הנה אף שיש איסור להעמיד דיין שאינו הגון כמבואר בפ”ק דסנהדרין ובשו”ע הל’ דיינים, מ”מ זה ברור שאין כאן דיני דיינות, ואף דין ז’ טובי העיר יתכן שאין כאן מכיון שכל ההתנהלות כאן הם ע”פ חוקי ערכאות שמבחינת דיני התורה דינם ככנופיה ואין שום תוקף לדיניהם כלל, ולפני עיור גם אין כאן מכיון שאין ברור שישתמש במינויו לשחיתות כזו או אחרת, וכיון שאין ברור שישתמש בזה לשחיתות ממילא אין כאן לפני עיור ע”פ כללי דיני לפני עיור המבוארים במשנה בשביעית ובסוגי’ דגיטין.

וממילא ענין הבחירות הוא דאגה לכבוד שמים בהצבעה, אבל במקרה רגיל א”א לומר ברור שיש כאן איסור בהצבעה כזו או אחרת, אלא הענין הוא להצביע כמה שאפשר להרבות על ידי זה כבוד שמים.

ולכן במקום שאפשר להצביע למועמד כשר יותר הרי יש להצביע לו כדי להרבות כבוד שמים, ובמקום שאין אפשרות כזאת יצביע למועמד שירבה כבוד שמים.

וכן ראינו שהיו מקרים שהיה אפשר להקשות על מועמדים מסויימים (וכן על משלחיהם והעומדים מאחוריהם) למה בקשו גדולי ישראל להצביע עבורם, אבל הענין הוא להרבות כבוד שמים ופשוט.

ובאופן שיש אפשרות למנות את היותר ראוי למינוי ובמקום זה מצביעים עבור הפחות ראוי למינוי, באופן שהוא ידוע כאדם שאינו הגון כנ”ל, יש כאן סרך עון מינוי פרנס שאינו הגון על הציבור (עי’ רמב”ם פ”א מהל’ מלכים ה”ז, ומ”מ עיקר דבריו הוא מינוי על דעתינו ולא מינוי שמבחינתינו אין לו שום רשות לעשות דבר ורק נותנים אותו כאומצא לכלבא מחמת הממשלה להציל מידם, אבל כאן יש כאן מסייע להם למינוי פרנס שאינו הגון), מכיון שסוף סוף יש כאן גם ענייני פרנסות שמסורים לידיו, ולכן אין לעשות כן.

קרא פחות

****
****
****
שלו’ רב
ע”ד מה ששאלתם, לענין השולח משלוח מנות לחבירו על ידי “רחפן” הפורח באויר, ומגיע למקום היעד ששולחו, האם יוצא בזה ידי חובת משלוח מנות לכתחילה.

תשובה:
מותר מעיקר הדין לתת על ידי רחפן אם רוצה לעשות כן, כיון שרהיטת הסוגי’ שאין צריך שליח מעיקר הדין לעיכובא, ואין בזה איסור שאינו נותן בידיים.

אולם מכיון שחוששים מספק לתת משלוח מנות אחד על ידי שליח לכן ראוי שיהיה על ידי אדם ולא על ידי רחפן, מכיון שרחפן נחשב פעולת האדם, וגם מאחר שלא לפי כל הטעמים וכל האופנים הרחפן יועיל כמפורט בתשובה בפנים, ולענין מי שאין לו שליח רק רחפן ג”כ יתכן שכבר עדיף שיתן בידיו מאשר על ידי רחפן כדי להרבות שמחה ורעות.

(אלא אם כן באופנים מסויימים שנתבארו בתשובה, דהיינו שהרחפן עובד באופן אקראי שלא על ידי מעשה האדם לפ”ד החת”ס, ואם אינו עובד על ידי טירחת האדם לפ”ד השלמת חיים, או שהמקבל מתבייש לראות פני הנותן לפ”ד המהרי”א, וכן לפ”ד המקור חיים יש לומר שאם ממנה אדם אחר לשלוח עבורו את הרחפן ג”כ יועיל שליחות וגם יפתור הבעי’ שהוא מעשה האדם כנ”ל).

מקורות:

ויש לציין דבאחרונים הובאו כמה טעמים לענין שליחות, דבמקור חיים לבעל החוות יאיר סי’ תרצד ס”ג משמע ג”כ שלמד דמשלוח מנות הוא על ידי שליח והוסיף שגם במתנות לאביונים טוב לעשות כן משום פרסומי ניסא, ונראה דענין הפרסומי ניסא כאן הוא שעל ידי שיש כאן גם שליח יש כאן שלושה שמעורבין בדבר ואוושא מילתא, וגם על ידי שמבקש מאחר לעשות לו ממילא הדבר מתפרסם, ולפי טעם זה רחפן ודאי לא יועיל כיון שאין כאן אדם.

ויש שכתבו (עי’ כה”ח סי’ תרצה סקמ”א ועוד) שטעם השליחות הוא משום כבודו של המקבל, ויתכן לומר בזה משום שאין כבודו של המקבל לקבל ישירות מהנותן דיש בזה קצת כיסופא, וכעי”ז כ’ המהר”י אסאד בשו”ת יהודה יעלה סי’ רז לגבי מתנות לאביונים, וא”כ לפי צד זה הרחפן יוכל להועיל אבל רק אם הרחפן עושה הכל כעין רובוט והאדם אינו מעורב בתקשורת עם המקבל.

אולם אפשר להבין שהכבוד הוא באופן אחר שאם שולח שליח מיוחד לזה יש בזה מצד כבוד המקבל, אבל המהרי”א לא כ”כ שם, אבל אם נאמר כצד זה לא יועיל רחפן.

ובשו”ת שלמת חיים סי’ שעח כ’ דלכתחילה תקנו על ידי שליח כדי שיהיה פנוי למצוות היום, אבל אינו לעיכובא, ודבריו צע”ק דהרי בד”כ השליח הוא ישראל כשר ובר חיובא וממילא גם השליח צריך שיהיה פנוי למצוות היום, והיה מקום לפרש דתקנו שאין להדר אחר מצוה בו כדי שיהיה פנוי אבל השליח שמרצונו עושה כן ולא מחמת מצוה בו וכו’ לכן הוא יעשה רק אם פנוי באמת, אבל בדבריו משמע שכן יש הידור בשליח כדעת קצת אחרונים ולא רק שאין בזה מצוה בו, וגם צע”ק דאטו אם יעשה המצוה בעצמו לא יקיים מצוה בו וכו’, אם כן כל החילוק הוא רק שתקנו שלא יחזר מתחילה אחר זה כדרך שאמרו אין מחזרין על הנר וכו’, ודוחק, וגם אינו כוונתו כלל, דהשלמת חיים סובר שיש הידור על ידי שליח כנ”ל, ומ”מ לפי דברי השלמת חיים הרחפן ג”כ מועיל, וכן נקט שם בסי’ תא שעל ידי קוף מועיל ג”כ שיחשב על ידי שליחות.

וגם להשלמת חיים אם האדם מכוון את הרחפן פשיטא שאין כאן פניות למצוות היום אלא רק ברחפנים הפועלים על ידי חכמה מלאכותית שאינם נדרשים לכיוונון ישיר של האדם (אם יש כאלה ואם יהיו בעתיד) יתכן שיועיל, אבל גם להשלמת חיים אפשר דמה שתקנו על ידי שליח הוא רק בדרך כבוד ולא בדרך ביזיון, אולם ממה שכ’ שגם על ידי קוף מהני א”כ חזי’ דלא בעי’ דוקא דרך כבוד.

מ”מ יש סברא לומר דאחרי שנזכר בפסוק הלשון ומשלוח מנות ולמדו מזה שצריך שליחות לכך בעי’ שליחות כל דהו, גם לפי הצד שהועלה באחרונים דסגי בשליחות פסולה ואפי’ קטן, אבל רחפן לא עדיף מסתם ידא אריכתא עכ”פ לגריעותא, כיון שאין כאן שום כח נפרד ממנו אלא כסתם רוח בעלמא, דהרי זה פשיטא שמה שנחשב כח שני לענין רציחה או שחיטה לא יחשב שליחות לענין משלו”מ (ובפרט שהחזו”א למד מהרמב”ן שמה שנעשה על ידי מכשיר חשמלי חשיב כמעשה האדם בעצמו ומעיקר הדין אפי’ לענין לשמה ואכמ”ל, אם כן גם רחפן לכאורה בכלל זה, ואמנם יש לדון על רחפן שפועל על ידי חכמת מכונה שפועל באופן אקראי על ידי הדמיה של שכל אנושי ואכמ”ל דיתכן שבזה החזו”א יודה שהפועל באופן כזה אינו נחשב כמעשה ישיר של האדם עצמו לענין דינים כאלו).

והנה אע”פ שנקט החת”ס גיטין כב ע”ב ודבר אברהם ח”א סי’ יג שמועיל שליחות אפי’ בקוף, מ”מ אפשר דבניד”ד יודה שחשיב מעשיו של האדם עצמו, ומ”מ אם נימא שהחת”ס לא קיבל הסברא על משלוח מנות מה שכתבתי דבעי’ עכ”פ שליחות כל דהוא א”כ אם סבר דהענין הוא משום כבוד הנותן א”כ יתכן שיהיה אפשר גם על ידי רחפן באופן שהנותן אינו מתקשר עם המקבל כלל, אבל אחר דמבואר שהרחפן (עכ”פ באופן הרגיל) חשיב מעשה האדם הו”ל כזריקה בעלמא ואין בזה תועלת לשליחות.

ולמסקנא נראה דמאחר שיש מגדולי ישראל שסברו שיש עדיפות טובא בלא שום שליחות שעי”ז מרבה חיבה בין איש לרעהו, משא”כ ע”י שליחות, ויש שנהגו כמדומה לעשות רק משלו”מ א’ ע”י שליח על הצד שיש קפידא בזה, ואילו כל שאר אידך משלו”מ הקפידו שיהי’ כמה דאפשר ע”י נתינה בעצמו, א”כ ברחפן מכיון שמסתבר שאין בזה תועלת לענין שליחות, א”כ עדיף שיתן דרך כבוד על ידי אדם ולא על ידי רחפן (אלא אם כן רוצה ליתן בלא שיראהו המקבל כדי שלא יתבייש ע”ד מהרי”א הנ”ל).

ולענין אם יש חסרון שאין כאן נתינה בידים מסתבר דמהני דאטו גט הוא שיש דין נתינה בידים, דבמשלוח מנות ה”ה דסגי בטול מנתך מע”ג קרקע, והאחרונים הביאו ראי’ ברורה שאין צריך הגבהה ונתינה כמו בגט מסוגי’ דמגילה ז ע”ב מחלפי סעודתייהו עי”ש וברש”י.

בברכה מרובה

יש כמה מגדולי האחרונים שהתירו הדבר, אם כי בחשבון הסוגיות יש מקום לטעון שאין הדבר ברור כמו שיבואר להלן.

מקורות: יעוי’ במשנ”ב סי’ רלה סי”ז לענין לימוד קודם תפילת ערבית בשם האחרונים שאם ממנה שומר שאינו לומד (וה”ה שצריך שומר שאינו אוכל ואינו ישן, יעוי’ באשל אברהם מבוטשאטש סי’ רצט ס”א ובאישי ישראל פכ”ז הע’ נז בשם הגרח”ק) להזכיר לו להתפלל, יכול ללמוד בינתיים, וכ”כ המשנ”ב עוד בסי’ פט סקל”ד בשם הדה”ח לענין לימוד קודם תפילת שחרית.

וכן מבואר בשו”ע סי’ רע”ה ס”ג לענין קריאה לאור הנר בשבת שמועיל שומר שלא יטה, וכ”ה לגבי לימוד קודם שהגיע זמן בדיקת חמץ אם מינה שומר שיודיענו כשיגיע הזמן (מ”ב סי’ תלא סק”ז ע”פ הנחלת צבי שהו’ בבאר היטב שם סק”ה).

ומשם למד הדה”ח הנ”ל דינו כמבואר בדבריו.

ועי”ש בסי’ רעה במג”א ובט”ז שנחלקו האם ההיתר הוא רק לדבר מצוה או גם לדבר הרשות, ובהגר”ז פסק שם כהט”ז לקולא ובסי’ תלא בקונטרס אחרון פסק כהמג”א (בתירוצו השני) לחומרא.

והמשנ”ב רעה סק”ו לא הכריע בין ב’ הדעות.

ואמנם דעת החוט שני [שבת ח”ד פפ”ד סק”ג] נקט דבאופן שממנהו לשומר גם המג”א מודה ולא אסר אלא בשנים עושים יחד בדבר הרשות.

אולם הגר”ז שם נקט בדעת המג”א גם בממנהו אסור.

(ומ”מ יל”ע אם יש לחוש לדעת המג”א כפ”ד הגר”ז הנ”ל מאחר דהוא פלוגתא בדרבנן, ובשל סופרים הלך אחר המקיל (ע”ז ז), והמג”א עצמו כ’ ב’ תירוצים ועוד דהט”ז חולק ומתיר ובמהרי”ל המובא במג”א ג”כ נראה לכאורה דלא ס”ל כהמג”א בזה עכ”פ בתורת קושי’, וגם בדעת המג”א עצמו אינו ברור שכך דעתו, כמו שנתבאר, א”כ יש כאן כמה צדדים שלא לחוש לחומרא זו).

אולם בגמ’ [סוכה כו ע”א] לענין ממנה שומר לשינה ואומר לו אם ארדם העירני (רש”י) אמרי’ בגמ’ שם ערבך ערבא צריך, דהיינו שחוששים שמא גם השומר ישכב ויישן כדפרש”י שם, ויל”ע למה לא מועיל כמו שמועיל שומר בכל המקומות הללו ובעוד מקומות (ע”ע מג”א סי’ רצט סק”ב).

והנה לפי דעת המג”א הנ”ל (הגר”ז בדעתו) שרק לצורך מצוה מותר להעמיד שומר, היה מקום ליישב, דשם בגמ’ מיירי שלא לצורך מצוה, אולם זה אינו, דלשון הגמ’ ערבך ערבא צריך וכפרש”י הנ”ל, ממילא מאחר שהחשש הוא שמא ישכב השומר ויירדם אין מקום להתיר בזה לצורך מצוה.

ועי’ בדברי הגר”ז בקו”א שם שמשמע שהיה פשוט לו לחלק בזה, ולא ביאר כוונתו.

ובאמת דברי הגמ’ צריכין ביאור למה נחשוש לשינה ולמה לא נימא שליח עושה שליחותו עכ”פ להדעות הסוברות ששליח עושה שליחותו (ופלוגתא דאמוראי היא בעירובין ועוד), ולמה לא נימא שאם ירצה השומר לישן עכ”פ יעיר את חבירו וילך לישון.

ויעוי’ בערוך לנר על הגמ’ בסוכה שם נתקשה ג”כ היכן מצינו שחששו שמא ירדם באדם שהוא ער ואינו מתכוון לישון, ותירץ שחשש זה הוא דין מיוחד בתפילין שחששו בזה משום שינה אף בחשש רחוק כמו שמצינו בגזירה של שינת ארעי שמא ישן שינת קבע שמא יפיח.

ולפי דבריו נמצא שיהיה מועיל שומר גם לשינה ולא רק לאכילה, וכן ראיתי בכמה מאחרוני זמנינו שדנו לענין שעון מעורר אם יועיל או לא לענין שינה, (עי’ אישי ישראל פי”ג סק”ג בשם לקח הקמח החדש, הליכות שלמה ח”ב עמ’ רפז, אבני ישפה ח”ה או”ח סי’ מג ג), ולפי דברי הערל”נ א”ש, דדין ערבך ערבא צריך הוא דין בתפילין, וא”כ לכה”פ שומר חי יועיל גם בשינה.

וכן נקט הערה”ש סי’ רלב יז דשומר מועיל גם לשינה ורק לענין תפילין שחששו כנ”ל לכך אין מועיל שומר לשינה.

וכן ראיתי שתי’ הגרח”ק (אישי ישראל עמ’ תשמט; אליבא דהלכתא לט בתשובות הגרח”ק אות כט) בלשון “אולי” שבתפילין חששו טפי וציין שם לדברי הגמ’ בגיטין שיובא להלן.

וזהו דלא כמו שכתב בספר עמק סוכה על הגמ’ סוכה שם לחלק בין זה לדין שומר המובא בפוסקים, שדינא דהגמ’ שם שאין השומר נאמן הוא דין בשינה, ומיהו בדברי הגר”ז הנ”ל בפשוטו לא משמע שחילק שהוא דין מיוחד בתפילין.

אולם לכל התירוצים הנ”ל, צ”ע, דבגיטין כח ע”ב לענין בקיעת הנוד ג”כ אמרי’ אפשר דמסר ליה לשומר, ומקשי’ התם ג”כ ערבך ערבא צריך, ופרש”י שמא השומר עצמו יפשע, ומסוגיית הגמ’ שם משמע שכך קיימא סוגיא למסקנא, וקשה דכאן לא נחשד השומר בשינה, וגם אינו שייך לסוגיית תפילין, וצ”ע לכל התירוצים.

ולולי פרש”י בסוכה שם ובגיטין שם הו”א לפרש באופן אחר, דהחשש הוא שמא השומר לא יצליח בשמירתו, והוא דין בכל דבר שהוא תלוי במציאות שאינו תלוי בדעת השומר, ולכך בכל מקום שצריך רק תזכורת נאמן בזה השומר להזכיר, אבל בדברים שצריכים שינוי במציאות, לאו כל כמיניה דהשומר להיות נאמן על דבר כזה, דהנה בסוכה שם מיירי לענין מי שהולך לישון שינת ארעי, ובזה אמרי’ שם דיש חשש שמא ירדם, דהיינו שישן שינת קבע, והכונה ב”שמא יירדם” הוא שיישן לעומק, ובזה אין ערבות מבטחת שיוכל אדם להעירו, וע”ד מ”ש ויקח דוד את החנית ואת צפחת המים מראשתי שאול וילכו להם ואין ראה ואין יודע ואין מקיץ כי כולם ישנים כי תרדמת ה’ נפלה עליהם (שמואל א’ כו, יב) עי”ש.

וכן לגבי גיטין שם הנידון לגבי יין שיוכל להתבקע ולהישבר, ובזה השומר אינו יכול להבטיח שלא יקרה גם אם ישב וישמור עליה כל היום כולו, ובזה קושיית הגמ’ ערבך ערבא צריך.

ואולי יש לומר דהפוסקים שתפסו להלכה שמועיל שומר בשאר דוכתי כגון שלומד ומקורם מדינא דשבת סי’ רע”ה שם, שכך דעת הטור ושבלי הלקט, אפשר שהם לא פירשו קושיית הגמ’ ערבך ערבא צריך בב’ המקומות כפרש”י, וגם לשון הגר”ז הנ”ל אפשר בקל להעמיס עליו כל זה יעו”ש בפנים דבריו (וז”ל שם ואומר לחבירו וכו’ וצריך לחלק בין זה להא דאמרינן בפ”ב דסוכה דלא מהני מוסר שינתו לאחרים משום דערבך ערבא צריך עכ”ל הגר”ז, ולשונו המלא בפנים).

ומחמת דוחק הדברים אולי יש ליישב עוד דגם רש”י עיקר מה שבא לומר הוא שהשומר יכול לפשוע כיון ששינוי המציאות הוא טירחא מרובה ובזה חיישי’ שמא השומר לא יעמוד בשליחותו, ומ”מ מכיון שהשומר יכול לעשות כל מאמץ מרובה להעיר את המשלחו, וזו כוונת רש”י שמא ישכב ויירדם, דהיינו שמא לא יצליח לעמוד בשליחותו אלא כבר ילך לישן בעצמו כשיגיע צרכו לעשות כן, וכן לענין חבית יכול לעשות מאמץ מרובה מראש ומסוף לשמור שאם יתבקע החבית שלא יאבד היין, לכן כל שלא יעשה זאת קרי ליה רש”י פשיעה.

אולם יותר ניחא לי לומר שרש”י גופיה אינו סובר כפסק הטור ושיבלי הלקט בהל’ שבת שם, ולדידיה לא יועיל שומר גם בשאר מקומות, רק דאנן לא קיימא לן כוותיה בזה.

ושוב מצאתי שהמהרש”ק בחכמת שלמה הקשה מדברי הגמ’ סוכה שם ונקט כדברי האוסרים בב”י בהל’ שבת שם.

ויעוי’ בחידושי זקני הגרע”א גיטין כה שכ’ בתוך דבריו וז”ל, וביותר קשה אף אם נדחוק כן מ”מ יקשה מסוגיא דלקמן (דף כח ע”ב) מתקיף לה רב משרשיא ערבך ערבא צריך, הרי דס”ל דחששא שמא יבקע הוא בדומה לחששא שמא ימות וכו’ עכ”ל, ויש לפרש בדבריו על הדרך שנתבאר שחשש שמא יבקע הוא חשש שמא ימות, דהיינו שממה שלא מועיל שומר שמע מינה שההגדרה בזה היא שכמו שלא מועיל שומר לשמור על אדם שלא ימות, כמ”ש אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח, כך שאין אדם יכול להיות שומר שלא יבקע, ומבואר בדבריו שלמד הענין של ערבך ערבא צריך כמו שכתבתי.

אולם לכאורה אין הכרח לפרש דברי זקני הגאון כן דיש לפרש כל דבריו לפי החשבון שיש ב’ הבנות בשמא יבקע, הא’ שדרגת החשש הוא כמו שמא ימות (ר”ל דכל תנא דנשכח שסובר שמא ימות יסבור גם שמא יבקע) ודרך הב’ שאינו תלוי בזה, ושייך שיסבור תנא שמא ימות ולא יסבור שמא יבקע, ושם בסוגי’ דערבך ערבא צריך הוא חשבון לפי תנא שסובר שמא ימות, וממה דמקשה ערבך ערבא צריך ולא מיישב דשמא יבקע הנוד אינו חמור כשמא ימות, ש”מ שלמד שהוא אכן בדרגא של שמא ימות.

כך יתכן ג”כ לומר בכוונת דבריו, וצריך פנאי ללמוד דבריו בעיון הראוי לברר זה.

(ומ”מ אציין דגם האחרונים שנקטו שקושי’ בסוכה הוא דין מיוחד בתפילין אפשר שסברו שבתפילין הקושי’ מחמת שהוא דין מיוחד בתפילין ולגבי גיטין הקושי’ היא כעין מה שכתבתי, אבל לכאורה יותר ניחא לפרש בשניהם בשווה וכנ”ל כמו שכתבתי).

שו”ר שבבן יהוידע נתקשה בקושי’ דערבך ערבא צריך ותי’ שם דשינה הוא דין מיוחד [ודבריו צריכין ביאור למה בעלמא לא חיישי’ שמא יישן השומר בכל שומר, וכנראה שצריך להוסיף תוספת דברים בכוונתו שהוא רק בצירוף שהשומר הולך לישן ועי’ עמק סוכה הנ”ל], ובנו בספרו גאון יעקב על הגמ’ שם ג”כ כ’ תירוץ בזה.

 ויעוי’ גם במנחת שלמה תפילה פ”ב דבר הלכה אות כ וכן בארחות חיים ספינקא סי’ תלא סק”א מה שכתבו ג”כ תירוצים בזה.

ובספר רב ברכות כתב לתרץ באופן אחר דשם בגמ’ בסוכה מיירי במי שאינו מחוייב שלא לישן דהא מיירי במי שמניח תפילין שהולך לישן שינת ארעי ומוסר שנתו לסתם אדם שאינו מניח תפילין, ואע”פ שהוא דחוק כמו שהקשה המהרש”ק על תי’ זה קושי’ דהא שם בגמ’ אדמתרץ אפשר דמסר ליה לשומר ומקשה ערבך ערבא צריך הי’ לו לתרץ שהשומר מניח תפילין, וגם יש להקשות דהרי מאן יימר שמותר לשומר לישן אם מינוהו לשומר, דלכאורה עכשיו דינו כמי שאסור בשינה, וכנ”ל בגיטין שם הרי החשש הוא לפרש”י שמא יפשע השומר, והרי השומר אסור בפשיעה, ועוד דנמצא לפי תירוצו חידוש דין דמה שהתירו הפוסקים שומר הוא רק באופן שהשומר מחוייב כמותו, כגון בלימוד קודם ערבית רק בשומר שלא התפלל עדיין יוכל להיות שומר, וזה הרי לא מצאתי שהזכירו שמי שהתפלל ערבית אינו יכול להיות שומר לענין זה.

והאחרונים הקשו מדברי הגמ’ עירובין סה ע”א דרב ששת מסר ליה לשנתיה לשמעיה, ולהסוברים שהוא דין מיוחד בתפילין ניחא, אולם כבר תירצו האחרונים על הראיה מהגמ’ שם דשם הרי לא היה יכול להתפלל אחר ששתה יין ומה שהיה יכול לעשות הטוב ביותר עשה למסור שנתו, ואין מכאן היתר לכל אחד למסור שנתו (ועי’ בספר תפארת אדרת ח”ב סי’ ט שהאריך להביא אריכות דברים מהאחרונים בכל נידון זה).

המורם מכל האמור דיש כאן הרבה צדדים בחשבון הסוגי’ ומי שירצה לסמוך על הפלפול שכתבתי לכאורה לא יוכל לישון ולמסור שנתו לשומר, אבל למעשה לבי נוקפי לחדש חומרא מכח זה מאחר שהוא רק מכח קושי’ דגמ’ בסוכה שם והרי יש הרבה תירוצים באחרונים על הקושי’ מגמ’ דסוכה, ויש כמה מגדולי האחרונים, שהם הערל”נ, הערה”ש וכן הגרח”ק [בלשון ‘אולי’], שהתירו לישון ולהעמיד שומר.

הדין הפשוט והידוע שצריך כזית, ומ”מ המנהג להקל בזה גם בלא לאכול.

מקורות: לגבי תענית בה”ב ועשרת ימי תשובה כתב המשנ”ב (סי’ תקסח סקי”ח ועי”ש בשו”ע ס”ב) שיש לאכול בסעודה ואז נפקע ממנו הצום, וכן יש מפוסקי זמנינו שכתבו לגבי סיום בערב פסח (אול”צ ח”ג פי”ב תשובה א), והוסיף שיש לאכול לפחות כזית מזונות או רביעית יין, וכן יש שנקטו עכ”פ לכתחילה לאכול שיעור אכילה (מנח”י ח”ט סי’ מה עי”ש שהזכיר שהוא תלוי במחלוקת ושיש לחשוש להמחמירים לכתחילה, וכן כתב הגרח”ק שטוב לאכול כזית, מישרים אהבוך עמ’ 260, וכ”א בארחות רבינו ח”ב ערב ראש השנה ו’, ובתשוה”נ ח”ב סי’ רי החמיר יותר מזה להצריך כותבת, ובמעדני יו”ט להגרי”ט זנגר סי’ קג דחה דבריו דלא בעי’ יותר מכזית עי”ש ראייתו), ויש שהזכירו עכ”פ לכתחילה לפחות לטעום בסיום (הליכו”ש פסח פ”ח ס”א), ויתכן שכוונתם טעימה בכזית, ולגבי המנהג בזה הובא בחוט שני (פסח פ”א סק”ז) שנהגו להקל בזה גם שאינו אוכל בסעודת הסיום, וע”ע בסידור פסח כהלכתו פי”ד הערה 13* מה שכתב בשם הגריש”א שגם אם לא טעם מהסיום נפטר מהתענית על ידי השתתפותו שם.

ואולי יש להוסיף דאם לא עלתה בידו לאכול בסיום עצמו אולי אם אוכל מיד אחר כך בביתו בביתו יכול לכוון שיהיה לכוונת הסיום, ויל”ע בזה, אבל אחר הסיום במקום הסיום זה מועיל כמ”ש בארחות רבינו שם אות ח’.

הנה נוסחת הסידורים עד עצם היום הזה הוא מחה והעבר פשעינו וחטאתינו,  ונוסח אבינו מלכנו יחסוהו הראשונים לר’ עקיבא בן יוסף ע”פ הגמ’ בתענית, עי’ במחזור וילנא לר”ה שהביא הרבה ציטוטים מהראשונים בזה.

והנה בגמ’ ביומא מבואר דבסדר הוידוי להלכה לרבנן דר’ מאיר צריך לומר קודם חטאים ואחר כך פשעים, ועפ”ז תיקן המשנ”ב שצ”ל חטאתינו ופשעינו, וכן שמעתי בשיעור מחכ”א שמנהג העולם אינו נכון ושיש לעשות כמ”ש במשנ”ב (והעיר עוד שבהרבה סידורים שמביאים פסקי המשנ”ב לא הביאו זה, ולא מצא סידור אחד שמביאו, עכ”ד, וכנראה הטעם שלא הובא בסידורים משום שבאמת דעת המשנ”ב בזה לא הונהגה כלל, ומ”מ מאז ששמעתי הדברים לפני קרוב לעשרים שנה נדפסו גם סידורים שהביאו דבר זה), אולם למעשה המנהג הוא בודאי שלא כהמשנ”ב בזה, ובפרט קטע זה הנאמר על ידי הש”ץ ברוב קהילות ומעולם לא שמעתי מי ששינה מהנוסח.

ונראה דהטעם שלא קבלו דברי המשנ”ב בזה, מאחר דקרא כתיב מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך, וא”כ קשו קראי אהדדי עם הקראי דמייתי בגמ’ ביומא שם, וע”כ צ”ל דאמנם כן הוא להלכה שפשעים חמורים מחטאים, אבל כל זה לענין וידוי כיון שמתודה על החמורות אינו חוזר ומתודה על קלות כמ”‘ש בגמ’ שם בדברי רבנן, אבל כאן הרי הדיבור הוא על מחיית החטאים א”כ הוא אפכא מאחר שכבר נמחו לו הקלות חוזר ומוחה את החמורות, הלכך כתיב מחיתי כעב פשעיך ושוב כענן חטאתיך, דאחר שנמחו הפשעים החמורים שוב יש למחות הקלים מהם, ומאחר שכך כתיב אנו מתפללין ג”כ תחילה למחות החמורות ואחר שיימחו החמורות שוב יש לבקש על מחיית הקלות, ומעין זה הובא בשם רב ניסים גאון דהטעם שהיה מתודה בכל יום הוא משום שמה שבשעת וידוי קודם לא היה נחשב חטא עכשיו כבר נחשב לחטא.

ואתבדר שמועתא בבי מדרש בענין הפסוק לא חודש ולא שבת דהרי הו”ל להקדים שבת לר”ח דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם ומוספי שבת קודמין למוספי ר”ח ואמרו עלה בשם כמ”ה חיים בנו של הגרי”ז דהטעם בזה הוא משום שלא חודש הוא יותר תדיר מלא שבת וקל להבין, וגם כאן כשמתודים ואומרים חטאתי יש להקדים הקלות, אבל כשהנידון הוא על המחייה של החטאים יש להקדים מחיית החמורות כהסדר שנאמר בפסוק, דעל סדר זה קאי מהטעם שנתבאר, אע”פ ששם נאמרה ההבטחה לישראל מפי הגבורה וכאן היא תפילה שלנו, וכן אנו מתפללין בסליחות מחה והעבר פשעינו וחטאתינו כמה שהבטחתנו אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך וכו’.

ויש להוסיף על כל הנ”ל דבנוסח שמונ”ע של יו”כ בברכת קדושת היום בכל חמש התפילתו ביחיד ובש”ץ הנוסח הוא מחה וכו’ פשעינו וחטאתינו כמו הנוסח הקדום של אבינו מלכינו שכתב המשנ”ב שיש לתקנו ולהגיהו, וכידוע שלתקן ולהגיה טופס נוסח של ברכה קבועה ע”פ סברא בלבד הוא דחוק מאוד, וגם המשנ”ב גופיה לא כתב הגהתו אלא לענין אבינו ולא לענין הנוסח בברכה בשמונ”ע של יו”כ, ומאידך גיסא להגיה רק אבינו מלכנו ולא הברכה הוא יותר דוחק, דהרי ממ”נ אם אינו טעות בברכה אינו טעות גם באבינו מלכנו, אבל לפי מנהגינו ניחא שהשארנו הגירסא הקדומה גם בברכה וגם באבינו מלכנו.

פשטות הדין נוטה להתיר עכ”פ אם יש צורך בדבר, ועי’ במקורות.

מקורות:

****

בפוסקים מבואר שרק בגדים אסור לכבס וכלים מותר, עי’ בהרחבה בתשובתי בענין מדיח כלים [ד”ה האם מותר להפעיל מכשיר מדיח כלים בתשעת הימים].

ואולם יש לדון דכלי העשוי מאריג אולי לענין זה נחשב בגד, דהרי מבואר בטושו”ע סי’ תקנא ס”ד לענין מטפחות הידיים והשולחן שאסור ג”כ.

ויש להביא סמך לזה מה שהביא השו”ע סי’ תקנא ס”ח דינא דנשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מנהגא ולפי חלק מהפירושים הכונה להעמדת השתי של הבגד, ומבואר דהאיסור הוא מצד צורת אריג.

אולם מאידך גיסא במשנ”ב שם סקנ”ד כתב דלענין עשיית עיטורים לכלי עץ וכיו”ב מותר לתפור בימים אלו, ומבואר א”כ דאין איסור מצד אריג אלא מצד אריג לבגד דוקא, א”כ בניד”ד שאינו בגד לכאורה יש להתיר.

וע”פ המשנ”ב הנ”ל כתב בשו”ת בצל החכמה (ח”ד סי’ ד סק”ז) להתיר תפירה באופן שרק תופרים חלקי בד להתלמד בלא מטרת תפירת בגד כלל.

ויש להוסיף סמך לזה דבשו”ע סי’ תקנא ס”ז כתב דאסור לתקן בגדים חדשים ומנעלים חדשים וזה מדינא דנשי דנהיגי דלא למשתי עמרא מנהגא, כמ”ש שם המשנ”ב סקמ”ח, ואם נימא דהמנהג הוא מצד אריג א”כ מנעלים שאינו אריג מנ”ל לאסור, ומיהו אי משום הא יש לדחות דהאיסור באריג אע”פ שאינו בגד ובבגד אע”פ שאינו אריג, אבל יותר פשוט לומר דתליא רק מצד בגד לחוד ולא מצד אריג או אינו אריג וכפשטת המשנ”ב בסקנ”ד, ואז בגד אסור לתקנו אע”פ שאינו אריג.

ועוד מצאתי שכתב החוט שני (ר”ה עמ’ תיד) דמגבות כלים מסתבר שאין איסור להחליפם כיון שאין בזה הנאת הגוף ושיש לברר המנהג בזה עכ”ד.

ומשמע שנקט דטעם האיסור אינו מחמת אריג או בגד אלא מחמת שבא במגע עם הגוף, ולכן התיר להשתמש במגבת כלים חדשה כיון שאינה באה במגע עם הכלי, ואף דאפי’ מטפחות השלחן אסר השו”ע אפשר דשם תכליתה לשימוש האדם משא”כ הכא תכליתה אינו מיועד לשימוש בני אדם אלא לשימוש הכלי.

ועדיין צ”ב ע”פ פשט מה הוא החילוק בין מטפחות השלחן שאסר השו”ע בס”ג לכבס לבין עיטורים לכלי עץ שהתיר המשנ”ב בסקנ”ד, דהרי סו”ס יש כאן דבר שמשמש את האדם בסופו של דבר, ואולי כיבוס חמיר מתפירה כיון דיש כיבוס שאסור מעיקר הדין, ואם נימא שזהו החילוק א”כ היה צריך להיות לכאורה דגם מגבות כלים יהיה אסור לכבס ויל”ע.

וגם יש לדון מה סבר לענין כיבוס ממש.

וראיתי באג”מ או”ח ח”ג סי’ פב שהביא הך ראיה מדין עיטורי העצים שכתבתי (והביא שם ראי’ זו ע”פ המג”א סקכ”ג שהוא מקור המשנ”ב הנ”ל בסקנ”ד) ומזה למד שם להתיר לתפור תיק הספר בתשעת הימים, והוסיף שם דאפי’ לדעת הגר”א שהובא בביאה”ל דדין טוייה נלמד מכל שכן מדין כיבוס גם לזה אפשר דלא ילפי’ לשאר כלים עכ”ד.

ואפשר דר”ל דילפי’ לענין איסור טוייה רק בגדים דוקא דדיו לבא מן הדין להיות כנידון, וצ”ע דהרי לענין כיבוס אסרי’ גם מטפחות הידיים והשולחן שאינם בגד כלל, וא”כ מה שייך דיו בזה, דכמו שלגבי כיבוס אסרי’ בכל גוני א”כ ה”ה לענין תיקון הבגד.

ואולי סובר כמו החוט שני דגם בכיבוס לא כל אריג נאסר בכיבוס, ויל”ע ממטפחות השלחן כנ”ל.

ואולי טעם האיסור במטפחות השלחן לפי שפעמים מקנח ידיו ומשתמש בהם כמ”ש ביו”ד סי’ שא ס”ט בהג”ה, ואולי במגבות כלים סובר החוט שני שאינו בכלל זה.

ושו”ר דבמרדכי מו”ק רמז תתקה כ’ וז”ל וכתב רבינו אברהם דכמו שאסור ללובשו כך אסור להציע תחתיו בלילה שלא אסרום מפני הנאת לבישה לחודא אלא משום הנאת הגוף עכ”ל, ולפ”ז אפשר דגם מטפחות השלחן הוא באופן שמשמש הנאת הגוף כגון באופן המבואר ביו”ד הנ”ל, או שהיה משמש להנחת הידיים בלבד.

ויש להוסיף דגוף דברי הגר”א הנ”ל (שהביא האג”מ) הובאו בבה”ל ללמוד חידוש דין מכיבוס לתיקון בגד עי”ש, ומאחר שהוא דוחק לומר שיש סתירה בדברי המשנ”ב (ממה שלא הביא חולק לגבי דין המג”א הנ”ל לענין עיטורי עצים) לכאורה נצטרך לומר דגם בכיבוס מותר לכבס אריג שאינו בגד.

[ובגוף הנידון לגבי הכלי הנ”ל, הנה לענין להכניס לביתו כלי חדש כזה דן באג”מ שם לאסור מצד שמחה של כלי חדש ודן שם בגדרי שהחיינו ג”כ ועי”ש עוד, ויש להוסיף על דבריו דקנין בגד חדש הוא חמור יותר ואינו תלוי בגדרי שמחה, דקנין בגד חדש נלמד מדין איסור לכבס ולהניח כמ”ש המשנ”ב סי’ תקנא סקמ”ט, וממה שדן כאן בגדרי שמחה מבואר שוב דלא סבר שיש לזה דין של כיבוס להניח].

והיה מקום לדון כאן מטעם נוסף דהבובות הם שימוש קטנים וברמ”א הביא בסי”ד המנהג להקל בבגדי קטנים, ויש לדון בדברים שאינם ממש של קטנים, ועי’ מה שאכתוב בס”ד בתשובה על מפות בגן קטנים אם מותר לכבסן בתשעת הימים.

מכיון שהמנהג לא לומר תחנון במנחה הוא מנהג שאינו ברור להלכה מה מקורו ואם יש לו דין מנהג מצד הלכה, והוא מבוסס בעיקר על קהילות בחו”ל שנהגו להתפלל סמך לשקיעת החמה והיו מסיימים לאחר השקיעה, (עי’ בספר דברי תורה תליתאי עמ’ תעג והלאה מש”כ איזה לימוד זכות רחוק בזה, ויש לציין שהמשנ”ב שסבר שאפי’ במנחה בין השמשות אין לחשוש לסכנה בודאי לא סבר שיש איזה צד לגזור בכל מנחה אטו מנחה שקרובה לשקיעה), לכן אין להוסיף לנהוג כן כנגד מנהג הציבור כל שיש ציבור שנוהג אחרת.

ויש לציין שגם בשטיבלך שנהגו שכל אחד מתפלל כנוסחתו כמו בית הכנסת איצקוביץ מכל מקום לא נהגו לשבש סדרי התפילה ע”פ מנהגים חריגים, ולכן גם אם נוסח אשכנז במנין ספרדי ולהיפך לא נחשב במקום כזה כשינוי אך ביטול תחנון נחשב בהחלט כשינוי ממנהג המקום גם במקום כזה.

לגבי הש”ץ עצמו איני נכנס לנידון אם יש מקור למנהג זה או לא, אבל באופן כללי יש הוראה של פוסקי זמנינו שספרדי שמתפלל אצל אשכנזים (שאינו נוהג ליפול על פניו) יכול לנהוג כמנהגו שכן בזמן שהקהל נופלים על פניהם אינם רואים מה הוא עושה, ולכן גם בנידון דידן (על הצד שיש מקום למנהג זה) יכול לומר הפסוקים בזמן זה בלי נפל”א ובזה לא יעבור על לא תתגודדו.

קרא פחות

נראה שתפילין קודם.

מקורות: שכן הקורא ק”ש בלא תפילין נזכר בגמ’ ושו”ע כאיסורא, ולקרות בלא ברכותיה על אף שצורת התקנה מתחילה כך היתה מ”מ לא נזכר בגמ’ וש”ע כאיסור, ואדרבה במקום הצורך שלא להפסיד זמן ק”ש או תפילה בציבור התיר ברמ”א לקרותה שלא בברכותיה ועכ”פ להרמ”א אפי’ במקום ספק שמא לא יקרא בזמנה מותר לקרותה שלא בברכותיה, וגם הגר”א עד כאן לא פליג אלא התם בספק.

ואמנם יש דעת הגאונים (הובא בביה”ל) על ברכות דמעכב, אבל דעה זו לא נפסקה כלל.

הנה לשון הפסוק הוא וכל בניך לימודי ה’ ורב שלום בניך (ישעיהו נד, יג), והניקוד הוא בבניך הראשון הנו”ן בפתח והבניך השני הנו”ן בקמץ וכתבת לי ששמעת מהגרי”ג אדשלטיין בשנותיו האחרונות שהסתפק בקריאת המאמר שלאחר מכן.

ולענ”ד מסתבר שספקו היה דהנה ע”פ כללי לשה”ק הנ’ של בניך משתנה אם המילה בניך מופיעה בסוף משפט או באמצע משפט, וכאן יש להסתפק בתרתי, ראשית כל מש”כ אל תקרי בניך על איזה בניך בפסוק סובב על הבניך הראשון בפסוק או על הבניך השני בפסוק, ושנית כל יש להסתפק אם תמצי לומר דקאי על הבניך הראשון בפסוק, א”כ האם יש לנקד (במילה בניך שבדברי המאמר “אלא בוניך”) הנ’ בפתח כלשה”כ שהנ’ בפתח או בקמץ מאחר וכאן הוא בסוף מילה, וכנראה שעיקר ספקו של הגרי”ג היה מצד הספק השני כאן.

ולעד”נ שיש לנקד הנ’ (של בוניך) בקמץ כמופיע בסידורים, דהנה למרות שהפשטות דקאי על הבניך הראשון בפסוק, דהרי קאמר תלמידי חכמים, וזה נזכר רק בבניך הראשון בפסוק שנאמר שם לימודי ה’, אבל עם כל זה, הרי אמרו בירושלמי בכמה מקומות דלא מתמנעין רבנן להחליף בין ה’ לח’ בדרשות, חזינן דלא הקפידו אם במקור הפסוק כתוב בשינוי קצת כל עוד שהדבר קרוב לדרשא ולמעשה באלא בוניך יש להתאים את הניקוד לדרשא הסופית, דהרי הדרשא משנה הפסוק לצורך הדרשא, וממילא יש לגרוס כמו שהיה ראוי לגרוס בסוף תיבה.

ויש להוסיף עוד דהנה יש להבין מה הוא הקשר של המילים אל תקרי בניך אלא בוניך ועל מה בא ללמד כאן, ויתכן לומר שבא לפרש הדרשא דת”ח מרבים שלום בעולם, דהפסוק קאמר וכל בניך למודי ה’ והיינו התלמידי חכמים, ועל זה קאמר ורב שלום בניך ומפרשינן בוניך, כלומר הם בונים את השלום.

ולפי ביאור זה נמצא דבכלל הדרשא קאי על בניך השני בפסוק דבלאו הכי הנ’ קמוצה, וממילא א”ש להצדיק הצדיק דמעיקרא דהנ’ בקמץ כנוסח הסידורים.

ויש להקשות על ביאור זה דבגמ’ בשבת קיד ע”א קרי להו לתלמידי חכמים בנאים, לפי שעסוקין בבניינו של עולם, א”כ בוניך מלמד על ת”ח, ורב שלום מלמד שהם מרבים שלום, ובאמת הקושי’ חזקה ולכן יתכן לבאר כמו שביארתי מתחילה.

אבל יש לציין דהן אמת שהקושיא חזקה אבל מאידך גיסא קשה כדלעיל דהרי תלמידי חכמים כבר נזכרו בתחילת הפסוק דכתיב וכל בניך למודי ה’, וכ”ש דכיון דמצי למדרש שהם ת”ח בלא אל תקרי למה צריך אל תקרי, ועוד דאם משום בוניך דילמא בעסוקין בבנין בהמ”ק מיירי הכתוב או במרבים שלום בין אדם לחבירו.

ולכך יתכן לומר לעולם כהביאור השני דכאן בפסוק נזכר ת”ח במש”כ למודי ה’, ומש”כ בוניך ר”ל שבונים בשלום שלהם את כל העולם כולו דלא תימא ד”רב שלום” הוא ברכה להם בלבד, ואילו הגמ’ בשבת דקרי להו הבנאים מהכא יליף לה דקרי להו הכא בוניך.

עכ”פ לפי ב’ הביאורים יש לנקד בנ’ קמוצה תיבת בוניך.

יעוי’ בשו”ע ס”ס א’ דפרשת הקרבנות לא יאמר אלא ביום שאז הוא זמן הקרבתן, וכן נזכר בטור ושו”ע ונו”כ כמה דברים שראוי להדר באמירת הקרבנות שיהיה באופן הקרבתן כגון מה שיש שנקטו לומר בעמידה וכן עוד כמה דברים ואכמ”ל, ולפ”ז לכתחילה ראוי לומר פרשת התמיד עד ד’ שעות ובדיעבד עד חצות (שזמן תמיד לר’ יהודה עד ד’ שעות וזמן תמיד לרבנן עד חצות כמבואר בברכות כו ע”ב, ומאחר שלענין זמן תפילה נקטי’ לכתחילה כר’ יהודה ובדיעבד כרבנן כמבואר בפוסקים ועי’ ט”ז ריש סי’ פט, הלכך כנ”ל גם לענין תמיד), ומ”מ זה פשיטא שבדיעבד מי שאומר פרשת הקרבנות באופן שאינו ממש כמו שהקריבו הקרבנות בבהמ”ק ג”כ חשיב כאילו הקריבם, שהרי זה גופא מה שנתחדש שהעוסק בתורת הקרבנות אף אם לא הקריבם כלל חשיב כאילו הקריבם, עי’ מנחות קי ע”א, ויעוי’ בספר דרך פיקודיך, וכן מבואר במשנ”ב שם בסי’ א’ דהיכא דבדיעבד יצא גם אם אמר פרשת הקרבנות בלילה, הלכך מסתבר שאם אמר פרשת הקרבנות גם אחר זמנן יצא ידי חובתו, ואם אומר ב’ פעמים פרשת התמיד במנחה וא’ מהם במקום שחרית, בדיעבד יש לומר דגם זה מהני דלא גרע מתשלומין של תפילה דמהני וכאן הרבה יותר קל וכמו שנתבאר.

ובסיום הדברים יש לציין לדברי הבה”ל בסי’ א’ ד”ה ופרשת עולה שראוי לאומרן קודם התפילה רק שיזהר שלא יפסיד על ידי זה זמן ק”ש ותפילה.

קרא פחות

הנה ברמ”א יו”ד סי’ קצט סי”א נזכר שהיו שנהגו ד’ ימים וכך היה מקום להבין כיון שהמתנת יום חמישי הוא רק חשש בין השמשות וכל ענין זה היא גזירה מאוחרת שאף במקומו של הב”י לא נהגו בה, והבו דלא לוסיף עלה, ומ”מ למעשה המנהג להחמיר ביום חמישי, והתה”ד סי’ רמה נתן טעם לדבר והובא בש”ך שם סק”כ וכ’ הרמ”א דאין לשנות מהמנהג להמתין ה’ ימים.

ואמנם בשל”ה (שער האותיות אות ק הלכות ביאה סור מרע ד”ה מעשה) הזכיר איזה אופן להקל בזה להמתין ד’ ימים, בשבת שאחר יו”ט, כדי שלא יבואו לידי קולא אחרת שהיא חמורה יותר מעיקר הדין עיין שם פרטי המקרה, והובא בהרבה נו”כ, התוה”ש סק”כ והמחה”ש שם והפת”ש סקט”ו בשם הסד”ט סקמ”ב, מ”מ האידנא לא שמענו מקילים להמתין ד’ ימים, כדי להרויח דברים אחרים, גם אם נימא שעדיין מקילים בהתירו של השל”ה גופיה כיון שכבר יצא הדבר בהיתר ונקבע להלכה, מ”מ להוסיף על זה לא שמענו (אלא רק במקרים חריגים מאוד יעוי’ בפ”ת בשם החת”ס ועי’ בנין בית נאמן לאאמו”ר שליט”א), ויתכן דבזמן השל”ה עדיין לא נתפשטה גזירה זו כמו היום, ולכן היה יותר שייך להקל בזה אבל האידנא הוא חמור יותר, ומענין לענין יעוי’ בנובי”ת יו”ד סי’ קכה הובא בפת”ש סקט”ז שמורה אחד הקיל באיזה אופן שהיה טעם להקל ואמר שיש לגעור בו בנזיפה, ושמעי’ שכבר במקומו ובזמנו של הנוב”י לא שמעו להקל בזה כשיש טעם בדבר, ואע”פ שאין הנידון דומה לראיה, מ”מ רוח הדברים אפשר להבין שקודם שנתפשטה הגזירה אם יש טעם שומעין להקל ואחר שנתפשטה הגזירה הוא חמור יותר.

ונראה דיש להוכיח שכך המנהג להחמיר מזה ממה שמעשים שבכל יום שנשים טובלות בליל שבת אפי’ הנוהגות לטבול בחמין ומעולם לא שמענו שמקדימין הטבילה בזה אע”פ שיש בזה גם נוחות וגם חומרא הלכתית ואם היה בזה היתר או עדיפות לא היו עושים אחרת מזה, וגם מסתימת הפוסקים שהזכירו קולת השל”ה בשבת שאחר יו”ט לא שמענו שהזכירו שבת גרידא אע”פ שהמנהג שיש שנהגו להקל לטבול בחמין כבר היה מצוי בזמן האחרונים (עי’ שעה”צ סי’ שכו סק”ה בשם הקרבן נתנאל), ועד פוסקי זמנינו ממש שדנו בהמתנת ד’ ימים בשבת שאחר יו”ט לא ראיתי שנחתו לדון בשבת גרידא, אע”פ שכהיום בודאי שהמנהג להקל לטבול בחמין מאוד רווח, ועוד דהשעה”צ ושאר האחרונים שדנו בקולתו של הק”נ אם לסמוך על זה בשעה”ד (עי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב שציין להרבה אחרונים שדנו בהיתר זה) לא ראיתי שהזכירו שיש לזה פתרון אחר בד”כ, ולכן אין להקל בזה.
 

מותר.

מקורות:
בשו”ע יו”ד סי’ שצ ס”ו כ’ דבאבלות אשה אחר שבעה מותרת בתספורת והרמ”א אסר, ובאול”צ ח”ג פי”ז תשובה ג’ כ’ דגם להרמ”א אינו אלא מטעם מנהג וממילא כאן ספירת העומר יש להקל, ודבריו תמוהין דבבהגר”א ביו”ד שם מבואר שהוא מדינא, וע”ע אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קלז מש”כ בנידון זה, ומ”מ גם לדידן שנוהגות הנשים באיסור תספורת בימי טהרתה מותרת (ספר בין פסח לשבועות בשם הגרשז”א והגרש”ו), ויש לציין דגם בהל’ ת”ב סי’ תקנא ס”ג כ’ הרמ”א דבלובשת לבנים אפשר להקל, ולא משמע דתכבוסת קל יותר, דאדרבה תספורת באשה קל וכמשנ”ת, אלא ההיתר הוא לצורך מצוה שהתירו מחמת המצוה וגם מחמת שאין כאן היסח הדעת מאבילות כל שהדבר נעשה לצורך מצוה.

כשיש משהו שמציק ומפריע (עכ”פ בדרך ובהגיוני שיציק ויפריע) מותר לכו”ע, ובטיפולים מסוג אחר הדין הוא שבמקום שנוהגים שגם גברים עושים כן מותר להרמ”א וכך היה המנהג גם אצל קהילות נוספות, והחברים נמנעים בכל מקום, ודעת המחבר אינה להתיר עכ”פ בגילוח בית השחי שמפורש לענייננה בגמ’ לאסור (ודעת הגר”א לאסור לגמרי), ולגבי כל מקרה של יופי לחוד שאין ברור אם הוא מנהג גבר או אשה יש אחרונים שהחמירו בכיו”ב ויש מקם לדון להלכה בכל מקרה לגופו.

מקורות:
הנה בגמ’ מבואר שיש איסור לא ילבש בהסתכלות במראה (תוספתא ע”ז פ”ג סוף ה”א וירושלמי שם פ”ב ה”ב) ובגילוח לבנות מתוך שחורות (שבת צד ע”ב ומכות כ ע”ב) (וכן צביעתם כמבואר ברמב”ם סוף הל’ ע”ז וטוש”ע סי’ קפב ס”ו, ולכאורה ה”ה כל טיפול שמשמש את המטרה הזו), ובגילוח בית השחי ובית הערוה (נזיר נט ע”א).

וממה שלא למדו בסוגיות במו”מ אחד מחבירו משמע שא”א להחליט על כל דבר שנעשה לתיקון ויופי שהוא דרך נשים, (ועי’ ב”ח סי’ קפב ס”ד בשם רש”ל מה שדן לענין מקום שאין דרך נשים להעביר שיער בית השחי וכן בט”ז שם סק”ה, ומ”מ שם מאחר שבגמ’ נזכר שהוא דרך נשים חמיר יותר), ולכן א”א ללמוד דבר מחבירו בענין הזה, אבל אפשר לומר שדבר שבעיקרו נעשה לנשים ובד”כ אינו משמש לאנשים כלל כמו טיפול בהחלקת שיער הוא ודאי בעיה, ולגבי הסרת יבלות גדולות שהוא מקום צער כדלהלן אין בזה איסור אבל לגבי כל שאלה לגופה צריך לבדוק, ויודעני שתלמידי החזו”א בתשובותיהם מאוד החמירו בתיקונים אלו ויל”ע בזה למעשה בכל שאלה לגופה.

עיקר הדין ברוב טיפולים מסוג זה שאם דרך גברים באותו המקום לקיים טיפול מסוג הספציפי שרוצה לעשות, מותר לעשות זאת.

אלא שהחברים נמנעים בכל מקום מעיסוק ביופי בדברים שמעיקרן מיועדים לאשה גם אם הם נהוגים לגברים (עי’ רמ”א יו”ד סי’ קנו ס”ב לגבי הסתכלות במראה ורמ”א סי’ קפב ס”א דין זה לגבי גילוח בית השחי והערוה, והוא דעת הר”ן).

ולגבי מקום צער או בושה או כאב מותר (עי’ סי’ קנו שם בשו”ע ורמ”א) וכל שמתכוון רק לרפואה ולא ליופי מותר גם לדעת השו”ע (עי’ בבהגר”א שם סק”ה).

ודעת הגר”א להחמיר בהסתכלות במראה או בליקוט לבנות מתוך שחורות גם במקום שנהגו בזה (ראה שם סק”ז) כל שאין בזה משום צער או כאב או עכ”פ הסרת לכלוך (ע”ש סק”ט), ופשטות דעת השו”ע בסי’ קפב היא כדעת הגר”א בזה.

ומ”מ כ’ הערך לחם בסי’ קנו שם שהמנהג כהמקילים בזה, מלבד החברים שבלאו הכי נמנעים בכל מקום וכנ”ל.

ראוי לעשות תנאי מכיון שיש בזה חשש לא תשא אם יוצא בברכה שאינו מחוייב בה בדין שומע כעונה (עי’ הגהות רעק”א או”ח סי’ קד ס”ז ואבנ”ז או”ח ח”ב סי’ תמט), וכן העתיק המשנ”ב (סי’ תפט שעה”צ סק”ה) שיכוון לצאת אם הוא מחוייב בדבר, ומשמע שם שהוא בדוקא כן דאל”כ כל הסוגריים שם מיותר לגמרי עי”ש, מ”מ סוגיין דעלמא לצאת בספק מאחר מסתמא גם בלא תנאי, וכך בד”כ כשהזכירו הפוסקים לצאת לא הזכירו לעשות תנאי, ויש לומר שגם אם נקבל שיש איסור ברכה לבטלה במי שמתכוון לצאת בברכה שאינו מחוייב בה (וכך פשטות הגמ’ בסוכה ששומע כעונה אינו רק בחיובים), מ”מ גם בסתמא כוונת האדם לצאת רק אם הוא מחוייב בברכה, וכ”ש שכך מוכח ממה שהוא מחזר אחרי מי שיוציא אותו, ובזה יש ללמד זכות על המנהג להוציא בסתמא בספקי ברכה, כגון בחלק מברכות השחר בניעור כל הלילה ובברכת הלל בר”ח ובליל הפסח.

והנה מקור הרע”א הוא מהצל”ח שעורר חשש זה ותלה הנידון במחלוקת ראשונים, ואעפ”כ למעשה נקט הצל”ח דלדידן בס”ס קד שמותר להפסיק בשמונ”ע לשמיעת קדיש וקדושה מותר גם לשמוע כשאינו בודאי מחוייב, והרע”א רק צידד לעשות תנאי לרווחא דמילתא, וגם הרע”א סיים שבמג”א שהזכיר באיזה מקום לצאת מחבירו לא הזכיר תנאי, וטעם המג”א אם מטעם הצל”ח ואם מטעם שכתבתי א”צ תנאי, ולכן המשנ”ב בד”כ כשהזכיר לצאת לא הזכיר תנאי וכך גם המנהג הרווח יותר.

קרא פחות


יעקב אבינו הרויח למעשה מהברכות כמו שמבואר בחז”ל בכמה מקומות מכיון שהם היו מיועדות לו ולא לעשו וכך היה רצון ה’ ומחמת כן נעשה יצחק סומא כמבואר בחז”ל, כדי שיטול יעקב את הברכות (עי’ מדה”ג מהדורתי עמ’ נט), וגם יצחק עצמו אם היה יודע שעשו רשע ויעקב צדיק היה מראש נותן הברכות ליעקב (עי’ שם סוף עמ’ ס), ולכן לא היה כאן מקח טעות (עי’ יבמות ב ע”ב בתו”י, מו”ר הגרצ”י אדלשטיין, וראה עוד באריכות מדה”ג עמ’ פז דברי ר’ לוי ור’ אלעזר), וכל מה שעשה יעקב היה ע”פ נבואה ורוה”ק של אמו רבקה (ראה אונקלוס כז יג ומדה”ג עמ עג), ואי’ עוד בחז”ל שגם יצחק הסכים לברכת יעקב כשנאמר ויקרא וגו’ ויברך אותו וכן כשאמר גם ברוך יהיה, וגם עשו עצמו כשאמר אחי יהי לך אשר לך וגם שרו של עשו דכתיב ויברך אותו שם ואף הקב”ה הסכים לזה בפירוש אח”כ.


ולענין מה שכתוב בא אחיך במרמה, עי’ בביאורי על המדה”ג מה שכתבתי שם בפסוק זה.

קרא פחות

ראוי ליידע אותו שיסתובב.

מקורות: היה מקום לומר שאין צורך להעיר לו מכיון שאנוסים הם בכלל ברכה גם כשהם אחורי כהנים, ויש לדון קטן כאנוס, דלא בעי’ אונס גמור בזה עי’ סוף ר”ה ואו”ח תכח כד, (ובדעת אחרת מטעה אותו ודאי מבואר בסוגיות דגבי קטן דינו כאנוס אלא דכאן גם בלא זה יש מקום לומר דלא בעינן אונס גמור), אולם נראה שיש להעיר לקטן על כך, סיבה אחת שכן יבוא לעשות כן גם בגדלותו, כמו שהביא הריטב”א כעי”ז בריש סוכה, ובפרט לדעת החרדים שהביא הבה”ל ריש סי’ תכח שיש מצוה בשמיעת הברכה, וא”כ יש בזה ג”כ דין חינוך באופן דלא אתי למיסרך כשהוא גדול, ואף אם יש בזה ברכה בלא מצוה ראוי לחנכו שלא יתרגל להפסיד הברכה בגדלותו.

ורק אציין דאין מקור ברור לזה שקטן הוא בכלל ברכה אף כשהוא אחורי כהנים, אף שנזכר שהם עונין אמן בבהכ”נ שכולה כהנים [תכח כה], ומבואר שם בנו”כ שהם ג”כ בכלל הברכה, אבל לא נזכר שם שהם בכלל הברכה כשהם אחורי כהנים, ואדרבה משמע שם מלשון הנו”כ שהם כנגד הכהנים, ממה שנתקשו למה אמרי’ שמברכין לאחיהם שבשדות ולא אמרי’ שמברכים לנשים וטף, משמע שנשים וטף הם שם במקום התפילה ואינם בכלל אחורי כהנים כמו אחיהם שבשדות, ולכן הוקשה להם שיש להעדיף שהברכה תתייחד למי ששם.