ימ

שלום וברכה,
האם יש לבאר את הענין שנותנים מתנות לאביונים דרך עמותות, כאשר מן הסתם חלק נכבד מהכסף עולה לצורך תיפעול הקמפיין וכיסוי הוצאות ואינו מגיע ממש לידי העניים, בשלמא אם נאמר יש ברירה, אבל לכאורה אין זה פשוט, כי בדאורייתא אין ברירה, ומתהות לאביונים זה דברי קבלה, שיש כתבו להחמיר בו כדאורייתא.

יש שאלה נוספת, שקשורה באופן כללי לנתינה על ידי גבאי צדקה, שלכאורה אם אדם נותן שתי המתנות לגבאי, מנין שיגיעו לידי שני עניים אולי יתן שניהם לעני אחד, ואם נאמר שהוא נעשה כשותף בכל המעות שביד הגבאי, ומסתמא הגבאי מחלק להרבה עניים, אז יש בעיה אחרת, שאם אדם שם כשיעור מתנות לאביונים מצומצם, נמצא ששום עני לא קיבל ממנו כדי מתנה.

(אלא לכאורה צ”ל שיד הגבאי כיד העניים, ובנתינה לידו כבר מתקיימת המצוה, ונתינה לגבאי אינה נחשבת כנתינה לעני אחד, ולגבאי מותר לחלק בין העניים כראות עיניו, וזה כממון שאין לו תובעים, אך צ”ע אם זה מיישב שאלה הראשונה).

לכבוד הרב שלום וברכה!
רציתי לשאול, בענין אדם שברי לו שסיים ברכת מודים, אך מסופק אם אמר ברכת שים שלום או שחתם בה, מה דינו?
דלכאורה אף שבעלמא כתבו רוב הפוסקים דאם מסופק באיזה ברכה הוא בשמו”ע חוזר מספק עד מקום שודאי אמר, ובג’ ראשונות חוזר לראש, ובג’ אחרונות חוזר לרצה, לכאורה כאן אין זה שייך, דבשלמא התם יש ספק שמא יאמר עוד ברכות שלא כדין, אבל כאן אם כבר אמר שים שלום הרי השלים תפילתו, ואין דינו אלא כשאר דין “ספק התפלל ספק לא התפלל”, דקיי”ל דמעיקר הדין אינו חוזר (אא”כ בתפילה אחרת ולהתנות בנדבה).

בתודה רבה

אני קצת מתקשה בהבנת הלכה זו של נגיעה במקומות מכוסים, כי כתב בכה”ח סי’ ד’ דהיכא דהגוף רחוץ א”צ נטילה, והיום בד”כ מרבים ברחיצה יותר מפעם, והחוש מעיד שלרוב לא מצויים מלמולי זיעה במקומות המכוסים, (ולכאורה גם בלא רחיצה, לפי הסברא היה לנו לומר דכל היכא דקים ליה לאיניש בגוויה דאין לו מלמולי זיעה באותו מקום א”צ נטילה, וצריך טעם למה לא נאמר כן, וצ”ע גם מה שהביא בב”י בסי’ צ”ב בשם הכלבו דעד החזה ועד הקובד”ו לא נחשב מקומות מכוסים, דמה שייך ליתן גבול בדבר, הלא תלוי הדבר בכל אדם ואדם אם מכסה מקומות הללו או לא, ואם נאמר שעצם המקום נחשב כמטונף משום שמצויים בו לפעמים מלמולי זיעה, א”כ גם ברחץ לא יועיל, ואולי הרב שליט”א יוכל לבאר לנו ד”ז.

שבתי וראיתי שמ”ש מהוראות נידה אינו קושיה, דהתם באמת הוי בחתיכה אחת, אבל באמת צ”ע מה הגבול בין חתיכה אחת לב’ חתיכות, דהיה נראה לי לכאורה דעיקר חלוקה זו מיירי בדבר שדרך להראותו לחכם על כל מקרה בפ”ע, אבל על הוראות כלליות, כגון סוף ק”ש של שחרית, או בישול אחר צליה בשבת, אלו הוראות של “פעם אחת ולתמיד”, ולכן לא כ”כ שייך בהםן החילוק הזה, ודינן לעולם כחתיכה אחת, דשרי לסמוך על המיקל בדאורייתא (אלא יש לסייג דבר שנ”ל פשוט, דכל מה שמדובר זה על אדם שיש לפניו שני חכמים אחד מתיר ואחד אוסר, אבל החכם גופיה שיש שני חכמים שקדמו לו והוא צריך להכריע ביניהם ודאי אינו יכול לפסוק כמיקל בלא שיש לו הכרעה בדבר, כך נ”ל פשוט לכאו’).

קשה לי לקבל זאת, לכאורה לפ”ז, במצבים שברור שיסמכו עליו, כגון שאלות בענייני מראות דמים, וגם רוב השאלות בענייני טהרה, יהיה אסור למיקל לפסוק כסברתו אם אינו גדול בחכמה? זה לא שמענו.

לכאורה אין זה מיישב דברי הריטב”א שהבאתי, וגם קשה לומר שחכם המורה סומך על כך שהשואל לא יסמוך על דבריו.
כי הרי השואל בד”כ שואל כדי לדעת מה לעשות, ונמצא מכשילו.

לכאורה בעניין שנים מקרא אין לזה גדר “מצוה דרבנן” לעניין כוונה, דהא מצינו בשו”ע: “מלמדי תינוקות אין צריכים לחזור ולקרות הפרשה בשבת”, ונראה הטעם, דכל שקרא שנים מקרא הרי סוף סוף “השלים פרשיותיו עם הציבור”.

המושג “פורק עול לתיאבון” הוא צ”ב, דאם הוא מקפיד ע”ז כשאפשר לו הרי שי”ל שאין זה אותו הקרוי פורק עול, ולשון הרמב”ם: “שכל שמוזהר על הכתיבה ומאמין בה הוא שכותב”, וביאר הב”י “כלומר ומשומד ומסור כיון שפרקו עלו אינם מאמינים במצוות”, ומבואר מזה שמדובר במשומד כזה שאינו מאמין במצוות, ונראה שאם מאמין במצוות ורק מחמת ה”תיאבון” הוא עובר אין זה בכלל “פורק עול”, אלא דמסתמא דיינינן ליה הכי שאם הוא מומר לכה”ת מסתמא אינו מאמין, ונראה שיש לדון כל מקרה לגופו ובמיוחד בדורנו, ויש לציין שהבה”ל לא כותב שפורק עול *דינו כאוכל להכעיס” אלא שמביא דוגמא לפורק עול שהוא האוכל נבילות להכעיס…

אולי כדאי לכתוב במי המדובר, לתועלת הציבור, זו נשמעת תופעה מוזרה שאדם ששנה ופירש ועובר עבירות ואפ”ה יכתוב פסקי הלכות, ולא זכור לי שראיתי מציאות כזו אי פעם, (ושמא אין המדובר ממש בשנה ופירש, אלא באדם שיש עליו פקפוק, ובכגון דא יש להעיר שרבו כמו רבו הרבנים שיצאו נגדם “פשקווילים”… ואה”נ שאם המציאות כדמתואר כאן פשיטא שאין לסמוך, אך מ”מ לגוף הדברים יש להעיר דמנ”ל שהוא להכעיס? וממש”כ הרב בסוף “דרשעים מלאים חרטות” משמע דאינו להכעיס… ולכאורה כל עניין זה הוא שייך לכאו’ לנידון של ר”מ דגמר שמעתא מפומיה דאחר, ומשמע דלא סבר בהכרח שמה שאומר הוא כדי להגן על חטאיו, ומשמע נמי שעכ”פ לחומרא חשש לו במה שאמר שהיה משער בעקבי הסוס תחום שבת, כך שלכאורה אולי יש לומר כאן כעין שאמרו על שו”ת בשמים ראש, שאין לסמוך עליו מצד עצמו, אלא יש לבחון הדברים לגופם.
אבל מ”מ על כגון דא יש לומר, דפשיטא דלא עדיף ממי שלא הגיע להוראה ומורה.

שלום וברכה, האם יש להתיר לשתות בפסח חלב שקדים שהוא לאוכלי קטניות מחמת שמעורב בו שמן קנולה, (דלכאו’ יש בזה כמה צדדים להתיר, א.
תערובת קטניות שרובה היתר ואין האיסור בעין.
ב.
אין כאן ענין של מבטל איסור לכתחילה כיון שמיועד גם לצריכה קודם פסח וגם עבור ספרדים.
ג.
בל”א בשמן קטניות יש מקילים, כמדומני בספר מרחשת, באר יצחק, אורח משפט.
ובשמן קנולה עוד קיל יותר כמדומני לפי הר צבי כיון שאינו דבר הראוי לאכילה.
השאלה היא האם בכל זאת צריך (או ראוי) להחמיר בדבר?

בעניין הפסיעות שאחר תפילת שמונה עשרה, האם ועד כמה יש לחוש לדעת המג”א שאסור לפסוע כשיש מתפללים בד”א שלאחוריו מן הצד

מש”כ הרב שליט”א: “הנה זה שאדם אינו מאמין אפי’ בפרט אחד מדברי חז”ל דינו ככופר זה ברור”, צ”ע אם זהו דבר מוסכם, אמנם נראה שיש עוד שסברו כן, אך כמדומה שאין זה דבר מוסכם, כי כתב הרשב”ש בתחילת מלחמת מצוה (הקדמה ב’) בזה”ל: “ההקדמה הב’ היא, דברי רז”ל נחלקים לשני ענינים, החלק הראשון הוא דברים שהם תלויים במצות ודינים וזה נקרא מדרש חכמים, והחלק השני הוא בדברים שאין בהם לא מצוה ולא עבירה ונקרא מדרש אגדה… ודבריהם בזה אין אנחנו חייבים להאמינם…”.
וראה בסקי ריא”ז בסוף סנהדרין…

כיהודה ועוד לקרא, חקרתי בעבר את הנושא די לעומק (לטעמי), ולענ”ד יש בנושא הרבה בלבול, והרבה בני תורה מדקלמים ראיות שאינן באמת ראיות, וגם משתמשים ב”מתודולגיה” שגויה, שלוקחים מהמקורות רק את הדברים שמסתדרים עם הזיהוי, ומתעלמים מהמקורות שלא מסתדרים.
למעשה אין אפי’ פרט אחד מהפרטים שנזכרו במפורש במקורות חז”ל אודות חלזון התכלת שמתקיים בשופי בחלזון זה, אלא בכל אחד מן הפרטים נזקקים לתירוצים ודחקים שונים.
הטענה המרכזית היחידה היא, שלא מצאו חלזון אחר ולא מסתבר שישנו ואין אנו יודעים עליו…

אבל על אביו תוךל י”ב חודש, האם יכול להיות שליח ציבור בחול המועד ע”פ מנהגי האשכנזים?

האם מותר לאכול שניצל עם פירורי מצה בערב פסח ומה הדין בכל מצה מטוגנת ומה הדין להסוברים שברכת שניצל הוא שהכל – יש לציין שבמ”ב סי’ קס”ח ס”ק ס’ מבואר דדדבר שמפורר דק דק אין בו תואר לחם, ולכן בקמח מצה אין תואר לחם, ומשעה שנתערב עם הביצה שעל השניצל ועם השמן (אפי’ הוא מועט שניתן שלא יידבק) ועם לחלוחית השניצל- ממילא אין ברכתו המוציא אפי’ אם הטיגון נחשב כאפיה, דדוקא כשהפירורים בעין בלא עירוב כלל ברכתם המוציא אע”ג דלית בהו תוריתא דנהמא

ש”ץ שנוהג כרבינו תם מה דינו לענין תחנון – לכאו’ לא מצינו בזמננו בא”י מי שינהג כר”ת לקולא בדאורייתא

אבל לגבי השניצל יש להתיר מטעם אחר, שאין על הפירורים תוריתא דנהמא מאחר דטבולים בביצה ודבקים על השניצל (והראיה, דליכא מאן דמברך עלה המוציא), ומבואר בשעה”צ סי’ תע”א אות ט”ז דבכה”ג אין בזה איסור אכילת מצה בע”פ, ואף שיש מחמירים בזה להלכה וכך נוהגין, לכאו’ די שנחמיר בזה בעוגות וכדו’ ששייך בהן קביעות סעודה, אבל לומר שאין זה צירוף חשוב, זה לכאו’ קשה לומר.
ולא ראיתי שהרב מתייחס בדבריו לדברי שעה”צ הללו.

איני מבין כ”כ מהו ה”כל שכן”שיש כאן להתיר בגבר המטופל ע”י אשה, והרי עיקר החשש הוא יותר מצד ההרהור של הגבר, ובשלמא כשהוא עוסק במלאכתו שייך לומר דבעבידתיה טריד, אבל כשהוא המטופל אף שלאשה אין הרהור מ”מ יש לומר שלמטופל עצמו יש הרהור במה שהאשה מטפלת בו, וכדמצינו שאין משתמשין באשה, ואומנם לגבי חולה מצינו שהתירו שאשה תטפל באיש אבל אולי הוא דווקא בחולה שיצרו פחות תוקפו או דבחולה הקילו, אבל בבריא שהולך לטיפול קצ”ע בטעם ההיתר (אם כי הוא באמת דבר המקובל להיתר, אך טעמא דמילתא קצת צל”ע).

האם מותר לאכול שניצל (מטוגן) מצופה בקמח מצה בע”פ אחר שעה עשירית? (לכאו’ יש לצרף כמה סברות, יש ראשונים שמשע שמתירים מיני תרגימא, ועוד די”ל דאין בציפוי כזית ובחזו”ע כמדומני שהתיר בכה”ג, ועוד דלסוברים דברכת שניצל הוא שהכל י”ל דאין קפידא)

האם מותר לרקוד בעת אמירת טובים מאורות לאחר קידוש לבנה בימי ספירת העומר כנהוג בכל ימות השנה

מה המקור לכך שא”צ כדי נטילה בדבר יבש שבתוך כלי?

יש בבעלותינו אולם ומצד השני של הכביד ישנו עוד עולם בבעלות אחרת.
יום אחד היה אירוע באולם הסמוך אלא שהמלצרים טעו וערכו באולם שלנו שהיה פנוי באותו ערב למעשה כבר בתחילת האירוע ידעו בעלי השמחה ובעל הקיטרינג על הטעות אבל לא היה להם פנאי וסבלנות להחליף את האולם אציין שהמנהל שלנו הוא זה שפתח את האולם בלי לדעת שהאירוע הזה הוא של האולם השני אנחנו כמובן תובעים את בעל השמחה לשלם כיון שהאולם עביד למיגר וכמו כן בעל האולם הסמוך תובע את בעל השמחה כיון שהוא תפס לו את הערב הזה ביומן .
למי ישלם בעל השמחה וכמה?

ישר כח על התשובה הנפלאה.
ראיתי כעת באוצר המדרשים אייזנשטיין ח”ב בערך מטטרון (עמ’ 285) שכתב בהקדמה למדרש חנוך הוא מטטרון (המובא בבית מדרש חדר ה 170), וז”ל: מטטרון: מלאך ושר הפנים ברקיע, הוא מלשון יונית ורומית metator שהוראתו מורה דרך, ומרומז בפסוק הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך (שמות כג, כ) ודרשו חז”ל זה מטטרון (סנהדרין לח ע”ב) והוא בדרך השאלה שנדמה הקב”ה למלך אשר ישמש אותו שליחו ובא כחו (אמבאסאדאר).
וגם במדרשים נראה אותו כמו שליח ומורה דרך לבני אדם ברקיע השמים, כי הוא חנוך בן ירד שעלה לשמים בחייו, והיה מראה למשה רבנו כל ההיכלות, וכן לר’ ישמעאל כהן גדול, ע”ע היכלות.
מטטרון הודיע לר”י כמה רוחות מנשבות מתחת כנפי הכרובים, וכמה מרכבות יש להקב”ה, ושמות המלאכים ואופנים ושרפים, וארבעה השרים הגדולים הנקראים “עירין”.
ואודות כסא הדין שהקב”ה יושב עליו גם סדר “מחנות” שיש להקב”ה ברום ערבות רקיע, והראה לר”י נשמתן של צדיקים ונשמתן של רשעים הוא כעין מדרש גיהנם ומדרש משיח.
עכ”ל.

מצאתי בס”ד בספר רבי אהרן ליב (עובדות, פנינים והנהגות מרבנו מרן ראש הישיבה רשכבה”ג הגאון רבי אהרן יהודה ליב שטיינמן זצוק”ל) כתב בפרק צדק צדק תרדוף -בכשרות הממון, כתב, וז”ל: הרי גזל עכו”ם שאסור על פי דין, בבחינה אחת גזלה זו קלה יותר, כיון שאין עליה חיוב השבה והאדם לא יאלץ לשוב בגלגול רח”ל.
עכ”ל.

ראיתי את התשובות הנפלאות והמפורטות שכתב כבוד הרב שליט”א בענין “בינה מלאכותית”, וכמובן שצריך זהירות יתירה שאדם לא יתמכר לכלי עזר הזה, כמו לכל דבר אחר שצריך זהירות גדולה שלא להגיע לידי התמכרות.
ועלה על דעתי לשאול, אם מותר לשאול את ה”בינה מלאכותית”, ביאורי פסוקים, או שתכין לי דרשה מסויימות על איזה פסוק מן הפרשה (כמובן שאעבור על זה אח”כ לבדוק שאין בזה איזה דבר שנוגד את חז”ל או פירוש חיצוני ממקורות שאינם שלנו).
וכן האם מותר לשאול אותו שאלות באגדתא מוקשה בגמרא, לשאול אותו פירוש על זה, לכל הפחות אם לא ממקור מסברא.
וצ”ע.

שלום וברכה, האם יש לברך הטוב והמיטיב על מיתת נסראללה וכיו”ב, כדין ברכה על שמועות טובות?

האם מותר לאדם להשקיע את כספו בחברות בחו”ל (באופנים שיש בהם חשש ריבית), על סמך ההנחה שרובם גויים, ומצד חשש דין “קבוע” יש לכאורה לומר דהוי קבוע שאינו ניכר דלא חשיב קבוע?

שלום וברכה, בענין ט’ קבין לבעל קרי, מה הדין כשעושים זאת במקלחת (לפי רבו הפוסקים שסוברים שזה אפשרי, עד כמה שידוע לי), והניקוז לא טוב ומצטברים מים, כך שכפות הרגלים טבולות במים, האם זה מעכב? מקום הספק הוא, דמצד אחד הפוסקים כתבו דחציצה אינה מעכבת בטבילה זו, מאידך בגמרא בגיטין כתוב שחציו בשפיכה וחציו בטבילה אינו מועיל, ולכאו’ אמרו דדבר תורה רק רובו ומקפיד עליו חוצץ, משמע דחציו לא, מאידך אמרו מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ, משמע דחציו חוצץ, ובקיצור השאלה היא האם הגמרא בגיטין מדברת דווקא במצב של חציו ולמעלה ואה”נ שבפחות מחציו אין בעיה, או שגם בפחות מחציו זה בעיה, כי זה שגופו שרוי במים זה גרוע יותר משאר חציצה שגופו טבול במים עם החציצה, אבל כאן נחשב שלא נכנס גופו כלל במי השפיכה, עוד חשבתי שאולי יש לומר שכיון שהמים שמצטברים הינם ממי השפיכה עצמה מהני טפי מהמקרה בגיטין, ונחשב כולו בשפיכה.
בתודה רבה לכבוד הרב.