שבת

כ’ הרמ”א יו”ד סי’ קכז ס”ג, קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין, מכל מקום בקטן חריף ובקי בדבר ואיכא רגלים לדבריו יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור עכ”ל.

ויעוי’ ברמ”א לעיל מינה מה שדן על עד אחד גדול דבכללות דיניו נזכר שבאופן שמעיד לאסור על דבר שאפשר לבררו יש לו נאמנות יותר (באופנים שלולא כן לא היה נאמן כמבואר שם).

ולפ”ז בקטן ג”כ נראה דיש יותר לחוש לפי הענין בקטן שאומר שנקרע חוט הערוב כיון שהוא דבר שאפשר לבררו, ובמקרה שאפשר לברר יש יותר רגלים לדבר לעתים קרובות ויותר דומה לאופן שנקט הרמ”א שיש לסמוך עליו לאסור עכ”פ לחייב בירור.

אע”פ שקטן ביותר כגון שיודע שאינו מבין או שעדיין לא הורגל להקפיד שלא לשנות בדיבורו יתכן שיהיה לפעמים אפשר להקל לפי הענין אפי’ בזה שהוא דבר ששייך לבררו.

וכדברי הרמ”א הנ”ל כ”כ גם המחבר ביו”ד סו”ס מח קטן שמצא מחט תחוב בכרס יש להחמיר ולאסור על פיו אם הוא חריף לידע ולכוון בדברים אלו עכ”ל, ור”ל דבדברים אלו של טרפיות צריך יותר חריפות כדי להיות בקי בהם כדי לידע לכוון בהם עדותו.
 

אולם במקור הדברים ברשב”א בתשובה סי’ רד [שציינו לו בט”ז ובביהגר”א שם] משמע דדוקא בנידון המדובר שם שכיון שנמצא מחט רגליים לדבר ומ”מ גם דברי הרמ”א הנ”ל בסי’ קכז הם ג”כ מהרשב”א בתשובה שם, ובפנים הרשב”א נזכר יותר מזה דגם בדיני ממונות מצינו לפעמים נאמנות של קטן כמו שהביא דבריו בב”י בסי’ מח ובגליון מהר”ש אייגר עי”ש מה שהוסיף על זה, הלכך אין שום הכרח שהמחבר חולק על הרמ”א בזה, שהרי גם הרשב”א שהוא מקורו של המחבר מסכים לדין שהזכיר הרמ”א בסי’ קכז.

[ולגוף קושייתו של המהר”ש אייגר על הרשב”א עי”ש בפנים דבריו, הנה לפו”ר אינו קשה כ”כ דהא גם נאמנות בגדלו מה שראה בקטנו הוא מצד שיש לקטן איזו נאמנות דלולא זה שיש לו נאמנות כל דהוא לא היה נאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו דהרי כל ידיעתו רק מכח דעת שהיה לו בקטנותו, אם כי כאשר דנים מצד חשד לשקר במזיד יש עדיפות לגדול המעיד מה שראה בקטנו שכן בזה אין חשד שישקר במזיד ולכן שפיר הוסיף מהר”ש אייגר מה שהוסיף, אבל מעצם מה שטועה בראייתו בדדמי בזה כבר ראיית הרשב”א טובה, וזה הביא הרשב”א לראי’ שמצינו איזה צד נאמנות לקטן אפי’ בדיני ממונות, רק דאכתי אינה ראי’ גמורה לניד”ד דכאן יש חשש שקר שזה אין במקרה של הרשב”א, ולכן הוצרך מהר”ש אייגר להוסיף הראיה שהביא לענין דיני ממונות].

ויש להוסיף דבנקרע החוט של העירוב שהוא בידו של הקטן, דבפוסקים מצינו (לגבי אופנים מסויימים להתיר שלולא שהוא בידו לא היה נאמן) דבאופן שהוא בידו של הקטן יש יותר נאמנות באופן כללי לקטן, עי’ ברמ”א ונו”כ בסי’ קכז שם ובחכמת אדם כלל עב סט”ז.

ובמהר”ש אייגר בס”ס מח הביא בשם שו”ת צמח צדק הקדמון סי’ צא דהיכא שהקטן אינו נאמן גם דבר שהורה בו חכם אינו, ור”ל שאין צריך להחמיר בזה כלל אפי’ ליר”ש, ויל”ע באיזה אופן מיירי שאינו יוצר אפי’ ספק קל שיר”ש לא יצטרך להחמיר, ואולי בקטן ביותר שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, אבל לא נראה שלזה הכונה.

וראיתי אחד מהמחברים שציין למש”כ הש”ך בסי’ קטו סקי”ב בשם האיסור והיתר דנאמנות קטן הוא מבן ט’ שנים ושכ”כ התורת חטאת ובחיבורו ד”מ ובט”ז שם, אבל אין הנידון בהכרח דומה לראיה דשם הנידון מצד מאיזה גיל חשיב מירתת לגבי גוי, וזה אינו בהכרח הנידון לדין נאמנות דאפשר דנאמנות גרידא בלי שהגוי מירתת בפניהם שייך כבר קודם לכן, ויל”ע.

וכן מבואר בש”ך סי’ קיח סקל”ג דמירתת הם גדרים אחרים מנאמנות דנקט שם שאע”פ שקטן אינו נאמן בדאורייתא להתיר (עכ”פ בחלק מהאופנים) מ”מ במירתת מהני משום שיש לזה גדרים אחרים, ואע”ג דכאן הוא לאידך גיסא להאמין לקטן יותר בנאמנות בגיל שעדיין אינו נאמן במירתת, מ”מ יש מקום לטעון דאינו שייך זה לזה דהם סברות שונות, דבמירתת שייך בעיקר בגיל וכאן שייך בחכמה.

ובתשלום התשובה יש לציין דיש סברא דאיבדרא בבי מדרשא לומר דבנקרע עירוב א”צ להודיע כיון דהו”ל מתעסק לענין הוצאה דאינו מתכוון להוציא מרשות לרשות ואמנם לא בדקתי אמיתת מקור סברא זו אבל יש לציין דסברא זו צ”ב מנ”ל לחדש דבר כזה, דהרי הוא מתכוון למעשה שעושה ולא אכפת ליה בגדרי הדין אם מוגדר מקום זה כהוצאה או לא, וכעין מי שסבור טריפה הרג והרג בריא דלא חשיב מתעסק, מלבד מה שא”א לסמוך על עירוב כשלא מודיעים שנקרע (שהוא שכיח מאוד), וכן אינו מוסכם לכו”ע דמתעסק מותר לכתחילה ואכה”מ.

לענין שומר חשיב שומר לענין דברים אלו, כיון שודאי יבוא לביתו והרי בביתו בודאי ימצא את בני ביתו שיזכירוהו בכל גווני לעשות מצוותו.

אבל לענין הקדמת הסעודה בשבת עי’ ריש סי’ רעא ובמשנ”ב שם דבמקרה רגיל יש להקדים את הקידוש עם הסעודה שלאחריה גם בלא קשר לדיני שומר וכמו שיתבאר שם, ולענין כזית של ליל סוכות וגם לענין ליל שבת הרחבתי בתשובה נפרדת [ד”ה האם יכול ללמוד ולאחר את הסעודה בליל סוכות אם מעמיד שומר], אבל כאן הנידון מדין שומר.

מקורות:

(מכתב) הנידון שהביא כת”ר מבדיקת חמץ דשם ג”כ מצינו שאסור ללמוד קודם ויש שהתירו אם לומד חוץ לביתו כמ”ש המ”א והמ”ב בסי’ תלא, אה”נ שם מיירי מצד עיקר הדין שאסור לו להמתין, וכמו שיתבאר דיש עיקר דינא שהוא ענין אחר, ובאופן שלומד מחוץ לביתו יש כאן נידון מצד שמה שלומד חוץ לביתו יש בזה שמירה והוא כעין שומר המועיל שלא ישכח (וכעין דינא דמי שלומד ויש לו מנין קבוע יש שכתבו דחשיב שומר, וגם כאן יש לו קביעות לבוא אחר כך לביתו), ואילו במטה אפרים כאן לכאורה נוסף עוד ענין כמו שנתבאר שימנע מללמוד אז משום שהיא מצוה המוטלת עליו עכשיו ואינו ראוי לאחר הדבר, ודבר זה אינו מצד החיובים, ולכן גם כשיעמיד שומר או ילמד מחוץ לביתו לא יהני לזה.

ובעצם דינא דמהני בבדיקת חמץ ליש פוסקים כשלומד מחוץ לביתו אינו בהכרח שיועיל גם כאן, דהרי לק”ש אינו מועיל מה שלומד חוץ לביתו, דבפוסקים הזכירו איזה עצות אחרות אף ללומד בבהמ”ד (וכמו מש”כ הפוסקים מי שלומד במקום שיש מנין, משמע דעצם מה שלומד בבהכנ”ס או בבהמ”ד לא מהני לולא שיש שם מנין), אלא דבדיקת חמץ שהיא מצוה שבבית סגי בהיכר זה, שהרי בודאי יבוא לביתו בסוף, וכ”כ שם בשוע”ר סי’ תלא ס”ט דבודאי לא ילין בבהכנ”ס וכשיבוא לביתו יזכור חובת בדיקה, ממילא בישיבה בסוכה אם אינה בביתו אינו פשוט דמהני להיות היכר כיון שאינו רגיל לילך לשם כלל, אלא אם כן נחדש מסברא דמאחר שבנה סוכתו והעביר לשם כל כליו ממילא בודאי יבוא לשם, אבל אה”נ למעשה נראה דכיון שכתב בשוע”ר לענין חמץ דהאומדנא הוא מצד שיבוא לביתו יזכור א”כ גם בניד”ד הרי אנן סהדי שכשיבוא לביתו ויראה בני ביתו ממתינים בסוכה ומכינים המאכלים בסוכה והבית אינו ערוך במאכלים א”כ פשיטא דמהני גם כאן.

ועיקר רעיון הדברים כבר מבואר בסי’ פט ס”ו ובמשנ”ב שם (לענין שחרית) שאם לומד בבהמ”ד ורגיל לילך לבהכנ”ס חשיב כמו שיש שומר וכן אם לומד בבהכנ”ס ואנשים באים לשם חשיב כמו שומר, וממילא כאן הרי רגיל לילך לביתו ובביתו הרי יש אנשים שודאי יזכירוהו לסעודה, וא”כ בענייננו חשיב שפיר שומר.

לגבי המג”א בסי’ תלא סק”א על הקולא של לימוד כשלומד בבהמ”ד לענין בדיקת חמץ יל”ע היאך אתיא כהסוברים שיש ענין מצד הדין בתחילת הלילה דוקא ולמדו כן מאור לי”ד ובאמת הוא דחוק מאוד דבגמ’ פסחים ג מבואר דהוא רק כינוי לשון נקיה ללילה משום ותבחר לשון ערומים, ולהנך דעות דבאמת יש ענין בתחילת הלילה מצד עצמו (ולא רק מטעם זריזות או שמא יתבטל מהבדיקה) אפשר דאין לסמוך על חילוקו של המג”א הנ”ל וצל”ע דלמעשה המ”ב בסק”ז פסק כהמג”א ולא ערער על מה שהזכיר הד”מ לענין אור הנ”ל, אלא אדרבה הביא כעי”ז שם בסק”א בשם כמה אחרונים, ושוב אחר הדקדוק נראה דלא הקיל בזה המשנ”ב להדיא אלא קודם צאה”כ דוק ותשכח (ואע”ג דלהך דיוקא דהד”מ דאור א”כ לכאורה הבדיקה היא קודם צאה”כ אפשר דכולי האי לא החמיר, או בדוחק יש לומר דלא באו לומר קודם צאה”כ אלא רק קודם שהחשיך מידי).

*

מחלוקת, והדעה הרווחת שיצא.

מקורות: בב”ח כ’ שלא יצא, אולם מהפמ”ח ריש רפח שאם טעם קודם מוסף יצא מידי איסור תענית מוכח דאין איסור נפרד מצד איחור הסעודה והמ”ב העתיק דברי הפמ”ג להלכה וגם כלל דברי כמה נו”כ שם שהאיסור מצד איסור תענית בלבד ולא הזכירו כלל ענין שעה שישית, ובפשיטות כולם סוברים כמו שכתבתי בדעת הפמ”ג, ועכ”פ בדיעבד ודאי יש לסמוך על זה.

לדעת כמה פוסקים מותר ליצור סודה בשבת, אך יש שאסרו זאת משום נולד.

מקורות: ראה שו”ת רב פעלים ח”א או”ח סי’ יח שכתב להתיר הכנת סודה משום שאין מכה בפטיש באוכלין, ויש לציין שכך גם הכרעת הביאור הלכה שיח ד”ה והדחתן לומר שאין מכה בפטיש באוכלין כדעת הנשמ”א שהביא שם, עיין שם שהביא כמה ראיות לזה, אולם לגוף הכרעת הבה”ל הכרעתו היא לענין מכה בפטיש ולא לענין הנידון של נולד.

(ולכן א”צ לחשוש לשי’ האמרי בינה שבת כא לענין מכה בפטיש באוכלין, שכן הבה”ל לא חש לזה כמ”ש שם ע”ד הפמ”ג, ועי’ מהרש”ם ח”א קסד, אבל לגבי שאר הנידונים שהביא האמרי בינה וכן הנידון שיתבאר בסמוך וכן מה שהביא המהרש”ם אין להם הכרעה מדברי המשנ”ב).

אולם כן יש כאן נידון לגבי מכה בפטיש לגבי האבקה של הסודה לשתיה עצמה שאינה ראויה לאכילה לפני כן, (והתירו של הרב פעלים הוא הרי בדבר הראוי לאכילה ויש לדון בדעת המשנ”ב בזה), ואם אפשר לומר שכיון שמתבטלת במים אין נידון מכה בפטיש לגביה אלא לגבי המים, ובהם אין מכה בפטיש מכיון שהיו ראויים קודם לכן וכדעת המשנ”ב, ויש לדון בסברא זו, ומי שמכין על ידי גז יש לדון גם לענין ממשות הגז לענין מכה בפטיש.

ומ”מ הרב פעלים אם האופן שהכינו בזמנו הסודה היה על ידי ערבוב חומר שאינו ראוי כמו היום (וצריך לברר המציאות בזה) א”כ יש הכרעה בזה שהולכים בתר עיקר הדבר והוא ראוי לאכילה.

וכן בשם החת”ס [שביתת השבת מבשל סקכ”ז] הובא שהתיר להכין סודה בשבת, וכן דעת הגרשז”א [שש”כ יא סל”ה הערה קלג] והאול”צ [ח”ב פכ”ז סי”ד] והר צבי [א קפט], ועי’ שו”ת מהר”ם מבריסק [ח”א קטו], וכ”כ המנח”י [ט לג] אלא שהמנח”י כ’ שלכתחילה יעשה לפני שבת והתיר רק בדיעבד.

אולם בשם מהרי”ל דיסקין [שביתת השבת מעשה חושב דיני מלאכה שאינה לקיום סק”ג] הובא לאסור עירוב אבקת הסודה בשבת משום מוליד.

ויעוי’ באמרי בינה שם ומהרש”ם שם ובכמה מספרי האחרונים שהעלו כמה נידונים ושאלות לענין היתר הכנת הסודה בשבת.

וראיתי בפסקי תשובות סי’ שכ הערה 163 שהביא הרבה דעות בזה ולא היה לי פנאי לעיין בהם, ולא אקח האחריות להעתיקם כאן בלי לבודקם, אלא שסיים שם שירא שמים אין ראוי לו להכין סודה בשבת מחמת שיש בזה מחלוקת גדולה באחרונים.

אסור.

מקורות: גם מה שהתיר השו”ע באו”ח שלו ד, הוא רק שא”צ להיזהר בצירוף שאינו מתכוון וגם אינו פסיק רישא כיון שהוא מקום דריסת בני אדם, אבל מלכתחילה לשתול או להשקות מאחר ויש חשש שיגדל אפי’ משהו באופן שמתכוון בודאי שאין לזה היתר, וכן מתבאר ממה שנקט השו”ע שם דין זה בסעיף המדבר בזורע שאינו מתכוון שצריך לזיהר שלא לזרוע באינו מתכוון, וע”ז קאמר שבאופן זה מותר גם אם אינו נזהר, אבל לא מיירי בזורע המתכוון.

לא (ראה או”ח סי’ שח סכ”ט).

קרא פחות

ממתק בודאי מותר, ופרס יש עניין לומר במפורש שלא יחול הקנין בשבת, אך מעיקר הדין יש מקום להתיר גם בלא זה אם זה נצרך בשביל שהילד ילמד, מכיון שהוא לצורך מצוה.

הנוסח של המתנה לא יהיה שהקנין יחול לאחר שבת אלא שלא יחול כעת קנין.

מקורות: לגבי אוכל ראה שכג, ולגבי מתנה וצורך מצוה ראה שו סק”ו ולגבי לימוד קטן אם נחשב מצוה ראה בשו”ע סעיף הנ”ל, ולגבי העצה שלא לזכות ראה ר”י אסאד או”ח פג.

לגבי הנוסח ע”ע או”ח תקלט ז ודוק.

מכיון שיש אומרים שמנהג האשכנזים בא”י להחמיר שלא להתפלל בפלג המנחה גם בע”ש [עי’ קובץ תשובות ח”א כג, הליכות שלמה תפילה פי”ד ארחות הלכה 10, ויש חולקים עי’ ביאורים ומוספים סי’ רסז סק”ג], ומכיון שעדיין אין עליו איסור לישון כרגע מחמת תפילת ערבית עד חצי שעה לפני צאת הכוכבים [משנ”ב רלה סקי”ט], לכן עדיף שיישן עכשיו ויעירו אותו לתפילת מעריב לקרוא ק”ש ותפילה בזמנה.

קרא פחות

הנה דין יתובי דעתא נאמר ביולדת ויש שסברו שלא נאמר בדברים אחרים, ואמנם בביאור הלכה [סי’ קכח ד”ה לכבות] משמע שנקט שהוא דין גם בדברים אחרים וכן נקט להדיא בחוט שני וכך מסתבר שאדרבה יולדת קילא משאר חולים כמ”ש המגיד משנה.

והנה אין לך אלא מה שאמרו חכמים ביתובי דעתא שכל כולו חידוש גדול מאוד (ויעוי’ במגיד משנה לענין יולדת), ועיקר מה שדברו הם דברים המוסכמים אצל בני אדם שהם יתובי דעתא כגון הדלקת נר, ויש צד בבה”ל [שם ד”ה בשביל] שגם שינה לחולה נחשב כטבע קבוע שמועיל לחולה להתרפאות, אבל דברים שבני אדם אינם צורכים אותם לא מצינו בזה שכל אחד יקבע לעצמו שהוא יתובי דעתא בשבילו בלי חוות דעת רופא מומחה (עי”ש בהמשך דברי הבה”ל), וע”ע ערוך השלחן סי’ שו ס”כ ושו”ת מנח”י ח”ד סי’ ח ואג”מ ח”א סי’ קלב ותשוה”נ ח”ב סי’ קעז.

וגם יתובי דעתא הוא שלא תהיינה דאגות ופחדים לחולה שהוא בסכנה במצב חולי כמ”ש התוס’ והובא בביה”ל סי’ של ד”ה נר, ומה שהותר להדליק הנר בחולה סומא הוא ג”כ מחמת היתובי דעתא של החולי, משום שחולי הוא מצב רגיש שעלול להיכנס לכלל סכנה כשאין יתובי דעתא, אבל יתובי דעתא למטפל לא מצינו להדיא שנאמר (באופן שאין החולה מוטרד מכך), אף אם אומר שיש לו חוסר ריכוז או חוסר שקט שאפשר לשפרו על ידי שימוש בסיגריה אלא על פחד וטירדה אמיתית שגורם לחולה סכנה ועי בביה”ל [סי רעח ס”א ד”ה לכבות] לענין לשפר אור הנר בשבת שאסור גם לצורך יולדת.

וז”ל התוס’ [שבת קכח ע”ב ד”ה קמ”ל], אף על גב דבפרק בתרא דיומא (דף פג ע”א) אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה”כ אלא ע”פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא היינו שיותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב עכ”ל התוס’, ומבואר כנ”ל שהדין של יתובי דעתא הוא דין בסכנת חולי, ולא מצד שעל ידי היתובי דעתא יש שיפור כל שהוא בסיכויי הצלת החולה.

וידוע שנחלקו פוסקי זמנינו האם הבעל יכול לנסוע עם היולדת ויש מפוסקי זמנינו שהחמירו מאוד בזה אף שללא ספק יש כאן יתובי דעתא ליולדת, וגם מי שהקיל בזה עדיין לא הקיל שיסעו כל מי שהיולדת מבקשת שיסעו איתה, מכיון שלא כל מה שהחולה מבקש נעשה היתר בשבת אלא רק דברים שיש לשער ולקבוע שהם מועילים לחולה להירפא וכנ”ל.

ויעוי’ מה שכתב החזו”א בקוב”א שלא כל דבר המועיל לפקו”נ באיזה אופן מועיל בשבת, דאל”כ היה לנו להתיר לפתוח את כל החנויות בשבת שהרי שבודאי שאם יהיו חנויות פתוחות בשבת יימנעו על ידי זה מקרי מוות אפשריים, ואעפ”כ רואים שאין הדין כן שלא כל דבר שיש לו איזה סיכוי למנוע מוות נחשב כפיקוח נפש בהגדרת ההלכה שבזה, ויש עוד לשון מורחבת בזה בחזו”א במקום אחר.

ואמנם לו יצוייר שיש לפנינו אומדנא דמוכח ברופא לחולה שיש בו סכנה והרופא מבולבל מאוד ברוחו בלא יכולת לרפאותו ורק על ידי שיקח הרופא סיגריה יש אומדנא המסתברת שמצבו עשוי להתייצב ולהיטיב הוא נידון אחר וצל”ע בזה (ועי’ בל’ הביה”ל סי’ קכח ד”ה לכבות שכתב ואפשר דאפילו לרש”י ג”כ יש להתיר ההדלקה כדי לראות איזה דבר הצריך לו וגם שדעת החולה מתיישב בזה וכו’).

וכנ”ל לגבי החולה גופי’ אם יש בו סכנה ממשית בלא יתובי דעתא והסיגריה תיישב דעתו ג”כ יל”ע בזה, וצ”ל שאם הרופא אומר שעל ידי הסיגריה יוכל להתרפאות (או שיש אומדנא דמוכח באופן המועיל לענין זה כמבואר בהל’ יו”כ) יוכל החולה ליקח הסיגריה ואם אין המצב עד כדי כך לא יהיה היתר בזה, מכיון שלא כל הקלה לחולה שיש בו סכנה מותר אלא רק הקלה שיש עליה אומדנא של רופא או טבע קבוע שהוא דבר שמרפא את החולה, עי’ ביאור הלכה סי’ רעח ד”ה בשביל.

והראני השואל עוד לדברי החשוקי חמד ב”מ קה ע”ב שהביא דברי החת”ס אה”ע סי’ פב שכתב לענין מקרה אחר בזה”ל, אין להאמין לרופא אלא באדם שהוחזק בחולי, אבל אדם המתחזק כבריא, ולחש לרופא ואמר לו כך וכך כאב יש לי, והרופא שופט על פי דבריו כראוי לו, לא נתיר לו לעבור על איסורי תורה על פי חלומותיו ועל פי דבריו.

ואף אם נחליט שיש להאמין לרופאים, הלא הבועל עובר איסור על כל בעילה ובעילה, ולא הותר רק להציל נפש, ואם כן מי ישער איזה בעילה היא להצלת נפשה, ואם די לה פעם אחת בחודש, והוא בא עליה פעמיים, שניהם עוברים על איסור תורה.

ואם אולי תתרפא, ויפסק החולי שלה, מי יכפנו לגרשה אז, והוא עמה כל ימיה באיסור וכו’, עכ”ל, ועי”ש בחשוקי חמד שהביא עוד צדדים בנידון זה.

והביא שם הוראת הגריש”א שאין להתיר לרופא לעשן סיגריה מכיון שעליו להתחזק בעצמו ולהתרכז ואם קשה לו לעשות כן בלא סיגריה עליו להתאמץ ולעשות בלא סיגריה ועי”ש כל מה שכתב על זה שיש לדון בכל ענין לגופו.

יכול להתחייב על כך בתנאי שיסכמו הצדדים מראש ביניהם על רב שיכריע להם בכל פעם מה נחשב פקו”נ וע”פ זה ינהג למעשה.

מקורות:

****

הנה מה שמותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש הוא ברור, ומאידך גיסא המציאות בשטח שלא כל מה שהצבא מבקש לחלל עליו שבת הוא בגדר פיקוח נפש הוא ג”כ עובדה לפי הנשמע מהאנשים העומדים בשטח, ולכן אם מבקשים ממנו מראש להתחייב להגיע בשבת במצבים של פיקוח נפש צריך שיסכמו מראש ביניהם על רב המקובל על ב’ הצדדים שישמע בכל פעם את פרטי המקרה ויכריע מתי מותר לחלל שבת ומתי אסור, וצריך שיהיה רב שאפשר לשאול אותו במקום בלי טלפון, מכיון שלפעמים השאלה אינה מתירה גם להרים טלפון בשבת וד”ל (ואין להקשות מדברי האג”מ הידועים לגבי מי שחושש יותר מידי שנחשב אצלו עדיין פקו”נ כל עוד שא”א להוכיח לו שאין סיכון, דשם לא מדובר בקלי דעת דשבת הוא דזיל בעינייהו אלא במי שפיקו”נ חמיר לו, ומלבד זה לענין שאחר יחלל עליו הוא עוד נידון), והם יבואו בטענות למה לא שאלת כמו שסוכם, לכן צריך רב שיהיה זמין לשאלות פנים אל פנים, ואם אי אפשר באופן זה אלא רק בטלפון צריך שלכל הפחות יתן הרב הנחיות מראש מתי לא להתקשר.

אם אין הצבא מסכים להסדר הלכתי כזה או אחר איני מוצא לע”ע פתרון להתיר להתחייב באופן זה, ומצד פקו”נ יכול לומר להם שבכל עת שיש פקו”נ אני זמין, ובלאו הכי אין פיקוח נפש מוטל על נהג זה מכיון שבכל מקרה יסתדרו עם נהג אחר, ומצד דינא דחוזרין בכלי זין למקומם (עירובין לט) כמובן שלא בכל מקרה שייך דין זה, וגם דינא דבאו על תבן וקש במקום ספר לא תמיד שייך בכל מצב וצריך לבדוק בכל מקרה ע”פ הלכה.


 המשנ”ב סי’ קכח כג נקט שמותר, ובטעם ההיתר יש אומרים משום שהריח הוא חיצונית ליד במים הדבוקים ליד ואינו מוליד ריח בדבר חדש (א”ר שם סק”ח), ויש שנקטו טעם אחר בזה, הבאתי בתשובה הסמוכה (ד”ה האם מותר לחטא אסלה בשבת עם חומר ריחני), ומ”מ לדלל את החומר במים בשבת אסור משום מוליד ריח במים (מ”ב תקיא כח), ולכן ידלל את החומר במים לפני שבת.


 
ואם החומר של הריח הוא סמיך מידי שיש בזה חשש ממרח, או שהוא מוליד קצף, או שנצרך להשתמש בספוג או במטלית בשביל השימוש בו, שיש בזה בעיה של סוחט, בכל שלושת אופנים אלו הדינים משתנים ויעשה שאלת חכם.

במקרה שהגוי עושה עבודה באתר חי של ישראל בשבת והדבר נראה שבאמצע שבת נוצרו שינויים באתר בידי אדם יש בזה בעיה, עיין סימן רנב, ג וסימן רמד, ד.

קרא פחות

****

בדיק לן מר בנושא המצלמות בשבת, ובאמת איני ראוי לדון בשאלה שכבר דנו גדולי פוסקי הדור בה, אולם מ”מ מאחר שבא הדבר לידי, אכתוב גם אני חלקי בזה, בפרט שנראה לי שיש נתונים שהשתנו והתבררו בינתיים מאז שנתעורר הנידון בזה מתחילתו בבהמ”ד.

ראשית כל יש להקדים שגם הפוסקים שיותר נטו להחמיר בהליכה בשטח מצולם בשבת מ”מ הסכימו הפוסקים שהאיסור הוא רק דרבנן ולא דאורייתא, עכ”פ היכן שאינו מתכוון להצטלם, ונתנו הפוסקים כמה טעמים בזה למה הוא רק דרבנן ולא דאורייתא, ולמעשה מדובר כאן בפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן, שכן ברוב המקרים אדם לא ניחא ליה שכשהוא עובר נרשמות כל תנועות ומעשיו והליכתו במאגר נתונים של מאן דהוא כזה או אחר.

ואם נקבל כמה מן הטעמים נמצא שיש כאן פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי תלת דרבנן, וגם חד דרבנן בצירוף מה שהוא פסיק רישא דלא ניחא ליה סגי להחשיבו שהוא תרי דרבנן לכל היותר (דיש מתירים לגמרי פסיק רישא דלא ניחא ליה אפי’ בדאורייתא אם כי לא נפסק להלכה כדעה זו שהיא דעת הערוך אלא כדעת ר”י).

והנה יש מהפוסקים שהזכירו שיש להתיר ענין המצלמות הנ”ל באינו מתכוון רק בשעת הדחק או בצורך גדול וכן לפי המבואר דתרי דרבנן שרי לצורך גדול [שו”ע שיא, ב, ומשנ”ב יג-יד].

ויש להביא דהשו”ע סי’ שכ סעיף יח כ’ דהעולם נוהגין היתר בפס”ר דלא ניחא ליה ויש ללמד עליהם זכות, וזה מיירי באופן שיש עוד צירופים כמ”ש הבה”ל שם, וכן מבואר במג”א סקכ”ג ומחה”ש שם, וגם כאן יש עוד צירופים, וכמו שמצינו בכ”מ שהתירו בעוד צירופים בפס”ר דלא ניחא ליה, ראה שעה”צ סי’ תרנח סק”ח ושו”ת אג”מ או”ח ח”ד סי’ עד בישול אות יט.

יש לצרף גם דעת הרשב”א בשבת קז ע”א (לפי ביאור השלה”ג שם, ועי’ עוד ביאורים בשו”ת רב פעלים ח”א סי’ כג, אבנ”ז או”ח סי’ קצד, חידושי הגרש”ש כתובות סי’ ד סק”ב) דאיסור פס”ר נאמר רק באופן שאינו עושה דבר היתר באותו מעשה, והחפץ חיים במחנה ישראל פל”א ס”ב כתב דבמקום דחק גדול מאוד פשוט שיש לסמוך ע”ז ונקט שכך דעת כמה ראשונים, וגם ההיתר דהחי”א דלהלן מיוסד ג”כ על הרשב”א.

ויש להוסיף דפסיק רישא בגרמא הוא קל יותר (עי’ אבנ”ז או”ח סי’ קצד סק”ב ע”פ הרשב”א והר צבי או”ח סי’ קלג ושש”כ פ”א הערה קלה ופכ”ו הערה לג).

כמו כן יש לציין דאמנם דעת הרמ”א סי’ שיד ס”א ומשנ”ב שם סק”י וסקי”א דפס”ר דלא ניחא ליה אסור גם בדרבנן, ובדעת המחבר נחלקו האחרונים (עי’ שער המלך פכ”ה מהל’ שבת הכ”ה, ומשנ”ב הנ”ל סקי”א, שביתת השבת, אול”צ ח”א סי’ כה ועוד), אבל קי”ל פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן שרי (פמ”ג סי’ שטז בא”א סק”ז ומשנ”ב שם סקט”ו, שעה”צ סקי”ח, סי’ שלז סק”ב), ואמנם החזו”א או”ח סי’ סא סק”א לא ברירא ליה דין זה עי”ש, ומה שהקשה בשש”כ מבוא פ”א הערה נה מסתירות בדברי המשנ”ב בזה עי’ בכללי פסיק רישא שהביא שם יישוב נכון על זה דהתרי דרבנן חייב להיות דבר שאינו מענף מלאכת מחשב של הלא ניחא ליה, כגון אינו מתכוון אינו מצטרף עם הלא ניחא ליה להיחשב בס”ה תרי דרבנן מלבד הלא ניחא ליה, והוא ברור.

כמו כן יש לציין דפסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן במקום צער דעת החי”א להתיר (בכלל ל ס”ב וע”ש בנשמת אדם סק”א).

ויש לציין גם דברי המ”מ בפי”ב מהל’ שבת ה”ב ולולי דמסתפינא אולי לפו”ר היה מקום לפרש בכוונתו דכל פעולה שמבחינת הגדרת הפעולה ברור שהוא פועל כאן ענין אחר לגמרי לא שייך לבוא אליו בטענות של פסיק רישא והוא מוגדר כדבר שאינו מתכוון גרידא, אולם כבר האריכו הרבה אחרונים בכוונת דבריו, עי’ במג”א סי’ שיח סקל”ו, ובחי’ רע”א וחמד משה וישועות יעקב ושאר נו”כ שם, ועי’ בחיבור כללי פסיק רישא שהביא הרבה מדברי האחרונים ע”ז.

נמצא מכ”ז דזה פשוט דבמקום שאינו מתכוון ויש בזה צורך גדול שייך שפיר להתיר כיון שיש כאן גם פס”ר דלא ניחא ליה וגם צירופים, וגם מסתמא תרי דרבנן לפחות במקום לא ניחא ליה, וגם שבות דשבות במקום צורך גדול וכן שאר העניינים שנזכרו כאן.

וכאן רציתי לחדש [ומסתמא שכבר הקדימוני בזה מכיון שהדברים מסתברים מאוד אם כי עד כה לא נזדמן לי לראות מי שכתב כן] דהאידנא אחר שמאוד קשה ללכת בכל מיני רחובות בלי לעבור בשטח המתועד במצלמה של כל מיני גופים כגון חנויות ועסקים ורכבים ואף בפני מצלמות גלויות המציאות היא שצריך לעשות מאמצים למעלה מדרך הטבע כדי להינצל מן המצלמות, ממילא האידנא בזמנינו יתכן שיורחב יותר במקרים מסויימים המקרים של צורך גדול בזה, ולאחרונה הזדמן לי לשוחח עם אחד מנציגי הרשויות והתברר לי שמצב המצלמות הרבה יותר ממה שהיה יכול להיות נראה לעין האנושי עד שנשמע שעכ”פ במקומות מסויימים (ולא יישובים קטנים שאיני יודע המצב בהם) כמעט שלא שייך להגיע ממקום למקום בלי להיכנס לשטח שמתועד במצלמה, וממילא כל ההילוך היום ברחוב הוא שעת הדחק גדול.

וגם אם נימא שמצלמות שאין יודעים מהם הוא קל יותר משום שאין פסיק רישא, ראשית כל איני יודע אם שייך לומר שדבר שאינו מבורר אינו פסיק רישא, ועי’ בסוף התשובה שהבאתי מ”מ בזה, ועי’ בש”ך בכללי ספקות לענין חסרון הספק שבזה ועוד יעוי’ להלן דאינו מוסכם לכו”ע שפסיק רישא בספק במציאות נפקע ממנו הפסיק רישא, ואולי מ”מ יש לומר שיש כאן משהו קל, אולם למרות זאת גם במצלמות ידועות לחוד יש כאן בהרבה מהמקרים שעת הדחק גדול לחשוש בזה, וממילא הו”ל פסיק רישא דלא ניחא ליה בתרי דרבנן בשעת הדחק גדול שיש מקום לשמוע להתיר בזה במקרים שאכן מוגדר כשעת הדחק גדול, וכמובן שהכל לפי הענין.

וביתר הרחבה ראשית כל בעצם כתיבה במחשב הגרשז”א נקט דאין זה כתיבה המתקיימת ורוב הפוסקים לא סברו כן (עי’ משנה אחרונה סי’ שמ אות פז), ולפי הדברים שם משמע שעיקר מה דמיירי שם הגריש”א להחשיב כתיבה במחשב ככתיבה המתקיימת הוא כשיש מחשב שניתן לצפות בו בזמן אמת אבל כשרק נשמר במאגר נתונים משמע דלא ס”ל שנחשב כתיבה (וכן מבואר בהמשך דבריו שהובאו שם בהערה תכב), וכן הגרנ”ק שם שהסתפק בזה מודה שאם הכתב אינו נראה במסך אינו כתיבה דאורייתא כמבואר שם בהמשך דבריו (בהערה תכב), וגם השבה”ל ח”ו סי’ לזה לא מיירי אלא מצד הכתיבה על המסך, וגם מהאג”מ שהביא שם א”א להוכיח יותר מזה, וכידוע שהרבה ממתקני המצלמות מזמנינו הן רק אוגרות את הנתונים ולא שיש מחשב פתוח כל הזמן שניתן לצפות בו (וע”ע בביאורים ומוספים סי’ שמ סוף הערה 60 מה שהביאו בשם פוסקי זמנינו עוד בענין הקלטה בטייפ ומה שהביאו לחלק שם בין מיני הטייפים).

ואמנם בשם הגרשז”א הובא שם שהכנסת נתונים לדיסק הוא בונה, וצל”ע לפי הצד שם דמיירי הגרשז”א גם בדיסק שאינו ריק א”כ באיזה אופן קאמר הגרשז”א שכתיבה על המחשב אינו דאורייתא שהרי כך נקט בשלחן שלמה סי’ שמ סי”א שכתיבה על המחשב אינו דאורייתא (וכידוע שגם בכתיבה במצב ללא שמירה הוא ג”כ נשמר באיזה מקום במחשב רק שעומד להמחק ודוחק לומר דזה מה שעושה אותו אינו מתקיים מאחר שעומד להמחק רק על ידי פעולה אלקטרונית שתתבצע על ידי המערכת, ואולי אה”נ, ויל”ע, ושוב ראיתי שכעי”ז בשו”ת שבט הלוי ח”ו סי’ לז הביא להוכיח מהרמב”ם דהכותב על בשרו הו”ל כתיבה המתקיימת אע”פ שחמימות הבשר מעבירתו והובא במשנ”ב סי’ שמ, וא”כ נקט שגם הכותב על המסך חשיב כותב אע”פ שהפעולה נמחקת אחר כך מ”מ אינה נמחקת מחמת עצמה אלא מחמת פעולה אחרת, וכעי”ז ראיתי בשם חוט שני ח”א פ”כ עמ’ קנג קנד שכתב מעין זה בדומה לזה) וכן בסי”ב שם אות ב כתב עוד הגרשז”א דכניסה למקום מצלמות אינו דרך כתיבה, וכן בנשמת אברהם סי’ שמ סק”ד הביא בשם הגרשז”א שהקלטה על טייפ אין בה משום כותב וכן הביא שם בסק”ו לענין כתיבה על מחשב, ועי’ שש”כ פ”מ הערה ח*.

היוצא מזה דיש כאן לכה”פ טעם אחד להפוסקים רובם ככולם שאינו דאורייתא.

ויש טעם נוסף למה כתיבה במצלמה אינה דאורייתא שכתבו בשו”ת תשובות והנהגות ח”ב סי’ קפט ובשו”ת בצל החכמה ח”ו סי’ סה שכיון שהתמונה אינה נשארת במסך אלא בהימצאות האדם אינו כתיבה כלל, וכעי”ז כתב הגרשז”א (הובא ברבבות אפרים ח”ג סי’ רמז) דמאחר שאין התמונה נשארת כלל אחר כך לא חשיב כתיבה דאורייתא.

ויתכן לומר טעם נוסף למה אינו כתיבה מכיון שבכל רגע המחשב מצלם מה שמולו ואין האדם משנה במחשב עצמו כולם דהתמונה לא נעשית על ידי האדם גדולה יותר או עם יותר שטח כתוב באופן הניכר אלא המחשב תמיד ייצור מה שמולו, והמחשב לא אכפת ליה כלל מה מולו אלא קולט בכל רגע מה שמולו ויוצר אותו, ומהיכי תיתי שיש כתיבה דאורייתא בזה  שמשנה את המצב מול המחשב.

וגם יתכן שבכל רגע או שבריר רגע המחשב קולט מחדש את מה שמולו והאדם אינו פועל פעולה במחשב אלא בכל רגע המחשב בודק מחדש מה שמולו ומצלם אותו והרי זה כמו שמגיע אדם לישון במקום שיודע שמצלמים אותו שאינו עושה שום מעשה והמעשה נעשה רק על ידי המחשב, ויל”ע בכל זה.

ומעין זה ראיתי סברא בשם הגריש”א (במשנה אחרונה שם אות פט הערה תכג) שבמקומות שאין האדם מתכוון כלל להקרנת תמונתו על גבי המסך שאין זה נחשב מלאכת מחשבת בשבת כיון שעושה זאת בדרך הליכתו הטבעית בלא מעשה בגוף הדבר עכ”ד, אם כי אינו ממש מה שכתבתי דהגריש”א שם נקט שאם מתכוון בהצטלמותו עובר איסור דאורייתא, וההיתר שכתב שם הוא רק באינו מתכוון וצריך לעבור שם.

ובמשנה אחרונה שם ציין שגם החוט שני כתב כדברי הגרי”ש ולא עיינתי בפנים (ועי’ בארחות שבת שהביא דברי הגרנ”ק בשינוי קצת ממה שהוא בחוט שני).

ובשם הגרשז”א הובא עוד טעם שהוא דרבנן (רבבות אפרים ח”ג סי’ רמז) משום שהוא כלאחר יד (והאג”מ הנ”ל לגבי מחשב הזכיר סבר שכך הוא הדרך אם כי האג”מ לא מיירי במצטלם אלא בכותב בעצמו, ויל”ע בדעתו).

וכן נקט בשה”ל ח”י סי’ ס שאינו דאורייתא המצטלם מטעם שהביא שם.

ממילא מאחר ובס”ה יוצא שיש כאן כמה טעמים למה הכתיבה היא רק דרבנן, נמצא שהוא תרי דרבנן באינו מתכוון ופס”ר דלא ניחא ליה, ומכיון שמבואר בכמה פוסקים שבמקום הצורך אפשר להקל לעבור במצלמות (הגריש”א והגרנ”ק הנ”ל וכן בשבה”ל ח”י סי’ ס, ואילו בשולחן שלמה הנ”ל בסי”ב התיר לגמרי), בזמנינו הוא צורך גדול וכמשנ”ת.

ומ”מ יש להעיר דעיקר ההיתר הוא מבוסס באופן שאינו מתכוון אבל אם מתכוון להצטלם לא מיירי’ הכא ולקצת פוסקים הוא דאורייתא (כמו הגריש”א), ויש לציין לענין הגדרת ניחא ליה דמבואר בתוס’ פ”ב דקידושין שכל דבר שלולי האיסור שבזה הוה ניחא ליה ומחמת האיסור לא ניחא מוגדר כניחא ליה, מכיון שאם תאמר שנחשב לא ניחא ליה מחמת שהוא אסור ותהפכנו מחמת זה להיתר א”כ שוב חוזר למצב של ניחא ליה מכיון שכבר אין איסור, והוא גלגל החוזר.

לגבי פתרונות של גופים הלכתיים להעמיד מצלמה שנכבית כל מעט זמן (וכעי”ז הורה הגריש”א כמו שהביא במשנה אחרונה סי’ הנ”ל) הדבר תלוי בכמה נידונים, ראשית כל האם מועיל מה שאין המציאות ברורה כרגע להחשיב הדבר כאינו פסיק רישא, או רק כספק פסיק רישא, ושנית במקרה שרק מעט מאוד זמן אינו דולק נכנסים כאן לשאלה של קרוב לפסיק רישא האם נחשב כפסיק רישא או לא, וב’ נידונים אלו דנו בהם הרבה פוסקים, כמו שהובאו בקונטרס כללי פסיק רישא, ועי”ש שהכרעת המשנ”ב להקל באופן הראשון ולהחמיר באופן השני.

יעוי’ ברמ”א סי’ קכז ס”ג שקטן נאמן בדרבנן בלא אתחזק איסורא ועי”ש בביאור הגר”א שיש חולקין בזה, ועי”ש בגליון מהרש”א ג”כ, ומ”מ בנידון דידן שהאיסור הוא ספק לכאורה גם להחולקים מותר, עי”ש בביאור הגר”א, וכ”ש לפי מה דקי”ל שבכל ספק ופלוגתא במעשה שבת יש להקל, אולם באופן שנראה שהגוי עשה לצורך ישראל דשייך לומר בזה מוכחא מילתא כמבואר במעשה דשמואל בגמ’, א”כ באופן זה יש לדונו כאיתחזק איסורא ויתכן שקטן לא יהיה נאמן בזה דקטן אינו נאמן באתחזק איסורא כמבואר ברמ”א שם.

קרא פחות

לגבי מה ששאלת לענין דין מלילה שהתירו בכינה כשעוקצתו (רמ”א סי’ שטז סעי’ ט), מה הדין בזה, תשובה הנה עיקר הנידון בזה לפי הצד דחשיב כפרעוש [כמו שהבאתי הנידון בזה בתשובה הקודמת, ד”ה דבורה המסתובבת ומפריעה האם מותר להורגה בשבת או לצודה], והרי טעם איסור המלילה בפרעוש כתב המשנ”ב סקמ”ב משום שהוא פרה ורבה ועלול לבוא בהריגתו לאיסור דאורייתא, ולכך לא הותר, (ומה שהותר מלילה בכינה הוא רק בצירוף שאינו פרה ורבה וגם בצירוף שהוא מעופש מאוד ומצער כמ”ש הבה”ל ס”ט סד”ה לא, ע”פ הרמב”ם), אם כן ה”ה בדבורה שסוברים לענין דרגת הנזק חשיב כמו פרעוש ג”כ לא הותר.

וכן בשוע”ר בסי’ שטז סי”ח דן לגבי כמה דברים שלשיטתו כפרעוש חשובין, והצירעה היא אחד מהם, ושם בסי”ח וסי”ט דן על כל דיני פרעוש בשבת וקאי על כל המינים שהזכיר בריש סי”ח שדינם כפרעוש, ומבואר דמה שכתב בסוף סי”ט שאסור למלול פרעוש קאי גם על צרעה הנזכרת בריש סי”ח.

אבל לפי הפוסקים שנקטו דדבורה נחשבת כמו נחש לדידן (דסבירא לן להקל במלאכה שא”צ לגופה כמו שנתבאר הענין במשנ”ב סקמ”ו) וה”ה שנידון זה יש לדון על נחש גופא, דכשאין רץ אחריו אסור להרגו כמבואר בשו”ע ס”י ובמשנ”ב שם, מה הדין במלילה בכה”ג לו יצוייר שיכול למוללו באיזה אופן האם זה הותר גם בשאין רץ אחריו או לא.

והיה מקום לומר בפשוטו מכיון שאינו מוגדר כפקו”נ בשאין רץ אחריו לא הותר כלום, אבל מצינו דדריסה לפי תומו התירו בנחש אפי’ אין רץ אחריו כמ”ש בשו”ע שם, וכן כפיית כלי הותר בנחש אפי’ אין רץ אחריו כמ”ש במשנ”ב שם סקמ”ז, וכעי”ז לעיל סקכ”ז, וא”כ יש לומר דגם מלילה תהיה מותרת, דלמה נחמיר בנחש שאין רץ אחריו יותר מפרעוש שרץ אחריו, ויל”ע.

דמחד יש לטעון דהנה בפרעוש הותר צידה במצערו כמ”ש השו”ע ס”ט, ואעפ”כ מלילה לא הותר אפי’ במצערו, כמ”ש הרמ”א שם וכהכרעת הבה”ל והחיי”א [דלא כהא”ר שמיקל במלילה במצערו, ועי’ בעולת שמואל על השו”ע כאן שרצה לטעון דרוב הראשונים מחמירים בזה גם מי שהביא הבה”ל בדעתו להקל בזה], א”כ שם בנחש אף שהותר לצודו אפי’ כשאין רץ אחריו מ”מ שמא מלילה עדיין אסורה.

מאידך גיסא יש לטעון מה לפרעוש שכן אסור להרגו אפי’ לפי תומו גם כשמצערו תאמר בנחש שאין רץ אחריו שמותר להרגו לפי תומו.

וממה שהותר בכינה למלול אין ללמוד לנחש (או לדבורה להסוברים שדינה כנחש) דהרי בכינה הותר אפי’ הריגה גמורה כל שאין חשש של בעלי חיים אחרים עמהם ביחד שיבוא להרגם (כמו שנתבאר במשנ”ב סקמ”ב לענין מפלה כליו), אבל בנחש לא הותר כן.

ומסברא נראה דכיון שאיסור המלילה בפרעוש הוא רק שמא יהרגנו כמבואר ברמ”א הנ”ל בס”ט, אם כן בנחש שאינו רץ אחריו שהותר להרגו לפי תומו דהיינו אפי’ אם מכוון להריגה רק שלא ייראה כמתכוון (כמו שנתבאר בשו”ע ס”י), אם כן למה נאסור מלילה שמא יהרגנו, כיון דאף ההריגה מעיקר הדין אינו חמור כ”כ.

ויעו’ ברש”י ותוס’ בשבת יב ע”א שנחלקו בדעת התנאים שם אם גזרי’ מלילה של מין אחד שאין בו חיוב חטאת בהריגתו אטו מין אחר שיש בו חיוב חטאת בהריגתו, או דלא גזרי’, ולפי החשבון להלכה דבכינה לא גזרי’ [כמ”ש בגמ’ שם ובשו”ע סי’ שטז ס”ט] נמצא דלהלכה לכו”ע לא גזרי’ מלילה דמין אחד אטו דמין השני, אלא כל מין שאין בו חיוב חטאת לא גזרי’ ביה איסור מלילה.

(ויש לציין דאפי’ למאן דגזר מ”מ יש מקום לומר דבדבר שהוא עצמו התירו בו לדורסו לפי תומו למה שיהיה אסור מלילה, דאדגזרי’ מלילה אטו הריגה דפרעוש לגזור שלא לדורסו לפי תומו שהוא ממש דאורייתא בפרעוש, אבל א”צ לטענה זו דבלאו הכי נתבאר שאין לגזור מלילה בדבר שהותר לדורסו לפי תומו וכנ”ל).

וגם כל הצד לומר שדריסה לפי תומו יהיה מותר ושמלילה אסור הוא דבר שאינו מסתבר, דהרי באיסור מלילה כלול גם שלא ימללנו לפי תומו [כל שמתכוון למלילה במחשבתו] והרי אפי’ הריגה הותר בכה”ג בנחש.

ודעת הא”ר להתיר מלילה בפרעוש שמצערו לא נפסקה להלכה כמ”ש הבה”ל בס”ט ד”ה לא, ומיהו לגוף שי’ הא”ר יש לדון מה הגדרת דבורה, דלהסוברים [כמובא בתשובה הקודמת] שהגדרתו כמו פרעוש [לענין איסור הריגה גם כשמצערו וצידה כשאין מצערו] א”כ ההיתר דמלילה בפרעוש להא”ר הוא רק במצערו כמו שביאר הבה”ל בדעתו.

ולהסוברים שהגדרתה של הדבורה היא כמו דבר המזיק יש לדון כנ”ל האם התירו מלילה בדבר המזיק כשאינו עוקצו, דכמו שבבעל חי המזיק התירו לצודו על ידי כפיית כלי אפי’ כשאין מצערו ה”ה בניד”ד בפרעוש התירו לצודו כשמצערו, וממילא אולי גם יש להתיר שם מלילה כמו כאן כשמצערו לפי הא”ר, וכך מסתבר דהרי בנחש שאין רודף אחריו התירו אפי’ דורסו לפי תומו מה שלא התירו בפרעוש כשמצערו, וא”כ מה שהתירו בפרעוש [להא”ר] למלול כשמצערו לכאורה יותר גם בנחש שאין רודף אחריו.

מש”כ כת”ר דיש מקום לדון דרק בפרעוש שייכא הגזירה של מלילה אטו הריגה שמא יהרגם בלא מתכוון, יש להעיר דלפי שי’ התוס’ בשיטת המחמירים בשבת יב ע”א גזרי’ מלילה דכינה אטו הריגה דפרעוש אע”פ ששם אין הגזירה שמא יהרוג הכינה דבזה לא יעבור איסורא דאורייתא, עי”ש, ועדיין יש מקום לדון ולומר דשמא בזה גופא תליא הפלוגתא שם אם גזרי’ מין אחד אטו המין השני ולהלכה לא נפסק כמהמחמירים בזה כמשנ”ת לעיל.