עי’ סי’ תקיד ס”ג בשו”ע ורמ”א ומשנ”ב לענין גרם כיבוי ביו”ט בכמה אופנים ודעות, ועכ”פ זה מבואר שם דאם עושה כן קודם שמדליק שרי לכל הדעות, וכן מוכח שם דלא חמיר יו”ט משבת לענין נידונים אלו דעכ”פ מה שמותר בשבת יהיה מותר גם ביו”ט.
והנה דעת הרמ”א בסי’ שלד סכ”ב בשם המרדכי שבת רמז שצט [והוא שם בשם רבינו יואל] לגבי שבת דהיתר גרם כיבוי הוא רק במקום פסידא [ובתהל”ד סי’ שלד מצדד שכן גם דעת האו”ז הל’ ע”ש אות כח, והעירו שכ”ה גם בשלה”ג סנהדרין פז וכן משמע במאירי ובמיוחס להר”ן שבת קכ, ועי’ רע”א על הרמ”א שם דכן גם דעת התוס’ דביצה דלקמן שכתבו שבשבת בגרם כיבוי “אינו חייב” ומשמע להדיא מדבריהם דאסור עי”ש, וכ”כ בישוע”י ס”ס שלד מנכד המחבר, ומאידך עי’ קרב”נ פ”ב דביצה סק”ע שכ’ בדעתם להיפך ועי’ שפ”א שם].
[ולולי דברי הרע”א וסייעתו אולי הי’ מקום לומר דמש”כ התוס’ אינו חייב היינו בנידון שם בנר של שעוה שהוא אסור בטלטול בשבת דע”ז כ’ התוס’ שביו”ט מותר ובשבת לא שייך לומר מותר כיון שהוא אסור בטלטול ומה שאסור בטלטול אסור לחתכו דהו”ל טלטול מן הצד וכן גבי מחתכין את הנבלה, אולם המאמ”ר והשעה”צ דלקמן שהבינו החילוק בדברי התוס’ מצד שביו”ט מותר בכל גווני וגם במקום פסידא אפשר שהבינו דדעת התוס’ כהמרדכי ממש ומזה למד המאמ”ר דגם המרדכי מודה ביו”ט ובאמת יש לדייק יותר כדבריהם דהתוס’ כ’ גרם כיבוי ביו”ט מותר ומשמע דבשבת מה שאינו מותר אלא רק אינו חייב הוא מצד הגרם כיבוי שבזה ולא מטעם אחר, רק דצע”ק למה כ’ השעה”צ בטעם הראשון שלו דדעה זו שההיתר רק במקום פסידא היא יחידאה אם מסכים שכ”ד התוס’, ויש ליישב בקל דלפי הצד שכ”ד התוס’ א”כ בלא”ה א”צ הטעם הראשון (דדעה זו יחידאה) כיון דביו”ט שרי גם למאן דמתיר במקום פסידא, וכל מה שנצרך להטעם הראשון הוא רק לפי הצד שהתוס’ אין סובר כדעת הנ”ל, ודוק כי תירוץ זה מספיק להסיר מחומר הקושי’.
ושו”ר דהחזו”א באו”ח סל”ח סק”ו כ’ כעין מה שכתבתי דטעם האיסור בשבת הוא משום מוקצה בהוצאת השמן מן הנר, והיינו לענין הנידון הראשון שם בתוס’ שדנו בדברי הגמ’ דבזה כתבו דגרם כיבוי בשבת “אינו חייב”, (ואין דברי דלעיל דווקני בזה דאילו מה שכתבתי לעיל הוא לסוף דבריהם וכעי”ז לראש דבריהם כמש”כ החזו”א), וה”ה למה שהוסיפו בסוף דבריהם על חיתוך השעוה שהיהתר הוא רק ביו”ט מטעם מוקצה ג”כ, וכמו שכתבתי].
ב) ויש לעיין אם ההיתר במקום פסידא הוא רק כשעושה גרם כיבוי אחר ההדלקה או גם כשעושה גרם כיבוי קודם ההדלקה גם אז יהיה מותר רק במקום פסידא [ולגבי שבת הנידון קודם ההדלקה בערב שבת]
והנה האו”ז בסי’ כח דן בכמה מיני גרם כיבוי (ולפ”ד התהל”ד בסי’ שלד סכ”ב האו”ז סובר דגרם כיבוי שרי רק במקום פסידא) וכתב לגבי המנהג להניח מים בנר דטעם ההיתר דאינו בכלל גרם כיבוי כיון שמניח המים לפני שמדליק הנר.
וכעי”ז בבה”ל ס”ס רסה כתב להדיא בשם התו”ש דדין זה שהותר גרם כיבוי רק במקום פסידא הוא רק (עכ”פ להכרעת הרמ”א) בגרם כיבוי בשבת עצמה אבל קודם שבת לא נאמר דין זה, וכ”כ בתהל”ד ס”ס רסה סק”ה בשם הא”ר סק”כ והתו”ש ועי”ש בתהל”ד שהרחיב בזה (אבל עי’ עוד חזו”א או”ח סי’ לח סק”ב ויש לדון בזה).
ואולי לפי סברא זו י”ל דגם ביו”ט כל גרם כיבוי אם אם הוא ביו”ט כצמו אבל כל שהוא קודם ההדלקה (כגון שמניח מים בנר קודם שמדליק) לא חמיר מגרם כיבוי קודם שבת ששם הותר גרם כיבוי אף שלא במקום פסידא כלל, אבל בבה”ל לעיל ד”ה כיון הביא פלוגתת הפוסקים לענין הוספת מים לנר שיודלק על ידי גוי בשבת לצורך חולה, ועי’ בתהל”ד שם סק”ז שכ’ דהאו”ז שם הוא מהמקילים בזה, ואולי להאוסרים שם יאסרו גם בהוספה לנר שידליק הוא ביו”ט אחר הוספת המים וצל”ע [ובגוף ההיתר בער”ש יש לדון אם הוא גם לאחר הדלקה כל עוד שהוא ער”ש או רק קודם ההדלקה וצל”ב].
ג) וצל”ע מה יסבור הרמ”א ביו”ט באופן של גרם כיבוי כשאין פסידא.
ויעוי’ בשעה”צ סי’ תקיד סקל”א שדן לגבי מה שהזכיר שם במשנ”ב היתר דגרם פסידא, והביא קושיית המג”א שם בסק”ה דגרם כיבוי הרי מותר רק במקום פסידא כמש”כ בסי’ של”ד סכ”ב בהג”ה.
וכתב ע”ז השעה”צ כמה טעמים במה שלא חש לדעה זו בפנים דבריו במשנ”ב, האחד דאותה הג”ה אין לה מקור כמש”כ הט”ז סי’ תקיד סק”ו דלא מצינו חבר לזה וכו’ עי”ש (ועי’ בתהל”ד סי’ שלד שהקשה ע”ד הט”ז דהשתא מצינו חבר האו”ז וחוכך שם להחמיר בזה מחמת זה וצל”ע אם יסכים השעה”צ לטענה זו).
והשני דהמאמ”ר כתב דאפשר דביו”ט לכו”ע שרי גרם כיבוי לכתחילה (צל”ע הלשון אפשר דבמאמ”ר שם פשיטא ליה דין זה, ואולי היינו משום סוף דברי המאמ”ר שכ’ אח”ז דאפי’ להרא”ש אפשר להתיר וכו’ אבל גם בזה לכאו’ כוונתו דאפי’ להרא”ש אפשר להתיר בנידון המדובר שם אפי’ בשבת, דהרי קאמר שם ב’ טעמים לחלוק על המג”א וכדבסמוך), היינו גם להדעה דבשבת הותר גרם כיבוי רק במקום פסידא וכמשמעות התוס’ בביצה כב (רצונו לומר דבתוס’ שם ע”א ד”ה והמסתפק כתבו בזה”ל וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב עכ”ל, ומשמע דגרם כיבוי לא נאסר ביו”ט כלל, ועוד כ’ התוס’ שם בהמשך דבריהם להתיר חיתוך נר שעוה בתחתיתו והטעם כתבו בזה”ל כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אף על גב שהוא גורם לגרום כבויה שרי עכ”ל, ושו”ר בפנים המאמ”ר דכוונתו לדיבור זה של התוס’ ד”ה והמסתפק).
והוסיף השעה”צ שכן דעת עוד אחרונים כמש”כ בסי’ רעז (רצונו לומר לענין רוח כשאינה מנשבת בזמן פתיחת הדלת ואותם האחרונים שהזכיר שם הקילו גם בשבת כמבואר בבה”ל שם).
והוסיף השעה”צ שכן הסכים המאמ”ר להקל עכ”פ ביו”ט (יש לדון אם כוונתו לענין או לכל ענין גרם כיבוי, ויעוי’ בפנים המאמ”ר דתרתי קאמר דגם ביו”ט אין גרם כיבוי וגם דבענין פתיחת דלת אי”ז מעשה בגוף הדבר) ע”כ תמצית דברי השעה”צ.
היוצא בזה דדעת השעה”צ לעיקר משמע דבגרם כיבוי יש להקל ביו”ט וכך סתם בפנים דבריו במשנ”ב שם [והמחמירים שם לענין רוח אינו מצד גרם כיבוי אלא מהטעם שכ’ שם דבכל שעה הרוח מנשב].
ויש להוסיף דלפ”ז ניחא למה המחבר בסי’ רסה דס”ל דהמניח מים מער”ש אסור אם מתכון לכיבוי כדלקמן, ואילו דברי התוס’ בביצה שם לגבי יו”ט להתיר חיתוך שעוה נקט המחבר להלכה, והשתא לפי החילוק הנ”ל בין שבת ליו”ט ניחא.
אולם ביש”ש דביצה פ”ב סי’ כח נקט דגרם כיבוי גם ביו”ט הותר רק שלא במקום פסידא עכ”פ במקום שהוא גרם כיבוי ממש (מלבד היכא שהוא רק שלא יתפשט האש כמו בפורסין עור גדי אף דבראשונים נזכר גם ענין זה לגבי שבת).
והתהל”ד בסי’ שלד הקשה על הט”ז שכ’ דלא נמצא מקור לדין זה, דהרי כ”ה גם באו”ז והעירו בזה דכ”ה בעוד ראשונים וכדלעיל, וכן בקו”א להגר”ז סי’ תקיד סק”ג כתב דמאחר שהביא הרמ”א בסי’ שלד דין זה בלא חולק ומאחר שהמג”א נקט כן בסי’ תקיד לכך אין להקל לדבר הרשות בלא צורך גדול, ומבואר שנקט להחמיר בזה גם ביו”ט שלא במקום פסידא.
והנה בסי’ רסה ס”ד הובאו ג’ דעות בשו”ע ורמ”א ומשנ”ב בטעם ההיתר להניח מים תחת השמן בנר בשבת, דלדעת המחבר טעם ההיתר הוא כיון שאינו עושה אלא להגביה השמן [ואם מתכוון להדיא לכבות משמע מל’ הרמ”א דבזה המחבר עצמו מחמיר], ולדעת הרמ”א ההיתר הוא משום שאין המים בעין אלא תחת השמן [ואפשר דכוונתו דאין האש נוגע במים וכעין דברי הגר”א דלהלן, וצע”ק א”כ הבה”ל שהקשה מהרשב”א על הגר”א למה לא הביא דברי הרמ”א לסייעתא], ולדעת פוסקים אחרים שהביא המשנ”ב שם טעם ההיתר משום שבזה ליכא למטעי לעשות בשבת משום שהוא בגוף הנר ולא דמי למים שמניח בכלי תחת הנר (והיינו לפי מה שהביא לעיל מינה דטעם האיסור להניח מים בכלי תחת הנר משום שיבוא לעשות כן גם בשבת וזה לא שייך במים שבתוך הנר).
[ובבה”ל שם הביא עוד ב’ טעמים להתיר דבר זה, הא’ (בד”ה כיון) הביא טעם הרא”ש דלא חשיב גרם כיבוי כיון שהנר יכבה כשיכלה השמן גם בלא המים, והב’ (בד”ה וי”א) הביא בשם הגר”א בדעת א’ מתירוצי התוס’ דלא נאסר גרם כיבוי כזה כיון שאין האש עצמו נופל לתוך המים, אמנם העיר ע”ז שם דמהרשב”א משמע דלא חשיב בזה שאין האש עצמו נופל למים].
[ובמאמר המוסגר יש להוסיף בעיקר הך סברא דליכא למטעי ולא יבואו להכניס מים בשבת אם גם ביו”ט טמאי’ להך סברא, או דילמא ביו”ט יש חשש שיתן מים תחת הנר גם כשהוא דולק, אם כי למעשה נתבאר דביו”ט קיל בלאו הכי ענין גרם כיבוי ביו”ט].
היוצא מכל הנ”ל דיש כמה טעמים להתיר הנחת מים אלו בשבת (להרמ”א גם במתכוון לכיבוי ולהמחבר רק באין מתכוון לכיבוי אלא להגביה המים), וכ”ש ביו”ט דבזה י”א שאין איסור גרם כיבוי אפי’ בדליכא פסידא (וגם המחבר דמחמיר בשבת כשמתכוון במים לגרם כבוי אפשר דמודה ביו”ט דמותר גם באופן כזה וכמו שנתבאר ולזה נוטה דעת השעה”צ) ועכ”פ לא חמיר משבת.
ולענין הנחת המים ביו”ט אחר שמדליק נתבאר דיש בזה נידון [כיון די”א בשבת שלא נאמר היתר הנחת מים קודם הדלקת גוי הנר לצורך חולה] אלא דלעיקר סבירא ליה להשעה”צ דאין איסור גרם כיבוי ביו”ט כפשטות התוס’ בביצה.
מק"ט התשובה הוא: 136283 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/136283
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.