הטעם שהותר לברך משום שיש כאן כמה ספקות, דיש פלוגתא דרבוותא בראשונים מה הגדרת פת הבאה בכסנין ויש ג’ דעות, ויש עוד פלוגתא של הרבה פוסקים האם ג’ התנאים הם פלוגתא או שכל דבר העונה על א’ מהתנאים הוא פת ...קרא עוד
הטעם שהותר לברך משום שיש כאן כמה ספקות, דיש פלוגתא דרבוותא בראשונים מה הגדרת פת הבאה בכסנין ויש ג’ דעות, ויש עוד פלוגתא של הרבה פוסקים האם ג’ התנאים הם פלוגתא או שכל דבר העונה על א’ מהתנאים הוא פת הבאה בכסנין [והביאור הלכה הביא בזה דעות והכריע דספק ברכות להקל ויש עוד אחרונים שלא הביא בביאור הלכה שם].
נמצא דאפשר שכל אחד ממה שעונה רק על חלק מהתנאים הוא ספק ספקא, דספק שמא הלכה כמאן דאמר שתנאי זה עונה לפת הבאה בכסנין ואפי’ אם תמצא לומר דהלכה כפלוני שאומר שהתנאי הוא תנאי אחר שמא הלכה גם כפלוני.
או לנסח הספק ספקא בנוסח אחר שפיר יותר, שיש כאן ספק אם יש כאן פלוגתא דקמאי שנחלקו על פת זו אם היא מזונות או דלכו”ע היא מזונות, ואפי’ אם תמצי לומר דיש כאן פלוגתא דקמאי על פת זו, אבל עדיין שמא הלכה כמאן דאמר שפת זו היא מזונות.
ומ”מ גם אם תמצי לומר שאין זה לבד ספק ספקא דספק אם פת זו היא בכלל פת הבאה בכסנין, אבל עדיין יש כאן כמה ספקות אחרות, דספק אם יוצא ידי חובת בהמ”ז בפת גמורה על ידי שמברך על המחיה, דבריטב”א בברכות מ’ מבואר שיוצא לגמרי בעל המחיה.
ומ”מ בביאור הלכה סי’ קסח ס”ז ד”ה והלכה משמע שכן סגי להחשיבו כספק ספקא עצם מה שיש צד שאין הדעות חולקות זו עם זו אע”פ שאינו מוחלט לומר כן, ונפק”מ שם לירא שמים שנוהג בפלוגתות לצאת ידי כולם שבספק ספקא אינו מחוייב לצאת ידי כולם.
והנה מאחר שיש כאן ספק ספקא כבר, לכך כדי לומר שמעיקר הדין חיובו רק בעל המחיה סגי בזה, אבל גם אם היה רק ספק אחד (כמו שלחלק מהפוסקים הוא ספק אחד, וגם בבה”ל הנ”ל משמע דבספק אחד סגי למי שאינו יר”ש שיכול לברך על המחיה לכתחילה, ועי’ גם בסי’ קסח סי”ג במחבר דמשמע שמי שאינו יר”ש יכול להקל בספק המבואר שם, אם כי שם אפשר דהמחבר ס”ל לעיקר שהוא מזונות) הוה סגי לברך על המחיה.
אלא דבנוסף לזה אפי’ לפי הצד שאינו יוצא להלכה בעל המחיה בפת גמורה גם בדיעבד, אבל יש עוד ספק אם חיוב ג’ ברכות לפת גמורה הוא מדאורייתא או לא, דפשטות הגמ’ בברכות מח שיש דינים דאורייתא לומר כמה דברים בבהמ”ז ולא נדרש מהפסוק דוקא ג’ ברכות בשם ומלכות, וכן מטו משמיה דהגר”ח מולוז’ין דבצור משלו יוצא הדאורייתא של הבהמ”ז, וגם אם נימא וברכת משמע בשם ומלכות אבל עדיין מסתבר דחילוק ברכות אינו מדאורייתא, וכן בשעה”צ מבואר שסבר דבעל המחיה יוצא הדאורייתא של בהמ”ז.
[ומ”מ אין זה ס”ס המתהפך, דאי אפשר לחזור ולטעון אם תמצי לומר שהוא דאורייתא שמא אינו לעיכובא, דלפי הדעות שהוא דאורייתא הוא ודאי לעיכובא, אבל לכה”פ ספק אחד יש כאן, ספק דאורייתא ספק דרבנן, ומצד הדאורייתא סגי כאן ג”כ בספק אחד כיון שיש צד שהוא דרבנן א”כ כבר אפי’ לגבי הדאורייתא יש כאן ס”ס, וגם בלא להיכנס לספק דאורייתא ספק דרבנן, יש כאן ספק אם יוצא יד”ח בדיעבד במעין ג’ כשמחוייב בג’ ברכות או לא].
נמצא דיש כאן כמה ספקות לגבי פת זו ולומר שאינו יוצא בעל המחיה על פת זו הוא רק אם נימא כמה צדדים לחומרא, דנימא שיש כאן פלוגתא דקמאי, ונימא שהלכה כמאן דאמר שאין זה פת הבאה בכסנין, ונימא שהלכה דלעיכובא אין יוצא בעל המחיה, ונימא דחילוק ג’ ברכות הוא דאורייתא [דאם הוא דרבנן בלאו הכי ספקא דרבנן לקולא ואין צריך לבוא לס”ס].
והנה בעצם הדין שבספק דרבנן יכול לפטור עצמו בעל המחיה הוא פשוט כיון דכל שעת הדחק יכול לפטור עצמו בדבר שבדיעבד יוצא ידי חובה, ומאחר שבדיעבד יוצא יד”ח בעל המחיה בכה”ג יכול מחמת שעת הדחק של הספקות לומר על המחיה, וכלול בדין ספק ברכות להקל שיכול למעט בברכות גם אם על ידי זה יצטרך לפעול באופן שיש צד שהוא בדיעבד.
ויתכן לומר אבחנה נוספת בזה, דהגדרת הספק כשאדם מחוייב בספק ג’ ברכות ספק מעין ג’ ברכות (דהיינו ספק בהמ”ז ספק על המחיה) מצד הגדרת החיוב המוטל עליו הוא ברכה אחת (הכוללת ענייני ברכת המזון) לכה”פ, שהוא החיוב המוטל עליו ודאי, ואילו החיוב של חילוק ג’ ברכות על אף שלכל הדעות הוא מוטל על מי שאוכל פת גמורה מ”מ כאן מוטל עליו לכל היותר רק בדרגת ספק ספקא וכנ”ל, ממילא מאחר שהחיוב הנשאר עליו הוא ברכה אחת מעין שלוש הוא יכול לברך אותה.
ואין לטעון דאסור לו לברך ברכה אחת מעין שלוש מאחר שיש צד שהוא מחוייב לכתחילה בברכת המזון, דא”כ גם ברכת המזון תאסור עליו לברך כיון שיש צד שמחוייב בעל המחיה ואסור בבהמ”ז עכ”פ לכתחילה, ממילא תרצה לפוטרו לגמרי מכח ספק וזה א”א אפי’ בספק דרבנן כמ”ש הר”ן דפסחים גבי הסיבה דד’ כוסות וכ”כ הפוסקים גבי ספיקות בווסתות ועוד.
ומה שהותר לאכול בתוך הסעודה מחמת ספק כמבואר בביאור הלכה שם שאחר זה, אע”פ ששם אין הס”ס לקולא הנ”ל, יש לומר דמאחר שמטו משמיה דהמשנ”ב שהוא עצמו החמיר בזה, א”כ ש”מ שסבר שגם בזה יר”ש יחמיר, ומאחר וכתב שהוא תלוי בפלוגתא וההכרעה לקולא היא רק מחמת ספק ברכות להקל, לא חש לכתוב שיר”ש יחמיר, דבכמה מקומות מבואר שספק ברכות לקולא הוא לא ליר”ש במקום שיכול להחמיר (כמו שמבואר בבה”ל שלפני זה ע”פ השו”ע כאן וכמו שמבואר בשו”ע הל’ ברכת הריח סי’ ריז לגבי ריח אתרוג ועוד), ולא נתקשה מעיקרא אלא על השו”ע שלא פירש דבריו לענין ההכרעה של פת הבאה בכסנין.
עוד יש לומר דהנה הכלל שיר”ש יחמיר בספק ברכות הוא רק היכא דאפשר להחמיר, ולכן היכא שיכול לאוכלו תוך סעודת פת חשיב אפשר להחמיר דודאי אוכל פת כמ”ש הפוסקים הלשון על הלחם יחיה האדם והוא מיוסד על לישנא דקרא, אבל לענין פת הבאה בכסנין המסופקת לאוכלה בתוך הסעודה לא חשיב אפשר להחמיר כיון שמה יעשה אם יאכל מחוץ לסעודה שוב נכנס ג”כ לספקות, ואינו תיקון טובא, אע”ג שיכול להקל בזה מחמת הספקות כנ”ל מ”מ לא הו”ל תיקון כ”כ, ואם יטריח למצוא דבר שעונה לכל התנאים ולאוכלה מחוץ לסעודה או בתוך הסעודה, שוב אין זה חשיב שיכול להחמיר כיון דלא חשב לאכול דבר כזה.
או יש לומר באופן אחר דכל מה שיר”ש יחמיר הוא רק לפי הענין, ולכן עיקר קושיית המשנ”ב היא ממה שמצינו בשו”ע שיר”ש יחמיר בדבר שהמעשה הוא בעייתי בקום ועשה, והיינו כשיש ספק מה לברך שאז מה שמברך יתכן שעושה שלא כדין, אבל כשבלאו הכי צריך לברך ברכת המזון ורק הנידון אם צריך ברכה נוספת מלבד הבהמ”ז בזה אינו קשה כ”כ כיון דבזה שנמנע ואינו מברך טפי שייך לומר שעושה כדין.
ולכך גבי הרחה בלא ברכה כיון שעושה כן בלא ברכה ראשונה ועובר בקום ועשה ספק ברכות החמיר המחבר טפי.
קרא פחות
