דרבנן

{עש"ק פ' וירא תשע"ו}

שאלה - הפנים יפות כתב שקודם מ"ת היו יכולין למול קודם שמונת ימים וצ"ע ממ"ש בבראשית פרק כא פסוק ד, וימל אברהם את יצחק בנו בן שמנת ימים כאשר צוה אתו אלהים, ואי איתא שהיה יכול למול מבן יום א' הא אברהם איהו מרא דשמעתתא דזריזין מקדימין למצות (פסחים ד' א'), ושהויי מצוה לא משהינן (יבמות ל"ט א'), ומ"ט המתין עד יום ח'.

תשובה - אברהם אבינו קיים את התורה כולה עד שלא נתנה כמו שנתנה אח"כ, כדאיתא ביומא כ"ח ב', ומכח זה למדו התוס' בפ"ח דיבמות דף עא ע"ב וז"ל, לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו - ומ"מ אברהם פרע מילתן אף על גב דלא נצטווה כדאמר בב"ר (פרשה מ"ז) דאפי' עירוב תבשילין קיים, וא"ת אם לא ניתנה פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב (ויקרא כז) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ויש לומר דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא עכ"ל.

וע"פ דבריהן י"ל ג"כ לענינינו שהעדיף לקיים מילה בשמיני ואין להקשות דחומרא דאתי לידי קולא היא, כיון שבמצב שלו היה עליו להיות זריז למצוה, דזה אינו כיון שהיה עליו לעשות מילה בשמיני מצד ההידור וכמ"ש רז"ל שיש בזה ענין שיעבור שבת על התינוק קודם המילה, ובכה"ג לא שייך זריזין מקדימין, דהרי השוחט תמיד כחוש אע"פ שיצא יד"ח י"א שיכול לשחוט עוד אחר, וכ"ש הכא לאחר המצוה לעשותה יותר בהידור פשיטא דשרי ומצוה הוא.

ועיקר הדין כתבו זה התה"ד ועוד פוסקים (עיין בתשובה מכמה גדולים הנדפסת בסו"ס לבושי צדקה להר"צ הכהן), דכל היכא דשייך להדר אח"ז לא אמרי' זריזין מקדימין למצות אם יקדים.

והנה בעיקר דברי התוס', עיין במגיהים שם שנתקשו שכבר בגמ' ביומא נזכר כן.

ושמא התוס' גרסו ביומא שם עירוב תחומין כמו שהוא באיזה ראשונים, וכ"כ הגר"א, (וע"ש בהגהות וציונים עוז והדר), ועדיפא להו להביא לרבותא גי' הב"ר שאפי' עירוב תבשילין שהוא דרבנן ללא שום פקפוק קיימו, משא"כ עירוב תחומין דלר"ע ודאי הוא דאורייתא, וגם לרבנן הוא דאורייתא בי"ב מילין לדעת הירושלמי וכמה מגדולי הראשונים.

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכב' הרב שליט"א,

אשמח אם הרב יענה לשאלותי.

שאלה ראשונה:

א) אדם הנוהג להוציא את השבת לפי זמן ר"ת האם בתענית יכול לאכול כבר בזמן הרגיל?

ב) ומה הדין שאדם הנ"ל שמשתתף בסעודת מצווה דברית מילה, האם יכול לאכול בזמן הרגיל?

ג) האם חייב לחזור על קריאת שמע, כשהגיע זמן קריאת שמע לנוהג להוציא את השבת כר"ת או רק זה שנוהג תמיד בכל זמני המצוות כשיטת ר"ת?

שאלה שניה:

א) בשו"ת "שואלים ודורשים בהלכות" כתוב: בני עדות המזרח שלא מברכים שהחיינו על תקיעות של יום שני, אם מתפלל במנין אשכנז יענה אמן על ברכת שהחיינו, ולא הוה הפסק (אשרי האיש בשם הגרי"ש אלישיב).

האם אשכנזי המתפלל במניין ספרדי ביום השני שאינם אומרים את ברכת "שהחיינו" לפני תקיעת שופר.

האם זה מעכב את המתפלל האשכנזי מחובת הברכה?

ב) האם המתפלל צריך לומר את ברכת "שהחיינו" לעצמו או לכוון בראשו מבלי לברך?

ג) האם בן ספרד הנמצא במניין ספרדי זה מהווה "הפסק" בלענות "אמן" לאחר ברכת שמיעת קול שופר?

שאלה שלישית:

א) האם הרך הנולד מאמו טמא בטומאת הנידה, אם כן איך זה מסתדר עם העניין שכמדומני שלמדתי באיזשהו מקום שגידלו בבידוד ממקום טמא את הילדים "פרחי כהונה" ששמשו בעניין מים טהורים עבור מי ההזאה שמעורבבים עם עפר פרה אדומה המטהרת את טמאי מתים?

לתשובות הרב אודה מקרב ליבי!

***

התשובות בקצרה

א.

אם אינו נוהג כר"ת בשבת מעיקר הדין אלא בתורת חומרא, ואינו רוצה להקפיד בתע"צ דרבנן, נראה שאינו מחוייב להקפיד בזה [ולענין יוהכ"פ ראה בפנים].

ב.

כנ"ל.

ג.

אם אינו נוהג כר"ת בשבת מעיקר הדין יתכן שאינו מחוייב לנהוג בק"ש, כמו"כ יכול לסמוך על ק"ש שעל המיטה ולכוין בפסוק ראשון.

א.

להדעות הסוברים שצריך לברך הברכה היא חיוב.

ב.

למעשה לא יברך.

ג.

לא.

א.

יכלו להטבילם בשביל זה, רק במת היה צריך אפר חטאת, וראה עוד בפנים.

***

תשובה

א) אדם הנוהג להוציא את השבת לפי זמן ר"ת האם בתענית יכול לאכול כבר בזמן הרגיל?

תשובה: אם נוהג כר"ת רק בתורת חומרא ולא מעיקר הדין, ורוצה להחמיר רק בשבת אך אינו רוצה להחמיר גם בתע"צ, [היינו שהשאלה מדין נדר, האם קיבל ע"ע להחמיר גם בתע"צ], רשאי להקל בתע"צ, משום שאינו מדאורייתא אלא מדרבנן ומתקנת נביאים [אף שלא היה חיוב מ"מ מאחר שקבלוהו נעשה ממילא מדברי קבלה מכיון שבדברי הקבלה נאמר רצו מתענין], כמו שכתב הטור או"ח סי' תק"נ ע"ש, וי"א שגם אי"ז דין כשאר איסורים מדרבנן מתיקון חז"ל חכמי המשנה והתלמוד, אלא חיוב מצד שקבלו כל ישראל על עצמם, עי' בלשון הרב המגיד שהביא הב"י שם.

ולענין יו"כ יתכן ג"כ שיכול להקל יותר משבת מכיון ששבת הוא איסור סקילה ויוה"כ הוא איסור כרת, ועיין ב"מ צ' א' שבת דאיסור סקילה וכו', וכן ביבמות קי"ד א' שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן יו"ט דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן, וכן בגמ' בסוכה שנביא להלן, אבל מ"מ לכאורה אם קיבל עליו ג"פ ולא אמר בלי נדר יתכן שצריך לעשות התרת נדרים כדי לאכול במוצאי יו"כ קודם זמן ר"ת.

אכן המנהג אצל כמה המחמירים כר"ת הוא שמחמירים רק בדברים דאורייתא כשבת ויוה"כ ומחמירים בדברים דרבנן כד' תעניות.

ויעוי' גם במ"ב בהל' אכילה לולה ביוה"כ, בסימן תרי"ח סקכ"ד, וז"ל, ועיין עוד מדינים אלו בהלכות שבת סימן שכ"ח וסימן ש"ל כי אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בעונש כרת, ומשמע מן הדברים שגם בדרכי הפסק אין חילוקים בין חומר שבת לחומר יוהכ"פ [אף שהיה מקום לחלק בדבר שהוא מצד נדר].

כ"ז אם נוהג כר"ת בתורת חומרא אבל אם נוהג כר"ת מעיקר הדין א"א להקל בשום דבר האסור מן הדין.

ב) ומה הדין שאדם הנ"ל שמשתתף בסעודת מצווה דברית מילה, האם יכול לאכול בזמן הרגיל?

תשובה: דינו כנ"ל, כמו בתשובה הקודמת.

[אין להקל יותר בתע"צ אם מחוייב מצד הדין].

ג) האם חייב לחזור על קריאת שמע, כשהגיע זמן קריאת שמע לנוהג להוציא את השבת כר"ת או רק זה שנוהג תמיד בכל זמני המצוות כשיטת ר"ת?

תשובה: הגרי"ש אלישיב היה מחמיר לקרוא שוב ק"ש לאחר זמן ר"ת (ספר גדולה שימושה).

אך כנ"ל מי שאינו מחמיר מעיקר הדין כר"ת ואינו רוצה להחמיר בדבר זה יתכן שאין חיוב מכיון שאי"ז איסור כאיסור סקילה, וגם אם לא נחלק בין איסור סקילה לאיסור כרת, מ"מ בין איסור סקילה למצוות עשה יש מקום לחלק, ראה סוכה ט"ז ב' עד כאן לא קאמר ר' יוסי הכא אלא בסוכה דמ"ע, אבל שבת דאיסור סקילה לא, ובזה מבואר ג"כ מהגמ' שם דאע"ג שמיירינן גבי מצוות שבות של איסור שבת ולא על איסור סקילה מ"מ מכיון שמעיקרו זהו שבות שישנה בשבת שעיקרה היא איסור מה"ת של סקילה, וכמו שכתב רש"י סוכה שם וז"ל, אבל שבת דאיסור סקילה הוא - במלאכות דאורייתא מחמירין אפילו במידי דרבנן דאית בה עכ"ל.

וכ"כ בחידושי הריטב"א שם וז"ל, אבל בשבת דאיסור סקילה [לא].

לא קאמר חיוב סקילה דהא עירוב דרבנן הוא דלית ביה סקילה, אלא איסור סקילה כלומר איסור שבת שיש בו סקילה בדאורייתא ולהכי חמיר אפילו בשל דבריהם עכ"ל.

וכ"כ בחידושי הרא"ה שם וז"ל, לא קאמר ר' יוסי (התם) [הכא] אלא בסוכה, דאיסור עשה, אבל שבת, דאיסור סקילה, לא לימא.

ואיסור סקילה לאו דוקא בדרבנן.

אלא הכי קאמר, אבל שבת דחמור, אפילו בעירובי חצרות דרבנן לא לימא עכ"ל.

ולפ"ז גם מי שמחמיר במלאכות דרבנן של שבת לפי זמן ר"ת, [באופן שאינו מחמיר מעיקר הדין], מ"מ יכול להקל בק"ש כדעת הגאונים, מכיון שבמלאכות דרבנן בשבת יש יותר מקום להחמיר ממצוות עשה.

כמו"כ יוכל גם לסמוך על ק"ש שעל המיטה, אם מקפיד לכוין בפסוק ראשון כדין, אף שהמ"ב נוקט שא"א לסמוך על ק"ש שעל המיטה כשמחוייב לקרוא ק"ש מעיקר הדין, מכיון שאי"ז באימה וביראה, מ"מ נראה דמאחר ומצד הדין יוצאים בק"ש שעל המיטה אם כיון בפסוק ראשון, דהק"ש באימה וביראה אינה לעיכובא, יעוי' במ"ב סי' ס' סק"ז, ולכן מי שאינו נוהג מעיקר הדין להחמיר כדעת ר"ת יוכל לסמוך ע"ז.

עוד העירו מדברי התוס' בריש ברכות וז"ל, לכן פי' ר"ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר.

ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום.

ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.

) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית וכו', על כן אומר ר"י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר וכו' עי"ש.

והיינו דלדעת התוס' יוצאים יד"ח בק"ש קודם צאה"כ, וא"כ יש מקום לסמוך ע"ז עכ"פ לעניננו.

א) בשו"ת "שואלים ודורשים בהלכות" כתוב: בני עדות המזרח שלא מברכים שהחיינו על תקיעות של יום שני, אם מתפלל במנין אשכנז יענה אמן על ברכת שהחיינו, ולא הוה הפסק (אשרי האיש בשם הגרי"ש אלישיב).

האם אשכנזי המתפלל במניין ספרדי ביום השני שאינם אומרים את ברכת "שהחיינו" לפני תקיעת שופר.

האם זה מעכב את המתפלל האשכנזי מחובת הברכה?

תשובה: אמנם ברכת שהחיינו על פרי חדש היא רשות כמבואר בסי' רכ"ג ס"א, מ"מ ברכת שהחיינו על דבר הבא מזמן לזמן חובה היא, כמבואר בגמ' עירובין מ' ב' דדוקא אקרא חדתא זהו מנהג חומרא של רב יהודה אבל על המועד זהו חיוב, וכתב הרמ"א בשו"ע או"ח סי' רכ"ג ס"א וז"ל, ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות.

וכתב במשנה ברורה שם סק"ז, וז"ל, בברכה זו - פי' בברכת שהחיינו מפני שהיא רק רשות [שעיקר ברכת שהחיינו נתקן על דבר הבא מזמן לזמן כמועדים וכדומה] ומזה נתפשט שרבים מקילים בכל הברכות כיוצא באלו אבל אינו נכון דמאי דאיתמר בגמרא שהיא רשות איתמר עכ"ל.

ומבואר בזה דהברכות הבאין מזמן לזמן חובה נינהו.

ב) האם המתפלל צריך לומר את ברכת "שהחיינו" לעצמו או לכוון בראשו מבלי לברך?

תשובה: למעשה אין לברך משום שבכך לא ישמע את התקיעות, וגם אם כאשר יכוין את הברכה ימשיך לכוין בעוד התוקע התחיל לברך כבר, באופן זה לא יכוין משום שאם הסיח דעתו לענינים אחרים בשעת התקיעות אי"ז פשוט כ"כ שיצא יד"ח, ולכן יסמוך על הפוסקים שסוברין שאינו מברך ביום השני שהחיינו, וגם לדידן המ"ב סי' ת"ר סק"ז כתב שלכתחילה ילבש בגד חדש לברכת שהחיינו, א"כ חזינן שיש עדיין מקום לחשוש לדעה זו לכתחילה גם למנהגינו, ויתכן שיש לצרף זה למצב כגון זה להתייחס למעשה לדעה זו, ויש לצדד עוד שבדברים שהש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן אפשר ללכת אחר מנהג המקום, [ויעוי' במ"ב שם ג"כ שזה נראה שזה היה נקודת החילוק בין המחבר להרמ"א, דבמקומו של המחבר לא נהגו לברך ובמקומו של הרמ"א נהגו לברך, ולכן נקט הרמ"א לברך אבל במקום שלא נהגו לברך לא היה מנהיג הרמ"א לברך שם], ולכן למעשה לא יברך.

ג) האם בן ספרד הנמצא במניין ספרדי זה מהווה "הפסק" בלענות "אמן" לאחר ברכת שמיעת קול שופר?

תשובה: אי"ז הפסק אלא שחייב לענות אמן, וזהו מצורך הברכה, ואף יש דעות בפוסקים שאם לא ענה אמן לא יצא יד"ח.

א) האם הרך הנולד מאמו טמא בטומאת הנידה, אם כן איך זה מסתדר עם העניין שכמדומני שלמדתי באיזשהו מקום שגידלו בבידוד ממקום טמא את הילדים "פרחי כהונה" ששמשו בעניין מים טהורים עבור מי ההזאה שמעורבבים עם עפר פרה אדומה המטהרת את טמאי מתים?

תשובה: אם הולד נגע באם רק בתוך רחמה ולא בחוץ הו"ל מגע בית הסתרים ומגע בית הסתרים אינו מטמא, מ"מ מסתבר שנטמאו ע"י נגיעה מחוצה לה, אבל נראה דדי במה שהטבילום, וכן נזכר בר"ש פרה פ"ג מ"ד שהיו צריכים טבילה דחיישינן שנגעו בשרץ, ואע"ג שנזכר שהיו מקפידים שיהיו לפני הזמן שיוכלו ליטמא בטומאת קרי, מ"מ בטמאת קרי יש חשש שיטמאו לאחר שהטבילום, משא"כ בטומאת מגע אין חשש כזה, ודי במה שמטבילים אותם פעם אחת, ורק שלא יבואו אח"כ לידי קרי.

ובתפארת ישראל (יכין פרה פ"ג מ"ב סקי"ד) כתב וז"ל, ואף על גב דהרי בל"ז היו צריכין להטבילן קודם עשיית הפרה, מדנטמאו מאמותיהן בשעת לידה [כהר"ש במ"ד], וגם בל"ז היה צריך לטבלן מדדרכו של תינוק לטפח באשפה שבחצר שמצויי' שם שרצים מתים של הח' שרצים המטמאין [כטהרות פ"ג מ"ח], וא"כ גם אם היו רואין קרי, היו נטהרים בטבילה ההיא, אפ"ה שמרוהו בכל יכלתם מטומאת מת ומטומאה היוצאה מגופו בכל מה דאפשר עכ"ל.

***

שאלה

לכבוד הרב עקיבא משה סילבר שליט"א!

יישר כח על התשובות הנפלאות!

שאלה: אדם שהטה נר בשבת - האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה? דהא כשהטה - הבעירו, וגם כיוון שבלא שיטה היה הנר בוער יותר זמן - לכאורה הוא גם כן גרם לו לכבות יותר מהר, ואם כן - האם מתחייב נמי משום מכבה? וכמו דין המסתפק מן השמן שחייב משום מכבה.

שאלה: יש לחקור באדם שנתן שמן לנר בשבת, ושוב לקח בחזרה את אותה כמות שנתן בדיוק.

האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה.

או דלמא כיוון שלקחו שוב - אין חייב כלל?

שאלה: מסכת תרומות פרק ד' משנה י"ב, כתב הרב שיכול אף להפריש מחצה מזה ומחצה מזה (ואף על פי שוודאי לא נפל חצי לכאן וחצי לשם, בכ"ז שרי).

וצ"ע, אם כן - מדוע לעיל משנה ח' בנתערב בלבנות ושחורות, כתב הרב שאם נפלה לבנה - יקח לבנה, ואם שחורה - יקח שחורה?

שאלה: מה הדין - דבר שאין מתכוון ואינו פסיק רישא, אך יכול לברר אם יהיה פסיק רישא.

כגון מעשה דאתי קמן, בחבילת טישו שכל כמה אחדים - היה מחובר טישו לחברו.

האם שרי לקחת מחבילה זו באופן חופשי, כיוון דהווי אינו מתכוון באינו פסיק רישא, או אולי כיוון שיכול לפתוח את כל החבילה ולדעת היכן מחובר - אסור?

שאלה: גר שנתגייר והיתה לו פרה צ"ב - הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

שאלה: מה הדין בדין אבר מן החי, שאכל את כל העוף כשהוא חי - האם עובר על אבר מן החי, או דנימא דצורת האיסור שהוא אוכל חלק מהבהמה, ושאר הבהמה נשארת חיה.

שאלה: מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא - לא יטלנה בידו ויוצא.

ומנכרי - נוטלה בידו ויוצא.

ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו.

וצ"ב, מנין לגמרא שזה נגרם מחמת שנטל המזוזות?

שאלה: תלמוד בבלי מסכת שבת דף יב עמוד ב אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה.

פעם אחת קרא ובקש להטות.

אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר! וצ"ב, וכי אסור לו לחלוק, הרי היה אמורא?

בברכה

אהרן אריה כהן

***

תשובה

לכבוד הרב אהרן אריה כהן שליט"א

שלום רב

אבוא בס"ד על השאלות

שאלה: אדם שהטה נר בשבת - האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה? דהא כשהטה - הבעירו, וגם כיוון שבלא שיטה היה הנר בוער יותר זמן - לכאורה הוא גם כן גרם לו לכבות יותר מהר, ואם כן - האם מתחייב נמי משום מכבה? וכמו דין המסתפק מן השמן שחייב משום מכבה.

תשובה: לרוה"פ להלכה מכבה הוא רק במלאכה שא"צ לגופה, ועיקר החשש כאן הוא משום מבעיר, עי' במ"ב סי' רע"ה סק"ד מה שביאר בזה, ומ"מ לפי הדעות בראשונים שסוברים שהמסתפק הטעם שחייב הוא משום שממעט אור הנר א"כ פשיטא שלא שייך לומר סברא זו.

שאלה: יש לחקור באדם שנתן שמן לנר בשבת, ושוב לקח בחזרה את אותה כמות שנתן בדיוק.

האם חייב גם משום מבעיר וגם משום מכבה.

או דלמא כיוון שלקחו שוב - אין חייב כלל?

תשובה: מסתבר שאין בזה דיני ממונות, ובפרט להראשונים שסוברים שהכיבוי הוא משום הכיבוי שממעט אור הנר באותו הרגע, ואם היה באמת אפשר לעשות עצה זו אולי היו חכמים אומרים שמי שנתן שמן בנר בשבת יעשה עצה זו.

שאלה: מסכת תרומות פרק ד' משנה י"ב, כתב הרב שיכול אף להפריש מחצה מזה ומחצה מזה (ואף על פי שוודאי לא נפל חצי לכאן וחצי לשם, בכ"ז שרי).

וצ"ע, אם כן - מדוע לעיל משנה ח' בנתערב בלבנות ושחורות, כתב הרב שאם נפלה לבנה - יקח לבנה, ואם שחורה - יקח שחורה?

תשובה: עי' בר"מ בפה"מ שכתב, ביארו בתלמוד ששתי קופות מצטרפות אפילו היו אחת בבית זה ושניה בבית אחר.

אבל השתי מגורות עד שיהו בבית אחד.

ונתנו טעם לדבר ואמרו, קופות דרכן להתפנות, מגורות אין דרכן להתפנות, ופירוש להתפנות להעבירן ממקום למקום ואפשר שיהיו יחד כשמעבירין אותן ע"כ.

כלומר שאנו תולים שהיו יחד ונתערבו, וצע"ק דהרי פשטות המקרה הוא שאנו יודעים שלא נתערבו, וצל"ע למעשה מה באמת יהיה הדין באופן שברור לנו שלא נתערבו.

שאלה: מה הדין - דבר שאין מתכוון ואינו פסיק רישא, אך יכול לברר אם יהיה פסיק רישא.

כגון מעשה דאתי קמן, בחבילת טישו שכל כמה אחדים - היה מחובר טישו לחברו.

האם שרי לקחת מחבילה זו באופן חופשי, כיוון דהווי אינו מתכוון באינו פסיק רישא, או אולי כיוון שיכול לפתוח את כל החבילה ולדעת היכן מחובר - אסור?

תשובה: אולי יהיה תלי' בנידון דבר שאפשר לברר בספק דרבנן שהעלה הש"ך ביו"ד בכללים בסוף סי' ק"י עי"ש, ועי"ש בשאר נו"כ.

ואם אדם אחד מוציא כמה טישויים ברצף באופן שברור שאחד מהם מחובר יש לצרף בזה דברי הרמ"א לענין תערובת שלישית שנזכר לעיל מינה שם שאסור לאדם אחד לאכול כולם ובפוסקים נראה שתערובת שנייה דרבנן הוה כעין תערובת ג' דאורייתא, וספק ראשון דרבנן הו"ל כעין תערובת שניה דרבנן, אכן צריך לברר שוב הדין בזה בכל פרט ואין עיתותי בידי כעת, ואני רושם בחפזה מפאת הטרדות.

שאלה: גר שנתגייר והיתה לו פרה צ"ב - הא ספק דאורייתא לחומרא? דחוץ מהממון שיש כאן, למעשה איכא פה מצווה דאורייתא וספיקא לחומרא.

תשובה: בד"כ בכל מצוה דאורייתא שעיקרה ממון אם יש ספק פטור מלהביא, כגון ה' סלעים לכהן ופדיון פטר חמור וכל כה"ג, וזה הטעם שלא נהגו בזמנינו להביא מעשר ראשון ללוי לפי שאין לוי מוחזק.

והטעם בזה הוא משום שבעצם מי שאינו זכאי לממון בכל גוני יעבור איסור דאורייתא אם יטול הממון שאינו שלו ולהכי המוציא מחבירו עליו הראיה דכאיב לי' כאבא ליזיל לבי אסיא.

שאלה: מה הדין בדין אבר מן החי, שאכל את כל העוף כשהוא חי - האם עובר על אבר מן החי, או דנימא דצורת האיסור שהוא אוכל חלק מהבהמה, ושאר הבהמה נשארת חיה.

תשובה: זהו מחלוקת בגמ' בפ' גיד הנשה אם בע"ח בחייה לאיברים עומדת או לא יעוי"ש בפירוט.

שאלה: תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קב עמוד א תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו - על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא - לא יטלנה בידו ויוצא.

ומנכרי - נוטלה בידו ויוצא.

ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא, וקבר אשתו ושני בניו.

וצ"ב, מנין לגמרא שזה נגרם מחמת שנטל המזוזות?

תשובה: אפשר שבדקו ולא מצאו בידו עון אחר שיוכל למות בעבורו, או שהיה להם סימן אחר בזה.

שאלה: מסכת שבת דף יב עמוד ב אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה.

פעם אחת קרא ובקש להטות.

אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר! וצ"ב, וכי אסור לו לחלוק, הרי היה אמורא?

תשובה: רצה לחלוק ואדרבה לאחר המעשה הבין שצדקו הגוזרים את האיסור הנ"ל.

הכו"ח לכבודה של תורה (ובמחילה על הקיצור כי הייתי טרוד)

בכבוד רב

***