פסח

שאלה

שלו’ רב לכבוד רבני עם סגולה שליט”א,

שאלתי,

א.

האם אשה ספרדיה שנשואה לאשכנזי יכולה לאכול אצל ההורים שלה קטניות בפסח?

ב.

מה הדין לגבי הילדים?

ג.

האם ניתן לקבל מקור בהלכה?

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי!

***

תשובה

שלום

א.

לא.

ב.

אותו הדבר.

ג.

עיין משנ”ב מהדורת דרשו הל’ פסח סי’ תסח שהביאו מ”מ בנושא זה.

בכבוד רב

***

יום שני י’ ניסן תשע”ו

לכבוד הרה”ג יצחק גולדשטוף המזכה את הרבים בדברי מרן הגרח”ק שליט”א, יזכה להפיץ את המעינות מתוך בריות גופא ונהורא מעליא בע”ה,

ראיתי בקונטרס דברי שיח פסח תשובות והנהגות ממרן הגרח”ק שליט”א בזה”ל, ש.

בהגדות של פסח שעושין תמונות מדומות האם יש התר לקרוא הכתב שתחתיו כגון “תם” ו”שאינו יודע לשאול” וכדו’, וכן ציורים שעל הפרוכת.

ת.

בדבר מצוה נוהגין להקל.

עכ”ל.

ובאמת כן דעת הגרנ”ק ג”כ, הובא באיל משולש שטרי הדיוטות פ”ד סכ”ח, אכן דעת הגרשז”א בשלחן שלמה הל’ שבת סי’ ש”ז סקכ”ב שלכאורה יש לאסור.

ויעויין ברש”י שבת קמ”ט א’ וז”ל, כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות – כגון בני אדם המציירים בכותל חיות משונות, או דיוקנות של בני אדם של מעשים, כגון מלחמת דוד וגלית, וכותבין תחתיה זו צורת חיה פלונית, וזו דיוקנית פלוני ופלונית עכ”ל, וכן העתיק בשו”ע סי’ ש”ו סט”ו, והנה לכאורה הא דמלחמת דוד וגלית ג”כ שבא להמחיש את הכתובים מאי שנא שכתבו בפשיטות לאסור, א”כ כשבא להמחיש את ההגדה ג”כ מאי שנא להתיר, ואם משום דבמלחמת דוד וגלית שהביא רש”י מיירי דוקא כשלא היו מכונין בזה לשם מצוה אלא לשם סיפורי מלחמות בעלמא א”כ מ”ט סתמו בזה, והו”ל למימר דהיכא דמכוין למצוה שרי, דאטו עיקר המצייר מלחמת דוד וגלית מכוין רק למלחמה גרידא.

והנה אי סבירא לן דזהו מדין שטרי הדיוטות, א”כ ספרי הדיוטות שיש בהן סרך קדושה שרי, כמבואר בב”י שם ובמ”ב (ועיין עם סגולה ח”ב סי’ י’), אך אי סבירא לן דזהו דין חדש, א”כ מ”ט יהא שרי כשיש בזה מצוה, וגם אי סבירא לן שהוא מדין שטרי הדיוטות, היכן מצינו דצורך מצוה שרי דכך משמע ל’ הגרח”ק שליט”א, דאם הספר עצמו יש בו קדושה אינו שטרי הדיוטות, אך אם יש בזה רק צורך מצוה היכא אשכחן היתר זה, ויתכן דגם הגרח”ק שליט”א גופיה לא מיירי אלא בצורך מצוה כי הכא שיש בו דברי תורה ולא בשאר צורך מצוה שיהיה, ואפשר דלעולם ס”ל להתיר כל צורך מצוה, ולמד להיתר זה משאר דיני שבת התלויין בדיבור דשרי לצורך מצוה ויל”ע.

ב.

מש”ש עמ’ י”ז, ומיסר על מיטה עם כריות.

צ”ל ומיסב.

בברכת פסח כשר ושמח

הלכות יום טוב

שאלה

 {שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
אם אדם הסתיר את עשרת הפתיתים לבדיקת חמץ ובערב לאחר שבירך הלך ואסף את עשרת הפתיתים וביצע בדיקה רופפת,
א.

האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי”ד בניסן?
ב.

האם יש חשש לברכה לבטלה? (למרות שמברכים על “ביעור חמץ” ולא “על בדיקת חמץ”)
ג.

למה על בדיקת חמץ לא מברכים “שהחיינו”?
ד.

ומה הן השיטות שיהי ניתן לברך “שהחיינו” בעת בדיקת חמץ?
לתשובות הרב שליט”א אודה מקרב ליבי,
מהקט’ א.

}

תשובה

א.

האם יצא בחובת בדיקת חמץ אור לי”ד בניסן?

א.

ראשית כל מה שכתבת שהוא לא עשה בדיקה כהוגן אלא בדיקה רופפת, אינני יודע מה הכונה בבדיקה רופפת, אם לא עשה בדיקה כדין בחורין ובסדקין ובכיסים ובכל מקום שמכניסין בו חמץ לא יצא יד”ח, ולא מועיל לזה מה שהניח את הפתיתים, גם לפ”מ דקי”ל אין הנחת הפתיתים מעיקר הדין, והבודק בית בליל י”ד ניסן אם בדק כדין יצא יד”ח בדיקה גם אם לא הניח פתיתים וגם אם לא מצא שום חמץ כמבואר במ”ב סי’ תל”ב סקי”ג.

ועל כן יחזור ויעשה בדיקת חמץ כדין מיד מתי שיזכור.

וגם אם יזכור אחר הפסח יבדוק בחורין ובסדקין ובנר כמ”ש במשנ”ב סי’ תל”ה סק”ד.

אם מדובר שכבר בדק את הבית קודם ליל בדיקת חמץ וראה שהוא נקי לגמרי מחמץ, אמנם צריך לבדוק שוב את ביתו ולא מועילה הבדיקה הקודמת כמ”ש בשו”ע או”ח סו”ס תל”ג, אך בזמנינו ששוטפים היטב את הבית קודם ליל בדיקת חמץ, יש מן הפוסקים שהורו (הליכ”ש פסח פ”ה ס”א, הליכות והנהגות הגרי”ש פסח) שעיקר תפקידו לבחון ולדקד בכל המקומות אם ניקו אותם היטב, ובחוט שני פסח פ”ב סק”ט כתב שגם בזמנינו לא סגי בכך, אלא יש להסתכל בכל המקומום אם אין בהם חמץ.

ב.

האם יש חשש לברכה לבטלה? (למרות שמברכים על “ביעור חמץ” ולא “על בדיקת חמץ”)

ב.

הנה כתב הקצש”ע סי’ קי”א ס”ח, דמי שאינו בודק כראוי אלא רק מקבץ את הפתיתים הללו לא קיים מצות בדיקת חמץ וברכתו לבטלה, אכן כונתו למי שלא עשה בדיקה כמעט אלא רק קיבץ את הפתיתים, אך מי שבדק בדיקה פשוטה ולא דקדק יפה, נראה שעכ”פ מועיל שלא יחשב ברכה לבטלה דלא גרע ממי שהתחיל בבדיקה דקי”ל שמעיקר הדין אין איסור דיבור מצד הברכה, עיין בשו”ע ומ”ב סי’ תל”ב סק”ו.

דכל היכא שהיה לברכה על מה לחול אי”ז הפסק, כמ”ש המ”ב גם לגבי קריאת המגילה שאם שח אחר שכבר התחיל לקרוא היה לברכה על מה לחול ואינו חוזר ומברך.

ומ”מ גם דברי הקצש”ע צ”ב קצת, דאמנם לא יצא חובת בדיקה, אבל למה תהא ברכתו לבטלה אם הניח פתיתים, שהרי היה לברכה על מה לחול, ובפוסקים מבואר שענין הפתיתים הוא מדיני בדיקה, גם אם אינו לעיכובא אך יש בזה מן הבדיקה במה שמבער את הפתיתים.

ובפרט אם מדובר באופן שכבר ניקה את הבית לגמרי כנ”ל, שבזה דעת הגריש”א (הובא בשבות יצחק פסח פ”ו, הערות פסחים ח’ ב’ עמ’ נ”ט) שהפתיתים הם מעיקר הדין, ורק ע”י שמניח הפתיתים יכול לברך, ואמנם יש חולקים על דברים אלו (הליכ”ש פסח פ”ה סי”ב), אך מ”מ אין חובתו בבדיקה גמורה כמו בית שאינו בדוק עדיין כנ”ל.

והיה מקום לומר דהקצש”ע מיירי במי שהניח את הפתיתין בעצמו וס”ל דמה שהחשיבו הפוסקים ענין הפתיתים הוא רק כשאין הבודק יודע היכן הם, וכך נקטו ברוב האחרונים שמנהג הפתיתים הוא לא לבודק עצמו, אלא אחרים מניחים לו, ולכן כתב הקצש”ע שלא קיים המצוה כלל.

ואמנם יש מי שכתבו שגם הבודק עצמו יכול להניחן.

ויתכן לומר דהקצש”ע ס”ל דכל היכא שלא עשה בדיקה גמורה ומכיון שגם מתחילה לא היה בדעתו לעשות כך, לכן לא עשה כלום במה שביער את הפתיתין, וגם אם מצא עוד חמץ מלבד הפתיתין מ”מ מכיון ולא היה בכונתו לעשות בדיקה כדין כתיקון חכמים א”כ מעולם לא היה בדעתו לבער החמץ ולא שייך לברך על חצי בדיקה, והרי זה דומה לאוכל חמץ שיש בפוסקים שכתבו שמקיים בזה מצוות ביעור חמץ אך פשוט לכאורה שאם ר”ל אין בדעתו לבער את החמץ מרשותו בפסח לא יוכל לברך על ביעור חמץ במה שאוכל את החמץ, מכיון שאינו עושה שום דבר מצידו לבער את החמץ כתיקון חכמים.

ג.

למה על בדיקת חמץ לא מברכים “שהחיינו”? ד.

ומה הן השיטות שיהי ניתן לברך “שהחיינו” בעת בדיקת חמץ?

הנה כתב הטור אורח חיים הלכות פסח סימן תלב וז”ל, ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זימנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך וא”א הרא”ש ז”ל כתב שאין מברך שהבדיקה היא לצורך הרגל וסמכינן אזמן דרגל עכ”ל.

וכתב הבית יוסף, ושתי סברות אלו שכתב בעל העיטור כתבן הרשב”א בתשובה (ח”א סי’ רכג) ועל דברי האומר שאין לברך משום דלא קביע ליה זימנא דהא מפרש בים וכו’ סיים וכתב ואינו דומה לקריאת מגילה שאף על פי שמקדימין ליום הכניסה ויש לה זמנים הרבה (מגילה ב.

) אפילו הכי אומרים זמן דשאני התם דזמנים אלו תקנו חכמים לא פחות ולא יתר מה שאין כן כאן שאין לו זמן קבוע אלא אפילו מתחלת השנה ואנו אין דרכינו לומר זמן עכ”ל.

ועל מה שכתב הטור ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך כתב הב”י, תימה מפני שהוא רשות היה לנו להחמיר ולומר מספק לא יברך וכן יש לתמוה על מה שאמר בסוף פרק בכל (מברכין) [מערבין] (עירובין מ:) שהחיינו אקרא חדתא הוי רשות מיהו בההיא איכא למימר דקים להו לרבנן דהכי תיקנו מעיקרא לברך זמן אקרא חדתא אם ירצה עכ”ל.

וכנראה שדעת הטור הוא שכלול בדין זה הנזכר בבכל מערבין ג”כ שאפשר לברך שהחינו על כל דבר המתחדש מזמן לזמן, וס”ל דחשיב כדבר הבא מזמן לזמן.

ובחידושי המאירי מסכת פסחים דף ז ע”ב כתב וז”ל, שאלו הראשונים מפני מה אין מברכין זמן על הביעור הואיל ומזמן לזמן הוא בא ואם מפני שיכול לבדוק כל זמן שירצה הרי סוכה יכול לעשותה קודם החג וכשעשאה מברך זמן ותירצו בה שאין מברכין זמן אלא בדבר שיש בו קצת הנאה ונראה לי שמצוה שאין עיקרה לעצמה אלא להרחקת עבירה כגון בדיקה שהיא ליזהר ממציאת חמץ אין בה זמן ומ”מ אף הם שאלוה לענין ספירת העומר ואין זה מספיק בה אלא שאני אומר שספירת העומר נפטר הוא בזמן של יום טוב עכ”ל.

ובספר אבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם כשדן בברכות שהחינו כתב וז”ל, אבל בדיקת חמץ אין בה שמח’ והנא’ לגוף אבל מצטער הוא באבוד חמצו הנשאר לו ובשריפתו.

וספירת העומר גם כן אין בה שמחה והנא’ לגוף בזמן הזה.

וגם מזה הטעם אין מברכין שהחיינו על המיל’ משום דאיכא צערא דינוקא עכ”ל, ואח”כ כתב עוד לגבי מצות הפסח, אי נמי די לו בזמן שאומר על הכוס במועד וגם מזה הטעם נוכל לפרש שאין לברך שהחיינו על ביעור חמץ שכיון שהבדיק’ היא לבער החמץ לצורך המועד די לו בזמן שאומר על הכוס במועד עכ”ל.

ובשו”ת הרשב”א חלק א סימן שעט כתב, אמרת כי קבלת מן הר”ב פרץ ז”ל שאין אומרין זמן בבדיקת חמץ.

ונתן טעם לדבריו שאין אומרין זמן על דבר שהוא מכלה אותו מן העולם.

ואמרת ששמעת ממני שהרב בעל העיטור היה אומר שאומרין זמן.

ועתה רצית לעמוד על דעתי.

תשובה טעם הרב רבי פרץ ז”ל לא ידעתי לו יסוד שאם אתה אומר שאין אומרין זמן אלא על מה שהוא נהנה ממנו כחגים שנהנה בישיבת הסוכה ונטילת הלולב בארבעת המינין הרעננים והפסח באכילת המצה והחסא אם כן מה נעשה ליום הכפורים? ואם תאמר מחמת הגעת זמן המצוה גם בבדיקת החמץ כן.

וטעם יפה ממנו יש למונעין מלאמרו לפי שאין לו זמן קבוע.

שהיוצא לדרך אפילו מתחלת השנה ודעתו לחזור חייב לבדוק.

אלא שאף זו דוחין ואומרין והלא פדיון הבן אין לו זמן אלא פודה משלשים יום ואילך ואפי’ הכי אומרין זמן.

ולפיכך אין בידנו ראיה מכרחת ואנו אין אנו נוהגין לאמרו.

אבל הרב בעל העיטור כתב שבמקומו נוהגין לאמרו.

והחיד”א במחזיק ברכה סימן תל”ב אות א’ הביא את דברי הרשב”ץ שאין אומרים שהחיינו בבדיקת חמץ, לפי שאין ברכת שהחיינו אלא בדבר שיש לו הנאה, משא”כ בבדיקת חמץ שבודקו ומבערו, ואיך יברך שהחיינו לזמן הזה להוציא החמץ מהבית.

וע”ש שהביא סברא זו מהגאונים ומהרז”ה והר”ן.

ועל כל פנים, למעשה כבר כתב החיד”א במחזיק ברכה שם, שאף שהפר”ח שם כתב לנהוג ולהנהיג לברך, פשט המנהג שלא לברך.

(וראה גם בכה”ח שם אות ט’).

וכן בשו”ע ורמ”א ומשנ”ב לא נזכר כלל ענין זה של שהחינו בבדיקת חמץ.

ובתשלום הדברים אביא שמ”מ מצאתי דהנה הבא”ח בפרשת צו אות ה’ הביא מה שכתבו האחרונים, שאם נזדמן אצלו בגד חדש או פרי חדש, יברך שהחיינו, ויכוין לפטור גם מצוה זו, ע”ש.

וכן טוב לנהוג, לחוש לדברי הראשונים הסוברים שמברכים שהחיינו על בדיקת חמץ.

וכ”כ האול”צ חלק ג פ”ז ס”ד שכתב וז”ל, שאלה.

האם מברכים ברכת שהחיינו בבדיקת חמץ.

תשובה.

המנהג שלא לברך ברכת שהחיינו בבדיקת חמץ.

ומכל מקום, טוב לקחת בשעת בדיקת חמץ פרי חדש או בגד חדש, ולברך עליו שהחיינו, ולכוין גם על הבדיקה והביעור, ואחר כך יברך על ביעור חמץ ויבדוק.

ומי שאין לו דבר חדש, טוב שבשעת ברכת שהחיינו שבליל הסדר יכוין גם על ביעור חמץ עכ”ל.

והוסיף שם בהערה [אחר שהביא המ”מ בזה מהפוסקים], ויקח בשעת בדיקת חמץ בגד חדש או פרי חדש, ולפני הבדיקה יברך על הבגד או על הפרי ברכת שהחיינו, ויכוין לפטור גם את הבדיקה והביעור, ויאכל מעט מהפרי, ואחר כך יברך על ביעור חמץ ויבדוק.

ויכול להסיר את הבגד לאחר זמן מה.

וכן יכול לברך ברכת שהחיינו על הפרי, ולאוכלו רק לאחר הבדיקה, שהרי מעיקר הדין מברכים שהחיינו על ראיית פרי חדש אפילו אינו אוכלו, אלא שנהגו שלא לברך עד שעת אכילה, כמבואר בשו”ע בסימן רכ”ה סעיף ג’, וראה גם ברמ”א שם בשם הטור, שהמברך בשעת ראייה לא הפסיד, ע”ש.

ועל כן אם רוצה שלא להפסיק כלל בין ברכת שהחיינו לבדיקה יכול לדחות את הברכה על הפרי ואכילתו עד לאחר הבדיקה.

ולענין בגד חדש, כל ששמח הוא בבגד, מברך עליו ברכת שהחיינו, ועל כן בחורים צעירים השמחים על חולצה חדשה, יברכו עליה, ומבוגרים ששמחים על בגדים חשובים יותר יברכו על בגדים כאלו ומי שאין לו פרי חדש או בגד חדש בשעת בדיקת חמץ, טוב שבשעת ברכת שהחיינו שבליל הסדר יכוין גם על ביעור חמץ, וכמו שכתב הרא”ש וכפי שנתבאר לעיל.

עכ”ד.

מ”מ בעיקר מש”כ לכוין לצאת בליל הסדר, הנה יש לתמוה על המ”ב והפוסקים שהשמיטו את זה, דהרי יש מן הראשונים שחייבו לברך, ואם משום דסמכינן על הרא”ש הרי איהו כתב דסמכינן על זמן דרגל, ואי דסמכינן על הרשב”א מ”ט סמכינן עליה כיון דהרא”ש ועוד פליגי בזה, ואי משום ספק ברכות להקל הרי אין כאן הזכרת השם אי נימא דצריך לכוין בליל הסדר לצאת בשהחינו גם על בדיקת החמץ, ויעויין מש”כ בתשובה לפני זה דיש צד לומר דבזמן א”צ לכוין על כל המצוות דהברכה היא על הזמן.

ויתכן שע”ז סמכו הפוסקים, ויל”ע.

היוצא מכ”ז שלהלכה א”צ לברך שהחינו בשעת בדיקת חמץ, וי”א לכוין בשהחינו של ליל הסדר גם ע”ז, ויש מפוסקי ספרד שכתבו שטוב לפטור שהחיינו ע”י שמברך על בגד חדש.

ראה המשך משא ומתן בעקבות תשובה זו – נדפס לעיל גבי הנידון על ברכת שהחיינו לנשים, והעמדנו הכל שם דמישך שייכא התם.

עוד בענין הנ”ל – בדיקת חמץ בליל י”ד בבית שכבר נבדק מחמץ

שאלה שנשלחה כהמשך לתשובה דלעיל

שלו’ רב לכב’ הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,

שמחתי לקבל את תשובתו של כב’ הרב לשאלותי וללמוד אותם, וע”כ ישכ”ג ורוב תודות.

מעט בעיתיות הייתה בשאלתי הרי בדיקת החמץ אמורה להיות מדוקדקת ע”פ ההלכה, אלא שהדיוק שרציתי להביע בשאלתי היא שהבודק יודע ובדק מראש שהבית נקי וכתוצאה מכך הבודק אור לי”ד בדק בצורה רופפת תוך כדאי איסוף הפתיתים, האם הבדיקה עולה לו וכן ברכתו?

(כמדומני שקיימת אפשרות לבדוק מספר חדרים לפני אור לי”ד כשיטת חכמים אם נר או לאור השמש במרפסת פתוחה ובאור לי”ד יבדוק את בחדר האחרון שנשאר לבדיקתו ע”פ רבנן באור לי”ד).

לתשובות כב’ הרב, אודה מקרב ליבי.

הקט’ אהרון

תשובה

מוצ”ש לסדר פרשת מצורע, אור לט’ ניסן ע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

ע”ד שאלתך אם בכל זאת יש מקום לנקות היטב את הבית קודם פסח, ולאחמ”כ לסמוך על מה שמבער את הפתיתים מביתו ובכך לקיים מצות בדיקת חמץ, אף שהבית כבר בדוק מלפני כן, הנה כתבתי אליך במכתב הראשון בזה”ל, אם מדובר שכבר בדק את הבית קודם ליל בדיקת חמץ וראה שהוא נקי לגמרי מחמץ, אמנם צריך לבדוק שוב את ביתו ולא מועילה הבדיקה הקודמת כמ”ש בשו”ע או”ח סו”ס תל”ג, אך בזמנינו ששוטפים היטב את הבית קודם ליל בדיקת חמץ, יש מן הפוסקים שהורו (הליכ”ש פסח פ”ה ס”א, הליכות והנהגות הגרי”ש פסח) שעיקר תפקידו לבחון ולדקד בכל המקומות אם ניקו אותם היטב, ובחוט שני פסח פ”ב סק”ט כתב שגם בזמנינו לא סגי בכך, אלא יש להסתכל בכל המקומום אם אין בהם חמץ.

עד כאן.

כלומר לדעת הגרש”ז והגרי”ש אם רואה בכל המקומות שנעשה נקיון מושלם די בכך, ואין ורך לבדוק שוב מתחילה את אותם המקומות מחמץ, אלא מספיק שבודק לראות שהמקום עבר נקיון מספיק, ובלבד שהנקיון שנעשה היה בחורין ובסדקין כדין שלא יהיה שום חמץ.

מאידך דעת הגרנ”ק שלא נפטר מחיובו בכך.

והנה באמת זהו כבר מחלוקת בפוסקים כבר אם בדק ביום י”ג כדין לאור החמה כשמותר בכך או לאור הנר בליל י”ג, וכיון לשם בדיקת חמץ ולהפטר מכך מבדיקת חמץ בליל י”ד.

ובשער הציון סי’ תל”ג סק”ה הרבה אחרונים שמותר לבדוק כבר בליל י”ג אם מכוין לשם בדיקת חמץ, והם הפר”ח והגר”א והל”ק וחק יעקב.

אך הביא שם בשהע”צ שבספר חק יוסף פקפק ע”ז שהרי מפסיד בכך הברכה, שא”א לברך אלא הבודק בליל י”ד.

ומ”מ כתב בפנים הספר חק יוסף סי’ תל”ג סקכ”ו, שרשאי הוא לבדוק בלילות הקודמים לליל י”ד את כל הבית לבד מחדר אחד, ובליל י”ד יברך ויבדוק את בחדר שלא בדק, שבאופן זה אינו מפסיד הברכה.

וכ”כ בשולחן ערוך הגר”ז סימן תלג סעיף ו וסעיף ז, וז”ל, אבל שאר כל החדרים שיש בהם ד’ מחיצות אם עבר ובדקן ביום י”ג לאור הנר צריך לחזור ולבודקן בליל י”ד לפי שאין אור הנר מבהיק יפה ביום ואפילו אם בדק חדר אפל ביום י”ג לאור הנר שהחשך בתוכו שוה ביום ובלילה אף על פי כן צריך לחזור ולבודקו בליל י”ד לפי שאין הבהקת הנר ביום אפילו בחדר אפל דומה להבהקתו בלילה אבל אם רוצה לבדוק כל חדריו בליל י”ג או בשאר לילות השנה לאור הנר ולהזהר שלא להכניס לשם עוד חמץ הרשות בידו רק שלא יברך על בדיקה זו כמו שיתבאר בסימן תל”ו לפיכך נכון הדבר שישייר חדר אחד לבודקו בליל י”ד ולברך על בדיקתו שלא להפסיד ברכה בידים ומכל מקום אף אם בדק כל חדריו ולא שייר כלום צריך הוא לחזור ולבדוק פעם אחרת לא פחות חדר אחד בליל י”ד כיון שבלילה זה חל חיוב הבדיקה על כל ישראל שלא בדקו עדיין חל החיוב גם על זה שבדק כבר שלא לחלק בינו ובין כל ישראל.

ויש חולקין על זה ואומרים שאין צריך לחזור ולבדוק כלום בליל י”ד כיון שכבר בדק כל חדריו כדינם בלילה לאור הנר ויש לחוש לדבריהם שלא לברך כשחוזר ובודק חדר אחד בליל י”ד, עכ”ל השו”ע הגר”ז.

והנה אף שהמ”ב סי’ תל”ג סק”א מסיק שמעיקר הדין אם בדק כדיני בדיקה בי”ג א”צ לחזור ולבדוק בליל י”ד, מ”מ מודה שמצד הברכה ראוי לשייר חדר אחד.

ודעת הגריש”א (הובא בשבות יצחק פסח פ”ו, הערות פסחים ח’ ב’ עמ’ נ”ט) שהפתיתים הם מעיקר הדין, ובאופן זה לא היה אפשר לברך כעת על הבדיקה כיון שאינו בודק כלום, ורק ע”י שמניח הפתיתים יכול לברך, ויש חולקים על דברים אלו (הליכ”ש פסח פ”ה סי”ב).

היוצא מכ”ז שאם בדק כדיני בדיקה קודם ליל י”ד א”צ לשוב ולבדוק בליל י”ד לדעת המ”ב, ולכן ראוי שישייר חדר אחד, אך אם רוצה לבדוק הכל לפני ליל י”ד וגם לחזור ולבדוק בברכה בליל י”ד, יוכל שיניחו לו את הפתיתים בליל י”ד ולשוב לבדוק בברכה.

וי”א דסגי בזה שבוחן בדעתו אם הבדיקה הקודמת היתה כהוגן, וזוהי מצות הבדיקה דרמיא עליה כעת.

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
בהגש”פ כתוב בפירוט מכות מצרים: “דם, צפרדע, כנים .

.

.

, מכת בכורות”,
א.

מדוע רק במכת בכורות כתוב מכת בכורות ובשאר המכות לא נכתב המילה מכת?
ב.

מדוע מכת כינים נכתבה באגדה בצורה כזאת “כנים” בלי האות י’ בין הכ’ לבין נ’?
לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

בע”ה יום ראשון ט”ז ניסן תשע”ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

א.

ראיתי שעמד ע”ז הרב משה ש.

וז”ל, ראה מדרש הגדה שהמילה ‘בכורות’ אין בה שום משמעות של מכה, ולכן הוסיף בה ‘מכת’.

ובהגדת מרדכי ובמרבה לספר פירשו עפ”י המדרש הידוע המובא בתוס’ שבכורי מצרים הכו את אבותם כדכתי’ למכה מצרים בבכוריהם, ושלא נפרש שהכוונה למכה שהביא את הבכורות עליהם כפי שהביא עליהם ‘דם’, ‘צפרדע’ וכו’ לכן אמר מכת בכורות – היינו המכה שהבכורות בעצמם הוכו עכ”ל.

והנה מצינו דבמכת בכורות נאמרו דברים שלא היו בשאר המכות, וכמ”ש רש”י ס”פ וארא ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות, וכ”ה להדיא במכילתא דרשב”י פ’ בא ושם כמדומה שלא יועיל שום תיקון [אע”ג שברש”י יש שהגיהו מכת בַּכּוּרוֹת].

וכן מצינו שמכל עשר המכות שהכה ה’ את המצרים לא הוזכרה בהלל הגדול אלא מכת בכורות: “למכה מצרים בבכוריהם”.

לפי שמטרת המכות היתה לעשות שפטים במצרים, כמו שנאמר (בראשית טו, יד): “וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי”.

אבל מכת בכורות באה כדי שיוציא פרעה את ישראל ממצרים, כמו שנאמר: “אמת ממצרים גאלתנו.

.

.

ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת”.

ולכן בהלל הגדול, שנאמר על עצם יציאת מצרים, מזכירים את מכת בכורות בלבד (הגדת מבית לוי בשם הגרי”ז מבריסק).

וכמו”כ מצינו שמתחילה קודם שהוזהרו על שאר המכות כבר הזהיר על מכת בכורות, כמ”ש ד’ ב’ הנה אנכי הורג את בנך בכוריך.

וראה עוד בחידושי הגרי”ז סימן ריב הגדה של פסח: אלו עשה בהם שפטים וכו’ ולא הרג בכוריהם דיינו.

וצ”ב דלכאורה “בשפטים” נכלל כל עשרת המכות וממילא מכת בכורות בכללם.

ונראה דהנך איתא ב”לך לך” (ט”ו י”ד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ובפרש”י דן אנכי בעשר מכות, וכן ב”וארא” (ז’, א’) ראה נתתיך אלקים לפרעה, פירש”י שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין, והיינו דהמכות היו מדין ומשפט על העבדות שהעבידו את בני ישראל (וכמוש”כ על פסוק זה בפ’ וארא ע”ש), אבל במכת בכורות מבואר בשמות (ד’ כ”ג) שלח את בני ויעבדני ותאמן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, והיינו דמכת בכורות היתה עבור מה שלא שלחו את בני ישראל ממצרים, וכיון שמשני טעמים היו ע”כ כתבם לחוד עכ”ל.

ב.

מה ששאל מ”ט כתוב כנים חסר יו”ד, א”א לומר בבירור שיש כאן דבר מכוון מבעלי ההגדה, ויתכן שהוא דבר מקרי מן הסופרים שלפנינו, ובהגדש”פ בנוסחאות אחרות כתוב ‘כנם’, וגם במקורות אחרים [חוץ מהגדש”פ] ברוב המקומות כתוב כנים ולפעמים כתוב כנם, ובתוה”ק שמות ח’ י”ג כתיב כנים, ולפעמים כתוב כנם בתוה”ק, [ומ”מ בעל ההגדה כתב יו”ד אחר הנו”ן כדרך הכתיבה שלנו בכל ל’ רבים].

ומה שבלשון חכמים נקרא כינה, אמנם בלשון חכמים בהרבה דברים יש שהוסיפו יו”ד, אך ע”פ לשון תורה אין יו”ד אחר הכ”ף, וגם קצת בדברי חז”ל, וכמו במס’ דר”א פרק היוצא ה”ג איתא ההורג כנה וכו’, ואמנם גם בזה א”א לדעת בבירור שכך יצא מתח”י חז”ל, וכל המכיר כתבי יד יודע עד כמה הסופרים עשו כבתוך שלהם לפחות בדברים כאלה.

וז”ל המנחת שי שמות פרק ח’ י”ב, והיה לְכִנִּם בכל ארץ מצרים: דין לחוד חס’ יו”ד, וכל שאר כנים באורית’ דקריא נו”ן דידיה בחירק מלא יו”ד בתריה, הרמ”ה ז”ל.

ובמדרש לקח טוב [א”ה וכן במדרש שכל טוב], והיה לְכִנִם חסר יו”ד כתיב, כי נחסר מדעת החרטומי’ עשיית הכנים יותר משאר המכות, והוא שאמרו רבותינו ז”ל שאין השד יכול לבראת פחות מכשעורה, ענין אחר לפי שכל עפר היה לכנים, והחרטומי’ עומדי’ על הכנים, ואין רגליהם נוגעות בארץ, ולעולם כל זמן שאין המכשף נוגע רגליו בארץ אין מועיל כלום במעשיו, לפיכך ולא יכלו עכ”ל.

ומ”מ לא התייחס לחסרון היו”ד הראשון מכיון שכך היא כתיבתו, וע”ע במפרשים ובאב”ע ובמלבי”ם מה שכתבו על הכתיב כנם ובפירוש מילה זו ע”פ הדקדוק, אבל על חסרון היו”ד הראשון בכנים לא דברו.

{לכבוד רב האי גאון הגרע”מ סילבר שליט”א, השלום והברכה
רציתי להציע לפני מעכ”ת את אשר הסתפקתי בנידון מאכל בת היענה, וכדלהלן.

א.

דהנה כתב בספר הברית (ח”א, מאמר יד איכות החי, פ”ה): “היענה (שטרויס פאגעל) היא גדולה מכל העופות שבעולם.

היא עם צוארה הארוך גבוה מן הארץ ד’ וה’ אמות.

משקלה עם נוצותיה צ’ ליטרות.

משכנה באפריקא ובארביא ובאינדיא במדברות בארץ ציה מקום אשר לא יעבר בה איש.

מאכלה חציר ודשא וכאשר לא תמצא די רעבונה תבלע גם כן עצמות וברזל וכל מתכות וזכוכית, כאשר אמרו בשבת (קכח, א) שברי זכוכית מאכל לנעמיות ופירש”י היענה.

ותזקין כשבעים שנה.

והנקבה תטיל בשנה אחת ארבעים ביצים, אשר משקל כל אחת ששה ליטרות והמה גדולות כראש ילד.

ומקליפות הביצים אשר הנם עבות וקשות יעשו כלים מכלים שונים כאשר אמרו חז”ל במסכת כלים (פרק יז, משנה יד).

וראשו דומה לראש אווז”.

וכתב לדייק מדבריו בספר מגדים חדשים (שבת שם), דעיקר מאכלה חציר ודשא, ורק כאשר לא תמצא די רעבונה תבלע ג”כ מתכות וכדו’.

משא”כ במדרש תנחומא (פרשת נח) הובא עה”פ “צא מן התבה זש”ה הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי (תהלים קמב) הוציאה ממסגר נפשי שהיה נח סגור בתבה א”ר לוי כל אותן י”ב חדש לא טעם טעם שינה לא נח ולא בניו שהיו זקוקין לזון את הבהמה ואת החיה ואת העופות.

ר”ע אומר אפי’ שבישתין לפילין וזכוכית לנעמיות הכניסו בידן לזון אותן”.

ועי’ בסהפ”ק אגרא דכלה (פרשת נח) מהיכן ילפינן לזה.

ועכ”פ מזה שנח הכניס לנעמיות זכוכית ולא חציר ודשא, משמע שזה עיקר מאכלן ולא דשא, וצ”ע.

ב.

כתב האבן עזרא (פרשת משפטים), שכשהיען מתבגרת וגודלת בשנים, כבר א”א לאכול מבשרה, כי הוא נהיה יבש כמו עץ וקשה כמו ברזל ואינו מתרכך אפילו ע”י בישול, ורק את הבשר הרך של הנקבה הקטנה שחיה רק ימים מועטים יתכן לאכול, ולכן על יענה גדולה לא הוצרך הכתוב להזהיר, אלא על בת היענה.

כעי”ז כתב החזקוני (ויקרא יא, טז): “ולא צריך לאסור האם היא היענה, דממילא לא אכלי לה, שהרי קשה היא כעץ ומבדל בדילי אינשי מינה”.

ומוסיף שם דבר פלא: “ומתוך קושי שבה היא אוכלת את הברזל”.

ומשמע דלחזקוני הטעם שיכולה לאכול ברזל וכדו’ היא מחמת קושייתה שהיא קשה כברזל.

והנה במדרש רבה (שה”ש ג, כב) הובא על זהב מזוקק “דבי ר’ ינאי ודבי רבי יודן ברבי שמעון דבי ר’ ינאי אמרי שמחתכין אותו כזיתים ומאכילין אותו לנעמיות והוא יוצא מזוקק”.

וביאר בחידושי הרד”ל על אתר “היא בת היענה שדרכה לבלוע זהב ושארי מתכות ומזדכך במעיה מחום האיצטומכא”.

ומזה משמע דלא כחזקוני דאינה אוכלת מתכות מכוח שהיא קשה כברזל, אלא שדרכה לבלעם והם מזדככים במעיה מחום האיצטומכא, וכן משמע מעט מדברי ספר הברית הנזכר למעלה, יעו”ש, וצ”ע.

ולסיכום:
א.

האם עיקר מאכל בת היענה הוא דשא או זכוכית?
ב.

האם אוכלת זכוכית ככל שאר מאכל וזאת מחמת שקשה כברזל, או שאינה כי אם בולעת הזכוכית והיא מזדככת במעיה מחום האיצטומכא?
אשמח לקבל תשובתו מאהבה}

תשובה להנ”ל

בע”ה לכבוד הרב יהודה שורץ שליט”א

א.

קבלתי שאלתך בעניני בת היענה, ואינני בקי בבת היענה, ואכתוב לך האמת דאני הקטן ג”כ לא הבנתי כמ”ש בס’ הברית אלא כמ”ש כת”ר להוכיח מן התנחומא, וגם בגמ’ שם דקאמר שכל ישראל ראויין לגדל נעמיות משום שכל ישראל בני מלכים הם, וכמ”ש על הגמ’ שם בס’ שבת של מי, ש’אין דרך לגדלם כי אם שרים הנכבדים’, ומכח זה יש צד להתיר גם למי שאין לו נעמיות, ואיני מדבר מצד הדין למעשה בזה, אבל מ”מ דוחק הוא קצת לומר דעל כאלה בני מלכים המכוון שנותנים לבע”ח ברזל שהיא אוכלת רק בשעת הדחק.

מ”מ מה שנח הכניס אמנם המשמעות מן המדרש בפשוטו הוא שזוהי עיקר מאכלה, אך עצם מה שהכניס יתכן כי זכוכית נשמר יותר מדשא שהוא מתייבש, ועכ”פ לבע”ח הזה יוכל לתת זכוכית במקום דשא יבש [משא”כ שאר בע”ח שלא יכל לתת אלא דשא יבש], ויתכן ג”כ כי זכוכית מועט מחזיק את המרובה משא”כ דשא שצריך הרבה בכמות, ולכך העדיף להביא זכוכית.

והנה מהרמב”ן חולין ס”ב ב’ נראה דאין עוד עוף שאוכלת ברזל וזכוכית מלבד בת יענה, וז”ל שם, וחזרתי לבת היענה הנקרא בלשון חכמים נעמה כתרגומו, וגם היא אין להסתפק בה שהיא האוכלת הברזל וזכוכית כדאמרינן בפ’ מפנין (קכ”ח א’), וכן אמרו בב”ר (פל”א) זכוכית לנעמיות, והיא העושה אבל תמיד שאינה משוררת ולא משמעת קול כלל כענין שכתוב ואבל כבנות יענה ע”כ, עי”ש מה שדן להוכיח ממנה בשיטת הגמ’ בחולין שם, וא”כ אם נמצא עוף שאוכלת זכוכית לא נסתפק בה שהיא בדאי בת היענה, וגם אפילו את”ל שבת היענה שבתורה אינה הבת היענה שלנו, אך מסתמא עכ”פ בת היענה של הסה”ב היא בת היענה שלנו, וא”כ אפשר לשאול את המומחים בזה, [ואינו מן המוכרח שכל הכתוב בס’ הברית יהיה מוסכם על המומחים המכירים].

ב.

בקושייתו השניה לא הבנתי מה קשה, דהרי הטעם שנותנין לה את זה לאכול הוא מחמת קוֹשיהּ, דהנה בגדי וטלה, גם אם היה המציאות שקיבתן היו מועילין לסנן את המתכות הללו, אך לא היינו אנו נותנים לה על מנת שלא להזיק לה, גם לא לאחר שזה טחון, ורק היענה מחמת שבשרה קשה ממילא אי”ז מזיק לה, ובזאת ניתן להשתמש בטבעה הנפלא לסנן את זה.

ואולי תברר לי שוב את נקודת שאלתך.

והיה מקום להסתפק האם מה שחותכין הוא ע”מ להקל על בת היענה, או שהוא לטובת המתכת ע”מ שהיא תהא מנופה ומסוננת יותר לכך טוחנין אותה, ובמפרשים משמע שיכולה ג”כ לאכול את הברזל ממש, ויתכן שמ”מ ע”מ להקל עליה טוחנין את הברזל.

אכן איתא גם בירושלמי ביומא (פ”ד ה”ד) זהב מזוקק שהיו מחתכים אותו כזתים, וטחים אותו בצק, ומאכילין אותו לנעמיות, [כדי שיזוקק במיעיהן, פני משה] והן מסננים אותן, [מבררים מנקים אותו וכשיוצא ממיעיהן מזוקק הוא מאד], והקרבן העדה כתב, וטחים את הזהב בבצק כדי שיאכלו אותו, ודרך הנעמיות לבלוע המאכל בלא לעיסה, והן מצרפין את הזהב בזפק שלהן עכ”ל.

ומבואר בזה שהיו דוקא טחין אותה ע”מ שתוכל לבלוע, ואולי היו טחין אותה בבצק כדי שתסכים לבלוע, דהגם שיכולה לבלוע מ”מ אינה בולעת אלא רק אם טחין אותה בבצק, או שהוא ג”כ מטעם הנ”ל.

(ועיין חשוקי חמד שבת י”ח א’ מה שדן אם יש בורר בשבת במאכיל מתכת לנעמיות ע”מ שיבררו את המתכת).

אכן בפירוש רבינו חיים פלטיאל עה”ת בויקרא שם הלשון הוא, ואת בת היענה.

פי’ מתוך שאוכלת ברזל בשרה קשה ואינה ראויה לאכל רק כשהיא בת עכ”ל, וכ”כ בפי’ הריב”א שם, ואת בת היענה לכך לא הזכיר הכתו’ על היענה עצמה אלא על הבת לפי שהבת רכה היא וראויה לאכילה אבל היענה קשה היא ואוכלת ברזל ואינה ראויה לאכילה עכ”ל, ומבואר דגם בסתם יענה השוכנת במדבר [כמ”ש בירמיה ד’] אין אוכלין אותה כיון שהיא אוכלת ברזל, ומשמע שכולם כך, ומ”ט אוכלת כיון שאין חותכין ואין עוטפים זאת בבצק, ואפשר שבמדבר יש לה יותר ברזל מדשא וצ”ע.

וכתב שוב השואל הנ”ל:

יש”כ, אם הבנתי נכון, אז מדברי קרבן העדה משמע שאכילת בת היענה את הזכוכית אינה כאכילה רגילה [לעיסה וכדו’] אלא שבולעת וכו’.

וכתבתי לו: כעת הבנתי שכונתך להקשות עמ”ש המפרשים שאוכלת את הברזל באופן רגיל, ומשמע כאן שאינה אוכלת אלא ע”י בליעה, אך בק”ע משמע שכל המאכלים היא אוכלת ע”י בליעה, וזוהי צורת אכילתה, והרי כאן מיירינן על ברזל מצופה בבצק שהנעמית סבורה שהיא מאכל, ולא על ברזל שהיא אוכלת אותו כאכילת ברזל.

מלבד זאת פשטות הירושלמי שאוכלת את זה באופן רגיל, וא”כ דברי הק”ע עצמם אינם קושיא על הראשונים שכתבו לא כן, שאין להקשות מדברי בק”ע על הראשונים, וגם אם במדרש נזכר אחרת מ”מ דבריהן אתיין כהירושלמי, ולק”מ.

בברכת פסח כשר ושמח.

קרא פחות

שאלה

אשמח לקבל מידע-

בעניין תנור עם מערכת “ניקוי עצמי” (פירוליטי).

והוא שיש טכנולוגיה שגוף החימום של התנור מגיע ל- 500 מעלות צלזיוס, ואחר כשעה הופך את כל השומן והליכלוך שהצטבר בדפנות ל- “אפר דק”.

האם מהני לעניין פסח גם לכתחילה

ישר כח!

***

תשובה

בע”ה

י”ט טבת ע”ז

שלום רב

יש מן הפוסקים שנקטו לכתחילה להתיר תנור ע”י הסקה גבוהה (ראה מנח”י ח”ג סי’ ס”ו וח”ד סי’ י”ב סק”א), ויש שנקטו מעיקר הדין אם כי יש ענין להחמיר, ויש שנקטו למעשה להחמיר להצריך לכתחילה לפיד לליבון, (ראה משנ”ב מהדורת דרשו ח”ה סי’ תנ”א על המשנ”ב סקי”ג, וכן שו”ת עם סגולה ח”ד סי’ ל”ט, שהבאנו מהדעות בזה).

אמנם בצורת הניקוי שהזכרתם איני יודע התייחסות הפוסקים לפעולה זו, דאם באמת הניקוי הוא כליל על כל חלקי התנור, בזה יתכן שהיו מן הפוסקים שהיו מתירים לכתחילה להשתמש בזה, וכמו”כ אם מצב החימום שהזכרתם בחמש מאות מעלות המציאות היא שהניצוצות ניתזין ממנה כמדומה שיתירו בזה דהו”ל כליבון ממש לכאורה, אמנם יש לשאול את הפוסקים ולדעת מהי דעתם בענין זה, ואנכי לא ראיתי התייחסות לשאלה זו.

והנני לצרף מתוך מה שכתבתי שם (אם כי יש מן הדברים שטעונים תיקון): הנה אמנם מעיקר הדין אפשר להכשיר מבשרי לחלבי ולהיפך, אך מנהג בני אשכנז הוא לא להכשיר כלל מבשרי לחלבי ולהיפך,.

.

.

אכן בכמה אופנים מסוימים בלבד אפשר להכשיר באופן כזה יעויין במהרש”ם ח”ב סי’ רמ”א ובמ”ב שם.

אמנם כתב הגרי”א דינר [הבית בכשרותו עמ’ ל”ג] שלא לעשות כן בלא הוראת חכם, שהרי מאוד מצוי ששיירי החלב או הבשר דבוקים מאוד ובכמות גדולה וקשה להוציאו מידי דופיו, וגם בהכשרתו לפסח הסתייגו הפוסקים מלנהוג כן למעשה, גם אם יש להתיר מעיקר הדין.

בתנור העשוי מתכת ג”כ הורו כמה מגדולי הפוסקים דאמנם מעיקר הדין מועיל הסקתו בחום גבוה (עיין מנח”י ח”ג סי’ ס”ו סק”ג, שם ח”ד סי’ י”ב סק”א, מנח”ש מהדו”ת סי’ נ”א, קובץ מבית לוי ח”א עמ’ ל’, וע”ע חוט שני פסח פ”י סק”ב), ויש שהורו לכתחילה שיש ללבנו עם לפיד (הגריש”א – סידור פסח כהלכתו ח”א פ”ח הערה 11).

בתנור שנטרף הורו גדולי הפוסקים (הו”ד בס’ הבית בכשרותו עמ’ ל”ג וע”ש עוד עמ’ ל”ב) דסגי בהפעלה בחום הכי גבוה, מ”מ כאן יתכן שצריך ג”כ ניקוי כאן באם עינינו רואות שבלא ניקוי לא נעלם כל מה שהיה עד כה.

ולסיכום על מנת להכשירו מעיקר הדין יש בעיקר להסיקו בחום הגבוה לשיעור זמן ומלבד זאת לודא שלא נותר כלום מעברו.

אם יש שהזכירו ענין של המתנת 24 שעות יתכן שהוא לשופרא דמילתא [מאחר וכל ההכשרה של התנור אינו ממש לכתחילה].

***

מכתב למרן שליט”א (ח”ב)

 {אור לנר ו’ דחנוכה א’ דר”ח טבת תשע”ה
לרבא דעמיה מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא מרן רשכבה”ג שליט”א}

א) בפסחים צ’ א’ ומעות שבידו חולין שע”מ כן הקדישו ישראל את פסחיהן, ולאביי דאמר אי לאו דאוקמה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא הוי מוקמינן לה בקדשים קלים ואליבא דר”י הגלילי דאמר קדשים [קלים] ממון בעלים הוא, אבל בפסח לא משייר איניש, הא קתני בהדיא שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן, אימא שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן { ר”ל דהנה המעות שקונין בהן מינוי בפסח הם חולין, ופי’ אביי משום שמשייר בקדושת המעות כשמקדישן, אבל לא משייר בקדושת הקרבן, ולהכי מתרץ הכי מילתיה דרבי בברייתא לפרש ג”כ דמיירי על המעות.

}, וק”ל דבמכילתא דרשב”י הגירסא בדברי רבי ‘שמתחילה לא לקחו אלא ע”מ כן’, פי’ להפסח, וכאן ליכא לשנויי דמיירי על המעות { דבשלמא גירסת הברייתא שבגמ’ שייך לתרצה, אך גירסת המדרשב”י קשה לשנותה כ”כ.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: למה לא} ע”ע בחיבורי על המכילתא דרשב”י מש”ש.

 {.

}

ב) בהגמ’ הנזכר.

לעיל מינה איפליגו רבא ור’ זירא ליקח חלוק וטלית ממעות הפסח, [וז”ל הגמ’ שם, רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחר עמו על פסחו ועל חגיגתו ומעות שבידו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן רבה ורבי זירא חד אמר בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי דכיון דתקנתא דפסח הוא כגופא דפסח דמי כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא ורבי סבר כיון דהכשירו דפסח הוא כגופא דפסח דמי וחד אמר במצה ומרור נמי כולי עלמא לא פליגי דכתיב (שמות יב-ח) על מצות ומרורים יאכלוהו דכיון דמכשירין דפסח נינהו כפסח דמי כי פליגי ליקח בו חלוק ליקח בו טלית רבנן סברי מהיות משה אמר רחמנא החייהו לשה ורבי סבר החיה עצמך משה].

ונחלקו רש”י והרמב”ם אי מיירי על מעות שמקבל המוכר תמורת המינוי, או על מעות שנשארו ללוקח אחר שקנה חלקו, (לפי מה שפירשו הלח”מ והר”י קורקוס), וקשה לי על דעת הר”מ מהא דמקשי בגמ’ אח”ז תיכף מחלוקתם, וז”ל, ולאביי דאמר אי לאו דאוקמה רבי אושעיא לההיא בממנה זונה על פסחו ורבי היא הוי מוקמינן לה בקדשים קלים ואליבא דר”י הגלילי דאמר קדשים [קלים] ממון בעלים הוא אבל בפסח לא משייר איניש הא קתני בהדיא שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן אימא שעל מנת כן הקדישו ישראל מעות פסחיהן עכ”ל, ומדקאמר הכי מוכח דעד השתא איירינן על מעות שניתנו תמורת הפסח, דאל”כ הרי עד השתא נמי מיירי במעות, ולא היה לו להקשות כך { ר”ל דכיון דמדברי מחלוקתן של רבא ור”ז מבואר דס”ל שהשיור במעות ולא בפסח, א”כ מהו הלשון ולאביי דאמר וכו’, הרי ע”ז גופא מיירו האמוראים עד כאן, וכל הסוגיא עד השתא אזלא לפ”ז, ומ”ט קשה רק על אביי.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: הוא אמר בהדיא} ר”ל דעדיפא לן מ”מ להקשות על מאן דאמר הכי בהדיא, וי”ל עוד בכונתו דאף שדעת הרמב”ם דלהאמת אפליגו רבא ור”ז ג”כ בזה, מ”מ לולי דברי אביי מצינן לאוקמי פלוגתייהו כדעת רש”י, ורק למסקנא מוקמינן דבריו בכה”ג.

 {.

}

ג) איתא במכילתא דרשב”י פ’ בא פי”ב, ויקחו – מלמד שכל אחד ואחד לוקח לעצמו, האם יש מכאן ראיה לדברי הגרי”ז בהל’ קרבן פסח שצריך מעשה קנין למי שרוצה להתמנות [וכ”כ בפסקי תוס’ קידושין סי’ פ’].

ואם לא – א”כ מהי כונת המכילתא דרשב”י { מו”ר השיבני אח”כ עוד בענין זה, ועיין מ”ש בחידושי על המכילתא דרשב”י.

}.

 {תשובת מרן שליט”א: מצותו בכך [אבל אין ראיה שמעכב].

}

ד) במש”כ בפ”ב דב”מ כ”ו ב’ על המשאיל ארנקי דלא מסמנא מילתא { ר”ל שהמשאיל ארנקו לחברו אי”ז סימן טוב, שנראה כמשאיל מזלו.

}, האם זהו ג”כ במשליך לאשפה או מי שנשבר ארנקו.

 {תשובת מרן שליט”א: דוקא במלא מעות לפנים.

}

ה) הרש”ש בב”ב קס”ט ב’ תמה על הרשב”ם שפי’ הבא לידון בשטר ובחזקה – חזקת ג’ שנים, ובהמשך הסוגיא כתב שאמר לו לך חזק וקני, ומשמע ששינה דעתו בפי’ החזקה, ולכאו’ תמיהת רש”ש אין לי לזה מובן, דודאי כיון שנפסל שטרו צריך טענה אחרת לתרץ החזקת ג’ שנים, וכמו שפי’ רמב”ן שיש לו טענת כסף, כך פי’ רשב”ם שיש לו טענת לך חזק וקני, ובזה מאמת החזקת ג’ שנים, וצ”ע.

 {תשובת מרן שליט”א: יאמר שלא ידע} פירוש שלא ידע את דברי הרמב”ן, אך עיקר הקושיא כאן היא מן הסברא, ויל”ע.

 {.

}

ו) מ”ש מ”ב ובבה”ל סי’ קכ”ה דיש לומר הכל בשוה קדוש וברוך עם הציבור, ודן אם ש”ץ צ”ל דוקא עם הציבור, לא הבנתי דברמב”ם מבואר בסדר התפילות שכל סדר הקדושה הוא הארכת ברכת אתה קדוש של הש”ץ, והרי הכל ברכה א’, וכיון שאומרים צבור הקדושה מאי נ”מ היכן הם אוחזים אם באותו פסוק או לא.

 {תשובת מרן שליט”א: לכתחילה צריך שוה.

}

ז) בתו”כ ר”פ קדושים, מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, ופי’ הר”ש והראב”ד שלא נשנו כסדר משנה אהרן תחילה וכו’  {ז”ל הגמ’ שם, ת”ר כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו נסתלק אהרן וישב לשמאל משה נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן נסתלקו בניו אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן רבי יהודה אומר לעולם אהרן לימין משה חוזר נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן נסתלקו זקנים נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן נמצאו ביד אהרן ארבעה ביד בניו שלשה וביד הזקנים שנים וביד כל העם אחד נסתלק משה ושנה להן אהרן פירקו נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן נסתלקו בניו שנו להן זקנים פירקן נמצא ביד הכל ארבעה ע”כ.

}(עירובין נ”ד ב’) אלא הכל בב”א, וכן עשה מ”ר על ר”פ תרומה ור”פ הפסח ע”כ, וק”ל דלגבי פרשת הפסח ילפינן להדיא במכילתא דרשב”י שנאמרה כסדר משנה הנ”ל, ואח”ז אמר התם דברו וכו’ מלמד שפרשה זו נאמרה בהקהל, ושניהן נשנו שם בסתמא { א”ה שוב נראה דאולי באמת אתיא הנ”ל רק לר”א דהתם.

}, וא”כ מבואר שאי”ז סותר, דיתכן שנאמר גם כסדר משנה וגם כהקהל עם הנשים והטף.

 {תשובת מרן שליט”א: מחלוקת התנאים} ר”ל דב’ תנאי נינהו ופליגי ב’ הברייתות אהדדי.

 {.

}

ח) ידידי ר”מ הכהן הלברשטט אמר לי שאמר לו מרן הגרנ”ק דדין נודר בשעת צרה הוא רק באופן שא”א ליתן צדקה כעת, כגון שמהלך במדבר ובאו עליו ליסטים, וק”ל דעיקר נודר בשעת צרה ילפי’ בב”ר פ”ע ובתוס’ רפ”ק דחולין מיעקב, ושם עכ”פ חלק מנדרו יכל לקיים עתה, ומבואר דאי”ז מוכרח שיהא באופן שא”א לקיים, וכן ראיתי אח”ז שכתב הח”ס שם בתוס’ להדיא לפרש בזה הא דיעקב דגם מה שיכול לקיים כעת.

וכן מבואר בריטב”א נדרים י’ א’ שכתב דבנו חולה הו”ל כנודר בשעת צרה, וכן ראיתי שכתבו גם בשו”ת מהר”ם מינץ סו”ס ע”ט, וביותר להדיא בשפ”א ביו”ד ס”י ר”ג ס”ה דאדרבה באופן שיש לו עתה טפי שרי.

ולפ”ז לא הבנתי פסקו של הגרנ”ק שליט”א.

 {תשובת מרן שליט”א: הכל לפי היכולת.

}

ט) בחגיגה י”ג ב’ גבי כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה אלא וכו’ בן כפר וכו’, התוס’ לא ניח”ל כפרש”י וכנראה משום דלא משמע שהיתה נבואת יחזקאל פחותה, [וכדאמרי’ במכילתא מס’ דשירתא פ”ג ראתה שפחה כו’], וק”ל ממ”ש במכילתא דרשב”י רפי”ב ר’ נחמיה אומר כתחלה היה דבר עם הנביאים בכ”מ (פי’ אף בח”ל) מה ת”ל הי’ הי’ דבר ה’ אל יחזקאל אלא מלמד שלא היתה רה”ק תדירה עליו.

לפה”נ מבואר שאכן היתה דרגת נביאותו פחותה.

 {תשובת מרן שליט”א: זה מעלה שא”צ רוה”ק על כל דבר אלא מבין מעצמו.

}

י) בתו”כ בהר פ”א ה”ז יליף השרשה לאורז ודוחן מקרא, ובירושלמי שביעית פ”ב ה”ה מבואר להדיא דברייתא זו היא בתחליף לסברא דרבה בר”ה י”ג ב’ ההובא שם בשם ר’ חונא בר’ חייא (וכמש”ש ג”כ מרן שליט”א), והיינו דלרבה ור”ח בר”ח ילפי’ שביעית מסברא דשיייכא במעשר בעיקר [ומזה ילפינן שביעית], ולתו”כ ילפינן מעשר מקרא דגבי שביעית, כן מבואר מדברי הירושלמי, אבל הר”ש כתב דרבה מיירי במעשר והתו”כ מיירי בשביעית ולא ילפי’ מהדדי וזהו כהתי’ השני בתוס’ שם, וצ”ע דבירוש’ מבואר לא כן.

 {תשובת מרן שליט”א: הכל בכלל} לא זכיתי להבין התירוץ.

 {.

}

שאלה

{בס”ד
שלו’ רב לכבוד הרב הח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
כהכנה לפסח הבעל”ט אשאל; מה הוא המרור והכמות המינימלית לצאת ידי חובת פסח.

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי.

בברכת התורה ובברכת הכהנים,
הקטן אהרן}

תשובה

בע”ה י”ח אדר ב’ ע”ו

לכבוד ידידי נ”י

במשנה ובגמ’ (פסחים ל”ט א’) מופיעים חמישה מיני מרור, בעוד החזרת נזכרה שם שהיא המובחרת מכולם.

נהוג לזהות את החזרת שהיא החסה המצויה (ראה מ”ב סי’ תע”ג סקמ”ב), דעת כמה פוסקים שגם בחסה מתוקה יוצאים יד”ח, (חי”א סי’ ק”ל ס”ג, שוע”ר סי’ תע”ג ס”ל, הגרשז”א הליכ”ש פסח פ”ז סכ”א), יש המחמירים להשתמש בחסה מזן חריף, או כדעת החזו”א (או”ח סי’ קכ”ד סק”ד לדף ל”ט א’) שרשאי לצאת בה רק כשהיא מרה (ועיין מ”ב סי’ תע”ה סק”ל), וכתב בחוט שני להגר”נ קרליץ (פסח פי”ז סקט”ו) שבד”כ הקלחים הקטנים בחסה הם קצת מרים, ובודאי יש להקפיד לקנות בהשגחה מהודרת, שכן בחסה העתיקה מצוים חרקים רבים מאוד.

ברם יש המפקפקים על זהות החסה כמרור, ומשתמשים בחריין (הנקרא בלשון המדוברת חזרת), גם הגר”א השתמש בחריין כמ”ש במעשה רב, וכן נהג החזו”א דינים והנהגות פי”ז אות ל”ז, התוי”ט בפ”י דפסחים מפרש שהחריין הוא תמכא, וכ”פ המ”ב סקל”ד בשם האחרונים, ויש שהראו על כך שבדורות רבים ובמקומות שונים אנו מוצאים שהשתמשו בחסה, וידידי הרב ירחמיאל הלפרין (בעל ספר לכבוד ולתפארת) כתב מאמר על זה, וישנם מאמרים נוספים בנושא, בקובץ בית אהרן וישראל.

מוריה שנה שלישית גליון א-ב (כה-כו) ניסן אייר תשל”א, הרב בצלאל לנדוי.

אור ישראל (מאנסי) כג תשס”א קג-קז ועוד.

וראיתי מובא ממכתב הנצי”ב מוולוז’ין במכתבו לבנו רבי חיים ברלין שרצה להחמיר ולאכול חריין, וז”ל, וגם מה שדקדק בנו נ”י לאכול חריין איני מבין מדוע לא נהג עצמו בשאלאטה (חסה), כדעת רוב אחרונים שהוא חזרת, ולמאי נחמיר לאכול דבר שהוא כחרבות לגוף, והלא דרכיה דרכי נועם כתיב עכ”ל.

ובענין השיעור לקיום המצוה הוא בכזית, ומצד הדין א”א בפחות מזה, אכן ישנם דעות שונות באופן מדידת הכזית, החזו”א כידוע החמיר בזה מאוד, ואילו הגר”ח נאה התבסס על מחקרים בהן הוכיח כי השיעור קטן מזה של החזו”א, כיום במחקרים מאוחרים יותר, התגלה כי השיעור הוא קטן מזה של הגרח”נ.

הרב הדר מרגולין פירסם את מחקרו על זה בקובץ בית אהרן וישראל, ויש מגדולי ישראל שהסכימו עם דעה זו לעיקר הדין, ולכן לענין ילדים וכדו’ יתכן שאפשר להקל לפי שיעורים הללו.

ולענין מה ששאלת { מכאן הוא תשובה על מכתב שני.

}אם ישנם עוד מינים שאפשר לצאת בהם, הנה במתני’ שם נזכר ה’ מיני מרור, וכן פסק בשו”ע סי’ תע”ג ס”ה, אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, מרור; ועל ד’ המינים הראשונים פי’ בהגה”ה שם, פירוש מיני עשבים מרים ע”כ.

וביאר המ”ב סקל”ד, פי’ מיני עשבים מרים – אכולהו קאי ומשום שאין אנו יודעין בבירור איזה הם בלשוננו לכך כתב בדרך כלל אכולהו שהם מינים מרים וכתבו אחרונים שתמכא הוא חריי”ן בלשוננו ועל חזרת כתב הח”י וכן הח”צ שהוא מה שאנו קורין שאלאטי”ן.

ושם בס”ק לה כתב, ומרור – הוא ג”כ מין ירק מר הידוע להם בשם מרור ע”ש שהוא מר ביותר עכ”ל המ”ב.

היוצא מהכרעת המ”ב דלדידן לא קים לן מהם שאר מיני המרור, הלכך א”א לצאת במיני מרור אלא בחסה או בחריין.

ברם בגמ’ בפסחים ל”ט א’ איתא, תני דבי (רבי) שמואל אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת בעולשין ובתמכא ובחרבינין ובחרגינין ובהרדופנין וכו’, אחרים אומרים [כל] ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין וכו’, אמר רב הונא הלכה כאחרים ע”כ.

א”כ היה מקום לומר דבעצם לאו דוקא ה’ מינים הללו, אלא דה”ה כל מין ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין יוצא יד”ח, וכן באמת יש ראשונים שכתבו כן, עיין בבה”ל שם, ומסקנת הבה”ל שלמעשה א”א לנו לסמוך על סימנים אלו דמ”מ אפשר שאין אנו בקיאין בסימנים, אך כתב דמי שאין לו מרור מהמינים הללו הכשרים יחזר אחר ירק מר העונה לסימנים הללו, ובלבד שיהא ראוי לאכילת בני אדם.

ויה”ר שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים ואז נקיים מ”ע דמרור מדאורייתא, שכן בזה”ז אין אנו מקיימין מצות מרור בלא הפסח אלא מדרבנן.

סתירה בדברי רש”י מתי נגזרה גזירה על משה שלא יכנס לארץ

שאלה:

{כתיב (במדבר י’ כ”ט), “וַיּאֹמֶר משֶֹׁה לְחבָֹב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חתֵֹן משֶֹׁה נסְֹעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה’ אתֹוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָך כִּי ה’ דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל”, ופרש”י, “נסֹעים אנחנו אל המקום.

מיד עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ .

.

.

ומפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס”.

עי’ בפסוק (שמות ו’ א’), “וַיּאֹמֶר ה’ אֶל משֶֹׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ”, ופרש”י, “עתה תראה וגו’.

הרהרת על מדותי, לא כאברהם.

.

.

לפיכך עתה תראה.

העשוי לפרעה תראה, ולא העשוי למלכי שבעה אומות, כשאביאם לארץ”, ומבואר שכבר אז במצרים נאמר למשה שלא יראה הניסים בכניסת ישראל לארצם, וא”כ כיצד בפרשתינו סבר משה שיכנס לארץ ישראל.

}

תשובה‏

יום שישי י”א סיון תשע”ו

למע”כ שליט”א

הנה עצם זה שיש כאן מחלוקת בין המדרשים הוא ברור, ולדוגמא נביא כאן מה שכתוב בספרי זוטא פרק י פסוק כט, וז”ל, נוסעים אנחנו, וכי משה היה נוסע עמהן והלא כבר נאמר וראה בעיניך כי לא תעבר את הירדן הזה (דברים ג כז).

יש אומרין עדיין לא היה הדבר בידו ר’ שמעון אומר כבר היה הדבר בידו שנ’ כי אנכי מת בארץ הזאת וגו’ (דברים ד כב) ע”כ.

ומבואר דיש ב’ דעות בזה.

ואכמ”ל להביא אינך מדרשים.

וכל דברי רש”י שם וכאן הם דברי חז”ל, וכשרש”י מביא מדרש אחד כאן ומדרש אחר שם לא שייך להקשות כלום, דאטו שייך שמפרש ‘יכריע’ בדברי רז”ל כמי האמת [בדברים שאינם להלכה], ורש”י רק כתב הפשט הברור יותר כאן ושם, וכ”כ המהר”ל בגו”א בראשית, דדרך רש”י שכשהיה לו ב’ דעות ברז”ל הביא במקום אחד כך ובמקום אחד כך, והגר”ח מולוזין הביא [אולי בשם הגר”א] דדרך רש”י אף בפירושו על התלמוד היה כך, שאם היה בידו ב’ פירושים כתב במסכתא אחת כך ובמסכתא אחת כך, ולפי דעתו א”א להקשות סתירה בפרש”י ממסכתא למסכתא { {והנה המעיין בספרי השו”ת עם סגולה, יראה שהרבה פעמים השבתי לשואלים תשובה כעין זו, ולא טרחתי מלכפול הדבר שוב לכל שואל, ולכך באו הדברים בכפילות, אבל התירוץ עצמו הוא ברור, וכל המעיין בדברי רש”י ימצא שרבו מספור דברים המתורצין לפ”ז, ויסודתו בהררי קדש, ומי שירצה לומר פלפולים בכל מקום שימצא סתירה ברש”י שפ”א מביא מדרש כזה ופ”א מביא מדרש אחר, יראה שאינו דרך האמת.

} }.

עמידת כהן גדול על המעלה בעת הדלקת המנורה

שאלה (עיון הפרשה):

בהעלתך את הנרת (ח, ב), מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב (רש”י).

הנה, מהא דנקט רש”י לשון ‘ומטיב’ ולא כתב ‘ומדליק’, חזינן, שרק בהטבת הנרות בעינן שיעמוד הכהן על מעלה זו, אבל בהדלקה עומד על הרצפה ומדליק.

וכן מפורש בפנים יפות (כאן), שרק בהטבה חייב לעמוד על המעלה, משום שצריך לנקות השמן והאפר שלא ישאר אפילו משהו, דכתיב (ויקרא כד, ד): ‘על המנורה הטהורה’ טהרה של מנורה, ולזה צריך עיון היטב ורק אם עומד על המעלה יכול לנקות היטב, משא”כ להדליק אינו צריך המעלה.

והוסיף הפנים יפות, דהיינו רק בכהן הדיוט, אולם כהן גדול שמדליק את הנרות, חייב לעלות על המעלה, משום שהמנורה גבוהה י”ח טפחים, ואם ירים ידיו מעל ראשו להדליק, יגביה ידיו מעל הציץ וזה אסור [כמפורש בסוטה (לח, א) שהכה”ג לא נושא את כפיו למעלה מראשו, משום איסור להגביה ידו מעל הציץ, עיי”ש].

ויל”ע, מאי שנא מהא דמצינו בחטאת החיצונה, שהכהן עומד בסובב ונותן ארבע מתנות על ארבע קרנות המזבח, דהיינו גופה של קרן (כשיטת ר”א ב”ר שמעון זבחים נג, א), הלא מן הסובב עד סוף המזבח לפני הקרנות – י”ח טפחים, וכשם שבמנורה אין יכול להגביה ידו י”ח טפחים להדלקת המנורה, מחמת האיסור להגביה ידיו מעל הציץ, כמו בנשיאת כפים, ה”ה שתאסר זריקת הדם לגובה י”ח טפחים של גוף הקרן, כגון בשעיר החיצון ביום הכיפורים שזוהי עבודת כה”ג, שהרי מגביה ידו מעל הציץ.

[ואין לומר שהיו מביאים לו איזו מעלה על הסובב והיה עומד עליה לזרוק את הדם, לכאורה זה אינו, שהרי הוה חציצה ואינו דרך שירות.

ובהכרח לכאורה, שבנשיאת כפים שאפשר לא להגביה ידיו, שפיר אסור להגביה, משא”כ בזריקת הדם שאי אפשר בדרך אחרת, שרי ליה להגביה ידו מעל הציץ.

אלא דאי הכי הדרינן לדון במנורה, דמאחר וכהן הדיוט אינו צריך מעלה במנורה, על כרחך שגזירת הכתוב שתהיה מעלה למנורה היא רק כלפי ההטבה [וראה מקדש דוד (סוף סי’ כא) שכתב שהמעלה אינה חציצה בהטבה, משום שגזירת הכתוב היא], וא”כ לענין ההדלקה לכאורה חציצה היא אם יעלה על מעלה, ואמאי אינה כמו זריקת הדם מהסובב לקרנות המזבח, ויגביה את ידו מעל ראשו וידליק].

תשובה

נראה דהיכא דלא אפשר שרי, כיון שמצוותו בכך, וכדאמרינן כעי”ז על כמה דברים בפ”ק דמנחות, משא”כ בכל דבר ששייך שלא יגביה ידיו מעלה מן הציץ אסור לו להגביה ידיו [להדעות שאסור], ופשוט, דאטו אם כהן הדיוט לא חייבתו תורה לעמוד על המעלות נימא שגם כהן גדול לא יעמוד.

חיוב קרבן פסח במסעות המדבר

שאלה

חקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ (ט, יד).

המשך חכמה תמה, אמאי הכא נקט קרא לשון ‘ולאזרח הארץ’ [וכן בשמות (יב, יט; מח)], משא”כ בשאר המקומות נקטה תורה ‘לאזרח’ לבד, בלי הוספת ‘הארץ’.

ותירץ, עפ”י שיטת תוס’ (פסחים ג, ב ד”ה מאליה) שכל מי שאין לו קרקע פטור מעשיית הפסח, ולהכי נקט קרא לשון ‘הארץ’, כי רק אזרח שיש לו ארץ חייב בפסח, עיי”ש.

ובזה יישב מה שתמהו על בני בתירא, שנסתפקו אם פסח דוחה שבת, ומדוע לא פשטו ספיקם מפסח מדבר, שהרי היה ערב פסח בשבת.

אלא משום שבפסח מדבר לא יכלו להפקיר קרקע שלהם, כיון דחזרה ביובל הבא, ואין זה הפקר המפקיע קנין הגוף של המפקיר, ועדיין מחוייב בראיה ובקרבן פסח, אבל בבית שני שלא נהגה יובל מן התורה, ויכולים להפקיר קרקעות ולהיפטר, כדברי ר”ד (שו”ת חת”ס או”ח סי’ קכד), שפיר נסתפקו אם פסח דוחה פסח את השבת, עיי”ש.

וצ”ע, אמאי היו צריכים ישראל להפקיר שדותיהם במדבר, הרי כלל לא התכוונו לקנות את הקרקע, שהרי נסעו ממסע למסע ולא היתה להם קרקע קבועה שלהם.

וביותר צ”ב, הא דמצינו בתוס’ דבעינן שתהיה לו קרקע בשביל להתחייב בפסח, היינו קרקע בארץ ישראל, ומאי שייטיה לדור המדבר ששבתו בקרקע בחוץ לארץ.

תשובה

הכוונה על קרקע של א”י שהקנה להם הקב”ה ליוצאי מצרים, [וגם אם נימא שאח”כ נתבטל מ”מ לא היה מיועד להתבטל], וס”ל דמצד הדין חשיב שלהם שעשה א”א ע”ה חזקה על קרקע א”י, וברגע ששלם עון האמורי נקנה לבניו, א”נ עד שנתרבו בני ישראל ויכלו להכנס לארץ, כדמייתו רז”ל גבי א”א הפסוק עד אשר תפרה ונחלת את הארץ.

ובזה מתורצים ב’ הקושיות, דמובן לפ”ז מ”ט הוצרכו להפקיר קרקע שלהם, ומובן ג”כ מ”ט חשיב שהיה להם קרקע בא”י, [אבל אין לומר דס”ל דמהני קרקע גם בחו”ל דזה פשוט דבעינן דוקא בא”י ואכמ”ל, ולא שיך ח”ו למימר שטעה בזה, וע”כ צריך לומר כמ”ש דס”ל שהיה הקרקע בא”י קנוי להם אם מן הטעם שכתבתי או מטעם אחר].

זכרון עקידת יצחק לפני ה’

שאלה

וביום שמחתכם ובמועדיכם וגו’ ותקעתם בחצצרת וגו’, והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה’ אלקיכם (י, י), מכאן למדנו מלכיות עם זכרונות ושופרות, שנאמר ותקעתם, הרי שופרות, לזכרון הרי זכרונות, אני ה’ אלקיכם זו מלכיות (רש”י).

בר”ה (טז, א) אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל, אמר הקב”ה, תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם וכו’.

ויל”ע, אהא דפירש”י (ויקרא כו, מב) קרא ‘וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכר’: ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק, אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח, ע”כ (ומקורו במד”ר שם לו, ה).

דלפ”ז למאי בעינן לטעמא שתוקעים בשופר של איל כדי ‘שאזכור לכם עקידת יצחק’, הלא אפרו מונח ונראה לפניו יתברך, ואינו צריך עוד זכירה.

תשובה

הנה בגמרא בר”ה ד’ ט”ז ע”א איתא, אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.

וכתב בחידושי המאירי.

וז”ל: אף על פי שכל השופרות כשרים בר”ה חוץ מקרן פרה, עיקר המצוה ומובחר שבה לתקוע בשופר של איל כדי שיתעוררו מתוכו לעקידת יצחק ויבחינו גבול אהבה ויראה עד היכן הוא מגיע ומתוך כך מעלה עליהם הקדוש ברוך הוא כאילו הם בעצמם נעקדו כמוהו, לפי שמחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה עכ”ל.

וע”ע בשו”ת ציץ אליעזר חלק כא סימן טו.

לפ”ז י”ל דהעיקר להזכיר זכות יצחק היינו בשביל זה, כדי להזכיר העקידת יצחק של כאו”א, וזה לא מהני במה שצבור ומונח לפניו ע”ג המזבח.

עונש יהושע על שהורה הוראה בפני רבו

שאלה

ויען יהושע בן נון משרת משה מבחריו ויאמר אדני משה כלאם (יא, כח) בעירובין (סג, א) מצינו, שיהושע נענש על שהורה הכא הלכה בפני משה רבו, ונפטר מן העולם בלא בנים.

והנה חידש האור החיים (בספרו ראשון לציון יו”ד סי’ רמב), שבאופן שרבו ‘קרוב’ לדין זה, הו”ל כנפטר לגבי דין זה.

והיכא אמרינן דאסור להורות הלכה בפני רבו, היינו דוקא בדין שהרב יכול לדונו ולהורות, ואז אין מציאות לתלמיד שיורה מבלעדי רבו, אבל בכה”ג שרי.

ויל”ע לדבריו, אמאי חשיב הכא יהושע כמורה הוראה בפני רבו, הרי משה רבינו לא יכול היה לדונם, שהרי נוגע בדבר היה, כי נבואתם היתה ‘משה מת ויהושע מכניס’, ומפני מה נענש יהושע על שהורה הוראה [ובשלמא יהושע י”ל שאין בו חסרון של ‘נוגע’ גבי נבואה זו, אף שנאמר בה ‘יהושע מכניס’, די”ל דכיון דהוא אינו נוגע לחוב, שהרי זכות היא בשבילו להכניס את ישראל לארצם, ואעפ”כ אמר יהושע ‘אדני משה כלאם’, לפיכך יכול לדונם.

אבל משה הרי היה נוגע לחוב, וראה קצה”ח (סי’ לד סק”ד)].

תשובה

הדין פשוט שהרב יכול לנדות מעצמו לכבודו בפ”ג דמו”ק, ולא חשיב כנוגע בדבר לגבי זה.

ועיין מה שכתב במשך חכמה במדבר פרשת בהעלותך פרק יא פסוק כח, וז”ל, אדני משה כלאם.

יתכן, כי הלא מנדים לכבוד הרב, ו”כלאם” הוא לשון נידוי, שיושב לבדו כמו בבית כלא.

והנה הלא מהראוי ליהושע לנדותם לכבוד הרב, זה משה! אמנם המנודה לתלמיד אינו מנודה לגדול ממנו, ואף אם היה הנידוי עבור כבוד הרב, שהוא רבו של המנודה גם כן, כמו שכתב בשולחן ערוך ובש”ך, יעויין שם.

ואם היה יהושע מנדה, הלא לא היו מנודים לגדולים ממנו.

והוא היה “משרת משה מבחוריו”, והיה בו מדת הענוה שהיה במשה.

ועוד כי לא הכיר היטב מעלות ישראל, והיה דן אותם לגדולים ממנו, ומה יהיה התועלת מנדויו, כי לא יהיה לגדולים ממנו, ובדעתו שכל ישראל גדולים ממנו.

לכן אמר: “אדוני משה – כלאם”! ובפרט לפי דעת הבית יוסף שאף לקטנים הימנו, כל שהם חכמים אין נידויו נדוי.

לזה אמר “משרת משה מבחוריו”, ולא היה מכיר מעלת ישראל וערכם עכ”ל המשך חכמה, ותו לא מידי.

שלא ישמע בנזיפתו של אהרן

שאלה

ויקרא אהרן ומרים ויצאו שניהם (יב, ה).

דבר אחר, שלא ישמע בנזיפתו של אהרן (רש”י).

יש לדקדק, מה טעם נקט רש”י רק ‘בנזיפתו של אהרן’ ולא ‘בנזיפתם של אהרן ומרים’.

[ואין לומר שכבר ראה משה שנצטרעה מרים ולפיכך יכול לשמוע בנזיפתה, כי עדיין צ”ע, שהרי בשבת (צז, א) איתא לשיטת רבי עקיבא, שאף אהרן נצטרע, ויל”ע.

עיי”ש דברי רבי יהודה בין בתירא, ודו”ק].

תשובה

הנה מה שהקשה מאהרן לק”מ, חדא דמנ”ל דהכא קאמר לשיטת ר”ע, ועוד הרי על אהרן מבואר שם בגמ’ שמיד פנה מצרעתו מיד עם סילוק השכינה, כך שאם מ”ר לא היה עמהם בשעת תוכחה גם לא ראה את אהרן מצורע, ורק מרים נשארה בצרעתה אח”כ.

אכן מ”מ נראה שעיר התירוץ הוא שבאמת מרים היתה צריכה כפרה ולא הקפיד הכתוב שידע משה, והראיה שאח”כ ניתן לו למשה לראות שהיא מצורעת ולא הקפיד אז הכתוב, ורק גבי אהרן הקפיד עליו משום כבוד תורתו.

וכמו”כ עיקר החטא היה של מרים כמ”ש בספרי זוטא פרק יב פסוק א, וז”ל, קשה היא לשון הרע שלא נצטרעה מרים אלא על לשון הרע שנא’ ותדבר מרים ואהרן מרים פתחה הדברים ואמרה לאהרן והוסיף אהרן על דבריה ונשאו ונתנו בדבר עכ”ל.

האם יש איסור בדושנה של יריחו

שאלה (מאת הגאון רבי דוד פלק שליט”א מח”ס ‘ענינו של יום’ ‘ובתורתו יהגה’, ירושלים, עיון הפרשה):

והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה’ עמנו והטבנו לך (י, לב), מה טובה הטיבו לו, אמרו כשהיו ישראל מחלקין את הארץ היה דושנה של יריחו ת”ק אמה על ת”ק אמה והניחוהו מלחלקו, אמרו מי שיבנה ביהמ”ק בחלקו הוא יטלנו, ובין כך ובין כך נתנוהו לבני יתרו ליונדב בן רכב, שנאמר (שופטים א’) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים (רש”י).

יש להעיר מדכתיב (יהושע ו): ‘וישבע יהשע בעת ההיא לאמור ארור האיש לפני ה’, אשר יקום ובנה את העיר הזאת את יריחו, בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה’, ואמרו (סנהדרין קג, א): תניא לא יריחו ע”ש עיר אחרת, ולא עיר אחרת ע”ש יריחו, וברש”י ‘שלא יבנה יריחו’ ויסב שמה ע”ש עיר אחרת, ולא עיר אחרת על שם יריחו וכו’, שאפילו שם יריחו ימחה לעולם עכ”ל, (עי’ שו”ת חבלים בנעימים סימן טו).

תשובה

דושנה של יריחו אין הכוונה לעיר יריחו, דהאיסור לבנות את יריחו היה לעשות ממנה עיר, ולשון הילקוט שמעוני תורה פרשת בהעלותך [המתחיל ברמז תשיט], וז”ל, והטבנו לך זה דושנה של יריחו שהיו אוכלין אותה בני בניו של יתרו, כשחלק יהושע ארץ ישראל לשבטים הניח דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ונתנוה לבני יונדב בן רכב חלק בראש והיו אוכלין אותה ארבע מאות (ושמונים) [וארבעים] שנה שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה, צא מהן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר נמצאו אוכלין אותה ארבע מאות וארבעים שנה עכ”ל.

וראה שפ”ח, דושנה – קרקע שמנה ע”כ.

ואע”ג דלסוף כתיב עלו מעיר התמרים, וכמו שסיים בילקוט שם וז”ל, וכששרתה שכינה בחלקו של בנימין [באו בני בנימין ליטול חלקם] עמדו ופנו אותה מפניהם שנאמר ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו’, מ”מ לא הם בנו אותה אלא חיאל בנה אותה, ואטו מחוייבים להפסיק לאכול את דושן תבואותיה מכיון שהוא עשה שלא כדין.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז”ל, ואין לבדיקה וביעור חמץ עיקר מן התורה כלל וכו’.

היינו שאי”ז מצות השבתה אבל בודאי טוב לעשותו מה”ת למנוע מלעבור עמ”ע דתשביתו.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תלב וז”ל, יש לומר שאין הבדיקה תכלית המצוה שהרי מי שבדק ולא ביער או ביטל לא עשה כלום וכו’.

ותימה דאכתי יברך על השבתת חמץ דאי”ז דברים שבלב ובכללו ביעור וביטול כמ”ש בשם הר”ן, והוא תכלית המצוה, ועוד דלישנא עדיפא דהוא לישנא דאורייתא.

בטור סי’ תל”ג שורה אחד.

נ”א שורה אחת.

בב”י סי’ תל”ד ויבוא לידי פשע.

נ”א פשיעה.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תמ וז”ל, ומה שכתב ואפילו אם אינו חייב באחריותו אלא שהגוי אלם וכו’.

הם דברי הרמב”ם בפרק ד’ (ה”ד) וזה לשונו גוי אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל וכו’.

הב”י לא גרס רמב”ם בטור כאן כמו שהוא בדפוס רא”פ, והטעם שהשמיט הסופר רמב”ם אפשר משום שכבר כתב מתחילה רמב”ם במקום בה”ג, שכך היה בתחילה לפני הב”י כמ”ש לפנ”ז.

כתב בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תעג וז”ל, ומוזגין לו כוס ראשון ומקדש עליו ומברך תחלה בפה”ג ואחר כך קידוש היום ושהחיינו ואינו מברך שעשה נסים לפי שעתיד לאומרו בהגדה.

צ”ע דהא אינו אומרה בלשון ברכה, ואטו בחנוכה ופורים מפטר בעל הניסים ובקריאת המגילה, ואת”ל דהתם שאני מ”מ אטו התם מפטר כשיבוא להאריך בסיפור ניסי חנוכה ופורים.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, ומה שכתב ועיקר המצוה הזאת בחזרת.

שם בגמרא (לט.

) אמר רבי אושעיא מצוה בחזרת ולא ידעתי למה השמיטו הרמב”ם אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת אף על פי שהיא מתוקה ואין בה מרירות.

משמע דהב”י נקט לעיקר המציאות שהוא מתוק ואינו מר, וכדעת החיי”א והשוע”ר דסגי בזה, ודלא כהנדחקין לתרץ דנשתנו הטבעין, או דמיירי על השורש וכו’.

אבל מ”מ מיהת אם מעיקרו הוא מתוק ומעיקרו אינו מר צ”ב מ”ט באמת נתקן למרור.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, כתב הכל בו (סי’ נ יג:) אם אין לו חזרת יקח שאר ירקות כגון עולשין וחרחבינא וגרגירא ובקצת נוסחאות כתוב גם כן כוסברתא ואיני יודע טעם לא לגרגירא ולא לכוסברתא וכו’.

צ”ע בשלמא גבי חסא איכא טעמא דחס רחמנא עלן, אבל בדאידך מ”ט לא נזכר בהם טעם, ואפשר שלא דרשו אלא עיקר מצות מרור למה”מ, אבל בשארא ליכא דרשא בשמא, א”נ יש שום דרשא בשמותן ותמכא אולי שתמך הקב”ה בנו וחרחבינא שהחריב למצרים וכן ע”ז הדרך.

כתב בטור אורח חיים הלכות פסח סימן תעג וז”ל, ואם אין לו חזרת יחזר אחר ראשון ראשון כפי הסדר השנוין במשנה והחרוסת הוא זכר לטיט שהיו אבותינו משתעבדין בו לכך צריך לעשותו עב זכר לטיט ומדברים חמוצים זכר למרור ואיתא בירושלמי אית דעביד לה עבה ואית דעביד לה רכה זכר לדם.

ומדברים חמוצים היינו דעיקר החרוסת הוא מדברים חמוצים וכמבואר ברש”י פסחים ל’ שבית חרוסת הוא כלי שנותן לתוכו חומץ וכל דבר שיש לו קהוי ורגילין ליתן לתוכו קמח וכו’, היינו דחרוסת הוא טיבול ידוע מצד עצמו ואמרינן בגמ’ רק שיש להכניס לתוכו דברים כאלו, וכ”מ בלשון רש”י קט”ז א’ להטיל ולכתוש לתוכו הרבה כדי שיהיה עבה, דהיינו מצד עצמו אינו עבה ויש להטיל לתוכו כתישת פירות.

וצ”ע על מש”כ המרדכי שחרוסת לשון חרסית כדמוכח ממתניתין שמשתמשין בו כל השנה שם ל’ ב’, וי”ל דלא שקראוהו כן מטעם זה, אלא הוא לשון נופל על לשון, כמו חסא דחס רחמנא עלן, ומיהו בתוס’ שם קט”ז א’ ד”ה צריך ממש”כ בשם הגאונים נראה דמהנך פירות גופייהו עושים החרוסת, וכמנהגינו, וכן לקמן גבי טיבול כרפס מוכח דחומץ לא זהו חרוסת, ומיהו מש”כ הטור שיהא מדברים חמוצים זכר למרור צ”ע דהשתא איהו גופיה לבטולי קפא דמרור עבדינן ליה כדאי’ בגמ’ שם וא”כ כמה שיש לו להמתיק יש לו לעשות אך אם ממרר אותו מאי דיהבת שקלת וסגי לן בחדא מרירות, והגם דנימא דאינו מר כ”כ כמרור מ”מ הא לבטולי למרירות קאתינן.

וי”ל דבלאו הכי מבטל המרירות מרוב הפירות, ורק שיהיה קצת מר זכר למרור.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, ובאגור (סי’ תתג) כתוב פסק מהר”י מולין (שו”ת סי’ נח אות ב, ובסדר ההגדה עמ’ קיב סי’ לד) מי שאין לו חזרת יקח מרור שהוא לענה ובעל ספר אגודה (פ”ב סי’ לה) כתב שיקח תמכא בלשון לעז רפאנ”ו הקלח והעלין ולא השורש עכ”ל וכתב בדרכי משה הקצר אורח חיים סימן תעג (אות ו) וז”ל, ותמיהני על דברי אגודה שהרי יש לחזר אחר עולשין שהוא השנוי תחלה במשנה אבל על דברי האגור אין להקשות כן דאפשר לומר דהאגור מיירי שאין לו אלו הירקות השנויין במשנה כלל וחזרת לאו דוקא ולכך קאמר דיש ליקח לענה ואפשר שכך היתה גירסת האגודה.

ותמהני וכו’ וי”ל דבמדינות שלו לא היו שאר הירקות עד תמכא, וכן י”ל על המהרי”ל שלא היה להם כלל שאר הירקות ועתה א”צ לדחוק לשון המהרי”ל כלל, ואולי הוי קים ליה להרב דאינו כך.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, גם מה שטען דצריך ליטול ידיו פעם אחרת לעשות הטיבול איני יודע לו טעם דלמה לא תעלה לו נטילה דקודם הקידוש לנטילה דטיבול כשם שעלה לו בשבתות וימים טובים נטילה דקודם קידוש לנטילה דסעודה וצ”ע.

לכאורה כל נידון המרדכי הוא רק על טיבול ראשון ומשום נט”י לסעודה לק”מ להב”י דבודאי יש הפסק טובא וכמו”כ נראה דיש הפסק גם להיוצאין יד”ח אפילו אינם קוראין ההגדה (וילה”ס בזה ומ”מ אילמ”ד דכולן קוראין כמנהגינו), וא”כ לא הבנתי מש”כ הב”י גם מה שטען וכו’ דכולה חדא ק”ו היא כיון דליכא הפסק מ”ט אין צריך ליטול שוב דאילו הוי יקנה”ז או מידי אחרינא הפסק היה צריך לחזור וליטול והשתא דליכא הפסק ממילא א”צ וא”כ אי”ז קושיא.

כתב בבית יוסף אורח חיים סימן תעג וז”ל, וכן פירש ה”ר יחיאל שטיבול ראשון הבא לעשותו בחרוסת אינו אלא מנהג שטות ופסקו רבינו תם ור”י (תוס’ שם) שאסור לעשות טיבול ראשון בחרוסת דעיקר המצוה הוא בטיבול שני למרור וקודם המצוה אין למלא כריסו מחרוסת אלא יאכלנו בעת המצוה לתיאבון כמו מצה עכ”ל ספר התרומה (סי’ רמב) ואנו אין לנו אלא דברי הר”מ דהוא בתראה וידע דברי כולם עכ”ל.

אלא יאכלנו וכו’.

ולפ”ז אסור לאכול חרוסת כל היום אמנם בד”מ לעיל סי’ תע”ב סק”ה כתב וזהו שיבוש כי אין החרוסת באה לאכילה שנאמר שנצרך לאכלה לתיאבון, אמנם בד”מ דהכא ס”ק ט”ו חשש שלא יטבלנו בחרוסת קודם, ודוחק לומר דרק דרך טיבול אסור להקדים דכ”ש הוא אלא די”ל דבאותו הסדר אסור, וכדדייק ממתני’ דעד עתה לא היה לו חרוסת נ”ל וצ”ע.

מש”כ הב”י דהחומץ הוא החומרא דכו”ע לא פליגי בזה משא”כ בחרוסת אע”ג דלמהר”ם איפכא דחרוסת הוא חומרא ורק דר”ת כתב דא”צ חרוסת, מ”מ לא אשכחן שום דעה שאסור בחומץ ומותר בחרוסת.

הלכות ספירת העומר

א) מה שהקשה בדברי הגמ’ יומא ד’ ב’, בענין לאמור, ואביא דברי הגמ’ שם, ויקרא אל משה וידבר למה הקדים קריאה לדיבור לימדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו מסייע ליה לרבי חנינא דאמר רבי חנינא לא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו לאמר אמר רבי מוסיא בר בריה דרבי מסיא משמיה דרבי מוסיא רבה מניין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר עכ”ל.

והקשה כת”ר מ”ט לא אייתו קרא דכתיב לאמור עד השתא.

יש לתרץ עפ”ד הריטב”א שם שכתב וז”ל, פי’ ודרשינן ליה מהאי לאמר דהכא לאשמועינן דאפילו במקום שיש קריאה ששומעין קול הדיבור הוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור.

עכ”ל הריטב”א, ומבואר בדברים דדוקא נקט ליה להאי קרא שנזכרה בו קריאה ודיבור והקדים קריאה לדיבור כדדרשינן בגמ’ הנ”ל.

ב) מה ששאל ר’ ישראל יעקב פרבר מ”ט נזכרה פרשת תודה בפ’ צו ולא בפ’ ויקרא, היינו משום שתודה היא רק פרט במצות קרבן שלמים, כדכתיב, ויקרא פרק ז פסוק יא-יב וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה’, אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן ע”כ, ומבואר דזהו פרט במצות שלמים.

וכ”כ הספורנו שם, ואמר וזאת תורת זבח השלמים, והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים, מכל מקום יש חלוק ביניהם שאם הם על אודות הודאה, יהיה עמהם לתת בתוכו מין חמץ וכו’ עכ”ל.

ובפרשת ויקרא נזכרו רק כללי הקרבנות ולא הפרטים.

ג) מה שהקשה ר’ דוד פלק ע”ד הפסיקתא זוטרתא (לקח טוב) פרשת צו, שכתב וז”ל, ויקרב את האיל השני.

מלמד שהשני ממלא את הראשון שאם הקריב האחד ולא הקריב השני לא יצא ידי קדושו המלואים שהוא משלים עם הכל.

ויסמכו אהרן ובניו את ידיהם על ראש האיל בשמחה ואותו היום עשאוהו יום טוב.

משל לפורע את חובו ועושה יום טוב.

כך כיון שנקדשו הכהנים ונתקדשו הכלים עשאוהו לאותו היום יום טוב.

מכאן סמכו חכמים שכל המשלים מסכתא צריך לעשות יום טוב לחבירו כל שכן שמשלים לימודה.

וכן היה עושה כהן גדול יום טוב לאחיו בשעה שהיה יוצא בשלום מן הקדש ע”כ.

והקשה דהרי השמחה בכה”ג הוא שיצא בלי פגע כמ”ש בפיוט ליוה”כ, שהרי הרבה כהנים היו מתים, וא”כ מה הדמיון לכאן.

תשובה אע”פ שהיה שם שמחה גם מצד זה, מ”מ בודאי שישנה גם את חלק השמחה שיש בהשלמת העבודה, ונהי דאם הי’ מייתי ראיה מכה”ג לכאן היה מקום להקשות, אבל יש להתבונן בדבריו דלא מייתי ראיה אלא מכאן לכה”ג, וניחא דמייתי ראיה שיש לו לשמוח גם מצד זה.

ד) מה שהקשה ע”ד רש”י ויקרא ט’ כ’ שלאחר תנופת חזה ושוק ע”י הכהן המניף, נותן לכהן המקטיר גם החזה וגם החלבים, ותמוה מאי בעי חזה גביה, כיון שאינו מקטיר אלא החלבים, הנה עצם דברי רש”י הם מדברי הגמ’ במנחות דף סב ע”א, דגרסי’ התם, והכתיב וישימו את החלבים על החזות ההוא דיהיב ליה לכהן אחרינא ואזיל ומקטיר ליה, וכבר עמד ע”ז בחידושי הגרי”ז וז”ל, וצ”ע מאי בעי החזות לכהן המקטיר הלא זה לכהנים הוי, והנה בענין סדר התנופה מבואר בתו”כ דמניח החלבים ואח”כ חזה ושוק ואח”כ יותרת הכבד והכליות והגיה הגר”א בתו”כ שם דהכליות הוי יחד עם החלבים ואח”כ החזה ושוק, אמנם הר”מ בהל’ מעה”ק (פ”ט הל”ח) פסק כגירסתינו וצ”ע מ”ש דמפסיק להו בחזה ושוק עכ”ל.

וחשבתי בעניי אולי שייך לבאר לפמ”ש בהמשך הגמ’ שם, והא קמ”ל דבעינן שלשה כהנים משום דכתיב ברוב עם הדרת מלך ע”כ, וא”כ בעינן [עכ”פ לכתחילה] שמעשה התנופה יהיה ע”י ג’ כהנים, דג’ רבים נינהו, וכיון שתשלום התנופה בכהן הג’ הוא ע”י המסירה לו להקטרה, ואע”ג דבלא שהיה צורך אמיתי בכהן שלישי לא הוה עבדינן לבטלה כהן שלישי רק בשביל שיהיה רב עם, אלא דבאמת הכהן הג’ מעיקרו הוא לצורך הקטרת החלבים, ואגב כ”ז שייך לקיים מצות ברב עם, אבל השתא שכבר יש לפנינו ג’ לצורך הקטרת החלבים, א”כ מסרינן ליה ג”כ החזה לזכות גם בחזה במצוה זו, וצ”ע.

ה) מה שהקשה כ”ת ע”ד רש”י ויקרא פרק א מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל.

והרי בסנהדרין נ”ט ב’ כתב רש”י שהבהמות לא היו של אדה”ר אלא של גבוה.

תשובה יעויין במזרחי (רא”ם) שם שציין מקור דברי רש”י בויקרא רבה (ב, ז), וכתב ע”ד רש”י וז”ל, בויקרא רבה.

אבל בתורת כהנים דרשו: “אדם – לרבות את הגרים”, דלא תימא “בני ישראל” כמשמעו למעוטי גרים.

השתא דאתא “אדם” לרבות את הגרים, על כרחך צריך לומר, דפירוש “בני ישראל” מקבלי ברית בישראל, שגם הגרים בכלל.

ומכאן למדו שבכל מקום שנאמר “דבר אל בני ישראל” אף הגרים בכלל עכ”ל הרא”ם.

והנה ע”כ שהתו”כ פליג על הויק”ר, אבל יתכן עוד דגם הגמ’ דסנהדרין פליג על הויק”ר, דאם כך הוא שכל הבהמות היו של גבוה א”כ מי נתן לו רשות ליקח מהן לצורך הקרבה.

א”כ ניחא שהרי דרך רש”י במחלוקת מדרשים לפרש פ”א כמר ופ”א כמר כמ”ש המהר”ל בגו”א בפ’ בראשית, דמילתא דפשיטא הוא שלא היה לרש”י הכרעה בין אגדות חז”ל מה נכון ומה לא ח”ו, אלא בכל מקום פי’ ע”פ פשוטו, והדברים מובנים למבין.

ו) משה”ק כת”ר ממש”כ בעל הטורים ויקרא ד’ ז’ בכל הכפרות הוסיף כפרה וסליחה חוץ מכהן גדול לפי ששגגת תלמוד עולה זדון (אבות פ”ד מי”ג) עכ”ל, וקשה דהרי בפר העלם דבר של סנהדרין נאמר, אע”פ שגם אצלם זהו שגגת תלמוד.

שמא י”ל דסגי דגלי רחמנא בחד דוכתא לרמוז ששגת תלמוד עולה זדון, ומ”מ אפילו בכהן גדול ע”כ איכא איזו שהיא כפרה, דאל”כ למה הוא מביא, אלא דפרה גמורה לא היא דחשיב ליה קצת כמזיד, וזה סגי פ”א דאשמעינן לה ברמז, עוי”ל דבסנהדרין אין ישראל אשמין בשגגת תלמודן של הסנהדרין, ועכ”פ איכא כפרה מעליתא גבייהו, עוי”ל דגבי כה”ג שהורה לעצמו וטעה טפי שייך לומר שהיתה כאן פשיעה בהוראתו, משא”כ כשכל חכמי ישראל נתועדו ונתיעצו יחדיו ואעפ”כ טעו בזה הו”ל פשיעה הקרובה יותר לאונס, ובכה”ג שייכא יותר סליחה וכפרה וצל”ע, והשני נראה עיקר.

ז) מה שהקשה ר’ אהרן פרייס מירושלים במ”ש ‘מן הצאן’ להוציא את המוקצה, ‘ומן הצאן’ להוציא את הנוגח שהמית, דהרי וי”ו בא להוסיף ולא למעט.

תשובה הוי”ו בא להכפיל את התיבה וכשהוא נאמר גבי מיעוט, הוא בא להכפיל את תיבת המיעוט, וז”ל המכילתא דרשב”י פ’ בא, אין לי אלא אכילתו שהיא בחפזון, מנין לרבות קיבול דמו וזריקת דמו, תלמוד לומר וככה ככה.

יכול שאני מרבה צליתו והדחת קרביו, תלמוד לומר ככה.

ככה אתו.

אתו בחפזון, ואין פסח דורות בחפזון עכ”ל, ורד”ה בהערותיו שם פי’ דככה ריבויא הוא ווא”ו למעט אתא, וז”ל מדכתיב ‘ו’ככה דריש כאילו כתיב ב’ פעמים ככה ואין רבוי אחר ריבוי אלא למעט, ואפשר נמי דדדיש כפל הכ’ דהו”ל למכתכ כה.

ולעיקר הדבר יעו”ש מה שכתבתי שם בארוכה, אבל מ”מ הוי”ו יכול גם למעט וגם לרבות לפי התיבה באשר הוא שם.

ח) הקשה הגרי”ח סופר [ר”י כה”ח] דהנה גבי שעירה של חטאת כתיב, ויקרא פרק ד פסוק לא וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ, ואילו גבי כבשה דחטאת כתיב שם פסוק לה וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֹתָם הַמִּזְבֵּחָה עַל אִשֵּׁי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ, ולא כתיב ריח ניחוח.

תשובה יעויין במסכת סוטה דף לב ע”ב, א”ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מפני מה תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש את עוברי עבירה שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה ולא והא איכא דמים דם חטאת למעלה ודם עולה למטה התם כהן הוא דידע והאיכא חטאת נקבה עולה זכר התם מיכסיא באליה תינח כבשה שעירה מאי איכא למימר התם איהו דקא מיכסיף נפשיה דאיבעי ליה לאיתויי כבשה וקא מייתי שעירה חטאת דעבודת כוכבים דלא סגי דלאו שעירה מאי איכא למימר התם ניכסיף וניזיל כי היכי דנכפר ליה עכ”ל.

ועפ”ז י”ל דהיכא דמ”מ מייתי שעירה מרצונו דרמי אנפשיה להתבייש כדי להתכפר, הואיל וממצי נפשיה להכי הו”ל ריח ניחוח לה’.

[ומ”מ צ”ל שעושה כן באופנים המותרים המבוארים בשו”ע או”ח סי’ תר”ז ס”א ובמ”ב שם].

שאלה

בס”ד

רכשתי מיקסר חדש.

שאלתי האם צריך להכשיר את הכלים הנלווים למיקסר כמו הקערה וחלקיה, ואם כן האם ניתן להכשיר בתוך סיר שבו מבשלים, ואם זה לא נכנס בבת אחת האם אפשר חלק חלק.

והאם זה משנה הסדר טבילה והכשרה.

תודה

יחיאל פ.

***

תשובה

בע”ה ז’ חשון תשע”ז

שלום רב

ראשית כל עצם דין ההכשרה בכלי חדש כיום הוא אינו ברור, ויש כמה פוסקים שמקילין בזה (עי’ מה שהביא בס’ הכשרות פ”ג ס”ו הרבה מ”מ בזה), ואמנם החזו”א (או”ח קי”ט י”ט, יו”ד מ”ד סק”ד, ועי’ ארחות רבינו ח”ג עמ’ פ”ז) ועוד החמירו בכלי מתכות חדשים, אבל יעוי’ להגרי”א דינר (בס’ הבית בכשרותו עמ’ ק”צ) שכתב וז”ל, לאחרונה בדקו שנית ענין זה והוברר שרוב הכלים אינם נמשחים משומן בהמות טמאות אלא משומן סינטטי, ואף המשתמשים בשומן אינו אלא שומן פגום, וגם בטל בששים, וע”כ יש לברר חיוב הגעלה אצל המומחים והמבינים במציאות הנעשית במפעלים עכ”ל.

ובחוט שני (פסח פ”י סק”א) כתב שאף שבזמנינו רבים הם הכלים המשוחים בשומן צמחי ולא בשומן מן החי וא”כ א”צ להגעילם כלל, מ”מ כיון שישנם מקומות המשתמשים בשומן מן החי, ואין ידוע באיזה שומן נמשחו הכלים שרוצה להשתמש בהם, יש להגעיל את כל הכלים המשוחים בשומן עכ”ד.

ולכן אם אין מושחים בו שומן א”צ לחשוש.

ועוד הביא בהבית בכשרותו שם שהורה לו הגר”נ קרליץ שליט”א, שאם משתמש בכלי לצורך צונן א”צ הגעלה.

ולכן אם משתמש במיקסר רק לצורך צונן ולא מכניס בו חם א”צ להגעילו, ואין צריך לומר שהחלקים שאינם נוגעים באוכל שא”צ להגעילם.

ובכל מקרה בדיעבד גם מאכל חם אינו נאסר (חו”ש שם).

בענין ההגעלה בכלים הנלווים למיקסר, כמדומה שבפוסקים לא נזכר אלא כלי מתכת, אבל כלי פלסטיק וכדו’ אין חוששים שמושחים אותם בשומן כדי לאוסרן.

וכן אמר לי הג”ר דוד קולדצקי [מח”ס תורת המועדים] שלדברי המומחים אין חשש של משיחת שומן איסור בכלים שאינם מתכת.

אם אפשר להכניסו לסיר שמשתמשים בו – אפשר, ורק צריך שלא ישתמשו בו כ”ד שעות קודם, כדי שלא יפלוט הכלי החדש טעם אליו והכלי הישן יחזור ויאסור אותו, ולכן צריך כלי שעבר עליו כ”ד שעות שאינו בן יומו (ראה ס’ הכשרות פ”ג הע’ ל”ו).

ואם אפשר להגעיל חלק חלק – התשובה שאפשר כמבואר בשו”ע (או”ח סי’ תנ”ב סי”א).

ואם רוצה להגעיל ע”י שימלא במים חמים בפנים יש בזה פרטי דינים, אם יש חובה להגעיל גם מבחוץ או לא (עי’ חוט שני שם ושו”ת מנחת שלמה מהדו”ת סי’ נ”א שנחלקו בזה), וכמו”כ אם צריך הגלעה מבחוץ אפשר לעשות ע”י שיגלשו המים מבפנים לחוץ ע”י שמכניס אבן מלובנת בפנים כדי שיגלשו לדפנות הכלי (ארחות רבינו ח”ג עמ’ פ”ו), ויש שהתירו רק בעירוי רותחין ע”ג הכלי (מבית לוי ח”א עמ’ ל”ב).

בענין שאלתך האם זה משנה סדר הטבילה וההכשרה, הנה עיקר דין הגעלה הוא קודם טבילה, עכ”פ לכתחילה, וי”א גם לעיכובא להטבילו שוב אחר ההגעלה, אם הטבילו קודם הגעלה (שו”ע יו”ד סי’ קכ”א ס”ב ונו”כ), ומכיון וישנם דעות שבכלי שצריך הגעלה מן הדין הוא לעיכובא וכנ”ל, לכן לכאורה יש מקום להדר בזה גם כאן שלא לעשות הטבילה קודם ההגעלה, אע”פ שאינו ברור מצד הדין שצריך הגעלה מהטעמים הנ”ל, (ואם לא הגעילו קודם הטבילה יעשה שאלת חכם).

***

מכתב למרן שליט”א (ח”ב ב)

 {מוצש”ק מטו”מ ע”ג
לרבא דעמיא מדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא, מרן רשכבה”ג שליט”א.

אם אוכל לרשום כמה דברים שנתקשיתי בעניותי.

}

א) בתוספתא כלאים פ”ה ה”ד ובירוש’ פ”ח ה”ב איסי בן יהודה אומ’ אסור לרכב על הפרדה מק”ו, נתקשיתי מסו”ס ישעי’ ס”ו והביאו את כל אחיכם בצבים ובפרדים, ומי משתבח קוב”ה במידי דאיסורא.

 {תשובת מרן שליט”א: פירדה מששת ימי בראשית היתה כמ”ש בירו’ כלאים פ”ח ה”ב} היינו הירושלמי שהובא בשאלה, ור”ל דכך י”ל עפמ”ש שם על ענין אחר, אף דפסוק זה בעצם לא נזכר שם.

 {.

}

ב) בב”ק נ”א א’ כי יפול הנופל ממנו ולא בתוכו וכ”פ בש”ע חו”מ תכ”ז ד’ היתה רה”ר גבוהה מגגו אינו זקוק למעקה, נתקשיתי ממש”ל ספ”ק ט”ו ב’ שלא יגדל אדם כלב רע וכו’ ובהר”מ פי”א מהל’ רוצח ה”ד דאף בור שברשותו צריך לעשות לו חוליא י’ טפחים, וא”כ ברה”ר גבוה ת”ל מצד תקלה.

 {תשובת מרן שליט”א: התורה מיעטה.

}

ג) דעת רש”י פסחים ס”ג סע”ב והר”ח (ישועות מלכו פ”א מק”פ) והיראים (הוב”ד בלקו”ה) בשוחט הפסח על החמץ כל בני החבורה עוברים, ולהחינוך מ’ פ”ט מי שיש בידו חמץ חמץ לוקה, ונתקשיתי דהא באמת הו”ל לאו שאין בו מעשה כמש”ש התוס’, ואי משום מעשה השוחט הא פסח מדין שליחות כמבואר בקידושין מ”א ב’ והרי שחיטת פסח על החמץ עבירה היא ואשלב”ע וכ”מ שהק’ התורי”ד, ובאמת קשה לכל הנך שיטות וכן להר”מ בסה”מ דבעל החמץ לוקה הרי לא עשה מעשה.

 {תשובת מרן שליט”א: התורה ריבתה.

}

ד) בב”י או”ח סי’ תקנ”א כתב הלשון דאפילו מלאכה ממש אינה אסורה אלא בט”ב עצמו מן הדין וכ”ש משא ומתן דקיל טפי ודי שנאסור עצמו וכו’ עכ”ל.

ויל”ע דהרי לדעת התוס’ ביבמות מ”ג א’ דאסור מו”מ קודם ט”ב ומלאכה לא שמענו לאסור כלל, א”כ מבואר דיתכן שמו”מ חמיר ממלאכה, והב”י הרי מיירי לכו”ע, ואולי מניעת מו”מ לגמרי קאמר דוקא, דקיל ממלאכה.

 {תשובת מרן שליט”א: הוא רק חומרא בעלמא} לא הבנתי הכונה, ואם אזיל על סוף התשובה צ”ל דמפרש שמניעת מו”מ לגמרי היא חומרא בעלמא.

 {.

}

ה) ברש”י ב”ק צ’ א’ ‘צרם’ – משך ובבכורות שמעתי לשון פוגם עכ”ל, נתקשיתי דלקמן צ”ה א’ איתא הצורם אוזן פרתו של חברו פטור, ובודאי מיירי דפגם דבלא”ה מה שייך לחייבו, וכן בבכורות גבי מומין אם לא פגם איזה מום יש במשיכת האוזן.

 {תשובת מרן שליט”א: בא ע”י משיכתו ממילא} כלומר שהחילוק בין ב’ הפירושים ברש”י האם עיקר הלשון צורם אזיל על המשיכה, והפגימה ממילא הויא, או דהעיקר על הפגימה עצמה.

 {.

}

ו) בירושלמי תרומות פ”ח ה”ג (דף מ”ג א’) איתא דאסור ליתן פיתא תחות שיחיא, ולגירסת הר”מ (פי”ב מהל’ רוצח ושמיה”נ ה”ה) היינו פס ידו, והלום שמעתי בשם חכ”א שכל הטובל דינו כטובל כלי דרך פיו וצריך לשפשף בבית שחיו דבל”ז אולי לא יכנסו המים, ולפי שאם הוא חומרא יתירה יצא שכרו בהפסדו מצד הירושלמי הנ”ל, רציתי לידע דעת רבינו מרן שליט”א אם רו”ח נוחה מחומרא זו או שאין לה מקום.

 {תשובת מרן שליט”א: מצוה אין מזיקה.

}

שאלה

{בס”ד
מועדים לשמחה לכב’ הרהח”ר עקיבא משה סילבר שליט”א,
אדם המתארח בימי הפסח במלון או בדירה שכורה,
א.

האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תמצא שם לדוגמא עוגיה?
ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?
ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?
לתשובות מע”כ הרב אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט’ אהרון}

תשובה

‏יום שני ב’ דחוה”מ פסח י”ז ניסן תשע”ו

פעיה”ק ירושלים תובב”א

לכבוד ידידי הרב אהרן נ”י

קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן

א.

האם הוא מחייב לעשות “בדיקת חמץ” שמא תִּמָּצֵא שם לדוגמא עוגיה?

א.

יש חיוב בבדיקת חמץ על החדר.

ולענין מי מחוייב בזה, אם ההשכרה [כדיני הקנין] ומסירת המפתח היו קודם י”ד השוכר צריך לבדוק, ואם ההשכרה ומסירת המפתח היו אחר י”ד המשכיר צריך לבדוק בליל י”ד, ואם ההשכרה היתה קודם י”ד ומסירת המפתח היה אחר י”ד או איפכא, עיין בזה במ”ב סי’ תל”ז סק”ב שיש חילוקי דעות בזה.

דין השוהה בבית מלון שוה לשוכר בית (הגרשז”א בשו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ נ”ח סקי”ז, שבט הלוי ח”י סי’ ס”ח, הגריש”א באשרי האיש ח”ג פנ”ד ס”י, הגרנ”ק בחוט שני פסח פ”ד סק”ב עמ’ פ”ח).

אם אינו יודע אם הוא בדוק או לא יש לשאול את בעלי המלון, ואם אינם שומרים מצוות אינם נאמנים על הבדיקה [רבינו מנוח פ”ב מהלק חמץ ומצה הי”ז, ויש לדון אי אמרינן אומן לא מרע אומנותיה], ואם בית המלון עומד תחת פיקוח רבני מוסמך יש לשאול את הפיקוח אם דאגו לבדיקת חמץ, ואם א”א לשאול איש יעויין בשו”ע סי’ תל”ז ס”ב.

ואם הבית בכל זאת אינו בדוק ובעלי המלון אינם מסכימים לבדוק אותו גם אם מחוייבים בכך ע”פ ההלכה, כגון שהחדר עמד פנוי בי”ד ניסן, והשוכר בכל זאת רוצה לדור שם, נראה שמוטל על השוכר כעת לבדוק (עיין במ”ב שם סקי”ב).

והאם יש איסור לדור במקום שאינו בדוק מחמץ, החוות יאיר בספרו מקור חיים סי’ תל”ז ביאורים סק”ז כתב שיש איסור לדור שם מכיון שיש חשש שיבוא לאכול את החמץ, מאידך בכתבי קה”י החדשים פסחים סי’ ס’ הוכיח שאין איסור לדור בבית שאינו בדוק מחמץ.

ב.

האם חייב לבדוק עם ברכה?

ב.

הבדיקה צריכה להיות ככל דיני הבדיקה בנר ובברכה ובחורין ובסדקין, וכל עוד שבודק קודם פסח או תוך הפסח צריך לברך על הבדיקה [עיין שו”ע סו”ס תל”ה].

ג.

מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו’?

ג.

אם מצא כזית לכו”ע יבער כדין המוצא בביתו.

על פירורים פחות מכזית מחלוקת יש דין בדיקה, והחזו”א או”ח סי’ קט”ז סקי”ח החמיר בזה לגבי בדיק”ח בספרים, וכ”ה גם במעשה רב להגר”א סי’ קע”ח, אך הגרשז”א (הליכ”ש פסח פ”ה דבר הלכה סק”י) דקדק מדברי השעה”צ סי’ תל”ג סקל”ג שאין חיוב לבדוק אחר פירורין הפחותין מכזית, [וכמדומה שבמ”ב בלבד יש כמה ראיות בענין זה לכאן ולכאן].

ודין השוהה בבית מלון או דירה שכורה הוא כמו השוהה בביתו לענין המוצא פירורין בבדיקת חמץ וכן גבי מצא חמץ בימי הפסח.

כל הנ”ל הוא באופן שבעלי המלון יהדים, אך אם בעלי המלון הם אינם יהודים, או שהחמץ הנמצא בחדר שייך לאינם יהודים, יש כאן שאלה אחרת, ויתכן שיש בזה כמה נ”מ למעשה, ואכמ”ל.

ואם בעלי החמץ הנמצא עשו ע”י הפיקוח שלהם מכירת חמץ יניח את החמץ שמוצא היכן שמכרו את החמץ או יעשה מחיצה גבוהה י’ טפחים לפני החמץ [עיין מקראי קדש פסח ח”א סי’ ע”ד, שבט הלוי ח”ט סי’ קט”ז].

וי”א שאפשר לשרוף ואין הגוי מקפיד [שבט הלוי שם].

וביו”ט יכפה עליו כלי, ושאר פרטי הדינים בזה בסי’ תמ”ו.

בברכת מועדים לשמחה

‏יום שישי י”ח סיון תשע”ו

אין מלינין המת בירושלים מ”ט דוקא בירושלים

שאלה

ושלחתי דבר בתוככם ונתתם ביד אויב (כו, כה), על ידי הדבר ונתתם ביד האויבים הצרים עליכם, לפי שאין מלינין את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקוברו נתנין ביד אויב (רש”י) צ”ב, מפני מה פירש רש”י את הפסוק דקאי רק על ירושלים כיון שאין מלינין את המת ‘בירושלים’ דווקא, הא איסורא הוא בכל מקום להלין את המת (סנהדרין מו, א) (עיון הפרשה).

תשובה

התירוץ פשוט דהרי להלין את המת על מנת להביא לו ארון ותכריכין שרי, כדתנן במתני’ דסנהדרין שם, ואפ”ה בירושלים אסור אלא צריך להוציאו מחוץ לירושלים, ואם היה כאן קושיא היה אפשר אולי לתרץ בעוד אופנים, אבל אין כאן קושיא ולא הארכתי.

והשימותי את מקדשיכם קדושתן אף כשהן שוממין

שאלה

והשמותי את מקדשיכם (כו, לא), במגילה (כח, א) איתא, שבית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו וכו’, שנאמר ‘והשמותי את מקדשיכם’, קדושתן אף כשהן שוממין [וכ”ה בתורת כהנים (כאן), שגם לאחר חורבן ביהמ”ק חייבים לנהוג בו קדושה.

וכ”פ הרמב”ם (פ”ו מהל’ בית הבחירה הט”ז): ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא וכו’, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר ‘והשמותי את מקדשיכם’, ואמרו חכמים אע”פ ששוממין בקדושתן הן עומדים, ע”כ].

ויל”ע, מהא דתניא (גיטין מב, א): האומר כל נכסי נתונין לפלוני ופלוני עבדיי, אף עצמם לא קנו.

ומקשינן, מהא דתניא הכותב נכסיו לשני עבדיו קנו משחררין זה את זה, ומשני רב אשי: שאני התם דקא קרי להו עבדיי [וש”מ דלא שחררינהו לדידהו – רש”י], וא”ל רפרם לרב אשי: ‘ודלמא עבדיי שהיו כבר, מי לא תנן וכו’ הכא נמי עבדיי שהיו כבר’.

ואתותב רב אשי, עיי”ש.

ולפ”ז צ”ב טובא, הא דאמרינן במגילה ובתו”כ ד’והשימותי את מקדשיכם’ מלמדנו שקדושים הם אף כשהם שוממים, אמאי לא נימא הכא ‘מקדשיכם – שהיו כבר’ אבל עתה כשחרבו אינם קדושים דהא איתותב רב אשי ומסקינן כרפרם (עיון הפרשה).

תשובה

כתב בחי’ רבי עקיבא איגר מסכת מגילה דף כח ע”א, וז”ל, מתני’ קדושתן אף כשהן שוממין.

במהרי”ט בתשו’ ח”א סי’ קכ”ג כתב דהכי דייקי’ דודאי אי היה כתיב והחרבתי את מקדשיכם היה אפשר לפרש מקדשיכם שהיה כבר בשעת החורבן אבל לשון שממה אינו נופל אלא על שעת חורבתה מכבר שנים רבות ואינה נבנית כדכתיב על הר ציון ששמם.

ואילו נחרב וחזר ונבנה תיכף אף שהיה נופל עליו לשון חורבן לא היה נופל עליו לשון שממה.

והכא דכתיב והשמותי את מקדשיכם אלמא קדושתן אף כשהן שוממים אף אחר שנחרבו עיין שם וכ”כ המהרי”ט בדרשותיו פ’ וישב דרוש א’ ועיי”ש מ”ש עוד בזה ועי’ במ”ש המ”ל פ”א מהלכות קרבן פסח הלכה ה’ ובתשו’ מוצל מאש סי’ מ”ג עכ”ל רע”א, ולפ”ז א”ש הכל כיון דע”כ קאי על הזמן שכבר עבר מ החורבן ולא על שעת החורבן גופיה ו’שהיו כבר’ שייך לומר רק בשעת שחרור או חורבן אבל לא זמן רב אח”ז.

אפרו של יצחק

מה שהקשה הגר”ד פאלק על ל’ רש”י (בחוקותי כו מב) אפרו של יצחק צבור ומונח ע”ג המזבח, ובאמת הוא ל’ רגיל בחז”ל, יעויין בחי’ הרד”ל על פרדר”א שכתב דכ”ז אתיא כמ”ד שיצחק נשרף.

איש כי יפליא מ”ט דוקא בפה

שאלה

איש כי יפלא נדר בערכך (כז, ד).

כי יפליא, יפריש בפיו (רש”י).

הקשה הגאון רבי איתמר גרבוז שליט”א ראש ישיבת ‘ארחות תורה’, צ”ע הא נדרי הקדש סגי בלב, וכמבואר בשבועות (כו, ב) [אמנם בקצה”ח (סי’ יב) נקט בפשיטות דכ”ז בהקדש מזבח, אבל בקדשי בדה”ב בעי בפה, ולדבריו א”ש.

וצ”ע אמאי לא הוכיח מדברי רש”י הכא] עכ”ל.

תשובה

אולי י”ל דהכונה הוא מצד מצוות ההפלאה שהיא בפה, עיין מ”ש החפץ חיים באהבת חסד לענין המצוה להוציא בפה את הצדקה שיתן.

שאלה

יש לעיין מי שסופר כמה פעמים ספיה”ע האם יש לו מצוה קיומית לפי מה שפוסקים בהל’ נשי”כ כתוס’ ר”ה שאין בל תוסיף בכפילות מצוה, וכן יש להסתפק בק”ש וכד’.

תשובה

יום שני כ”ב אייר תשע”ו

בע”ה

לכבוד הג”ר אליעזר שלאס שליט”א

שלום רב

הנה בשאלתך יש ב’ נידונים שהם ארבע, א’ האם שייך לקיים שוב המצוה בפעם השניה או לא, ב’ אם תמצי לומר שאין מקיים מצוה האם עובר בבל תוסיף או לא.

וב’ שאלות אלו יש לשאול בין בק”ש ובין בספה”ע.

ובעצם היה אפשר לשאול כ”ז בהרבה מצוות כגון שופר לולב ומשלוח מנות, והזכרתם מה שכתבו התוס’ בראש השנה דף טז ע”ב, וז”ל, ותוקעים ומריעין כשהן עומדין – תימה הא קעבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצא הוה ליה שלא בזמנו דלא עבר הא אמרינן בסוף ראוהו ב”ד (לקמן דף כח: ושם) גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר עליה זימניה כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו ה”נ אי מתרמי ליה צבורא הדר תקע להו וי”ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב’ פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכן תוקע וחוזר ותוקע וגבי מתנות בכור נמי אם נותן בקרן אחד ב’ פעמים אין זה בל תוסיף עכ”ל.

אמנם גם אחר מה דשמעינן דברי התוס’ הללו, עדיין יש מקום לברר בגדר כל מצוה ומצוה בפ”ע, ויעויין בדברי הנצי”ב ובמה שחלק עליו הקה”י בחידושיו במסכת ברכות בארוכה בדיני ק”ש ובשאר מצוות, ובכל מצוה ומצוה יש לדון בגדריה, ואיני יודע אם שייך לומר גדרים ברורים בזה בכל המצוות עיין שם.

ויעויין מה שכתב בשו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן ס, בדיני מי שקורא ק”ש עם הציבור קודם זמנה שכתב רבינו יונה ברפ”ק דברכות שלא יכוין לצאת יד”ח, וז”ל, ומה שהקשה הט”ז דאם סובר כהר’ יונה הי”ל להזכיר מש”כ הר’ יונה שלא יכוין לצאת י”ח ק”ש באותה הקריאה (ותיבת ומתפלל שבט”ז הוא ט”ס) נראה לע”ד דסובר הש”ע דכיון שהוא קודם הזמן אין צורך שיכוין שלא לצאת דהא אף בנתכוין לצאת לא יצא, וכוונת הר’ יונה צריך לומר דהוא כדי שלא יעבור על בל תוסיף, דאף שכתבו התוס’ ר”ה דף ט”ז בתוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין דאין שייך בל תוסיף כשעושה המצוה ב’ פעמים, נימא דכיון דקודם צה”כ אינו זמן ק”ש לא דיום ולא דלילה אין שייך זה והוי כישן בשמיני בסוכה שבכוונה למצוה עובר על בל תוסיף, וא”כ סובר הש”ע דרק כשיכוין בפירוש לצאת בזה י”ח ק”ש יהיה בל תוסיף אבל בקורא סתמא למצוה הוא על דעת דהנהיגו שהוא רק כדי לע”בתפלה מתוך ד”ת כדהביא רש”י מירושלמי ולא נחשב ממילא כמכוין למצוה דק”ש שבתורה וכדחזינן בשמיני שיושבין בסוכה שפרש”י בעירובין דף צ”ו ולהכי שרינן דאי שמיני הוא לא מכוינן למצות סוכה אף שלא כו”ע דינא גמירי, אלא כיון דכל בנ”א יושבין אדעת דחייבו חכמים דע”ד כן עושין כל המצות שלכן כיון שהחיוב הוא מצד ספק הוי ממילא ישיבת כל אדם כפי החיוב דהוא בשמיני רק לספק שלא נחשב כמכוין למצוה באם הוא שמיני אף שיושבין סתמא כ”ז שאינו מכוין שעושה ע”ד עצמו למצות התורה ואינו עושה סתמא למצוה שהוא ע”ד חכמים.

וכן הוא להרמב”ם ספ”ב מממרים שבאומרים שבשר העוף אסור מה”ת הוא מוסיף, שודאי מודה שאף אנשים שלא ידעי אין עוברין על בל תוסיף משום שאין אוכלין הוא ע”ד חכמים.

וכ”כ הוא בק”ש קודם הזמן שהנהיגו לע”בתפלה מתוך ד”ת הוי בסתמא ע”ד שהנהיגו.

ולכן לא כתב הש”ע דצריך שלא יכוין לצאת.

ואולי גם הר’ יונה כתב זה רק על עצם המנהג שהיה שלא לצאת.

ובעצם מסופקני אם יש איסור בל תוסיף בק”ש שהוא גם למוד תורה, שלא מצינו שאיכא בל תוסיף בק”ש.

וראיה שהרי רצו לקבוע עשרת הדברות בק”ש בדף י”ב [ממס’ ברכות] ואם איכא בל תוסיף בק”ש הרי היה זה בל תוסיף ככהן שמוסיף עוד ברכה, וא”כ כ”ש שלקרות שלא בזמנה אף במכוין למצוה ליכא בל תוסיף וצ”ע לדינא עכ”ל האג”מ.

ולפו”ר גם האג”מ ס”ל כפשטות דברי התוס’ לענינינו שאין עובר בבל תוסיף אם קראה בזמנה, ורק אם קראה שלא בזמנה מצדד דשייך בל תוסיף לדעת התוס’.

אכן יעויין מה שהביא ר’ שלמה בלוך (בס’ הצדיק רבי שלמה עמ’ כ”ב) בשם רבו החפץ חיים שהורה שאם מזדמן ל”ע לקרוא ק”ש לאחר זמנה יכוונו שלא לצאת בה שלא לעבור ע”ז בבל תוסיף.

ועיין עוד פתחי תשובה [מבעל התוספת ירושלים] או”ח סי’ מ”ו ס”ט מה שהביא משו”ת שאלת שמואל וחלק עליו.

אכן הובא ממי (הגר”מ דויטש בס’ המעיר ברכות סי’ ב’) ששאל להחזו”א בענין זה, והשיבו דאין עובר בבל תוסיף, מכיון שבעצם זהו ת”ת, ומקיים מצוה בזה, ואם נחייבו הוא רק מטעם מחשבתו שחושב לקיים בזה גם מצות ק”ש, ועל מחשבה אין בל תוסיף, והביא זה גם בספר זיו הים ברכות ב’ א’ סקט”ז.

ועיין עוד ב’רצוף אהבה’ באריכות סי’ א’ מה שדן בהרבה צדדים בזה.

והביא שם עוד להעיר מדברי הר”ח והרי”ף בברכות י”ג א’ שאם מתפלל לשם חובה תפילה נוספת עובר בבל תוסיף והו”ל כמקריב ב’ תמידין, ואולי חולקין ע”ד התוס’ הנ”ל, וע”ש בר”ן ג’ א’ מדה”ר ובריטב”א ט”ז ב’ דגם שלא בזמנה מהני טעם התוס’, והביא שם כן נראה מדברי התוס’ ר”ה כ”ח ב’ ע”ש, וע”ש בכל הדברים.

והנה אשכחן לגבי ספירת העומר שנהגו מהפוסקים עצמם לחשוש לספור ספיה”ע בב’ נוסחאות (עי’ ארחות רבינו ח”ב עמ’ צ”ד) אף שבודאי יוצא בתרוייהו מצד הדין כמבואר במ”ב, וכן בכל ספק כתבו הפוסקים שיוכל לחזור ולספור בלא ברכה, אכן בכל מידי דספק לא שייך בל תוסיף אם מקיים שוב מספק.

והנה לגבי קיום המצוה בעצמה פעם נוספת בספירת העומר יל”ע טובא אם שייך, שכן כל ספיה”ע מציאותה היא לספור את הימים, וכבר כתבו האחרונים הרבה נ”מ בזה באלו אופנים לא יועיל מה שמועיל בשאר מצוות בתורה, כמו ספירה מספק שי”א שא”א לצאת בזה מכיון דאין ספירה מספק חשיבא ספירה (עיין אבנ”ז יו”ד סי’ רמ”ח ושערי ישר שער הספיקות פ”ה ד”ה אמנם), וכן לענין לצאת מאחר שכתב המ”ב סי’ תפ”ט שי”א שא”א לצאת מאחר, והיינו נמי מה”ט דלא חשיבא ספירה בכה”ג (עיין משמרת חיים (שיינברג) ח”ג ספה”ע סק”ד), וכן דנו האחרונים דבכתיבה לא יהני מכיון דאי”ז ספירה, אף דבת”ת י”א דחשיב ת”ת לגבי ברכת התורה כדיבור (עי’ ערוך השלחן סי’ תפ”ט ס”ט בשם השע”ת שם סק”א), אף שאיני נכנס כאן לדעות בכל נושא בזה.

וגם בענינינו לא נראה שיוכל להועיל להחשיב כמי שספר ב’ פעמים, משום שאין שֵׁם ספירת יום בב’ פעמים, וכמו שכתב החינוך שטעם הספירה הוא משום שצריך להתכונן לבוא לחג השבועות, וע”י שמתכונן כראוי לספור כל יום החולף יוכל להמתין ולצפות לחג, וא”כ מכיון שכבר ספר את היום לא יועיל מה שסופר שוב את אותו היום, דכבר ספר את היום, ובפרט להדעות בראשונים שכל מצות הספירה מתחילה ועד סוף היא מצוה אחת פשיטא שלא מהני ולא מידי אם ספר שוב, ואף אם ירצה לספור את כל הימים ב’ פעמים, ואמנם אין לי ראיה ברורה לזה, אבל נטיית הלב היא שאין כאן ספירה, מכיון שלא שייך לספור דבר ב’ פעמים, שאין דרך ספירה כן, אלא לדעת המספר, וגם אם אומר ב”פ את המספר אינו מוסיף כאן עד פעלה מבחינת פעולת הספירה, וגם אם סופר שוב אי”ז מצד ההלכה, ודברי הרמ”מ שהזכרתם { מתייחס למה שכתב אלי השואל אח”כ: יישר כח על התשובה בטוטו”ד, אבל יש לטעון שאין מצות ספירה לספור וזהו, אלא שלא להסיח דעת, וא”כ יש כאן מקום לעוד ספירה, וכן ראיתי מובא בפסקי תשובות וכן בספר של ר’ צבי כהן שליט”א בשם מהר”ם מרימנוב לספור כמה פעמים שלא להסיח דעת, ולפי”ז י”ל כל פעם שסופר יש לו מצוה קיומית, וגם אין שייך בל תוסיף כיון דהוי בזמנו.

}שיש ענין לא להסיח דעת מן הספירה לספור כמה פעמים, כמדומה שאי”ז מצד הלכות ספיה”ע אלא זהירות וחסידות.

וכן הסכים עמי מו”ר הגרמ”מ קארפ שליט”א בכ”ז.

וכן כתב אלי שוב הג”ר ישראל מאיר ווייל מו”ץ בבית הוראה דהגרמ”ג בענין השאלה אם שייך תוספת במצות עשה של ספה”ע [לא זהירות וחסידות] אם סופר פעם שניה, כתב בזה”ל, ודאי שלא.

יש מצוות שבהם מצינו דבר כזה [בסיפור יציאת מצרים, יש מוכיחים במצה בליל הסדר מלשון הגמ’ שלא לאכול בערב פסח כדי שיאכל הרבה מצה], אבל ודאי שלא שייך תוספת על מצוה [כמו שופר, לולב- ועי’ תוס’ סוכה לט.

שא”א לברך על הלולב אחר שנטלו כי כיון שהגיהו יצא כמבו’ בגמ’ שם מב.

], עכ”ל.

ויעויין במהרש”ל סוף ב”ק בחילוקי דינים שבין בני א”י לבני חו”ל כתב, שבני בבל אין סופרין אלא בלילה ובני א”י סופרין בלילה וביום, וכן יש הרבה קהילות שנהגו (עי’ כה”ח סי’ תפ”ט סק”פ), ואולי אפשר להוכיח מזה שאין עובר.

ואביא כאן לשון בעל התשובות והנהגות ח”א סימן שיב, וז”ל, שמעתי מנהג קצת מקומות לספור בבוקר שוב לאחר תפלת שחרית והוטב בעיני מנהג זה מהחשש שמא שכחו מלספור אם התפללו בלילה בבית וכד’, ע”כ כשיספור בבוקר שוב [לא] הפסיד הספירה בברכה, ונתיישבתי בדבר אם כדאי להנהיג כן גם אצלנו כהצעת חכ”א לספור ספירת העומר גם בבוקר אחר התפלה.

אמנם נתיישבתי בדבר שמנהג ישראל תורה היא, ורובם ככולם לא נהגו כן, והטעם נראה שאם ביום לא נוהג המצוה ולא יצא אם ספר ביום, (שמטעם זה אנו לא מברכים ביום מי ששכח), ע”כ כשאומר לאחר זמן המצוה לשם מצוה, הוה כמצוה שלא בזמנה ובכוונה למצות ספירה ואולי עובר בבל תוסיף, ובפרט יש לחשוש שאם נקבע ע”י הציבור לספור מידי יום ביומו אחר התפילה ייראה הדבר כאילו המצוה היא גם ביום, וכמו שי”א בתפילין שאם מניח בלילה למצוה ואין מצוה עובר בבל תוסיף, כך בזה.

ואף שבספק אם ספר אין עוברין וחייבין לספור ביום כששכח בלילה, מ”מ כיון שעיקר הספירה ביום היא הידור בעלמא ולחשש רחוק, נראה דנאה הדבר ויאה לפרש בזה הטעם ולא לשנות המנהג שלא לספור בבוקר בציבור אם אין נוהגין כן (וגם יש אומרים שאפילו מספק אין לספור, דומיא דמתנות שנתערבו שעוברין בבל תוסיף) ואף שמדינא אין לחוש, די בכך לא לשנות המנהג ולקבוע מנהג חדש שכולם יספרו יחד גם ביום במקום שלא נהגו כן, שעלולים לחשוב שיש מצוה גם ביום, ולכן לא נהגו לספור ביום בציבור כתקנה קבועה לכל אחד וגם שלא בקיאין להתנות ולכוין לצאת המצוה רק אם יש מצוה, כנלע”ד וצ”ב.

ואח”ז כתב עוד וז”ל, ובמק”א דנתי כשמאחרים ק”ש בברכותיה והמון עם מדמין שמקיימים בזה המ”ע דק”ש דיש חשש בל תוסיף, וכן הוא כשמתפללים מעריב לפני הזמן וקוראין ומכונין לצאת ידי מ”ע דק”ש, (והבאתי כן בשם שו”ת חתם סופר) ע”כ כשסופר וחוזר וסופר ביום ראוי לכוין ולהתנות אם יש מצוה דוקא ביום, ואולי סומכין שבסתמא כוונתו כן.

מיהו שוב הדרני בי, שבמועדים וזמנים ח”ד סימן רפ”ט הבאנו חידוש נפלא בשם תה”ד, שאם ספר ביום לא קיים המ”ע דספירה, רק מועיל שהיום ספור שיכול להמשיך הלאה, ולא נקרא חיסר ויוכל לברך מכאן ולהבא, ע”ש היטב, ודומה לנקצר ביום בעומר דכשר אבל לא מקיימין מ”ע, ולפי זה אין חשש בל תוסיף שבספירה ביום מתקיימת המנין לספור הלאה וכמ”ש, ומיהו אין תועלת לחזור ביום לספור כמה פעמים שאין אז מצוה עכ”ל.

וכתב בתשובות והנהגות כרך א סימן נז, וז”ל, ועדות נאמנה מפי הקדוש ה”חפץ חיים” זצ”ל מעיד הצדיק רבי שלמה בלוך זצ”ל, ששמע ממנו שאם קורא ק”ש לאחר הזמן ומכוין לצאת עובר בבל תוסיף, ויש ליזהר בזה מאד, שרבים נכשלין בזה, וצריך לכוון להדיא שלא לצאת אם קורא לאחר הזמן ולהזהיר על כך, ונראה פשוט שגם במעריב קודם הזמן הדין כן, ועיין בשו”ת “חתם סופר” יו”ד ס”ס ש”א שמביא לכוון לא לצאת אם אין הלכה כרבינו תם שיוצאין ק”ש בעוד יום, וע”כ חשש גם כן לבל תוסיף, והגר”ש זצ”ל הביא שלזה רמז המשנה “הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה” שלא הפסיד אם מכוון כקורא בתורה דוקא, שבלאו הכי ראוי לחשוש שעובר בבל תוסיף, ומיהו עיין בברכות (י ב) שמפרש לא הפסיד הברכות, ולא פירש לבל תוסיף, ואולי לשון לא הפסיד דחקתו, אבל נראה שראוי לדקדק לכוון לא לצאת, או על תנאי בספק, ולא ליכנס לחשש אסור לאו דבל תוסיף.

ויש לעיין אם כוונתו למצוה בטעות אם עובר בבל תוסיף, שלא נתכוון להוסיף רק חשב שיש עכשיו המצוה, ובישן בסוכה בשמיני דלוקה היינו להו”א שגם בלי כוונה עוברין גם לאחר זמנה, אבל לדידן בשלא בזמנו בעי כוונה, אינו עובר אלא כשכוונתו להוסיף בכך על גוף המצוה, ובתפילין דרבינו תם שחוששין לבל תוסיף היינו שמדמין שיש בזה גם כן המצוה מלבד דרש”י, אבל כאן בודאי, אף שסתם ק”ש אחרי אהבה רבה למצוה, הלוא מה שמכוון זהו בטעות שמדמה שעכשיו זמנה ומצותה ולא נקרא מכוון להוסיף לעבור כה”ג, אבל כבר הורו הגדולים הנ”ל ליזהר עכ”ל וע”ש עוד.

וע”ע בתשובות והנהגות כרך ב סימן מז.

היוצא מכ”ז דיש נידון באחרונים על כמה מצוות אם יש בהם ענין לעשות אותם ב”פ, וגם בק”ש דנו בזה, ובספה”ע לא נראה דיש בזה מצוה.

בענין ק”ש לאחר זמנה נחלקו הארונים אם יש בזה מצוה, וע”כ יש להזהר שלא לכוין, ובקורא ב”פ בתוך זמנה עי’ ברצוף אהבה שם מה שדן באריכות בדברי הר”ח והרי”ף הנ”ל ושא”ר.

בהצלחה