קמח

לעיקר הנידון איזה מאכל נכנס לכלל ההגדרה שהדגן טפל למאכל ויוצא מכלל דין כל שיש בו מחמשת המינים מברך אחריו בורא מיני מזונות, יעוי’ בדברי הפוסקים שהבאתי לגבי פירורי עוגיות בעוגת גבינה (ד”ה עוגת גבינה שפיזרו עליה לאחר האפייה פירורי עוגיות מה ברכתה) ובלשונות השו”ע שהבאתי לגבי שניצל (ד”ה למה נוהגים לברך שהכל על ציפוי דק של שניצל מכיון שנעשה לטעם), ומחמת האריכות לא אכפול הדברים שוב, ושם תמצאנו.

ומ”מ לגבי עוגות הגבינה המצויות הנמכרות שאמנם יש להם עין גוון כגבינה אלא שהמתבונן במרקם יראה שהמרקם הוא מרקם של בצק בבלילה רכה וניכר בהם שהקמח הוכנס לטעם והרגשה כדי שיהיה לזה טעם והרגשת עוגה בטעם גבינה, הלכך קשה לומר שאין ברכתה בורא מיני מזונות, דבלשונות השו”ע משמע דכל היכא שהוכנס דגן לטעם ברכתו מזונות כפשטות דינא דגמ’ בר”פ כיצד מברכין דכל שיש בו מחמשת מיני דגן ברכתו בורא מיני מזונות, ולא נפקע המזונות אלא אם הדגן הוכנס לדבק וכיו”ב.

ואמנם נקטו חלק מפוסקי זמנינו (הבאתי בתשובה הנ”ל לגבי פירורי עוגיות) לגבי שניצל וכן קרמבו וגלידה בגביע (טילון) וכן לגבי שכבה של בצק על גבינה העומדת בעין (קסטת גבינה), לברך שהכל באופן שיש כאן מאכל שברכתו שהכל שעומד לצד המזונות והוא המאכל העיקרי בתרכובת, והמאכל נקרא על שם המאכל העיקרי שבו, (ובלאו הכי דעת החי”א בבה”ל ר”ס ריב דבזה אין טפל).

מ”מ באופן שהכל בלול למאכל אחד וידוע שהוכנס כדי שיהיה בזה טעם עוגה ומרקם עוגה לכאורה כו”ע מודו בזה (וע”ע שבט הלוי ח”ד סי’ כד, מנח”ש ח”א סי’ צא, וזאת הברכה עמ’ רסב), ומאחר שפשטות לשונות הגמ’ והשו”ע (שהבאתי בתשובה הנ”ל לגבי שניצל) דרק במקרים חריגים שהדגן אינו נצרך לטעם המאכל אינו העיקר במאכל לענין מזונות (וע”ע במשנ”ב סי’ ריב סק”ג לגבי שאר מליח שלנו ובתשובתי ד”ה מי שאוכל הרינג עם קרקר האם מברך על ההרינג או על הקרקר), הלכך הבו דלא לוסיף עלה.

ולענין שאינו יכול לברך על המחיה בבלילת עוגת גבינה שאין בפירורי הדגן שיעור בכדי אכילת פרס עי’ בבה”ל סי’ רח ובמשנ”ב סקמ”ה.