מה השאלה שלך?

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

אם התכוון להדיא לפוטרו נפטר ואם לא התכוון להדיא לפוטרו אינו נפטר אפי’ אם היה לפניו. מקורות: הגריש”א (בשיעורי מס’ ברכות עמ’ תמט וספר וישמע משה ח”ה עמ’ מט) על יסוד דברי הרמ”א סי’ ריא ס”ה בשם הרשב”א ומשנ”ב שם סקל”ב, ...קרא עוד

אם התכוון להדיא לפוטרו נפטר ואם לא התכוון להדיא לפוטרו אינו נפטר אפי’ אם היה לפניו.

מקורות:

הגריש”א (בשיעורי מס’ ברכות עמ’ תמט וספר וישמע משה ח”ה עמ’ מט) על יסוד דברי הרמ”א סי’ ריא ס”ה בשם הרשב”א ומשנ”ב שם סקל”ב, שמי שבירך על דבר שאינו חשוב במקום הדבר החשוב צריך שיהא דעתו להדיא לפטור החשוב.

וכן בעל הוזאת הברכה (בספר ליבון הלכה עמ’ 68) נקט שצריך לחזור ולברך מזונות אם לא התכוון להדיא לפטור את העוגה, אף שלגבי דברים אחרים לא חשש שם לחומרא זו מחמת צירופים נוספים שאין ברור בהם דין קדימה עי”ש, מ”מ לגבי מקרה זה נקט שיש לברך שוב על העוגה.

וכן הוא בשוע”ר סדר ברכת הנהנין פ”ט ס”ז לגבי מעשה קדירה שאינו פוטר פת הבאה בכסנין, ועי’ שטמ”ק ברכות מב ע”א דנקט בפשיטות לענין אופן אחר דמעשה קדירה כולל אורז ע”פ הגמ’ שם לז ע”א, וצל”ע אם כוונת השוע”ר ג”כ לזה, אלא שלמעשה נקט השוע”ר שלא לברך משום שיש חולקים ע”ז, ויל”ע אם כוונתו באופן שלא כיוון לפטור וכנ”ל, ומ”מ להמשנ”ב לכאורה באופן שלא כיוון להדיא לפטור אינו פוטר וכנ”ל.

קרא פחות
0

הנה יש להקדים דבדיעבד מי שאמר בלא שם אמרו א”א לתובעו (ש”ך בשם המרדכי), וגם במשנה באבות ובגמ’ במגילה בפ”ק לא משמע שהוא חיוב גמור מן הדין, אם כי יש פוסקים שחילקו בזה בין אומר בשם עצמו לאומר ששמע סתם, ...קרא עוד

הנה יש להקדים דבדיעבד מי שאמר בלא שם אמרו א”א לתובעו (ש”ך בשם המרדכי), וגם במשנה באבות ובגמ’ במגילה בפ”ק לא משמע שהוא חיוב גמור מן הדין, אם כי יש פוסקים שחילקו בזה בין אומר בשם עצמו לאומר ששמע סתם, והרחבתי עוד בפרטים אלו בתשובות אחרות.

ומ”מ מצד ההידור שלכתחילה יש לומר דבר בשם אומרו יש לדון האם הספר האחרון הוא ג”כ נחשב אומרו או לא, וכן מבואר בירושלמי דשקלים שהקפיד ר’ יוחנן שלא אמרו דבר הלכה משמו, וכ”כ הפוסקים ע”פ התנחומא (של”ה שבועות לב ע”ב ומג”א או”ח סי’ קנו ע”ב ורע”א שם ציין לתנחומא במדבר כב) שהאומר דבר שלא בשם אומרו עובר באל תגזל דל, וכך יוצא לכאורה גם מדברי הספרי בפרשת שופטים אות פו עה”פ לא תסיג גבול עי”ש.

והנה זה ברור שכאשר הספר האחרון חידש הדברים מכח חשבון הדברים בספר אחר הרי הוא שייך לספר האחרון ג”כ, וכדאמרי’ בקידושין אי לאו דדלאי לך חספא מי משכחת מרגניתא תותא, מכלל שעצם מציאת המרגניתא (לולא טענת הדלאי לך חספא) היא ג”כ דבר שיש בו שם טוב, אף שאינו מוכרח מ”מ הוא פשוט.

וכן כל תירוץ שאדם מתרץ על קושי’ הוא שייך על שמו, וכדפרש”י בב”ק דיתיב רב יוסף ותרצה דהוא כדי שיהיה לו לשם, עי”ש.

וכן כאשר ספר אחד ליקט הרבה מראי מקומות באופן המועיל קשה לומר שמי שמעתיק ממנו כל המ”מ כצורתן אין בזה הענין לומר דבר בשם אומרו, דהרי יש בזה יצירה חדשה של ליקוט מ”מ שנתייגע ועמל עליו המחבר.

וכמו כן מצינו בפוסקים בכ”מ שהזכירו הדברים בשם האחרונים אע”ג שהאחרונים אמרו הדברים בשם הראשונים, דהלכה כבתראי ושפיר יש להזכירם להשמיע שכך נקבעה ההלכה בזה ולכן לפעמים הזכירו רק הבתראי ולא הקמאי.

אבל גם כאשר הספר האחרון לא חידש מדנפשיה כלום ולא ליקט הרבה וגם כשלא שייך לומר בזה הלכה כבתראי, מ”מ מבואר בכמה דוכתי דמי שאומר דבר בשם חכם גם האומר הוא בכלל בשם אומרו.

חדא בערבי פסחים גבי עובדא דרב יהודה ועולא כמו שהבאתי בתשובה הקודמת, ואידך בגמ’ דנזיר נו ע”ב שציינתי בתשובה הקודמת דקמאי ובתראי אמרי’ מציעאי לא אמרי’, ובירושלמי בשבת יז ב הוא ג”כ כעין דברי הגמ’ בנזיר שם רק לכאורה דשם הוא בשינוי קצת דלכתחילה יש להזכיר כולם ואם א”א יזכיר ראשון או אחרון, וקצ”ע שהקה”ע פירש דהינו ראשון ואחרון כדברי הגמ’ בנזיר שם, דלכאורה הירושלמי שיטה אחרת היא (ובגוף הענין דלכתחילה טוב להזכיר כלום יש שנקטו דהבבלי לא פליג ע”ז לגמרי דג”כ סובר שהאו דבר טוב וכמו שמצינו בכ”מ שהזכירו כמה שמות, עי’ פתח עינים להחיד”א בנזיר שם, ומ”מ לפעמים הזכירו כמה שמות למחשב גברי כדי שלא יערערו על אותה ההלכה).

וכן בגמ’ בב”ק בפרק הכונס בב”ק סא דאמרי’ שכל המוסר נפשו וכו’ אין אומרים דבר הלכה משמו, ומבואר דלולא שהיה כאן ענין הסכנה בלא זה היה צריך לומר דבר ההלכה בשמם, אע”ג שהם לא חידשו ההלכה אלא הלכו לשאול מהסנהדרין, מ”מ מאחר שטרחו בדברים צריך לומר בשמם.

ויש לדון דהנה מה הדין באדם שראה דבר באיזה ספר בשם מקור אחד ואחר כך ראה הדברים לפי עיונו לפי דרכו באותו מקור גופא באופן שהיה רואה גם בלא הספר הראשון, דבזה יש מקום לומר דהספר הראשון רק גילה לו קודם לכן, אבל בלאו הכי היה רואה הדברים בספר האחרון.

ממילא יש לדון עוד מה הדין באדם שראה בספר אחד בשם מקור ואחר כך פתח הספר בפנים, האם עכשיו שהוא עצמו ראה הדברים במקורן חשיב כבעל השמועה גופיה בשם המקור או כיון שלא היה בא לזה בלא המקור הראשון סגי בזה.

וידענא דלפי טעם הדבר שהוא כעין החזקת טובה לטובים וכדאמרי’ במדרש אימרו לפעלא טבא איישר (פסדר”כ ר”פ ויהי בשלח), ושלא לאבד שם טוב ממי שעמל ומגיע לו, ושלא ליטול עטרה לעצמו במקום בעל העטרה (ועי’ מגלה עמוקות דרוש א’ לפרשת נשא שביאר בזה ענין המתגאה בטלית שאינה שלו אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב”ה בב”ב צח ע”א), א”כ עיקר המסתבר הוא להחמיר, מ”מ אולי מכח הך סברא של הצד השני יש ללמד קצת זכות על אותם שנהגו להקל בזה.

ואולי משום כך נהגו להקל עוד להזכיר רק המקור גם בלא שהלך וראה המקור בפנים (אע”ג שאינו מומלץ דבכמה פעמים נמצאים טעותים בכה”ג וגם אנכי הקטן נפלתי כמה פעמים במקורות שהזכרתי ע”פ ספרים אמצעיים ולא בדקתי בעניותי הדברים בפנים) כיון שהמקור מצוי ומזומן בכתב והם סבורים שבזה אין מתייחס למפרסם השמועה אלא רק בשמועה בעל פה מתייחס למוסר השמועה, וצל”ע דאם זה טעמם א”כ מנא להו חידוש זה.

אמנם שוב מצאתי בספר בתורתו יהגה ח”ד עמ’ רכא שהביא בשם החזו”א ועוד פוסקים שסברו דבמראה מקום בלבד לא חשיב כאומר דבר בשם אומרו, והביא שם שיש שנסתפקו בזה, עי”ש בכל המ”מ שהביא שם ובשאר הנידונים והדעות שהביא באותו הפרק [וחלק ממראי המקומות בתשובה זו הבאתי משם], וקצת יש להעיר דאם הוה פשיטא ליה להחזו”א מסברא שמראה מקום בעלמא לא חשיב בעל שמועה א”כ לכאורה היה אומר כן גם בשמועה בעל פה דלא כהגמ’ והירושלמי הנ”ל (ובאמת עי”ש מה שהביא בשם הראב”ד), ואולי יש לומר דבאמת מסברא כך היה אומר החזו”א רק דבגמ’ מוכח שאין אומרים סברא זו והיכא דאתמר אתמר רק לגבי שמועה בעל פה והבו דלא לוסיף עלה.

אבל מה שציין שם למי שכתב שגם מי ששמע סברא וישרה בעיניו ג”כ אפשר דא”צ להזכיר בשם אומרה כיון שהוא עצמו ג”כ סובר כסברא זו הוא תמוה מאוד, דזה ודאי לא גרע מהאופנים הנ”ל המבוארים בגמ’ שיש לומר בשם אומרו.

ויש לציין דיש היתר בדבר כשברור שאומר הדברים בשם רבו כמ”ש גבי רב אידי בעובדא דר’ יוחנן ור”א, דהכל יודעין שתורה של משה היא וכו’, ולכן מצינו בכותבי דברי בעלי התוס’ ושאר הראשונים שהעתיקו חידושי הגמ’ זה מזה מאחר דהכל יודעין שכך היתה צורת כתיבת הדברים, וכל אחד עיקר תפקידו היה לפשט הדברים לפי שיטתו והכרעותיו והוספותיו.

וכן מצינו בעוד מקומות כגון ספר קב הישר שהרבה ממנו הוא העתקה מספר יסוד יוסף של רבו, וכן מצינו בהרא”ש שהרבה ממנו הוא העתקה של הרי”ף, (ויש אומרים שמתחילה כתב ספרו כפירוש על הרי”ף), וגם במדרשים מצינו שהעתיקו פסקות שלמות במדרש רבה ותנחומא מפסיקתא דרב כהנא.

קרא פחות
0

מה שהקשה כת”ר במה שכתב הספר החינוך מצוה קעג וז”ל, שחיטת הצפור והתגלחת וההזאה ביום וכו’, ונוהגת טהרה זו בכל מקום ובכל זמן שיש כהן חכם בנגעים, כן פירש הרמב”ם זכרונו לברכה, וכן ראיתי בספרא. ועובר עליה ולא עשאה כמשפט ...קרא עוד

מה שהקשה כת”ר במה שכתב הספר החינוך מצוה קעג וז”ל, שחיטת הצפור והתגלחת וההזאה ביום וכו’, ונוהגת טהרה זו בכל מקום ובכל זמן שיש כהן חכם בנגעים, כן פירש הרמב”ם זכרונו לברכה, וכן ראיתי בספרא.

ועובר עליה ולא עשאה כמשפט ביטל עשה עכ”ל.

והקשה כת”ר מ”ש מכל שאר טומאות שאינו מבטל עשה אם אינו נטהר מהם ורק אם נכנס למקדש עבר על עשה [ול”ת], כמ”ש במצוה קע”ה.

הנה זה שעובר כאן בעשה גם אם לא נכנס למקדש לכאורה ברור, וגם ממ”ש שנהוגת בכל זמן וכו’ א”כ אין דברי החינוך כאן שייכי לזמן שבהמ”ק קיים, אך מ”מ נחזי אנן טעמא דקרא, ואולי משום שיש בדיני נגעים דבר שנתחדש שיש טומאה וטהרה מפי כהן, הלכך רצון השי”ת שלא יזלזלו בזה, ולא יעשו טקס של טהרה אם אין המעמד נכון ע”פ דין, ונראה עוד מדברי החינוך ג”כ שיש חובה לעשותה בזמנה ולא להמנע מלעשותה, והיינו משום שטומאה זו של המצורע מאוסה ביותר, ועליה נאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, הלכך צריך למהר לעשותה כדין.

קרא פחות

0

איסור זה מוטל רק על השליח ולא על בעה”ב. מקורות: יעוי’ בדברי משנ”ב בסי’ תע סק”ו לגבי מי שאסור לאכול מחמת שמוטל עליו מצוה דאם מסר המצוה לשליח יכול לאכול, וכן יש לציין לדינא דנמסר לכתפים דאז יצא מדיני אנינות, מצד ...קרא עוד

איסור זה מוטל רק על השליח ולא על בעה”ב.

מקורות: יעוי’ בדברי משנ”ב בסי’ תע סק”ו לגבי מי שאסור לאכול מחמת שמוטל עליו מצוה דאם מסר המצוה לשליח יכול לאכול, וכן יש לציין לדינא דנמסר לכתפים דאז יצא מדיני אנינות, מצד שני בגמ’ ברכות מ ע”א גבי גביל לתורי דהיינו שמנה על ידי זה שליח קודם אכילתו, והי’ מקום להבין שהמטרה הסופית שהאוכל יבוא לידי הבהמה ואז הבעה”ב יוכל לאכול ושלא דסגי במה שמינה, ומאידך גיסא יש מקום לפרש באופן אחר וכמו שיתבאר.

אבל ביד אפרים סי’ קסו ס”ו נקט שאם מינה שליח א”צ להמתין עוד, וז”ל שם, ואמנם רוב העולם אין נזהרים בזה אף לענין אכילה, ונראה לפי שעל הרוב יש להם עבדים ושכירים שלהם נמסר ההשגחה על הבהמות והעופות, והם מוזהרים ועומדים לתת אכלם בעתו בבוקר השכם, וחזקה שעושים שליחותם, וצ”ע אם מי שסומך על משרתיו בזה תמיד ועתה אירע שהפסיק באמירת גביל לתורא שנראה דלדידיה הוי הפסק, ומי שאין לו מי שישרתהו והוא לעצמו צריך ליזהר בזה כיון אמרו חז”ל אסור לאדם כו’ עכ”ל עי”ש עוד, ויעוי’ עוד בכה”ח שם סקנ”א שכ’ כעי”ז בשם הכתב סופר בשם אביו החת”ס.

וכן כ’ בשו”ת קרן לדוד סי’ מז אות ז על הגמ’ שם דמש”כ גביל לתורי הכונה שיכול לאכול מיד לאחר שאמר לשמש גביל לתורי, דברגע שאמר גביל לתורי כבר האחריות בידי השמש, דמתחילה מזונותיה של הבמה על בעה”ב ועכשיו מזונותיה על השמש עי”ש.

ומש”כ היד אפרים אם מי שסומך וכו’ ר”ל דמי שהוא מחוייב להביא לבהמה קודם הסעודה אי’ בגמ’ ושו”ע שאינו הפסק אבל מי שיש לו עבדים נראה דהוה הפסק ויצטרך לברך שוב, א”כ נקט בזה שנראה לומר כסברא זו בין לקולא בין לחומרא ואף להוסיף בברכה.

ובזה ניחא מצד הדין שלא נחמיר במאכל לבהמתו יותר מחיובי מצוות המוטלים עליו, (וכ”ש לפי דעת הרמב”ם פ”ט מהל’ עבדים ה”ח דמשמע שאינו חיוב גמור פשיטא שאין להחמיר יותר מחיובים גמורם דסגי מה שנסמר לכתפים, ובעיקר הנידון ע”ע ביאה”ל סי’ קסז ס”ו), ומש”כ בגמ’ שם שאמר להם להביא קודם שאוכל (היינו מה שאמר גביל לתורי) אה”נ אחר שאמר להם אם קבלו השליחות ממילא עצם מה שקבלו את השליחות פוטר.

וממילא השליח עצמו יהיה מחוייב, מכיון שלא ניתן להקל על ב’ הצדדים, וממ”נ אם הוא נפטר השליח יהיה מחוייב, וזהו שכ’ היד אפרים שלהם נמסר ההשגחה וכו’ דהיינו שעבר מהבעלים אליהם, וזהו שכ’ והם מוזהרים ועומדים וכו’, ויתכן לפרש לא רק מצד הבעלים אלא גם מצד ההלכה.

וז”ש בקרן לדוד הנ”ל שמתחילה מזונותיה על הבעה”ב ועכשיו על השמש, ויש מקום לפרש דהוא דוקא, ר”ל עכשיו מה שמוטל על השמש מה שהיה מוטל מקודם לכן על בעה”ב והחיובים הכרוכים בו.

וגם בכה”ח שם כ’ על דינא דגמ’ הנ”ל בשם עיקרי הד”ט סי’ ט אות לב וז”ל, וכל זה בבהמות שלו אבל בבהמות אחרים שאין מזונותיהם עליו אינו חייב לתת להם כלום וכל שכן שאינו צריך להקדים ע”כ, ויש מקום לדקדק דדוקא שאין מזונותיהן עליו הוא האופן שפטור כשהבהמות הם של אחרים וקל להבין.

לגבי מקרה שאדם קיבל צו על ידי ליסטים שהוא מחוייב להאכיל בע”ח פלוני אינו פשוט שנחשב שהוא האחראי למאכל אותו הבעל חי, ואדרבה בגמ’ בשבת מבואר לגבי כלב של הפקר שגם שהוא רעב אין חיוב זה מוטל עליו, וכמבואר גם בכה”ח הנ”ל בשם עיקרי הד”ט, אבל אם סיכם עם הליסטים שלוקח האחריות על הבע”ח ממילא נוצרת כאן בעיה לכאורה ויש לדון בזה בגדרי חלויות הסכמים בכפייה, ושייך לסוגיות סקריקון ותליוה וזבין.

קרא פחות
0

מותר. מקורות: יעוי’ במשנ”ב שלגבי שתיה אין קדימה לבעלי החיים לפני האדם. ומ”מ יש אחרונים שלא כתבו כהמשנ”ב בזה.

מותר.

מקורות:

יעוי’ במשנ”ב שלגבי שתיה אין קדימה לבעלי החיים לפני האדם.

ומ”מ יש אחרונים שלא כתבו כהמשנ”ב בזה.

קרא פחות
0

לא (שו”ת מהר”י אסאד ח”א או”ח סי’ רד), ובשם הגרי”ש אלישיב הובא (יבקשו מפיהו פורים א לה) שמומר לתיאבון הוא בכלל רעהו ומומר להכעיס אינו בכלל רעהו וע”ש. ומ”מ ברוב המשומדים שבזמנינו, גם אלו שנולדו כך, יש לחשוש עכ”פ לחומרא שדינם ...קרא עוד

לא (שו”ת מהר”י אסאד ח”א או”ח סי’ רד), ובשם הגרי”ש אלישיב הובא (יבקשו מפיהו פורים א לה) שמומר לתיאבון הוא בכלל רעהו ומומר להכעיס אינו בכלל רעהו וע”ש.

ומ”מ ברוב המשומדים שבזמנינו, גם אלו שנולדו כך, יש לחשוש עכ”פ לחומרא שדינם להכעיס מצד גדרי הדינים אע”פ שאין כוונתם להכעיס בכל דבר בפועל, ואכמ”ל, ועי’ חזו”א יו”ד סי’ א.

קרא פחות

0

המקל והמברשת מוקצה שמא יחזור ויחברנו בשבת. מקורות: ראה ספר ארחות שבת יט, קעג, וע”ש שדן לענין נתפרק בע”ש, וכן כתב בספר וביום השבת עמ’ קמד לגבי המקל והמברשת.

המקל והמברשת מוקצה שמא יחזור ויחברנו בשבת.

מקורות: ראה ספר ארחות שבת יט, קעג, וע”ש שדן לענין נתפרק בע”ש, וכן כתב בספר וביום השבת עמ’ קמד לגבי המקל והמברשת.

קרא פחות
0

במקרה שנוטל ידים שוב באמצע הסעודה להמשיך בסעודה, להמשנ”ב יכול ליטול פעם אחת לשתיהם והחזו”א לכאורה חולק, ובמקרה שנוטל בסוף הסעודה בשביל מים אחרונים יש בזה מחלוקת אחרונים ולמעשה אפשר להקל בזה, ויטול בעמידה ויברך אשר יצר ויתיישב ויברך ברכת ...קרא עוד

במקרה שנוטל ידים שוב באמצע הסעודה להמשיך בסעודה, להמשנ”ב יכול ליטול פעם אחת לשתיהם והחזו”א לכאורה חולק, ובמקרה שנוטל בסוף הסעודה בשביל מים אחרונים יש בזה מחלוקת אחרונים ולמעשה אפשר להקל בזה, ויטול בעמידה ויברך אשר יצר ויתיישב ויברך ברכת המזון.

מקורות: ראשית כל לענין נטילה באמצע סעודה כדי להמשיך בסעודה, להמשנ”ב אין חיוב של ב’ נטילות, דעד כאן לא דנו הפוסקים בסי’ קסה בכה”ג אלא לגבי מים ראשונים שיש בעיה שאין ידוע איזה ברכה מחויב להקדים קודם כמ”ש המשנ”ב סי’ קסה סק”ב, ויש חשש שברכת אשר יצר היא הפסק לברכת ענט”י, אבל בלאו הכי אין בזה חשש במה שנוטל פעם אחת.

והן אמת שיש מן האחרונים שחייבו גם בנוטל באמצע הסעודה ברכת על נטילת ידים, אבל לדידן דנהגינן ע”פ המשנ”ב [סוף סי’ קסד וסי’ קע סק”ו] שלא ליטול עכ”פ בלא שפשף ובצירוף דברי החזו”א או”ח סי’ כה סק”ט שהקיל יותר אפי’ בעשה צרכיו ושפשף ושכך המנהג כדבריו שאין מברכין כלל על נטילת ידים באמצע הסעודה אחר שכבר בירך בתחילה, וכל המשנה הרי זה מן המתמיהין [אף שמעיקר הדין יש לזה שורש גדול ע”פ צירוף הרבה דעות בראשונים שאחר ששפשף צריך לברך ענט”י מעיקר הדין, עי’ בב”י לעיל בהל’ אשר יצר, וכמ”ש המשנ”ב שם בשם הארצה”ח].

ממילא חוזר הנידון כאן רק אם מחוייב נטילה אחת או ב’ נטילות, ובזה להמשנ”ב לא תקנו ליטול ב’ נטילות, וכמו שהמשנ”ב סי’ קסה סק”ב הביא דעת המג”א שהמפסיק באמצע הסעודה כיון שאינו מברך המוציא [ולהמג”א מברך רק ענט”י, עי’ משנ”ב סי’ קע סי’ קע סק”ג, אבל לא המוציא], לכך באמצע הסעודה בודאי שא”צ ב’ נטילות, והיינו משום דלפי דעתו ההפסק הוא בין הנטילה להמוציא.

אבל החזו”א או”ח כה, יג, חולק דההפסק הוא בין הנטילה לסעודה גם כשאינו מברך, ולפי החזו”א יתכן שיש כאן בעיה של הפסק ברכת אשר יצר בין הנטילה לאכילה, דאמנם להמג”א אין כאן בעיה של הפסק בין נטילה להמוציא, וכן אין בעיה של הפסק בין הנטילה לאחת מן הברכות שמברך עליה (דהיינו כשיש ב’ ברכות שצריך לברך על הנטילה שלפי חלק מן הפוסקים יש הפסק בין חדא לחברתה כמבואר בנו”כ סי’ קסה שם) כיון דלדידן באופן זה מברך רק ברכה אחת של אשר יצר ולא ענט”י, אבל הפסק יש בין הנטילה לאכילת הפת, שלהחזו”א לכאורה הוא ג”כ הפסק, ולכן הנוהגים כהכרעות החזו”א יתכן שכאן יצטרכו לנקות ידיהם במים ולברך אשר יצר ואח”כ ליטול ידיהם כדין בלא ברכה ולאכול מן הפת.

ומיהו זה ברור דבין להמשנ”ב ובין להחזו”א מי שנזקק לילך לבית הכסא קודם נטילת ידים של שחרית, א”צ ליטול ידיו ב’ פעמים דנטילה א’ עולה לו לשניהן, וכ”ש לדעת המחבר באופן שלא שפשף שאינו אלא משום היכון.

[ובאופן ששפשף חיוב הנטילה הוא מדינא ע”ש בב”י סי’ ה’ מ”ש בשם הגמ’ ביומא, ובראשונים שהביא ההג”מ והא”ח, ויש הרבה ראשונים המחייבן ברכת ענט”י ביוצא מבית הכסא ושפשף, וגם כשלא שפשף י”א שיש נטילה משום רו”ר, עי’ מ”ב סי’ ד’ סק”מ].

ורק קודם שיצא ממיטתו יטול אם אין נזקק כ”כ לבהכ”ס, כדי שלא ילך ד”א.

וכן מי שהלך לבית הכסא ב”פ עד כאן לא דנו הפוסקים אלא מצד הברכה אם צריך לברך ב”פ אבל כו”ע ל”פ שא”צ ליטול ב”פ, וכן באופן שנטל ידיו מבהכ”ס אפי’ שפשף ומיד מתפלל א”צ ב”פ [כך מפורש בראשונים וגם במ”ב], הגם דאם היו ידיו נקיות כגון ע”י קינוח היה מוטל עליו שוב ליטול אם יש לו מים כמ”ש בשו”ע בהל’ תפילת המנחה מ”מ אם כבר נטל במים א”צ שוב.

אכן מה שיש להסתפק כאן הוא על נט”י שנוטל מבהכ”ס קודם ברכת המזון בשביל מים אחרונים, הוא בענין הברכה של אשר יצר, האם מותר לו לברך קודם ברכת המזון, או דהוי הפסק בין המים אחרונים להבהמ”ז.

ונחלקו בזה האחרונים, דדעת האשל אברהם מהדו”ת [לבעל הדעת קדושים מבוטשאטש, נדפס בסוף שו”ע מהדורת מכון י-ם] או”ח סי’ קפ”א, לצדד דאי”ז הפסק, ואילו בשו”ת שלמת חיים [שבעיקרו הוא להגרי”ח זוננפלד] כתב בסי’ ק”פ דהוי הפסק, ויש ליטול לדבריו ב”פ, א’ לברך ברכת אשר יצר וא’ לפני בהמ”ז.

ולמעשה יתכן שיש להקל כיון שמחשש סכנה דמלח סדומית בודאי יצא, והנידון כאן בספק דרבנן, ובפרט דדעת התוס’ ספ”ח דברכות דנ”ג ובספ”ק דעירובין שאין נוטלין מים אחרונים בזמננו, הובא בשו”ע ס”ס קפ”א [וכך נהגו הרבה באשכנז].

ובפרט שנתברר ג”כ דעת רע”א דס”ל להקל בזה, וז”ל הרע”א בהגהות השו”ע או”ח סי’ ז’ ס”א, ואם הטיל מים קודם ברהמ”ז צ”ע אם לא יקדים בהמ”ז שהוא דאורייתא.

או דמ”מ תדיר עדיף.

ואפשר דתליא באיבעי דהש”ס בזבחי’ תדיר ומקודש הי מינייהו עדיף.

די”ל דאורייתא לגבי דרבנן הוי כמו מקודש ופסק הרמב”ם דמקודש ותדיר יכול להקדים איזה שירצה.

וע’ צל”ח ברכות ד”ד ב’ ד”ה ריב”ל וברפ”ח ד”ה שהיין גורם.

ובת’ נודע ביהודא סי’ ל”ט.

וצ”ע לדינא עכ”ל.

והגם שנסתפק איזה מהם קודם מ”מ מבואר לענין הנידון בכאן יש להקל שאין מחוייב ליטול ב”פ, ולא הזכיר שיש הפסק בין אשר יצר לברכת המזון.

אכן יש מקום לומר לאידך גיסא דדוקא משום שספק זה לא נפשט יצטרך בפעם הראשונה לכוון לנט”י דבהכ”ס גרידא וליטול מים אחרונים ורק בנטילה של אח”כ לכוון למים אחרונים ע”מ לצאת מידי ספק, אך ג”ז לא נראה שנפטר עי”ז דחיובא דרמיא עליה מתחילה הוא ליטול מים אחרונים ולברך, ואם אינו נוטל לא נפטר ע”י זה מן החיוב, ורק אם רוצה להמשיך בסעודה שבזה אין כבר חיוב עליו ליטול ולברך מיד, בזה לא נכנס לספק זה, אך לא משמע שתהא בכונת הרע”א שיהא מחויב לצאת מן הספק עי”ז.

ויש לציין עוד דגבי הנוטל ידיו לסעודה עיקר מה שכתבו האחרונים תקנה לזה הוא שהנטילה הראשונה תהיה באופן שנוטל נטילה המועלת רק לנקיות, ולהדיא כ’ האחרונים להיזהר שהנטילה הראשונה לא תהיה נטילה גמורה כמ”ש המשנ”ב קסה סק”ב, ובזה נפתר לו שאין צריך להיכנס לספק הפסק בין נטילה לברכה כיון שנטילה ראשונה אין מחייבתו אלא ברכה אחת ונטילה אחרונה אין מחייבתו אלא ברכה אחת, אבל אם נטל נטילה ראשונה כדין נכנס לבעייה בזה [ומ”מ מאחר שלא כיון אינו מברך ענט”י על נטילה ראשונה כמ”ש שם השעה”צ סק”ו], אבל במים אחרונים מאחר דקי”ל דאין הפרטים מעכבים, א”כ לא יהיה בזה פתרון גמור בזה שנוטל ב’ נטילות ומברך ביניהם, ומסתימת המשנ”ב שלא הביא הנידון אולי יש מקום ללמוד מזה שלא ראה חשש בזה, ויל”ע, אבל אם נאמר כן יש לדון בזה מה באמת יהיה החילוק האשר יצר שבין נטילה לברכת המוציא שבזה הביא המשנ”ב מחלוקת אחרונים [קסה סק”ב] אם הוא הפסק, ובין האשר יצר שבין נטילה לברכת המזון שבזה סתם המשנ”ב ולא הזכיר שיש בזה חשש הפסק וכנ”ל, ואולי החילוק הוא שהנטילה הוא לצורך האכילה משא”כ במים אחרונים אין הנטילה לצורך הברכת המזון אלא סילוק הסעודה וכלול בזה גם אם יש לו ברכה שצריך לברך עכשיו בסילוק הסעודה אם היא ברכה הקודמת לברכת המזון, א”נ סבר המשנ”ב שיברך אשר יצר אחר ברכת המזון וכנ”ל בצד הזה של הגרע”א.

ומ”מ יש לעיין מי שמקיל כמו שכתבתי ליטול פ”א מה למעשה יעשה בברכת אשר יצר כיון שיש ספק אם יברך קוד או אח”כ, ויש לומר שיטול בעמידה ועל ידי זה יצא מן הספק כיון שכל זמן שלא נתיישב חל עליו להתחיל עכשיו ברכת אשר יצר ועדיין לא חלה עליו חיוב להתחיל עכשיו ברכת המזון ואין מעבירין על המצוות.

(מיוסד על תשובתי בעם סגולה ח”א סי’ ד’ סק”ג עם עוד חידושי דינים ובירורי הלכה שהוספתי כעת)

קרא פחות
0

הברכות שאפשר לצאת בהן יד”ח מאה ברכות הם ברכות שיש בהן שם ומלכות, כגון תפילות וברכת הנהנין וברכות אחרונות ואשר יצר וברכות הראייה. נזכר בפוסקים הענין שאומרים דברי שבח להשלים מאה ברכות, אבל כמו שכתבתי כבר בכ”מ נראה שנאמר רק לרווחא ...קרא עוד

הברכות שאפשר לצאת בהן יד”ח מאה ברכות הם ברכות שיש בהן שם ומלכות, כגון תפילות וברכת הנהנין וברכות אחרונות ואשר יצר וברכות הראייה.

נזכר בפוסקים הענין שאומרים דברי שבח להשלים מאה ברכות, אבל כמו שכתבתי כבר בכ”מ נראה שנאמר רק לרווחא דמילתא, ועכ”פ להלכה אינו פוטר האדם מלברך מאה ברכות בשם ומלכות.

אדם יכול להוציא חבירו במאה ברכות רק בברכה שמחוייב בה או שיכול לברך אותה, ומ”מ דנו הפוסקים לגבי דברים מסויימים איך להחשיב הברכה, כגון ברכה שמברך העולה לתורה, שיש צד להחשיב שהוא שליח של הציבור וממילא יש צד שיוכל לצאת בה [עי’ או”ח רפד ג ומשנ”ב סק”ה ומשנ”ב סי’ מו סקי”ד], וכן יש צד במשנ”ב [מו סוף סקי”ד] שיכול לצאת בשעת הדחק בחזרת הש”ץ, כיון שהש”ץ הוא שליח הציבור לומר חזרת הש”ץ שהוא חיוב המוטל על הציבור, אבל בברכה שאינה מחוייב בה א”א להוציא כלל לענין מאה ברכות, ויש מן האחרונים שחששו למי שמתכוון לצאת בברכה כזו משום ברכה לבטלה.

קרא פחות

0

כן. מקורות: לדעת התוס’ ביבמות כ ע”ב רק הער’ הותר לו, ולדעת שא”ר הותר לו גם גמר ביאה, אבל לכו”ע הער’ קונה כבגמר ביאה גם לענייננו כמבואר בלשונות עכ”פ חלק מהראשונים דבהעראה שמועילה מודים להתוס’, דהעראה היא ודאי קונה כגמר ביאה ...קרא עוד

כן.

מקורות: לדעת התוס’ ביבמות כ ע”ב רק הער’ הותר לו, ולדעת שא”ר הותר לו גם גמר ביאה, אבל לכו”ע הער’ קונה כבגמר ביאה גם לענייננו כמבואר בלשונות עכ”פ חלק מהראשונים דבהעראה שמועילה מודים להתוס’, דהעראה היא ודאי קונה כגמר ביאה כמבואר במשנה יבמות נג ע”ב ובשו”ע אה”ע סי’ קסו סוף ס”ח ובהרחבה בב”ש שם סק”ו.

ועיקר ההרחבה בתשובה זו היא בתשובה השניה [ד”ה ביבמה דחייבי לאוין דמדאורייתא עשה דוחה לא תעשה בבי’ ראשונה מה הדין אם בי’ ראשונה היתה בהער’ האם הותרה בי’ שניה מדאורייתא].

קרא פחות
0

שאלה שלום רב! מצוי באולם שמחות שיש נירות לנגב ידים אחר הנטילה והשאלה האם יש בזה בעיה של סוחט שהרי לוקחים כמה ניירות ומנגבים והמים נסחטים מאחד לשני. *** תשובה בס”ד אור ליום ו’ עש”ק פר’ ויצא ט’ כסלו תשע”ז שלום וברכה התשובה בקצרה: לכאורה מותר (כשאין ...קרא עוד

שאלה

שלום רב!

מצוי באולם שמחות שיש נירות לנגב ידים אחר הנטילה והשאלה האם יש בזה בעיה של סוחט שהרי לוקחים כמה ניירות ומנגבים והמים נסחטים מאחד לשני.

***

תשובה

בס”ד אור ליום ו’ עש”ק פר’ ויצא ט’ כסלו תשע”ז

שלום וברכה

התשובה בקצרה: לכאורה מותר (כשאין סחיטה בפסיק רישא עכ”פ).

הנה דין מלבן אין כאן, מכיון שניירות אלו לא ראויים לכלום, וגם אין בכונת המנגב לנקות את הנייר כלל, אלא רק להוריד המים או הטינוף מעליו אל הנייר, ומצד דין סוחט דהיינו מפרק יעוי’ מה שכתב האג”מ (או”ח ח”ב סי’ ע’) להקל בממחטות לחות, ויש עוד שהקילו כמותו, וכן שמעתי בשם הגרנ”ק שליט”א, וראה מה שכתב בזה הג”ר אשר וייס, מאידך יש שאסרו, (שבט הלוי ח”ח סי’ נ”ט, ומנח”י ח”י סי’ כ”ה, ועי’ שו”ת הר צבי או”ח ח”א סי’ ק”צ), ויש מי שכתב שבמגבונים כיום לכו”ע אסור [היינו גם לדעת האג”מ הנ”ל], עי’ בס’ וביום השבת להגר”י ווייל, והנה להמתירים מגבונים אכן מ”מ כאן אין חשש איסור, דאף שם כתבו שאי”ז בגד שיש בו סחיטה אלא שהמים בין הסיבים, ולא נספגים בהם, אכן כאן קיל יותר ממגבונים, מכיון שכאן אין המנגב צריך את המים כלל, אלא אדרבה מנסה לייבש ולנגב את המים מעליו, ואף אינו מתכוין להוציא את המים מן הנייר.

וכל מה שדנו הפוסקים הנ”ל הוא רק בנייר שהוא הרטיב אותו לפני כן [ע”י עצמו או במפעל], משום שקל להשתמש איתו כשהוא רטוב, משא”כ באופן זה, עי’ בלשון השו”ת הר צבי שם שכתב, ומה שיש להסתפק בזה הוא אם יש לאסור כאן משום מפרק, שהרי הטעם בכל סוחט בגד מן המים שאין בו משום מפרק הוא משום שהמים הנסחטים הולכים לאיבוד, משא”כ בנ”ד הרי צריך להנסחט כדי לקנח בו יותר טוב שהוא לח יותר, ואפשר שזה לא נקרא שהמים הולכים לאיבוד וכו’ עכ”ל.

גם שמצוי שנקרע ע”י השימוש בו, כתב החוט שני (שבת ח”א פ”ח סק”א) שמותר להשתמש בזה בבהכ”ס, כיון שאין פס”ר שהנייר יקרע, והוא אינו מתכוין לכך, ובפרט אם נעשה הדבר בדרך השחתה שאז קל יותר.

בכבוד רב

***

שאלה חוזרת

שלום רב!

בענין מה שהרב כתב לגבי סחיטה בנייר האם יוצא שגם אם נשפח על השולחן מים מותר להניח ע”ז טישו וכדו’ ולהצמיד (ולא כמו שנוהגים שלא להצמיד).

***

תשובה

בע”ה י”א כסלו ע”ז

שלום רב

אמנם אינני יודע את פרטי המנהגים בזה, אבל בקיצור אכתוב מה שנתבאר בשו”ע סי’ ש”א סמ”ח, מסתפג אדם באלונטית (פי’ בגד שמסתפגין בו לאחר שרוחצין) ומביאה בידו, ולא חיישינן שמא יבא לסחוט.

וכתב המ”ב ס”ק קע”ה, ומביאה בידו – לתוך ביתו במקום שיש עירוב ואף דמבואר לעיל בהג”ה דאסור לטלטל דבר השרוי במים שאני הכא כיון דהתירו הסיפוג ולא חששו לסחיטה משום דא”א בלי סיפוג לכך התירו גם להביא לביתו כ”כ המ”א ולפ”ז אחר שהביאו לביתו והניחו על מקומו שוב אסור לטלטלו אבל בא”ר הביא בשם ספר התרומה דסיפוג באלונטית לא מחשב אלא כמים מועטים ולא גזרו על טלטולו משום שמא יסחוט וכן משמע בביאור הגר”א דמותר לטלטלו עכ”ל.

מאידך לגבי ספוג שמשתמשים בו לניגוב השלחן כתב השו”ע סי’ ש”כ סי”ז, ספוג, אין מקנחין בו אא”כ יש בו בית אחיזה, גזירה שמא יסחוט.

ע”כ.

וכתב המג”א, וצ”ע לדידיה כיון דא”א לקינוח בלא סחיטה למה התירו לקנח באלונטית כמ”ש סי’ ש”א סמ”ח וצ”ל דוקא בספוג א”א לקינוח בלא סחיטה עסי’ ש”ב סי”ב עכ”ל.

לפ”ז כל דבר שאינו ספוג אם אינו פסיק רישא שיבוא לידי סחיטה לכאורה שאין בזה איסור סחיטה, ומ”מ אם הוא רטוב יש ליזהר בזה שלא להדק.

וה”ה גם אם מתרטב בתוך כדי השימוש ג”כ יש להזהר שלא להדק, כמבואר בשו”ע סי’ ש”כ סט”ז שכתב, אסור להדק מוכין בפי פך שיש בו משקין, משום סחיטה.

וכתב המשנ”ב סקמ”ד, ומיירי כשהם לחין מן המשקין שבתוך הכלי ואפילו הם עשויין לכך נמי אסור משום דבהידוק המוכין [כל דבר רך כגון צמר גפן ומטלית וכיוצא בהן] בתוך פי הפך בא לידי סחיטה שהיא תולדת ליבון וכנ”ל ואפילו להסוברים דבשאר משקין חוץ ממים אין בו משום מלבן מ”מ אסור שיוצא המשקה הבלוע בו ונופל לתוך הפך והוי בכלל דישה כמו סוחט זיתים וענבים ואף שאינו מתכוין לזה מ”מ פסיק רישא הוא ע”כ.

ואמנם היה מקום לחלק דשם יש שימוש במוכין אח”כ, משא”כ כאן שהנייר אינו ראוי לכלום, וכמו”כ בנייר יש עוד סברא שהזכירו חלק מן הפוסקים [ואינו מוסכם] שאין בנייר שם סחיטה מכיון שהמים אינם נספגים בו, וכמו”כ יתכן דשם אם מהדק ניחא ליה שיסחט המשקה ולא יהיה ספוג במוכין, משא”כ הכא שהוא אינו ניחא ליה, מ”מ יתכן שיש ללמוד משם לחומרא לענינינו להחמיר שאם הנייר רטוב שלא להדקו.

עוד כתב הש”ע סי’ ש”ב סי”ב, אסור לנגב כוס שהיה בו מים או יין, במפה, משום דאתי לידי סחיטה.

וכתב המשנ”ב, עיין באחרונים שסתמו דבכוס שהוא צר אין לנגבו אפילו בסמרטוט המיוחד לכך דא”א שלא לבוא לידי סחיטה אבל דבר רחב כגון שנשפך מים על שלחן וספסל לכו”ע מותר לקנחו בדבר שאין מקפיד עליו ע”כ.

וע”ש עוד בביאור הלכה.

ואמנם כשיש לכלוך שנדבק על השלחן כתב בספר שמירת שבת כהלכתה חלק א’ (עמוד קכז), שאסור לנקות השלחן במטלית רטובה או לחה, שכן בהכרח יבוא לידי סחיטה, שהרי הוא רוצה במים הנסחטים על מנת לנקות בהם את השלחן, ויש בזה איסור דישה.

אמנם האג”מ או”ח ח”ב סי’ ע’ כתב, ולשרות נייר במים לקנח איזה דבר ומשליכים לאיבוד, פשוט שאין לאסור דלא שייך מלבן בנייר ההולך לאיבוד, ואף אם הוא נייר שנשאר קיים נמי לא מתלבן במים אלא מתקלקל וכששורהו במים לא יחוש על הנייר להוציא המים ממנו, ועדיף מבגד העשוי לפרוס על החבית שמותר משום שאינו חושש לסחטו, ובנייר אף בכל נייר אינו חושש לסחטו וכ”ש כשהולך לאיבוד ע”י מים שאין לחוש שיסחוט.

אך אולי דמי לספוג שצריך לבית אחיזה משום שגם במים הוא סחיטה דמפרק, דפשטות לשון הטור וש”ע הוא במים דלא כתוס’ כתובות דף ו’ שפירשו לענין שמן, ואף שברמב”ם פכ”ב משבת הט”ו שג”כ משמע שהוא במים מפורש שהוא משום מלבן שזה לא שייך בנייר, מ”מ בטור וש”ע משמע שהוא משום סחיטה דמפרק המים שבו דלא הזכירו מלבן, ואף שלא בכלי שהוא לאיבוד סברי שאסור מדרבנן דלא כהערוך אלא כהחולקים שהביא המחבר סי’ ש”כ בסעיף י”ח, וסחיטה זו אפשר איכא גם בנייר.

אבל מסתבר דבנייר אין להחשיב זה לסחיטה דלא נבלע בתוך הנייר ואף שעכ”פ יש לאסור מדרבנן דהא גם בשער שודאי לא נבלע אסור מדרבנן כדאיתא במ”מ פ”ט משבת הי”א, מ”מ כיון דאינו בתוך כלי וגם אין דרך לסחוט מים מנייר כלל לא לצורך המים ולא למלבן ואינו מתכוין לזה יש להתיר כדאיתא סי’ ש”כ בסעיף י”ח שמתירין בתרתי לטיבותא, וה”נ איכא תרתי לטיבותא.

וגם אפשר ליכא פ”ר בנייר שאין מחזיקין בחזקה אלא לפי מה שמזדמן שודאי אין לאסור בלא מתכוין לסחוט עכ”ל האג”מ.

והנני להביא בזה מלשון השו”ת שבט הלוי ח”ח סי’ נ”ט, מה שכתב בזמנו לענין השימוש במגבונים לחים בשבת [שהוא חמור יותר מכיון דניחא ליה ברטיבות], וז”ל, והעצה להשתמש בנייר הנזכר באופן שלא ידחוק הרבה עד שיבא לידי סחיטה והוא לצורך תינוק אפשר לצדד בה להקל, ועיין בט”ז סי’ ש”כ ס”ק י”ב דבאופן שלא מדחיק בכח מותר לגרר המשקה, ואף דבמים אוסר בסו”ד הט”ז התם משום חשש כיבוס המפה עצמה וזה לא שייך בנייר דעומד להשליך לאשפה והחשש רק משום סחיטת המשקה, ועיין כיו”ב באחרונים באו”ח סוס”י ש”ב לענין נקוי הכלים בשבת וכה”ג, סו”ד לצורך תינוק ובזהירות יש להמתירים מקום בהלכה, ולהמחמירים צד להחמיר, ולבריא גמור רק לצורך תענוג אין צורך להקל.

ושוב העירו אותי עוד פעם דלפי מה שנעשים מגבונים האלה היום רטובים הרבה, קרוב שאי אפשר לעמוד בעצה הנ”ל שלא לדחוק הרבה, ובפרט למסור דבר כזה להמונים ולנשים, ע”כ עלינו להחמיר בכזאת עד שנדע שהמציאות נשתנה לגמרי עכ”ל השה”ל.

והנה במקרה שציינת שנוהגים שלא להדק את הנייר על השלחן יתכן שמדובר בנייר לח שהאשה המנקה את השלחן השתמשה בו מלכתחילה לצורך השלחן על מנת שהשלחן יהיה נקי יותר באופן זה, ומי שהנהיג כן היה חכם שסבר כעין הס”ד בשבט הלוי הנ”ל, דבכה”ג א”א להדק משום שודאי ניחא לה במשקין היוצאין משם, אבל באופן שלא ניחא ליה אין בזה איסור דאורייתא עכ”פ, וגם איסור דרבנן לכמה פוסקים אין בזה כמבואר במג”א סי’ ש”כ סקכ”ג, אע”ג דלהלכה זה אסור כמבואר בבה”ל שם ד”ה דלא ניח”ל, מ”מ קל יותר, אמנם אין להתיר אלא בצירוף עוד דברים.

והנה כ”ז כתבתי ללא העיון הראוי והנצרך אלא מקופיא, ולכן אבקש שלא לסמוך למעשה על התשובות ללא שאלת חכם.

בברכה

***

קרא פחות
0

ראיתי שכבר הרחבתם כבר בדבריכם אבל אציין כמה הערות והארות קצרות לענין שעוררתם: א) ענין אומנות נקיה היא אומנות שאין בה חשש גזל, אבל אין הכונה דוקא אומנות שאפשר ללמוד תוך כדי העיסוק, למרות שהוא דבר טוב ללמוד תוך כדי ...קרא עוד

ראיתי שכבר הרחבתם כבר בדבריכם אבל אציין כמה הערות והארות קצרות לענין שעוררתם:
א) ענין אומנות נקיה היא אומנות שאין בה חשש גזל, אבל אין הכונה דוקא אומנות שאפשר ללמוד תוך כדי העיסוק, למרות שהוא דבר טוב ללמוד תוך כדי העיסוק.

ב) מה שנזכר בגמ’ ללמד בנו אומנות נקיה אין הכוונה שאסור או שאין ראוי לעסוק בכל אומנות שבעולם דודאי מי שיש לו כשרון לאומנות שאינה מחטא דתלמיותא ואינו רגיל במחטא דתלמיותא אינו צריך לעזוב אומנותו שיכול להרוויח ולהתפרנס ממנו, והנידון הוא מה לבכר בתחילת הלימוד כשעדיין אין מכירים שם אומנות, וצא ולמד שכמה אומניות שנזכר בגמ’ שם שאינם ראויים היו חכמים שהיו מתפרנסין מהם כמו רופא וטבח.

ג) מלבד ר’ יוחנן הסנדלר היו עוד חכמים שעסקו במלאכת הרצענות כמבואר בפרק ערבי פסחים.

ד) עצם הנידון שנגיעה בנעל שאינו מלוכלך בעין שיצטרך נטילה אינו ברור לגמרי לדינא ואמנם יש מהחזו”א שכל הדברים מחוייבים נטילה גמורה ועי’ בשו”ת תורת יהודה והארכתי בנידון זה בשו”ת עם סגולה, ומאידך מהר”י במהר”ח פלאג’י אפשר שאינו סובר כחזו”א כמו שהאריך בתשובה, ועי’ בפסקי תשובות שציין לזה לעוד אחרונים, ואני הק’ אחר שכתבתי התשובה הנ”ל נ”ל להביא שוב ראי’ מהראב”ד המובא בש”ך ביו”ד דהמשמעות הפשוטה לכאורה שם שאין נגיעה בגופו שאינו מלולכלך מחייבת בנטילה דומי’ דנגיעה בכותל דנקט שם, וממילא כך יש לפרש גם התשובת רשב”א שהעתיק הב”י ושו”ע ואכמ”ל.

ה) בגמ’ ברכות מג ע”ב משמע שעיקר הלכלוך של הנעל הוא בימות הגשמים – הערה זו שמעתי מאאמו”ר שליט”א.

ו) גם המתקן נעליים אינו בהכרח נוגע בנעלים בלא בתי ידיים, וכן אין איסור הרהור בד”ת כשידיו מטונפות.

ז) כמו שכתבתם שסנדלר אינו בהכרח משמעותו המתקן נעליים רק לאחר שהן משומשות בלבד.

קרא פחות

0

במקומות שמערבים כל הבגדים יחד היטב והרוב המוחלט הוא ממינים סינטטיים שאינם צמר ופשתים בשיעור שיש לבטל את הצמר או הפשתים בכל בגד (ויש שטוענים שכך היא המציאות בא”י, וראוי לבדוק הדבר), לכאורה אין בזה איסור להכניס במכולתם. והטעם משום שלענין ...קרא עוד

במקומות שמערבים כל הבגדים יחד היטב והרוב המוחלט הוא ממינים סינטטיים שאינם צמר ופשתים בשיעור שיש לבטל את הצמר או הפשתים בכל בגד (ויש שטוענים שכך היא המציאות בא”י, וראוי לבדוק הדבר), לכאורה אין בזה איסור להכניס במכולתם.

והטעם משום שלענין זה יתכן דסגי במה שיכול לומר שקים לו כהסוברים שמותר לבטל לכתחילה גם באופן כזה שמערב הצמר והפשתן יחד, וכן שקים לו שמותר לבטל את התערובת אף באופן שניכר אחר כך ואפשר להפרידם, [והפרדה על ידי מומחה חשיב כניכר כ”כ המלבושי ישע פ”ב הערה לא בשם בנין עולם יו”ד סי’ ס], שאלו הדעות העיקריות של רוב הפוסקים.

ומ”מ הנמנע משום שחושש להמחמירים בדברים אלו אין לבוא עליו בטענה שמשליך מי בורו ואחרים צריכים להם, מכיון שההיתר כאן אינו ברור לכו”ע.

מקורות:

היה מקום לטעון לכאורה שאין להשליך בגדים למכולות אלו, דאפי’ אם בעל המפעל המרויח מהשלכת הבגדים הוא אחיך ועמיתך ויש בזה מצוה שלא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם, אבל מ”מ בנידון דידן עלול לצאת מזה מכשול על ידי שממחזרים בגדים שונים זה עם זה ללא פיקוח כשרותי מה שעלול ליצור תערובת צמר ופשתים יחד בפרט במקום שרובו ישראל שמתכונים להכין מזה בגדים לישראל.

וגם לענין השלכת בגדים סינטטיים במכולות אלו יש לדון מצד מסייע כיון שנותן להם בדים להכין מהם בגדי איסור.

והואיל דאתאן לכ”ז נציין שיש משמעות בתוס’ בפ”ק דיבמות סוף דף ד’ שהאיסור נעשה רק בחוט האסור ולא בכל הבגד, אפי’ לענין חוט צמר בבגד פשתן, מ”מ גם לצד זה יש לדון להנ”ל דיש מסייע בזה מכיון שמסייע בהכנת בגד שיהיה אסור ללובשו, וגם צל”ע לדינא אם מתחמם בחלק שאינו שעטנז אלא משאר מינים (באופן שהבגד אסור בלבישה) אם עובר בזה איסורא או לא, ויש לדון כן גם לדעת המחבר דלהלן דבגד שעטנז שיש מין אחר מפסיק בין הצמר לשתים חשיב שעטנז וגם לדעת הרמ”א דלא חשיב שעטנז, וגוף דברי התוס’ צריכין בירור טובא דמשמע לפו”ר מדבריהם שבגד שרובו פשתן ומיעוטו צמר עובר האיסור רק בצמר וזה צ”ב, אם לא דנימא דהתוס’ דברו רק לענין שחוט הצמר הוכנס למצוה ואז לא חשיב שהוכנס חוט צמר כיון שהותרה, והחוט השני של צמר יהיה אסור, (ואז דנו התוס’ באופן שהחוט השני יש בו מצוה אבל אין בו דחייה משום דריש לקיש שאפשר לקיים שניהם, וחידשו התוס’ דבזה לא אמרי’ לדריש לקיש דלענין זה מהני שכבר נדחה, ומשמע דחוט אחר של צמר יהיה אסור להכניס בבגד פשתן זה), ועיין בקובץ הערות שם מש”כ בזה.

והנה באמת שיש מקום להכשיר מצד הדין באופן שרוב התערובת היא ממינים אחרים [יו”ד סי’ רמט ס”א] אם נתבטל באופנים המבוארים שם, או מצד הפסק במינים אחרים בין הצמר לבין הפשתן דלרוב הפוסקים הוא מותר [כמ”ש הרמ”א שכך המנהג ביו”ד סי’ ש ס”ה וכן הכרעת הרמ”א שהמנהג להקל בס’ רצט ס”ב, אולם דעת הרמב”ם להחמיר בזה כמו שהביא המחבר דעתו עם דעה הראשונה בסי’ ש הנ”ל וכן דעת המחבר בסי’ רצט הנ”ל בסתמא כדעת הרמב”ם, ועי’ בפת”ש שם שכן נקט המשכנ”י להחמיר], אבל לכאורה כשאפשר לבדוק (עכ”פ לפני הכנת הבגדים וביטול התערובת) אי אפשר להתיר בלא בדיקה.

ויש מקום לטעון דמאחר שיש טוענים המציאות היא בא”י (כך יש טוענים, ראה בספר השעטנז להלכה למעשה פ”ב סכ”ט) שברוב המקרים כשמכינים תערובת זו של מיחזור הבגדים באופן שכבר התערב היטב והרוב ממין שאינו צמר ופשתים, ממילא הו”ל כמו מי שנותן לע”ה כלי שמיוחד לאיסור ולהיתר שהותר מפני דרכי שלום.

אבל אינו ברור שהותר מפני דרכי שלום כשהע”ה אינו לפנינו ואינו יודע מה נעשה ומי מביא לו הבגדים.

וגם אינו ברור שמותר לתת לע”ה בגדים באופן שהכנת הבגדים נעשית בדרך שאינו ברור שמותר לעשות כן לבטל הצמר והפשתים וגם להכניס הכל לבגדים בלא פיקוח למרות שיתכן שיהיו בגדים הנוצרים מן התערובת שרובם שעטנז ודינם שעטנז, גם אם נימא שיהיה מותר אח”כ לבטלם ברוב.

וכמו שכ’ הפוסקים (והבאתי בתשובה על קניית שערות סוכר ממי שמשתמש במכונה שכורה) שאם מוכר מכין בכלי שאינו טבול או בלוע מאיסור שאינו בן יומו ורוב העיר ישראלים הו”ל כמבטל לכתחילה לצורך ישראל וגם מי שמביא לישראל לעשות באופן שיבטל לכתחילה לצורך ישראל (דהרי באופן שידוע שישתמש בזה לאיסור באופן מוצהר אסור לסייע לע”ה כמפורש בסוגיות דלא הותר אלא בסתמא).

ובדרך אמונה בבה”ל הל’ כלאים פ”י סה”ב דן בענין תערובת בלאי בגדים דאם עשוי באופן שבטל צורת הדבר ועשוי כעין נייר וכיו”ב כבר יש כמה מן הפוסקים שהתירו עי”ש, אבל אם לא נתבטלה צורתו הביא שם בשם החזו”א וכעי”ז כתב התפא”י בבתי כלאים אות קיח שיש להתיר מטעם ספק ספקא, דספק שמא אין בזה צמר ופשתים וספק שמא אין מחוברים יחד (מלבד לדעת הרמב”ם וסייעתו לא יועיל כמו שרמז שם), ויר”ש יחמיר מלבד במקומות שיש עוד צירופים כמבואר שם.

ובגוף ההיתר לענין ההנהגה למעשה יש לציין דלהנוהגים כמהחבר שפסק כהרמב”ם אינו שייך היתר זה.

אם כי גם לפי מה שכתב הדרך אמונה שם (וגם שיש לבעל המכולה לטעון שקים ליה כהרמ”א ורוב הפוסקים, עכ”פ אם הוא מבני אשכנז) זה עדיין אין מזה ראיה שמותר גם לבטל איסור לכתחילה, כיון שסו”ס ההיתר הוא רק מטעם ספק ספקא, וצל”ע.

ובשו”ע יו”ד סי’ רצט ס”א מבואר דיש אופן שמותר לבטל כלאים לכתחילה דהיינו שאם יש לו צמר שנתערב בפשתים מותר להוסיף מין אחר כדי לבטל אחד מן המינים ובלבד קודם שעשאן חוטים.

ולכאורה לפי זה הפתרון בתערובת כזו שיערב היטב את כל הסיבים באופן שבכל בגד יהיה מין אחד (וכל מין מועיל לזה כמ”ש בהגהות רע”א שם בשם התשב”ץ ח”ב סי’ ד’ וכן גם משמעות השו”ע שם) שיבטל את הצמר או את הפשתים ודוקא קודם שנעשו חוטין כמ”ש בשו”ע שם.

ועדיין צל”ע אם גם כשהביטול הכללי נעשה בכל התערובת מחמת סבירות שלא נשאר בגד שאין בו לכה”פ מין אחד שמבטל את הצמר או הפשתים אם סגי לסמוך על ביטול כזה לכתחילה, או דעכ”פ נימא לענין זה אין מבטלין איסור לכתחילה.

ועוד צל”ע דשמא גם ההיתר המובא בשו”ע שם הוא רק באופן שכבר יש לו תערובת צמר ופשתים אז יוסיף מין אחר לבטל אחד מהם, אבל עדיין שמא אין היתר לכתחילה לערב צמר ופשתים ומין אחר על מנת לבטלם, וצ”ע בכ”ז.

ולפי מה שהובא בדרך אמונה פ”י סקל”ו דברי החזו”א ועוד טעם ההיתר הוא משום שעדיין לא חל בו שום איסור כשאינו טוי שוע ונוז (ולהרמב”ם כל עוד שגם אינו שוע, עי’ בציון ההלכה שם), ולכן מותר במצב זה לבטל איסור לכתחילה, ולכן גם בכל האופנים והצדדים דלעיל שייך עדיין היתר זה כיון שעדיין אין כאן איסור דאורייתא.

וכ”כ עוד בדרך אמונה שם (ה”ו בה”ל ד”ה וצמר וצה”ל סי’ קעג) דלפי החזו”א מותר לערב אף סיבי צמר ופשתן כדי לערבן אחר כך במין אחר ולבטלם, וכ”כ בדרישה סי’ רצט סק”א שמותר מכיון שעדיין אין בזה איסור ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה וכן מבואר בשפת אמת.

אולם בגן המלך סי’ קטז ומלבושי ישע פ”ב הערה ל ד”ה ובדינים אסרו כן, וכך צריך לצאת גם למש”כ הב”ח דאסור לערב צמר ומין אחר כדי לערבו אחר כך בפשתן.

ויש לציין עוד לדברי התפא”י בועז פ”ט סק”ב דאם ניכרין במקומן לא מהני ביטול ע”פ השו”ע יו”ד סי’ קט וכ”כ במשנה אחרונה שם, וכ”ה בתשובת נוב”י יו”ד מהדו”ת סי’ קפו ד”ה ובגוף, וכן נקט בשבט הלוי ח”ז סי’ קעג, ומ”מ לענין זה אפשר דסגי שאין ידוע שעושים איסור וכנ”ל, וכן יש להוסיף דהדרך אמונה נקט להלכה בשם החזו”א סי’ קפא סק”ג ט’ וחדרי דעה (ודלא כתפא”י ומשנה ראשונה) להתיר אפי’ אם ניכר, וכן נקטו הגריש”א (קובץ תשובות ח”א סי’ קיט) והמנח”י (ח”י סי’ צז) וממילא אפשר דגם החושש להמחמירים אין לפני עיור בזה כיון שנוהג ע”פ המקילים.

ובספר השעטנז בהלכה שם בהערה העיר בשם שו”ת בנין עולם סי’ ס סק”א דבמקומות שאין מערבים כל הבלאים ביחד בהחלט יש לחוש שמא בבגד אחד יש רוב צמר או פשתן וממילא מחוייב בדיקה.

ועוד הביא שם בשם אחד מבודקי השעטנז בארה”ב שלאחרונה בדקו כריות העשויות מבלאי בגדים והתברר שאחוז גבוה מהם היה עשוי מפשתן (ועי’ שם עוד באריכות בהמשך הדברים שם מה שכתב עוד בהרחבה בענין זה).

עכ”פ אם כנים הדברים שכאן בא”י רוב המוחלט של הבגדים אינם צמר ופשתים ושמערבים הכל עירוב טוב יוצא שבהל המכולה יכול לטעון דלפ”ד החזו”א הנ”ל שרי לבטל איסור לכתחילה, ויש להוסיף דבביטול דרבנן הוא יותר קל לכתחילה כמ”ש הפוסקים ביו”ד ע”פ הגמ’ פ”ק דביצה ויש בזה דעות ואופנים, וכאן שסופו לבוא לדאורייתא יש לדון בזה.

והואיל דאתאן לכל זה נבאר גם דברי הגר”א שם בביאורו שקיצר בדבריו מאוד וכוונתו דיש קצת משמעות מהמחבר דשייך ביטול של צמר ופשתים מין אחד בחבירו קודם שעשאן חוטים והעיר הגר”א שאינו נכון דבירושלמי במקור הדין מבואר דהתערובת המתרת היא רק במין אחר המבטל את הצמר או את הפשתים וכמו שהביא שם ראיות לזה, ובאמת גם בשו”ע גופא לעיל מינה בדיני ביטול המתיר הזכיר להדיא שההיתר הוא על ידי שמביא מין אחר ומבטלו, ובביאור הדעות בזה עי’ עוד בדרך אמונה פ”י מהל’ כלאים ה”ה.

 

 

השלמה לתשובה על בירור חשש כלאי בגדים במיחזור בגדים

יש להוסיף דאם המחזור נעשה גם בחוטים שלמים בלא טוייה מחדש א”כ אין מועיל ביטול בזה כמפורש בשו”ע יו”ד סי’ רצט ס”א.

*

קרא פחות
0

מעת לעת מתעוררת השאלה על היחס של התוה”ק לטיפולים הרגשיים המבוססים ברובם על חכמת הנפש המיוסדת על מחקריהם של או”ה ואנשים השורים מחוץ לבתי המדרשות, וכשנדקדק אחר השגור בפי העולם, נמצא בזה כמה דעות וגישות שמצד אחד הן מנוגדות אך ...קרא עוד

מעת לעת מתעוררת השאלה על היחס של התוה”ק לטיפולים הרגשיים המבוססים ברובם על חכמת הנפש המיוסדת על מחקריהם של או”ה ואנשים השורים מחוץ לבתי המדרשות, וכשנדקדק אחר השגור בפי העולם, נמצא בזה כמה דעות וגישות שמצד אחד הן מנוגדות אך מצד שני כולן נכונות ומשלימות זו את זה.

הדעה הרווחת היא, שככל שניתן להיעזר בחכמת הנפש הנחקרת והמדעית, להוסיף ערך ולשפר ולפתור בעיות, על סמך חכמתם, נקיים בעצמנו משנה ששנינו [אבות פ”ד מ”ג] אין לך אדם שאין לו שעה, וכמאחז”ל חכמה בגוים תאמין [איכ”ר ב יג], ונשתמש בטוב שבחכמתם לריפוי הנפש ולקידום האדם ובריאותו.

זאת היא הדעה הרווחת והכללית, שמי שיש לו בעיה בתחום הנפש, ילך למומחה בתחום זה, ‘דכאיב ליה כאיבא ליזיל לבי אסיא’ [ע”פ ב”ק מו ע”ב], ושמלבד מגבלת הכסף והזמן כשהם חסרים, הרי שללכת לטיפול הוא דבר טוב וחיובי מעיקרו, לפחות לנשים וקטנים שיש להם זמן פנוי יותר.

מאידך יש שיטענו, שהא ניחא אם יש מישהו חולה ובעייתי אז אין ברירה וניתן לשלוח אותו לשם, אבל מי שמתפקד פחות או יותר כמו שצריך, ואמנם מרגיש שיכול לעשות יותר מאיפה שהוא נמצא, אך עדיין, מה ההיתר לשלוח אותו לכאלה מקומות, ואדרבה מדברים כאלה לא יוצאים דברים טובים, ואל לנו לתור אחר שום דבר מלבד שיחות חיזוק וספרי מוסר.

ויש שיטענו עוד יותר, שכל חכמת הנפש הזו היא הרס היהדות והשקפת שונאי הדת ח”ו, וממילא אין לשלוח שום אדם למומחים בתחום זה, ואף לא להתייעץ עימם.

ואף ראיתי מי שהחמיר מאוד והפליג בדבריו, וכתב שהניסיון האחרון העיקרי לפני ביאת המשיח יהיה ניסיון הפסיכולוגיה.

ויש שיגדילו עוד ויאמרו שגם מצד המציאות והטבע הגשמי, חכמת הנפש המחקרית היא שטותים והבלים שאין להם שחר, ומה לך אצל האנשים האלה, כלך לך אצל מזכיר בת”ת פלוני או גננת פלוניתא שמבינים הם בנפש לעומקה ולרוחבה יותר מפסיכולוגיה ופסיכולוגים.

אלו הן פחות או יותר הגישות הנשמעות מפעם לפעם בעניינים אלו.

ולכן ראיתי צורך לעשות סדר בדברים, ולבאר ולחדד כמה עניינים, מדוע אנו מחוייבים לקבל ולהסכים שיש ממש בתורת הנפש, ומאידך מה הם הפרטים מתוכם שהם לא טובים או לא נכונים.

והיות ומתוקף עיסוקיה של רעייתי הצדקנית תחי’ נחשפתי והכרתי קצת מהנושא מבפנים, ונודעו לי כמה ידיעות בתחום זה שאינן ידועות לחלק מהקהל הרחב, ומאידך הבלבול בתחום זה רב מאוד, עד שלפעמים אנשים אינם מבחינים בין מגמת ‘מוח אחד’ לטיפולי סיביטי (CBT), ובהבדל בין פסיכולוגים לבין מטפלים רגשיים, ואף פגשתי פעם זקן אחד שלא הבדיל בין עיסוק במוצרים טבעונים לבין עיסוק בטיפול רגשי, ובודאי שאין אנשים מבחינים בין פסיכולוגיה אנליטית פרודיאנית (המוציאה שם לא טוב על כלל חכמת הנפש אף בקרב אנשים נבונים וידענים), לבין טיפולים עכשויים המבוססים על כלל המחקרים העדכניים, והנסתר בנושא זה כמו בכל נושא היום, רב על הגלוי, לכן ראיתי הצורך להעלות על הכתב כמה דברים שעלו בדעתי, ואקרא בו אני וכל מי שימצא בו נחת.

ראשית כל, המציאות היא שבכל עיסוק יש חכמה ויש ידע ויש ניסיון ויש מומחיות, היא עובדה מסתברת מאוד, שהרי זה ברור שאדם שתחום העיסוק שלו היא למשל כגון תיקוני בית, ברוב המקרים הוא אכן יידע איך לעשות זאת, יותר ממי שאין זה מתחום עיסוקו שהוא עלול לעשות זאת באיטיות וברשלנות, וכל שכן שאם אותו איש השיפוצים למד את המקצוע כמה שנים (ולצורך הענין לא משנה מי לימד אותו ובאיזה רמה) על אחת כמה וכמה שיודע לעשות זאת [כמובן על דרך הרוב והממוצע] יותר מאדם שהקשר שלו לזה הוא רק חובבני בלבד, וכנ”ל בתחום הציור לדוגמה, וכנ”ל בתחום הרפואה, כמו שברור לכל אחד שמי שירפא על פי סברא בלא ידע מקדים ובלא ניסיון, במקום שיש רופא מומחה שלמד את הנושא כמה שנים, הרי הוא מועל בפיקוח נפש, ולכן כמעט בכל נושא ופרט בתחום הרפואה קיימים כיום מחקרים ובדיקות וידע וניסיון עכשוויים, על מנת שיהיה אפשר להתמודד עם הבעיה הקיימת לפי המידע העדכני ביותר הקיים (וזה לא אמור להוות קושי’ מה שבעוד מאה שנה כל המידע כיום עלול להיות חוכא ואיטלולא לעומת המידע המאורגן שיהיה אז, מכיון שהמידע שקיים כיום הוא בודאי חיוני ומועיל לאין ערוך יותר ממי שאין בידו מידע כלל).

ולכן גם בנפש, מצוי שיש אדם שצריך לשיפור או לתיקון בנפשו, ומטבע הדברים כל אחד יכול לדבר איתו ולשמוע אותו ולייעץ לו, אבל יש אנשים שזה תחומם, הם פינו את זמנם ואת חייהם ללמוד את הדברים ולעסוק בהם, הם התנסו בד”כ (הטובים שבהם) לא פחות מכמה מאות מקרים שהם טפלו בהם, ובד”כ בהם יש הצלחות גדולות, ולכן כשאדם יגיע למצב שבאמת צריך טיפול, והוא יתמודד עם השאלה האם לעשות לבן שלו את הטיפול בעצמו או עם המזכיר בחיידר וכדו’, או לשלוח אותו למומחה, אין כאן כ”כ ספק שהמומחה הוא האדם הנכון לעשות את זה.

ולמרות שבתחום זה יותר קשה להבחין את עדיפות המומחים בזה, מאחר ויש דיסקרטיות גדולה בטיפולים, והמקרים והתוצאות אינם מתפרסמים בערוצי הפרסום השונים, וגם מאחר ובד”כ אין הבעיות נפטרות על המקום בייעוץ יחיד, לכן בתחום זה יותר קשה להבחין ולהכיר בכך.

אך גם בתחום זה יש להיות אחראי בזהותו של איש המקצוע לא פחות מתחומים אחרים ואף יותר.

וצריך לדעת שתורת הנפש העכשוית, באיזה שם שנקרא לה, כמוה כחכמת הרפואה – מורכבת מאין ספור מחקרים, אין ספור מאמרים, אין ספור ספרים, אין ספור חוות דעת מומחים, שהגיעו מניסיון ספציפי של שנים רבות של כל אחד מהמטפלים העוסקים בתחום, שהוא בעצם הקדיש את חייו ואת זמנו לתחום זה.

ומי שראה פעם ספריות למדעי החברה ראה כמה הכמות של אין סוף ספרים מדעיים ומחקרים נכתבו ואפילו על פרט אחד בבעיה חברתית נפשית ו/או טיפולית, ולא ספר אחד ולא שניים, אלא מדפי ספרים שלמים נכתבו על פרט אחד בלבד, ונכון שלא כל מטפל קרא את כל החומר הקיים, אך מצד שני מטפל מוצלח למד וקרא הרבה מאוד, וניסה הרבה מאוד, והצליח כבר במקרים רבים, ואין סיבה שלא ניקח אותו לשירותיו.

וכמובן בלא להיכנס לשיקולים כספיים ונוחיות כאלה ואחרות, הנושא הוא מצד הרצינות, מי הוא האדם האידיאלי לטפל בבעיות בנפש, האם האדם החובבן או המקצועי? התשובה היא חד משמעית, בודאי שהמומחה הוא המוסמך מבחינה אידיאלית יותר לטפל בדברים כאלה.

ומידי פעם אני שומע את אלמוני או פלוני השח ואומר שאין ממש בכל ‘הפסיכולוגיה שלהם’, ואני שואל, האם כבודו סבור שהנך מבין יותר מרבבות מומחים שתרם כל אחד מהם את חלקו וניסיונו ומחקריו לספרות תורת הנפש הקיימת כיום? אתה יכול להחליף את כל המחקרים ואין סוף הידע והחומר בתחום, ולהכריע את כל השאלות על נכונה בכוחות עצמך בלבד ולהגיע לתשובה יותר מדוייקת ואמיתית בכל שאלה ובכל תחום משאלות הנפש, מכל המומחים יחד ובלי לבדוק שום מחקרים? ולסבר את האוזן יותר ולחדד יותר את הדברים, נשים לב כי ישנם הרבה סוגיות, בתחום הנפש, כמו איך להתייחס לילד שלא מצליח להקשיב בלימודים, ואיך להתייחס לילד מציק/ גונב/ משקר/ לחוץ/ מרדן.

אז הבשורות הטובות הן שיש מחקרים רבים שנעשו בהקשר לטיפול לכל בעיה, לבדוק כיצד הילד מגיב לכל שיטת עבודה מולו, ומומחים רבים הקדישו את זמנם ונסיונם לטפל בכל אחד מהדברים הללו, ולהרצות אותם ולכתוב אותם, אין שום סיבה מוצדקת שלא להיעזר בכל החומר הרב שיש והוא מוכן בשביל לטפל בכל בעיה.

ולכן כמו שבמשכנתא ובשוק ההון [ובכל דבר שהכסף של דמי הטירחא שווה את זה או מאפשר את זה], אנחנו בד”כ לוקחים (כשצריך כמובן לפי הענין) מישהו שמבין בזה שיטפל בזה, מישהו שזהו תחום עיסוקו והוא זה שמטפל בדברים האלה בהבנה, ומביא יותר הצלחות ופחות טעויות, וברפואה נתנה רשות לרופא לרפאות [ברכות ס], אין סיבה שבדברים אלו אנחנו נכריע מסברא ונאמר שאין ממש בכל חכמת המחקרים.

ושוב, אין הכוונה בכל זה שהפרט אסור לו לומר את דעתו בנידון כזה או אחר, ואין הכונה שיש לקבל את כל התיאוריות המקובלות על המומחים כתורה מסיני, הנידון הוא על ההתייחסות הכללית כלפי המומחים ומומחיותם כדבר שיש ללמוד ממנו ולהפיק ממנו, ובודאי שכל אחד יכול להוסיף על דבריהם ולדון בדבריהם, ואנחנו נקבל את הדברים המסתברים ככל התפתחות המחקרים מדור לדור.

ולהלן יתבאר גם שיש מדבריהם המבוססים על ערכי הגויים ואין בהם קשר לחכמה או מדע, ובודאי שאין צורך לקבל את כל דבריהם כתורה מסיני וכנ”ל.

בהספד שנשא הגאון רח”פ ברמן שליט”א על מרן הגרי”ג זצ”ל בכולל חזון איש, אמר כי מרן זצ”ל הוא זה שהכניס את המושג ללכת לשאול ולהתייעץ אצל מומחים.

 

הבעיות הקיימות בחלק מהמטפלים כיום

הייתי כן מעוניין לנתח את הבעיות הקיימות בחלק מהמטפלים כיום, ואולי אחרי שנבין את הבעיות הטמונות בחובן של חלק מהמטפלים, נבין למה יצא שם רע בקרב חוגים מסויימים על עולם הטיפול והפסיכולוגיה באופן כללי כדבר בעייתי ובפרט עבור שומרי תורה ומצוות.

אפשר לחלק את הבעיות הקיימות, לשלושה: שיטות, אישים, וגישות.

שיטות

הבעיה הראשונה של שיטות היא בעייה מהותית מאוד, ויש לתת עליה מאוד את הדעת, ודוקא משום כך שיש בורות וחוסר ידע רב בזה.

המטפלים כיום, אין בהם אחידות ושוויוניות בקשר לשיטת הטיפול שלהם.

להיפך, יש המון שיטות טיפול, יש את שיטות הטיפול המרכזיות והממסדיות, כמו CBT.

ומאידך יש את שיטות הטיפול המיסטיות, כמו מוח אחד (שאגב אינו שייך כלל לעולם הטיפול ההגיוני והממסדי, וכמה חבל שאנשים בתמימותם נתחלף להם בין טיפול לטיפול, ומפסידים כסף וזמן, ולו משום שהיו יכולים בכסף ובזמן זה להשקיע בטיפולים האמיתיים והממוסדים).

ויש שיטות טיפול תיאורטיות, כמו הפסיכולוגיה האנליטית של פרויד, אשר היה נלמד בבתי לימוד ואקדמיה רבים, למרות שהרבה מתוך החומר הם תאוריות שרירותיות בלבד, וכיום כבר המדע אט אט כבר מתחיל להתנער מזה.

ויש את שיטות הטיפול המחודשות, כלומר שיטות שאנשים פרטיים המציאו אותם ומשווקים אותם, כמו שיטת העבודה (של ב’ קיטי) למשל.

בסך הכול ישנם הרבה מאוד שיטות ויכולים להיות בשכונה אחת חמישה או עשרה מטפלים, אשר בהגדרתם מול הלקוח הם כולם ‘מטפלים’, ובפועל כל אחד מהם שונה מהאחרים ועובד בשיטת טיפול אחרת לגמרי.

וזאת עוד בלי להיכנס לתחומי בעיות שונות, שיש מטפלים המתמקדים בבעיות ספציפיות בעוד אחרים מתמקדים בבעיות ספציפיות אחרות.

בהנחה שכל שיטת טיפול הפועלת על היגיון (לא מיסטית) תוכל להתאים בחלק מהמקרים ולקדם בחלק מהמקרים, וכך אכן מסתבר, אם כן, הדבר הנכון וההגיוני היה, לנהוג כעין הפסוק מכל מלמדי השכלתי (תהלים קיט, צט), ואיזהו חכם הלמד מכל אדם [אבות פ”ד מ”א], ושהמטפל הבא לטפל ילמד ככל היותר שיטות טיפול הניתנות ללמוד, ולא להיצמד או להגביל עצמו לשיטת טיפול בודדת כזו או אחרת, על מנת שהטיפול יהיה תועלתי ומפיק תוצאות טובות ככל הניתן.

אולם במציאות לא ניתן שכל המטפלים ינהגו כן, ראשית כל, משום שהלימודים יקרים מאוד כיום, וכל שנת לימודים יכולה להסתכם באלפים רבים, ואין צורך לומר על הטירחה הרבה הכלולה בפינוי זמן ללימודים ולמבחנים.

ולכן יהיו מטפלים שאחרי שקבלו הכשרה והסמכה לטיפול, לא יהיו נוטים להוסיף לימודים נוספים, אלא לאחר לימודים מייגעים המטפל כבר יהיה מעוניין לממש את עצמו ולגשת מקצוע, ככל ויש לו אפשרות חוקית, ולא ימתין ללמוד שיטות טיפול נוספות.

סיבה נוספת יכולה להיות לפעמים לפי רצון המטפל להתמקד בשיטה מסויימת לעומקה ולרוחבה על מנת להיות יותר שלם בשיטה מסויימת על פני שיטות אחרות, וזהו אגב דבר מבורך למצוא את הדבר שבו הוא חושב להצליח ולהתמקד.

ולפעמים זה גם מחמת נטיית הלב של המטפל או השקפתו שמאמין יותר בשיטת טיפול מסויימת להשקיע בשיטה פלונית, וגם כמובן מאליו שמאוד מכריעים בשאלות אלו שיקולים אקדמאים של בתי לימוד שמבחינתם אינם מתחשבים כלל בשיטות טיפול שלא מוכרות בחוגי האקדמיה כידוע למי שמכיר את הלך רוחם וד”ל.

מכל מקום, זכות הציבור, קהל הלקוחות, לדעת, שיש כמה רמות של מטפלים, וכשהם משלמים ובוחרים מטפל כדי להשתמש בשירותיו ולשלם לו, ראוי שיידעו למי הם הולכים למסור את היקר להם מכל, ולמי לשלם משכורת חודשית.

ולכן חשוב לדעת כשמבררים על מטפל שהוא הקדיש את זמנו ללמוד הרבה חומר, ובכלל זה מי שהקדיש מזמנו ללמוד כמה שיטות טיפול באופן יסודי ואחראי, ועל סמך זה לבכר מטפלים שהקדישו את זמנם ללמוד ולרכוש ידע בצורה אחראית.

וחשוב לשים לב, שלא תמיד דוקא זה שלמד יותר שיטות הוא המוצלח יותר, ולפעמים יימצא מטפל שלמד יותר חומר ויותר ברצינות בנושא מסויים, יתכן שהוא יוכל להתאים יותר לדברים מסויימים, ולכן אי אפשר לקטלג את כל המטפלים האינטגרטיביים (היינו המשלבים בין שיטות) במעלה גדולה מזו של המטפלים שאינם כאלה, אך באופן כוללני ניתן לומר כי מי שלמד כמה שיטות טיפול עשוי להיות עשיר יותר בידע ובפתרונות טיפוליים, וזאת רק יכולה להיות מעלה לדעת יותר שיטות ולשלב אותם בעבודה, ולא חסרון כלל.

כנגד ארבעה מטפלים

ניתן לחלק את המטפלים לארבע סוגים, כדלהלן.

הסוג הראשון

יש המטפלים בגישה אינטגרטיבית, והיא גישת הטיפול הטובה ביותר הקיימת, שפירושה שהמטפל לקח על עצמו ללמוד מספר שיטות טיפול, ומשתמש בכולם בחדר הטיפול לפי הענין והצורך, וכך הוא מעלה את המטופל מהמקום שהוא נמצא למקסימום האפשרי, ללא תלות בשיטה זו אחרת.

הגישה הזאת היא הגישה הנכונה והרצויה ביותר, משום שכשם שאי אפשר להגביל לטפל רק על דעת מומחה פלוני או רק לפי עצה מסוג פלוני, כך לא ניתן להגביל רק לפי תורות הנלמדות במסגרת שיטה פלונית, ואם ישנו מישהו שמגביל את זה מתוקף ידיעותיו או עיסוקו, הרי שיש כאן מגבלה של מטפל, והמטופל צריך לדעת את זה מראש שיש מגבלה למטפל שלו.

כמובן שאין אנו באים להכליל, ונכון שאין מנוס שלפעמים עלול להתפתח מצב שיהיה מטפל אינטגרטיבי שלא יהיה ברמה גבוהה כנדרש ממנו, אבל באופן כללי הכיוון הנכון הוא לא להיות תלויים בשיטה אחת ולהתעלם משיטות אחרות, כשם שבקבלנים שלומדים כיצד לבנות לדוגמה, ניתן אמנם לומר שאנחנו לומדים רק שיטת בנייה פלונית ולא אלמונית, אך הבנאי המוצלח האידיאלי הוא זה שלמד כמה שיטות בנייה בצורה אחראית, ושולט בהם, ויודע לשלב ביניהם בכל מבנה שהוא בונה.

הסוג השני

הסוג השני של מטפלים הם המטפלים בשיטה אחת מן השיטות הממסדיות, כגון המטפלים רק בCBT או רק בNLP, מטפלים אלו גם כן יכולים להיות מצויינים ואפשר לומר עליהם שהם ‘בסדר גמור’, אמנם לא באותה הרמה של מטפלים מסוג א’ השולטים בהרבה שיטות טיפול, אבל כמובן שאין ספק שגם למטפלים אלו יש מקום ואין לזלזל במה שהם יכולים לתרום ולהועיל, וכמו שנזכר שסוף פסוק אינו נמדד רק בכמה שיטות טיפול המטפל למד, שכן ידע, כשרון, ניסיון, רצינות, אחראיות, הבנת הנפש, אינטואציה ועוד כמה דברים, עשויים גם כן לקבוע לבסוף את מידת יעילותו של המטפל.

הסוג השלישי

הסוג השלישי של מטפלים הם מטפלים שמטפלים בשיטות טיפול לא ידועות, ולפעמים אף בשיטות העומדות על גבול המסיטיקה כמו TAT או שיטת האלף בית, כמובן אין אנו מדברים אלא על מטפלים שמטפלים רק בשיטה אחת בלבד, והיא שיטה לא ידועה, ומלבד שיטת הטיפול שהם למדו לא למדו דבר בתחום הנפש (יש כאלה שלמדו בתחום הנפש ובפועל מטפלים רק בשיטה אחת ועליהם אין אני מדבר כאן).

באופן כללי מן הסתם ברוב המקרים שיש להעדיף את שיטות הטיפול המקובלות והידועות שהן בבחינת ‘דרך כבושה לרבים’, וכבר התבררו הרבה ונעשו לנחלת הכלל, מאשר דרכי טיפול פרטיות.

יש לציין כי גם בשיטות טיפול הפרטיות, אי אפשר להקיש וללמוד מטיפול לטיפול, ישנם שיטות מצויינות ונחמדות, כל אחד מהם למה שהוא יכול להועיל במקומו ובשעתו, כמו שיטת העבודה של ב’ קיטי למשל, וישנם אחדים מתוך שיטות הטיפול הפרטיות, שאינם שיטות טיפול מומלצות, לפחות לא לרוב הבעיות, והלקוח מחמת חוסר ידיעותיו בתחום, אינו מבחין להבדיל בין שיטה כזו או אחרת, והאותיות המרכיבות את השיטה באנגלית או בשפה אחרת אינו אומרות עבורו דבר.

מן הסתם מי שהולך לטיפולים מסוגים אלו הם אנשים שלא יודעים ולא ביררו על שיטות טיפול, או אנשים שהולכים בשיטת האם לא יועיל לא יזיק, מכיון ויש מהם שיטות הנחשבות קלות למטופל או קצרי טווח, או אנשים שמכל מיני סיבות אישיות ומקומיות ושיקולים מוצדקים שונים הסתדר להם ללכת למטפל כזה או אחר.

חשוב להדגיש שאין כאן שום כוונה להכליל ובודאי שיימצאו מטפלים פלוניים מן הסוג השלישי שיהיו איכותיים או מצליחנים יותר אף ממטפלים פלוניים מהסוגים הקודמים, ואין כאן אלא כוונה לתת כיוון כללי לבדיקת סוג המטפל המועדף.

ניתן להוסיף לסוג השלישי הזה את אותם מטפלים שעברו קורס מזורז או השתלמות בר/ בת מספר שיעורים לטיפול בבעייה כזו או אחרת, ועל סמך זה ניגשו לטפל בקהל הרחב, ושוב גם בזה לא באתי להכליל, ויש יועצים מצויינים שהייעוץ שלהם תועלתי בלי קשר לשנות הלימוד שלהם, אבל כן חשוב לשים לב באופן כללי ולבדוק כשהולכים למטפל, האם המטפל הוא מקצועי ואחראי למקצוע או חובבן.

הבשורות הקשות הן שעל פי רוב כשהולכים לטיפול לא מכירים את המטפל מראש משום מקום, והבדיקה שנעשית היא לפי הגרפיקה שמימן המטפל ולפי האינפורמציה שהוא מסר על עצמו, וזאת בעיה בפני עצמה, שהיה מקום לתת ולהרחיב עליה את הדעת בהרחבה לחוד.

הסוג הרביעי

יש את הסוג הרביעי של המטפלים, והם מטפלים שלא למדו ועסקו כלל בתחום הבנת נפש האדם אלא שיטות מסטיות בלבד לטיפול, כמו מוח אחד ושלושת הממדים וכיו”ב, ולמרבה הצער ישנם אנשים שאינם מבחינים ביניהם בין מטפלים, והולכים למי שמבטיח יותר הצלחות וכמה שמדובר בהבטחה קצרת מועד הרי זה עדיף, או למי שגובה פחות תשלום, ולא יודעים ההבדל בין מטפל למטפל, וחשוב לשים לב שיש סוברים שיש בטיפולים מסוג זה גם איסורי תורה, אך אין זה הנידון במאמר זה.

מכיון והשוק מוצף במטפלים, ומטבע הדברים יש מטפלים שאינם אחראים, ויש מטפלים שמטפלים ולא רואים תוצאות במקרה הטוב, ויש אף מטפלים המוציאים שם רע במעשיהם על עולם הטיפול כולו כדבר שאינו תועלתי או אינו אחראי, לכן ראיתי לנכון לחלק את סוגי המטפלים ואת שיטות הטיפול, על מנת שיידע המטופל מי יהיה המטפל שלו.

שיטות טיפול

חלק משיטות הטיפול הן כדלהלן: פסיכולוגיה אנליטית – תיאוריות מתיאוריות שונות של פרויד מיושנות ושרירותיות על דעתו של פרויד, שייכות לאקדמיה מדור קודם בעיקר, השיטה כוללת רעיונות הסותרות את התוה”ק, יתכן שתוכל לשמש למטפל כתוספת לימוד, אך צריך להיזהר מהקוצים שבה, ובודאי להיזהר ממטפל שמטפל בעיקר לפי תיאוריות אלו.

CBT – שיטה הדוגלת בשינוי הרגלים על ידי פיתוח הרגלים חדשים, כמובן שעיקר השיטה אינה מתיימרת להכיר את נפש האדם או הצלקות הרגשיות שלו, אלא לשנות בכח את ההרגלים, יש ממש בשיטה זו, ובוודאי שהיא שיטה כשרה ונכונה ע”פ היהדות ואכמ”ל, ולהבדיל היא נחשבת השיטה המקובלת ביותר בחוגי האקדמיה, מצד שני השיטה אינה יכולה להבטיח שההרגלים הרעים לא ישובו, והשיטה אינה יכולה בחלק מהמקרים לפתור את הבעיה מהשורש באותה הרמה של שיטות וגישות טיפול אחרות.

NLP – שיטה הדוגלת בשינוי נפש האדם על פי שינויי תודעה והתמקדות נפשית בכל מיני רעיונות, השיטה נכונה ע”פ התוה”ק, ולהבדיל היא תופסת וצוברת תאוצה בשנים האחרונות בקהל הרחב, מכיון והשיטה הזאת מובילה להצלחות רבות לייצר שינויים בנפש האדם, והשיטה בעיקר משמשת לאימון, דהיינו להעלות את האדם מאיפה שהוא נמצא הלאה, ולאו דוקא לפתור בעיות.

נרטיבי – שיטה הדוגלת בהסתכלות שונה ובריאה על המאורעות.

דינמי – שיטה הבודקת ומחפשת אחר הבעיות מהשורש ולתקן אותם מהשורש, השיטה דוגלת במיוחד בעבודה מצד המטופל ולא מצד המטפל, דהיינו ששינויי התודעה וההחלטות והרגשות יבואו מצד המטופל.

שיטת העבודה של ביירון קיטי – שיטה הדוגלת לאדם לפיתוח מחשבות טובות על כל מיני התמודדויות.

אין לי הידע המספיק כדי לחלק בין השיטות לפרטן ולעומקן.

שיטת הא”ב – שיטה על גבול המיסטיקה לפתור בעיות ע”פ גורלות.

מוח אחד – שיטה מיסטית לפתור בעיות על ידי חדירה לתת מודע בעזרת קישור בין המטפל למטופל בכח פעולות הנראות כפעולות על טבעיות.

TAT – שיטת טיפול ישירות בתת מודע בשילוב תנועות וריכוז, שיטת טיפול קצרת מועד על גבול המיסטיקה.

ישנם שיטות טיפול רבות נוספות, ביניהם יש כמה שיטות שמלבד שיש להם שם או צמד אותיות באנגלית לא ידוע לי עליהם דבר, וכמובן לא נאריך בכולם במסגרת מאמר זה.

אז לסיכום, ישנם שני עקרונות נוספים שלמדנו במאמר זה, שצריך לבדוק בחיפוש אחר מטפל, ראשית כל, כדאי לדעת אם המטפל יש לו ידע ושליטה רחבה בתחום הנפש, בשיטות, ידע, ספרים, לימודים, ניסיון וכו’, או שאין לו מספיק ידע כזה.

וכלול בבירור זה לברר גם כן האם הוא כפוף ומוגבל רק לשיטת טיפול אחת בלבד או שיש לו יד ושם בכלל השיטות הקיימות והידועות.

ועקרון שני, לבדוק האם המטפל יש לו יד ושם בשיטות הידועות והמקובלות שהן דרך כבושה, וברוב המקרים זה יהיה מה שאתם צריכים, גם אם אתם לא מספיק שולטים בזה, או שהמטפל מטפל בשיטות לא ידועות בלבד, או לחילופין שאין לו הבנה וידע כלל בתחום הנפש והוא משתמש בשיטות מסטיות ורעיוניות בלבד.

אין כוונתי שכל מי שלא הגיע לרמה הגבוהה ביותר ועונה לקריטריונים המומלצים ביותר במאמר זה, אין לו הזכות להיות מטפל, אלא שהמטופל המעוניין בטיפול ברמה הגבוהה יותר – כדאי לו שיבדוק את זה.

אישים

החלק השני הבעייתי בתחום תורת הנפש שהזכרנו בתחילת המאמר הוא הנושא “אישים”, דהיינו מי הוא המטפל ומה הוא אורחות חייו.

מכיון שהקוראים מאמר זה הינם שואפים לקיום תו”מ וזה כל תכלית כל מטרתם בעולמם, הלכך גם כשהולכים למטפל, הרי שמטרת וסיבת הטיפול הם בעצם שכרגע יש דבר המעכב מעבודת ה’, וצריך את הרופא שיפתור את זה, ויקדם את האדם בעבודת ה’ כל אחד במקום היכן שהוא נמצא ובבעיות שאותם הוא צריך לפתור.

הרופא במקרה זה הוא המטפל.

אבל מה אם הרופא הוא רחוק מעבודת ה’ כרחוק מזרח ממערב? אין זה סוד, שרוב המטפלים בארץ ובעולם הם לא חרדים, והטיפול שלהם עלול להרחיק מעבודת ה’ בסופו של דבר, וכמה מצער לראות חרדים לכל דבר המניחים את המטפלים הירא”ש והולכים לטיפול אצל מטפלים חילונים, ולא מבינים שהא’ ב’ של הטיפול הוא ללכת למי שמכוון אותך למה שאתה רוצה להיות.

וגם מתוך המטפלים החרדים ישנם שאמנם הם חרדים, אבל הם לא מה שאנחנו מחפשים להיות, כגון תלמידי מכללות (שנאסרו על ידי כל גדולי ישראל) ומחזיקי טלפון חכם, ולא מקפידים על קלה כבחמורה ברמה של אברכי כולל, ותחשוב לעצמך שבעצם אדם זה הולך להיות המורה דרך הערכי של הבן שלך או שלך בעצמך.

מטפל רגשי זה לא כמו רופא עור, הוא אמור לתת לך גישות, דעות, ורעיונות ערכיים, ואמור לשנות לך את הנפש שלך, האם אתה יכול ללכת לטיפול שיוביל אותך בסופו של דבר אל ההיפך? (ובמאמר המוסגר: מעשה (שהובא בספרו של המטפל עצמו) שאירע באדם גוי שאירע במשפחתו דבר לא טוב, ושלח את האשם במעשה לטיפול אצל מטפל גוי, והוא אישר לבעל המעשה להמשיך בדרכו בהתאם להשקפת עולמו של המטפל, ובניגוד לרצון ההורים ובניגוד למטרה שלשמה הם שכרו אותו, ומעשה זה הוא רק אחד מתוך מעשים שהגיעו על שולחני, ומה נענה בדברים מן הצד המובלעים תוך כדי הטיפול, שבהם אין נמנעים כלל להשמיע דעתם וערכיהם).

דבר זה גורם להתנגדות גדולה לעולם הטיפול, ובודאי שכשהנידון הוא אם ללכת למטפל חילוני וכיו”ב, לעתים קרובות המשגיח או הר”מ בישיבה בודאי יכולים יותר לקדם בעבודת ה’ מאשר מומחים כאלה ואחרים שגם אם יוכלו להרגיע את הנפש אך להחזיר אותה בנסיגה לאחור מהמובן הרוחני שהוא המובן העיקרי של מטרת בריאות הנפש ושל כל החיים כולם.

ולכן חשוב לשים לב, כשאנחנו דנים על עולם הטיפול אין כאן נידון על אנשים הפושרים ביראתם ובודאי לא על מטפלים שאינם שומרי תורה ומצוות (אין כאן הוראה גורפת ובמקרים מיוחדים כמו של פיקוח נפש וכדומה יש לעשות שאלת חכם), הנידון הוא אך ורק על מטפלות נשי אברכים שלמדו את החומר על טהרת הקדש והן נשות חיל ירא”ש לכל דבר וכן לגברים יש לחזר רק אחר מטפלים אברכים המדקדקים בקלה כבחמורה.

גישות

הפרט השלישי שהערתי עליו בתחילת המאמר הוא הנושא של ‘גישות’, כלומר העובדה שיש בפסיכולוגיית העמים גישות הנוגדות את תורת ה’ הטהורה, כגישות טמאות או הנותנות הנחות ומנוח באופן שונה ומשונה לחובותיהם של בני האדם.

ידוע גם כן אפילו על מטפלים הנקראים חרדים שיצאו מהם מכשולות שונים עקב היחשפותם של מטפלים אלו במשך השנים לחומר רב המבוסס על כל מיני גישות של גויים, בנושאים שונים שאין כאן המקום לפורטן, וזה דבר שאפשר להבין אותו שאחרי שמטפל נחשף שעות ע”ג שעות לחומר ביש, בפרט אם אינו לומד תורה תבלין כנגד זה, מטבע הדברים עלולים להירקם בראשו מיני נחשים ועקרבים, שאותם הוא עלול להנחיל לקהל שומעי לקחו, ולגרום להם נזק.

וחשוב לשים לב שההשקפות הגויות אין להם קשר לחלק ה”חכמה” של הפסיכולוגיה, וכל אחד כשהוא בא לשפוט את דרך החיים על פי שכלו הוא מתחיל מנקודת ההנחה ששם הוא נמצא, ומכיון והספרים בתחום נכתבו בד”כ על ידי גויים, הלכך הדברים מתבססים במקרים רבים על ערכים קלוקלים ומקולקלים, וצריך אחריות רבה לנפות ולסנן את החומר ולדעת מה להוציא משם, בבחינת רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק [ע”פ חגיגה טו ע”ב].

וזה דבר שאכן ניתן לומר כנגד הפסיכולוגיה עצמה שהיא חכמה הנושאת בקרבה נחשים ועקרבים, החל מהגישה הסלחנית של פרויד כלפי כל חובות האדם וכלפי מאווייו האפלים, והחל מתערובת כל גישות והתייחסות הגויים שהולכת בד בבד עם לימודי הפסיכולוגיה.

ובזה אפשר להבין גם את הגישה שלא לתת שום כתף לתורת הנפש המדעית, מכיון שהיא כוללת הרבה קוצים וברקנים.

ולכן צריך ביקורת וסינון דייקניים לכל מה שלומדים בפסיכולוגיה, החל מנושא הסלחנות לכל מיני מצבים שלא על פי תורה, וכלה בשיטות הטמאות של או”ה בכל מיני נושאים המושרשות בספריהם של הגויים ואינם פוסחים בספרי הפסיכולוגיה.

מבלי להיכנס לנושא אם יש פתרונות חלקיים לבעיה זו, רק אציין שיש מטפלים שבאמת לא למדו במכללות אלא אך ורק במקומות שמלמדים שם דברים אלו על טהרת הקודש.

וכן יש לציין שיש מטפלים שהיו בעבר מאחינו התועים, ולמדו את הדברים במוסדותיהם בצורה רחבה ויסודית, ולאחר מכן שבו לכור מחצבתם, ובאופן כזה הרי נפשם מחוסנת מעט מפני הדברים השליליים שיש בפסיכולוגיה.

לסיכום

ישנה התנגדות בקרב כמה מבני הקהילות לפסיכולוגיה ולמטפלים, מאידך הרבה יאמרו שתורת הנפש אין לה תחליף ואין מן הנמנעות לעת הצורך להשתמש בה וללמוד ממנה, ולמעשה כאשר מתעורר צורך בזה יש לשים לב ולהיזהר בשלושה דברים: א’ אפשר למצוא מישהו שמטפל בשיטות הוגנות במקום מטפל שעבר קורס מזורז ומטפל בשיטה מזדמנת.

ב’ צריך להיזהר לא לקחת מטפל שהערכים שלו סותרים את כל מטרת הטיפול.

ג’ תורת הפסיכולוגיה כוללת בתוכה תוכן לא ראוי ולכן יש לבדוק שהמטפל למד ויודע שלא לעשות שימוש בחלקים הפסולים שבפסיכולוגיה.

* מאמר זה נכתב עקב התוועדותי לתחום הטיפולים הרגשיים, לאור עיסוקה ועבודתה של רעייתי תחי’ והוא בא לבאר בעיקר את הצד הפרקטי והמעשי של הדברים.

לייעוץ מעשי בנושא גישות ודרכי טיפול ניתן לפנות לרעייתי בטלפון 0527155401 (קו התוכן שלה 08-6671681)

קרא פחות
0

הנה לפי מה שנתבאר בתשובה הסמוכה שאפשר לפדות אצל כהן בעל מום, פשיטא שמותר לפדות אצל כהן אילם שאפי’ בעל מום אינו כמו שביארתי בתשובה אחרת, ובלבד שהוא עכ”פ שומע ואינו מדבר, דאם אינו שומע ואינו מדבר הרי הוא כשוטה ...קרא עוד

הנה לפי מה שנתבאר בתשובה הסמוכה שאפשר לפדות אצל כהן בעל מום, פשיטא שמותר לפדות אצל כהן אילם שאפי’ בעל מום אינו כמו שביארתי בתשובה אחרת, ובלבד שהוא עכ”פ שומע ואינו מדבר, דאם אינו שומע ואינו מדבר הרי הוא כשוטה ואינו פשוט כ”כ שיהיה שייך לפדות בכור  אצל כהן שוטה כיון שחסר בזה נתינה וגם חסר בזה דעת להבין ה’ סלעים, ויעוי’ נתה”מ סי’ רמג סק”ח.

אבל למעשה לדידן לכאורה יש שני בעיות קלות בפדיון בכור עם כהן אילם, הא’ דיש מנהג לומר לכהן וכו’ כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ שה ס”י בשם הטור והרא”ש קידושין פ”א סי’ מא בשם הגאונים, ומסתמא שאין לדחות בידיים מנהג זה מלאומרו באופן הנשמע לאזנים זה לזה, והב’ דיש נידון באחרונים ובראשונים לגבי ברכת שהחיינו לכהן המקבל את המעות, ויש צד שצריך לומר שהחיינו ואכמ”ל, וכמו שלכתחילה אילם לא יתרום מפני הברכה כדתנן בפ”ק דתרומות, ה”ה גם לכתחילה יש ליתן לכהן שמברך שהחיינו.

אולם הבעיה של שהחיינו הא קלה יותר, דכיון שיש סב”ל דמבואר בראשונים שאין מברך שהחיינו (רשב”א שו”ת ח”א סי’ שלח, מאירי פסחים קכא ע”ב), בפרט בזמנינו שה’ סלעים אינו רווח כ”כ ואפשר שאינו בכלל שמועות טובות ששמח בהן הרבה, ממילא למעשה בלאו הכי יש על הכהן רק לצאת בברכה על ידי הישראל וכמו שכתבו הרבה אחרונים (חת”ס יו”ד סי’ רצד ורצט, העמק שאלה סי’ קעא סק”י, כתב סופר יו”ד סי’ קמז קמח, רש”ש פסחים שם, ועי’ עוד דרך אמונה בכורים פי”א ה”ה בהה”ל ד”ה וחוזר בסופו, מנח”ש ח”א סי’ כ סק”ב, שבט הלוי חי”א סי’ רמח סק”ד), וזה יכול גם האילם לעשות, ובלאו הכי אם יוצא מהישראל אין בזה שום גריעותא, דאפי’ אם נימא דבברכות השבח צריך עשרה [והארכתי בזה בתשובה אחרת לענין לצאת בהמפיל ממישהו אחר] מ”מ הרי אינו בקי יכול לצאת בברכת המזון,  ולכאורה ה”ה כאן, ואילם אין לך אינו בקי גדול מזה.

וגם מצד המנהג יש לצדד דאע”פ שמסברא שעיקר המנהג שיאמרו זה לזה בקול הנשמע זה מזה כדרך שיחת בני אדם (ולא סגי בריחוש שפתים בלבד), מ”מ בדיעבד מפני כבוד הבריות אפשר להקל באילם אם יהיה לו מזה בושה לפי הענין, דאפי’ בסומא וע”ה בקריאה”ת הקילו אף ששם הוא יותר נחוץ לדינא שיקרא עם הבעל קורא וכאן הוא רק מנהג לומר האמירה שלפני הפדיון הבן, ואעפ”כ שם הקיל הרמ”א מפני כבוד הבריות כמ”ש בבה”ל (וציינתי בתשובה על אילם בקריאה”ת), על אף שסובר הרמ”א בד”מ יותר לעיקר הדין שאין להקל בזה כמ”ש גם בשעה”צ (וציינתי בתשובה הנ”ל), ממילא במקום של כבוד הבריות בודאי שיש להקל בזה.

קרא פחות
0

לענין מוקצה עי’ בתשובה אחרת [ד”ה שערה שמונחת על בגד ומפריעה האם מותר להוציאה בשבת ולטלטלה] שנתבאר דהסרת לכלוך אין בזה משום מוקצה ע”פ החזו”א סי’ מז סקט”ו ועוד ושכן משמע בשו”ע סי’ שב ס”ז. ולענין בורר יש להוכיח מדיני טבילה ...קרא עוד

לענין מוקצה עי’ בתשובה אחרת [ד”ה שערה שמונחת על בגד ומפריעה האם מותר להוציאה בשבת ולטלטלה] שנתבאר דהסרת לכלוך אין בזה משום מוקצה ע”פ החזו”א סי’ מז סקט”ו ועוד ושכן משמע בשו”ע סי’ שב ס”ז.

ולענין בורר יש להוכיח מדיני טבילה ביו”ד סי’ קצט ס”ו עי”ש דמוכח שאין בכה”ג איסור בורר בשבת, (וכן יתבאר להלן גם ממתני’ דביצה המובא בגמ’ דפסחים כדלהלן).

והטעם היה מקום לומר לומר דהשיער הוא מן האדם וחשיב כל השיער גוף אחד וממילא תערובת חד בחד ובתערובת חד בחד אין בורר.

אולם מצינו כמה סתירות ליסוד זה וכמו שיתבאר.

ברמ”א סי’ שכא סי”ט אסר לקלף פירות בשבת אם לא סמוך לאכילה ועי”ש בבה”ל ד”ה לקלוף דלולא דברי הראשונים בזה היה נראה מסוגיית הגמ’ דלמסקנא אין ברירה בקילוף וטעמו דאין כאן ברירת מין אחד מחבירו עי”ש, ולכאורה ס”ל דהסרת קליפה לאכול התוך אינו ברירה אבל להלכה לא סבר שאין בורר חד מחד דלמסקנא ההיתר מיירי מצד סמוך לאכילה וגם בבה”ל דמיירי בהיתר זה מיירי שהוא סמוך לאכילה, אבל דן שם עוד מצד עיפוש בעלים וכתב דאם העלים המעופשין בפנ”ע מניח המעופשין ולוקח הטובים אבל אם חלק מהעלה כך הוא מותר להסיר אותו חלק עצמו מאחר שהוא כמו קילוף, וגם בזה אין כוונתו דההיתר בקילוף משום שהוא חד בחד אלא כוונתו דבדבריו במשנ”ב ובה”ל בסי’ שכא שם מבואר בשם המאמ”ר והפמ”ג [וכן הסכים לזה החזו”א דלקמן] דבדבר שכך דרך האכילה להסיר הקליפה אז הפסולת מן האוכל הוא כמו באוכל מן הפסולת בשאר דוכתי שבהם ההיתר הוא בשעת האכילה ועדיין אין ראיה שנקט כשיטתו להלכה להתיר קילוף בכל גווני מדין שהוא הפרדת חד מחד (ומאידך גיסא גם אין ראיה ברורה להיפך דאולי לא מיירי שם רק בפרי אחד אלא בכמה פירות אולם המשמעות דמיירי אפי’ בפרי אחד ועי’ להלן).
.

יש שכתבו דהנוטל עוקץ מן הפרי חשיב בורר (כ”כ באילת השחר שבת עד ע”ב כדבר פשוט והוקשה לו מכח זה על פרש”י בשבת שם דהמשמעות שם שאין בורר במקרה כעי”ז, אבל בבאר משה ח”ו סי’ סט כתב דלא שייך בזה בורר אבל מטעם שהפסולת ניכרת, ועי’ עוד דעות בזה בשש”כ מהדו”ח פ”ג קט מה שהביאו בשם הגרשז”א ובאיל משולש פ”ו ס”נ מה שהביא בשם הגרנ”ק).

והאחרונים נחלקו לגבי ניקוי לכלוך פירות (עי’ אג”מ או”ח ח”א סי’ קכה, קצה”ש סי’ קכה בדה”ש סקט”ז, חוט שני ח”ב פכ”ה עמ’ פז פח, ארחות שבת פ”ג הערה קלב, ועוד), ויש לדון בנטילת לכלוך אחד מפרי אחד (ואמנם מצאתי נידון כיו”ב לגבי שפשוף לכלוך מפרי ששם עושה לכל פרי בפנ”ע, עי’ באחרונים מש”כ בזה), ועי’ בבאה”ל שם שהביא דעת רבינו פרץ המובא בב”י דקילוף תבואה מותר מעט אבל קיבוץ גדול נראה כבורר, ואולי יש מקום לבאר בכוונתו דכיון שעושה בכל פרי בפנ”ע א”כ אי”ז ברירה מדינא אבל מאחר שעושה הרבה פירות יחד נראה כברירה, ועי”ש בבה”ל שתמה עליו מדברי הגמ’ שם דמשמע שגם הרבה מותר.

ויש לציין דגם דעת היש”ש שבדבר המחובר לו אין לו שם פסולת אלא תיקון אוכלא ולכן התיר לקלוף שומים ובצלים אם הוא לאלתר סמוך לסעודה (וראה גם משנ”ב סי’ שיט סקכ”ד), ועי’ בזה בבה”ל סי’ שיט ד”ה מתוך בדברי המג”א סי’ תקי סק”ב דא”כ יהיה מותר גם שלא לאלתר, ומש”כ הבה”ל ליישב בזה, ועי’ חזו”א סי’ נד סק”ד שמכח קושיית המג”א חלק על היש”ש.

בשד”ח מערכה הב’ אות ל”ב הביא בשם בית מנוחה דינים השייכים לסעודת ליל שבת אות כ”ז דאין בורר בהפרדת דבר הדבוק לדבר אחר ובאות מ’ כתב שכ”כ המאירי שבת קלד וכן למד מהמהרי”ל, ובבאר משה שם ציין שכ”כ גם המג”א בהל’ יו”ט סי’ תק סקי”ב דבניקור אין ברירה, ומ”מ יש לציין בזה דיש בדבר המחובר לחבירו ב’ נידונים נפרדים, דיש נידון אחד בדברים הניכרים כל אחד בפני עצמו, והנידון בזה האם החיבור משוי ליה כתערובת, ובזה הוה פשיטא ליה להגריש”א לקמן לגבי שערות שאין בזה תערובת, וכה”ג י”ל גם לגבי ניקור דחשיב ניכר בפנ”ע, ומה”ט לא קשיא במג”א מדידיה אדידיה בס”ס שכא, וגם המאירי שם מיירי בניקור, ויש נידון נוסף כשיש תערובת שאין כל דבר ניכר בפני עצמו אלא יש תערובת גמורה, ובזה לא דן לא המג”א ולא המאירי וגם הבית מנוחה עיקר הנידון שם לגבי קילוף פירות, אבל הנידון בהוצאת דבר מהשערות הוא כהנידון השני שיש תערובת גמורה, דבזה יש צד באחרונים שכיון שיש כאן תערובת של מחובר לא נאמר בזה דין בורר כיון שעיקר פעולתו היא הפרדה ולא בירור חלקים, או בנוסח קצת אחר דבורר הוא הפרדת ב’ מינים זה מזה ולא מין אחד הוא מעצמו, ועי’ באה”ל סי’ שכא סי”ט סד”ה לקלוף.

ומצינו עוד שדנו האחרונים לגבי סחיטת בגדים מ”ט אין בזה בורר, דבפמ”ג בא”א פתיחה לסי’ שכ כתב דאה”נ שיש גם בורר בסחיטת בגדים, אולם התהל”ד שם סקי”ז כתב דהטעם שלא נזכר בזה ברירה הוא משום שאין בורר של אוכל מכלי, ועי’ עוד מש”כ בזה בשלחן שלמה להגרשז”א סי’ שיט סק”ח סק”ג ושש”כ פ”ג מהדו”ח הערה ז וחוט שני ח”ב פכ”ה עמ’ פז, ומשמע קצת מדברי האחרונים הנ”ל דלא ס”ל שתערובת של חד בחד אינו בכלל בורר עכ”פ כשמעורב היטב אם לא דנימא דמים לא חשיבי כדבר אחד ושו”נ דכ”ה האמת דהרי בסוגיות מבואר דברירת דבר מתוך משקה חשיב בורר ויש לציין דגם לגבי הקדמת דבר גדול בדיני קדימה בברכות יש שכתבו דבדבר לח לא שייך גדול דלא חשיב הכל כדבר אחד, והרחבתי במקו”א.
.

ובהערות הגריש”א שבת צד ע”ב הביא בשם האדר”ת והאחרונים שדנו מ”ט במלקט לבנות מתוך שחורות אין בורר ודן שם דיש שרצו לחדש דבדבר המחובר אין איסור בורר והוא עצמו ר”ל דמיירי באופן שאין כאן תערובת, ומשמע דאין כאן ההיתר מצד שהוא חד בחד אלא לכל היותר מצד שהדבר המעורב הוא מחובר ובזה לא נאמר דין בורר, ואולי יש מקום לטעון בדוחק דבמקום שהכל מחובר גם האוכל וגם הפסולת גרוע ממקום שהאוכל כולו מחובר כאחד והפסולת נפרד ממנו ועומד בפני עצמו, וא”כ אין ראיה משם לכאן דשם מיירי שיש הרבה שערות ומכיון שיש כאן תערובת של שערות בשערות אנו מחשיבים כתערובת של רבים ולא תערובת של חד בחד, ורק אם היו כאן ב’ שערות בלבד, אחת שחורה ואחת לבנה, בכה”ג היה שייך לנידון של חד בחד (ויש מקום לומר כנ”ל שאם האוכל הוא שערות מחוברות והפסולת הוא נפרד מהם חשיב תערובת חד בחד ורק אם שניהם מחוברים חשיב כתערובת רבים וכנ”ל), אבל צריך ראיה לחדש כן, וצ”ע.
.

ויעוי’ בהערות הגריש”א בפסחים יא ע”ב שלמד מדברי הסוגי’ שם דמותר לגרד הטיט משיער בהמה וה”ה אם נסתבך לאדם לכלוך בזקנו שמותר להוציאו בשבת, וכתב דגדר בורר הוא כשנתערב הפסולת באוכל באופן שהפסולת קלקלה האוכל והוא בא לתקן האוכל, אבל במקום שנסתבך בשיער דבר לא שייך לומר שהלכלוך קלקל את הדבר.

ולהנ”ל א”ש החילוק שכתבתי להציע בין תערובת של כל המחובר יחד לבין תערובת של דבר תלוש במחובר, דתערובת של תלוש במחובר אינו שייך למחובר משא”כ באופן שהכל מחובר כגון שער לבן ושחור שהתערובת של הלבן כיון שהוא ג”כ פוגם את השחור כיון שהכל מחובר, אבל אם יש כאן שער שחור מחובר ושער לבן (או כל לכלוך) בין השערות השחורות חשיב שאינו פוגם והטעם משום שכל השער השחור מחובר והלבן אינו מחובר א”כ השחור הוא גוף אחד כנגד הלבן והלבן כמונח ולא כמעורב ואולי ה”ה בכל תערובת חד בחד.
.

ולכן עוקץ של פרי חשיב תערובת [לדעת המחמירים הנ”ל] דכיון שהוא גוף אחד עם הפרי הוא מקלקל את הפרי ודמי בזה לשערות שחורות ולבנות מחוברות שבזה נקט הגריש”א דחשיב תערובת והטעם דגם שם המחובר פוגם במחובר ולפ”ז גם אין להביא ראיה מדברי הפוסקים על קילוף פירות כנגד יסוד זה דאמנם שם הוא תערובת אפי’ חד בחד אבל מיירי שם במחובר דשם הפסולת פוגמת במאכל משא”כ לכלוך אחד ע”ג פרי אחד אפשר דקל יותר דלא חשיב שיש כאן תערובת עם הפרי אבל עי’ לעיל דיש בזה דעות שונות בענין זה.

ויש להוסיף דלפי היסוד הנ”ל מבואר מש”כ רוב האחרונים (והרחבתי במקו”א) דברירת פסולת מתוך פסולת מותרת, והטעם משום שאינו מתקן דבר, וכעי”ז בבאר משה שם כתב לבאר מה דכשהדברים ניכרים לא חשיב בורר משום שאינו מתקן דבר עי”ז וציין בזה לדברי הבה”ל סי’ שיט ס”ג ד”ה לאכול בשם הישועות יעקב דבורר הו”ל מלאכה שצריכה לגופה רק כשמסיר הפסולת מתקן המאכל עי”ש שהרחיב בזה.

היוצא מזה שמותר להסיר בשבת לכלוך מתוך השיער.

קרא פחות
0

יעוי’ ביו”ד ריש סי’ רפז שפתח שאין בו מזוזות ומשקוף פטור ממזוזה, ויעוי’ שם בנו”כ ובאחרונים פרטי הדינים איזה פתח חייב ואיזה לא, כגון מה הדין אם יש צורת הפתח ממילא אך לא נקבע על ידי עמודים, עי’ ריטב”א עירובין ...קרא עוד

יעוי’ ביו”ד ריש סי’ רפז שפתח שאין בו מזוזות ומשקוף פטור ממזוזה, ויעוי’ שם בנו”כ ובאחרונים פרטי הדינים איזה פתח חייב ואיזה לא, כגון מה הדין אם יש צורת הפתח ממילא אך לא נקבע על ידי עמודים, עי’ ריטב”א עירובין יא ע”א וערוה”ש שם ס”ז וס”ח ושו”ת משכנות יעקב או”ח סי’ קכג וחזו”א סי’ קעס סק”ב ועוד, וכן לגבי פתח עגול הוא נידון בפני עצמו, עי”ש בשו”ע ס”ב.

וכן נכנסים כאן לנידון חדש האם פתח בלא דלת חייב במזוזה או לא שהוא נידון הרמב”ם והראב”ד ושאר פוסקים (ויש עוד נידון באחרונים מה הדין פתח שאין לו צוה”פ בל יש לו דלת).

ומכיון שאין אנו יודעים מה היה צורת המערה בדיוק לכן איננו יודעים אם המערה היתה חייב במזוזה או לא.

ולענין דירה בעל כרחו במערה קיי”ל דדירה בעל כרחו שמה דירה, רק שיש לדון מצד דירה בבית האסורין דבגמ’ משמע ביומא יא שדירה בבית האסורין פטורה מן המזוזה, ולמעשה נחלקו בזה הפוסקים, עי’ ברכ”י סי’ רפו אות ג, ושם וכן ברע”א שם ס”א מ”ש בשם הבית הלל, ועי”ש ברע”א מה שהביא בשם שער אפרים סי’ פג לחייב, וכ”כ בעה”ש שם ס”ד ותשובה מאהבה ח”ג סי’ ת, ועי’ בהערות הגריש”א ביומא שם.

ואמנם כאן יש לדון מצד חסרון דירת קבע כיון שרוצה לברוח משם אם יוכל, אבל לכאורה מאחר שדר שם בעל כרחו חשיב דירה בע”כ דדירה בע”כ שמה דירה כמ”ש ביומ י ע”ב.

ומה שיכול הקיסר למות ה”ה יכול הדר למות, ושינוי כזה הוא שינוי מהותי שאין לקבוע הדין עכשיו לפי מה שימות הקיסר.

מה ששאלת למה עמד אליהו בפתחא דמערתא בפשטות כ”ה דרך צניעות שלא להיכנס למקום דירת חבירו כשאין בכך צורך, עי’ פסחים קיג ומדרש ויקרא רבה פרשת אחרי מות, בפרט שהוצרכו להתכסות בעפר תחת מלבושים כמ”ש בשבת לג.

ולענין מה ששאלת על בית התבן שהיה דר שם ר”ע אם היה חייב במזוזה או לא, ובודאי היה שם דלת כמבואר בנדרים דף נ’, אם כי יש להסתפק אם היה עשוי כדינו או לא, ומ”מ אם היה עשוי כדין פתח יעוי’ ביו”ד סי’ רפו ס”ב דמבואר שם שבית התבן חייב, וכ”ש אם דרים שם כבית, אבל אם זוג דר בדירה או שיש רחיצה בדירה יש בזה כמה דעות וחילוקי דינים עי”ש.

קרא פחות

0

לכבוד הג”ר חיים יוסף מישקובסקי שליט”א שלום רב ע”ד השאלה האם אפשר למנות אביו שליח למול את בנו שהוא נכדו, ורצה כ”ת לומר דאע”ג דקי”ל בקידושין מ”ה ב’ לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח וכו’. ואפילו לקידושין שהם דבר מצוה, ...קרא עוד

לכבוד הג”ר חיים יוסף מישקובסקי שליט”א
שלום רב
ע”ד השאלה האם אפשר למנות אביו שליח למול את בנו שהוא נכדו, ורצה כ”ת לומר דאע”ג דקי”ל בקידושין מ”ה ב’ לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח וכו’.

ואפילו לקידושין שהם דבר מצוה, אבל במילה לא נחמיר בזה, מכיון שיש בזה כבוד.

הנה ראשית כל גם בקידושין יש כבוד, עיין גיטין פ”ט א’, כדי שיהו נרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסין ויוצאין וכו’, ורב מנגיד אמאן דמקדש בשוקא או בלא שידוכי, כמ”ש בקידושין י”ב ב’, והגם דבמקרה שבקידושין מ”ה שם לא היה קידושין בדרך כבוד, מ”מ בשעת מינוי השליחות לא היה דוקא בדרך בזיון אלא אמאי לא ניחוש שמינהו להיות שליח לקידושין סתמא שהם דרך כבוד, ואפ”ה לא חיישינן [ע”ש בגמ’], וז”ל הבן איש חי בשו”ת תורה לשמה סי’ רס”ח, כל שהבן משוה שליח לאביו או לרבו הוי קצת זילותא לדידהו ודבר זה נקרא חציפות בלשון חכמים ואפילו שהוא עושהו שליח לדבר מצוה דהכי איתא בגמרא דקדושין דף מ”ה ע”ב אמרי ליה רבנן לרבינא ודילמא שליח שויה לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח ע”ש ואף על גב דקדושין הוי מצוה עכ”ז קרו ליה חציפות משמע דזילותא קצת איהו לגביה להיות שליח של בנו וא”כ ה”ה בכל הנך גווני הנז’ בשאלה לא אריך למעבד עכ”ל.

ומסתימת דבריו נראה שלא היה לו חילוקים בדבר אלא בכל גוני יהיה אסור.

[ועיין ג”כ במשפטי השלום פכ”א לאאמו”ר שליט”א].

ויש להעיר מדברים אלו על מ”ש הגר”י זילברשטין בחשוקי חמד ברכות ס’ א’ דאולי לצורך מצוה מותר ע”ש.

אכן ראיתי בילקוט יוסף שובע שמחות ח”ב פ”ה ה”ד שכתב, מותר לאבי הבן למנות את אביו [הסבא של התינוק] כשליח למול את בנו, דאף על פי שאמרו (קידושין מה ב) לא חציף איניש לשויי לאבוה שליח, הכא שאני לפי שעושה הסבא מצוה במילת נכדו, ושייך הוא במצוה זו יותר מאדם אחר.

וציין שם בהערה ד, כן כתב בשו”ת תורה לשמה (סימן רסח).

שבכל מקום אמרו בני בנים הרי הם כבנים, וכמו שכתב הגאון רבי עקיבא איגר בתשובותיו (סימן מב).

ע”ש.

עכ”ל.

ולא הבנתי מה מצא בדברי התורה לשמה הנ”ל בסי’ רס”ח, ואדרבה התול”ש בסי’ רס”ה דן על בני בנים הרי הם כבנים ונראה שם שלא ס”ל הכי לגבי סתם מצוות שבתורה, להחשיב אבי אביו כאביו מדאורייתא, וצל”ע עוד שם.

ומה שהביא משו”ת רע”א, לא הבנתי ג”כ מה רצה להביא משם, וז”ל השאלה שם, ע”ד שאלתו ביתום שרוצים להכניסו בברית של אברהם אבינו ואבי אביו יהיה המוהל, ורצון רומ”פ שאבי אביו יברך להכניסו, ומתנגדים לנגדו ואומרים דהתופס התינוק יברך להכניסו כדכתב הטור והראב”ד והרמ”א ע”כ.

ובתשובה שם לא הכריע אלא שיש שייכות לאבי האב יותר מסתם אחרים, אבל לא הזכיר שם נידון זה מינוי אבי האב לשליח ע”י האב.

ובספר דרך שיחה (פרשת יתרו עמ’ רפ”ג) הביא דנשאל הגאון ר’ חיים קנייבסקי שליט”א, מה הדין כשאביו הולך למסור משלוח מנות בפורים עבור עצמו, אם בנו יכול לשלחו גם עבורו, אם הדבר פוגם בכיבוד אב, ותירץ לא יעשה כן, אלא יגיד לאביו שצריך גם הוא למסור, וזהו “ארצויי קמיה” שאז נעשה לו אביו שליח מאליו.

וכתב שם עוד, שכשהדפיס את ספרו השם אורחותיו על ספר ארחות חיים להרא”ש היה מגיהו והוצרך לשלחו לדפוס, ואביו בעל הקהלות יעקב זצ”ל נכנס אליו, וסיפר לו שהולך עתה למדפיס עם הגהותיו על ספר שלו, ואמר לאביו כי גם לו יש הגהות.

ואמר לו אביו שאמסרם לו.

ומסר לו, וזמן ההדפסה של הספר ארך כמה שנים הרבה יותר מהמשוער.

ואמר לו אביו יודע אתה מדוע ארך זמן כה רב? כי מסרת אותם לי, ושאל אותו הרי לא בקשתי למסור רק אמרתי שיש לי הגהות, וענה לו אביו, בכל זאת לא היית צריך לשלוח על ידי.

וכן הביא הגר”י זילברשטיין בחשוקי חמד מגילה דף טז ע”ב.

ומיהו רציתי להביא ראיה לאידך גיסא ממ”ש בשו”ת באר שבע סי’ מ”ט, וז”ל, נשאלתי על מה סמכו העולם בגלילות אשכנז וצרפת שהרב מברך ברכת אירוסין תחת החופה אפילו שהחתן מקדש שם האשה ולמה אין החתן עצמו מברך כמו בשאר כל המצות שמברך עליהן דוקא אותו אדם העושה המצוה ולא אדם אחר וכן נוהגין בארץ המערב שהחתן עצמו מברך ברכת אירוסין כמו שכתב הסמ”ג במ”ע מ”ח.

תשובה הן אמת דבפ”ק דחולין משמע שהחתן מברך ברכת אירוסין כשהוא בעצמו מקדש אשתו מדקאמר שם תלמיד חכם צריך שילמוד ברכת חתנים ולמה לא אמר ברכת אירוסין אלא משום דאין מברך ברכת אירוסין כי אם החתן כשהוא בעצמו מקדש אשתו או שלוחו כשמקדש האשה הלכך לא הוצרך לומר ת”ח צריך שילמוד ברכת אירוסין דהא כל חתן בעצמו מברך ואף אם אינו ת”ח כשהוא בעצמו מקדש אשתו ולאו אורח ארעא לשוויא לת”ח שליח לקדש אשה כדאיתא בפרק האיש מקדש לא חציף איניש לשויא לאבוה שליח וה”ה לת”ח עכ”ל, וע”ש בהמשך התשובה.

והנה בחולין שם דף ט’ א’ איתא בזה”ל, ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג’ דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית עכ”ל.

א”כ ת”ח יכול להיות שליח במילה ואין בזה זלזול, ואעפ”כ להיות שליח בקידושין א”א, א”כ לדעת הב”ש לא יהא האב חמור מת”ח לענין זה, דאם על האב אין חילוק בין לשויי שליח בקידושין לבין לשוויי שליח למילה, א”כ איך יוכל להוכיח מזה לת”ח דמה מצינו פריכא הוא, כיון שת”ח אפשר לעשותו שליח למול.

והנה בכל זה יש לדון בעוד ב’ אופנים, הראשון הוא מה הדין באופן שהאב רוצה למול את נכדו, ובפרט כאשר הוא יצטער אם לא יכבדוהו, ב’ יש לדון בכה”ג בבן תורה דקי”ל שא”א לקבל ממנו אף אם משרת מעצמו לגמרי, מה הדין בכה”ג.

והנה לגבי להעיר את אביו משנתו, כאשר יודע שאביו יצטער אם לא הקיצוהו, כתב בפסקי הגרי”ש (ישראלזון) הל’ כאו”א עמ’ קל”ב-קל”ג, שצריך להקיצו, בין לשיחת טלפון, ובין לק”ש של המ”א, כל היכא שיודע שאביו יצטער אם לא הקיצוהו, וכן לענינינו כתב בחוט שני הל’ כאו”א עמ’ שי”ח, מותר לבן לבקש מאביו הת”ח שיברר לו שידוכים וכיוצ”ב, אם ידוע שאם לא יבקש הימנו ויבקש מאדם אחר אזי יפגע אביו מכך שיחשוב אביו שאינו סומך עליו בזה ע”כ.

וכתב עוד הגרי”ש שם עמ’ קל”ה, בן המבקש מהוריו שיעשו עבורו איזה דבר, לא מספיק שיאמר להם שימחלו לו, אלא צריך לומר ‘האם רצונכם לעשות כך וכך עבורי’, כדי שיחשב שעושים כן בגלל רצונם, דרצונו של אדם זהו כבודו עכ”ל.

וציין עוד בחוט שני שם ללשון הספר חסידים סימן תקס”ב וז”ל, ואם רואה הבן שהאב יותר שמח שיאמר לו הבן תעשה זה כגון אם הבן הולך יחידי בלילה והאב צעור על זה והאב שמח שיאמר לו הבן תלך עמי אז יאמר הבן לאביו אם תחפוץ תלך עמי וכל כיוצא בו ובלבד שלא יאמר לאביו בפני העולם שלא יאמרו הבן משעבד את אביו ואם רוצה האב שיאמר לו בפני העולם רצון אביו יעשה עכ”ל.

ובאופן שאין מבקש להדיא א”צ כלל להיתר בזה, אם רק ארצויי ארצי קמיה ושתיק, כמ”ש בגמ’ קידושין שם.

א”כ לענינינו באופן שהאב הוא מוהל ובפרט אם האב נחשב מוהל מומחה בעיר, ובודאי ירצה לשמש כמוהל במילת נכדו, בכה”ג בודאי יכול להציע לו ולשאול אם רצונו לשמש כמוהל, ולא מצד שיש בזה מצוה, דגם במצוה לא הותר לבקש מאביו, אלא מצד שאביו עצמו רוצה בכך, ויתכן שאפשר גם לשאול להדיא בכה”ג.

וגם בת”ח לכאורה יש היתר הזה.

קרא פחות

0

יום שני כ”ו תמוז תשע”ו לכבוד הרב סלומון שליט”א {ע”ד שאלתכם בדין חלה שנתעפשה חלקה, האם היא מצטרפת ללחם משנה או לא. } ויעוי’ במ”ב סי’ רע”ד סק”ב שהביא מהשע”ת די”א שעוגה שנחרכה מקצתה מצטרפת, ומבואר בשע”ת שם דזהו מחלוקת באופן שאין החריכה ...קרא עוד

יום שני כ”ו תמוז תשע”ו

לכבוד הרב סלומון שליט”א

{ע”ד שאלתכם בדין חלה שנתעפשה חלקה, האם היא מצטרפת ללחם משנה או לא.

}

ויעוי’ במ”ב סי’ רע”ד סק”ב שהביא מהשע”ת די”א שעוגה שנחרכה מקצתה מצטרפת, ומבואר בשע”ת שם דזהו מחלוקת באופן שאין החריכה נאכלת כלל, וא”כ לפי מה שנראה במ”ב דס”ל לעיקר כהדעות שמכשירין כך, שהרי לא הביא הדעות החולקות, א”כ ה”ה לענינינו.

וז”ל השערי תשובה שם, ואם עדיין לא נחתך ממנה רק לפי שנשרף ונחרך הוא עומד לחתוך האריך בזה בשער אפרים דלא אמרינן כחתוך דמי אפי’ יותר מאצבע ויוצאין בו ועיין בח”מ וב”ש באה”ע סי’ קכ”ג והח”צ נראה שמסכים לדברי זקינו השער אפרים ובשו”ת מקום שמואל סי’ מ”ה כ’ ג”כ בענין זה ולא ניחא ליה למימר דהעומד לחתוך לאו כחיתוך אלא כיון דאיכא אינשי דאכלי אף שנשרף ונחרך לאו עומד לחתוך קרינן ביה (וע”ש שכתב דראוי הוא לאכילה לעשות מורייס כמ”ש הרא”ש בפרק כ”ש כו’ ע”ש וזה לא נהירא דמ”מ כיון דלאו אורחיה למיכל פת חרוך כל צורכו שפיר קרוי עומד לחתוך מן העוגה הזאת הראוי לאכילה) ע”כ.

וא”כ להדעות שהביא לפני כן אין צורך שיהיה ראוי לאכילה.

אכן אפשר לדחות דבעיפוש אין דרך להשאיר כלל את העיפוש, ובחרוכה אין בזה מיאוס ולכן אין בנ”א ממהרים לחותכו, אע”פ שאמנם אינו נאכל אבל אין חותכים אותו קודם שמקפידין לאכול, וגם אם יחתכו אבל אין מקפדין בזה, משא”כ בעיפוש שבנ”א ממהרים לחותכו מכיון שיש בו מיאוס להכי אפשר שא”א להחשיבו כמחובר.

אכן בדברי הפוסקים נראה דלא אמרינן בכל גוני כחתוך דמי, ולכן נראה לכאורה שיוכל לבצוע ע”ז בתורת שלמה.

ויעוי’ בתוספת שבת סי’ רס”ח שכתב גבי חלה שנקרו ממנו עכברים דממאיס ע”ש, וא”כ לענינינו אפשר דלא יהני כיון דג”כ ממאיס.

ואולי שם הוא רק בצירוף מה שגם חסר.

והנה הוא ז”ל השוה זה לאתרוג שאם נקרו עכברים פסול ובסתם חסר כשר ביום שני, ולפ”ז א”א ללמוד שכל זיהום פסול, מכיון שגם באתרוג אין נימוח פוסל עי’ סי’ תרמ”ח ס”ד, ולכן גם בענינינו שפוסל חלה שנקבוה עכברים אפשר דמ”מ חלה שנתעפשה אין בזה חסרון זה, אם כי יש בזה חסרון של הקריבהו נא לפחתיך וגו’, אבל מצד שלם יש לדון בזה [כגון היכא שאין לו לחם משנה אחרת].

ומיהו באתרוג פוסל סרוח ואיני יודע עד כמה ילפי’ הכל מאתרוג ששם יש דין הדר.

קרא פחות
0

יש אומרים שבשבת אין איסור שתייה בבת אחת (תוספת שבת סי’ רעד ס”ב, כה”ח סי’ קע סקל”ז, מהרש”ם בדעת תורה סי’ קע ע”פ הגמ’ בברכות שם), ועי’ גם סי’ קסז ס”א ברמ”א, ואף שאינו מוכרח מהגמ’ שם ומהרמ”א שם, דיש ...קרא עוד

יש אומרים שבשבת אין איסור שתייה בבת אחת (תוספת שבת סי’ רעד ס”ב, כה”ח סי’ קע סקל”ז, מהרש”ם בדעת תורה סי’ קע ע”פ הגמ’ בברכות שם), ועי’ גם סי’ קסז ס”א ברמ”א, ואף שאינו מוכרח מהגמ’ שם ומהרמ”א שם, דיש לומר דוקא בבציעת הפת שהוא עיקר מצוות וחובת היום ואסמכוהו אקרא (ולקצת פוסקים פת בשבת הוא דאורייתא), מ”מ אפשר לסמוך על כל הני רבוותא עכ”פ במקום הצורך, ובפרט דלפי הטעם האמור בגמ’ שם שייך בכל מה שעושה לכבוד שבת, דהרי אמרי’ כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא עביד הכי לא מחזי כרעבתנותא, וגם ענין כעין זה שכ’ הרמב”ם שבחול לא ירבה במלבושים יקרים וכיו”ב לא נאמר בשבת ויו”ט.

ושוב ראיתי דבאמת בתורת חיים סי’ קע סק”ח חילק בין דבר שיש מצוה באכילתו בשבת כלחם ושום לבין שאר דברים, ויש להוסיף דגם בסוכה מט ע”ב דרבא היה שותה בלגימות גדולות כוס של ברכה שם המצוה היא הכוס עצמה, ועי’ רמ”א סי’ תעב סט”ו, ועי”ש בערל”נ.

ובסידור היעב”ץ (מדריגת הסעודה ג י) כתב דמ”מ אינו משובח לאכול דרך רעבתנות גם בשבת, ועי’ מגיד מישרים ויקהל קמא, וכן הובא בזה בשם הגר”א.

אולם בענין חיתוך הפרוסה מרייש הסעודה משמע שם בגמ’ שאין בזה חסרון כלל, ואולי יש לחלק בין זה לשאר ענייני רעבתנות דכאן מוכחא מילתא שעושה לכבוד שבת ושאינו עושה להנאתו (כיון שאין נפק”מ אם חותך מראש הסעודה לכל הסעודה או לא), ובצירוף עם מה שבכל יום אינו עושה כן מוכח שהוא לכבוד שבת.

וראיתי בספר מאיר עוז סי’ קעז ס”א וכן שם בסי’ קע שהקשה מספר תורת העולה להרמ”א ח”ג פרק נג שביאר בטעם מה שלא יאכלו הפסח נא ומבושל מטעם גרגרנות או גסות הרוח, ועי”ש עוד מה שהביא בשם האבודרהם בטעם ג’ סעודות מענין זה (ולגוף דברי האבודרהם יש לציין לדברי הגמ’ ביומא עו מתחילה היו ישראל וכו’ כתרנגולין המנקרין באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה וכו’), ולענ”ד יש ליישב, דודאי מעיקר ציווי התורה הגדרים הם שלא יאכלו דרך רעבתנות גם דבר מצוה, אבל אחר שיש ציווי שייך הנידון אם מותר בשעת מעשה לאכול דרך רעבתנות, דודאי לא יבוא הציווי מדאורייתא מעיקרו לאכול דרך רעבתנות, אלא אדרבה ללמד שלא לאכול דרך רעבתנות, דטעמי התורה הם דין נפרד ללמד דעת והשכל.

קרא פחות
0

אין חיוב לקנות בגדים חדשים כדי למנוע מכיבוס ומ”מ כשאפשר לעשות כן בלא טירחא והוצאה יש לעשות כן. מקורות: כיבוס בגדי קטנים (עכ”פ אותם המפורשים ברמ”א להתיר) מותרים כיבוס בחוה”מ ולכן אין חיוב להוציא ממון לקנות בגדים לפני המועד למנוע הכיבוס (וכן ...קרא עוד

אין חיוב לקנות בגדים חדשים כדי למנוע מכיבוס ומ”מ כשאפשר לעשות כן בלא טירחא והוצאה יש לעשות כן.

מקורות:

כיבוס בגדי קטנים (עכ”פ אותם המפורשים ברמ”א להתיר) מותרים כיבוס בחוה”מ ולכן אין חיוב להוציא ממון לקנות בגדים לפני המועד למנוע הכיבוס (וכן מבואר אפי’ להחוט שני דלקמן וכן להבאר משה דלקמן ג”כ מבואר כן בח”ז סי’ פז עי”ש וכ”ש להאג”מ דלקמן דמקל בזה טובא).

אולם מ”מ כל היתר כיבוס הוא “דחויה” ולא “הותרה”, וכמו שמצינו ברמ”א סי’ תקלד ס”א דרוב היתרי כיבוס בחוה”מ הוא רק חלוק אחד בלבד, וכן מבואר בב”י בשם הרבה ראשונים דגם היתר דקטנים הוא רק בחלוק אחד שצריך בלבד, וגם הקטנים ביותר שהתיר הרמ”א שם בשם התה”ד (והובא בב”י שם) לכבס ד’ וה’ בגדים [אחר שהביא דברי המחמירים הנ”ל ולא חלק עליהם בעיקר דינא] הוא רק משום שצריכים כמבואר ברמ”א שם, ולא נזכר שיש כאן היתר או שלא גזרו במקום קטנים, ואדרבה אם היה צד כזה היה לכל הרבה הראשונים הנ”ל להתיר גם באינם קטנים ביותר אף יותר מבגד אחד, דהרי כל אותם הראשונים מיירי על דברי הירושלמי דמיירי בהיתר של בגדי קטנים, ועם כל זה הגבילו הדבר מאוד, ומבואר דההיתר הוא דחויה ולא הותרה.

וכן במשנ”ב סי’ תקמא סקי”ג מהמג”א בשם הריב”ש תינוק שנולד בחג אסור לעשות לו בגדים חדשים במועד למול אותו ולא מיקרי לצורך המועד לכבוד אביו לישא אותו להמילה דיכול לכורכו בחתיכת שיראין ע”כ, ועי”ש בשעה”צ שהביא שאפי’ במעשה הדיוט יש להחמיר, ומזה למד בבאר משה ח”ז סי’ סד דגם בכיבוס יש למנוע היכא דאפשר בלא כיבוס לפי הענין והדברים ברורים.

ומ”מ מה שבא ללמוד מזה דגם בבגד יותר יפה יש למנוע אפי’ בכיבוס עי’ במבקשי תורה חוה”מ עמ’ תסה ג בשם האג”מ להקל בזה, ויש לומר דס”ל דמ”מ בכיבוס הקילו יותר, או אפשר דבקטן בן כמה ימים בלבד לא חשיב צורך גמור להלבישו בבגד יפה, וכן מה שנקט הבאר משה עוד [הובא בשש”כ פס”ו הערה קנה] שצריך ליטול עמו בגדים כשיוצא מחוץ לעיר למנוע כיבוס במבקשי תורה שם ב בשם האג”מ הקל בזה, ומ”מ בטירחא שאינה גדולה ג”כ משמע להקל בזה ובפסקי הלכות אות ז’ של אג”מ כתב שמותר לכבס בגדי קטנים במועד אפי’ בעשיר גדול שבנקל לקנות בגדים חדשים אינו מחייב.

ויתכן לומר דגם אם נקבל דבקטנים לא תקנו כלל דיני כיבוס בחוה”מ מ”מ לא עדיף מכל מלאכה אחרת שאסור לעשותה שלא לצורך, ובאמת בכל מלאכות חוה”מ אם יכול למנוע עצמו מן המלאכה בלא טורח בודאי עליו למנוע מן המלאכה (וכמ”ש כעי”ז רמ”א סי’ תקלז ס”א דגם מה שהותר שם מ”מ בכל מה דאפשר להקל בטרחה יעשה וכן מצינו בכ”מ שהתירו רק היכא דלא אפשר כגון בדישה בפרות התירו רק לצורך רבים וכן בהכנסת פירות ביום התירו רק היכא דלא אפשר בלילה בצינעא וכה”ג מצינו שההיתר רק היכא דלא אפשר), ויש לבדוק בכל מקום הדין לפי הענין, אבל אין היתר מלאכה וטירחא בחוה”מ כשהוא שלא לצורך.

וכן כ’ הגרשז”א בשלחן שלמה אות ד’ שמי שיש לו חלוק אחד במועד אם יכול לקנות בלא טירחא בגד אחר ולמנוע כיבוס יעשה כן.

ועוד הביאו ראיה דלכאורה לא נאמר כלל זה של הותרה ככל דברי האג”מ דלעיל מדברי ה”ר יחיאל מפאריס שהביא דכל הני שהתירו במתני’ לכבס אם היה יכול לכבס קודם המועד לא הותרה, וגם אם נימא דכיון שהיו יכולים לא היה היתר, מ”מ חזי’ כבר שמי שיכול בהיתר אינו בכלל ההיתר, וממילא צריך לדעת הגדר בזה.

וגם בענייננו צריך לכבס לפני חוה”מ כשיכול (עי’ חוט שני חוה”מ עמ’ קלז ובאר משה ח”ז עמ’ נז ומאידך ע”ע אשרי האיש חוה”מ פי”א ס”ב).

ובלאו הכי הוא מחודש לומר דהיתר דקטנים הוא גם היכא דברור שאין צורך (דלכה”פ יש לומר דבסתם חשיב כמקום צורך ולכן לא הותר בלא הגבלה אלא רק ד’ וה’ שהוא רגילות וצורך כמ”ש הרמ”א).

הלכך אם יש דרך בלא טירחא והוצאה למנוע היתר הכיבוס בחוה”מ יש לעשות כן.

ולכן כתב בחוט שני (חוה”מ עמ’ רלט) שאמנם אינו מחוייב לקנות בגדים יותר מכדי צרכו אבל אם בין כך עומד לקנות בגדים עדיף לקנות עכשיו כדי למנוע מכביסה, ומ”מ אינו בהכרח סותר דעת האג”מ דלעיל דהאג”מ לא מיירי במי שבלאו הכי בא לקנות בגדים.

ולגבי בין המצרים הוב’ בשם הגריש”א (נטעי גבריאל בין המצרים פל”ו הערה יז) שא”צ להחמיר לקנות בגדים חדשים ושא”צ להוסיף חומרות על מה שתקנו חכמים ולא דייך במה שאסרה תורה, וכן בתשובות והנהגות ח”ב סי’ רנח כתב דבט’ הימים כיון שבבגדי קטנים משום שמחה כמ”ש במשנ”ב סי’ תקנא סקפ”ד להכי לא גזרו כלל, ולכן לא אסרו לכבס גם אם יש לו אחרים  וכ”ש שאינו מחוייב לקנות יותר שלא יצטרך לכבס, וכן בבאר משה ח”ז סי’ לב שאם אפשר להשתמש בחד פעמי מה טוב אבל אינו חייב לקנות אפי’ הוא איש אמיד, ובהליכ”ש פי”ד הערה יז דמי שדרכו להשתמש בכל ימות השנה בחיתולים ששימושם ח”פ ישתמש בימים אלו בסוג זה כדי להמנע מכיבוס, אך לא החמיר בכל אדם, ומ”מ יש לחלק בין בין המצרים לחוה”מ דבבין המצרים הוא משום שמחה ואינו שייך לחוה”מ דאדרבה אין איסור משום שמחה ולכן גם אלו שהתירו שם לא בהכרח יתירו בחוה”מ.

ומ”מ יש להוסיף דמצינו קצת תנא דמסייע לשי’ האג”מ בענייננו שמצינו מעין דבריו בקרן אורה במו”ק יד ע”א דקטן אינו בכלל איסור כיבוס כל היכא שניכר שהם בגדי קטנים וקיל מכל אותם שהתירום חכמים ומ”מ להלכה ממש א”א להביא ראיה מהקר”א, חדא דעושה מחלוקת בין הירושלמי לבבלי וכל הראשונים שהובאו בב”י שפסקו כהירושלמי לא ס”ל הכי כלל, ובפרט לפי מה שנתבאר לעיל בדבריהם וק”ל, ועוד דגם הוא מסיים דבקטן שהגיע לחינוך הביא דברי הראשונים דיש בו דין קריעה ומשייך זה לנד”ד (ובתשובה אחרת הרחבתי בדעות הפוסקים בקטן בקריעה), אבל זכר לדבר מיהא לשי’ האג”מ מצינו כאן.

ולגוף מה שיתכן שלא קבלו הראשונים ההשוואה בין גילוח לכיבוס יתכן דבדבר שהוא בגופו של הקטן לא החמירו משא”כ כיבוס שאינו בגוף הקטן חמיר טפי דהרי עצם מה שהקטן פטור מאיסור כיבוס אינו טעם להתיר לבר חיובא לכבס עבורו מידי דהוי אנכרי שפטור ואין היתר לכבס עבורו ואין לך אלא מה שאמרו חכמים לגבי גילוח שהוא בגוף הקטן והלכות מועד עקורות זו מזו ואין למדין זו מזו כדאי’ בירושלמי.

ובלאו הכי אם נימא דיש איסורים שלא נאמרו בקטן אפי’ שהגיע לחינוך (עי’ בקר”א שם) כגון גילוח במועד או קריעה באבלות לחלק מהדעות א”כ מנין לדמות כיבוס לזה דהרי סתם איסורין שבתורה קטן שהגיע לחינוך מצוו בהן ומה שיצא מן הכלל (אם יש צד כך) אין לך בו אלא חידושו שהם דברים שיש בהם אומדנא שאין שייכים בקטן גזירות אלו כל אחד מטעמו (כגון בקריעה משום שקטן אינו שייך להתאבל אלא רק בתורת עגמ”נ), ואולי אה”נ דגזירה שלא יכנסו למועד מנוולין לא שייך בקטן דאינו בר קנסא ומזה למד מגילוח לכיבוס אבל עדיין יש מקום לחלק בדבר שהוא בגוף הקטן וכנ”ל.

ויש להוסיף דאפי’ אם נקבל הלכה למעשה טענתו של הקר”א בתחילת דבריו ללמוד כיבוס מגילוח לומר שאין הקטן בכלל דין זה הרי המשנ”ב החמיר דאין לגלח קטן אלא בשיער רב ומצטער, א”כ גם בזה יש להשתדל כשאפשר בלא מלאכה.

קרא פחות
0

נסתפקתי בהא דקי”ל דאין לאיש ללקט שערות לבנות משחורות משום לא ילבש, האם זה משום דדרך נשים למעבד הכי ללקט לבן משחור בכל מקום או רק בשערות הראש, נפק”מ לזקן, האם נאמר כיון דדרך נשים בכך- מה לי ראש מה ...קרא עוד

נסתפקתי בהא דקי”ל דאין לאיש ללקט שערות לבנות משחורות משום לא ילבש, האם זה משום דדרך נשים למעבד הכי ללקט לבן משחור בכל מקום או רק בשערות הראש, נפק”מ לזקן, האם נאמר כיון דדרך נשים בכך- מה לי ראש מה לי זקן, או”ד כיון דנשים לא שייכי בזקן איה”נ ויהא שייך לאיש ללקט שערות לבנות מתוך שערות שחורות בזקנו.

(דוד ורטהיימר)

תשובה
ראשית כל ובהקדם ביאור הענין, הנה האג”מ ז”ל כתב בביאור ענין האיסור להסתכל במראה משום לא ילבש, דכל ענין הסתכלות במראה הוא לבדוק איך נראה לשם יופי, וענין זה של הסתכלות כזו שייכת לאשה, [ואיני דן מצד זמנינו ושאר פרטי דינים בזה], ומ”מ מסברא זו חזינן גם לענינינו, דענין ליקוט שערות לבנות מתוך השחורות הוא התיפות של אשה, ותיקונים כאלו שייכי לאשה.

אמנם יש לדון דלא בכל מידי אמרינן סברא זו.

אבל הכא הרי נזכר כ”ז בחדא מחתא בשו”ע, וכמו שכתב בשו”ע יו”ד סי’ קפ”ב ס”ו, וז”ל, אסור (לאיש) ללקט אפילו שער אחד לבן מתוך השחורות, משום לא ילבש גבר (דברים כב, ה) וכן אסור לאיש לצבוע (שערות לבנות שיהיו) (ב”י) שחורות, אפילו שערה אחת.

וכן אסור לאיש להסתכל במראה ע”כ.

והיינו משום שסברו שהטעם בשניהם דומה זל”ז.

וכן השה”ל ח”ג סי’ קי”א כתב בנדו”ד של תלישת השער, דאף שבזמנינו גם האנשים נוהגים כן אסור, לפי שמטרתה של פעולה זו היא להראות צעיר, ותכונה זו עיקרה מנהג נשים היא עכ”ד.

וראה מה שכתב הגר”מ גרוס [כרם שלמה מעיין טהור סי’ קפ”ב] בשם הגר”מ פינשטין באג”מ סי’ פ”ב אסור לצבוע שערותיו גם בצבע שאין הנשים צובעות כן דעכ”פ הוה התיקוני נשים עי”ש.

אכן יש לעורר בכ”ז, דהנה אשכחן חילוקי דעות בפוסקים בגדרי לא ילבש אם הוא שייך בתיקון כל שהוא של נשים או רק בדבר ששייך לערב בין גברים לנשים, ועיין בב”ח סי’ קפ”ב שהאריך בכ”ז טובא, וכתב וז”ל, דאף להתדמות אין איסור אלא בדברים שהם עשויין לנוי ולקישוט וכדאיתא בספרי (תצא פיסקא רכו) בפסוק ולא יהיה כלי גבר וכי מה בא הכתוב ללמדנו יכול שלא תלבש אשה כלים לבנים והאיש לא יתכסה צבעונין תלמוד לומר תועבה דבר המביא לידי תועבה זהו כללו של דבר שלא תלבש אשה מה שהאיש לובש ותלך לבין האנשים והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים וילך לבין הנשים רבי אליעזר בן יעקב אומר [מנין] שלא תלבש אשה כלי זיין ותצא למלחמה תלמוד לומר לא יהיה כלי גבר והאיש לא יתקשט בתכשיטי נשים תלמוד לומר ולא ילבש גבר שמלת אשה [עכ”ל] אלמא דאין איסור אלא במה שנעשה לקישוט של נשים וכן כתב רש”י בפרק שני נזירים (נט א) וזה לשונו שלא יתקן איש בתיקוני אשה דהכי מתרגמינן ליה שלא יכחול ולא יפרכס בבגדי צבעונין של אשה עכ”ל אלמא דבבגדים שאינן עשויין לנוי ולקישוט אין בלבישתם שום איסור וכ”כ הרמב”ם לא תעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע וכו’ משמע שאין איסור באשה כי אם מצנפת וכובע ושריון וגילוח שער ראש כמו באיש שכל אלה הם נוי וקישוט לאיש וכן אסור לאיש ללבוש בגדי צבעונין וחלי זהב במקום שאין עושין אותן נוי וקישוט כי אם לאשה עכ”ל הב”ח, והביא ג”כ דברי הר”מ בסה”מ שכתב במצות לא תעשה מ, וז”ל, והמצוה הארבעים היא שהזהיר האנשים גם כן מהתקשט בתכשיטי הנשים והוא אמרו יתעלה (שם) ולא ילבש גבר שמלת אשה.

וכל אדם שהתקשט גם כן או לבש מה שהוא מפורסם במקום ההוא שהוא תכשיט המיוחד לנשים לוקה.

ודע שזאת הפעולה, כלומר היות הנשים מתקשטות בתכשיטי האנשים או האנשים בתכשיטי הנשים, פעמים תיעשה לעורר הטבע לזמה כמו שהוא מפורסם אצל הזונים ופעמים ייעשה למינים מעבודת עבודה זרה כמו שהוא מבואר בספרים המחוברים לזה וכו’ ומבואר דהאיסור הוא מצד ההידמות לנשים.

וע”ש עוד בב”ח מה שכתב בכ”ז באריכות.

וראיתי מי שהביא ראיה בהיפך לזה ממ”ש בתוספתא שבת פ”י ה”ח דגם הבורר שחורות מתוך לבנות חייב, ורצה להוכיח דאי”ז איסור מצד ההידמות לנשים אלא מצד שמתעסק בתיקוני הנשים וכהאג”מ הנ”ל, ואולי לכאורה אפשר שבזמנם גם נשים היו מתעסקות בזה, וכעין מ”ש ילדה מלקטת לו שחורות זקנה מלקטת לו לבנות וכו’, ואמנם שם מדבר בבעלה, אך מאן לימא לן שלא היה מנהגם להתנאות בזה [בתוך ביתה או בתוך חצירה כשהיא לבושה בקלתה דשרי מדינא], וזקנות היתה מאז סימן חשיבות.

אכן כתב בטור יו”ד סי’ קפב, וז”ל, וכ”כ הרמב”ם גבי צבע מי ששערו שחור וצבעו לבן חייב אפי’ בשער אחד, וכתב ע”ז בבית יוסף וז”ל, נוסחא זו אינה מכוונת דלשון הרמב”ם בסוף הלכות ע”ז (שם) כך הוא וכן אם צבע שערו שחור משיצבע לבנה אחת לוקה והדברים מבוארים דבבא לצבוע לבנות שבו בצבע שחור כדי להראות בחור מיירי וקאמר דמשיצבע לבנה אחת משערות לבנות שבו וישחירנה לוקה דאילו בגוונא שכתב רבינו לאו נוי הוא לו להראות זקן ואף על גב דאיש הדר הוא לו מכל מקום כיון דגבי אשה לאו נוי הוא אלא גריעותא תו לית ביה משום לא ילבש גבר שמלת אשה.

ומשמע לי דאפילו לכתחלה שרי ללבן שערותיו כיון דלית ביה משום תיקוני אשה עכ”ל.

ועיי”ש בפרישה סק”ט מה שכתב ליישב דברי הטור, וכן בב”ח.

וא”כ אם דברי הב”י בעצם סברתו מוסכמין לומר שזהו ודאי אינו תיקון אשה, א”כ להפוסקים המחמירים בזה כל תיקון לכאורה יהיה אסור גם מה שאינו תיקון אשה.

ולמעשה יש לדון בנידון זה של הטוב”י במלקט שחורות מלבנות או צובע שחורות ללבן, דאולי יש מקום להקל במקום הצורך לסמוך על הב”י, מכיון שאינו ברור שהוא מדאורייתא, ותליא בפלוגתא דרבוותא אם הוא דאורייתא או דרבנן, עי’ בביהגר”א.

אך למעשה צ”ע להקל על הב”י נגד הטור והפרישה [והב”ח], ושכ”א בתוספתא דלא כהב”י.

א”כ יש נידון בפוסקים בגדרי איסור זה, והאג”מ נקט שהגדר הוא כל מה שעושה תיקוני נשים, וגם היכא שאי”ז שייך ממש לנשים, ואולי יש להחמיר ג”כ מטעם מה שנקטו רוה”פ לאסור גם לצבוע שחורות בלבן אם הוא משום דס”ל שלא דקא מה שדומה לתיקוני נשים אסור, [אף דיש חולקים].

וראה מה שכתב בשו”ת הלכות קטנות חלק ב סימן רנח, וז”ל, שאלה הסורק זקנו ונופלות לבנות מתוך שחורות אם אסור משום לא ילבש.

תשובה אף על גב דבשבת דבר שאינו מתכוין היכא דלא הוי פסיק רישיה מותר התם משום דבעינן מלאכת מחשבת אבל בשאר איסורין הוה משמע דלא הוי הכי אלא שמצאתי להפך בכמה דוכתי (שבת פ”א: בכורות ל”ד ע”א) מיהו בנדון זה נראה דהוי פסיק רישיה ואיכא למימר דאי ניחא ליה שאסור ואי לא ניחא ליה אין בכך כלום לכ”ע ולא דמי לשבת עכ”ל.

ולעיקר הדברים חזינן שגם בזקן יש איסור זה ורק דן מצד גדרי פס”ר וכו’, אבל אין חילוק בין שער הראש לשער הזקן.

וכן כתב בספר החינוך מצוה תקמג, וז”ל, דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה [מכות כ’ ע”ב] שאין האיסור והמלקות בלבוש לבד, דהוא הדין בתקון שלהם, שכל המתקן עצמו בתיקונים המיוחדים לנשים חייב מלקות, כגון המלקט שערות לבנות מתוך שחורות מראשו או מזקנו, עכ”ל, ומבואר כנ”ל.

[ובעיקר נידונו על פס”ר עי’ מהר”ם שיק יו”ד סי’ קע”ב].

ואחר כל זה ראיתי שכתב בערוך לנר מס’ מכות דף כ ע”ב, וז”ל, בתחלה נסתפקתי אם במלקט שער לבן מן השחורות בזקן ג”כ חייב, אי נימא כיון דאשה אין לה זקן ולא שייך אצלה עדוי זה גם האיש אינו מיזהר, או אי נימא כיון דאשה מתנאה כן בשער הראש מקרי זה עדוי לגבי איש גם בשער זקן.

שוב ראיתי הדבר בפירוש ברמב”ם הל’ עבודת כוכבים (פי”ב ה”י) שכתב המלקט שערות לבנות מתוך השחורות מראשו או מזקנו משילקט שערה אחת לוקה עכ”ל.

וטעמו נראה דכיון דלענין שבת ודאי חייב גם על הזקן דשם הטעם משום דאדם מקפיד על שערה א’, והרי ודאי גם בזקן מקפיד, ואי ס”ד דמשום לא ילבש לא חייב אזקן היאך סתמה הברייתא, ודבר זה אפילו בחול אסור דמשמע דקאי אכל מה דאסור בשבת, הל”ל ודבר זה בראש אפילו בחול אסור.

אלא על כרחך דגם בזקן חייב בחול, ותימא על הטור והש”ע דהביאו דין זה סתם דאסור ללקוט שער לבן מתוך השחורות, ולא הזכירו כהרמב”ם דאפילו בזקן אסור עכ”ל.

ותו לא מידי.

היוצא מכ”ז שהדבר אסור בלא פקפוק.

תגובת הרב יהודה שוארץ
בנידון הזקן אכתוב למעכ”ת קטע מתוך מאמר שכתבתי בעבר.

בזמנו של רביה”ק מרן בעל הדברי חיים מצאנז זי”ע אירע מקרה מצער ליהודי אחד, כנראה איש צעיר לימים, שבפתע פתאום הלבין חצי זקנו וגבות עיניו, ורצה הלה לדעת האם מותר לו לצבוע אותן שערות בסם שחור מפני הבושה.

השאלה הנדירה ותשובתו הרמתה של הדברי חיים עלו על מכבש הדפוס בשו”ת דברי חיים {יו”ד ח”ב, סימן סב.

} , ונצטט מילין זעירין מתוך אותה תשובה.

“לידידי הרב החריף החסיד וירא אלקים כש”ת מו”ה משה שמעון רב ומו”צ בישוב דיורא יע”א, על דבר שאלתו אם מותר לאיש שנתלבנו חצי זקנו וגבות עיניו וחצי השני נשארו שחור אם מותר לצבעם ומעלת כ”ת נוטה להקל.

ותמוה לי טובא הלא כל ההיתר של הרשב”א ותוס’ {שבת נ’ ע”ב ד”ה בשביל הובא בב”י יו”ד סי’ קפ”ב ד”ה כ’ הגאונים וד”ה כ’ הרשב”א.

} בצריך לרפואה או כל גופו הוא רק משום דסבירא להו העברת שער הוי מדרבנן, אבל אם הי’ מדאורייתא אסור לעבור על לאו”.

“והנה במלקט שחורות מתוך לבנות, כתב הרמב”ם ז”ל {פי”ב מעבודת כוכבים ה”י.

} דלוקה וכן פסק הראב”ד דבהרבה שערות לוקה כמבואר בהשגות וכן פסק הטור ביו”ד [סי’] קפ”ב {סעיף ו’.

} א”כ בודאי אין חכמה ואין עצה אפילו במקום כבוד הבריות אסור”.

“והנה בחפזי לא מצאתי מי שיחלוק על הרמב”ם והראב”ד והטור הנ”ל אם כן בודאי אסור לצבוע שחור ולוקה משום לא ילבש אך תקנתו שיצבע שיהי’ כולו לבן דבזה אין שום איסור כלל כמבואר בב”י סי’ קפ”ב וזה ברור”.

“וגם תמהתי איך עלה על דעתו להתיר אפילו איסור דרבנן במקום שיכול להסיר חרפתו במה שיגלח ע”י סם כמו שנוהגין בכל מדינות אשכנז דאין בזה שום איסור כלל.

וגם בגבות עיניו יוכל להתחבל שלא יוכר היטב אבל ח”ו להתיר איסור לאו בתורה.

והרבה יש להסתפק אם הוא מאביזרא דגילוי עריות דיהרג ואל יעבור להרבה שיטות ולכן ח”ו להקל”, עכל”ק, ויעו”ש שהעלה ארוכה בענין זה, ועכ”פ דעת מרן הדברי חיים ברורה לאיסור.

וע”ע בשו”ת מהר”ם שיק (יו”ד סימן קעג) ובתשובות מוהר”י אשכנזי (יו”ד סימן יט) ובשו”ת בית שערים (יו”ד סימן יט) {כתבתי אליו: ייש”כ על דבריו המחכימים ושהביא דברי הד”ח דס”ל לאיסור [ואגב ראיתי שהד”ח מקיל בצביעת לבן כדעת הב”י וזהו דלא כמ”ש בתשובה], וע”ע לאאמו”ר שליט”א בספרו יסודות הבית וקדושתו מה שכתב איזה היתרים בזה במקומות הצורך.

[א”ה וכמו שהעירני.

ומ”מ אני באתי רק לברר הנידון בענין שער הזקן אם הוא בכלל שער הראש לגבי זה היכא דאסור].

} .

קרא פחות

0

דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר ...קרא עוד

דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או ליסטין באין עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי

וברש”י ליסטין באין עליו – שדרכן להרגו בסייף וכן נמסר למלכות שמתיזין ראשו.

ק”ק בשלמא בסקילה שריפה וחנק הזכיר הגמרא שני אופנים שונים בדרך שימות אבל הריגה בסייף הוא דבר אחד בין אם נעשה ע”י מלך או ליסטים וצ”ע

עוד יש להעיר קצת מדוע שינה רש”י מלשון הגמרא ופירש ליסטים קודם נמסר למלכות.

***

תשובה

א.

נקטו מה שקיים ומצוי ודברו בהוה מה שמצוי ליהרג על ידי דברים אלו.

ובאמת מצו למינקט מי שנתחייב בסייף נהרג בסיף, אלא דעדיפא להו לפרש איך במציאות מצוי שנהרגים בסייף.

ב.

איני יודע, ואפשר דנקט הפשוט קודם, אע”פ שבמשנה מפורש שהמלכות הורגין בסייף, מ”מ במציאות הליסטים שבאין דרך מלחמה יותר ברור שהורגים בסיף, שכך קל יותר להם, אבל המלכות יכולים להרוג בכל אופן שירצו.

וכתב לי: עוד הערה יש לי על לשון רש”י בכתובות ל: נמסר למלכות כו’ והן מתיזין ראשו בסייף כי כן דרך המומתין על ידיהן וזו היא מיתת “סייף”, לכאורה הול”ל הרג.

וכתבתי: רש”י בדוקא נקט את האופן שבו נהרג משום שרוצה להשמיע שצורת ההריגה היא באופן של סיף כמו צורת המיתה בב”ד, אבל במילה ‘הרג’ אין משמעות לצורת המיתה, דכל נטילת חיים מן האדם יוכל בסופו של דבר להכנס למשמעות זו.

ולהכי נקט לשון סיף להשמיע בדוקא ענין זה של צורת המיתה.

וכתב לי: רש”י בא להסביר שסייף הוא מיתת הרג, וא”כ הול”ל וזו היא מיתת הרג.

וכתבתי לו: הנה ז”ב שמיתת הרג נקראת ג”כ מיתת סיף, והשאלה מ”ט שביק רש”י השם הפשוט של מיתה זו, והתשובה היא משום שרש”י רצה להדגיש הענין שצורת המיתה היא בסיף כמו מיתת הרג בב”ד, ולכך הזכיר את המיתה בשם סייף.

קרא פחות

0

א) כידוע שבברכת המינים בשמונ”ע שלטו ידי הצנזור בברכת ולמשומדים שתקנו חכמים ביבנה, וכבר מחו ביה בעוכלא רבוותא היעב”ץ והאדר”ת ועוד רבים, וכבר האריכו בזה (ראה בנספח לסידור ר”ש סופר ובמאמרו הנרחב של הרב אהרונוב). והרבה מגדולי ישראל אף מזמנינו הקפידו ...קרא עוד

א) כידוע שבברכת המינים בשמונ”ע שלטו ידי הצנזור בברכת ולמשומדים שתקנו חכמים ביבנה, וכבר מחו ביה בעוכלא רבוותא היעב”ץ והאדר”ת ועוד רבים, וכבר האריכו בזה (ראה בנספח לסידור ר”ש סופר ובמאמרו הנרחב של הרב אהרונוב).

והרבה מגדולי ישראל אף מזמנינו הקפידו להתפלל דוקא בנוסח המקורי של ברכת המינים (ומהם הקפידו לכה”פ באופן חלקי), מאחר שע”פ הלכה אין שום תוקף הלכתי לשינוי נוסח תפילה שבוצע ע”י הצנזורה, ומשום שהסמכות לקבוע נוסחאות התפילה נתון לחז”ל ולא לרשויות הצנזורה.

ב) לגבי הצנזור בברכת המינים, א”א לקבוע זמן שאז שלטו ידי הצנזור ואי אפשר להצביע על גוף או מוסד מסויים שהוא הוא הצנזור, אלא הוא השתלשלות של יראת ישראל מן האומות במקומותיהם ובמושבותיהם ששינו אם מעט ואם הרבה מן הנוסח כבר מזמנים קדומים מאוד בכתבי יד (עי’ בתמונות במאמר הנ”ל של הרב אהרונוב).

אבל מכיון והברכה קדומה מזמן חכמי יבנה נשארו הרבה שרידים מהנוסח הקדום ואפשר לכל מדקדקי תפילה להתפלל בנוסח זה.

ג) אולם מצאתי עוד דבר שנראה כמו דבר שהצנזור אלמלא השמיטוהו כדאי היו שישמיטוהו והוא הנוסח “ומלכות העליזה מהרה תעקר ותשבור”, בתפילת ההוספה “וכן תן פחדך” (לאחר “כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ)” הנאמרת בכל קהילות ישראל בימים נוראים ובמקצתן אף בעשי”ת.

ונוסח זה נמצא גם ברמב”ם בסדר התפילות וכן בכל סידורי תכלאל התימניים לדורותיהם, וכן בסידור ארם צובא רפ”ז (אור תורה תקכד עמ’ תרלו, ראה גם בספר הסכמה ורשות עמ’ 186) ובנוסח כת”י שהביא שם בספר הסכמה ורשות, ובמחזור פרס (ראה הסכמה ורשות שם), ובמחזור לראש השנה כמנהג חיידאן אלשאם דפוס קושטא (שנת אראנו בישע א-להים לפ”ג) , וכן בנוסח מן הגניזה (הובא במעינות ט 566), וכן בסידור ה”ר שלמה ב”ר נתן המיוסד ע”פ הגאונים (ירושלים תשנ”ה עמ’ מח), שהיה קדמון מאוד במרוקו, וכן בגליון עץ חיים מלונדריץ (עמ’ צו) [ואמנם לא בדקתי מהותו של גליון זה ויש לבודקו].

 ד) מכיון שמצינו בסידורים ממיני קהילות שונות במקומות שונים ברחבי העולם (רמב”ם, גניזת קהיר, ארם צובא, פרס, תימן, מרוקו הקדומה, ואולי גם נוסח מלונדון שלפני הגירוש), שנהגו בנוסח זה, ומכיון שהדבר ברור שנוסח זה יצונזר גם אם הוא אמיתי, לכן יש מקום לטעון (באופן מוגבל) שמא זהו הנוסח הקדום של ברכה זו.

ויש לציין עוד שאף בחלק מן השרידים הנ”ל ניכר הדבר שהדבר נוסה להימחק ע”י צנזור כל שהוא.
כמו לדוגמה בעץ חיים של המהרי”ץ גופא ג”כ נשמט בדפוס מצונזר (ראה שערי יצחק ויצא תשע”ד עמ’ 17), וכן בסידור ארם צובא ועוד נעשה צנזור בזה (עי’ הסכמה ורשות הנ”ל).

ועי’ בספר הנ”ל שהביא הרבה משיבושי הצנזורה בברכה זו במדינות שונות, המזכיר במעט את שיבושי הצנזורה בברכת המינים, והנה מאחר וברכה זו הוחזקה כעלולה להשתבש יש מקום להתחשב בנוסחאות הקדומות נטולות השיבושים.

ה) והנה תפילה זו (וכן תן פחדך) היא מנהג מזמן קדום, עי’ בסדר התפילות להרמב”ם שכך מנהג פשוט האידנא לאומרה, ואולי הוספה זו נתקנה מזמן הגאונים.

ולגבי שאר ההוספות בעשי”ת (מלבד המלך הקדוש והמלך המשפט) אי’ בתוס’ ופוסקים שהם מהגאונים, ולכאורה כ”ש תפילה זו שלא נזכרה בסידור רס”ג בהדי שאר התוספות במוסף ר”ה, אלא רק מה שסמוך לחתימת הברכה.

וכן בגמ’ גבי הנידון על המלך הקדוש משמע בפשיטות שלא הי’ להם עוד שינוי קבוע ופשוט בתפילה בעשי”ת מלבד המלך הקדוש.

(ולגבי ברכת זכרונות כבר נזכרה בגמ’, ובפוסקים כ’ ע”פ הירושלמי שרב תקנה, אע”פ שיש קצת מקום לדון בזה בל’ הירושלמי, ד’בי רב’ בלשון חז”ל בכ”מ הוא בית מדרש, ומאידך יש לטעון ד”תקיעתא דבי רב” לא משתמע לומר שהכונה לנוסח שתקנו סתם בית מדרש שאינו מבורר וידוע, אבל אינו ראי’ לענייננו דזכרונות היו מתפללין מאז אם בנוסח זה או אחר, משא”כ זה).

ו) והנה יש מקום להניח שהצנזור בתפילה זו כבר היתה ידה תקיפה במקומות שונים מזמן קדום, אולי כבר בערך מזמן חיבור תפילה זו, וכ”ש שאם נתפשטה התפילה בזמן שכבר היתה יד הצנזור תקיפה, יש יותר מקום לומר שנתפשט נוסח מצונזר מברכה שכבר התפשטה לפני שיד הצנזור היתה תקיפה, שהנוסח המקורי נשמר בפי העם וזקניו.

ולכן קצת יש להסיר מחומר הקושיא אם לא נמצאו שרידים רבים לברכה זו בלא צנזור.

ולדוגמא בעלמא בברכת המינים יש הרבה שרידים מנוסח ארץ ישראל אבל בברכה זו מאן לימא לן שכך נהגו גם במנהגי ארץ ישראל (יצויין שלא בדקתי הנושא ויש לבדקו).

ז) ויש לציין עוד דמכיון שתפילה זו מאוחרת, ממילא לא נשתנו בה שינויים רבים בין הנוסחאות כמו בברכות מסויימות אחרות, ומכיון שזהו אחד השינויים המשמעותיים שמופיע רק בנוסחאות ישנות, יש מקום לתלות הדבר בשינוי הצנזורה.

ועם כל זה איני ממהר לקבוע מסמרות שיש כאן נוסחא קדומה ודאית, מאחר ולא בכל הנוסחאות הקדומות והישנות מופיעים מילים אלו, ואולי ברובם לא מופיע, ואין צריך לומר בנוסחאות המאוחרות, וכן בסדר רב עמרם גאון בנוסח שלפנינו ונוסח כת”י בריטיש מוזיאום (עמ’ 342) אינו מופיע, ואילו נוסח תימן יש אומרים שמיוסדת בעיקרה על נוסח הרמב”ם, ולא כתבתי אלא לעורר לב המעיין.

קרא פחות
0

לגבי מעוברת שנהגו שלא תראה דברים טמאים (עי’ תורת היולדת עמ’ שיח בשם ספר הברית וכ”ה בספר וישמע משה ח”ב עמ’ שנט בשם הגריש”א ועוד) לכאורה מ”מ לענין ברכה שומר מצוה לא ידע דבר רע (עי’ שבת סג ע”א), עכ”פ ...קרא עוד

לגבי מעוברת שנהגו שלא תראה דברים טמאים (עי’ תורת היולדת עמ’ שיח בשם ספר הברית וכ”ה בספר וישמע משה ח”ב עמ’ שנט בשם הגריש”א ועוד) לכאורה מ”מ לענין ברכה שומר מצוה לא ידע דבר רע (עי’ שבת סג ע”א), עכ”פ אם נזדמן לה לראות שתראה ותברך, ויעוי’ מה שדנו הפוסקים בראיית קשת לברך עליו (והג”ר יצחק ישעיה ווייס האריך בדברי הפוסקים בזה) אלא דלא ממש דמי לניד”ד.

ושו”ר שנשאל הגרח”ק (שם) מעוברת לפני לידה שואלת אם להימנע מלבקר יחד עם הילדים בגן חיות שרואה כל מיני חיות טמאות, והשיב נהגו שמעוברת לא תראה טמאין ע”כ, [ונזכר שם בסמיכות עם דבריו לענין משנה הבריות שהבאתי בתשו’ השניה], ומ”מ אפשר דתפס לה ממנהגא, וגם לדבריו צ”ע אם עיקר דבריו על עצם ההליכה לגן חיות אבל אם נזדמן לה הברכה (או באופן שכבר הלכה לגן חיות ונזדמן לה) אפשר דלא מחמרי’ כולי האי לצורך מצוה, ואולי מ”מ סכנה ונזק לולד שאני.

וראיתי עוד בשם הגרח”ק (מים חיים יו”ד עמ’ צט) שאם תראה כלב או חתול ברחוב זה דרך מקרה ואין לחוש ורק שלא להתבונן בבע”ח טמאים, ולפ”ז אפשר דגם בניד”ד תוכל לראות בלא להתבונן ולברך וגם בקשת כן (ועי’ בעזר מקודש באה”ע סי’ כא דאפי’ איסורי ראיה הם רק בהסתכלות וכבר האריכו בזה), ויש להוסיף דאפי’ בסחורה מקילינן בנזדמן מ”מ אינו בהכרח הא בהא תליא.

ועי’ קב הישר פ”ב דמותר לראות בריות משונות אף טמאות וע”ז תקנו חז”ל ברכות משנה הבריות רק לא ישביע עיניו בהסתכלות ולא יראה בהם כי אם דרך ארעי.

לסיכום נראה דראיה כל דהוא תוכל לראות ולברך כמו בקשת.

קרא פחות
0

יעוי’ במשנ”ב בסי’ מו וכן בביה”ל סי’ נט ס”ד שהביא דעה שא”א לצאת בברכות כגון אלו מאחרים, ואפי’ אם נחשיב את המניעה שלו לברך לבד ונחשיב זאת כמי שאינו בקי מ”מ יש מחמירים שגם באינו בקי א”א לצאת בברכות אלו ...קרא עוד

יעוי’ במשנ”ב בסי’ מו וכן בביה”ל סי’ נט ס”ד שהביא דעה שא”א לצאת בברכות כגון אלו מאחרים, ואפי’ אם נחשיב את המניעה שלו לברך לבד ונחשיב זאת כמי שאינו בקי מ”מ יש מחמירים שגם באינו בקי א”א לצאת בברכות אלו בפחות מעשרה, ומ”מ הדעה הפשוטה יותר בפוסקים שמלבד ברכות מסויימות (כגון ברכת המזון וברכות ק”ש ועוד) אפשר להוציא גם בפחות מעשרה, ועי’ בביאור הגר”א שם, ולכן א”א לומר שמחוייב להחמיר בזה במקום צורך גדול (ועי’ שו”ת רב פעלים ח”ד סי’ כט ודעת נוטה עמ’ קצב לענין דברים שהקילו למי שמקפיד על טבילת עזרא) ובספק ברכות.

ומ”מ יותר טוב שלא להקפיד על אמירת ברכה באופן זה קודם טבילת עזרא, ולברך בעצמו ולצאת ידי חובת כל הדעות, כיון שקי”ל שאין שום צד איסור בדבר לומר דברים שבקדושה קודם טבילת עזרא, וממילא אינו כדאי להחמיר בדבר שאין בו איסור יותר מדבר שיש בו סרך איסור.

ויש להוסיף שאינו פשוט שקודם שבטלה תקנת עזרא היה מותר לצאת מאחרים ברכות שאסור לברך בעצמו, ויעוי’ בסוגי’ דברכות דף כ ע”ב ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי דאי סלקא דעתך הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו וכו’, ולפי החשבון שם לכאורה ה”ה שאם שמיעה היה כדיבור היה גם שמיעה אסור, והכי קי”ל כדעת רוב הפוסקים ששומע כעונה והרהור לאו כדיבור.

ויעוי’ גם בהמשך הגמ’ שם דף כא ע”א והרי תפילה דדבר שהציבור עסוקין בו וכו’ הא לא התחיל לא יתחיל עי”ש דמבואר שאם עומד בציבור בתפילה לא יתפלל כלל, וסתמא דמילתא משמע שגם אינו שומע ויוצא מתפילת הש”ץ.

קרא פחות

0

אי אפשר אלא אם נתרם על דעת החכם, או שנתרם לקופה שהממונה עליה הוא גדול הדור שאז התרומה בסתמא היא על דעתו, או אם הוא שייך לעיר אם מוכרים אותו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר (ואפי’ באופן זה עי’ ...קרא עוד

אי אפשר אלא אם נתרם על דעת החכם, או שנתרם לקופה שהממונה עליה הוא גדול הדור שאז התרומה בסתמא היא על דעתו, או אם הוא שייך לעיר אם מוכרים אותו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר (ואפי’ באופן זה עי’ במשנ”ב סי’ קנג סקע”ח), או אם הגבאי משנה אותו לצדקה אחרת אז יש ברשות הגבאי לעשות כן אם לא נתפרש להדיא על ידי התורם שלא יהיה באופן זה, או אם גבו לאיזה צורך ונשאר מיותר בלא צורך מותר לפרנסין לשנות את מטרת הצדקה לצורך שעה לפי מה שנראה לפרנסין.

מקורות: הנה אמנם בשו”ע בהל’ צדקה נזכר שהתורם על דעת חכם או גבאי יש להם כח לשנות את הצדקה לפי הנראה להם, מכיון שהתרומה היתה על דעתם ופרטי הדינים בזה מבוארים שם בשו”ע ורמ”א בהל’ צדקה יו”ד סי’ רנו ס”ד ע”פ מימרא דרב אשי בגמ’ בפ”ק דב”ב דף ט ע”א, ובשו”ע ומשנ”ב בהל’ בית הכנסת באו”ח סי’ קנג ס”ז ע”פ המימרא דרב אשי בגמ’ דמגילה דף כו, אבל עי’ בב”י בהל’ בית הכנסת שם בשם מהר”י בן חביב שמבואר בדבריו שלא בכל אופן אומרים שהתרומה היא על דעת החכם עי”ש וכמו שיתבאר, ועי’ ברמ”א בהל’ צדקה שם.

ותמצית הדינים בזה שיש אופן שיש שם חכם מופלג שבדור שהכל תורמים על דעתו שבזה בסתמא אמרי’ שתורמים על דעתו, וכמו כן יש אופן של מי שתורם להדיא על דעת אדם פלוני שמפרש בזמן התרומה שהתרומה היא על דעתו, שבאופנים אלו הוא מוסכם שיש בידו לשנותו גם להמהר”י בן חביב, ואז יהיה מותר לשנותו אפי’ באופן שהתורם פירש כוונתו שהתרומה היא לדבר מסויים, ואפי’ לדבר הרשות יהיה מותר לשנותו דחשיב לענין נידון זה כאילו הוא שלו, ובלבד שיהיה לצרכי ציבור כמבואר ביו”ד שם.

וכן מי שמסר הצדקה לציבור הדין כן כמבואר ביו”ד שם ובש”ך סק”ח, ועי’ או”ח סי’ קנג לענין ז’ טובי העיר במעמד אנשי העיר.

אבל לא כל גבאי או חכם שנמסר לו צדקה חשיב כשלו עי’ בלשון המהרי”ן חביב הנ”ל וכן בביאור הלכה שם ד”ה אא”כ מש”כ שם לחלוק על הט”ז.

ומאידך גיסא יש מקרה של גבאי שהיה לו מינוי מצד בני העיר או שהתורם מינה גבאים שבאופן זה הרמ”א בהל’ צדקה שם נקט שגם בסתמא נחשב עכ”פ שהיה על דעתם במקצת, אבל מסיק שאם פירש להדיא לאלו עניים כוונתו לתרום אין רשות בידם לשנות למטרה אחרת, ובזה אינו דומה לאופן הנ”ל שיש חכם מופלג שבדור שבסתמא אמרי’ שעל דעתו נתרם הכסף שבזה לא מיירי הרמ”א הנ”ל להגביל את האפשרות שלא לשנות ממה שאמר התורם, כדמוכח מסוגי’ דמגילה ומהל’ בית הכנסת שם, וכעי”ז מבואר בש”ך ביו”ד שם סק”ח עי”ש מה שכתב דאף לדבר הרשות מותר באופן זה ובאופנים המבוארים שם, ועי”ש עוד מה שכתב עוד ליישב לשון הרמ”א.

והטעם שבאופן שפירש למי רוצה לתרום א”א לשנותו כ’ בט”ז שם בשם המהרי”ל וכן בביאור הגר”א שם שהוא משום שכבר זכו בו עניים שאמר שיקבלו, ואעפ”כ באופן שיש חכם מובהק שהתרומה על דעתו הרשות בידו לשנות לכל מה שירצה.

ויש לציין דאע”פ שאם הכסף לא בא ליד גבאי לפעמים אפשר לשנות את הצדקה לקרוביו של התורם כמבואר ברמ”א יו”ד סי’ רנא ס”ה מ”מ היינו רק אם אפשר לאמוד בדעתו שהתכוון לקרוביו כמבואר שם ואעפ”כ אחר שבא ליד עניי העיר זכו בו עניי העיר, ולכן לא ניתן לשנות לעניים אחרים, אבל לא נתבאר שם שאפשר לשנות את הצדקה לצדקה אחרת עד שלא בא ליד גבאי אם אין זה אומדן דעת על מה שסבר התורם בשעת התרומה, ומ”מ המחבר שם יתכן שלא סבר כך וכן בתוספתא שציין הבהגר”א שם ושם (בסי’ רנא ובסי’ רנו) לא משמע כן אלא שעד שלא בא ליד גבאי הרשות ביד התורם לשנות למצוה אחרת.

והנה זה ברור שהרמ”א גופיה בסי’ רנו הנ”ל מיירי שהגבאי יכול לשנותן לכל דבר מצוה אם יש כח בידו (היינו שהרשוהו הציבור לכך או שכך נהגו שם לפי תי’ הש”ך האחרון), כדמוכח מסוף הסעיף ברמ”א שם, והש”ך רק הוסיף דביש שם חבר עיר יכול לשנות אפילו לדבר הרשות וכן הציבור עצמם יכולין לשנות אפילו לדבר הרשות, ובתירוץ האחרון כתב הש”ך דהרמ”א מיירי רק במקום שיש מנהג להרשות הגבאי לכך, ועי”ש בביאור הגר”א סק”ט שתמה על הרמ”א בעיקר דינו, ומשמע שגם לא קיבל חילוקו של הש”ך עכ”פ חילוק הראשון וחילוק השני לא משמע ליה דמיירי הרמ”א רק באופן זה או דגם זה לא סבירא ליה, ויל”ע דבהוספה בביאור הגר”א מליקוט הביא מקור לדברי הרמ”א, וכן יל”ע דגם בהמשך דברי הגר”א שלפנינו הביא מקור להמשך דברי הרמ”א מתוספתא מגילה פ”ב ה”ט דאיתא שם הפוסק צדקה עד שלא זכו בה הפרנסין רשאי לשנותה לדבר אחר מששזכו בה הפרנסין אין רשאי לשנותה לדבר אחר אלא מדעתן ע”כ והגר”א ציין לזה גם לדברי השו”ע שציינתי לעיל בסי’ רנא ס”ה, שקודם שבא ליד גבאי יכול להביאה לעניים אחרים, אבל בתוספתא משמע שיכול לשנותה לדבר מצוה אחרת, ודלא כפשטות השו”ע שם שרק אומדין דעתו שיהיו לעניים קרוביו כמשנ”ת לעיל, ויל”ע, ומ”מ לענין הקושי’ דלעיל על המשך דברי הרמ”א שציין לו הגר”א מקור יש לומר דקאי באופן שנתנו לו הקהל רשות לשנות דבאופן זה מודה להרמ”א שיוכל הגבאי לשנות ברשות הקהל.

ומה שבכל זאת באופן שפירש הנותן בשעת נתינה מה שפירש מודה הרמ”א שא”א לשנותו היינו דוקא אם פירש הנותן שיהיה לעניים פלוניים כגון עניי אותה העיר אין הגבאי יכול לשנות שכבר זכו בזה עניי אותה העיר כמ”ש הט”ז סק”ד ע”פ המהרי”ל, אבל לא שאין כח ביד הגבאי לשנות.

ומה שכתבתי שרק גדול הדור מובהק נחשב בסתמא שהוא על דעתו עי’ בלשון מהר”י בן חביב בב”י או”ח סי’ קנג, ומה שכתבתי שאם התנו להדיא שהוא על דעתו אז אין צריך דוקא חכם מובהק וה”ה דגם אין צריך דוקא שיהיה חכם, כן מבואר במהר”י בן חביב שם.

ובנידון שלך שניתן ישירות לצורך מטרה מסויימת יש לדון גדר הגבאות שבזה, מכיון שפירש כוונתו ולא נתן על דעת מאן דהו ואין חכם המופלג ומפורסם שבדור שנתנו הצדקה על דעתו בסתמא, ופירטתי עוד קצת במקרה המסויים שלך בתשובות הסמוכות [ד”ה מי שהוא מתווך של צדקה וכו’ וד”ה מי שקיבל תקציב וכו’] לגבי יתר הפרטים שהתעוררו בשאלתך.

ויש לציין דבחלק מהמקרים הטעם שנזכר בפוסקים שאי אפשר לשנות הוא מחמת שכבר זכו בו עניים הראשונים שהתחייב להם [עי’ בט”ז ביו”ד סי’ רנו שם וע”ע בפת”ש סי’ רנא סק”ו בשם השבות יעקב ח”א סי’ עז], וזה לא שייך כשנדב לצורך עשיית מצוה כל שהיא, שבזה א”א לומר שאמר שזכתה המצוה ואי אפשר לשנותה למצוה אחרת (ובאופן שהכונה הי’ לצורך המת נכנסים כאן לנידון חדש אם יש להחשיבו שגבו לצורך המת ובפרט בצדיק שדבריו הם זכרונו כמ”ש בירושל’ דשקלים וכאן שגבה לצורך הדפסת דברי הצדיק נכנסים כאן לנידון כד ולא אכנס לנידון זה כאן).

והנה לפי הרמ”א שם משמע שהגבאי יכול לשנות לכל מה שירצה, אבל קשה לסמוך על זה בנידון דידן, חדא דהגר”א חולק על זה, ועוד דגם הש”ך חוכך לומר דהרמ”א מיירי רק באופן שיש מנהג בדבר, ועוד דהביאור הלכה בסי’ קנג ס”ז ד”ה אא”כ נראה שלא נקט כהרמ”א בזה בהכרעתו עי”ש, ועוד דגם המהרי”ן חביב בב”י באו”ח שם לא נקט כן לכאורה, וגם הפרישה שם שהעתיקו, וכן פשטות הטור שם לפי מה שביארוהו הפרישה ע”פ הב”י בשם הרי”ן חביב, ועוד דבסי’ רנא ס”ה הנ”ל משמע דהרמ”א גופיה לא הזכיר שיכול לשנותו אלא רק ליתן לקרוביו (ואמנם אפשר לדחוק דהרמ”א שם מיירי רק באופן שלא הודיע להדיא כוונתו, אבל אם נימא דקאי על דברי המחבר שם א”כ מיירי הרמ”א גם באופן שרוצה לשנות בהדיא, אבל אינו מוכרח ויש לומר דאם רוצה לשנות בהדיא הרשות בידו ורק שאם אינו רוצה לשנות בהדיא ואינו לפנינו אז יהיה הדין הנזכר שם, אבל לפ”ז התוספתא שציין שם בבביאור הגר”א והבאתי לעיל, לא יהיה שייך לדברי הרמ”א).

אולם מאידך גיסא גם הפוסקים שנקטו בבהכנ”ס שאין דין גבאי כחכם מופלג שהוא מסתמא על דעתו, יל”ע דשמא לענין בהכנ”ס חמיר משום הוצאה מקדושה, דבצדקה פשטות הגמ’ בב”ב ח ע”ב דתליא ביד גבאי.

ויש לציין דמש”כ בביאור הגר”א דרשות הגבאי לשנותה למה שירצה הוא רק ברשות הקהל אין הכונה משום שהקהל הם התורמים אלא משום שהם הבעלים של הקופה של צדקה, כדמוכח הטעם מב”ב ח ע”ב שציין לו בביאור הגר”א.

ולמעשה צל”ע איך לנהוג כיון שיש כאן כמה סתירות שאינן ברורות דיין ולא מצאתי שנתבארו כל הצורך.

קרא פחות
0

נראה שטוב להדר ולשתות רביעית (עכ”פ כשאפשר). מקורות: בהרבה מקומות סתם שתיה הנזכרת בגמ’ הכונה לרביעית [ועי’ יומא עט ע”ב, וע”ע נזיר לח ע”ב גבי עשר רביעיות וברכות  יד ע”א בדיני מטעמת], ולכן מסברא היה נראה שיעור השתיה הנצרכת היא ברביעית, וכעין ...קרא עוד

נראה שטוב להדר ולשתות רביעית (עכ”פ כשאפשר).

מקורות:

בהרבה מקומות סתם שתיה הנזכרת בגמ’ הכונה לרביעית [ועי’ יומא עט ע”ב, וע”ע נזיר לח ע”ב גבי עשר רביעיות וברכות  יד ע”א בדיני מטעמת], ולכן מסברא היה נראה שיעור השתיה הנצרכת היא ברביעית, וכעין מה שמצינו שסתם אכילה היא בכזית.

ואמנם התוס’ [סוכה כו ע”ב ויומא עט ע”א] הסתפקו לגבי ברכה אחרונה ביין אם השיעור הוא כביצה או כזית, ואמנם השו”ע [סי’ קצ ס”ג וסי’ רי ס”א] חשש לזה לכתחילה, אבל להלכה הוא רביעית מעיקר הדין, כמבואר במשנ”ב הלכות קידוש.

ואולם מצינו ביו”כ ובקידוש דהשיעור הוא מלא לוגמיו וצל”ע בזה, ועי’ בחידושי הרד”ל על המשניות (נדפס בילקוט מפרשי המשנה על ברכות פ”ח מ”ח וכן בקובץ ישורון ח”ד עמ’ תקטז) שעמד בנידון זה ובהשוואת הדברים לעניננו.

והנה לפי הדעה הסוברת ששתייה אינה מעכבת בהמ”ז אפי’ מדאורייתא סוברים דושבעת קאי על שתיה בלבד בלא אכילה ומפרשים דושבעת הוא על רביעית שתיה (ראה מג”א סי’ רי ס”א, ועי’ ברד”ל הנ”ל), ויש לדון לפי אידך סברא דושבעת קאי על שתיה שאחר אכילה, דיש לטעון שמא כאן השביעה אינה ברביעית, דשמא אחר שהיתה כאן אכילה ובעינן מעט להשרות המאכל סגי בשתיה כל דהוא כדי לבוא לשביעה כל דהוא, ויל”ע בזה.

ומצאתי בזה בגליונות אבנ”ז על הרמב”ם דשם פ”א דברכות ה”ב משמע שלמד בדברי הרמב”ם שסובר דבדין זה של שבעת בעינן דוקא שתיה ברביעית, אך במגיה על דברי האבנ”ז שם באות 32 רצה לדחות דבריו ודייק מלשון הגמ’ ברכות נ ע”א דלענין ושבעת א”צ רביעית, ואין דבריו מוכרחין דיש לומר דהגמ’ שם לא באתה אלא לבאר נקודת המחלוקת דר”מ ור”י ולא נחית לעניינים אחרים.

והנה בבהגר”א בסי’ רי הנ”ל להדעה דלעיל כתב בטעם הא דרביעית משם דשיעור משקין בכל מקום הוא ברביעית, ולפ”ז גם אם נימא דקאי כהדעה דושבעת קאי על שתיה בפני עצמה (וכ”ש דכו”ע מודו דמדרבנן יש ברכה אחרונה גם על שתיה בפני עצמה), ה”ה כאן לאידך דעה לענין שתיה שלאחר אכילה יהיה ברביעית לחייב בבהמ”ז דאורייתא, והמשנ”ב הביא דברי הגר”א הנ”ל וכן דברי המג”א דלעיל, וגם עוד דבר בזה עי”ש.

נמצא דבסופו של דבר לדעת הגר”א והמשנ”ב והאבנ”ז השתיה צריכה ברביעית, וכן סתם הרבה דינים של משקין נאמרו ברביעית, וכמו כן כל מי שהזכיר שושבעת משמע רביעית יש לדון בזה גם לענייננו על הדרך שנתבאר.

קרא פחות
0

נראה שהבננה נטמאה מחמת רוח רעה דהרי לענין טומאת שרץ שומר חשיב כגוף הפרי ומעביר טומאה כדתנן בריש עוקצין, ומבואר בגמ’ ברכות לו ע”ב דגדרי ברכה שייכן ג”כ לגדרי טומאה באופן הנוגע לברכה עי”ש, דגדרי שומר הוא גדר קבוע, ממילא ...קרא עוד

נראה שהבננה נטמאה מחמת רוח רעה דהרי לענין טומאת שרץ שומר חשיב כגוף הפרי ומעביר טומאה כדתנן בריש עוקצין, ומבואר בגמ’ ברכות לו ע”ב דגדרי ברכה שייכן ג”כ לגדרי טומאה באופן הנוגע לברכה עי”ש, דגדרי שומר הוא גדר קבוע, ממילא לענין רוח רעה מחמרינן  יותר דחמירא סכנתא מאיסורא ומחמירין בספקות שלו יותר כמ”ש הרמ”א ביו”ד סי’ קטז, ולכן כל שאין ראיה להיפך יש להשוות הדין להחמיר (ולענין דיעבד יעוי’ בפוסקים מש”כ בזה, ועי’ בפת”ש ביו”ד שם מה שהביא בשם הגר”א).

ולענין הנוגע בבקבוק מבחוץ היה מקום ללמוד מדברי השו”ע בסי’ ד שלא יגע בגיגית שכר והשו”ע פירש דברי הגמ’ על נגיעה בזמן רגיל אבל יש מהראשונים שפירשוה ג”כ לענין נגיעה קודם נטילת ידיים של שחרית ועיין מה שהארכתי בחידושי הגמרא שם, ומהשו”ע נשמע דגם לשאר פוסקים איסור הנגיעה הוא אף בגיגית עצמה כך היה מקום לטעון.

אבל האמת שהיא הנותנת דהרי טעם הנזכר בשו”ע הוא שמשמוש היד מפסיד השכר וממילא בודאי שהכונה על נגיעה בשכר עצמו ומזה נלמד דלא הוה סליק אדעתין לאסור נגיעה מבחוץ לפירושו וה”ה לדידן.

קרא פחות
0

ישתדל לברר הדברים, ואם יתברר שרוב מחזיקי המניה גוים דעת הרבה פוסקים (אם כי לא כולם) להקל בזה. מקורות:לכאורה גם אם נסמוך על רוב (שרוב בעלי הבנקים בעולם מסתמא אינם יהודים) ואולי יש לדמותה לדין השבת אבדה בעיר שרובה גוים, מ”מ ...קרא עוד

ישתדל לברר הדברים, ואם יתברר שרוב מחזיקי המניה גוים דעת הרבה פוסקים (אם כי לא כולם) להקל בזה.

מקורות:
לכאורה גם אם נסמוך על רוב (שרוב בעלי הבנקים בעולם מסתמא אינם יהודים) ואולי יש לדמותה לדין השבת אבדה בעיר שרובה גוים, מ”מ כמו שכבר העירו שבמקרה רגיל א”א להסתמך על רוב זה, מכיון שבכל דבר שאפשר לברר לא סמכי’ על רוב כמבואר בכללי ספקות להש”ך ובמ”מ שהביא שם.

וכמובן שבמקרה שהבירור הוא מורכב מדי שעלול למנוע את כל ההשקעה במקרה שיצריך בירור יש לברר בכל מקרה לגופו לפי הענין מתי נכלל בהגדרת א”א לברר דמצינו במקומות שהבירור הוא מורכב מדי שאינו מוגדר כדבר שאפשר לבררו.

יעוי’ בספר תקנת הריבית להג”ר יעקב לנדא עמ’ לה שהביא עדות מאחד מגדולי הרבנים בארה”ב שלאחרונה התברר שהבנק השלישי בגודלו בניו יורק המחזיק כ10,000 עובדים רוב בעלי המניות שלו הינם יהודים עכ”ד, וראה גם בסדר הריבית פכ”ה ס”ל [ועי”ש עוד ובהמשך דבריו מה שהביא שם] שכידוע קיימים בנקים בחו”ל שישראל מחזיקים בחלק ניכר ממניות הבנק, וכמובן שאין במקרה יחיד להפקיע את רוב העולם דאטו בנק פלוני רובא דעלמא הוא אבל היכא שאפשר לברר צריך לברר ע”פ הלכה ולכל הפחות לברר אצל אלו שביררו ההיבטים הטכניים בנושא ויודעים מה הם ההשקעות הידועות ומפורסמות כבעייתיות (ואפשר להעזר במענה של גלאט הון כדי לקבל הכוונה טכנית כיצד לברר את הדברים).

וראיתי (בספר הבית בכשרותו) דלגבי ברכה על טבילת כלים הגרנ”ק החמיר בזה לחשוש ללא תשא שלא לברך מחמת חשש למניות של ישראל, ואולי טעמו משום דאפשר לברר ממילא כל עוד שלא בירר אינו יכול לברך, או אפשר דטעמו משום דבלא תשא מחמרי’ יותר בספקות כמ”ש רוב האחרונים לענין בדיקת הציצית, ומנהג העולם לברך על כלי שהגיע ממפעל בחו”ל ולא חששו לזה.

ומ”מ לעיקר הנידון לגבי חברה שיש בה שותפים גוים אינו מוסכם לכו”ע שמותר להלוות לחברה כזו בריבית אא”כ אין יהודים כלל בחברה (ואולי אכן רוב החברות בחו”ל אין כלל יהודים בחברה אבל הוא רוב מצומצם יותר), מצינו ג’ שיטות באחרונים כמו שהביא בספר תקנת הריבית שם:
דיש דעה באחרונים דאם רוב בעלי המניות הם גוים הוא מותר ואם רוב ישראל אסור (עי’ במקורות שהובאו בתקנת הריבית שם, ובברית יהודה פ”ל סעי’ טז יח האריך בזה ומסיק דרוב הפוסקים מקילים בזה, ועל זה סומכים בחו”ל בבנקים בלי היתר עיסקא כמ”ש בקנין דעה ח”ב עמ’ רכב, ועי’ תשובות והנהגות ח”ב סי’ תכא, ואולם עי’ ‘ מנח”י ח”ג סי’ א וח”ו סי’ עז, ואולם עי’ עוד שם ח”ד סי’ א), וכיום שהמיעוט אינם משפיעים על המניות הוא יותר קל (עי’ קובץ תשובות ח”ג סי’ קכד ואג”מ אה”ע ח”א סי’ ז, ותשוה”נ שם, אף דלענ”ד סברא זו צריכה תלמוד דהרי כל הכרעה בכל מקום מורכב מרוב ומיעוט, ואטו כל קבוצת מיעוט תיחשב כאינה בעלים, וצריך דקדוק דאולי חלק מדברי הפוסקים מיירי בעיקר כשיש אחד שמחזיק ברוב המניות, אבל כלל דברי הפוסקים שדנו בסברא זו לא הגבילו הנידון רק באופן זה, ואולי לגבי מה שהישראלים אסורים בריבית והם מיעוט לענין זה חשובים כמאן דליתא כיון שבזה הגוים ודאי לא יסכימו לזה, ועדיין צ”ע דגם אם אין להם זכות הצבעה בזה אבל מאחר ויש להם זכות הצבעה בדברים אחרים למה אינו נחשב כבעלים ודוחק לומר דמצד שההלוואה אינה על דעתם נגעו בה דסו”ס גם הם מקבלים כאן אגר נטר, ויל”ע), ויש אומרים דבכל גוני אסור ויש אומרים דבל גווני מותר (והוא דעת שואל ומשיב מהדו”ק ח”ג סי’ לא).

ולגוף מה שהביא שם בשם הגר”ד לנדו (מנחת דבר מצוה קה) לדמות דין זה לדין עיר שרובה גוים שפטורה ממזוזה ביומא יא, לא זכיתי להבין דכאן יש בו כדי חלוקה ולכל אחד יש חלק בחלק מהכסף, והעושה עסקא עושה עסקא עם כולם, משא”כ מזוזה אין שער נפרד לכל אחד מיושבי העיר ואדרבה אם נחלק את השער בין יושבי העיר נמצא שאין כאן שער כשר למזוזה.

ואמנם יש כמה צירופים כאן, דיש שאלה של חברה בע”מ שהאג”מ ח”ב סי’ סג הקיל בזה והגריש”א נקט דהמיקל יש לו על מה לסמוך (עי’ בשמו בספר הנ”ל וכן בהישר והטוב, אבל בקנין דעה טעם ריבית ח”ב הביא משמו דאפי’ בריבית דרבנן אסור), ועי’ דרכי תשובה, אבל רבו החולקים על סברת האג”מ וגם מסברא אם אינו ריבית דאורייתא כיון דאין כאן מלווה מ”מ למה לא יאסר מדרבנן מחמת שהוא מוגדר כאגר נטר (ובקובץ הישר והטוב כתבו אריכות דברים ומ”מ דעות הפוסקים בזה, וראה גם דעות הפוסקים שהביא בברית יהודה פ”ב הערה יט וקונטרס תקנת הריבית במסחר ובפיננסים עמ’ קכה ושאר המ”מ שציין שם), וגם יש הסברא של מניות כנ”ל, וכן יש צד של ביטול ברוב כמו שציין שם בתקנת הריבית בשם הגרי”ס [עי’ שם שדן דאולי בכסף ממוחשב אינו שייך], וכן יש הצירופים שהזכיר השו”מ שם, והם צירופים דחוקים מאוד דדעת רש”י בהיתר הלוואה לשליח לא נפסקה להלכה (עי’ סי’ קס סט”ז) וברירה בדאורייתא לא אמרי’, ולכן רוב האחרונים לא הסכימו לדברי השו”מ בזה.

ועי’ עוד אריכות דברים בנידון זה בקונטרס תקנת הריבית במסחר ובפיננסים להרב הנ”ל עמ’ לד ועמ’ קכז ועמ’ קס ועמ’ רכד ועוד שקונטרס זה נועד לברר הרבה מעניינים אלו.

לגבי מה שהערת מצד קבוע וקבוע שאינו ניכר לכאורה אין כאן קבוע כיון שהנידון הוא על כספם ולא על האנשים עצמם [א”ה כוונתי במה שכתבתי כאן הוא משום דיש כאן כבר פריש], וכדין השבת אבידה כנ”ל.

ובקשר להערתך, אני מסכים שכשידוע שיש בנק אחד פסול (בבעלות ישראל ללא היתר עיסקא) בעיר חשיב קבוע, אבל כאשר באים לדון במדינה פלונית (למשל מדינת צרפת) האם הכל פסול מצד כספי ישראל שמעורבים במשק של המדינה, הנה מאחר ועדיין לא התברר שיש כאן בנק אחד פסול שרוב כספו שייך לישראל, אלא רק באים לדון מצד כספי ישראל שמעורבים במשק שמא הצטבר בבנק אחד רוב המניות מממון ישראל, כמדומה שאין כאן קבוע, דהרי הספק נולד אחר שהכסף יצא מידיהם של הישראל הקבועים ואילו לגבי הבנקים עצמם אין שום בנק בצרפת (דרך משל) שידוע לנו שרובו ממון ישראל.

ושם גבי ט’ חנויות לעולם יש כאן ריעותא כי ידוע לך שיש חנות טריפה, משא”כ כאן לא ידוע לך על שום בנק פסול ולא הוקבע איסורא, וכל מה שתבוא לאסור הוא רק מצד כספי ישראל המעורבים כאן שיש בכחם לאסור את הבנק אם רוב כספי הבנק מהם.

ויש לציין עוד דשם הנידון ברובא דאיתא קמן וכאן הנידון ברובא דליתא קמן, ואמנם מבואר בסוגיות דאיסור קבוע הוא גם כנגד רובא דליתא קמן, עי’ נזיר יב ע”א וגיטין סד ע”א וע”ע פנ”י כתובות טו ע”א ד”ה מדאורייתא, אבל עדיין צל”ע על מיעוטא דליתא קמן (ר”ל כשבאים לאסור מצד מיעוט איסורא דליתא קמן) האם אומרים בזה קבוע.

ועי’ ש”ך ופמ”ג בסי’ קי ושפ”ד סקי”ד, אבל עיקר הנידון שם הוא על מה שלא היה ניכר האיסור בזמן מקח אלא אח”כ ומ”מ עכשיו הוא ניכר, וע”ע פנ”י והפלאה וחת”ס בכתובות טו ע”א ובש”ש שער ד פרק כב ואילך.

ונראה דעיקר מה שרוב הפוסקים לא דנו ברובא דליתא קמן אם שייך בזה קבוע משום דבד”כ ברובא דליתא קמן הספק נולד אחר שפירשו כגון כשאין דלתות מדינה נעולות בכתובות שם או שנבעלה בפרשת דרכים כמ”ש הטור סי’ ו בשם הרמב”ם, ומאי אמרת דאיהי פרשה למדינה אחרת א”כ הוא דבר שאפשר לבררו לאיזה מדינה פרשה, שאז יהיה רובא דאיתא קמן, ומבואר בסוגי’ שם דבנידון שם אזלינן בתר רוב האנשים כאן ולא בתר רובא דעלמא (ועי’ בפנ”י שם למה לא דנו מצד רובא דעלמא), וממילא אינו מצוי כ”כ מקרה דרובא דליתא קמן שנולד הספק בזמן הקבוע וא”א לברר אם יש כאן קביעות איסור או לא.

ובפשוטו כל דין רובא דליתא קמן מסתמך על מה שאין קבוע באיסור שאינו לפנינו, למרות שאין כמעט דבר שמותר מכח רובא דליתא קמן שאין ממנו איסור קבוע באיזה מקום, (ועי’ בפמ”ג הנ”ל מש”כ בשם הצמח צדק הקדמון סי’ לב לענין הלוקח חיטים מן השוק), ולא מיבעיא להמקילים בקבוע שאינו ניכר דלא הוקבע איסורא מעיקרא, אלא אפי’ להמחמירים בקבוע שאינו ניכר יש מקום לומר דברובא דליתא קמן לא מתחשבים בכלל בקבוע כיון שאינו לפנינו ואין בו כח קבוע להשפיע על הנידון שלנו, אולם ראיתי בספר שמעתתא דקבוע שמעתתא ו’ שהאריך בזה והביא הרבה מ”מ לכאן ולכאן, עי’ מה שהביא שם משו”ת רע”א מהדו”ת סי’ קג סקי”א מה שדן בדומה לשאלה הזו (לענין איך לא חיישי’ שכל בהמה ספק טריפה מחמת קבוע) ומה שהביא משערי יושר שער ד פי”ב ששם נקט כדברינו דברובא דליתא קמן לא אמרי’ כל קבוע כחמצה על מחצה דמי, ועי”ש בשמעתתא דקבוע עוד הרבה מ”מ בנידון זה.

ויש להוסיף עוד על הדברים דבאמת א”צ להביא ממרחק לחמנו מהשבת אבידה, דבלאו הכי הניד”ד דומה לדין בשר הנמצא ולא לדין בשר הניקח דמבואר בזה דלא חשיב קבוע אלא כשלקח בעצמו, רק דהשבת אבדה הוא מעין המקרה כאן שהספק מצד בעלות על דבר ממוני מצד דיני בעלות ממון (ר”ל דינים המשתנים מכח מי הוא הבעלים על הממון) ואזלי’ בתר רוב בעלי ממון אבל אה”נ דאין ענין להביא דוקא משם.

וע”ע ברמ”א ביו”ד סי’ קי ס”ו דאם נתערבה תרנגולת טריפה בכשרות ונמצא ביצה ביניהן הביצה מותרת אע”ג דהתרנגולים חשובים ולא מתבטלים לגבי ביצה אזלי’ בתר רובא, והטעם משום שפירש ממילא מן הקבוע, וכמו שנתבאר לעיל מינה אפי’ על הבע”ח גופייהו (וע”ע לעיל ס”ב), וכמבואר בכמה סוגיות דכשהספק אחר הפרישה אינו בכלל קבוע, עי’ בפ”ח דיומא בסוגיא דמפולת ובזבחים, וכן ברמ”א בסי’ קיד ס”י ובש”ך שם סקי”ט בספק נותנין בו יין דמותר לקנות מגוי בשוק כיון שכבר פרש מביתו הלכך הו”ל פרש מן הקבוע ואזלי’ בתר רובא ואינו אסור אלא בלוקח מן הבית או מחנות קבועה, ונראה לפ”ז דפירש מחנות לחנות קודם שנולד הספק, כגון בעיר שיש בה חנות שמוכרת טריפה ולקח ממנה ראובן בשר ומכרה בחנות בעיר שאין בה חנות מוכרת טריפה וקנאה שמעון כיון שפרש קודם שנולד הספק ג”כ אזלי’ בתר רובא אע”פ שנקנה בחנות [עכ”פ אם לא נחשיב למפרע שנולד הספק מעיקרא, ועי’ בפמ”ג סי’ קי הנ”ל], (ומה שהצריך בבהגר”א שם גבי תרנגולת שאין תערובת בביצה היינו לצאת הדעות דביצה היא דבר חשוב ולא בטל מה שלא שייך בניד”ד).

עוד הוספה

לענין מה שהערת שוב על בנקים או חברות השקעה שהאפשרות ליצור קשר עמהם הוא מול המחשב.

הנה ראשית כל כולנו מסכימים שעצם העובדה שהתקשורת היא מול המחשב ולא על ידי שליח כמו בימי קדם כמובן שאינו משנה את הדין של קבוע שהגדרתו לגבי כל מקום ומקום לפי קביעות האיסור שיש בו, לדוגמה אם ידוע לך שיש בנק או חברת השקעות בבעלות ישראל בפריז חשיב קבוע לגבי פריז להחשיב הבנקים בפריז כבנקים של ספק איסור, ומאידך גיסא בנקים בשאר מדינות ועיירות אינם נאסרים מחמת זה גם שיש סבירות שגם בהם יש בנקים או חברות בבעלות ישראל.

אבל במקרה שאיקבע איסורא בבנק אחד מתוך כל העולם כולו, כגון שנודע בבירור שיש בנק במקום אחד בעולם בבעלות ישראל ולא נודע היכן הוא (ולא ניתן להתחקות אחר הידיעה) כאן נכנסים לנידון האם אומרים איקבע איסורא ברובא דליתא קמן דתליא בפלוגתא דרבוותא.

ולו יצוייר שיש במחשב שיש רשימה אחת של כל הבנקים בעולם (ואיני יודע המציאות בזה אם הוא אפשרי) ויודעים שבנק אחד מתוך רשימה זו הוא בבעלות ישראל, ואין יודעים איזהו, אני מודה שמסתבר לומר דכאן כבר חשיב רובא דאיתא קמן, מכיון שכל הבנקים נמצאים כרגע לפנינו.

לגבי הנידון הנוסף שעוררתם על חברת השקעות שהיא בבעלות ישראל אך רוב המניות מכורות לגויים, האם חשיב של ישראל או של גויים, אציין שעיקר הנידון שדיברתי לעיל בתשובה הוא בענין המניות של החברות עצמם, האם מניות של ישראל אוסרים את הבנק רובו או מיעוטו, ולא האם מניות של גוים מתירים את הבנק כאשר הבעלים הוא ישראל.

והנה אקדים לנידון זה שאיני בקי במציאות מה בדיוק התפקיד והסמכות של מייסד ומנהל חברה כאשר בפועל המניות בבעלותם הקניינית של אנשים אחרים, אלא שכידוע שהחלטות החברה או התאגיד בד”כ מתקבלות על ידי חברי דירקטוריון וחברי ועדה ומשרד מנכ”ל שכירים שפועלים בשליחות החברה או בשליחות בעלי המניות בחברה, ומסתמא שהמייסד אין לו שום כח של בעלים בזה, עכ”פ כיום כשאין לו גם שום אחריות על החברה, וצל”ע המציאות והדין בזה.

ואה”נ שהנידון על מניות יוצר ממילא נידון עקיף לענייננו דלו יצוייר שאכן כך הוא המציאות שיש לנו רשימה של בנקים (או חברות השקעה) וידוע שיש מתוך רשימת הבנקים שיש בנקים ששייכים לישראלים ומאידך גיסא לא ידוע על בנקים שרוב הכסף שבהם שייך לישראל, אז אכן יהיה הדין דאם מה שבעלות החברה של ישראל אוסר את הבנק אזי חשיב כמו דאיקבע איסורא ברשימת בנקים זו, ואם רק מה שרוב מניות בבעלות ישראל אוסר את הבנק לא יהיה חשיב כמו איקבע איסורא.

וכתבתי לזה תשובה חדשה [ד”ה מה הדין בנק שהמנהל וכו’ https://shchiche.
com/122309 ] ונתבאר שם שהסכמת הרבה אחרונים שאין בעלים אוסר ככל שאין לו לא שליטה ולא אחריות ולא בעלות קניינית על המניות.

 

קרא פחות
5

נראה דאין חיוב להחמיר בזה עכ”פ בדיעבד בודאי שא”צ להחמיר. מקורות:יתכן לדמותו להמבואר בתוס’ ברכות לט ע”א בשם הירושלמי ברכות פ”ו ה”א ובשו”ע ורמ”א ס”ס רו ס”ו שאם בירך על פרי ונפל מידו צריך לברך שוב על פירות שהיו בפניו ולא ...קרא עוד

נראה דאין חיוב להחמיר בזה עכ”פ בדיעבד בודאי שא”צ להחמיר.

מקורות:
יתכן לדמותו להמבואר בתוס’ ברכות לט ע”א בשם הירושלמי ברכות פ”ו ה”א ובשו”ע ורמ”א ס”ס רו ס”ו שאם בירך על פרי ונפל מידו צריך לברך שוב על פירות שהיו בפניו ולא נתכוון להדיא לברך עליהם רק בסתמא דמחוייב לברך שוב (כ”ה לפי הרמ”א וכ”ש להתוס’ והמחבר שמחמירים בזה יותר אפי’ בהיה בדעתו כמ”ש בבה”ל שם בשם כמה אחרונים), ואע”פ שפסק שם המשנ”ב סקכ”ו דספק ברכות להקל, ובדיעבד אינו צריך לברך שוב על פירות שהיו לפניו בסתמא, מ”מ מבואר בכ”מ (ראה סי’ קסח סי”ג וסי’ רטז סי”ד ועוד) דיר”ש אין לו להכנס לספק ברכות, בפרט כאן שהוא נגד פסק המחבר והרמ”א, ולכן אם לא היה בדעתו בשעת ברכה (ומתחילת הברכה כמבואר בשו”ע שם) להדיא לעבור לחדר אחר אחר הברכה, אף שמסתמא רגיל לעשות כן, מ”מ מאחר שלא היה דעתו על זה בשעת הברכה יתכן שאם עובר לחדר אחר לא יצא ידי הברכה לדעת התוס’ הנ”ל ובשו”ע והרמ”א, וממילא יר”ש יחמיר שלא לעבור.

ונידון זה יהיה תלוי האם מה שנקטו הפוסקים שמי שרגיל לעבור מחדר לחדר אינו צריך לברך האם חשיב כאילו היה דעתו להדיא וכיוון במפורש על זה או חשיב כפירות שהיו לפניו בסתמא, ומסתמא יש לומר כהצד השני, ולפ”ז יר”ש יחמיר כנ”ל ויל”ע.

אולם למעשה גם לפי סברא זו יש לומר דיר”ש לא יהיה מחוייב להחמיר בזה, דבבה”ל סי’ קעח סוף ס”א הביא דעת כמה ראשונים דמחדר לחדר אין דין שינוי מקום באותו בית, ועי”ש שהנוהג להקל אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך וגם בבה”ל גופא שם סמך על זה עכ”פ בדיעבד דספק ברכות להקל, ולפ”ז יש לומר דבכל מקרה כזה אינו רק ספק אחד אלא ספק ספקא, בפרט שבכל הדימוי בין פירות שהיו לפניו בסתמא לחדר אחר שהיה לפניו בסתמא אינו ברור ומוחלט שיש לדמותם, ובבה”ל סי’ קסח סוף ס”ז אפשר שסובר שבס”ס א”צ היר”ש להחמיר עי”ש (ואמנם יש מקום לומר דשם אולי הוא ספק הנוטה לומר דאין פלוגתא לגבי פת הבאה בכסנין, ולא מטעם ס”ס אבל בבה”ל אח”כ ד”ה טעונים אינו ברור שתפס שהוא ספק הנוטה אע”פ שכ”ש שהמברך לא הפסיד כיון דרוב הפוסקים סוברין כן מ”מ כ’ דמעיקר הדין לא יברך כיון דספק ברכות להקל, וכיון דמהני להחשיבו ספק ברכות שהוא ספק פת גמור א”כ למה לגבי יר”ש לא יהני, אם לא דנימא דיר”ש א”צ להחמיר ב”ס כנ”ל ואז ניחא).

וכל הנידון אם יש כאן צד להחמיר תלוי בטעם ההיתר אם מה שבזמנינו נקטו הפוסקים להתיר בחלק מהאופנים מחדר לחדר הוא משום שכאילו דעתו ע”ז להדיא כיון שרגיל בזה או משום שבזמנינו כל חשוב כחדר אחד או משום שמסתמא היה בדעתו כן, ועי’ בשבט הלוי ח”א רה ושלמת חיים סי’ קכ, וזאת הברכה פ”ו.

ומ”מ בפירות שלפניו ג”כ אפשר לטעון שדרכו של אדם שאוכל ואמדינן ליה שבודאי רוצה לאכול ואעפ”כ לא מהני להרמ”א הנ”ל אם לא היה לו דעת וכוונה להדיא על זה, וגם לא אמרי’ שהכל חשיב כסעודה אחת וכמאכל אחד כיון שודאי ירצה לאכול מזה, דאמנם לכו”ע מועיל לענין שלא יצטרך שוב לברך על כל פרי ופרי כל שיודע בידיעה בשעת הברכה שיאכל מכל הפירות אבל לענין שהברכה תיחשב שחלה על זה בעי’ שבשעת הברכה יכוון להדיא וכנ”ל.

השלמה לתשובה בענין בירך בחדר אחד ואכל בחדר אחר

נתבאר דבדיעבד יש לדמות דבר זה מצד כוונה לדין כוונה בפירות בסתמא בחדר אחר באופן שבסתמא דעתו לעבור לשם בזמנינו וכמשנ”ת בפנים, והעירוני דיש לחלק דרק אם התחיל לאכול במקום אחד ועבר למקום אחר אז חשיב כמו שייחד כל המקום לסעודה אבל אם לא אכל כאן שמא חשיב שינוי מקום.

אבל יש להשיב ע”ז דבמשנ”ב סי’ קעח סקל”ט מבואר שנקט בפשיטות דאם בירך בחדר זה ואכל בחדר אחר דמהני דעתו מעיקרא ע”ז, וכן מבואר במשנ”ב סי’ ח סקל”ה לגבי ברכה על ציצית בחדר זה ולבש ציצית אחרת בחדר אחר אף דשם לא שייך סברא דקביעות דמקום הסעודה.

קרא פחות
0

אם רוב המשקה מים (להמשנ”ב, ויש מחמירים גם בכל שהוא מים, וכך נראה דעת החזו”א) והתנמס כבר בשיעור של טופח על מנת להטפיח להגרי”ש צריך נטילה ולהגרח”ק משמע שאינו צריך נטילה, ועי’ מה שכתבתי כמה צדדים דיתכן שמדבר על גלידה ...קרא עוד

אם רוב המשקה מים (להמשנ”ב, ויש מחמירים גם בכל שהוא מים, וכך נראה דעת החזו”א) והתנמס כבר בשיעור של טופח על מנת להטפיח להגרי”ש צריך נטילה ולהגרח”ק משמע שאינו צריך נטילה, ועי’ מה שכתבתי כמה צדדים דיתכן שמדבר על גלידה שאין דרכה לנטוף או על כל פנים לפני שנטפה הגלידה, ולפי הדעות שהגביע הוא טפל לגלידה ואין מברך עליו לשיטתם נראה שלא יצטרך כשהוא פחות מכזית.

מקורות:

הנה מאחר שיש כאן מים בגלידה ומאחר שהוא נוזל על ידיו לכאורה צריך נטילה אלא אם כן רוב הגלידה היא זיעת פירות ביצים ושמנים (מלבד שמן זית) שאז פטור כמ”ש המשנ”ב סי’ קנח סקכ”ו.

ומאידך גיסא לפי כמה פוסקים (חזו”א סי’ כה סקט”ו וכה”ח סק”מ וערוה”ש ס”ג וכן דעת הא”ר אות יז)  הלכה כהרמב”ם דאף בכל שהוא מים שנתערבו במי פירות צריך ליטול ידיו.

ובאופן שהמשקה הוא מים ומחוייב בנטילה מ”מ כל עוד שהמשקה קרוש אינו צריך נטילה (ראה במשנ”ב סי’ קנח סקי”ד) אבל אחר שמתחיל המשקה להיקרש צריך נטילה, ונפק”מ שאינו מחוייב ליטול מיד בתחילת אכילתו כל עוד שהגלידה עדיין קרח מוקפא אלא רק כאשר הגלידה מתחילה להינמס.

והנה לפי הכרעת המשנ”ב שם בסק”י דבאופן שאוכל פת רק למתק היי”ש יש לצרף הדעות שבפחות מכזית א”צ נטילה א”כ בענייננו לפי דעות האחרונים שגביע גלידה הוא טפל ואין בו ברכת מזונות [הרחבתי בזה בתשובה אחרת המדברת לענין פירורי לחם בעוגת גבינה] א”כ גם לענייננו אם הגביע הוא פחות מכזית יש היתר בזה.

אבל לפי השי’ שמברך מזונות על הגביע יצטרך ליטול ידיים לפני אכילת הגלידה בגביע, ואף לפי הסוברים שאין מברך על הגביע מ”מ לא הקיל המשנ”ב קולא זו אלא רק בצירוף הקולא של פחות מכזית, ולכן אם הגביע הוא יותר מכזית יצטרך ליטול ידיו.

ובגוף הכרעת המשנ”ב לענין פחות מכזית, יעוי’ במשנ”ב סק”כ שכ’ להקל בפחות מכזית, ושוב בהג”ה שנדפסה אחר כך חזר בו ושוב בבה”ל סי’ תעג הביא דיש דעה כמ”ש מתחילה, ועי’ שונה הלכות סי”ד, ונמצא שבסופו של דבר אין דעת המשנ”ב ברורה באופן כללי לענין נטילה על פחות מכזית, אבל אפשר דמה שצירף הקולא של פחות מכזית לענין כשהפת בטילה למשקה בסק”י בזה נשאר גם למסקנא.

עכ”פ כשיש התנאים לנט”י באופן הנצרך כגון שיש די מים ויש התנמסות של טופח על מנת להטפיח ויש כזית לכאורה יש ליטול ידיו.
וכן הובא בשם הגריש”א (קובץ בית הלל מט א עמ’ טז) שנקט להחמיר.

אולם הגרח”ק ראיתי שכ’ בתשובה לפטור, ואח”כ חזרו ושאלו אותו מה טעם הפטור בזה, וכ’ שם בתשובה החוזרת דלא ניחא להו שיצא המשקה.

וז”ל השואל (אליבא דהלכתא כו עמ’ 39) האם אוכל גלידה בגביע העשוי ממיני מזונות כדוגמת הוופלה ועשוי כמין כוס חלול ומכניסים לתוכו גלידה ונאכלת עמו האם יש לחוש למשקה הלח הנמס בתוכו ועל גבו לדבר שטיבולו במשקה ויצטרכו נט”י, והשיב על זה הגרח”ק לא מסתבר עכ”ל.

ושוב חזר השואל ושאל (גליון כז עמ’ 39)  שאלתי את כת”ר שליט”א בענין אכילת גלידה ע”י גביע העשוי ממזונות, האם יש לחוש למה שנימס ע”ג הגביע משום טיבולו במשקה וליטול ידיו, והשיבני דלא מסתברא, ונתקשו הלומדים בטעם הדבר למה א”צ לחוש לאלו המים משום טיבולו במשקה.
והשיב ע”ז, יצא בלי כונה, וביאר שם השואל ר”ל דאין כונתו שימס מן הגלידה על הגביע ולכן אינו בכלל טיבולו במשקה עכ”ד.

ודבריו מרפסין איגרא דהרי בכל אוכל שטיבולו במשקה שרק קצה האוכל טבול במשקה מחוייב בנטילה כמ”ש הרמ”א סי’ קנח ס”ד בשם הב”י, ולמה לא יוכל לטעון דלא ניחא ליה שיצא המשקה על ידיו, דהרי להכי טבל רק קצה החלה שאינו נוגע כדי שלא יפול המשקה על ידיו.

ואף דשם הוא גזירה מיוחדת דילמא משקע כמ”ש בפסחים קטו ע”ב, אבל הרי גם כאן בגלידה בגביע מאוד מצוי שהגלידה נוטפת על ידיו, דהרי הגביע נשבר תוך כדי אכילה עוד ועוד ולא יכול להחזיק בצמצום את כל תכולתו בכל רגע שהוא מתמעט והולך (ר”ל שבכל רגע נשבר ממנו החלק העליון שלו וצריך המשקה הנשאר להצטמצם בתוכו בצמצום וכמובן שזה אינו שייך במציאות ועל כרחנו חלק מהמשקה יוצא).

ואע”פ שאפשר לטעון דעיקר הגזירה דילמא משקע גזרו רק בדבר שהמשקה הוא חיצוני לו ולא פנימי לו כמ”ש המשנ”ב סי’ הנ”ל סקי”ד בשם הארצה”ח לענין דבר שאוכל עם מזלג שאינו מחוייב ליטול עליו ידיים, מ”מ זה דוחק לומר שלא גזרו בדבר שמחזיק את האוכל עצמו שמלוחלח במשקה וגם המשקה נוטף בד”כ החוצה.

ואולי הגרח”ק שכידוע היה פרוש ונבדל מכל אלו (והרבה התפלל ע”ז שלא יזכור כלום מהבלי עוה”ז, וראה בספר מנחת תודה) לא הכיר הגלידה והבין מדברי הרב השואל שאינו מצוי שיצא המשקה החוצה, ולכך כתב בתשובה הראשונה לא מסתבר, כלומר לא מסתבר לחשוש שהגלידה תצא, ולפ”ז מאחר שבמציאות אצלינו כמעט אינו מצוי שלא יבוא במגע עם המשקה, ובהרבה מהגלידות אף מקובל מראש להניח חלק מהגלידה ע”ג הגביע באופן שאינו בתוך הגביע.

ומ”מ אולי עכ”פ יתכן להשתמש בהיתר של הגרח”ק באופן שאכן הגלידה היא מיעוט משקה הקרוש בתוך הגביע ואוכל הגלידה בב’ או ג’ פעמים ומסיים המשקה והוא באופן שאינו מצוי שיתנמס ויצא החוצה, שבזה דומה למי שאוכל דבר שטיבולו במשקה עם מזלג כמ”ש המשנ”ב.

ויתכן לבאר שיטת הגרח”ק בזה באופן אחר, דהנה עיקר החשש הוא בדבר שקצהו טבול במשקה הוא דילמא משקעי ליה כמ”ש בפסחים שם, ומבואר בפוסקים דבאוכל במזלג אין גזירה זו, והטעם משום שאין חשש שישקע את כל המזלג במשקה, כיון שלא לזה הוא מיועד, ואע”פ שבחלק מהמקרים מוכחא מילתא שהמים ינטפו מהאוכל (כגון מי שאוכל נתח המשופע ברוטב סמיך) ויגיעו עד ידיו בחיבור משקה בין ידיו לאוכל, אפשר דאעפ”כ לא גזרו, והטעם משום שהיא גזירה חדשה שלא גזרוה, דלא גזרו אלא באוכל המלוחלח במשקה כיון שמצוי שמרצונו ישקע, אבל שינטוף בלא רצונו מדבר שאינו בתורת שיקוע ואין רצון האדם בשיקוע אפשר דלא גזרו דהוא פחות שכיח ולא ראו חכמים צורך לגזור בדבר זה.

וממילא אפשר שסובר הגרח”ק דלגבי הגלידה ג”כ כיון דעיקר צורת המאכל שיש מקום מוגדר לגלידה בתוך הגביע, ואין מקום לגלידה מחוץ לגביע (עכ”פ בגלידות שכך הוא שאין מניחים הגלידה אלא בתוך הגביע, וכידוע דהגרח”ק מסתמא לא הכיר הגלידות ואין שום הכרח לומר שדיבר על כל הגלידות, ומ”מ גם בגלידות שמניחים למעלה כל עוד שהוא במקום המתוחם שמניחים גלידה רק כשחלק ממנו מונח בפנים ומעליו מונח שאר הגלידה אפשר שהוא ג”כ בכלל זה דהרי גם במזלג אין החתיכה בתוך המזלג בכלי קיבול), ממילא סובר הגרח”ק דלא על זה תקנו, ואף אם ינטוף גלידה על ידיו אין זה אלא כנוטף רוטב מהמזלג על ידיו מהחתיכה שע”ג המזלג דמסתמא לא גזרו בזה [או יש לומר דאחר נטיפה מודה ורק קודם נטיפה לא חיישי’ שמא ינטף דבזה לא שמענו שגזרו].

ויעו’ עוד מה שכ’ הגר”י שפירא (תלמיד החזו”א) בתשובה (אישי מועד עמ’ שכח) כעין דברי הגרח”ק וז”ל, בגביעים גם יש מקום לדון כדרכן לאכול ע”י כלי ואין נוגעין בנוזל ואם לפעמים נוזל קצת על היד יש לדון כמשקין דא”צ נטילה [הלשון מגומגם, ואולי ר”ל כמשקין הבאין לאדם שלא דרך אכילת דבר שטיבולו במשקה, או אולי ר”ל שהרוב מי פירות] עכ”ל.

וגם הגריש”א שהחמיר בזה אפשר דאין זה מטעם שמא ינטוף על ידיו מהמשקה אלא שמכיון ויש כאן דבר אוכל שיש עליו משקה הוא בכלל הגזירה, דכשגזרו שאם המאכל טבול בקצהו במשקה צריך נטילה דילמא משקעו ליה לא חילקו בין משקה שהדרך לפעמים לשקע בו את כל המאכל לבין משקה שאין הדרך לשקע בו את כל המאכל, דזה פשיטא שמאכל כמו פיצה שהמשקה רק בחלק העליון שלו ג”כ יש בו גזירת דילמא משקעו ליה, וכמו כן כל מאכל שהדרך ליתן המשקה רק במקום המסויים ע”ג המאכל, ולכן סובר הגרי”ש שגם גלידה צריך ליטול ידיו.

ויתכן שטען עוד הגריש”א דלא דמי למה דלא גזרי’ במזלג שמא ינטוף דשם אם נוטף משקה בד”כ אינו מחבר בין הידים לאכול דכל מטרת המזלג להפריד בין האוכל ליד, אבל כאן שאוכל את המזלג בעצמו כמובן שאינו שייך, דברגע שנוטף עליו (והרי הוא מצוי מאוד כמשנ”ת ואולי אפשר עוד דאפי’ אם נימא דקודם שנטף אינו איסור מ”מ תיפוק ליה שמביא עצמו לידי איסור לכשינטוף) הרי יש מגע בינו לבין האוכל עם משקה.

ומאידך גיסא יש לומר בדעת הגרי”ש שחששא דדילמא משקעו ליה הוא חששא השייכת בכל מקום ששייך שיגע במשקה מאיזה טעם שיהיה, והיכא דיש לחוש דילמא משקעו ליה יש חשש שיגע במשקה אם יישקעו, ובמקום דאין חששא דילמא משקעו אז יש חשש אחר כגון אם יכול לנטוף הגלידה, ובמקרה בגמ’ בפסחים שם שהוא פלוגתא יש לומר דשם אינו מצוי לנטוף ע”ג היד כמו בגלידה והנידון רק דילמא משקעו ליה (א”נ למאן דלא חייש דילמא משקעו גם לא חייש שמא ינטוף ובזה מיושב).

ויתכן לבאר שי’ הגרח”ק באופן אחר דלעולם אם נטף עובר איסור מרגע שנטף, אבל סבר הגרח”ק דההגדרה של דילמא משקעו ליה שייכת רק בדבר שיש תועלת בשיקועו, אבל דבר שהוא מזיק השיקוע שלו לא גזרי’ דילמא משקעו ליה, וכעין זה הובא בספר הלכות יום ביום עמ’ קכ למו”ר הגרמ”מ קארפ בשם הקה”י שנהג לטבל העוגה במשקה חם, דבזה כיון שמתנמס העוגה כשנטבל לא חיישי’ דילמא משקעו ליה, ואפשר דזה טעם הכה”ח סקל”ט שהקל ג”כ בכה”ג, וצע”ק ממשנ”ב סקכ”ו (ואולי שם מדובר באופן שאינו מתנמס).

אין להקשות מחמת המנהג שאין נוטלים ידיים לגלידה דהמנהג הרווח בהרבה מקומות שהוא שלא ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה כלל, והוא כדעת התוס’ ערבי פסחים ומהר”ם, וכבר צווחו על זה קמאי ובתראי שהוא כנגד רוב בנין ומנין הפוסקים, עי’ משנ”ב סי’ קנח סק”כ, אבל מה לנו להלין על המנהג שלא ליטול ידיים על הגלידה שהוא רוכב על המנהג הנ”ל.

וכמו כן יש כמה דברים שקשה מאוד לברר בכל פעם, כגון אם יש כזית בגביע ואם המשקה רובן מים ומאימת הוא שיעור טופח על מנת להטפיח, וכמו כן התברר לעיל שיש צד לחלק בין אם הגלידה כולה בתוך הגביע או לא, ושיש צד לחלק בין קודם נטיפה לאחר נטיפה, וכן יש לחלק בין הנוהגים לברך על הגביע לבין אותם שאין נוהגים לברך על הגביע, ולכן מה לנו להלין על המון העם שאין סיפק בידם לדקדק בכל זה.

קרא פחות
0

עיקרי הדברים דלהלן נתבררו ונתלבנו ביחס לשאלות המתעוררות במקרים מצויים ומוכרים. אף שבזמנינו אכשר דרא ורבים נוהגים לקבוע מזוזה בכל פתח מ”מ גם להנוהגים כן עדיין מצוי שמתעוררים שאלות שצריך לברר בהם את הדין בענייני פתחי מזוזות מכמה טעמים. ראשית, שכן צריך ...קרא עוד

עיקרי הדברים דלהלן נתבררו ונתלבנו ביחס לשאלות המתעוררות במקרים מצויים ומוכרים.

אף שבזמנינו אכשר דרא ורבים נוהגים לקבוע מזוזה בכל פתח מ”מ גם להנוהגים כן עדיין מצוי שמתעוררים שאלות שצריך לברר בהם את הדין בענייני פתחי מזוזות מכמה טעמים.

ראשית, שכן צריך לדעת באיזה פתח יש לקבוע מזוזה בברכה ובאיזה לקבוע בלא ברכה, ובפרט אם נפלה המזוזה ואחר זמן נמצא שנפלה המזוזה וצריך לדעת אם לברך על מזוזה זו בפני עצמה.

וכמו כן ישנם פתחים שנראה לפו”ר אפי’ לת”ח שאין שום צד לקבוע בהם מזוזה ואחר העיון והבירור נמצא דגם בהם יש צדדים לקבוע מזוזות, (ומשמעות הראשונים דבמזוזה מחמרי’ לקבוע גם היכא שא”צ מעיקר הדין משום סכנה דמזיקין).

ושלישית יש פתחים שצריך לברר בהם הדין אם לקבוע בהם מזוזה מימין הנכנס לחדר או מימין היוצא מן החדר, ולקבוע ב’ מזוזות בפתח אחד במקומות המסופקים זה כבר לא נהגו משום שיש אחרונים שחששו בזה לבל תוסיף (ומעוד טעם שנזכר בפוסקים ע”פ הירושלמי הנוגע עכ”פ לחלק מהאופנים).

ורביעית יש פתחים שהמצוה היא שלא לקבוע בהם מזוזה או עכ”פ שתהיה המזוזה מכוסה באופן המועיל כדין.

חמישית כאשר נפלה המזוזה וא”א עכשיו לחברה בקל והוא שעת הדחק צריך לדעת האם החדר הזה מחוייב במזוזה בתורת ודאי או בתורת ספק או בתורת חומרא בעלמא כדי לידע הדרך ילכו בה במצב כזה.

ובנוסף לכל הנ”ל יש לציין דהמניח מזוזה במקום פטור אף דאין בזה איסור כמפורש בראשונים מ”מ יתכן שיצטרך כוונה בזה שלא יהיה בל תוסיף או עכ”פ שלא תהיה כוונה לצאת ידי מצוה (ע”ע בר”פ המוצא תפילין), ואפי’ במקום ספק יש לדון אם יש או עכ”פ ראוי לכוון בתנאי עכ”פ כדי שתהיה כונה לצאת במצוה עכ”פ לכתחילה ועכ”פ מכיון שמכוון א”כ אפשר דצריך תנאי דלא יהיה חשש בל תוסיף וצל”ע.

ולכן גם השאלות בהלכות מזוזה עדיין מצויות ומתעוררות, ואין בכוונת הדברים להקיף כל הנידונים וההלכות אלא לדון בכמה אופנים המצויים שנתבררו ונתלבנו בבהמ”ד בהתאם למציאות הקיימת כיום.

והרבה מהפתחים שדנו עליהם בסוגיות בגמ’ ושו”ע אין נתקלים בהם בהרבה מהבתים בזמנינו ומאידך הרבה פתחים שנתעוררו בהם שאלות בזמנינו לא נתפרש דינם להדיא בגמ’ ושו”ע.

(ורוב הדברים לוקטו ונאספו משו”ע ונו”כ הל’ מזוזה וחיבורים וליקוטים שנכתבו על השו”ע).

חדר שאין בו ד’ אמות על ד’ אמות שלמות

חדר שהוא אריך וקטין ואין ד’ על ד’ מרובע אלא כדי לרבע, הוא מחלוקת ויש לקבוע שם מזוזה בלא ברכה או לברך על מזוזה אחרת ולהוציא בברכתה גם מזוזה זו (סי’ רפו סי”ג למסקנת הש”ך סקכ”ג).

חדר פנימי שאין בו ד’ על ד’ אמות

דעת הרע”א בהגהותיו לשו”ע סי’ רפו סק”ה ועוד פוסקים (חזו”א יו”ד סי’ קסט סק”ב וכ”כ בשו”ת בנין ציון ח”א סי’ צט בשם השלה”ג סוף הל’ מזוזה ובבית מאיר יו”ד סי’ רפט ס”ג) דאם יש חדר קטן מד’ על ד’ אמות שפתוח לחדר גדול חייב מצד החדר הגדול, ר”ל שהפתח שבין הגדול לקטן מחוייב במזוזה ומניחו מימין לנכנס מהחדר הקטן לחדר הגדול.

ואולם יש קצת פוסקים שחולקים על זה וס”ל שהפתח שבינתיים פטור (ראה לחה”פ בקצש”ע סי’ יא ס”י ואג”מ יו”ד ח”א ס”ס קפא.

וכן המהרי”ל וסייעתו שסוברים שבחצר לפנים מבית הפנימי נחשב פנימי לענין מזוזה (הרחבתי בדעות בזה בתשובה בפני עצמה) לכאורה לית להו סברת רע”א, אם כי אינו מוכרח דיש לומר דכשאין שיעור ד”א למזוזה מצד הפנימי מודה מהרי”ל דיש ליתן מצד החדר החיצון ושוב מצאתי דהגרח”ק (שעה”צ סי’ קפו ס”ק קו) כתב דבתשובת מהרי”ל משמע כהגרע”א ואילו בחו”ב כתב כמו שכתבתי בצד הקודם.

ובחמודי דניאל המובא בפת”ש סי’ רפו סקי”א שנקט שמניחו מימין לנכנס מהגדול לקטן הפנימי וכעי”ז חשש המנח”י ח”ג סי’ קג לדבריו, אבל בקובץ תשובות הגריש”א ח”ב ס”ו סק”ג והגרח”ק במזוזות ביתך שעה”צ סקק”ט בשם החזו”א שאין לחוש לשי’ החמודי דניאל, ובתשובה אחרת שציינתי בסמוך הבאתי פלוגתת האחרונים אם נכון להחמיר ליתן ב’ מזוזות במקום ספק או לא, ראה תשובה ד”ה מטבח וחדר שינה הפתוחים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לחדר הכניסה של הבית היכן ישים את המזוזה בפתח שבין שני החדרים, וכן בתשובה ד”ה האם אפשר לעשות שתי מזוזות בבית שנחלקו בו הפוסקים היכן להעמיד המזוזה או במה שנחלקו איזו מזוזה לעשות).

ולכן במקרה של הרע”א יש לקבוע מזוזה כדעת הרע”א מימין היוצא, אבל לא יברך כדי לחשוש לדעת החולקים וסוברים שפטור ולדעת הסוברים שמקום ההנחה מימין הנכנס (ראה הגרח”ק שם, ומשמע מדבריו שבמקרה רגיל של הרע”א חשש להחולקים מעיקר הדין כדי שלא לברך עי”ש).
ובמקרה שא”א לקיים שי’ הרע”א אלא רק שי’ החמודי דניאל יש לקבוע מימין לנכנס מזוזה בלא ברכה לחשוש לשי’ החמודי דניאל, אבל לא נתבאר באיזה אופן מדובר שאי אפשר לקיים שי’ הרע”א, אבל עי’ להלן אופנים שנזכרו בזה, ועי’ בתשובה נפרדת לענין אין פצים מימין היוצא אלא רק מימין הנכנס דשם יש כמה צירופים.

אופנים שונים במקרה שהחדר הפנימי אין בו ד’ אמות

חדר פנימי קטן מאוד שאינו עשוי לשימוש אדם אלא לחפצים פטור (מנח”י שם) דהרי אין כאן פתח לחדר הגדול כלל.

אם אין ז’ על ז’ בחדר הפנימי אפשר דפטור (הגרח”ק מס’ מזוזה עמ’ קיח שעה”צ ס”ק קו).

כשהחדר הפנימי פתוח לרה”ר נחלקו האחרונים אם שייך בזה דין הרע”א (ולפו”ר זה נלמד במכ”ש מדין הרע”א דהרע”א קאמר שאפי’ שהשוהים בחדר הקטן הפנימי הבאים משם לחדר הגדול החיצוני לא היו יכולים לשהות שם בלא שבאו לשם דרך החיצוני עדיין אמרי’ שהיא ככניסת החיצוני וכ”ש אם הבאים מהקטן לגדול באים מעלמא מרה”ר דיש להחשיבם כנכנסים בפתח זה לחדר הגדול, ומיהו בלאו הכי למעשה א”א להמנע מלקבוע מזוזה עכ”פ לכתחילה כיון דהוא בית שער פחות מד’ אמות ועי’ בסמוך דיש בזה פלוגתא).

חדר פנימי בחצר יש שכתבו שאין נוהג בו דין הרע”א (מנח”י שם בשם ברכת הבית שער נט הערה יד, ועי’ בשו”ע סי’ רפו בענין בית שער שאינו פתוח לבית, אבל כאן לא נקט השו”ע מדין בית שער אלא מדין פתח עצמו, וכנראה דיש שלמדו דבחצר לא החמירו בפתח כזה הבא ממקום שהוא פחות מדע”ד).

ב’ חדרים קטנים בבית פנימיים זה מזה שאין באחד מהם ד’ אמות

כשיש ב’ חדרים קטנים פנימיים זה מזה לפנים מחדר גדול והאמצעי הוא פרוזדור יש שהביאו בשם החזו”א שפטר בזה גם לחומרת הרע”א (כן הובא בשם הגרנ”ק, וראה הגרח”ק שם, ועי’ בסמוך עוד בענין בית שער ובית שער לבית שער, וצ”ע דלכאורה הפתח הזה שבין ב’ החדרים קטנים חייב מדין שהוא פתח של החדר הקטן הסמוך לחדר הגדול שחדר קטן זה עצמו בית שער של החדר הגדול, ואולי לא חש בבית שער פחות מד’ אמות כשאין בבית שער פתח לרה”ר דאילו בחדר פנימי שא”א לבוא לשם בלא דרך מעבר החדר הגדול אינו נעשה בית שער לגדול, וצל”ע).

בג’ חדרים כנ”ל שיש ב’ חדרים פנימיים קטנים הפתוחים לחדר גדול חיצוני, באופן שהחדר הפנימי הוא מטבח שראוי לתשמישים מצד עצמו, זמנין היה צד להחזו”א דיש לקבוע מזוזה בפנימי מצד עצמו מימין הכניסה אליו (ראה הגרח”ק שם, ואולי מקורו מגמ’ סוכה ג ע”ב בורגנין חזי למילתיה, וכן משמע מלשון הגרח”ק שם, וצ”ע דהרי בפנ”ע מטבח שאין בו ד”א לא היה מחייב במזוזה, דלתשמיש דירה של קבע אינו ראוי, והגרח”ק שם ג”כ נראה שתמה ע”ז, ויש להוסיף עוד דגם דלרע”א לא שייך כאן צירוף להחשיב הפנימי כתוספת לגדול דהרי לרע”א הפתח שביניהם שייך לחדר הגדול.

אבל עיקר סברא זו בפ”ת סי’ רפו סקי”א בשם החמודי דניאל שחדר קטן בבית גדול דחזי לתשמישיה חייב במזוזה, והיינו שסבר דמה שבית פחות מד”א אינו בית היינו רק כשעומד בפני עצמו, אבל כשיש חדרים שמשמשים לבית גדול ויש כאן בית גמור של ד”א שחל בו דין בית אזי גם החדרים שמשמשים לו הרי הם בכלל בית, דהרי משמשים שימושי בית ולא יתכן לומר דאין שימושים שא”צ להם ד’ אמות (ועי’ בסוכה שם מש”כ בגמ’ ורש”י גבי בורגנין), ולסברא זו חשש החזו”א כשהפנימי (מבין ג’ החדרים באופן הנ”ל) הוא מטבח באופן שלפי שיטתו לא שייך לקיים חומרת הרע”א.

ומ”מ יש לציין למש”כ בפנים החזו”א והובא לעיל דאם החדר הפנימי הוא בהכ”ס בזה לא נאמרה חומרת רע”א אבל שם יש טעם אחר דעצם הימצאות בהכ”ס שם פוטר ממזוזה, אם כי בש”ך סק”י דן במקרה דומה שהחדר הפנימי שיש בו ד”א פתוח לחדר חיצוני שאיש ואשה ישנים שם, אלא דשם יש כמה לחומרא, חדא דאינו מוסכם שחדר שאיש ואשה ישנים שם פוטר, ועוד דגם להפוטרים אינו ברור אם הוא פטור או דיחוי, ועי’ בסמוך, ועוד דשם א”צ לבוא לחומרת רע”א שאינה מוסכמת לכו”ע כדלעיל, דשם יש בב’ החדרים ד’ אמות, וגם שם הבאים אל החדר הפנימי באים מעלמא ולא אנשים שיצאו מהחדר הפנימי וחזרו לשם כמו באופן דרע”א).

חלל של מדרגות האם יש לצרף המדרגות זה לזה לחלל ד’ אמות

אם יש בגובה כל מדרגה ג’ טפחים לכאורה אינם מצטרפים זה לזה לד’ אמות, וגם אם יש בגובהן פחות מג’ טפחים יש שנו בענין האם יש לפוטרן מטעם שאינן ראויין לדירה באופן זה או לא.

ואולם להסוברים שבית שער חייב גם בפחות מד”א (עי’ פת”ש סקי”א בשם חמודי דניאל, ועי’ בסמוך) א”כ יהיה חייב החדר מדרגות במזוזה אם הוא משמש לבית שער (עי’ בדעת קדושים סי’ רפו סקי”ט וחובת הדר פ”ה הערה כג).

ועי’ בשו”ע סי’ רפו סי”ט ע”פ הגמ’ מנחות לד ע”א דסולם העולה שיש לו היקף מחיצות למעלה ולמטה חייב שתי מזוזות אחת בפתח שלמעלה ואחת בפתח שלמטה.

ויש להוסיף דגם אם חדר המדרגות הוא חדר פנימי לחומרת הרע”א דלעיל לחייב חדר פנימי גם כשהוא פחות מד”א יש מקום לדון שגם בזה יהיה חייב, אם כי אם אינו ראוי לשימוש אדם כלל עי’ לעיל דיתכן שבזה לא נאמרה חומרת הרע”א, ומאידך יש לדון באופן שראויים לתשמיש אחר ומשמשים לאותו תשמיש כגון בית האוצרות דאז יתכן שלא יהיה בהם פטור מצד מה שאין ראויין לדירה.

מסדרון ופרוזדור שאין בו ד’ על ד’ אמות

באנו בזה לנידון על בית שער שאין בו ד’ אמות שיש בזה נידון אם מחוייב במזוזה (עי’ פת”ש סי’ רפו סקי”א ושה”ל ח”ב סי’ קנו סקי”ג ושו”ת מהרש”ם ח”א סי’ עא ועוד), ופשטות השו”ע בסי”ט לכאורה שדין ד’ אמות לא נאמר בית שער והרוצה לצאת כל הדעות יקבענו בלא ברכה או יברך על מזוזה אחרת ויכוון לפטור מזוזה זו [ויש לציין דיש עוד אחרונים שדנו בחצר שאין בו ד”א].

חדר שאין בו דלת

פתחים של חדרים שאין להם דלת, יש בזה פלוגתת הרמב”ם והראב”ד ועוד ראשונים, וחיישי’ לדעת המחמירים לקבוע שם מזוזה  ובלא ברכה (ע”פ יו”ד סי’ רפו סט”ו ובש”ך שם סקכ”ה), ואם צריך לקבוע עוד מזוזה ראוי לקבוע שניהם יחד ולכוון בברכה על שניהם, ויש לו מתחילה לקבוע המזוזה במקום שבודאי חייב כדי להסמיך הקביעה במקום החיוב הודאי לברכה (יעוי’ בש”ך שם).

לענין פתח שעכשיו אין בו דלת ואחר קביעת המזוזה הוסיפו שם דלת עי”ש בש”ך.

אולם אם פתוח לבית לדעת כמה פוסקים חייב גם להפוטרים פתח בלא דלת (עי’ באליבא דהלכתא שם אות פז לגבי אכסדרה ולגבי חדרים הפנימיים).

פתח מרפסת

פתח בית שאין לו תקרה מעיקר דין השו”ע (יו”ד סי’ רפו סי”ד) פטור אלא אם כן היה חציו לכה”פ מקורה ד’ על ד’ אמות והקירוי היה כנגד הפתח.

אולם במרפסת הוא חמור יותר מכיון שהוא כעין חצר ששימושו בלא תקרה שחייב לדעת הרא”ש (ע”פ פת”ש סקי”ג ודה”ח דין מקומות החיים במזוזה ס”י ועוד), ויש להוסיף דאם המרפסת פטורה מ”מ אפשר שיש לשים בפתחה מזוזה מימין הנכנס מהמרפסת לחדר החיצוני לדעת הרע”א דלעיל.

[לענין אם יש מקום קירוי שיש בו כדי לרבע ד’ על ד’ תליא בנידון דלעיל].

פתח מדרגות הפונה למסדרון

יש לדון בחדר מדרגות שבבית רב קומתי שנכנסים ממנו למסדרון ומן המסדרון לחדר אחד או לכמה חדרים, ויש צוה”פ בין חדר המדרגות למסדרון וכן יש צוה”פ בין המדרון לחדרים, מה יהיה חייב מביניהם אם הפתח של חדר המדרגות או הפתח שבין חדר המדרגות למסדרון או שניהם.

ולכאורה פתח חדר המדרגות חשיב כבית שער הפתוח לבית שער (עי’ דעת נוטה הל’ מזוזה סי’ רי), ובזה יש פלוגתא רבתי דרבוותא בענין בית שער לבית שער (עי’ בעל המאור ורמב”ן במלחמות סוכה ד  ע”א ועוד) ומשמעויות לכאן ולכאן בדברי הפוסקים (עי’ סי’ רפו ס”ז ועוד).

ואולי היה מקום לטעון דאם שניהם פחותים מד’ על ד’ א”כ יש בזה ספק ספקא דיש לצרף צד דבית שער פחות מדע”ד פטור בלאו הכי (עי’ מנחת פתים הנדפס בילקוט מפרשים על השו”ע או”ח סי’ שצט, שהביא צד לפטור אפי’ בבית שער הסמוכה לבית אם פחותה מד’ אמות דלמסתר קאי), אם כי המעיין בסמוך ימצא דיש קושיות על הצד לפטור בית שער עכ”פ הפתוח לבית פחות מד’ אמות, ולכך צ”ע אם יש לצרפה כטעם נוסף.

ולכאורה הבא לצאת כל הדעות בזה יראה לקבוע מזוזה גם בפתח הבית שער החיצוני בלא ברכה, ובפרט בזמנינו שמזוזות מצויין ויש מדקדקים הרגילין לקבוע מזוזה בכל פתח (ויש להוסיף דבטור משמע דהראשונים הניחו מזוזות גם בבכנ”ס הפטור ועד אז לא רחקה מהם רוח רעה עכ”פ שלא בשעת הלימוד, והובא בראשונים דר”ת קבע קרוב לחמישים מזוזות בביתו, עי’ מזוזות ביתיך להגרח”ק ס”ס רפז, ויתכן משום שהניח גם במקומות הפטורים מעיקר דינא).

ועי’ להגרח”ק שם בשעה”צ סקק”ו דלכאורה היוצא מדבריו שבבית שער הפתוח לבית שער והוא פתוח לחדר גדול ובבתי השער אין דע”ד יש לקבוע בלא ברכה מימין לכניסתם לחדר הגדול (ובמטבח עי”ש מש”כ בשם החזו”א דיש צד להחשיבו כחדר שלם גם כשאין בו דע”ד, והבאתי בסמוך).

ואם יש בבתים הפתוחים זל”ז ד’ על ד’ עכ”פ אם יש בהם שימושי בית הרי הם חייבים בתורת ודאי מצד עצמם, שהרי כל אחד מהם הוא בית, ולענין היכן להניח המזוזה הרחבתי בתשובה אחרת לענין חדר בתוך חדר.

חדר בתוך חדר

כשיש חדר בתוך חדר דנו ונחלקו הפוסקים בגדר היאך לשער ולהחליט את מקום קביעת המזוזה בפתח החדר הפנימי, אם ימין הפתח לפי מי שנכנס מהחדר החיצוני לפנימי וכן להיפך, והגדרים בזה מתי לשער כך ומתי כך – נתבארו בדברי הפוסקים, והרחבתי בזה בתשובה אחרת (ד”ה מטבח וחדר שינה הפתוחים זה לזה וכל אחד מהם פתוח לחדר הכניסה של הבית היכן ישים את המזוזה בפתח שבין שני החדרים).

ב’ מזוזות מספק

כמו”כ נחלקו הפוסקים אם ראוי ליתן ב’ מזוזות בשער שיש ספק היכן לקבוע המזוזה או דאדרבה יש בזה משום בל תוסיף, והרחבתי בזה עוד בתשובה הנ”ל וכן בתשובה נוספת (ד”ה האם אפשר לעשות שתי מזוזות בבית שנחלקו בו הפוסקים היכן להעמיד המזוזה או במה שנחלקו איזו מזוזה לעשות).

חדרי שירותים ואמבטיה

בתי כסאות פטורים ממזוזה וכלול בדין זה גם שירותים שבזמנינו, וגם לחומרת הרע”א הנזכרת בסמוך שמחייב בית שאין בו ד”א אם פתוח לבית שיש בו ד”א מ”מ בתי כסאות פטורים (ראה חזו”א יו”ד סי’ קסט סק”ב), ודין זה הוא אף אם תמיד אין בהם צואה והם נקיים (אחרונים ע”פ ריטב”א יומא יא ע”ב, אם כי הראיה מהריטב”א אינה ראיה גמורה דשם מיירי בסופו עומד להיות בהכ”ס גמור ולא בהכ”ס דפרסאי או ספק בהכ”ס דפרסאי, אם כי משאר הפרטים מסוגיא יש מקום ללמוד דבחלק מהאופנים א”צ ממש דין בהכ”ס כדי לפטור, וכן המנהג שאין מזוזה בבהכ”ס גם של זמנינו), וכן חדר משתנה (מזוזת מלכים סי’ רפו ס”ק קמז אות ח ופשוט דלא גרע ממקום קבוע לרחיצה).

וכן חדר אמבטיה או מקלחת משמע דפטורים (ראה שו”ע סי’ רפו ס”ב וס”ד וערה”ש שם ס”ז) וגם אם אין בו זוהמא (כס”מ הל’ ק”ש פ”ג ה”ג בשם רבינו מנוח), ומ”מ אם הוא חדר שעיקרו לדירה רק שרוחצים שם אינו ברור שפוטר וראוי לקבוע בו מזוזה ולכסותו (עי’ ש”ך סק”ט ועי’ להלן גבי חדר שינה).

חדרי שינה

חדרי שינה של בני זוג שנוהג בהם מצות עונה יש בזה פלוגתא (עי’ ברמ”א סי’ רפו ס”ב וש”ך שם סק”י וערך לחם שם ובהגר”א סק”ד וע”ע מג”א סי’ מ סק”ב ומשנ”ב סק”ז), ולכאורה יש לחוש בשל תורה לכמה פוסקים שחייבת (אם כי מהמשנ”ב וסייעתו אין ראיה ברורה שנקטו דעה בזה דלא נחית לזה המשנ”ב אם הוא חיוב או לא או ספק, אלא רק מיירי מצד הכיסוי, וגם לא נחית לזה אם מיירי בחדר המשמש לזה), ומ”מ אם חושש להפוטרים יכול לקבוע מזוזה בלא ברכה, או יקבע קודם לכן מזוזה החייבת בברכה ויתכון לפטור בברכה גם מזוזה זו היכא דאפשר.

ומ”מ צריך לכסות המזוזה כדינה ונחלקו הפוסקים אם בעי’ כלי בתוך כלי או לא (ראה דעות בזה באליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד שם) ובמשנ”ב שם החמיר בזה, והוסיף דבעי’ שיכוון שכלי אחד לא יהיה קבוע למזוזה (משנ”ב שם בשם החי”א).

והחזו”א החמיר שגם בפועל לא יהיה קבוע ומשמע דלדעתו לא סגי שמכוון שלא יהיה קבוע (עי’ אליבא דהלכתא שם).

ומכיון דאם המזוזה בחלל הפתח מבחוץ חייב לכו”ע (רמ”א שם וכן בד”מ שם), לכן יותר טוב לבנות הפתח של החדר באופן זה כדי לקיים מזוזה כדינה (עי’ אליבא דהלכתא שם בשם מזוזת מלכים).

הדברי חמודות (הלק”ט מזוזה סקמ”ו) חידש בדעת הפוטרים חדר הנ”ל דכיסוי כלי בתוך כלי אין יוצאין בו יד”ח מזוזה, ויש שתמהו על זה (עי’ באליבא דהלכתא שם).

ובאמת חידוש זה צריך ביאור דמאחר שכלי אחד אינו מוציא המזוזה מן החדר א”כ למה ב’ כיסויים חשיבי לענין זה, ועוד דאפי’ הדלת אינה מפסקת בין המזוזה לחדר אם חלל הדלת מחוץ לחדר, ולכאורה למד מדיני הפסק דקדושה דב’ כיסויים חשיבי חציצה גמורה, וצ”ע.

והי’ מקום לפרש דהפוטרים סוברים שחדר כזה נפטר מעיקרו ממזוזה דומיא דבית הכסא וכיו”ב, דמזוזה לא נאמרה באופן של גנאי ולכך אין מטילין עליו ליתן כלי בתוך כלי.

א”נ היה מקום לומר דהפוטרים סוברים שחכמים פטרוהו שלא יבוא לידי ביזיון דהרי עלול לבוא לידי בזיון אבל לא שאם יניח מזוזה כלי בתוך כלי אינו יוצא יד”ח [ושו”ר דכעין זה האחרון כ’ בגידולי הקדש סק”ה].

ועי’ בש”ך בסק”ט דגם בחדרים שרוחצים שם נכון לתקן שיניחו בכל הפתחים ויכסום, ולכאורה ג”כ הכריע דאם מכסים יוצאים יד”ח וקובעים המזוזה בברכה, והוא ג”כ דלא כהד”ח אבל אפשר דאינו ממש כהגידולי הקדש אלא דומה לדבריו, ועי’ בסק”י שהביא הש”ך דברי הד”ח ולא הביא פרט הנ”ל שלפי שי’ הפוטרים אינו יוצא יד”ח אם יקבע ויכסה המזוזה ואולי לא ס”ל מזה ולכך לא הביאו, וכדמשמע מדבריו כנ”ל בסק”ט דלא ס”ל מחידוש זה.

חדר שמשמש לאחסון בלבד

אוצרות יין ושמן חייבין במזוזה (שו”ע סי’ רפו ס”א), ומחסן שנכנסים אליו לעתים רחוקות פעם בשנה כגון מחסן לסכך יש פוטרים (חוט שני מזוזה עמ’ סא, מבית לוי ח”ב עמ’ קכז סק”ב, ומיהו עי’ באג”מ יו”ד ח”ב סי’ קמא ענף ב), ובכל מקרה יש לדון לגופו, ומ”מ יש לציין למש”כ הטור לגבי מזוזה בבהכנ”ס עי”ש ודוק.

לדעת כמה ראשונים מחסן שאינו מיוחד לבית דירה ותשמישיה וה”ה חניה פטורים ממזוזה דרק בית המיוחד לדירה חייב ויש שנקטו שיקבע בלא ברכה (עי’ הדעות במקדש מעט סי’ רפו סק”ט וגדולי הקדש סק”ג מנח”י ח”י סי’ ד סק”ב וערה”ש סי’ רפו ס”ט שמשמע שתמה ג”כ על המנהג לברך), ויש שנקטו שבמחסן רגיל יכול לקבוע בברכה (ראה הגרח”ק במזוזות ביתיך סקי”ד, חוט שני עמ’ סא, ובשו”ת רע”א סי’ סו ד”ה אמנם נקט כן בדעת השו”ע).

צורת הפתח עם בליטה או עיגול למעלה

באופן שהצוה”פ אינה ישרה אלא יש בליטות בתקרה מכאן ומכאן ואין משקוף העליון ביושר אלא במעוגל או בצורה אחרת.

בשו”ע סי’ רפז ס”ב אי’ דאם יש בגובה המזוזות י’ טפחים חייב במזוזה, ובט”ז סק”ג כתב הביאור בזה דכדי להחשיב החלק העליון המעוגל כמשקוף צריך שיהיו ב’ מזוזות אחרות בצדדים, ולכן בעי’ שיהיו גבוהים י’ טפחים, ועי”ש בש”ך סק”ב אם בעי’ שיהיה גם ברוחב ד’ טפחים.

ועי”ש בט”ז סק”ב ובבאר היטב סק”ב בדין פתח שכולו עגול אם פטור לגמרי או דיש לחשוש להדעות דמחשבין חלק מהעיגול למזוזות וחלק למשקוף עי”ש.

ופשוט דה”ה אם יש שטח מעוגל רק בצד הימני של המשקוף (העליון) ובצד השמאלי הוא מרובע ככל המשקופים שהוא חייב במזוזה אם יש ב’ מזוזות גבוהות י’ טפחים מב’ צדדים, דהרי נתבאר שחיוב מזוזה בפתח עם משקוף עגול הוא משום שהמשקוף נחשב משקוף בכה”ג א”כ גם חצי עגול נחשב משקוף דהחצי המרובע פשיטא דחשיב משקוף.

אם יש בליטות בצידי הפתח או בעליונו באופן שמבטל את צורת הפתח לכמה פוסקים לא חשיב פתח החייב במזוזה, ויש בזה כמה דעות ואופנים שונים שנאמרו בפוסקים (עי’ בטור סי’ רפז ונו”כ וערה”ש שם וחזו”א סי’ קעב סק”ב ומשנ”ב סי’ שסג ס”ק קיג ובאליבא דהלכתא על השו”ע יו”ד שם אות ב’).

במזוזות שיש בליטות רק למעלה מי’ טפחים לכאורה תיפוק ליה שיש כאן גובה י’ של פתח ועי’ בגמ’ פ”ק דיומא (ועי’ בסמוך בקטע ד”ה אין המזוזות וכו’).

אין המזוזות מגיעות למשקוף העליון

באופן שב’ צדדי הפתח (מזוזות בלשון תורה ומשקופים בלשונינו) אינם מגיעות למשקוף העליון סגי שהמזוזות בגובה י’ טפחים כדי לחייב פתח זה במזוזה (מזוזות ביתיך להגרח”ק סק”ג).

אולם בחדר שאין מזוזות שנקבעו לפתח בפני עצמו ורק ראשי הכתלים משמשים למזוזות (ראה מה שנתבאר בסמוך בקטע ד”ה רוח רביעית של החדר פרוצה) אפשר שצריך שיגיעו למשקוף העליון (ראה חזו”א יו”ד סי’ קעב סק”ב ד”ה והנה הצריך).

פתח לבוידם בתחתיתו

בפת”ש (ריש סי’ רפז) הביא בשם הנוב”י תניינא יו”ד סי’ קפד דפתח לבור לא חשיב פתח כיון שאינו פתח מעומד, ולפ”ז גם פתח לבוידם שהוא בתחתית הבוידם ועולים לשם על ידי סולם לא חשיב פתח, ושוב ראיתי שכן למד העה”ש ריש סי’ רפז מדברי הנוב”י הנ”ל לענין בוידם כמו שכתבתי.

ובניד”ד כן מתבאר ג”כ בדברי השו”ע סי’ רפו סי”ט ונו”כ שם שפטור ממזוזה.

חילק החדר עם ארון

חדר שחלקו עם ארון בקביעות ויש צוה”פ בארון עצמו חשיב פתח (חוט שני מזוזה עמ’ סט, ועי’ עוד מהרש”ם ח”ד סי’ קיא).

ובמקרה שיש פתח שלא העמידו בו צורת הפתח לשם פתח שהם קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהם, אלא רק נוצר מעבר בין ארון לארון או בין ארון לקיר, ועל גביהם תקרת הבית אפי’ עם בליטה כל שהיא (ולגבי תקרה ללא בליטה עי’ בתשובה נפרדת ד”ה חדר שיש לו שני מזוזות וכו’, והאחרונים דנו גם לגבי תקרה שמסתיימת), נכנסים בזה לנידון אם בעי’ שיהיה הצוה”פ שייך לפתח או לא, ועי’ באליבא דהלכתא שהביאו הרבה מ”מ בענין זה והמסתעף מזה.

חדר שקבוע שם ארון שממעט מחלל ד’ על ד’ אמות

חדר שיש בו ד’ על ד’ אמות ויש בו חפצים שממעטים מחלל ד’ אמות, דנו בזה האחרונים אם הוא ממעט מחלל החדר לפוטרו ממזוזה ונאמרו בזה כמה הגדרות ודעות (עי’ שו”ת מהרש”ם ח”ג סי’ רסג ודעת קדושים סי’ רפו סי”ח ומצינו בחזו”א או”ח סי’ קי סקכ”ח שדן בזה לענין עירוב, ועי’ עוד דעות בזה באליבא דהלכתא סי’ רפו סי”ד אות עט).

חדר שקבוע בו ארון שממעט את הפתח מדיני מחיצה (כגון מגובה י’ טפחים) או שחוסם את הפתח

באופן שיש חפץ שחוסם את הפתח עי’ באחרונים (ערה”ש סי’ רפו סל”ח ושו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ רסה ושאר דעות שצויינו באליבא דהלכתא סי’ רפו אות צד).

ויש לציין דהחוט שני (מזוזה עמ’ צג צד) שהקל בזה באופנים הנזכרים שם יתכן דאזיל לשיטתו בפתח חירום שהקיל בזה ג”כ (שם אות ד) וא”כ אולי המחמירים בהנ”ל יחמירו גם בפתח חירום.

ובגוף הנידון יש לציין דלגבי דיני ביטול למחיצה מצינו כמה חילוקי דינים (עי’ סוכה ד ע”א) ולכן יש לדון בכל מקרה לגופו.

וכן במקרה שיש חפץ שממעט או מבטל את צורת הפתח מדיני מחיצה יש לדון בכל מקרה לגופו על יסוד דינים שנתבארו בעירובין ובסוכה שם ובאהלות.

רוח רביעית של החדר פרוצה

באופן זה יש סתירות אם חייב או פטור, דבדין אכסדרה בסי’ רפו נאמר שבכה”ג פטור, ומאידך גיסא בר”ס רפז נזכר בט”ז סק”א בשם הטור דבאופן כזה בבית לחייב והוא ע”פ הרא”ש סי’ יד (ועי’ ערה”ש בסי’ זה מש”כ בדעת הרא”ש).

ובאחרונים מצינו אופנים שונים ליישב, דיש שיישבו שהחילוק הוא אם יש דלת בפתח זה או לא, ויש שיישבו שהחילוק אם חדר זה משמש לבית או לא, ויש שכתבו שאם פתוח לבית חייבת (עי’ בפרישה סי’ רפז סק”ג ויד הקטנה פ”ה ס”ה במנחת עני סקי”ד וחזו”א יו”ד סי’ קעב ולחם הפנים בקצש”ע הל’ מזוזה סט”ו ומזוזות ביתיך להגרח”ק על השו”ע הל’ מזוזה ושבט הלוי ח”ב סי’ קנז, ובאריכות באליבא דהלכתא שם ושם).

ולכן יש באחרונים שנקטו למעשה לקבוע עכ”פ בלא ברכה (וה”ה שעדיף לפטור במזוזה אחרת) באופנים המסופקים.

מזוזה אחת

חדר שיש לו רק מזוזה (משקוף בלשונינו) אחת והצד השני הוא כותל חלק שמסתיים רק להלאה משם, משמעות דעת השו”ע סי’ רפז ס”א לפטור, והש”ך שם סק”א חשש לדעת הרא”ש לחייב אם המזוזה היא בצד הימני ולקבוע בלא ברכה.

ועובדא הוה בב’ חדרים שבאחד מהם יש ד”א מרובעות ובאחד מהם אין ד”א אלא באריך וקטין ופתוחים זה לזה, והחדר הקטן הוא הפנימי, ויש מזוזה (משקוף) בכניסה לחדר הקטן מימין, והנה לקבוע מזוזה בצד השני (השמאלי לנכנס לחדר הקטן) א”א לכל הצדדים, ואילו לקבוע מזוזה בצד שיש מזוזה (משקוף) לכאורה כאן פטור מספק ספקא, שמא הלכה כהשו”ע שבלא ב’ מזוזות פטור, ושמא הלכה כמ”ד דאריך וקטין פטור (וחומרת הרע”א לא שייכת כאן, כיון שמימין הנכנס לחדר הגדול אין פצים וכנ”ל), ולכן יכול לעשות פצים בצד השני השמאלי באופן המחוייב במזוזה, ואז יקבע בצד השמאלי שהוא בכניסה לימני כחומרת הרע”א דלעיל, ובלא פצים יכול לקבוע בצד הימני אם בא לחשוש לס”ס, ויל”ע אם אומרים ספק ספקא בכה”ג שבלא זה יהיה פטור דבדאורייתא ממש אינו בכחנו לחדש ספק ספקא בלא שיש הכרעה וידיעה בדבר דחשיב ס”ס (עי’ בשלהי כללי ספקות להש”ך), ובפרט כשהספקות הם ספקות שנפסק לחשוש בכל אחד מהם.

ולענין דיני המשקוף העליון יבואר בסמוך בתשובה בפני עצמה כמו שציינתי בסמוך.

חדר שיש לו שני מזוזות אך התקרה חלקה וממשיכה הלאה ואין היכר בתקרה מעל פתח החדר

הרחבתי בתשובה אחרת (ד”ה חדר שיש לו שני מזוזות אך התקרה חלקה וממשיכה הלאה ואין היכר בתקרה מעל פתח החדר האם חייב במזוזה).

השלמה לתשובה בענין מקום הנחת המזוזות בפתחים

לבאר דעת החזו”א בב’ חדרים קטנים לפנים מחדר גדול יש מקום לטעון דעיקר דעת החזו”א היה לפטור בחדר הפנימי שבב’ חדרים קטנים אלו, שהרי אין כאן פתח לגדול, ומאידך גיסא עיקר דעת החזו”א במטבח קטן שהוא פנימי לחדר גדול (כשאין ב’ חדרים פנימיים) שנוהג בזה דין הרע”א כמו כל חדר קטן הסמוך לגדול ודלא כהחמודי דניאל, כיון דאין שיעור חדר במטבח זה, וממילא אי”ז אלא פתח הגדול ולא הקטן, וכמו”כ במקרה שיש חדר קטן שיש בו שימושי דירה רגילים לא קיבל כלל בזה החזו”א כלל צד טענה דחדר זה א”צ ד”א משום שנטפל לבית קבוע, אבל בניד”ד מאחר שיש כאן מטבח שפתוח לחדר שפתוח לחדר הגדול חשש החזו”א לסברת החמודי דניאל מאחר שמטבח הוא שימוש שאינו צריך ד”א והוא משמש את הבית ולכן יש לומר שהוא שימוש משימושי הבית.

ולכן מאחר דסבר החזו”א שלא שייכא חומרת רע”א מחדר קטן לפנים מחדר קטן לפנים מחדר קטן, לכן חשש החזו”א לחומרת החמודי דניאל במקום שאין כאן מזוזה אחרת הנצרכת מדינא.

אולם במטבח שהוא סמוך לחדר הגדול ולפנים מן החדר הגדול שנוהג בזה סברת הרע”א בכה”ג לא חשש לחמודי דניאל כיון דמשמע בגמ’ שאין ב’ מזוזות בפתח אחד אלא אזליש בתר עיקר כניסה (ואכמ”ל) וגם סבר החזו”א כמו שנתבאר במקו”א בשמו שאסור ליתן ב’ מזוזות בפתח אחד משום בל תוסיף.

הלכך במקום שצריך ליתן בכניסה לחיצון אין ליתן מספק בכניסה לפנימי, משא”כ היכא שאין ליתן בכניסה לחיצון (דהיינו בכניסה לאמצעי שהוא חיצון למטבח הפנימי) אזי יש ליתן מספק בכניסה לפנימי משום חומרת מטבח ע”פ החמודי דניאל כנ”ל.

אולם אם נסבור כהאחרונים שנקטו בספקות ליתן ב’ מזוזות (נתבארו בתשובה אחרת) אזי גם במטבח קטן פנימי סמוך לגדול החיצון (שאין ב’ קטנים פנימיים) יש ליתן לפי החשבון הנ”ל ב’ מזוזות במטבח זה.

ואם נחשוש לגמרי מספק לפשטות שיטת החמודי דניאל לחייב כל חדר פנימי בבית פחות מד”א מימין הכניסה, ונסבור דאין ליתן ב’ מזוזות בפתח אחד ונסבור דבב’ קטנים פנימיים אין מזוזה בקטן הפנימי מצד הרע”א מ”מ יצטרכו לתת שם מזוזה בכניסה לפנימי שבפנימיים מצד החמודי דניאל.

ומ”מ מצד בית שער אין כאן לא בפרוזדור הראשון ולא בפרוזדור השני או במטבח דהחזו”א לא סבר ששייך בית שער במקרה כזה כמו שנתבאר בפנים התשובה אלא רק לכל היותר הפתח של החדר הגדול בתנאי שהוא אכן הפתח של החדר הגדול ולא פתח של חדר הפתוח לחדר הגדול.

קרא פחות
0

נחלקו הפוסקים בדין מפרנסין עניי עכו”ם עם עניי ישראל האם הוא רק כשבא לבקש צדקה יחד עם עניי ישראל, או גם בעכו”ם שבא בפני עצמו, ולמעשה הכל לפי הענין, דאם לפי המצב העכו”ם יאשים אותו במה שלא נותן לו צדקה, ...קרא עוד

נחלקו הפוסקים בדין מפרנסין עניי עכו”ם עם עניי ישראל האם הוא רק כשבא לבקש צדקה יחד עם עניי ישראל, או גם בעכו”ם שבא בפני עצמו, ולמעשה הכל לפי הענין, דאם לפי המצב העכו”ם יאשים אותו במה שלא נותן לו צדקה, כגון במקרה שהאשה היהודיה יש לה קרוב משפחה שידוע כבעל צדקה שאינו נותן צדקה לקרובתו הזאת, ותאשים אותו בחוסר מוסריות, יש לו לפרנס אותה ג”כ, ומצד שני אם יש לו דרך להשתמט מזה בלא לעורר מריבה ומדון יש לו להשתמט.

לפי התקנה אפשר לתת להם מעות צדקה ממש כשבא להתפרנס עם ישראל או כשיש בכך צורך.

ולגוף הענין מה דין תינוק שנשבה האם דינו כישראל או לא, ידוע שהגריש”א החמיר בזה, ואילו החזו”א הקיל בזה, אולם גם החזו”א בריש ספרו ליו”ד כ’ שיש להכריע בכל מקרה לגופו, ובאופן שנישאה היהודיה לעכו”ם שהוא איסור בסיסי שאף הרדודים נמנעים ממנו, והוא ידוע כבעיטה לכל קדשי ישראל, מסתבר שאין דינה כבר כתינוק שנשבה כשהגיעה לדרגה זו, ועכ”פ יש לחשוש שאין דינה כתינוק שנשבה, ולכן אין להחשיבה כישראל לענין נתינת צדקה, אלא רק מחמת הך דינא דמפרנסין וכו’ שצריך לתת מחמת בעלה הגוי מפני דרכי שלום כשיש צורך בכך.

(ויש לדון אם תקנו דרכי שלום במשומד כמו בגוי עכ”פ בזמנינו שאינם מבינים דרכי אמת, כמו שהורה החזו”א שאין מורידין ואין מעלין במשומד שכן לא יבין את דרכנו, אבל כאן יש עכ”פ דרכי שלום מצד הגוי).

מקורות: ראה דרך אמונה הל’ מתנות עניים פ”ז ה”ז סקמ”ד ובמה שציין שם ובהכרעתו ע”פ הר”י קורקוס, וכן עי”ש בפ”א סקנ”ג, ושם בפ”ז סקמ”ה כ’ שתקנה דרבנן היא שמותר להוציא מעות צדקה ע”ז כדי שלא יהא איבה, וע”ע בדברי בתשובה הקשורה לזה 1665.

קרא פחות
0

לעיקר הנידון איזה מאכל נכנס לכלל ההגדרה שהדגן טפל למאכל ויוצא מכלל דין כל שיש בו מחמשת המינים מברך אחריו בורא מיני מזונות, יעוי’ בדברי הפוסקים שהבאתי לגבי פירורי עוגיות בעוגת גבינה (ד”ה עוגת גבינה שפיזרו עליה לאחר האפייה פירורי ...קרא עוד

לעיקר הנידון איזה מאכל נכנס לכלל ההגדרה שהדגן טפל למאכל ויוצא מכלל דין כל שיש בו מחמשת המינים מברך אחריו בורא מיני מזונות, יעוי’ בדברי הפוסקים שהבאתי לגבי פירורי עוגיות בעוגת גבינה (ד”ה עוגת גבינה שפיזרו עליה לאחר האפייה פירורי עוגיות מה ברכתה) ובלשונות השו”ע שהבאתי לגבי שניצל (ד”ה למה נוהגים לברך שהכל על ציפוי דק של שניצל מכיון שנעשה לטעם), ומחמת האריכות לא אכפול הדברים שוב, ושם תמצאנו.

ומ”מ לגבי עוגות הגבינה המצויות הנמכרות שאמנם יש להם עין גוון כגבינה אלא שהמתבונן במרקם יראה שהמרקם הוא מרקם של בצק בבלילה רכה וניכר בהם שהקמח הוכנס לטעם והרגשה כדי שיהיה לזה טעם והרגשת עוגה בטעם גבינה, הלכך קשה לומר שאין ברכתה בורא מיני מזונות, דבלשונות השו”ע משמע דכל היכא שהוכנס דגן לטעם ברכתו מזונות כפשטות דינא דגמ’ בר”פ כיצד מברכין דכל שיש בו מחמשת מיני דגן ברכתו בורא מיני מזונות, ולא נפקע המזונות אלא אם הדגן הוכנס לדבק וכיו”ב.

ואמנם נקטו חלק מפוסקי זמנינו (הבאתי בתשובה הנ”ל לגבי פירורי עוגיות) לגבי שניצל וכן קרמבו וגלידה בגביע (טילון) וכן לגבי שכבה של בצק על גבינה העומדת בעין (קסטת גבינה), לברך שהכל באופן שיש כאן מאכל שברכתו שהכל שעומד לצד המזונות והוא המאכל העיקרי בתרכובת, והמאכל נקרא על שם המאכל העיקרי שבו, (ובלאו הכי דעת החי”א בבה”ל ר”ס ריב דבזה אין טפל).

מ”מ באופן שהכל בלול למאכל אחד וידוע שהוכנס כדי שיהיה בזה טעם עוגה ומרקם עוגה לכאורה כו”ע מודו בזה (וע”ע שבט הלוי ח”ד סי’ כד, מנח”ש ח”א סי’ צא, וזאת הברכה עמ’ רסב), ומאחר שפשטות לשונות הגמ’ והשו”ע (שהבאתי בתשובה הנ”ל לגבי שניצל) דרק במקרים חריגים שהדגן אינו נצרך לטעם המאכל אינו העיקר במאכל לענין מזונות (וע”ע במשנ”ב סי’ ריב סק”ג לגבי שאר מליח שלנו ובתשובתי ד”ה מי שאוכל הרינג עם קרקר האם מברך על ההרינג או על הקרקר), הלכך הבו דלא לוסיף עלה.

ולענין שאינו יכול לברך על המחיה בבלילת עוגת גבינה שאין בפירורי הדגן שיעור בכדי אכילת פרס עי’ בבה”ל סי’ רח ובמשנ”ב סקמ”ה.

קרא פחות
0

אע”פ שכתב רמ”ד וואלי (ספר הליקוטים ח”ב סדר הזמנים וכוונות, עמ’ תקנ”ב תקנ”ג) תלמיד הרמח”ל שע”פ סוד הזהירות הוא רק בשערות הראש ולא בשערות הזקן, וצווח על המנהג בזה שנוהגים בין בשער הראש ובין בשער הזקן, מ”מ למעשה הורו הפוסקים ...קרא עוד

אע”פ שכתב רמ”ד וואלי (ספר הליקוטים ח”ב סדר הזמנים וכוונות, עמ’ תקנ”ב תקנ”ג) תלמיד הרמח”ל שע”פ סוד הזהירות הוא רק בשערות הראש ולא בשערות הזקן, וצווח על המנהג בזה שנוהגים בין בשער הראש ובין בשער הזקן, מ”מ למעשה הורו הפוסקים שהמנהג גם בשער הזקן (הגרשז”א מעדני שלמה עמ’ כ), וכן גם בשערות שאר הגוף כמו בדיני אבילות (אול”צ ח”ג פי”ז תשובה ד) וכמבואר בשו”ע (יו”ד סי’ שצ ס”א) לענין אבילות וכן (באו”ח סי’ תקנא סי”ב) לענין בין המצרים ומקורו שם בב”י מהרמב”ן בתורת האדם (אבלות ישנה עמ’ רמו) שהשווה דין תספורת בין המצרים לתספורת דאבל.

וכך מסתבר שהמנהג הוא כדין אבלות, עי’ בשו”ע או”ח ריש סי’ תצג, ומה שהקשה שם הרמ”ד וואלי שע”פ קבלה גידול הזקן הוא טוב וקציצתו אינו טוב, מ”מ באבלות מצינו שקציצת זקן נוגד דיני אבלות, ושהוא נחשב דבר טיפוח מהדינים האסורים באבלות, וממילא אין מקום להתיר, ויש לציין דע”פ נגלה המגלח זקנו יכול להיות סימן נוי ותפארת וכמבואר בברכות פרק הרואה (נז ע”א) וברש”י שם (ד”ה המגלח), וכן מבואר במס’ שבת (נ ע”ב) ששייך לקיים בזה כל פעל ה’ למענהו עי”ש, ומבואר שיש בגילוח הזקן דבר טוב ונוי והוא מדינים הנוגדים את האבלות, וגדרי המנהג בספירת העומר הוא אבילות ופשוט, וגם הרמ”ד וואלי גופיה נתן בסוף דבר טעם למנהג כיון דדשו ביה רבים.

אולם יתכן להעמיד דברי הרמד”ל לענין הזמן שמותר מצד המנהג ואסור רק מצד הקבלה דאולי אז יש יותר מקום לשמוע להתיר הזקן, וכעי”ז שמעתי בשם האול”צ שהמחמירים אז מצד קבלה יכולים להקל בזקן, אולם זה יהיה תלוי בנידון האם מה שנהג האר”י זמן יותר הוא מצד מנהג אבילות שהיו שנהגו אז במקומו של האר”י והוא ביארו ע”פ סוד, או שמנהג זה הוא רק ע”פ קבלה בלבד, דמצד הפשט והלכה אין חילוק בגדרי אבילות בין ראש לזקן כמשנ”ת, וממילא דוחק לקבוע מנהג ע”פ סברת קבלה בלבד.

קרא פחות
0

המאכל השני, דהיינו הגבינה או החלב חייב בהדחה, ולכן לכתחילה אסור להניחו שם שמא לבסוף יאכלנו בלא הדחה, ודבר שדרכו בהדחה כגון בשר חי מותר להניחו מכיון שודאי ידיחנו, ולענין להניח מאכל לח או יבש בכלי נקי של המין השני ...קרא עוד

המאכל השני, דהיינו הגבינה או החלב חייב בהדחה, ולכן לכתחילה אסור להניחו שם שמא לבסוף יאכלנו בלא הדחה, ודבר שדרכו בהדחה כגון בשר חי מותר להניחו מכיון שודאי ידיחנו, ולענין להניח מאכל לח או יבש בכלי נקי של המין השני – דנו בזה הפוסקים.

מקורות: ראה יו”ד צא, ב.

ולענין כלי נקי עי”ש ברמ”א וש”ך וט”ז דלהרמ”א מותר להניח יבש בכלי נקי בלא הדחה, ולהש”ך מותר גם דבר לח, אא”כ הוא של חרס שאז תליא בפלוגתא, והט”ז כ’ שם בדעת הרמ”א לחלק אם הכלי קיבל מתחילה בחמין או בצונן, שאם קיבל בחמין מותר להניח בו מהמין השני רק יבש צונן, ואם קיבל בצונן מותר להניח בו מהמין השני לח צונן או יבש חם וצונן, ואסור רק בלח חם, עי”ש כל פרטי הדינים בזה.

קרא פחות
0

ברמ”א סי’ קלט ס”י אי’ שאומרים למסיים לקרות התורה, ובלשון הפוסקים כשנקטו לפעמים הקורא בתורה הכונה לזה שעולה לתורה מאחר שעיקר התקנה שהעולה הוא הקורא אע”פ שכהיום לא נהגינן הכי שלא לבייש את מי שאינם יודעים לקרות כמ”ש הרא”ש. והנה לכאורה ...קרא עוד

ברמ”א סי’ קלט ס”י אי’ שאומרים למסיים לקרות התורה, ובלשון הפוסקים כשנקטו לפעמים הקורא בתורה הכונה לזה שעולה לתורה מאחר שעיקר התקנה שהעולה הוא הקורא אע”פ שכהיום לא נהגינן הכי שלא לבייש את מי שאינם יודעים לקרות כמ”ש הרא”ש.

והנה לכאורה היה יותר מקום לומר שהוא ברכה לבעל קורא דהוא טרח בקריאה בדקדוק הקריאה ובחזרת הקריאה והעולה לא טרח כלל (ובפרט שחושבין העליה לתורה למתנה או לכיבוד), ועוד דהרי עיקר קריאת הספר נעשתה על ידי הבעל קורא ויותר ראוי לו לקבל ברכה ואיישר, ולמה אומרים כן לעולה שלא טרח כלל ומניחין מלברך הקורא ויכבדו העולה.

אמנם למעשה המנהג הוא שהקורא חוזר ואומר והעולה אינו חוזר ואומר, והיינו משום שעיקר הקריאה לדידן הוא המברך ולא הקורא (עי’ ביאור הלכה סי’ קמא ס”ב) דהמברך עולה למנין ז’ והקורא רק משמיע לרבים, וכן נקט הגריש”א דכוונת הרמ”א על העולה ולא על הקורא.

[ונראה שכך מדוייק גם בלשון הרמ”א שכ’ ומזה נהגו לומר למסיים לקרות בתורה בכל פעם חזק ולא כ’ לקורא בתורה כשמסיים בכל פעם, או כיו”ב, ומדנקט למסיים לקרות בתורה משמע שאדם שתפקידו הוא רק שמסיים לקרות, ועי’ בב”י שם בשם הא”ח (שהוא מקורו של הרמ”א) דמיירי להדיא על מי שמברך, אם כי אין הוכחה מדבריו דלדידן לא היה מברך בברכת חזק גם את מי שקורא, אבל יש לטעון דכל קריאת חזק ואמץ הוא על הקורא שנאמר בו לא ימוש ספר התורה הזה משום שאוחז בו בשעת הברכה, הלכך שייך בו חזק ואמץ שנאמר בסמוך לו בריש יהושע, עי’ בלשון הב”י שם, ובזה מצאת גם טעם למה אין מברכין הבעל קורא].

ואפי’ אם היינו אומרים שברכת חזק חזק היא על קורא מ”מ העולה אינו חוזר ואומר דהא לכתחילה ודאי חיישי’ לשי’ הרא”ש שאם ישוח בין הקריאה לבין הברכה ברכתו לבטלה, ואע”פ שבביאור הלכה הביא כמה דעות בזה ויש אחרונים שלא נקטו כהרא”ש וגם אנן במקום כבוד הבריות מקילינן בסומא כמ”ש הרמ”א בשם מהרי”ל,  מ”מ עיקר דינא להרמ”א כהרא”ש כמ”ש המשנ”ב (והרחבתי בתשובות אחרות, ד”ה האם נער בשבת שלפני הבר מצוה יכול לעלות לתורה לפרשת פרה, וד”ה האם אילם יכול לעלות לתורה) ולכן בודאי אינו הגון שישוח בין הקריאה להברכה.

ולפ”ז במקרה ששאלתם שהקורא הוא העולה לשביעי ג”כ נראה שלא יאמר חזק מב’ טעמים, טעם הא’ דהו”ל הפסק וטעם שני שהוא ברכה שמברכין אותו ולא נתקן שיברך את עצמו, וביותר דהרי הא”ח שהוא מקור דין זה מסתמא מיירי כשהקורא הוא העולה, ועל זה קאמר שמברכין אותו ואומרים לו חזק ואמץ ולא שהוא אומר לעצמו.

לגבי מה ששאלת שבמשנ”ב מהדורת דרשו הביאו שיש קצת גדולים שנהגו לומר גם כשהיו עולים בעצמם לתורה בשמחת תורה, הנה ראשית כל יש לציין שעיינתי כעת בפנים המהדורה הנ”ל והרוב המוחלט של מנהגי הפוסקים המובאים שם נקטו ונהגו שלא לעשות כן, ובודאי שיש להחמיר בחשש ברכה לבטלה כמו שראינו שחששו בברכה לבטלה יותר כמו בבדיקה בציצית, וכן בספק ספקא בברכות דאזלי’ לקולא כמ”ש המשנ”ב, ועי’ כה”ח סי’ קכד מה שהביא בשם החסד לאלפים לענין סב”ל נגד השו”ע.

ומ”מ מה שיש שנהגו קצת גדולים לעשות כן אינו תמיהה כ”כ דהרי כך דעת המהרי”ל וסייעתו שאחד מברך ואחד קורא כמו שהביא הבה”ל פשטות הירושלמי לפי איך שלמדוהו חלק מהאחרונים וכך נפסק להלכה בסומא משום כבוד הבריות כמו שציינתי בתשובה אחרת דלעיל, ואם כן אפשר שסברו הנך גדולים שכך הוא פסק הרמ”א לגמרי, וגם לפי מה שנקט המשנ”ב בדעת הרמ”א (וכך מבואר בדרכי משה) שהרמ”א היקל רק בסומא שהוא צורך גדול אבל עדיין אפשר שהחשיבו גם צורך מצוה ושמחה של תורה ג”כ כצורך שיהיה אפשר מחמת כן לסמוך על המהרי”ל וסייעתו, ואעפ”כ לדידן לכתחילה יש להחמיר כדעת הרא”ש כמבואר במשנ”ב.

ויש להוסיף על זה דאותם גדולים ששמענו עליהם שנהגו בשמחת תורה לחוד יש לומר ג”כ שסמכו על מה שבכמה דברים אנו נוהגים בשמחת תורה להקל בדברים שמחמירים בהם בשאר ימות השנה משום שמחה של תורה כמו שכתבו הפוסקים על כמה דברים (ואחד מהם הוא להוסיף בקרואים למנהג בני אשכנז ועוד כמה דברים יעוי’ בפוסקים) והרי לומר חזק הוא בודאי משמחה של תורה, וא”כ אותם גדולים גופא אפשר שלא היו נוהגים כן בשאר ימות השנה.

לגבי המנהג בזמנינו הנה המנהג ידוע שהבעל קורא חוזר ואומר חזק בקול כדי שישמעו כל הציבור, ומכיון שמבואר ברמ”א שאומרים זאת למישהו, א”כ מכיון שהקורא אומר ע”כ שאין אומרים זאת לקורא אלא לעולה, וא”כ העולה אינו חוזר ואומר, וכמו שאין מנהג כזה שהעולה חוזר ואומר בקול ומסתמא יש טעם לזה שכן הוא הפסק וכמו שנתבאר, ואמנם בלחש יתכן שהעולה אומר מה שרוצה ואיני יודע אם יש מנהג קבוע לכולם בזה אבל מסתמא שברוב המקרים אינו אומר מכיון שאכן יש כאן חשש הפסק והרי הכל יודעין שאין להעולה להפסיק בין קריאה לברכה, וכמו שנתבאר גם בציונים שבמשנ”ב המהדורה הנ”ל שהרוב המוחלט שדברו בזה אמרו שהעולה לא יחזור ויאמר.

יש להוסיף דלפי תחילת דברי הרמ”א על השו”ע במה שבא לפרש דברי המחבר משמע דסמיך לא ימוש מפיך על המברך על התורה, ועליה קאמר דקאי ההמשך רק חזק לענין ההחזקה בתורה בזמן הברכה, ושוב קאמר שלכך נהגו לומר למסיים לקרות חזק, וא”כ דבר הלמד מעניינו דמיירי במברך.

ויש להוסיף דבריש סי’ קמא כ’ הרמ”א וכן החזן הקורא צריך לעמוד עם הקורא, ומבואר מזה דסתם קורא בלשון רמ”א שייך שפיר להתפרש על עולה שאינו קורא, וגם לעניננו מש”כ בס”ס קלט שנהגו לומר למסיים לקרות בתורה חזק יש לפרשו שפיר על העולה.

קרא פחות
2

יעוי’ בשו”ע בכמה מקומות שיש כמה הגדרות מתי אין מברכים מזונות על מאכל למרות שיש בו מחמשת המינים. דבסי’ קסח ס”ח כתב השו”ע דרקיקים דקים שנותנים עליהם המרקחת טפלים הם למרקחת וברכת המרקחת פוטרתן ממזונות, וכתב המשנ”ב שם שאין מתכוונים לאכול ...קרא עוד

יעוי’ בשו”ע בכמה מקומות שיש כמה הגדרות מתי אין מברכים מזונות על מאכל למרות שיש בו מחמשת המינים.

דבסי’ קסח ס”ח כתב השו”ע דרקיקים דקים שנותנים עליהם המרקחת טפלים הם למרקחת וברכת המרקחת פוטרתן ממזונות, וכתב המשנ”ב שם שאין מתכוונים לאכול הרקיקים אלא עושים אותם רק כדי שלא יטנפו הידיים, וכן שוב בסי’ ריב ס”ב ענין מרקחת ונזכר שם הלשון שאדם יודע שאין מתכונין לאכול, וכנ”ל בשניצל ובטילון יש מקום לטעון ג”כ ע”ד זה.

וכן בשו”ע סי’ רד סי”ב, לפיכך מיני דבש שמבשלים אותם ונותנים בהם חלב חיטה כדי לדבק ועושים מהם מיני מתיקה אינו מברך בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא העיקר עכ”ל.

ועי’ בשו”ע סי’ ריב ס”א לגבי אוכל מאכל למתק השתיה, ועי’ עוד בסי’ זה לגבי אוכל פת עם מליח שלא יזיקנו בגרוונ, ובמשנ”ב שם סק”ה הובא מהפוסקים שמי ששותה יין שרף ואוכל מעט פת להפיג המרירות הוא טפל אם היה דעתו לזה בשעת הברכה, ובסק”ג שם פירש דין של מליח עם פת דהיינו דוקא כשאוכל המליח ואילו הפת אוכל להפיג מליחות הדג אבל אם תאב לאכול פת ג”כ אז מברך על הפת ופוטר את המליח.

ובשעה”צ סי’ ריב סק”ד בשם הרא”ה משמע שיש חילוק בהגדרות אלו בין דגן המתערב שאז הוא עיקר לבין דגן בפני עצמו שאז לפעמים הוא טפל, אבל יש לומר דלאו דוקא דגם בתערובת שייך שיהיה הדגן טפל רק שיותר מצוי שלא.

ובסי’ רח ס”ג כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה  אם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך במ”מ ואם לדבק בעלמא אינו מברך במ”מ וטוב להחמיר וכו’ עכ”ל, ופירש שם המשנ”ב משום שקשה לשער באופן המבואר שם אם נעשה לדבק או לסעוד משום שהדרך לעשות דבר כזה גם לסעוד.

ועוד בסי’ רח ס”ב אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל.

והכלל הנאמר בזה בחלק מהמקרים שבמאכל שברור שהעיקר אינו המין דגן אלא ברור שהעיקר הוא המרכיב השני במאכל כזה אין מברכין בורא מיני מזונות, ולכן יש פוסקים שנקטו גם בקרמבו ובטילון (גלידה בגביע) לברך מזונות מכיון שמטרת האכילה היא הקרמבו או הגלידה ולא המין דגן, וכמו שהרחבתי בזה בתשובה אחרת.

ובנידון דידן בשניצל העיקר הוא מנת הבשר ולא הפת, דהרי לו יצוייר שהיתה אפשרות בחירה אם לאכול הבשר בלא הפירורים או הפירורים בלא הבשר בלבד היה אוכל את הבשר ולא הפירורים, וגם המנה נמכרת כמנה בשרית ולא כמנה של מיני דגן וכשאדם הולך לקנות שניצל לאכילה מתכוון לקנות מנת בשר ולפעמים כשאדם הולך לקנות מנת בשר למאכל אינו מדקדק אם יביאו לו שניצל או מנת בשר אחרת והרבה אנשים לפעמים יבחרו בשניצל ולפעמים במנה אחרת, וגם באירועים השניצל ניתן יחד עם הבשרים ולא עם הפת או עם מיני התרגימא, א”כ חזינן שעיקר שהיחס לזה לכל דבר הוא כמין מתכון של מנה בשרית ולא כמנה בשרית עם פת.

וצא וראה לעולם לא יתנו למנה עיקרית דבר שעיקרו פת שבשביל זה יש המנה הראשונה אבל למנה עיקרית נותנים רק דבר שעיקרו בשר ודבר הלמד מעניינו שהשניצל מחולק במנה העיקרית למטרת הבשר שבו.

אך מכיון שההגדרות בדין זה של עיקר וטפל אינם ברורות לגמרי כשיש הנאה של טעם ממין הדגן, לכן נחלקו בזה פוסקי זמנינו לדינא (ועי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב שהרחיבו בהבאת הדעות בזה), וגם אולי יש סתירות בדברי פוסקי זמנינו עצמם (יעוי’ ביאורים ומוספים מה שהביאו בזה בשם הגריש”א ועי’ בריש ספר פרי אליעזר לענין לחמניות מזונות מה שהביא עוד בשם הגריש”א בזה) וכמובן שיתכן שהיה נידון על כמה מיני שניצל ורמות שונות של ציפויים.

אבל למעשה כך דעת רוב הפוסקים בציפוי דק לברך שהכל, וכך יש מקום לטעון לדינא לפי ההגדרה דלעיל, וכך נהגו לברך שהכל מכיון שבברכה זו יוצא ידי חובת כל הצדדים מכיון שעל כולם אם בירך שהכל יצא (ולגוף מה שבספק יכול לסמוך על שהכל יעוי’ ברמ”א לגבי טחינת ירק).

קרא פחות
0

הנה לדידן לבני אשכנז מברכים שעשה לי כל צרכי בכל גווני כמבואר ברמ”א סי’ מו ס”ח (ויתכן שכך גם מנהג בני ספרד כהרמ”א בזה, ועי’ מאמ”ר שם), אולם להמחמירים בזה כפשטות דעת המחבר שם וכדעת הגר”א במעשה רב וכמנהג החזו”א ...קרא עוד

הנה לדידן לבני אשכנז מברכים שעשה לי כל צרכי בכל גווני כמבואר ברמ”א סי’ מו ס”ח (ויתכן שכך גם מנהג בני ספרד כהרמ”א בזה, ועי’ מאמ”ר שם), אולם להמחמירים בזה כפשטות דעת המחבר שם וכדעת הגר”א במעשה רב וכמנהג החזו”א (ארחות רבינו ח”ב עמ’ קמ) והגרשז”א (הליכ”ש בין המצרים טו הע’ יט) א”א לברך שעשה לי כל צרכי אם לא נעל הנעליים באותו היום.

בשו”ת תשב”ץ ח”ב סו’ סי’ קפו כתב דבמנעל של שעם שמותר ביו”כ יכול לברך שעשה לי כל צרכי וכ”כ בסידור היעב”ץ דאם לובש מנעל של לבד או גמי בודאי יכול לברך שעשה לי כל צרכי.

(ומהגר”א הנ”ל והחזו”א שחשש ג”כ שלא לברך אין ראיה להיפך ממה שלא בירכו שעשה לי כל צרכי די”ל דאזלי לשיטתם שלא נעל נעליים כלל ביו”כ).

ויש מקום לומר דלפי דברי התשב”ץ הגדרת נעליים בזה אינו בחומר שממנו עשוי הנעליים אלא כל שדרך בני אדם לצאת בו לרחוב ולדרך דאל”כ אמרי’ בטלה דעתו אצל כל אדם ואי”ז נעל כמו שמצינו בכ”מ (ע”ע בה”ל סי’ תנד), ובדיני חליצה מצינו שנזכר כמה הגדרות בנעל, אלא דשם החמירו יותר ממה שנקט התשב”ץ דנעל של שעם חשיב מנעל.

אבל במאמר מרדכי בסי’ מו שם נסתפק בזה באריכות, ולמסקנתו נקט לעיקר דלפי סברת המחבר הנ”ל אין ברכת שעשה לי כל צרכי על נעליים המותרות בת”ב והביא ראיה שם מאגודה במש”כ בדעת הרמב”ם עי”ש (ועיקר הראיה מהאגודה גופיה ועי”ש מה שדן עוד בדעת האר”י ועוד פוסקים אם יש להביא ראיה מדבריהם לענייננו, דפשטות דעת האר”י שא”א לברך על שום נעל בת”ב ויוה”כ ועי’ עוד בדע”ת להמהרש”ם על השו”ע סי’ מו שם).

ופשטות דעת האיכא מ”ד שהובא בטור סי’ תריג בשם בעל העיטור הל’ יוה”כ סובר כדברי המאמ”ר הנ”ל, וכן פשטות דעת הערה”ש סי’ מו סי”ג שסובר כהמאמ”ר הנ”ל [ובפרט לפי מה שמחלק שם בין אבל שאחרים מברכים ולכן להרמ”א יכול האבל לברך מחמת אחרים משמע דמש”כ שבת”ב אין אחד מברך הוא כפשוטו דהיינו גם הלובשים נעלים המותרים].

ואפשר להוסיף דממה שבסוגי’ דיבמות כייל מיני נעליים לענין כמה דינים ולא מחלק ביניהם יש מקום לטעון דכ”ה הפשטות שהגדרת נעל בכל מקום שוה זל”ז בדאורייתא ובדרבנן א”כ מנ”ל שתקנו ברכה זו בדבר שאינו נעל וצל”ע.

ומצינו בכמה פוסקים שנקטו דטעם ברכת שעשה לי כל צרכי ביו”כ הוא משום שסמכו על המקילים בזה המובאים ברמ”א סי’ מו הנ”ל בנוסח הרמ”א או בנוסח כעין זה (עי’ עוד רא”ש יומא פ”ח סי’ ג, טור סי’ תריג וב”י שם בשם הר”ן יומא ב ע”א מדה”ר, ומהרי”ק ח”א סי’ כה, ופשטות כוונת כולם דבאמת יכול לברך כל אימת שיכול לנעול גם אם לא נעל וצע”ק מהרא”ש בפ”ט דברכות עי”ש), ואם נפרש כן בכוונתם א”כ יוצא מדבריהם דלדעת המחבר א”כ בנעל בגד א”א לברך, אולם יש לדחות כעין מה שכתבתי לדחות בדעת הגר”א וגם יש לדחות דמהדרי אתקנתא גם למי שהוא יחף בלא נעלים המותרים.

היוצא מכ”ז דיש בזה מחלוקת הפוסקים ונראה שעכ”פ בשיטת המחבר נקטו רוב הפוסקים שלא לברך ולכן מי שחושש להמחבר מעיקר הדין לא יברך דרוב כך סוברים וכ”ש שספק ברכות להקל וכ”ש שיש מקום לטעון כן בדעת הגמ’, אולם מי שנוהג כבני אשכנז ורק לחומרא בעלמא חושש שלא לברך בלא נעליים יוכל לברך בניד”ד מכיון דשי’ המחבר אינה ברורה בניד”ד ולכן יכול שפיר לסמוך בזה על המנהג.

ולגוף ענין נעליים המותרים בת”ב ויוה”כ [להמתירים] אם מותרים גם באופן שאין מרגיש בהם צער ע”ע משנ”ב סי’ תריד סק”ה ולענין אם רגיל לצאת בהם בשאר ימות השנה ע”ע בתורת המועדים שם סק”א אות ב ובשאר פוסקים.

קרא פחות
0

אמרו בגמ’ [כתובות קי ע”ב] ושו”ע [אה”ע סי’ עה ס”ג] שיש להעדיף עיר שרובה נכרים בא”י על פני עיר שרובה ישראל בחו”ל, אבל לא אמרו בזה שאין לבכר עיר שרובה ישראל בא”י על פני עיר שרובה נכרים או משומדים בא”י, ...קרא עוד

אמרו בגמ’ [כתובות קי ע”ב] ושו”ע [אה”ע סי’ עה ס”ג] שיש להעדיף עיר שרובה נכרים בא”י על פני עיר שרובה ישראל בחו”ל, אבל לא אמרו בזה שאין לבכר עיר שרובה ישראל בא”י על פני עיר שרובה נכרים או משומדים בא”י, דכל זה לא נאמר אלא שמעלת א”י קודמת למעלת עיר שרובה ישראל, אבל לא שקדושת ארץ ישראל פוטרת מחיוב זה, ופשוט.

וכן יש ללמוד מדברי השו”ע שם [בס”ב] שכ’ שמעיר שמוציאין עיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל, ולא נזכר שהוא רק בחו”ל, דדין זה של עיר שרובה גוים בא”י נאמר רק לענין להעדיפה מעיר בחו”ל.

וגם בתוספתא פי”ב מכתובות (שהוא מקור דין זה ברי”ף כמ”ש בבהגר”א שם) נזכר דין זה דסעי’ ב אחר שנזכר ג’ ארצות שבא”י, וכעי”ז בירושלמי כתובות פי”ג ה”י (עי”ש בגירסאות המפרשים ובקה”ע ובשדה יהושע ופני משה מש”כ על הגי’ שכולה גוים), ופירש המנח”י בתוספתא שם ע”פ החסדי דוד דהיינו אפי’ מארץ אחת לאחרת (כגון מיהודה לגליל) מוציאין מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל אם אין עיר שרובה ישראל בארץ זו, ומבואר שגם בא”י יש להעדיף עיר שרובה ישראל, ובתוך דבריו של החס”ד מבואר להדיא דכך כוונתו (שהזכיר שם שאם כל ערי א”י רובה גוים אין מוציאין לחו”ל ומבואר דאם יש שם שאין רובן גוים מוציאין לאותן הערים).

וכן מוכח להדיא ברמב”ם ספי”ג מהל’ אישות הי”ח הי”ט שכתב וז”ל, וכן לא יוציאה ממקום שרובו ישראל למקום שרובו עכו”ם ובכל מקום מוציאין ממקום שרובו עכו”ם למקום שרובו ישראל בד”א מחוצה לארץ לח”ל או מארץ ישראל לארץ ישראל אבל מחוצה לארץ לארץ ישראל כופין אותה לעלות וכו’, ומבואר להדיא בדבריו דבא”י גופה יש להעדיף מקום שרובו ישראל על מקום שרובו גוים.

לגבי מה שכתבת אם מספיק שיש בהכנ”ס במקום, זה ודאי חשוב מאוד ויש אופנים שכופים על היחידים לשכור מנין [או”ח סי’ נה סכ”א] וכן כופין לבנות בהכנ”ס [שם סי’ קנ ס”א], אבל יש דין נוסף להיות בסביבת צדיקים שהוא דבר המשפיע מאוד, כמ”ש הרמב”ם בהל’ דעות [פ”ו ה”א] שדרך האדם להיות נמשך אחר אנשי מדינתו וכו’, וכמו שכתוב במשלי [הובא ברמב”ם שם] הולך את חכמים יחכם וגו’, וכמ”ש במשנה באבות [פ”ד מט”ו] והוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים.

ויש להוסיף עוד חידוד והרגשה במהות השפעת הסביבה, דיש אנשים שמטבעם הם מושפעים יותר ויש אנשים שמטבעם הם מושפעים פחות, ויש אנשים שמטבעם בוחנים כל דבר ואינם מקבלים כל דבר כמובן מאליו גם מסביבתם הקרובה, אבל גם אנשים שהם מטבעם זורמים כנגד החברה מ”מ לא שייך בהם שהחברה לא תשפיע עליהם, משום שכל אדם הוא לוקח בחשבון במידה מסויימת ההשקפות של סביבתו ואלו שבא עמהם במגע לבדוק מה מתוך זה נכון וכמה נכון ואלו נקודות מתוכם חיוביים וכיו”ב (מה שמכונה ליטול השראה), וזה משפיע על האדם במודע ובתת מודע בלא שירצה, וטבע האדם שרוצה שבמעשיו יוכל לצאת ידי כל ההשקפות והדעות או לפחות שלא להקצין מידי לאחד הצדדים ולקחת כל דבר במשקל שלא ירחק מידי מהשקפה מסויימת ששמע, וממילא כאשר אדם מבוסס בהשקפותיו על השראה שקיבל מאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות למרות שלא מדובר כאן על אדם שהתקלקל מחמת זה ח”ו, אבל מה שודאי היה אפשר לומר, שהיה יותר טוב לקחת ההשראה מיהודים כשרים ובעלי מעלה, ולהתחיל את נקודת ההתחלה והשאיפות והסטנדרטים ממקומות גבוהים יותר.

כמובן שכאשר באים לדון על מקום מגורים יש לכלול בשקלול הדברים עוד שיקולים רבים נוספים, כגון כשיש תפקיד של זיכוי הרבים וכן פרנסה או שלום בית או מסגרת שיעורי תורה וחברותות וכיו”ב, וכאן רק התייחסתי לענין זה של מקום תורני לכשהוא לעצמו, והגרח”ק זכינו לראות שהיה מזהיר על זה כגון מצד שמירת עינים, ולמעשה יש לדון בכל אופן לפי הענין.

קרא פחות
0

הט”ז כ’ דבריו בג’ מקומות, ביו”ד סי’ קיז סק”א, בחו”מ סי’ ב סק”ב, ובאו”ח ס”ס תקפח, ואם כי הט”ז לא ביאר להדיא דעתו לענין ממון, דבממון יש מקום לומר דב”ד יש להם רשות לתקן תקנה כנגד דבר המפורש בתורה שהרי ...קרא עוד

הט”ז כ’ דבריו בג’ מקומות, ביו”ד סי’ קיז סק”א, בחו”מ סי’ ב סק”ב, ובאו”ח ס”ס תקפח, ואם כי הט”ז לא ביאר להדיא דעתו לענין ממון, דבממון יש מקום לומר דב”ד יש להם רשות לתקן תקנה כנגד דבר המפורש בתורה שהרי אינם אלא מפקיעי ממון, והדעת נותנת דאינו תקנה כנגד דבר המפורש בתורה כיון שהתורה נתנה רשות לב”ד להעביר ממון ומכיון שהם כעין בעלי הממון ויש להם זכות מן התורה להעביר את הממון לאדם אחר אינו נחשב כדבר המפורש בתורה.

אולם מסתימת דבריו בחו”מ שם משמע דקאי גם על ממון, דהא השו”ע שם להדיא מיירי גם על הפקעת ממון, וע”ז כתב הט”ז דבריו, וכן משמע שלמדו המנ”ח במצוה שצה והאילת השחר בזבחים צח ע”ב בדעת הט”ז, ממה שלא תירצו כן על תמיהתם בדעת הט”ז, ועי’ סברא מעין זה בריטב”א כתובות כו ע”א.

אולם יש מהאחרונים שלא למדו כן בדעת הט”ז, ואולי זה באמת הטעם שהט”ז גופיה לא הוקשה לו קושיות המנ”ח והאילת השחר משום שהוא לא אמר דבריו בדיני ממונות.

ובאמת יש לדחות הראי’ מהט”ז בחו”מ דהרי לא קאמר להדיא שתנאי זה קיים בהפקעת ממון שאין מפקיעין אלא דבר שאינו מפורש בתורה, אלא סתמא קאמר על כל הדברים האמורים בשו”ע שם שמתוך זה מפקיעין רק אם הוא כנגד דבר שאינו מפורש בתורה, וכל חד כדאית ליה, ולגבי ממון אפשר דאה”נ אין לזה קצבה.

והעירו מדתנן שומרי פירות אוכלין מהלכות מדינה אע”ג דדרשי’ ואל כליך וכו’ בזמן שאתה נותן לכליו של בעל הבית.

והיה מקום לומר דהט”ז לא מיירי אלא בדבר המפורש ולא בדבר הנלמד מדרשא, דמצינו כמה חילוקים בין דבר המפורש לדבר הנלמד מדרשא, כמו לגבי שן ועין למאן דאמר הכי בקידושין כה, וכן לענין נשבע לבטל מצוה בשו”ע יו”ד איכא חילוקי דינים בין דבר המפורש בתורה לדבר הנלמד מדרשא.

אולם בט”ז בסי’ תקפח שם מבואר להדיא דגם דבר הנלמד מדרשא הוא בכלל זה עי”ש.

ומ”מ צע”ג על הט”ז דהרי דברים הנלמדים מדרשא מצינו הרבה שתקנו שלא כפי הנלמד מדרשא, וכמו דין בן פקועה שהפריס ע”ג קרקע ועוד רבים, ואולי מחמר הקושיא צריך לחלק בין דרשא הנלמדת ממשמעות לדרשא הנלמדת מדיוק או בגז”ש או באם אינו ענין.

ואולי יש לומר דכיון שיש מנהג בזה כדפרש”י ורע”ב א”כ מנהג הוא כמו תנאי כיון שהכל נעשה על דעת המנהג עי’ בריש פרק הפועלים, ואף אם הפקעה לחוד נראה להמון כעוקר דבר אבל בעושה על סמך האינו נראה להמון כעוקר דבר מן התורה.

 

קרא פחות
0

בע”ה ‏יום חמישי י’ סיון תשע”ו לכבוד הרב סלומון שליט”א ע”ד מה ששאלת, במה שכתב הרמ”א סי’ כ”ז ס”ח בשם מהרי”ל, ואין לכרוך הרצועה על התיתורא כדי לחזקה על היד ע”כ. וכתב במשנה ברורה ס”ק ל”ב, וז”ל, שכבר נתקיים וקשרתם ברצועה שעל המעברתא ...קרא עוד

בע”ה

‏יום חמישי י’ סיון תשע”ו

לכבוד הרב סלומון שליט”א

ע”ד מה ששאלת, במה שכתב הרמ”א סי’ כ”ז ס”ח בשם מהרי”ל, ואין לכרוך הרצועה על התיתורא כדי לחזקה על היד ע”כ.

וכתב במשנה ברורה ס”ק ל”ב, וז”ל, שכבר נתקיים וקשרתם ברצועה שעל המעברתא וכמו בתפילין של ראש שתלוי ברצועה שבתוך המעברתא וכיון שאין מצוה כלל בכריכה לכן אין להניחה על התיתורא שיש בה קדושה יותר מן הרצועה.

והנוהגים להניח הש”ר קודם שכורכים על הזרוע י”א דיכול לכרוך הרצועה על הקציצה שלא תמוש תש”י ממקומה עד שיניח הש”ר ואח”כ יסירנה ויכרוך השבעה כריכות ומי שבתי ידיו צרות והתפילין נדים ממקומם עי”ז יכול לכרוך סביב התיתורא כדי לחזקם [ארה”ח] עכ”ל.

ונסתפקת האם הוא גם במעברתא או רק בתיתורא, שכן ישנם קהילות שנוהגים עכ”פ להקל לכרוך על המעברתא, [ואמנם יש שמקילים אף בתיתורא, וכמו שנזכר ג”כ כבר במקור במהרי”ל, וכן בד”מ שמביאו, אבל השאלה האם הנוהגים להקל במעברתא נוהגים כדין גם לדעת המהרי”ל וסייעתו או לא.

הנה כתב הבאר היטב סקט”ו וז”ל, ובשכנה”ג חולק על מהרי”ל בזה וכתב ופוק חזי מאי עמא דבר בכל העולם נוהגים לקשור המעברתא עם הרצועות עי”ש.

וכ”כ עטרת זקנים ממשמעות שו”ע מר”י לוריא.

וז”ל ישים רצועה של יד על ההיתורא של יד מיד אחר הקשירה כדי שלא מזוז ממקומה דאם זזה ממקומה אז היה בא לידי ספק ברכה.

ואח”כ יקשור בקיבורת ג’ כריכות ובזרוע ד’ כריכות ואח”כ יניח של ראש ע”ש עכ”ל הבאר היטב.

ומבואר להדיא בדבריו שהשוה התיתורא והמעברתא יחד, ואי סבירא לן דשרי על המעברתא שרי גם על התיתורא, ואף הביא ראיה ממנהג העולם שהקילו במעברתא להקל גם בתיתורא.

וז”ל השכנה”ג, ולא נהירא דבתפילין של ראש כתיב והיו לטוטפות בין עיניך ובשל יד כתיב וקשרתם ואעפ”י שהוא ז”ל כתב דוקשרתם תתקיים במה שקושרים הרצועה תוך המעברתא, זאת אינה קשירה אלא תלייה דומיא דתפילין של יד הילכך ליח דחש להא דמהרי”ל ז”ל ואם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר שכל העולם נוהגים לקשור המעברתא עם הרצועה וכו’ עכ”ל, והובא בכה”ח כאן ובעוד הרבה פוסקים כפי שציין שם.

ובאמת נראה פשוט מן הסברא דהמעברתא שוה לתיתורא בזה, דהנה עיקר טענת המ”ב כאן היא שהתיתורא היא קדושה והרצועה היא תשמיש קדושה, והא דהרצועה היא תשמיש קדושה ודינה כתיק התפילין, זה מבואר בהרבה מקומות וכלשון הביאור הלכה סימן מב סעיף ג, וז”ל, כי באמת כמעט כל הפוסקים חולקין על רש”י והשו”ע ג”כ לקמן בסימן קנ”ד סתם דלא כוותיה עכ”ל, וגם דברי רש”י אזלן רק על מקום הקשר ולא על הרצועה הפונה אילך, ומה שהמעברתא היא קדושה ממש כהתיתורא כ”כ להדיא הביאור הלכה במקו”א, ומה שטענתם שהרי יכול למעט במעברתא ולעשותו קטן יותר, מ”מ מכיון שדינו הלכה למשה מסיני מן הדין, אע”ג שאינו צריך לעשותו גדול מ”מ כל מה שעושה מן המעברתא יש לו קדושת מעברתא.

והנה בדרשות מהרי”ל כתב הטעם שיהיו כתפילין של ראש שאינן מהודקין, ולפי טעם זה ג”כ אין חילוק בין לכרוך על המעברתא לכרוך על התיתורא.

לסיכום אין שום חילוק בין תיתורא למעברתא, והנוהגין כדעת המ”ב אסור להם לכרוך גם על המעברתא, ואילו קהילות הנוהגים להקל במעברתא, לדידהו יהא מותר לכרוך גם על התיתורא.

הלכות נשיאת כפים

קרא פחות
0

נראה שנוסחת הספרדים בזה נתקנה לפי סדר הדברים בפסוק והתגדלתי והתקדשתי, וכידוע שיקר בלשון ארמי הוא כבוד כמו וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן שפסוק זה בלשון ארמי נאמר כמ”ש בגמ’ מגילה, וכן כבד לב פרעה מתרגמי’ מלשון יוקרא דכבד וכבד ...קרא עוד

נראה שנוסחת הספרדים בזה נתקנה לפי סדר הדברים בפסוק והתגדלתי והתקדשתי, וכידוע שיקר בלשון ארמי הוא כבוד כמו וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן שפסוק זה בלשון ארמי נאמר כמ”ש בגמ’ מגילה, וכן כבד לב פרעה מתרגמי’ מלשון יוקרא דכבד וכבד לשונם שווה בשרשם, ואמנם התרגום המילולי לגדולה בלשון ארמי הוא רבו ולא יוקרא, וכמו כנזכר באיזהו מקומן בדניאל, וכן בירמיה כתיב וכל רבי מלך בבל, והוא משורש איתרבי שהוא ענין גידול, מ”מ גדולה וכבוד הם עניינים קרובים, ולכן הקדימו הספרדים יקירא לקדישא.

ואגב אורחא יש לציין דנחלקו המפרשים בקדיש בתיבות יתגדל ויתקדש אם לשון עברי הוא או בלשון ארמי נאמר, דלספר הפרדס והגר”א במעשה רב סוברים שבלשון עברי נאמר וטעמם לכאורה דגדולה בלשון ארמי היא רבו או רבותא, ומגדל בלשון ארמי משמש בכ”מ ענין קליעה, ואילו החולקים סוברים שהוא בלשון ארמי, ונפק”מ אם לאומרה בצירי או בפתח.

קרא פחות

0

יכול להניחו בתוך שקית באשפה. מקורות: אם יש בזה טירחא שאינה שווה את המחיר והרווח מותר, מכיון שהכלל הוא שבל תשחית דגופא עדיף כמ”ש בשבת קכט ע”א, כלומר שכל עוד שהרווח אינו שווה את הנזק אין כאן בל תשחית, וכן הביאו בשם ...קרא עוד

יכול להניחו בתוך שקית באשפה.

מקורות:

אם יש בזה טירחא שאינה שווה את המחיר והרווח מותר, מכיון שהכלל הוא שבל תשחית דגופא עדיף כמ”ש בשבת קכט ע”א, כלומר שכל עוד שהרווח אינו שווה את הנזק אין כאן בל תשחית, וכן הביאו בשם האחרונים לענין ההיתר בזריקת חד פעמי משומשים מכיון שהזמן אינו שווה את הניקיון ובל תשחית דגופא עדיף, דכעי”ז אי’ בשו”ת התעוררות תשובה ח”ד חו”מ סי’ לה דגם איבוד זמן אמרי’ בל תשחית דגופא עדיף.

ולגוף השאלה האם השלכת אוכל בשקית לתוך אשפה נחשבת בל תשחית או לא, יש לציין דאם אינו מאבד את האוכל בידיים אלא גורם לו להיאבד על ידי שמניחו במקום שאינו נאכל שם אין בזה בל תשחית כמבואר בכמה פוסקים, ראה מה שהבאתי בסוף התשובה ד”ה האם יש בל תשחית בהמנעות מלאכול אוכל שאינו בריא.

קרא פחות
0

אין בזה הידור של אבוקה, אלא אם כן יש הפרדה של דבר כל שהוא בין הפתילות כגון בהפרדה של שעוה, אבל בלא הפרדה נחשבים כפתילה אחת, ונחשב כנר ולא כאבוקה. מקורות: משנ”ב סי’ רצח סק”ח.

אין בזה הידור של אבוקה, אלא אם כן יש הפרדה של דבר כל שהוא בין הפתילות כגון בהפרדה של שעוה, אבל בלא הפרדה נחשבים כפתילה אחת, ונחשב כנר ולא כאבוקה.

מקורות: משנ”ב סי’ רצח סק”ח.

קרא פחות
0

אם לא הקפידו כלום צריכים עכשיו המתנת חמישה ימים. ואם הקפידו על עצם המעשה ורק לא הקפידו על הרחקות, יש מי שמצינו בדבריו בנידון דומה להחמיר בזה ויש לדון לענייננו, אולם מרהיטת דברי כמה אחרונים המשמעות הפשוטה שלא חשבו להחמיר בזה, ...קרא עוד

אם לא הקפידו כלום צריכים עכשיו המתנת חמישה ימים.

ואם הקפידו על עצם המעשה ורק לא הקפידו על הרחקות, יש מי שמצינו בדבריו בנידון דומה להחמיר בזה ויש לדון לענייננו, אולם מרהיטת דברי כמה אחרונים המשמעות הפשוטה שלא חשבו להחמיר בזה, ועי’ בפנים בסוף התשובה.

אבל אם מה שהקפידו היה רק מחמת ענייני רפואה וכיו”ב ולא מחמת הדין מבואר בפוסקים (אג”מ דלהלן דלא כהבאר משה דלהלן) שלא מועיל וצריכים עכשיו להמתין חמישה ימים.

מקורות:

הנה אם לא הקפידו כלום פשיטא שצריך להמתין ה’ ימים ולא דוקא אם היה מעשה דאז בחלק מהאופנים מדאורייתא חיישי’ לפולטת (ובזה החמיר גם הב”י שלא קיבל מנהג המתנת ה’ ימים בלא שמשה), אלא אפי’ אם לא היה מעשה עצם מה שלא הקפידו מחשיבם למצב שאינם מקפידים למנהגינו דמחמירים המתנת ה’ ימים גם בלא שמשה, וממילא מצד המנהג יש להמתין ה’ ימים ככל שהיו במצב שלא הקפידו.

וכן יש ללמוד ממה שדנו הפוסקים לענין מקרה שהתחילו הרחקות מחמת כתם שנתברר שהיה טהור מה דינם האם עצם מה שהחשיבו הרחקות חשיב כמו שהיה פרישה או מכיון שלא היה מחמת איסור לא חשיב הרחקה (עי’ אג”מ ח”ד סי’ סח וע”ע פתחא זוטא סי’ קפח סק”ט, ביוסף דעת ס”ס קצז בהשמטות ומש”כ עליו בשו”ת מהר”י שטייף סי’ קכח), וכן מהנידון לגבי נמצא כתם מבגד שלפני יום או יומיים דלא מחשבי’ להו אלא מזמן מציאת הכתם כיון שלא פרשו עד עכשיו (עי’ דעת תורה סי’ קצו ד”ה אפי’ ומיירי אף באופן שפרשו מהמעשה עכ”פ שלא בשעת וסתה וכ”ש בענייננו שלא פירשו מהמעשה), ומדברי כולם נלמוד דהקובע בזה הוא אם פרשו עד עכשיו ואם לא פרשו יש להחמיר עליהם הרחקת ה’ ימים.

אבל הספק הוא במקרה של זוג מסורתיים שאינם יודעים חומר ענין ההרחקות ושמרו רק מעצם המעשה, רק לא שמרו ההרחקות מה דינם לענין אם באו לפני החכם האם עלה להם המתנת חמישה ימים באותן הימים שלא הקפידו על ההרחקות או לא.

ומסברא פשוטה היה מקום לומר דהמנהג בזה כולל דכל שלא פרשו כדין חיישי’ דהרי לולא המנהג הוה סגי ביודעים שלא עשו מעשה או בבדיקה המבוארת בשו”ע (אם בקיאין בבדיקה) והמנהג בא לחדש דגם אם לא היה מעשה צריכים להמתין חמישה ימים אטו מה שלפעמים עשו מעשה ולאו אדעתייהו.

ממילא המנהג לכאורה כולל כל מי שלא נהג דיני שמירה כמנהג גוברין יהודאין וכדת יהודית.

ואמנם בזמן שהונהג מנהג זה (של המתנת חמשה ימים בכל גוני) עדיין לא היה מצוי מצב כזה שמקפידים רק לגבי חלק מדיני נדה, ולכן א”א לומר שיש מנהג ברור במצב כזה, אבל מ”מ מסתימת המנהג בא לכלול שצריכים חמשה ימים להקפיד בכל דיני נדה כדי שתוכל לאחריהם להמתין ז’ נקיים ולא סגי שיודעים שלא עשו מעשה.

אבל עדיין אינו פשוט דמאידך גיסא יש לדון ולומר דהמנהג לא בא להוסיף ולהחמיר אלא רק על מי שיודע שלא עשה מעשה מכיון שלא נזהר על זה מתחילה ועלול לבוא לידי מכשול,  אבל מי שנזהר ונשמר מראש שלא לעשות מעשה מנא לן דיש להחמיר עליו שלא להחשיב לו ימים אלו.

ומ”מ לפי ב’ הצדדים באופן שמה שלא עשו מעשה הוא רק מחמת מוגבלות גופנית ולא מחמת האיסור בכה”ג בודאי שיצטרכו עוד המתנה של ה’ ימים, דגם לפי הצד שמועיל מה שנשמר ממעשה עצמו הוא רק אם היה בזה מחמת החיוב והדין ולא מחמת עניינים אחרים, וכמבואר בש”ך וט”ז ורוב הפוסקים בס”ס קצו להחמיר אף באין בעלה בעיר, (ועי’ לעיל לגבי נידון האחרונים לגבי פרשו מחמת כתם טהור ואכמ”ל), וכן נמצא באג”מ [דלהלן] דפרישה מחמת רפואה לא חשיב.

ויש להעיר לפי הצד הנ”ל דבלא שמירת דיני ההרחקות אין מועיל המתנת החמשה ימים א”כ אנשים המכונים מסורתיים במקרה שאינם מקפידים על דיני ההרחקות לכאורה נמצא דגם טבילתם היא שלא כמצוותה, דהרי מעולם לא המתינו המתנת חמשה ימים בהרחקות, ומ”מ מאחר שדין המתנת ה’ ימים שלא במקום מעשה עצמו אינו אלא מנהג ויש צד בפוסקים שאינו לעיכובא בדיעבד אחר שכבר טבלה עכ”פ לענין כתם (חת”ס סי’ קפח), ואם נחמיר עליהם ונגלה להם שהטבילה אינה כמצוותה לא יטבלו כלל ויעברו איסור כרת דאורייתא, הלכך יפה שתיקה לחכמים (וכ”ש בני ספרד שיש לצרף עבורם איזה צד רחוק לומר שלא קבלו מנהג זה בתורת חיוב כמו בני אשכנז ואכמ”ל).

ויעוי’ באחרונים [פרדס רימונים מ”ז סק”ח נסתפק בזה, והחמירו בזה בשו”ת דור רביעי סי’ כב ע”פ זקנו החת”ס סי’ קע, משמרת הטהרה פ”ט ס”ט, והקילו בזה אג”מ ח”ד יז סקכ”א וכן בלבושי עוז סי’ קצו סק”ח בשם הגריש”א בוסת שהוא מן הדין] שדנו לגבי אשה המחמירה לפרוש בשעת וסתות כל המעת לעת, האם אפשר למנות ימי פרישה אלו למנין חמשה ימים, ולמעשה רוב האחרונים נקטו להחמיר שלא למנות יום זה עם החמשה ימים, מטעמים שונים, ולכאורה אפשר ללמוד מזה דלהמתנת ה’ ימים בעינן פרישה מהמעשה עצמו בלבד, דהרי אם בעינן פרישה מהרחקות מאי ס”ד כלל להקל בזה, ואולי יש ליישב דר”ל שאפי’ הנוהגים לפרוש בימי וסתה מכל דבר ג”כ צריכים להחמיר בזה ומאידך המקילים בזה אפשר דמיירי בפורשין מכל דבר, והוא דחוק מאוד.

אולם בשיעורי שבט הלוי סי’ קצו סי”א סק”ג כתב טעם אחר להחמיר בזה משום שבזמן וסת אינה פורשת מהרחקות וכיון דקיל להו לאינשי הוה בכלל פולטת ש”ז וא”כ א”א להחשיבו להמתנת ה’ ימים, וסיים בצ”ע, ומצינו בזה חומרא שיש בה חידוש, דלפי המנהג של המתנת ה’ ימים בעי’ ג”כ המתנה מהרחקות, ולפ”ז כ”ש לענייננו שהיו מחוייבין בהרחקות ולא הקפידו ע”ז באיסור, וגם אם אינו כל שכן דלא שייך כאן קנס מ”מ לא עדיף מזה.

עוד מצינו שדנו באחרונים לענין פרשו מחמת אבלות [דרכ”ת סי’ קצו סקפ”ו בשם תוספות ירושלים סי’ הנ”ל דן בזה, ועי’ באר משה ח”א סי’ נב סק”ו, והקלו בזה בחשב האפוד ח”א סי’ יח, וכן נקט מו”ר כדבריו במשמרת הטהרה פ”ט ס”ט, ועי’ גם באג”מ שם] או מחמת ת”ב ויוה”כ [משמרת הטהרה שם] דכתבו להקל בזה, ומבואר מזה דהפרישה הנצרכת היא מחמת המעשה עצמו בלבד, דהרי בימי אבלות אין מחוייבין בכל ההרחקות [יו”ד סי’ שפג ס”א], וכן ביום ת”ב [עי’ משנ”ב סי’ תקנד סקל”ז לגבי ת”ב דביום יש להקל, ועי”ש בשעה”צ דהט”ז מקיל גם בלילה ואפי’ ביו”כ מבואר בשעה”צ שם דאינו מדין יו”כ אלא מחמת דמקושטות ודעת הט”ז בסי’ תרטו להקל אפי’ ביו”כ], ומבואר בזה שהבינו האחרונים דסגי במה שפרשו מהמעשה עצמו, וכן משמע מלשון האג”מ שם שעיקר הנידון בפרישה מתשמיש, ודלא כמו שנקט בשיעורי שבט הלוי הנ”ל.

(ודבר חידוש מצאתי שכתב נכד החת”ס הנ”ל שיכול לאסור עצמו מעיקרא בנדר מתשמיש ביום וסתה על דעת רבים כדי להחשיב יום הראשון שהיה פרישה מחמת איסור).

ואולם כמה אחרונים נקטו להחמיר בפרישה מחמת אבלות (וכ”ש מחמת נדר) שלא היתה הפרישה מחמת איסור נדה [חוט שני דינים העולים סי’ קצו אות י, לבושי עז שם סק”ח בשם הגריש”א, וע”ע באג”מ ח”ד סי’ יז סקכ”א מה שכ’ דביום החמישי בלבד יש להקל בזה], אבל גם הם הטעם שמחמירים הוא לא מחמת ההרחקות אלא משום דבעי’ שהפרישה תהיה מחמת איסור שכך היתה עיקר התקנה דבעי’ שינהגו פרישה מחמת איסור נדה ולא פלוג.

עוד מצינו באחרונים שדנו לענין מי שלא שמשו מחמת ציווי הרופאים דאי אפשר להחשיב ימים אלו להמתנת ה’ ימים כיון שלא פירשו מחמת איסור כלל [אג”מ שם דלא כבאר משה שם, וסברתו של הבאר משה על מילתא דלא שכיחא צע”ג, ושו”ר דגם מו”ר במשמרת הטהר קיבל סברת הבאר משה הזו לענין אבלות כדלעיל], וכמו שנקטו הט”ז והש”ך ורוב הפוסקים להחמיר גם כשלא היה בעלה בעיר, ומבואר מזה כנ”ל דכל הנידון בהמתנת ה’ ימים הוא מהמעשה עצמו.

ואמנם היה מקום לטעון דכשלא פירשו כל מה שצריכים לפרוש ג”כ לא קיימו עיקר התקנה, ומאידך גיסא אפשר לטעון דהתקנה אינה שמוטל עליהם לפרוש דהרי ה’ ימים אחר הראיה בלאו הכי מוטלים לפרוש, אלא התקנה היא שא”א לספור עד אחר המתנת ה’ ימים, וממילא לא שייך כאן קנסא כשלא פירשו מהרחקות, ויל”ע בזה, אבל הפשטות מהנידונים ברוב האחרונים הוא לענין פרישה מהמעשה עצמו בלבד וגם דוחק לחדש חומרא חדשה מסברא בענין המתנת חמשה ימים בלא שמשה דאינו אלא מנהגא שגם לא כל הראשונים והב”י קבלוה, והבו דלא לוסיף עלה (ועי’ שו”ת פני יהושע לענין נידון אחר שכתב בתוך דבריו דחומרת לא שימשה היא חומרא יתרה ובכה”ג אסור לנהוג החומרא על זה באופן המבואר שם).

וכן מדברי הדעת תורה להמהרש”ם שהבאתי לעיל לענין מי שמצאה כתם בחלוקה יום או יומיים אחר לבישתה דאינה יכולה למנות ימים אלו דיש לגזור אטו שמשה אא”כ אירע בימי וסתה דבזה פירשה מן הדין ומבואר מזה ג”כ שסבר דהפרישה היא מהמעשה עצמו ולא מהרחקות.

וגם השה”ל גופיה לא פסק בסכינא חריפא דכל שאין הרחקות יש המתנת ה’ ימים אלא נקט דלענין וסתות כיון שאין הרחקות קיל להו וממילא הוא בכלל חשש פולטת, ולפ”ז יש לדון במסורתיים בנדה גמורה דיתכן שסברת השה”ל כבר אינה שייכת בנידון זה.

ולמעשה לענין מסורתיים וע”ה וכיו”ב שאינם מקפידים על הרחקות כדין, יתכן לומר גדר בזה דכל אלו שאין מקפידין על הרחקות מחמת שאין בקיאין בחומר איסורי הרחקות וחשיב אצלם כקלה שבקלות יש מקום לומר מכח רהיטת רוב האחרונים דהעיקר הוא פרישה מהמעשה עצמו ובפרט שבלא היתר זה לא תוכל ליטהר בעוה”ר, או שיבנו במה לעצמם ולא יעשו בהיתר אלא באיסור, אבל באופן שטעם מה שאין נזהרין בהרחקות הוא משום שפוסחים על שתי הסעיפים ומקלם יגיד להם וכל איסורין שבתורה חמורות שבחמורות הם בידיהם כחומר ביד היוצר ברצותם מקפידים וברצותם אינם מקפידים, בכה”ג צריך מראש לפני החמישה ימים שיתנו לבם להמתין ה’ ימים ובלא ששמו לב לזה מעיקרא אפשר דהו”ל כעין פרשו שלא מחמת וסת ושלא מחמת כתם שנקטו הפוסקים שאין להחשיב כיון שיש לגזור אטו שמשה ולפעמים גם הו”ל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש.

קרא פחות
0

לגבי הרהור עי’ בנשמת אדם (וציין לו הבה”ל סי’ מז ס”ג) ח”א כלל ט ס”ד שכתב דכיון דברכת התורה נפקא לן מקרא דכי שם ה’ אקרא, וקריאה היינו דיבור, ולכן גם החכמים לא תקנו ברכה על ההרהור לפי שאינו ניכר, ...קרא עוד

לגבי הרהור עי’ בנשמת אדם (וציין לו הבה”ל סי’ מז ס”ג) ח”א כלל ט ס”ד שכתב דכיון דברכת התורה נפקא לן מקרא דכי שם ה’ אקרא, וקריאה היינו דיבור, ולכן גם החכמים לא תקנו ברכה על ההרהור לפי שאינו ניכר, ונוסח הברכה יוכיח שמברכין לעסוק בד”ת או על ד”ת עכ”ל, ועי”ש מש”כ עוד, ויעוי’ עוד בשו”ע הגר”ז הל’ ת”ת מש”כ בגדר ת”ת בהרהור, וכן בחיי משה או”ח שם ס”ד ומשנת יעב”ץ סי’ לא אות ד ד”ה לפי זה, ועי’ בספר בתורתו יהגה של הרב דוד פלק.
לגבי דהסוברים שמברך רק תורה שבכתב עי’ ברא”ה בברכות יא ע”ב דהסוברים כן ס”ל שרק בזה נתקנה ברכת התורה, וכנראה אזיל כהדעות שהוא דרבנן (עכ”פ בדעת האמוראים הללו).
וע”ד הנשמ”א הנ”ל יש לומר דגם אם ברכה”ת דאורייתא מ”מ כיון דכתיב כי שם ה’ אקרא, א”כ קאי רק על מקרא.
ולענין שאר הדעות בגמ’ שם עי’ ברא”ה שם ובתלמידי רבינו יונה.

לגבי מה שהצעת לחלק שס”ת הוא נמסר ביד, יתכן לומר כן בטעם התקנה או הציווי, ואם כי יש לציין דברז”ל מבואר דבלוחות היו מכללותיה ופרטותיה של תורה, מ”מ הס”ת נמסר מיד ליד כמ”ש מימינו אש דת למו ודרשו ז”ל שהיתה כתובה באש.

במאמר המוסגר יש לציין לדברי אחד מגדולי הדור שנקט שלימוד הלכות דרבנן מקיים בזה מצוות ת”ת רק מדרבנן, וכן יש לציין לדברי הגמ’ בנדרים לח שפלפול ניתן מתחילה רק למ”ר וכן יש לציין לדברי השד”ח על הגדרת אין עונשין מן הדין ודוק כי קיצרתי.
 
קרא פחות
0

יעוי’ בתנחומא פרשת פקודי ששם יש שינויים והרחבת דברים בענייני הגמ’ שהזכרתם, וגם נדפס בנפרד כמדרש יצירת הולד בנוסח שונה באוספים של מדרשים קטנים כמו באוצר מדרשים של י”ד אייזנשטיין, והמשמעות הפשוטה שם שהמלאך הוא זה שמלמדו, שנזכר שם שהמלאך ...קרא עוד

יעוי’ בתנחומא פרשת פקודי ששם יש שינויים והרחבת דברים בענייני הגמ’ שהזכרתם, וגם נדפס בנפרד כמדרש יצירת הולד בנוסח שונה באוספים של מדרשים קטנים כמו באוצר מדרשים של י”ד אייזנשטיין, והמשמעות הפשוטה שם שהמלאך הוא זה שמלמדו, שנזכר שם שהמלאך מלמדו כמה דברים ומסתמא גם מה שנזכר בגמ’ לענין לימוד התורה הכונה לאותו המלאך שמלמדו.

ומיהו בל’ הגמ’ משמע שאין זה אותו המלאך שסטרו ביציאתו, דהרי קאמר ומלמדין וכו’, ושוב קאמר שביציאתו בא מלאך וסטרו וכו’, א”כ אין מדובר באותו המלאך שהיה עד עכשיו אלא מי שבא עכשיו, ויעוי’ במדרש שם דבמעי אמו ב’ מלאכים מלוין אותו, ואולי להכי נקט בגמ’ מלמדין אותו בל’ רבים דהיינו ב’ המלאכים, אולם לענין האזהרות שם הובא רק על מלאך אחד.

ובאמת במהרש”א פי’ דהמלאך שסטרו על פיו אינו מלאך של רחמים אלא שטן עי”ש, ולפ”ז מבואר דמלמדין קאמר בל’ סתמא על מי שהוא שליח גבוה, על דרך המלאך הגואל אותי יעו”ש בפי’ רמב”ן ודו”ק, משא”כ הכא קאמר מלאך דבא לומר כל שהוא מלאך של חבלה, ע”ד מה דכתיב ויבואו שני המלאכים וכתיב כי משחיתים אנחנו, ועדה”כ ומלאך אכזרי ישולח בו.

ויעוי’ בפסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת נצבים מדרש, לא בשמים הוא [דברים ל’] אלקים הבין דרכה וגו’ [איוב כ”ח כ”ג] ואומר [שם כ”ד] כי הוא לקצות הארץ יביט ד’ תחת כל השמים [יראה], ישמחו “השמים” בגימ’ נשמה, כי לנשמה מגיד התורה ומשביעה, ובגמרא מפרש כן בהלו נרו ע’לי ר’אשי [איוב כ”ט ג’] ר”ת ע”ר, לפי כי ע”ר ימים הולד בגוף אמו ומלמדו כל התורה ונר דולק על ראשו ורואה מסוף העולם ועד סופו עכ”ל.

ויש לפרש דהמלאך מלמד לנשמה, ולא שהנשמה היא המלמדת אלא הלמידה.

ולענין שאלתך השניה אם כבר בתחילת העיבור מלמדו, יעוי’ הלשון שם דמשמע שעל כל זמן העיבור מלאך מלוהו ומדבר עמו, חדא לפי סדר הדברים שם נזכר שהקב”ה קורא לטיפה וכו’ ולא נזכר שיש הפסק בינתיים אלא הסדר הוא אחד אחר השני, וגם בגמ’ יש מקום לדייק כן אבל במדרש יש משמעות נוספת מסדר הדברים שנזכרו שם.

ועוד יש לדקדק ממה שנזכר שם אחר זה דט’ חדשים וכו’ ומשמע דעד עכשיו מיירי’ לענין כל הט’ חדשים שהמלאך מלוהו, ואע”פ שלא נזכר להדיא מלמדו כל התורה כולה אלא ענייני שכר ועונש, מ”מ היינו הך דהתורה היא ג”כ לימוד האדם להיטיב דרכיו ולעשות רצון קונו, יעוי’ במסילת ישרים ריש הזהירות.

וגם במדרש שם מייתי קרא ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצוותי וחיה, והיינו כלול בזה ענין לימוד אזהרות התוה”ק, והיינו קרא דמייתי בגמ’ שם.

ולענין מה ששאלת שוב שאם מלמדו את התורה הרי אין מלאכי השרת מכירין בל’ ארמי והאיך מלמדו כל התורה כולה.

יש לציין בזה דראשית כל הן אמת שיש מן הפוסקים שנקטו שחלק מן התורה נתנה בל’ ארמי כמ”ש הרמ”א בהל’ גיטין ובתשובת רמ”א, אבל אינו פשוט כלל, וכמ”ש בגמ’ על בבל שקרוב לשונם ללשון תורה ומשמע שאין בתורה חלק שהוא לשון ארמי ממש, ועי’ באריכות בהקדמת עוז והדר לתרגום אונקלוס.

אבל לגופו של ענין נראה דכאן מודו כו”ע שאין המלאך מלמדו בל’ ארמי הכל כיון שאינו מכיר בו.

או יש לומר דהנה אמרי’ בגמ’ שלהי סוטה דגבריאל שאני ומכיר בל’ ארמי ועפ”ז אמרי’ בגמ’ שם לענין מה דמיירי התם דמיירי בגבריאל וה”נ יש לתרץ עד”ז דמיירי  בגבריאל, וגם יש לומר דגבריאל וכל דדמי ליה ממין מלאך שמכיר בל’ ארמי שהן מיעוט מלאכים ולא נקט התם גבריאל אלא משום דנזכר בו להדיא שם לו ע”ב עי”ש, אבל אפשר דה”ה יש אחריני מלאכים שמכירין ל’ ארמי.

וגם יש לומר דאין אנו מכירין בטיב כל התורה כולה המבואר בל’ הגמ’ שם, דהנה לגבי הלל אמרי’ בשבת לא זוהי כל התורה כולה וכו’ ובהקדמת רמב”ן על התורה אי’ דכל התורה צירופי שמות וכו’ ועי’ בזוהר לענין סיפורין דאורייתא אינון מלבושין וכו’, ועי’ באוה”ח לענין תורת המלאכים מה שלא רצו שיימסר לילוד אשה וביאור ויכוח מרע”ה לפ”ז, וכבר ציינתי לעיל בתשובה זו דבמדרש תנחומא הובא לימוד כל התורה כולה באופן אחר מבגמ’ עי’ בדברי לעיל, ובמדרש אי’ דהחכם שונה ב’ הלכות היום ב’ הלכות למחר עד שמסיים כל התורה כולה אף שאינו במובן כל התורה כולה ממש.

ואף שהביא כת”ר ענין מש”כ אחרונים שישאר בולד רושם מן הלימוד שיוכל ללמוד אח”כ, הן אמת שכעי”ז כ’ גם כמה מפרשים על הגמ’ אבל מי יודע באיזו דרגת רושם המבואר שם.

קרא פחות

0