נשלח להרב מרדכי מיכאל עסיס

כן.

מקורות:

לכאורה כן דמאי שנא והרי בגמ’ [מו”ק יח ע”א] אי’ ג’ דברים נאמרו בציפרניים, ומשמע דבכל ציפרניים איירינן, וכ”ש שכ’ הרמ”א ביו”ד סי’ קטז שיש להחמיר בספק סכנה דחמירא סכנתא.

וכן מש”כ באר”י (עץ חיים שער פרצופי הזו”ן פ”א) על יניקת החיצונים מהציפרניים (ועי’ זוהר פ’ אחרי עט ע”א), ויש שכתבו להוציא על פי זה הלכה למעשה (עי’ בא”ח שנה א דברים יג), פשיטא דאין בזה חילוק בין גדולים לקטנים.

וכן מוכח בזוהר (ויקהל רח ע”ב) לגבי צורת הציפרניים של היום שהם מקום לחיצונים ולדינים כמבואר שם, ואין חילוק בין צורה זו בין גדולים לקטנים ע”פ המבואר שם.

וכן כתב הגרח”ק (אליבא דהלכתא גליון מ”ו עמ’ כו, שערי ציון ח”ב עמי תס”ג אות ד, מענה ר”ח עמוד מח) ובחידושי בתרא להגרח”פ שיינברג (חידושי בתרא על המשנ”ב סי’ רס סק”ו) דגם בציפרני קטן כך הדין.

ויש להוסיף דלפי השי’ שהוא מחמת מאיסות (יעוי’ במפרשי הגמ’ שם) א”כ פשיטא שאין חילוק בין ציפרני גדול לקטן, רק דהנידון כאן גם באופן שאין מאיסות, ואזי הנידון רק מצד רוח רעה, ובזה הנידון האם גם לקטן יש רוח רעה או דיוסיף דעת יוסיף מכאוב, והפשיטא כנ”ל דגם קטן בכלל קללה זו.

לא.

מקורות:
כן מבואר לענין נעליים שלא לבשן אדם מעולם במור וקציעה סי’ ד שאין מצריכין נטילה עד שינעול אותם אדם פ”א וילך על הארץ, וכעי”ז בבן איש חי שנה א’ תולדות אות יז, כה”ח סי’ ד סקע”א, שבנעליים חדשות א”צ מדידה.

ויעוי’ בשם ספר שערים המצויינים בהלכה קו”א סי’ ב ס”ט שכתב שהמודד בחנות א”צ נטילה כמ”ש השלה”ג ספ”ק דביצה דאין איסור בכלאים שלובש לצורך בחינה, ולפי סברתו יש לפטור גם בנעליים שאינן חדשות (כל עוד שלא ממש היו מטונפות דבזה פשיטא שאין פטור משום שלא נהנה מהם), ולא זכיתי להבין ההשוואה ביניהם, דשם הוא דין מצד ההנאה מהנעליים, וכאן הוא דין בנגיעה ולא בלבישה, דאפי’ נגיעה לחוד מחייבת נטילה, כמבואר במור וקציעה הנ”ל, ועוד דכאן המחייב אינו ההנאה אלא הטינוף מהנעל, וגם כשאינו מתטנף מהנעל יש בזה להרבה פוסקים תקנה קבועה ליטול ידיו, אבל בכלאים תליא בצורת הנאת לבישה, ומאידך גיסא גם הרבה בגדים חייבין בכלאים ואין מצריכין נטילה, ואולי כוונתו דמאחר שלא חשיב הנאת לבישה ממילא לא נעשה נעל על ידי זה ואז נחשב כנעל חדש שלא הלכו בו וכדברי הפוסקים הנ”ל, ודוקא שלא היה שימוש אחר בנעל קודם לכן.

ומ”מ הסוברים דהנטילה אחר חליצת מנעליו או נגיעה במנעליו הוא מחמת רו”ר (וכמ”ש השוע”ר סי’ ד סכ”ז ועי’ בבית ברוך על החי”א שכך דעת החי”א ג”כ ועי’ בתשובתו של ה”ר יוסף בהר”ח פלאג’י) יש לדון דשמא דין זה הוא בדבר המיוחד לנעילה ועומד לנעילה, ומאידך גיסא יש לומר דרק בדבר שכבר שימש לנעילה כבר, וכן דעת המו”ק הנ”ל דגם רוח רעה אין אם עדיין לא הלכו בו, ויעוי’ בשו”ת שבט הקהתי ח”ד סי’ ב שהצריך נטילה במודד בחנות.

הרבה פוסקים ומקובלים כתבו שלא להסתכל בלבנה ומשמע בין שהיא חסרה ובין שהיא מלאה, ויש לזה סמך מדינא דגמ’, ואולם אפשר דיש משמעות במשנ”ב ע”פ הכנה”ג דלפי מנהג העולם אין בזה איסור, ולצורך כגון לצורך הברכה או לצורך רפואה יש להתיר, ועי’ להלן.

מקורות:

כעי”ז איתא בגמ’ [פ”ב דחגיגה] שהמסתכל בקשת ראוי לו שלא בא לעולם ע”ש הכתוב כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו’ הוא דמות כבוד ה’ ואראה ואפול על פני וגו’.

והנה גם לבנה נזכר במקובלים שרומזת לשכינה, ולפ”ז היה מקום לומר דגם בלבנה אין להסתכל.

ואע”ג דמצינו בהרבה מקומות שהיו מסתכלין בלבנה לקדש החודש, יש לומר דלצורך שאני, דגם בקשת מותר להסתכל כדי לברך עליה ברכתה הראויה לה [כה”ח סי’ רכט ס”ה] וכנ”ל לענין ברכת הלבנה יש לראות הלבנה קודם שמברך [רדב”ז שו”ת ח”א סי’ שמא בשם מ”ס פ”כ ה”א].

וכ”כ בשל”ה [שער האותיות ק’ אות יח ואות לח, וכעי”ז בהגהות יש נוחלין פ”ד הגהה לז, והמג”א בסי’ תכו סק”ה ציין בקיצור לדברי השל”ה] בשם ה”ר מאיר הלוי בספר שושן סודות [אות שמז] שאין להביט בלבנה אלא בזמן שמברך עליה כמו שאסור להסתכל בקשת, וכעי”ז הובאה שי’ החרדים בכנה”ג [או”ח סי’ תכו בהגהות הטור אות ה’] וכ”כ בעולת שבת [סי’ תכו ד], וע”ע בקנאת ה’ צבאות להרמח”ל [ח”ב כי המקומות בקדושה וכו’] נראה דכוונתו שם לרמוז לענין זה דהרי זה גופא כ’ השושן סודות שם שהפגימה היא משום התאחזות הקליפות [וע”ע לשם שבו ואחלמה ח”ב דף פח].

וכן בחרדים [פרק מה אות ה] הביא דה”ר מאיר הלוי שבספר שושן סודות שלא להסתכל בלבנה כמו שאסור להסתכל בקשת.

(והיינו ר”מ הלוי המובא בשושן סודות, דהשושן סודות כתב כן בשם “אחד מחכמי הקבלה האחרונה”, והכוונה לספר אוצר הכבוד ר”ה כא שהזכיר שם ענין זה בשם ר”מ הלוי, וכן הובא בשער הרזים אות שסא, ולא כדמשמע ריהטת לשון השל”ה שם שר”מ הלוי חיבר שושן סודות, דשושן סודות חיברו ה”ר משה בן יעקב נכד הרמב”ן, ולכשתדקדק בלשון החרדים תראה דג”כ לא נתכוון לזה).

אלא דיש חילוקי דעות באחרונים הנ”ל אימתי יסתכל בלבנה, דלהשל”ה יסתכל פ”א קודם הברכה, ומעין זה כ’ במורה באצבע להחיד”א (אות קפו) וחסד לאלפים (סי’ תכו אות ו’) והבא”ח (שנה שניה ויקרא הכ”ג) דרק קודם שאומר פסוק כי אראה שמיך וגו’ יסתכל פ”א ולא יותר, ולהחרדים כל זמן הברכה, ובכנה”ג שם הביא מנהג העולם דמסתכל כל זמן הסדר, וציין שבחרדים נקט דרק בזמן הברכה יכול להסתכל.

ובמשנ”ב סקי”ג הביא ג’ הדעות וציין [שעה”צ סקי”ד בשם הא”ר סק”א] דפשט הלשון בשו”ע משמע דמסתכל עד סוף הסדר (ועי’ כנה”ג שם).

[ולגוף הראי’ מלשון השו”ע זה צ”ע אם השו”ע כלל סבר מאיסור ההסתכלות בלבנה (וע”ע רדב”ז מגן דוד אות י’ ד”ה וכאן), אבל יש ליישב חדא מתרתי, או לומר דממ”נ סבר השו”ע דבזמן זה מותר להסתכל, או דמאחר שסובר השו”ע שהוא דבר טוב בזמן זה להסתכל בלבנה ממילא אין בזה איסור כיון שהוא לצורך המצוה, ואחר הדקדוק בדברי המשנ”ב יש קצת משמעות דלפי הצד שיסתכל כל הברכה באמת אין האיסור חמור להסתכל בלבנה לפי צד זה, וכן יש לפרש בלשון הכנה”ג שם וז”ל, אמר המאסף פשט הלשון נראה דמסתכל בה משהתחיל לברך עד שיסיים כל הסדר והכי נהוג עלמא אבל שמעתי בשם ספר חרדים שכתב שלא יביט בה כי אם בשעת הברכה בלבד ואחר כך אסור להביט בה כמי שמסתכל בקשת ע”כ, ויש לפרש דלפי מנהג העולם אין איסור להסתכל בלבנה כמו בקשת].

בספר יוסף אומץ לה”ר יוזפא אות תעד כ’ דראיה בעלמא בלא הסתכלות מותרת, והביא דבריו יוצ”ח בספר נוהג כצאן יוסף קידוש לבנה אות ד’ דדוקא בהבטה בהבנת הלב אסור אבל ראיה כפשוטה מותר, ובלשונם נראה דהסתכלות האסורה אינו מה שאסור בשאר ראיות אסורות (וע”ע עזר מקודש אה”ע סי’ כא) אלא דוקא התבוננות ממש.

ומ”מ מכל הנך פוסקים שהזכירו שלא יסתכלו אחר הברכה או אחר פעם אחת משמע שאין היתר אם אין מתבונן בה, ובאמת סתם איסור הסתכלות כולל כל הסתכלות בכוונה, וע”ע בכה”ח להר”ח פלאג’י סי’ לה ס”ד שכתב דהמהדר לומר ברכת הלבנה מן הסידור כשי’ המחה”ש סי’ ק מרויח בזה ג”כ שנזהר שלא להסתכל בלבנה.

וגם היוסף אומץ בסוף דבריו הביא ההגהות יש נוחלין דלא יסתכל כי אם קודם שיתחיל לברך.

אולם בארחות חיים [ברכות סי’ נז] נקט כן גם לגבי הסתכלות בקשת דהאיסור הוא דוקא דקדוק הרבה והתבוננות.

בספר סגולות ישראל מערכת ע’ אות לא הביא שמועה בשם בית הלוי בשם הר”ח מואלוז’ין סגולה לכאב עינים בדלקת להביט בלבנה במילואה והדלקת יוצא, ויש לציין דלפי הטעם שהביאו המקובלים [שושן סודות ואוצר הכבוד וחרדים] שהוא כקשת א”כ אין חילוק בין זמן חיסורה לזמן מילואה, אבל כמו שנתבאר שלצורך הברכה מותר כך לצורך רפואה יהיה מותר, אם כי איני יודע אם הספר סגולות ישראל דסמכא הוא או לא.

ראיתי קצת מחברים דהזכירו בזה גם הטעם דמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה (ר”ה כג ע”ב), ולא ראיתי מקור לזה בדברי הפוסקים, ולענ”ד אי מהתם אדרבה אפכא מסתברא דהתם אמרי’ מעולם לא ראתה חמה, חמה דיקא, כיון שהיא צרתה בדבר זה, ועל זה קבלה הלבנה דאין שני מלכים וכו’, עי’ חולין ס, נמצא דהקפידא לענין חמה, ועוד דגם אם נקבל טעם זה אין זה מבטל טעם הנזכר במקובלים משום דרומז לשכינתא.

אבל יש להביא סמך לזה מדברי הרמח”ל בקנאת ה’ צבאות ח”ב שכ’ דאין להסתכל בכל מקום דקדושה שנאחזים שם הקליפות והמסתכל שם אינו חס על כבוד קונו, ונראה דרומז למ”ש השושן סודות אות שמח דפגימת הלבנה היא התאחזות החיצונים, ולפ”ז להרמח”ל נמצא שעיקר הקפידא הוא להסתכל בזמן הפגימה, אלא דמ”מ נשאר לנו פשטיה דקרא דמשום שהוא מראה דמות כבוד ה’ לכך ואראה ואפול על פני.

הנה לענין תורה אמרי’ וכל חפציך לא ישוו בה אפי’ חפצי שמים, ובירושלמי פ”ק דפאה אמרי’ אפי’ כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, ובירושלמי דברכות אי’ פלוגתא דר’ יוחנן ור’ שמעון בר יוחאי אם תלמוד גדול או תפילה עדיפא, ומשמעות ההכרעה במו”ק שם וכן בקידושין מ ע”ב שתורה עדיפא מכל המעשים, וכן בפ”ק דשבת י ע”א אי’ דרבא אמר על מאן דמאריך בצלותיה שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, ועד כאן לא פליגי אלא דאידך אמורא סבר דזמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, אבל לא שהתפילה קודמת לתורה.

ובדינים והנהגות חזו”א אי’ שהחזו”א לא היתה דעתו נוחה ממה שמאריכים התפילות בישיבות ולא לומדים מספיק בר”ה, ופ”א אכלתי סעודת שב”ק בבוקר בבית הגרח”ק בשבת הסמוכה לר”ה מלאחריה והיה שם הרב טויב וסיפר שכשהחזו”א היה ע”ג המדרגות של ישיבת פוניבז’ למטה ושמע שעדיין תוקעין בשעה המאוחרת שביום אמר שאביי ורבא (נקט כן ע”ש הגמ’ בסוכה כח ע”א עי”ש) אינם שמחים בתקיעות הללו, והוסיף ע”ז הגרח”ק דאה”נ צריכים גם ללמוד בר”ה.

ואמנם בפוסקים נזכר להאריך עד חצות אבל יש צד דהיינו בפיוטים ולא בניגונים עי”ש במשנ”ב ועכשיו שהדורות חלושים ויש חיזוק לבנ”א גם בניגונים מה טוב, אבל תורה עדיף, ואמנם בשלה”ג פ”ק דברכות אי’ שת”ח לא יפרוש מאמירת פיוטים עם הציבור והביאו הרמ”א, ומעי”ז כ’ המשנ”ב ומטה אפרים ג”כ כמדומה לענין סליחות, מ”מ הענין מובן שהת”ח שיכול לעסוק בתורה הוא עדיף מאמירת פיוטים, ואינו צריך להמנע אלא מחמת ע”ה, כענין שכ’ המשנ”ב לענין לימוד בחזהש”ץ כשיש כבר עשרה ששומעין, ולכן כשמסתיימת התפילה ואין חשש שיתבטלו ע”ה מחמתו אם לא יאמר פיוטים אז ישוב לתלמודו.

ובשם הגרי”ז אמרו שהיה לומד כל הר”ה תהלים וטעמו ונימוקו עמו לפי שהיה מרבה בעיון בהמ”ד ואם ילמוד גמרא ויחפש תירוצים בספרים נמצא שיש זמן שאינו לומד בר”ה, אבל כשאומר תהלים לומד כל הזמן, אבל גם הגרי”ז עשה כן בתורת לימוד ולא בתורת תפילה (דבתורת תפילה יש צד שפטור אף מברכה”ת עי’ משנ”ב סי’ מו), ואמרי’ שביקש דוד המלך שיהגו בהם כנגעים ואהלות ולהנפה”ח לא נתקבלה תפילה ורובא דעלמא פליגי עליה, עי’ במגיה חדש של של”ה מה שהביא בזה, עכ”פ כל הכתובים הם בכלל תלמוד תורה כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רמו, והנידון רק אם נתקבלה תפילתו שיהגה בהם כמו נגעים ואהלות.

כן.

מקורות:
אמרי’ בירושלמי פ”ק דר”ה שישראל שמחין בראש השנה, וכן בתניא רבתי הקדמון הל’ ר”ה סי’ עב כתב בשם רב סעדיה גאון ז”ל דבר”ה כתיב חג דכתיב ליום חגנו, והוקשו כל המועדות זה לזה ומש”כ ושמחת בחגך קאי גם על ר”ה, ועוד אי’ בתשוה”ג שערי תשובה סי’ סד שחכמים הראשונים אמרו בר”ה כי חדות ה’ היא מעוזכם (ועי’ ביצה טז ע”ב), ומבואר מזה שהיה אומר להם להיות בחדוה בר”ה, וממילא שייך שפיר לאחל בר”ה חג שמח גם לדידן.

ויש לציין דכיון שאין חגיגה בר”ה א”כ חג הוא מצד חוגו חגא כדאי’ בפ”ק דחגיגה ורש”י שם, והיינו ענין שמחה.

וברוקח סי’ רג וצריכין ישראל לשמוח בר”ה כדי שיזכם אוהב צדק כשעושין תשובה דכתיב חדות ה’ היא מעוזכם כי קדוש היום ואל תעצבו עכ”ל, ועי’ שו”ת מן השמים סי’ פו.

וכן פסק בשו”ע ומשנ”ב ריש סי’ תקצז בשם הפוסקים שיש מצות שמחה בר”ה גם מצד כי חדות ה’ מעוזכם וגם מצד ושמחת בחגך.

ועי’ מחזור וילנא לר”ה בראשו מה שליקט הרבה בענין השמחה בר”ה מדברי קמאי, ויש לציין בזה גם דעת הגר”א שלא לבכות בר”ה מפני שהוא יו”ט.

ואמנם כתבו הפוסקים שיהיה מורא הדין עליו, (עי’ משנ”ב סי’ תקפא סקכ”ה) וכ”כ השו”ע בסי’ תקצז שם שלא יאכלו כל שבעם שלא יקלו ראשם, אבל לא באו לעקור מצוות שמחה בר”ה שהוא מדברי קבלה ולדעת חלק מהראשונים והמשנ”ב הוא מן התורה כמו שנתבאר, אלא אכילה כל שובע הוא דבר המביא לידי קלות ראש (ע”ע רש”י ברכות כב ע”א לגבי בעל קרי שבא מתוך זחות הדעת וכו’, וזה בא על ידי מי שאוכל לשובע בטנו כמ”ש במשנ”ב סי’ תקפא סקכ”ו) והוא גם דבר שאינו טוב ואינו בריא עי’ קידושין עי’ וברמב”ם הל’ דעות, ובכמה מקומות גינו את הגרגרנות, עי’ ברכות לט ע”ב ומסכת דרך ארץ, ועי’ תולדות יצחק דברים כא בפרשת בן סורר ומורה, ועוד בגנות אכילה גסה עי’ בגמ’ דנזיר כג ע”א.

ואע”ג דאמרי’ ספרי חיים וספרי מתים פתוחים וכו’ (ערכין י ע”ב ור”ה לב ע”ב) שלא יאמרו שירה בר”ה, היינו לענין שירה ושבח לה’ שאין אומרים שירה להקב”ה בזמן שיש גזר דין קשה לרשעים עי’ בגמ’ מגילה י ע”ב מה שדרשו עה”פ ולא קרב זה אל זה שבקשו מלאכי השרת לומר שירה וכו’ ובכל הסוגיא שם, (והיינו מלאכי השרת דדרשי’ גז”ש מדכתיב וקרא זה אל זה כמ”ש במ”ר), ולכך שוה הענין שבשניהם בקשו מלאכי השרת משום שבשניהם המעכב מלומר שירה הוא אותו הענין של מפלת הרשעים שבזה לא אכפת להו מלאכי השרת כיון שמקנאים לכבוד שמים ואדרבה בעיניהם הוא שבח, אבל הקב”ה לא ניחא ליה בפורענות מעשה ידיו.

נראה דכל דבר שמרחיב דעתו באופן הניכר הוא בכלל מה שאמרו (משנ”ב סי’ תקפ”א סקכ”ה בשם האחרונים) להזהר בזה.

ומסתמא שכל מה שלובש בשבת אינו בכלל זה, ורק לענין אותם הבגדים שמוסיף ביו”ט יותר משבת בזה יש להזהר שלא ירבה באופן הנ”ל וכפשטות לשון הפוסקים שהזכירו רק יו”ט.

לענין בגדים חדשים עי’ מה שכתבתי בתשובה נפרדת לזה [ד”ה האם ראוי להזהר שלא ללבוש בגד חדש בראש השנה מאימת הדין] וכמובן שאם מדובר בבגד שהוא גורם שמחה רבה והרחבת וזחות הדעת (כגון מי שקונה חליפה חדשה אחת לזמן רב או רק לחתונות אחים וכיו”ב) הוא מכלל דברי המשנ”ב וכל ערום יעשה בדעת והחכם עיניו בראשו.

לענין לבישת פראק הובא בשם הגריש”א (אשרי האיש ח”ג עמ’ פד) שהנוהגים ללבוש פראק ביו”ט יכולים ללבוש גם בר”ה ואין בזה חשש רקמה ומשי מכיון שרבים נוהגים ללבוש כן גם בימות החול, וכעי”ז הובא בשם הגרנ”ק (ימי הרחמים עמ’ מה), וכמובן שהכל לפי הענין ולפי המקום ולפי האדם, ואם הוא יותר טוב עם או בלי הוא נידון נוסף, ולא לחינם הרבה לא נהגו ללובשו בר”ה גם אלו שנהגו ללבוש ביו”ט.

ולגבי השאלה אם ענין זה אמור גם לגבי נשים, תשובה, אה”נ, דכולם בכלל הדין ובכלל אימת הדין, וכמו שציינת לסי’ תרי סקט”ז ובמשנ”ב שם, וכן הדין דאין אומרים הלל בר”ה הוא גם לנשים (עי’ סי’ תקפד סק”א), ולא נראה שאפשר להוכיח מענין חולות בכרמים שהוא מעמד נפרד לצורך וגם לא נזכר אלו בגדי לבן היו שם ואדרבה ממה שכ”א שואלת מחברתה יש לשער שלא היו יקרים, וכמובן לגוף הענין של בגדי לבן שהאידנא אשה שתלבש בגדי לבן היא מילתא דתמיהה ברוב המקרים באופן רגיל, ויעוי’ בדברי הבה”ל סי’ רסב ס”ב דלבישת בגד לבן בשבת לכל אדם אם מחזי כיוהרא לא יעשה.

בבן איש חי שנה א’ פרשת דברים בהקדמה כ’ “ונודע כי החורבן וכל הרעות שהיה לישראל היו מסיבת עון עץ הדעת”.

ובזוהר שמות ב ע”ב אי’ דעיקר גלות מצרים היה להוציא ניצוצות הקדושה שנפלו על ידי עץ הדעת, וכן נתבאר בשעה”כ פסח א ושער הפסוקים ר”פ שמות, ועי’ פנים יפות בראשית טו יג, שמות יא ב, ושם ד ב.

וכידוע בהרבה מקומות שעד התיקון השלם לא נאספו כל הניצוצות.

והנה זה ברור שהשתלשלות הרע הוא ע”י חטא עץ הדעת, דהרי לולא זה לא היה כל השתלשלות הקלקול.

ועי’ שבת נו ע”ב על צדיקים שמתו בעטיו של נחש דהרבה קלקולים אירעו מחמת הנחש, ועי’ עירובין ק ע”ב, ועל נשים צדקניות אמרי’ שלא היו בפתקה של חוה.

ועי’ חולין קלט ע”ב המן מן התורה מנין שנאמר המן העץ וק”ל.

ועי’ סנהדרין לח ע”ב אדה”ר מין היה מושך בערלתו היה וכו’ עיין שם וק”ל.

הנה זה פשוט שגם יצחק היה לו ניסיון בעקידה, ועי’ פסיקתא רבתי פ’ מ’ [מהדורתי עמ’ תשטו] א”ל יצחק אבא אוסרני בידי וברגלי שהנפש חצופה היא שלא אראה המאכלת בא עלי ואקרטע ואפסל מן הקרבן ע”כ, ועי’ עוד שם לעיל מינה (עמ’ תשיד] ובשאר מדרשים (תנחומא וירא כב) מה שהשתדל השטן לעכבו ונתגבר עליו.

ולענין אם היה לו ניסיון יותר מאברהם או פחות מאברהם, קשה לומר אבחנה ברורה בזה, מכיון שמהביטים מסויימים אברהם היה צריך לבצע את הדברים ויצחק היה סגי ליה במה שקיבל על עמו והשלים נפשו, וגם ידע שיבוא בזה לתיקון השלם (ועי’ בספר שערי ארמון מה שהביא בזה), ומצד שני לגבי אברהם ג”כ היה הרבה ענין רחמנות ורגש שהיה צריך לכבוש עליו כמ”ש בזכרונות וכבש רחמיו לעשות וכו’, מצד שני העקידה נקראת על שם יצחק כי הוא מסר נפשו למיתה, ולדעת הרבה מדרשים יצחק גם נשחט ונשפך דמו, עי’ ברד”ל על פרקי דר”א ועי’ במכילתא דרשב”י בראשו רביעית דם וכו’, משא”כ אברהם שעם כל הקושי היה זה במידה מסויימת פעולה בדבר חיצוני ממנו ויש כאלה שמשלימים עם המצב אח”כ (ועי’ בשלהי מו”ק בעובדא דההיא איתתא), וכמו שאמרו שהמת משתכח מן הלב, ובפרט בניד”ד שגם ידע שהוא טוב והוא רצון ה’ וגם היה דבר חיצוני ממנו, ולכן אע”פ שהיה זה גם לאברהם ניסיון גדול מאוד והיה למעלה מדרך הטבע, אעעפ”כ בד”כ זכות עקידת יצחק בסדר האבות מתייחסת ליצחק.

ויתכן לומר אבחנה בזה דמצד הניסיון העיקר מתייחס לאברהם, כמ”ש והאלהים ניסה את אברהם, וכמ”ש במתני’ פ”ה דאבות עשרה נסיונות נתנסה א”א ע”ה ועמד בכולם וכדמפרש להו בפרקי דר”א, אע”ג דגם גבי יצחק נזכר בחז”ל (לגבי ויכוחו עם ישמעאל) שהיה בזה ניסיון, אבל מצד המסי”נ מתייחס המס”נ ליצחק יותר.

ראיתי כל הקושיות שהעליתם בס”ד, ואכתוב בזה ביאור המאמר ע”פ המתבאר בגמ’ עירובין נה ע”א ורש”י שם דלפי זה יתיישבו לך כל הקושיות.

ענין המאמר שאילו היתה התורה בשמים היית צריך לעלות אחריה הכונה בזה ללמד שגם במה שקשה בלימוד התורה צריך אתה להערים ולבקש תחבולות ועצות כדי לקיים בעצמך את הלימוד.

וממילא ראשית כל מיושב כלל מה באו ללמד בזה (מה שהתקשיתי למה הוצרכו להשמיענו מה נעשה אילו היה דבר שאינו) דבאו ללמד כנ”ל.

שנית מתיישב לך מה שהתקשית שאילו היתה בשמים לא היתה ניתנת לבני אדם, והכונה כנ”ל אילו היתה מרוחקת ממך ומ”מ היתה ניתנת לך ללומדה היית צריך ללומדה, והעיקר כנ”ל דאחר שנתקבלה בידך ואתה לומדה עליך להתאמץ עוד לקנותה מה שהיית מתאמץ אילו היתה בשמים.

שלישית מה ששאלת דהרי הפסוק מודיע לא בשמים היא הענין מיושב דעיקר לימוד התורה אינו בשמים, אבל דרכי קנייניה כל אחד ואחד צריך להתאמץ לפי כחו בכל מאמצי כח.

אם כי באמת צל”ע מה הוא הדיוק שאם בשמים צריך אתה וכו’, דלמה לא נפרש אפכא דכיון שלא בשמים לכך בפיך ובלבבך לעשותו, אבל אם היתה בשמים לא, דהרי כי משמש בד’ לשונות ואחד מהם דהא (ר”ה ג) ולמה לא נפרש כי תשוב אל ה’ וגו’ דהא המצוה הזאת לא רחוקה וגו’ ולכן עליך לשוב וגו’, כך יש מקום להבין.

ויעוי’ ברא”ם ובשפתי חכמים מה שכתבו בזה, אבל בפשוטו באמת לא מכאן ילפי’ לה שהתורה היא חובה ולא רשות, אלא סברא היא בכל התורה שכל התורה נאמרה גם למי שקשה לו לקיימן, דאל”כ הרי כמה אזהרות ועונשין נאמרו על כל דבר מן התורה, וע”כ שהכל חיוב גמור, אלא כוונת התורה כאן רק לומר שהתורה היא קלה לקבלה ולעשותה מאחר שהמצוה הזאת לא רחוקה וגו’, אבל אם היתה רחוקה וגו’ אמנם היה קשה לקבלה ולעשותה בפועל אבל לא היינו נפטרים מכך, ורק  דמתוך הדוגמאות המובאות כאן בפסוק שמעי’ מה היה יכול להיות שבכל גוני היינו מחוייבים על פי דין לקיימה ולקבלה ואעפ”כ הוא בנקל מאחר שקרוב אליך הדבר וגו’.

ור”ל דהנידון כאן בפסוקים אלו הוא רק לבאר שקיום התורה אינו כבד וקשה אבל החיוב הוא בכל גוני, וממילא שמעינן דמצד החיוב הוא אפי’ כשהוא בשמים או מעבר לים דגם אז אינו מוגדר כא'ו'נ'ס דהרי כל מה שהתורה דינה כאן הוא רק מצד שאינו קשה לקיימו אבל מצד החיוב אינו מפקיע גם באופן זה.

רביעית מתיישב לך למה לא אמר כן בהמשך הפסוק ולא מעבר לים היא, דבגמ’ שם אמרי’ לה אה”נ לענין מעבר לים, רק דרש”י קיצר כדרכו ולכן כאן נקט רק תחילת הדרשא שבו רמוז כבר עיקר הענין.

ועי’ בשאילתות דר”א סי’ יט שלמד מזה דצריך לילך אחר רבו למדינת הים מחמת זה.

ולגוף מה שהוצרכו לב’ חלקים בפסוק גם בשמים וגם מעבר לים, הנה מעבר לים הוא דרך ביקוש הרגיל בעוה”ז ובשמים הוא דרך ביקוש שאינו רגיל בעוה”ז, הלכך תרתי אשמעי’ וצריכי, דאי אשמעי’ רק ולא מעבר לים הייתי אומר רק דרכי הביקוש שרגילין בהן בדרך הטבע קמ”ל לא בשמים דגם דרכי ביקוש שאין רגילין בהן בדרך הטבע צריך להתאמץ בהם, אבל אי אשמעי’ לא בשמים צ”ע דלכאורה כ”ש שמה שהוא בכלל דרכי העולם לבקש סחורה מעבר לים היה לנו לבקש, ואולי ר”ל דאם לא תמצא התורה אצלך תשתדל בכל מיני ביקוש וגם מזה אל תנח ידיך, כלומר שלא תאמר לבקש רק בשמים שהוא מקום גבוה, וממקום קדוש יהלכון, ולא רק בשמים שהוא דבר שצריך להקדיש כל חייו לזה לעלות לשם, אלא גם מעבר לים ובכל מקום קבוע כאקראי תבקש עד שתמצא, על דרך ונעו מים וגו’ לבקש את דבר ה’ וגו’, ועי’ במהרש”א על הגמ’ שם ובהעמק שאלה על השאילתות שם.