שבת

התבשיל מותר גם לנוהג כדעת המחבר.

מקורות: אמנם המחבר החמיר לכתחילה לחשוש למחמירים, ואמנם חימום הוא סיבה לאסור התבשיל [עי’ רנז א וע”ע רנג א] אולם הכלל הוא שלענין מעשה שבת נוקטים להקל [עי’ סי’ שיח], ומכיון שיש כאן מחלוקת ראשונים המחבר מודה שלענין מעשה שבת מקילים, והרחבתי בזה עוד בעם סגולה חלק א’ סי’ ד סק”ב.

ובפרט אם בכניסת שבת היה על האש עי’ רמ”א רנג ב.


במקרה רגיל מותר.

מקורות: ראה או”ח סי’ שנה ס”ב ושם סי’ שנז ס”א וס”ג.

וסיכום הדברים דלהמחבר סי’ שנז ס”ג בעינן עוקה סאתים רק אם יוצא לרה”ר בלבד ולהרמ”א בעינן גם אם יוצא לכרמלית שבעיר, ולכו”ע ביוצא לכרמלית שמחוץ לעיר או לרה”י אחר שאין עירוב באלה אין שום תנאי שנצרך להתיר אם הוא כחו כמ”ש בסי’ שנז ס”ג ועי’ בסי’ שנה ס”ב, ולכן כאן שהוא גם כחו וגם יש ב”ק סאתים בעוקה אין שום חשש, ואפילו בלא זה בשעה”ד יש היתר של כבוד הבריות אפי’ בלא כחו ואפי’ באינה מעורבת כמ”ש רמ”א סי’ שנה ס”ג.

במידה ומדובר גרפיקה וכדומה שמשלמים לפי העבודה וזה לא עבודה שניכר עליה שהיא בשביל יהודי, מותר.

במידה ומדובר בתשלום לפי זמן עבודה, יש לפנות למורה הוראה, מכיוון שהתשובה עשויה להשתנות לפי פרטי המקרה .

= (https://=.

com/he)

בכמה סוגיות מבואר דתיקון כלי ביום טוב לא הותר אפי’ לצורך אוכל נפש, ולכן הנוהגים שלא לפתוח בקבוקי שתיה בשבת ינהגו כן גם ביום טוב.

ומ”מ מי שסובר שמעיקר הדין מותר בשבת לפתוח א”כ יום טוב הוא יותר קל, מכיון שלדעת חלק מהראשונים אפי’ מלאכה גמורה של עשיית כלי באוכל נפש איסורה הוא רק מדרבנן.

מקורות: סוגי’ דשפוד שנרצם וסוגי’ דבקעת ועוד סוגיות ולענין מה שכתבתי בסוף על מלאכה לאו”נ בי”ט, עי’ ב”י וש”ע או”ח תצה.

אע”פ שיש הלכה ואין מורין כן לענין שפוד בר”ס תקט מ”מ יש להחמיר בזה כמ”ש המשנ”ב שם, ואפי’ להרמ”א לא הקיל אלא בשפוד שנרצף ולא בדבר שהוא תיקון גמור כמ”ש המשנ”ב שם.

השלמה לתשובה על פתיחת בקבוק ביום טוב

אע”פ שיש הלכה ואין מורין כן לענין שפוד בר”ס תקט מ”מ יש להחמיר בזה כמ”ש המשנ”ב שם, ואפי’ להרמ”א לא הקיל אלא בשפוד שנרצף ולא בדבר שהוא תיקון גמור כמ”ש המשנ”ב שם.

יעוי’ בריש סי’ שח ובמשנ”ב שם שדברים שאדם קובע להם מקום ומקפיד שלא להשתמש בהם שימושים אחרים דינם כמוקצה מחמת חסרון כיס ואסורים לטלטל גם לצורך גופו ומקומו.

וחיות אלו הם דוגמה טובה לדבר שאדם מקפיד שלא ישתמשו בהם לדברים אחרים, דהנה אם אחד האורחים או הילדים יתחיל לשחק בזה או להשתמש בו לצורך כל שהוא, כגון לפתוח בו קופסת שימורים, בודאי שהבעה”ב לא יהיה ניחא ליה בזה וייכנס ללחץ מסוים, א”כ יש כאן הגדרה שאינו משתמש בהם שימושים אחרים, וממילא דינו כמוקצה מחמת חסרון כיס.

והובא בשם הגרשז”א (שלחן שלמה סי’ שח ובהסכמה לספר שבות יצחק) שגם כלי שמלאכתו להיתר שמקפידים עליו שלא לטלטלו כלל ומייחדים לו מקום מחמת חשיבותו כשעון קיר וכדו’ שחוששים שיתקלקל נחשב מוקצה מחמת חסרון כיס, ועוד הובא בשמו (שש”כ כ הערה נ ושלחן שלמה שי סקכ”ג אות ב) שכל דבר שמקפידים להחזירו למקומו בגמר השימוש נחשב גדבר שמייחדים לו מקום ודינו כמוקצה.

ועי’ בסי’ שח סס”א בדברי הפוסקים שם על כלים המיועדים לסחורה ומקפיד שלא להשתמש בהם.

ואע”פ שמצד קובע לו מקום היה מקום לדון ולטעון שקובע לו מקום הוא רק כאשר חושש שינזק בעצם הטלטול וההעברה מהמקום, מ”מ כאן יש בזה קפידא על כל שימוש שלא להשתמש בגוף הכלי, וגם אין פשוט לי שאדם הבעלים של זה לא חושש שיינזק בהעברתו וטלטולו, ומסתבר מאוד שבמוזיאונים וכיו”ב יש כללים ברורים למי מותר לטלטל ולהעביר את הדברים היקרים האלה, ולכן מכח כ”ז קרוב לודאי שדין כלי זה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס.

והנה בגוף הנידון הזה אנחנו נכנסים לעוד שאלה, האם כלי שעומד לנוי יש לו דין של כלי שעומד לשימוש או כלי שאינו עומד לשימוש כלל, ובזה אדון בל”נ בתשובה הסמוכה.

קרא פחות

בשו”ע או”ח סי’ תקפא סי”ז כ’ בשם הרמב”ן בדרשתו לר”ה ועוד ראשונים דאין לצייר צורות בשופר והיינו במיני צבעונים כמ”ש הב”י, והוסיף בהג”ה בשם הב”י דלחקוק בשופר עצמו מותר.

והטעם מבואר במשנ”ב שם דבצורות פעמים שמשתנה קולו של השופר עי”ז ולכן בחקיקה לבד אינו מוריד גם אם משנה הקול דכל הקולו כשרים בשופר, ומבואר מדברי הפוסקים בזה דלא תמיד משתנה הקול על ידי הצורות אלא לפעמים משתנה.

ויש לדון האם במי שרושם רושם מועט הוא גם בכלל זה או דשמא יש לומר דרושם מועט אינו בכלל זה (ואע”ג דבסתימת נקבים אף בכל דהוא משתנה הקול י”ל דשאני התם שהוא משנה בגוף השופר).

אבל יעוי’ במשנ”ב בסעי’ הקודם סק”ע שכתב בביאור דברי השו”ע שם לענין ציפהו זהב מבחוץ דיש בזה ב’ ביאורים [והם ב’ הדעות בשו”ע שם סט”ז], ולב’ הביאורים שם יוצא דבציפוי מעט כל דהוא אין רגילות שמשתנה קולו ואינו נפסל בכך, ולכן בניד”ד שרק רשם את שמו בדיו (כגון בעט ארטליין) עכ”פ בדיעבד אינו פסול.

ועי’ עוד להגר”ז בסט”ו שכתב לחלק בציפוי מעט בין נשתנה קולו ללא נשתנה קולו וכ’ דבציפוי מעט מסתמא לא נשתנה קולו כל שאינו יודע שנשתנה קולו, והמעיין ימצא דלכאו’ הגר”ז מיירי על ציפוי יותר מציפוי כל דהוא ואעפ”כ שהוא ציפוי מועט מסתמא אינו משנה הקול [והטעם דהרי בציפוי כל דהוא להדעה השניה המחמרת לא חילקו בין נשתנה ללא נשתנה, עי’ במשנ”ב ס”ק ע ועא, ורק באופן שהוא יותר מציפוי כל דהוא חילקו בין נשתנה ללא נשתנה, ומדחילק הגר”ז ש”מ שכלל הכל יחד דכל שלא ידוע שנשתנה והוא ציפוי מעט אין צריך לחשוש מספק שנשתנה הקול].

ויש להוסיף דאם היה צד שרושם כל דהוא פוסל א”כ גם היד שמניח ע”ג השופר לתקוע בו לא עדיף מזה, וכי תימא דכיון שאינו מדובק לשופר אינו מתבטל לשופר אבל לא מהני כיון דהטענה משום שהשופר משנה את קולו.

ואפי’ באופן דהרמב”ן הנ”ל שעשה ציורים בחלק משמעותי בשופר אינו ברור שהוא לדיעבד (ובשבט הלוי כ’ דאינו פוסל בדיעבד, ויש להוסיף דכ”ש שבסעי’ ז’ מכשרי’ בשעה”ד אפי’ בהרבה יותר גריע מזה עי”ש) ולכן רק כ’ השו”ע לא יפה הם עושים ולא שהוא פסול, ועכ”פ לדעה הראשונה במשנ”ב הנ”ל סק”ע אין בזה פסול וגם לדעה השניה אם לא נשתנה קולו אין בזה פסול.

היוצא מזה מי שרשם את שמו על השופר מבחוץ אינו פוסל את השופר (ומ”מ אפשר דיותר טוב שלא לעשות דהוא כלול בצוואת הרמב”ן שלא לצייר, ומ”מ בדרשת הרמב”ן לר”ה נזכר רק לנאותו, דדרך הוא שמצייר בגודל משמעותי כיון שעושה לנאותו, ואז לפעמים משתנה קולו כמש”כ שם הרמב”ן [דברושם כל דהוא אין דרך להשתנות כמ”ש המשנ”ב הנ”ל בביאור דברי הפוסקים וממילא לא מיירי ברושם כל דהוא אלא לנאותו כלשון הרמב”ן], וגם ציפהו נזכר בל’ דיעבד אם כי אשכחן בגמ’ דבמקדש מצפה לכתחילה במקום שאינו הנחת בפה וי”ל הואיל והוא צורך תקנה שאני או י”ל דציפהו נקט דיעבד הואיל ויש אופן שהוא פסול אבל באמת בציפוי כל דהוא אפשר דשרי אף לכתחילה).

אם צייר צורות נאות הרבה על השופר והסיר אותם אח”כ אזי השופר חוזר להכשרו דבסקל”ג כתב המשנ”ב לגבי סתימה הפוסלת שאם הסיר הסתימה כשר, ולכן אם יש צד שרישום השם על השופר אינו טוב יכול למוחקו ויחזור למה שהיה קודם לכן.

לסיכום, רושם כל דהוא (כמו כתיבת שם) אינו פוסל את השופר בוודאות, ולכאו’ גם אין בזה גריעותא כלל, ומ”מ גם אם יש צד שרושם כל דהוא פוסל מ”מ בודאי מועיל להסיר את הרושם כדי להחזירו למצבו הקודם.

תשובה: לא יישאל על מה שקיבל שבת, אלא יבקש מאדם אחר שיעביר לפועל את הכסף, ואם אי אפשר שיבקש מהפועל רשות לשלם לו אחר כך.

מקורות: אדם שקיבל שבת ונזכר שיש לו פועל שסיים מלאכתו היום ותבע שכר פעולתו.

יש מי שהורה שיישאל על קבלת השבת וישלם לפועל, אולם מכיון שיש בזה מחלוקת הפוסקים אם אפשר להישאל על זה, ובפרט שיש אומרים שאיסור סחורה בשבת הוא מדברי קבלה, ולהלכה נפסק שספק דברי קבלה לחומרא, וגם אפשר לתקן בקל כדלהלן, לכן עדיף שיאמר לחבירו שיעביר לפועל את הכסף עבורו, ואם אי אפשר יבקש מהפועל למחול על זכות התביעה שיש לו לקבל את הכסף היום לאחר התביעה, ואז לכאורה יהיה דינו כפועל שלא תבע המבואר בשו”ע שאין בו דין ביומו תתן שכרו, וממילא עתה יהיה מותר לו לשלם לאחר שבת.

כל זה בפועל שתבע קודם לכן, אבל פועל שתבע שכרו רק לאחר שקיבל הבעל הבית את השבת, יתכן שאין בכוחו להטיל על בעל הבית חיוב ממוני באמצע שבת, אפי’ אם הוא איסור דרבנן, ובפרט שהוא דבר שניתן למחילה (עיין תוס’ שבועות ל ע”ב) שכן הפועל יכול למחול לכה”פ מתחילתו שלא לתבוע, ובפרט שיש צדדים בפוסקים שאחר קבלת שבת הוא יום חדש לעניינים מסויימים עיין סימן רמט בסופו, והרי זה כפועל שתובע שכרו בשבת, ובלא זה גם כן הרי הוא כפועל שתובע שכרו בשבת וכמ”ש בב”מ ל ע”א שלא דחינן איסורא מקמי ממונא.