דרבנן

בס”ד

אשמח לקבל את התייחסותו של כבוד הרב לשאלה אשר יכולה להיות נפק”מ למעשה, האם יש עניין שלא למכור דירה ראשונה.

וראיתי מי שהשיב ע”ז.

.

.

וז”ל, כך מובא בגמרא במסכת קידושין (דף נט ע”א) שלא כדאי לאדם למכור את הקרקע הראשונה שקנה, היות ולא מסמנא מילתא, ופירש רש”י, אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

ועניין זה הובא להלכה בבן איש חי (שנה ב’ פרשת פנחס אות יג) ובכף החיים חלק יורה דעה (סימן קטז אות קפח).

וע”ע בשו”ת עטרת פז חלק א’ (חלק חושן משפט סימן ה).

***

תשובה

בע”ה

ח’ אלול התשע”ו

שלום רב

כן איתא בקידושין נ”ט א’ וז”ל, רב גידל הוה מהפיך בההיא ארעא אזל רבי אבא זבנה אזל רב גידל קבליה לרבי זירא אזל רבי זירא וקבליה לרב יצחק נפחא אמר ליה המתן עד שיעלה אצלנו לרגל כי סליק אשכחיה אמר ליה עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי אמר ליה נקרא רשע ואלא מר מאי טעמא עבד הכי א”ל לא הוה ידענא השתא נמי ניתבה ניהליה מר א”ל זבוני לא מזבנינא לה דארעא קמייתא היא ולא מסמנא מילתא אי בעי במתנה נישקליה, וכתב רש”י, דארעא קמייתא – זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

ולא מסמנא מילתא – אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון ע”כ.

ובפי’ ר’ חננאל בן שמואל (בשיטת הקדמונים) נוסף עוד המשך לזה, וז”ל, ולא מסמנא מילתא.

פירוש ואינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון, דאמר מר מוכר נכסיו הראשונים וגו’ ע”כ, וכן כתב המאירי שם, דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם ע”כ וכעי”ז ברי”ף וברא”ש [פ”ג סי’ ב’].

והנה מהלשון נכסיו ראיתי מי שהוכיחו [עטרת פז ושדה צופים] דה”ה כל נכסים מה שמוכר פעם ראשונה אינו סימן ברכה, אבל אפשר לומר דלאו דוקא נכסיו קאמר דמשמע כל נכסים, אלא נכסיו הכונה מקרקעי, דסתם נכסים הם נכסים שיש להם אחריות, ומה שהוכיח מרש”י דקאמר מקחו הראשון, אפשר דרש”י קאי על דברי הגמ’ דקאמר ארעא קמייתא היא, וע”ז קאמר מקחו הראשון וסמך על מה שנתבאר בגמ’ דהכונה לקרקע, והטעם בזה משום שקרקע הוא מקח חשוב ושייך טפי שיקבע המזל שלו לפי הקרק משא”כ מקח של שאר דברים, וכמו”כ איך אפשר לעמוד מה היה מקח ראשון בחייו שידע מעתה שלא למוכרו, [אם כי זו אינה טענה מכרעת], וצל”ע למעשה.

והנה מה שברמב”ם וטוש”ע לא העתיקו דין זה להלכה, אינו ראיה שלא סברו מדין זה, דהרי אין דרכם להעתיק כל הסימנא מילתא שבגמ’, ומה שהעתיקו העתיקו.

אבל באופן כללי באמת הרבה מן הדברים המובאים בגמ’ לניחוש וסימן [באופנים המותרים] יש מן הראשונים שלא נקטו כן למעשה, הן משום שנשתנו הטבעים או שֶּׁכֹּחַ הקליפות הוחלש מלהזיק, עי’ מה שהביא בספר הבית בכשרותו מדברי הראשונים בזה, וראה עוד מה שהובא מהחזו”א בספר אעלה בתמר דמה שאין אשה ניזוקת כיום להפיל עוברה הוא משום הסתר פנים, והן משום שלפעמים יש פרטים שלא נזכרו בגמ’, אם כי טעם זה פחות שייך כאן.

אכן ראיתי שכתב מרן הגר”ש וואזנר זצ”ל בשו”ת שבט הלוי ח”ג סי’ ק”ה וז”ל, נשאלתי בהא דאמר בקידושין נ”ט ע”א א”ל זבוני לא מזבנינא לך דארעא קמייתא היא, ולא מסמנא מילתא אם יש לחוש לה לדינא להזהר בזה, הנה ראיתי שאין דבר זה מובא לא ברמב”ם ולא בשו”ע, ואולי הם סברי דזה הי’ מחומרת וחסידות ר’ אבא בקידושין שם, אלא דראיתי במאירי קידושין שהעתיק הגמ’ בלשון זה א”ל זבוני לא מזבנינא לה וכו’ דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם, ולא נמצא בש”ס שלנו ומ”מ מוכח דזה מתקנת והנהגת חז”ל שלא ימכור נכסיו הראשונים ומשמע קצת דלאו דוקא קרקע אלא כל נכסיו במשמע.

ובעיקר הדבר נלענ”ד למש”כ רש”י אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון דזה לא שייך בנכסים שקונים ע”מ למכור ולהרויח אלא בקרקעות שקנה להיות לו לנחלה ומפקיע נחלתו בראשונה.

ועוד יראה לענ”ד דאין לנו ראי’ דשייך בא”י כגון במוכר קרקע ע”מ לבנות עליו בית בא”י דעובדא דקידושין בבבל הוי והוא למש”כ הח”ס ביו”ד סי’ קל”ח בענין הסגולות שעושים כשנכנסים בבית חדש דזה דוקא בחו”ל דיש צד סכנה בבונה משכן קבע בחו”ל ונראה כמתיאש מן הגאולה משא”כ בא”י דאיכא מצוה ומגין מן הסכנה וכדאמר הנביא ירמי’ בנו בתים וכו’ יע”ש בח”ס, וכן בנ”ד אם מוכר ע”מ למכור עליו בית בא”י בודאי מסמנא מילתא לטובה, והרי מה”ט התירו בגיטין ח’ ע”ב וב”ק פ’ ע”ב לקנות מן הגוי אפי’ בשבת והתירו שבות דרבנן יע”ש בפוסקים, ואין להאריך בזה עכ”ל השה”ל.

ובדומה לדבריו הראשונים שכאשר קונה על מנת למכור אין בזה איסור, יעוי’ מש”כ בהערות הגרי”ש אלישיב, דבזמנינו שהדרך למכור הדירה כאשר היא קטנה ולקנות גדולה יותר לא שייך כאן ‘לא מסמנא מילתא’, שהרי קנאה על דעת כן שימכרנה כשיצטרך, משא”כ בזמנם שהיו קונים קרקע לדורות עכ”ד, [וע”ש שהוציא מזה חידוש לדינא].

אמנם מה שכתב השה”ל בהמשך דבריו דאינו נוהג בא”י, זהו דבר חידוש לומר דסתמא דמילתא דאמר מר המוכר נכסיו הראשונים אינו רואה סימן ברכה לעולם קאי על חו”ל בלבד, וכמו”כ איני יודע אם הוא דבר מוסכם דמעשה דרב גידל ור’ אבא היה בחו”ל.

כתב הגר”י ניסים ז”ל בספר נחלת אבות (אסופה א’ ע’ 260) במכתבו להגר”ס דוד ששון ז”ל: ירשה לי הוד כבוד מעלתו לשאול ממנו אם יוכל להוכיח לי אם המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין דף נ”ט ע”א, אירע בא”י או בבבל, ואם יש להוכיח מהא דרבי חנינא בע”ז דף ט’ ע”ב דאמר אחר ארבע מאות שנה לחרבן, אם יאמר לך אדם קח שדה שוה אלף דינרים בדינר אחד, לא תקח שהמעשה דרבי גידל ורבי אבא אירע בא”י.

ומה דעת מעכ”ת אם אדם שאין לו עוד קרקע בא”י, ורוצה לקנות עתה חלקה גדולה לשם מסחר, למוכרה בפעם אחת אם בחלקים, או משום שקונה אותה לכתחילה על מנת כן למוכרה, אין בזה חשש, או אעפ”כ יש לחוש וצריך לקנות לו מקודם חלקה לעצמו שלא ע”מ למוכרה, ואח”כ יקנה חלקות אחרות לשם מסחר ע”כ.

על הנ”ל השיב הגר”ס דוד ששון ז”ל (שם): א) לענ”ד המעשה דרב גידל ורבי אבא המובא בקידושין נ”ט ע”א, היה בא”י.

הנה כל החכמים הנזכרים במעשה דהיינו רבי גידל ורבי אבא ורבי זירא ורבי יצחק נפחא, כולם סליקו להתם כמבואר בסדר תנאים ואמוראים בערכיהם.

אלא שאין זו ראיה מכרעת.

אבל וכו’ דייק יפה בלשון של רבי יצחק נפחא שם: המתין לו עד שיעלה אצלינו לרגל, שלשון עלייה נופלת רק על א”י כידוע, ולו היה בבבל היה אומר עד שיבא אצלינו לרגל, וכיון שהיו עולים אליו ברגל, משמע שהיו אז יושבים בא”י כולם.

ב) מגמ’ ע”ז דף ט’ ע”ב לענ”ד אין להוכיח דבר, שהרי כתוב שם אחר ד’ מאות שנה לחורבן הבית, ואילין אמוראי הוו קדמי לד’ מאות שנה בכמה דרי.

ואפילו אם היינו מוצאים מעשה כזה אחר ד’ מאות שנה, לא היה אפשר להוכיח מכאן שהמעשה היה בא”י, מפני שגם בחו”ל היו קונים קרקעות אחר זמן זה של ד’ מאות שנה.

ג) אף על פי שאמרנו שהמעשה היה בא”י, מ”מ לענ”ד החשש של ארעא קמייתא לא מסמנא מילתא אינה תלויה בא”י דוקא, אלא ה”ה אם היה ענין כיו”ב בחו”ל ג”כ לאו מסמנא מילתא.

וראיה לדבר מצאתי בגירסת הרב המאירי ז”ל שם בקידושין, שאחרי המלים לא מסמנא מלתא, סיים בדברי רב גידל דאמר מר המוכר מנכסיו הראשונים אינו רואה מהם סימן ברכה לעולם.

הרי דלא חילק בין א”י לחו”ל, וא”כ לא מסמנא אינה מפני קדושת הארץ עכ”ד.

וע”ש עוד שהאריך.

ולהלן (שם ע’ 264) כתב עוד הגר”י ניסים ז”ל: הנה יפה כתב כת”ר דנראים הדברים לכאורה שמעשה זה אירע בארץ ישראל, ואולם אין להסיק מזה דהקפידה היא דוקא בארץ ישראל, אלא פשוט וברור דבכל מקום הוא אינו סימן טוב לאדם שימכור מקחו הראשון שלקח לעצמו, ורבי אבא היה קפיד על זה גם אילו אירע לו מעשה זה בחו”ל, ואף דנכסי חו”ל בכלל הם אינם בכלל הברכה כמ”ש בב”ר פ’ ויצא פר’ ע”ד.

נראה דאף על פי כן הקפידו על זה שלא לגרום בפרטות עוד סיבה להרחיק ברכה ממעשה ידיו, וגם זה פשוט וברור דאין להסיק ממונח זה שהמעשה אירע בא”י, דיש להקפיד גם על נכסים ראשונים שבא”י, אף על פי שהיה לו נכסים בחו”ל, דנכסים ראשונים שמענו, נכסים ראשונים שבא”י לא שמענו.

ולולא דנראה ברור דאין מי שיטעה בזה, הייתי אומר דלשלול טעות זו הוצרכו המפרשים (רש”י תוספות ר”י הזקן והר”ן) לפרש דארעא קמייתא ראשונה שלקח מעולם.

דיש שעמדו בזה דלמה הוצרכו לפרש זה שהיא ראשונה שלקח מעולם, הלא זה פשוט ומוכרח.

והיה אפשר לומר שהמפרשים הנ”ל מפרשים שמעשה זה אירע בא”י כמ”ש, וכדי שלא לטעות ולומר דרבי אבא קפיד על שהיא לו ארעא קמייתא בא”י, על כן הוצרכו לפרש דאינו כן, אלא היה לו קרקע ראשונה שלקח מעולם, ואם היה לו כבר קרקע בחו”ל לא היה מקפיד על זה עכ”ד.

וכתב בשו”ת עטרת פז (ח”א כרך ג – חו”מ סי’ ה’) וז”ל, ובענין שאלת כב’ שיחי’ מדוע אנו רואים לרבים ושלמים, שאינם מקפידים ומוכרים את דירתם הראשונה שקנו, ולכאורה זהו נגד המפורש בגמ’ דקידושין (נט ע”א), ע”ש שהאריך, וסיים, עכ”פ לפי המתבאר לכאורה שפיר אומר כב’ שיחי’, כי באמת ענין זה דמסמנא מילתא שייך גם בענין מכירת בית וכדו’, ומדוע לא מצינו כלל וכלל שחוששים לזה.

[ואמנם עי’ להרב בן איש חי ש”ב (פרשת פנחס אות יג) שהביא שם לענין זה, וכתב, איתא בגמ’ דקידושין דלא ימכור אדם קרקע שקנה ראשונה דאינו סימן טוב, גם לא טוב לאדם למכור נחלת אבותיו וכמ”ש נבות לאחאב [מלכים א’ פכ”א פ”ג “ויאמר נבות אל אחאב חלילה לי מה’ מתתי את נחלת אבותי לך”.

עכ”ד.

יעו”ש.

וכן הביא לענין זה גם הרב כף החיים סופר חיו”ד (סי’ קטז ס”ק קפח), וכתב, לא ימכור אדם קרקע ראשונה שלקח כי לא יהיה לסימן טוב.

ע”ש.

ואולם כאמור לא מצינו שמקפידים בזה עתה].

וכתב שם בהמשך דבריו וז”ל, אמנם אולי יש לומר, דעד כאן לא קפדינן בהאי מילתא אלא כשמוכר הדבר ע”מ להשתמש בכסף לצורך מחייתו וכיו”ב, דבהא קפדינן משום שאין זה מראה על סימן טוב והצלחה, וכעין הא דאמרינן במסכת בבא בתרא (מז ע”ב) כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ופירש רשב”ם: רוב חפצים וכלי ביתו וטליתו שאדם מוכר אי לאו דאניס ודחיק במעות לא הוה מזבין.

ע”ש.

ולהכי קפדינן ביה שזה מראה על דוחק ולחץ.

משא”כ כשמוכר חפץ זה ע”מ לקנות חפץ אחר כזה, שהוא יותר טוב מהראשון.

וכהא דהמוכר את דירתו העכשוית שהיא קטנה, כוונתו היא ע”מ לרכוש דירה יותר גדולה ומרווחת ממנה.

ואמנם שמחד גיסא יש את החסרון שנזקק למעותיה, אולם מאידך גיסא מראה הדבר כי הרחיב ה’ לו ופרינו בארץ, שהולך לרכוש דירה יותר גדולה ונאה הימנה, ובהכי לא קפדינן, כי אכן בכה”ג שפיר מסמנא ליה מילתא.

וזכר לדבר יש להביא, מהא דחזינן התם בגמ’ דקידושין, דרבי אבא דהוה קפיד שלא למכור השדה משום דהוה מקחו הראשון וכו’, היה מוכן בכ”ז לתתה לרב גידל במתנה, כדי שלא לבוא למידה זאת של מכירת מקחו הראשון, הרי שאין כאן בעיקר הקפידה שלא יוציא קרקע זו מתחת ידו כלל, וצריך להשאירה אצלו לעולם, (ועי’ גם במהרש”א בחידושי אגדות (שם) שכתב, דהא דחזינן בגמ’ דבסוף הוה מתקריא ארעה דרבנן, צ”ל דרבי אבא הפקירה, דאל”כ לא הוו מצו רבנן להנות בה, דמתנה אינו לשון הפקר ולא ניתנה אלא לרב גידל, ולכן צ”ל שהפקירוה לכולהו רבנן.

ע”ש), אלא כאמור עיקר הענין הוא, שלא ימכור את הקרקע מפני שזה מראה על מחסור ודוחק שהוא זקוק ונצרך מאוד למעות, עד כדי שהוא צריך למכור נכסיו.

וממילא כל הקפידא היא כשעושה זאת בדרך הנראת כדוחק, אולם כשעושה זאת בדרך אחרת, שאדרבה יש בה משום הרחבה, כהא שנותן את השדה במתנה או שמפקירה, שנראה בזה שיש לו די והותר עד שנותן לאחרים במתנה, שפיר דמי ולא חיישינן.

ולהכי נמי יש לומר גם הכא בנידון דידן שמוכר את דירה זאת כדי לקנות אחרת טובה הימנה, לא קפדינן בהכי, דאדרבה סימנא טבא אית ביה דזה מראה על הרחבה, שיכול עכשיו לרכוש בית גדול ומרווח יותר ממה שיכל קודם לכן.

ועי’ ברמב”ם הל’ דעות (פ”ה הי”ב) שכתב, ולא ימכור שדה ויקנה בית, ולא בית ויקנה מטלטלין או יעשה סחורה בדמי ביתו וכו’, כללו של דבר ישים מגמתו להצליח נכסיו, ולהחליף הכלה בקיים.

ע”ש.

ובודאי אם מחליף ביתו הקטן, אף על פי שמוכר אותו, לצורך שיוכל לקנות בית אחר גדול ונאה ממנו, דבודאי זה בכלל מחליף כלה בקיים ושפיר עביד בהכי, ולכן גם הכא בנידון דידן נמצא דמאי דמוכר דירה זו לקנות גדולה וטובה ממנה, אדרבה בהכי איכא משום מסמנא מילתא לטובה ולברכה.

ועוד אולי אפשר לומר, דעד כאן לא קפדינן במכירת מקחו הראשון של אדם, אלא כי הא דהגמ’ בקידושין שם דהוה מיירי בקרקע, דהיינו דוקא דבר שאין אדם קונה אותו להשתמש בו לעצמו, אלא קונה אותו לצורך מסחרו ועיסקו להתפרנס בו, כקרקע שזורעה וקוצרה למכור התבואה ולהתפרנס בה.

אבל דבר שהוא לצורך שימוש כבית וכדו’, שאינו לענין מסחר ועסק אלא לצורכו שיגור וישכון בו, שפיר אמרינן שיכול למוכרו אף שהוא מקחו הראשון, דלא שייך כאן כ”כ ענין דמסמנא מילתא שזה שייך יותר בענין מסחר ועסק שפרנסתו תלויה בו.

[ואה”נ דלפ”ז יצא שאת חנותו הראשונה שקנה, אין לו למכור מה”ט ואפילו לצורך קניית חנות יותר גדולה.

משא”כ לפי ישוב קמא כיון שהוא להרווחה של חנות יותר גדולה שרי.

וק”ל].

אולם האמת היא דתורף פשט דברי רש”י והמאירי והרא”ש (הנ”ל) אינו מורה כ”כ ע”ז שהרי רש”י נקט “מקחו הראשון” וכו’, והמאירי וכן הרא”ש נקטו “נכסיו הראשונים” וכו’, ואם איתא הוה להו למימר “מסחרו הראשון” וכדו’, ומדסתמו בלשון מקחו הראשון ונכסיו הראשונים ש”מ דבכל גווני מיירי.

וק”ל.

ולכאורה עוד היה אפשר לומר, דלא קפדינן במכירת במקחו הראשון, אלא דוקא ראשון ממש, כלומר דלא קפדינן במקח ראשון של כל דבר ודבר, דהיינו קרקע ראשונה שבקרקעות, או בית ראשון שבבתים וכל כיו”ב ראשון של כל ענין וענין, אלא דוקא ראשון, ראשון שקנה בחייו, אבל מה שכבר מוכר אח”כ, אף על פי שהוא ראשון שבאותו ענין לא קפדינן בזה.

אמנם גם זה ק”ק כי אפילו נאמר שנדחוק כן בדברי רש”י שכתב מקחו ראשון וכו’, ונבאר דהיינו מקחו ראשון שבחייו, מ”מ בגירסת המאירי והרא”ש קשה להולמו, שהם גורסים “נכסיו הראשונים” שלכאורה משמע בלשון זה דבכל עניני הנכסים שהם ראשונים של אותו ענין איכא האי קפידא, קרקע ראשונה שבקרקעות, בית ראשון שבבתים וכו’, ומה גם שבלשון רש”י דבר זה נמי קשה, שהרי רש”י פירש שם, דארעא קמייתא, זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם.

ולא מסמנא מילתא, אינו סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון.

ע”כ.

ומהא דנקט רש”י שזוהי קרקע ראשונה שלקחתי מעולם, משמע דהקפידה היא משום שהיא קרקע ראשונה שלו, והיינו ראשונה במקח קרקעות, ולא קפיד מצד שהיא מקחו הראשון שבחייו, דא”כ הול”ל זהו מקח ראשון שלקחתי מעולם, ומדקאמר קרקע זו היא ראשונה שלקחתי מעולם, משמע שלגבי הקרקעות היא ראשונה, ולשאר עניני מקחו אין זה מקח ראשון.

וק”ל.

עכ”ל הנ”ל, ועי”ש עוד שהאריך.

לסיכום הדברים לענינינו אמנם אין הכרח לומר שיש חילוק בין חו”ל לארץ בענין זה, אמנם מ”מ אם מוכר על מנת לקנות דירה אחרת לגור בה יש על מי לסמוך בענין זה, בפרט כאשר אין אפשרות אחרת כ”כ לקנות דירה נוספת בלי למכור הדירה הנוכחית.

***

קרא פחות

שאלה

{כאשר אני מברך ברכת המזון, ואני באמצע או אחרי ברכה; האם מותר לי לענות ברוך הוא וברוך שמו, על מה ומתי? האם מותר לי לענות אמן, על מה ומתי? מה עם יעלה ויבוא, עונים אמן או לא, או שמא יש נפק”מ איפה אני אוחז?
תודה רבה.

חיים מאיר כץ, אשדוד}

תשובה

בע”ה

‏יום שלישי י”א ניסן תשע”ו

לכבוד הרב חיים מאיר כץ שליט”א מאשדוד,

הנה כתב השולחן ערוך (או”ח סימן קפג ס”ח) וז”ל, לענין לשאול בבה”מ מפני היראה או מפני הכבוד, יש מי שאומר שדינה כתפלה.

דהיינו שאע”ג שבק”ש יש אופנים דשרי לשאול או להשיב מפני היראה ומפני הכבוד, אך כאן אסור בכל גוני, וכמו שביאר שם המשנה ברורה סק”ל וז”ל, שדינה כתפלה שאין שואלין ומשיבין כלל ע”כ.

והנה לכאורה ה”ה באמן אין מפסיקין, שהרי כל היתר הפסקה באמן בק”ש [היכא דשרי], הוא מדין מפני היראה ומפני הכבוד כמ”ש הראשונים, וא”כ אין להפסיק כלל בברכת המזון, ויתכן שזוהי כוונת הערוך השלחן שם סי”א בלשונו שכתב [עם דין השו”ע שהעתיק], ולענין להפסיק באמצע הפרק או בין פרק לפרק י”א שדינה כתפילה שאין מפסיקין בה אלא מפני חשש סכנה וכו’, והיינו אף בין ברכה לברכה כמ”ש שם.

[אם כי יתכן שכונתו על שאלת שלום מפני הסכנה ולא מיירי על אמן].

וכן כתב הכה”ח שם סקמ”ה בשם כמה אחרונים שכיון שדינה כתפילה אין לענות אפילו קדיש וקדושה וברכו, אלא ישתוק וישמע כדין תפילת שמונ”ע [ויכוין לצאת, עיין מ”ב סי’ כ”ה סקל”ז], ואם שמע מודים ירכין ראשו לאותו צד שהקהל משתחוים, [כדין שמונ”ע, כדי שלא יראה ככופר ופורש מן הציבור].

ודעת הגרש”ז אויערבאך [כמ”ש בתיקונים ומלואים לספר שמירת שבת כהלכתה פנ”ז הערה א, ובספר ותן ברכה עמ’ י”ב], שאין לענות אמן בברכת המזון על ברכה ששומע מאחר, שאף כשסיים ברכה בברכת המזון ושומע אותה הברכה מאחר אין לו לענות אמן, משום שדין הברכת המזון כדין שמונ”ע, מלבד שיש זימון שיש לענות על ברכותיו של המברך, גם בזמנינו שאיננו יוצאים מן המברך, [א”ה וכ”כ המשנ”ב דעיקר הלכתחילה הוא לשמוע את המזמן בכל ברהמ”ז ולסיים לפניו כל ברכה על מנת שיוכל לענות על ברכותיו], והוסיף הגרש”ז שהאמן שיש שנהגו לענות על יעלה ויבוא אחר זכרנו וכו’, אין כלל חיוב לענות בזה אמן, ואסור לענות באמצע בהמ”ז גם כששומע מהזמן עצמו.

[מאידך יעויין במאמר מהרב סיני הלברשטאם [פעמי יעקב כ”ו תשנ”ד] מה שהעלה מדנפשיה מענין זה, שאם עדיין עומד ביעלה ויבוא מותר לענות לנוהגים לענות אמן על גאל ישראל, מכיון שעונה על אותו הענין שעומד באמצע, ועיין עוד שם בכ”ז, וצ”ע דאמן של גאל ישראל הוא אמן כדינו, משא”כ אמן שנהגו לענות מנ”ל שיהיה היתר בזה להפסיק, וגצ”ע לפי המנהג שנהגו לחשוש מלענות אמן דגאל ישראל, וכמו”כ צ”ע, דהרי שם בגאל ישראל הרי עומד בין ברכה לברכה וקיל מבאמצע ברכה].

וראיתי כעת עוד בשו”ת בצל החכמה ח”ד סימן מב שדן בכ”ז בארוכה, ע”ש בכל המקורות שהביא, וכתב בסיום הדברים וז”ל: העולה להלכה: א) באמצע ברכה דברכהמ”ז אסור לענות אמן אחר שום ברכה ואפי’ אחר ברכת הא’ הקדוש ושומע תפלה ואפי’ לקדיש וקדושה לא יפסיק.

– ב) גם אחר אותה ברכה עצמה שהוא עומד באמצעותה אסור לענות אמן.

– ג) גם בין ברכה לברכה דברכהמ”ז אסור להפסיק אפי’ לקדיש וקדושה, אבל מותר לענות אמן אחר הברכה שהוא גמר אמירתה כעת.

– ד) כל מקום שאסור להפסיק, אפי’ תיבה אחת חשיבא הפסק.

וז”ל שו”ת משנה הלכות ח”ו סימן לז, נראה בזה הסכמת הפוסקים דאין להפסיק אפילו לעניית אמן ויש”ר וקדושה וכיוצא בו לא מבעיא באמצע הברכה אלא אפילו בין פרק לפרק ובין ברכה לברכה דכלהו כא’ חשיבי לענין הפסק וכמו שכתבתי לעיל בס”ד וזה לפענ”ד נראה להלכה ולמעשה עכ”ל.

וכך יש לנהוג למעשה שלא להפסיק לשום אמן כשמברך בהמ”ז, מאחר והשח בבהמ”ז כתב הח”א [כלל מ”ז סי’ י”ג] שהמפסיק בבהמ”ז צ”ע אם חוזר לראש, ובפרט שבביאור הגר”א כתב על דברי השו”ע הנ”ל בזה”ל, וכמו הלל בימים שגומרין וכ”ש בבהמ”ז שהוא מפורש בתורה ע”כ.

וא”כ הגם שיש חולקין [כדלקמן], יש כאן מחלוקת בשל תורה ובעינן לילך אחר המחמיר ולא לענות אמן מכיון שיש בזה חשש הפסק.

אכן החזו”א באו”ח סי’ כ”ח סק”ג צידד שאין ברכת המזון חמור מק”ש, אכן יעויין מש”כ בדרכי משה ע”ד הב”י שם שכתב הדין הנ”ל שבשו”ע, וכתב [בסימן קפג אות ד] וז”ל, וכן משמע באבודרהם (עמ’ שכח) דלענין הפסק חמור מקריאת שמע ודינו כתפילה ע”כ.

ויל”ע היאך יבאר החזו”א את דברי הד”מ הללו.

והנה בעיקר הדין בק”ש נזכר הדין בשו”ע הלכות קריאת שמע סימן סו ס”ג וז”ל, לקדיש ולקדושה ולברכו, מפסיק אפילו באמצע הפסוק, וכן למודים, אבל לא יאמר אלא תיבת מודים בלבד [היינו מודים אנחנו לך ולא יותר, מ”ב סק”כ].

וכתב הרמ”א, הגה, וכן בברכו לא יאמר יתברך וישתבח כו’.

וי”א דאמן שעונין אחר ברכת האל הקדוש ואחר שומע תפלה יש לו דין קדושה ויוכל לענות אותם בק”ש, וכן עיקר ע”כ.

וביאר במשנה ברורה שם ס”ק יז וז”ל, לקדיש – היינו לאיש”ר עד עלמיא ולא יאמר יתברך ויענה אמן אחר דאמירן בעלמא אבל על תתקבל יהא שלמא עושה שלום לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג ולקדושה יאמר רק קדוש וברוך שזהו עיקר קדושה ולא ימלוך וכ”ש שלא יאמר נקדש ושאר דברים שמוסיפין בשבת וכל זה אפילו בין הפרקים לא יאמר עכ”ל, ועיין שם עוד סקי”ח שהביא מחלוקת אם מותר לענות על אמן של עולה לתורה, וכן בברכת רעמים כששומע רעם הביא שם מחלוקת בסקי”ט, אם לא בין הפרקים דבזה הח”א דמחמיר מודה בזה, ע”ש שאר פרטי דינים בזה.

ואם ברכת המזון דינה כק”ש לכאורה ילפינן לכולה מילתא מהתם, ולכאורה בין הברכות בבהמ”ז דינן כמו בין הפרקים בק”ש לדעה זו.

אכן גם לדעת החזו”א שמפסיק בק”ש לענות אמן, מ”מ אי אפשר להפסיק אחר שאמר ברוך אתה ה’ קודם שסיים הברכה, ואם הפסיק בזה יתכן דמעכב גם בדיעבד [עיין בביאור הלכה סי’ ס”ו שם].

ולגבי ברכה רביעית של בהמ”ז הטוב והמטיב, הנה הערוך השולחן שם בסימן קפג ס”ח, אחר שהביא הדין גבי הפסק בבהמ”ז כתב, וברור הוא דהטוב והמטיב אינו בכלל זה שהוא מדרבנן [והגר”ז נתן טעם קצת ואינו מספיק ע”ש ונראה דגם לרמוז בעיניו אסור בברהמ”ז כיון דמדמינן לתפלה] עכ”ל.

[וראה מש”כ בשו”ע הגר”ז סימן קפג וז”ל, אבל ברכת המזון צריך להיות לכתחלה בתכיפה אחת מן התורה שכן הוא משמעות הפסוק וברכת את ה’ אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך לברך על הארץ והמזון וירושלים בברכה אחת בלא הפסק בינתיים אלא אין זה מעכב בדיעבד הואיל ולא נאמר בברכת המזון יהיו בהויתן יהיו כמו שנאמר בקריאת שמע לענין קראה למפרע כמ”ש בסימן ס”ד עכ”ל, ויתכן שכונתו של הערוה”ש, שאם יש דין מדאורייתא לומר כל בהמ”ז בפ”א, זהו רק בברכות דאורייתא אבל לא בברכות דרבנן].

מאידך הכה”ח כתב בשם הבא”ח, שדין ברכה רביעית כשאר ג’ ברכות.

[ולא עסקינן בכ”ז בשאר הרחמן שאינם חובה מעיקר הדין ובהם פשיטא שאפשר להפסיק כשאר תחנונים { ולא לתחנונים שאחר שמונ”ע, שאין מפסיקין בהן לכל האמנים, כמ”ש הרמ”א בסי’ ס”ו שם, אלא לשאר תחנונים שמפסיקין בהן לכל האמנים, כדאיתא במ”ב שם סקכ”ב.

}, וכ”כ הבא”ח שנה א’ פ’ חוקת אות י”ח, ויעויין בפירוש החרדים לירושלמי דברכות שס”ל שלא לומר הרחמן וכך הוא נהג כמ”ש המעתיק בהגה”ה שם, וכך אומרים בשם הגר”א שלא אמר, אך מנהג כל ישראל לומר הרחמן, ומיהו גם למנהגינו דעת הגרש”ז אוירבך [בספר ותן ברכה שם] שמי שאין לו פנאי יכול להשמיט ה’הרחמן’ חוץ מברכת האורח, והוסיף שמ”מ לא כדאי להפסיד ברכות אלו].

היוצא מכ”ז דלרוב הפוסקים אין מפסיקין כלל בבהמ”ז עד ברכה רביעית או עד הרחמן, בין בברכות בין באמצע הברכות, והנוהגים כפ”ד החזו”א באמצע בהמ”ז מפסיקים כדין ק”ש ובין הברכות מפסיקים כדין בין הפרקים בק”ש.

ולענין ברכה רביעית פלוגתא היא.

הענייה הנהוגה על יעלה ויבוא אין מפסיקים עבורה עכ”פ באמצע ארבעת ברכות של ברכת המזון, וכך הדין בענין להפסיק על מנת לענות ברוך הוא וברוך שמו.

בברכת פסח כשר ושמח

קרא פחות

לכבוד הרב הגאון רבי עקיבא משה סילבר שליט”א

שלום רב ותודה רבה

שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה’ ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק.

והביאו ראיה מהגרמנים ימ”ש שהיו בני יפת, ולמרות זאת אומרים שהם עמלק.

האם נכון הדבר?

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

שאלה: על מה סמכו להדליק מערב שבת מאוורר וכדו’, שמשמיע קול כשדולק, הא כל דבר שמשמיע קול – אסור להפעילו אף מערב שבת, כדמוכח שבת יט:

שאלה: רש”י שבת יט: דארגיז – אדם אחד היה, אמגושי, שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם, כך מצאתי בתשובה.

וצ”ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ”ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ”ב – וכי אין להם בחירה?

שאלה: לרמב”ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו’ לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

שאלה: “ויחל משה וכו’ ויתן על פניו מסווה” – וצ”ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו”?

שאלה: יש לי ראיה שמשה לא הסתכל במראה לכוון התפילין, דאל”כ – היה יודע שקרן עור פניו, וקרא כתיב “ומשה לא ידע” וכו’.

שאלה: תרומות פ”ט מ”ה “מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין”: צ”ב, מדוע הא ספק דרבנן לקולא.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק”ש – זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק”ש? ואם לאו, מאי טעמא?

שאלה: שו”ע סימן נח “יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים”.

מה כוונתו “לא קרא” – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

שאלה: שבת כד: רבא אמר: אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא – ולא מכשירין, לבדו – ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

וצ”ב, ממה נפשך: אם קיבלה מרבו – הא ודאי ק”ו טוב הוא.

ואם לא קיבל מרבו – ק”ו זה.

ודאי שלא יעשהו מעצמו, ואין צריך קרא לאפוקי מק”ו זה, דהא אין אדם דריש ק”ו מעצמו.

שאלה: מוכח בשבת כז.

שהמילה “או” באה לרבות.

וצ”ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן “בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא” – הרי אדרבה “או” באה לרבות?

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

אהרן אריה כהן

***

תשובות

בס”ד

שלום רב וכט”ס

שאלה: שמעתי במצוות מחיית עמלק, שלאו דווקא זרע עמלק מצווה למחותו, אלא כל אומה שנלחמת נגד ה’ ועמו – שהולכת בדרכו של עמלק, מצווים אנו למחותם מדין מחיית עמלק.

והביאו ראיה מהגרמנים ימ”ש שהיו בני יפת, ולמרות זאת אומרים שהם עמלק.

האם נכון הדבר?

תשובה: הגרמנים הם מבני עשו כמש”כ במגילה ו’ עי”ש וביומא ט’ ובהגר”א ויעב”ץ, ויש איזו משמעות בחז”ל שמצוות מחיית עמלק נסובה על בני עשו, עי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ג’ זכור.

ומ”מ גם לזה לא מסתבר שדין המחייה להלכה למעשה הוא על כל בני עשו [כמו”כ א”א לדעת בפרטות על כאו”א מביניהם ובכל דור ודור].

שאלה: האם יש עניין להחמיר בשביתת כלים ולהפקירם מערב שבת.

תשובה: באופן שהוא ודאי מותר לכל הפוסקים לכאורה אין להחמיר כדעת ב”ש דקי”ל שהלכה כ”ה ואסור לעשות כב”ש, אך בענייני שביתת כלים במקומות שמחלוקת הפוסקים מה הדין יהיה בכל דבר נידון בעצמו.

שאלה: על מה סמכו להדליק מערב שבת מאוורר וכדו’, שמשמיע קול כשדולק, הא כל דבר שמשמיע קול – אסור להפעילו אף מערב שבת, כדמוכח שבת יט:

תשובה: אפשר שסבורים שאינו ניכר כ”כ, וגם אם ניכר הקול הרי הכל יודעין שלא הדלוקוהו בשבת, עי’ ברמ”א סי’ רנב ס”ה, ושו”ע סי’ שלח ס”ג, מהר”ם שיק או”ח סי’ קנ”ז, מנח”י ח”א ס’ קח סק”ו, שו”ת שערים המצויינים בהלכה או”ח סי’ פ’ סק”ג, שבט הלוי ח”א סי’ מז, ובספר דף על הדף שבת יח ע”א.

שאלה: רש”י שבת יט: דארגיז – אדם אחד היה, אמגושי, שבנה לאותה העיר, ורב המנונא דר בה, ועדיין מערת קבורתו קיימת שם, כך מצאתי בתשובה.

וצ”ב, מאי נפקא לן במערתו, אם שם או לא?

תשובה: מביא ראיה שפירושו בגמ’ נכון הוא, שהרי מערת קבורתו קיימת והכל יודעים שהוא בנה את העיר וזה ראיה שאין פירוש זה השערה בלבד אלא מציאות ידועה וקיימת.

שאלה: האם כשנתארך שרביטו של אחשוורוש – נעשה כבד כמו שרביט באורך זה, או לא?

תשובה: לא שמעתי הכרח בדבר לכאן ולכאן.

שאלה: מגילה כז: ולרבי מאיר היכי דיירי בה, וצ”ב, מדוע לא משלמים על מה שדרו שם דמי שכירות?

תשובה: הנה בודאי שכל אחד יכול להתנות תנאים במכירה ועפ”ז יוכל להיות בכל מקרה הדין שלו, אבל מ”מ המכירה הנזכרת כאן היא באופן זה, ודנו כאן לפ”ז, והטעם שהם עושים באופן כזה הוא משום ששוה למוכר למכור מפפני שצריך את הכסף, אע”פ שבמידה וירצה את זה חזרה יפסיד את הבית לזמן קצוב הזה [ובס”ה באו”ה על החזקה של כסף גם משלמים, אלא שהתוה”ק אסרה עלינו, אבל באופן המותר לעשות לטובת ב’ הצדדים [להדעות שצד אחד בריבית מותר] לא יהיה בזה איסור.

וכמו”כ המוכר עצמו בשעת המכירה הרי סבור שהוא לא יפקיע אח”כ המכירה שוב, ולכן לא אכפת ליה להתנות כן.

שאלה: במצוות מחיית עמלק, צ”ב – וכי אין להם בחירה?

תשובה: הם בחרו לעצמם ונגזר עליהם מה שהם בחרו לעצמם, עי’ בפסיקתא דר”כ פיסקא ג – זכור, כתיב לא תתעב אדומי וכו’.

וכמש”כ הרמב”ם על פרעה שאיבד הבחירה שלו ע”י מה שעשה מתחילה.

שאלה: לרמב”ם דסבירא ליה, דכל מעשה כישוף וכדו’ לית בהו כלום, ואין בהם שום כוח, אם כן – כיצד יצא העגל?

תשובה: יש כבר הרבה קושיות מדברי חז”ל על הרמב”ם, עי’ בס’ נשמת חיים, ואין אנו צריכין לתרצם אחר שכבר הגר”א בסכינא חריפא הכריע שאין הלכה כהפלוסופי’ בזה כלל ואכמ”ל ועי’ בס’ משנת החלומות ובס’ הגאון מה שהביאו בכל זה.

שאלה: האם גדי שבים – מותר לבשלו בחלב, מדאורייתא ומדרבנן?

תשובה: מן התורה אינו מין גדי, דאטו איסורי האכילה שיש בבהמות טמאות ביבשה יהיו אסורות בים כשיש להם סימני טהרה, ועי’ ב”ק נד ע”א בעי רחבה המנהיג בעיזא ושיבוטא מהו מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לא כלום עביד או דלמא השתא מיהת קא מנהיג, ותוס’ בע”ז לט ע”א כתבו ע”פ גמ’ זו שהוא עז של ים, ואעפ”כ חזינן שאינם מין אחד.

ועי”ש בתורת חיים שכתב, לא ידענא מנא להו דשיבוטא היינו עז של ים דאדרבא התם משמע דשיבוטא לאו היינו עיזא אלא מין אחר וקמיבעי ליה חי הוי כלאים בכהאי גוונא מי אמרינן כיון דעיזא לא נחית בים ושיבוטא לא סליק ליבשה לאו כלום עביד או לא כדאיתא התם וכ”כ הרמב”ם בפרק ט’ מהלכות כלאים דשיבוטא לאו מין בהמה הוא אלא מין חיה שבים היא ע”כ.

שאלה: “ויכל משה וכו’ ויתן על פניו מסווה” – וצ”ב, כיצד ידע שקרן אור פניו, ששם על פניו מסווה? הא כתיב, “ומשה לא ידע כי קרן עור פניו”?

תשובה: המסוה הניח רק לאחר שהבין כן מן העולם כמבואר בפסוקים.

כדכתיב (ס”פ כי תשא): וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָֽעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹֽא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּֽוֹ, וַיַּרְא אַֽהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּֽירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָֽיו וגו’, ורק אח”כ נאמר, וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶֽה.

שאלה: יש לי ראיה שמשה לא הסתכל במראה לכוון התפילין, דאל”כ – היה יודע שקרן עור פניו, וקרא כתיב “ומשה לא ידע” וכו’.

תשובה: מי שהוא חכם מובהק כמשה ובודאי קים ליה שיודע לכוין התפילין בעצמו בלבד פשיטא לכו”ע שאין ענין שיסתכל במראה.

ויש להוסיף עוד, דהנה קי”ל שרק מי שישנו בכתיבה יכול לעשות תפילין, וגם אם הניח משה תפילין שעשה בעצמו קודם מתן תורה אבל מ”מ אח”כ הרי כבר היה מחוייב בדבר והיה צריך לעשות לבד, ונהי שדבר פשוט שמשה היה מניח תפילין כל היום [שהרי מי שאינו חולה מעים חייב להניח כל היום כמבואר בשו”ע ובביאור הלכה, ומשה לא כהתה עינו ולא נס ליחה (דברים לד, ז), וגם לא יצאה ממנו רוח סרוחה מעולם, כמו שאמרו חכמים במדרש גבי פטירת משה], אבל בדקות האלו שירד משה מן ההר עד שבאו אליו בודאי שלא הספיק עדיין לעשות תפילין.

כמו”כ מי אמר לך שמדובר כאן באור גשמי שאפשר לראותו במראה, ועי’ בהר”מ בהקדמתו לספר המורה ותבין.

שאלה: תרומות פ”ט מ”ה “מאה לגנה של תרומה ואחת של חולין כולן מותרין בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפילו מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין”: צ”ב, מדוע הא ספק דרבנן לקולא.

תשובה: בהרבה מאוד מקומות אין אומרים ספק דרבנן לקולא, עי’ בכללי הש”ך יו”ד סו”ס ק”י, ובתערובת בפרט שנקטינן על המעורב כאילו הוא איסור, עי’ בד”מ יו”ד סי’ ק”י ושאר נו”כ שם.

שאלה: מבואר בגמרא, דזמן ק”ש – זהו זמן שכיבה וקימה.

מה יהיה הדין אם כל העולם יְשַׁנּוּ את שעת קימתם – האם ישתנה זמן ק”ש? ואם לאו, מאי טעמא?

תשובה: אומרים בשם הגרי”ח זוננפלד שבאמת משתנה כהיום מזמן הגמ’, אבל סוגיין דעלמא אינו כן, ומסתימת כל הפוסקים שדנו בזמני היום לענין זה נראה שלא ס”ל מהחידוש הזה, ובאמת יל”ע בזה, ומ”מ להלכה א”א להקל בזה.

שאלה: שו”ע סימן נח “יש אומרים אם לא קרא קריאת שמע של ערבית יש לה תשלומין בשחרית שקורא שתי פעמים, וכן אם לא קרא של שחרית יש לה תשלומין בשל ערבית שתים”.

מה כוונתו “לא קרא” – האם לא קרא כלל, או לא קרא בזמנה?

תשובה: הכונה לא קרא בכלל, וזה קאי על מה שנתבאר בסעי’ שקודם זה [סעי’ ו’], שיקרא באותו יום, וע”ז אמר שוב שאם לא קרא כלל באותו יום משלים ביום שלאח”כ.

שאלה: שבת כד: רבא אמר, אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם, הוא – ולא מכשירין, לבדו – ולא מילה שלא בזמנה, דאתיא בקל וחומר.

וצ”ב, ממה נפשך: אם קיבלה מרבו – הא ודאי ק”ו טוב הוא.

ואם לא קיבל מרבו – ק”ו זה.

ודאי שלא יעשהו מעצמו, ואין צריך קרא לאפוקי מק”ו זה, דהא אין אדם דריש ק”ו מעצמו.

תשובה: אדרבה ברפ”ו דפסחים מבואר שאדם דורש ק”ו מעצמו ורק גז”ש אין אדם דן מעצמו.

שאלה: מוכח בשבת כז.

שהמילה “או” באה לרבות.

וצ”ב, אם כן – אמאי במכות דרשינן “בת אביו או בת אמו, אבל בת אביו ובת אמו לא” – הרי אדרבה “או” באה לרבות?

תשובה: הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, שהייתור בא להוציא ממה שהיה בלא הייתור.

שאלה: מעטפה ששלחו בה דברי תורה – האם צריך לגונזה?

תשובה: יל”ע בזה, ומ”מ לא נראה שייחדו זה לקביעות אלא רק לפעם אחת, כמבו’ במשנ”ב גבי סודר שצרר בו תפילין פ”א שא”צ לגונזו, וגם המעטפות הללו הרי לא התכוונו לשימוש קבוע, במקרה רגיל, וגם לא נראה שנהגו רוב העולם לגנוז המעטפות.

בברכה מרובה

***

קרא פחות

פשוט שמכמה טעמים לא עשו כדין דהנה ברכה לבטלה הוא איסור ודאי ומחלוקת הראשונים אם איסור דאורייתא או איסור דרבנן (עיין שו”ת רע”א ח”א עמ’ ע”ט, וכן נקטו המ”א ובשו”ת בית יצחק ושו”ת אחיעזר ואחרונים, והחזו”א נקט דגם הר”מ מודה להתוס’ שהוא רק איסור דרבנן וכנ”ל בפשטות הסוגיות לפו”ר, ומ”מ לכו”ע הוא עכ”פ איסור ודאי).

משא”כ ויכולו דמדינא דגמ’ אין בזה חיוב, כדאמרינן בשבת קי”ט ב’ כל האומר ויכולו וכו’ משמע שאינו חיוב, וא”כ אם יפסיק בברכתו כעת עובר ודאי איסור לקיים הידור מצוה.

ועוד דיכולין הציבור לומר ויכולו אחר כך, ואף אחר הקדיש, וגם א”צ לומר בצבור ולכמה פוסקים סגי ביחיד וגם להסוברים דילחיד לא סגי עכ”פ בשנים מהני לעדות (עיין משנ”ב סי’ רס”ח ס”ק י”ט וחזו”א או”ח סי’ ל”ח סק”י), והגם דעיקר הדעה דהוא בתורת עדות, וכן מוכח מהמאירי ושלה”ג שם (כמ”ש בשיח השדה), ובעי שנים כמ”ש הגר”א, יוכלו לעשות שנים יחד אחר כך, ובלאו הכי רוב הציבור א”צ לחזור, שבקידוש עושין בשנים ויאמרו מעומד אם נוהגים לומר מיושב בשאר השנה (כמש”ש במ”ב), וכונתי לעיקר הדין שא”צ לחזור שהרי בלאו הכי יאמרו אח”כ, ולא שכך יעשו, דבודאי טוב שהציבור יאמרו כשהם עדיין מכונסין, אלא שגם אם לא היה אפשר שהציבור יאמרו כלום אח”כ, מ”מ אין להפסיק הש”ץ מברכת מעין שבע מאחר שכל יחיד אומר בביתו.

ועוד דבהרבה ראשונים מבואר דמצד הדין אין צריך לומר ויכולו בליל שבת אחר שמונ”ע, ורק גזירה משום יו”ט שחל בשבת (כ”כ בתוס’ והרא”ש ומרדכי והגהות מיימוני וסה”ת, וכ”ה בש”ע שם סי’ ח’), ומה”ט כתב החזו”א שם שלא יקצר תפילתו לומר ויכולו עם הציבור דלהאריך בתפילה מעלה היא ונזכרה בגמ’ ברכות ל”ב ב’ משא”כ לומר ויכולו אחר התפילה הידור בעלמא הוא, [וע”ש שהסתפק בענין יו”ט שחל בשבת שאז הוא מעלה באמת ולא רק מטעם גזירה כמבואר בשו”ע].

מ”מ נתבאר דלדידהו אין טעם מעיקר הדין לומר ויכולו אחר התפילה בסתם שבת, ואע”פ שברוקח (הוב”ד במ”ב סי’ רע”א ס”ק מ”ה) הביא משם מדרש לאומרו ג”פ, וע”ש בא”ר סקי”ב שהביא עוד טעמים לדבר, מ”מ אינהו פליגי ע”ז וגם הטור פליג על מדרש זה כמבואר במ”ב שם, וגם הרמ”א לקמן שם ס”י דס”ל דויכולו דקידוש בישיבה אפשר דפליג ע”ז, דהא כ”ז הוא מטעם שאמרו בבהכנ”ס א”צ לעמוד (כמש”ש במ”ב סקמ”ז), ואי נמי אית ליה להטור דברי המדרש שהביא הרוקח ס”ל דבתרי אידך ויכולו אין דין עדות, והגם שמנהגינו לעמוד גם בויכולו בקידוש כמ”ש במ”ב סי’ רס”ח שם הידור יתירא הוא [ומיהו על החפץ חיים גופי’ כתבו שנהג לישב וכן נהגו החזו”א והגרי”ז מבריסק].

אלא שאפשר לומר דכיון שהתחיל ברוך אתה ה’ שלא מדעת הציבור אמרי’ לי’ לתקוני שדרנוך ולא לעותי.

וכ”כ בשו”ת שו”מ מהד’ ו’ ח”ה סי’ כ”ב ובהליכ”ש פי”ד מהל’ תפילה ה”י לגבי ש”ץ שהתחיל להתפלל תפלת חול.

אבל נראה דלא דמי דמכל הפוסקים בשאר דינים גבי ש”ץ מוכח דבעלמא לא אמרינן הכי, וכמ”ש הש”ע סי’ קכ”ו ס”ג על ש”ץ שטעה ביעלה ויבוא בשחרית אינו חוזר, וע”ש ברמ”א ובמ”ב, וכ”ש הכא דזהו הברכה שתקנו והוא מעיקר הדין.

לכך נראה דשלא כדין עשו מי שהפסיקוהו מלסיים הברכה ויסיים הברכה, ושם יאמר ויכולו (ואם יזכור רק באמצע קדיש ע’ אג”מ ח”ד סי’ ע’ סקי”ג), ואפשר שיש לצדד שיכולין ציבור לאומרו אחר זכר למעשה בראשית דומיא דיחיד בתוך תפלתו, אבל לכאורה א”צ בזה, דציבור לא אמרי לזה בברכה וכיון דמעלה היא הבו דלא לוסיף עלה.

קרא פחות

שלום רב,

אשמח לדעת מה הסברא שתכשיט לא נחשב טלטול בהוצאה בשבת, וגם למה קמיע של רפואה נחשב כתכשיט לענין טלטול.

בתודה מראש

ובברכת התורה

***

תשובה

בע”ה ‏חוהמ”ס יום חמישי י”ח תשרי תשע”ז

שלום וברכה

הטעם שמותר לצאת בתכשיטין בשבת (עכ”פ מדאורייתא) הוא משום שהתורה לא אסרה אלא להוציא משא בשבת כלשון הכתוב כה אמר יהוה השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם (ירמיהו יז, כא) ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו וקדשתם את יום השבת כאשר צויתי את אבותיכם (ירמיהו שם, כב), אבל לא חייבה לאדם בשבת לצאת ערום מכל דבר, ובודאי שאינו צריך להוריד את הטפל לבשרו בכל מקום, ובכלל זה כל הבגדים והתכשיטין.

ובמשנה שבת נ”ז א’ וז”ל, במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה, וכתב רש”י וז”ל, במה אשה יוצאה, דהוי תכשיט ולא משוי, ואיכא דהוי תכשיט, וגזור ביה רבנן דילמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו, ודילמא אתי לאיתויי ארבע אמות עכ”ל.

היינו דמה שהאשה יוצאה הוא משום שאי”ז בכלל משאוי.

ויש להסתפק האם צריך לפסוק דירמיה ללמד שרק משאוי בכלל זה, או דיש לומר יותר מזה דממלאכת המשכן לא ילפינן דחשיב מלאכה אלא רק מה שהוא בכלל משאוי, אבל מה שאינו בכלל משאוי אינו כלל מלאכה לענין זה.

ורק יש לציין דלענין תכשיט יש תכשיטים שאסרו מדרבנן כנ”ל [כמו שנזכר בלשון רש”י], והדינים מבוארים בפ”ו דשבת ובשו”ע או”ח סי’ ש”א וסי’ ש”ג, והדבר אינו ברור לכו”ע שכך הוא למעשה, וכתב בשו”ע או”ח סי’ ש”ג סי”ח וז”ל, והאידנא נשי דידן נהגו לצאת בכל תכשיטין.

ויש שאמרו דמדינא אסורות, אלא שכיון שלא ישמעו, מוטב שיהיו שוגגות ואל יהיו מזידות.

ויש שלימדו עליהם זכות לומר שהן נוהגות כן ע”פ סברא אחרונה שכתבתי שלא אסרו לצאת בתכשיטין לחצר שאינה מעורבת, והשתא דלית לן רשות הרבים גמור הוה ליה כל רשות הרבים שלנו כרמלית ודינו כחצר שאינה מעורבת, ומותר.

וכתב הרמ”א, הגה: וי”א עוד טעם להתיר דעכשיו שכיחי תכשיטין ויוצאין בהם אף בחול וליכא למיחש דילמא שלפא ומחויא כמו בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן רק בשבת ולא הוי שכיחי.

וכתב עוד השו”ע, ויש מי שאומר שבזמן הזה שנהגו האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם, ה”ז להם כתכשיט, ושרי.

ולפי זה אפשר דכיון שנהגו עכשיו הנשים לצאת בטבעת שיש עליה חותם הרי הוא להן כתכשיט, ושרי.

ומ”מ צריך להזהיר לנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכות להעמיד קישוריהן ולא יותר, כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו עכ”ל.

ועי”ש עוד במשנ”ב ובמה שהובא שם בספרי הליקוט בשם החזו”א.

הטעם שמותר לצאת בקמיע באופן שהוא מן המומחה מבואר בפוסקים שהוא משום שתכשיט הוא להחולה כאחד ממלבושיו (כ”כ רש”י שבת ס’ א’, והובא ברע”ב פ”ו מ”ב, פרישה או”ח סי’ ש”א סקפ”ו, רע”א שבת ס”א א’, מור וקציעה סי’ כ”ט, מ”ב סי’ ש”א סקפ”ח ועוד).

וכתב השפת אמת בשבת דף ס ע”א וז”ל, וגם הסברא דחוקה דכיון דהוא הולך בה לרפואה ליהוי גבי דידי’ תכשיט מה לי שאינו מן המומחה אטו תכשיט ממש שאינו לכו”ע תכשיט ליתסר והכי נמי כיון דהוא מחזיק עצמו ברפואה זו ליהוי נמי תכשיט [וכ”כ בשו”ת מהרש”ל (סי’ מ”ז) דהסברא נותנת דכיון שהוא נושאו לרפואה או להצלה דהוי תכשיט כאילו הוי מומחה ע”ש] ע”כ נראה דודאי לענין תכשיט אין חילוק בין מומחה לאינו מומחה ובכל גווני חשוב תכשיט ומיהו אינו תכשיט גמור רק דרך תכשיט הוא לכך פטור אבל שבות דרבנן הוי רק בקמיע מומחה לא אסרו לו חכמים שבות זה ולפ”ז איסור דקמיע שאינו מומחה מצד שבות הוצאה היא כמ”ש וכן משמעות הרמב”ם (פי”ט מה”ש הי”ד) לפע”ד אבל גם למשמעות הפוס’ דמטעם דלמא שליף ומחוי אסור [כמ”ש במאירי דכיון שאינו סומך עליו חיישינן שמא ישלוף ויביא] ג”כ י”ל דבקמיע מומחה כיון דלרפואה הוא לא אסרו לו חכמים, וי”ל ג”כ דבקמיע מומחה לא יקחנו להראותו הואיל ורפואה בדוקה היא אך זה ג”כ דוחק כמ”ש לעיל עכ”ל.

ויעוי’ מה שכתב ברש”ש שבת סב ע”א וז”ל, ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון ואם יצתה חייבת חטאת דר”מ.

ק”ל דהא המה עשוין למי שריחה רע כדאמרינן בגמרא וא”כ אמאי ר”מ מחייב חטאת למה יגרעו מקמיע מומחה שפירש”י לעיל (ס א’) במשנה דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו.

וזה י”ל כי נחלק בין קמיע שנושאה מי שיש לו חולי וכדומה.

אבל ריח רע אינו נקרא חולי עכ”ל.

ובדבריו נוסף עוד פרט בהבנת ענין זה של דרך מלבוש שיש בקמיע, דע”י משמעות הענין של החולי המביא את הקמיע נחשב הקמיע עי”כ כקמיע מן המומחה, [וצ”ע לדעת הרש”ש בקמיע שאינו ממש לחולי אלא למעלה בעלמא, ועי’ במשנה שם בסה”פ יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל וכו’ ובגמ’ שם וצע”ק].

בהצלחה רבה ומועדים לשמחה

***

קרא פחות