קריאת התורה

{בע"ה עש"ק פ' משפטים כ"ו שבט תשע"ו}

הנה נהגו הנשים לישא אבן רובין עמהם כדי שלא יפילו עובריהן, ויש לשאול האם חשיבא כקמיע מומחה שמותר לצאת בו לרה"ר או לא, וכמו אבן תקומה דקי"ל דשרי או דלמא לא הוי אבן זו כקמיע מן המומחה.

תשובה כתב רבינו בחיי בפ' תצוה, וז"ל, ודע כי נמצא כתוב בספרי חכמת הטבע כי כל האבנים היקרות שהם עקריות ושרשיות אינן אלא י"ב והם אבות לכל שאר האבנים וכל השאר מיניהם ענפיהן ותולדותיהן ומה שנתן אבן "אודם" לראובן על שם שהאדימו פניו בחטא בלהה כשבלבל יצועי אביו והודה ולא בוש והאבן הזאת נקרא רובי"ן והוא גדל במקומות ידועים בים והוא סלע גדול ומוצאו כמוצא הכסף וכמוצא הזהב והסלע והמוצא ההוא קורין אותו בלאש"ו ורובינו ובלאש"ו הכל מין אחד וחתיכה אחת אלא שהרובי"ן הוא אדום בתכלית וכן תרגומו סמקן והוא מבחר האבן כמין ענפים שבולטים ממנו ונמשכים ממנו והבלאש"ו הוא למטה ממנו מאד במעלת האדמומית ומפני זה נקרא מבחר האבן הזאת בלשוננו "אודם" כי מראהו אדום כדם וסגולתו שכל אשה שנושאתו אינה מפלת לעולם נפלים ואמרו שהוא טוב לאשה המקשה לילד ואם היו שוחקים אותו ומערבים אותו באכילה ובשתיה מועיל הרבה להריון כדודאים שמצא ראובן ששם דמות אדם ועל כן נכתב "אדם" חסר וי"ו להורות על אדם כי המקרא יורה עצמותו של אבן והמכתב בחסרון וי"ו יורה על פעולתו ומפני זה היה ראובן מפותח על אבן אודם עכ"ל רבינו בחיי.

והובא לשונו גם בפי' תולדות יצחק עה"ת לחד מן קמאי ה"ר יצחק קארו.

אכן יש להסתפק אם אבן רובין המצויה אצלינו היא אותה האבן רובין שהיה לפני הר"ב, או שמא אולי נשתנית שמה מאז כבר, ויעויין בספר מעשה ה' לחד מן קמאי [נכדו של מהרי"ק] ס"פ יתרו שכתב לגבי השמיר וז"ל, ולדעתי הוא פסולת מחצב של אודם שקורין רובי"ן שהמחצב אשר ממנו יחצבו הרובינ"י שהיא אבן טובה אדומה כל אותו המחצב הוא אבן חזק עד מאד ונקרא בלשון לעז ואיטליא שמירי"ל וכן בלשון אשכנז שמורל"ק מלשון שמיר והוא האבן שמשתמשים בו לחתוך הזכוכית ובמקום השריטה נסדק הזכוכית והעד מה שנאמר יחזקאל ג ט כשמיר חזק מצור נתתי מצחך ואם הוא תולעת לא יתכן לומר חזק מצור ע"כ, ויש לברר האם כ"ז קיים גם ברובין המצוי אצלינו או לא.

עוד יש לברר אם מ"ש רבינו בחיי שלעולם אין אותה האשה מפלת נפלים, זהו ערבות מר"ב גופיה שלא תפיל, או דלמא דכ"ז הוא מדברי ספרי הטבעיים שהביא, והביא הדברים כצורתן, אך מ"מ אין הכרח שיחשב כקמיע מומחה גם לגבי הוצאת שבת.

עוד יש לברר אם שייך להקיש מזמן הר"ב לזמנינו, דהנה הרבה דברים טבעיים בדברי רז"ל והקדמונים נעלמו בזמנינו, וכמ"ש התוס' בספ"ק דמו"ק שנשתנו הטבעים, ובפרט הדברים הסגוליים פחות ופחות נהגי האידנא, ויל"ע אי שייך לסמוך ע"ז להחשיב אבן זו כקמיע מן המומחה.

ומ"מ ממה שפסקו השו"ע ונו"כ בסי' ש"ג סכ"ד שיוצאה אשה באבן תקומה ולא חשו לסברא זו, א"כ י"ל דה"ה באבן רובין הנ"ל ג"כ, ושמא שאני אבן תקומה שנזכרה בגמ' (ואינה אבן רובין אלא אבן אחר כדמשמע ממ"ש המ"ב שם סקע"ז בשם המהרש"ל, והביא שם מהט"ז שנקרא שטרי"ן שו"ס, ואיני יודע מה הוא, אך יש גם בזמנינו מין אבן בתוך אבן שמשתמשות בו המעוברות.

שוב ראיתי שהגאון רבי מרדכי גראס שליט"א (עטרת שלמה ז' תשס"ב, נ"ג ע"ט) פשיטא ליה בכונת ר"ב שאבן רובין היא אבן תקומה בעצמה).

אכן אם האבן עשוי כמין תכשיט בזה לא גרע דינו משאר תכשיטין, עיין שו"ע סי' ש"ג סי"ח ושעה"צ סקנ"ג, ועיין ארחות רבינו ח"א קל"ו מ"ש בשם מרן החזו"א ז"ל.

וכאן אפשר להקל יותר.

ועיין עוד בחוט שני חלק ד' פרק פ"ח סוף סקכ"ב לגבי אבן תקומה.

ולתשלום ענין זה אביא מ"ש בתשובות והנהגות ח"א סי' תש"צ, וז"ל, ואם מפלת נפלים סגולה נפלאה מפי הקדוש בעל "לשם שבו ואחלמה" "בסוד ה'" ששמע מפיו הר"א לוין זצ"ל שלפני קריאת התורה יאמר בכוונה גדולה "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום" וזהו בדוק ומנוסה ע"כ, וע"ש ובדברי רמ"ג הנ"ל מה שהביאו עוד.

{כתיב (ויקרא פרק ט פסוק כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים.

ואיתא בתו"כ שמיני (פרשה א, כט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם זה מקרא מסורס (זה) [ואין] ראוי לומר אלא וירד מעשות החטאת העולה והשלמים, וישא אהרן את ידיו ויברכם שבירידתו נשא את כפיו ובירך את העם עכ"ל.

והקשה הגאון רבי מנחם יעקובזון [ראש ישיבת חמד], ממ"ש בסוטה דף לח ע"ב, אמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה ע"כ.

וכתב, ויל"ע אי פליגי התו"כ והגמ' ובמאי פליגי האם התו"כ חולק על הדין דכל כהן שאינו עולה בעבודה, או שמא התו"כ לומד שהמקרא נכתב מסורס ללמד ע"ז אבל באמת אהרן ירד, ושמא גם כונת הגמ' כן, עכ"ל המקשה.

}

תשובה

הנה ברש"י כאן כתב, וירד מעשות - אלמא בעוד עבודה בידו בירך ואח"כ וירד מעשות אלמא השתא הוא דגמר ע"כ, ומשמע לכאורה דמפרש דלא כהתו"כ אלא שהעבודה גופה היתה בזמן נשיאת כפים, ועכ"פ נמשכה עד אז.

אכן ז"ל הגמ' מגילה דף יח ע"א גבי סדר שמונ"ע, ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים אימא קודם עבודה לא סלקא דעתך דכתיב וירד מעשת החטאת וגו' מי כתיב לעשות מעשת כתיב ע"כ.

ומבואר להדיא דגם דעת הגמ' כהתו"כ, ודוחק לומר שיש כאן מחלוקת הסוגיות, ולכך נראה לפרש דאדרבה גם הגמ' בסוטה ס"ל הכי, ותדע דהא ע"כ השתא קיימינן בברכת עבודה שקודם ברכת כהנים.

ונראה דגם כונת רש"י במ"ש עבודה בידו אין הכונה ממש עבודה בידו אלא שעתה סיים מלאכת העבודה ועד שלא ירד מעשות ונסתלק מן המלאכה לגמרי התחיל לישא כפיו, וה"נ עד שלא ירד מעם הש"ץ שאמר העבודה כבר בא הכהן לישא כפיו.

וכן נ"ל בהדיא כונת המאירי בסוטה שם שכתב וז"ל, ומ"מ אף הוא צריך לעקור רגליו מעט לצד הדוכן בשעה שהוא אומר עבודה שעל כל פנים בשעת עבודה צריך שיהא מכין עצמו לכך ממה שמצינו באהרן וירד מעשות החטאת וכו' ויברכם עכ"ל.

ומבואר דריב"ל גופיה בסוטה שם מפרש שהעבודה קודמת לנשיא"כ ולא מאוחרת לה, וכפי' התו"כ והגמ' במגילה.

הלכות קריאת התורה

שאלה

{א.

האם ישנו מקור נוסף וקדום יותר להצבעה באצבע כלפי הס"ת בשעת הגבהתו ואמירת וזאת התורה וגו' וטעמו, מלבד רבי חיים פלאג'י בלב חיים, שו"ת דברי מרדכי סימן ט ושו"ת תירוש ויצהר סימן קיט}.

{ב.

היכן המקור להצביע בזרת דווקא? (רבי חיים פלאג'י הידוע בלב חיים כותב להצביע ב'אצבע')
(מהרה"ג יהודה שורץ שליט"א, עורך גליון 'יין ישן', כולל צאנז - ירושלים)}

תשובה

בע"ה

לכבוד הרה"ג המצויין רבי יהודה שוארץ שליט"א

שלום רב

ע"ד שאלתו האם יש מקור נוסף למנהג ההצבעה בהגבהת ס"ת, איני יודע כ"כ מקורות קדמונים לזה, וכן נשאל כבר מרן הגרח"ק בתשובות הגר"ח או"ח סי' ע"ז בענין מקור להצביע בקריאת התורה והראה לדברי המהר"ח פלאג'י, והוא כתב שם להצביע באצבע ולא בזרת וכנ"ל.

ויעוי' בספר חסידים סי' תרצ"ג שכתב ואדם שמראה באצבעו ד"ת יראה באצבע שאצל האגודל ימינו שבו כתב הקב"ה את התורה ע"כ.

וכן ראיתי בספר ילקוט יוסף שציין למקורות שהבאתם [בהל' קריאת התורה ובית הכנסת סימן קלד הערה י"ב], וז"ל, ובעצם המנהג להראות באצבע כלפי הספר תורה, במקום שקוראים בו היום, ואומרים וזאת התורה וכו' ראה בשו"ת לב חיים חלק ב (סימן קסז) ובשו"ת דברי מרדכי (קריספין, סימן ט), ובשו"ת תירוש ויצהר (סימן קיט).

ע"ש עכ"ל.

אכן מקור נוסף הובא בספר מעם לועז פ' כי תבוא (פרק כ"ז) ד"ה וכמה מנהגים, והזכיר זרת (והוב"ד בפסקי תשובות הערות סימן קלד הערה 31), אמנם פרשת כי תבוא לא נכתב ע"י רבי יעקב כולי עצמו אלא ע"י אדם מאוחר.

ומ"מ אפשר שרצו לרמז במה שנהגו בזרת אולי רוצה לומר שהבנתינו בתורה הוא כאצבע קטנה לעומת אמיתת התורה שהיא גבוהה בהרבה.

וכמו שכתב בזוהר ח"ג קנ"ב א' [בפרשת בהעלותך], וז"ל, ר"ש אמר ווי לההוא ב"נ דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי, דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו אי לאחזאה מלה דעלמא אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר, אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין עכ"ל.

ויעוי' בעירובין נ"ג ב' ואנן כאצבעתא בבירא לשכחה, ואולי גם בזה רצו לרמוז באצבע.

בכבוד רב

{לילה טוב לכת"ר המזכה את הרבים שליט"א, ובהודאה על תשובותיו עד כה.

בענין שזה מכבר נפלאתי עליו, דהרי בשו"ע בהל' קריאת התורה לא נקט כלל בענין מכירת הכיבודים (עליות וכד'), בממון, ורק גבי הגולל כתב בסי" קמ"ז סעיף א' שהגדול שבאותם שקראו בתורה גוללו, ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה.

(ומנהגנו שהגולל שנקט בשו"ע הוא המגביה וכמ"ש שם במשנ"ב).

ולפ"ז יל"ע.

פוק חזי, דבזמן מכירת הכיבודים, ישראל קדושים הם ומחבבים המצוות וקונים בכסף מלא העליות, ואילו מצות ההגבהה גם כשהיא כבר נמכרת, היא במחיר פחות הרבה מזו של העליה, ולא ראינו שכ"כ מבקשים לקנותה בדמים יקרים כהעליות, ומדוע.

ועוד בענין זה, במידה ויש באפשרותי לקנות או עליה או הגבהה, לכאורה נראה דהגבהה קודמת, האם נכון הוא הדבר?
ישר כח גדול על לשעבר, ההווה ובעז"ה גם על שלעתיד.

(מהרב דוד ורטהיימר, ברכפלד - מודיעין עילית)}

תשובה

‏יום חמישי כ"ב תמוז תשע"ו

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט"א

שלום רב

עצם מה שהעלה לטעון כנגד הרגילות שאין מוכרים ההגבהה לכאורה צדקו דבריו, ויעויין בספר הלכות הגר"א ומנהגיו להגר"מ שטרנבוך סי' קכ"ט שהגר"א נהג להגביה הס"ת כמבואר במעשה רב אות קל"ה, ובימי אבלו גלל הס"ת (תוס' מע"ר אות ל"ו), ועיין שם שהרחיב בזה, ובשו"ת דברי חכמים עמ' נ' מובא שבעל הברכת שמואל היה נוהג להגביה הס"ת, וכן הובא על הג"ר ישראל גוסטמאן ר"מ נצח ישראל שנהג כהברכת שמואל.

ויש להעיר עוד דאמנם לדעת המ"ב עיקר הגולל בזמנינו הוא המגביה, ולדעת החזו"א גם הגולל ממש הוא בכלל הגולל שנוטל שכר כנגד כולן (שו"ת אמרי יושר נזיקין בסופו בהנהגות החזו"א עמ' י"א אות ע"ג, ארחות רבינוו ח"ג עמ' רט"ז מהגרח"ק), א"כ יש להדר אחר מצוה זו, ויש איזה גבאים שבכל עת גלילה מבקשין הקטן ביותר שבביהכנ"ס על מנת ליתן לו הגלילה, ויעוי' במ"ב סימן קמז ס"ק ז וז"ל, גוללו זהו מעיקר הדין ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום.

ואם יש שני יא"צ ביום אחד ואחד עלה לתורה יש לכבד השני בהגבהה.

ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות.

[שערי אפרים] עכ"ל המשנ"ב.

ועל עצם ענין מכירת הכיבודים אמנם לא נזכר בשו"ע כאן, אבל נזכר בשאר פוסקים, ובפרט גבי ימים נוראים.

אכן בעיקר ההערה הנ"ל לגבי הגלילה יש לדעת ולברר האם בזמנינו המגביה עושה מן הגלילה ג"כ, דהרי נזכר בפוסקים שכהיום המגביה עושה עיקר הגלילה, ולכך מש"כ בגמ' שהגולל נוטל שכר כולם היינו המגביה, ואי נימא שבזמנינו ממש כבר אי"ז כך א"כ אין בזה מעלת המגביה הנזכר בפוסקים, ובפרט בקהילות שעושין ההגבהה קודם קריאה"ת [ויל"ע שהשו"ע ג"כ כתב שזהו קודם קריה"ת], וכמו"כ בקהילות שאין ההגבהה כלל ע"י המגביה, אלא הס"ת כמונח בקופסא.

וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן קמז ס"ט וז"ל, אבל מדברי הרמב"ם בפי"ב מתפלה דין י"ח למדתי פי' אחר בזה וז"ל הרמב"ם וכל מי שהוא גדול בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור עכ"ל ולפ"ז האחרון הוא הגולל וזה שאמרה הגמ' הגדול גולל ונוטל שכר כנגד כולם ה"פ הגדול יכול לעלות אחרון ולגלול ואף על גב שבזיון הוא להיות אחרון שבקרואים ונוטל שכר כנגד כולם משום דזוכה בשני מצות במצות קריאה ומצות גלילה ותמיהני על הטור וש"ע שלא הביאו דבריו כלל ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו שמכבדים איש נכבד להגבהת התורה והגולל הוא אדם קטן והרי מגמ' מבואר דעיקר שכר הוא הגלילה ולכן באמת במדינתינו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותם על הבימה וגוללים בעצמן וחוזרים ונוטלים אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל וברור הוא שמטעם זה עושים כן ומנהג האשכנזים תמוה ואפשר לומר דהגבהה שמראה הס"ת לעם וכולם עומדים מפני כבוד התורה זהו יותר גדול מהגלילה אבל בזמן הש"ס לא היה הגבהה אחר הקריאה אלא קודם הקריאה וכן מנהג ספרד גם היום וכבר כתבנו זה בסי' קל"ד ע"ש ולכן אצלם הגלילה הוא העיקר ולא כן אצלינו עכ"ל.

וליישב מנהגינו ראיתי מי שכתב באריכות ע"פ מה שנמצא בכמה ראשונים [ר"ח מגילה ל"ב א', רב עמרם גאון בסידורו עמ' קע"ח (מדו' גולשמיט), ועי' רמב"ם פי"ב מהל' תפילה הי"ח] שהכונה למי שגמר מלקרוא בתורה שהוא נקרא הגולל, ולכך החשוב שבקהל גומר לקרוא בתורה [ראה קובץ המעין לט, תשנ"ט, א, 30 21; ב, 68 65, שהאריך שם בכל ענין זה].

וכתב בספר אור זרוע הגדול [חלק ב הלכות שבת סימן מב] וז"ל, ובצרפת נוהגים [לקרות] הרב שבעיר שביעי ואומרי' טעם לדבר משום מעלין בקודש ולא מורידין ואיני רואה מנהגם שאין משמע כן בהלכה כדפרי'.

ויש ליתן טעם למנהגם מפני שנוהגים שהשביעי גולל ס"ת לכך קורים את הרב בשביעי כדי שתהא נגללת בגדול שבהם כדאמרי' בסוף מסכת מגילה א"ר שפטי' עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס"ת כו' וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל וכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כנגד הכל.

לפיכך עולה ומשלים אפי' גדול שבצבור עכ"ל.

[המנהג לתת לגדול עליה אחרונה הובאה בהרבה אחרונים, לבוש סי' קל"ה ס"י, מג"א סי' קל"ו, מ"ב שם סק"ה].

וכעי"ז ראיתי שכתב הגר"מ שטרנבוך שם, ונראה שמעיקר הדין בש"ע, הגדול שבקוראים הוא המגביה וגולל, וחידוש קמ"ל בזה שאחרון הוא עלייה הכי חשובה כיון שהוא המגביה וכן מפורש ברמב"ם פרק י"ב דתפלה הי"ח, "והאחרון שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד כולם, לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור" ע"ש, והיינו כלפי מה שאמר לעיל רכל הגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות, מסיים שהאחרון עדיף מכולם מפני שמגביה, וא"כ לפ"ז המעלה היא בעולה וגולל לאחריה דוקא, וא"כ כוונת הגמרא שהאחרון עלייה חשובה ביותר שהוא גומר, והיינו כשמברך ואחר כך גולל, אבל להגביה לבד לא מעולה כברכה.

ויעוי' בס' המנהיג לראב"ן [ח"ב יום שמיני וענין שמח"ת סי' נה-נו עמ' תט"ו] שהקשה ע"ד הס' רע"ג הנ"ל, וס"ל דלא יתכן לומר שהגולל הכונה למי שמסיים לקרוא בתורה אלא ודאי למי שגולל כפשוטו.

וכן בביאור הגר"א סי' קמ"ז הביא ממגילה ל"ב א' ברש"י ור"ן ובעל העיטור בפירוש הראשון, שהגדול שבביהכ"נ גולל אף שלא קרא, וזהו גם דעתו לעיקר, ועיין עוד להגרמ"ש שם שהאריך בזה.

וכתב בשו"ת משנה הלכות חלק יא סימן ק"כ וז"ל, ועל דבר שאלתו במה שנהגו בכמה בתי כנסיות לכבד קטן בקשירת ס"ת שקוראים גלילה אי נכון לעשות כן.

יפה העיר וגם אני הרהרתי בזה כי כיון שזה דרך כיבוד אין מן הכבוד להציבור שהקטן יקבל.

ובש"ע או"ח סי' קמ"ז גדול שבאותם שקראו בתורה גוללו ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה.

ושוב ראיתי בס"ח סי' תשנ"ז כתב אבל מצות אינן ירושה אלא הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ספר תורה ולא אחר שנאמר (ירמי' ב ח) ותופשי התורה לא ידעוני ומשמע לכאורה בין הגבהות ובין גלילות יהי' דוקא ע"י גדולי ישראל, ולפלא על מנהג העולם לכבד קטני קטנים בגלילה.

ולכן לכתחילה אין לכבד, אבל למחות בתוקף לפענ"ד נמי אינו כדאי והנח להם לישראל במה שנהגו בכמה מקומות כיון שאינו מנהג דדוקא זקן וצדיק העיר מניחין אותו על המנהג.

וכעת חשבתי שאולי הכוונה על ההגבהה ולא על הגלילה ובאמת מה"ט ראיתי אצל רבותי שהיו מהדרין להיותן הגבה שבת במנחה וצ"ע.

וראיתי לגדולי המורים לענין לכבד גלילה לקטן עיין במ"ב סי' קמ"ז שנהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות כ"כ בשערי אפרים, עכ"ל המשנה הלכות.

ואחר העיון בכ"ז עוד רגע אדבר דבביאור הלכה ר"ס קל"ו ד"ה בשבת, נראה קצת מדבריו שהגבהה חשיבא כיבוד פחות מעליה לתורה, ויתכן ג"כ לתרץ עפ"ד הראשונים הנ"ל שעיקר חשיבות הגלילה היינו מי שקרא בתורה.

ולסיכום כל הדברים; יש מקום ליישב המנהג דחיישינן להדעות שהעיקר הוא להקורא האחרון שהוא הנקרא גולל, או באופן קצת שונה שעכ"פ מצות הגלילה עיקר חשיבותה היינו למי שקרא בתורה, ומ"מ דעת הגר"א כדעת כמה ראשונים שמי שגלל גם אם לא קרא בתורה נוטל שכר כולן, ולכן יש מעלה לתת לגדול, ויש ג"כ מעלה להדר אחר ההגבהה להמ"ב, ולהחזו"א גם הגלילה, [ויתכן שיראה המגביה לסייע לגולל קצת], ומ"מ נהגו ליתן גם לקטן לחנכו במצות וכמש"כ המ"ב.

וישמח לב מבקשי ה'

תגובה מהשואל הנ"ל

 {יישר כח גדול מאוד על תשובתו המפורטת
.

.

.

יש לדעת דהרי מדברי המשנ"ב לא משמע דזה הנקרא 'גולל', אלא המגביה ממש.

ועוד, בהמשך השאלה נסתפקתי הלכה למעשה באם יש באפשרותי לקנות עליה או גלילה [הגבהה] מה עדיף, ולא זכיתי לתשובתו, ואשמח מאוד למען יאיר עיני.

בברכת שבתא טבא.

}

תשובה

בס"ד

‏כ"ג תמוז תשע"ו

לכבוד מע"כ שליט"א

שלום רב

הנה דברי המ"ב מוקשים ויש לתרצם, דהנה באמת המ"ב תפס כסתם הלכה כפי שכתבתם שהמגביה הוא הגולל, ומאידך נראה בביה"ל שנקט שהעולה הוא חשוב מן המגביה, ולכך כתבתי שהמ"ב חשש לדעות הללו, והנה הדעות הללו הן נחלקות לב' ראשים, הא' שהקורא בעצמו נקרא גולל ע"ש מה שמשלים הקריאה, והב' שרק אם הקורא הוא המגביה חשיב כגולל, ואמנם המ"ב בסי' קמ"ז, לא סתם לא כמר ולא כמר, אלא רק שהמגביה הוא הגולל כנ"ל, אך בבה"ל כשהזכיר המנהג הביא שהמנהג להחשיב פחות הגבהה מעליה, ומסתמא שלא נעלם ממנו דעות הראשונים בזה, וא"כ כנראה שעליהם סמך בהביאו מנהג זה.

[משא"כ בסי' קמ"ז שלא היה בזה נפק"מ למעשה לא היה לו להמנע מלציין מאי דס"ל לעיקר הדין].

והטעם הוא, דמכיון שאמנם המצוה גדולה יותר, אך יש ספק בכלל אם ע"ז הכונה במצוה, או שלא היה המכוון לזה כלל, ולכן עליה לתורה שהיא מצוה ודאית [לא הכשר מצוה] בלא ספק, עדיפא ממצות הגבהה דלא ברירא לכל דעות הראשונים מהו גדר המצוה בזה בהגבהה שבזמנינו.

ולכך נראה לכאורה דגם למעשה עדיף לקנות עליה מלקנות הגבהה, מטעם שיש חשיבות לעליה כנ"ל.

עוד יתכן לתרץ גם את המנהג הפשוט [שמחשיבין עליה יותר מהגבהה] וגם את דברי הבה"ל הנ"ל, דאע"ג שמצד השכר חשוב ההגבהה, אבל יתכן שמצד גדרי הדין יש חשיבות יותר לעליה, ומה שהשו"ע הזכיר רק גבי ההגבהה לקנותה בדמים יקרים, היינו רבותא, ואצ"ל עליה לתורה שהוא מצוה [וכמו שבאמת הפוסקים כתבו לקנות בדמים יקרים גם על עליה], ומש"כ שהגדול גולל היינו לבד מן העליה שהוא מקבל כמבואר כבר בגמ' גיטין ס' א', ועי' מגילה כ"ב א', ובכל הפוסקים שהביאו דין זה, אבל העיקר נראה כתירוץ הראשון.

קרא פחות

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכב' מע"כ כת"ר הגרע"מ סילבר שליט"א,

בשמח"ת קיים המנהג לעלות את כל ציבור מתפללי ביה"כ, נוהגים לחלק את קריאת התורה בשני מקומות ויותר ועושים בהם סבבי קריאת התורה.

שאלותי: א.

האם כהן צריך לצאת מבית הכנסת במידה ובסבב מסויים לא היה בו כהן והעלו לוי במקום כהן ולוי אחד או שני ישראל במקום כהן ולוי?

ב.

האם צריך בכל פעם שסבב מסתיים יש צורך לעלות כהן ולוי (או ע"פ הנ"ל) לתחילת הסבב?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי.

א.

מ.

***

תשובה

בע"ה ח' חשון תשע"ז

אם יש כהן שלא עלה לתורה מעלים אותו ראשון בסיבוב השני (משיב דבר להנצי"ב ח"ב סי' מ"ח, ועי' מ"ב קל"ה סקל"ז), ואם אין כהן אין צריך לחשוש ואפשר להעלות ישראל (הגרשז"א בהליכ"ש סוכות פי"ב סט"ו, הגרח"ק באישי ישראל פמ"ז הע' קי"ז).

הטעם בזה הוא משום שיש רשות לכפול פסוקים בקריאת התורה וחשוב כהמשך הקריאה ולא כקריאה"ת חדשה, וגם כשקוראים בשני ספרים אין מחשיבים כל ספר כקריאה חדשה, וא"צ שם כהן לצאת מבית הכנסת.

בכבוד רב

***

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט"א!

יישר כח גדול על התשובות.

שאלה: ידוע שממזר ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה, וצ"ב לפי"ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו.

שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ"ב, איך דר ר"ג עימו והא כתיב "הרחק משכן רע".

שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.

וצ"ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.

שאלה: שבת דף יד: "אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו - גזרו וקבלו מינייהו.

 וצ"ב, כיצד משמאי והלל - לא קבלו, ומהתלמידים - קבלו.

שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ"ב, מה נפק"מ בזה, שבתחילת הגזירה - היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח"כ לשרוף?

שאלה: רש"י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב - היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.

וצ"ב, אמאי לא נקט רש"י אף דמעותיו דזב.

שאלה: רש"י שבת יד: ד"ה "ובי"ח דבר נחלקו".

פירש, דבאותן י"ח דבר שגזרו - היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.

ולכך פסקו כמותם.

משמע, שבשאר מקומות בש"ס - אין ב"ש רוב, אלא ב"ה הם הרוב.

וא"כ צ"ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח' סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.

וצ"ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.

שאלה: מגילה יד: "אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו".

ובהגהות הגר"א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.

שאלה: שבת טו.

"וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת - ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה - ממעט על יד מעת לעת".

וצ"ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.

שיאמרו את דעתן - ותו לא מידי.

שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.

וכתב בביאור הלכה עיין בפמ"ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א' כלל לתפילין ביטל מ"ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו' עיין שם.

ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.

ועיין בספר א"ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א"ע ממצות תפילין כל היום.

ויל"ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.

שאלה: מנחות מד.

"זה מתן שכרו בעה"ז, ולעה"ב איני יודע כמה".

ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא "זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה", וצ"ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.

שאלה: נאמר הרבה בגמרא "כרכי הים".

איה מקומם?

שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.

האם בכל מקום שכתוב "את" זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא "את", נראה הפסוק משונה.

וא"כ - מה הכלל בזה?

בתודה גדולה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

שאלה: ידוע שממזר ת"ח קודם לכהן גדול ע"ה, וצ"ב לפי"ז מדוע מכבדים כל כהן לעלות ראשון לתורה ולפתוח ראשון וכו'.

תשובה: מה שמכבדים גם כהן ע"ה בעליה לתורה לפני ת"ח אינו מעיקר הדין אלא מפני דרכי שלום.

כמש"כ השו"ע או"ח סי' קל"ה סעי' ד' המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, וכתב המ"ב סקי"א, ר"ל אף דהרבה ראשונים סוברין דלא נעשה תקנה זו להקדים עם הארץ לפני החכם מ"מ המנהג כהפוסקים שסוברין דלענין קריאת התורה בביהכ"נ מפני דרכי שלום לא חילקו בזה עכ"ל.

וכתב הזרע יצחק בפ"ה דגיטין וז"ל, גמ' שאני רב הונא וכו' מיכף הוו כייפי ליה עיין בפי' הרמב"ם במשניות ומריהטא דלישנא משמע דאם בש"ה ת"ח קודם לכהן ולא כתב תנאי דמיכף הוו כייפי דאין כמותו בכל המקומות וקשה דהא בגמרא קאמר דדוקא משום דמיכף הוו כייפי וי"ל דהרמב"ם מפרש דר' אמי ור' אסי הוו בב"ה דרב הונא והא דקאמר חשיבי דא"י להגדיל חשיבותם לא לומר דשם היו אז והא דקאמר מיכף הוו כייפי ליה ר"ל דהיה חכם מאותם הכהנים שהיו מצוים והב"י א"ח סי' קל"ו כתב בדעת הרמב"ם דלאו דוקא חכם יותר מן הכהנים המצויין שם אלא צריך שיהיה גדול יותר אפילו מכהנים שבמקום אחר ע"ש.

ולפ"ז א"ש מאי דאיתא בסוגיין מיכף הוו כייפי אבל צריך ליישב תחילת לשונו בשאין שם חכם גדול ממנו וכו' משמע ממנו דוקא וכן מ"ש קצתם יותר חכמים מקצתם וצ"ל דלאו דוקא דכל עצמו דהרמב"ם לא בא אלא לגנות המנהג דאפילו כהן ע"ה קודם דבהא כ"ע מודו דהא חייב מיתה למאן דמפרש הך בקריאת התורה ועיין בסוף מגילה [דף כ"ח ע"א] ובתוס' דידן [בד"ה אפילו] ודע דלפי פשיטות דברי הרמב"ם כדכתיבנא ניחא בפשיטות מתני' דהוריות [פ"ג מ"ח ובש"ס הוא בדף י"ג ע"א] שהביא הוא דקתני בזמן שכולם שוין אבל אם היה ממזר ת"ח קודם לכ"ג ע"ה דקשה דיוקא דרישא אסיפא דמרישא משמע טעמא דשוין הא אם היו קצתם יותר חכמים מקצם כל מי שהוא חכם ביותר קודם ומסיפא משמע דוקא ע"ה דאינו חכם כלל אלא דהתירוץ מבואר דאמרינן הא אינן שוין נעשה כע"ה כאורחין בכל דוכתא דק' דיוקא דרישא אסיפא אבל לדרך ב"י דאפילו חכמים קצתם מקצתם בעינן דליכא דכותיה בכל מקום קשה דיוקא דרישא דמשמע דאם אינן שוין סגי וי"ל דשוים דקתני לאו דוקא אלא כל שאינו גדול דליכא דכותיה שוין וסיפא דוקא ע"ה ולשאר פוסקים כבר יישב שם הב"י מתני' דהוריות ע"ש.

עכ"ל.

שאלה: עירובין סא: אמר רבן גמליאל: מעשה בצדוקי אחד שהיה דר עמנו במבוי בירושלים, וצ"ב, איך דר ר"ג עימו והא כתיב "הרחק משכן רע".

תשובה: כנראה שהיו סיבות אחרות שהוצרך לדור שם ולא היה בידו להוציא את הצדוקי משכונתו.

שאלה: מבואר בשבת יד: דגזרו טומאה על ארץ העמים.

וצ"ב, על מה סמכו כהנים הדרים שם והנוסעים לשם.

עי' בעירובין מ"ו ב' ומ"ז ב' באיזה אופנים מותר לכהן לצאת לחו"ל, ומ"מ באופן רגיל לסתם יציאה אסור.

שאלה: שבת דף יד: "אלא אתו אינהו, גזור ולא קבלו מינייהו, ואתו תלמידייהו - גזרו וקבלו מינייהו.

וצ"ב, כיצד משמאי והלל - לא קבלו, ומהתלמידים - קבלו.

תשובה: עברו כבר שנים מן הפעם הראשונה והיה יותר מודעות לקיים גזירה זו, א"נ מאחר שהיו רוב חכמי הדור יחד במושב ובמנין משא"כ שמאי והלל בלבד שאע"פ שהיו גדולי הדור מ"מ היו רק שניים.

שאלה: שם: והאמר אילפא ידים תחילת גזירתן לשריפה וצ"ב, מה נפק"מ בזה, שבתחילת הגזירה - היתה לשריפה, ולא קודם לתלות ואח"כ לשרוף?

תשובה: נפק"מ לבית דין שאינו גדול כשלמה המלך שאינו יכול לבטל גזירה זו כלל, ואי הוה סבירא לן דידים אין תחילת גזירתן ע"י שלמה המלך לשריפה אלא ע"י ב"ד אחר, א"כ כדי לבטל סגי בב"ד שגדול מאותו ב"ד וא"צ שיהיה גדול בחכמה ובמנין מב"ד של שלמה המלך.

וכמו"כ הוא נפק"מ לפרש סוגיא דהתם בגמ' בשבת - מה גזרו תלמידי ב"ש וב"ה.

שאלה: רש"י מסכת שבת דף יד עמוד ב משקה הזב - היוצא ממנו: רוקו וזובו ומימי רגליו.

וצ"ב, אמאי לא נקט רש"י אף דמעותיו דזב.

תשובה: באמת אין חילוק בין דמעת עינים לשאר הנך, כמבואר בכריתות י"ג א' ונדה נ"ה ב' ורמב"ם פ"י מהל' טואו"כ ה"ה, אבל רש"י נקט דברים המצויין, דרוק ומ"ר מצויין תמיד, וכן זוב אע"ג דבסתם בנ"א אינו מצוי מ"מ בזב עצמו מצוי.

שאלה: רש"י שבת יד: ד"ה "ובי"ח דבר נחלקו".

פירש, דבאותן י"ח דבר שגזרו - היו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא שרבו בית שמאי במניין.

ולכך פסקו כמותם.

משמע, שבשאר מקומות בש"ס - אין ב"ש רוב, אלא ב"ה הם הרוב.

וא"כ צ"ב, אמאי צריכה לצאת בת קול לומר דהלכה כבית הלל, הא הם הרוב, ופשיטא דהלכה כמותם, דאחרי רבים להטות.

תשובה: מ"מ היכא דמסתבר טעמיה של המיעוט הרשות ביד בתראי לפסוק כמיעוט היכא דלא עמדו למנין, אבל היכא דעמדו למנין וקבעו הלכה א"א להכריע כנגדם, ולכן בשאר התורה יש רוב אבל לא עמדו למנין, ולכן צריך בת קול, משא"כ הכא יש רוב ועמדו למנין ולכן ברוב כאן א"צ בת קול.

ואי' בירוש' שהיו הורגין בהן בתלמידי ב"ה כדי שלא יכנסו למקום שעמדו למנין, אע"פ שבאמת היה בעולם רוב ב"ה, מ"מ אלו שעמדו למנין והכריעו את ההלכה היו הרוב מב"ש, ואיתא בגמ' שבת שם שאותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל.

ועי' בתשוה"ג הרכבי סי' ר"נ שכתבו ז"ל, בזה"ל, אלא כי מאשר שנוי והיה הלל כפוף ויושב לפני שמאי והיה הדבר קשה לישראל כיום שנעשה בו עגל מראין הדברים שהרבה מישראל חברו עם שמאי על הלל אותו היום וגבר בהן שמאי מאד.

והיה הלל צריך בדברים שהיה נושא ונותן עמו להראות כאילו הוא תובע ללמוד וכאדם שהוא שואל להתלמד.

ולולא כן לא היו מניחין אותו אותן החברים שחברו עליו להתגבר עליו.

והוצרך הלל להמאיך את נפשו ולכפוף את עצמו כדי שיצאו הדברים ולא יוכל שמאי להימנע מלהשיב עד שהראה את הרבים כי קנט שמאי והשוה את המדה שהיה מאז חולקה.

כי מעיקרה היה חולק בין בוצר למוסק ודחקו הלל בתשובה עד שקנט והשוה ביניהן ונראה כי בטלו דבריו.

ולולי [ע"ב] שכפף עצמו הלל לא יכל לזאת מאשר חברו עם שמאי שלא כדת כמי שעשו את העגל שלא כדת עכ"ל.

שאלה: משנה מסכת תרומות פרק ה משנה ח' סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ורבי שמעון מתיר: וכתב בפירוש המשניות, דאין הלכה כרבי שמעון.

וצ"ע, דבחיבורו פסק כרבי שמעון.

תשובה: יתכן שחזר בו, ויש שכתבו ליישב הקושיא, יעוי' במעשה רוקח ועלי תמר ומחנה יהודה בחיבורו פי"ג מהל' תרומות ה"ו [ראה מפרשי היד החזקה מהדורת עוז והדר].

שאלה: מגילה יד: "אלא מלמד שגילתה את שוקה, והלך לאורה שלש פרסאות.

אמר לה השמיעי לי אמרה לו".

ובהגהות הגר"א מחק תיבות אלו, מדוע מחקם.

תשובה: עי' בתוס' שם התמיהות שיש בגמ' שם, וגם המפרשים טרחו ליישב אמאי לא נחשב לדוד לחטא [שהרי לא נזכר לדוד חטא זה מלבד חטא בת שבע].

שאלה: שבת טו.

"וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא: מעת לעת - ממעט על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה - ממעט על יד מעת לעת".

וצ"ב, אמאי צריך לומר לא כדברי זה ולא כדברי זה.

שיאמרו את דעתן - ותו לא מידי.

תשובה: אפשר שהיו יכולים לטעות בכוונתם שבאו לבאר את דעת אחד מן החולקים דלעיל.

שאלה: שולחן ערוך הלכות תפילין סימן לז סעיף ב מצותן להיותם עליו כל היום, אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם, ואין כל אדם יכול ליזהר בהם, נהגו שלא להניחם כל היום.

וכתב בביאור הלכה עיין בפמ"ג שמסתפק אם מן התורה חייב כל היום או מן התורה די ברגע אחד שמניח ומדרבנן כל היום ובטלוה עכשיו שאין לנו גוף נקי ומסיק דעיקרן של דברים דאם לא הניח יום א' כלל לתפילין ביטל מ"ע ובהניח רגע עליו קיים המצוה אבל מצוה מן המובחר מן התורה להיותן עליו כל היום וכו' עיין שם.

ובספר ישועות יעקב פסק דמן התורה מצותן כל היום עיין שם.

ועיין בספר א"ר שמוכח מדבריו דמי שיודע שיש לו גוף נקי אין לו לפטור א"ע ממצות תפילין כל היום.

ויל"ע לפי זה, אמאי לא מצינו לגדולי ישראל שהלכו בתפילין כל היום, הא הם בודאי יכולים לשמור את עצמם.

תשובה: מנא לן שלא היו חולי מעים או עכ"פ במצב שקשה לשמור את זה, דהדורות היום חלושין מאוד, וא"ז תליא בחכמה ובכשרון, אלא בבריות גופא מי שגופו חזק כא' הגיבורים אשר בארץ, ועובדא ידענא בא' מגדולי עולם בדור האחרון ששאלוהו אם צריך ע"פ דין להניח כל היום [מי שיכול] ואמר שכן, אע"פ שהוא עצמו לא הניח.

שאלה: מנחות מד.

"זה מתן שכרו בעה"ז, ולעה"ב איני יודע כמה".

ובהלכות קטנות למרדכי (מנחות) פרק התכלת רמז תתקנא, הגירסא "זה מתן שכרה בעולם הזה ובעולם הבא עין לא ראתה", וצ"ב, דעין לא ראתה אלוקים זולתך נאמר במסכת ברכות על תלמידי חכמים, ולא על זה.

תשובה: בגמ' בברכות שם נזכרו כמה דברים שעליהם נאמר עין לא ראתה, וא"כ אי"ז פרט שרק ע"ז אלא יתכן שבכל דבר שמתן שכרו גדול משאר דברים ע"ז אמרינן עין לא ראתה אלהים זולתך, וגם בגמ' שם איכא למ"ד דס"ל שכל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים עצמן עין לא ראתה וגו', ופליגא דמ"ד במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד, וא"כ אפשר דלדידה אפכא הוא דקרא דעין לא ראתה מיירי בבע"ת, וברמב"ם נפסק כהמ"ד השני, וצ"ב.

שאלה: נאמר הרבה בגמרא "כרכי הים".

איה מקומם?

תשובה: יש אולי השערה שהיינו איי אירופה או צרפת, ראה בספר ירושתינו באחד הקבצים.

שאלה: ידוע, דכל אתין מרבין.

האם בכל מקום שכתוב "את" זה מרבה? דלפעמים זה נצרך כדי להבין פשוטו של מקרא, ובלא "את", נראה הפסוק משונה.

וא"כ - מה הכלל בזה?

תשובה: בחז"ל נראה דאן דדריש את דריש לזה כמעט בכל דוכתא, ורק היכא דהוה ס"ד שלא לחלק ביניהם את יוכל לחלק, עי' מגילה ב' ב'.

ומה שכתבת מצד שהפסוק משונה הנה השפה המדוברת אצלינו כיום אינה ממש עם כל פרטיה של לה"ק של המקרא, ודרך המקרא לקצר בתיבת את במקום שאין מוכרח לאשמעינן מידי לדעה זו.

בכבוד רב

***