שכיחא - שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

לכבוד הרה"ג המפורסם רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים הנה מצינו בפוסקים שהזכירו איזה היתרים לצורך מצוה. ראשית כל מצינו היתר של נטילת ציפורניים לצורך טבילת מצוה או לכבוד שבת [משנ"ב סי' תקנא סק"כ], או לצורך ...Read more

לכבוד הרה"ג המפורסם רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים

הנה מצינו בפוסקים שהזכירו איזה היתרים לצורך מצוה.

ראשית כל מצינו היתר של נטילת ציפורניים לצורך טבילת מצוה או לכבוד שבת [משנ"ב סי' תקנא סק"כ], או לצורך מילה [קצש"ע סי' קכב ס"ה וכה"ח סי' תקנא סקמ"ט] וכן נטילת ציפרניים לצורך חציצה בנט"י באופנים מסויימים [שו"צ מהרי"ל דיסקין קו"א סי' ה ס"ק סג].

אולם במשנ"ב שם משמע שהקיל רק מטעם צירוף מאחר שנטילת ציפרניים בלאו הכי לדעת המג"א אין בהם איסור אפי' בשבוע שחל בו.

ובאמת צורך שבת אע"ג דמדינא דגמ' שרי מ"מ למנהגנו לדעת כמה פוסקים אינו מותר בכיבוס ותספורת בשבוע שחל בו אפי' לצורך שבת [עי' משנ"ב סי' תקנא סקל"ב], ואעפ"כ הותר לגבי ציפרניים מטעם זה.

וכן היתר של קניית תפילין לצורך מצוה [אג"מ או"ח ח"ג סי פ] וציצית אסר שם כיון שהוא בגד וכ"ש טלית גדול שיש בו גם שהחיינו, ובשם הגריש"א [אשרי האיש או"ח ח"ג פס"ט ס"כ] הובא שמותר לקנות טלית, ודין קניית בגדים חדשים למדוהו הפוסקים מדיני כיבוס.

וכן היתר של לבישת לבנים ואפי' כיבוס לבנים לצורך מצוה בימי ליבונה [רמ"א סי' תקנא ס"ג] ואפי' בשבוע שחל בו [משנ"ב סק"ל].

ויל"ע למה לצורך שבת לא נהגו להתיר בכל גוני [וגם המשנ"ב שם בסקל"ב מה שהתיר למעשה בשופי משמע שהוא רק בגדי פשתן ורק כשאין לו] ולצורך ימי ליבונה התירו, ואולי לצורך שבת החמירו יותר מאחר והוא מתכוון להתנאות דוקא בבגדים אלו, דבזה עיקר צורת קיום המצוה הוא להתנאות בבגד טוב ונקי, אבל בימי ליבונה צורת המצוה היא שיהיה בגד נקי בר בדיקה, ממילא הוא קל יותר דאין כאן כ"כ צורה ומטרה בייפוי הבגד אלא בהכנתו לבדיקה, ולפי חילוק זה לכאורה היה מקום לדמות טלית לבגד של שבת, דטלית ג"כ הוא בגד חשוב ויש מצוה ביפויו, כמ"ש בשבת קלג ע"ב, ומיהו יש ליישב גם לשיטת הגרי"ש דדין ימי ליבונה נוהגים גם בבגד אע"פ שנהנית מנקיונה ועילויה, וגם בטלית עיקר המצוה הוא הציצית אע"פ שיש מצוה גם ביפוי הבגד, הלכך כל שאין עיקר קניית הבגד למטרת יפוי מותר.

שוב נראה לומר חילוק אחר בין בגדי שבת לימי ליבונה דמכובסים בימי ליבונה הוא יותר נחוץ בדרגת החיובים מבגדים מכובסים בשבת, ולפ"ז בטלית היה צריך להחמיר דציצית לאו חובת גברא לענין שיתחייב לקנות בגד.

וגם האידנא דנהגו להקל ללבוש בגדים מכובסים בשבת חזון אבל לא נהגו לכבס (ובשעה"צ סקמ"ו משמע שם לכאורה לפי החשבון דבזמן המשנ"ב לא נהגו גם ללבוש בגדים מכובסים בשבת חזון וכן מוכח מהמשנ"ב סקל"ב ובה"ל ריש ס"ו דרק כתונת הקילו).

ואולי טעמו דהגריש"א כיון דמדינא דגמ' מותר לכבס לצורך שבת א"כ הבו דלא לוסיף עלה על המנהג להחמיר בכיבוס לצורך שבת אבל לקנות לצורך מצוה מתיר וכמו שגם בשבת לא נהגו באיסור לבישת מכובסים.

וגם הגריש"א אפשר שהקל רק בצירוף שקניית בגד הוא קצת יותר קל מחמת שלא נזכר בגמ', אבל כיבוס ממש שהוא איסור מדינא דגמ' יל"ע אם היה מתיר בזה מחמת מצוות ציצית, ואולם במשנ"ב בסקמ"ד בשעה"צ שם יש קצת משמעות דבגדים חדשים חמירי לגמרי ואין בהם צד קולא, ויל"ע.

ואולי סובר דקנין חדשים דינו לא חמור יותר מלבישת מכובסים, ולפ"ז יל"ע מה סובר לענין קניית חדשים לשבת חזון ואמנם השעה"צ הנ"ל בסקמ"ו החמיר בזה [מלבד כתונת כמבואר בבה"ל שם בריש ס"ו ע"פ המשנ"ב לעיל סקל"ב דכתונת כשאין לו מותר בשבת וכעי"ז במשנ"ב לעיל סק"ו מנהג הרמ"א], אבל למנהגינו שמקילים במכובסין בשבת חזון כמנהג הגר"א [כמ"ש קרא עלי מועד עמ' מה הערה יט בשם הגריש"א, ועי' משנ"ב סק"ו] יל"ע בדין חדשים שלכאורה יהיה מותר ג"כ דזה לא נלמד אלא ממכובסין (עי' בה"ל ריש ס"ז בשם הבהגר"א), ולא נתבאר בגמ' להדיא לאסור חדשים.

ומכיון שדעת האג"מ להחמיר בקניית טלית אפי' טלית קטן, א"כ גם כיבוס אינו יותר קל מקניית בגדים חדשים כיון שכיבוס נזכר להדיא בגמ', ואדרבה מצינו שדעת הגר"י קמינצקי (אמת ליעקב תקיג) להחמיר בכיבוס יותר מקניה לענין בגדי קטנים, ואף להגריש"א שסבר שכיבוס מותר בקטנים לכתחילה וא"צ לקנות, אבל מסכים שאין קניה יותר קלה מכיבוס, ויודה דלדעת האג"מ שקניה נאסרה גם כיבוס נאסר, אבל לדעת הגריש"א גופיה שסובר שקניה הותרה לצורך מצוות ציצית יש לעיין מה סבר בזה לענין כיבוס.

ושוב ראיתי שבשאלת יעב"ץ סי' פב דן בטלית חדשה והקיל שם רק בהרבה תנאים ומהם שאין לו ציצית אחרת ורק בזמן התפילה שלא יהיה כמעיד עדות שקר בעצמו ועי"ש, ומאחר דדברי האג"מ נראים דאזלן כפי המנהג שלא לכבס וגם כך דעת היעב"ץ ואפי' הגריש"א דמקל בחדשים יש מקום גדול לומר דלא הקל לכבס ממש א"כ אין להקל בזה.

ומה ששאלת במקרה שרוצה לכבס ציצית של לילה כדי ללובשו בלילה שכן אינו רוצה לישון עם הציצית של יום מחמת שחס עליו, כמדומה שהוא אותו נידון כמו נידון האג"מ הנ"ל, דכיון שדעת כמה פוסקים שיש בזה מצוה ללון עם הציצית ממילא יש בזה נידון של צורך מצוה, אבל כבר נתבאר שההיתר להתיר לצורך מצוה אינו ברור.

Read less

לכבוד הגאון המפורסם כמהר"ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש עה"ת לפי מה שאמרו בגמ' [ברכות נה ע"א ועוד] שאסור להכניס עצמו למקום סכנה א"כ אסור ללכת לשם, דאין לך מקום סכנה יותר מזה, ...Read more

לכבוד הגאון המפורסם כמהר"ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א
מח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש עה"ת
לפי מה שאמרו בגמ' [ברכות נה ע"א ועוד] שאסור להכניס עצמו למקום סכנה א"כ אסור ללכת לשם, דאין לך מקום סכנה יותר מזה, כיון שע"פ הטבע בידם להרוג כמה חללים רח"ל, ואף שלשון אסור לפעמים לאו דוקא, מ"מ פוק חזי מאן מסהיד עלה שלא להיכנס למקום סכנה בבבלי ובירושלמי ובמדרשים, ומי לנו גדול מיעקב אבינו שחש למקום סכנה כמו שמפורש בתורה וכמבואר בחז"ל למה היה שם מקום סכנה ולמה דוקא בבנימין.

ויעוי' ברמ"א ביו"ד סי' קטז שיש להחמיר במקום ספק סכנה יותר מספק איסור דחמירא סכנתא.

והנה מאחר שהשאלה נשאלת למעשה מסתמא שכוונת כת"ר להציע לענין הנידון אם יש בזה מצוה לענין שלוחי מצוה אינן ניזוקין, והנה אפי' אם נגדיר הדבר כמצוה (ויעו' בזה עוד להלן), יעוי' בפסחים דף ח' דהיכא דקביע היזקא שאני, ומה שייך יותר קביע היזקא כשיש מול עינינו מרצחים אנשי דמים שרצחו כמה אלפים מישראל ומזהירים שזה מה שיעשו כרגע ומבזבזים על הדבר הון רב, מה שייך יותר קביע היזקא מזה.

ובמאמר המוסגר אומר מה שאמרו ת"ח מובהקים ומופלגים שבדור אף שהדברים לא יערבו לעיני קצת מן הקוראים, ואקצר בזה מאוד מפני כבוד החיים והמתים, שלפי ששמענו כמה ענייני פורעניות או ערבוביא וחטיפות והעלמות מיתות משונות שאירעו סביב העליה הרבתי למירון וכן בבלרוס, הדבר מבואר שרצון ה' ללמדנו בזה שרצונו האמיתי שעם ישראל יהגו בתורה.

ומי לנו בקי ומבין יותר מגדולי חכמי ישראל בדור הקודם שהזהירו כולם שטוב להישאר ללמוד מלילך למירון, הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש הל' ספה"ע), הגרא"מ שך (מראש אמנה עה"ת), הגר"ח קניבסקי (מנחת תודה), הגר"נ קרליץ (הליכות שני עמ"ס אבות), והגרי"ג אדלשטיין (בשיעורים), שכולם כל אחד בסגנונו הבהיר שהדבר הנרצה לפני ה' הוא ללמוד, ואין זה סותר שיתכן שיש הנהגה ליחידי יחידים מארי דרזין רמי מעלה לנסוע לפי הענין (כמו מי שעמל בתורת רשב"י כל הזמן ממש בכל השנה כולה וגר בקרבת מקום והולך באופן אקראי פעם אחת כמו שמצינו בהאר"י, וגם שם אפשר שרק עשה בזה המנהג של תגלחת מצוה, וגם חכמים אחרים שנסעו לפעמים הוצרכו להתפלל על החולה או בעת צרה) אבל באופן כללי רצון ה' שלא יהיה ביטול תורה רבתי ביום זה כמו המצב שנוצר.

ומצינו בגמ' שאירעו פרעניות לציבור כשהיה קצף, כמ"ש בגמ' לגבי כל המתעצל בהספדו של חכם שגעש עליהם הר להורגן, ודברים כאלה אין נעשים לחינם, ויעוי' ברמב"ן עה"ת מש"כ לענין הפיכת סדום, לענין מה שאירע לערי הרשע בדורות שלאחר כך, ויעוי' בארחות יושר שמי שמתבונן יראה הניסים וההשגחות שבכל דור, וכבר מקרוב נתפרסם בכל העולם מה שאירע באיש אחד שפצה פיו כנגד כלל ישראל בפרלמנט התורכי ותוך כדי דיבור נפל ונתמוטט, מי לא ראה בכל אלה כי יד ה' עשתה זאת.

והנה כידוע שגם בזמן המקרא וחז"ל כשאירעו כמה ניסים גדולים אחר שנתקבצו כל הניסים ונכתבו עלי ספר נס אחר נס, פשוט לנו הקוראים והלומדים שאי אפשר שלא לראות יד ה' בזה, ואעפ"כ מי שלא היה רוצה לראות ולהתבונן לא היה רואה ולא שם לב בהרבה מהניסים ולמצרים לקח ג' מכות עד שהודו במכת כינים, דומיא דזמנינו וכמשנ"ת.

והנה בהר"מ ריש הל' תענית מבואר דכ"א מחוייב להתבונן בכל צרה על מה נשלח הדבר והובא במשנ"ב הל' תענית, ויעוי' תענית ט ע"א ודוק.

והגרי"ב שרייבר האריך בזה במכתבו לבאר דרצון ה' בכל זה ללמדנו שאפי' בדברים שמוגדרים כדברים טובים רצון ה' שלא יווצר ביטול תורה רבתי עי"ז יעוי"ש בכל דבריו כי קיצרתי, ויעוי' גם במאמרו של הגרב"ב פוברסקי שאירע אחר אסון מירון, ושמעתי שכעי"ז אמר גם הגרמ"מ לובין.

והנה אין כוונה של אף אחד מן הגדולים אשר בארץ לומר שהאשמה והקולר תלוי בצוואר המתים והנספים, אלא אדרבה התביעה היתה על הדור, והצדיקים מתים על עון הדור, כמ"ש בגמ' פ"ק דכתובות דף ח', ומה ששמענו מהמתים ניכר בהם שעובדי ה' המה ונבחרו להיות קרבן ציבור, ואנו לא נותר לנו אלא להתבונן על דרך מה שאמרו הגדולים הנ"ל.

והנה הלב קשה לקבל ששייך עונש ופורענות בדבר שהוא טוב מעיקרו אבל יש לנו להתחזק ולהבין שהטוב האמיתי והגדרת הרצוי והחיובי נמדד ע"פ הלכה וגדולי התורה, וממילא כשהיה כאן שינוי מן הדבר שהמון העם עשו באופן אחר ממה שרצו גדולי התורה וההוראה שיעשו ואחרת ממה שעשו גדולי התורה וההוראה עצמם (וכמו שהתבטא הגרא"מ שך שם לענין הנהגת החזו"א בזה שהנה החזו"א בודאי עשה כל מה שסבר שהוא הידור, ואם היה הידור ע"פ הלכה לנסוע לשם החזו"א היה נוסע לשם, ויעוי' עוד במנחת תודה מה שהובא שם בשם החזו"א מה שאמר להרב קלרמן) ממילא היה בזה קטרוג רח"ל.

ויש לציין בזה גם דברי החת"ס הידועים בזה והובאו בעוד אחרונים ואף הובאו דבריו בנו"כ על השו"ע.

Read less

0

לכבוד הרה"ג המפורסם כמה"ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א בעמח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש איני בקי בדיוק במנהגי טליתותיהם של הקראים, ועי' מג"א סי' יא סקכ"ד ובמשנ"ב שם מה שכתבו בזה, (ויש לציין דמתחילה גם לא נהגו הם בלבישת ...Read more

לכבוד הרה"ג המפורסם כמה"ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א בעמח"ס גם אני אודך ופרדס יוסף החדש

איני בקי בדיוק במנהגי טליתותיהם של הקראים, ועי' מג"א סי' יא סקכ"ד ובמשנ"ב שם מה שכתבו בזה, (ויש לציין דמתחילה גם לא נהגו הם בלבישת טלית כלל ורק בדורות מאוחרים הבינו שצריכים משהו בשביל שיכירו ביהדותם, וראה ספר מנהגי ישראל ח"ב עמ' צ), אבל בהנחה שאם יש להם ד' כנפות בטלית בלי ציצית העשויה כהלכתה א"כ אזי הם עוברים איסור בלבישתה [ומ"מ יש לציין דמנהג הקראים הנ"ל שהובא במג"א ובמשנ"ב אינו פוסל הציצית בדיעבד], והנידון האם מותר לתת להם דבר סיוע במעשיהם.

והנה לפני עיור דאורייתא אין כאן, מכיון שאין כאן ב' עיברי דנהרי, והנידון כאן מצד מסייע שיש איסור לסייע לחבירו לעבור איסור.

ובביאור ענין מסייע הביא המשנ"ב סי' שמז סק"ז דעת הרא"ש הסובר דגם בלי תרי עברי דנהרי יש כאן עכ"פ איסור לפני עיור דרבנן [ואמנם בשעה"צ שם סק"ח מתחילה כתב דלכאורה איסור דרבנן לאו דוקא דהוא כבר דאורייתא מצד מסייע דלא גרע מחיוב מחאה, ויש לציין דבחלק מהנו"כ ביו"ד ריש סי' פז משמע ג"כ דס"ל דאיסור דרבנן אינו יכול לחול על איסור דאורייתא עי"ש, מ"מ השעה"צ כבר יישב תמיהתו, והוא מבואר מאוד דבמקום שודאי לא ישמע לו וגם לא יוכל לגבור עליו להפרישו מן האיסור דבזה ליכא חיוב מחאה כמבואר בכמה מקומות (וציינתי בתשובה אחרת), אעפ"כ יש איסור לפנ"ע דרבנן גם כשאינו בתרי עברי דנהרי במה שמסייע, ומה דאמרי' בערכין טז דשיעור חיוב מחאה הוא עד הכאה או עד קללה וכו' היינו כל עוד שלא אפס הסיכוי להחזיר הרשע למוטב השיעור הוא עד הכאה וכו' אבל אם אפס הסיכוי להחזירו למוטב קיי"ל דמוטב יהיו שוגגין ואל יהיו מזידין וקי"ל תמהני אם יש בדור שיודע להוכיח (בערכין שם) וקי"ל שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, וקי"ל בשבת נו אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי עי"ש דמשמע שאם היה גלוי לפני המוכיח שאין הרשע מקבל תוכחה פטור המוכיח מלהוכיח ואכמ"ל].

ואמנם יש פלוגתא דרבוותא האם יש איסור מסייע במשומד, דהש"ך ביו"ד קנא סק"ו סבר אין בזה איסור (ועי' דגול מרבבה שם), והמג"א סי' שמז חולק, וכך הכרעת המשנ"ב (שם סק"ז) לאסור  מסייע גם במשומד, וכן דעת מהר"ש אייגר ביו"ד שם, וכאן מחד גיסא הוא קצת יותר קל ממסייע שמביא לו האיסור ביד בחד עיברא דנהרא כיון שכאן שתופר לו את השם על הטלית אינו מועיל לו בעצם המעשה אלא רק מחזקו במעשה שהוא עושה, ולחזק אדם במעשה איסור הוא ג"כ אסור כמבואר בסוף פרק הניזקין (גטין סב ע"א), וכן מבואר ברמב"ם פ"ח מהל' שמיטה ה"ח ובדרך אמונה שם אות סג, ואע"פ שכאן מחד גיסא הוא יותר קל גם משם כיון שאין מתייחס לגוף המעשה שעושה אלא רק עוזר לו בדבר השייך לזה מ"מ הוא ג"כ בכלל האיסור.

וגם יש לציין דמאידך גיסא כאן הוא יותר חמור כיון שבאמת מועיל לו ועושה לו מה שהוא מבקש, משא"כ שם בגיטין שמחזקו במעשיו שלא ביקש כלל שיחזקו בדבריו וגם אינו עושה בזה שום שינוי הנראה לעינים ואעפ"כ שם אסור.

ויתכן לדמות מה שמתקן טליתו לאופן שטוחן עמו מה שעבד בשביעית, דזה אפי' לגוי שעובד בשביעית (שהוא היתר לגוי ולכן קיל מישראל לענין לומר לו אחזוקו אבל כאן לענין טחינה עמו) אסור כמבואר בדרך אמונה שם אות סה בשם הירושלמי שביעית פ"ו ה"ב וכ"ש עם ישראל דחמור ממנו דאסור לטחון עמו כמבואר בהלכה הקודמת שם ברמב"ם כיון שהוא מסייע ממש ובזה אסור ולכאורה האיסור במסייע שם הוא גם במלאכות שאין בעצם סרך איסור מ"מ כיון שמסייע לו במעשה האיסור שעושה אסור לסייע.

(ובאמת יש לעיין בנידון זה בפני עצמו, דהנה נזכר שם איסור טחינה עם ישראל חשוד וכן נזכר שם איסור טחינה עם נכרי, והנה בדברים שיש בהם סרך איסור פשיטא דאסור לעשות עמו, ולמה הוצרכו לומר שאסור לעשות עמו, אא"כ נימא דבא לחדש שבספק אסור, אבל לגבי נכרי משמע דמיירי שיודעים שהוא עוסק בפירות שביעית, וכן יש ללמוד ברש"י גיטין סא ע"א דשם מבואר דהאיסור גם בטחינה עם הע"ה הוא משום שמסייע לדבר עבירה, וכן משמע שם להדיא בריטב"א ור"ן, ומשמע דאין האיסור מצד שיש איסור במעשה הטחינה עמו אלא האיסור מצד שמסייע לאיסור, וזהו מה שמסיים בסיפא דמשנה שאין מחזיקין עוברי עבירה וכו' דקאי גם על זה.

ומאידך גיסא לענין איסור העבודה עם הגוי עי' מה שאציין מהדרך אמונה דלהלן מהתוס' בגיטין סב ע"א דהאיסור משום שהישראל עושה עבודה בשביעית.

ויש בזה נפק"מ טובא לדינא, מה גדר משומד באיסור טחינה זו, דאם נימא שהאיסור הוא משום שעושה מלאכה בפירות שביעית א"כ בנידון דידן שאינו עושה איסור בגוף מה שכותב שם על הטלית יהיה שרי, ואילו לגבי מלאכה בפירות שביעית עם משומד ישראל יהיה אסור.

ומאידך אם נימא שהאיסור לעשות עמו מלאכה בפירות הוא משום שמסייע לו בעבירה א"כ במשומד להש"ך לכאורה יהיה שרי אפי' במלאכה בפירות, ולפ"ז צ"ע א"כ למה בנכרי אסור דנכרי להש"ך הוא כמו משומד, וגם החולקים על הש"ך במשומד רובם מסכימים עמו בנכרי להתיר בו מסייע בחד עיברא דנהרא, כמ"ש המשנ"ב שם.

ולפו"ר נראה דבאמת ב' הטעמים נכונים, והכא לחומרא והכא לחומרא, דגבי גוי ומשומד (להסוברים שאין בהם איסור מסייע כל חד לפום שיטתו) יועיל טעם התוס' לאסור באופן שעושה מלאכה בפירות שביעית באופן האסור, ואילו גבי ע"ה שאינו משומד יועיל טעם רש"י שמסייע לדבר איסור [וצע"ק מזה על הדגמ"ר ביו"ד שם ודוק], ועדיין צל"ע בזה).

ושוב נראה להוסיף דעצם מה שמתקן ומכין טליתו לצורך שימושו הרי מראה לו שמכבד מנהגיו ומעשיו וא"כ למה לא ייחשב עכ"פ כאומר לו אחזוקו על מעשה איסור בגיטין שם.

היוצא מזה דיש כאן לכאורה איסור מסייע לפי השיטות הסוברים שאיסור מסייע הוא גם במשומד ושכך גם הכרעת המשנ"ב בין מטעם שמחזקו ובין מטעם שעושה מעשה לסייעו.

ומאחר שעושה מעשה לסייעו הוא חמור יותר ויש לדון מה יסברו המקילים במסייע במשומד לענין מסייע במעשה (דמחד גיסא הרי הש"ך שם שמקיל בסיוע במשומד קאמר דמשומד כגוי דאין בהם איסור מסייע ומאידך גיסא במסייע בגוי על ידי מעשה מבואר ברמב"ם שם שאסור, אבל מאידך הש"ך גופיה מיירי שם בהיתרו במסייע על חד עברא דנהרא ומאי שנא חד עברא דנהרא ממסייע בטחינה ואולי עושה מעשה גמור חמור, ומיהו בדרך אמונה הנ"ל משמע ע"פ התוס' בגיטין סב ע"א שאיסור הסיוע לגוי בשביעית היינו משום שהישראל עושה מלאכה בקרקע שביעית, ומה דנקט שם גם טחינה אפשר שהוא ע"ד זה משום שעושה מלאכה בלא שינוי, ולפי מה שכתבתי לעיל בדרך אפשר ליישב דברי התוס' יוצא שהאיסור שם לעבוד עם הגוי בפירות שביעית אינו כלל מדין מסייע ולפ"ז יוצא דעדיין אין לנו ראי' לאסור מסייע במשומד אפי' על ידי מעשה להשיטות שמתירין מסייע במשומד, ויל"ע בזה).

ואע"ג דאם נבוא לומר דלפנ"ע בחד עברא דנהרא הוא דרבנן יתכן שיש כאן תרי דרבנן כי עצם לבישת ד' כנפות בלא ציצית אינו בהכרח איסור דאורייתא [עי' במשנ"ב סי' יג בשם המרדכי והוא פלוגתא במרדכי אבל כך היא ההלכה], מ"מ תרי דרבנן אינו מותר, וכמו שביעית בזה"ז דג"כ אסור לסייע כמ"ש חזו"א שביעית סי' ג' סק"ח, והדרך אמונה ציין לזה בתוס' גיטין סב ע"א שכן מבואר שם [בד"ה אין עודרין] כדברי החזו"א, ואע"פ ששם נאמר לענין הגוי שהמסייע שם עובר מעשה איסור בעין (כמבואר החשבון לעיל ועכ"פ לדעת התוס' דקיימיינן כוותיהו והתוס' ד"ה עודרין הוא ניהו התוס' שהזכרנו לעיל דמפרש ענין הסיוע עם הגוי באופן שעובר מעשה איסור) מ"מ גם במסייע דע"ה אסור אפי' בשביעית דזמה"ז דרבנן אע"פ ששם אסור לכאורה גם מסייע שאין בו איסור בגוף המעשה וכמשנ"ת לעיל, וגם מאחר שסופו לבוא על ידי זה לאיסור דאורייתא כשילבשנו ויתחייב בציצית ולא יטיל ציצית אפשר דכיון שלא נפטר מאיסור דאורייתא אין הבדל בין דאורייתא זה לדאורייתא אחר.

עכ"פ יש לדון בטעמים ובחשבונות שכתבתי אבל זה נתבאר דלכאורה מסייע במשומד יש כאן לכל הפחות שהוא אסור להרבה פוסקים ומכללם המשנ"ב, ובכל גוני לכל הדעות ולכל הצדדים לכאורה כו"ע מודו דלכתחילה יש כאן דבר מגונה לסייע ולחזק מעשה איסור.

Read less
0

עדיף שישתה בעצמו. מקורות: לכבוד הרה”ג רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א מח”ס גם אני אודך ושאר ספרים עי’ בתשובה אחרת [ד”ה האם אפשר לעשות הבדלה על בירה וכו’] שהרחבתי בענין ההבדלה על בירה שאינו פשוט כהיום כאן בא”י ...Read more

עדיף שישתה בעצמו.

מקורות:

לכבוד הרה”ג רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א מח”ס גם אני אודך ושאר ספרים

עי’ בתשובה אחרת [ד”ה האם אפשר לעשות הבדלה על בירה וכו’] שהרחבתי בענין ההבדלה על בירה שאינו פשוט כהיום כאן בא”י לעשות כן משום שדעת החזו”א וסייעתו שאין זה נחשב חמר מדינה וגם בפוסקים יש לשונות שהגדרת חמר מדינה הוא עיקר שתיית בני העיר (עי’ משנ”ב סי’ רעב סקכ”ד), וגם פשטות הגמ’ ופוסקים שאין שייך לעשות הבדלה על חמר מדינה כשיש לו יין להבדיל עליו, ומצב דידן הגם שהיין ביוקר ונזכר בהל’ בהמ”ז שיש בו שייכות להחשיב כמו שאין יין היינו דוקא לענין בהמ”ז שהמנהג כהדעה שבהמ”ז אינה צריכה כוס, וגם יש סברא דדוקא בבהמ”ז אם יצטרך כוס בכל ברהמ”ז בבוקר ובערב לא יוכל לעמוד בזה ורק מחמת כן חשיב כאין יין מצוי (כמו שצידדתי בדברי בקול הלשון בשו”ע שם), ומה שאינו רוצה לשתות מצד מנהג אבלות אינו ברור שנחשב שאין לו יין מאחר שנזכר בפוסקים [ברמ”א סי’ תקנא ס”י שהוא מקור דין זה] שכשאין לו תינוק ישתה בעצמו.

ולכן עדיף להבדיל על יין ולצאת לכו”ע ולשתות לעצמו שהוא עושה כדין לכו”ע משיעשה דבר שיש לו צד מעיקר הדין שעושה שלא כדין.

ויש להוסיף עוד דהענין שלא לשתות בעצמו הוא מצד מנהג ואילו הענין לעשות הבדלה בעצמו הוא לחשוש לצד חשוב בדינא דגמ’.

ויש להוסיף עוד דבלאו הכי יש שנהגו האידנא שגדול ישתה לכתחילה [עי’ דינים והנהגות חזו”א פ”כ אות ח והליכ”ש פי”ד סכ”ז והערה לז] ועי”ש בטעם הנהגה זו.

ואם אפשר לעשות הבדלה על מיץ ענבים מה יעשה הרחבתי בנידון זה בתשובה דלהלן.

Read less
0

לכבוד הרה"ג המפורסם רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א בעמח"ס גם אני אודך ושאר ספרים מסתבר שעדיף לקנות להם נעלי בית שאין גורמות שמחה דבקושי התירו לקנות בט' הימים נעליים לת"ב וגם זה אינו מוסכם לכו"ע [חוט שני יו"ט עמ' שמז, יעוי' ...Read more

לכבוד הרה"ג המפורסם רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א בעמח"ס גם אני אודך ושאר ספרים

מסתבר שעדיף לקנות להם נעלי בית שאין גורמות שמחה דבקושי התירו לקנות בט' הימים נעליים לת"ב וגם זה אינו מוסכם לכו"ע [חוט שני יו"ט עמ' שמז, יעוי' להגרח"ק בהערות לספר קרא עלי מועד עמ' מח], וכל מה שיש שהתירו נעליים בזמן זה הוא משום שאין ברירה [עי' אג"מ או"ח ח"ג סי' פ, הגריש"א באשרי האיש או"ח ח"ג פס"ט סכ"ג, קובץ מבית לוי חי"ג עמ' כו], ובקושי התירו להלך בנעלי גומי בט' באב וגם זה אינו מותר לכו"ע [יעוי' ב"ח והגר"א והחזו"א], ובודאי שאינו כדאי לקנות דבר המשמח שאין בו צורך שכמעט יש לחכוך בו לחייב שהחיינו עכ"פ לפי הצד שיש ברכת שהחיינו בנעליים.

ואל תשיבני שאני מחדש כאן איסור חדש, דהרי זה מבואר בפוסקים (עי' משנ"ב סי' תקנא סקי"א ואג"מ או"ח ח"ג סי' פב ועוד) שלא לקנות דבר המשמח בימים אלו, וא"כ אפי' אם תמצא לומר דלענין הנעליים הותר כאן האיסור מחמת שיש בזה צורך, מ"מ אסור לקנות דבר המשמח ובזה אין שום צורך לקנות דוקא דבר המשמח.

ויש להוסיף דבמשנ"ב סקמ"ד אי' דהטעם שהחמירו הפוסקים בגדי שבת הוא משום שניכר גיהוצן, והוא ע"פ המג"א, ואף ששם אינו דומה ממש לכאן, דהרי שם יש כאן ענין של גיהוץ, שהוא איסור לעצמו ודינו ככיבוס כמבואר במג"א ומשנ"ב הנ"ל, מ"מ נעליים יקרות ומשודרגות מסתבר שגם אחר מעט שימוש נראים טובות ומפוארות ומנ"ל שמותר לו להביא עצמו לידי איסור מתמשך מחמת שהותר לו רק ההתחלה מחוסר ברירה (ועי' אול"צ ח"ג כו ס"ד לגבי הא דלא אמרי' הואיל ואשתרי בענין אחר ומיהו יש לדון בכל מקרה לגופו).

ועוד יש להוסיף דהמשנ"ב נקט בשעה"צ שם שבגדי שבת שאינם מגוהצים ממש איסורם קל יותר מבגדים מגוהצים ממש, אע"פ שאיסור בגדי שבת בט' הימים נלמד מאיסור גיהוץ ג"כ, וחזי' שבגד שנראה חשוב ויקרותו נראית וחשובה אינו פשוט להקל בזה.

Read less
0

שאלה לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו' כש"ת רבי עקיבא משה סילבר שליט"א רציתי לשאול י"ג חקירות חדשות שחנני ה' יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.ואשמח שכת"ר שליט"א יכתוב לי תשובות בס"ד האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש ...Read more

שאלה

לכבוד הגאון האמיתי והאדיר מאד וכו' כש"ת

רבי עקיבא משה סילבר שליט"א

רציתי לשאול י"ג חקירות חדשות שחנני ה' יתברך ברוב חמלתו לאחרי יגיעה גדולה בעניני ברכת האילנות.

ואשמח שכת"ר שליט"א יכתוב לי תשובות בס"ד

האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח"ל ?

כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם ?

אונן ל"ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך ?

אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע"פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות, ?

האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה ?

האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות ?

האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות, ?

בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר"ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע"ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע"פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע"ש].

?

בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי, ?

אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו "כלום", או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו "דבר", ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק "שלא חיסר בעולמו", האם יצא.

?

אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע"פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ?

ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש, ?

אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע"פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה, ?

בברכת כהנים באהבה כעתירת

גמליאל הכהן רבינוביץ

מח"ס "גם אני אודך"

ו"פרדס יוסף החדש" על המועדים.

תשובה

בע"ה כ"ג סיון תשע"ח מודיעין עילית

לכבוד החכם המפורסם כמוהר"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א

שלו' רב

בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות וכו'.

והנני להציג שאלותיכם כאו"א מהם כמות שהם, ולאחמ"כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס"ד [אין לפסוק הלכה למעשה].

א, האם מותר לברך ברכת האילנות על אילן שיש חשש שנעבד בשבת רח"ל ?

ת.

כתב בביאור הלכה (סי' רכ"ה ס"ג ד"ה פרי חדש) לענין ברכת שהחיינו על פרי חדש על אילן מורכב, וז"ל, כתב הבאר היטב בשם הלכות קטנות (ח"א סי ס) דעל פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכין עליו, לפי שבתחלתו נעשה נגד מצות הבורא, ובתשובת שאילת יעב"ץ (סימן סג) חולק על זה דלעינן בריות נאות אף על הממזר יברך ואין לך הרכבה פסולה יותר ממנו עיין שם, עכ"ל.

ויעוי' מש"כ ע"ז בספר חשוקי חמד [פסחים קיא ע"א] וז"ל, ומסתבר דאין חילוק בין ברכת האילנות לברכת שהחיינו ששניהן הן ברכות השבח, וכמו שמותר להודות להקב"ה בברכת שהחיינו על דבר הנעשה בעבירה, מסתבר דגם בברכת האילנות, וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג סימן כה) שברכת שהחיינו וברכת שככה לו בעולמו ובברכת שלא חיסר שווים בזה עכ"ל החש"ח הנ"ל השייך לענינינו, [ותשובתו זו נדפסה ג"כ בקובץ קול התורה סז תשס"ט], ומסיק שם לענין מורכב שיש בזה ספק ברכות, וגם לענינינו אע"פ שאין כל הספיקות שיש לענין מורכב עי"ש, מ"מ מידי ספק לא נפקא.

אמנם הגרח"ק שליט"א [מעשה חמד תשובות בסוה"ס אות יג] סבר דהלכתא כהיעב"ץ שמברך.

ובאופן שהוא רק ספק היה מקום יש לצרף כאן ס"ס וגם אם לא ניטע בשבת רק נעבד יש מקום לומר שהפירות היו גדלים גם בל"ז.

אבל בעצם הנידון אם ספק ספקא שייך בברכות, המשנ"ב סו"ס רט"ו [סק"כ] נקט שאין ס"ס בברכות, אמנם בשעה"צ ס"ס ר"ז משמע שיש ס"ס גם בברכות לענין צירוף דעות, וכן הפשטות בכוונת השעה"צ ר"ס ר"י עי"ש, ונראה דאע"פ שספק מציאות אין מצטרף לס"ס מ"מ ספק דעות לענין צירוף דעות יש מקום להקל.

ואי נימא שעיקר הדין כהיעב"ץ ורק חיישי' משום חומרא דלא תשא מ"מ י"ל דעכ"פ בספק יש לנהוג כמותו ויל"ע.

ב, כשעושים ברכת האילנות ברוב עם, האם מותר לכתחילה שאחד יברך הברכה ברמקול, ויוציא את כולם?

ת.

זוהי שאלה השייכת בכל הברכות, וידוע מה שדנו ונחלקו בזה הרבה מרבוותא, וכבר האריכו בזה במקומו, אם כי הסברא דחיישי' לדבר מטונף המפסיק כאן לא שייך במקרה כזה ע"פ רוב, אבל עיקר הנידון על גלי הקול שנחלקו בו האחרונים מה גדרו אם נחשב ששומעים מפיו או לא, זה שייך גם כאן, ולכן בודאי מוטב שלא יעשו כן.

ג, אונן ל"ע שיום אחרון שהוא אונן, זה בדיוק יום אחרון שיכולים עוד לברך ברכת האילנות, האם יברך?

ת.

הרי כל ק"ש שאונן פטור ממנה היא ק"ש שאינו יכול לקרוא ביום שלאחריו, דזהו מעוות שאינו יכול לתקון כמ"ש חז"ל, וכל שכן ברכת האילנות שאין חובה לחזר אחר אילנות כדי לברך.

וכן ברכת הנהנין שהאונן פטור הרי על מאכל זה ששאר כל אדם היה מחוייב לברך עליו והוא אינו מברך, הנה הרי כשכבר לא יהיה אונן הרי לא יוכל לברך ברכה זו, ואם יאכל מאכל אחר זוהי חיוב חדש וברכה חדשה, ולא מצינו שהתירו בכה"ג.

[וכמובן שאין דברינו לפי אותן דעות הסוברות שיכול לחייב עצמו לברך ואינו אלא פטור].

ד, אם נאמר שמותר לאונן לברך ברכת האילנות ביום אחרון שיכול לברך ברכת האילנות בחודש ניסן, האם יהיה מותר לאונן לתת גם צדקה, כידוע שיש ענין גדול ע"פ הקבלה לתת צדקה בשעת ברכת האילנות?

ת.

לגוף הענין של ברכת האילנות באונן עיין לעיל, ולענין צדקה יש להביא מש"כ בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צא סק"ד) וז"ל, נסתפקתי אם אונן חייב בצדקה לעניים, דאע"ג שיש גם לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ ובל ישוב דך נכלם, מ"מ שומר אבידה הרי פטור מריפתא לעניא והיינו משום דכל היכי דליכא בעשה של נתון תתן פקע גם הלאו וא"כ אולי גם אונן פטור מזה, ורק אם נותן לעי"נ של המת מסתבר דכמו שמותר לומר קדיש כך גם מותר גם בזה, וממילא יתחייב גם בפורים במתנות לאביונים ע"כ.

ה, האם עדיף לברך ברכת האילנות ברוב עם, או שעדיף לקיים זריזים מקדימים למצוות, לברך מיד, וירוויח לברך בראיה ראשונה?

ת.

דעת רוה"פ כמ"ש התה"ד דלא אמרינן זריזין מקדימין במצוות שיכול לקיימן בהידור אחר כך, וראה מכתב מכמה גדולים הנדפס בסו"ס לבושי צדקה של ר"צ הכהן.

ו, האם יש בכלל המושג של זריזים מקדימים למצוות בברכת האילנות?

ת.

לפני חילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, יש ג' דברים דלפו"ר א"א לפקפק בהם, הראשון שבכל מצוות שיכול להקדים עשייתן יש זריזין מקדימין למצוות, מלבד מצוות מסוימות שיש ענין לאחרם ואינן ענין לכאן.

ב' שדין זה של זריזין מקדימין למצוות הוא רק הידור במצוה ואינו חיוב כלל, ויש ברכות מסויימות שאמרו שאין מחזרין אחריהם, כמו שאמרו אין מחזרין אחר הנר במוצאי שבתות, אע"פ שזה פשוט שמי שמחזר אחר הנר יטול שכר מן השמים, רק אמרו שכשתקנו ברכה זו לא תקנו בשביל שיחזרו אחריהם, וכ"ש שלא יחזרו להקדים, וגם ברכות שאין חיוב להתחייב בהם מי שממהר להתחייב בהם יטול שכרו מן השמים, אע"פ שאינם דומים ממש למצוות שכבר מחוייב בהם כמו מצוות מילה, שבזה זריזין מקדימין הוא יותר רמיא על האדם אע"פ שאינו חיוב כלל.

והדבר הג' שיש לציין לפ"מ שיובא להלן מהתה"ד שכל דבר שיש הידור כשיתקיים אח"כ מאחר אותו לקיימו בהידור, ולכן גם אם מותר לברך באדר מ"מ אין מקדימין באדר מכיון שע"פ הסוד מברכין בניסן, וכן כל כה"ג.

ועוד דבר אחד יש לציין שלפעמים יש דברים חשובים טפי מלהקדים לברכה זו, דהנה מי שתורתו אומנותו ומעיקר הדין פטור מן התפילה רק שמתפלל מכל מיני טעמים שהובאו בפוסקים וכדי שלא ילמדו ממנו עמי הארץ, א"כ הרי הוא אינו מחוייב כלל להדר ולחפש להתחייב בברכת האילנות ואפשר דמוטב לו לעסוק בתורתו במקום לחזר אחר ברכה זו, וכשיזדמן יברך, ובגמ' ושו"ע איתא היוצא בימי ניסן וכו' ולא נזכר שצורת המצוה היא להדר אחר דבר זה.

ז, האם עדיף לברך רק על אילן אחד, ויהיה זריז לברך ברכת האילנות מיד כשרואה פעם ראשונה אילן אחד בחודש ניסן, או עדיף להמתין ולברך על שני אילנות?

כמ"ש בתשובה ה.

ח, בספר עטרת פז (עמודים פד-פה) הביא כמה עובדות מחכמי אר"ץ שבירכו ברכת האילנות ובאו האילנות על תיקונם ונתייבשו העצים, ובעלי העצים לא הרשום לברך שוב לשנה האחרת.

ע"ש.

ויש לעיין אם מותר באופן זה לברך ברכת האילנות בשבת, שהרי גורם בשבת שיתייבש האילן, [וזה חוץ מהסיבה שכתב הכף החיים שע"פ קבלה לא יברך ברכת האילנות בשבת.

ע"ש]?

ת.

גם אם נקבל סיפור זה כמו שאירע, מ"מ גם אם המקרה אירע פ"א דבר כזה קשה לאסור מחשש שמא יארע שוב דבר כזה, וגם אם לברוא דבר על ידי ספר יצירה אסור בשבת מ"מ זה באופן שאמור לפעול ע"י פעולתו, אבל כאן שאי"ז ממש פעולתו הוא יותר קל ואינו מתכוין ואי"ז פסיק רישא והוא גרמא בעלמא והוא במקום מצוה והחשש שדבר כזה יקרה שוב הוא מעט רחוק.

ולגוף הענין שעבדו עגלא תלתא כל מעלי שבתא ולא בשבתא ממש [סנה' סז ע"ב] אינו ראי' גמורה שאסור לברוא בס"י בשבת, די"ל שרצו להכינו ולתקנו בצורה טבעית, דרק מה שלא היה להם עשו בדרך נס [כמ"ש בדברי חלומות להר"צ הכהן אות ו], ואין נהנין ממעשה נסים, ועי' רש"י תענית כה ע"א, ועוד שאם יברא משבת אינו מן המוכן כדמוכח בעירובין ריש דף מ"ו עיין שם.

שוב ראיתי שכבר כתב הרשב"א בתשובה [ח"א סי' אלף תי"ג] שמה שבראו בע"ש הוא מחמת שביום הששי היה מצליח יותר משאר ימי השבוע עי"ש, ולפ"ז אין ראיה שאסור בשבת.

ובגמ' סנהדרין דף קא ע"א, לוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, ופירש"י שעושה כן כדי שלא יזיקו, וקמ"ל שאין בכך משום צידה, ועי' מ"ב (סי' שכ"ח ס"ק קמ"ג) שאע"פ שע"י הלחש אין הנחש יכול לזוז ממקומו ואפשר לצודו, מ"מ מותר הואיל ואין זה צידה טבעית, ובספר גזע ישי (מ"ע א' אות א', העתקתי ענין זה מספר דף על הדף) כתב לענין אם מותר לברוא בשבת אדם ע"י ספר יצירה ע"פ צירוף שמות הקודש, והעלה לאסור, ול"ד לההא דלוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת, דשאני התם דאין דרך צידה בכך, אבל זה דרכו בכך.

ועי' בשו"ת כרם חמד (או"ח סי' ג') שהקשה על ספר גזע ישי הנ"ל דהיכן מצינו מלאכה כזו במשכן, ואפילו תולדה ל"ה דבעינן תולדה דומיא לאב, ואם באנו לאסור הלימוד בספר יצירה בשבת, גם לימוד שאר דברים שבקדושה יאסר בשבת, כי ידוע שע"י לימוד התורה נבנה עולמות, ואין לחלק בין דבר רוחני ונעלם, לדבר גשמי ונגלה, דמאי נפקא שניהם תורה, אלא ע"כ דמותר אף על גב דהוי פס"ר שנבנה ע"י לימודו עולמות, מ"מ פ"ר מותר בדבר שעיקר איסורו מדרבנן, עכת"ד.

ומ"מ בין למר ובין למר נמצא שאין איסור בנידון דידן.

ויש להביא עוד מ"ש בספר תורת משה להחתם סופר (פ' ויקהל) שמביא בשם האחרונים בישוב קושית הרא"ש (פסחים פרק ע"פ) דאי נימא דמשה מת בשבת איך כתב י"ג ספר תורה באותו יום, דנכתבו מעצמם ע"י השבעה וכדומה ע"כ הותר בשבת, וכתבו המפרשים להעיר כיון דהדיבור היה הכרחי שוב גם מלאכה שע"י דיבור אסור ואיך שרי לעשות מלאכה ע"י השבעה ולענין שבות בודאי שאין נפ"מ אי נעשית ע"י עכו"ם או ע"י כח אחר כיון דסוף סוף נעשית מחמתו.

ועיין מה שדנו בזה בארץ צבי ח"ב סי' ט, ובחשוקי חמד שבת צד ע"א וסנה' קיא ע"א.

והנני להביא עוד מה שראיתי שכתב חכם א' [ולא בדקתי כל המקורות בפנים], כתב בשו"ת הלכות קטנות ח"ב (סי' צט), שההורג נפש ע"י שם או כישוף, אפשר שכיון שבדיבורו עביד מעשה הו"ל דומיא דמימר, וכזורק חץ להרוג, וע"ז נאמר חץ שחוט לשונם.

והחיד"א הביא את דבריו בספרו דבש לפי (מע' מ אות ה'), ע"ש.

וכ"כ הרב מעשה רוקח (פכ"ד מהלכות שבת ה"ז), שההורג ע"י הזכרת שם המפורש בשבת, כמו שהרג משה רבינו את המצרי, מקרי אב מלאכה לחייבו, שהוצאת נפש הוא, והוי תולדה דשוחט, ומה לי על ידי סייף וכיו"ב, ומה לי ע"י שם, הא קי"ל דעקימת שפתיו הוי מעשה וצ"ע, ע"כ.

ט, בשנת השמיטה, האם יש ענין לברך ברכת האילנות על אילן שיש בו קדושת שביעית, שלא מכור לנכרי?

ת.

אם נתקיימה בו מצוות שביעית יש מקום לומר דעדיף לברך עליו וכמ"ש הפוסקים להשתמש בשיירי נרות של בהכנ"ס הואיל ואתעביד ביה חדא מצוה וכו', ולמדו זה מעירוב שאמרו ע"ז כן בגמ', ומאחר שדבר זה הוא הידור ולא מצד הדין להכי נראה שאפשר לקיים הידור זה גם בדבר שהמצוה שנתקיימה בו עדיין הוא רק שב ואל תעשה, ואם גם פירותיו הספיקו לקיים בהם מצוות שלהם יתכן שהאילן נחשב שעשו בו מצוה אבל זה כבר יותר מסתבר דלא.

י, אם היה לו ספק האיך לסיים הברכה אם לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו "כלום", או לומר בנוסח: שלא חיסר בעולמו "דבר", ולכן החליט לסיים הברכה בלי המילה האחרונה, וסיים רק "שלא חיסר בעולמו", האם יצא.

?

ת.

מסתבר שיצא, שהרבה מהקדמונים לא דקדקו בנוסחאות כה"ג, והדוגמאות לברכות המקוצרות המובאות בכמה מקומות בש"ס ופוסקים הם מקוצרין בהרבה מאשר רק חסרון תיבה זו, ולכן אין לו לחזור ולברך.

יא-יב, אם קבע תור לעשות ניתוח על העיניים, שמועיל להסיר לגמרי המשקפיים, ויוכל לראות היטב בלי משקפיים כלל, האם יחכה כעת לברך ברכת האילנות עד שיעשה הניתוח, ויברך הברכה בלי משקפיים, שזה לכאורה יותר מהודר, ואע"פ שיפסיד לברך בראיה ראשונה שמעכב לפי שיטה אחת, ובכלל יש לעיין אם יש הידור לעשות ניתוח על העיניים כדי להוריד המשקפיים לגמרי, ויוכל לברך יותר בהידור על הראיה בברכת האילנות, וכן עוד מצוות שקשור לראיה, כגון ברכת הלבנה, ברכת מאורי האש?

ת.

ב' שאלות אלו מענין אחד הם, ודנו בזה כבר וכן הגרח"ק שליט"א, ועיין שקל הקודש (ציון ההלכה הל' קידוש החודש פ"ב ס"ק לח) מה שהביא בשם הריטב"א, וכמדומה שבפועל לא חוששים העולם לחשש הנ"ל, וכן יצא מדברי הגר"ח [בע"פ] לענין קידוש לבנה למעשה, וממילא לוותר על ראיה ראשונה בשביל זה קשה לומר, וכן לטרוח לעשות בשביל זה הסרת משקפיים לכאורה הוא בגדר השתדלות מרובה.

והנני להביא לו מה שמצאתי בספר ליקוטים [ולא בדקתי מקורותיו בפנים] לענין קידוש לבנה שכתב וז"ל, כתב בשו"ת הלק"ט חלק א' (סימן צט), שראיה דרך זכוכית ראיה מעלייתא היא, וכן כתב המהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול (סימן נ'), ובשו"ת שבות יעקב שם, ובברכי יוסף (סימן רכד), ובשערי תשובה (סימן תכו אות א'), ובבן איש חי (פרשת ויקרא אות כג), ועוד אחרונים.

וכמבואר ד"ז בשו"ת יחוה דעת חלק ד' הנ"ל.

ואם יכול לברך ברכת הלבנה בעד חלון של זכוכית, בשו"ת שבות יעקב חלק א' (סימן קכו) כתב להתיר בזה, וכן כתב בשו"ת קול אליהו חלק ב' (סימן יז), ובספרו כסא אליהו (סימן תכו).

וכן כתב בברכי יוסף (סימן רכד אות א', וסימן תכו אות ד'), ובספרו מחזיק ברכה (אות קפה), שאם יש לו מיחוש יכול לברך דרך החלון.

ואם מצטער מהרוח, כגון שהוא קצת חולה וירא שלא יזיקנו, ושמא יעבור הזמן, יכול לברך כשרואה אותה מן החלון דרך זכוכית, ובלבד שיראנה מאירה ובהירה.

והו"ד בספר שמח נפש (דף קג), ובכף החיים (אות יט).

ע"כ.

יג, אם מהדר לא לומר שום ברכה לפני שטובל במקווה בבוקר, האם יטבול קודם, אע"פ שמפסיד לברך בראיה ראשונה?

ת.

אם מיירי בטבילה לקריו יש מקום לדון בזה, אבל אם הכונה לטבילה של תוספת קדושה בלבד לכאורה אין לזה מקור ברור מצד הדין לדחות כל דבר שיש בו הידור, ודבר זה לברך עכ"פ לכתחילה בפעם הראשונה נזכר להדיא בפוסקים, והרי לא נימא דכל מי שינהיג לעצמו הנהגה ידחה הדין מחמת הנהגתו.

בכבוד רב הצלחה רבה וכט"ס

ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה

 

Read less
0

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוה"ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים בדיק לן מר בנושא המצלמות בשבת, ובאמת איני ראוי לדון בשאלה שכבר דנו גדולי פוסקי הדור בה, אולם מ"מ מאחר שבא הדבר לידי, אכתוב גם אני חלקי ...Read more

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוה"ר רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א מח"ס גם אני אודך ושאר ספרים

בדיק לן מר בנושא המצלמות בשבת, ובאמת איני ראוי לדון בשאלה שכבר דנו גדולי פוסקי הדור בה, אולם מ"מ מאחר שבא הדבר לידי, אכתוב גם אני חלקי בזה, בפרט שנראה לי שיש נתונים שהשתנו והתבררו בינתיים מאז שנתעורר הנידון בזה מתחילתו בבהמ"ד.

ראשית כל יש להקדים שגם הפוסקים שיותר נטו להחמיר בהליכה בשטח מצולם בשבת מ"מ הסכימו הפוסקים שהאיסור הוא רק דרבנן ולא דאורייתא, עכ"פ היכן שאינו מתכוון להצטלם, ונתנו הפוסקים כמה טעמים בזה למה הוא רק דרבנן ולא דאורייתא, ולמעשה מדובר כאן בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, שכן ברוב המקרים אדם לא ניחא ליה שכשהוא עובר נרשמות כל תנועות ומעשיו והליכתו במאגר נתונים של מאן דהוא כזה או אחר.

ואם נקבל כמה מן הטעמים נמצא שיש כאן פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי תלת דרבנן, וגם חד דרבנן בצירוף מה שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה סגי להחשיבו שהוא תרי דרבנן לכל היותר (דיש מתירים לגמרי פסיק רישא דלא ניחא ליה אפי' בדאורייתא אם כי לא נפסק להלכה כדעה זו שהיא דעת הערוך אלא כדעת ר"י).

והנה יש מהפוסקים שהזכירו שיש להתיר ענין המצלמות הנ"ל באינו מתכוון רק בשעת הדחק או בצורך גדול וכן לפי המבואר דתרי דרבנן שרי לצורך גדול [שו"ע שיא, ב, ומשנ"ב יג-יד].

ויש להביא דהשו"ע סי' שכ סעיף יח כ' דהעולם נוהגין היתר בפס"ר דלא ניחא ליה ויש ללמד עליהם זכות, וזה מיירי באופן שיש עוד צירופים כמ"ש הבה"ל שם, וכן מבואר במג"א סקכ"ג ומחה"ש שם, וגם כאן יש עוד צירופים, וכמו שמצינו בכ"מ שהתירו בעוד צירופים בפס"ר דלא ניחא ליה, ראה שעה"צ סי' תרנח סק"ח ושו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' עד בישול אות יט.

יש לצרף גם דעת הרשב"א בשבת קז ע"א (לפי ביאור השלה"ג שם, ועי' עוד ביאורים בשו"ת רב פעלים ח"א סי' כג, אבנ"ז או"ח סי' קצד, חידושי הגרש"ש כתובות סי' ד סק"ב) דאיסור פס"ר נאמר רק באופן שאינו עושה דבר היתר באותו מעשה, והחפץ חיים במחנה ישראל פל"א ס"ב כתב דבמקום דחק גדול מאוד פשוט שיש לסמוך ע"ז ונקט שכך דעת כמה ראשונים, וגם ההיתר דהחי"א דלהלן מיוסד ג"כ על הרשב"א.

ויש להוסיף דפסיק רישא בגרמא הוא קל יותר (עי' אבנ"ז או"ח סי' קצד סק"ב ע"פ הרשב"א והר צבי או"ח סי' קלג ושש"כ פ"א הערה קלה ופכ"ו הערה לג).

כמו כן יש לציין דאמנם דעת הרמ"א סי' שיד ס"א ומשנ"ב שם סק"י וסקי"א דפס"ר דלא ניחא ליה אסור גם בדרבנן, ובדעת המחבר נחלקו האחרונים (עי' שער המלך פכ"ה מהל' שבת הכ"ה, ומשנ"ב הנ"ל סקי"א, שביתת השבת, אול"צ ח"א סי' כה ועוד), אבל קי"ל פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן שרי (פמ"ג סי' שטז בא"א סק"ז ומשנ"ב שם סקט"ו, שעה"צ סקי"ח, סי' שלז סק"ב), ואמנם החזו"א או"ח סי' סא סק"א לא ברירא ליה דין זה עי"ש, ומה שהקשה בשש"כ מבוא פ"א הערה נה מסתירות בדברי המשנ"ב בזה עי' בכללי פסיק רישא שהביא שם יישוב נכון על זה דהתרי דרבנן חייב להיות דבר שאינו מענף מלאכת מחשב של הלא ניחא ליה, כגון אינו מתכוון אינו מצטרף עם הלא ניחא ליה להיחשב בס"ה תרי דרבנן מלבד הלא ניחא ליה, והוא ברור.

כמו כן יש לציין דפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן במקום צער דעת החי"א להתיר (בכלל ל ס"ב וע"ש בנשמת אדם סק"א).

ויש לציין גם דברי המ"מ בפי"ב מהל' שבת ה"ב ולולי דמסתפינא אולי לפו"ר היה מקום לפרש בכוונתו דכל פעולה שמבחינת הגדרת הפעולה ברור שהוא פועל כאן ענין אחר לגמרי לא שייך לבוא אליו בטענות של פסיק רישא והוא מוגדר כדבר שאינו מתכוון גרידא, אולם כבר האריכו הרבה אחרונים בכוונת דבריו, עי' במג"א סי' שיח סקל"ו, ובחי' רע"א וחמד משה וישועות יעקב ושאר נו"כ שם, ועי' בחיבור כללי פסיק רישא שהביא הרבה מדברי האחרונים ע"ז.

נמצא מכ"ז דזה פשוט דבמקום שאינו מתכוון ויש בזה צורך גדול שייך שפיר להתיר כיון שיש כאן גם פס"ר דלא ניחא ליה וגם צירופים, וגם מסתמא תרי דרבנן לפחות במקום לא ניחא ליה, וגם שבות דשבות במקום צורך גדול וכן שאר העניינים שנזכרו כאן.

וכאן רציתי לחדש [ומסתמא שכבר הקדימוני בזה מכיון שהדברים מסתברים מאוד אם כי עד כה לא נזדמן לי לראות מי שכתב כן] דהאידנא אחר שמאוד קשה ללכת בכל מיני רחובות בלי לעבור בשטח המתועד במצלמה של כל מיני גופים כגון חנויות ועסקים ורכבים ואף בפני מצלמות גלויות המציאות היא שצריך לעשות מאמצים למעלה מדרך הטבע כדי להינצל מן המצלמות, ממילא האידנא בזמנינו יתכן שיורחב יותר במקרים מסויימים המקרים של צורך גדול בזה, ולאחרונה הזדמן לי לשוחח עם אחד מנציגי הרשויות והתברר לי שמצב המצלמות הרבה יותר ממה שהיה יכול להיות נראה לעין האנושי עד שנשמע שעכ"פ במקומות מסויימים (ולא יישובים קטנים שאיני יודע המצב בהם) כמעט שלא שייך להגיע ממקום למקום בלי להיכנס לשטח שמתועד במצלמה, וממילא כל ההילוך היום ברחוב הוא שעת הדחק גדול.

וגם אם נימא שמצלמות שאין יודעים מהם הוא קל יותר משום שאין פסיק רישא, ראשית כל איני יודע אם שייך לומר שדבר שאינו מבורר אינו פסיק רישא, ועי' בסוף התשובה שהבאתי מ"מ בזה, ועי' בש"ך בכללי ספקות לענין חסרון הספק שבזה ועוד יעוי' להלן דאינו מוסכם לכו"ע שפסיק רישא בספק במציאות נפקע ממנו הפסיק רישא, ואולי מ"מ יש לומר שיש כאן משהו קל, אולם למרות זאת גם במצלמות ידועות לחוד יש כאן בהרבה מהמקרים שעת הדחק גדול לחשוש בזה, וממילא הו"ל פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן בשעת הדחק גדול שיש מקום לשמוע להתיר בזה במקרים שאכן מוגדר כשעת הדחק גדול, וכמובן שהכל לפי הענין.

וביתר הרחבה ראשית כל בעצם כתיבה במחשב הגרשז"א נקט דאין זה כתיבה המתקיימת ורוב הפוסקים לא סברו כן (עי' משנה אחרונה סי' שמ אות פז), ולפי הדברים שם משמע שעיקר מה דמיירי שם הגריש"א להחשיב כתיבה במחשב ככתיבה המתקיימת הוא כשיש מחשב שניתן לצפות בו בזמן אמת אבל כשרק נשמר במאגר נתונים משמע דלא ס"ל שנחשב כתיבה (וכן מבואר בהמשך דבריו שהובאו שם בהערה תכב), וכן הגרנ"ק שם שהסתפק בזה מודה שאם הכתב אינו נראה במסך אינו כתיבה דאורייתא כמבואר שם בהמשך דבריו (בהערה תכב), וגם השבה"ל ח"ו סי' לזה לא מיירי אלא מצד הכתיבה על המסך, וגם מהאג"מ שהביא שם א"א להוכיח יותר מזה, וכידוע שהרבה ממתקני המצלמות מזמנינו הן רק אוגרות את הנתונים ולא שיש מחשב פתוח כל הזמן שניתן לצפות בו (וע"ע בביאורים ומוספים סי' שמ סוף הערה 60 מה שהביאו בשם פוסקי זמנינו עוד בענין הקלטה בטייפ ומה שהביאו לחלק שם בין מיני הטייפים).

ואמנם בשם הגרשז"א הובא שם שהכנסת נתונים לדיסק הוא בונה, וצל"ע לפי הצד שם דמיירי הגרשז"א גם בדיסק שאינו ריק א"כ באיזה אופן קאמר הגרשז"א שכתיבה על המחשב אינו דאורייתא שהרי כך נקט בשלחן שלמה סי' שמ סי"א שכתיבה על המחשב אינו דאורייתא (וכידוע שגם בכתיבה במצב ללא שמירה הוא ג"כ נשמר באיזה מקום במחשב רק שעומד להמחק ודוחק לומר דזה מה שעושה אותו אינו מתקיים מאחר שעומד להמחק רק על ידי פעולה אלקטרונית שתתבצע על ידי המערכת, ואולי אה"נ, ויל"ע, ושוב ראיתי שכעי"ז בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' לז הביא להוכיח מהרמב"ם דהכותב על בשרו הו"ל כתיבה המתקיימת אע"פ שחמימות הבשר מעבירתו והובא במשנ"ב סי' שמ, וא"כ נקט שגם הכותב על המסך חשיב כותב אע"פ שהפעולה נמחקת אחר כך מ"מ אינה נמחקת מחמת עצמה אלא מחמת פעולה אחרת, וכעי"ז ראיתי בשם חוט שני ח"א פ"כ עמ' קנג קנד שכתב מעין זה בדומה לזה) וכן בסי"ב שם אות ב כתב עוד הגרשז"א דכניסה למקום מצלמות אינו דרך כתיבה, וכן בנשמת אברהם סי' שמ סק"ד הביא בשם הגרשז"א שהקלטה על טייפ אין בה משום כותב וכן הביא שם בסק"ו לענין כתיבה על מחשב, ועי' שש"כ פ"מ הערה ח*.

היוצא מזה דיש כאן לכה"פ טעם אחד להפוסקים רובם ככולם שאינו דאורייתא.

ויש טעם נוסף למה כתיבה במצלמה אינה דאורייתא שכתבו בשו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' קפט ובשו"ת בצל החכמה ח"ו סי' סה שכיון שהתמונה אינה נשארת במסך אלא בהימצאות האדם אינו כתיבה כלל, וכעי"ז כתב הגרשז"א (הובא ברבבות אפרים ח"ג סי' רמז) דמאחר שאין התמונה נשארת כלל אחר כך לא חשיב כתיבה דאורייתא.

ויתכן לומר טעם נוסף למה אינו כתיבה מכיון שבכל רגע המחשב מצלם מה שמולו ואין האדם משנה במחשב עצמו כולם דהתמונה לא נעשית על ידי האדם גדולה יותר או עם יותר שטח כתוב באופן הניכר אלא המחשב תמיד ייצור מה שמולו, והמחשב לא אכפת ליה כלל מה מולו אלא קולט בכל רגע מה שמולו ויוצר אותו, ומהיכי תיתי שיש כתיבה דאורייתא בזה  שמשנה את המצב מול המחשב.

וגם יתכן שבכל רגע או שבריר רגע המחשב קולט מחדש את מה שמולו והאדם אינו פועל פעולה במחשב אלא בכל רגע המחשב בודק מחדש מה שמולו ומצלם אותו והרי זה כמו שמגיע אדם לישון במקום שיודע שמצלמים אותו שאינו עושה שום מעשה והמעשה נעשה רק על ידי המחשב, ויל"ע בכל זה.

ומעין זה ראיתי סברא בשם הגריש"א (במשנה אחרונה שם אות פט הערה תכג) שבמקומות שאין האדם מתכוון כלל להקרנת תמונתו על גבי המסך שאין זה נחשב מלאכת מחשבת בשבת כיון שעושה זאת בדרך הליכתו הטבעית בלא מעשה בגוף הדבר עכ"ד, אם כי אינו ממש מה שכתבתי דהגריש"א שם נקט שאם מתכוון בהצטלמותו עובר איסור דאורייתא, וההיתר שכתב שם הוא רק באינו מתכוון וצריך לעבור שם.

ובמשנה אחרונה שם ציין שגם החוט שני כתב כדברי הגרי"ש ולא עיינתי בפנים (ועי' בארחות שבת שהביא דברי הגרנ"ק בשינוי קצת ממה שהוא בחוט שני).

ובשם הגרשז"א הובא עוד טעם שהוא דרבנן (רבבות אפרים ח"ג סי' רמז) משום שהוא כלאחר יד (והאג"מ הנ"ל לגבי מחשב הזכיר סבר שכך הוא הדרך אם כי האג"מ לא מיירי במצטלם אלא בכותב בעצמו, ויל"ע בדעתו).

וכן נקט בשה"ל ח"י סי' ס שאינו דאורייתא המצטלם מטעם שהביא שם.

ממילא מאחר ובס"ה יוצא שיש כאן כמה טעמים למה הכתיבה היא רק דרבנן, נמצא שהוא תרי דרבנן באינו מתכוון ופס"ר דלא ניחא ליה, ומכיון שמבואר בכמה פוסקים שבמקום הצורך אפשר להקל לעבור במצלמות (הגריש"א והגרנ"ק הנ"ל וכן בשבה"ל ח"י סי' ס, ואילו בשולחן שלמה הנ"ל בסי"ב התיר לגמרי), בזמנינו הוא צורך גדול וכמשנ"ת.

ומ"מ יש להעיר דעיקר ההיתר הוא מבוסס באופן שאינו מתכוון אבל אם מתכוון להצטלם לא מיירי' הכא ולקצת פוסקים הוא דאורייתא (כמו הגריש"א), ויש לציין לענין הגדרת ניחא ליה דמבואר בתוס' פ"ב דקידושין שכל דבר שלולי האיסור שבזה הוה ניחא ליה ומחמת האיסור לא ניחא מוגדר כניחא ליה, מכיון שאם תאמר שנחשב לא ניחא ליה מחמת שהוא אסור ותהפכנו מחמת זה להיתר א"כ שוב חוזר למצב של ניחא ליה מכיון שכבר אין איסור, והוא גלגל החוזר.

לגבי פתרונות של גופים הלכתיים להעמיד מצלמה שנכבית כל מעט זמן (וכעי"ז הורה הגריש"א כמו שהביא במשנה אחרונה סי' הנ"ל) הדבר תלוי בכמה נידונים, ראשית כל האם מועיל מה שאין המציאות ברורה כרגע להחשיב הדבר כאינו פסיק רישא, או רק כספק פסיק רישא, ושנית במקרה שרק מעט מאוד זמן אינו דולק נכנסים כאן לשאלה של קרוב לפסיק רישא האם נחשב כפסיק רישא או לא, וב' נידונים אלו דנו בהם הרבה פוסקים, כמו שהובאו בקונטרס כללי פסיק רישא, ועי"ש שהכרעת המשנ"ב להקל באופן הראשון ולהחמיר באופן השני.

Read less
0

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוהר"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א בעמח"ס גם אני אודך ושאר ספרים הנה השאלה מעיקרה היא רק לפי הנוהגים במיץ ענבים להקל ולשתות על ידי גדול במוצ"ש חזון [כמו שיובא להלן], או במקרה שבלאו הכי אין לו ...Read more

לכבוד הרה"ג המפורסם כמוהר"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א בעמח"ס גם אני אודך ושאר ספרים

הנה השאלה מעיקרה היא רק לפי הנוהגים במיץ ענבים להקל ולשתות על ידי גדול במוצ"ש חזון [כמו שיובא להלן], או במקרה שבלאו הכי אין לו קטן לשתות ושותה בעצמו [כמ"ש הרמ"א בסי' תקנא ס"י] אבל מי שמחמיר גם במיץ ענבים לשתות על ידי קטן ויש לו קטן לשתות את היין או את מיץ הענבים (באופן שהגיע לחינוך הבדלה ולא לאבלות ירושלים כמ"ש המשנ"ב שם סק"ע) א"כ למה שיעדיף מיץ ענבים על יין (אלא אם כן נימא דגם בקטן כזה שהותר לצורך מצוה עדיף להדר שלא ישתה וזה לא מסתבר דהרי יש מצוה לכו"ע להעדיף יין על מיץ ענבים בהבדלה [כמ"ש המשנ"ב סי' ערב סק"ה לענין קידוש בשם מג"א ושאר אחרונים ועי"ש בברכ"י מש"כ שם בדעת הא"ר וכן בקצה"ש סי' פ סק"א מש"כ בדעת הא"ר דלדברי כולם גם הא"ר לא פליג על עיקר הדין שיש להעדיף יין על מיץ ענבים וכמו שפסק גם המשנ"ב, ולענין הבדלה ע"ע משנ"ב סי' רצו סק"ח במעלת הבדלה על היין וכן שבחו בגמ' בתענית שהועיל זכות זו בעת צרה (אם נימא דחמר מדינה היה להם), וכן אמרו ז"ל שמועיל לזכות לבנים זכרים ומסתבר שכמה שמהדר מועיל טפי]).

עכ"פ באופן שהגדול שותה את ההבדלה מחמת שאין קטן א"כ לפי הצד שמיץ ענבים כשר לכתחילה להבדלה, א"כ אם יש מיץ ענבים, לכאורה הוא עדיף מיין במוצ"ש חזון, כיון שאז יותר ברור שגדול יוכל לשתותו, דיש שכתבו להתיר לכתחילה הבדלה על מיץ ענבים ולשתותו ע"י גדול גם לפ"ד הרמ"א שיש להזהר כן ביין [עי' בהלכות חג בחג למו"ר הגרמ"מ קארפ הלכות ומנהגי בין המצרים עמ' פא הערה עד*], ומאחר שאם אפשר בקטן אין לגדול לשתות לפי המנהג שהובא ברמ"א, מאחר דחזי' שיש להדר שלא ישתה הגדול את היין, א"כ יש מקום להדר שגם כשאפשר במיץ ענבים שלא ישתה יין.

ואפי' אם נסבור דאין להתיר לשתות לכתחילה מיץ ענבים בהבדלה, [ואם נימא שכך הוא המנהג לתת לקטן גם מיץ ענבים בהבדלה של מוצ"ש חזון א"כ יש ללמוד ממנהג זה שאסרו לכתחילה גדול גם במיץ ענבים בהבדלה], מ"מ זה מסתבר שמיץ ענבים עדיף מיין עי' תענית ל סע"א, ועי' בארחות רבינו [ח"ב עמ' קמה ת"ב אות לט] שהעיר [והסכים עמו הקה"י] דבחולה המבדיל בת"ב עדיף שיעשה על מיץ ענבים שסוחט כיון דבסעודה המפסקת מדינא דגמ' שרי [וה"ה בחולה בת"ב], רק דבניד"ד אין ברור שצריך לחזר אחר זה כיון דבלאו הכי גם ביין האיסור עכשיו במוצ"ש חזון הוא רק מטעם מנהג, והמנהג הרי נוהג גם במיץ ענבים, ודוחק לחלק בזה בין תרי דרבנן לחד דרבנן לענין שיצטרך להדר אחרי זה, אלא אם כן נימא דיין שמטבעו משמח הוא סברא להימנע ממנו, משא"כ לשיטת מו"ר שמיץ ענבים אין בו איסור בהבדלה גם להרמ"א יש מקום לומר להבדיל דוקא במיץ ענבים עכ"פ היכא דאפשר, וכ"ז הוא לפי הצד שאפשר לעשות על מיץ ענבים לכתחילה בהבדלה.

אבל מאחר דלכו"ע יש הידור להבדיל על היין במוצ"ש [כמ"ש המשנ"ב סי' ערב סק"ה לענין קידוש], א"כ יש מקום לומר דעדיף לן להדר בדבר שהוא מדינא דגמ' מלהדר באבלות דמנהג שבלאו הכי נאסר עליו כשאין לו קטן.

ומ"מ אם רוצה לשתות מיץ ענבים ולהדר באבלות כמובן שהרשות בידו.

ומי שיש לו קטן אלא שמיץ ענבים נוהג לשתות בעצמו [כהנוהגים כן כדלעיל], ומסתפק אם להביא לקטן יין או לשתות בעצמו מיץ ענבים, בזה נמצא שההידור בב' הצדדים הם מדינא דגמ', דאם שותה מיץ ענבים בעצמו מהדר לשתות בעצמו, ואם מבדיל על היין ומביא לקטן לשתות, מהדר בזה שעושה הבדלה על היין, ויש מקום לטעון דמאחר שב' הצדדים שקולים א"כ עדיף להדר באבלות ולעשות על יין ולתת לקטן, ויש להוסיף דממה שראינו שהחזו"א והמנח"י נהגו כל השנה שנתנו לאחר לשתות ההבדלה [עי' בתשובתי על מי שיש לו בחילות מיין אם יכול לעשות הבדלה על בירה] אולי יש ללמוד מזה שאינו  הידור נצרך כ"כ להקפיד לשתות בעצמו, וכמ"ש השוע"ר דבזה לכו"ע יוצא יד"ח גם להמחמירים לענין קידוש (ועדיין אולי יש לחלק בין גדול לקטן אבל בכל זאת ממה שהנהיג כן הרמ"א יש לשמוע דהוא לכתחילה במקום הצורך), וא"כ עדיף לעשות על היין ולתת לקטן.

וכ"ש אי נימא דיש אומרים שאי אפשר לצאת ידי הבדלה במיץ ענבים שלנו ומקפיד מחמת כן בכל מוצ"ש לעשות הבדלה דוקא על יין, הנה באופן שיש קטן שיכול לשתות את היין, מסתבר שעדיף לעשות על יין ולתת לקטן שאז יוצא לכו"ע, וכמ"ש השוע"ר כנ"ל דאף שנחלקו הפוסקים בקידוש מ"מ בהבדלה יוצא לכו"ע כשמביאו לאחר לשתות, א"כ עדיף לעשות דבר שיוצא בו לכו"ע מלעשות על מיץ ענבים אם אינו יוצא בו לכו"ע.

וה"ה באופן שאין קטן לשתות את היין עדיין יש מקום לטעון דמ"מ טוב שיעשה על יין כדי שיצא לכל הדעות ולשתות בעצמו כיון שמותר לו ע"פ דין לשתות כשאין קטן (כמבואר ברמ"א סי' תקנא וכ"ש להמחבר שם דמותר לשתות בעצמו לגמרי) וכ"ש דהאידנא יש שנהגו שגדול שותה אפי' כשאין קטן (ראה דינים והנהגות חזו"א והליכ"ש, ציינתי בתשובה אחרת), וכ"ש שרגיל להדר להבדיל על היין דעדיף לחשוש לשיטות שרגיל לחשוש להם מלהדר בדבר שגם אם לא יהדר בו יוצא יד"ח כדין לכל הדעות.

ומשאר בשרי הג"ר שמעון כהן ז"ל תלמיד הגרי"ש שמעתי שהורה הגרי"ש שהמיץ ענבים הוא בלא תערובת מים (או עכ"פ כמעט בלא שום תערובת מים) אפשר לעשות עליו קידוש.

ובגוף הנידון הנ"ל שהובא מהמשנ"ב בשם האחרונים דיש להעדיף יין על מיץ ענבים מצאתי לאחיכם הגר"א בקובץ מה טובו אהליך יעקב ח"ז עמ' קפג שהביא ממהרי"ל הל' ר"ה ס"ה דבבהכנ"ס קדשו על יין חדש שדעת התינוקות נמשך אחריו, וציין שם דמצינו בכמה פוסקים להעדיף חביב על פני יין.

והביא שם דברמ"א סי' רצו לגבי שכר אי' דכשהוא חביב יכול להבדיל עליו במקום על היין, וכעי"ז לענין קידוש בחי"א כלל ו סי"ח ומשנ"ב ערב סק"ל בשמו, והוא מיוסד על דין ריפתא חביבא לה הנזכר בגמ', אלא דבשוע"ר בסי' רצו ס"ב משמע שבנידון הנ"ל שרוצה לקדש בשכר מחמת זה היא קולא והיתר ולא הידור, אבל באופן שאין יין והנידון על ב' מיני חמר מדינה עדיף לקדש על חמר מדינה החביב יותר (מחה"ש סי' ערב סק"ו וע"פ הגמ' הנ"ל).

והנה יל"ע דבניד"ד לשניהם יש שם יין, ורק יש לדון אם דינא דהמהרי"ל הוא להחשיב החביב כמשובח יותר ולהעדיפו על הפחות חביב או שרצה שהתינוקות ישתתפו בקידוש על ידי שירצו לטעום ממנו ואינו מדיני קידוש, והיינו שהנידון הוא באופן שלשניהם יש שם יין יש לדון אם המשובח יותר עדיף או החביב עליו עדיף.

ובודאי שהדבר הפשוט יותר הוא לומר שכוונת המהרי"ל הוא לענין דין חביב שהוא דין שנזכר בפוסקים ויש לו סמך בגמ' כמשנ"ת.

ומאידך יש לציין דבמהרי"ל הוא יותר קל מצד מה שמקדש על יין חדש כיון שהמקדש נתן עיניו גם ביין ישן כמבואר שם, ממילא הוא קל יותר לענין מה שמפסיד החשיבות של יין ישן, (דבנותן עיניו ביין אחר מעיקר הדין חשיב שעשה הקידוש גם על יין אחר כמ"ש המשנ"ב בשם הט"ז בהל' קידוש והבאתי בתשובה אחרת), ועוד יש לציין דלגבי הל' ברכות החביב אזיל בתר המברך ולא בתר השומעים [עי' שו"ע סי' קסח ס"ה ובתשובתי ד"ה מי שיש לו ב' חלות וכו'], ואם נימא דטעם המהרי"ל הוא מחמת לעורר התינוקות כנ"ל לק"מ, וכמו כן יש לומר כמ"ש המגיה למהרי"ל שם דהמקדש לא היה שותה מן היין כיון שהיה מקדש בביתו ורק התינוקות היו שותין, וא"כ יותר ניחא למה העדיף יין חדש, אבל ציין אחיכם שם דבד"מ סי' ערב לענין קידוש משמע דחביב נמדד גם לפי השומעים עי"ש, ואולי בקידוש שהוא מצוה השומעים יותר חשיבי כמברכים בעצמם, וכמו שמצינו שיכולים לשתות במקום המקדש ושיכול המקדש להוציאם גם אם כבר קידש, והיה מקום לומר דכוונת הד"מ שם שכיון ששותים מקדש בשבילם כדי שישתו דמה שישתו הוא עדיף ממעלת חביב, אבל צ"ע דגם אם יקדש על הפת באופן הנידון שם הרי בני ביתו יאכלו מזה, וא"כ מאי אהני לענין זה אלא רק לענין שעליהם הוא חביב, ואין לומר דיש עדיפות שישתו ממין הבא לקידוש בפני עצמו מפת שבא גם לצורך הסעודה, דא"כ זה היה לו לומר על המקדש גופא ולמה צריך לבוא להשומעים (ובאמת שא"א לומר כן על המקדש גופא דבגמ' הנ"ל גבי רב דחביבא ריפתא וכו' מוכח דלא כסברא זו), אלא אם נפרש מצד שהיין חביב להם לא קשיא הא, אלא אם כן נדחוק ונימא שעושה כן מחמת רצונם ולא מצד הדין דחביב שלהם לא דחי חביב שלו, ויל"ע.

Read less
0

באופן שיש גניבות אין לשכנים כח לעכב. מקורות: לכבוד הרה”ג המפורסם רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א מח”ס גם אני אודך ושאר ספרים היה מקום לומר דכיון שהוא מקום משותף והוא אחד מהשותפים במקום, ממילא לא שייך לטעון היזק ראיה ...Read more

באופן שיש גניבות אין לשכנים כח לעכב.

מקורות:

לכבוד הרה”ג המפורסם רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט”א מח”ס גם אני אודך ושאר ספרים

היה מקום לומר דכיון שהוא מקום משותף והוא אחד מהשותפים במקום, ממילא לא שייך לטעון היזק ראיה מכיון שיש לו זכות לראות מה שקורה שם כמה שרוצה.

ואע”פ שלגבי חזקות בהיזק ראיה מבואר בחו”מ שאי אפשר להזיק יותר ממה שהחזיק, היה מקום לומר דכאן אינו נחשב נזק כיון שהוא שותף והוא אחד מבעלי המקום.

אולם בהישר והטוב ח”ה עמ’ צג בתשובות הרבנים (ותשובה זו היא מהרה”ג אברהם דרברמדיקר כמ”ש בועד הבית בהלכה עמ’ רלח) האריכו בזה והוכיחו מכמה מקומות שמצינו בפוסקים שגם בתוספת על ההיזק ראיה גם בחצר השותפין, עי”ש בראיותיו, ויש לחדד דלגוף דין שינוי מקום החלון או הגדלתו שם אם הנידון מחלון הפונה לחצר היחיד, יש בזה איסור מכיון שיכול לראות מה שלא ראה קודם לכן, אבל באופן שהחלון פונה לחצר השותפין מה שהביא שם מסי’ קנד ס”ד הנידון דומה, כיון שגם שם מותר לו להיכנס לחצר השותפין ולראות, ובפרט לפי מה שהביא שם טעם הסמ”ע והנתה”מ בטעם איסור הפיכת חלון אחד לב’ חלונות משום שכשיש ב’ חלונות הדרך לפתוח אחד מהם בקביעות, א”כ הוא ממש דומה לניד”ד שטענתו שמעכשיו יכול לצפות בהם בקביעות, וכן הנידון בסי’ קנד ס”ג שהביא שם הוא דומה.

ומאידך גיסא גבי חלון סמוך לרה”ר בסי’ קנד ס”ג כן נקט המחבר דמי שכבר פתח החלון לרה”ר חשיב שיש כבר היזק, ויש לומר דשם הנזק הכללי מרה”ר הוא יותר מיחיד, ולכן לא חשיב כ”כ שמוסיף בנזק, משא”כ היכא דמוכחא מילתא שמוסיף בנזק, ובנידון דידן שיכול לעיין במצלמות של כל זמן בכל זמן שירצה לכאורה יותר דומה לנידון השני של השו”ע שאסור לפתוח חנות כנגד חלון גם אם היה החלון פונה לרה”ר כיון שחנות הוא היזק ראיה קבוע יותר מדרך רה”ר, וצל”ע בזה.

ונקטו שם בהישר והטוב להחמיר בהיזק ראיה בחצר השותפין באופן של צורך של רופא שרוצה לדעת מי נכנס, וטען שם שאע”פ שכתב החזו”א לגבי חלונות בחצר שלנו שאין בו שימושים מיוחדים שמסתמא הוא על דעת זה, אעפ”כ במצלמה שהיא חדירה מוחלטת לפרטיות רצה להחמיר שם יותר מחלון, (ומה שהביא שם ממהרי”ט יש לדון דשימוש של הנחת צמר הוא שימוש חשוב משא”כ מעבר בלבד אינו שימוש כל כך חשוב, דהרי בד”כ אם אחד השכנים ייחד את חדר המדרגות או חצרות שלנו לאיזה מלאכה, יש ביד השכנים לעכב עליו, ויש לדון על זה לגופו, אף שטוענים השכנים שעי”ז יודע שעות יציאתם, ויש לדון ג”כ שהוא דבר הנעשה בכל רה”ר וממילא יש לדון אם שייך לטעון היזק ראיה בדבר שנעשה בכל רה”ר אף שכאן יכול לחשב לפי זה שעת יציאתם).

ויתכן שיודה שבמקום שדרך להניח מצלמות הוא על דעת כן, וכעין זה ראיתי בשם הגר”י זילברשטיין והגרמ”ש קליין (וישמע משה ח”ג סי’ רפ) והביא שם שאם 60% מחצירות העיר עם מצלמות חשיב מנהג בזה, ועי’ גם דברי מלכיאל ח”ג סי’ קנז.

וכמו”כ באופן שיש גניבות מודה בזה בעל התשובה בהישר והטוב כמ”ש בספרו ועד הבית בהלכה הנ”ל, וכן בוישמע משה שם הביא בשם הגר”נ נוסבוים, וכעין זה כמדומה ששמעתי בשם עוד מגדולי ההוראה שאין לשכנים כח להתנגד באופן זה, ועי’ דברי מלכיאל שם (ועי”ש בספר וישמע משה שהביא עוד כמה שמועות מגדולי ההוראה בדיני המצלמות בין שכנים).

ויש לציין בזה ג”כ שאחת הדברים במצלמה שהוא יותר מרשות הסתכלות דיש בזה עוד ב’ לגריעותא, הא’ דמפני מצלמה אינו יכול להצטנע כלל מפניה, עכ”פ במקרה רגיל, משא”כ רשות כניסה כיון שהיא לא קבועה יכול להצטנע מפניו (ומאידך סי’ קנד סכ”ד מתשובת הרא”ש כלל ק סי’ ו לענין טענה הפוכה מזו), והב’ דבמצלמה אולי יכול לטעון דלאו אדעתאי לשים לב כל הזמן שאני מצולם.

ויש לציין בזה עוד דגם המשתמש במצלמות אסור לו אח”כ לעקוב אחרי מעשי השכנים כמבואר ברמ”א סי’ קנד ס”ז.

ולענין כשהשכנים מתנגדים בזה מחמת השימוש בשבת לפו”ר לפ”ד החזו”א סי’ ז סק”ד משמע דזו טענה שאפשר להתנגד לה, ומ”מ מאחר דכמעט לא שייך היום מלעבור במצלמות בשבת בכל הליכה בעיר, וכמו שביארתי בתשובה על המצלמות בשבת, לכן איני יודע אם היום כבר אפשר לטעון כן, דאף שאומר שרוצה למעט באיסור אבל מאחר ובלאו הכי כבר דש ביה טובא צ”ע אם שייך לטעון טענה זו אם יש אומדנא שאינו באמת מתכוון לטענה זו.

ובאופן שרוב השכנים מעוניינים במצלמות האם המיעוט יכול לעכב, נכנסים בזה לנידון הפוסקים על שותפות בית משותף אם חשיב כשותפות בהכנ”ס שיש בזה תקנת הגאונים ואכמ”ל, ובשם הגרנ”ק והגרש”א שטרן (וישמע משה שם) הובא שמספיק הסכמת רוב השכנים, אבל לענין ועד הבית הביא שם בשם הגרח”ק והגרנ”ק ועוד גאונים שאינו מועיל דעת הועד הבית לחוד.

Read less
0

שאלה בס"ד לכבוד הגאון האדיר והנפלא, בלעה"ר כל רז לא אניס ליה כש"ת מו"ה רבי עקיבא משה סילבר שליט"א נעימות בימינכם נצח, וכט"ס, בחמלת ה' עלי חקרתי כמה שאלות, ואשמח לקבל תשובותיו הנפלאות בס"ד.א) למה דייקא חרובין ותמרים היה במערת רשב"י, ...Read more

שאלה

בס"ד לכבוד הגאון האדיר והנפלא, בלעה"ר כל רז לא אניס ליה כש"ת מו"ה רבי עקיבא משה סילבר שליט"א

נעימות בימינכם נצח, וכט"ס,

בחמלת ה' עלי חקרתי כמה שאלות, ואשמח לקבל תשובותיו הנפלאות בס"ד.

א) למה דייקא חרובין ותמרים היה במערת רשב"י, ולא תפוחי אדמה, וכדומה.

ב) למה לא שרף רשב"י את מלכות רומי לפני שנכנס למערה.

ג) מה עדיף, האם לומר לשם יחוד לפני ספירת העומר, או להספיק לספור בציבור.

ד) אדם שהבטיח לבחור כובע מתנה לבר מצוה, וכעת יש הנחה בחנות מסויימת, ההפרש למי.

ה) מה שגוזזים אצל רשב"י השערות, האם מספיק חלק מהשערות והשאר אפשר בבית, או שעדיף כל השערות לגזוז במירון.

ו) כהן שנמצא בגליל ונוהג שלא נושא כפיו, האם יש עניין שילך למנין אחר לשמוע ברכת כהנים.

ז) כהן בעל מום שלא נושא כפיו, או זקן, האם יש עניין שילך לשמוע ברכת כהנים.

ח) חולה שמתנגד להוספת שם, האם חל השם שהוסיפו לו.

ט) המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה, האם דוקא בעניין אחד, או אפילו שצריך עניין אחר לגמרי.

י) במירון השנה הסתפקתי, מה עדיף לכהן האם לעבור דרך שיש שם חשש של צניעות, או דרך שיש שם חשש טומאה.

יא) ליווה פצוע בתאונה ל"ע לרכב אבלונס, ונודע אח"כ שמת כבר בתאונה, האם קיים מצוות לוויית המת.

יב) כהן שהוצרך לנקביו סמוך לשמו"ע של לחש, ועתה יש לו ב' אפשריות, או ללבוש תפילין ויתפלל שמו"ע עם תפילין, אבל לא יספיק ברכת כהנים, או להתפלל שמו"ע בלי תפילין, ויספיק ברכת כהנים, מה עדיף.

יג) אמור אל הכהנים בני אהרן, התחיל בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד, לנפש לא יטמא בעמיו וכו'.

יד) מתפלל בחדר סמוך לביהכ"נ שמו"ע עם הציבור, האם יש עניין שישאיר הדלת פתוחה קצת.

טו) שילם למוסדות ציקים מראש על ההסעה לבנו, ושוב המשטרה פשטה על המשרד מחשש לגניבות, והחרימה הציקים לעצמה, האם מותר לו לבטל הציקים, ואם צריך לשלם שוב עבור ההסעות.

טז) התאבד ל"ע, כי בא לו נסיון עצום של עבירה, ולא שהכריחו אותו, אלא יצרו תקפו לעבירה, האם זה בכלל מאבד עצמו לדעת.

יז) סירס עצמו ח"ו, בגלל שהיה לו נסיונות של עבירה, האם עבר איסור, והאם יש לו שכר מה שלא חוטא אח"כ.

יח) סימא עצמו ח"ו בגלל נסיון של עבירה, האם יש לו שכר אח"כ מה שלא חוטא, או שהתבטל הבחירה.

יט) לקח כדורים שיצרו לא יתקיף אותו בנסיונות, האם יש שכר מה שלא חוטא, או שהבטל הבחירה.

כ) כיבה חשמל בשירותים בבית הכנסת ביום, כדי לחסוך בחשמל לבית הכנסת, ובא אדם והדליקו שוב, וכידוע שברגע שמדליקים, צורך יותר חשמל, האם חייב בנזק זה לבית הכנסת.

כא) אינו יכול ליטול ידיו לברכת כהנים משום פצעים וכדומה, האם יש עניין שיניח על היד שקית או כפפה, או שלא יניח כלום.

כב) בחור מצוה האם חוזר לו עבירותיו, שהיה לו אצל אביו, עד הבר מצוה.

כג) ביצה קלופה שמניח בצאנט מלמעלה, האם יש חשש גילוי.

כד) יש נוהגים לבשל ג' ביצים ביחד, משום דם, האם כשכבר בישלם קודם, ומניחם בצאנט, צריך שיהיה ג"כ דוקא שלש, ולא פחות.

כה) "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'", פסוק זה נכפל בתורה פעמיים, א', בפרשת קדושים (יט ל), ב', בסוף פרשת בהר.

וצ"ב.

כו) אכל מזונות וירקות, ובירך על המחיה על המזונות, האם זה היסח הדעת גם על הירקות.

כז) אדם שספר ספירת העומר בלילה, האם מותר לו לספור בבוקר שוב לפני ברכת התורה.

כח) ראיתי רכב שפגע וברח, האם מותר להסגירו למשטרה.

כט) אמר בטעות ברכת המפיל, אם מותר לו לאכול או לדבר, ויל"ע באופן זה אם נזכר שלא התפלל מעריב.

ל) באופן שחלץ לפני שמו"ע התפילין, מפני שיצא לצרכיו, וכדומה, האם יכול ללבוש לשמו"ע תפילין ר"ת.

לא) קיבל להתפלל ארבעים יום, האם יכול במקום שבת להתפלל במוצאי שבת.

לב) העניין לכתוב במכתבים הספירה, האם סגי שכותב" כגון, "תפארת שבנצח",

לג) אם אמר בלילה רק "תפארת שבנצח" ששייך ליום זה, ולא ספר, האם יצא בדיעבד, שיוכל להמשיך לספור בברכה.

לד) אם חבירו שואל לו מה הספירה, ועדיין לא ספר, האם יכול לומר לכתחילה, היום [למשל] "תפארת שבנצח".

לה) אם נוסע בלילה למירון, או לחיפה שיש דרך ארוכה, וחושש שלא ירדם, האם מותר לו לעשן גם לפוסקים שאסרו העישון מפני שמזיק.

לו) מה עדיף, האם להתפלל בציבור, או להתפלל בדמעות ביחידות.

לז) כתיב (ויקרא כה, נא-נב) "אם עוד רבות בשנים" וכו', "ואם מעט נשאר בשנים" וכו', לכאורה הול"ל "ואם עוד מעט בשנים", דומיא דרישא.

לח) הציבור ספרו העומר, ואומרים עלינו, והוא עדיין לא ספר, האם יאמר בציבור עלינו ואח"כ יספור יחידי, או שיספור בשעה שהציבור אומרים עלינו, ואולי נחשב כסופר בציבור.

לט) הקונה חידוש מחבירו, האם שפתותיו דובבות בקבר על חידוש זה.

או רק לבעל המחדש, או לשניהם.

מ) המחדש שאלה בהלכה, האם שפתותיו דובבות על השאלה, או רק על תשובות, וחדושי תורה, שפתותיו דובבות.

מא) האם ראוי לצום בל"ג בעומר.

מב) האם יש עניין לקבוע מקום לתפילתו בשני מקומות, או שיש ענין לקבוע רק במקום אחד, וכשלא יכול להתפלל שם, יתפלל היכן שירצה.

מג) ראיתי פעם מנהג שלא לחלוץ התפילין של רש"י ולהשאירן גלוי כשמניח תפילין ר"ת.

ושאלתי, אם רוצה לאורר התפילין של רש"י מזיעה, האם יכול כן לעשות כך, ויניח תפילין של ר"ת אע"פ שיש ממולו התפילין של רש"י פתוחות.

מד) האם מותר לשבת במקומו של אביו בבית הכנסת, כשאביו נמצא בחו"ל, כדי לשמור על מקומו של אביו שלא ישתקע שם אדם אחר.

מה) שמע מהחזן "ביום" שאומר הספירה, והוא לא אמר לא בלילה ולא ביום, האם יכול להמשיך לספור בברכה.

מו) אוכל שועית בשבת, האם מותר לו להוציא מהשועית הקליפה הדקה, ולאוכלו, או שזה בורר.

מז) יש תיקון מהקדמונים לשבת ליד דבורים וכדומה, כדי שיעקצו אותו, וזה תיקון על העבירות.

ושמעתי שיש היום מקום שיש דגים שאוכלים בכפות הרגלים את כל הפצעים וכדומה, ושאלתי, מי שעושה כן, האם יכול לכוון גם על רפואת הרגל מהפצעים, וגם על תיקונים.

מח) במ"ב (סימן קכ"ח ס"ק כ"ד) כתב שכל כהן ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית עד שנוטל לברכת כהנים, שלא יפול בספק ברכה, ע"ש.

ולמה לא יוכל ליטול ידיו חצי שעה לפני ברכת כהנים, ואח"כ ישמור ידיו חצי שעה, וכשנוטל לברכת כהנים לא יפול בספק ברכה.

ולא יצטרך לשמור ידיו מהבוקר.

מט) אדם שאכל מאכלות אסורות, האם כדאי שיחליף דמו עם דם של צדיק, שיתרום לו כמה מנות דם, כדי שלא יטמטם לו הדם מה שאכל מאכלות אסורות.

נ) האיך אפשר לחולה שאין בו סכנה, לקחת מנה דם בבית חולים, הרי אולי זה מאדם רשע שאכל מאכלות אסורות, ובלוע בדמו מאכלות אסורות שמטמטם לבו של אדם.

נא) אם אני יגיד לכם בטלפון בערב שבועות שיש לי מ"ט שאלות כנגד מ"ט ימי הספירה, האם אני יוכל אח"כ לספור בברכה "היום תשעה וארבעים יום" וכו', או לא,

מצפה מאד לתשובות הנפלאות כדרככם הבהירה, וזה חלקי מכל עמלי, ושכמ"ה, ואלפי תודות, וכט"ס.

בברכת כהנים באהבה רבה ובאהבת עולם כעתירת גמליאל הכהן רבינוביץ

מח"ס "גם אני אודך",

ו"פרדס יוסף החדש" על המועדים בס"ד

 

תשובה

בע"ה י"ג סיון תשע"ח מודיעין עילית

לכבוד החכם המפורסם כמוהר"ר רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א

שלו' רב

בדיק לן מר בכמה שאלות ותשובות, וכו'.

והנני להציג שאלותיכם כאו"א מהם כמות שהם, ולאחמ"כ מה שהיה לי להוסיף על דבריכם בס"ד.

א) למה דייקא חרובין ותמרים היה במערת רשב"י, ולא תפוחי אדמה, וכדומה.

ת.

יעוי' בפסיקתא דאי' שם צריכין ישראל לחרובין עבדין תתובא, כדכתיב חרב תאוכלו (ישעיהו א, כ) חרובין תאוכלו, כלומר שכדי שיעשה האדם תשובה צריך לאכול חרובין, שהוא מדרך סיגופין של תשובה, וכידוע שיש סיגופים של רשעים החוזרים בתשובה, ומאידך גיסא יש סיגופין שמסגף הצדיק עצמו להזדכך טפי, והנה מאחר שרשב"י היה מזכך עצמו במערה, כדקאמר אוי לא אם לא ראיתוני בכך וכו', ואמרו עוד בב"מ שלא יכל נכדו ליכנס אצל רשב"י ור"א בנו לפי שלא היה בצער מערה, פירוש שלא היה בזיכוך זה, והנה בודאי שזיכוך של רשב"י אינו זיכוך הנצרך לנו שלנו יש לתקן דברים קודם לכן, ורשב"י היה צריך לתקן דברים הדקים לזכך עצמו, אבל הסיגופים שנסתגף בזה היו רבים.

ואמרו חז"ל בתנדב"א כל ת"ח שעוסק בתלמודו ואינו מתפרנס הרבה סימן יפה לו, והפליגו חז"ל במעלת המקיים את התורה מתוך הדחק, וזו היתה מעלת ר"ש.

ואפשר עוד דמה שהיה עליו לתקן היה על מה שדיבר כנגד הרומיים וגרם בזה סכנה לעצמו ואולי עורר חמתם מלבד זה, עי' מה שאביא מהמהרש"א לקמן בעצם ענין הלזה, אם כי הוא סמך על אנשים ששם שלא יגלו הדבר, וכמו שלבסוף הקפיד על יהודה בן גרים ועשאו גל של עצמות, אבל מתחילה היה מחזיק ממנו שהוא אדם של צורה ואדם גדול כמבואר במו"ק דף ט' עי"ש, ומסתמא סמך שלא יגלה.

[ויהודה בן גרים עצמו ג"כ לא סיפר אלא כדי ללמד מעשה רב ושיחת תלמידי חכמים, ולא חשב שיגיע לקיסר, ור"ש לא אמר שעכשיו כבר אינו אדם של צורה, אלא רק הקפיד עליו על מה שעשה].

ב) למה לא שרף רשב"י את מלכות רומי לפני שנכנס למערה.

ת.

כוונת כת"ר למה לא שרפם בהבל פיו, מאחר שהיה יכול לגזור והקב"ה מקיים גזירתו, כדכתיב ותגזר אומר ויקם לך וגו' [איוב כב, כח], [עיין תענית כב ע"א], וכמו שעשה ליהודה בן גרים גופי' כנ"ל, אבל באמת טובת ישראל האמתית כתהליך ההשתלשלות לתיקונם השלם הוא דוקא שלא לישא ראש בפני הרומאים בעוה"ז, ולא להלחם בהם ולהחריבם, יעוי' במהרש"א בגיטין פ' הניזקין מ"ש על מלחמתן של הנהו בריוני עם הרומאים, ומשם תדרשנו, ומה לי דרך מלחמה בזרוע ומה לי דרך רדיפת צדיק או דרך שמות הקדושים, מאחר שרצון ה' שיהיו ישראל משועבדים תחתיהם.

ויעוי' עוד בפ"ק דברכות ובפ"ק דע"א גבי הא דקאמר גם ענוש לצדיק לא טוב (משלי יז, כו), ועי"ש בתוס' דלאו אורחא דמילתא למיעבד הכי, וה"ה לעניננו.

ויש לידע עוד דכמה פעמים שאין רשות לצדיק לגזור כשהגיעה שעתו, עיין במדרש פטירת אהרן, הובא במדרש פתרון תורה פרשת חוקת, ועיין פטירת משה הובא בהנ"ל פ' וילך, ובדב"ר פ' ברכה, ועיין בתנחומא ישן פ' ואתחנן, ועוד במה שאמרו עה"פ ואין שלטון ביום המות (קהלת ח, ח), וכן בענין החצוצרות עה"פ הקהילו אלי (דברים לא, כח) השתמשו חז"ל בביאור דבר זה בפסוק ואין שלטון ביום המות, ואע"ג דבהא מיירי בסמוך למיתה מ"מ הכל מאותו השורש המפורש במדרש פטירת אהרן הנ"ל שכיון שהגיעה שעתו של אדם אין חכמתו עומדת לו וכו', וכמו כן הכל היה כאן לטובת ר"ש כמפורש בגמ' דשבת שהיה ר"ש שמח מזה אח"כ.

ג) מה עדיף, האם לומר לשם יחוד לפני ספירת העומר, או להספיק לספור בציבור.

ת.

עצם החשיבות שיש באמירת דבר זה ידוע, וכן אדונינו הגר"א כתב הסכמה לסידור אור השנים שהוא סידור שחידש הלשם ייחוד על הרבה מצוות, והוא גופי' ז"ל הזכיר ענין זה להדיא בא' ספריו ג"כ, ועייין מ"ש החיד"א [פני דוד דברים ג] וז"ל, ואפשר לרמוז כי כל התורה והמצוה הכל הוא ליחד קב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו וכאשר שגור בפי יראי ה' בטרם לימודם או עשית המצוה יאמר נא ישראל לשם יחוד קבה"ו בדחילו ורחימו וכו' ע"כ.

אמנם יתכן לומר דהכל לפי הענין, ולדוגמא מי שתורתו אומנותו דמעיקרא דדינא פטור מן התפילה, ועי' מ"ש הראשונים על הפיוטים דאל יפרוש מן הציבור, כדי שלא יזלזלו וכו', א"כ בודאי שאינו צריך לחדש עוד תפילות ובקשות, וכמו"כ לאידך גיסא מי שיאמר הלשם ייחוד רק משום מלומדה, ואינו מבין בזה כלום, ולבו רחק ממני, יש לעיין את רמת התועלת שיש באדם זה עם אמירה זו, אם כי בשאלה זו לא נכנסנו לפרטים אלו, דמיירי בסתם אדם שיש ודאי תועלת לומר לשם ייחוד.

[ואין אנו נכנסים לשאלה הידועה בענין טעות הייחוד של מקצצי בנטיעות שיחשבו שיש איזה פירוד, אלא שאומר לשם ייחוד ומכוין שכל דבריו על דעת חז"ל ואינו מהרהר שיש איזה צד פירוד שצריך לייחד זאת, ועיין בתשוה"נ ח"א סי' קכב מה שדן בדברי הנוב"י, וכמו"כ אין אנו נכנסים לשאלה על מה שאומר כמו שכתוב בתורה, וכבר דנו בזה, עיין תשובות והנהגות, אור לציון, והלכות חג בחג מה שהובא בשם הגאב"ד דקלויזנבורג זצ"ל, ונניח שאומר כפי הנוסח ההגון לכו"ע].

ובעצם השאלה אם עדיף ספירה בציבור או ביחיד עם אמירת לשם ייחוד, הנה אם מדובר שאמירת הלשם ייחוד גורמת לו לכוון בספירה, א"כ יתכן שיש לדון שאלה אחרת, אם עדיף כונה בספירה או ספירה בציבור, ויש מקום לומר דהעיקר הוא כוונת הלב בעשיית המצוה, אבל אם מכוין בשוה עם ובלי האמירה, והנידון הוא רק על עצם האמירה גופה, א"כ לכאורה בציבור עדיף שיש בזה חשיבות ברורה מעיקר הדין, ויש הרבה מגדולי ישראל שלא הקפידו באמירת לשם ייחוד וכך היה המנהג בימי עולם ובשנים קדמוניות, משא"כ אמירת סה"ע בציבור הוא קבוע בכל מקום ומעתים קדומים.

וראיתי בתשובות והנהגות [ח"ב סי' רמ"ח] בשם הנהגות החזו"א שנרשמו ע"י הגר"ח קניבסקי שליט"א שהתיר לספור ספירה עם הציבור לפני ק"ש וברכותיה, ועיין בתשובות והנהגות שם לעיל מינה מש"כ אבל עיקר ספירה בציבור לא מצינו ליה שורש, רק בקיצור של"ה וביושו"ה ש"ט פ"ח מבואר שיש בזה ענין, אבל לא מצינו דאלים לדחות דין תדיר ואינו תדיר עכ"ל התשוה"נ.

ועיי"ש מה שהאריך בנידון שם ומה שהכריע בזה.

אמנם לענינינו יש לדון כנ"ל.

[ובעיקר טענה הנ"ל עיין מה שהביא תשובת הגרח"ק ע"ז בספר ספירת העומר פ"ג הערה יט, ובגוף שאלה זו יש פלוגתא ולא באתי לדון בזה כאן].

ויש להעיר על מה שנתן מקור זה לספה"ע בציבור, דהא באליהו זוטא [סי' תפט סקט"ו] ראיתי שהביא ג"כ ענין ספירה בציבור.

ומקורו מדברי השל"ה [פסחים נר מצוה ד"ה בחו"ל אות סד], שכתב וז"ל, בחוצה לארץ, במדינות פולין ופיהם וכל המלכות ובאשכנז, שנוהגין להתפלל ערבית הן עוד היום גדול, מכל מקום חדשים מקרוב באו, ויש חברותא קדושה המתחברים להתפלל ערבית בשעתו, כמו שראיתי בעיר ואם בישראל ב'פראג'.

אשרי מי שמתחבר להם, כי חביבה מצוה בשעתה (פסחים סח ב), מכל מקום אף אם לא אפשר בכל ימות השנה, ראוי למי שיש התעוררות בלבו להתחבר להם בימי הספירה, כי אז מצוה גוררת מצוה, קריאת שמע בזמנה, וגם ספירת העומר בצבור עכ"ל השל"ה.

והביאו גם הח"י סי' תפט סקט"ז.

ועיין מש"כ בארחות יושר ערך תפילה שכל הדברים הנאמרין בציבור יש מעלה לאומרם בציבור ולא ביחיד.

ומ"מ לפי השמועה בשם הגרשז"א שיובאה להלן א"כ בדרך כלל אין שאלה זו.

ד) אדם שהבטיח לבחור כובע מתנה לבר מצוה, וכעת יש הנחה בחנות מסויימת, ההפרש למי.

ת.

לא הבנתי אם מזכה לו את הכובע לאחר הקניה מה יכול הבחור לתבוע, דהרי כובע הבטיח לו וכובע נתן לו, וגם אם יש הנחה לכאורה יכול לומר רצוני לקנות לך דוקא כאן, ואטו אם היה מזיק לו כובע ואותו כובע נכנס למבצע, וכי היה יכול הבחור לטעון שאינו רוצה כובע כזה כמו שהזיק לו במבצע, שרוצה שיקנה לו דוקא בחנות רגילה ששם הוא ביוקר, [ומיירינן שהשער עצמו לא נשתנה רק שיש הנחה בחנות פלונית, שאילו אם השער השתנה יש בזה סוגיות בפנ"ע ואינו שייך לכאן], דמ"ש בב"ק ר"פ החובל אסיא דמגן מגן שוי לא נאמר אלא על רפואה שהיא חכמה ואינה מלאכה אבל אם נותן לחבירו מוצר שאף מיוצר באותו המפעל [שהיה יכול ליתן לו משם בלאו הכי] מאי אכפת לן מהיכן קיבל המוצר, ויעוי' בפסדר"כ דאיתא שם שלעתיד לבוא אם יהיה דין בין אנשים יהיו עולים לירושלים, ויהיו רואין בגבול ירושלים אבני חפץ כדכתיב וכל גבולך לאבני חפץ (ישעיהו נד, יב), ויהיה נוטל משם אבני חפץ קצת ונותן לחבירו ושואל לו האם יותר מזה אני חייב לך, והוא אומר לו אף לו כמו זה, וזהו השם גבולך שלום (תהלים קמז, יד).

ויל"ע בזה.

והנה כל דין הבטחה גם במתנה מועטת שעליו לתת את מה שהבטיח אינו אלא דין של תרעומת ומחוסר אמנה, עי' שו"ע חו"מ סי' רד, והנה גם בדין מחוסר אמנה של בעל מלאכה שאומר לו שיקח אותו לפעולה ואינו לוקח אותו ג"כ אם מצא בזולא הוא מחלוקת הפוסקים אם יש בזה מחוסר אמנה, וכמדומני שבשבט הלוי כתב דקי"ל כהמקילין בזה [וצריך לבדוק הענין כי אינני זוכר ד"ז בבירור], וא"כ כאן לית ביה מששא של מחוסר אמנה, ודין תביעה אין כאן כלל מצד דיני ממונות כמפורש בגמ' דשבועות מלבד שו"ע חו"מ הנ"ל.

וגם אם שם קי"ל כהמחמירים מ"מ כאן יש לומר באומדנא שמי שהבטיח מתנה ומצא בזול אין לו שום כוונה שיפצה חבירו בהפרש של המחיר במה שהוזל, ולכן דעתינו יותר נוטה להקל בדבר זה ולמעשה ישאלו חכם.

ה) מה שגוזזים אצל רשב"י השערות, האם מספיק חלק מהשערות והשאר אפשר בבית, או שעדיף כל השערות לגזוז במירון.

ת.

באמת איני ראוי לדון בדברים כאלו, אבל אציין דלכאורה יש תועלת לגזוז כל כמות השערות, לפי המבואר בשו"ת אפרקסתא דעניא שהוא מטעם סילוק הדינים, וממילא אין טעם לומר שאין מעלה לגלח הכל.

וז"ל [ח"א סימן קסא], ולו"מ י"ל עוד טעם שייכות גזיזת השערות בל"ג בעומר, עפמ"ש בס' הכונות דבל"ג בעומר הוא זמן סילוק או המתקת הדינים ע"ש, והשערות הם מסטרא דדינא, ועי' זוה"ק [בהעלתך דף קנ"א ע"ב ד"ה קח את הלוים], לכן גוזזין השערות בו ביום ורחמים גוברים ע"כ.

וכן משמע ממנהג האר"י שעשה שם משתה אחר הגילוח שגילח כל ראשו שם, אם כי אין הכרח שהוא בדוקא כן, וז"ל, מהרח"ו בשער הכוונות (דף פז ע"א), והמנהג שנהגו ישראל ללכת בל"ג בעומר על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הקבורים במירון, ואוכלים ושותים ושמחים שם, ראיתי למורי האר"י ז"ל שהלך לשם בל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים.

וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אינני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך.

והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי שקודם שהלכתי ללמוד אצל מורי ז"ל, הוליך רבינו האר"י ז"ל את בנו הקטן לשם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה וכו', וכתבתי כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנ"ל ע"כ.

[ומה שיש רגילין ליקח הקטן אצל צדיק שיגלח השערות, ראיתי להגרח"ק שליט"א שנוהג לגלח כל השערות, ואין הכונה עד היסוד בלא להשאיר השער מתחת, אלא שאת בלוריתו של הילד שהוא כולל כל שערותיו מאחוריו הוא נוהג לגזוז כל מספר שערותיו, [ומדברי תלמידו שם הי' נשמע בבירור שנוהג כך דווקא ולא באקראי, אלא דלא כל מה שנאמר בפה מעלין ע"ג כתב], וי"ל טעמו בדרך אפשר שאם יספר רק מעט באק מצדדי השערות הרי הוא משאיר בלורית, והאיסור העיקרי הוא על עושה המעשה כמבואר בפ"ג דמכות לענין גילוח הראש, ולכן חושש שלא לגזוז ולהשאיר הבלורית הנז'].

ו) כהן שנמצא בגליל ונוהג שלא נושא כפיו, האם יש עניין שילך למנין אחר לשמוע ברכת כהנים.

ת.

הנה זה ברור דמאחר וקיימא לן לעיקר הדין שצריך לישא כפיו, עיין משנ"ב [סי' קכח ס"ק קסד בשם הפוסקים], א"כ לא נימא ליה להשאר בבהכנ"ס שנושאין בה כפים ולא לישא כפיו, דבאופן זה אליבא דהלכתא לכאורה הוה ליה כמבטל מצוות עשה, עיין פרי מגדים [משבצות זהב סוף סי' קכח ד"ה וכהן].

ואם יעמוד מאחורי המחיצה להתברך כעצה שיובא להלן לגבי זקן ובעל מום, היה מקום לומר דהוא תרתי דסתרי, אמנם בזה נראה דאין תרתי דסתרי שהרי לא מצינו שתקנו חכמים להדיא שלא לישא כפיו אז דנימא שלבני גליל חשיב שנושא כפיו שלא כדין.

אם כי באמת יל"ע לגבי הנוהגים שלא כחזו"א בתענית ומתפללין במקום שנוהגין כהחזו"א, דהרי לדידהו הכהנים הנושאין כפיהן נושאין שלא כדין, אמנם גם בזה דעתינו נוטה דלא מסתבר שיש בזה תרתי דסתרי מאחר ומדאורייתא אין דין נשיאת כפים דוקא באופן זה ומה שחכמים תקנו מ"מ הרי מכוין לישא כפיו [עיין ביה"ל ריש סי' קכח ד"ה דזר בסוף הדיבור ודוק], ואפילו איסורא ליכא כיון שעושה על דעת רבו והרי הכל דרבנן [וידוע גם דעת הנה"מ על שוגג בדרבנן וכאן אפשר דא"צ לזה], סוף דבר יש מקום גדול לומר מעיקר הדין שאין כאן תרתי דסתרי גם באופן זה.

ז) כהן בעל מום שלא נושא כפיו, או זקן, האם יש עניין שילך לשמוע ברכת כהנים.

ת.

בעצם הנידון אם שייך שיתברך נראה דהוא בכלל הברכה גם כן, דלא גרע מכלל שאר ישראל דמאי גריעותיה, וכן מבואר מדברי הפוסקים גבי בהכנ"ס שכולה כהנים, עיין שו"ע [סי' קכח סכ"ו ומ"ב שם סוף ס"ק קא].

אמנם זקן שאינו נושא כפיו מחמת שהוא חלש אינו עומד בתוך ביהכנ"ס, כמבואר בשו"ע או"ח סי' קכ"ח ובמשנ"ב שם ס"ק י"ב, בזה עצתו אם רוצה להתברך שיוכל לעמוד מעבר למחיצה המערבית של בהכנ"ס, דבכה"ג מחד אין חשש מראית העין כיון שאינו עומד בתוך בהכנ"ס, ומאידך לגבי הברכה מהני דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת.

ולענין בעל מום הביא מחלוקת בזה בביאור הלכה שם סעי' ל' ולמעשה נוטה לכתחילה להחמיר לענין להיות בביהכנ"ס בזמן זה.

 

ח) חולה שמתנגד להוספת שם, האם חל השם שהוסיפו לו.

ת.

יעויין בשו"ע [אבן העזר סי' קכ"ט סי"ח] שכתב, מי שנשתנה שמו מחמת חולי, אף על פי שקורין אותו תמיד בשם ראשון, מכל מקום שם השינוי עיקר, (אפילו הוא לעז ושם ראשון עברי), וכותבין אותו קודם, ואח"כ דמתקרי פלוני, שם ראשון, ודוקא כשקורין אותו לפעמים בשם שני, אבל אם אין קורין אותו בשם שני כלל, אינו כותב אלא שם ראשון בלבד.

ויש מי שמצריך שני גיטין בשני שמות.

ואם יש לו שם מובהק שבו עולה לספר תורה וחותם כתביו ושטרותיו, אותו שם הוא עיקר עכ"ל.

ומבואר דאם יש ב' דברים אלו השם השני עיקר, והשני נכתב בלשון טפל.

ונראה דאם העולם קורין לו בשם זה לא מהני התנגדותו, ומאידך אם יחיד רוצה לכופו להחליף שמו ואינו רוצה בכך, בכה"ג אין היחיד יכול לכופו להחליף שמו ואינו חל.

אבל יש לדון באופן שלישי שהוחזקו רק חלק מהעולם לקרוא לו בשם החדש, אבל הוא עצמו חותם בשם הישן, [ואף דבפותא שרה כתבי' וכל שום וכו' אבל כאן שחותם באופ"א יש לדון], וכן יש לדון באופן שקורין אותו לתורה בשם החדש ואילו הוא חותם בשם הישן.

ועיין להרה"ג אהרן גולדברג שליט"א שהביא הרבה מ"מ מדברי הפוסקים בכל הענינים הנ"ל, וכשראיתי כל מה שהאריך במ"מ גמרתי בדעתי שאין עוד מה להוסיף בדברים שהוא דן בהם.

ומ"מ עדיין השאיר מקום לדון באופן שאומר בפה מלא דלא ניחא ליה בשם השני אפשר שגם אם קורין אותו כן לתורה מ"מ אין לזה תוקף, ולא דמי לשם שקורין אותו לתורה כנגד מה שחותם גרידא ואינו מתנגד, ואם מלבד שאינו מסכים כמו כן מעולם לא קראו אותו לתורה מאז חוליו ורק בבהכנ"ס מכריז שמשנה את שמו אפשר עוד דאין לזה שום תוקף, ולמעשה יש לעיין בזה.

ובכל גוני נראה שהתועלת במי שעושה דבר כזה יכולה שתהיה פחותה מן הנזק שיצא מדבר כזה ויש לחוש למכנה שם לפ"ד הפוסקים שקריאה בשם משפחה הוא בכלל זה.

ט) המתפלל על חבירו הוא נענה תחילה, האם דוקא בעניין אחד, או אפילו שצריך עניין אחר לגמרי.

ת.

בגמ' (ב"ק צב ע"א) אי' המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר, משמע דוקא אותו הענין.

וביותר מבואר כן לפי חשבון המקראות במהרש"א עי"ש.

י) במירון השנה הסתפקתי, מה עדיף לכהן האם לעבור דרך שיש שם חשש של צניעות, או דרך שיש שם חשש טומאה.

ת.

אם מדובר בטומאה דאורייתא או כל טומאה האסורה מן הדין מאי ס"ד להתיר מכל טעם, וגם בצדיקים קי"ל שצריך להחמיר, ואם לא מדובר בטומאה האסורה מעיקר הדין צל"ע מה המקרה בדיור וממילא כל הצדדים בזה, ואם סבור כת"ר שיש מקור מעיקר הדין להקל במירון יותר מחמת שהוחזקה מערה כמו שיש שטענו יש להביא הראיות בזה, וכמדומה שמקובל בפוסקי זמנינו שחוששין מעיקר הדין לטומאה זו, ואחי הרה"ג שמואל אברהם שליט"א מתמצא בנושא טומאת אהל ויוכל לדבר עמו על זה.

יא) ליווה פצוע בתאונה ל"ע לרכב אמבולנס, ונודע אח"כ שמת כבר בתאונה, האם קיים מצוות לוויית המת.

ת.

אם מדובר כפשוטו שעזר ל"חולה" להגיע לאמבולנס והתברר שכבר אינו חולה אלא "מת", א"כ לכאורה אין כאן מצוות הלוויית המת, שהוא מצוות כבוד, וכבוד הוא רק בדרך כבוד, וכה"ג אמרי' בפ"ק דקידושין גבי הידור זקן יכול יעמוד מפניו בבהכ"ס ובבה"מ ת"ל תקום והדרת לא אמרתי אלא קימה שיש בה הידור, ולטלטל המת הוא סיוע של אמת לחולה אבל לא כבוד, ואה"נ הקבורה עצמה וכל הסיוע הוא ג"כ חסד וכשעושין כן למת [על דעת שהוא מת] חשיב חסד של אמת עי' ברש"י ר"פ ויחי, ובכל גוני מהני מאחר שהספק מת צריך לבוא לבית החולים להבדק ע"י המומחה לוודא את מותו וממילא נמצא שסייע ביד מת זה לקבל את צרכיו המקובלים, ועוד נראה שאם צורת הליווי היתה בדרך שבא ללוותו לכבודו והתברר שהיה מת אפשר דמהני, ועי' ברש"י סנהדרין מד ע"ב גבי מעשה דשמעון בן שטח ובעיא מיכסא שנתחלף מיטתו עם שב"ש, ולכן כבדו את מיטתו, והי' נחשב לו שקיבל כבודו עי"ז, אע"פ שלהאמת לא נתכוונו כלל לכבד את מת זה ואדרבה היו מבזין אותו בלבם, כל שכן כאן שרצה ללוות את החולה וליתו לו הרגשה טובה על ידי זה, ולבסוף נתברר שהיה מת, ולפי מה שאנו מאמינים בהשארת הנפש אנו מאמינים שמין ליווי כזה יכול לעשות נחת רוח למת גם אחר פטירתו [עיין בסנהדרין מו ע"ב דקי"ל הספדא יקרא דחיי הוא], וא"כ יחשב לו להלויית המת ויל"ע.

ומ"מ נראה שמעלת חסד של אמת אין כאן אם נתכוין לסייע לחי, כיון שאם מסייע לחי אין בזה חסד של אמת, וגם מי שמחוסר הכרת חיים הרי בקל יכול להוודע לו לאחמ"כ שבשעת חליו פלוני טיפל בו וסייע לו.

יב) כהן שהוצרך לנקביו סמוך לשמו"ע של לחש, ועתה יש לו ב' אפשרויות, או ללבוש תפילין ויתפלל שמו"ע עם תפילין, אבל לא יספיק ברכת כהנים, או להתפלל שמו"ע בלי תפילין, ויספיק ברכת כהנים, מה עדיף.

ת.

לפי מה שאכתוב להלן מסתבר שהאפשרות השניה עדיפא, ולמעשה יש לעשות שאלת חכם.

יג) אמור אל הכהנים בני אהרן, התחיל בלשון רבים, וסיים בלשון יחיד, לנפש לא יטמא בעמיו וכו'.

ת.

ראה מש"כ שם המהר"ם אלשיך [ויקרא כא, א] וז"ל, ראוי לשית לב אל כפל אומרו אמור ואמרת.

ועוד אומרו תחלה אמור אל הכהנים לשון רבים, ואחרי כן אמר לא יטמא לשון יחיד וכו'.

ובתשובתן שם על זה כתב וז"ל, וזה מאמרו יתברך אל משה רבן של כל ישראל, אמור אל הכהנים דרך כלל, ואל תלאה מלחזור אל יחיד אשר יצטרך לשוב להזהירו, כי אם גם ואמרת גם אל היחיד לנפש לא יטמא וכו'.

וזה אומרו לא יטמא לשון יחיד, כי ישוב אליהם להזהירו גם לאחד אחד ע"כ.

ועיין שם מה שהאריך הרבה בדרוש זה, ומה שהביא עוד בשאלות שם.

ובאור החיים שם כתב וז"ל, אמר לשון יחיד הגם שהתחיל לדבר בלשון רבים הכהנים, אליהם, לסברת תנא שדרש כפל ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים מעתה אין לנו מקום אזהרה למטמא שלא יטמא לכהן לזה אמר לשון יחיד ואמירה לרבים לומר שאזהרת רבים על היחיד הא למדת אזהרה למטמא ע"כ.

עי"ש עוד מה שהאריך בתירוץ שאלה זו [וע"ע בהרש"ר הירש שנראה כי גם נגע בקושיא זו].

יד) מתפלל בחדר סמוך לביהכ"נ שמו"ע עם הציבור, האם יש עניין שישאיר הדלת פתוחה קצת.

ת.

אם הכונה שעי"ז יהיה צורת חצר קטנה שנפרצה לגדולה פשיטא דמהני כדין הגמ', וגם אם הצורה אינה כך, אלא שעי"ז יראה את בני בהכנ"ס, א"כ טוב שיצא עי"ז הצד בתשובת הרשב"א דמהני, ובכה"ג הדבר הטוב יותר הוא להתפלל עם הציבור ממש שבזה יותר ידי תפילה בציבור בודאות דאף ברשב"א עצמו אינו ברור כמבואר במשנ"ב.

טו) שילם למוסדות ציקים מראש על ההסעה לבנו, ושוב המשטרה פשטה על המשרד מחשש לגניבות, והחרימה הציקים לעצמה, האם מותר לו לבטל הציקים, ואם צריך לשלם שוב עבור ההסעות.

ת.

לכאורה הדרך הישרה בזה לבטל הציקים בידיעת הנהג או המוסד ולהביא להם חדשים, דמה שמביא להם ציק אינו פוטר אותו מלשלם להם כל שלא גבו מציקים אלו בבנק, ואטו אם חבל בחבירו ושילם לו בציק ונשרף הציק יאכל הלה וחדי, ומאידך גיסא לבטל בלי להודיע למוטב על הביטול יכול לגרום לו נזק, שאם המשטרה יחזירו לו הציקים הראשונים וילך להפקידן הם עלולים לגבות ממנו עמלה על ציק חוזר, ולכן הדרך הישרה היא כנ"ל.

ומ"מ לא מסתבר שהמשטרה תגבה הציקים, שכן היא בודאי לא בעלים על זה, אלא תחזיר למטיב או למוטב, ואם אני טועה יש לברר המציאות בזה, ויש לדון מי יצטרך לספוג ההפסד של עלות ביטול הציקים.

טז) התאבד ל"ע, כי בא לו נסיון עצום של עבירה, ולא שהכריחו אותו, אלא יצרו תקפו לעבירה, האם זה בכלל מאבד עצמו לדעת.

ת.

במעשים בסוף קידושין מבואר שטוב עשה, ואמנם בקידושין דף מ' מיירי שהכריחוהו, וכן בגיטין נז ע"ב יש מעשה של המאבדים עצמם מחמת עבירה עי"ש, וזה היה בכפייה, אבל בקידושין דף פ"א גבי ר"ח בר אשי לא מיירי שהכריחוהו, אע"ג שזה היה לאחר מעשה, לכאורה כ"ש קודם מעשה, וגם במעשים שם בדף מ' נראה שעיקר חשיבותם מחמת שכפו יצרם ולא מחמת מה שרצו לא'נ'ו'ס אותם.

וגם בעיקרא דמילתא יל"ע אם שייך חילוק בין גזירת המלכות ליצרו שתקפו.

אמנם בעיקרא דמילתא איכא פלוגתא בין הרמב"ן לחידושי רבינו יונה בס"פ בן סורר ומורה אם מותר לאבד עצמו כדי שלא יבוא לידי איסור א"א, ועיין גם בשלה"ג מ"ש שם שרב כהנא נתכוין לברוח ונפל מן הגג בלא מתכוין, וזה כדעת רבינו יונה שאסור לאבד עצמו כדי להנצל מג"ע.

ועיין מש"כ המהרש"ל בים של שלמה ב"ק פ"ח וז"ל, וק"ו שאסור בשעת הגזירה לשחוט את בניו, כדי שלא יטמאו אותם בשמד.

כי אפילו בעצמו אין אדם רשאי לחבול, ק"ו באחרים.

ומסתמא אם (אינם) ראוים וזוכים לכך יחזרו מעצמן, ועכשיו הן א'נ'ו'סים, ופטורים לגמרי, וג"כ רוב הא'נ'ו'סים חוזרים אחר כמה שנים.

ולפעמים בניהם חוזרים.

ומ"מ יכול להצית את הבית, כדי שישרפו הוא ובניו בעת הגזירה, וזה אינו קרוי חובל בעצמו.

אלא כמו שהניח עצמו ליהרג, וזהו מותר ע"כ.

וכתבו בזה גם בבעלי התוס' עה"ת עי"ש, ומה שכתב שיש חילוק בין מאבד עצמו ע"י גרמא כבר דנו בזה אם דבריו מוסכמים.

ובכל דין זה עיין משנת פקוח נפש סי' עו מה שהאריך בנידון זה.

ובעבירה שאין בה יהרג ואל יעבור יש לדון בנפרד.

ולענין מאבד עצמו מחמת תשובה עיין שו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"א, ושו"ת זרע אמת או"ח ספ"ט.

יז) סירס עצמו ח"ו, בגלל שהיה לו נסיונות של עבירה, האם עבר איסור, והאם יש לו שכר מה שלא חוטא אח"כ.

ת.

לכאורה אין סברא שלא עבר איסור, ומה שאינו חוטא אח"כ יש לדון בזה, דאם כל מה שרוצה לקבל שכר הוא מחמת מעשה הסירוס שבזה הבריח עצמו מן הנסיון, א"כ הוה ליה מצוה הבאה בעבירה, וגם לפי הסוברים שאין מצוה הבאה בעבירה בהכשר מצוה מ"מ כאן אחר כך לא היה לו נסיון בזה ומה שרוצה ליטול שכר הוא רק על מעשה ההכשר מצוה, גם אם יש בזה גדר הכשר מצוה, וממ"נ אם נימא שיש כאן מצוה בפועל מצד סחור סחור אמרינן לנזירא שיעשו משמרת וכו' א"כ שוב יש כאן מצוה הבאה בעבירה.

ומ"מ מפורש בספר חסידים סי' יח שאסור, ועי"ש במגיה שאינו סותר לדברי הריטב"א שהובאו להלן.

ושמא לפי דעת הרמב"ן דלעיל שיכול לאבד עצמו כדי להנצל מג"ע כ"ש שיהיה מותר לסרס עצמו, והס"ח אתיא כפ"ד ה"ר יונה שאוסר לאבד עצמו, ויל"ע.

יח) סימא עצמו ח"ו בגלל נסיון של עבירה, האם יש לו שכר אח"כ מה שלא חוטא, או שהתבטל הבחירה.

ת.

הנה זה ברור שעכ"פ נוטל השכר על מה שסימא עצמו, וידוע מ"ש בתשוה"ג והר"ן ועוד ראשונים שרב ששת ורב יוסף סימאו עצמם כדי שלא יבואו לידי עבירה, ועיין בסוף הספר ארחות חיים על צוואת דר"א מה שנדפס שם [במהדורת זכרון אהרן הוא בעמוד רלה], וקשה לומר שלא קבלו ע"ז שכר ועשו כן רק להנצל מעבירה ולפרישות בלא שכר שינתן להם על זה מן השמים.

יט) לקח כדורים שיצרו לא יתקיף אותו בנסיונות, האם יש שכר מה שלא חוטא, או שהבטל הבחירה.

ת.

שכר על מה שלקח הכדורים לכה"פ.

אם כי דבר זה אינו הגון בסתם אדם כמו שעשה אותו האלהים ישר, הן משום ביטול פריה ורביה שהוא אינו נרצה לפני ה' ויהושע נענש על ענין זה, וגם אם קיים פרו"ר אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף והכתוב צווח בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך וקאי על זה כמו שדרשו חז"ל, ומלבד זאת גורם לחסרון בשלום בית כדמוכח בשבת גבי מה שאמרו ז"ל משים שלום בבית בטל עי"ש.

ועוד דברים נגרמים מזה.

שהאלהים עשה את האדם ישר.

ובספר חסידים (מרגליות, סימן תרכ) כתב, אחד היה נואף ובאו קרובין לבקש מן החכם שיעשה תקנה שלא ינאף יותר אמר הייתי נותן לו לאכול שלא יהיה לו תאוה רק איני רשאי שהרי אף לאשתו לא היה יכול ליזקק אף על פי שיש לו בנים ואפי' לא היה לו אשה הרי יכול לקחת אשה ע"כ.

אבל יהיו לפעמים שיהיה תועלת בלקיחת כדורים הללו, כמו אם בא לידי נסיון ואינו יכול להמלט, והדרך להנצל לו מנסיון זה ביותר נקל היא באופן זה, ואם בכה"ג ודאי שדבר טוב עשה בזה, והס"ח לא מיירי אלא ליתן לו שלא מרצונו, ובזה הם מזיקים לו ממה שהוא צריך לתועלתו, ויעוי' בקב ונקי מה שהביא מהגריש"א שאשה שבעלה תובעה יותר ממה שמחוייבת לו אף שמותרת לסרב באופנים מסוימים מ"מ אסור לה ליתן לו גלולה לביטול תאוותו, שזה כעין גזילה שגוזלת ממנו תאוותו.

וכן מי שנפשו חשקה בתורה, וכמו שכתב הריטב"א יבמות [ס"ג ע"ב], מה אעשה שנפשי חשקה בתורה.

ופסק הרמב"ם ז"ל דה"ה דפטור מפריה ורביה כל שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי ושאין עליו שום הרהור.

אבל בתוס' כתבו שאין בדורות הללו מי שיכול להיות כבן עזאי אפילו לענין זה.

ואסור לאדם לשתות שום דבר שיעקרהו כדי לעסוק בתורה אבל לבטל ממנו תאוה והרהור שרי ואריך, וכן שמעתי בשם רבינו הגדול ז"ל שאם קיים מצות פריה ורביה וחשקה נפשו בתורה לגמרי ורוצה לשתות או לאכול דבר של עיקור כדי שלא יתבטל מתורתו שהוא מותר דההיא דר' יהושע מצוה דרבנן היא ובכי הא שרו רבנן, וטעמא דמסתבר הוא, ושמעתי על גדולים שעשו מעשה בדבר זה בעצמו ע"כ.

ועיין בברכ"י אה"ע סי' ה' סקי"ג מה שהקשה על דבריו.

כ) כיבה חשמל בשירותים בבית הכנסת ביום, כדי לחסוך בחשמל לבית הכנסת, ובא אדם והדליקו שוב, וכידוע שברגע שמדליקים, צורך יותר חשמל, האם חייב בנזק זה לבית הכנסת.

ת.

אם שואל אם ראוי מלכתחילה לעשות כן הכל לפי הענין, דבהרבה בתי כנסיות אם מכבה ביום הוא עשוי לדעת שמישהו אחר ישוב וידליק ונמצא שכרו יוצא בהפסדו, ומאידך יש בתי כנסיות שניתן לדעת לפי הענין שאם יכבה לא ידליק אחר ומסתמא גם לא יכנסו לשם, ובזה טוב עושה כשמכבה, ואם אחר מדליק אינו צריך לבוא לפטור מטעם א'נ'ו'ס ומטעם דמאי הוה ליה למיעבד, אלא דזהו הדבר היותר נכון לכבות במצב זה, אע"פ שיש חשש קל שמישהו אחר ידליק.

וראיתי כתוב בשם הגראיל"ש ז"ל שבחור שרואה בפנימיית ישיבה שדולק אור גרידא בחדר ללא שמישהו נמצא שם, מחויב הבחור המוצא זה לכבות האור.

כא) אינו יכול ליטול ידיו לברכת כהנים משום פצעים וכדומה, האם יש עניין שיניח על היד שקית או כפפה, או שלא יניח כלום.

ת.

לא זכיתי להבין שאלתו, דבגמ' איתא שכהן שלא נטל ידיו אינו נושא כפיו, ומבואר בפוסקים העולת תמיד ואליה רבה דמי שלא נטל ידיו כלל אפי' בשחרית אינו נושא כפיו כלל גם אם אין לו מים, ודוקא בסעודה יש בזה התרים כשאין לו מים או שאינו יכול ליטול ידיו.

ויעוי' בשו"ת רבבות אפרים ח"א סי' צד אות ב' ושו"ת תשובות והנהגות ח"ג סי' ג' בענין נטילה באופן שיש לו רטיה, אבל לא ראיתי מי שיתיר בלא שום נטילה.

בענין הפצעים מסתמא כונתו שהפצעים אינם ניכרים או שדש בעירו שבזה שרי [כמבואר סי' קכח ס"ל].

 

כב) בחור מצוה האם חוזר לו עבירותיו, שהיה לו אצל אביו, עד הבר מצוה.

ת.

כתב בשו"ת נודע ביהודה [מהדו"ת יורה דעה ס' קסד], ולדעתי ג"כ לא מסתבר שלא יהיה שום עונש שמים על האדם קודם עשרים שנה ונמצא עולם הפקר וירצח את רעהו כשלא יהיו שם עדים וינאף ויעשה כל תועבות השם.

ולדעתי הכונה שבעה"ז אין הקדוש ברוך הוא עונשו בחייו קודם עשרים שנה אבל אחר מיתה כל מעשה אדם כל ימי חייו משהגיע לכלל דעת אפילו לעונת הפעוטות כשכבר יודע שהיא עבירה צריך לסבול כפי מעשיו ע"כ.

ועי"ש מה שציין שם.

ומאידך כתב התרומת הדשן [פסקים סי' ס"ב], אשר שאלתני על הקטן שקלל את אביו בינקותו בהיותו בן י"א שנה, עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב, ורוצה לקבל תשובה על ככה, נראה דלקטן אפילו כשהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה הוא כלל ועיקר, אפילו שעה אחת קודם שהביא שתי שערות וכו', אמנם בה"ג שם כתב דחייב לשלם לכשיגדל.

ונראה נמי אי דייקי תלמודא בכמה דוכתין, דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו, לכך נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה וכו' עכ"ל.

והעתיקו הרמ"א או"ח סו"ס שמ"ג, וז"ל, וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב), ע"כ.

ועי"ש במ"ב סק"ט.

ובב"ח שם האריך לדון בענין תשלומין דילי' בכה"ג [שלא ירדנו לזה כאן], ובסוף דבריו כתב, כלל העולה דהקטן שגנב או שהזיק פטור מלשלם כשהגדיל ולא היתה על זה תקנת חכמים לשלם דלא כהאור זרוע גם בעבירות שבין אדם למקום אין עליו עונש לאחר שהגדיל אלא שאני קורא עליו גם בלא דעת נפש לא טוב (משלי יט ב) דאף על פי דקטן שעבר עבירה בלא דעת היא לא טוב לנפש כי המשיך עליה טומאה מצד הרע על כן טוב לו כשיגדיל לשוב בתשובה מעצמו על כל מה שעבר הן בדברים שבינו ובין המקום הן בדברים שבינו ובין חבירו ע"כ.

וכתב האג"מ [יו"ד ח"ב סימן י], והנה מה שכתבתי בסימן ג' שלקטן ליכא שום איסור הוא דבר ברור אף להסוברים דחייב קטן כשיגדיל לשלם כמו להג"א ב"ק דף פ"ז אליבא דרש"י דהוא רק בעניני ממון וכו'.

ומש"כ הרמ"א בסימן שמ"ג בקטן שהכה לאביו ועבר על שאר עבירות טוב שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה אינו ענין דינא משום שעבר איסורין אלא כמפורש בתה"ד סימן ס"ב בפסקיו שאין עליו שום עונש ושום אזהרה אלא שמשמע בתלמודא כשנדייק בכמה דוכתין דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו לכן נראה שטוב הוא שיקבל איזה כפרה וזהו גם כוונת הרמ"א שלכן כתב מתחלה אף על פי שא"צ תשובה כשהגדיל ואינו סותר למש"כ תיכף לזה מ"מ טוב שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה ואם היה לו אף חטא קטן מאד יש להצריך תשובה מדינא, אלא דסובר דליכא לקטן שום חטא במה שעבר אך מ"מ מצד שהא סימן רעה עיין ביומא ריש דף פ"ז טוב שיקבל איזה דבר לתשובה וכפרה כדי שיסולק ממנו הסימן רעה וייטיב דרכיו ומעשיו וכו' עכ"ל, עי"ש בכל התשובה.

וכעת ראיתי בספר מרכבו ארגמן סי' ג' שהאריך להביא הרבה מ"מ בזה עי"ש.

כג) ביצה קלופה שמניח בצאנט מלמעלה, האם יש חשש גילוי.

ת.

מסתמא אין כוונתו מצד גילוי עי' מתני' תרומות פ"ח, אלא לענין ביצה קלופה שעבר עליה הלילה, ובענין זה ראה ארחות רבינו ח"א עמ' שע"ו בשם החזו"א, שאם מוסיף שמן או תבלינים ג"כ נחשבים כמעורבים בתוך מאכל, ומאי אכפת לו אם מלמעלה או מלמטה.

[ובגוף הנידון אם במבושלת יש סכנה זו מכיון דתליא בפלוגתא אם רק בחיה או רק במבושלת יש סכנה לא דנתי בזה כאן, ראה מה שהביא בספר הבית בכשרותו [תשס"ח] עמ' צו].

כד) יש נוהגים לבשל ג' ביצים ביחד, משום דם, האם כשכבר בישלם קודם, ומניחם בצאנט, צריך שיהיה ג"כ דוקא שלש, ולא פחות.

יפה שאל כת"ר, שהיא שאלה בטעם ועצם הדין של ביטול זה אם הוא מחולק במין במינו למין בשאינו מינו, והתשובה לזה תמצא במה שהאריך הגרש"ז אוירבך זצ"ל במנחת שלמה תנינא סי' סב בגדר דברים אלו ובשיטת הפוסקים ודין הפסד מרובה, עיין שם ותמצא נחת.

כה) "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'", פסוק זה נכפל בתורה פעמיים, א', בפרשת קדושים (יט ל), ב', בסוף פרשת בהר.

וצ"ב.

בתו"כ שם בפ' בהר ביארו מ"ט חזר כאן וכתב דבר זה, וז"ל, את שבתתי תשמרו וגו', מה ת"ל, אלא זה נאמר כנגד הנמכר לעובד כוכבים, [פירוש שזהו מענין הפרשה כאן], שלא תאמר הואיל ורבי עובד עבודת כוכבים ומחלל שבתות אף אני אעשה כן, ת"ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראי אני ה' ע"כ.

וכתב שם התורה תמימה [ויקרא כו סק"ו] לבאר דברי התו"כ, פירשו חז"ל סמיכות אזהרות אלו לענין מוכר עצמו לעובד כוכבים, כי לגוף אזהרתן אינו צריך, כי כבר באו אזהרות אלו במקומן, בפרשה קדושים ועוד בכ"מ, ולכן מפרש שלא ילמוד ממעשה רבו לפרוק מעליו עול תורה ומצות, כי ה' אלהיו עמו בכל מקום שהוא ע"כ.

ובאור החיים בפ' בהר שם כתב [ויקרא כו, ב], את שבתותי תשמורו וגו', צריך לדעת למה חזר הכתוב וצוה כאן על השבת, ונראה שנתכוין להסמיך מצות שבת למצוה שלפניה דכתיב לא תעשו לכם אלילים וגו' לומר כשם שע"ז שקולה ככל התורה גם מצות שבת שקולה ככל התורה כולה וכו' עכ"ל, עיין שם בכל דבריו.

כו) אכל מזונות וירקות, ובירך על המחיה על המזונות, האם זה היסח הדעת גם על הירקות.

ת.

בפשטות לא, אלא אם כן המזונות היו כל עיקר הסעודה, כגון לחמניות מזונות שאכלן עם ירקות ובירך על הירקות בפנ"ע מ"מ יש לומר שלא היתה בכונתו לאכול ירקות עוד אחר כך.

ושו"ר בדעת תורה סי' קעח כנ"ל בריש התשובה, וכן משמע לפי החשבון מדברי הגרח"ק בס' דרך אכילה עמ' פא עי"ש ודוק, ומ"מ אפשר דמודו באופן השני הנ"ל.

אמנם ברב פעלים [או"ח ח"ב לא] מבואר באופן כעין זה שצריך לחזור ולברך, ובאמת נראה מדבריו דלאו דוקא בבירך על השתיה ורוצה לחזור לאכול, אלא גם אם היה איפכא שבירך על האכילה ורוצה להמשיך לשתות עי"ש, מיהו יש לדון בב' אוכלין, ויל"ע, אבל מ"מ נראה דמיירי דוקא באופן שהי' גם הסיח הדעת, ובזה מדוייק מדבריו שברכה על המין השני בלא היסח הדעת להדיא אינו מסיח דעתו עי"ז מהמין השני וכדברי הדע"ת הנ"ל.

וראה גם בתשובת הרב יוסף כהן ז"ל [הנדפסת בצהר יא עמ' נט] מה שהוכיח מדברי הרא"ש שא"צ לחזור ולברך, וצ"ע אם יהיה אופן לתרץ דין זה גם לדברי הרי"ף המובאים שם עי"ש.

כז) אדם שספר ספירת העומר בלילה, האם מותר לו לספור בבוקר שוב לפני ברכת התורה.

ת.

לכאורה יש כאן קיום מצוה בלבד ושרי, ואע"פ שכבר יצא ידי חובתו מ"מ עושה כן בתורת מצוה, שהרי הטעם שעושה כן הוא כדי שלא ישכח, ואם כן עושה דבר זה רק לשם מצוה ולא לשם שום דבר כלל, וגם לא נראה שיש בזה משום דברי תורה, וכמו כל מיני כיתוביות שיש על מוצרים כל עוד שאין בזה הלכה מפורשת שהורו המורים שהוא סיפור דברים בעלמא ולא חייבין בגניזה [עיין גנזי הקדש פי"ב ה"ד בשם הגר"נ קרליץ].

ושוב ראיתי שם בהלכה ו' שכתב וז"ל, הבאתי לפני הגרי"ש אלישיב שליט"א דף בודד שנכתב בו היום תשעה ימים שהם שבוע אחד ושני ימים בעומר גבורה שבגבורה ואמר שלא טעון גניזה אך לא יזרקנו בבזיון, וראה בביאור הגר"א או"ח סי' תפ"ט סעי' ב' שהביא דעת הראבי"ה שצ"ל שהיום כך וכך וכו' משמע שנוסח הספירה הוא חלק מהברכה, וכן פסק הגר"נ קרליץ שליט"א וביאר שמאחר שביום אחר של ספירת העומר וכ"ש בימות השנה אין נוסח זה כלום ממילא א"א לקרוא לו קדושה וזה רק מצוה ולכן אינו טעון גניזה, אך אין לזורקו בבזיון כי סוכ"ס זהו נוסח שיוצאים ע"י באותו יום יד"ח מצוה עכ"ד, והעיר לי הגריש"א להדגיש שכ"ז דוקא בלא נקרע מסידור דאם נקרע מסידור טעון גניזה דהוא חלק מהסידור עכ"ל.

אבל ד"ת אינו לחייבו בברכה"ת.

כח) ראיתי רכב שפגע וברח, האם מותר להסגירו למשטרה.

ת.

יל"ע האם מדובר בנזק ממוני שהם עשויים רק לכופו לשלם או בנזק גופני שהם לא מתכוונים לפעול ע"פ התוה"ק, ובכל מקרה מכיון שאין מדובר כעת בשעת מעשה, אולי מחוייב לפנות קודם לב"ד, ויתנו כתב סירוב במידה ואינו בא לב"ד.

כט) אמר בטעות ברכת המפיל, אם מותר לו לאכול או לדבר, ויל"ע באופן זה אם נזכר שלא התפלל מעריב.

ת.

צל"ב מה הכונה בטעות, אם הכונה שאמר כמתעסק, או שרק מתחרט על מה שאמר ורוצה כביכול להשאל על זה, ומ"מ אצלינו היו רגילין לתפוס לעיקר הדין כפשטות לשון התוס' [בברכות יא ע"ב ד"ה שכבר] שאין בזה איסור, והראוני שכן הוכיחו מדבריהם כבר כמה אחרונים.

ל) באופן שחלץ לפני שמו"ע התפילין, מפני שיצא לצרכיו, וכדומה, האם יכול ללבוש לשמו"ע תפילין ר"ת.

ת.

הנה בודאי שטוב יותר להניח דרש"י מאחר שזה קי"ל להלכה, אבל מצד מה שיכול ומותר הדעת נוטה שאינו מחוייב להניח דרש"י אם קשה לו, דהנה מה שמחוייב להניח בזמן ק"ש זה מפורש בגמ' דבלא זה הו"ל כמעיד עדות שקר בעצמו, אבל לשמונ"ע לא נזכר בגמ', אבל בספרי הפוסקים נזכר בד"כ ק"ש ותפילה בסמיכות לענין זה, והטעם מבואר באיזה פוסקים דכיון שמניח לק"ש והתפילה סמוכה לה א"כ לא אריך לחולצן מיד אלא יתפלל עמהם, [ועיין מה שדנו לפ"ז כמה פוסקים על תשלומין של ערבית שמתפלל סמוך לשחרית], ולפ"ז אם הוכרח לחולצן לכאורה נשתנה דינו, ומטעם זה רוב ישראל לא נהגו להניחו במנחה, לפי שגם בשחרית אינו מטעם שמונ"ע אלא מטעם שהוא שמונ"ע הסמוך לק"ש, אבל בודאי שלכתחילה ראוי להניח דרש"י, וגם שמא יש מקום לומר דחשיב דקבלוהו עלייהו להניח תפילין בשמונ"ע.

לא) קיבל להתפלל ארבעים יום, האם יכול במקום שבת להתפלל במוצאי שבת.

ת.

ראיתי תשובה בשם הגרי"ש בענין כעין זה בספר אשרי האיש על שה"ש בת"ב שיאמר בערב וכו', אבל יתכן שיש חילוק בין דבר שמקורו קדמון, ומאחר שהיום הולך אחר הלילה הוא דבר דחוק לומר שיועיל תשלומין בזה, ואם יועיל תשלומין אם כן מ"ט יועיל רק אח"כ, דאטו נדמה לה לשמונ"ע שמועיל תשלומין, דתשלומין הוא על דבר שבחובה, ואה"נ אין תשלומין במוצ"ש על ברכות הבקשה שאינן נאמרות בשבת, ויל"ע.

לב) העניין לכתוב במכתבים הספירה, האם סגי שכותב כגון, "תפארת שבנצח",

ת.

יש לחקור מקור מנהג זה ומי מהגדולים הנהיג דבר זה וסמך ידיו עליו קודם שהורגלו ונתפשט, ואין זמני פנוי כעת לחקור ענין זה, אבל בכלליות נראה שיש בזה חביבות המצוות והזכרת שם שמים בכל מאי דאפשר, וההתעוררות והרצון והאהבה להתקדש ולהיטהר להיות מתוקנים לחג קבלת התורה, ואם כן מה לי אם כותב כך או כך, יכתוב מה שמעורר יותר ובלבד שיכוין דעתו לשמים.

לג) אם אמר בלילה רק "תפארת שבנצח" ששייך ליום זה, ולא ספר, האם יצא בדיעבד, שיוכל להמשיך לספור בברכה.

ת.

לא (ע"פ הגרמ"מ קארפ).

לד) אם חבירו שואל לו מה הספירה, ועדיין לא ספר, האם יכול לומר לכתחילה, היום [למשל] "תפארת שבנצח".

ת.

לכאורה אין בזה סרך איסור, דאל"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד, דאל"כ יהיה אסור גם לומר התאריך היומי או לומר היום ראשון לחוה"מ או היום יו"ט שני של גליות, או כך וכך הדף הנלמד במסגרת הדף היומי של יום זה, או לומר בל"ג בעומר היום כמה מבני ישראל נוסעים לעיר מירון, או לומר בערב שבועות מחר שבועות וכדומה, וראיתי בשם החזו"א [ארחות רבינו ח"ב עמ' צד] שאם אמר היום יום ראשון לעומר לא יצא, דלא ספר מנין, ובשם הגריש"א [סידור פסח כהלכתו ח"ב פי"א ס"ו] ראיתי שאם אמר היום יום אחרון לעומר או היום חמשה ימים לפני היום האחרון לעומר לא יצא דכ"ז אינו ספירה, ולא אמר אלא כמה ימים נשארו לו לספור.

אבל אם יחדשו לשון חדש ושפה חדשה ש"חסד" יהיה פירושו אחד ו"גבורה" יהיה פירושו שנים וכן כולם, רק בכה"ג יחשב ספירה אם אמר כן.

לה) אם נוסע בלילה למירון, או לחיפה שיש דרך ארוכה, וחושש שלא ירדם, האם מותר לו לעשן גם לפוסקים שאסרו העישון מפני שמזיק.

ת.

יש לברר כמה דברים בשאלה זו, האם מדובר בנהג שיש כאן פקו"נ, ואת"ל שכן מדובר בנהג אולי יש דברים אחרים במקום עישון שיכולים לסייע לו, וכמו"כ האם מדבר שיש נוסעים אחרים באוטובוס שהוא בודאי מזיק להם ולכאורה בלא היתר, ואולי הוא צריך לבקש רשות מכל בני האוטובוס, כמו"כ יש לעיין אם הפוסקים שחתמו במכתב שלא לעשן אם התכוונו שיש בזה ממש איסור דאורייתא של ונשמרתם או שלא היתה הכונה לזה ולא עיינתי בכ"ז כעת.

לו) מה עדיף, האם להתפלל בציבור, או להתפלל בדמעות ביחידות.

ת.

לכאורה ממה שנקטו הפוסקים דגם ת"ח הטרוד בתלמודו ילך לבהכנ"ס אע"פ שיש לו פטור גמור ועבודת ה' הראויה לו היא להמשיך בתלמודו ולהתפלל ביחידות, ומ"מ כדי שלא יבואו עמי הארץ לזלזל בהליכה לבהכ"נ צריך לילך לבהכ"נ, אם כן לכאורה ה"ה בזה.

ואולי בדרך אקראי אפשר להקל, אבל אינו פשוט כלל שזה עדיף, דנהי שיש מעלה לדמעות כמ"ש בגמ' אבל מעלת ציבור לכאורה החמירו בה יותר ויל"ע.

לז) כתיב (ויקרא כה, נא-נב) "אם עוד רבות בשנים" וכו', "ואם מעט נשאר בשנים" וכו', לכאורה הול"ל "ואם עוד מעט בשנים", דומיא דרישא.

ת.

יש לדקדק עוד למה ברישא נקט בלשון רבות שהוא לשון פועל של ריבוי כמבואר ברש"י קידושין דף כ', ומאידך גבי המיעוט נקט בלשון מעט שהוא לשון פשוט, אלא נראה שריבוי הוא תמיד תוספת דבר חדש, ואילו מיעוט הוא שארית מהדבר הקודם, וממילא מובן לפ"ז למה בריבוי נקט ענין פעולת הריבוי, פירוש שנתחדש דבר שלא היה כאן קודם לכן, ומאידך גיסא גבי המיעוט שלא נתחדש כאן דבר, אלא רק ניתותר ממה שהיה, ובלאו הכי הכסף של סכום הפדיה מתמעט והולך עם הזמן, לכן אמרינן מעט בלבד בלשון פשוט ולא בלשון פועל, וממילא מיושב למה נקט הלשון נשאר [ומילת עוד הוא לשון הבא ביחד עם ענין השארית].

לח) הציבור ספרו העומר, ואומרים עלינו, והוא עדיין לא ספר, האם יאמר בציבור עלינו ואח"כ יספור יחידי, או שיספור בשעה שהציבור אומרים עלינו, ואולי נחשב כסופר בציבור.

ת.

לכאורה מאי ס"ד שיחשב בציבור, כיון שאינו ממש מענין התפילה, אלא ענין ספירה בציבור שברב עם הדרת מלך, ומאי אכפת לן אם הם עסוקין בעלינו או במידי אחרינא, כיון שעכשיו אינם עסוקין בספירת העומר, ואולי היה אפשר לדמותו לקדושת יוצר שכל שיש עשרה כתב המ"ב [סי' נט סק"י] בשם הפר"ח דאפילו אם היה יחיד מתפלל לבדו בשביל שאיחר לבוא כיון דאיכא צבור אומרם אפילו בלחש לכו"ע ע"כ, ואמנם מדברי הגר"ח דואלאז'ין בהוראות והנהגות נראה שהחמיר בקדושה זו יותר שרק אם עסוקין בענין מהני, וא"כ יש לומר בפשוטו שעלינו אינו מענין הספירה וכנ"ל.

והנה לגבי קדושה החמיר המ"ב טובא בין לענין המתפללים ובין לענין הש"ץ שיאמר כל אחד כל פסוק בפני עצמו עם הציבור ובלא זה לא חשיב שאמר עם בציבור, ושאלתי להגרח"ק שליט"א דהרי ברמב"ם בסדר התפילות נקט שכל הקדושה היא הארכת ברכת אתה קדוש של הש"ץ, ורק הציבור אומרים עמו מקצת מברכתו כמבואר שם, ואם כי מאי אכפת לן שלא אמר פסוק זה עצמו כל זמן שהציבור עסוקין באותה הברכה ממש, והשיב לי דדברי המ"ב רק לכתחילה עכ"ד, והנה אע"פ שמשמע בדברי המ"ב דמיירי לעיכובא מ"מ באמת דעתו צריכה ביאור, אבל עכ"פ אחר שהתחילו ברכה אחרת בזה כו"ע מודו, ויל"ע דבאמת משמע כאן כדברי הר"ח דואלאז'ין, ומה יעשה הפר"ח לזה.

ואפשר דהפר"ח סובר שאינו כדין הקדושה של שמונ"ע שהוא ודאי דין ציבור בלבד כיון שהוא ברכת השליח ציבור, ובברכת שמונ"ע של היחיד אין קדושה, אבל בברכת יוצר כיון שעיקרה נתקן ליחיד ועיקר הענין נאמר על ידי יחיד ג"כ, וגם בציבור כשנאמרת קדושת יוצר אין נהפכת ברכה זו להיות ברכת ציבור, אלא ברכת הרבה יחידים בציבור, וממילא אין הקדושה מחמת הציבור אלא מחמת ברב עם, ויל"ע בזה.

אמנם ראיתי [בקובץ אסיפת חכמים תשס"ב עמ' פא] בשם הגרשז"א באופן כעי"ז שחשיב ספירה עם הציבור, בזה"ל, אם האריך באמירת לשם יחוד, ולבינתים הצבור גמרו הספירה, לא הפסיד מעלת ספירה בציבור, דהרי היה באותו מעמד ע"כ.

ונראה בכונת שמועה זו שהוא מחמת ברב עם וכיון שהתחיל לעסוק בספירה עם הציבור ניכר בזה כבוד המלך כבר ובכל זה שייך ברב עם הדרת מלך.

לט) הקונה חידוש מחבירו, האם שפתותיו דובבות בקבר על חידוש זה.

או רק לבעל המחדש, או לשניהם.

ת.

מה שייך לקנות חידוש בכסף, ואם הכונה לבעה"ב עשיר שצריך שיהי' לו מה לדרוש ביום השנה של זקנו וכדומה, ומשלם לת"ח שיתן לו דרשה לדרוש, על סמך שכביכול הוא עצמו חידש דבר זה, אם כן הרי ודאי שאין שם הת"ח המחדש הראשון האמתי נזכר בקבר, דהיא גופא ביקש דוד המלך שיזכר שמו כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, והרי באופן שלא הזכירו שמו לא נתקיים עיקר התנאי, ובגמ' מבואר להדיא שהקפיד אותו חכם שיאמרו משמו בעוה"ז כדי שיהיו שפתותיו דובבות בקבר.

ובענין שפתותיו של הגביר הנזכר עצמו יל"ע בזה, דהנה מחד גיסא התורה היא תורת אמת, ולא תורת שקר, ואין סברא שיהיו דובבות בקבר מה שלא שייך לו, אבל מאידך גיסא בירוש' איתא שמזכירין שם אומר השמועה ג"כ, ולכאורה ה"ה בקבר ויל"ע.

מ) המחדש שאלה בהלכה, האם שפתותיו דובבות על השאלה, או רק על תשובות, וחדושי תורה, שפתותיו דובבות.

ת.

הנה מהגמ' גופא משמע שחידוש דין שאמר שפתותיו דובבותיו בקבר, אבל אין ראי' ליותר מזה, ובילקוט [תהלים רמז תתפט] איתא, ד"א ירננו, א"ר יוחנן בשעה שהזקן יושב ודורש ואומר כך א"ר עקיבא כך א"ר שמעון בן יוחאי שפתותיו דובבות ורוחשות, כמו שנאמר דובב שפתי ישנים, ואומר אגורה באהלך עולמים ע"כ, והלשון אמר ר' פלוני משמע ג"כ חידוש דין.

אבל יש לציין למ"ש הרחיד"א בפני דוד עה"ת [פ' מסעי] וז"ל, וכי תימא למה נכתבו אלה מסעי שיש בהם גנות ישראל לזה אמר ויכתוב משה וכו' והענין שכתב הרב החסיד מהר"ר אליעזר נחמן פואה זצ"ל בס' מדרש בחידוש פירוש ההגדה בפסק' מתחילה עובדי ע"ז דכשם שאמרו דאם אומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כך כשמספרים בגנותו מצטער ויש לו כפרה ולזה שנינו ג' מלכים אין להם חלק לעוה"ב כי בספור זה וכיוצא היה להו כפרה עכ"ד כפי מה שמצאתי רמוז בזכרונותי ע"כ.

ולפ"ז כל שכן שאם אומרים משמו שהיה עוסק בדבר הלכה פלונית והיה עמל להבינה על בוריה ודאי יהיה לנפשו נחת רוח מזה.

מא) האם ראוי לצום בל"ג בעומר.

ת.

הנה עצם השמועה שרשב"י מת בל"ג בעומר על אף דמטו כן משמי' דהאריז"ל מ"מ שמועה זו אינה מבוססת דיה, עיין דברי החיד"א ע"ז, ובאריכות במאמרו של הרב בלוי במאסף תורני ישורון [חלק טו, תשס"ה, עמ' תתנד ואילך], ומלבד זה יש הבדל בין תענית ז' אדר על פטירת משה רבינו ע"ה לבין ל"ג בעומר שהוא יום שמחה כמבואר בכ"מ, וביארנו בזה בחלקים הקודמים של עם סגולה, והראונו שיש בזה דברים גם מהרב דקלויזנבורג ז"ל כמו שכתבנו שם.

מב) האם יש עניין לקבוע מקום לתפילתו בשני מקומות, או שיש ענין לקבוע רק במקום אחד, וכשלא יכול להתפלל שם, יתפלל היכן שירצה.

ת.

ראיתי כתוב על הג"ר אברהם גניחובסקי, בספר אגן הסהר [עמ' 153] בזה"ל, איתא בברכות כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו וכשמת אומרים עליו הי חסיד הי עניו וכו', מו"ר הכ"מ היה מתפלל בכמה בתי כנסיות אבל בכל מקום שהתפלל היה לו מקום קבוע היכן לעמוד, גם בלילות שבת ששנים רבות היה מוזמן בכל בתפילתו ליל שבת לבית הכנסת אחר בעיר השתדל לעמוד במקום קבוע באותו ביהכ"נ.

ומספרים שגם בתפילותיו בישיבת סלבודקה הקפיד על כך באופן מיוחד, וראו שביום שמחת תורה כאשר הזיזו את כל הספסלים בשביל ההקפות מדד מו"ר את המקום הקבוע שלו והביא לשם כסא וסטנדר והתפלל שם ע"כ.

מג) ראיתי פעם מנהג שלא לחלוץ התפילין של רש"י ולהשאירן גלוי כשמניח תפילין ר"ת.

ושאלתי, אם רוצה לאוורר התפילין של רש"י מזיעה, האם יכול כן לעשות כך, ויניח תפילין של ר"ת אע"פ שיש ממולו התפילין של רש"י פתוחות.

ת.

יחכים אותי כת"ר בפרטי מנהג זה ומקורו, שמא לא הבנתי את כונתו, ולפ"ז אולי נזכה יחד לבוא לאמתה של תורה.

מד) האם מותר לשבת במקומו של אביו בבית הכנסת, כשאביו נמצא בחו"ל, כדי לשמור על מקומו של אביו שלא ישתקע שם אדם אחר.

ת.

לכאורה כיון שעושה כן לטובתו של אביו לא גרע מרופא שמותר להוציא ממנו דם, ועל דרך זה אמרו פעמים מטחינו בריחים ונוחל חיי העולם הבא, ואמרו עוד שאם אביו מוזג כוס מאביו לא יקבל דבן תורה הוא, אבל אם אינו בן תורה מותר, כמבואר בשו"ע [יו"ד סו"ס ר"מ], אע"פ שיש בזה ביזוי יותר מלישב במקומו מ"מ האב שמחל על כבודו כבודו מחול, ובזה משיב אבידה הוא דאמדינן שאביו רוצה ומוחל.

מה) שמע מהחזן "ביום" שאומר הספירה, והוא לא אמר לא בלילה ולא ביום, האם יכול להמשיך לספור בברכה.

ת.

ראשית כל נניח דמיירי באופן שכיון לצאת מן החזן, דאם לא כן כבר צריך להכנס לנידון דהירושלמי גבי אבל עמד חזקה כיון אבל לכאורה אם המנהג שאין יוצאין מן החזן א"כ לא מהני ששומע מן החזן, אלא אם כן המנהג שם במקומו שביום יוצרים כולם מן החזן, ורק אז יהיו שייכים דברי החיי אדם שמסמא דעתו לכוין בכל כה"ג.

בעצם שאלת כת"ר שכאן יש ספק ספיקא לחומרא להחשיב שלא ספר, והשאלה האם סגי רק אם יש ספק אחד כדי להחשיב ספק ספיקא לשאר הימים שיוכל להמשיך ולספור, או דאם יש ספק ספיקא לומר שלא ספר הרי כבר נחשב כאילו לא ספר, וממילא בשאר הימים עומד רק בספק אחד שמא הלכה כמ"ד שאין ספירה למי שלא ספר יום אחד ואינו יכול לברך.

אמנם יש לדון כאן בב' דברים מלבד זה, והיינו מהות המשקל שיש לתת לכל שיטה ודעה בסוגי' זו, דהנה הגם שהדעה שיוצא בספירת העומר מאחר היא דעה חשובה שהבה"ל חשש לה להלכתא, אבל מאידך דעת הסוברין שבשכח אינו חוזר וסופר הוא באמת דעה יחידאה, ולעיקר הדין קיימא לן דחוזר וסופר, וכמו שהובא בשם הגרשז"א על עצם מה שמחייבינן כאן ברכה מכח ספק ספיקא אע"ג דבעלמא אין מחייבין ברכה בכה"ג, ואם כן נמצא דיש מקום לומר דסגי בסיבה כל שהיא להחזירו לחיוב הברכה.

ואולי אם יספור היום של אתמול ויקיים בזה דעת הרי"ץ גאות ואז יחזור מספק ספיקא לחומרא לספק ספיקא לחומרא וספק ספיקא לקולא זה עם זה, כלומר ספק ספיקא לחומרא דספק אם ספירה ביום נקראת ספירת העומר, ואם תמצא לומר שנקראת מ"מ שמא אין לצאת בספירה מאחר, וספק ספיקא לקולא שמא כבר ספר, ואם תמצא לומר שלא שמא מהני גם מה שסופר של אתמול, ועל כל זה שמא אין צריך לספור בכל יום כדי להמשיך ולספור אחר כך [דסגי בשבועות כתי' הראשון של הרי"ץ גאות], וצ"ע אם שייך לצרף ב' התירוצים ברי"ץ גאות לשני צדדים בספק, וגם דמ"ש שימנה של אתמול לא נזכר ברוב הראשונים ויל"ע בכל זה.

וכן יש לדון בזה עוד דבר, דהנה הביאור הלכה [בסי' תפט ס"א ד"ה ומצוה] רצה לומר דבמי אינו בקי אפשר לצאת גם להראשונים המחמירים שא"א לצאת בספירת העומר מאחר, ולפי דבריו נמצא דמדאורייתא ודאי יוצא, דהרי מדאורייתא אין חילוק בין בקי לשאינו בקי, וכמבואר לענין ברהמ"ז במ"ב [סי' קצז ס"ק כד] וא"כ גם חכמים יש מקום גדול לומר שלא יקנסוהו בימים שלאחר זה שלא יספור ויפקיעוהו ממצוה זו כיון דמדאורייתא יצא ידי חובה.

מו) אוכל שעועית בשבת, האם מותר לו להוציא מהשעועית הקליפה הדקה, ולאוכלו, או שזה בורר.

כתב המשנה ברורה [סי' שיט ס"ק כא], וה"ה בשרביטין של קטניות שאין להוציא מהן הקטניות רק מעט וע"י שינוי וצ"ע דכל העולם נוהגין היתר וצ"ל כיון שעודן לחין ואף השרביט אוכלין אותו לא הוי מפרק רק כמפריד אוכל מאוכל אבל יבשין או שאר מיני קטניות שאין השרביטין ראוין לאכילה כגון פולין שלנו וכן השומשמין מקליפתן אסור לכו"ע בלי שנוי אף שדעתו לאכול מיד ע"כ.

ומבואר דהדבר עצמו אסור אם אין הקליפה ראויה לאכילה, כשמכוין לאכול את השעועית ולזרוק את הקליפה, אלא ששאלתכם היא כנראה באדם שאינו רוצה לזרוק את הקליפות אלא דוקא לאוכלן, וצדדי השאלה האם נימא שכבר בורר אוכל מתוך אוכל, דהגם שדינו כמפרק וחמיר מ"מ גם מפרק מותר אם הוא אוכל מתוך אוכל, או דילמא שבטלה דעתו אצל כל אדם, וממילא דינו כמפרק פסולת מתוך אוכל.

ובאמת שאלה זו גופא שייך לשאול במי שבורר כדברי המשנ"ב את השעועית מתוך הקליפה ואוכל מתחילה רק השעועית, אבל הקליפה עצמה גם נחשבת אצלו אוכל, ואף יאכל אותה עוד מעט זמן, האם מכיון שאצלו הקליפה לבד אוכל מהני או לא.

ויעויין במרדכי שבת [פרק חבית רמז תל"ז], שכתב וז"ל, כתוב בסה"מ ה"ר יוסף פורת מתיר לקחת בוסר ולדוך שומין [ביום טוב] ולסחוט משקין בבוסר לתוך השומין הנידוכין דהוי משקה הבא לאוכל כסחיטת אשכול לקדירה ולא הודה לו ר"ת דדוקא נקט אשכול של ענבים שענבים ראויין לאכילה אבל בוסר אין ראוי לאכילה כי אותו שאוכלו בטלה דעתו והוי כמו בורר אוכל מתוך פסולת ע"כ.

ומבואר מדברי ר"ת שבאופן זה אסור.

ובמ"ב [סי' שכ סק"כ] משמע דהלכה כר"ת, ומ"ש הבה"ל [סי' שיט ס"י] דל"א בטלה דעתו לחומרא אינו ראיה דלא נימא כן גם לקולא.

ומ"מ היה מקום לחלק באופן שמיד אוכל את הקליפה כמו המקרה הראשון שמא בזה כבר לא אמרי' בטלה דעתו אבל קשה להקל בלא ראיה.

ומה שנחלקו שם האחרונים גבי דברי ר"ת מה יהיה הדין באוכל מיד את השומין שסחט לתוכן את הבוסר אינו שייך כלל לענינינו ששם הדבר הנאכל הוא דבר שבנ"א רגילין לאכול אותו.

אחר כ"ז ראיתי חוט שני להגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א [שבת חלק ב' פרק כה' בורר דף פה], וז"ל אם נוטל את הפסולת ורצונו לאכול את הפסולת מסתברא דאמרינן בטלה דעתו ואיכא על זה שם בורר וכדחזינן יותר מזה לענין תורמוסים דאיכא צד דהאוכל יהא עליו שם פסולת שוב אסור לברור כלל ולענין בורר האסור מדרבנן דהיינו בעלין המעופשין קצת ורוצה ליטלם כדי לאוכלם צ"ע אם יהא בזה איסור בורר דאפשר דהאיסור דרבנן הוא רק למי שמתייחס כפסולת וצ"ע ע"כ.

אם כי יש בדבריו כמה וכמה הסתייגויות בפרטי דין זה, עיין מה שדן בלשונותיו בספר טוב חיים שבת ח"ב עמ' מד וח"ד עמ' ס.

מז) יש תיקון מהקדמונים לשבת ליד דבורים וכדומה, כדי שיעקצו אותו, וזה תיקון על העבירות.

ושמעתי שיש היום מקום שיש דגים שאוכלים בכפות הרגלים את כל הפצעים וכדומה, ושאלתי, מי שעושה כן, האם יכול לכוון גם על רפואת הרגל מהפצעים, וגם על תיקונים.

ת.

לכאורה אה"נ, ומה שבא לידי חולי זה שהוצרך לבוא לידי רפואה זו הוא לבד ייסורין המכפרין, דפשיטא שכל הרפואות הקשות חשיבי ג"כ יסורין המכפרין, וגם שאי"ז רפואה המתבקשת בדרך הארץ ועושה כן מעצמו מ"מ בודאי שיש איזה כפרה בזה, אם כי מי שעושה זאת מלכתחילה רק מטהרת הלב לשם שמים בודאי שיטול שכר גדול יותר על כוונתו הטובה והתגברותו.

מח) במ"ב (סימן קכ"ח ס"ק כ"ד) כתב שכל כהן ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית עד שנוטל לברכת כהנים, שלא יפול בספק ברכה, ע"ש.

ולמה לא יוכל ליטול ידיו חצי שעה לפני ברכת כהנים, ואח"כ ישמור ידיו חצי שעה, וכשנוטל לברכת כהנים לא יפול בספק ברכה.

ולא יצטרך לשמור ידיו מהבוקר.

ת.

יש להתיישב בדבר זה, דהנה ראשית כל הרי כשנוטל חצי שעה קודם ברכת כהנים הרי נוטל לשם ברכת כהנים, ושמא מתחייב ברכה על ידי זה, אלא שאינו מברך מכיון שיודע שהוא עתיד לבוא לידי הפסק גדול, ואז לדעת הסוברים דבעינן סמיכות צריך ליטול שוב, ולכן אינו יכול לברך בפעם הראשונה, ואם כן הרי מכניס עצמו לספק שוב, שכן נוטל ידים כעת בפעם השניה לברכת כהנים ושמא מחוייב לברך, אבל אינו יכול לברך שכן אין ידיו טמאות ובכה"ג דעת הרמב"ם שאינו צריך ליטול ידיו, אבל בסתם כהן שמשמר ידיו מנט"י של שחרית לא גרם לעצמו שום ספק ברכה שבלאו הכי הרי צריך ליטול ידיו שחרית משא"כ כאן, וגם מלבד כ"ז הרי עושה לעצמו הפסק גדול לכתחילה.

מט) אדם שאכל מאכלות אסורות, האם כדאי שיחליף דמו עם דם של צדיק, שיתרום לו כמה מנות דם, כדי שלא יטמטם לו הדם מה שאכל מאכלות אסורות.

ת.

בפשוטו היה נראה דכן, אבל החסרון בדבר הוא שזה תיקון קטן מדי לגוף שכבר נמאס, דבגמ' איתא חביל גופייהו, ומשמע שכל הגוף נמאס ולא רק הדם, ושמא הרי זה כמחליף דמו עם דם של מלך כדי שיהיה לו דם של מלכים, דפשיטא שיש משפחות של מלכות שטבוע בגופם מדורי דורות גינוני מלכות וכו' אבל הדם לבד להחליפו לא יועיל.

אבל מה שאפשר לומר שמי שדמו כשר שלא יכניס מנות דם של אדם שאינו כשר, שבזה ודאי יכול לעכר את דמו, וכידוע שמעט איסור יכול לאסור הרבה בשר כשר, אם כי שוב ראיתי שמועה מהגריש"א הסותר דבר זה, יובא להלן.

אבל אפשר דהגריש"א לא מיירי אלא מעיקר דין טמטום שהוא דבר סגולי, וכמ"ש בספ"ג דיומא עבירה מטמטמת לבו של אדם, ומשמע רק עבירה ולא מידי אחרינא כל שלא נעשה בדרך עבירה, אבל יש דבר נוסף בזה מצד הטבע, שטבע חלק מדברים האסורין באכילה שהם מטמטמים את הלב כמבואר בראשית חכמה שער הקדושה.

נ) האיך אפשר לחולה שאין בו סכנה, לקחת מנה דם בבית חולים, הרי אולי זה מאדם רשע שאכל מאכלות אסורות, ובלוע בדמו מאכלות אסורות שמטמטם לבו של אדם.

ת.

בעיקרון אין זה דרך אכילה, אבל מטעם הנ"ל יש מקום להדר לבקש שיתנו לו מנות דם משומר תו"מ אם שייך, כדאמרי' בגמ' או"ה דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו, ואם לא שייך לבקש, הרבה פעמים זה מצב של פקו"נ או עכ"פ צורך גדול מאוד ולכן יעשה המוטל עליו בלא חשבונות רבים.

וראה משנה למלך פי"ד ממאכ"א הי"ב ושו"ת מהרש"ם ח"א סי' קכג שכן מבואר שם דאכילה הוא רק בנוגע בגרונו.

אמנם ראיתי מה שהובא [וישמע משה עמ' רלח] בשם הגריש"א בזה"ל, שאלתי מי שמחובר לאינפוזיה שדרכה מאכילים אותו מאכלות אסורות האם זה נחשב כאוכל מאכלות אסורות או שזה מותר, והשיב מותר, דאכילה שלא כדרך אין בה איסור אכילה ואף אין בזה חשש טמטום הלב שכתב הש"ך יו"ד סי' פא סקכ"ו כיון שאין זו אכילה כלל ע"כ.

וראה גם חוט שני פרק פט סקמ"א בזה"ל, זריקות אין בהם חשש משום מאכלות אסורות ואף אם סיכה כשתיה, עיין בה"ל סי' שכ"ו ס"י ד"ה ואסור, ואיתא שם משום דהוא נבלע בעצמותיו מ"מ היינו דוקא בצורה זו של סיכה כשתיה משא"כ זריקות ע"כ.

נא) אם אני יגיד לכם בטלפון בערב שבועות שיש לי מ"ט שאלות כנגד מ"ט ימי הספירה, האם אני יוכל אח"כ לספור בברכה "היום תשעה וארבעים יום" וכו', או לא.

ת.

מה שאומר שיש מ"ט ימי ספירה לכאורה אינו מגלה איזה יום היום בספירה, שכן לומר כמה ימים יש בספירה יכל לומר גם אתמול וגם בימים שקודם לכן, אמנם מו"ר הגרמ"מ קארפ הכריז בביהכ"נ שלא לומר בנוסח לשם ייחוד ביום מ"ט הפסוק, ומ"מ הבו דלא לוסיף עלה, דשם אומר שרוצה לקייים מה שכתוב שצריך לספור שבע שבתות תמימות תהיינה ולספור אותם, אבל כאן אינו מזכיר אף דבר זה, ויל"ע.

בכבוד רב הצלחה רבה וכט"ס

ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה

עקיבא משה סילבר

Read less
0