חינוך

ב”י אה”ע סי’ לז ומ”ש בשם הרמ”ה וכו’, נדחק בפירוש הגמ’ לפ”ד הרמ”ה ויל”ע למה לא פי’ כי עביד עובד במכחשתו דהוא דחייה ור”ל דהטעם שהקפיד שמואל משום שעשה עובדא במכחשתו וממילא עבד דלא כרב ודלא כשמואל ולכך קפיד שמואל, וזה מיושב לפי”ד הרמ”ה שפירש דרב קאמר רק בשלא מכחשתו, ונראה דהטעם שלא רצה הב”י לפרש כן משום דלפ”ז נמצא דהגמ’ הדרה בה ממאי דקאמרה עבד עובדא כוותיה דרב והוא דחוק דמשמע שעיקר הדיוק ממה שנמסר מפי חכם דההוא עובדא הוה כוותיה דרב והשתא נמצא שהדברים לא נמסרו כהוגן.

*

אה”ע סי’ לט ס”ד בהג”ה י”א דנכפה וכו’ אין חילוק בין מרחץ בעיר או לא, ומבואר בנו”כ דהטעם שיכולה להשמר בזמן מועט כזה, ושמעתי שהנכפה מרגיש שהדבר עלול לבוא עליו ולכן יש בידה להזהר שלא תלך למרחץ בזמן זה, וצ”ב דא”כ תזהר גם שלא תלך ברה”ר בזמן זה ונמצא שנכפה גם בלא וסת קבוע הוא כמומין בסתר ודלא כמ”ש בהג”ה דבכה”ג הוא כמומין שבגלוי, וי”ל דשמא כולי אי א”א להזהר ועבידא שתלך לרה”ר דסברא דמציא מוקיא נפשה משא”כ במרחץ, וצע”ק מאי שנא במרחץ דוקא, ואולי באמת י”ל דכל מש”כ הרמ”א שאין חילוק במרחץ מיירי ביש לה וסת קבוע ואז אין חילוק בין יש מרחץ ובין אין מרחץ הו”ל מומין שבסתר, אבל באין לה וסת קבוע בכל גווני הו”ל מומין שבגלוי בין יש מרחץ ובין אין מרחץ, ומש”כ הנו”כ הטעם דבכה”ג יכולה להזהר זמן מועט מיירי על ריח הפה, אבל לגבי נכפית הוא מטעם אחר כנ”ל, אבל עדיין צ”ב דא”כ גם בריח הפה מ”ש בין מרחץ לשאר מקומות דאם הטענה שבזמן מועט יכולה להזהר הרי ריח הפה שוה מרחץ לשאר מקומות, וצריך ביאור בכל זה.

*

אה”ע סי’ לח סי”ח בהג”ה אמר לה על מנת להביא לה ר’ זוז דינו כמו בעל מנת שאראך, משמע דלמ”ד בשאראך שצריך להיות בזמן אמירתו א”כ גם כאן צריך לדעה זו, והי’ מקום לדחות דהוא דינו כמו שאראך רק לענין מה דמסיים שצריך להיות משלו, אבל לשון הרמ”א וצריך וכו’ אפשר דמשמע שהוא עוד דין, ועכ”פ בח”מ סקכ”ט ובב”ש סקל”ח מוכח דגם הנידון אם צריך שיהיה לו הזוזים בזמן האמירה תליא בפלוגתא דלעיל, וצל”ע מנ”ל דשמא שאראך משמע שאראך מה שיש אבל שאביא משמע דטרחנא להביא מה שאין לי עכשיו.

*

אה”ע סי’ לח ס”כ הרי את מקודשת לי ע”מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני וכו’ ואם לאו מקודשת מספק וכו’, לכאורה פשוט דמיירי באופן דליכא לברורי חלק מהקרקעות שם של מי הם אבל בדאפשר לברר שבשעת קידושין כל הקרקעות שבאותו מקום היו של אחרים א”כ אפי’ קידושי ספק אין כאן.

*

אה”ע סי’ מד ס”א לפיכך אם בא פקח וקידש אשת חרש הפקחת הרי זו מקודשת לשני קידושין גמורים, ומ”מ פשיטא דאסורה לשני כיון שמדרבנן מקודשת לראשון, וכן מוכח ממה שדנו כאן בב”ש ובבית הלל אם נישואי שני יאסרוה על הראשון או לא, ואין להקשות דאם אסורה לשני למה היה צד לגזור משום קידושין גרידא דהגזירה משום שנראית כמחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר, ועי’ גיטין פט ע”ב ולקמן סי’ מו ס”ה.

*

אה”ע סי’ מד ס”ט, ישראל משומד שקידש וכו’ ואפי’ זרעו שהוליד משנשתמד וכו’ קידושיו קידושין ודוקא שהולידו מישראלית אפי’ משומדת וכו’, יל”ע מאי רבותא אשמעי’ באב משומד דלכאורה אם יש רבותא הוא רק לגבי אם משומדת דהרי באב אפי’ גוי אין בזה נפק”מ כלל וכדמסיים הרמ”א, (ואולי כ”ז כלול בתמיהת הח”מ סוף סק”י), ואולי עיקר הלשון כאן במקורו אזיל למ”ד דאזלי’ גם בתר האב ולא שינה השו”ע הלשון מאחר שמ”מ הדין נכון גם לדידן וצל”ע.

*

אה”ע סי’ מח ס”ד והאם אסורה על קרוביו, צע”ק למה לא נקט אסורה בקרוביו כעין לעיל ס”א וס”ב, ובפרט דהאיסור היא מחמת האיסור דשווייה אנפשה וגם האיסור דמוטל עליהם הוא מחמת איסור שלה, ושמא הא גופא אתי לאשמעי’ שאם תינשא לאחד מהם יעברו איסור דאיסור שווייה חל על גם על זולתה כדמוכח בכתובות כב ומיהו רק במעשה הנוגע אליה ממש.

*

אה”ע סי’ לז ס”א בהג”ה י”א דאין קידושין תופסין בנפל ואם קבלו אביו בו קידושין והמקדש קידש אח”כ אחותו צריכה גט ע”כ, ויל”ע למה נקט גט שנזכר בהרבה מקומות לגבי ספקות או לגבי ספקות אם חל קידושין או שיש איסור ערוה ולא נקט מותר לישא אחותה ומשמע דלא ברירא ליה לדינא שמותר לישא אחות הנפל ואולי הכרעתו דלא כהיש אומרים אבל הלשון צ”ע דמשמע שהכל הוא מדברי היש אומרים ולהלכה עי’ בנו”כ מש”כ בזה.

*

אה”ע סי’ לח ס”ג אבל אם קדשה ונתאלמנה או נתגרשה כמה פעמים קודם שתבגר חוזרת לרשות אביה עכ”ל, וצ”ע דאו משמע מעשה אחר א”כ כמה פעמים קאי גם על אלמנות, ומ”מ מצינו שלפעמים כשנחתו לדיני איסור והיתר הזכירו גם אופנים שלא יחששו לדיני סכנה, ואם ניישב דכמה פעמים קאי על נתגרשה קשה דא”כ מאי “או” דמשמע דברישא לא נתגרשה ואם נתאלמנה רק פעם אחת מאי נפק”מ שחוזרת לרשות אביה, ויש ליישב שחוזרת לנישואין שיהיו מכאן ולהבא או למעשה ידים וכיו”ב, או בדוחק יש ליישב דר”ל אם עברה ונישאת קטלנית הדין כן, וכן יש ליישב דיש אופנים של אלמנות שאין בהם דין קטלנית כמבואר במקומו וגם כתבתי בזה במקו”א.

הערות על הסדר 101 שני

*

באו”ז ח”ב סי’ רעו הובא מעשה דר’ אמנון ממגנצא (ונדפס בהרבה מחזורים בסילוק ונתנה תוקף), וכתוב שם שביקש מקרוביו לשאת אותו לבית הכנסת עם כל פרקי אצבעותיו המלוחים עכ”ל, ושמעתי מי שביאר שכדי לצערו הניחו שם מלח על בשרו אחר שחתכו, אבל לענ”ד לא נזכר שם שמלחו גופו אלא רק איבריו החתוכים, וגם לא נזכר גבי ההגמון שם שהניח מלח על בשרו אלא רק אח”כ גבי מה שהביאו האיברים לבהכנ”ס נזכר שהיו מלוחים, הלכך נראה דהמלח היה רק כדי לשמר האיברים כדי לשמרן מחמת שחשש שלא יתקלקלו בבהכנ”ס ולא כפי’ הנ”ל.

הנה בעצם יש כאן ג’ אפשרויות, הא’ לסיים אשרי ולהתחיל עם הש”ץ רק בואתה קדוש ולהשלים אחר כך פסוקי ובא לציון, והב’ לומר כדרכו הכל לפי הסדר ולאו דוקא עם הש”ץ שוה בשוה והג’ להפסיק באשרי ולהתחיל ובא לציון ולהשלים שאר פסוקי אשרי אחר כך.

ונראה דצד ג’ בודאי לא יעשה.

חדא דהרי כבר התחיל אשרי ובכה”ג לחלק מהאחרונים צדדו דחשיב אין מעבירין על המצוות מאחר שכבר התחיל באזכרה אחת [עי’ להגר”א גנחובסקי מה שדן בזה בדברי האחרונים לענין התחיל ביעלה ויבוא קודם רצה בשבת ר”ח].

והב’ דהרי אשרי נזכר בגמ’ ופסוקי ובא לציון לא נזכרו בגמ’ אלא רק קדושה דסדרא שהם פסוקי הקדושה של ובא לציון והתרגום כדפרש”י בסוטה מט ע”א.

והג’ דברמב”ם בסה”ת מבואר דעיקר הפסוקים של התחנונים של ובא לציון אחר הקדושה הם להש”ץ וי”ל דעיקר התקנה על הציבור נתקן רק הקדושה [וכ”ש די”א שגם הקדושה היא רק על הציבור ולא על היחיד וא”כ שמא גם מהך טעמא קיל מאשרי שהוא מצוה המוטלת על היחיד וצל”ע דשמא בדברים שאין חובה מדינא לא שייך לומר דמה שמותר לעשות ביחיד חמור], ע”כ בודאי שלא יפסיק אשרי כדי להתחיל ובא לציון אלא ישלים אשרי ויאמר עם הש”ץ הקדושה.

ואע”ג דבמשנ”ב סי’ נט סק”י הביא בשם הפר”ח לגבי קדושת יוצר דגם אם אמר אחר הש”ץ יכול לאומרה ושם כ’ לאומרה בלחש (להסוברים שאין אומרים בציבור דלהחולקים יכול לומר בקול רם כדמוכח בסי’ קלב סק”ד עי”ש והבן), ומשמע דעדיין אי”ז כבציבור ממש [ובכתר ראש משמע דקצת אחר הש”ץ עדיין בכלל הציבור], מ”מ לכתחילה כ’ המשנ”ב בסי’ קלב סק”ג גם קדושא דסדרא לומר עם הציבור ולדלג פסוקי ובא ולציון ואני זאת בריתי ולהשלים אח”כ לצורך זה ומבואר דלכתחילה יש לומר עם הש”ץ והציבור ממש.

[ועי’ במשנ”ב סי’ קכה סק”ג לגבי קדושת חזהש”ץ דצריך לומר עם הציבור ממש ומ”מ שמא שום חילוק יש בין קדושה דהתם לדהכא].

היוצא מזה דיש לעשות כהצד הראשון.

הנה בסדין יש ד’ מיני מצבים, א’ שע”י הרוח מתבטלת המחיצה כגון שקשור רק מצד אחד (כגון רק למעלה) וכשבאה רוח מצויה היא מתנענעת לכל צד ואין כאן מחיצה, ב’ שהמחיצה נעה ברוח אבל גם כשהיא נעה ברוח תישאר מחיצה כשרה, ב’ שהסדין זז כל שהוא פחות מג’ טפחים שאפשר שהוא עקירת מקום (וגם אין מבטל המחיצה כשזז), ד’ כשאין זז כלל.

והנה במצב הראשון אין צד בפוסקים שכשר ובמצב האחרון אין צד בפוסקים שאינו כשר [וסגי לזה אף שאינו זז ברוח מצויה בלבד אף אם זז ברוח שאינה מצויה], ומ”מ כתב השו”ע דגם כשקושר היטב הסדינים אין ראוי לסמוך על זה מכיון שיכול להתנתק [ובאחרונים דנו בזה בכמה אופנים דיש שנקטו שלא בכל אופן נאמר דין השו”ע, ועכ”פ כשקשור היטב באופן שאין חשש כלל שייפסק דעת הרבה אחרונים דשרי לכתחילה, ועי’ במשנה אחרונה שהביא הדעות בזה].

אבל ב’ הנידונים האמצעיים לא נתברר בהם דין לכו”ע, והמשנ”ב והחזו”א ועוד אחרונים נחלקו באופן שהסדין זז ברוח מצויה באופן שאין כשרות המחיצה מתבטלת בזה.

ובפשטות החזו”א מקיל אף אם זז ביותר כל עוד שבמקום שהוא שם חשיב מחיצה כשרה להכשיר סוכה זו.

אולם בהערות הגריש”א בסוכה כג ע”א ושם כד ע”א אולי היה מקום ללמוד דגם לשי’ המבי”ט והחזו”א אם המחיצה זזה ממקומה ג’ טפחים הרי שהמחיצה נעקרה.

אבל לשון החזו”א סי’ עז סק”ו ונראה להיינו דוקא שהרוח מפזר את הענפים באופן שהן מתרחקין ג”ט זה מזה ובטל לי’ מחיצה ההיא שעתא הלכך פסול אף בשעה שהן נחין ושקטין ומחיצתן שלמה עכ”ל, ומבואר דעיקר הקפידא מצד שזזין זה מזה ולא מעצם מה שזזין ג’ טפחין ממקומן, וכן בהמשך דברי החזו”א שם כתב שהרוח כופפו למטה מי’ או מרחיקו ג’ טפחים מן הכותל אבל בלאו הכי לא מפסל  וכן הדין בצוה”פ אי הרוח כופפתה וכו’ באופן דמפסל פסולה וכו’ עכ”ל ומשמע דאי”ז מצד ג’ טפחים אלא מצד פסלות.

ושוב יתכן לפרש דאולי גם כוונת הגריש”א שם לזה דג’ טפחים היינו לא שתזוז המחיצה באמצעיתה ג’ טפחים אלא בצדדין, שאז תיפסל במקום חיבורה לדופן האחר או לסכך או לקרקע, ועכ”פ בדבריו שם בדף כד ע”ב יש משמעות ג”כ דרק כשנעקר המחיצה על ידי הרוח חשיב אינה עומדת ברוח, ובאמת גם בדבריו כד ע”א נזכר לשון עקירת המחיצה, וא”כ שפיר יש לפרש כוונתו ג’ טפחים באופן זה ואין ראיה להיפך.

והמשנ”ב בפשטות מחמיר אף אם זז מעט, וכן הוכיח בהערות הגריש”א שכן דעת המחה”ש שאפי’ תזוזה כל שהוא שיכול לזוז ע”י הרוח פוסלת את המחיצה.

ויש שכתבו להכשיר כשעכ”פ עיקר הסדין עומד במקומו ורק זז מעט דהרי א”א שלא יזוז אפי’ כלום, ועי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב סי’ תרל מה שהביא בזה מדברי האחרונים וצל”ע בפנים אם דבריהם בדעת המשנ”ב או החזו”א או כעין הכרעה.

ומ”מ גם בתזוזה כל דהוא שייך לומר כמה הגדרות, דיש מקום לטעון דכל שלא זז פחות מג’ טפחים לא חשיב שזז כלל דהרי אויר ג’ טפחים כמאן דליתיה וכמ”ש הרמ”א שאין לך סוכה שאינה מלאה נקבים וכעין מה דאמרי’ בפ”ק דשבת שא”א לרה”ר שתילקט במלקט ורהיטני, ומאידך מצינו דלפעמים לבוד הוא דין, ועי’ מה שדנו האחרונים לענין צירוף דופן עקומה ולבוד וכן מה שדנו בש”ס ופוסקים לענין מחיצה שתי בלא ערב בשבת ובסוכה, ויש עוד הגדרה אחרת שאם קצוות הסדין מחוברים אפשר אם יש צד דלא אכפת לן מה שזז באמצעו וצל”ע אם יש הגדרה כזו דבפשוטו כמו שצריך שלא יזוז במקום שמחובר סדין זה למחיצה או לגג ה”ה צריך שלא יזוז במקום שמחובר עצמו לעצמו.

ועוד בענין סדין למחיצה עי’ מה שדנתי באידך תשובה (ד”ה האם אפשר לסכך בסוכה שמרכיבים חבלים בלבוד וסביבם פורסים סדינים).

מעשה בסדנת אפייה לילדים שנתנו בצק לילדים להכין מיני מאפה בתנור, וכשנשאלו האחראים על הסדנא האם הפרישו חלה מן הבצק, השיבו שהבצק אינו ראוי לאכילה כיון שעבר הרבה ידים שאינן נקיות ולכן אינו צריך הפרשת חלה עכ”ד.

אולם יש להעיר ע”ז בחלה פ”א מ”ח וביצה כא ע”א אי’ דעיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה וכ”ה בשו”ע יו”ד סי’ של ס”ט (ועי’ תוס’ קידושין נט ע”א ובפנ”י שם), ולכן בניד”ד מאחר שהילדים אוכלין מן העיסה לא גרע מעיסת הכלבים שאם הרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה כיון שמשמש לאכילת אדם.

ומ”מ אם אופים העיסה שלא למטרת אכילה כלל יש מקום לדון דחשיב כאופה פת לבהמה ולחיה דפטור כמ”ש ביו”ד סי’ של ס”ח, אולם גם בזה לדעת השו”ע ביו”ד שם מיהא אם עשוי כתיקון פת חייב אפי’ הוא עשוי לכלבים כמבואר שם ס”ט לגבי עיסת כלבים, ומסתמא דחשיב אפוי כתיקון פת כיון שאין ניכר בזה שנעשה בידיים שאין נקיות, וכל דבר שראוי לאכילה ע”י הדחק לא חשיב שאינו ראוי לאכילה עכ”פ כשנעשה לאכילת אדם (ולהלן יתבאר עוד), וגם דבאופן של השו”ע שאפאה שלא למטרת אכילה פטורה אם ניכר שאינו ראוי לאכילה לגמרי (אלא ע”י הדחק ועי’ להלן בזה) יש מקום לטעון דדוקא באופן שאפאה באופן שניכר באפיה עצמה שאינה מיועדת לאדם אז פטור וכלשון השו”ע שם “ודוקא שניכר בה שהיא לכלבים כגון שאינה ערוכה ועשויה בצורת לחם” והיינו כגון באופן שאפאה כלימודים (בירושלמי עי’ להלן) אבל באופן שאינו כ”כ ניכר שרק נעשה בידים שאינם נקיות אפשר דאינו בכלל הפטור שלא עשאו לאכילה לדעת השו”ע וכן משמע בשעה”צ סי’ תנד סקי”ד דתליא בצורה ובהכירא דרק אז יש פטור זה לדעה זו.

[ועדיין צל”ע דשמא באופן שאופה שלא לאכילה כלל אלא להתלמד קיל מעשאה לבהמה, ואז גם אם לא ניכר שהוא עשוי להתלמד פטור אבל נראה שזה אינו, דכל שאינו ניכר שהוא אינו משמש לאכילה חייב לדעת השו”ע יו”ד, ועצם מה שאינו משמש לאכילה אם ראוי לאכילה אינו פטור לדעת השו”ע יו”ד מידי דהוה אשאר מתנות כהונה, ועי’ עוד בשעה”צ סי’ תנד סקי”ג דלדעה זו גם המיעוט בספרי זוטא דממעט חלה מעיסה לחיה הוא רק בצירוף הכירא בפת אבל בפת בצורת פת לא נאמר מיעוט מחלה, ומה דמשמע ברמב”ם בפ”ו הי”ב דמה שאינו למאכל אדם אינו חייב בחלה אזיל לשיטתו לעיל ה”ח דחולק על רוב הראשונים בזה דפטור אם אינו לאדם אף אם היא פת נקיה, ואינו דעת השו”ע ביו”ד שם וכמו שיתבאר].

ובלא”ה מאחר שנעשית מתחילה כתיקונה כבר נתחייבה (עי’ בש”ך ריש סי’ שכט סק”ד ובב”י שם שי’ ר”ת ומהר”ם ורא”ש, וכמובן דבניד”ד גם המחבר מודה שחייבת משאר הטעמים שנתבארו כאן), ואפי’ באופן שאכן יש פטור של עיסת הכלבים וגלגלו מתחילה לשם עיסת אדם אה”נ דיש מחייבים ובפרט אם מיירי בעיסה עבה ועי’ מהרי”ט אלגזי הל’ חלה אות ד’ בהרחבה בשי’ ר”ת בזה.

ובגוף ענין עיסת הכלבים הנ”ל שפטורה מן החלה  ושאם הרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה היה מקום להציע כמה אופנים לבאר הענין וכדלהלן.

א’ עיסת הכלים שאין הרועים אוכלין ממנה היא עיסה שאינה ראויה לאדם, משא”כ עיסה שהרועים אוכלין ממנה היא ראויה לאדם, ומתני’ מיירי בב’ מיני עיסות השונות זו מזו ברישא ובסיפא ומש”כ שהרועים אוכלין ממנה ר”ל אם הרועים אוכלין ממנה שאז היא מין עיסה אחרת.

ב’ עיסת הכלבים ראויה לאכילה רק ע”י הדחק, ולכן אם הרועים אוכלין ממנה מתחייב עי”ז בחלה דמחשבתם משוית לזה אוכל אבל אם אין ראויה לאכילה כלל אזי אין מועלת מחשבתם של הרועים דבטלה דעתן אצל כל אדם.

ג’ עיסת הכלבים היא עיסה לכל דבר, דכל עיסה חייבת בחלה כל שראויה להיאכל על ידי אדם וככל חיובי מתנות כהונה, אבל מחשבתו דבעי לה לכלבים מפקיעה ממנו דין לחם, וכ”מ בפהמ”ש להרמב”ם דמחשבה מוציאה מכלל לחם ע”י שמחשב לה לכלבים, ומעין זה מצינו במאירי בברכות ל”ז שכ’ דלחם לקישוטי נשים פטור.

ובירושלמי נחלקו אמוראי אם פטור עיסה דכלבים הוא רק באופן שעשאה עם מורסן או כלימודים באופן שאינו ראוי כ”כ לבני אדם או גם בכל עיסה הדין הוא שאם עשאה לכלבים פטורה.

ובשו”ע יו”ד סי’ של ס”ט מבואר דעיסה של כלבים פטורה רק אם עשאה באופן שניכר שהוא רק לבהמה, ומשמע דאם מיוחדת לבני אדם סגי במה שחישב שהיא לבני אדם גם אם עשאה באופן שנראה שהוא לבהמה (ועי’ ברכות לח ע”א).

ובגוף פלוגתת הירושלמי הנ”ל ציין הבהגר”א שם שהוא מחלו’ הפוסקים היאך לפסוק דהרמב”ם בחיבורו פסק כהמקילים בירושלמי שם, דבכל גווני אם עשאה לכלבים בלבד פטורה, [ויש להוסיף דאזיל לשיטתו בפהמ”ש דמפרש שמחשבתו לבהמה מפקיעה העיסה מכלל חיוב חלה], אבל הר”ש וסייעתו פסקו כהמחמירים בזה דגם עיסת כלבים פטורה רק אם עשויה באופן הניכר שהוא לכלבים שיש בו מורסן וכן פסק השו”ע ביו”ד שם, אבל באו”ח סי’ תנד ס”ב פסק השו”ע כדעת הרמב”ם והרמ”א שם פליג ובגמ’ ביצה בבלי משמע כהסוברים דמתני’ דחלה מיירי בעיסה שאינה ראויה לאדם ממה דאמרי’ שם דאמרי’ הואיל וחזי לאדם ומוכח דלגבי עיסת הכלבים ל”א הואיל, ע”כ דברי הגר”א בקיצור.

וכן מבואר במשנ”ב שם דהמחבר באו”ח שם אזיל כדעת הרמב”ם [וכבר בקיצור ברמ”א] דעיסת הכלבים אינה תלויה במרכיבי העיסה דלעולם אם נתכוון לאדם העיסה חייבת ואם נתכוון לבהמה העיסה פטורה אע”פ שהעיסה עשויה כתיקונה כמאכל אדם, אבל הרמ”א סובר דלא אזיל בתר כוונה כלל אלא אם עשוי כעיסת אדם או כעיסת בהמה.

[וביארתי דברי הרמ”א באו”ח שם כמו שביארו במשנ”ב שם (ועי’ בבהגר”א ביו”ד שם מש”כ בדעת הרמ”א), והנה ברמ”א באו”ח שם כ’ שאינו קרוי לחם כל זמן שאין הרועים אוכלים ממנו, וא”כ לא מצריך ב’ הטעמים שגם יהיה מיועד לכלבים וגם לא יהיה ראוי כ”כ למאכל אדם, והרמ”א אינו סובר כהרמב”ם דתליא במה שהלחם מיועד דהרי בא להדיא לפלוג על הרמב”ם, א”כ ר”ל דבעי’ שיהיה ראוי לרועים, אולם המעי’ בשעה”צ סקי”ג יראה דאין כוונתו ג”כ לחלק בין השו”ע יו”ד שם לרמ”א באו”ח שם, אלא דסובר דהם ב’ מיני פטורים, דיש פטור שאינו ראוי למאכל אדם ויש פטור שעשוי לכלבים וניכר שעשוי לכלבים ואז בעי’ ב’ תנאים, ועי’ להלן].

היוצא מזה דדעת השו”ע באו”ח שם דהכל אזיל לפי דעת וכוונה ולא לפי תרכובת הלחם [וזה כהפירוש הג’ הנ”ל אבל נוסף בזה עוד דגם אם ראויה ע”י הדחק הוא מחוייב בחלה אם ראויה לאדם], ודעת הרמ”א שם (לפירוש המשנ”ב) דהכל אזיל לפי תרכובת הלחם [וזהו כעין הפי’ הא’ הנ”ל], ופשטות דעת השו”ע ביו”ד שם דכדי לפטור בעי’ ב’ התנאים, הא’ שיהיה מיועד לכלבים בלבד והב’ שיהיה ניכר שהוא לכלבים [וזהו כעין הפי’ הב’ הנ”ל], ולפי מה שנתבאר אין דברי השו”ע ביו”ד בהכרח חולקין לדינא על הרמ”א באו”ח וכמו שיתבאר עוד להלן.

וברע”ב בחלה שם כ’ דעיסה שהרועים אוכלין ממנה לא נתערב בה מורסן כ”כ משא”כ עיסת הכלבים משמע בסוף דבריו שם שראויה לאכילה רק על ידי הדחק, ומבואר שסבר דתליא במהות העיסה דעיסת הכלבים הפטורה היא עיסה שנעשה בה שינוי במהותה שאינה ראויה לרועים אלא ע”י הדחק.

אמנם בשוע”ר סי’ תנד בדעת הרמ”א נקט דאפי’ ראויה רק ע”י הדחק הוא בכלל עיסת הרועים עד שלא תהיה ראויה אפי’ על ידי הדחק, ועי’ גם בבהגר”א ביו”ד שם שכ’ דלשי’ הר”ש וסייעתו עיסת הכלבים אינה ראויה לאדם (ואפשר דלאו דוקא אלא רק שר”ל דלגבי יו”ט לא אמרי’ הואיל אלא בראויה מעיקרא ולא בראויה ע”י הדחק) ועי’ גם במשנ”ב שם סק”י שכתב דהיכא שמעורב בו מורסן הרבה ואינו ראוי לרועים לאכול מזה אין שם לחם עלה ואפילו חשב להדיא גם לרועים בטלה דעתו דאין דרך ב”א לאכול לחם כזה עכ”ל [ועי’ בבה”ל שם שדן בגדר ביטול מלחם ע”י מורסן ולכל הצדדים שם הענין הוא שברגע שאינו ראוי לאכילה אינו לחם והיה מקום לטעון דלא תליא בגדרי ראוי למאכל אדם אלא דברגע שאינו ראוי לאכילה כדרך בני אדם אינו בכלל לחם אבל לפי מה שבמשנה בחלה שם תולה בדין זה גם אם נאפית ביו”ט או לא ש”מ דאי”ז הגדר].

[ובפשוטו הרע”ב ושאר האחרונים חולקים אם ראויה ע”י הדחק חשיבא ראויה או לא, ופשטות הסוגי’ בירושלמי והראשונים היה מקום לפרש כהרע”ב בזה דעירב מורסן עדיין שייכת להאכל ע”י הדחק, ואעפ”כ פוטר מכיון שעשאה לכלבים, אבל בדוחק יש מקום לומר דהרע”ב והאחרונים לא פליגי אלא דביכולה להאכל על ידי הדחק ועשויה לכלבים פטורה כמתני’ לפירוש הרע”ב והאחרונים מיירי כשעשויה לאדם ואז מהני מחשבתו לחייבה בחלה אם יכולה להאכל ע”י הדחק ורק אם אין ראויה לאדם כלל כדרך בני אדם אז פטורה.

ויש ליתן לב לנקודה נוספת דהגר”ז בהבאתו שי’ הרמב”ם והשו”ע או”ח שם שלא פסק כמותם לא הזכיר דאפי’ אינה ראויה לרועים חייבת אם חישב לרועים, אלא כ’ אפי’ היא פת קיבר, ויש לבאר בדעתו דבאינה ראויה לאכילה אין צד שיהיה חייב אף אם חישב עליה ואף לשי’ הרמב”ם והשו”ע, וא”כ עיקר מה שחולק הרמ”א על המחבר לפירושו של הגר”ז הוא רק דבפת נקיה שחישב לכלבים להרמב”ם והשו”ע פטורה ולהרמ”א חייבת, אבל במקרה הפוך בפת שנאכלת רק ע”י הדחק שחישב רק לכלבים אפשר דמודה דגם להרמ”א פטורה כמבואר ברע”ב (דקאי בדעת הראשונים דקאי הרמ”א כוותייהו) שלא הצריך שלא תהיה ראויה לאדם אלא שתהא נאכלת רק ע”י הדחק ועשויה לכלבים].

ובהנ”ל יש להוסיף דבמשנ”ב ושעה”צ בדעת הרמ”א משמע דיש ב’ פטורים, הא’ שעשאו באופן שאינו ראוי לאכילת אדם שמעורב בו הרבה מורסן, והב’ אם עשאו לכלבים ואין בו צורת פת, והיינו דרצה להשוות דברי הרמ”א באו”ח שם עם דברי השו”ע ביו”ד שם שעומד בשיטות הראשונים שפסקו כהרמ”א בזה, ויש להוסיף דהם ב’ הדעות בירושלמי שם אם הפטור באופן שריבה בה מורסן או באופן שעשאה כלימודים.

[ובאמת יש לדון בזה דמנ”ל דמודים זה לזה כיון דהם ב’ דעות בהירושלמי ואולי בזה גופא פליגי דלהמחבר תליא בהיכר בצירוף מה שהעיסה עשויה לכלבים ולהרמ”א תליא במה שאינו ראוי לאדם דפסק כהדעה דריבה מורסן ומפרש דבזה אינו ראוי לאדם, ובאמת יעוי’ בבהגר”א ביו”ד סי’ של שם, שנקט שהוא מחלוקת ראשונים אם הלכה כמר או כמר, ולפי דבריו לא ב’ האופנים נפסקו לפטור להלכה, ואילו הרע”ב י”ל דצירף ב’ הדעות יחד וסבר דגם הדעה בירושלמי דריבה מורסן מיירי בראוי ע”י הדחק ומ”מ פטורה רק בצירוף התנאי השני שהיא עיסה שעשויה לכלבים, ובאמת עיקר דברי הרע”ב שם בביאור דיני טומאת אוכלין בעיסת כלבים שחישב עליה אפשר דאין בהם חולק דלא מיירי בנפסל מאכילה ואעפ”כ פשטות דבריו דמיירי בעיסה שראויה יותר מזה ע”י הדחק לאדם].

ובניד”ד אמנם אין בו שינוי היכר ואין בו פחיתות ש”אינו ראוי לאכילת הרועים” אלא ראוי לכה”פ ע”י הדחק ואין ניכר הפחיתות ולכן חייב בחלה לדעת הרמ”א, וכ”ש שנתבאר דלפי’ הגר”א בלאו הכי אינו מוסכם דב’ האופנים הנ”ל (ריבה מורסן ועשאה כלימודים) שייכים לפסק הלכה, וכ”ש בניד”ד שמשמש לאכילת אדם ואז חייב לגמרי בחלה לכו”ע כיון שראוי לאכילה ועשוי לאכילה.

היוצא מכ”ז דאם העיסה משמשת למאכל הילדים וניתנת לאכול ע”י הדחק יש להפריש חלה בברכה ואם העיסה משמשת לחוג בלבד ולא לאכילה לבני ספרד יש להפריש חלה בלא ברכה (כיון שיש בזה סתירה בשו”ע), ולכאו’ גם לבני אשכנז אף דמעיקר הדין יכול לברך (כהבנת המשנ”ב בדעת הרמ”א ורוב הראשונים שהם הר”ש והרא”ש והטור ואו”ז ועוד ומשמעות נטיית הגר”א ע”פ הגמ’ בביצה ובפרט דגם דעת המחבר אינה ברורה בזה דיש סתירה במחבר) מ”מ החושש להפוטרים (שהם דעת הרמב”ם והמאירי והשו”ע באו”ח שהוא כדעת ר’ בא בירושלמי) שלא לברך לא הפסיד (וכן מוכח בדרך אמונה פ”ו מהל’ בכורים ס”ק קט שחשש לכל הדעות בזה ע”פ הכרעת מהר”ם מרוטנבורג).

לסיכום בניד”ד אפשר להפריש בברכה אבל אם מיועד להתלמד בלבד ולאחר מכן להשליכו לאשפה ראוי שלא לברך.

השלמה לנידון לגבי הפרשת חלה מעיסה שאינה מיועדת למאכל

נתבאר דיש מחלוקת הפוסקים לגבי הפרשת חלה שראויה לאכילה ואינה מיועדת לאכילה האם פטורה מהפרשה או לא.

והנה במג”א ריש סי’ ח’ כתב וי”ל דהפרשת חלה אינו מצוה כ”כ דאינו עושה אלא לתקן מאכלו דומיא דשחיטה עכ”ל, והי’ מקום לפרש בכוונתו דאינו מוכרח דר”ל שאם אינו רוצה לאכול מהעיסה א”צ להפריש אלא שאם אינו רוצה לאכול אינו עושה עיסה ולכן בציצית צריך לעמוד ובחלה לא.

ואציין בזה עוד נקודה קטנה דהנה בבהגר”א או”ח סי’ ח ס”א הקשה על מש”כ המג”א שם דהלא אסור לעשות עיסתו קבין ואמרינן בפ”ג דפסחים מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא כו’ עכ”ל, ואולי יתכן לומר בזה איזו הבחנה דהגר”א לא הקשה על המג”א מטעם שיש חיוב הפרשה מעצם מה שיש לו טבל, דיש גם ראיות כנגד זה כמבואר בסמוך, אלא גם קושיית הגר”א היא מצד הגדרת המצוה, דבהך דינא דאין לעשות עיסתו קבין מבואר שהחלה אינו רק מכשיר את המאכל אם ירצה לאכול אלא בע”כ מחוייב שלא להפקיע עצמו מן המצוה כיון שיש לו מצוה המזדמנת לפניו (עי’ משנ”ב סי’ קכח ע”פ הש”ך ביו”ד סי’ רמב דיש איסור לעשות טצדקי להפקיע עצמו ממצוה), והוא נפק”מ גם לענין שא”א לומר שהגדרת המצוה קילא מציצית, דהנה המג”א טען להנ”ל דהגדרת מצות הפרשת חלה אינה מחייבת עמידה מכיון שיכול לפטור עצמו שלא לאכול ושלא להפריש וע”ז לא הקשה הגר”א דיש עליו חיוב שאם יש לו בצק שמחוייב להפריש דטענה זו עדיין אינה פירכא על סברת המג”א, אלא קושיית הגר”א היא שאינו יכול לעשות טצדקי להפקיע עצמו מחיוב חלה כמו כל מ”ע שאינו יכול לעשות טצדקי להפקיע עצמו מחיובם ובזה חזי’ דההגדרה בזה היא מ”ע דרמיא עליה, כך יתכן לומר (רק דצע”ק הלשון שהזכיר הגר”א בשם המג”א דחלה אינה מצוה).

והט”ז ביו”ד סי’ א’ סקי”ז כתב בתוך דבריו (לענין מי מברך עי”ש) דבהפרשת תרומה הוה עיקר הברכה על מצות הפרשה לא על איסור אכילת טבל שהרי מצות ההפרשה חיוב עליו אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עדיין א”כ הוה מצוה זאת כשאר מצות וכו’ עכ”ל, והיינו שנקט שיש חיוב להפריש גם אם אינו רוצה לאכול מן העיסה כלל, ולפי המתבאר אינו בהכרח סותר דברי המג”א הנ”ל.

וכעי”ז שמעתי מהגרח”ק (בשיעורו בקול הלשון) שדייק מהירושלמי שאין להשהות אצלו פירות שאינן מעושרין, ויש להוסיף דכך פשטות הסוגי’ דחזקה על חבר שמעשר כל פירות שתחת ידו [אף דהי’ מקום לטעון שסתם פירות לאכילה] וגם פשטות המתני’ דאין מוכרין טבל אלא לצורך אע”ג דהמוכר א”צ לאכול, וגם דעת רש”י והתוס’ בשבת כו ע”א דהנאת כילוי אסורה ע”י זר אפי’ בטבל (ואולם עי’ שם רשב”א וראש יוסף), משום שיש כאן ממון כהן, וקי”ל מתנו שלא הורמו כמי שהורמו דמיין (עי’ רמב”ם נחלות פ”ג ה”ג, אישות פ”ה ה”ו ושעה”מ שם, מעשר פ”ו הכ”א, שו”ע חו”מ סי’ רעח ס”ה), ואע”ג דהוא ממון שאין לו תובעין מ”מ ממון שאין לו תובעין אינו הפקר עכ”פ בדיני שמים וכבר האריכו בזה ואכה”מ.

אולם אא”ז הרע”א ביו”ד סי’ א’ על דברי הט”ז שם כתב לא מצאתי זה דבפשוטו הוא רק כשרוצה לאכלו אסור עד שהפריש תרומה ובמג”א רסי’ ח’ כ”כ לענין חלה עיין שם וה”נ בתרומה עכ”ל, ולפי המתבאר בפנים התשו’ דלעיל הוא צ”ב דהרי לכאו’ יש פוסקים שמחייבים בהפרשת חלה להפריש אם ראויה לאכילה גם כשאין מתכוון לאוכלה וכמשנ”ת, ולמה כתב הרע”א לא מצאתי זה, וגם דלכאו’ אין הכרח מהמג”א וכמשנ”ת.

ואולי מתוקף הקושי’ יש לומר בדוחק דגם הרע”א אין כוונתו לזה אלא בא רק להקשות על הגדרת הט”ז שהיא מצוה דרמיא עליה שיצטרך לברך בעצמו מחמת זה וע”ז הקשה הרע”א דמצד ההגדרה היא מצוה המוטלת עליו רק אם ירצה לאכול ואז כשבא לתקן מאכלו יצטרך להפריש אבל אין חיוב לתקן מאכלו וכמו שנתבאר דיתכן לפרש כן דברי המג”א, אולם באמת שפשטות דברי הרע”א אינם כן וגם בשו”מ קמא ח”ג סי’ פג נקט כן [ושם נדחק לפרש כן גם בכוונת הט”ז אבל שאר האחרונים לא קבלו כן בדעת הט”ז].

בחזו”א דמאי סי’ ד סק”ב הוכיח כדברי הט”ז מכח דברי התוס’ בר”ה דף ד’ ע”ב דשייך בל תאחר במעשר פירות, ובהערות הגריש”א בבכורות יא ע”א הקשה על דברי המג”א מדברי התוס’ בגיטין כה ע”א וגם קצת נתקשה מדברי הגמ’ בבכורות שם ויישב שם הקושי’ מדברי הגמ’ בלבד, ועי’ גם דרך אמונה פ”א מהל’ תרומות סק”ח שהביא כמה ראיות מהירוש’ [ברפ”ד דשקלים שמבו’ שם כדברי התוס’ הנ”ל] והראב”ד ע”ז ז ע”ב והמאירי פסחים ז’ וגם בדעת הרמב”ם נקט כמש”כ הט”ז (מלבד מה שהביא שם בשם רש”י שנקט שחולק על הט”ז וידובר בזה להלן).

ומ”מ לפמשנ”ת אפשר דהמג”א לא נתכוון לדבר זה וכנ”ל דבלאו הכי מבואר בפוסקים דיש מחייבים בחלה כשאין אוכל וגם להפוטרים הוא מדין דלא מקרי לחם בכה”ג אבל אם נתחייב כבר נתבאר דאינו פשוט לפטור גם אם אין אוכלו עי’ במקורות שציינתי בפנים וכ”ש בפירות שמעיקרן עומדין לאכילה לגבי הפרשת תרומות.

באחרונים יש שהביאו ראי’ מרש”י גיטין מז ע”ב ד”ה מדאורייתא לומר שאין חיוב בשעת ההפרשה (עי’ מהר”ץ חיות שם ואהל יצחק עמ’ שסו בשם הגרא”ו ושו”מ ודרך אמונה שם, ועיקר דברי הגרא”ו צ”ב דהא מתני’ היא אין מוכרין טבל אלא לצורך ואולי מלצורך קשיא ליה בחשבון הדברים שם מצד הנאה עי”ש, ולגוף הנידון בהנאה מטבל עי’ שבת שם ובראשונים שם אלא דשם עיקר הנידון מיירי בהנאת כילוי), ולולי דבריהם הי’ מקום לפרש דברי רש”י באופן אחר דהנה רש”י שם כתב חילוק בין מעשר לבכורים דבבכורים למאן דאמר אין קנין לגוי להפקיע א”כ נשאר חיוב על הישראל אבל במעשר אין חיוב שנשאר על הישראל מכיון שהחיוב במעשר הוא רק אם רוצה לאכול, ולענ”ד רש”י לא מיירי בכל מעשר של שדה של ישראל שהחיוב רק אם רוצה לאכול, אלא בשדה ששייכת לגוי שהקנין הממוני חל ובכה”ג אין חיובי ממון על הישראל אלא רק חיובי איסור וחיוב בכורים הוא חיוב איסור מיד אבל חיוב מעשר הוא חיוב ממון מיד וחיוב איסור כשבא לאכול, ולכן דברי רש”י נאמרו רק במקרה כזה שהגוי קנה את השדה מישראל.

והנה המפרשים באמת נתקשו (עי’ חזו”א אה”ע סי’ רמז ד”ה ומש”כ בביאור תמיהת הרמב”ן בגיטין שם ע”א על פרש”י ועי”ש גם במהרש”א ד”ה לוקח) על פרש”י איך שייך שהממונות נפקעו וחיובי הבכורים נשארו, אבל חזי’ דאה”נ חיוב הבכורים לא נפקע, ועי’ בקוב”ש ח”ב סי’ יד סק”ד מש”כ לבאר דבעלות קדושת הארץ נשארה ביד הישראל, וגם המפרשים שלא קבלו חידוש זה עכ”פ חזי’ שסובר רש”י דחלות הממון לא הפקיע את חיובי הבכורים כאן שהוא חיוב של מצוה שלא נפקע בכדי ע”י המכירה אבל לענין מעשרות לא נאמר דבר זה כיון שכל חיוב המעשרות בפרי (קודם שבא לאכלו) הוא חיוב ממוני בלבד [ואילה”ק על ביאורנו דמנ”ל באמת לחלק כן בין בכורים למעשרות דנהי דטעונים הבאת מקום מ”מ גם לתרומה יש דינים כגון חומש ומיתה אילה”ק כן דבלאו הכי לפי כל ביאור תקשה כן על רש”י, אבל עכ”פ לביאורנו יש לומר דמכיון שבכורים הוא מצוה שבין אדם למקום לא נפקע על ידי העברת הממון לגוי משא”כ מעשרות הגדרתם כחיוב ממוני כלפי אדם אחר].