משנה

הנה במשנ”ב סי’ י סקע”א כתב בשם הא”ר שם סקכ”א שהחוטים יהיו בינוניים לא עבים ולא דקים משום זה אלי ואנוהו, ומקור הא”ר מהמג”א סי’ יב סק”ו (ושם כ’ כן בתורת דחייה על הצד שהיה לטעון להיפך דבעבים יותר מנכר מצוותייהו ולכך המשנ”ב לא ציין את המג”א כמקור לדבריו מאחר דבמג”א אינו מפורש שהכריע לדינא כצד זה).

אולם אין מזה מקור ברור לומר שהחוטים המכונים בזמנינו חוטים עבים אינם מצוה מן המובחר דהמשנ”ב לא נתן שיעור איזה עבה אין לעשות ויתכן דהיינו דוקא עבה ביותר שאינו נאה, וגם אפשר שכשהוא עבה ואינו מיושר אינו נאה כ”כ משא”כ בחוטים שלנו שעשויים באומנות ואין בזה פחת משום נוי א”כ דחוק לומר שאינו טוב לעשות חוט עבה כמו חוטים שלנו, דיש לילך בזה אחר נוי המסתבר וא”א להוכיח בזה מן הספר שאין לעשות עבה דלא נאמר שיעור עובי וכנ”ל.

ובמג”א שם הביא דברי בעל העיטור (ציצית ש”א ח”ד) דעובי ח’ שערות סגי לענין כדי עניבה ותמה מזה על הרמ”א בשם הב”י שם שכ’ ומשערין בחוטין בינונים, ובמחה”ש שם כ’ דכוונת בעל העיטור ח’ שערות כפולות, ומ”מ מה דחזי’ מדברי המג”א והמחה”ש דשיעור ח’ שערות או ט”ז שערות הוא פחות משיעור בינונים אבל לא נזכר שם מה הוא שיעור בינונים.

ויעוי’ בארצה”ח (סי’ יב המאיר לארץ סקי”ט) שתירץ בטעם מה דשבקו הב”י והרמ”א שיעורו שכ’ בעל העיטור וכתבו דיש לילך אחר חוטים בינונים היינו משום שנקטו בדעת הרי”ף והרמב”ם שהשמיטו דין זה (דכדי עניבה באלימי) משום דלא בקיאינן בשיעור עבים ודקים (ועי”ש לב הארץ ס”ב מתי אפשר לסמוך על בעל העיטור בשעה”ד כשאין ציצית ובעוד צירוף, ויש לציין דשעה”ד דציצית הוא קיל יותר משאר שהעה”ד כשאין ציצית מטעם המרדכי), ולפי דבריו כ”ש דה”ה לענין זה קלי ואנוהו ה”ה שלא נאמר בזה מה השיעור עבים ודקים, ואין לנו אלא מה שהוא נאה למראה עינים.

ועי’ בדעת נוטה ציצית סי’ ת”ו דהעב יותר מידי הוא נמדד לפי הרגילות ועוד כ’ בהערה שם לענין נתינת חוטים עבים של ט”ג בט”ק שאם עבים יותר מידי טפי עדיף שלא ליתנם בט”ק, וכוונתו דאם הרגילות להשתמש בהם חשיבי בכלל זה אלי ואנוהו ואם אין הרגילות להשתמש בהם לטלית זו שמשתמש בהם (היינו אם ט”ג משערי’ ברגילות של ט”ג ואם ט”ק משערי’ ברגילות של ט”ג) א”כ גם בזה אזלי’ בתר הרגילות, והיינו דזה קלי ואנוהו כיון שלא נאמרו לנו שיעורים ברורים בזה משערי’ בדעת בני אדם, מה נחשב נאה, וכמדומה שאפי’ הבנ”א המדקדקים במלבושיהם אין נמנעים מהמכונים היום חוטים עבים בט”ק וממילא אינם בכלל מה ששלל המשנ”ב.

ובגינת ורדים כלל ב’ סי’ א’ כתב בתוך דבריו (בתוספת ביאור קצת) דזה ודאי שאין כוונת הגמ’ במנחות לח שנקרע כל הענף בלא הגדיל והגדיל יציל אם הוא כדי עניבה דהרי הגדיל הוא ד’ אצבעות [וע”ע שהרחבתי בתשו’ אחרת בסתירות בדברי האחרונים בזה אולם לכו”ע אינו פחות מאצבע] ובהשערה נראה דאפי’ בפחות מאצבע סגי בכדי עניבה ע”כ עיקרי דבריו.

ולפי דבריו נמצא דגם אם מסתמא אזיל כדעת הב”י והרמ”א דאזלי’ בתר חוטים בינונים [דלפי בעל העיטור הוא הרבה פחות מאצבע לכאו’] מ”מ אין הכונה בינונים שבין העבים שלנו לדקים שלנו אלא בינונים שאינם מופרזים בעובי ומכוערים במראיתן כעין קליעת חבלים עבותים, דהרי שיעור פחות מאצבע לכדי עניבה הוא אינו מוצא מכלל חוטים עבים שלנו, ואפי’ תימא דלא דק אימור דאמרי’ לא דק פורתא טובא מי אמרי’ לא דק (סוכה ח ע”א), וכ”ש שהגינת ורדים אזיל כהצד דבעי’ ד’ אצבעות גדיל וקאמר שבפחות באצבע יש שיעור עניבה, א”כ נחית לשיעורא.

היוצא בזה דהמכונה ציצית עבה שלנו בעובי הרגיל שנהוג להשתמש בו עכ”פ אם הם נראים ונחשבים נאים אין בהם חסרון של זה אלי ואנוהו.

קרא פחות

אי אפשר.

מקורות:

לגוף ענין מקלחת בדרך שיחה ח”ב עמ’ תלד הובא מהגרח”ק בשם החזו”א שהחמיר שמקלחת אינו נחשב ט’ קבין מאחר וצריך שכל הט’ קבין יפלו בבת אחת, ואילו במקלחת הוא מפרד בין הרבה חורים, ומ”מ יש הרבה מפוסקי זמנינו (עי’ שבט הלוי ח”א סי’ כד ומנח”י ח”ג סי’ טו ועוד) שכן החשיבו מקלחת כט’ קבין ואף להחזו”א יכול באיזה שהוא דרך לקנות בחנות המיועדת לענינים אלו ראש למקחת שיועיל לשפוך את הכל מחור אחד.

וראיתי להגר”מ שטרנבוך שהעיר דכיון שהגזירה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, א”כ מאחר דמקלחת הוא בקלות א”כ אין מועיל, ולא זכיתי להבין דאם היה רק מקלחת אחת בעיר הרי הוה סגי מצד זה, א”כ מנ”ל לחדש גזירות כשיש מקלחת בכל בית, ומ”מ במאמר המוסגר אולי יש לציין דמטעם זה הזהיר ר”י החסיד שלא יהיה מקוה בבית וק”ל.

ובהלכות חג בחג הל’ ימים נוראים פכ”א הערה סב כתב בשם הגריש”א דט’ קבין מסילון המחובר לקרקע לא חשיב כנתינה דלא תקנו חז”ל בכה”ג, ומדבריו שם משמע שחשש שהוא כעין ט’ קבין בטבילה דמבואר בגמ’ ברכות כב דלא מהני וה”ה יש לזה חסרון כלי, ועי’ משנה הלכות ח”ג סי’ א-ז מה שהאריך בטעמים למה לא מהני מקלחת לט’ קבין.

עכ”פ לפי הצדדים והאופנים שמקלחת מועלת לט’ קבין נשאלתי האם יש פתרון במקלחת שצריך להחזיק את סילון המים בידו לצאת ידי ט’ קבין באופן זה.

וראיתי למי שרצה להביא ראיה ממה שיש שנקטו שאין מעכב חציצה בטבילת עזרא (ועי’ במטה אפרים סי’ תרו שהחמיר בזה עכ”פ לענין ט’ קבין, והמשנ”ב בסי’ פח הביא חלק מדברי המטה אפרים שם השייכים לדין זה), וצע”ק מה הלימוד משם, דאפי’ אם נימא דאין מעכב חציצה בין בטבילת עזרא ובין בט’ קבין אבל הרי פשיטא שבטבילת עזרא אם יטבול גופו לחצאין לא עשה כלום, דהרי מדאורייתא בעינן שייכנס כולו למים, רק דחציצה אינה מעכבת מן התורה, ואפי’ מדרבנן מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ ואעפ”כ אם היתה אפי’ שערה אחת חוץ למים לא עלתה לו טבילה.

וכי תימא שט’ קבין קיל יותר לעניינו הא מהיכי תיתי דהרי גם לענין טבילת עזרא לדידן מקילינן בחציצה ואעפ”כ בעי’ שיכנס כולו למים.

ועוד הביא שם לשון הפמ”ג או”ח סימן פ”ח מ”ז סק”א כתב וז”ל בעינן על כל גופו שלא יהא מקום שלא יבואו שם המים כמו טבילה ואיני יודע עכשיו מטילין ט’ קבין וכמעט מקצת גופו לא נגע כלל במים וכו’ עכ”ל, ומבואר להדיא דגם בט’ קבין בעי’ שיהיו על כל גופו, וכן הסכים באלף למטה במטה אפרים סי’ תרו לפרט זה בפמ”ג דבעי’ שיהיה רחיצת כל גופו ויגיע המים לכל גופו, (אם כי לא הצריך שבפועל יגיע המים לכל מקום בגוף אלא שיהיה רחיצה כנגד כל מקום בגוף סביב כל הגוף) וכ”כ בפשיטות בשו”ת ארץ צבי סי’ פט.

ויש לציין דמש”כ שם במטה אפרים ויזהיר לשופכים עליו שישפכו כנגד גופו ממש זה הביא המשנ”ב ממנו בסי’ פח, וכ”ז הוא מטעם הפמ”ג הנ”ל.

בספר טהרת התורה תשובה נד הובאה תשובת הגרח”ק שאם אחר הטלת הט’ קבין נשארו מקומות יבשים מסתבר שכשר, ואע”פ שהוא שלא כהס”ח והפמ”ג הנ”ל, ומ”מ האלף למטה סי’ תרו סק”ג מסכים שצורת הנתינה של הט’ קבין צריך שיהיה סביב כל גופו, רק שאם נשארו מקומות יבשים אינו מעכב, ודברי הגרח”ק אתיין כדבריו.

והנה ממה שהביא המשנ”ב בסי’ פח סק”ג דברי המטה אפרים שם שישפכו כנגד גופו ממש, ולא דברי הפמ”ג משמע שפסק בזה כהמטה אפרים ולא כהפמ”ג, ואמנם אלף המגן נדפס בזמן המשנ”ב בסוף המטה אפרים וגם אפשר דנקט מה שמוסכם לכו”ע ולא נחית לפרטים השנויים במחלוקת ולא בא להכריע בהם, דמה שצריך כנגד גופו ממש גם הפמ”ג מודה בזה.

ועדיין יש לדון מה הדין אם יכול תוך כדי הטלת המים מן המקלחת להעביר מיד ליד בלי הפסק הקילוח כך שלמעשה יבואו מים גם על ידיו האם בכה”ג כשר לפי מה שפסק הפמ”ג דבעי’ שיבואו כל המים על גופו וסגי בזה, או דבעי’ שבכל זמן הקילוח (דהיינו כל זמן שעדיין לא הגיע לט’ קבין ומשלים עדיין המים לט’ קבין) יהיו המים מוטלין על כל גופו.

ואם תמצי לומר דלא בעינן שיהיו המים בכל רגע על כל גופו עדיין יש לדון האם בעינן שלכה”פ יהיו על רוב גופו בכל זמן שרוצה לצרף או דסגי שבלא הפסק הקילוח משלים בסופו את ידו בלבד.

ומסתימת מה שדנו כמה מפוסקי זמנינו על ט’ קבין במקלחת יש משמעות קצת דעכ”פ לשיטתם (ולשיטת החזו”א איני יודע) לא צריך שיבואו כל הט’ קבין על כל גופו מתחילת ועד סופם, אלא לכל היותר סגי שבאו בס”ה בכל זמן נתינתם על כל גופו.

וז”ל הספר חסידים סי’ תתכח, אדם שאין לו מי שישפוך עליו ט’ קבין ואין לו כמו כן כלי עשוי שיהא נשפכים עליו בלא ידיו יכניס המים בכלי שלו וישימם על דבר גבוה וישפכו עליו וימהר להניח הכלי מידו וישים על זרועותיו ועל ידיו (ולא) (תיבת “ולא” כתב המפרש של הספר חסידים שנראה הוא ט”ס וכנלענ”ד) קודם שיכלו המים מן הראש כדי שירדו המים על זרועותיו ועל ידיו ולא שזהו בטוב כי ידיו וזרועותיו שמא לא ירד מים עליהם אלא טוב כלום מלא כלום ע”כ.

ומכיון שקיצר מאוד בלשונו וגם ראיתי שיש שהבינו אותו באופנים שונים הנוגעים לכמה הלכות ופרטי דינים היוצאים מדבריו, לכן ארחיב לבאר בזה כוונתו כנלענ”ד, וזה תורף דבריו, אדם בעל קרי שצריך טבילה ואין לו חבר שיוכל לשפוך עליו ט’ קבין וכמו כן אין לו כלי שעשוי באופן שיוכל לשפוך עליו הט’ קבין בלא שיצטרך להתעסק בזה בידיו (דהיינו היה להם כלי שהיה יכול להריק מים גם בלא התעסקות ידנית אבל אדם דידן אין לו הכלי הזה), העצה לאדם הזה היא שייקח כלי וימלאנו במים, ויניח הכלי במקום גבוה כגון ע”ג הכותל באופן יציב, ואז יעמוד בקרקע למטה מתחת הכלי ואז יתפוס את הכלי בידיו ויהפכנו כדי שישפכו עליו כל המים שבכלי, אבל ייזהר מאוד שמיד כאשר המים נשפכים, כבר אז לא יהיו ידיו תופסות בכלי אלא יהיו ידיו עם כל גופו תחת הכלי, וזהירות זו (לפי הגהת המפרש של הספר חסידים) צריכה שתהיה קודם שיכלו המים מן הראש, כלומר שבעוד שהמים מקלחין על ראשו יקלחו המים גם על ידיו, ולא שיעשה אותם כסדר בזה אחר זה, והטעם שיכניס ידיו וזרועותיו (היינו כל חלקי היד) תחת הכלי הוא כדי שיהיו המים מקלחין גם עליהם, ואע”פ שאין פתרון זה מספיק ברווח, כי יתכן שלא יעלה בידו שירדו מים על כל חלקי ידיו וזרועותיו כדין, מ”מ אף אם בסופו של דבר לא יעשה כלום עדיף כלום מלא כלום, כלומר עדיף שלפחות התאמץ ויצא בידו כלום ממה שאף לא יעשה את המאמץ לדבר זה, ע”כ ביאור דברי הס”ח.

ומשמע מדבריו דבעי’ שבפעם אחת יפלו המים על כל גופו, ועדיין יש להסתפק אם צריך שבכל זמן השפיכה של הט’ קבין יהיה כל גופו תחת הסילון, או שדי במה שיש בס”ה ט’ קבין ובחלק מהזמן כל גופו נמצא תחת הסילון.

ולפו”ר נראה דלפי סברתו של הס”ח שצריך שבכל זמן שפיכת הט’ קבין יהיה כל גופו תחת הסילון, דאל”כ מנין למד כל חילוקים אלו, אבל השתא לפי מה שביארתי בדעתו סברא הוא שיהיו הט’ קבין דומיא דטבילה שבזמן מעשה הטהרה יהיה כל גופו כלול במעשה.

ומש”כ קודם שיכלו המים מן הראש צע”ק הלשון דמשמע שלא הכל נשפך ברגע אחד ואעפ”כ סגי שכולל ידיו יחד עם ראשו.

עי’ במשנ”ב ונו”כ סי’ פח שא”א לצרף יותר מג’ כלים לט’ קבין, ויתכן ללמוד מזה שא”א גם לצרף מה ששופך על זרועו אחר כך למה ששפך על גופו וכאן גריע יותר מאחר שהפעם האחרונה ששופך אינו על כל גופו ואינו נתינת מים על גופו כלל, ומאידך גיסא יש גריעותא שם שהוא מחולק לכמה כלים משא”כ כאן שאותו קילוח לא נפסק, דמקור דינא דהפוסקים הוא בב”י שם ממתני’ פ”ג דמקוואות מ”ד ושם איתא בד”א בזמן שהתחיל השני עד שלא פסק הראשון, וכן הביא הב”י שם, ומבואר דא”צ הכל ביחד ממש, וכן הביא שם עוד הב”י מדברי רבינו יונה ברכות יג ע”ב מדה”ר רחיצת ט’ קבין צריך להטילם עליו בכלי שיוכל להריקם ממנו בלא שום הפסקה וכן מוכיח במשניות של טהרות עכ”ל, ומבואר מזה דא”צ הכל בבת אחת ממש, וכלשון הרמב”ם בפה”מ שהביא הב”י שם שיהיה שפיכתן מג’ כלים לפחות ואז יצטרפו ויטהר הבעל קרי ויטמא הטהור וכו’ עכ”ל (ולענין מה שכ’ הב”י להשיג על רבינו יונה דמשמע מדבריו שצריך הכל מכלי אחד, אינו בהכרח שבא להשיג על דבריו אלא על ההבנה בדבריו וכן ביד אהרן נקט דר”י לא בא לומר כפשט ההבנה הנ”ל בדבריו וכ”כ שם בשם מהר”ם מטיוולי, וכעי”ז מבואר במג”א סי’ תרו סקלט דגם רבינו יונה אין כוונתו דבעי’ כלי אחד דוקא דלא כהמשנה במקוואות שם).

ויעוי’ בחכמת שלמה באו”ח סי’ פח ס”א שדייק מדברי הגמ’ בגיטין טז ע”א על חציו בטבילה וחציו בנתינה דלפ”ז חצי בנתינה וחציו בנתינה פשיטא דמהני, ודבריו צע”ג, דהרי זה מפורש במתני’ דלא מהני בכה”ג בזאח”ז, וכמבואר בדברי כל הראשונים הנ”ל המובאים בב”י ובספר חסידים הנ”ל, ואילו אדרבה ספק הגמ’ בגיטין הוא כשהיה חציו בטבילה וחציו בנתינה בבת אחת, דאילו בזה אחר זה לא מהני כלל.

קרא פחות

הנה ראשית כל אולי קים ליה למי שהזכרתם שהפיץ סגולה זו שהועיל לכמה חולים כעין קמיע מומחה שריפא ושנה ושילש, וצריך לברר הענין.

והנה מבואר במשנ”ב סי’ א סקי”ג לענין אמירת ג’ פעמים אשרי בכל יום שהוא בהתבוננות הדברים וכו’.

וכן לענין פרשת המן בכל יום שהיא סגולה שמזונותיו יהיו מצויים כמ”ש בעל המנהיג בשם הירושלמי וכ”כ רבינו בחיי, מבואר בפוסקים שהוא על ידי הבנה של הדברים והשבת הדברים ללב, כמ”ש במשנ”ב שם, עי”ש בהרחבה, ואף בספרים [יש נוחלין בשם המקובלים ונוהג כצאן יוסף דיני הנהגת כל יום סי’ לד] הביאו לקרותה ב’ פעמים מקרא ואחד תרגום מטעם זה כדי לעסוק בפרשה זו בהבנה ולהבין ענין פרשה זו שכל מזונותיו של אדם בכל יום מסורין מן השמים.

ובחסד לאברהם להר”א תאומים סי’ א כתב שאין לומר פרשת הקרבנות כמצוות אנשים מלומדה ובמרוצה שאין הקרבנות מכפרין אלא על השבים כמ”ש בכריתות ז ע”א ועל כן יש להתנחם קודם לכן וכו’, ויש לציין שיש כבר בקדמונים שנזהרו לומר וידוי בכל יום מטעם זה כי העיקר כוונת הלב, וע’ עוד בשבת קיח ע”ב לענין הקורא הלל בכל יום, ועי’ שו”ע סי’ א טוב מעט בכונה מהרבות שלא בכונה ובמשנ”ב שם.

ועי’ עוד משנ”ב סי’ נ סק”ב ואין קריאת פרק זה עולה ללימוד משנה ותלמוד אלא למי שמבין וכו’, אם כי שם הוא נידון בפני עצמו, והנידון שם לענין ת”ת תליא בפלוגתא.

אבל-בסי’ מח סק”א כתב המשנ”ב ונ”ל פשוט דמי שיודע ספר מצוה ללמוד בגמ’ פירוש המימרא הזו וכו’ וכ”כ הספרים דמה שאמר בגמ’ כל העוסק בפרשת עולה וכו’ הכונה שהוא מתעסק להבין עניניה לא אמירת התיבות לבד עכ”ל, וכ”ה במ”ב סי’ שלד סוף סק”פ ובבה”ל סי’ א ס”ד ופרשת העולה, וכ”כ הח”ח במאמר תורה אור פ”א ובאמירת תיבות הפרשת של הקרבנות בלבד בלי לדיע פירושם ואופנים ההקרבה בודאי א”א להגיע לשלמות הזה כי העיקר עסק ההלכה ולכן דייק הגמרא ת”ח העוסקין בהלכות עבודה ופשוט הוא דכיון שהלימוד הוא במקום הקרבה א”כ צריך ללמוד ההלכות כמו כהן המקריב ע”כ.
ועי’ עוד בהרחבה ברבינו בחיי ויקרא ז לז לענין התנאי בכוונת קרבנות ובפרשת המן, ועי’ בהקדמה לספר פנינים מבי מדרשא לספר ויקרא מה שהביא הדעות בזה.

ודבר פשוט שהלומד בעיון פרושי ומדרשי פרשת המן הוא בודאי מוסיף בסגולה זו.

ומאחר דאי’ בגמ’ בפ”ק דר”ה [יז ע”ב], שי”ג מידות הללו אין חוזרות ריקם, (וראה רבינו בחיי שמות לד, ו), ויש בזה גם הבטחה של מחילת עונות כגון בעת צרה כמבואר בגמ’ שם, הלכך סברא היא שלימוד מידות הללו בעיון למי שיכול ללמוד הדברים בעיון הם סגולה לקבלת תפילה ולמחילת עונות, ותומר דבורה הוא ספר שכל כולו נתחבר להבנת י”ג מידות הללו ובכך מעורר רחמי שמים בי”ג מידות של רחמים.

ובפרט לאור הדברים האמורים בתומר דבורה כגון מ”ש שם בפ”א לגבי שהקב”ה מידתו שנעלב ואינו עולב ומחיה הרשעים בזמן שהם חוטאים לפניו הוא בודאי סגולה לרפואה להזכיר כל הנהגתו של הקב”ה בזה.

קרא פחות