הביא בשם הר”ש הך ילפותא דכרמך אבל הר”ש שם הזכיר קרא דכרמך רק כא’ מב’ תירוצים ולפי אידך תירוצא שם שנלמד מקרא אחרינא לפי הדרשא שם שהוא כדרך זריעה נמצא דגם טעות מתמעט מזה, וא”כ יצא לכאורה שמזה נלמד גם הך דינא דבטעות אינו זריעה האוסרת בכרם, ואם נימא הכי נמצא דגם למעט טעות בעי’ גזה”כ, וא”כ כאן (גבי קדירה בשבת) שאין גזה”כ לא יועיל לומר שיש טעות דחשיב כדעתו להחזיר, וזה דחוק קצת, דלפי מה שנתבאר דבטעות גם ר”מ מודה לר”ש דשרי וא”כ לכאורה א”צ גזה”כ לטעות, ואולי באמת הפלוגתא בין ר”ש לר”מ הוא איך ללמוד הגזה”כ.

אבל יש לומר לאידך גיסא דלענין טעות לא בעי’ קרא כלל וכדאמרי’ לענין אידך תירוצא דהר”ש דמכרמך ילפי’ לה, והך קרא דדרך זריעה לא בא אלא למעט אחר (ואע”ג דאיכא למשמע מיניה גם למעט זריעה בטעות אבל זה היה אפשר לשמוע גם מסברא ולא הוצרך לזה קרא).

ולכשנתבונן יל”ע בטעם הא דבעי’ דעתו להחזיר, והוא מבואר בפוסקים (ראה משנ”ב סי’ רסג סקנ”ו) דאם דעתו להחזיר לא נתבטלה עדיין שהיה ראשונה אבל אם אין דעתו להחזיר הו”ל כמושיב לכתחילה בשבת, וכאן יש מקום לטעון דכיון שעשה מעשה הוצאה באופן שאין דעתו להחזירה ממילא נעקר הבישול דמה לי אם היה כאן טעות או אונס, ועי’ גם מה שטען האבי עזרי הנ”ל על דברי הרע”א, והיינו דיש לומר דטעם האיסור כאן אינו משום שנטל עם דעת שלא להחזיר אלא משום שנטל רק שאם היה דעתו להחזיר לא הוה חשיב נטילה גמורה וברגע שלא היתה דעתו להחזיר להדיא כבר חשיב נטילה גמורה דמאיזה טעם נציל כיון שלא עמד כאן אדם בשעת הנטילה והתכוון להחזיר.

ומאידך יש לטעון כאן דכיון שבכל רגע ורגע שייזכר באמת ירצה להחזירו על האש הו”ל כדעתו להחזיר, וכעין זה יש לטעון במקרה של הרע”א שבכל רגע שיבוא בעה”ב ירצה להחזיר, אולם יש בזה קצת דוחק.

וראיתי שבניד”ד נחלקו פוסקי זמנינו דהגריש”א (ארחות שבת ח”א פ”ב סמ”ח) והגרנ”ק (חוט שני ח”ב פכ”ז סק”א) מחמירים, והגרשז”א (שש”כ ח”ג פ”א ס”כ) היקל בזה בצירוף דעת הר”ן שהיו נוהגים כמותו במקומו של הרמ”א (סי’ רנג ס”ג) דדינא דדעתו להחזיר אינו נוהג אם היה ע”ג האש עד כניסת שבת.

ובמקרה שהאיש לקח התבשיל של מחר בטעות יש כאן שעה”ד וכבר כתב המשנ”ב בסקנ”ו שבעת הצורך אפשר לסמוך על הדעות שמקילין בעודן בידו באין דעתו להחזיר או בדעתו להחזיר אפי’ הניחו, אבל באופן שגם הניחו וגם אין דעתו להחזיר לא דיבר בזה המשנ”ב שם, אבל בזה דיבר הר”ן כמבואר שם במשנ”ב ס”ק סה, דהר”ן מיירי אפי’ בדעתו להחזיר, וכתב שם המשנ”ב ס”ק סז דיש ללמד זכות על המנהג ואין לפקפק בזה, א”כ יש רשות אם ירצה להקל בזה, רק דבזה לא קאי היתר המשנ”ב בסקנ”ו על עת הצורך שהוא היתר רווח יותר, דשם ההיתר לא מיירי בתרתי לריעותא.

ויש לציין דלהחזו”א או”ח סי’ לז סקי”ב גם הר”ן לא היקל בתרתי לריעותא (באופן שגם הניחו ע”ג קרקע וגם אין דעתו להחזיר), ולשיטתו יוצא דבני”ד אם הניחו ע”ג קרקע ממש אין כאן עוד צירוף להקל מלבד אם נימא דטעות הוא כמו דעתו להחזיר.

אולם בהניחו ע”ג ספסל ולא ע”ג קרקע החזו”א מיקל יותר מהמשנ”ב, דבזה החזו”א כוללו בהיתר של שעת הדחק כמו שאין תרתי לריעותא, נמצא דבניד”ד שרק הניחו על השיש כמדומה דגם להחזו”א יש להקל בשעת הדחק, ולפי מה שנתבאר דיש צדדים להתיר בעקירה בטעות (היינו דכך יסברו התוס’ בדעת הרע”א וגם הר”ש לכאורה באחד מתירוציו יסבור כן וכך פשטות הסוגיות אע”ג דהסברא הפשוטה יותר נוטה להאבי עזרי כמשנ”ת, ועי’ לעיל מחלוקת פוסקי זמנינו) א”כ אפי’ להמשנ”ב בצירוף מה שמצדיק המשנ”ב ללמד זכות על הנוהגים כהר”ן יש להתיר בניד”ד בשעת הדחק.

וכ”ש להחזו”א דודאי שרי בשעה”ד כיון שלא הניחו ע”ג קרקע.

השלמה לתשובה לענין מי שהסיר סיר המאכל של מחר בליל שבת מע''ג האש בטעות והניחו ע''ג השיש

בפנים התשובה נתבאר דבניד”ד דיש כמה צירופים אפשר להתיר ונתבאר שהמשנ”ב מחשיב צירופים אלו להלכה למרות שבאופן של המשנ”ב לא היו צירופים אלו ממש כצורתם.

והנה ראיתי לידידי שליט”א שכתב מאמר חדש בענין תשובתי הנזכרת, ולכן אחדד ואוסיף על הדברים שנתבארו בתשובתי הנ”ל שוב.

דהנה אף שבהניחה ע”ג ספסל לחוד לא התיר הבה”ל ס”ב ד”ה ודעתו אלא רק בצירוף שדעתו להחזירה, והיינו שמצרף כאן א’ דעת הר”ן הנ”ל להתיר אם הוא אחר צאה”כ (שאין למחות וכו’ כמ”ש המשנ”ב, ושכך הי’ המנהג בזמן הרמ”א וכמו שנתבאר בפנים התשובה, ואף שלא נזכר להדיא בדברי אותו הדיבור בבה”ל מ”מ נזכר באותו הסעיף לענין שאין למחות ושכך היה מנהג וכו’ ופשיטא שמצרפים זה), וב’ דעת הראשונים דדעתו להחזירה מהני אפי’ ע”ג קרקע כמ”ש במשנ”ב סקנ”ו, וג’ לרווחא דמילתא מצרף גם הדעות שספסל קל יותר [ומעיקר הדין לא הוצרך הבה”ל לצרף דבר זה שכן הבה”ל מקל אפי’ בהניח ע”ג קרקע ממש אם דעתו להחזירה בעת הצורך, שיש בזה רק ב’ צירופים בלבד בצירוף הג’ שהוא עת הצורך, אבל בצירוף הג’ הנ”ל של הספסל אולי הקל אף בלא צורך גדול מחמת שיש כאן כבר ג’ צירופים, דהרי באופן של הג’ צירופים לא הזכיר צורך, ודוק בלשונו שבאמת משמע שהוא דין נפרד ולא בא לצמצם דין דלעיל דעכ”פ בספסל ודאי יש להקל גם מי שלא יקל ע”ג קרקע אלא הוא דין נפרד, ולהנ”ל ניחא אם ניחא דבאמת בצירוף ספסל מקל אפי’ שלא בצורך גדול] מ”מ בניד”ד יש כאן ג”כ כמה צירופים, א’ הר”ן הנ”ל, ב’ הצדדים והדעות דבכי האי טעות לא חשיב אין דעתו להחזיר וכמשנ”ת, ג’ צירוף שהוא ע”ג שיש דיש לומר דחשיב ע”ג ספסל וכנ”ל ובספסל הקל המשנ”ב טובא אפי’ בצירוף אחד, ד’ צורך גדול, דבכל כה”ג משמע שהיה מקל בזה, אע”ג שאין כאן ממש אותם הצירוף שהזכיר המשנ”ב.

ויש לציין (הוספה ממהדורא אחריתא) מה שכתבתי דבבה”ל משמע דבמקום צורך א”צ לבוא לצירוף של ספסל אלא אפי’ ע”ג קרקע סגי ואילו ספסל משמע דמהני גם בלא מקום צורך גדול עי”ש היטב בלשונו, והיינו משום שצורך סעודת שבת הוא ג”כ צורך וכמשנ”ת ועי’ גם בדברי המשנ”ב בענין שבירת כתב באוכלין לצורך עונג שבת ומאידך עי’ בחזו”א שהובא על דבריו שם.

קרא פחות