עלי בצל שגדלו מעט בשבת או ביום טוב האם מותר לאוכלם או לחותכם ולהשתמש בבצל

יעוי’ באו”ח סי’ שיח ס”ב ברמ”א ובמשנ”ב שם דפרי שממשיך לגדול בשבת אין מועיל בו הכנה כיון שממשיך לגדול בשבת, ואמנם שם איירי במחובר אבל מבואר במשנ”ב שם שהאיסור לאו משום מחובר אלא משום שממשיך לגדול, וכמבואר במשנ”ב שם דמצד המחובר הי’ מועיל הכנה באופן המבואר שם לולא שממשיך לגדול.

(ולגוף הקושי’ למה לא נאסר מצד פירות הנושרין, [עי’ בביצה ג’], יעוי’ מש”כ בזה האחרונים התהלה לדוד שם סקי”ד וערה”ש שם סי”ד ושש”כ פ”ל הערה קעט בשם הגרשז”א).

וממילא מאחר שהאיסור אינו משום מחובר אלא משום שהוסיף בשבת א”כ לכאורה היה מקום לומר דה”ה באינו מחובר כלל כיון שהדבר נוצר בשבת.

ואמנם עיקר הנידון בסי’ שיח שם הוא לגבי פרי שלא נתבשל לפני שבת אבל החילוק שם בין פרי שנתבשל לפרי שלא נתבשל משום שפרי שכבר נתבשל אינו גדל והולך בשבת כמבואר במשנ”ב שם אבל אם בדק ומצא שגדל בשבת יש מקום לומר דאין חילוק בין נתבשל ללא נתבשל.

ואע”ג דלחם שהתלחלח מחמת צינון האויר או שנפלו עליו מים והתפיח בשבת אינו נאסר מ”מ יש מקום לטעון דגידול הוא יצירת דבר חדש ולא התפחת דבר קיים.

אולם מאידך גיסא יש לומר דלעולם מה שאוסר את החלק שגדל בשבת הוא רק באופן שהוא גם במחובר, ואע”פ שנתבאר שהמחובר לבדו אינו אוסר לענין הנידון שם לולא שגדל בשבת, מ”מ עדיין יש לומר דמה שאוסר הוא רק בצירוף שניהם שגם הוא מחובר וגם גדל בשבת, ויתכן לומר בנוסח אחד דהגידול האוסר הוא רק גידול שיש בו תלישה או לומר דדוקא בדבר שנזרע יש בו איסור במה שהתפיח משום דדחינהו בידיים ואם נימא כן יישב גם החילוק בין זה לשאר דבר מאכל שהתפיח בשבת.

ויתכן להביא כמה ראיות לדין זה, הא’ דלגבי חיטים שזרען בקרקע אי’ בשו”ע סי’ שי ס”ב דאינם מוקצה משום שמוקצה באוכלין שייך רק בדאיכא תרתי לריעותא דחינהו בידיים ולא חזו, ולפ”ז גם כאן יש לומר דהאיסור הוא רק בדחינהו בידיים ולא חזו, והיינו רק כשגם הם זרועים או מחוברים לקרקע וגם גדל בהם דבר חדש בשבת שלא היה ראוי לאכילה קודם השבת.

וז”ל השו”ע שם, אין שום אוכל תלוש הראוי לאכילה מוקצה לשבת וכו’, ואפי’ חטים שזרעם בקרקע ועדיין לא השרישו וכו’ מותר לטלטלן וכו’, אבל גרוגרות וצמוקים שמניחים אותם במוקצה לייבשן אסורין בשבת משום מוקצה, שהן מסריחות קודם שיתייבשו, דכיון שיודע שיסריחו הסיח דעתו מהם, וכיון דאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו הוי מוקצה עכ”ל.

ועי”ש במשנ”ב סק”ו מה שציין לנידון אם החיטין היו מכוסין בעפר דשם יש איסור מצד דדמי לתלישה כיון שיבוא לתלוש גם לאחר השרשה, ועי’ במשנ”ב סי’ שיא סקכ”ז, ובפרישה סי’ שי סק”ב כ’ דדין זה רק מצד תלישה דרבנן ולא מצד איסור מוקצה, דאם יצאו על ידי הרוח שרי, ועי’ יותר מזה דעת המג”א סקכ”ב דלא נאמר דין זה לגבי הל’ שבת אפי’ לענין תלישה ודבריו הם דלא כהכרעת המשנ”ב, ועי’ בא”ר ובא”ז שם מה שכתב על דברי הפרישה.

(ולענין דעת המשנ”ב בסקכ”ז אפשר דלא הסכים לחידושו של הפרישה אף אם לא השרישו דהרי קאמר שגזרו משום השרישו ולענין השרישו בלא הוסיפו עי’ לעיל בריש התשובה מה שציינתי לדין פירות הנושרין בדברי המשנ”ב בסי’ שיח ובדברי האחרונים, ויתכן עוד לדייק ממש”כ “וההיא דלעיל תירץ המאירי דמיירי כשלא היו הזרעים עדיין מכוסין בעפר” ולא קאמר שאינם מכוסין בעפר, משמע דאם היו מכוסין ונתגלו אסור דלא כהפרישה, וכן מלשון המשנ”ב בסי’ שי שם משמע דהם מוקצה עי”ש).

ומאידך גיסא יש לדחות דשם האוכל היה קיים בעולם בער”ש בין השמשות משא”כ כאן שלא היה קיים כאן אוכל זה בער”ש בין השמשות, אבל דחיה זו אינה מוכרחת דיש מקום לומר דכל מה שאינו בעולם שווה ללא חזו ואז אינו נאסר אלא רק בצירוף מה דדחינהו בידיים, והוא דין מיוחד באוכלין שלא גזרו בהם מוקצה בד”כ עי’ בשו”ע סי’ שי שם ועוד.

אבל יש להביא ראיה דתנן בכלאים פ”א מ”ט שהובאה בשבת נ ע”ב הטומן לפת וצונונות וכמ”ש בשו”ע או”ח סי’ שיא ס”ח שאף אם הוסיף מחמת לחות הקרקע מותר להוציאו, ובפשטות הוא גם אם הוסיף בשבת מחמת לחות הקרקע.

וכן מפורש בלבוש סי’ שיא בתירוצו השני וז”ל שאם נתכוין לזריעה והוסיף מעט מחמת ליחות הקרקע הוי כמו השרשה, אבל אם לא נתכוין לזריעה אף על פי שהוסיף מחמת ליחות הקרקע לית לן בה, שכן דרכו שהרי אנו רואים שומין ובצלים מתוספין אפילו בחלון עכ”ל.

אולם בא”ר שם כתב דמהראשונים בתוס’ ור”ן ועוד מוכח דלא כתירוצו השני של הלבוש, וצל”ע על איזה חלק בתירוץ חולק אם להתיר בכל גוני או לאסור בכל גוני, וממה שהזכיר שם הא”ר שתפס כהתירוץ הראשון של הלבוש שחילק בין צנון לחיטה דבחיטה יש להתיר אפי’ נתכוון לזריעה משמע שלא בא להחמיר יותר מתירוצו השני שם, וכן שוב מצאתי באליה זוטא שם שכתב דבתוס’ ור”ן שם משמע לי דהוספה לא מעלה ולא מוריד עכ”ל, ומבואר להדיא שאין שום איסור בזה ושעיקר מה שבא לחלוק על הלבוש הוא לומר דהזריעה בצירוף ההוספה אוסר וזה אינו דאם יש כאן מה שאוסר הוא הזריעה ולא ההוספה.

היוצא מכ”ז דבניד”ד אין איסור מוקצה כלל.

ואפי’ אם נימא דיש בזה איסור מוקצה לעצם הפרי אין בזה חשש כיון שיודע שהפרי עצמו מסתמא לא גדל בשבת שהרי כבר נגמר בישולו וכנ”ל בסי’ שיח, ואמנם לטלטל החלק המוקצה על ידי הסכין אינו מוסכם [עי’ משנ”ב סי’ שח ס”ק קטו וסי’ שיא סק”ו וחזו”א סי’ מז סקי”ד וסק”כ] אבל יכול לחתוך העלה על ידי שחותך פנימה קצת מהפרי והעלים נופלים מעליהם דהו”ל טלטול מן הצד של דבר האסור על די דבר המותר לצורך דבר המותר [עי’ סי’ שיא ס”ח].

ומצינו בכ”מ בפוסקים שרק חלק מדבר הוא מוקצה כגון במפה בבסיס דלחלק מהפוסקים רק חלק מהמפה נעשית בסיס לנרות [עי’ פמ”ג סי’ רעט ושעה”צ שם סקכ”ד], ובכיס של בגד בסי’ שי ס”ז, וה”ה כאן שיש רק תערובת מוקצה כדמוכח במשנ”ב בסי’ שיח שם בסוף הסעי’ דאף יש דעת הגר”א שהוא מותר מחמת שהתערובת מתבטלת, כמבואר שם, ועכ”פ לגבי הפרי עצמו באופן שרק העלים גדלו א”צ לבוא לביטול.

וכ”ש בניד”ד בשאלתכם דמיירי ביו”ט דלדעת התוס’ (ביצה ח ע”א וכח ע”ב ולא ע”ב) ופשטות פסק הרמ”א באו”ח ס”ס תקט הותר טלטול מוקצה לצורך אוכל נפש של מאכל היתר.

ועוד יש נידון נוסף בזה דאם יודע שהעלים יונקים מהפרי וגדלים כל הזמן יש לדון מצד תולש מעציץ נקוב, אלא שבפשטות דינא דעציץ נקוב דרבנן הוא לכה”פ באופן שיש כאן צורת גדילה ודרך גדילה ולא בכל דבר שיש בו יניקה, וכן נראה להוכיח מדינא דשבת שם גבי הטומן לפת וצונונות וכמ”ש בשו”ע או”ח סי’ שא ס”ח שאף אם הוסיף מחמת לחות הקרקע מותר להוציאו, וכמבואר גם בלבוש שם דבצלים המונחים וממשיכים לגדול אין איסור לאכול מהם בשבת.

וההיתר שם בלפת וצנון הטמון באדמה הוא גם לחתוך הצנון ולאכלו וכדמשמע גם בלבוש ומשמע שם דהוא גם אם גדל בשבת.