במשנ"ב סי' רפה סק"ו בשעה"צ סקי"א בשם הבאה"ט שם סק"א משמע דהטעם שלא להפסיק בשנים מקרא הוא רק מחמת שמאכילין אותו בגחלי רתמים, ומשמע שאין דין מיוחד בשנים מקרא. אולם גם במשנ"ב שם מבואר להמעיין דיש טעם מלבד איסור ההפסקה דהרי ...קרא עוד

במשנ"ב סי' רפה סק"ו בשעה"צ סקי"א בשם הבאה"ט שם סק"א משמע דהטעם שלא להפסיק בשנים מקרא הוא רק מחמת שמאכילין אותו בגחלי רתמים, ומשמע שאין דין מיוחד בשנים מקרא.

אולם גם במשנ"ב שם מבואר להמעיין דיש טעם מלבד איסור ההפסקה דהרי מתחילה קאמר שראוי לבעל נפש שלא להפסיק ושוב קאמר דהבאה"ט החמיר וכו' משום גחלי רתמים, ומבואר דגם בלא הטעם של גחלי רתמים ראוי שלא להפסיק, ומקורו משכנה"ג בשם סדר היום (סדר הכנת השבת) שכ' שם שטוב ויפה שלא להפסיק באמצע שנים מקרא.

וכן הוא להדיא בשל"ה בשם הרמ"ק שלא להפסיק בדיבור כלל בשמו"ת אפי' לצרכיו (אע"ג דבשאר לימוד יש לומר דמפסיק לצרכיו שרי).

וכן במעשה רב סי' נט הובא בשם הגר"א דיש לקרוא פרשה שלמה עד פתוחה או סתומה לפי הענין ואז לקרוא תרגום, ומשמע דכ"ש שאין להפסיק ולילך לביתו באמצע הענין.

אם כי בין פרשה לפרשה (היינו תוחה או סתומה) מוכח שם שדעת הגר"א שלא להקפיד בזה דהרי מחלקו לכל יום מימות השבוע, אבל הסדר היום דלעיל לא נקט כן, וכן בכה"ח סקט"ו ע"פ הקבלה שלא להפסיק כלל בשמו"ת.

ונראה בזה דצריך שהתרגום יהיה מכוון על המקרא, וכמו שהובא מהחזו"א שא"א לומר התרגום קודם המקרא כיון שהתרגום מכוון על המקרא, וממילא א"א להפסיק כיון שהוא מסודר דוגמת קריאה"ת.

וצריך שיהיה מסודר באופן שאפשר להבין הענין, דאם מפסיק אחר וידבר ה' אל משה לאמר וכיו"ב והולך לביתו ומשלים אחר כך את המשך הפרשה או בכל כה"ג שהפסוק הוא המשך דברי הפסוק הקודם, ממילא אין כאן עיקר כוונת תקנת שנים מקרא ואחד תרגום שילמוד הפסוק ופירושו ויבינו, (וגם בתקנת המקרא לחוד לפני התרגום העיקר הוא ההבנה והתרגום הוא רק ההשלמה לתקנה כדי להשלים ההבנה), וממילא א"א להפסיק לפי הענין.

(ומענין לענין עי' בבה"ל הל' ק"ש דיש להסתפק לענין חזרה על תיבה לדעת הר"ח אם יוצא ואפשר דטעם הספק הוא משום שמאבד כאן הבנת המשמעות שהוא העיקר, ומענין לענין עי' עוד בשער אפרים שכ' דהמדקדקים יותר מידי באמירתם עד שנשמע כהברה אחרת ולא כדרך דיבור בני אדם ג"כ לא עבדי שפיר).

והנה בקריאה"ת מצינו שמותר להפסיק עכ"פ אחר ג' פסוקים, ואז מותר לצאת בין גברא לגברא, ובגמ' מספקא לן לענין בין פסוקא לפסוקא, אבל עכ"פ אחר ג' פסוקים יכול לצאת, וגם המנהג להפסיק בין גברא לגברא כשמסיים בדבר טוב (ע"פ הירושלמי לסיים בדבר טוב) אפי' אם הוא באמצע ענין, אלא שכבר נתבאר במשנ"ב דדין זה לצאת בין גברא לגברא בקריאה"ת הוא רק כשכבר שמע קריאה"ת.

ובקריאה"ת גופא ההפסק הוא רק בין גברא לגברא להחליף הגברא אבל אין מפסיקין ויוצאין מבהכנ"ס וגם אין מוסכם בפוסקים דמותר לדבר אז, ויעוי' במשנ"ב בהל' קריאה"ת.

קרא פחות

נראה דכשאוחז בקריאה ויכול לתקן יתקן, ובמקום שכבר המשיך הלאה וכ”ש כשכבר סיים הקריאה אינו צריך לחזור ולתקן מכח ספק. מקורות: הנה במשנ”ב (סי’ קמג סוף סקכ”ה) דן לגבי ספק דפלוגתא לגבי ס”ת מוטעה, ופסק דבכל ספק ס”ת ...קרא עוד

נראה דכשאוחז בקריאה ויכול לתקן יתקן, ובמקום שכבר המשיך הלאה וכ”ש כשכבר סיים הקריאה אינו צריך לחזור ולתקן מכח ספק.

מקורות:

הנה במשנ”ב (סי’ קמג סוף סקכ”ה) דן לגבי ספק דפלוגתא לגבי ס”ת מוטעה, ופסק דבכל ספק ס”ת מוטעה כזה אזלינן לקולא, כיון שמצרפין השיטות שס”ת מוטעה כשר לקריאה (וכעי”ז נזכר בבה”ל סי’ לב סי”ל ד”ה רגלי הה”א עי”ש).

והיה מקום לטעון מכח זה דלכאורה בספק טעות ממש בקריאה עצמה לא אזלי’ לקולא, כך היה מקום לטעון.

אולם יעוי’ בבה”ל סי’ קמב ס”א דבטעה בקריאה בשבת וחוזר אחר שגמר הקריאה, לענין ברכה מצרפינן הדעות שיצא גם בקרא בטעות, ומשום זה לענין ברכה לא יברך כשחוזר וקורא (אם נזכר בטעות רק אחר שגמר הקריאה וגם בירך לאחריה), ומבואר דגם לענין זה מצרפינן דעות המקילים בזה לענין ברכה, א”כ לכאורה גם לענין ספק טעות יש לצרף דעות אלו ע”ד המבואר בסי’ קמג הנ”ל (ובאופן שעדיין עוסק בפסוקים אלו הצירוף פחות שייך דהרי חלק מהצירוף שהביא הבה”ל שם הוא דלהרמב”ם שחוזר וקורא שמא הוא רק אם עוסק באלו הפסוקים, וק”ל, ועי’ עוד להלן).

והנה בבה”ל שם הביא מקור הדין בשם החי”א שלענין ברכה א”צ לחזור בטעה דלענין ברכה סמכי’ על המקילין, אבל הבה”ל פקפק קצת לומר שהטור או המקילים יסברו שבנשתנה הענין א”צ לחזור כלל, אבל טען דלמעשה יש לנהוג כהחי”א להקל לענין ברכה, כיון דגם הרמב”ם דמחמיר שמא אינו מחמיר לענין דיעבד אם סיימו הקריאה כבר עכ”ד בקיצור.

והנה בחי”א בפנים סי’ לא סל”א נקט להקל יותר אף לענין הקריאה דאם החזירו הס”ת לארון אין מוציאין אותו שוב דאין יכול לחזור ולברך עכ”ד, ויש לדון אם הבה”ל יכריע כהכרעת החי”א גם בפרט זה.

וראיתי מי שציין דדעת הבה”ל שאם סיימו הקריאה אין חוזרין מחמת טעות ואינו נכון דהבה”ל מיירי שם לענין ברכה בלבד, ואילו לענין מקרה שכבר החזירו הס”ת הבה”ל לא מיירי כלל ואדרבה אם באנו ללמוד מסתימת הבה”ל הקולא שלו היא רק לענין ברכה והדרא דינא לדוכתא דלדעת השו”ע ר”ס קמב הו”ל כמו דילוג (או חמור מדילוג כמ”ש הבה”ל שם ונשאר בצ”ע) וחיישי’ לשיטתו לענין חזרה (ולא לענין ברכה כמ”ש הבה”ל ר”ס קמב) א”כ לענין דילוג הרי מבואר בסי’ קלז ס”ג דבדילוג חוזרין גם אחר שהחזירו ס”ת.

(וכבר הערתי בעלמא דהמשיב דבר והאחרונים שנקטו שיש איסור בקריאה”ת בציבור בלא ברכה לכאורה דבריהם לא אזלי כדברי הפוסקים שהזכירו בכ”מ שבספקות קוראין בלא ברכה כגון בבה”ל סי’ קמב הנ”ל ובמשנ”ב ס”ס קלז המובא בסמוך.

ואמנם היה מקום לדחות דכיון שכבר בירכו קודם לכן מועלת הברכה גם לזה, דאיסורא שמא סוברים שהוא רק בברכה שלפניה, ואולי זהו טעם החי”א שאין מוציאין הס”ת אחר שכבר החזירוה, שאז כבר נעקרה ברכה שלפניה שבירכו קודם לכן, ובאמת בגמ’ מבואר דעיקר תקנת ברכה”ת בקריאה”ת לענין ברכה שלפניה היתה רק לפותח.

אבל יש לדון להנך אחרונים מה יעשו עם ברכה”ת שלאחריה שבירושלמי למדוה מק”ו, אבל האמת דק”ו זה אסמכתא בעלמא הוא דהרי למדו לאידך גיסא גם בבהמ”ז מקריאה”ת, וכן לענין מה שברכה שלפניה חמורה יותר מברכה שלאחריה ע”ע משנ”ב סי’ קלט דברכה ראשונה י”א שהיא דאורייתא אם לא בירך ברכה”ת וברכה שניה לכו”ע דרבנן.

והנה אם נימא דבאמת מסתמך על ברכתו הראשונה, א”כ לכאורה באופן של הבה”ל בסי’ קמב הנ”ל יצטרך אותו העולה לחזור ולקרוא הפסוקים שהי’ בהם טעות, להמבואר בסי’ קמ ס”א ובמשנ”ב שם דהברכה חלה בדיעבד רק על העולה שבירך עצמו, ובלאו הכי עדיף כך כדי שאולי בכך יוכל לתקן ברכתו הראשונה שלא תהיה לבטלה.

אולם בסי’ קלז סקי”ג מבואר במשנ”ב שאם בירך ברכה האחרונה נסתלקה לגמרי ברכה ראשונה אפי’ אם הקריאה עצמה היתה פחות מג’ פסוקים, ומבואר בשעה”צ סי’ קמ סק”ח דבבירך ברכה  אחרונה הו”ל היסח הדעת חמור יותר מסתם היסח הדעת שהקיל בזה במשנ”ב בסי’ קמ סק”ז, ועיין בהרחבה הדעות בזה.

וא”כ יש לדון אם מסכים הבה”ל להכרעתו של החי”א הנ”ל לחלק בין כבר החזירו ס”ת או לא, ומלבד מה דמסתימתו נראה שלא תפס בזה כהחי”א, מלבד זה גם מבואר דברכה הראשונה לא קאי על מה שיקרא עכשיו אם כבר בירך ברכה אחרונה, וממילא מהו הנפק”מ אם כבר החזירו הס”ת לארוה”ק או לא.

ויתכן לומר דגם להחי”א אם כבר בירך לאחריה נתחייב בברכה ראשונה לענין קריאה שהיא חיוב ודאי כגון קרא בראשונה פחות מג’ ורק סברא דנפשיה קאמר החי”א שאין מוציאין ס”ת לקריאה שהיא בלא ברכה, באופן שמספק לא יוכל לברך, משום כבוד התורה, ולפי צד זה א”צ ג”כ שהעולה הקודם יעמוד ויקרא דבלאו הכי נסתלקה ברכתו, וסגי במה שהעולה אחריו משלים קריאתו, ועי’ עוד לקמן).

ואם דילג תיבה או אות בשבת מבואר בסי’ רפב ס”ז ומשנ”ב שם סקל”ה דחוזר וקורא ומברך גם אחר מוסף ע”פ דברי השו”ע בסי’ קלז ס”ג (ואם כבר יצאו מבהכנ”ס עי’ יוסף אומץ להחיד”א סי’ יב סק”ה שהקל בזה בדיעבד, וצ”ע, ומ”מ אפשר דגם הוא מודה שכשיחזרו למנחה שיקראו וצל”ע בזה).

והנה כ”ז לענין קריאה בשבת אבל לענין קריאה בחול כשיש פסוק אחד עם טעות עי”ש בסי’ קמב בבה”ל דכל הנזכר עד כאן לא מיירי בחול, ועי”ש מש”כ להסתפק בטעות בחול, ומ”מ בודאי שהמנהג דבטעות קריאה בחול לא עדיף מדילוג דיוצא יד”ח בקריאת שאר הפסוקים אם קרא שאר הפסוקים כדין ג’ לכל קורא וי’ לכל הקרואים.

ויש לציין דגם הו”ל כלא קרא פסוק זה, הנה באופן שקרא מלבד זה רק ב’ פסוקים או אם קראו שלשתן מלבד זה פחות מי’ פסוקים, עי’ פרטי הדינים בזה בסי’ קלז ס”ג ובמשנ”ב שם סק”ז, דאף דבקריאה פחות מי’ גרידא לדעת השו”ע אינו חוזר אבל כאן בדילג וגם קרא פחות מי’ חוזר כיון דהו”ל תרתי לריעותא, וממילא לכאורה גם בטעה באחת מהן הו”ל תרתי לריעותא.

דהרי הבה”ל בסי’ קמב הנ”ל רצה לומר דאולי טעות חמיר מדילוג ומסתמא דגם אם לא חמיר מדילוג מ”מ לא עדיף מדילוג.

ואף דיש מקילין בשבת בטעות יותר מדילוג [דהרי גם להמקילים בטעות עי’ בבה”ל סי’ קמב הנ”ל מ”מ מודו להך דינא דסי’ קלז ס”ג דבדילוג יש לחזור שמקור דין זה ממסכת סופרים פי”א], שמא דוקא משום שהקריאה”ת היתה כדיני קריאה”ת שהיו ג’ פסוקים לעולה ולא פחות מי’ לכל העולים, אבל יותר נראה דלהנך יש אומרים שאין חוזרין על הטעות למרות שחוזרין על דילוג (ולפי הצד בבה”ל שלא נזכרה חומרא בטעות יותר מדילוג) אכן לא ברירא שייחשב ריעותא, רק דאין הלכה כהנך יש אומרים מלבד במקום חשש ברכה לבטלה וכמשנ”ת.

(ואף דבר”ח ומעמד מצינו דלמ”ד פוסק חצי פסוק חשיב פסוק לענין מנין הפסוקים, מ”מ היכא דלא אפשר שאני, ויש לציין דבס”ס קלז לא למדו אפשר משא”א, ובחלק מהאופנים למדו לחלק מהדעות, ועי”ש שעה”צ סקכ”ד).

ויעוי’ בסי’ קלז במשנ”ב סקי”ד לענין קרא ט’ פסוקים שהוא פלוגתא אם צריך להשלים, ונקט שטוב לחזור ולקרוא ג”פ בלא ברכה, ולכאורה יש ללמוד כן גם לענין ספק טעות, או דיש לדחות דספק טעות הוא ס”ס וכנ”ל, אבל בלאו הכי אין ללמוד משם, דשם מבואר במשנ”ב דאפי’ להמקילים טוב להשלים בזה, משום דלא היו כאן י’ פסוקים, ואינו מטעם ספק.

ויעוי’ בתשובות אחרות (ד”ה האם צריך לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום דוקא כסדרן וד”ה מי שנרדם באמצע קריאת שמע ואינו זוכר היכן הוא אוחז מה יעשה) שהבאתי ראיות לענין ספק דילוג אמירת בשכמל”ו שבק”ש וספק דילוג בשנים מקרא שאם עדיין עומד בחיובו אזלי’ לחומרא בחזקת שלא אמר אבל אם סיים הוא בחזקת שאמר, וכן מבואר בפוסקים דגם להסוברים ק”ש דרבנן או פרשה שניה דרבנן מ”מ במסופק צריך לחזור מספק, כל שלא סיים, ונראה דכ”ש שיש ללמוד מזה לניד”ד באופן שעומד באמצע הקריאה שצריך לחזור ולקרוא בלא טעות.

אבל באופן שכבר סיים הקריאה לגמרי והחזיר הס”ת למקומו, לכאורה בספק הו”ל ספק דרבנן ולקולא מלבד הקריאות שהם דאורייתא.

וכן מבואר במשנ”ב הל’ קריאת המגילה בשם הפמ”ג שבספק קרא המגילה ספק לא קרא חוזר וקורא דהו”ל ספק דברי קבלה כספק דאורייתא ולחומרא, ואמנם גוף הענין לומר שספק דברי קבלה כספק דאורייתא אינו מוסכם להר”ן וכן יש בזה סתירות ברש”י דביצה וכן במשנ”ב גופא יש בזה סתירות דלעיל בשם הבהגר”א משמע שתפס כהר”ן, אבל עכ”פ לכל הצדדים מבואר דבספק דרבנן אינו חוזר וקורא, וכן מבואר עוד בסוגי’ דברכות כא ספק קרא ק”ש ספק לא קרא וכו’ דתליא בנידון אם ק”ש דאורייתא או דרבנן, ולכן בספק אמר הברכות אינו חוזר ואומר, ועי’ בשו”ע סי’ סז.

ובמקרה שאירע ספק טעות בקריאה”ת של שבת וכבר סיים העולה ובירך, ויש עולה אחריו לכתחילה בודאי יש להשלים ספק טעות עם הקורא שאחריו דגם יש צד לומר לגבי הציבור ולגבי העולה השני שעסוקים בקריאה, וגם דאפשר לתקן בקל, ואף בחול ראוי דגם בחול לכתחילה אין מדלגין (ואף דיש מקום לטעון שהדילוג כבר נעשה על ידי הקורא כמו שאכתוב בתשובה הסמוכה (ד”ה קורא שטעה והמשיכו כמה עליות וכו’), ושאינו שייך לקורא שלאחריו, ואף אם הכל היה על ידי אותו הקורא, מ”מ כל שאפשר לתקן בקל יש לתקן, דגם בבה”ל סי’ קמב הנ”ל משמע דעיקר הצד דלהרמב”ם א”צ לחזור בספק טעות הוא רק אחר שסיים הקריאה ולא אחר שסיים העולה, אם לא במקום כבוד הבריות שאז יש לסמוך על ספק ספקא בצירוף עם הסברא שמעיקר הדין יש מקום להחשיב שכבר נסתלקה עליה ראשונה וחיובים שלה).

אולם בפרשת זכור להסוברים שהוא דאורייתא חוזר וקורא בספק והיה מקום לומר דבאופן זה יאמר גם הברכות חוזר ואומר כדינא דברכות ק”ש בספק קרא ק”ש בסי’ סז ס”א, אבל למעשה אין לנהוג כן לומר שוב הברכות (כשא”א לומר בתורת הוספה ועי’ להלן), משום מנהגא שהביא הרמ”א בהל’ קריאה”ת של שבת (סי’ רפב ס”ד) לענין קריאת קטן בפרשת זכור וק”ל, ובפרט דבמשנ”ב ריש סי’ סז מבואר דהדעה העיקרית היא שאין אומרים בשאר מצוות שמספק יעשה שוב את המצוה בברכותיה אלא רק המצוה עצמה אם היא דאורייתא (או בתפילה מטעם המבואר בגמ’ ובמשנ”ב סי’ קז) בלא ברכותיה.

ולענין אם קראו הפרשה בשבת וסיימו ובאים לקרות מיד אח”כ מחמת ספק טעות (עכ”פ בפרשת זכור כנ”ל) אם יכולים לברך שוב מחמת הוספה או דלא שייך כאן הוספה כיון שקורא הפסוקים שכבר נקראו, עי’ בשו”ע הל’ קריאה”ת בשבת (סי’ רפב ס”ב) וברמ”א שם (והרמ”א דאוסר הוא אף כשיש ז’ קרואין מלבדו כמבואר במשנ”ב סי’ קלז סקכ”ח), ואפשר דמודה הרמ”א במקום שעת הדחק כמו שהקיל שם בשמח”ת משום שמחה ועי”ש במשנ”ב, וכאן יש לצרף דהפסוקים שכבר נקראו יש צד שהיה בהם טעות, ולחלק מהפוסקים חשיב שלא נקראו וגם להמקילים בדיעבד (עי’ בבה”ל סי’ קמב הנ”ל בשם החי”א), צל”ע אם אפשר דמסכימים דחשיב שלא נקראו רק שאין מחוייבין לחזור מחמתם, ולפ”ז לניד”ד שמא סגי לענין הוספה וצל”ע, וגם שמא יש לטעון דכיון דמהני לענין יציאה מהספק חשיב כחידוש דבר בין מצד הספק ובין מצד הפלוגתא כעין חידוש דבר דמהני לענין תפילת בכה”ג דפלוגתא (ולא בכל פלוגתא מהני כמבואר במשנ”ב ואכמ”ל), וממילא יועיל גם לענין הוספה וצל”ע בכ”ז.

אולם בבה”ל סי’ קמב הנ”ל דמיירי להדיא לגבי שבת נקט דלענין ברכה יש לסמוך על המקילין אפי’ בודאי טעות, ויל”ע למה לא הזכיר הצדדים כאן דגם אם יברכו שוב אין כאן ברכה לבטלה, וכ”ש דא”צ שדוקא העולה הטועה עצמו יחזור ויקרא לפי מה שנתבאר, ומיהו אם נימא דהעולה עצמו יחזור ויתקן ניחא למה היקל בספק ברכה כיון דלכתחילה אין עולה שעלה חוזר ועולה כמבואר בסי’ רפב.

ויש לומר דגם אם מדינא אין תועלת שהעולה עצמו יחזור ויתקן [כיון שכבר נסתלקה ברכה ראשונה כשכבר בירך ברכה אחרונה וכנ”ל] מ”מ מיירי הבה”ל בסי’ קמב הנ”ל רק באופן שהטועה עצמו חוזר ומתקן, חדא משום כבודו שהעלוהו לתורה ויתכן שלא יצא יד”ח ורוצה לתקן, ועוד דהרי יש צדדים בפוסקים דברכה אחרונה אינה סילוק עי’ במ”מ בדברי השעה”צ סי’ קמ הנ”ל, וממילא כדי להרויח צד זה עדיף שהוא יתקן הטעות, כיון דאחר לא יצא מברכתו וכמו שציינתי לעיל מדברי המשנ”ב במקום אחר.

עכ”פ הנראה מכל הנ”ל שאם עדיין עסוקים בקריאה”ת יכפלו שוב הפסוק שהיתה בו טעות מספק ואם כבר החזירו הס”ת עכ”פ בכה”ג שהיה טעות לא יחזרו.

קרא פחות

הנה מבואר במשנ"ב (סי' קמב סק"ד) בשם שלחן עצי שיטים שמה שצריך לחזור אם החליף בין טעם משרת לטעם מפסיק הוא רק אם משנה את המשמעות, ומבואר דאם לא משנה את המשמעות בכל גוני אינו צריך לחזור וכ"ה מבואר ברמ"א ...קרא עוד

הנה מבואר במשנ"ב (סי' קמב סק"ד) בשם שלחן עצי שיטים שמה שצריך לחזור אם החליף בין טעם משרת לטעם מפסיק הוא רק אם משנה את המשמעות, ומבואר דאם לא משנה את המשמעות בכל גוני אינו צריך לחזור וכ"ה מבואר ברמ"א שם דבטעה בנגינת הטעם אין מחזירין אותו.

וכן מבואר בפר"ח (שהובא גם בבה"ל סי' הנ"ל ד"ה אין) דאם היה שינוי טעמים בלא משמעות אין מחזירין אותו אבל גוערין בו.

וכעי"ז בב"י סי' קמא בשם הרא"ש ששינוי בטעמים מעכב אם משנה המשמעות, ועי' שו"ת בית יעקב סי' עו.

ויש להוסיף דגם מה שכתב המשנ"ב שאם שינה באופן המשנה את המשמעות צריך לחזור ג"כ אינו מוסכם לכו"ע, עי' בבה"ל שם דאפי' בטעות גמורה לענין ברכה מצרפין המקילים בזה שאין צריך לחזור (עכ"פ אם גמר הקריאה ודעת החי"א דיש מקילים בזה בכל גוני כמבואר בבה"ל שם וכן הדה"ח בשם הא"ר נקט שהמקל יש לו על מי לסמוך).

ויש להוסיף דבשו"ת באר משה ח"א סי' ד נקט דבדיעבד אין לחשוש לשינוי בטעם גם כשמשנה המשמעות בצירוף דעת הא"ר, והעירו עליו דחידוש זה של המשנ"ב כבר הובא בב"י בשם הרא"ש, וממילא במקום שאין צירוף נוסף דינו ככל שינוי משמעות לדידן דיש לחזור כמבואר בשו"א ריש סי' קמב ובמשנ"ב שם, אבל בדרך החיים יש קצת משמעות מלשונו דשינוי בטעם בכל גוני אין מחזירין אותו עי"ש שהוא מדוייק בלשונו אא"כ נפרש בדבריו דדבר ההוה נקט שבד"כ אין שינויי משמעות בשינוי בטעם על דרך הרוב.

ומ"מ אם עדיין עומד שם יש לתקן עצמו בכל שינוי קל בנגינה, כמבואר ברמ"א (סי' קמב ס"א) דגוערין בו ובודאי שכלול בדין זה שאם הוא יכול תוך כדי קריאה לתקן עצמו יש לעשות כן מכל שכן והיא סברא פשוטה, ושו"ר כעי"ז (בספר אבני ברזל ח"א עמ' קפא) בשם הגריש"א.

קרא פחות

דעת המשנ”ב שצריך לחזור והמיקל בזה בשעת הדחק יש לו על מי לסמוך ואין למחות בידו. מקורות: דעת המג”א שהובאה במשנ”ב בסי’ קלט סקט”ו דבבירך אשר בחר במקום אשר נתן לא יצא וצריך לברך שנית, ועי’ גם תהלה ...קרא עוד

דעת המשנ”ב שצריך לחזור והמיקל בזה בשעת הדחק יש לו על מי לסמוך ואין למחות בידו.

מקורות:

דעת המג”א שהובאה במשנ”ב בסי’ קלט סקט”ו דבבירך אשר בחר במקום אשר נתן לא יצא וצריך לברך שנית, ועי’ גם תהלה לדוד סי’ רפב סקי”א, וכך פשטות דעת המהרי”ל בהל’ קריאה”ת שפ”א בירך העולה אשר נתן קודם קריאה”ת, והצריכו מהרי”ל לברך אשר בחר מתחילת הברכה.

אבל השער אפרים שער ד סכ”ג חלק ע”ז דבדיעבד יצא בבירך אחר קריאה”ת אשר בחר, וכן בעמק ברכה הל’ קה”ת תמה דמנ”ל ששינוי הנוסח מעכב ועוד דהרי דעת הרמב”ן והרשב”א (ברכות יב ע”א) דעיקר אזלי’ בתר חתימה, וגם בכה”ח הביא שיש מפקפקים במאמר מרדכי ואף שבאחרונים נראה שצריך לחזור מ”מ נקט שיש לסמוך על המפקפקים לענין ספק ברכות.

והנה מצינו שהמשנ”ב דרכו בהרבה מקומות להקל בספק ברכות במקום שיש דעות באחרונים עכ”פ לענין המיקל שיש לו על מה לסמוך, ולא בכל מקום, ויתכן דאם היו לפניו כמה מדברי האחרונים שהקלו בזה גם כאן היה מיקל במקום ספק ברכה, ועכ”פ אם כבר סיימו הקריאה שהוא קל יותר במקום ספק (יעוי’ מה שהבאתי בנידון זה בתשובה לענין ספק טעות בקריאה”ת), ולכן בניד”ד שהתעורר מקרה כזה והיה בזה גם משום כבוד הבריות וטירחא דציבורא וכמעט שלא היה שייך להחזיר הס”ת ולקרוא בו ולברך שוב, הראיתי להם דברי הפוסקים המקילין בזה.

אבל עדיין אינו ברור לגמרי שהמשנ”ב היה מיקל בזה דהרי ספרי שער אפרים ומאמר מרדכי היו מצויין להמשנ”ב ועוד דהמהרי”ל רב גובריה ועוד דגם התהלה לדוד ראה דברי השער אפרים ותמה עליו.

שו”ר למו”ר בהלכות יום ביום פ”ח ס”ו שג”כ תמה על המשנ”ב שלא הביא דברי השער אפרים דבתראה הוא, וכן תמה דהמשנ”ב בסי’ מו ועוד הביא דעת הגר”א דאזלי’ בתר חתימה (והיינו כדעת רמב”ן ורשב”א הנ”ל), וממילא ספק ברכות להקל.

ולגוף תמיהת העמק ברכה הנ”ל יש ליישב דאע”ג דנוסח ברכות בעלמא אינו מעכב (עי’ משנ”ב סי’ סח) מ”מ אפשר שכשאומר ב’ ברכות בזאח”ז מעכב כשתיקנו ב’ ברכות ואומר שניהם בשוה דבזה לא הוסיף כלום בברכה שניה והו”ל כברכה יתירה, ולכן לדעת הבאר שבע סי’ לז (הובא במג”א סק”ה) לא יצא באמר אשר בחר אחר קריאה”ת אא”כ אמר אשר נתן קודם קריאה”ת מטעם זה, וגם להמהרי”ל דסובר דבכל גוני לא יצא יש לומר דאחר שתקנו ב’ ברכות בזאח”ז על התורה א”כ צ”ל דוקא בנוסחאות שתקנו דבלא זה הו”ל ב’ ברכות בשוה בזאח”ז ואחר שתקנו צריך שיהיה דוקא ברכות אלו, וכמ”ש הא”ר סי’ קמ סק”ג בדעת מהרי”ל דיש סדר לברכות אלו, דאע”ג דבק”ש אין סדר לברכות היינו משום דאינם על הק”ש, וכוונתו דבברכות ק”ש שאינם על הק”ש כל ברכה חשיבא לחודה, אבל כאן שהברכות נתקנו רק על קריאה”ת ממילא לא שייך לברך כל ברכה בני עצמה וכל ברכה מתייחסת גם לחברתה וממילא צריך שיהיה באופן שתקנום.

ועי’ בשעה”צ סק”ט שרוב האחרונים נקטו כהבאר שבע.

ואף דיש הספק של קריאה”ת ביניהם מ”מ עדיין חשיבי ב’ ברכות הסמוכות זל”ז, דכמו שמצינו לענין ברכות ק”ש וכן ברכות פסוד”ז דנקטו הפוסקים דברוך שאמר וישתבח הן ברכות הסמוכות זל”ז ולכן עונה אמן על ברכת עצמו אחר ישתבח להנוהגים לענות אחר סיום סדר ברכות וכן אחר שומר עמו ישראל לעד ולא אחר אהבה רבה ואהבת עולם דסמוכה לשלאחריה.

קרא פחות

במקרה כזה אשר להקל לקרוא רק הטעות עם ב’ פסקים יחד ואחר כך להמשיך מהמקום ששם אוחז. מקורות: הנה לכתחילה אין מדלגין בספר תורה בקריאה”ת [מגילה כד ויומא סט ושו”ע או”ח סי’ קמד ס”א] והיה מקום לומר דלכן ...קרא עוד

במקרה כזה אשר להקל לקרוא רק הטעות עם ב’ פסקים יחד ואחר כך להמשיך מהמקום ששם אוחז.

מקורות:

הנה לכתחילה אין מדלגין בספר תורה בקריאה”ת [מגילה כד ויומא סט ושו”ע או”ח סי’ קמד ס”א] והיה מקום לומר דלכן דייק השו”ע [סי’ קלז ס”ג] לומר שדין זה שיכול להשלים קריאת הפסוק הדולג עם ג’ פסוקים הוא רק באופן שכבר סיים קריאה”ת.

והנה בענין אחד מדלגין אף בתורה [גמ’ ושו”ע סי’ קמד שם], ולכן לפעמים מעיקר הדין לא יצטרכו לחזור כ”ז, באופן ששני המקומות הם מענין אחד, ויש להקל בזה בטירחא דציבורא.

אולם במשנ”ב סי’ קמב סק”ב ובשעה”צ שם סק”ג כתב דמעיקר הדין מותר במקום שטעה הקורא להשלים רק הפסוק עם הטעות עם עוד ב’ פסוקים ואין צריך מעיקר הדין להשלים משם עד היכן שאוחז ואפשר דאף עם עוד פסוק אחד נמי מותר רק כדי שלא יכירו הציבור בשינויים לכתחילה יש להשלים ברצף ממקום הטעות עד היכן שאוחז עכ”ד (ודברי המשנ”ב שם קצת מקוצרים וכנראה כוונתו היכא שהעולה הטועה סיים לקרוא בין פרשה לפרשה כגון בפתוחה או סתומה, ואז יש לקורא שלאחריו לקרות ממקום הטעות עד היכן שסיים הקורא הטועה לקרוא ומשם ואילך יהמשך לקרואג’ פסוקים, או ראיתי מי שפירש ביתר רווח דברי המשנ”ב שכוונתו לקרות לסיום קריאת הראשון פרשה ולמעשה היינו הך).

והנה גם מה שנקט שטוב לעשות כן כדי שלא יכירו הציבור כ”כ בשינויים, אפשר דאם מיירי במקרה שכבר עברו כמה עליות ממקום הטעות דבלאו הכי הציבור מכירים בשינויים יכול לפי שיטתו לדלג משם ואילך.

וכן משמע במשנ”ב סי’ קלז סק”ח בביאור השו”ע סי’ קלז הנ”ל דאם דילג פסוק גם אם עדיין לא סיימו קריאה”ת מעיקר הדין יכול לקרוא פסוק זה ושניים עמו, (ועי”ש עוד סק”י אלא דאין משם ראיה ברורה לענייננו).

ועי’ גם בלבוש בסי’ קלז על דינא דהשו”ע הנ”ל שכתב דלא אכפת לן שנקרא שלא כסדר דאין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא דהלבוש הזכיר זה בעיקר על מי שמשלים אחר סיום קריאה”ת, ולא נחית שם לגבי מי שמשלים באמצע הקריאה אם צריך לקרוא משם עד הסוף.

וצ”ע גם לדברי השעה”צ בסי’ קמב וגם לדברי המשנ”ב בסי’ קלז דמשמע בשניהם שעכ”פ מעיקר הדין א”צ להשלים כל מה שבינתיים, ויל”ע למה מותר לו לדלג מעיקר הדין הרי אין מדלגין בתורה.

והיה מקום לומר בדעת המשנ”ב שתפס שדילוג באותו הפרשה חשיב כדילוג בענין אחד כיון שהכל מפרשה הקבועה לאותה שבת.

אולם צ”ע דבשעה”צ סי’ קמד סק”א העלה צד דגם בשבת בשחרית אם קורא הסדרא שלא על הסדר אלא מדלג פסוקים על מנת להשלים אחר כך עובר באיסור דילוג.

והנראה בזה דבאמת במקרה דידן שדילג בטעות פסוק (וה”ה בטעה דלא עדיף מדילוג לדעת השו”ע סי’ קמב ס”א ועי”ש בבה”ל בשם החי”א) כבר עבר כאן איסור דילוג בתורה אך מכיון שמחוייב מחמת תקנת חכמים לקרוא הפרשה ממילא צריך להשלים מה שדילג אבל אין צריך לקרוא כל מה שבינתיים כיון שכבר קרא וכבר עבר איסור הדילוג.

ויש לחדד בזה עוד דבעצם מה שחוזר לאחוריו באמצע הקריאה היה צריך להחשיבו עכשיו שוב כעובר על איסור דילוג (אם הוא בב’ עניינות), רק דלא אפשר באופן אחר, ולכן חוזר לאחוריו, וה”ה מה ששוב מדלג משם עד המשך הפרשה ג”כ הו”ל כדילוג, רק דבאמת כבר יצא ידי חובת קריאת הפסוקים שבינתיים.

וצע”ק במה דמשמע בשעה”צ סי’ קמב הנ”ל שמעיקר הדין בכל גוני אין איסור לדלג ממקום שמשלים הטעות עד היכן שהוא אוחז, ומשמע דמעיקר הדין זה שרי גם באופן שאינו צריך להשלים הרבה, ויל”ע למה באופן כזה שרי הרי מה יכול לטעון שכבר קרא מה שבינתיים כיון שאין בזה טירחא כלל, וצ”ל דבמקום ציבור גם קריאת כמה פסוקים חשיב כטירחא כמבואר במגילה כג ע”ב גבי כל שהוא ביטול מלאכה לעם וכו’ וזה אף שהיה בזמנם בלא ברכה נפרדת לכל עולה, דהרי בזמנם הפותח היה מברך לפניה והחותם לאחריה ורק האידנא תקנו שכל אחד מברך לפניה ולאחריה כדאמרי’ בגמ’.

ועי’ בביאור מקרא סופרים על מס’ סופרים פי”א ה”ו סק”ד שכתב אבל בשבת אם דילג פסוק אחד ואח”כ נודע לו שדילגו, מפסיק במקום שקורא ומתחיל לקרות מפסוק המדולג והפסוקים שאחריו על הסדר ואף שכבר קרא הפסוקים שלאחר הדילוג חוזר וקורא אותם פעם שנית על הסדר עכ”ל ועוד כתב שם בהמשך הס”ק וקורא ממקום המדולג עד סוף הפרשה שחפץ לקרות ומברך לאחריה עכ”ל.

אולם שוב בסק”ה שם כתב וקורא היינו פסוק המדולג ושני פסוקים עמו  עכ”ל, אמנם כמובן שכוונתו בזה באופן המבואר במס”ס שכבר סיים הקריאה שבזה קורא רק פסוק המדולג עם ב’ פסוקים עמו, אבל בלאו הכי קורא כל מה שבינתיים היכא דאפשר וכנ”ל.

ובגוף הנידון דכשיש מרחק רב בין מקום הטעות למקום שאוחזים בקריאה ראיתי בחשוקי חמד סוכה נה ע”א שהעיר מדינא דאין גוללין ס”ת בציבור כמ”ש בסי’ קמד ס”ג, ולענ”ד אין להביא ראיה דזה משום טורח ציבור, וכ”ש דלקרוא כל מה שבינתים הוא טורח ציבור, ועוד דהרי אם צריכים לקרוא במקום אחר אמרי’ בשו”ע שם דגוללין וידחה כבוד ציבור, וכאן יותר דמי לזה, כיון שיש תקנה קבועה בכל הקהילות שהוא מנהג בבל מזמן הגמ’ (מגילה כט ע”ב) לקרוא כל שבוע פרשה שלמה הלכך יכולין לגלול עד שם.

קרא פחות

במשנ"ב הובא במקום אחד [סי' רפה סקי"ח ע"פ השע"ת ששם הוא בשם האר"י] לקרוא בהושע"ר ומשמע שם שיש בו עדיפות על פני יום שמנ"ע (שכתב שם שהקורא ביום שמנ"ע לא הפסיד ומשמע שם שאינו באותה רמת ההידור כמו הושע"ר), ובמקום ...קרא עוד

במשנ"ב הובא במקום אחד [סי' רפה סקי"ח ע"פ השע"ת ששם הוא בשם האר"י] לקרוא בהושע"ר ומשמע שם שיש בו עדיפות על פני יום שמנ"ע (שכתב שם שהקורא ביום שמנ"ע לא הפסיד ומשמע שם שאינו באותה רמת ההידור כמו הושע"ר), ובמקום אחד [סי' תרסט סק"ד ע"פ הפוסקים שהם הכלבו וא"ח] הובא לקרוא בשמחת תורה.

וע"פ מה שהוסיפו פוסקי זמנינו בביאור דבריו [עי' שיעורי הגריש"א ברכות ח ע"א ושלמי תודה סוכות סי' צ סק"א] יתכן למעשה לומר דיש בזה ג' עניינים, וכדלהלן:

דיש מה שמצד הדין צורך לקרוא שנים מקרא קודם קריאת פרשת בראשית, ולכן בהו"ר יוצא בזה לכתחילה בלא פקפוק.

ומאידך גיסא יש ענין לקרוא בליל שמח"ת שיהיה סמוך לקריאה"ת של דברים שיוכל להבין יותר הקריאה"ת (והיינו להנוהגים לקרוא בליל שישי).

ומצד שלישי יתכן שבדיעבד יצא גם לאחר ששמע בציבור קריאת פרשת בראשית כל עוד שיום זה הוא גם זמן קריאת וזאת הברכה [ונחלקו בזה האחרונים, דהכה"ח מחמיר בזה והגרח"ק והגרנ"ק הקילו בזה, ואפשר דלזה כיון המשנ"ב שהקורא ביום שמנ"ע לא הפסיד].

ולכן מצוה מן המובחר יכול לקרוא בליל שמח"ת קודם קריאה"ת, ולכתחילה יכול לקרוא בהושע"ר, ובדיעבד גם לאחר קריאה"ת של יום שמיני עצרת.

קרא פחות

עי' בביאור הלכה סי' צב ס"ב דאם התחיל לשמוע קריאה"ת והוצרך לנקביו מותר לו לשמוע כל קריאה"ת ולענות ברך ה' המבורך עד מפטיר שהוא ענין אחר, ומוכח שם (במשנ"ב סק"ט וכן בהמשך דברי הבה"ל שם) דהוא אף אם אינו יכול ...קרא עוד

עי' בביאור הלכה סי' צב ס"ב דאם התחיל לשמוע קריאה"ת והוצרך לנקביו מותר לו לשמוע כל קריאה"ת ולענות ברך ה' המבורך עד מפטיר שהוא ענין אחר, ומוכח שם (במשנ"ב סק"ט וכן בהמשך דברי הבה"ל שם) דהוא אף אם אינו יכול להעמיד עצמו פרסה.

ומאידך גיסא משמע בבה"ל שם שאם נצרך ברמה של בל תשקצו (שהגדרתו שצריך להתאמץ ולהידחק כמ"ש המשנ"ב שם סק"י) אינו יכול להמשיך לשמוע קריאה"ת ולא לענות ברוך ה' המבורך.

אבל לא דן המשנ"ב האם יכול לצאת אם רוצה, במקרה שנצרך לנקביו ואין בו משום בל תשקצו, וכן לא דן המשנ"ב באופן שיש בל תשקצו האם צריך להשאר במקומו עד שמסיימים הקריאה.

ולפו"ר היה נראה דבאופן שאין בל תשקצו מכיון שע"פ דין יכול להישאר ולשמוע הקריאה ממילא מחוייב נמי להישאר כמו כל אחד, מאידך גיסא מי שיש בו משום בל תשקצו כיון דאיסורא רמיא עליה להישאר, ומשמע בבה"ל שאינו יכול להמשיך לשמוע קריאה"ת, א"כ לכאורה יצטרך להפסיק.

אולם בערוך השלחן הל' קריאה"ת כתב לחדש דמי שהוצרך לנקביו בקריאה"ת איסור בל תשקצו נדחה מפני כבוד השכינה ולכן ככל שיכול להישאר צריך להישאר.

ולמעשה יתכן דגם המשנ"ב מודה שיכול לנהוג כהערוה"ש דאפי' לגבי תפילת שמונ"ע הביא המשנ"ב סי' צב סקי"א כמה פוסקים שסוברים דאם הוצרך לנקביו קודם שמונ"ע אפי' הגיע לבל תשקצו יכול להמתין עד סוף שמונ"ע, ומאחר דקריאה"ת קיל בהרבה עניינים יותר משמונ"ע א"כ לא יתכן להחמיר בזה יותר משמונ"ע בפרט שיש בזה גם צד של כבוד הבריות לצאת באמצע עליה (ועי' עוד בביה"ל לעיל ס"א ד"ה היה בסוף הדיבור מה שדן לגבי הקורא עצמו שהוצרך לנקביו דבזה ודאי אמרי' כבוד הבריות, ולגבי שמונ"ע עי' בסקי"א שהביא דיש פוסקים שחילקו בין תפילה ביחיד לבציבור מטעם זה), ומה שהבה"ל החמיר לגבי להמשיך לשמוע קריאה"ת כשנצרך לבל תשקצו היינו לדעת הרמ"א בס"ב ע"פ התה"ד סי טז להחמיר בשמונ"ע ובק"ש בכה"ג.

אבל אם לא רצה להמתין עד סוף קריאה"ת והגיע לבל תשקצו, א"כ לרוב הפוסקים בסקי"א שסוברים שבשמונ"ע יכול להפסיק במצב כזה, לכאורה כ"ש בקריאה"ת, ודברי העה"ש בזה מחודשין, דהרי לא נזכר בפוסקים שזה דוחה זה, ואדרבה נזכר בפוסקים שיש דברים שמותר להפסיק בדיבור בקריאה"ת דבכה"ג בתפילה אסור, ואין נחמיר כאן לענין יציאה בקריאה"ת יותר מבתפילה, (וצל"ע בענייננו מה דעת הערוה"ש דאולי דעתו כהחיי"א דגם בשמונ"ע אסור להפסיק, ואינו לפני כעת כלל), והבה"ל שמשמע מדבריו דבמצב של בל תשקצו אינו ממשיך לשמוע קריאה"ת ג"כ בפשיטות כוונתו שצריך לצאת עכ"פ להרמ"א ועכ"פ לרוב האחרונים (רמ"א ומג"א ודה"ח במשנ"ב סקי"א) מותר לצאת.

ומ"מ מי שאינו יכול אפי' בשמונ"ע אפי' להחי"א צריך להפסיק, וכ"ש בניד"ד.

קרא פחות

לכתחילה כן, ובדיעבד אם סיים הפרשה אין צריך, ואם עדיין עוסק בקריאה והמשיך קצת יש מי שכתב לחזור לאותו פסוק. מקורות: במשנ”ב סי’ רפה סק”ו כתב שיש לקרוא כסדרן, ויש לדון האם הוא רק לכתחילה או גם בדיעבד.והנה ...קרא עוד

לכתחילה כן, ובדיעבד אם סיים הפרשה אין צריך, ואם עדיין עוסק בקריאה והמשיך קצת יש מי שכתב לחזור לאותו פסוק.

מקורות:

במשנ”ב סי’ רפה סק”ו כתב שיש לקרוא כסדרן, ויש לדון האם הוא רק לכתחילה או גם בדיעבד.

והנה בכה”ח סקט”ו נקט שאם דילג פסוק יחזור לאותו פסוק ויקרא משם ואילך, ומשמע שהשווה דין לזה לדין ק”ש ותפילה ומגילה ששם הוא בדיעבד לעיכובא.

ומאידך בקצות השלחן (סי’ עב בדי השלחן סק”ה) כתב דבדיעבד אם קרא הפרשת שלא כסדרה יצא ידי חובה [הובא בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם], וכן משמע שסבר בשו”ת מהרש”ם ח”א סי’ ריג.

ויש מקום לומר דאין פלוגתא בזה, אלא החילוק הוא אם כבר סיים או לא, דהנה המשנ”ב סי’ סד סק”ז כתב לגבי ספיקות בק”ש דכל עוד שעוסק בק”ש מחוייב לחזור גם על דבר שהוא ספק דרבנן אבל אם כבר סיים אינו מחוייב לחזור משום ספק דרבנן [הבאתי בתשובתי ד”ה מי שנרדם באמצע קריאת שמע וכו’ ועי”ש מה שדנתי בזה עוד].

ועל דרך זה יישבתי דהנה מבואר במשנ”ב בהל’ קריאת המגילה בשם הפמ”ג דספק קרא מגילה קורא דהוא ספק דברי קבלה דהו”ל כדאורייתא, וגוף ענין זה הוא מחלוקת הפוסקים מה גדר ספק דברי קבלה (וגם במשנ”ב גופא יש סתירות בזה ואכמ”ל), אבל כך הכרעת המשנ”ב שם, ומשמע דעכ”פ אם היה דרבנן היה פטור, וכדינים שנתבארו בסוגי’ דברכות גבי ספק קרא ק”ש וכו’ עי”ש בגמ’ בכל הפרטים ובראשונים.

ומאידך גיסא הגרנ”ק לגבי שנים מקרא אחד תרגום [הובא בביאורים ומוספים על המשנ”ב שם בסי’ רפה] נקט דאם אינו זוכר באיזה פסוק אוחז חוזר לפסוק שספק אוחז שם לחומרא.

והטעם נראה משום דעדיין עסוק בזה לכך מחוייב לחזור על הספק וכמו שנתבאר במשנ”ב הנ”ל לענין ק”ש.

וממילא אם נחשיב קריאת שנים מקרא ואחד תרגום שלא כסדר כספק? [דאע”ג דהפמ”ג במשב”ז בי’ רפה סק”א הביא בשם הכנה”ג בהגהות הטור בשם סדר היום דיקרא כסדרן מ”מ דין זה לא ברירא, דהנה לגבי כמה דברים נלמד מן הפסוקים שצריך כסדר, כמ”ש במגילה יז ע”א, א”כ במקום שאין ראי’ שצריך לקרוא כסדר א”כ אין חובה בזה, וראיתי לאחד מן המחברים שכבר יצא לדון לומר דטעם המשנ”ב משום שלפעמים משתנית כוונת הכתוב כשדילג פסוק אחד, ואפשר שנתקשה בקושי’ הנ”ל ולכך היה צריך לדחוק כן, ולפי דבריו צריך לצאת שאם דילג פרשה וכיו”ב באופן שאין שינוי לשון כלל מעיקר הדין אין איסור בזה (אא”כ נימא דלא פלוג), אבל לא משמע כן מהכנה”ג והפמ”ג אלא משמע דבאמת צריך שיקרא כסדרן, ויותר נראה דלמדו כן בדרך אפשר מהנך דברים שמחוייבין לקרות כסדרן, ואע”ג דב’ כתובין הבאין כא’ אין מלמדין, מ”מ אפשר דשום צריכותא יש, או דכיון דעכ”פ חלק מהדברים האמורים שם הם אסמכתא ממילא לא שייך לומר ב’ כתובין הבאין כאחד], א”כ כל עוד שלא סיים הפרשה חוזר לפסוק שדילג, אבל אחר שדילג כבר אינו צריך לחזור דמוגדר הדבר כספק דרבנן.

ובשו”ת צמח צדק הקדמון סי’ רכו דןבאופן שדילג פרשה שעבר ונקט שיקרא קודם פרשת השבוע ומשמע דסבר דעכ”פ באופן זה בבשלא כסדרן יצא ידי חובה בשנים מקרא, אולם בשו”ת מהרש”ם ח”א סי’ ריג תמה עליו עי”ש מה שכתב בזה לחלק בין משנה תורה לשאר ספרים דבשאר ספרים א”א שלא כסדרן, אבל עי”ש מ”ש עוד בשם האו”ז, ועי’ עוד בשו”ת מהר”ם מינץ ובמשנ”ב בדיני ציבור שהשמיטו פרשה אחת מה יעשו דפרטי הדינים שם מישך שייכי לדין כאן, ואמנם שם הדינים מיירי לענין הקדמת פרשה שלמה על פרשה שלמה, אבל בניד”ד בפסוקים כבר נתבאר בסי’ רפב ס”ז (כמו שציין הקצה”ש שם) דבדיעבד אין מעכב כסדרן עי”ש פרטי הדין בזה.

קרא פחות

יש בזה מחלוקת הפוסקים אם יצא וראוי לחוש ולקרוא שוב, והמיקל בזה יש לו על מי לסמוך שכך דעת רוב הפוסקים. מקורות: דעת הרדב”ז הובא במ”א סי’ ס והפר”ח תפט דמצוות דרבנן א”צ כונה בדיעבד, והובא במשנ”ב ...קרא עוד

יש בזה מחלוקת הפוסקים אם יצא וראוי לחוש ולקרוא שוב, והמיקל בזה יש לו על מי לסמוך שכך דעת רוב הפוסקים.

מקורות: דעת הרדב”ז הובא במ”א סי’ ס והפר”ח תפט דמצוות דרבנן א”צ כונה בדיעבד, והובא במשנ”ב ס סק”י וכן סובר הא”ר עי’ בבה”ל שם, וכמ”ש הא”ר בסי’ תפט, וע”ש בפמ”ג, וע”ע בפמ”ג שהובא בביאה”ל סי’ ס’ ובאשל אברהם סט סק”ג, וכך יוצא שבדרבנן מצות א”צ כונה, דעת העו”ש בבה”ל בסי’ ס, וכך לכאורה צריך לצאת דעת הכנה”ג בבה”ל שם לפי החשבון שאכתוב להלן לענין ספק ודוק, ועי’ גם בב”ח תעה ח בדעת הטור, אלא שכתב המ”ב שם שהשו”ע והגר”א חולקים על זה, ויש לדון מה ההלכה בזה, דמחד גיסא הוא מחלוקת בדרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל כמ”ש בע”ז ז, ובפרט דרובא מקילין, ומאידך השו”ע והגר”א רב גוברייהו, ועי’ יבמות יד ע”א, וע’ ע”ז שם לענין שנים חולקין ואחד גדול או שיש באחד מן הצדדים רוב.

ומיהו בשער הציון תרצ מא כ’ שהכרענו בסי’ ס שאין לחלק בין דאורייתא לדרבנן, והיינו שמה שנקט המ”ב בלשונו בסי’ ס’ אך וכו’ ר”ל בזה דמה שהמ”א מפרש בדעת השו”ע זה אינו דהשו”ע גופיה לא סבירא ליה כן.

ומיהו הביאוה”ל בסי’ ס מדמה ברכות על מצוה דאורייתא כשלא כיון בברכה לדין ספק ברכות, משמע דנקט דבדרבנן גמור שאינו ברכה על דאורייתא פשיטא שלא יברך עוד כדין ספק ברכות, ואולי בספק ברכות החמיר יותר, ולכך בברכות לא הכריע להחמיר בדרבנן ולברך כשלא כיון, ואפשר עוד דבברכה עצמה שלא כיון לא שכיח שבירך על המצוה ולא נתכוון לשום ברכה, ומעשיו מוכיחין כעין מ”ש המ”ב שם בשם החי”א ע”פ הירושלמי, ורק שכיח שלא כיון במצוה שעשה שבזה הסתפק המשנ”ב אם יברך.

ולכן לא מיירי המשנ”ב בלא כיון בברכה עצמה.

שוב כתבו אלי לציין להך דינא דמלמדי תינוקות המבואר בשו”ע סי’ רפה שיוצאים יד”ח בקריאה עם התלמידים, ואחר החיפוש מצאתי שיש כמה מחברים מזמנינו שאכן הביאו ראי’ זו, ובשו”ת אבני ישפה ח”ח סי’ סו הוסיף עוד דבמשנ”ב סי’ ס’ סק”ט ע”פ הט”ז שם יש משמעות דקריאה כזו עם קטנים היא בחזקת בלא כוונה גם אם מכוון שהקטן יתלמד על הברכה, ולכאורה לפ”ז כל שכן שאין מכוון את הקטן אלא להבנה בעלמא.

והנה הראי’ לעצמה היא ראיה חשובה, אבל באמת צריך תלמוד למה תקנה דרבנן לא יצטרכו לה כוונה, ואולי אין כאן תקנה גמורה כשאר התקנות, ולכן גם ממילא הקילו לגבי כוונה, וצ”ע א”כ ההגדרה בזה, דהא עיקר הסכמת הפוסקים בשנים מקרא ואחד תרגום שהוא חיוב כשאר חיובים, ממילא יל”ע מאי שנא מכל חיובי דרבנן דבעי’ כוונה למאן דמחייב כוונה.

והנה לכשנתבונן נראה דמלמדי תינוקות שבזמנינו אינם בכלל דין זה, והטעם הוא שבזמנם באמת היו קורין עם התינוקות בפרשת השבוע, אבל האידנא כבר נתבטל לגמרי מנהג זה, ואם כן מבואר שבאמת היתה בזמנם כזאת הכוונה והנחיה של המלמדי תינוקות כלפי עצמם לטובת תלמידיהם שילמדו את פרשת השבוע וישננוה היטב, וכלשון הפוסקים דמסתמא כבר קראו שנים מקרא, וא”כ אולי הכוונה המחוייבת כשקורא שנים מקרא היא קריאה ולימוד ועיון בפרשה שקורין בבית הכנסת אע”פ שאינו מכוון לצאת ידי התקנה ממש, מ”מ כיון שקורא מה שקורין בבכהנ”ס ומכוון ללמוד קריאה”ת אולי זה עיקר התקנה.

והשתא זה עדיפא על מה שמלמד את הקטן לומר הברכה, דכשמכוון ללמד את הקטן לומר הברכה אינו מכוון לברכה דנפשיה כלל, אבל כשמלמד את הקטן את פרשת השבוע הרי מקיים בזה עיקר התקנה ללמוד ולשנן את פרשת השבוע וללמד הוא לימוד חשוב ומשובח מללמוד ובודאי הללמוד כלול בללמד.

ובאמת זה דבר שצל”ע בפני עצמו לענין הגדרת מצוות צריכות כוונה למאן דסבר שמצוות צריכות כוונה בדרבנן, האם ההגדרה היא לכוון לקיים את רצון חכמים או לכוון את המטרה ואת טעם הדברים, וכיון שתקנה זו היא פרט ותוספת במצוות קריאת התורה ממילא כשמכוון ללמוד קריאת התורה ולשננו אפשר דסגי בזה, ויל”ע בזה, והרחבתי בזה עוד בתשובה אחרת [ד”ה מהי הכונה הנצרכת במצוות דאורייתא ובמצוות דרבנן].

אבל אה”נ שהראיה עצמה היא ראיה נפלאה וחשובה וצריכה תלמוד ובירור בענין דברים אלו, ולולי דמסתפינא הו”א דזה נאמר לפי הדעות שא”צ כוונה בדרבנן, רק דאפי’ השו”ע (שהמשנ”ב החמיר לדעתו) וכל הפוסקים כולם העתיקו דין זה ולא אשתמיט חד מינייהו לחלוק על זה, וצ”ע, אבל אחר העיון בנו”כ כמדומה דיש בנו”כ שלא למדו שיש כאן חידוש שא”צ כוונה לצאת אלא למדו מכאן שכוונת השו”ע לחדש חידושים אחרים לדינא, ולפ”ז שמא לעולם מיירי דנתכוונו לצאת, ועיין עוד בתשובה הנ”ל מה שכתבתי שם.

לגוף החילוק שרציתם לומר שאין כאן תקנה דרבנן משום שלא נתקנה התקנה במנין, לגוף החילוק אין החילוק אם נתקן‬ במנין וגם יום טוב שני איתא בגמרא שלחו מתם בפרק קמא דביצה, ואפילו יום טוב שני של ר”ה הוא רק אחת מן הדעות שם וגם הרבה דינים דרבנן נזכרו בגמרא בשם יחידאה וכך הלכה ויש לציין דלגבי שניים מקרא גופא נזכר הענין כבר בברייתא קדומה כמבואר בגמ’ שם בברכות דף‬ ח’ אבל הלשון לעולם ישלים וכו’ יש צד רחוק דאין הכונה חיוב מן הדין לענין שנים מקרא וסעודת מוצ”ש (והרחבתי בתשובה נפרדת לענין סעודת מוצ”ש דלרוה”פ אינו באותה רמת חיוב כמו ג’ סעודות בשבת).

 

קרא פחות

יעוי' בסי' קמו ס"א בבה"ל ד"ה שפיר דמי שהביא שם מחלוקת אחרונים האם צריך להמתין גם עד אחר שיברך העולה ברכת אשר נתן שלאחר הקריאה, דהפר"ח מיקל בזה ובספר מטה יהודה מחמיר בזה.ואולי יש קשר בין זה לפלוגתא שהביאו השו"ע ...קרא עוד

יעוי' בסי' קמו ס"א בבה"ל ד"ה שפיר דמי שהביא שם מחלוקת אחרונים האם צריך להמתין גם עד אחר שיברך העולה ברכת אשר נתן שלאחר הקריאה, דהפר"ח מיקל בזה ובספר מטה יהודה מחמיר בזה.

ואולי יש קשר בין זה לפלוגתא שהביאו השו"ע והמשנ"ב לעיל מינה [סוף סי' קלט ס"ו ד"ה והברכות] לענין אם צריך עשרה שישמעו הברכות, ומ"מ שם גם לשי' היש אומרים אין ברור שהוא דין המוטל על כל יחיד ויחיד לשמוע הברכות דאפשר דסגי שיאמר בקול ואם יש כבר עשרה ששומעין הברכות סגי אפי' לשי' הי"א שם במה שאין כאן ברכה לבטלה, ואף דלגבי קריאה"ת דמי שאין תורתו אומנתו אסור ללמוד אז לפי התנאים שנתבארו בסי' קמו ס"ב יל"ע דשמא בשעת הברכות חשיב כבר בין גברא לגברא אפי' לשי' הי"א אם יש עשרה ששומעין הברכות, לפי שי' הב"ח [במשנ"ב סי' קמו סק"ו] המתיר ללמוד בין גברא לגברא, ויל"ע בזה, ואילו לענין יציאה באמצע הברכות לשי' המטה יהודה הנ"ל החמירו כמו יציאה באמצע הקריאה"ת יותר מדין לימוד באמצע הברכות שלא החמירו, וכן מצינו לענין אחר שהחמיר השו"ע ביציאה יותר מבדיבור [בבה"ל ריש סי' קמו ד"ה כשהוא פתוח עי"ש], ויש דברים שהקילו ביציאה יותר מבדיבור כמבואר בבה"ל הנ"ל.

אולם מקופי' אין הכרח לחלק בין יציאה ללימוד דאם לגבי יציאה החמיר המטה יהודה בשעת הברכות דחשיב כשעת הקריאה עצמה יש מקום לומר דגם לגבי לימוד החמיר המטה יהודה שלא ילמוד בשעת הברכות.

וכן לפי שי' המאירי שהובא בבה"ל בסי' קלט הנ"ל יותר נראה שסובר שהברכות הם תקנה על כלל הציבור לשמען גם אם לא מילה במילה ממש, עי"ש, ולפי שיטתו יש יותר מקום לשמוע דלא חשיב בין גברא לגברא אלא כזמן הקריאה ממש.

ומיהו מאחר דבלאו הכי רבים אוסרים ללמוד בין גברא לגברא וכך שי' השו"ע ועכ"פ בינו לבין אחרים, דוחק לסמוך על הב"ח להתיר אפי' בשעת הברכות לפי מה שנתבאר שיכולים להיות בזה בעיות לפי שי' המאירי ושי' המטה יהודה.

ויש לציין דגם הנידון אם צריך להמתין עד סיום ברכת אשר נתן או לא, הוא רק אם כבר נסגר ס"ת, דאם המברך לא סגר הס"ת ונשאר פתוח יש כאן בעיה שהס"ת פתוח [עי' בבה"ל ריש סי' קמו ד"ה כשהוא פתוח], ואם המברך לא סגר את הס"ת גם אחר הברכה ונשאר פתוח בשביל העולה שלאחריו לכאורה לפי הבה"ל הנ"ל והפוסקים שהובאו שם יש בעיה לצאת, ומ"מ אם הס"ת כרגע לא פתוח למטרת קריאה עכשוית אלא נשאר פתוח מחמת שלא סגרוהו מהקריאה הקודמת ואין הס"ת בטיפול ועיסוק עכשיו ע"י הקורא או העולה, אפשר דאין זה בכלל נפתח ספר תורה, וצ"ע למעשה.

קרא פחות