אם לבו נוקפו יכתוב גילוי דעת שאין הכונה לצייר צורת האבות אלא לעשות ציור משל בלבד לקרב הדברים אל השכל [עי’ הקדמת מו”נ] ודי בזה.

מקורות:

ובמשנ”ה הנ”ל הביא לדוגמא את דעת החולקין לדברי החת”ס ח”ו סי’ ו’ ועיינתי בפנים וראיתי דעיקר הנידון שם מצד צורת צלם מדין לא תעשון איתי, ואדרבה צידד שם בתוך הצדדים דבמשה ואהרן קצת קיל יותר מסתם צלם כיון דמוכחא מילתא שלא נעשו לע”ז, עי”ש מה שכתב בכ”ז, ועי”ש מה שדן לענין אם יועיל פחסה וקטיעת חוטם וכ’ שם לצדד דכיון שהוא בארה”ק יש חשש נתיצה עי”ש בכל הצדדים, וא”כ בניד”ד שכל התמונה היא רק במחשב ואין בולט כלל, וכבר במחשב יש שהקילו בדיני צלמים ואיני נכנס לנידון זה כאן.

והרי בודאי לא שייך לדון על פחיסה ועל קטיעה אם טענתו מצד שאסור לנו לצייר האבות.

ומילתא אגב אורחא יש לציין דמלבד החת”ס דנו בזה השד”ח ועוד ספרי שו”ת שראיתי דרך לימודי וממה שכמה ספרי שו”ת לא דנו להימין ולהשמאיל אלא לענין איסור לא תעשון איתי משמע שלא ראו פגם בעצם ציור משה ואהרן.

ולענין מה שמצייר על ידי מכונה כמו שכתב כת”ר בשאלתו ודאי שהדבר קל יותר באופן זה, משום דאחרים עשו לו הוא קולא בציורים בדינים אחרים, ומיהו החזו”א החמיר טובא במכונה בין לחומרא ובין לקולא ולמד כן מדברי חרישה דהרמב”ן, וגם הציורים הנעשים על ידי מכונה (AI) בזמנינו אף דלא דמיא למכשיר רגיל שהפקודות ישירות וברורות ולא לחרישה רגילה שיש בבהמה קצת דעתא קלישתא לעשות מה שהוא עושה בה אבל אתיא מבינייהו.

אחר כל זה מצאתי (במאמר שהתפרסם על ידי דרשו בנושא, ומכאן ועד סוף התשובה הוא משם) שבספר ‘אוצר פלאות התורה’ (כי תשא עמוד תתל”ט) הובא ששאל את הגרח”ק בענין מה שמצינו בספרים ישנים ועתיקים שמצויר על שער הספר (שער בלאט) ציורים של משה רבינו ואהרן הכהן, ולפעמים יש ציורים של האבות הקדושים והנביאים, האם יש בזה זלזול בכבוד האבות והנביאים הקדושים מחמת שהציורים הם בדויים ושקריים, או דלמא אין בזה חשש זלזול.

והשיב בכתב בזה הלשון: ‘זה רק משל ואין חשש’, עכ”ל.

והובא שם עוד (בשם גליון דברי שיח) שפ”א הובא לפני הגרח”ק ספר עם תמונות בסוף, ואמר ע”כ הגרח”ק שלפני שנים רבות הוא ראה תנ”ך בהוצאת דפוס ישן, ובשער הספר יש ציור של משה רבינו ואחיו אהרן הכהן.

.

.

וכן של שמואל הנביא (והוסיף כי אחד המדפיסים שהיה עם הארץ צייר שני שמואל: שמואל א’ ושמואל ב’.

.

.

) והוסיף כי גם בביתו יש ספר עם ציור עתיק דומה.

ואמר רבינו: האמת היא שאף אחד – בוודאי לא הצייר – יודעים בבירור כיצד היה מראה פניהם של חכמי הדורות הקודמים (ויתכן שכוונתו שזה פשוט שלא מתיימרים לומר כן, וממילא אין בזה חשש, עמ”ס), אכן, אין שום איסור לצייר אותם אם הדבר מסייע ללומדים.

אלא שצריך לזכור שזה לא מראיהם האמיתי.

כיוצא בזה אמר, כי נשאל פעם אם יש חסרון במה שהוציאו משניות מצוירות כדי להקל על הלומד, בפרט כשיש נושאים קשים של כלאים או אהלות שהציורים מאוד מקלים על הלומד, והשיב שבוודאי אין שום איסור ואדרבה, יש בזה מצוה של זיכוי הרבים.

והזכיר כי כבר בגמרות וילנא שלנו יש בהרבה מקומות ציורים בגליון הגמרא, והראשון שבהם בעירובין דף כ, ע”ב.

אולם בספר דבר שמואל חולק ע”ז, וגם לדבריו יתכן שאם מציין להדיא שהוא משל בלבד להמחשה ואינו בא להראות המציאות אין בזה חשש כ”כ.

יטול שוב.

מקורות: ראה רמ”א ס”ס רלג ומשנ”ב שם יח, וע’ חסד לאלפים שם ס”ה, ויעוי’ בגמ’ ברכות טו ע”א על ארחץ בניקיון כפי, ולכך יש מצוה בנטילה לשם תפילה, וכן יעוי’ ברשב”א דלהלן לענין ככהן וכו’, וקאי על הגמ’ שם, והפרישה רלג ו רמז לטעם כעין זה בטעם מה שצריך נטילה בכונה לתפילה, ועיין עוד שו”ע צח ד ודוק,‏ ואע”ג דמוכח בשו”ע לעיל צב, ה שיכול לסמוך על נט”י של שחרית היינו משום שהם עיקרם לתפילה וכמבואר לדעת הרא”ש פ”ט דברכות סכ”ג המובא בב”י ומשנ”ב בהל’ ברכות השחר, וגם להרשב”א ח”א קצא נט”י של שחרית הוא משום שצריך לקדש ידיו ככהן וכו’ וג”כ עיקרו משמע שהוא לעבודה והתפילה בכלל עי’ בלשונו שם.

הדבר מעיקרו אסור להיעשות אך במקום צורך גדול ואין ברירה אחרת יש להקל בשינוי מפני כבוד הבריות, אבל לא באופן של הצעה אלא של כיסוי מקומי בלבד.

מקורות: הנה דין זה של איסור הושטה גופא אינו מוסכם בראשונים שהוא אסור מן הדין דלהרמב”ם שרי ועי’ באור זרוע, וכ”ש אם הנידון כאן באופן של זריקה שלדעת כמה פוסקים הוא קל מהושטה [רשב”ץ ח”ג נח, כנה”ג בהגה”ט יו”ד קצה ט ומהריק”ש על השו”ע שם], ובזה היה מקום לדון מה הדין לצורך, אולם כאן יש חשש לאיסור נוסף של הצעת המיטה, שאסור מדינא דגמ’, ואיך נתיר מסברא דבר כזה לפי מקום הצורך, וכן מצינו במישוש הדופק דגם הרמ”א לא התיר [קצה יז] אלא במקום פקו”נ, אם כי אי משום הא היה מקום להציע פתרון שתכסהו בלא מצעים אלא בכיסוי באופן מקומי כשדי בכך, אבל גם בזה אפי’ אינו אלא רק הושטה הרי פוסקי זמנינו נקטו להחמיר בהושטה אפי’ בשעת הדחק, ומהם האג”מ והשבה”ל והאול”צ דלא כהציץ אליעזר [עי’ מ”מ בזה בס’ אבני שוהם על השו”ע שם], ואולם החיד”א ביוסף אומץ ספ”ה התיר לצורך מצוה בזריקה, אבל לדידן דנהגי’ כהרמ”א שאוסר זריקה שמא יש מקום לומר דה”ה אפי’ לצורך מצוה, וכ”כ הרבה אחרונים ופוסקי זמנינו שלא להקל בזה [ומהם הבית יצחק ודרכי תשובה ושבט הלוי ועוד כמה פוסקים, ראה מ”מ בזה באוצר הלכה על השו”ע קצה ב], וכן ראיתי שדנו כמה אחרונים לענין סומא שיכולה לסייע בהליכתו בשינוי ע”י מקל ובמקום חשש שיפול יכולה לסומכו [עי’ דברי הגרשז”א ועוד כמה אחרונים באוצר הלכה על השו”ע שם עמ’ קלז], ויש שהקילו במקום הפסד ממון גם לתפוס מידה באופן שאינו הושטה [עי’ שם עמ’ קמב], וכ”ש הכא שיש כבוד הבריות, ויש להזכיר קצת בזה דין טבעת בקידושי נדה שדנו הפוסקים מה יעשה והיאך יעשה ומ”ט, וזה הזכרתי רק כסניף, כיון שרבו הדעות בזה, וכן יש לציין מה שהרבה אחרונים הקילו לענין שימוש חולה שמותר אפי’ אין בו סכנה [עי’ מ”מ רבים באוצר הלכה קצה סט”ז עמ’ רכז רכח], ואע”פ שאין למדין זמ”ז מ”מ בחולה מצינו שהקילו חז”ל כמה דברים וכן בכבוד הבריות, וכיון שראו האחרונים לחדש להקל בכה”ג כל שאינו מטעם חיבה והוא צורך גדול, א”כ בצירוף מה שזריקה קל והקילו בו במקום צורך גדול יש להקל כנ”ל גם בניד”ד בשינוי ובלא נגיעה ובלא דרך הצעה ועל דרך שנתבאר בסומא כנ”ל.

יש מקום לומר שבכל חפץ הוא כפי הרגילות לשמור את החפץ הזה, ולענין עוד פרטים והגדרות עי’ להלן.

מקורות: מצינו בכ”מ ענייני שמירה, עי’ בר”פ הכונס מדיני שמירה בנזיקין, ואולי י”ל דכל דבר יהיה הקנין לפי השמירה המועלת בו, ועי’ בב”מ לענין דיני שמירה בשומרים, וכן ראיתי שהביאו דברי הרמב”ם [פ”ד משאלה ופקדון] ושו”ע [רצא סי”ג] שגדר השמירה הוא כמו כדרך השומרים בכל מין חפץ לגופו, ושלכן יתכן שגם לענייננו הגדרה של חצר המשתמרת תהיה בכל חפץ לגופו.

ויעוי’ במתני’ דמעשרות והובא בגמ’ נדה מז ע”ב דאיכא למ”ד שחצר שאין הכלים נשמרים בתוכה אינה חצר לענין מעשר ואיכא למ”ד דכל שנכנס ואומרים לו מה אתה מבקש אין זו חצר לענין מעשר, ונאמרו שם עוד דעות בהגדרת הדבר, ופסקו בגמ’ שהלכה כדברי כולן להחמיר וכן פסק הרמב”ם [מעשר פ”ד ה”ח] וז”ל, אי זו היא חצר הקובעת, כל שהכלים נשמרין בתוכה, או שאין אדם בוש מלאכול בתוכה, או חצר שאם יכנס אדם לה אומרין לו מה אתה מבקש, וכן חצר שיש בה ב’ דיורין או שהיא לשני שותפין שאחד פותחה ונכנס ואחד בא ונכנס או יוצא ונועל הואיל והן פותחין ונועלין הרי זו קובעת ע”כ, ובאופן שאדם נכנס ואין שואלין אותו מה אתה מבקש באמת נראה דגם לענייננו אינה משתמרת, כיון שאם כל אחד יכול להיכנס לחצר בלא רשות בעל הבית בלא לחשוש משום דבר הרי זהו ודאי מקום שאינו משתמר.

אבל על כל הדעות וההגדרות הנזכרים שם במשנה וברמב”ם יש משמעות שהנידון בזה מה ההגדרה חצר המשתמרת, וכלשון הגמ’ ב”מ פח ע”א לענין מעשר דבעי’ חצר המשתמרת, שהרמב”ם פסק כפשטות לשון הגמ’ שם, [ודלא כהתוס’ בב”מ שם], וכן משמע בל’ הירושלמי מע”ש פ”ג ה”ג דהענין הוא משתמרת, וממילא יש לדון על כל הגדרות שנאמרו שם, דשם הוא ספק לחומרא וכאן שהנידון לפעמים להוציא ממון ולהחזיק ממון האם ג”כ דנים בכל ההגדרות שם כדין ספק, ויל”ע בזה.

ומ”מ גם מה שנזכר בגמ’ בדעת המ”ד שההגדרה היא הכלים נשמרין בתוכה דהיינו שמעמידין שומר וכו’ יש מקום לומר דהיינו כשצריך שומר ואם משתמר בלא שומר אה”נ דחשיב משתמרת.

ולענין חצר מוקפת מחיצות עי’ נתה”מ סי’ ר סק”ג ובנו”כ שם שחלקו עליו.

ולכאורה יש קושי’ על הנתה”מ מסוגי’ דעירובין כא ע”א לענין אין בורגנין לא בחו”ל ולא בבבל עי”ש, וכך נקטו הרי”ף והרשב”א לפ”מ שנתבאר בחזו”א עירובין סי’ קי כב עי”ש.

ולפ”ז מה שהביא ראיה הנתה”מ מגיטין אולי המחיצות הם רק להחשיב את הגט שהוא בחצר, אבל השמירה הוא מלבד המחיצות, ויל”ע בזה.

אם יש פיקוח נפש ממשי יכול להיכנס לבית ואינו צריך לשלם עכ”פ במקרה רגיל, ויזהר שלא לזון עיניו מן הבית, שעל זה אין לו רשות, ובמקום שעולה כסף שהות, כגון בית קפה שמשלמים על שהות, וכן אם בעה”ב מבקש דמים סבירים כשוי ההנאה צריך לשלם לו, אבל אם אין ידוע לו שבעה”ב מבקש א”צ לחשוש לזה.

ועי’ במקורות עוד פרטים בזה.

מקורות: להלכה קי”ל שמותר להציל עצמו בממון חבירו אם משלם הניצול לחבירו בעל הממון על הפסדו [חו”מ שנט ד ושם שפ ג], ולכן אם יש כאן חשש אמיתי של פקו”נ גם כאן יהיה מותר להציל עצמו על ידי שיכנס לבית חבירו, ולמרות שמשתמש בביתו וגם יש מזה היזק ראיה, אעפ”כ יהיה מותר להיכנס, דלא מצינו שחילקו בין נזק לנזק שמבואר בפוסקים שמותר להזיק חבירו לצורך הצלת עצמו בלבד שישלם לו אחר כך [עי’ רא”ש ב”מ פ”ו סי”ב וטור חו”מ שנט].

אלא שלענייננו כיון שלאחר כן מחזיר את החפץ בשלמותו לכאורה במקרה רגיל אף לשלם לא יצטרך, כיון דאין כאן חצר דקיימא לאגרא, ואע”פ שסתם בתים האידנא קיימי לאגרא [רמ”א חו”מ שסג ו] אבל לא באופן כזה של הסתתרות בבית לכמה דקות, כל עוד שלא ידוע אחרת.

אבל אם הוה קאי לאגרא אין לטעון דמעיקרא בתורת גזילה אתא לידיה, שהגזילה הותרה לו לצורך פקו”נ ולא יצטרך לשלם, אין לטעון כן, דבתוס’ ב”ק ריש דף צז מבואר בלאו הכי דבקרקע לא אמרי’ סברא זו ורק במטלטלין וכן מבואר בשו”ע סי’ שסג החילוק בין קרקע למטלטלין, ואמנם ברמ”א שם ס”ו מבואר דבגזילת קרקע כשבא להשיב הקרקע אינו חייב לשלם מלבד הקרקע ולא שכר בטלתה, היינו רק אם לא נהנה ממנו כמבואר בבהגר”א שם, והנגזל תובע דמי ביטול הקרקע שהיה יכול להשכיר בינתיים, אבל אם נהנה מן הקרקע משלם עליו הנאתו בדקיימא לאגרא.

ויש לציין דדעת כמה ראשונים שאפי’ קלב”מ שפטור בנזיקין חייב בשכירות [ר”ת בספר הישר מובא במאירי בב”ק ובראב”ד ורשב”א בב”מ], ויהיה קצת דחוק לומר דקלב”מ חייב בשכירות ופטור בנזיקין ומציל עצמו בממון חבירו יהיה חייב בנזיקין ופטור משכירות, וכן מבואר בסוגי’ דלהלן בדין משטה וכו’, שאפשר לבקש דמי שכירות, וממילא גם בקיימא לאגרא משמע בפשוטו שיצטרך לשלם.

ולענין מה שיש כאן היזק ראיה לא שייך תשלומין אפי’ אם מזיק בעין הרע אין בעין הרע תשלומין בדיני אדם כיון שהוא היזק שאינו ניכר ולא היה במזיד וגם לא יכול לחייבו בדיני שמים מכיון שאין נזק מוכח, ומ”מ ראוי לפייסו בזה, וגם מחוייב כשנמצא שם שלא להביט בכל מקום בבית מכיון שדין היזק ראיה כולל ג”כ שלא להסתכל גם כשיכול להסתכל בפועל, וכמבואר ברמ”א בחו”מ קנד סוף ס”ג.

ואמנם יש דין בשנים שהפקידו שבא לצאת בדיני שמים לשלם לשניהם באופנים המבוארים בחו”מ סי’ ש עי”ש.

והניד”ד שייך לסי’ עה ס”י באומר איני יודע אם גזלתיך ואין טענת תובע כנגדו דבזה אין חיוב לצאת ידי שמים (ויתכן דלא שייך טענת תובע בעין הרע אפי’ אם יטען ברי שהזקת בעין הרע אלא אם כן יאמר ברי לי שכך וכך אירע ויאמר החכם שאם דבריו נכונים ודאי נגרם כן ע”י עין הרע, ואז אפשר שיש כאן טענת ברי של תובע, ועדיין יש מקום לדון לחלק בגזילה שבאה שגזל ידע שצריך להחזיר משא”כ הכא כשלא הרגיש במה שעשה כשעה ואפשר דהכא לא קנסי’ מספק בבא לצאת ידי שמים, וצריך להתישב בזה).

ומ”מ יעשה אדם כל מה שיכול כדי שלא לבוא לידי זה, מכיון שמעשה זה הוא מגונה מאוד להיכנס לבית חבירו שלא ברשותו.

ומ”מ דוקא באופן שיש כאן הגדרה של פקו”נ, כגון במקום שאנשים נפגעים ונהרגים על ידי הפצצות, אבל במקומות שאין סכנה ברורה ואנשי המקום אינם מקפידים להיכנס בכל פעם למרחב מוגן או שהאדם הנמלט עצמו בשאר זמנים אינו רגיל להקפיד בזה, וגילה דעתו שאינו רואה הדבר כפקו”נ (ע”ע ב”ב ד ע”ב, וע”ע שבת קכד ע”ב, וע”ע כתובות ט), ורק עכשיו ששומע אזעקה רוצה להשתמש בהיתר זה בשביל להיכנס לבית חבירו, לא פשוט להתיר באופן כזה.

ובאופן שבעה”ב שם ואומר לו שמסכים לו להיכנס רק אם ישלם לו, לכאורה יכול לבקש כסף, אולם רק כמה ששווה האירוח הזה, וגם אם התחייב ליותר יכול לומר משטה הייתי בך כמבואר בחו”מ רסד, ז.

אבל באופן שלא סיכם עם בעה”ב הדין כנ”ל.

ואפילו אם לבו נוקפו אם מחוייב לשלם או לא, יש לומר דמ”מ באופן שלא פגש כלל את הבעה”ב ואינו תובע כסף להדיא, א”צ שיהיה לבו נוקפו מספק, כיון דדעת בני אדם אינו לבקש כסף באופן כזה, ודומה למה שנתבאר לדעת הש”ך וכמה פוסקים דבאופן שמסתבר שדרך חבירו למחול א”צ לבקש ממנו להדיא.

ואגב אורחן יעוי’ ברמ”א שסג ס”ו, דכ’ שבזה נהנה וזה לא חסר א”א לכוף בעה”ב מעיקרא שיסכים כיון שהי’ יכול להשכירו ואינו רוצה, לכך אין כופין אותו לעשות בחינם, והיה מקום ללמוד בניד”ד כופין אותו לעשות בחינם, כיון שבלאו הכי הרי יכול להשתמש בביתו, ורק הנידון אם ישלם, ולכן כיון דלא קיימא לאגרא ובניד”ד כופין בעה”ב להשתמש, ממילא לא יוכל לבקש, אבל חשבון זה אינו נכון, דהרי זה ודאי שיכול לבקש כסף מתי שירצה ואז ישתנה החצר לחצר דקיימא לאגרא, וכל הנידון דהרמ”א באדם שלעולם לא יבקש הכסף, ורק הנידון אם אפשר לכופו לתת את החצר לשימוש בלא כסף, כיון דבלאו הכי אינו מבקש כסף, מצד כופין על מידת סדום, אבל באופן שמבקש כסף ומותר לו לבקש כסף, בזה אין כופין על מידת סדום.

זה פשיטא שלדבר עמו בענייני דעה ומוסר ודת וכדומה אין לעשות כן, מאחר והערכים שלו אינם תואמים את ערכי התורה, וכן כל מי שעלול להיגרר לשאול אותו שאלות שלא כדין ושלא לצורך ולבזבז זמנו או לעורר התמכרות אין לו להשתמש בתוכנה הזו, ולענין האם יש היתר לשאול אותו שאלות במקום הצורך, יש לדון בזה ובגדריו, שעדיין לא נתבררו הדברים בבי מדרשא כל הצורך, וכל אחד ישאל לרבותיו.

מקורות: על מנת שנוכל להבין נכון את הבעיות של הבינה המלאכותית חשוב שנהיה מדוייקים ואמיתיים, ולא להגזים בדברים לא לכאן ולא לכאן, גם אם זהו לשם מטרה נעלית.

(ולהלן נתייחס לתוכנה הידועה בתחום זה בגירסא והדגם הרגיל, בלא להיכנס לכל מיני התוכנות והדגמים של התוכנות לשמותיהם, שכל אחד מהם הוא נידון לגופו).

למרות שהתכנים המתקבלים מהתוכנה הם ברובם נכונים ותועלתיים, ולעתים יכולים לחסוך שירותים מסויימים, ולמרות שהחברה מסננת מאוד את התכנים, והסינון של התכנים המתקבלים בו הוא הרבה מעבר לתכנים שאפשר להגיע אליהם באמצעות אינטרנט, ולמרות שלא אמור להימצא בתוכנה זלזול בקדשי ישראל ובשומרי תורה, לפי תקני התוכנה הרשמיים והמעשיים, עם כל זה, אפשר להצביע על שני אבות בעיות שאמורים להגיע עם השימוש בתוכנה זו.

הבעיה המורגשת יותר היא ההתמכרות לזה ואיבוד הזמן, בפרט לאלו שמשתדלים שתורתם תהא אומנותם ומשתדלים שלא להעביר הזמן בפטפוטי סרק, תוכנה זו יכולה להפריע בניצול הזמן ובאיבוד המיקוד בהתקדמות במעלות התורה והיראה.

הבעיה השניה היא ההיכרות עם ערכים המופיעים בתכנים המיוצרים על ידי כאלה שאינם שומרי תורה ומצוות, בנושאים בהם הכרעת התורה ידועה לנו, והתוכנה אומרת אחרת, שכמובן סולם הערכים שלהם שונה מאוד מסולם הערכים של התוה”ק, וכשמתקרבים מידי לשמוע דעות באופן שוטף ורציף, הדבר עלול להקנות מבט והשקפת עולם שאינה של תורה, ובפרט צעירים שהשקפת העולם שלהם עדיין לא עוצבה אלא כעת מתעצבת עם הזמן.

והנה מצד פרטי הדין בזה יש דין של איסור קריאה בספרים החיצונים (סנהדרין צ) והם ספרים שיש בהם דברים כנגד חכמים (רי”ף ורא”ש ויד רמ”ה בסנהדרין ק ע”ב ועוד), ואפילו ספרי ליצנות [שיש בהם איבוד הזמן והמחשבה] אסור לקרוא (גמ’ שם, ועי’ רש”י שבת קמט ע”א ושו”ע הל’ שבת סי’ שח), ומ”מ בן סירא מותר באקראי (נ”י), [וכבר דנו בזה אם הוא היתר רק בספר בן סירא או בכל ספר שאין בו כפירה ואין בו תועלת ויתכן שמי שמרגיש חולשת הנפש מותר באקראי בכל ספר שאין בו תועלת אם צריך לבריאות נפשו, ואמנם השח שיחת חולין עובר בעשה (יומא יט ע”ב ומ”א ומ”ב סי’ קנג), וכן כל ענייני ביטול תורה אסרו בגמ’ ע”ז יח ע”ב עי”ש באריכות, אבל כשיש בזה צורך בריאות הנפש מותר לעתים לומר מילה או שנים וכדאמרי’ בפ”ג דתענית אינשי בדיחי אנן מבדחינן עציבי, וכמו שידוע מהחזו”א על מיעוט שיחה [עי’ אבות פ”ו], ויש שהורו להתיר ניגונים בספה”ע כשצריך לבריאות הנפש, ואמנם בניגונים יש נידון בפני עצמו של שמיעת ניגונים האידנא אחר החורבן בכלי אבל יש בזה גם ענין של ביטול זמן), וספרי חכמת חול של אומות העולם מותר לקרוא כשיש צורך (אג”מ, וכן מוכח בכ”מ ועי’ שו”ע שם בסי’ שח).

ולענייננו לכאורה היוצא מזה כדלהלן, להתכתב עם הבינה המלאכותית בענייני דיעה והשקפה ומוסר אין לעשות כן (והכל לפי הענין), ולהתכתב בענייני חכמת העולם כשיש צורך מותר, ולהתכתב לשם פטפוטי סרק אסור, אם לא שעושה כן באקראי לשם בריאות הנפש שיש להשאיר מקום לדון בזה.

כך היה מקום לומר לכאורה.

אבל יש לדון מצד אם נאמר שהוא דבר הקרוב לאיסור שבזה הורה החזו”א והביאו הגרח”ג ועוד שהוא אסור אפי’ בלא גזירה, ומכח זה כ’ הגר”י בויאר טעם איסור האינטרנט בזמנינו, וכעי”ז הורה השה”ל שאיסור האינטרנט בזמנינו הוא כדין מעבר על פתח יוצאת החוץ [עי’ ע”ז יז], שהוא קרוב לאיסור, (אם כי משמע בגמ’ שם שאינו איסור גמור במקום הצורך עי”ש, אבל עכ”פ ע”פ סברת החזו”א גדר קרוב לאיסור הוא חמור יותר ואסור אפי’ לצורך), א”כ יש לדון בגדר ההיתר להתכתב עם הבינה מלאכותית לצורך, אם אפשר לומר כן אם קרוב לאיסור.

וצריך גדר מהו הגדר של קרוב לאיסור, דהנה לא מצינו שגזרו שאסור לדבר עם הגוי, מלבד ויכוח עם אפיקורוס ישראל דאמרי’ כ”ש דפקר טפי [סנהדרין לח ע”ב], ומאידך ריבוי שיחה עם האישה משמע שאין לעשות כן בפ”ק דאבות, וגם זה לא נתבאר שיש בזה גדר איסור מן הדין, מלבד שהוא דרך פריצות אם מרגיל עצמו בשיחה יתירה בלא צורך פעם אחת או יותר, ומאידך אמרי’ שאסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע [עי’ מגילה כח], ולפעמים אסור הכונה שאינו ראוי כמ”ש הראשונים כעי”ז בכ”מ, ומאידך הזהירו שלא לשוח אפי’ עם ע”ה [סנהדרין נב ע”ב], והנה להכניס ספר מינות לביתו אי’ ברז”ל בכ”מ דאסור [פסיקתא רבתי וקהלת רבה], אלא דשם יש דין שריפה לספר [ועי’ שבת קטז], ומאידך להכניס במחשב אינו ברור הדין, ושמעתי בשם הגרמ”מ קארפ שאם נכנס לו קובץ של ספר כזה במחשב (כגון אם קיבל אוסף גדול של קבצי ספרים שלא סיננו אותם) שאינו פותח אותו אינו עובר עליו איסור, ולכן אי אפשר לדעת הגדר הברור בזה.

ומצד אחד כאן הוא הרבה יותר קל מלדבר עם גוי מכיון שיש כאן סינון לא מתפשר של התוכנה שמגבילה מאוד מלהעביר לנו מה שהגוי אומר בחייו האמיתיים (כגון נקיות הלשון וטהרת המידות ומילין דעזיבה), ועכ”פ מי שמשתמש גם בחסימה של התוכנה עצמה ומלבד זה גם בסינון חשוב מעל התוכנה, ומצד שני הוא יותר חמור מלדבר עם גוי, מכיון שכאן האדם מנווט את עצמו ומשוחח עם עצמו מול תוכנה ואין כאן חסימה עצמית של חוסר נעימות לחטט בכל מיני נושאים ולהיגרר לשיחה ארוכה.

ולכן לו יצוייר ואם נניח שהוחזק הדבר (כמובן רק על מי שמכיר בעצמו שכך הוא) שאין כאן דבר המעורר לעסוק בענייני מוסר ודעות הרי לא יהיה שייך לומר שיש איסור להשתמש בתוכנה זו מעיקר הדין במקום הצורך בענייני חכמות באופן לא קבוע, אא”כ הוא ממכר להשתמש בו שלא לצורך שבזה יש איסור כעין הגמ’ בסנהדרין ק ע”ב הנ”ל, וצריך לדעת האם מכיון שיש אנשים שזה ממכר אותם ממילא כל אחד יהיה אסור, כמו שנקטו הפוסקים לגבי אינטרנט שאינו מסונן.

ואעפ”כ כל הנידון בכאן הוא רק אם התוכנה הנ”ל אכן חסום ומסונן מדברים שאינם ראויים, ואם לא יהיה חסום מדברים אלו באיזו תוכנה או גירסה הדין ישתנה.

לאחרונה נתפרסם פסק הלכה מכמה גדולי עולם וחלקם הם מורי ורבותי שאין להשתמש בתוכנה זו כלל, ולכן השתדלתי שלא לנקוט שום לשון היתר בדבריי, ומסתבר שיעבור זמן עד שייתברר ההיקף של ההשפעה והנזק של הדבר, וכמו שמצינו באינטרנט שמתחילה לא היה ברור ופשוט לכל שהוא דבר שיש להרחיקו, עד שהדבר קיבל כיוון ברור וגישה מוסכמת, וגם בזה אין ביכולת אנשים פשוטים כמוני לצפות מראש מה יהיה ההיקף של הענין, ולכן כל אחד ישאל לרבותיו ויעשה שאלת חכם.

הוספה מלאחר זמן

לאחרונה התברר שהתוכנה אינה חסומה לגמרי משימושים אסורים, וגם הסינונים אינם יכולים לסנן הדברים ככל הצורך, ושהתוכנה מכניסה ומשחילה דעות זרות גם בשאלות סתמיות, ולכן יש לדון בחלק מהדברים בתשובה מחדש.

המשך תשובה לשאלה

לגבי שאלתך האם מותר לבקש מהב”מ ביאורים ותירוצים לקושיות, איני נכנס כאן לנושא אם ראוי להשתמש בבינה המלאכותית, שכבר כתבו בזה כמה מכתבים והראות מגדולי ישראל וכבר דנתי בזה במקומו, אבל אדם שבכל מקרה משתמש בבינה המלאכותית ורק רוצה בין היתר להשתמש גם לבקש סברות ורעיונות לביאורים ותירוצים, צריך לבדוק המציאות בזה דאם נניח שאכן הצליחו לתכנת אותו שכשמדברים איתו בדברים אלו אינו מערב דעות זרות ומדבר כמו שפה של בית מדרש לחלוטין, לכאורה אין בזה יותר גריעות לשאול אותו שאלה כזו יותר משאלה אחרת, רק דבמציאות כיום יש לשים לב שבפועל הוא עלול לגרור לשיחה לדברים שאינם עולים בקנה אחד עם התורה וההלכה, ולעתים כבר בתחילת דבריו הוא עלול לצטט דברים כאלה, ובפרט למי שזכה לשמור עצמו איני יודע מה ההשפעה של דעות כאלו עליו, וה”ה על כל אחד כמובן ג”כ, וגם שהרבה מהמ”מ שמביא הם אינם נכונים כלל.

תשובה מותר, דאין הזמנה מועילה לאסור עביט.

מקורות: חזו”א או”ח ק”ש סי”ז, וז”ל, דינים העולים גרף של מתכת או של זכוכית כל שהוא נקי ואין בו ריח קורא כנגדו, של עץ ושל חרס דינו כצואה אף שהוא נקי עכשיו, הזמינו לגרף ועדיין לא נפנה עליו קורא כנגדו וכן ניירות שהזמינן לקינוח קורא כנגדן, הזמינו לגרף ונפנה עליו פעם אחת אף שנקהו ולא נזדהם עדיין דינו כצואה ואפשר שאינו אלא מדרבנן וכו’ עכ”ל.

וכ”כ הכה”ח סי’ פז סק”ד שאין הזמנה מועילה לאסור עביט.

ויעוי’ בהליכות שלמה פ”כ ס”ג שגם נקט כן, אלא שבדבר הלכה שם בסוף סק”ה לגבי ניירות של בית הכסא נקט של טעם למה אין בהם איסור לקרות כנגדן וצ”ע דתיפוק ליה שהי’ כאן רק הזמנה כמו שנקט הגרשז”א עצמו כמו שהובא שם מנשמת אברהם ח”א עמ’ נ’ וכן בדבר הלכה שם בתחילת הס”ק הנ”ל בשם כתבי תלמידים, ונראה דאה”נ אלא לרווחא דמילתא הוסיף טעם שגם אינו מיוחד לבית הכסא.

בעיקרון לפחות חלק מברכות השחר נתקו לומר בשכיבה, ולכן אין חובה לאומרן בעמידה, אולם לגבי המנהג הראוי בזה אם יעשה בעמידה או לא יש בזה כמה דעות, ויכול לעשות כאיזה דעה שרוצה משום שאינו לעיכובא ואינו חיוב מדין הגמרא, אולם מצד המנהגים בזה עיקר מנהג בני אשכנז לעמוד בברכות השחר ועיקר מנהג בני ספרד לישב.

מקורות: בברכות ס ע”ב, מבואר על חלק שנתקנו לומר בשכיבה, ומן הסתם שלדידן שכולם נאמרים שלא על הסדר יוכל לומר את כולם בעמידה או בשכיבה או בישיבה, אולם יש לומר דשם הוא כיון שעושה על הסדר הלכך יש בזה צורך לברכה שיעשה באופן זה, אבל אם כבר נעמד והלך ובלאו הכי אין אומרן על סדר מה שנתקנו יאמרנה כשאר ברכות השבח, ובאמת בתשוה”ג [שע”ת עט] בשם הירושלמי כ’ דברכות שאינם ברכות הנהנין (דהיינו ברכות השבח) בעמידה, ויעוי’ בתשב”ץ קטן דמהר”ם הי’ מברך ברכת המפיל בעמידה.

אמנם משמעות שו”ע בכ”מ וביותר במשנ”ב [סי’ ח] שהעמידה רק לגבי ברכת כמה מצות כמ”ש אבודרהם וכ”ה דעת היש אומרים בתשוה”ג, דהפוסקים הביאו טעמים למצוות מסויימות שהן בעמידה, ויעוי’ להפנ”י מגילה כא ע”א דמשמע לדעתו שסתם ברכת המצוות העמידה, וכ”כ המשנ”ב שם, אבל גם לסברא זו לא ברכות השבח.

וכן מבואר באבודרהם ובפמ”ג שאפשר לישב בברכות השחר.

ויעוי’ עוד בפמ”ג או”ח סימן תלב מש”ז סק”ג דמסיק שאפשר שהוא הדין ברכות השבח וההודאה בישיבה כמו ברכת הנהנין, והביא ראי’ מהך גמ’ דברכות.

ולענין המנהגים בזה, היעב”ץ בסידורו כ’ שנהגו לעמוד ואין לשנות זולת זקן וחלוש, והכה”ח להר”ח פלאג’י [ט, ז] כ’ לישב שיוכל לכוון.

א”כ עיקר מנהג בני אשכנז לעמוד ועיקר מנהג בני ספרד לישב.

ואע”פ שאין מנהגינו לברך המפיל בעמידה כמהר”ם תירץ בחשוקי חמד בברכות שם שהוא משום שבזה אנו רוצים שלא להפסיק בין הברכה לשינה, ויתכן להוסיף על דבריו דכבר נתבאר בגמ’ שאם אנו עושין על הדרך שנתבאר אפשר לברך שלא בעמידה, ולמנהגינו סבירא לן דהמפיל נתקן סמוך לשינה, אף שאינו מוסכם כמו שהי’ נ”ל בדעת התוס’ בברכות יא ע”ב ד”ה שכבר וכמ”ש האחרונים בדעתם, מ”מ כיון שיש בזה צורך בצורת הברכה הכי עבדינן.

ומ”מ מאחר שבמשנ”ב ובפמ”ג לא ראינו שסברו כהיעב”ץ וגם יש פוסקים שכתבו דעדיף לישב, ובצירוף שגם להיעב”ץ אינו מן הדין, לכן מותר לישב, ויש לצרף בזה גם מה דמבואר במשנ”ב ע”פ הרמ”א שאפי’ ישתבח שהמנהג להרמ”א לעמוד בו מותר מעיקר הדין לישב, וכן להגר”א מותר לישב אז כיון שאינו דבר שבקדושה שאינו נאמר בפחות מי’.

כפי שהבאתי לעילקרא פחות

יאמר עם הציבור ושוב יאמר מתחילת הענין שאוחז בו ביוצר, ואם יצא שאמר ב’ פעמים הקדושה, באופן כזה יאמר פעם השניה בלחש.

מקורות: לענין האוחז באמצע ברכת יוצר, כ’ המשנ”ב שיאמר רק קדוש וברוך שזהו עיקר קדושה ולא ימלוך וכ”ש שלא יאמר נקדש ושאר דברים שמוסיפין בשבת וכל זה אפילו בין הפרקים לא יאמר [משנ”ב סו יז], ואמנם יש חולקים שיאמר גם ימלוך אבל כך פסק המשנ”ב.

ונראה דאין לחלק בין אם אוחז באמצע קדושת יוצר או באמצע חלק אחר בברכת יוצר, דמאחר וחז”ל תקנו ג’ קדושות, וכ”ה ע”פ קבלה כמ”ש בשו”ע בהל’ תפילין, הלכך אינו כדאי שיאמר קדושה אחת שתעלה לו לב’ קדושות.

הלכך יאמר עמהם פסוקי קדושה דקדוש וברוך היכן שפוגע בו הש”ץ כשאומר הש”ץ קדושה, ושוב יאמר מתחילת הענין שהפסיק באמצעו, ואם ממש כשאמר קדוש פגע בו הש”ץ יכוון לקדושת הש”ץ ושוב יאמר בלחש שוב מאחר שמותר לומר בלחש ב”פ כמ”ש התוס’ בשם הירושלמי וכמ”ש הגרשז”א לענין הגיע לויכולו בליל שבת עם הציבור, ושם ג’ ויכולו הוא רק תקנה אטו שבת שחל ביו”ט כמ”ש הראשונים והו’ בשו”ע, כ”ש כאן לענין ג’ קדושות.

ומה שכתבת במכתב שאלתך לצרף הדעות שקדושת יוצר אינה נאמרת ביחיד, ולכך יש מקום שיכוון שקדושה של עכשיו תהיה לקדושת שמונ”ע, לא נראה לעשות כן, דחומרא דאתי לידי קולא הוא, דלדידן לפי מה שנפסק לפי המנהג שאומרה ביחיד כמ”ש רמ”א ומשנ”ב, א”כ מפסיד בזה קדושת יוצר וכנ”ל, וגם אם יעשה תנאי לא יועיל, דהרי בלאו הכי גם לדידן פעם ראשונה שאומר קדושה הרי יכוון לקדושת חזהש”ץ וכנ”ל, וכמו”כ הרי סו”ס יצטרך לומר שוב פעם בשביל הצד שקדושת יוצר נאמרת ביחיד, ויאמרנה בניגון כדין קדושת יוצר ביחיד.

אין להפסיק ובדיעבד אם הפסיק אין זה הפסק.

מקורות: פשוט כמו שנתבאר בתשובה הסמוכה לענין הפסק באמצע התפילה לקדושה דסדרא, ואף שהי’ מקום לטעון שיכול לומר מאחר שהוא מן הענין שאומר עכשיו, מ”מ למעשה לא יפסיק כיון שאינו דבר שבקדושה להפסיק משבח אחד לשבח אחר, וכעין הסברא הנזכרת בדעה הנזכרת במשנ”ב סו, יט עי”ש, ומ”מ אם הפסיק אין זה הפסק כיון שהוא מן הענין, וכ”ש שמצוות דרבנן י”א שא”צ כונה ואף שכיון לקדושה דסדרא, לא גרע מאם היה אומר ולא מכוון (כל שלא כיון להדיא שלא יהיה לקדושת יוצר דאז סברא זו אינה שייכא), ויש גם מקום לצרף הדעות שקדושה דסדרא הוא דבר שבקדושה והוא בכלל פריסה על שמע דלפי דעתם לכאורה צריך להפסיק.

לכאורה היה צריך לומר עם הציבור אם נמצא איתם ועוסקים בקדושה דסדרא, אולם לא נהגו לענות, אבל לדידן שאינו דין של אמירה בציבור נראה שאינו מצד דבר שבקדושה אלא מצד דרך ארץ שלא יפרוש מן הציבור.

לענין אמירת הפסוק עדיף וראוי לומר כל הפסוק.

מקורות: השעה”צ סי’ קלב סק”ג הביא מהמג”א דאם בא קודם התפילה ומצא ציבור בבכהנ”ס אומרים קדושה דסדרא יענה עמהם, וכ’ שכמדומה לא נהגו כן, ולכאורה לפי פשטות המשנ”ב סה ט והחיי”א ח”א כא ז צריך להיות הדין לפ”ז שיענה עם הציבור עי”ש, אבל מ”מ להסוברים שקדושה דסדרא יחיד אומר אותה [רמ”א או”ח קלב א], שזהו עיקר הפסק לדידן, א”כ יש לדון דקדושה דסדרא אינו דין השייך לציבור כלל, וכיון שאמרו או עתיד לאומרו על סדר תפילתו, אינו שייך לציבור שאומרים עכשיו הקדושא, דגם אם צריך לענות אז עם הציבור אבל הוא מדין דרך ארץ [עי’ משנ”ב סי’ סה הנ”ל] שלא יראה ככופר, ולא מצד חיוב עניית קדושה עם הציבור, ויעוי’ באג”מ [או”ח ח”ג פט] החילוק בין חיוב עניית קדושה לבין מה שצריך לומר עם הציבור, ואולי יהיה נפק”מ בשומע מבחוץ שהורה החזו”א בקדושה לענות עמהם, ואולי בזה לא יצטרך לענות עמהם (הגרח”ק הורה אפי’ באמן לענות עמהם והגרנ”ק חולק).

ויש לציין דהמשנ”ב בסי’ קלב שם על השעה”צ הנ”ל [סק”ג] סתם בלשונו שהחיוב לענות עם הציבור הוא אם לא אמר עדיין, ומשמע בפשיטות שאם אמר כבר אין דעתו בזה להחמיר, וגם אפי’ אם לא אמר אלא שדעתו לומר א”כ מאחר שדעתו לומר כ’ ע”ז בשעה”צ את דברי המג,א וע”ז כ’ שלא נהגו העולם, וקל להבין דעתו בזה שאין בזה חיוב.

אולם יעוי’ שלמת חיים או”ח קנ שהביא שם השואל דברי המשנ”ב כאן והקשה עליהם ממקו”א וע”ז כתב שם בתשובה, לענ”ד מי ששומע קדושה אם אינו עונה עמהם נראה כמזלזל, לכן עכ”פ נכון לאמר עם הש”ץ כשאומר בקול רם, והוא לא יתבלבל שיאמר אח”כ כסדר שרגיל אם ירצה.

ואם אינו מקפיד יאמר אח”כ מה שדילג עכ”ל, ולכאורה אחר דברי השעה”צ על דברי משנ”ב אלו, א”א לפרש כאן (והם לא הובאו בדברי השואל שם), ובפרט מה שכ’ השלמת חיים שאם רוצה אומר אותה אח”כ, ואילו בשעה”צ משמע להדיא דאם כוונתו לומר אח”כ (כגון מי שעדיין לא התפלל ומוכן להתפלל במנין שני) לא נהגו שיהא אומרה עכשיו אם הציבור, דכולי האי לא החמירו עליו, ודוחק, ולולי דברי השלמת חיים הו”א ליישב קו’ השואל שם דטעם המשנ”ב לענות עם הציבור הוא כדי שיספיק לומר עם הציבור ואע”פ דס”ל להמשנ”ב לעיל דבדיעבד יכול לאומרה קצת אחר שאמרו הציבור כמ”ש הפר”ח, מ”מ לכתחילה אין לסמוך על סברא זו.

ושוב ראיתי בערוה”ש סי’ קלב ח שכתב ע”ד המג”א הנ”ל וז”ל, ומ”ש שהיחיד בבואו לבהכ”נ בשעה שהציבור אומרים קדושה דסידרא יאמר עמהם ע”ש אין מנהגינו כך כיון דאנו תופסים להלכה שיחיד אומרה כמו בקדושה דיוצר עכ”ל, ועיקרי הדברים הוא כמו שכתבתי דהנידון אם מחוייב לאומרה מדין קדושה (המבואר באג”מ הנ”ל) הוא תלוי בנידון אם יחיד אומר אותה, אלא שמצד דיני דרך ארץ הנזכר במשנ”ב לענין עלינו לשבח ובחיי”א לענין פיוטים [ועי’ רמ”א בכמה מקומות לענין פיוטים בציבור שמתפלל עמהם], בזה לא הזכיר לא המשנ”ב בסי’ קלב ולא הערוה”ש שם, ואולי ד”ז שאני כיון דעיקרו מדין ת”ת ולא מדין שבח כדלהלן, ויל”ע.

לענין אמירת חצי פסוק או כל הפסוק, ברש”י סוטה מא ע”א משמע דעיקר השכר על זה הוא על אמירת הפסוק בכללותו עם תרגום, מצד תלמוד תורה, ומ”מ מה שהש”ץ מוציאו בתחילת הפסוק יש לומר דסגי בזה מצד שלא יחשב לו כאמירת חצי פסוק, כמ”ש כמה פוסקים גם לענין קדושה של חזהש”ץ ששומע מהש”ץ השאר מלבד קדוש וברוך, עי’ שו”ע ומשנ”ב סי’ קכה, אלא דשם הוא מדין קדושה ולא מדין ת”ת, אלא שמצינו בעוד מקומות שהש”ץ אומר חלק מהפסוק והציבור אומרים המשך הפסוק, ועי’ ערוה”ש סי’ נא, ומיהו עי’ במג”א סי’ רפב שהוא מדיני תפילה ובמג”א סי’ נא סק”ט, ויתכן דהמג”א אזיל כדעת רוה”פ דברכה א”א לצאת חציה ודלא כפשטות רעק”א, וממילא ס”ל דה”ה לחצי פסוק, אלא דברש”י סוטה שם משמע שמצד התקנה הענין הוא שכ”א יאמר כל הפסוק.

לא כדאי לעשות כן בלא שיש טעם לעשות כן, אולם אם המצב הוא שלא יוכל לפרסם את הד”ת עם הפרסומת אפשר להקל להוריד את הפרסומת.

מקורות: מאחר ומדובר בקישור פרסומת מותרת כיון שעושה זאת לש”ש שרוצה לזכות אחרים ללמוד עוד הלכות, (אבל סתם פרסומת שמפרסם מוצר על ידי ד”ת הוא בבחינת משתמש בתגא [עי’ נדרים סב ע”א], ומ”מ מותר להשתמש במטבע לשון אם אינו כתוב בכתב מודפס שבזה יש אומרים שמתחייב גניזה, עי’ בתוס’ גיטין ו ע”ב בשם ירושלמי והו’ בש”ך ביו”ד), והוא עמל בדברי התורה הללו, לכן לא ראוי לעבור על דעת מי שעבד על זה, מחמת ההגינות, שהוא כעין תקנת השוק של זכויות יוצרים, ומ”מ כמו שנתבאר בתשובה הקודמת אין בעלות על ד”ת מעיקר הדין, וגם מצד תקנת השוק פחות שייך כאן כשאינו טוען לקניין ממוני, ומלבד זאת יתכן קצת לצרף לזה מה שאסור לקחת תמורה על לימוד ד”ת [עי’ נדרים לז ע”א], ולכן אם אין אפשרות לפרסם את הדבר עם קישור [כגון לפרסם את התוכן במערכת תכנים שאוסרת לפרסם קישורים] אפשר להקל לפרסם עם שם המחבר בלי הקישור ע”פ המבואר בש”ך חו”מ רצב לה כדמוכח שם עי”ש, ובצירוף שאר המ”מ בתשובה הקודמת.

מצוה לומר דבר בשם אומרו, ומ”מ מי שגונב ד”ת אינו עובר איסור בזה כגנב, אך בפוסקים נזכר שההיתר הוא רק באומר אפי’ בלא רשות אומרו אך בשם אומרו אבל לא יאמר בשם עצמו.

מקורות: מבואר באבות פ”ו מ”ח ובגמ’ מגילה טו ע”א שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, ומאידך אי’ בתוספתא ב”ק פ”ז יג לענין גנב שאם יש ממון חבירו בידו ואמר לו שבועה שאיני יודע מה אתה סח על זה נאמר חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד (משלי כט, כד), אבל המתגנב מאחר חבר והולך ושונה פרקו אף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו שנא’ לא יבוזו לגנב וגו’ (משלי ו, ל) סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה את הרבים וזוכה לעצמו ומשלם כל מה שבידו שנ’ ונמצא ישלם שבעתים וגו’ (שם לא), וכן הובא בש”ך [חו”מ רצב לה] ע”פ המרדכי.

ומ”מ יש לציין שהשד”ח [מערכת א’ כלל קמג] כ’ בשם הנוב”י דגם היתר זה הוא רק אם אומרו בשם חבירו ולא אם אומרו בשם עצמו, וכ”כ הש”ך גופיה יו”ד רמב מג שמחוייב לומר בשם אומרו.

והנה באבות ובמגילה משמע שהוא הידור ואינו חיוב, וי”ל דכל שמבואר מדבריו שאינו מעצמו אינו עובר איסור, וההידור הוא כשמפרש ממי שמע, כדמוכח באופן שמובא שם שהי’ בשם מרדכי שרק מחמת זה הביא גאולה לעולם ע”י קירוב הלב של השומע למי שאומר משמו, ועי’ בתפא”י שם אות קטו דקצת משמע מדבריו חילוק זה.

לדעת המשנ”ב וסייעתו שהקדמת הקשירה הוא מצד רמז שדומה בזה לתפילין שהוא קשירה והוא עור, ומטעם זה פטר אנפילאות, א”כ כ”ש שבזה פטור, אבל לדעת כמה פוסקים שהקשירה בשמאל הוא כעין פשרה בין הדעות בגמרא אם כן גם בזה יש להעדיף הסגירה בשמאל.

מקורות: עי’ מ”ב סי’ ב בטעם הקשירה בשמאל שקשירה בשמאל מצינו בתפילין, וכ”כ הט”ז ועי’ רע”א, ואח”כ כ’ בשם הארה”ח ע”פ הלבוש לפטור אנפילאות, והיינו משום שאינו עור כתפילין ע”פ הנרמז בגמ’ סוטה ע”ש בארה”ח, אולם יעוי’ בפמ”ג שהביא ביאורי הפוסקים בזה, ולפי חלק מביאורי הפוסקים הוא כעין פשרה בין הדעות בגמ’ ולא דין מיוחד מצד הקשירה, וכן דעת הא”ר שהביא שם, וכן מוכח בבאהגר”א להמעיין שלמד כן הטעם שקושרין בשמאל משום דחייישי’ לר’ יוחנן וכמו שסיים באופן שאין קשירה כלל דבזה נקטי’ כהברייתא נגד ר”י והיינו משום דבזה כבר אין שייך פשרה הלכך הברייתא עיקר, וגם הגר”ז שהוא בר פלוגתיה דהארה”ח לענין אנפילאות יש לדון אם חולק על הט”ז לענין דבר שאינו בקשירה נמי, ולא עיינתי בפנים, ועוד חשבתי דגם הט”ז גופיה שכ’ טעם לקשירה הוא לרווחא דמילתא למה לענין קשירה יש להעדיף השמאל, אבל עיקר הטעם שאנו מעדיפים דבר בשמאל, הוא משום הכרעה בין הדעות בגמ’ שם כפשטות כל הסוגי’ וכדמוכח בבהגר”א, ומ”מ כשא”א להסמיכו על תפילין נעשה פשרה באופן אחר, כך יש לומר לדעת הט”ז וע”ד זה גם בדעת הלבוש ברמז שהביא מגמ’ דסוטה, ואע”פ שכ”ז הוא מדיני ד”א, בפרט שחלק הנעילה בשמאל הוא רק לחשוש לדעת ר”י שם כשהברייתא עיקר להלכה כמ”ש הגר”א, ובפרט שלהמשנ”ב יש להקל לגמרי בניד”ד, מ”מ למה לא נחמיר בדבר שאין בו טירחא כלל, דהרי בלאו הכי נועל המנעלים ורק שיקפיד על הסדר, ובפרט שכ”ה פשטות הגמרא וטעמי האחרונים בזה מחודשין מאוד ועיקר דברי ר’ יוחנן בגמרא שמחמתו אנו קושרין בשמאל כדמוכח בגמ’ אינו שייך עיקר דבריו לטעם זה כלל, ומ”מ מי שיש לו טירחא בזה פטור.

עיקר הקפידא בבגדים חיצוניים, ומ”מ גם בבגדים פנימיים יש ענין להקפיד ע”פ סוד ולשם דרך ארץ ויישוב הדעת.

מקורות: בגמ’ שבת עז ע”ב משמע שבבגד פנימי א”צ להקפיד שלא יהיה קרוע, אולם בשבת קיד ע”א לענין בגד שאינו נקי אי’ שיש לכלוך שצריך להקפיד גם בבגד פנימי ויש שרק בבגד חיצוני, ולענייננו דומה למה שנזכר שם על חיוב הקפדה רק בבגד חיצוני, וגם מה שנזכר שם לענין מה שצריך להקפיד על הלבוש הפנימי הוא בלבוש הפנימי הנראה קצת, שהוא הלבושא הנזכר בדף עז הנ”ל שנראה קצת, רק שאינו נראה מעל כל הבגים כמו גלימא, ולא על בגד תחתון שתחת הלבושא שאינו נראה כלל, כך מוכח שם בדף עז, (וכיסוי עיקרי שאינו מלא ג”כ נחשב לפעמים כיסוי כל דהוא כמו שמצינו לענין קלתא ואכמ”ל), ומש”כ המשנ”ב סי’ ב סק”ג שיש להקפיד שלא יהפוך הפנימי לחוץ דקאי גם על החלוק שתחת הבגדים, מהמשך דבריו בסק”ד נראה דמיירי ג”כ בחלוק שעשוי באופן שעלול קצת להיראות, כגון עכ”פ מן הצדדין או מלמטה, אבל בפנימי לגמרי לא מיירי.

ומ”מ כ’ בסדר היום (בפרק על ‘סדר היום בהקיצו משנתו’) להקפיד גם על בגדים הפנימיים ע”פ סוד, וכן יש בזה מצד בריאות הנפש, ע”ע כעי”ז בנדרים פא ע”א לענין בגדים בלתי נקיים שאינו טוב לבריאות הנפש, וראה שבט מוסר פכ”ד לענין זה.

(עיקרי הדברים כאן כתבתי בעם סגולה ח”ג סי’ ט, וכעת הוא מתוקן יותר)

החזו”א ועוד פוסקים הורו שמותר, ויש להחמיר ליטול ידיו עכ”פ באופן שיוצא ידי חובת ברכה משום ששומע כעונה.

מקורות: ראה אשל אברהם מבוטשאטש פד שנטה להחמיר באופן שיוצא ידי חובת ברכה, ובאופן שאינו יוצא הסתפק ולא הכריע, אלא שלפני זה כתב לענין כמה דברים דדין אמן כהרהור כמו לגבי בית האמצעי של מרחץ וכן לענין קודם נט”י שחרית, וספקו לענין ידים מטונפות צע”ק אם דינו כהרהור לענין בית הפנימי וכיו”ב א”כ כך צ”ל הדין גם בידים מטונפות, ולמה הסתפק בזה, ואמנם לפני נט”י של שחרית שהי’ פשוט לו להקל הוא משום שהוא קל יותר כשעכ”פ אין ידיו מטונפות (דהיינו שקינח במידי דמנקי) שאז הוא רק לכתחילה מטעם הזוהר שלא לומר כך דברים שבקדושה, ולכן הקיל, ומובן למה הקיל יותר בזה, אבל מ”מ קשה שאם הוא מטעם הרהור למה לא הקיל בכל ידים מטונפות בפשיטות, ודוחק לומר שחזר בו ושוב ס”ל ליה שאין אמן כהרהור, דא”כ למה דייק להזכיר ברישא קודם נט”י של שחרית, ודוחק לומר דכוונתו שידיו מטונפות ודבר ההווה נקט, דכולי האי קשה לדחוק בב’ דברים.

ואמנם בכה”ח ד קח כ’ ע”פ הזוהר דבלא נטל ידיו שחרית יהרהר האמן בלבו, אבל כבר מבואר במשנ”ב סי’ ד ס”ק סא לענין חומרת הזוהר על קודם נט”י אין הלכה כהזוהר בדיעבד, רק דעדיין אין משם ראי’ לענין הנידון על עניית אמן בידים מטונפות ממש, ועי’ משנ”ב סי’ א סק”ח לענין אמירת מודה אני בשאני ידיו נקיות.

ויש שהביאו ראי’ מהרמ”א ס”ס פד שאסור לומר אמן בבית המרחץ דה”ה באין ידיו נקיות, (ולהא”א הנ”ל הוא רק בבית הפנימי וכ”כ המשנ”ב שם סק”ז), ואילו מודה אני נחלקו האחרונים אם מותר לאומרו במקומות המטונפים [עי’ ביאורים ומוספים על המשנ”ב סי’ א שם], א”כ אמן חמור, אבל לפמ”ש האחרונים דמיירי בבית הפנימי כנ”ל עדיין אין להוכיח מהרמ”א דבידים מטונפות אסור לענות אמן, דהא אשכחן דהרהור מותר בידים שאין מטונפות ובבית הפנימי של מרחץ אסור, וא”כ שמא גם באמן הדין כך.

ויעוי’ בפמ”ג ריש תלב דמבואר בדבריו שצריך להיות ידיו נקיות כשעונה אמן, ואולי מיירי דוקא בברכה שיוצא בשמיעתה כמו שהציע לחלק בזה הא”א מבוטשאטש הנ”ל, והטעם משום דשומע כעונה, וכמו”כ שמא דוקא לכתחילה, אבל מודה דבדיעבד כשאין ידיו נקיות וכבר שמע הברכה יענה אמן.

ובעיקר מש”כ האשל אברהם מבוטשאטש להחמיר ביוצא בברכה משום שומע כעונה, ושביארתי כן כוונת הפמ”ג לגבי בדיקת חמץ, כ”כ הב”ח [סי’ קפג] והפמ”ג [משב”ז שם סק”ג] שכיון ששומע כעונה אסור לו להיות בגילוי הראש, ומזה ממילא שמעי’ ג”כ דאם אינו מתכוון לצאת לא החמירו ועכ”פ לא הוה פסיקא להו להחמיר בזה, וממילא יש מקום לומר דה”ה לעניננו.

החזו”א בדינים והנהגות ד כט כ’ דעונה אמן כשידיו מטונפות, וכ”כ בתפארת אדם א שאין להחמיר בזה דחומרא דאתי לידי קולא הוא, ולאור דברי הפוסקים הנ”ל יש להעמיד כ”ז רק בשאין כוונתו לצאת יד”ח הברכה.

אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מחזקת ממון, ומ”מ מצאנו בכמה מקומות יוצא מן הכלל, כגון בהוצאת ממון ע”פ דעת רוב הדיינים, וכן באבידת אדם שנמצא אסופי בעיר שרובה ישראל וכן י”א שספק ספקא מועיל להוציא ממון אע”פ שיש אומרים שהוא מטעם רוב, וכן יש סוברים שמנהג נגד חזקת ממון הוא מדין רוב.

וכן בעוד מקומות, והמפרשים כתבו טעמים לדברים הנ”ל היוצאים מן הכלל.

מקורות: ראה תוס’ ב”ב כג ריש ע”ב, תפא”י ב”ק ג ב, תרוה”ד ס”ס שמט וסי’ שכג ע”ש ובקה”ח שלא, א, ועי’ בעשירות דברים באנצ’ התלמודית ערך אין הולכין בממון אחר הרוב שהביאו עשרות מ”מ בנידון.

דעת המג”א שאם עבר שיעור עיכול צריך לברך גם ברכה ראשונה אם רוצה להמשיך לאכול, אולם האחרונים חלקו עליו, ולכן אם אין מי שיכול להוציא אותו בהמוציא, מעיקר הדין מותר לאכול לחם בלא ברכת המוציא נוספת שספק ברכות להקל, והפתרונות שהזכירו הפוסקים על ספק ברכה שייכים גם כאן, ולצאת מאחר הוא הפתרון המועד ביותר.

ואם הסיח דעתו מלאכול עוד, לכל הדעות צריך לחזור ולברך המוציא אם רוצה לחזור ולאכול.

קרא פחות

פשטות רהיטת הפוסקים שצריך לחבר כל הרגלים שיהיו כאחד, ומ”מ נראה שיש שלא נהגו להקפיד בזה, ויש לזה סמך ברבינו מנוח בשם הירושלמי.

קרא פחות

להמשיך להשתמש בו בדרך קבע אסור מכיון שאינו שלך, ומבואר בפוסקים שאסור להשתמש אפי’ לצורך מצוה בספרים של אחרים בדרך קבע, וכמו כן אם ימשיך להשתמש בחפץ יש בזה חשש של מחילה וויתור על הטעות של המקח טעות, אבל להשתמש באקראי באופן שאין כוונתו למחול בזה, יתכן שמותר, כדין שימוש בספר של אחר לצורך מצוה באקראי שהכריעו הפוסקים שמותר, ובזה יש מקום לומר שאינו ויתור על המקח טעות, מכיון שגם אם לא היה של הקונה כלל היה מותר לו להשתמש בו.

ואמנם בספרים העומדים למכירה ודאי יש שמקפידים עליהם שלא ישתמשו בהם, אבל ספר פגום שעומד לגניזה, וכבר השתמשו בו בלאו הכי עד עכשיו, לא מסתבר שמקפידים עליו אם משתמש בו באקראי ובזהירות.

מקורות: לענין שימוש בספרים, עי’ רמ”א או”ח יד ומג”א ומשנ”ב שאסר אפי’ באקראי, וראה ב”מ כט ע”ב, ובדעת נוטה כ’ הגרח”ק דהאידנא מותר באקראי, וכך המנהג הרווח, וכמ”ש בעה”ש באו”ח שם (אף שמעיקר הדין לא סבירא ליה) ובליקוטי מהרי”ח שכך המנהג כיום, ויתכן שכהיום הספרים עמידים יותר בפני שימוש אקראי, ויש שכתבו דגם מחמת שהספרים זולים היום פחות מקפידים עליהם, (ויעוי’ בבהגר”א סי’ קסג ס”ק קה, ועה”ש חו”מ יז לענין ספרים שבבהכנ”ס, אלא שלענייננו אינו שייך).

לענין מי שמשתמש אחר שראה המום במקח שהוא מבטל את טענת המקח טעות, ראה חו”מ רלב, ג.