תשובה

כמה תשובות בפרשת וישב

{יום א’ לסדר ויחי ע”ו} א) מה שהקשה עמ”ש (ל”ז כ”ו) מה בצע כי נהרג, ובתרגום מה ממון מתהני לנא, וצ”ע דודאי ירויחו ממון, ע”י שיגרע חלק יוסף בירושת יעקב. תשובה בגמ’ סוכה נ”ו ב’ בוצינא טבא מקרא, ע”ש ברש”י ותוס’, ...קרא עוד

{יום א’ לסדר ויחי ע”ו}

א) מה שהקשה עמ”ש (ל”ז כ”ו) מה בצע כי נהרג, ובתרגום מה ממון מתהני לנא, וצ”ע דודאי ירויחו ממון, ע”י שיגרע חלק יוסף בירושת יעקב.

תשובה בגמ’ סוכה נ”ו ב’ בוצינא טבא מקרא, ע”ש ברש”י ותוס’, ומבואר שממון קצת עתה שוה יותר ממון לאחר זמן, וכ”ש כאן שהוא אחר זמן רב, ולא חיישי’ שמא ימות (עי’ תוס’ סוכה כ”ד א’), ואמרו חז”ל סנהדרין ק’ ב’ אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום וכו’ עד ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו, היינו שאין לחשב מה יהא אחר זמן, וכתיב בקהלת ביום טובה היה בטוב וגו’.

וכתב הקה”י במכתב על דברי הגמ’ הנ”ל שאי”ז אלא מציאות.

ב) והקשה עוד כת”ר ממ”ש רש”י לקמן מ”ט ט’ מטרף בני עלית, סלקת עצמך ואמרת מה בצע.

וצ”ע דהכל היה כדי שהיה ריוח ממוני, ואילו היה ריוח ממוני היה מסכים שיהרג.

תשובה זהו גדר של מצוה שלא לשמה, שיש בה שכר (עי’ פסחים נ’ ב’).

ג) בב”ר פרשה פ”ד י”ט מבואר שנתקבלה תשובת ראובן, וצ”ע הא אמרי’ בתנחומא צו ה’ דלא נתנה תשובה אלא לישראל, וקשה להסוברים שהיה לאבות דין ב”נ קודם מ”ת.

תשובה מצינא למימר דכ”ז רק אח”כ כמ”ש בב”ק ל”ח א’ גבי ראה ויתר גוים, שאפילו מקיימין אותן אין נוטלין שכר, משום שלא קיימו ז’ מצוות ב”נ, וה”ה שמאז אין תשובתן מתקבלת, משא”כ האבות עצמם לא.

אכן בלא”ה נראה שיש מדרשות חלוקות, דאל”כ תקשי מהרבה מקומות, וכמו תשובת נינוה שנתקבלה כמ”ש בתענית, וכמ”ש להדיא בפסדר”כ פ’ שובה ישראל, וכן גבי קין ואדם ע”ש ובעוד מדרשים [יש לציין דפעמים שייך מדרשות חלוקות גם באותו המדרש].

ד) מה שהקשה מ”ט י”א שהלבנת פנים אינה דוחה פקו”נ, דדינה כמו רציחה, הא סברת פקו”נ ברציחה שאינה דוחה, זהו מצד מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, כמ”ש פסחים כ”ה ב’, אבל בהלבנת פנים סברא הוא שנפשו של המבייש עדיף מכבודו של המתבייש.

תשובה יעוי’ בתוס’ ב”מ נ”ח ב’ שהדמים מתאספין לברוח, ורבינו יונה (שע”ת ש”ג קל”ט) הוסיף שצער ההלבנה מר ממות, ולפ”ז ניח”ל למתבייש למות מלהתבייש, וא”כ ליכא למימר סברא זו.

ה) ומה שהקשה עוד מ”ט גבי תמר לא ביישה את יהודה כדי שלא תיהרג כיון דדין הלבנת פנים הוא מדין רציחה (כ”כ בשע”ת שם), א”כ בלא”ה הרי עושה רציחה בעצמה.

תשובה זהו גרמא בעלמא, ואנוסה היא, ולא דמיא אם היתה עוברת עבירה ממש בידים.

ו) ומה שהקשה עוד מ”ט לא ביישה את יהודה כדי שהוא לא יכשל באיסור רציחה – זה פשוט שאיסור רציחה שיעבור יהודה לגבה הו”ל על הצד היותר חמור כלפני עיור או כעי”ז, ולגבה אין כאן איסור רציחה שהיא עוברת, וא”כ אין הלבנת פנים דוחה זה.

ובלא”ה אם יהודה דן ע”פ דין תורה אי”ז איסור רציחה ממש, ואע”ג דגבי יהודה בן טבאי אשכחן כעי”ז שהדיין נצטער הרבה, ואפשר ג”כ משום שטעה בהלכה כמבואר שם, ולא טעה במציאות ובבירור, וגם יכל לימנע ע”י שלא ישב בדין בלא חבירו ע”ש, אבל כאן אין עובר כאן ממש איסור.

ז) ומה שהקשה עוד מ”ט לא אמרה לו בסתר, כנראה שלא היתה אפשרות לזה, יתכן שלא היו מחזירין אותה שהרי צריך ת”ח שיבדקו אם יש ממש בדבריו אם דבר ראשון שאמר היה דבר שאין בו טעם, ויתכן ג”כ כמו שכתבו הראשונים דכתיב מוצת שהתחילו להציתה באש, וא”כ לא היו מחזירין אותה די לדבר עם יהודה בסתר, [ועד אז מה שלא אמרה שמא היתה סבורה להנצל], ויתכן בלא”ה שלא רצתה לומר ליהודה דבר בסתר, דאם לא יודה וישאלוהו מה אמרה לו יתבייש.

ח) מה שהביא מדרז”ל על מה שזכה יהודה במה שהודה, ולא מצינו ששבחו חז”ל את תמר על מה שהסכימה להפיל עצמה לכבשן האש, לא הבנתי הקושיא דאטו עד השתא כל המעשים הטובים שנעשו בתורה פירשו חז”ל כל מה שזכו וכל גדלות מעשיהם, דרק מה שהיה בזה צורך, או שהוצרכו לפרש המקראות – יהודה אתה יודוך אחיך, אבל בלא”ה לא.

ובפרט שיהודה היה א’ משבטי יה, וכל מעשיו נידונו בהרחבה בתורה (עי’ כעי”ז ברש”י ר”פ וישב), משא”כ תמר, וכל מה שנזרה הוא בעיקר אגב יהודה.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

האם היה איסור למ”ר ליכנס לארץ סיחון ועוג

עם סגולה ישן לא מוגה

דברים ד’ כ”א, וה’ התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי את הירדן וכו’, הג”ר יגאל רוזן שליט”א הקשה דבקראי משמע בויהי כאשר תמו וגו’ וידבר ה’, שעד אז לא הותר להלחם עם סיחון ועוג, ומשמע שהי’ אסור עד אז ליכנס לארץ סיחון ועוג שהוא מעבר הירדן וחשיב כא”י לגבי כמה דברים, והיינו משום שנאסר מאז חטא המרגלים כבקרא קמא דוה’ התאנף, וא”כ ק’ איך נכנס לארץ סיחון ועוג.

תשובה – הנה יש להעיר כמה דברים: א.

מ”ש כאן וה’ התאנף בי אינו על חטא המרגלים כמבואר בהמשך הפסוק כי אנכי מת בארץ הזאת אינני עבר את הירדן ואתם עברים וירשתם את הארץ הטובה הזאת, ומבואר שהיה כאן גזרה שלא יכנס כלל.

ב.

בגזרת משה שלא להכנס לא”י לא נכלל עבר הירדן כמבואר ברש”י בפרשת פינחס וז”ל, דבר אחר כיון שנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר כמדומה שהותר לי נדרי, משל למלך שגזר על בנו שלא יכנס לפתח פלטין שלו נכנס לשער והוא אחריו, לחצר והוא אחריו, לטרקלין והוא אחריו, כיון שבא ליכנס לקיטון, א”ל בני מכאן ואילך אתה אסור ליכנס ע”כ.

וגם לא נחשב מעולם כא”י עד שבאו בני גד וראובן לבקש לדור שם, כדמוכחי קראי.

ג.

הא דכתיב ויהי כאשר תמו וגו’ וידבר וגו’ דמשמע דעד השתא לא דבר עמו ע”ז, אינו מצד מה שהיה אסור להלחם עד אז, ואין ראיה לזה מכאן, אלא הוא מצד שלא היה הדיבור עם משה עד אז כמ”ש בתענית ל’ ב’ ובהרבה מקומות אחרים בחז”ל (ב”ב קכ”א א’, שוח”ט כ”ג, מכילתא מס’ דפסחא פ”א, ירושלמי שלהי תענית).

וראיתי בחזקוני שם פרק ב פס’ טז שביאר עוד לפי דרכו ע”ד הפשט וז”ל, ויהי כאשר תמו מה שלא נכנסו ישראל מיד לאותו פרק לארץ היינו טעמא לפי שנגזר על משה שלא ליכנס לארץ ואין כבודו שיעברו כלם והוא ישאר יחידי.

כל אנשי המלחמה אותם שנאמר בהם ויעפילו אל ראש ההר שאמר משה להם ותחגרו איש את כלי מלחמתו.

והשתא מיושב הקו’ הנ”ל מכמה פנים.

אמנם בפי’ רבינו בחיי שם כתב וז”ל, ע”ד הפשט: כאשר נודע לישראל בבירור שתמו כל אנשי המלחמה למות מבן עשרים שנה ומעלה, אז נתיחד אלי הדבור וצוה הקדוש ברוך הוא אותנו שנעבור גבול מואב.

ודעת רז”ל (תענית ל ב) שלא נתיחד הדבור עם משה עד שכלו מתי מדבר, כי מעלתו של משה בשביל ישראל היתה, ישראל היו נזופין כל ל”ח שנה והיום שנודע להם זה ט”ו באב היה כשנתמלאה הלבנה, כדאיתא במסכת תענית (שם), והיה היום ההוא גדול אצל ישראל בשמחה גדולה שבו ידעו בבטול הגזרה, גם אצל האיש משה גדול מאד בחזרת הנבואה אליו שבו נתיחד לו הדבור וכו’, ע”ש האריך הרבה, ומ”מ מתוך מ”ש ע”ד הפשט נראה שדעתו כמ”ש הג”ר יגאל שליט”א בשאלתו, אך מ”מ נראה דגם לפי’ זה ל”ק להטעמים האחרים שכתבתי.

קרא פחות

נשאל: ה׳ באלול תשפ״דב: שונות

תשובות לשאלות על סדר ספר היראה לרבנו יונה

הרב עקיבא משה סילבר

השאלות ששאלת במכתבך רוב מה שמתוכם הנוגע ישירות להלכה (והם אותיות ד ה ו י יב יד יח יט כא כב כג כד) הנני לסדרן בתשובות נפרדות אי”ה ושאר השאלות הנני להשיב להלן: א’ מה ששאלת על מש”כ בספר היראה ...קרא עוד

השאלות ששאלת במכתבך רוב מה שמתוכם הנוגע ישירות להלכה (והם אותיות ד ה ו י יב יד יח יט כא כב כג כד) הנני לסדרן בתשובות נפרדות אי”ה ושאר השאלות הנני להשיב להלן:
א’ מה ששאלת על מש”כ בספר היראה שבכל בקר בהקיצו משנתו אז יברך בלבו את הבורא וכו’, האם היתה תפילה מסודרת קודם רבינו מכיר, הנה יעוי’ בזוהר חדש ששם נזכר יה”ר שיהא לבי וכו’ שלא אכעיסך (הובא בסידור וילנא), אבל שם הוא תפילה על העתיד, אבל בירושלמי וב”ר אי’ דבשחר אומר מודה אני לפניך וכו’, ובביאור הלכה סי’ א’ הבין הדברים כפשוטו, אבל הגרח”ק הקשה דבירושלמי לא משמע כן וכן ביפה מראה על הירושלמי שם נראה דלא הבין כשי’ הביאור הלכה אלא דהכונה שזהו תכלית תפילת השחר, ועכ”פ לואי שיהא אדם מתפלל כל היום ולכן בודאי שטוב להודות מעיקרא על מה שצריך להודות בשחר וכמו שכתוב חדשים לבקרים רבה אמונתך כמו שפי’ חז”ל על הנשמה.

ב’ מה שלמדת מדברי רבינו יונה שהזכיר שם לבישה גם קודם נט”י דמזה יש ללמוד שמותר ללבוש קודם נט”י יעוי’ בברכות ס ע”ב דגם שם מבואר כן, וכן מוכח מסדר הסימנים באורח חיים דבסי’ ב’ הובאו הל’ לבישת בגדים והל’ נט”י הובאו רק אח”כ, וכידוע שהרבה מהסימנים הם כסדר הנהגתם, וכמו שכתבתי בתשובה אחרת הדיוקים מזה לענין הלכות פת שחרית הנלמדים מסדר הסימנים בטושו”ע, ויש לציין דבארצה”ח ובמשנ”ב הובאו צדדים שגם נטילה ביוצא מבית המרחץ הוא משום רוח רעה וגם שם מותר ללבוש הבגדים קודם נטילה, ובגמ’ ברכות נא ע”א לא הובא בשחרית אלא שלא ליקח הבגדים מאחר.

והואיל דאתאן לדברי הגמ’ שם הנה ז”ל הגמ’ שם, אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך ע”כ, ונראה ג”כ שנקט כסדר, תחילה לבישת הבגדים ואח”כ נט”י ואחר כך כוס של אספרגוס.

ג’ מה שציינת דיתכן שלדעת רבינו יונה כיסוי הראש אינו חיוב וכבר דנו בזה הרבה פוסקים והמשנ”ב נקט על זמנו שהוא כבר חיוב, ועי’ באג”מ, ושאלת מה הדין לענין ברכה או תפילה, יש לציין דבביאור הגר”א באו”ח סי’ ח ג”כ נקט שכיסוי הראש אינו חיוב מעיקר הדין ובכל זאת בתפילה נקט שהוא חיוב מעיקר הדין, ולענין דיעבד מכיון שהוא נוגע להלכה אכתוב בל”נ בתשובה לחוד.

ז’ מה ששאלת מי הוא רבינו שמואל ב”ר שניאור רבו של רבינו יונה שנזכר דברי רבינו יונה, יש לציין דהוא ר”ש מאיברא והוא ואחיו ר”מ היו חכמי איורא, וחלק מהתוספות שלנו הם תוספות איוורא, כמו התוספות בקידושין, ויש עוד קובץ תוספות על קידושין שנדפס במהדורת בלוי ויש אחר שהדפיס אותו בנפרד, ויש עוד קבצי תוספות איורא שנדפסו על מסכתות אחרות, וראה שם הגדולים להחיד”א ערך ש אות קמח, ועי’ בהרחבה על הר”ש מאייברא בקובץ בית ועד לחכמים י אות פו.

ח’ מה ששאלת על מש”כ רבינו יונה ובבואו סמוך לבית הכנסת ימהר פעמיו, אם יש ענין לרוץ יותר מלמהר פעמיו, הנה זה מפורש בגמ’ ברכות ו ע”ב מצוה למרהט, אבל בדברי רבינו יונה יש ב’ שינויים מהגמ’, הא’ שנזכר בו סמוך לבהכנ”ס והשני שנזכר בו למהר פעמיו ולא נזכר הריצה.

ויעוי’ במשנה תורה להרמב”ם בהל’ דעות שכתב לא ירוץ כמנהג המשוגעים וכו’, ואולי מחמת כן נקט רבינו יונה שלא ירוץ כל הדרך וגם סמוך לבהכנ”ס פירש דבריו יותר (דכמה דמאוחר טפי מפרש דבריו יותר ורבינו יונה מאוחר לגמ’) דהכונה ללכת במהירות להראות חיבתו למקום ולא דרך שיגעון כהגדרת הרמב”ם.

אכן המהר”ם דילונזאנו בספר שתי ידות (אצבע דרך חיים דף צט) נקט דרבינו יונה מיירי במי שכבר רץ שהוא ימהר פעמיו יותר כשהוא קרוב לבהכנ”ס, ודבריו צריכין תלמוד, דהרי רבינו יונה סידר רוב הדברים הנוגעין להליכתו לבהכנ”ס ורק זה השמיט, ובפרט שהיה צריך לבאר כוונתו והעיקר חסר מן הספר.
(ולא נכנסתי בזה לענין ההלכה ולענין דברי הפוסקים האחרונים בזה אלא רק בביאור דברי הרר”י).

ט’ לגבי מה ששאלת לאור דברי רבינו יונה שלא להיכנס לבהכנ”ס טינוף שע”ג המנעלים, ושאלת האם יש ענין שלא להיכנס עם מנעלים לבהכנ”ס כדי שלא לטנף, יש לציין שאסור לעשות כן כמבואר במתני’ דמגילה פ”ג (ובחלק מהנוסחאות הוא בפ”ד) בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור והטעם מפני שהוא דרך המינים כמבואר בגמ’ שם, וממילא אפי’ שאולי היה במנהג הנ”ל שהצעתם תועלת לנקיון בהכנ”ס מ”מ אסור לעשות כן שלא להידמות למינים.

ולגוף הנידון אם הוא מותר או אסור הדין הוא שמותר כמבואר בסוגיות בפ”ט דברכות, ובלבד שינקה מנעליו כמ”ש הרר”י ובשו”ע.

מה ששאלת באות יא למה נקט רבינו יונה בכוונת ובכל מאודך בק”ש רק הדרשא דבכל מידה ומידה שהוא מודד לך ולא אידך דרשא דבכל ממונך, אפשר דסבר דבכל ממונך יחידאה היא דר”א קאמר לה בברייתא ולית הלכתא כוותיה, אבל צ”ע דסתם במתני’ ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם (עי’ בפרק החולץ ובכללי התלמוד המיוחסים להר”ש הנגיד), והרי הוא סתם במתני’ ובכל מאודך, וביותר דהרי בפסחים כה ע”א משמע בפשיטות דקי”ל בדרשא זו כר”א, ויש לומר משום דר”ע פליג עליה בברכות סא ע”ב ודריש ובכל נפשך ומשמע דלא דריש ובכל מאודך, ור”ע במקום ר”א עבדינן כוותיה, ואפשר דלא חשיב סתם במתני’ כיון דבמתני’ נאמרו ב’ דרשות, ואף דבפסחים הובאה דרשת ר”א אין דרך הגמ’ להקפיד בדרשות כמ”ש התוס’ בהרבה מקומות והרמב”ן והר”ן הביאם מרן הב”י בכללי הגמ’, בפרט דעיקר הדרשא הנוגע לסוגי’ שם מודה לה ר”ע ג”כ.

או יש לומר באופן אחר דמאחר ודרשת ובכל מאודך בכל ממונך נוגע למעשה רק למי שממונו חביב עליו מגופו, כמבואר בברכות שם, ממילא נקט הר”י אידך דרשא על דרך רוב בני אדם שעיקר הנוגע להם למעשה הוא אידך דרשא דבכל מאודך בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, וצ”ע לדינא אם אכן רוב בני אדם לא יצטרכו לכוון ב’ הדרשות על הדרך שנתבאר.

או יש לומר דחדא מתרתי נקט ונקט חדא וה”ה לאידך, או אפשר דס”ל דאינו מעכב איזה דרשא מכוון בק”ש כיון שכולם אמת וחשיב כוונה בכל דרשא שיכוון וצ”ע למעשה אם שייך לסמוך על סברא זו ויש בזה נפק”מ להרבה דברים גם בדברים שהכונה בהם רשות ואף אולי בדברים שהכונה בהם חובה.

מה ששאלת באות טו מה מקור דברי רבינו יונה שהנהנה מן העולם הזה בלא ברכה הרי הוא כבהמה מה מקורו, הנה ראשית כל מקורו מסברא שהרי בהמה עושה כל תאוותה בלא לחשב חשבונו של עולם, אבל מלד זה יתכן שמקורו מהמס’ כלה רבתי פ”ב הנחמים באלים וכו’, למה הוא חשוב, לבהמה, מה בהמה אינה מקפדת ועושה, אף הוא אינו מקפיד ועושה וכו’ עי”ש, הרי שנזכר כאן שהעושה תאוותו בלא להקפיד ולחשב מה מותר ומה לא הוא כבהמה, ואמנם שם מדובר בתאווה בזויה, אבל זיל בתר טעמא דאמנם יש תאווה יותר בהמית ופחות בהמית אבל כל העושה תאוותיו בלא חשבון הוא כבהמה.

מה ששאלת באות טז למה קיצר רבינו יונה לשון הברייתא דזהירות מביאה לידי זריזות וכו’, הוא משום שמצוה לשנות בדרך קצרה כמבואר בפסחים ג, ועכ”פ במקום שאינו עיקר הנידון והמכוון, ולגוף השינויים בין נוסחתו של רבינו יונה לנוסחתו של בעל המס”י, יש לציין שיש בזה הרבה נוסחאות, ועי’ בספר צמאה נפשי שהביא טבלת השילוב בין נוסחאות רבים, ובעל המחבר צמאה נפשי גופי’ רצה לומר שסדרו של המס”י והכרעתו להסתמך על זו הנוסחא היא מיוסדת על עשרת הספירות.

לגבי מה ששאלת באות יז לגבי מש”כ רבינו יונה שלא להשיא אדם ממצוה ושאלת כיצד יש לנהוג באופן שהאדם הוא בעל תשובה ואם יעמיס על עצמו יקרוס נפשית, כמובן שאם אתה מכיר בו שהוא עלול לקרוס כגון שסובל מכפייתיות וכיו”ב, עליך ליידע אותו שיעשה מה שראוי לו לפי דרגתו, ויש בזה השבת אבידה כדדרשי’ השבת גופו מנין, ובפרט בדורינו שאנו חלושי העצבים, וראה בקריינא דאגרתא כמה מכתבים מהסטייפלר בנידון, ועי’ גם במאמר יראה טהורה, ויש עוד חיבורים שהתחברו בנושא, ויש להמליץ על זה ג”כ לשון הגמ’ ביומא חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, אף דלא בעשיית איסור מיירי כאן (ומענין לענין יש בפוסקים דמי שרוצים הנכרים לשמדו מותר לחלל עליו שבת כדי להצילו משמד כדי שישמור שבתות הרבה), אך צריך הרבה אחריות בזה, ולדעת שבאמת מבינים את הנושא על בוריו, כי מחד גיסא צריך שלא למנוע מן המצוה ומאידך גיסא לא לתת לאדם לקרוס ואז לא ישמור מצוות רבות.

ועי’ עוד בתשובה נפרדת שכתבתי לפני כשמונה שנים או יותר לענין נידון זה של הדרכה לבעלי תשובה, אם כי עי’ במשנה הלכות דמשמע מדבריו דיש לדקדק עם בעלי תשובה שיקפידו על כל החיובים (ודלא כמ”ש בצמאה נפשי הנ”ל ומיהו הכל לפי הענין דיש כאלה שאינם בעלי תשובה וצריך למשכם בעבותות האהבה), ועי’ במנחת תודה מה שהובא בשם הגרח”ק בזה, אלא דלא מיירי בהכרח על הנידון כאן.

מה ששאלת באות כ מה כוונת הר”י במש”כ שלא להזכיר דבר טמא, לפו”ר היה מקום לומר הכונה רק דבר שיש סרך איסור באזכרתו כמו שהזכיר שם כמו דבר נבלה שהזכיר שם שאיסורו מפורש בנביא (ישעיהו ט, טז) כמ”ש בגמ’ בפ”ב דשבת, אבל באמת בגמ’ פ”ק דפסחים דף ג’ מבואר דאינו דבר טוב והגון לומר בפיו שם של בעל חי טמא ואף תיבת “טמא”, ואע”ג דבכ”מ נזכר שם של בע”ח טמא או תיבת טמא עי’ מש”כ ברש”י שם.

מה ששאלת באות כה לענין מש”כ רבינו יונה שלא לשבח אשה בפני אחר אם נוהג בכל שבח, מסתמא דהאידנא שהדורות חלושין היה הר”י מזהיר בכל שבח כשאינו נצרך, ועי’ קידושין ע ע”ב ושו”ע אה”ע סי’ כא ס”ו, אבל ודאי שעיקר דברי הר”י לא נאמרו על כל סתם שבח כל דהוא על חכמה או על יושר כל שאינו מאריך בזה.

מה שכתבת באות כו על מש”כ הר”י להתפלל על הרבה דברים הנזכרים שם דלכאורה יש להוסיף עוד תפילות כפי הענין ומצב הדור, אה”נ הדברים ברורים, ועי’ בקב הישר שירגיל כ”א לעצמו לברך לחביריו כל מה שיכול דכתיב ואברכה מברכך והמברך מתברך כמ”ש בברכות נה ע”א, ועי’ רש”י בפ”ק דע”ז גבי הוספות בתפילה.

השלמה למכתב ההערות על רבינו יונה

מה שכתבת באות יט על דברי רבנו יונה בספר היראה, שכתב וז”ל, ולא תשבע כלל, ואף לא בכנויים, ואף לא במדותיו ובמעשיו, כגון שמשיו ומשרתיו מלאכי מעלה, וכן לא ישבע בתורה ולא באמת כי השם נקרא אמת “וה’ אלהים אמת” (ירמיה י) ע”כ, ושאלת האם כוונתו על מלאכים של קדושה או שדים.

הנה ראשית כל רבינו יונה סובר שיש איסור עכ”פ מצד המוסר להישבע שום שבועה, ויש בזה פלוגתא דקמאי בדין זה, עי’ רמב”ם בסה”מ מ”ע ז’ וברמב”ן וראב”ד בהשגותיהם לספר המצוות שם.

אם כי לענין כוונת רבינו יונה מלאכי מעלה ודאי הכונה למלאכים של קדושה שבזה אין להשבע (ולהלן במסקנת הדברים תתבאר כוונתו בזה).

אלא שגוף דברי רבינו יונה צריכים תלמוד, דמתחילה קאמר ולא תשבע כלל משמע אפי’ בלא הזכרת שם כלל, דהרי שבועה חלה גם בלא הזכרת שם או כינוי כמ”ש ביו”ד ריש סי’ רלז, ושוב קאמר רבינו יונה ולא באמת כי השם נקרא אמת, משמע דכל מה שאסר רבינו יונה זה דוקא אם מזכיר שם שמים שאז מזכיר שם שמים לבטלה או שמזכיר דבר הקשור לשם שמים שאז הוא כמבזה את השם.

והיה מקום לבאר כוונת רבינו יונה דלרבותא נקט שאף שבועה בשם שמים שיש דעה בראשונים שמקיים בזה מצוות ובשמו תשבע (וכן אם מזכיר מלאכי השרת על שבועת אמת ס”ד דחשיב כבוד להקב”ה) אעפ”כ אינו כדאי להשבע, כמו שהביא הרמב”ן שם ממדרש תנחומא ר”פ מטות, וכ”ש שבועה שאין בה שם שמים כלל, כך היה מקום לבאר.

אבל להאמת גם זה א”א לבאר, דהרי מסיים ולא באמת כי השם נקרא אמת, א”כ רבינו יונה מיירי במי שנשבע בלשון אמת שאינו מכוון לש”ש ואעפ”כ מזהיר רבינו יונה שלא להישבע בלשון זו כי אמת מכוון להקב”ה.

ומחומר הקושיא אולי צריך לדחוק דכוונת רבינו יונה במש”כ ולא תישבע כלל הכונה באופנים שמפרש אח”כ שמזכיר שם שמים בשבועתו או אחד מן הדברים הקשורים ומרמזים לשם שמים.

אבל יתכן ליישב בטוב יותר, דהנה אי’ בשו”ע יו”ד סי’ רלז ס”ו דמי שנשבע בשמים ובארץ וכיו”ב אינה שבועה, וכתב הפת”ש שם בשם החיי”א דאין הכונה שאמר הריני נשבע אלא שלא אמר אלא רק בשמים וארץ כך וכך, ובזה לא חלה שבועה, משא”כ אם אמר השם או הכינוי חלה שבועה, ולפ”ז מה שכתב כאן רבינו יונה לא ישבע כלל יתכן לבאר דהיינו בכל אופן שחלה שבועה בלשון שבועה בין באומר הריני נשבע כמ”ש בריש סי’ רלז שחלה שבועה, ובין במזכיר שם שמים או כינוי או שרף או מלאך שגם בזה ס”ל לרבינו יונה שחלה השבועה.

וע”ז הוסיף הר”י דאפי’ בלשון אמת בלבד כיון שהוא כינוי להקב”ה ממילא האומר אמת כך וכך יכול להחיל שבועה בזה ולכן צריך להיזהר שלא להישבע גם בלשון זו, אבל האומר שבועה אמת כך וכך בלאו הכי כבר חלה שבועה עליו, ופשיטא דרבינו יונה לגודל חסידותו ופרישותו ובהנהגות שכתב בספר היראה אין בכוונתו להתיר להשבע בשופי שבועות שאין בהם שם שמים אלא כמו שנתבאר.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלות בפרשת צו

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה לכבוד מו”ר הרב עקיבא שליט”א אחדשה”ט פרשת צו [ויקרא ח, י”ג], ויחבש להם מגבעות, ועיין פירש”י ויחבש לשון קשירה. וק’ מדוע המתין עד כאן לפרש כן ולא פירש כן בפרשת וירא פרק כב פסוק ג ויחבש את חמורו. גם יש להעיר ...קרא עוד

שאלה

לכבוד מו”ר הרב עקיבא שליט”א אחדשה”ט

פרשת צו [ויקרא ח, י”ג], ויחבש להם מגבעות, ועיין פירש”י ויחבש לשון קשירה.

וק’ מדוע המתין עד כאן לפרש כן ולא פירש כן בפרשת וירא פרק כב פסוק ג ויחבש את חמורו.

גם יש להעיר על תרגום אונקלוס, דהנה בפרשת וירא כתב וזרז ובפרשת צו כתב ואתקן.

וע”ע בתרגום יונתן בפרשת וירא ובפרשת צו וע”ע בתרגום יונתן בפרשת תצוה עה”פ וחבשת להם מגבעות כו’, וצ”ע בכל זה.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

זה ברור שיש מילים דומות שיש להם ב’ משמעויות ולא עוד אלא שיש מילים שיש להן המשמעות הפשוטה ויש להם המשמעות שאינה המשמעות התמידית אלא לפעמים נשמע כך, ולכן לא הוזקק רש”י לפרש אלא במקום שהמשמעות יוצאת מגדר הרגיל.

בכבוד רב וכט”ס {וכתב אלי שוב הנ”ל: אולם בפרשת תצוה וחבשת להם מגבעות הו”ל לפרש כן.

}

***

קרא פחות

נשאל: י״א באייר תשפ״ב

בורא פרי האדמה על פירות האילן

עם סגולה ישן לא מוגה

{עש”ק פ’ כי תבוא תשע”ה, קרית ספר יע”א} מה שהקשה אהא דתנן בברכות מ’ א’, בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא ואמרי’ עלה בגמ’, מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא אמר ...קרא עוד

{עש”ק פ’ כי תבוא תשע”ה, קרית ספר יע”א}

מה שהקשה אהא דתנן בברכות מ’ א’, בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא ואמרי’ עלה בגמ’, מאן תנא דעיקר אילן ארעא היא אמר רב נחמן בר יצחק רבי יהודה היא דתנן יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא רבי יהודה אומר מביא וקורא עכ”ל, ומבואר דלרבנן אם בירך בפה”א לא יצא.

וקשה דאבכורים להדיא כתיב בדברים כ”ו ב’ הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה, אע”ג דמין אילנות נמי נינהו, דמקרא דהכא גויפיה דרשי’ להו לז’ המינין כדפרש”י.

תשובה – הנה ז”ב לכו”ע שאין הפרי בא מכח האילן בלבד, אלא גם הוא יבול הקרקע, והמחלוקת הוא האם עיקר אילן ארעא או עיקר אילן האילן עצמו, ורבנן נהי דס”ל עיקר אילן האילן עצמו הוא, אמנם מ”מ שייך לומר שהוא מן האדמה, הלכך לענין ברכות החיוב לשבח הוא על עיקר הדבר ולכך בעינן לשבח על האילן, הלכך לדידהו אם משבח רק על האדמה לא יצא, משא”כ בכורים ענין אחר הוא, דמעיקרא השבח הוא על האדמה שקיבלנו בנחלה מאת ה’, כמ”ש ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי ה’, ולכך עיקר השבח הוא על האדמה בכל גוני.

ואע”ג דביכורים עיקר דינם הוא לשבח על הקרקע מ”מ אם אבד קיום הפרי מן הקרקע כבר אין שייך בפרי זה שבח על הקרקע, כמש”ש התוס’ יש מפרשים לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח להקב”ה אלא כקובל על מה שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות ע”כ.

וכתב עליהם המהרש”א בחידושי הלכות, לכאורה קשה דאע”ג דס”ל לרבנן דעיקר אילן לאו ארעא הוא מ”מ כיון דיש לו האי ארעא דבאו אלו הפירות ממנו אמאי לא יוכל לומר מן האדמה אשר נתתה וגו’ ותירצו דנראה כקובל ממה שנתן לו כו’ וק”ל, עכ”ל.

שו”ר בצל”ח מ”ש ליישב שי’ הר”מ ע”ש, וז”ל, ונראה דבודאי אף אי נימא דרבנן דפליגי על ר’ יהודה בביכורים וסברי שאינו קורא, סבירא להו דארעא לאו עיקר אילן הוא, מ”מ אי אפשר לרבנן לחלוק ולומר דלא שייך למקרי לפירות האילן פה”א, ומקרא מלא בפרשת ביכורים מראשית פרי האדמה [דברים כ”ו, ב’], והרי ביכורים היא משבעת המינין וחמשה מינייהו פרי העץ נינהו, וקרינהו רחמנא פה”א.

וא”כ וודאי שבזה ליכא פלוגתא דשייך ברכת פה”א על פירות האילן, ואמנם ר’ יהודה ורבנן פליגי בהא, דרבנן סברי שאף שאין עיקר האילן ארעא מ”מ עכ”פ יונק גם מארעא ולכן שייך לקרותו פה”א, שגם האילן נקרא על שם האדמה כיון שהאילן יונק מן האדמה, אבל אחר שיבש שוב לא שייך קריאה שיאמר פה”א אשר נתתה לי, שאין עיקר האדמה קיים שהאילן הוא עיקר והרי יבש.

ור’ יהודה סובר דלא שייך למקרי פה”א כי אם כשעיקרו הוא האדמה, וכיון דכתיב פה”א מכלל שעיקר האילן ארעא, וא”כ אף שיבש ונקצץ שייך פה”א.

וז”ל הרש”ש ברכות דף מ ע”א, מאן תנא דעקר אילן כו’ ר”י היא כו’.

נ”ל דזה ודאי דרבנן מודו דפירות האילן נקראין פרי האדמה בל’ תורה דהא קורא הבאתי א”ר פרי האדמה אף בהביאו פירות האילן אלא דפלוגתייהו הוא דלרבנן נקרא בל”ת האילן בשם אדמה (עי’ בחולין פ”ו מ”ז בתוי”ט דדעת הרמב”ם דנסורת של חרשים אינה מגדלת צמחים ואפ”ה מכסין בה ואף על גב דקי”ל דבדבר שאינו מג”צ אין מכסין רק אם נקרא עפר וע”כ כצ”ל דגם היא נקראת עפר) ומ”מ לענין ברכה א”י עליהם בברכת פה”א דבלשון בנ”א אינו קרוי אילן בשם אדמה.

וראיה לזה דהא חטה נקראת בל”ת לר”י לקמן עץ עכ”ז לא יצא אם בירך עליה בפה”ע.

וכן פירות האטד אף שהוא מין אילן לענין כלאים מ”מ לענין ברכה לא מברכינן עלייהו בפה”ע כדאיתא בתד”ה איתא (וזה דלא כצל”ח בר”פ דפשיטא ליה דלענין ברכה אזלינן בתר ל”ת) ולר”י להכי נקראים פירות האילן בשם פרי האדמה בקרא משום דעקר אילן גדולו מן האדמה ולכך גם לענין ברכה יצא.

ובס’ פנים יפות דברים פרשת כי תבוא פרק כו פ’ ב כתב, מראשית כל פרי האדמה וגו’.

הנה מזה ראיה מפורשת ממ”ש במתניתין בפרק כיצד מברכין דף מ”ה [ברכות מ א] בירך על פירות האילן פרי האדמה יצא, שהרי מי שהביא בכורים מן הגפן והתאנה ורימון היה אומר הנה הבאתי מראשית פרי האדמה, אך לפ”ז קשה טובא הא דאמר שם מאן תנא דעיקר אילן ארעא אמר רנב”י ר’ יהודה הוא וכו’, משמע דלרבנן לא יצא ובאמת כל הפוסקים פסקו כהך מתניתין דאע”ג דלא קי”ל כר’ יהודא ביבש המעין, ונראה דנפקא מהאי קרא דכתיב בפירות האילן פרי האדמה, והיינו אף דעיקר האילן לאו ארעא הוא מ”מ כיון שגידולו ויניקתו מן הארץ קרינן ביה פרי האדמה, וכמו שתיקנו לומר על הארץ ועל הפירות, ואמר שם [מט א] דלא הוי חתימה בשתים על הארץ דמפקי פירותיה, ומה שבאמת לא אמרה תורה שיאמר הנה הבאתי ראשית פרי עץ וגפן ואינך, מ”מ כיון דעיקר ביכורים הוא מחטה ושעורה דשכיחי טפי וחשיבי טפי בקדימת הפסוק ארץ חטה ושעורה גפן, ע”כ שלא לחלק באמירת כ”א אמרה תורה שיאמר בכלל פרי האדמה, והא דאמר רנב”י ר’ יהודא הוא דעיקר אילן פרי הוא, היינו דמוכח מסיפא והיינו דלא נימא דחטה מין אילן הוא כדאיתא שם, ואי נימא דמתניתין כרבנן לא הוי צריך לאשמעינן דחטה לאו אילן הוא, דאי נימא דגם חטה מין אילן הוא, קשה למה הזכירה התורה בבכורים פרי האדמה, כיון שכולם מין אילן הוא, יותר היה ראוי לומר פרי העץ אע”כ טעמא דרישא משום דאתי כר”י דאמר עיקר אילן ארעא הוא, ומה שתקנו לומר פרי עץ על פירות האילן, היינו משום דס”ל כר”י [שם לה א] שיברך מיני דשאים שראוי לפרש מכל מין ומין, וזהו מדרבנן אבל מן התורה עיקר שמו פרי האדמה, ושפיר הוי ס”ד לומר דמין אילן הוא וכל זה לפרש לשון המשנה, אבל להלכתא מפורש בתורה שפירות האילן מקרי פרי האדמה, ובחדושי ברכות הארכנו בזה עכ”ל הפנים יפות.

קרא פחות

נשאל: י״א באייר תשפ״ב

כמה תשובות בפרשת בחוקותי

עם סגולה ישן לא מוגה

‏יום שישי י”ח סיון תשע”ו אין מלינין המת בירושלים מ”ט דוקא בירושלים שאלה ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב (כו, כה), על ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינין את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקוברו נתנין ביד אויב ...קרא עוד

‏יום שישי י”ח סיון תשע”ו

אין מלינין המת בירושלים מ”ט דוקא בירושלים

שאלה

ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב (כו, כה), על ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינין את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקוברו נתנין ביד אויב (רש”י) צ”ב, מפני מה פירש רש”י את הפסוק דקאי רק על ירושלים כיון שאין מלינין את המת ‘בירושלים’ דווקא, הא איסורא הוא בכל מקום להלין את המת (סנהדרין מו, א) (עיון הפרשה).

תשובה

התירוץ פשוט דהרי להלין את המת על מנת להביא לו ארון ותכריכין שרי, כדתנן במתני’ דסנהדרין שם, ואפ”ה בירושלים אסור אלא צריך להוציאו מחוץ לירושלים, ואם היה כאן קושיא היה אפשר אולי לתרץ בעוד אופנים, אבל אין כאן קושיא ולא הארכתי.

והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין

שאלה

והשמותי את מקדשיכם (כו, לא), במגילה (כח, א) איתא, שבית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו וכו’, שנאמר ‘והשמותי את מקדשיכם’, קדושתן אף כשהן שוממין [וכ”ה בתורת כהנים (כאן), שגם לאחר חורבן ביהמ”ק חייבים לנהוג בו קדושה.

וכ”פ הרמב”ם (פ”ו מהל’ בית הבחירה הט”ז): ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא וכו’, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר ‘והשמותי את מקדשיכם’, ואמרו חכמים אע”פ ששוממין בקדושתן הן עומדים, ע”כ].

ויל”ע, מהא דתניא (גיטין מב, א): האומר כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי, אף עצמם לא קנו.

ומקשינן, מהא דתניא הכותב נכסיו לשני עבדיו קנו משחררין זה את זה, ומשני רב אשי: שאני התם דקא קרי להו עבדיי [וש”מ דלא שחררינהו לדידהו – רש”י], וא”ל רפרם לרב אשי: ‘ודלמא עבדיי שהיו כבר, מי לא תנן וכו’ הכא נמי עבדיי שהיו כבר’.

ואתותב רב אשי, עיי”ש.

ולפ”ז צ”ב טובא, הא דאמרינן במגילה ובתו”כ ד’והשימותי את מקדשיכם’ מלמדנו שקדושים הם אף כשהם שוממים, אמאי לא נימא הכא ‘מקדשיכם – שהיו כבר’ אבל עתה כשחרבו אינם קדושים דהא איתותב רב אשי ומסקינן כרפרם (עיון הפרשה).

תשובה

כתב בחי’ רבי עקיבא איגר מסכת מגילה דף כח ע”א, וז”ל, מתני’ קדושתן אף כשהן שוממין.

במהרי”ט בתשו’ ח”א סי’ קכ”ג כתב דהכי דייקי’ דודאי אי היה כתיב והחרבתי את מקדשיכם היה אפשר לפרש מקדשיכם שהיה כבר בשעת החורבן אבל לשון שממה אינו נופל אלא על שעת חורבתה מכבר שנים רבות ואינה נבנית כדכתיב על הר ציון ששמם.

ואילו נחרב וחזר ונבנה תיכף אף שהיה נופל עליו לשון חורבן לא היה נופל עליו לשון שממה.

והכא דכתיב והשמותי את מקדשיכם אלמא קדושתן אף כשהן שוממים אף אחר שנחרבו עיין שם וכ”כ המהרי”ט בדרשותיו פ’ וישב דרוש א’ ועיי”ש מ”ש עוד בזה ועי’ במ”ש המ”ל פ”א מהלכות קרבן פסח הלכה ה’ ובתשו’ מוצל מאש סי’ מ”ג עכ”ל רע”א, ולפ”ז א”ש הכל כיון דע”כ קאי על הזמן שכבר עבר מ החורבן ולא על שעת החורבן גופיה ו’שהיו כבר’ שייך לומר רק בשעת שחרור או חורבן אבל לא זמן רב אח”ז.

אפרו של יצחק

מה שהקשה הגר”ד פאלק על ל’ רש”י (בחוקותי כו מב) אפרו של יצחק צבור ומונח ע”ג המזבח, ובאמת הוא ל’ רגיל בחז”ל, יעויין בחי’ הרד”ל על פרדר”א שכתב דכ”ז אתיא כמ”ד שיצחק נשרף.

איש כי יפליא מ”ט דוקא בפה

שאלה

איש כי יפלא נדר בערכך (כז, ד).

כי יפליא, יפריש בפיו (רש”י).

הקשה הגאון רבי איתמר גרבוז שליט”א ראש ישיבת ‘ארחות תורה’, צ”ע הא נדרי הקדש סגי בלב, וכמבואר בשבועות (כו, ב) [אמנם בקצה”ח (סי’ יב) נקט בפשיטות דכ”ז בהקדש מזבח, אבל בקדשי בדה”ב בעי בפה, ולדבריו א”ש.

וצ”ע אמאי לא הוכיח מדברי רש”י הכא] עכ”ל.

תשובה

אולי י”ל דהכונה הוא מצד מצוות ההפלאה שהיא בפה, עיין מ”ש החפץ חיים באהבת חסד לענין המצוה להוציא בפה את הצדקה שיתן.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלות בפרשת אחרי מות

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה לכבוד מו”ר הרב עקיבא שליט”א שלו”ב א) פרק י”ח-כ”א ומזרעך לא תתן למלך כו’, יש להעיר מדוע קרא הנ”ל כתוב באמצע פרשת עריות. ב) י”ח-כ”ח ולא תקיא הארץ אתכם כו’, פירש”י משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו’ מקיאו. כך ארץ ...קרא עוד

שאלה

לכבוד מו”ר הרב עקיבא שליט”א שלו”ב

א) פרק י”ח-כ”א ומזרעך לא תתן למלך כו’, יש להעיר מדוע קרא הנ”ל כתוב באמצע פרשת עריות.

ב) י”ח-כ”ח ולא תקיא הארץ אתכם כו’, פירש”י משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו’ מקיאו.

כך ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה כו’, וקשה דלכאורה הול”ל כן לעיל (י”ח-כ”ה) עה”פ ותקא הארץ את יושביה וצ”ע.

ועיינתי בתורת כהנים (מקורו של רש”י) וראיתי שכתב משל זה בפרשת קדושים (פרק יב) וצ”ע מדוע לא כתב כן בפרשת אחרי מות וצ”ע בכל זה.

החוחם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

א) פרק י”ח-כ”א ומזרעך לא תתן למלך כו’, יש להעיר מדוע קרא הנ”ל כתוב באמצע פרשת עריות

עיין בספורנו שכתב וז”ל, ומפני שדבר על העריות להכשיר הזרע שיהיה ראוי לחול עליו שמו הגדול דבר על המולך שהיו עובדיו חושבים להכשיר בעבודתו את שאר הזרע אל ההצלחות ואמר כי בעבודתו יהיה חלול ה’ וגורם לסלוק שכינתו מעל שאר הזרע ע”כ.

ב) י”ח-כ”ח ולא תקיא הארץ אתכם כו’, פירש”י משל לבן מלך שהאכילוהו דבר מאוס כו’ מקיאו.

תשובה: הלשון ותקיא משמע שאירע פעם אחת שהקיאה הארץ את יושביה, אבל הלשון ולא תקיא הארץ משמע שהיא אינה יכולה שלא להקיא אם יהיו בה הרשעים.

לא הבנתי.

עיין בתו”כ פ’ אחרי מות [פרשתא ח פרק יג הל’ טז בסופו] ותקיא הארץ את יושביה כאדם שמקיא את מזונו.

ובקרבן אהרן שם כתב, כאדם שהאכילוהו דבר מאוס, שאין עומד במיעיו אלא מקיא אותו, ובזה הוא מקיא גם מה שהוא מזונו ראוי ונאות אליו.

ואולי שאלתו למה רק בפ’ קדושים נקטו לבן מלכים, ואיני יודע התשובה לזה.

בכבוד רב וכט”ס

ושוב כתב אלי הנ”ל: וחכ”א שליט”א ציין לספר באורים כבדו ה’ (מהר”ם מקראקא) שהעיר כן ונהניתי.

***

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

מ”ט קבלו את יתרו לגר

עם סגולה ישן לא מוגה

{אור ליום ו’ עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט ע”ו} מה שהקשה כת”ר עמ”ש בזבחים קט”ז ב’ מה שמועה שמע יתרו ובא ונתגייר וכו’, ומאידך קי”ל ביבמות כ”ד ב’ אין מקבלין גרים לא בימות המשיח וכו’ כיון שזהו מחמת ששומעין גדולתן ...קרא עוד

{אור ליום ו’ עש”ק פ’ יתרו י”ט שבט ע”ו}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש בזבחים קט”ז ב’ מה שמועה שמע יתרו ובא ונתגייר וכו’, ומאידך קי”ל ביבמות כ”ד ב’ אין מקבלין גרים לא בימות המשיח וכו’ כיון שזהו מחמת ששומעין גדולתן של ישראל.

תשובה הנה בתוס’ הקשו מהא דשבת ל”א ע”א בזה שרצה להתגייר על מנת שיהי’ כה”ג וגיירי’ הלל אף שכוונתו היתה לתועלת עצמו ותרצו התוס’ שבטוח הי’ הלל דסופו לעשות לשם שמים, ולפ”ז לק”מ, דהרי יתרו ג”כ היה לש”ש, ועדיפא מהכא [גם לדעת המהרש”א שתי’ תירוץ אחר], שהרי מתחילה היה כבר לש”ש, ולא רק שסופו עתיד להיות לש”ש, אלא שנתודע לאמת ע”י מה שראה גדולתן של ישראל.

אחר זמן עלה ברעיוני להתבונן עוד, דהנה בזמן מרדכי ואסתר כתיב ורבים מעמי הארץ מתיהדים, וכעי”ז היה בזמן שלמה שרצו הרבה מאו”ה לעבוד את ישראל, וכן לעתיד לבוא ירצו או”ה להיות גרים, ומאידך גבי מ”ת איתא בזבחים שם ע”א שנתקבצו כל המלכים אצל בלעם ושאלו אותו שמא מבול וכו’, ואמר להם תורה נותן לעמו, פתחו כולן ואמרו ה’ יברך את עמו בשלו, כלומר אנו מה אכפת לנו, ומצינו בעיקר שבא יתרו להתגייר, ואם כי מצינו שבאו עוד איזה שרצו להתגייר (עיין רש”י ר”פ נצבים, ויבמות ע”ט א’), מ”מ לא היה כשאר הדורות, וכנראה דגם שהיה הרבה טובה לישראל מ”מ לא היה כ”כ קל ומושך ללכת להצטרף אליהם, ואם יתפלא עלי השואל יש לידע שהדברים מפורשין בדברי רז”ל, וז”ל המכילתא דרשב”י ר”פ יתרו י”ח ה’ (ועיין גם במדר”י שם), אל המדבר הרי הכת’ מתמיה עליו אדם ששרוי בביתו ובכבודו של עולם עכשו יבוא למדבר תהו הזה שאין בו כלום לכך נאמר אל המדבר ע”כ.

נמצינו למדים מכ”ז שלא היה כ”כ קל ומושך ללכת לשם, ולא היה מה לחשוד ביתרו שהולך לשם עבור גדולה או טובה אלא לש”ש.

ויעויין באוה”ח פ’ תשא (שמות ל”ב ויעויין י’) דע”פ דבריו יש קצת ישוב לדבר, דמשמע לכאורה מדבריו שם שמשה לא הקפיד מתחילה על הא דאין מקבלין וכו’.

וז”ל שם, עוד ירצה על פי דבריהם ז”ל (שמות רבה פ”ב) שאמרו שקבלת ערב רב היתה מצד משה ולא הסכים ה’ עליהם ונתרצה לעשות רצון משה ולזה אמר לו שחת עמך אלו ערב רב והוא מה שרמז באומרו ועתה שעליו לעשות תשובה וחרטה על מעשה בלתי הגון ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבא שאמרו ז”ל (יבמות כ”ד ב’) אין מקבלין גרים לימות המשיח ומשה הוא שיהיה גואל ויתקן הדבר ע”כ.

ולפ”ז י”ל דאיהו גופא מה שהיה למ”ר לתקן שקיבל הע”ר אע”פ שלא באו אלא מצד גדולתן של ישראל.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

מ”ט נאמר בבן סורר ומורה בקול אביו ובקול אמו

עם סגולה ישן לא מוגה

מה שהקשה אמאי מחלק בקרא (פס’ י”ח) בקול אביו ובקול אמו, דהא לפ”מ דדרשי’ בסנהדרין ע”א א’ בקולינו דקולן שוה א”כ מ”ט שינה כאן הלשון. תשובה – בחז”ל כאן מבואר דדרשי’ מזה שיאכל משל אבין ושל אמו (מדרש תנאים ועיין סנהדרין ...קרא עוד

מה שהקשה אמאי מחלק בקרא (פס’ י”ח) בקול אביו ובקול אמו, דהא לפ”מ דדרשי’ בסנהדרין ע”א א’ בקולינו דקולן שוה א”כ מ”ט שינה כאן הלשון.

תשובה – בחז”ל כאן מבואר דדרשי’ מזה שיאכל משל אבין ושל אמו (מדרש תנאים ועיין סנהדרין שם), ושצריך שירצו שניהם (מדרש אגדה), ולכך שינה הלשון כאן וכאן לאשמועינן תרווייהו.

ונראה ג”כ ע”ד הפשט דאי הוה כתיב בקול אביו ואמו גרידא הוי משמע מה ששניהם אומרים לו שיעשה, וזהו דברים שיותר מקובלין עליו, דאם שניהם שוין במה שמצווין אותו מסתמא הם דברים ברורים ומוכרחים, אמנם דייק הפסוק לומר בקול אביו ובקול אמו, לאשמעינן שנתגנה גם על מה שלא שמע בקול אביו בלבד וקול אמו בלבד, ובעיקר הרבותא הוא בקול אמו, דאינו עושה מה שאמו אמרה לו לעשות, וגם בזה נקרא רשע ורע, אף שבד”כ דברי אמו ממילא פחות חשובין אצלו וגם פחות משלים עמהן להבין פשרם, אפ”ה נקרא לגנאי בן סורר ומורה גם על מה שלא שמע בקול אמו.

שו”ר שעמד בזה האלשיך וז”ל.

כי למעלה הוא אומר בקול אביו ובקול אמו שמזכיר כל אחד בפני עצמו ואחר כך הוא אומר איננו שומע בקולנו, והיה לו לומר כמתחלה איננו שומע בקול אביו ואמו.

ועי”ש מה שהאריך בזה.

וז”ל, כי אין זה רק שלא עצבו אביו בילדות שעל כן בהגיעו לגדר יקרא בן גדל התפקרותו, כי הנה מעתה לא יסכון לו תוכחת לשון ולא ייסורי שוט ושבט, כי הלא מעתה ימשך שעל הוכחת דברים שדרך הבן לשמוע אל אביו מחמת יראה ואל האם מחמת כבוד, כמאמר רבותינו ז”ל (קידושין לא א) שעל כן בכבוד הקדים הכתוב האב ובמורא הקדים האם, הנה זה, אחר שלא ייסרו אותו בילדות עתה אם יוכיחנו אביו איננו שומע בקול אביו מפני היראה ולא בקול אמו מפני הכבוד, ואם ייסרוהו בשוטים אז אין צריך לומר שלא ישמע אל כל אחד מהם כי יוכיחנו בפני עצמו כי אם אז יתפקר יותר כי ולא ישמע אליהם אפילו אם יתחברו יחד שניהם.

וזהו אומרו ויסרו אותו ולא ישמע אליהם.

ואז (יט) ותפשו בו אביו ואמו וכו’ (כ) ואמרו את חטאינו אנו מזכירין כי בננו זה כלומר למה שהוא בננו שאנו בלתי ראויים, יצא סורר ומורה ולא בלבד איננו שומע בקול כל אחד מהם בפני עצמו כי אם גם איננו שומע בקולנו שהוא של שנינו כאחת, והוא אומרו למעלה ולא ישמע אליהם שהוא אל שניהם יחד ככתוב למעלה וכו’, כי אם תחלה איננו שומע בקולנו ואחר כך הוא זולל וסובא עכ”ל.

פרשת לך לך

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

האם מועיל אמירת תשעים פעמים ותן טל ומטר בלא להשמיע לאזנו

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה מה הדין במי שאמר צ’ פעמים ותן טל ומטר אבל לא השמיע לאזנו, כי הרי אם התפלל כך שמונ”ע יוצא בדיעבד. בברכה אברהם סלושץ *** תשובה בע”ה י”ג לשון ע”ז לכבוד הרב אברהם סלושץ שליט”א שלום רב נ”ל דמהני, דהנה אין להסתפק באופן שרק שמע ולא אמר, היינו שמע ...קרא עוד

שאלה

מה הדין במי שאמר צ’ פעמים ותן טל ומטר אבל לא השמיע לאזנו, כי הרי אם התפלל כך שמונ”ע יוצא בדיעבד.

בברכה

אברהם סלושץ

***

תשובה

בע”ה

י”ג לשון ע”ז

לכבוד הרב אברהם סלושץ שליט”א

שלום רב

נ”ל דמהני, דהנה אין להסתפק באופן שרק שמע ולא אמר, היינו שמע מאחר צ’ פעמים, דבכה”ג פשיטא דבשמיעה בלבד לא מהני, דהרי העיקר הוא השפתים, שמצינו בחז”ל שיש כח לשפתים להמשיך בחוסר מודעות, כמ”ש במגילה כ”ז ב’ כל ד’ אמות רחושי מרחשן שפותיה, וברפ”ב דברכות לגבי פתח בלמען ירבו אמרי’ סירכי’ נקט, והכונה בכ”ז שיש כח בפיו של האדם שהוא מתחת לכוחות הגלויים שלו, שעלול פיו לומר מה שהוא לא התכוין לומר, ובכלל זה כל מה שהוא יכין מתחילה בפיו, עלול בחוסר המודעות להמשיך לומר אח”כ, דהנה זה ברור שהדין המבואר בגמ’ מגילה שם שהמתפלל מרחיק ד”א ומשתין הוא גם למי שלא השמיע לאזניו, דגם בכה”ג יש את המציאות של רחושי מרחשן שפותיה, ובפרט די”א שא”צ להשמיע לאזניו בשמונ”ע עי’ רש”י יומא י”ט ב’, וממילא גם לענינינו הכח המונח בפיו של האדם להרגילו יהיה גם באופן שאינו משמיע לאזניו.

ובלאו הכי מכיון שדעת רש”י והגאונים שיוצא יד”ח תפילה גם בכה”ג לכתחילה, א”כ לדידהו ע”כ מיירי הצ’ פעמים [שכבר בירוש’ (תענית פ”א) נזכר ל’ יום] בכה”ג, וא”כ סבירא לן שגם בכה”ג חשיב חזקה, ויתכן לומר לפ”ז אפושי פלוגתא לא מפשינן.

ובעצם הפוסקים היו צריכים לאשמעינן שאם לא השמיע בכולם צריך להשלים תפילות שלא השלים [ונהי דהמ”ב מקיל בדיעבד בכל גוני, משום דחושש להדעות שהשיעור הוא בזמן ולא צ’ פעמים, אבל הפוסקים שלפני המ”ב שלא חששו לדעה זו היו צריכים להזכיר].

ועל כן נראה דגם באופן שלא השמיע לאזניו מועיל.

***

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

להכשיר תנור על ידי ניקוי עצמי בחום גבוה במיוחד

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה אשמח לקבל מידע- בעניין תנור עם מערכת “ניקוי עצמי” (פירוליטי). והוא שיש טכנולוגיה שגוף החימום של התנור מגיע ל- 500 מעלות צלזיוס, ואחר כשעה הופך את כל השומן והליכלוך שהצטבר בדפנות ל- “אפר דק”. האם מהני לעניין פסח גם לכתחילה ישר כח! *** תשובה בע”ה י”ט ...קרא עוד

שאלה

אשמח לקבל מידע-

בעניין תנור עם מערכת “ניקוי עצמי” (פירוליטי).

והוא שיש טכנולוגיה שגוף החימום של התנור מגיע ל- 500 מעלות צלזיוס, ואחר כשעה הופך את כל השומן והליכלוך שהצטבר בדפנות ל- “אפר דק”.

האם מהני לעניין פסח גם לכתחילה

ישר כח!

***

תשובה

בע”ה

י”ט טבת ע”ז

שלום רב

יש מן הפוסקים שנקטו לכתחילה להתיר תנור ע”י הסקה גבוהה (ראה מנח”י ח”ג סי’ ס”ו וח”ד סי’ י”ב סק”א), ויש שנקטו מעיקר הדין אם כי יש ענין להחמיר, ויש שנקטו למעשה להחמיר להצריך לכתחילה לפיד לליבון, (ראה משנ”ב מהדורת דרשו ח”ה סי’ תנ”א על המשנ”ב סקי”ג, וכן שו”ת עם סגולה ח”ד סי’ ל”ט, שהבאנו מהדעות בזה).

אמנם בצורת הניקוי שהזכרתם איני יודע התייחסות הפוסקים לפעולה זו, דאם באמת הניקוי הוא כליל על כל חלקי התנור, בזה יתכן שהיו מן הפוסקים שהיו מתירים לכתחילה להשתמש בזה, וכמו”כ אם מצב החימום שהזכרתם בחמש מאות מעלות המציאות היא שהניצוצות ניתזין ממנה כמדומה שיתירו בזה דהו”ל כליבון ממש לכאורה, אמנם יש לשאול את הפוסקים ולדעת מהי דעתם בענין זה, ואנכי לא ראיתי התייחסות לשאלה זו.

והנני לצרף מתוך מה שכתבתי שם (אם כי יש מן הדברים שטעונים תיקון): הנה אמנם מעיקר הדין אפשר להכשיר מבשרי לחלבי ולהיפך, אך מנהג בני אשכנז הוא לא להכשיר כלל מבשרי לחלבי ולהיפך,.

אכן בכמה אופנים מסוימים בלבד אפשר להכשיר באופן כזה יעויין במהרש”ם ח”ב סי’ רמ”א ובמ”ב שם.

אמנם כתב הגרי”א דינר [הבית בכשרותו עמ’ ל”ג] שלא לעשות כן בלא הוראת חכם, שהרי מאוד מצוי ששיירי החלב או הבשר דבוקים מאוד ובכמות גדולה וקשה להוציאו מידי דופיו, וגם בהכשרתו לפסח הסתייגו הפוסקים מלנהוג כן למעשה, גם אם יש להתיר מעיקר הדין.

בתנור העשוי מתכת ג”כ הורו כמה מגדולי הפוסקים דאמנם מעיקר הדין מועיל הסקתו בחום גבוה (עיין מנח”י ח”ג סי’ ס”ו סק”ג, שם ח”ד סי’ י”ב סק”א, מנח”ש מהדו”ת סי’ נ”א, קובץ מבית לוי ח”א עמ’ ל’, וע”ע חוט שני פסח פ”י סק”ב), ויש שהורו לכתחילה שיש ללבנו עם לפיד (הגריש”א – סידור פסח כהלכתו ח”א פ”ח הערה 11).

בתנור שנטרף הורו גדולי הפוסקים (הו”ד בס’ הבית בכשרותו עמ’ ל”ג וע”ש עוד עמ’ ל”ב) דסגי בהפעלה בחום הכי גבוה, מ”מ כאן יתכן שצריך ג”כ ניקוי כאן באם עינינו רואות שבלא ניקוי לא נעלם כל מה שהיה עד כה.

ולסיכום על מנת להכשירו מעיקר הדין יש בעיקר להסיקו בחום הגבוה לשיעור זמן ומלבד זאת לודא שלא נותר כלום מעברו.

אם יש שהזכירו ענין של המתנת 24 שעות יתכן שהוא לשופרא דמילתא [מאחר וכל ההכשרה של התנור אינו ממש לכתחילה].

***

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

בדברי הגמ’ בסוכה ב ע”א שדין צל בסוכה הוא רק לדעת ר’ זירא

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה בע”ה בסוכה דף ב ע”ב, דלדעת החולקים על רב זירא הסכך לא עשוי לצל ולכאורה צריך להבין אם כן למה לשיטות החולקות, סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה הרי הסכך לא נועד לצל. תודה רבה *** תשובה יום ששי כ”ו תשרי ע”ז שלום וברכה הנה זה ברור דלכו”ע ...קרא עוד

שאלה

בע”ה

בסוכה דף ב ע”ב, דלדעת החולקים על רב זירא הסכך לא עשוי לצל ולכאורה צריך להבין אם כן למה לשיטות החולקות, סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה הרי הסכך לא נועד לצל.

תודה רבה

***

תשובה

יום ששי כ”ו תשרי ע”ז

שלום וברכה

הנה זה ברור דלכו”ע הצל של הסוכה הוא מה שעושה אותו סוכה, כמ”ש רש”י ברפ”ק דסוכה (דף ב’ א’) שע”ש הסכך קרויה סוכה, ויעוי’ בהר”ן על הרי”ף ריש סוכה (דף א’ א’ מדה”ר) וז”ל, ושחמתה מרובה מצלתה.

כתב רש”י ז”ל המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו ולא רצה לומר שהסכך המועט יהא בטל לגמרי ברוב המגולה ויהא כאילו אין שם סכך כלל וכמו שראיתי מי שכתב כן דהא אמרינן לקמן בפרק הישן [דף כב ב] דמתני’ בחמתה דלמטה קאמר אבל [אם] למעלה המסוכך והמגולה כי הדדי נינהו כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת וכיון דכי הדדי נינהו אין כאן מועט שיבטל לגבי המרובה אלא מצלתה דלמטה קאמר שהיא בטלה לגבי חמתה שהיא מרובה הימנה דאע”ג דרבי יהודה לא בעי שיהא הסכך מיצל תחתיו כיון שהוא מכשירו למעלה מעשרים אמה כדמוכחא בגמרא וסיפא דמתני’ דברי הכל היא אפ”ה בעי מיהא שיהא מיצל וכל שחמתו מרובה מצלתו אין כאן צל וכן נ”ל פי’ לפי’ של רש”י ז”ל עכ”ל הר”ן.

וכתב בשפת אמת סוכה שם וז”ל, ונראה לע”ד דהא כיון דלא קי”ל כר”ז משום דההיא לימות המשיח הוא דכתי’ ופי’ רש”י ז”ל אבל סוכת מצוה אינה לצל א”כ אין מובן לכאורה מ”ש רש”י דע”ש הסכך קרוי’ סוכה דממ”נ אם צריך להיות סוכך ומגין א”כ עשוי’ לצל, אמנם פשוט נראה דמאחר שהוא דבר שמציל אף שאין בו צורך דיש צל בל”ז מ”מ שפיר נקרא סכך כיון שהיא דבר המציל, וממילא מיושב דאם אין בסכך הכשר כשיעור אינו קרוי סכך שהרי הסכך הזה אינו מציל כלל שעדיין יש חמה לבטל הצל ואינו מציל ושוב ממילא אינו סכך כלל, וזה נראה ג”כ לע”ד כוונת רש”י ז”ל מ”ש בהא דר”ז דל דפנות ליכא צל סוכה שהחמה באה מתחתי’ ונמצא שמה בטל ע”ש, דלכאורה קשה הא די”ל חמתה מחמת דפנות אינו פוסל וכשאין הדפנות מגיעות לסכך כשר ג”כ, אמנם נראה דהא דכשר חמתה מחמת דפנות הוא מה”ט גופי’ דכל הפסול בחמתה מרובה הוא משום שאין קרוי סכך כיון שאינו מיציל אבל באופן שאם הי’ דופן טוב הי’ מיציל שפיר נקרא סכך, דאע”ג דהשתא חמה מרובה מאי בכך דלא הקפידה תורה רק שיהי’ דבר המיציל כנ”ל, וא”כ ממילא בלמעלה מעשרים שפיר אינו קרוי סכך כיון שאינו מיציל אם לא הי’ דופן ובדאיכא דפנות נמי פסול מטעם שאין צורך לצל הסכך לר”ז דבעי שיהי’ צורך בהצל, ושפיר כ’ רש”י שכשחמה באה מתחתי’ פסול משום שאינו קרוי סכך כנ”ל, אך מדברי הריטב”א למדתי דעיקר הטעם הוא משום דסכך שהוא תוך עשרים גם בלי דפנות מועיל להיות צל להיושב תחתיו אבל למעלה מכ’ בלי דפנות ליכא צל כלל נמצא דכל הצל היא רק מן הדפנות עכ”ל.

ובפני יהושע שם ע”ב הקשה כעין קו’ שכתבתם, וז”ל, בפרש”י בד”ה לימות המשיח כו’ אבל סוכת מצוה אינה לצל עכ”ל.

משמע לכאורה דלהנך אמוראי לית להו דר’ זירא לא בעי סוכה העשוי לצל.

וקשיא לי טובא היאך אפשר לומר כן והא בכולה מכילתין משמע דלכו”ע בעינן סוכה העשוי לצל כדאמרינן לקמן (דף ח’ ע”ב) בסוכת גנב”ך ורקב”ש דקתני והוא שתהא מסוככת כהלכתה והיינו לצל סוכה כדמפרש התם, וכן בסוגיא דחבילי עצים וחבילי קש [לקמן י”ב ע”א] דפסלינן משום תעשה ולא מן העשוי והיינו שעשוי בפסול ומאי פסולייהו אי לאו משום שלא נעשה לשום צל.

לכך נראה דודאי לכו”ע פשטא דלשון סוכה היינו לענין סכך דהיינו לשם צל להגין ולסכך, אלא דרבי זירא דריש מייתורא דקרא דוסוכה תהיה לצל יומם דכל סוכה שאין צריכה לצל הסכך אלא שצלתה מרובה מחמת הדפנות לא מיקריא סוכה כלל דאין לשון סוכה אלא היכא שצריכה לצל הסכך, משא”כ הנך אמוראי דמוקי לה לימות המשיח סברי דלא קפדינן בהכי אלא אף על גב דבלא”ה צלתה מרובה לא איכפת לן ובלבד שהסיכוך עשוי ג”כ לצל.

כן נראה לי נכון, אלא דמדקדוק לשון רש”י לא משמע כן דא”כ לא היה צריך לפרש לעיל במתני’ (בצילתה מרובה מחמתה) [בחמתה מרובה מצילתה] דפסולה (דע”כ) [דע”ש] הסכך קרוי סוכה, דבפשיטות הוה מצי לפרש דעל שם הצל נקרא סוכה וכמ”ש שם, ויש ליישב ועדיין צ”ע ודו”ק עכ”ל.

ובקיצור כונתו דע”כ צ”ל דכו”ע מודו דסוכה צריכה להיות עשויה לצל, אלא דרבי זירא דריש מיתורא דקרא דוסוכה תהיה לצל יומם, דכל סוכה שאין צריכה להיות לצל הסכך, שצלתה מרובה מחמת הדפנות, לא מיקריא סוכה כלל, דאין לשון סוכה אלא היכא דצריכה לצל הסכך, ועי’ חכמת שלמה על השו”ע סי’ תרל”ג.

וראה עוד מה שכתב בשו”ת שבט הלוי (חלק י סימן צז) בתוך דבריו וז”ל, וכזה יראה דעת רש”י בשמעתין ד”ה לימות המשיח, אותם סוכות יהיו לצל לעונג ולמסתר אבל סוכת מצוה אינה לצל, דבפשוטו צ”ע הלא כל מכילתן מפורש דבעינן צל סוכה, וע”כ כנ”ל דלדידן דלית לן דר’ זירא מספיק בסכך הראוי לצל משא”כ לר’ זירא דבעינן צל ממש.

ע”ש בכל הדברים, ועי’ עוד בשו”ת הנ”ל ח”ג סי’ ע”ח וח”י סי’ צ”ו סק”ו ובקובץ אדרת אליהו עמ’ ת”ח במאמרו של הרב רוזנטל, קובץ יד הרש”ז ב’ תש”ן עמ’ נ”ח.

בכבוד רב

ושבת שלום

***

קרא פחות

נשאל: י״א באייר תשפ״ב

בביאור ‘והנה תומים בבטנה’

עם סגולה ישן לא מוגה

{בע”ה } עש”ק פר’ תולדות ר”ח כסלו לפ”ק {פה קרית ספר יע”א} שאלה – כתיב (בראשית כ”ה ד’) והנה תומים בבטנה, ואינו מובן מהו והנה, הרי כבר ידעה זאת קודם (מחכ”א). תשובה הנה ביאור זה בלשון ‘והנה’ נכון וכבר נזכר ברשב”ם, וז”ל, ...קרא עוד

{בע”ה }

עש”ק פר’ תולדות ר”ח כסלו לפ”ק

{פה קרית ספר יע”א}

שאלה – כתיב (בראשית כ”ה ד’) והנה תומים בבטנה, ואינו מובן מהו והנה, הרי כבר ידעה זאת קודם (מחכ”א).

תשובה הנה ביאור זה בלשון ‘והנה’ נכון וכבר נזכר ברשב”ם, וז”ל, והנה תומים – בכל דבר חידוש רגיל לומר כן.

וכן ויהי בבקר והנה [היא] לאה, כי עד עתה היה סבור שהיא רחל.

וכן ויקץ פרעה והנה חלום.

כי לא היה סבור שהיה חלום עד שניעור משנתו עכ”ל הרשב”ם, ומבואר שלא שייך לומר והנה אלא על דבר שנודע פתאום.

אכן בספורנו פרשת תולדות כתב, והנה תומים בבטנה.

קודם שנולדו הכירו הנצבות שהם תאומים ע”כ.

ומבואר שלא הוקשה לו מזה ולא מידי, דאף שנאמר ל’ והנה שייך לומר שידעוהו קודם.

אכן מ”מ לדברי הרשב”ם, קשיא, ובאמת כך היא הפשטות כדברי הרשב”ם.

ומתחילה רציתי לתרץ זה, ע”פ מה שאמרו חז”ל בב”ר שם, שאמרו לה שצריכה לילד י”ב שבטים, ולבסוף מצאה רק תאומים, וזהו הכונה ב’ונה’, שרק עתה נתחדש לה כן, אכן לא שייך לפרש כן, שהרי א’ מן הלימודים שם הוא בצירוף המילים תומים עצמם, ולכך לא מסתבר שע”ז נאמר והנה תומים.

והנה בעל העקידה (עקידת יצחק שער כ”ג פ’ תולדות א) עמד על קו’ זו, והקשה, ועוד אומרו ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה כאילו לא נודע לה מקודם לכן ע”כ.

ותירץ שם וז”ל, ויהי בעת לדתה והנה תומים בבטנה.

כי עדין לא נתברר לה אם היה ההריון מעובר א’ משונה בתולדתו אשר ממנו יפרדו השני גוים או אם היו שנים או יותר עד שילדה וראתה שהם תאומים עכ”ל, ומבואר שמה שנאמר לה שני גוים בבטנך עדין לא נתבאר שהיה כאן ב’ גוים ממש כעת, ויתכן שבהמשך יעשו מהן ב’ גוים, וכעת עמדה ע”ז שהיו תומים ממש בבטנה.

וז”ל הרש”ר הירש פרשת תולדות, והנה תומם וגו’.

כל מקום שכתוב “והנה”, אירע דבר בלתי צפוי.

אך כבר נודע לרבקה, כי שני גויים בבטנה, וכאשר נתגלה הדבר עתה, לא היה זה בלתי צפוי; נמצא שמלת “והנה” אינה יכולה להיות מוסבת על כך.

נראה אפוא היפוכו של דבר.

אחרי שרבקה שמעה על הניגוד המוחלט שבין הבנים העתידים להיולד, היו הכל סבורים, כי השנים לא יהיו דומים זה לזה, כמו שדבר זה מצוי גם בתאומים.

והנה נתגלתה העובדה המפתיעה, שאכן היו השנים דומים זה לזה – כמנהגם של תאומים.

שונים היו רק במבנה גופם, האחד היה מפותח יותר מבחינה גופנית, חזק ובריא מחברו.

אולי גם הכתיב של חסר דחסר – “תומם” במקום “תאומים” – (כטעם “ויחדו יהיו תמים על ראשו”, שמות כו, כד), רומז על הדמיון החיצוני המוחלט, על מה שנראה כשויון גמור.

דמיון חיצוני זה, אילו השוו אותו עם נבואת העתיד על ניגודי הדרכים, צריך היה לעורר את תשומת לב המחנכים; מחובתם היה לדעת, כי שורש ההבדל שלעתיד טמון במעמקי הנפש, והיה עליהם להתחקות בהקדם על יסוד תכונות השנים, שבהן שונים הם בעומק פנימיותם עכ”ל.

והוסיף בהערה שם, “תאומים”: אם “תהום” נגזר משורש “המם”, אפשר וגם “תאום” נגזר משורש “אמם” (ממנו נגזרו גם “אם” ו”אם”); נמצאו התאומים שני יצורים, המותנים זה בזה, ובבת אחת משורש אחד יצאו, וגם לאחר מכן ניזונים כאחד ומתחלקים ביניהם במקורות יניקה משותפים.

אמנם אם כך, תהיה צורת הפועל “תואמים” נגזרת שלא כמנהג מצורת השם עכ”ל.

והמהר”ם אלשיך תי’ זה ע”ד הדרוש וכתב, ועוד כי הנה גזרת הכתוב בלתי צודקת כי איך מאומרו וימלאו ימיה וכו’ יצא כי והנה תומים בבטנה, והלא גם טרם ימלאו ימיה היו תאומים בבטנה.

ואם הוא שבלידה הוכר שהיו שנים מה בא להשמיענו.

ועוד שבאומרו ללדת נראה שעל קודם הלידה ידבר.

והנה רבותינו ז”ל במדרש רבה (שם ח) אמרו למה בתמר נאמר תאומים ובזו תומים אלא שם היו שניהם צדיקים ובכאן אחד צדיק ואחד רשע.

ואפשר כי למה שהצדיקים יתאחדו בנפשותם יש בהם אל”ף שהיא אחד, מה שאין כן הצדיק ורשע כי הפירוד רב ביניהם, ובזה יאמר וימלאו וכו’, והוא כי תומים מלשון השלמה כד”א כאשר תמו, ויתמו ימי וכו’, והענין מה שכתבנו למעלה כי כל זמן שהיו בבטן היתה נפש עשו קולטת ושואבת כל הזוהמה ונפש יעקב כל בחינת הטהרה.

ונבא אל הענין כי אמר תדע למה וימלאו ימיה ללדת ולא עשה יתברך כאשר בתמר שילדה לששה חדשים ושלשה ימים והיה ממעט בצער רבקה, הלא הוא כדי שעל ידי כן נמצא כי במלאת הימים והנה תומים, שנמצאו שלמים כל אחד בבחינתו זה בקליטת הזוהמא וזה בהפכה ע”כ לשונו.

והחיד”א ז”ל כתב כאן ענין עמוק ע”פ הסוד, ואף שלא זכינו לבוא לידי מידה זו, אך נעתיק בזה דבריו כאן כלשונם, ומי שיהי לו יד בחכמה הלזו יבין פשר דבר, ומתחילה עמד ע”ד הפשט, וז”ל (חומת אנך פרשת תולדות), והנה תומים בבטנה.

כי הבינה שני גוים בשני עיבורים, עתה ראתה דבר חדש שהיו תאומים ולא אמר תאומים לכבוד יעקב ולא זיווגו עם עשו.

[וכמו שפי’ רש”י ז”ל שלא נכתב תאומים ללמד שאחד דוקא צדיק.

ועוד פירש רש”י ז”ל ויקרא שמו יעקב הקדוש ברוך הוא.

ובזה אפשר לתת טעם דאף אח”כ שנקרא ישראל עדיין נשאר לו שם יעקב ונקרא לפעמים יעקב ולפעמים ישראל ואינו כמו אברהם דאינו נקרא עוד אברם והקורא אברם עובר בעשה וכו’.

דהכא הקדוש ברוך הוא קרא שמו יעקב ולכן נשאר לו שם יעקב.

מעין דוגמא למ”ש בירושלמי סוף פ”ק דברכות למה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב.

ושמו של יצחק לא נשתנה דהקב”ה קראו יצחק ע”ש והירושלמי לא ס”ל כמו שפירש”י והוא מרז”ל דהקב”ה קראו יעקב כמ”ש מהר”ר אליהו ז”ל בפירושו ולפי המדרש דהקב”ה קראו יעקב אפשר דמשו”ה לא נעקר שם יעקב כמו אברם.

א”נ אפשר במ”ש בזהר הקדוש דף קמ”ה דיעקב רומז למלכות ע”ש ובהגה”ה בדפוס ליוורנו ולכך לא נעקר שם יעקב.

א”נ דשם יעקב מורה על שהותרו לו רחל ולאה דרחל רמז למ’ ורמוז ביוד מיעקב שהיא ספירה עשירית.

עקב רומז ללאה בסוד עקב ענוה כמו שפירש רבינו האריז”ל ולכך לא נעקר שם יעקב ובדרושים הארכתי לרמוז בכמה כתובים בהקדמות אלו א”נ כמ”ש רבינו מהר”ם אלשיך ז”ל כי יעקב ישראל הם שני נשמות עליונות ונשמת יעקב נשארה אף אחר פטירתו ומשו”ה נשאר שם יעקב ודו”ק כי קצרתי מאד].

ויצא הראשון אף כי בבכורה אין צד מכירה עם כל זה יעקב הוא היה ראשון ליצירה וליציאה גם כן דוגמת פרץ וזרח שהוציא ידו הראשון זרח ויהי כמשיב ידו יצא פרץ ואח”כ יצא אחיו זרח.

כן פה כי הוא הלשון עצמו ואחרי כן שם וכאן וא”כ ליצירה וליציאה היה יעקב קודם רק שעשו לאדמימותו וזריזותו יצא ראשון ואחר כך אחיו אף כי היה רוצה לצאת קודם וזהו מכרה כיום שיצאת שנראה שקדמת ראשון כי לאמת לא כן וזהו וימכור את בכורתו ליעקב כלומר בכורת יעקב ליעקב ע”ד מימינו בכסף שתינו.

הרב הגדול מהר”ר וידאל צרפתי ז”ל בפירושו כ”י.

ויש להשיב על דברי הרב ז”ל.

עכ”ל החיד”א.

ובזה השלימו רבותינו חלקן לבאר ענין זה ע”פ פשט רמז וסוד, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע ומתחלק לכמה טעמים.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

בענין הדורות שעמדו בהר סיני, ובקשת רשב”י אם היה על הר סיני

עם סגולה ישן לא מוגה

מה שהקשה אהה דאי’ בפרדר”א פמ”א [וכ”א בשמות רבה כח ו, ותנחומא יתרו יא, ניצבים ג, ויב”ע, ותי”ר בדב’ כט יד, עיין שבועות לט א] שכל העתידין להבראות היו בהר סיני, ומאידך אי’ בתלמוד ירושלמי [מסכת ברכות פרק א הלכה ב], וז”ל: רבי שמעון בן יוחאי כדעתיה דרשב”י אמר אלו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוי לעי באוריתא וחד דעבד ליה כל צורכיה.

חזר ומר ומה אין חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה אילו הוו תרין עאכ”ו.

תשובה – הנה זה ברור שרק הנשמות היו שם במעמד הר סיני, וכשגור בפי כל, וכ”א בפירוש הרא”ש על התורה, וז”ל [דברים פרשת ניצבים פרק כט פס’ יד]: ואת אשר אינינו פה מלמד שאפילו אותם שעדיין לא נבראו הגופים מ”מ הנפשות היו שם ולפי’ לא נאמר עמידה עכ”ל.

וכן מבואר בריקאנטי כאן ע”ש, וכ”א באלשיך.

וא”כ לק”מ כיון שלא הי’ ר”ש בעין בשעת מעמד ה”ס אלא רק נשמתו היתה שם פשיטא שלא ע”ז כונתו היתה לבקש אלא כשהיה בדעתו ובהשגותיו כעת אם היה כך במעמד הר סיני, וגם לא היתה תפילת נשמתו מתקבלת אז כעתה דלא המתים יהללו יה, אלא כונתו שאם היה בדרגתו כבר אז היה מבקש ע”ז.

ולצורך הענין נעתיק דברי המלבי”ם [דברים פרשת ניצבים פרק כט פס’ יד], וז”ל: מעקרי אמונת[נ]ו שהנפשות המה הנשמות חיים וקימים בגנזי מרומים קודם שיבואו לגוף האדם, וגם אחרי מות האדם ישארו לנצח אם לא עשו בהיותם בגוף דבר שע”י תכרת מארץ החיים, וכל הנשמות העתידות להיות בגופי בנ”י היו במעמד ברית הר חורב ובברית ערבות מואב, וקבלו להיות שומרים התורה, ואף שאין הנשמה יכולה לקיים התורה מבלעדי הגוף אבל הלא אבות הגופים שהיו אז קבלו והתחייבו עליהם, וידוע שאף גם בעץ השדה ובזרע האדמה יש בכחו כל מה שיצמח ויתגדל מהם עד סוף כל העולם.

ומכ”ש שיש בכח האדם כל תולדותיו העתידים לצאת ממנו, והאבות יכלו לקבל חיוב על הכח הזה העצור בהם, מפני שאין התקשרות לנפש האב עם נפשות יוצאי חלציו, ואין לו שייכות רק בהגופים, ואחרי שהנפשות קבלו עליהם לקיים, לזה יצורף גם קבלת האבות על הגופים, שיש לו שייכות בהם ע”י כחות הנעצרים בהם עד סוף כל הדורות עכ”ל.

והנה המלבי”ם הזה הוא חידוש קצת וגם איני יודע אם אומר כך בדעת חז”ל או ע”ד הפשט [ע”ש בתחילת דבריו ובהמשכם אח”ז, דל”נ שאומר כך בדעת דרשת חז”ל הלזו].

אכן מ”מ עיקר התי’ מובן בזה וכמו שכתבתי.

עוד יש לומר ע”ד האפשר שלא היה באמת מהרהר אחר מידותיו של השי”ת, דבודאי שום טעם יש בדבר שכך נברא, אלא לרוחא דמילתא אמר שיהא אדם יודע את קדושת פיו כמה שנצרכת לו הקדושה לצורך ד”ת ויזהר בו.

עוד בענין שבועת הר סיני לכל הדורות [בענין הנ”ל]

מה שהקשה אהה דגרסי’ במסכת נדה [דף ל ע”ב], גבי תינוק כשהוא נולד וז”ל: ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע והוי יודע שהקב”ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך עכ”ל הגמ’, וצ”ע כיון שכבר מושבע ועומד מהר סיני.

הנה רבותינו האריכו בזה, וראשית כל אביא לשון המהרש”א בחידושי אגדות שם וז”ל: ואמר אשר לא נשא וגו’.

כי בזה שהיה נקי כפים ובר לבב בעוה”ז הוא שקיים שבועתו ולא נשבע למרמה ביום לידה ומה היא השבועה כו’.

ועוד נראה שהקדים בכאן יום המיתה ואחר כך יום הלידה כענין ששמעתי בסוד גלגול נשמות בפסוק שאמר וכן ראיתי רשעים קבורים שכבר מתו ושבו ובאו ממקום קדוש בגוף שני והוא משתבח בעיר שהוא הגוף אשר כן עשה כבר ולא שב ממעשיו ראשונים הרעים שעשה בהיותו בגוף ראשון ובו ידבר גם כאן שהקדים יום המיתה בגוף ראשון קודם לידתו שנית וע”כ בהולדו בגוף שני משביעים אותו אף שכל הנשמות מושבעים מהר סיני משביעים אותו בהולדו שנית תהי צדיק ואל תהי רשע כבראשונה ואפי’ כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה רשע בעיניך כי מי יודע במה תכופר עונותיך הראשונים שעשית בגוף ראשון וק”ל עכ”ל המהרש”א.

וכ”כ בס’ מי נדה שם.

ובספר להורות נתן להגר”נ גשטטנר זצ”ל (פר’ תזריע) כתב לדקדק, דלכאורה הרי הוא מושבע ועומד על כך מהר סיני, אך בהר סיני היו רק נשמותיהם של הדורות העתידים ולא גופותיהם, ולכן צריכים להשביעם שוב ע”ש ודפח”ח.

ובספר משחת אהרן בנדה שם כתב להקשות כנ”ל, וז”ל: הא דהוצרך להשביע, והלא כבר מושבעין ועומדין מהר סיני שהיו שם כל הנשמות אף העתידין לבא, מ”מ כיון דעל אותה שבועה יש להם טענה אנוסים היינו [דקיי”ל שכל שבועה שבא מכח אונס לא הוי שבועה, עיין רמב”ם רפ”ג דשבועות], רק הדרו וקבלו בימי אחשורוש כידוע, והתם לא היה בכלל נשמות העתידים לבא, לכך משביעין אותו, עכ”ל.

וכתב עלה עוד ר’ יששכר דוד קלויזנר נ”י (הוב”ד בס’ דעה”ד שם), וז”ל: יש להבין, לפי מ”ש בנדרים (ח, א) דאמר רב גידל אמר רב, מנין שנשבעין לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, לדברי ה’משחת אהרן’ מאי קושיא, כיון דעל אותה שבועה יש להם טענה אנוסים היינו, והך דנשבעין לקיים את המצווה, מיירי עבור הנשמות שלא היו בזמן אחשורוש דהדרו וקבלו וכו’.

ברם לפי”ש המהרש”א יוצא דהשבועה היא דוקא בהולדו בגוף שני כנ”ל, ובפשטות משמע בגמ’ דבכל גוונא משביעים אותו אפילו בגוף ראשון וצ”ע עכ”ל הס’ הנזכר.

ע”ש מ”ש לתרץ באורך.

ואני הצעיר מתחילה לא הי’ קשה לי כ”כ מעיקרא זה, דאמנם ודאי יתכן שהיו כמה שבועות כנגד כמה דברים, וכ”א רומז לדבר שכנגדו, אכן באמת אשכחן שמשביעין כמה פעמים, דבכל הזדמנות שאפשר לעורר עוד על ענין השבועה ולקבל עוד את המצוות ביתר חוזק, גם אם אין השבועה חלה לחייבו בעונשין בב”ד מ”מ נ”מ לקברו בין רשעים גמורין כדאי’ בפ’ ד’ אחין.

{וז”ל הגמ’ במסכת סוטה [דף לז ע”ב]: נמצא מ”ח בריתות על כל מצוה ומצוה וכו’, ר’ עקיבא אומר וכו’ ואין לך כל דבר מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות, ר’ שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום רבי שמעון אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, אמר רבי לדברי רבי שמעון בן יהודה איש כפר עכו שאמר משום רבי שמעון אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמנה בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, נמצא לכל אחד ואחד מישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, ע”כ לשון הגמ’ והענין מובן.

}

ובעצם מה שחוזרין ומשביעין אותו דוקא כעת הוא משום שעשוי להולד כעת, ומשביעין אותו כתנאי על לידתו שהוא בתנאי שיהא כך וכך.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

בדיני בל תוסיף

עם סגולה ישן לא מוגה

עש”ק פ’ דברים חזון ח’ אב ע”ה לכבוד… בעונג יו”ט סי א’ כתב דאין עובר בבל תוסיף אלא כשמקיים מצוה ביום שכבר אינו מצווה ומכוון למצוה, אבל מצוה שאין מצווה בה בלילה כגון מצות ציצית, ומקיימה בלילה לשם מצוה אינו עובר עליה ...קרא עוד

עש”ק פ’ דברים חזון ח’ אב ע”ה

לכבוד…

בעונג יו”ט סי א’ כתב דאין עובר בבל תוסיף אלא כשמקיים מצוה ביום שכבר אינו מצווה ומכוון למצוה, אבל מצוה שאין מצווה בה בלילה כגון מצות ציצית, ומקיימה בלילה לשם מצוה אינו עובר עליה כיון שחסרים מפרטי המצוה.

והקשה מו”ר הגרב”ד דיסקין שליט”א מ”ש מהמבואר בזבחים פ’ א’ דעובר על בל תוסיף אם זורק ד’ מתנות מדם בכור שמצותו במתנה אחת, כיון דחסר בזה מפרטי המצוה, דהשתא הא שיריים הן.

תשובה – אולי י”ל דשאני התם כיון שישנן מיני דמים שחייבין בד’ מתנות, א”כ שייך בל תוסיף גם בדם שאין בו אפשרות במתן דם זה, שיש בו כח לעשות דומיא דדם אחר ששיך בו מצוה זו.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

פרשת כי תצא

עם סגולה ישן לא מוגה

בכפל הלשון חוץ חוץ במה שהקשה הג”ר יוסף אומן שליט”א עמ”ש ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, דתמוה למה נזכר ב”פ חוץ חוץ. תשובה – הנה רז”ל בספרי עמדו ע”ז, ודרשו כ”א מהם למשמעות שונה, ונעתיק לשון המדרש תנאים לדברים ...קרא עוד

בכפל הלשון חוץ חוץ

במה שהקשה הג”ר יוסף אומן שליט”א עמ”ש ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ, דתמוה למה נזכר ב”פ חוץ חוץ.

תשובה – הנה רז”ל בספרי עמדו ע”ז, ודרשו כ”א מהם למשמעות שונה, ונעתיק לשון המדרש תנאים לדברים שהוא ברור טפי, ויד תהיה לך מחוץ למחנה אין יד אלא מקום שנ’ (ש”א טו יב) והנה מציב לו יד ואומ’ (במד’ ב יז) על ידו לדגליהם: ויצאת שמה חוץ ולא בעמידה לימד דרך ארץ שלא יעשה אדם צרכיו בעמידה וה”א והיה בשבתך חוץ ע”כ, וכעי”ז בספרי בקוצר.

ומבואר דכולהו לדרשא אתיין ולק”מ.

ויש לציין עוד דאף דבתרגום אונקלוס מתרגם שניהם ‘לברא’ מ”מ בתרגום המיוחס ליוב”ע אין מתרגם כך, אלא ואתר מזמן יהא לך מברא למשריתא ותשוד תמן מוי דרגלך, והגם דבמפרש שם ראיתי שכתב שהתרגום מתרגם לפי הענין ולא התיבות, אך ל”נ שהתרגום מפרש התיבות ממש, וס”ל ד’חוץ’ השני הוא כינוי ולישנא מעליא להוצאת המ”ר חוץ לגוף.

וז”ל המדרש תנאים לדברים פרק כג פס’ יג, ויצאת שמה חוץ להטיל מים [אתה אומר להטיל מים] או להסך רגלים וכשהוא אומר ויתד תהיה לך על אזנך הרי להסך רגלים אמור הא מה ת”ל ויצאת שמה חוץ להטיל מים.

ומשמע ג”כ דמפרש זה על הטלת מי רגלים, ומה שמתחילה נסתפק היינו דחוץ מתפרש גם על יציאת הצואה, ומ”מ ראיה זו אינה מוכרחת, די”ל שאין שום משמעות לכאן ולכאן, וחוץ היינו כפשוטו, אלא דדריש ליה באם אינו ענין כדרך המדרשים.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

כמה תשובות בפרשת ויצא

עם סגולה ישן לא מוגה

{בע”ה אור ליום ב’ לסדר ויחי תשע”ו} היאך ישן יעקב ע”ג קרקע א) מה שהקשה היאך ישן יעקב ע”ג קרקע, הרי אמרו בברכות ס”ב ב’ כל משכב שכב חוץ מן הקרקע, ומאידך קשה מדתניא בפ”ו דאבות תניא ועל הארץ תישן ...קרא עוד

{בע”ה אור ליום ב’ לסדר ויחי תשע”ו}

היאך ישן יעקב ע”ג קרקע

א) מה שהקשה היאך ישן יעקב ע”ג קרקע, הרי אמרו בברכות ס”ב ב’ כל משכב שכב חוץ מן הקרקע, ומאידך קשה מדתניא בפ”ו דאבות תניא ועל הארץ תישן ובתורה אתה עמל, וצ”ע.

תשובה לא הבנתי ההכרח שישן יעקב ע”ג קרקע, דשמא פירס סדין וישן, והאבנים היו להגביה ראשו [ואבן אינו כקרקע], או לחצוץ מפני חיות רעות, [ופלוגתא היא בין הגמ’ בחולין צ”א להב”ר כאן, אע”ג שרש”י הזכיר תרוייהו בהדי הדדי], אבל מנ”ל שישן ע”ג קרקע, ובלא”ה אין דברי הגמ’ איסור מצד הדין, וגבי יעקב היה אקראי בעלמא, ומסתמא לא היה לו אז כלום, כפשטות דברי רז”ל גבי מעשה דאליפז, ומה שהביא ממתני’ דאבות היינו באופן שצריך לזה כדי שיוכל לעסוק בתורה, כמ”ש שם רש”י דאין הכונה שחייב לעשות כן, אלא שאם א”א לו לעסוק בתורה אלא אם יחיה חיי צער הללו, אפ”ה עדיפא ליה עסוק בתורה, ופשיטא כיון דאינו איסור בעצם, דאם א”א לו לישן במיטה אא”כ יבטל תלמודו, דלא יבטל לימודו לצורך זה.

ובלא”ה קרקע מצינן למימר כעין קרקע, היינו ע”ג סדין, וכדאמרי’ במו”ק כ”א א’ וישכב ארצה כעין ארצה שכפה מיטתו וישן עליה.

למה הוצרך יעקב להבטחת ופרצת

ב) מה שהקשה עמ”ש רש”י שקיפל הקב”ה כל א”י תחתיו רמז שתהא נוחה ליכבש לבניו, [ובנ”א נוסף כד”א של אדם הקונות לו], א”כ אמאי בירכו עוד ופרצת ימה וקדמה וגו’, הרי כבר לא היה צריך לזה.

תשובה הנה עיקר הקו’ לא הבנתי, דהרי כל הקיפול הלזה היה רק סימן בעלמא, וא”א לקנות קרקע שאינו שלו, וגם היה רק בחלום, ופשיטא שהעיקר הוא מה שמתברך להדיא מאת ה’, אכן מ”מ י”ל ע”ד קו’ זו, דב’ הבטחות נאמרו כאן, ומ”ש שתהא נוחה ליכבש לבניו, היינו בעוה”ז שהוצרכו ליכבש, היינו שיעור שקדשו עולי מצרים ועולי בבל, אבל מ”ש ופרצת וגו’ שזוהי נחלה בלי מצרים כמ”ש בשבת קי”ט, היינו לעתיד לבוא, דהנה עיקר גבולות א”י היה הרבה מאוד יותר ממה שכבשו עולי מצרים ועולי בבל, כמ”ש ושתי את גבולך וגו’, וכמ”ש רז”ל בספרי ובמכילתא דרשב”י פ’ בא דלעתיד לבוא ירשו גם את ארץ ג’ עממין קיני קניזי וקדמוני, וזהו נחלה בלי מצרים שנאמר לו בפעם הב’ ופרצת.

וע”ע רש”י בפ’ ויחי בפסוק ברכות אביך גברו על ברכות הורי.

ג) מה שהקשה כת”ר מ”ט לא חשש עשו מצערו של אביו כששלח את בנו להרוג את יעקב, דהרי לעיל (כ”ט י”א) כתיב יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב ופרש”י שלא אצער את אבא.

תשובה מה שלא שייך לתרץ בזה דעיקר חששו היה שאביו יכעס עליו שהוא הרגו, ולכך שלח את בנו, חדא דלישנא דרש”י שם לא משמע אלא דבאמת היה אכפת ליה מצערו של אביו, ועוד דבתנחומא נזכר שהוא עצמו רדף אחר יעקב להרגו במערה, אלא נראה דיצחק היה סומא ועשו לא חשש שישים יצחק לבו למיתתו של יעקב אלא בעוד שיעקב בן בית, וביום א’ יעלם, משא”כ אם אינו בבית יש לתלות שלא ישים יצחק לבו לכך ולא ידע מזה לעולם.

ד) בהא דכתיב (ל”א כ”ו כ”ז) ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנוב את לבבי וגו’, למה נחבאת לברוח ותגנוב אותי, ופרש”י גנבת את דעתי, והקשה כת”ר מ”ט לא פי’ כן ברישא, לא הבנתי הקו’ דהא ברישא מפרש קרא שהיה זה גניבת לב, היינו גניבת דעת.

ה) ומה שהק’ ממ”ש הריטב”א חולין צ”ד א’ דלא אשכחן בתורה ל’ גניבה סתם שתהא הכונה גניבת דעת, אלא רק כשנזכר גניבת לב, וק’ מדברי רש”י כאן.

תשובה איני יודע אם יש הכרח דהריטב”א מפרש כפרש”י, ואדרבה לפירושו ניחא טפי מה שכפל ב’ גניבות, דהראשון היה גניבת לב והשני היה גניבה ממש, היינו גניבת התרפים או הבנות או הרכוש [כמ”ש ומאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה, היינו שראו זאת כגניבה].

ועוי”ל דכאן הרישא דקאמר ותגנוב את לבבי מפרש לסיפא, ולא קאמר הריטב”א דלא אשכחן אלא היכא דכתיב סתמא לגמרי.

ו) בחולין צ”א ב’ אמר הקב”ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, מיד בא השמש, וצ”ב באברהם כשהלך להר המוריה ויצחק שהלך שם לשוח בשדה, מ”ט בדידהו לא נאמר כן.

תשובה עיקר הקפידא כאן נראה משום שרק נפגש בזה בדרכו, ולכך הוחלט מן השמים לעכבו עוד, משא”כ אברהם ויצחק שהלכו בדעת לשם, וקבעו את המקום יותר לא הוצרכו לעיכוב שיתעכבו שם.

והנה מה שנזכר על יעקב בשלב זה הוא שידע שהוא מקום שנתפללו שם אבותיו, אבל עדיין לא ידע ש’אכן יש ה’ במקום הזה’, וכדמסיים ‘ואנכי לא ידעתי’, ולכך משמים רצו לעכבו.

ז) כתיב (כ”ח ט”ז) אכן יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי, ופרש”י, שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה, והקשה הגר”ז ברלין [ר”מ דגאון יעקב] דהרי כך היה רצון ה’ שיישן שם כנ”ל בתשובה לפנ”ז.

תשובה מ”מ לא היה לו לזלזל בכבוד המקום, וגם הוא לא ידע מכך, ומה ששקעה לו השמש תחילה זה כבר היה אתמול ולא ידע עדיין.

ח) מה שהקשה הגר”א כץ נ”י מ”ט נזכר גבי ראובן ראיה כי ראה ה’ בעניי, וגבי שמעון שמיעה כי שמע ה’ כי שנואה אנכי.

תשובה לא הבנתי הקו’ דבאשה אחת קיימינן, שקראה את בניה גם על שם ראייה וגם ע”ש שמיעה, ומה שהקדימה ראיה לשמיעה אפשר שעיקר מידת ה’ בראיה יותר מבשמיעה, כמ”ש עיני ה’ המה משוטטים בכל הארץ, וכתיב ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי וגו’, חזינן דעיקר הנהגת הקב”ה ע”י מידת ראייה יותר מבשמיעה.

ואם כוונת כת”ר להקשות מ”ט גבי עוני נזכר ראיה וגבי שנאה נזכר שמיעה, כנראה ששנאה הוא דבר המתפרסם מפה אל פה, משא”כ עוני, ומאידך עוני הוא דבר שבחזותו אין נסתר כ”כ, משא”כ שנאה הוא דבר הנסתר פעמים רבות, ולכך מנהגו של עולם מצוי שהכרת השנאה תהא ע”י שמיעה והכרת העוני תהא ע”י ראיה.

ט) מה שהקשה הגר”א שפירא [ר”מ דבאר יעקב] מ”ט פעמים מתרגם אונקלוס שפחה ‘לחינתא’, ופעמים מתרגם ‘אמתא’, והביא בזה כמה דוגמאות, נ”ל הכלל בזה הוא דכל היכא שנזכר מצד מה שהיא שפחה, כגון שהיא שפחה של פלוני, אז נזכר ל’ אמתא, וכמו בלהה שפחתו (כ”ט כ”ט), וכמו אמתי בלהה (ל’ ג’), וכמו שפחת זלפה (שם פס’ ט’ י’ י”ב), או גבי שפחה גמורה כמו הגר (בכל פרק ט”ז), משא”כ היכא שאין הכונה למה שהיו בלהה וזילפה שפחות, אלא רק מצד הם בעצמם שזהו שם הכינוי שלהן, בכל כה”ג נקט לישנא מעליא ‘לחינתא’ דהיינו פילגש, כיון שהיו פילגשים אחר הנישואין, דכאן לא נצרך לאשמעינן מידי על מה שמעיקרן היו שפחות.

י) בסוף מו”ק כ”ח א’ אמרינן בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא, וקשה לפ”ז מ”ט אמרה רחל על לאה אלולא שצדקה ממני לא זכתה לבנים.

תשובה אפשר דהוה קים לה שמזלותיהן שוין, וא”כ ע”כ שזהו מצד מעשיה הטובים, שבישראל יכולין לעקור המזל.

ואפשר עוד דמזלא היינו מזל הבעל, וכמו באמת גבי עובדי דמייתי במו”ק שם ובשבת קנ”ו א’, וא”כ כאן הרי היו נשואות לאדם אחד.

יא) מה שהקשה עוד מהו ההדגש במ”ש (בראשית ל’ א’) כי לא ילדה ‘ליעקב’, דסגי במ”ש כי לא ילדה.

תשובה נראה דטובא הוה אכפת לה, דאם היתה יולדת בן גרידא לא היה מועיל לה, דהאמהות היו מחזרות להרבות שבטים, ורק מיעקב היו יכולות לזה.

וגם יעויין באג”ק של הסטייפלר, דעיקר תקות האשה בעולמה הוא שיהא לה בעל האוהב אותה, ובל”ז הרי הן ממש כאלמנות חיות, ובודאי האמהות לא גרע טבען מטבע שאר הנשים בזה, וכמ”ש הפעם ילוה אישי אלי, הפעם יזבלני אישי, כי שכור שכרתיך, וגם כאן רצתה דוקא מיעקב כנ”ל.

יג) מה שהק’ עמ”ש רש”י (כ”ט ל”ד) הפעם ילוה אישי אלי שהאמהות נביאות היו, מ”ט לא פירש כן כבר לעיל גבי ראו מה בין בני לבין בן חמי.

תשובה אין דרך רש”י להוסיף הקדמות והערות ע”ד המקרא, אלא רק לפרש דבור דבור על אפניו, כמ”ש הוא בפ’ בראשית, ולכך לא היה מה להוסיף בפי’ המקרא אם היה מוסיף זה שם, דאדרבה בפסוק שם נזכר טעם אחר, ורק כאן מבאר עי”ז יותר את הכתוב, ופשוט.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

בשמחת תורה האם יש צורך להעלות לכהן ולוי בכל פעם שמתחילים קריאת הפרשה שוב

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה בס”ד שלו’ רב לכב’ מע”כ כת”ר הגרע”מ סילבר שליט”א, בשמח”ת קיים המנהג לעלות את כל ציבור מתפללי ביה”כ, נוהגים לחלק את קריאת התורה בשני מקומות ויותר ועושים בהם סבבי קריאת התורה. שאלותי: א. האם כהן צריך לצאת מבית הכנסת במידה ובסבב מסויים לא ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

שלו’ רב לכב’ מע”כ כת”ר הגרע”מ סילבר שליט”א,

בשמח”ת קיים המנהג לעלות את כל ציבור מתפללי ביה”כ, נוהגים לחלק את קריאת התורה בשני מקומות ויותר ועושים בהם סבבי קריאת התורה.

שאלותי: א.

האם כהן צריך לצאת מבית הכנסת במידה ובסבב מסויים לא היה בו כהן והעלו לוי במקום כהן ולוי אחד או שני ישראל במקום כהן ולוי?

ב.

האם צריך בכל פעם שסבב מסתיים יש צורך לעלות כהן ולוי (או ע”פ הנ”ל) לתחילת הסבב?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי.

א.

מ.

***

תשובה

בע”ה ח’ חשון תשע”ז

אם יש כהן שלא עלה לתורה מעלים אותו ראשון בסיבוב השני (משיב דבר להנצי”ב ח”ב סי’ מ”ח, ועי’ מ”ב קל”ה סקל”ז), ואם אין כהן אין צריך לחשוש ואפשר להעלות ישראל (הגרשז”א בהליכ”ש סוכות פי”ב סט”ו, הגרח”ק באישי ישראל פמ”ז הע’ קי”ז).

הטעם בזה הוא משום שיש רשות לכפול פסוקים בקריאת התורה וחשוב כהמשך הקריאה ולא כקריאה”ת חדשה, וגם כשקוראים בשני ספרים אין מחשיבים כל ספר כקריאה חדשה, וא”צ שם כהן לצאת מבית הכנסת.

בכבוד רב

***

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

כמה תשובות בפרשיות ויקרא צו

עם סגולה ישן לא מוגה

א) מה שהקשה בדברי הגמ’ יומא ד’ ב’, בענין לאמור, ואביא דברי הגמ’ שם, ויקרא אל משה וידבר למה הקדים קריאה לדיבור לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו מסייע ליה לרבי חנינא דאמר רבי חנינא לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו לאמר אמר רבי מוסיא בר בריה דרבי מסיא משמיה דרבי מוסיא רבה מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר עכ”ל.

והקשה כת”ר מ”ט לא אייתו קרא דכתיב לאמור עד השתא.

יש לתרץ עפ”ד הריטב”א שם שכתב וז”ל, פי’ ודרשינן ליה מהאי לאמר דהכא לאשמועינן דאפילו במקום שיש קריאה ששומעין קול הדיבור הוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור.

עכ”ל הריטב”א, ומבואר בדברים דדוקא נקט ליה להאי קרא שנזכרה בו קריאה ודיבור והקדים קריאה לדיבור כדדרשינן בגמ’ הנ”ל.

ב) מה ששאל ר’ ישראל יעקב פרבר מ”ט נזכרה פרשת תודה בפ’ צו ולא בפ’ ויקרא, היינו משום שתודה היא רק פרט במצות קרבן שלמים, כדכתיב, ויקרא פרק ז פסוק יא-יב וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה’, אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן ע”כ, ומבואר דזהו פרט במצות שלמים.

וכ”כ הספורנו שם, ואמר וזאת תורת זבח השלמים, והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ וכו’ עכ”ל.

ובפרשת ויקרא נזכרו רק כללי הקרבנות ולא הפרטים.

ג) מה שהקשה ר’ דוד פלק ע”ד הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת צו, שכתב וז”ל, ויקרב את האיל השני.

מלמד שהשני ממלא את הראשון שאם הקריב האחד ולא הקריב השני לא יצא ידי קדושו המלואים שהוא משלים עם הכל.

ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל בשמחה ואותו היום עשאוהו יום טוב.

משל לפורע את חובו ועושה יום טוב.

כך כיון שנקדשו הכהנים ונתקדשו הכלים עשאוהו לאותו היום יום טוב.

מכאן סמכו חכמים שכל המשלים מסכתא צריך לעשות יום טוב לחבירו כל שכן שמשלים לימודה.

וכן היה עושה כהן גדול יום טוב לאחיו בשעה שהיה יוצא בשלום מן הקדש ע”כ.

והקשה דהרי השמחה בכה”ג הוא שיצא בלי פגע כמ”ש בפיוט ליוה”כ, שהרי הרבה כהנים היו מתים, וא”כ מה הדמיון לכאן.

תשובה אע”פ שהיה שם שמחה גם מצד זה, מ”מ בודאי שישנה גם את חלק השמחה שיש בהשלמת העבודה, ונהי דאם הי’ מייתי ראיה מכה”ג לכאן היה מקום להקשות, אבל יש להתבונן בדבריו דלא מייתי ראיה אלא מכאן לכה”ג, וניחא דמייתי ראיה שיש לו לשמוח גם מצד זה.

ד) מה שהקשה ע”ד רש”י ויקרא ט’ כ’ שלאחר תנופת חזה ושוק ע”י הכהן המניף, נותן לכהן המקטיר גם החזה וגם החלבים, ותמוה מאי בעי חזה גביה, כיון שאינו מקטיר אלא החלבים, הנה עצם דברי רש”י הם מדברי הגמ’ במנחות דף סב ע”א, דגרסי’ התם, והכתיב וישימו את החלבים על החזות ההוא דיהיב ליה לכהן אחרינא ואזיל ומקטיר ליה, וכבר עמד ע”ז בחידושי הגרי”ז וז”ל, וצ”ע מאי בעי החזות לכהן המקטיר הלא זה לכהנים הוי, והנה בענין סדר התנופה מבואר בתו”כ דמניח החלבים ואח”כ חזה ושוק ואח”כ יותרת הכבד והכליות והגיה הגר”א בתו”כ שם דהכליות הוי יחד עם החלבים ואח”כ החזה ושוק, אמנם הר”מ בהל’ מעה”ק (פ”ט הל”ח) פסק כגירסתינו וצ”ע מ”ש דמפסיק להו בחזה ושוק עכ”ל.

וחשבתי בעניי אולי שייך לבאר לפמ”ש בהמשך הגמ’ שם, והא קמ”ל דבעינן שלשה כהנים משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך ע”כ, וא”כ בעינן [עכ”פ לכתחילה] שמעשה התנופה יהיה ע”י ג’ כהנים, דג’ רבים נינהו, וכיון שתשלום התנופה בכהן הג’ הוא ע”י המסירה לו להקטרה, ואע”ג דבלא שהיה צורך אמיתי בכהן שלישי לא הוה עבדינן לבטלה כהן שלישי רק בשביל שיהיה רב עם, אלא דבאמת הכהן הג’ מעיקרו הוא לצורך הקטרת החלבים, ואגב כ”ז שייך לקיים מצות ברב עם, אבל השתא שכבר יש לפנינו ג’ לצורך הקטרת החלבים, א”כ מסרינן ליה ג”כ החזה לזכות גם בחזה במצוה זו, וצ”ע.

ה) מה שהקשה כ”ת ע”ד רש”י ויקרא פרק א מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

והרי בסנהדרין נ”ט ב’ כתב רש”י שהבהמות לא היו של אדה”ר אלא של גבוה.

תשובה יעויין במזרחי (רא”ם) שם שציין מקור דברי רש”י בויקרא רבה (ב, ז), וכתב ע”ד רש”י וז”ל, בויקרא רבה.

אבל בתורת כהנים דרשו: “אדם – לרבות את הגרים”, דלא תימא “בני ישראל” כמשמעו למעוטי גרים.

השתא דאתא “אדם” לרבות את הגרים, על כרחך צריך לומר, דפירוש “בני ישראל” מקבלי ברית בישראל, שגם הגרים בכלל.

ומכאן למדו שבכל מקום שנאמר “דבר אל בני ישראל” אף הגרים בכלל עכ”ל הרא”ם.

והנה ע”כ שהתו”כ פליג על הויק”ר, אבל יתכן עוד דגם הגמ’ דסנהדרין פליג על הויק”ר, דאם כך הוא שכל הבהמות היו של גבוה א”כ מי נתן לו רשות ליקח מהן לצורך הקרבה.

א”כ ניחא שהרי דרך רש”י במחלוקת מדרשים לפרש פ”א כמר ופ”א כמר כמ”ש המהר”ל בגו”א בפ’ בראשית, דמילתא דפשיטא הוא שלא היה לרש”י הכרעה בין אגדות חז”ל מה נכון ומה לא ח”ו, אלא בכל מקום פי’ ע”פ פשוטו, והדברים מובנים למבין.

ו) משה”ק כת”ר ממש”כ בעל הטורים ויקרא ד’ ז’ בכל הכפרות הוסיף כפרה וסליחה חוץ מכהן גדול לפי ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ”ד מי”ג) עכ”ל, וקשה דהרי בפר העלם דבר של סנהדרין נאמר, אע”פ שגם אצלם זהו שגגת תלמוד.

שמא י”ל דסגי דגלי רחמנא בחד דוכתא לרמוז ששגת תלמוד עולה זדון, ומ”מ אפילו בכהן גדול ע”כ איכא איזו שהיא כפרה, דאל”כ למה הוא מביא, אלא דפרה גמורה לא היא דחשיב ליה קצת כמזיד, וזה סגי פ”א דאשמעינן לה ברמז, עוי”ל דבסנהדרין אין ישראל אשמין בשגגת תלמודן של הסנהדרין, ועכ”פ איכא כפרה מעליתא גבייהו, עוי”ל דגבי כה”ג שהורה לעצמו וטעה טפי שייך לומר שהיתה כאן פשיעה בהוראתו, משא”כ כשכל חכמי ישראל נתועדו ונתיעצו יחדיו ואעפ”כ טעו בזה הו”ל פשיעה הקרובה יותר לאונס, ובכה”ג שייכא יותר סליחה וכפרה וצל”ע, והשני נראה עיקר.

ז) מה שהקשה ר’ אהרן פרייס מירושלים במ”ש ‘מן הצאן’ להוציא את המוקצה, ‘ומן הצאן’ להוציא את הנוגח שהמית, דהרי וי”ו בא להוסיף ולא למעט.

תשובה הוי”ו בא להכפיל את התיבה וכשהוא נאמר גבי מיעוט, הוא בא להכפיל את תיבת המיעוט, וז”ל המכילתא דרשב”י פ’ בא, אין לי אלא אכילתו שהיא בחפזון, מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו, תלמוד לומר וככה ככה.

יכול שאני מרבה צליתו והדחת קרביו, תלמוד לומר ככה.

ככה אתו.

אתו בחפזון, ואין פסח דורות בחפזון עכ”ל, ורד”ה בהערותיו שם פי’ דככה ריבויא הוא ווא”ו למעט אתא, וז”ל מדכתיב ‘ו’ככה דריש כאילו כתיב ב’ פעמים ככה ואין רבוי אחר ריבוי אלא למעט, ואפשר נמי דדדיש כפל הכ’ דהו”ל למכתכ כה.

ולעיקר הדבר יעו”ש מה שכתבתי שם בארוכה, אבל מ”מ הוי”ו יכול גם למעט וגם לרבות לפי התיבה באשר הוא שם.

ח) הקשה הגרי”ח סופר [ר”י כה”ח] דהנה גבי שעירה של חטאת כתיב, ויקרא פרק ד פסוק לא וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ, ואילו גבי כבשה דחטאת כתיב שם פסוק לה וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ, ולא כתיב ריח ניחוח.

תשובה יעויין במסכת סוטה דף לב ע”ב, א”ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מפני מה תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ולא והא איכא דמים דם חטאת למעלה ודם עולה למטה התם כהן הוא דידע והאיכא חטאת נקבה עולה זכר התם מיכסיא באליה תינח כבשה שעירה מאי איכא למימר התם איהו דקא מיכסיף נפשיה דאיבעי ליה לאיתויי כבשה וקא מייתי שעירה חטאת דעבודת כוכבים דלא סגי דלאו שעירה מאי איכא למימר התם ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה עכ”ל.

ועפ”ז י”ל דהיכא דמ”מ מייתי שעירה מרצונו דרמי אנפשיה להתבייש כדי להתכפר, הואיל וממצי נפשיה להכי הו”ל ריח ניחוח לה’.

[ומ”מ צ”ל שעושה כן באופנים המותרים המבוארים בשו”ע או”ח סי’ תר”ז ס”א ובמ”ב שם].

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

רש”י ע”ז לא ע”א

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה לכבוד הרב הגאון רב עקיבא שליט”א שלום וברכה הערה קצרה ברש”י עבודה זרה לא. ת”ר בראשונה היו אומרים יין של עין כושי אסור מפני בירת סריקא ושל ברקתא אסור מפני כפר פרשאי ושל זגדור אסור מפני כפר שלים. וכתב רש”י, עין ...קרא עוד

שאלה

לכבוד הרב הגאון רב עקיבא שליט”א

שלום וברכה

הערה קצרה ברש”י עבודה זרה לא.

ת”ר בראשונה היו אומרים יין של עין כושי אסור מפני בירת סריקא ושל ברקתא אסור מפני כפר פרשאי ושל זגדור אסור מפני כפר שלים.

וכתב רש”י, עין כושי.

מקום כותים: בירת סריקא.

עובדי כוכבים הן וסמוכין לעין כוש: ברקתא.

עיר של כותים: כפר פרשאי.

עובדי כוכבים: וזגדור.

כותים: עכ”ל.

יש להעיר, חדא, מדוע שינה רש”י בלשונו ומתחילה כתב מקום כותים ואח”כ עיר של כותים ואח”כ כותים סתם.

ועוד, מאחר שהאריך כ”כ מדוע לא כתב גם אצל כפר שלים – עובדי כוכבים.

וצ”ע בזה.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ רב

על הקושיא הראשונה – הנה עין הוא מעיין, ולכן יתכן שלא היתה עיר מיושבת אלא רק מעיין שהיו סביבו דיורין.

ולכן לא החליט רש”י מעצמו שהוא עיר.

משא”כ ברקתא הוא שם עיר.

על הקושיא השניה – מצינו בעלמא שאפשר להאריך שני פעמים ולא שלשה דאטו תנא כי רוכלא לימני וליזיל, שפעם אחת לא סגי להשמיענו שכך הוא בכולם, אבל אחרי שני פעמים כבר שמענו שכך הוא בכולם, ואז כבר אין צורך לכתוב פעם שלישית.

בכבוד רב וכט”ס

***

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

מקור בדברי רז”ל על מכת דם

עם סגולה ישן לא מוגה

‏שאלה {איפה כתוב שהמצרים היו קונים מים במכת דם מבנ”י ואם לא שילמו שנהפך לדם?} תשובה יום שני כ”ד ניסן תשע”ו לכבוד ידידי הג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א שלום רב כ”כ בשמו”ר ט’ י’, אמר ר’ אבין הלוי ברבי ממכת דם העשירו ישראל כיצד המצרי וישראל ...קרא עוד

‏שאלה

{איפה כתוב שהמצרים היו קונים מים במכת דם מבנ”י ואם לא שילמו שנהפך לדם?}

תשובה

יום שני כ”ד ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הג”ר מתתיהו הלברשטט שליט”א

שלום רב

כ”כ בשמו”ר ט’ י’, אמר ר’ אבין הלוי ברבי ממכת דם העשירו ישראל כיצד המצרי וישראל בבית אחד והגיגית מלאה מים ומצרי הלך למלאות הקיתון מתוכה מוציאה מליאה דם וישראל שותה מים מתוך הגיגית והמצרי אומר לו תן לי בידך מעט מים ונותן לו ונעשו דם ואומר לו נשתה אני ואתה מן קערה אחת וישראל שותה מים והמצרי דם, וכשהיה לוקח מישראל בדמים היה שותה מים מכאן העשירו ישראל ע”כ וע”ע במדה”ג, ברבנו בחיי ובמלבי”ם, והנה בענין היכן מצאו החרטומים את המים הבאתי בשו”ת עמ”ס ח”ב סי’ פ”ג סק”ב שמצינו כמה דעות היכן מצאו את המים.

בת”י ודעת זקנים למסקנא תי’ שקנו מארץ גושן מישראל, או שבארץ גושן מעיקרא לא שלטו המכות כ”כ בפי’ ה”ר חיים פלטיאל, במדרש שכל טוב תי’ שנטלו ממי גשמים, החזקוני ור”י בכור שור ועוד ראשונים כתבו דהמים נהפכו לדם רק לרגע א’ וחזרו להיות מים מיד, וע”ש עוד בעם סגולה מה שהבאתי בזה.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

מה פירוש הפסוק ופורה נערו

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה שלום רב! אבקש מכם הסבר המלים המודגשות בלשון הפסוק שופטים ז, י: וְאִם יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל־הַמַּחֲנֶה. לא מצאתי כלום במפרשים, ואני בעניי הייתי רוצה להבין פירוש מילים אלו. אני מאד מודה לכם. בברכה, יואל *** תשובה שלום רב נאמר לגדעון שירד למחנה ...קרא עוד

שאלה

שלום רב!

אבקש מכם הסבר המלים המודגשות בלשון הפסוק שופטים ז, י: וְאִם יָרֵא אַתָּה לָרֶדֶת רֵד אַתָּה וּפֻרָה נַעַרְךָ אֶל־הַמַּחֲנֶה.

לא מצאתי כלום במפרשים, ואני בעניי הייתי רוצה להבין פירוש מילים אלו.

אני מאד מודה לכם.

בברכה, יואל

***

תשובה

שלום רב

נאמר לגדעון שירד למחנה הגוים.

הנער שלו היה נקרא פורה [כך היה שמו], ונאמר לו שירד עמו למחנה הגוים גם נערו פורה.

***

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

האם יש קדימה לש”ץ צדיק בן רשע לדעת הט”ז

עם סגולה ישן לא מוגה

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו} שאלה כתב ט”ז או”ח סי’ נ”ג סק”ג, וז”ל, בטור כתוב בשם הרא”ש שאין מעלות הש”ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכ’ רש”ל ...קרא עוד

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו}

שאלה כתב ט”ז או”ח סי’ נ”ג סק”ג, וז”ל, בטור כתוב בשם הרא”ש שאין מעלות הש”ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכ’ רש”ל מ”מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו’ עכ”ל ולעד”נ מדכתב הרא”ש טוב לקרב מזרע רחוקים ש”מ שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה ואפ”ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב כנ”ל עכ”ל.

וצ”ע דסוגיא ערוכה היא דאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לילת צדיק בן רשע [וכמו שפסקו מ”א ומ”ב].

תשובה אין כונת הט”ז שהוא עדיף עבור טובת הציבור, אלא שטוב לקרבו כדי לחזקו, והדבר מבואר בלשונו.

וזו א”צ לפנים.

וכן הפמ”ג משב”ז סק”ג כתב ע”ד הט”ז, ומ”ש הט”ז וכו’ עיין מ”א אות ח’, ובראש השנה ויום הכיפורים טוב ליקח ש”ץ צדיק בן צדיק ואין ראיה מבזוי משפחה דמכל מקום צדיקים הם ע”כ לשון הפמ”ג, וכנראה שבר”ה חיישי’ טפי לטובת הציבור שספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, אך מ”מ לעולם אי”ז טובת הציבור.

וכמו שביאר הפרישה את דברי הרא”ש הנ”ל המובאים בטור, וז”ל, ונראה דלגירסא שלפנינו הכי פירושו טוב לקרוב להשם יתברך אף שהוא מזרע רחוקים ומייתי ראייה ממה שכתוב שלום שלום לרחוק ולקרוב דהקדים רחוק לקרוב והיינו כשהרחוק איש צדיק והקרוב קרוב במשפחה ורחוק רחוק במעשיו ע”כ.

והנה בחידושי מהרש”ל לטור (הובא בפרישה) כתב וז”ל ומכל מקום בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס אם שניהם שוים וראוי אף לדקדק על זה כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו’ עכ”ל.

ואיני יודע אם הט”ז מודה לזה.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

איך בירך יצחק את עשו ועל חרבך תחיה

עם סגולה ישן לא מוגה

לכבוד הרה”ג רבי עקיבא משה סילבר שליט”א יישר כח על התשובות שאלה: בפרשתן בירך יצחק את עשיו “על חרבך תחיה” ולכאו’ ק”ק דהא ג”כ עשיו מצווה על שפיכות דמים וא”כ מה מקום לברכה זו. שבת שלום ומבורך *** תשובה בע”ה עש”ק פר’ תולדות ב’ כסלו ע”ז לכבוד ...קרא עוד

לכבוד הרה”ג רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

יישר כח על התשובות

שאלה: בפרשתן בירך יצחק את עשיו “על חרבך תחיה” ולכאו’ ק”ק דהא ג”כ עשיו מצווה על שפיכות דמים וא”כ מה מקום לברכה זו.

שבת שלום ומבורך

***

תשובה

בע”ה עש”ק פר’ תולדות ב’ כסלו ע”ז

לכבוד הג”ר אהרן ארי’ כהן שליט”א

שלום רב

מיירי בשעת מלחמה דשרי (ועי’ כעי”ז בתוס’ פ”ק דע”ז גבי טוב שבגוים הרוג).

וכמ”ש הרמב”ן וטעם ועל חרבך תחיה – כמו בחרבך, וכן כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג), בלחם.

ואין הברכה שתהיה מחיתו משלל האויבים בחרבו, כי הנה נתן לו משמני הארץ ומטל השמים ובה יחיה, אבל הענין לומר שיחיה במלחמותיו כי ינצח ולא יפול בחרב אויב.

עכ”ל.

ובפי’ הר”י בכור שור מוסיף עוד שהברכה היא שיעבוד את אחיו ויצא בשבילו במלחמותיו, וז”ל, ועל חרבך תחיה, ואת אחיך תעבוד.

בחרבך, שתלך במלחמותיו, ובאנגריא שלו, שתעבדנו בשביל הארץ שתקח ממנו, כי לא עבדו מגופך אתה, רק בשביל הארץ שתהיה לך ממנו תעבדינו עכ”ל.

ויעוי’ בתרגום יב”ע, וְעַל סַיְיפָךְ תְּהֵי רָחִיץ עָלִיל לְכָל אָתַר וּמַרְכִיךְ עכ”ל, והינו שע”י חרבו יביא מורא לכולם ולאו דוקא שיהיה רוצח.

וברד”ק ועל חרבך תחיה – זאת הברכה תהיה מיוחדת לך, שתחיה על חרבך וייראוך בעבור חרבך שתהיה בעל מלחמה עכ”ל.

והיינו שבשעת מלחמה יהיה בעל חרב לוחמת ועי”ז יראו ממנו תמיד.

עוד יש מפרשים דחרבך היינו לצוד החיות, כ”כ ברשב”ם על חרבך תחיה – אומנותך שהייתה צד חיות בכלי זיינך עכ”ל, וכ”כ בפי’ ה”ר חיים פלטיאל.

וברבינו בחיי יש המשך לזה, ועל חרבך תחיה.

לפי אומנותו שהיה איש שדה לצוד במדברות ובמקומות החורבן והשממון היה ראוי לברכת החרב, וכוכב מאדים שהוא לשופכי דמים כחו גדול על החורבן והחרב, וע”כ זרעו של עשו יורש החרב, והשר שלו שהוא הכח הממית, מיוחסת לו החרב מן העולם עכ”ל.

ויש לציין עוד מש”כ בב”ר ס”ז אות ז’, ועל חרבך תחיה, ר’ לוי אמר עול חרבך ואת חיי ע”כ.

שבת שלום

***

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

בפטור הבאת בכורים קודם ירושה וישיבה

עם סגולה ישן לא מוגה

עש”ק פ’ כי תבוא תשע”ה קרית ספר מה שהקשה כת”ר על מש”כ רש”י ר”פ כי תבוא דדריש שלא נתחייבו בבכורים עד ירושה וישיבה, דלכאו’ תיפוק ליה שעדיין לא היה מזבח, והקשה עוד דדרשא זו ליתא בספרי, ור”ל דאינו מובן מנ”ל לרש”י לדרוש ...קרא עוד

עש”ק פ’ כי תבוא תשע”ה

קרית ספר

מה שהקשה כת”ר על מש”כ רש”י ר”פ כי תבוא דדריש שלא נתחייבו בבכורים עד ירושה וישיבה, דלכאו’ תיפוק ליה שעדיין לא היה מזבח, והקשה עוד דדרשא זו ליתא בספרי, ור”ל דאינו מובן מנ”ל לרש”י לדרוש זה מדנפשיה.

תשובה – ראשית כל יש לידע דדרשא זו אית’ במדרש תנאים לדברים פרק כו פ’ א, כי תבוא אחר ירושה וישיבה הכת’ מדבר אתה אומ’ כן או אינו מדבר אלא בכניסתן לארץ מיד ת”ל וירשתה וישבת בה היה ר’ ישמעאל אומר הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם פירט את אחת מהן שאינה אלא לאחר ירושה וישיבה פורש אני כל הביאות שבתורה שלא יהו אלא לאחר ירושה וישיבה עכ”ל.

[וגם יעויין לשון הספרי וירישתה וישבת בה – משתירש תשב, ואפשר דר”ל משתירש ותישב].

וז”ל הגמ’ בקידושין דף לז ע”ב, אמר אביי האי תנא דבי ר’ ישמעאל מפיק מאידך תנא דבי ר’ ישמעאל דתנא דבי ר’ ישמעאל הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן לאחר ירושה וישיבה אף כל לאחר ירושה וישיבה ואידך משום דהוה מלך וביכורים שני כתובים הבאים כאחד וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ואידך צריכי דאי כתב רחמנא מלך ולא כתב ביכורים הוה אמינא ביכורים דקא מיתהני לאלתר וכו’, והובא גם בילקוט כאן ובפ’ שלח רמז תשמ”ה וברא”ם כאן.

[וכ”א גם בירושלמי דסוטה פ”ז ה”ג].

ומה שהקשה איך ס”ד שיקריבו קודם שהיה בית המקדש, הנה סגי במה שהיה אז מזבח במשכן בגלגל אז, ואיכא עכ”פ דעה כזו בסוף זבחים, [דף קיב ע”א], ר’ יהודה אומר כל שהצבור והיחיד מקריבין באהל מועד שבמדבר מקריבין באהל מועד שבגלגל מה בין אהל מועד שבמדבר לבין אהל מועד שבגלגל אהל מועד שבמדבר לא היו במות מותרות אהל מועד שבגלגל היו הבמות מותרות ע”כ, וי”ל דאליבא דהך תנא הוא דקאמרינן.

וז”ל הרמב”ן דברים פרק כו, ובספרי (תבוא ב), והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך לשכן שמו שם, זה שילה ובית עולמים.

ושמא יאמרו כי הבמות אסורות בשני הזמנים האלו, אבל גם בנוב וגבעון יקריבו הבכורים, אבל בבמת יחיד אינן קריבין דמזבח כתיב.

ואולי ממה שכתוב (שמות כג יט) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה’ אלהיך, לא קרבו באהל ובמשכן, אלא בשילה שהיה שם בית אבנים ובבית העולמים ע”כ.

ובפי’ הטור עה”ת הביא לשון הרמב”ן ז”ל בביאור יותר, וז”ל ואפשר שגם לפי הספרי לא בא למעט נו”ג מביכורים.

ולא בא אשר יבחר וגו’ אלא לומר שבחר בשילה ובבית עולמים ונאסרו הבמות.

אבל לעולם לא בא למעט נו”ג מביכורים וכו’ עכ”ל.

וז”ל התוס’ פסחים דף לו ע”ב, וביכורים נמי נאכלין בנוב וגבעון ובכל ערי ישראל דמאי שנא והיכי ממעטינן להו מבכל מושבותיכם ע”כ.

ומבואר ג”כ מדבריהן ז”ל שבכורים מביאין ג”כ בבמה, ולפ”ז לק”מ כיון דלולי דרשא דהכא הו”מ שפיר להביאן למשכן שהיה בגלגל אז קודם שירשו וישבו.

ואגב אורחן אביא בזה בקוצר לשון הביאור על ספר המצוות לרס”ג להגרי”פ פערלא [עשין – עשה פד פה], והנה במש”כ רבינו הגאון ותקרא במקדשים.

צ”ע לכאורה דמשמע מלשונו דבכל המקדשים היתה נוהגת מצות בכורים בבית עולמים ובשילה ובנוב וגבעון.

דכולהו איקרי מקדש.

וכמבואר ברמב”ם (פ”א מהלכות בית הבחירה) עיין שם.

אבל בספרי (פרשת תבא פיסקא רצ”ח) תניא וכו’ [כמובא לעיל], עיין שם.

משמע דדוקא בית עולמים ושילה.

אלא שראיתי להרמב”ן ז”ל שהביא ברייתא זו דספרי.

וכתב עלה וז”ל כו’ [כמובא לעיל], עכ”ל עיין שם.

הרי שנסתפק בדבר לומר דמאי דנקט בספרי שילה ובית עולמים.

היינו רק לומר דבזמן שילה ובית עולמים אינו יכול להביא אלא בשילה ובית עולמים דוקא משום דהבמות נאסרו אז.

אבל ה”ה בנוב וגבעון נהגו ביכורים.

ואמנם לענ”ד דבריו תמוהים אצלי.

דממה נפשך אם רצה לומר דנקט שילה ובית עולמים למעט במה.

א”כ ראוי לומר דמדממעט בשילה ובית עולמים מוכח דדוקא בזמן שילה ובית עולמים דהבמות נאסרו אין מביאין ביכורים בבמה אבל בנוב וגבעון דהותרו הבמות לא מיבעיא לנוב וגבעון דמביאין ביכורים.

אלא אפילו לבמה בזמן נוב וגבעון מביאין.

דאם לא כן לא הו”ל למעט במה בזמן שילה ובית עולמים שהי’ זמן איסור הבמות.

כיון דאפילו בזמן נוב וגבעון שהותרו הבמות אין מביאין ביכורים בבמה.

ואם רצה לומר דלהכי נקט בספרי שילה ובית עולמים.

משום דכתיב בקרא המקום אשר יבחר ה’.

וזה שילה ובית עולמים שנאסרו הבמות.

ולהכי קרי להו קרא מקום אשר יבחר.

וה”ה לנוב וגבעון אלא דלא מיקרו מקום אשר יבחר.

כיון דבזמן נוב וגבעון הותרו הבמות.

תמוה דכיון דבקרא כתיב והלכת אל המקום אשר יבחר ה’.

אם איתא דנו”ג לא הוו בכלל מקום אשר יבחר ה’ אלא שילה ובית עולמים.

א”כ הו”ל כאילו מפורש בקרא שילה ובית עולמים.

ובודאי אימעטו נו”ג.

וראיתי בפי’ הטור עה”ת דשם הביא לשון הרמב”ן ז”ל בביאור יותר.

וז”ל וכו’ עכ”ל עיין שם.

ולא ידענא איך לא בא למעט.

כיון דבהדיא כתיב בקרא והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ וגו’.

והרי לפי דברי הרמב”ן אין זה אלא שילה ובית עולמים.

וא”כ ממילא אימעטו כל מקומות אחרים ובכללן גם נוב וגבעון.

דאם לא כן למה פרט מקומות אלו של שילה ובית עולמים.

וגם בלא”ה לשון הטור בשם הרמב”ן דמשמע דכתוב זה בא לאשמעינן עיקר דינא דאיסור הבמות בזמן שילה ובית עולמים וזה תמוה חדא מהיכא משמע ליה דקאי קרא על שילה ובית עולמים טפי מנוב וגבעון.

ועוד דהך דינא ילפינן לה (בפרק בתרא דזבחים קי”ט) מקרא דכי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה עיין שם.

וכן הוא בספרי (פרשת ראה פיסקא ס”ו) עיין שם.

ולכן דברי הרמב”ן ז”ל צ”ע אצלי ולא ירדתי לסוף דעתו כעת.

גם קשה דהא סתם ספרי ר”ש.

והרי ר”ש קאמר בזבחים שם דמנוחה ונחלה זו וזו ירושלים.

וא”כ ס”ל דלא נאסרו הבמות עד שנבנה בית עולמים.

וא”כ גם בשעת שילה הותרו הבמות כמבואר שם עיין שם.

ואף דבברייתא דלעיל מיניה קתני ר”ש אומר מנוחה זו ירושלים נחלה זו שילה עיין שם.

כבר הכריח הר”ב טו”א (במגילה ט’ ע”ב) דט”ס הוא וגירסא משובשת עיין שם.

מיהו נראה דאשתמיטתי’ תוספתא (סוף זבחים) וספרי (פרשת ראה פיסקא ס”ו) דגם שם איתא כבגירסא שלפנינו עיין שם.

גם מש”כ הרמב”ן ז”ל דמדכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה’ אלקיך ילפינן דלא קרבו בכורים אלא בשילה ובית עולמים שהי’ שם בית אבנים.

תמיהני דא”כ באתנן דכתיב בי’ לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה’ אלקיך לכל נדר וגו’.

נימא דליכא איסור אתנן ומחיר כלב אלא בשילה ובית עולמים ולא בנוב וגבעון.

והרי בספרי (תצא פיסקא רס”א) מבואר דגם בבמה נוהג איסור אתנן.

דקתני התם נדר פרט לדבר הנדור.

כשהוא אומר לכל נדר לרבות במה עיין שם.

וכ”ש נוב וגבעון.

ואין לומר דשאני התם דגלי קרא.

הא ליתא.

חדא דעכ”פ שמעינן דאפילו במקום דכתיב בית ה’ אפילו הכי גם במה בכלל.

ועוד דהתם קרא לא אייתר.

דאיצטריך נמי לרבות את העוף כדדריש התם לקמן עיין שם.

וכדתנן נמי (בפ”ו דתמורה ל’ ע”ב) עיין שם עכ”ל הגרי”פ.

והנה הגרי”פ האריך בזה הרבה, ולא שייך להעתיק כאן כל דבריו, אך אביא עוד בקוצר וז”ל, ומעתה לפ”ז מדכתיב בבכורים תביא בית ה’ אלקיך כל המקדשים בכלל.

בין משכן שילה ובין משכן דנוב וגבעון ובין בית עולמים.

ואין לנו למעט מזה נוב וגבעון.

דהכל בכלל בית ה’.

כל זמן שאין לנו ראיה ממשמעות הכתוב שבא לחלק ביניהם.

וא”כ מזה אין לנו שום גמגום לדעת רבינו הגאון ז”ל.

אבל ודאי מברייתא דספרי שם דקתני בהדיא והלכת אל המקום אשר יבחר ה”א זה שילה ובית עולמים.

משמע ודאי דבנוב וגבעון לא נהגה מצות בכורים.

וראיתי להתוס’ (בפסחים פרק כל שעה ל”ו ע”ב) בד”ה דאמר ר”א וכו’ שכתבו ג”כ בפשיטות דמצות בכורים היתה נוהגת גם בנוב וגבעון.

ועדיפא מינה כתבו שם דנאכלין בזמן נוב וגבעון בכל ערי ישראל כמעשר שני עיין שם בדבריהם.

וכן דעת התוס’ (בפרק בתרא דזבחים קי”ט ע”א) בד”ה באו לנו”ג וכו’.

אלא דשם ס”ל דלא היו נאכלין אלא בנוב וגבעון.

משום דבכורים בעו הנחה אצל המזבח, כ”ז לשון הגרי”פ.

ועוד כתב שם, ולפ”ז אתי שפיר דברי הספרי דלכאורה אינו מובן מאיזה משמעות משמע ליה למעט נוב וגבעון.

אי משום דכתיב אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיך.

הרי ודאי גם נוב וגבעון בכלל מקום אשר יבחר ה’.

עכ”ל, וע”ש באורך.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

מחיקת אותיות שע”ג העוגה בשבת

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה בס”ד שבוע טוב ומבורך לכבוד ידידי ורעי החשוב הג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א, מהם השיטות לפי האשכנזים והספרדים בעניין מחיקת אותיות בולטות או שקועות בעוגה ע”י חתוך או שבירה בשבת. לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי, ובברכת התורה וברכת הכהנים! מיד’ ומוקירך הקט’ אהרון תשובה בס”ד ‏יום ראשון ...קרא עוד

שאלה

בס”ד

שבוע טוב ומבורך לכבוד ידידי ורעי החשוב הג”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,

מהם השיטות לפי האשכנזים והספרדים בעניין מחיקת אותיות בולטות או שקועות בעוגה ע”י חתוך או שבירה בשבת.

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,

ובברכת התורה וברכת הכהנים!

מיד’ ומוקירך הקט’ אהרון

תשובה

בס”ד

‏יום ראשון כ”ד אב תשע”ו

לכבוד הרב אהרן שליט”א

שלום רב וברכה עד בלי די

כתב הרמ”א בשו”ע או”ח סי’ ש”מ ס”ג וז”ל, אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אף על פי שאינו מכוין רק לאכילה, דהוי מוחק.

(מרדכי פרק כלל גדול).

וכתב במשנה ברורה ס”ק יז וז”ל, ועיין בספר דגול מרבבה שמצדד להקל בעיקר הדין הזה והביאו בשע”ת ויש לסמוך עליו כשאינו שובר במקום האותיות בידו רק בפיו דרך אכילה עכ”ל, ועיקר הקולא בזה ראה בשער הציון שם סקכ”ב שהוא במקום שיש עונג שבת.

אכן דעת החזו”א (או”ח סי’ ס”א סק”א) לאסור גם באופן זה, ודעת הגר”נ קרליץ (בחוט שני ח”א פכ”א סק”ב) שמ”מ גם לדעת החזו”א מותר אם בולע בלי ללעוס.

אכן יש שנראה שהחמירו בזה יותר לדעת החזו”א, עי’ ארחות רבינו עמ’ קס”ז מש”כ בשם החזו”א.

להפריד פרוסות של עוגה שכבר חתך בערב שבת וכעת רק מפריד אין בעיה בזה (שש”כ פ”ט סק”ל בשם הגרשז”א), וע”ש עוד (סקמ”ח) מה שרצה להתיר בענין הפרדת העוגה בין האותיות בלא ששובר האות עצמה.

אמנם יש מרבני הספרדים שדעתם כדעת הדגול מרבבה הנ”ל המובא במשנ”ב, ודעתם להקל בכל גוני או לפחות אם האותיות אינם מדיו, ראה באריכות בילקוט יוסף [על סי’ ש”מ סעי’ ג’ ס”ק ב’ הערה ב’] ובמקורות הרבים שהביא.

בכבוד רב

קרא פחות

נשאל: י״א באייר תשפ״ב

בענין מקלקל בהוצאה

עם סגולה ישן לא מוגה

בע”ה מוצ”ש פרשת ויקהל תשע”ו אור לכ”ו טבת התשע”ו לכבוד הרב . . . שיחי’ {ע”ד מה שהקשה כת”ר בדברי הגמ’ בשבת צ”א א’ דאם הוציא לחה”פ מחוץ לכותלי בהמ”ק בשבת חייב חטאת, אע”ג דע”י יציאתו מפסיל ליה ביוצא, והקשה כת”ר דהא הו”ל ...קרא עוד

בע”ה מוצ”ש פרשת ויקהל תשע”ו אור לכ”ו טבת התשע”ו

לכבוד הרב .

שיחי’

{ע”ד מה שהקשה כת”ר בדברי הגמ’ בשבת צ”א א’ דאם הוציא לחה”פ מחוץ לכותלי בהמ”ק בשבת חייב חטאת, אע”ג דע”י יציאתו מפסיל ליה ביוצא, והקשה כת”ר דהא הו”ל מקלקל וא”כ איך יתחייב על מלאכת שבת הרי כל המקלקלין פטורין.

}

תשובה

ראשית כל, ז”ל הגמ’ שם, אבא שאול אומר שתי הלחם ולחם הפנים שיעורן כגרוגרת ואמאי לימא מדלענין יוצא בכזית לענין שבת נמי בכזית, הכי השתא, התם מדאפקיה חוץ לחומת העזרה איפסיל ליה ביוצא אשבת לא מיחייב עד דמפיק ליה לרה”ר הכא שבת וטומאה בהדי הדדי קאתיין עכ”ל.

א”כ מבואר דלמסקנא לק”מ, כיון דלא נתחייב בשעת ההוצאה מבית המקדש אלא רק אח”כ כשכבר נפסל וא”א שיפסל שוב.

אכן מ”מ בקושיית הגמ’ מבואר כמ”ש, דאי”ז סתירה מה שנפסל להחשב כמקלקל, ונראה דהנה גדר קלקול כזה לענין נזיקין הוא היזק שאינו ניכר, וקי”ל דלא שמיה היזק, וא”כ גם לענין שבת לא חשיב מקלקל, אלא כשמקלקל במציאות המאכל או החפץ, אבל קלקול שאינו ניכר לא.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שמחה במצות ביכורים ומע”ש

עם סגולה ישן לא מוגה

{עש”ק פ’ כי תבוא תשע”ה ק”ס יע”א} מה שהקשה בהא דלא נאמר שמחה אלא במעשר שני ולא במעשר עני, ונתקשה מה נשתנית ביכורים שנאמר בה שמחה מכל המצוות, וכן במצות שמחה בהר עיבל נתקשה מהי מצות השמחה בזה, דכתיב וזבחת ...קרא עוד

{עש”ק פ’ כי תבוא תשע”ה ק”ס יע”א}

מה שהקשה בהא דלא נאמר שמחה אלא במעשר שני ולא במעשר עני, ונתקשה מה נשתנית ביכורים שנאמר בה שמחה מכל המצוות, וכן במצות שמחה בהר עיבל נתקשה מהי מצות השמחה בזה, דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם, ומדוע לא נזכרה השמחה אלא בשלמים ולא בעולה ובשאר קרבנות.

תשובה – הנה לגבי מעשר שני דרשי’ בספרי פ’ ראה פיסקא ק”ז, יכול יקח בהמה למשתה בנו (פי’ שאינו שוחטו לשם שלמים), הרי אתה דן נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה (פי’ בהר עיבל דכתיב דברים כ”ז ז’, וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה’ אלהיך), מה שמחה האמורה להלן שלמים אף שמחה האמורה כאן שלמים, או (פי’ או אינו אלא) מה שמחה האמורה להלן עולה ושלמים אף שמחה האמורה כאן עולה ושלמים, תלמוד לומר ואכלת ושמחת שמחה שיש עמה אכילה יצאו עולות שאין עמהן אכילה ע”כ, (וע”ש עוד בפיס’ ס”ט, ס”ד, קל”ח).

ובזה מובן מ”ט לא נאמרה שמחה אלא במע”ש ולא במעש”ע, והטעם שמצות מע”ש נצטוו באופן של שמחה, משום שהיו באין לירושלים לקבל ירא”ש, וצריכין לעבוד את ה’ בשמחה, ועיקר הציווי היה שיבואו לירושלים לאכול ולשמוח שם.

משא”כ מ”ע לא נצטוו בשביל לאוכלו.

וז”ל התוס’ בבבא בתרא [דף יז ע”א], כי מציון תצא תורה [לגבי תינוקות שהיו באין ללמוד שם] – לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי’ בספרי למען תלמד ליראה וגו’ גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה עכ”ל.

והנה מצוות שמחה בכל מקום היא מצות אכילת בשר שלמים, ולא רק במע”ש ילפי’ לה מהר עיבל אלא גם במצות שמחת החג אמרי’ בפסחים ק”ט א’ בזמן שבהמ”ק קיים אין שמחה אלא בבשר, וילפי’ לה התם מהר עיבל כמו שהעירו שם התוס’, וכן שם בסוף דף ע’ ילפי’ תו דבעינן זביחה בשעת שמחה וילפי’ לזה מהר עיבל, כמו שגם שם עמדו ע”ז התוס’ [וידוע שהתוס’ בע”פ הם בעלי תוס’ אחרים משאר המס’ פסחים, עיין הגו”צ בריש הפרק, ולכך תמצא חילוק בלשונם כאן וכאן עיי”ש].

ובעצם דין זה היה גם בהר גריזים והר עיבל, דלמה נצטוו לומר שם ברכות וקללות, אלא דהטעם הוא להודיע את המצווות כאשר הם נכנסים לארץ, וכדמפרשי קראי, [דברים פרק כו, טז], היום הזה ה’ אלהיך מצוך לעשות את החקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך.

ואח”כ נאמר [שם פרק כז, א-ג] ויצו משה וזקני ישראל את העם לאמר שמר את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום.

(ב) והיה ביום אשר תעברו את הירדן אל הארץ אשר ה’ אלהיך נתן לך והקמת לך אבנים גדלות ושדת אתם בשיד.

(ג) וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת בעברך למען אשר תבא אל הארץ אשר ה’ אלהיך נתן לך ארץ זבת חלב ודבש כאשר דבר ה’ אלהי אבתיך לך.

ומבואר מכ”ז דהמצוה הזו של הקמת האבנים בהר גריזים והר עיבל הוא הכנה לביאת הארץ באופן שידעו את כל מצוות ה’ ויקיימום.

ואח”כ עוד נאמר, וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם לה’ אלהיך.

(י) ושמעת בקול ה’ אלהיך ועשית את מצותו ואת חקיו אשר אנכי מצוך היום.

(יא) ויצו משה את העם ביום ההוא לאמר.

(יב) אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן וגו’.

ואחר כל הענין נאמר עוד, [דברים פרק כח, א] והיה אם שמוע תשמע בקול ה’ אלהיך לשמר לעשות את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום וגו’, (יא) והותרך ה’ לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך על האדמה אשר נשבע ה’ לאבתיך לתת לך.

וזהו כסיום האזהרות שהוזהרו לפני ביאתן לארץ לקיים את כל המצוות.

וז”ל הרמב”ן דברים פרשת כי תבוא פרק כ”ז, למען אשר תבא אל הארץ – אמר רבי אברהם, כי השם יעזרך אם החלות לשמור מצותיו, כי זאת היא המצוה הראשונה לביאתם לארץ.

ולפי דעתי, “למען אשר תבא” רמז לכל דברי התורה, יאמר שתכתוב על האבנים כל דברי התורה הזאת בעברך בירדן מיד למען אשר באת אל הארץ, כי בעבור התורה באת שמה.

וכן למען ינוח עבדך ואמתך כמוך וזכרת כי עבד היית (לעיל ה יד טו), ינוח עבדך ואמתך כמוך למען תזכור כי עבד היית.

או טעמו, תכתוב עליהם את כל דברי התורה הזאת להיות לך לזכרון, למען אשר תבא אל הארץ ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצותיה עכ”ל.

ולכך נצטוו אחר ביאתן לארץ אחר שיקבלו על עצמן את כל המצוות, שיעשו זאת בשמחה, וגם כאן מצוות שמחה היא עם אכילת בשר שלמים.

ובעולה פשוט שלא יהא נאמר שמחה שם כיון דאין בה אכילת בשר, ומה שלא מצינו שיהא אכילת בשר חולין נחשב כשמחה כ”ז ילפי’ מקראי דהר גריזים והר עיבל כמו שכתבתי [ועוד אאריך בזה בעז”ה].

ומ”מ יש ליתן טעם במקרא לומר שהאוכל בשר תאוה אין שמחתו שלמה [עיין חולין פ”ד א’], אבל אם אוכל בשר להנאה ויודע שמקיים מצוה בזה הרי שמחתו שלמה.

ולכך בזמן שאין בהמ”ק קיים אין שמחה בבשר כדאי’ בפסחים ק”ט א’, דבזה כבר הדרנא ליין שהוא נותן שמחה טבעית יותר מבשר כיון דכבר אין הטעם של שלמים.

ומ”מ פסק הר”מ שיש בזה ג”כ ממשות של שמחה.

ובתודה ג”כ יש שמחה כדמוכח במנחות פ”ב א’ ע”ש, כיון שבשרה נאכל לבעלים, והיא מין שלמים והשמחה שנאמרה בשלמים כולל כל מיני שלמים.

והנה דין שמחה בביכורים הוא ג”כ להביא קרבן שמחה, כדאי’ ברש”י סוכה מ”ז וברמב”ם רפ”ד מביכורים, ובפיה”מ יבמות דפ”ב.

וזהו דין אחר של שמחה והוא הודאה כללית שזכינו לקרקע בא”י ולבנין ביהמ”ק משוש חיינו, וזוהי ההזדמנות להודות על כל חיינו והטובות שאנו זוכים להם, ויש לזה חשיבות גדולה שיהיה בשמחה יותר משאר כל המצוות.

והנה ידוע שיש חיוב ברגלים להביא שלמי שמחה כמו שהזכרנו, כמבואר בפסחים סוף ד”ע (עי’ טו”א ר”ה דף ד’ ואבי עזרי הל’ חגיגה), וילפינן לה בחגיגה שם למעוטי עופות ומנחות מדכתיב ‘ושמחת בחגיך’ מי שחגיגה באה מהם, יצאו אלו שאינה באה מהם, וכתבו התוס’ בחגיגה שם ברע”ב וז”ל, הקשה ה”ר אלחנן לילף שמחה מהר עיבל, דכתיב (דברים כ”ז ז’) וזבחת שלמים ומינה ממעטינן עופות ומנחות, וכן דריש רבי יהודה בן בתירא בפסחים (ק”ט א’), ועוד אמאי לא מוקמינן קרא בבשר חולין דמיקרי שפיר שמחה, ותירץ דודאי ילפינן מהר עיבל מה שמחה דלהלן שלמים אף כאן שלמים, ובירושלמי (חגיגה פ”א ה”ד) איכא אבל לא בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל ע”כ.

וב’ תמיהות יש בדבריהן ז”ל, חדא דמה ששאלו לא תירצו דהא עיקר קושייתם הוא אמאי בעי לקרא דבחגיך כיון דאיכא למילף מהר עיבל, ומה מהני לתרץ דאה”נ דילפי’ לה, הא הדרא קושיא לדוכתיה, וכבר העיר המהרש”א ע”ד דקושיא קמייתא לא מיתרצא, ועוד דלפ”מ דמבואר כאן בהתוס’ דבהר עיבל לא היו עופות, לפ”ז צ”ע מ”ש התו’ בע”א בשם ה”ר אלחנן גופיה דס”ד דנרבי עולת העוף שתבוא מן המעשר, שהביאו דברי ספרי הנ”ל, וכתבו ע”ז וז”ל, ויש להקשות דאמר בפ”ק דחולין (כ”א א’) בשמעתתא דכמשפט, איצטריך כמשפט בעולת העוף לומר שאינה באה אלא מן החולין תיפוק ליה דעולה היא ומיהו הא לא קושיא הוא וכו’, אבל הר”ר אלחנן מפרש דכתיב והקריבו דהוי חלוק שמע מינה דמוציא מכלל שאר עולות ולייתי ממעשר אף על גב דאינה נאכלת עכ”ל התוס’.

וצ”ע דהגם דס”ד שנשתנה דינו דעולת העוף משאר עולות, מ”מ דין זה דא”א להביא עולות ממעות מע”ש אינו דין רק מצד חובתו להביא עולת חובה, אלא דין בהלכות מע”ש דבעינן להשתמש במע”ש לדבר אכילה וליכא, דלגבי מע”ש מה שאינו מידי דאכילה הו”ל כעץ בעלמא, ועוד דהא ילפי’ במע”ש מהר עיבל דא”א להביא עופות ממעות מע”ש כמ”ש התוס’ בע”ב (ועיין היטב בשיטמ”ק חולין כ”א א’ בשם תו’ ר”פ), וסוף סוף אי איתא דבאמת ילפי’ לה כבר למע”ש מהר עיבל א”כ אמאי הוצרך לדרשא דכמשפט למעט עולת העוף, ועוד יש מקום להבין כיון שהתוס’ לעיל ידעו דדרשא זו בספרי א”כ מהו לשון זה אמאי לא ילפי’ וכו’ וי”ל דלעולם ילפי’ וכו’, דהו”ל למימר שמקור הדרשא גבי מע”ש בספרי.

והנראה מכ”ז אביא מ”ש בחידושי דבהכרח דברי התוס’ הנדפסין משובשין וחסר מן התי’ שם [והוא מחמת הדומות כדלקמן], והנה נודע דהתוס’ הרא”ש דחגיגה הוא כעין התו’ דידן דשם (ע”ש בהקדמה), והרבה יש להשלים ולבאר דבריהן ז”ל במס’ חגיגה מן התורא”ש והא בהא תלי’, וז”ל התוס’ הרא”ש שם, וי”ל דודאי יליף מהר עיבל למעוטי חולין אבל עופות ומנחות לא ממעטינן, דהו”א מה להלן קרבן אף כאן קרבן, ובתו”כ [צ”ל ספרי שם] דריש ושמחת אההיא דהר עיבל מה שמחה דלהלן שלמים וכו’, וההמשך כבתוס’.

והשתא פנים חדשות באו לכאן, ונוסף בזה טובא, וברור שנשמטו תי’ אלו בשגגה בתוס’ דידן מחמת הדומות, ולא בכדי נוספו בתוס’ הרא”ש, ובזה מיושבין כל הני קושיות, וכונת התוס’ בזה בתירוצן דלהבבלי י”ל דלא ממעטינן אלא חולין אבל לא עופות ומנחות, והביאו דמ”מ הספרי חולק ע”ז, וגם הירושלמי להדיא גבי חגיגה דריש למעט עופות ומנחות מהר עיבל.

ובזה ניחא עתה קו’ התוס’ הא’ דלהכי בעינן קרא דושמחת בחגיך, כיון דלא אהני קרא דהר עיבל לזה, ומה דא”א להביא חולין כקושייתן הב’, הוא משום דאה”נ חולין ממעטינן מיהא מהר עיבל.

וגם יש ליישב בזה מה שהקשיתי ע”ד התוס’ בע”א אמאי הוצרכו לקרא ד’כמשפט’ למעוטי עופות כיון דממילא ממעטינן להו מהר עיבל, והתירוץ לזה אפשר דהתוס’ לשיטתם דס”ל גבי חגיגה דלהבבלי לא ילפי’ מהר עיבל דהבבלי פליג על הספרי בזה וכנ”ל, וה”ה גבי מע”ש וכדעת הירושלמי וכנ”ל, ומ”מ פשיטא ליה דשאר עולות חובה מיהא אינן באות אלא מן החולין כדילפי’ במנחות פ”ג א’, ורק דמשמע אעולה גופיה דילפי’ משאר עולות.

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

עשרה הרוגי מלכות באיזה תקופה היו, ואם הרגו כולם בזמן אחד או לא

עם סגולה ישן לא מוגה

שאלה {לכבוד החו”ב וכו’ הר”ר עקיבא משה נר”ו אשאלה ממנו בענין עשרה הרוגי מלכות אי מתו בפרק אחד, או בזמנים חלוקים. לפי שראיתי מי שכתב בזה ולא הונח לי, ואבקשו לברור אוכל מתוך פסולת. יהא רעוא דתיתי לי איגרתיה בעגלא. אי”ש} תשובה בס”ד ‏יום ...קרא עוד

שאלה

{לכבוד החו”ב וכו’ הר”ר עקיבא משה נר”ו
אשאלה ממנו בענין עשרה הרוגי מלכות אי מתו בפרק אחד, או בזמנים חלוקים.

לפי שראיתי מי שכתב בזה ולא הונח לי, ואבקשו לברור אוכל מתוך פסולת.

יהא רעוא דתיתי לי איגרתיה בעגלא.

אי”ש}

תשובה

בס”ד ‏יום רביעי ל’ סיון תשע”ו

שלו’ וברכה

הנה אין דרכי בכך להכריע בדברים שכבר עמלו אחרים לדון ולהכריע בזה, הן משום שאיני ראוי לכך, והן משום שבכל כה”ג יבוא אחר וישיג ממקו”א ואין לדבר סוף, כמ”ש כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם (קהלת ה, ז), ובפרט שכפה”נ הוא ת”ח כותב המאמר, וגם לא היו עיתותי עמדי לעיין בכל הדברים.

אבל אגב אורחא אעיר על מה שתמה הנ”ל על הרשב”ץ שהזכיר מכילתא ואינו במכילתא לפנינו, דהנה יעוי’ בזוה”ח איכה ובשאר מדרשים הללו מש”ש, ויש לדעת שדרך הראשונים בכמה מקומות לציין מכילתא גם כשאינו במכילתא לפנינו, דמכילתא הוא כינוי תואר ולא שם עצם, וכמו בעלי התוס’ שהביאו בשם המכילתא דרשא דאך את דמכם וגו’ אך חלק בשם המכילתא, והוא בב”ר שם, ופעמים חזינן דפסיקתא ג”כ יתכן שיש מן הראשונים שהחזיקו מזה שם תואר, למדרשים הבנויים באופן מסויים.

באופן כללי לא הבנתי מ”ט לא הביא במאמר שם דברי הזוה”ח במגילת איכה, דאי’ שם וז”ל, ואנן חמינן בעיינין עוות הדין דאתעביד ביננא.

באינון אנשי חיל די ביומיהון שתיק ולא בעא דינא.

דדחיל מינייהו דחילו סגי ולא יכיל לקיימא קמייהו.

וכיון דעברו לההוא עלמא (נ”א דאתי) בתיובתא.

קיימא [נחש] קמי קב”ה ותבע דינא ודייק קרא דכתיב וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת אמר קב”ה לנחש יוסף לא היה איש.

ונמצא בידו וגו’ הא בידיהון לא אשתכח.

אהדר וקאמר כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא.

תמני מאה שנין הוה קיימא ההוא נחש ותבע דינא.

ואנן תנינן מאן דאתחייב בתרי דינין אתדן בחמירא.

ווי מאן דקביל עונשא על חובוי דהא מיתה מכפרה על חובין ואהדר לקבל עונשא אוחרא.

ווי די התעותו אנשי החיל וסמאל ונחש קיימו [לתבעא דינא].

על דא יאות לן למבכי ולמספד דקרתא קדישא אשתארת בדד מכל טבין דהוו בה.

בההיא שעתא נחת סמאל ובלבל עלמא ואעיל רוחא דא במעוי דההוא רשע מלכא דרומי ותבע דינא מתקיפי עלמא ווי לדא ווי לעלמא עוות דינא לא אשתכח מן יומא דאתברי עלמא כדא.

איכה בניך עמודים דעלמא קיימין סמכין דעלמא קיימא עליהון (ואנא) [ואנת] מתעטר’ עליהון בכל יומא היך התעוותו ע”י דנחש היך התעוותו רוחין קדישין לאתלבשא בלבושין נכראין אחרנין למידן לון בקלנא סגי ווי לדא ווי לעוותא דא עכ”ל.

ולכאורה זה ראיה שהיו בבת אחת, ואולי אינו מוכרח, אבל הו”ל להביא זה.

עוד יש להעיר קצת על מה שנטה לומר שהשמד של י’ הרוגי מלכות הי’ רק בזמן ביתר, דהנה כתוב בשיר השירים רבה פרשה ב וז”ל, רבי אוניא אמר ד’ שבועות השביען כנגד ד’ דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים, הה”ד (תהלים ע”ח) בני אפרים נושקי רומי קשת, ויש אומרים אחד בימי עמרם, ואחד בדורו של שמד, ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים וכו’ עכ”ל.

ומבואר שדורו של שמד היה לבד מדור הרוגי מלכות.

וענין זה של דורו של שמד נזכר הרבה פעמים בחז”ל כדוגמא של אנשים שמסרו כל נפשם על קדוה”ש בקדושה ובטהרה בייסורים נוראים, ראה בפסיקתא דרב כהנא (פיסקא יא – ויהי בשלח) וז”ל, א”ר חייא בר בא אם יאמ’ לך אדם תן נפשך על קידוש השם, אמור אני נותנה ובלבד שיתיזו את ראשי מיד, ולא כדורו של שמד שהיו נותנין כדוריות של אש תחת בשיחיהם וקלומיות של קנה תחת צפרניהם.

וכתוב עוד בפסיקתא דרב כהנא שם וז”ל, לדוד אליך י”י נפשי אשא (תהלים כה א).

אשא כת’, אמ’ דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים תשוח נפשי על אילו שהן עתידין ליתן את נפשן על קידוש השם, ואיזה זה, זה דורו של שמד.

וכתוב במדרש שמואל פרשה יט וז”ל, ר’ הונא בשם רבי אחא לשלשה חלקים נתחלקו הייסורין, אחד לדורות, ולאבות, ואחד לדורו של שמד, ואחד למלך המשיח.

ובמדרש תהלים (שוחר טוב) מזמור טז וז”ל, ירבו עצבותם.

אמר דוד הרבית עצבונות לדורו של שמד, שמתו על קדושת שמך, אמר ליה הקדוש ברוך הוא שמא הפסידו כלום, בל אסיך נסכיהם מדם, דמם חשוב לפני יותר מכל הקרבנות, אמר ר’ לוי בשם ר’ אידי שלשה חלקים נחלקו היסורין, אחת נטלו אבות העולם וכל הדורות, ואחת דורו של שמד, ואחת מלך המשיח, מה היו עושין בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן, ונותנין אותם תחת שיחיהם, ומשיאין נפשותיהן מהם, וחוזרין ומביאין קרומיות של קנה, ונותנין תחת צפרניהן, ובדבר הזה מתו על קידוש השם.

ואכמ”ל לשונו חז”ל בזה, ונוח לומר שהכוונה לעשרה הרוגי מלכות.

וכתב רמב”ן עה”ת בראשית פרק לב וז”ל, וירא כי לא יכל לו – מלאכיו גבורי כח עושי דברו, ועל כן לא יכול לו המלאך להזיקו, כי לא הורשה רק במה שעשה עמו להקע כף ירכו.

ואמרו בבראשית רבה (עז ג) נגע בכל הצדיקים שעתידין להיות ממנו, זה דורו של שמד.

והענין כי המאורע כלו רמז לדורותיו שיהיה דור בזרעו של יעקב יתגבר עשו עליהם עד שיהיה קרוב לקעקע ביצתן, והיה זה דור אחד בימי חכמי המשנה כדור של רבי יהודה בן בבא וחביריו, כמו שאמרו (שהש”ר ב ז) אמר רבי חייא בר אבא אם יאמר לי אדם תן נפשך על קדושת שמו של הקדוש ברוך הוא אני נותן ובלבד שיהרגוני מיד, אבל בדורו של שמד איני יכול לסבול, ומה היו עושים בדורו של שמד, היו מביאין כדוריות של ברזל ומלבנין אותן באור ונותנין אותן תחת שיחיהן ומשיאין נפשותיהן מהן.

ויש דורות אחרים שעשו עמנו כזה ויותר רע מזה, והכל סבלנו ועבר עלינו, כמו שרמז ויבא יעקב שלם עכ”ל.

והזכיר זה על דורו של ר’ יהודה בן בבא, והיותר קרוב שהיה הכל בדור אחד אבל אין מוכרח שהיה בפעם אחת.

כ”ז כתבתי מקופיא כעת להערה בעלמא, ולא מצאתי עתותי בידי לראות כ”כ כל החומר [ובאופן כללי רציתי להעיר שדרכה של תורה הוא שלא להרהר אחר דברי הראשונים ובודאי שלא לדחות דבריהם].

קרא פחות

נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

בסדר הפיוט הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק

עם סגולה ישן לא מוגה

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד} מה שהקשה כת”ר עמ”ש בפיוט לברית מילה הרחמן הוא ישלח לנו משיחו, ואח”כ: הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק (והיינו אליהו הנביא), וצ”ב סדר הדברים דהרי אליהו יבוא קודם למשיח. דהרי בגמ’ עירובין מ”ג ב’ ...קרא עוד

{עש”ק פ’ לך תשע”ו בס”ד}

מה שהקשה כת”ר עמ”ש בפיוט לברית מילה הרחמן הוא ישלח לנו משיחו, ואח”כ: הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק (והיינו אליהו הנביא), וצ”ב סדר הדברים דהרי אליהו יבוא קודם למשיח.

דהרי בגמ’ עירובין מ”ג ב’ אי’ והא לא אתא אליהו מאתמול וכו’, ומבואר שאין הסדר כך.

תשובה – שאלה גדולה היא, וכבר עמדו הרבה על שאלה זו [ואביא בזה מה שראיתי בס’ הדעה”ד שם], ובסידור אוצר התפילות בפי’ דובר שלום תי’ בזה בב’ אופנים: א) מאחר ויבואו שני משיחים בן יוסף ובן דוד, יתכן שאליהו יבוא אחר משיח בן יוסף וקודם משיח בן דוד.

ב) “כהן צדק” אינו אליהו הנביא, שהרי בסוכה (נ”ב ע”ב) נמנו ארבעה חרשים (אומנים): משיח בן דוד, משיח בן יוסף, אליה, וכהן צדק.

הרי לנו שכהן צדיק אינו אליהו, (ועיי”ש מה שפירש רש”י).

ורצה לומר דכהן צדק בהקשר של הפיוט לבירת מילה הוא פנחס, ועפ”י מדרש שוח”ט (מזמור מ”ז) מתבאר, שמלבד אליהו יהיה עוד אחד שיטול חלק בתהליך הגאולה, וזה עפ”י הכתוב “הן עבדי אתמך בו בחירי רצתה נפשי”.

לדעת ה”דובר שלום” הכוונה לפנחס.

לפי”ז בתחילה חשיב “ישלח לנו משיחו”, ואח”ז “ישלח לנו כהן צדק” הוא פנחס דאתי בסוף יומא אחרי המשיח, עיין שם בכל פירושו.

בקובץ אורייתא (כרך י”ט ע’ תלב – ג) הביא בזה תירוצים מכמה ת”ח: הרב משה אונגר כתב כי גם “הרחמן הוא ישלח לנו משיחו”, הכוונה לאליהו הנביא.

מאחר ואליהו הוא כהן, אפשר לכנותו משיח כי הוא ככה”ג הנמשח בשמן.

את דבריו סמך על סוף הפיסקא “לבשר בשורות טובות וניחומים”, ומכמה מקומות משמע שזה תפקידו של אליהו.

סיים המשיב הנ”ל את תירוצו באומרו “ואל תתמה למה ייחד לאליהו ב’ הרחמן, שהרי גם לאביו ולאמו יחד הפייט ב’ הרחמן, הראשון והשני”.

לאחר מכן כתב לנו המשיב הנ”ל כי מצא שהדבר כמעט מפורש בפרקי דרבי אליעזר פכ”ט שקורא לאליהו משיח, ואף שהרד”ל שם גריס אחרת, אין צורך בכך וכו’.

משיבים אחדים ציינו, כי אמנם אליהו יקדים את בוא המשיח, ברם מאחר ובברית מילה עסקינן, הלא אליהו בעצמו המכונה “מלאך הברית” כבר נמצא בברית, ע”כ אין צורך להתפלל שהקב”ה ישלח לנו את אליהו, כי הוא כבר נמצא.

אלא רק מבקשים שימלא שליחותו לנחמנו תוך כדי הופעתו של המשיח.

[ועיין עוד לקמן בביאור הדברים].

הרב אברהם ישעיהו רודרמן כתב שאולי נתכווין הפייטן להבליע שמו בתוך הפיוט, ומאחר ששמו היה “אברהם כהן צדק”, לפיכך הקדיש את הרחמן האחרון לשם משפחתו “כהן צדק”.

[א”ה והבקי בפיוטים יוכל לדעת כי יש טעם בדברים].

גם הוסיף הלה לתרץ שאפשר שקודם מבקשים על התכלית – משיח, ורק לאחר מכן על האמצעי המבשר את התכלית – אליהו.

הרב ישראל גולדברג ועוד, תירצו דהנה ב”כרתי ופלתי” – בקונטרס בית הספק כתב דמה דאליהו יבוא קודם למשיח זה בגאולה של “בעתה”.

אבל בגאולה של “אחישנה” אז מדלג על ההרים ויבוא משיח ללא כל צורך במבשר קודם.

עיין שם מה שיישב את דברי הרמב”ם.

הוסיפו המתרצים הנ”ל והראו מקום לספר “כלי חמדה” עה”ת פר’ שמיני שהביא את הכרתי ופלתי וכתב: ורגיל אני לומר עפי”ז מה שייסד הפייטן בנוסח הרחמן לברית מילה שמקודם מתפלל הרחמן הוא ישלח לנו משיח הולך תמים וכו’, ואח”כ הרחמן הוא ישלח לנו כהן צדק וכו’, והוא שינוי הסדר.

אמנם לדעת הכו”פ אתי שפיר, דמקודם אנו מתפללין על הגאולה של “אחישנה” ואז יבוא משיח בלי בשורת אליהו הנביא מקודם, ואח”כ מתפללים שאם לא נזכה לזה, נזכה עכ”פ לגאולה ד”בעתה” ויבוא אליהו לבשר לנו הגאולה, עכ”ל.

לאחר זאת ביאר הכלי חמדה כפי שכתבו משיבים אחדים מעצמם לעיל, אך באופן מבואר יותר, דמכיון שאליהו כבר נמצא בברית שהרי הוא מלאך הברית, אין צורך לבקשו שיבוא, אלא מנצלים עובדה זו ומתפללים שיבוא המשיח מיד, אך בכל אופן גם אם ח”ו לא נזכה לכך, מבקשים שהקב”ה יממש את תהליך הגאולה הרגיל וזה ע”י שישלח לנו קודם כל את הכהן צדק – אליהו, שיבשר על תחילת הגאולה.

ע”כ.

[וראה עוד בקובץ זכור לאברהם [חולון] תשנ”ז תשנ”ח, שס”ח שצ”א].

קרא פחות

הירשם

היכנס

שאל כל שאלה שיש לך בהלכה!

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

השלמה למכתב ההערות על רבינו יונה

עוד בענין שבועת הר סיני לכל הדורות [בענין הנ”ל]

הורדת ספר שכיחא

ארכיון גליונות שכיחא

תגיות

השאלות שנצפו ביותר לאחרונה

פורומים

תגובות אחרונות

צור קשר

נושאי האתר

קישורים מהירים

ניתן לקבל גיליון שכיחא מידי שבוע הישר לתיבת המייל

שלח שאלה

שאל משהו

הגדרות פיצול טקסט

הגדרות פיצול טקסט

הגדרות פיצול טקסט

שגיאה בשליחה

שגיאה בשליחה

🔗 מחולל קישורים וביטויים (תצוגת מקור)