מחלוקת, והדעה הרווחת שיצא.

מקורות: בב”ח כ’ שלא יצא, אולם מהפמ”ח ריש רפח שאם טעם קודם מוסף יצא מידי איסור תענית מוכח דאין איסור נפרד מצד איחור הסעודה והמ”ב העתיק דברי הפמ”ג להלכה וגם כלל דברי כמה נו”כ שם שהאיסור מצד איסור תענית בלבד ולא הזכירו כלל ענין שעה שישית, ובפשיטות כולם סוברים כמו שכתבתי בדעת הפמ”ג, ועכ”פ בדיעבד ודאי יש לסמוך על זה.

דעת רוב הפוסקים שאשה כשרה לקבוע מזוזה, וטוב לחוש לחולקים בזה ולהחמיר עכ”פ לכתחילה.

מקורות: הישועות מלכו הל’ מזוזה פ”ה ה”י פסל, ומאידך השדי חמד מערכת המ”ם אות קלא) והשבט הלוי והגרנ”ק (חוט שני מזוזה עמ’ עמ’ קלח קלט) הכשירו בזה (ראה דברי האחרונים באליבא דהלכתא (הוצאת דרשו) יו”ד רצא סעיף ג אות כט, וסימן רפט סעיף א אות ד).

ולפי הדעות שצריכים לשמה בקביעת מזוזה (ולענין דין לשמה ראה שם רפט אות ד) יתכן להעלות צד שלפי דעה זו יצטרכו גם כשר לכתיבת מזוזה ומכיון שאשה פסולה לכתיבת מזוזה (אע”פ שמחוייבת במזוזה) תיפסל לקביעת מזוזה, מצד שני מכיון שאשה מחוייבת במזוזה כמ”ש במשנה פ”ג דברכות ובשו”ע יו”ד ס”ס רצא, יש מקום לומר שבקביעת המזוזה אזלי’ לפי חיוב המזוזה ולא לפי הכתיבה, אבל יש מקום גדול לומר שכל חלק מתיקון המזוזה יש לדמות זל”ז, ולכן יש מקום להחמיר בזה עכ”פ לכתחילה.

מצד הדין נזכר שיהיו הציציות י”ב אגודלים, וטוב שיהיו ארוכים יותר כדי שאם ייקרע יעמוד על שיעור י”ב גודלין, והיינו ככל שיכול לשער שעוד אורך בציצית יועיל במקרה שיקרע שיישאר כשיעור, אבל לא נזכר שם שיש ענין לעשותו יותר גדול אף משיעור זה (דהיינו אורך מוגזם שודאי לא יועיל למטרה זו), רק נזכר שאין שיעור למעלה.

ומ”מ מי שעושה צציות ארוכים יזהר שלא יהיה יותר מפי שניים כנגד החלק הקלוע שבציצית, שאז ודאי מוריד מההידור, כיון שנוי ציצית שליש גדיל (הקליעה) ושני שליש כנף (החוטים היוצאים), וכן העושה חוטים ארוכים יתן לב להיזהר שלא יגררו הציציות.

מקורות: או”ח סי’ יא ס”ד, ומה שאם ארוך יותר מב’ שליש אינו מהודר, זה מבואר בבה”ל ד”ה יכול.

ולענין הלשון “אין שיעור למעלה”, אין הוכחה שאין בזה תועלת שהרי גם לענין פיאה נאמר כעי”ז עי”ש.

אבל ממ”ש שאם ייקרע וכו’ יש משמעות שאין ענין ביותר מזה, וגם מעצם מה שאמרו שנוי ציצית בי”ב גודלים עי’ בביאור הלכה שם ד”ה אין, יש בזה מעט דוחק לומר דיש הנוי של החיוב והנוי של הרשות, ובפרט לפי הצד שכל הי”ב גודלים הוא רק לעיכובא, ועי’ בראש הגבעה לתלמיד הגר”א שיש בני אדם שמתחסדים בציציות ארוכות במקום המוטל עליהם, ועדיין אין ראיה מדבריו שאין בזה הידור כלל, אבל מסתימת הפוסקים הנוי הוא לפחות י”ב גודלים ולרווחא דמילתא שיעור מרווח שאם יפסק יישאר כשיעור ומ”מ יש לדון מהו השיעור להוסיף שאם ייפסק וכו’.

והנה אמנם באתרוג מצינו שי”א שיש הידור בגדול (או”ח סי’ תרנו), אלא שגם שם מבואר שהוא משום דחיישי’ שמא יתמעט, וממילא אם הוא גדול ברווח לכאורה סגי בזה לענין ההידור, ואין צריך להדר שיהיה גדול באופן מוגזם, (ואדרבה יש דעה מן תנאים שלא נפסקה שאתרוג הגדול טובא פסול).

ואמנם אם במציאות ניכר שהאורך מוסיף נוי לציצית יש לציין שמצינו בנוי ציצית שלא יהיו דקים מידי ולא עבים מידי (משנ”ב), ולכן אם כשהם ארוכים יפים יש בזה הידור בכפוף להנ”ל.

השלמה לנידון על מי שמאריך בחוטי הציצית

הנה ברמ”א סי’ יא סי”ד כתב בשם הרמב”ם פ”א מהל’ ציצית ה”ט  דאם האריך הציצית יראה ששלישיתו יהיה גדיל וב’ חלקים ענף, והמהרש”ל בביאורו לסמ”ג ע’ כו חולק ע”ז וס”ל שאין חיוב, ובמשנ”ב שם ס”ק סט ציין לדבריו, אבל כתב דלכו”ע אינו מעכב כלל.

ולעיל ס”ק סו כתב דמדרבנן חייב לעשות שליש גדיל וב’ שלישי ענף, ומ”מ לק”מ דלעיל בס”ק סו מיירי המשנ”ב לענין מה שצריך לכרוך ד’ גודלים ואז יש שליש מתוך הי”ב גודלים של החיוב, דזה הנידון שם שלא יכרוך פחות מד’ גודלין, אבל כאן בס”ק סט הנידון אחר שיש ד’ גודלין גדיל וח’ גודלים ענף אם יכול להאריך עוד, וע”ז קאמר דאינו לעיכובא, ובאמת כן מוכח כבר בגמ’ דאמרי’ נויי תכלת שליש גדיל וב’ שלישי ענף ומבואר דאינו לעיכובא.

וגם לעיל בסעי’ ד כתב הרמ”א בשם המרדכי בהלק”ט סי’ תתקמ שאם עשאו ארוך יכול לקצרו ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי, וכתב בבה”ל הטעם שם בשם הארצה”ח (המאיר לארץ סקכ”ו) דאין זה משום תעשה ולא מן העשוי כיון שגם אם היה מן הענף קודם הקציצה יותר מב’ שלישים מן הגדיל אינו לעיכובא לכך כשמתקנו אין בזה משום תעשה ולא מן העשוי.

השלמה לנידון על חוטי ציציות ארוכים

בחזו”א סי’ ג סק”י ס”ל דאין חשש במה שהציציות ארוכות מידי, וכמדו’ שכך המנהג שאין מודדין הציצית אחר קשירתם לחתוך היתר כדעת המחמירים.

אם הוא חמוץ בשיעור שבני אדם נמנעים לשתותו, לא יצא ידי חובת קידוש, גם אם ריחו טוב, וצריך לקדש שוב ואם לא התכוון לשתות יין מלבד כוס זו צריך גם לברך שוב בורא פרי הגפן.

ואם היה לפניו יין בזמן הקידוש על השלחן או הספסל, וגם התכוון לשתות ממנו, יש אומרים שיצא ידי חובת קידוש על אותו היין שהיה לפניו, ואפשר לסמוך על זה כשאין לו מי שיוציא אותו בקידוש מחדש.

מקורות: או”ח ערב, א ונו”כ, וכן בנו”כ לעיל רעא, טו בשם הרדב”ז.

לכתחילה אסור, אך שעון מעורר שניכר וידוע לכל שמכוונים אותו מאתמול, מותר אף לכתחילה, ראה סימן רנב, ה.

קרא פחות

בקידוש של שבת בבוקר יכול לקדש שוב ולשתות מן היין, אבל בקידוש של ליל שבת אינו יכול לקדש שוב, אלא אם כן בני ביתו אינם יודעים לקדש לבד.

ומי שלא קידש ומקדש לאחרים בלי לאכול, יכול רק אם אינם יודעים, צרויך להיזהר לא לשתות מן היין, ולקדש שוב כדין במקום שיאכל.

מקורות: לגבי קידוש לילה ולגבי מי שאינו אוכל, או”ח רעג, ד, ולגבי קידוש של יום כן הורה הגרשז”א, וכן מפי הגרמ”מ לובין.

תשובה: לא יישאל על מה שקיבל שבת, אלא יבקש מאדם אחר שיעביר לפועל את הכסף, ואם אי אפשר שיבקש מהפועל רשות לשלם לו אחר כך.

מקורות: אדם שקיבל שבת ונזכר שיש לו פועל שסיים מלאכתו היום ותבע שכר פעולתו.

יש מי שהורה שיישאל על קבלת השבת וישלם לפועל, אולם מכיון שיש בזה מחלוקת הפוסקים אם אפשר להישאל על זה, ובפרט שיש אומרים שאיסור סחורה בשבת הוא מדברי קבלה, ולהלכה נפסק שספק דברי קבלה לחומרא, וגם אפשר לתקן בקל כדלהלן, לכן עדיף שיאמר לחבירו שיעביר לפועל את הכסף עבורו, ואם אי אפשר יבקש מהפועל למחול על זכות התביעה שיש לו לקבל את הכסף היום לאחר התביעה, ואז לכאורה יהיה דינו כפועל שלא תבע המבואר בשו”ע שאין בו דין ביומו תתן שכרו, וממילא עתה יהיה מותר לו לשלם לאחר שבת.

כל זה בפועל שתבע קודם לכן, אבל פועל שתבע שכרו רק לאחר שקיבל הבעל הבית את השבת, יתכן שאין בכוחו להטיל על בעל הבית חיוב ממוני באמצע שבת, אפי’ אם הוא איסור דרבנן, ובפרט שהוא דבר שניתן למחילה (עיין תוס’ שבועות ל ע”ב) שכן הפועל יכול למחול לכה”פ מתחילתו שלא לתבוע, ובפרט שיש צדדים בפוסקים שאחר קבלת שבת הוא יום חדש לעניינים מסויימים עיין סימן רמט בסופו, והרי זה כפועל שתובע שכרו בשבת, ובלא זה גם כן הרי הוא כפועל שתובע שכרו בשבת וכמ”ש בב”מ ל ע”א שלא דחינן איסורא מקמי ממונא.

אם ייחד את האבן לשימוש בבית והצניע אותה לצורך כך ואת הייחוד עשה לפני שבת אין באבן זו איסור מוקצה.

מקורות: או”ח רנט, ב ומשנ”ב.