א) היה מקום לומר דאזלי’ בתר המניח עצמו דסגי שהיה לו רשות לעשות מעשה הנחה שחל על ידי זה הבסיס.
(ויעוי’ בפוסקי זמנינו דיש שנקטו דאפי’ חפץ של הפקר שייך בזה בסיס כיון שאין מעכב ממנו לייחד הדבר, ומלשון הפוסקים שאין ...קרא עוד
א) היה מקום לומר דאזלי’ בתר המניח עצמו דסגי שהיה לו רשות לעשות מעשה הנחה שחל על ידי זה הבסיס.
(ויעוי’ בפוסקי זמנינו דיש שנקטו דאפי’ חפץ של הפקר שייך בזה בסיס כיון שאין מעכב ממנו לייחד הדבר, ומלשון הפוסקים שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו יש מקום לדייק כן, רק דיש מקום לפלפל בזה מצד דלא שייך מוקצה והכנה בחפצי גוי סי’ משנ”ב סי’ תקה סק”ח וסק”י וסקי”א ושה”צ שם סק”ח ושה”צ סי’ תצח סק”כ ולענין הפקר עי’ בסי’ תקטו סקע”ב, רק דכאן אינו מצד מוקצה של היסה”ד אלא מצד שנעשה בו מעשה מוקצה מחמת איסור אע”ג דטעם הדין הוא ג”כ מחמת היסה”ד מ”מ חמיר דבזה אסור בשבת, וממילא אינו שייך לנידון היסה”ד בחצי הפקר ביו”ט, וצל”ע).
ב) אבל אינו ברור דהרי בניד”ד מחשבה מוציאה מיד מעשה דהרי אם הניח ורצה להסיר ושכח דינו כמי שלא הניח (שו”ע סי’ שט ס”ד ובמשנ”ב סקכ”א ובשעה”צ סקכ”ז).
ואפי’ הניח על דעת שיהיה בשבת ורצה להסיר ושכח סגי בזה (כן הביא בשש”כ פ”כ הערה קעח בשם הגרשז”א, ובהלכות שבת בשבת ח”ב פכ”ה הערה יד כתב ששמע מהגריש”א דבסיס הוא דין במחשבה ולא במעשה ומכח זה למד הרהמ”ח די”ל דגם הגריש”א יסבור כהגרשז”א).
והטעם דלענייננו מחשבה מוציאה מיד מעשה, וכמש”כ הראשונים (ספר הישר לר”ת סי’ ד ותה”ד ח”ב סי’ קצג דלא כהשפ”א שבת מג ע”א תד”ה בעודן שלמד שהוא גדר אחר) דדין בסיס הוא משום שמקצה דעתו מן החפץ, ואמנם עדיין היה מקום לומר דאחר שעשה מעשה הקצאה מן החפץ בעי’ מעשה לבטל הקצאתו אבל בדיני מוקצה מצינו דיש אופנים דלא בעי’ מעשה בזה אלא במחשבה ואמירה בלבד סגי לזמן הדבר ולהפקיעו ממוקצה כמבואר בסוגיות [עי’ סי’ תצז ס”י ובה”ל סי’ תצה ס”ד ושם מה דיש מצריכין מעשה הוא מצד ברירה], וי”ל דה”ה לענין בסיס דעניינו היסח הדעת.
ואפי’ כלי שמלאכתו לאיסור מבואר בדברי הפוסקים שגדרו הוא הקצאה משימושים בשבת כמו שהרחבתי במקו”א [ד”ה מי שצריך ורגיל לייבש את הכלים וכו’] ותמצית הדברים שנתבארו שם דבב”י סי’ שח סק”ז ובמשנ”ב שם סק”כ ובבה”ל מבואר שכן הוא גדר כלי שמלאכתו לאיסור, ובראשונים בשבת דף קכד נזכרה הסברא דזהו גדר טלטול כלי שמלאכתו לאיסור לצורך כיון שבחול משתמש בו ג”כ (עי’ המ”מ בתשו’ הנ”ל) ושכן פסק בחי”א כלל סו ס”ד דהיתר גופו ומקומו משום דגם בחול לא מקצה תשמישים אלו מדעתו, והבאתי דהבהגר”א ביו”ד סי’ רסו חולק ונקט דבכלי שמלאכתו לאיסור יש גזירת כלים מימות נחמיה עי”ש.
והואיל דאתאן לזה אוסיף בזה תוספת ביאור בדברי החי”א, דכוונת החי”א דמאחר שבחול משתמש בכלי זה שימושים נוספים א”כ יש בכלי זה עוד שימושים וממילא מותר לו להשתמש בכלי כרגע לפי השימוש שמתכוון להשתמש דאם בא להשתמש לדבר איסור א”כ אינו כלי לגבי זה בשבת דאקצי ליה מדעתיה אבל אם בא להשתמש שימוש של היתר שוב יש לו תורת כלי.
[ויש עוד נידון כלי שאין בו שום שימוש כשר בשבת אם הוא כלי שמלאכתו לאיסור או מוקצה מחמת גופו והרחבתי במקו”א].
(וצע”ק דהחי”א שם בתחילת דבריו הזכיר ב’ הטעמים אבל בנפק”מ סמך על הטעם הנ”ל לקולא).
רק דיעוי’ במשנ”ב בסי’ תצה הנ”ל סקכ”ב שהביא כמה דעות וחילוקי דינים לגבי יו”ט דיש אופנים שנקט לגבי יו”ט לחשוש דבעי’ מעשה להוציא מידי מוקצה עכ”פ אם דחינהו בידיים על ידי מעשה, ואם נדמה מוקצה דשבת של בסיס להנך דעות דהוא היסה”ד למוקצה של היסה”ד ביו”ט א”כ יש מקום לטעון דבעי’ מעשה ממש כדי להוציא מיד מעשה ודמי לגרוגרות וצימוקין שהעלן לגג דמחמיר בזה המשנ”ב שם, אבל יותר נראה דהעלן לגג שאני דמוכחא מילתא שהשאירן כך למשך זמן משא”כ בהנחה גרידא יותר יש לדמות למה שכ’ שם המשנ”ב לגבי אוצר דזה לא חשיב מעשה וא”צ מעשה להוציא מידי המוקצה וכדברי פוסקי זמנינו וצל”ע.
[עי”ש בשעה”צ בסי’ תצה שכ’ הטעם דאפשר שיש להקל באוצר בזה”ל דהכא לא שייך סברת המאירי הנ”ל (דכיון דלא חזו לגמרי חיישי’ דילמא ממליך), וגם סברת תוס’ משום דאקצינהו בידים אפשר דלא שייכא גם כן הכא, וכמו שעמד על זה הגר”ז והוכיח מש”ס דבכגון זה לא מקרי אקציה בידים, וגם דהוא מילתא דרבנן עכ”ל, ודוק ותשכח שכל טעמים אלו שייכים גם כאן].
ולכן אם השני נתכוון להסיר ושכח יש לדון דשמא מחשבתו ג”כ יש לה תוקף ושמא ניזיל בתר מחשבה אחרונה שבהם כמו באדם אחר, ומאידך יש סברא לומר דרק מחשבתו של המניח עצמו עוקרת ההנחה אבל גם זה אינו נכון דהרי אם מכר הבסיס עם המוקצה לאחר (והמוקצה מדינא לא אכפת לן למי הוא שייך עי’ במשנ”ב סי’ שט סכ”ט) ושכח להסירו שרי אלא דמשם אין ראיה כיון דשם כשמכר אפשר שנתבטלה כוונת המניח לגמרי משא”כ כאן ומ”מ יש צד לומר דמחשבה אינה עוקרת מעשה עם מחשבה יחד, וצ”ב המקור לחילוקים אלו.
ג) עכ”פ יש לחלק הנידון לב’ אופנים, דיש אופן שאחד מתכוון שיהיה בסיס ואחד מתכוון שלא יהיה בסיס ויש אופן שאחד מתכוון שיהיה בסיס והשני אינו מתכוון כלל.
ד) והנה במשנ”ב סי’ שט סוף סקי”ח מבואר דכל דבר שהונח עליו המוקצה מבעוד יום הוא דבר שדרך להיות מונח אע”פ שלא ידע בו בעה”ב הוא בכלל בסיס ואפשר דגם מה שיש כאן שותף שדרכו להשתמש בזה חשיב שדרך הוא להעשות כן, אף דלא דמי לגמרי כיון שכאן אין קביעות שכך אמור להיות משא”כ בנידון במשנ”ב שם [דהרי בשעה”צ שם סקכ”ו כ’ דבמקום שאין מוכרח שיהיה באופן זה שעושה בסיס אזי לא נאמר בזה דין זה], וגם דבשותפין עדיין יש מקום לדון כשאחד רוצה ואחד אינו רוצה כלל (כגון שרצה להסיר קודם שבת ולא הספיק) דלענין זה א”א ללמוד מנידון המשנ”ב שם דלא מיירי שם שרצה בעה”ב להסיר.
ה) ויעוי’ בתשובה אחרת [ד”ה שותפין בחפץ שאחד מקצה הדבר מחמת חסרון כיס וכו’] שכתבתי לדון כיו”ב במוקצה מחמת חסרון כיס, והבאתי דברי הפוסקים בזה.
וכאן הוא חמור יותר דשם יש נידון מצד דחסרון כיס הוא הקצאה והיסח הדעת משימושים אבל בכלי שמלאכתו לאיסור אמנם הוא ג”כ ענין של היסה”ד כדמוכח בפוסקים והובא לעיל [וי”ל דזה טעם הדין שכ’ המשנ”ב בשם הלבוש דגם מה שאסור מתורת חומרא הוא בכלל כלי שמלאכתו לאיסור ולהנ”ל אפשר דהוא כלי שמלאכתו לאיסור ודאי וצל”ע בזה], וגם בבסיס הוא ענין של היסה”ד כמבואר בראשונים והובא ג”כ לעיל, מ”מ בכלי שמלאכתו לאיסור אפשר דלא מהני מה שאינו מסיח דעתו מזה ומשתמש בשבת דלענין זה אפשר דמודו שאר הפוסקים להגר”א הנ”ל לגזירת כלים דאטו הדורכים גתות בשבת בימי נחמיה בן חכליה לא נגזרה עליהם הגזירה (עי’ שבת שם), ועכ”פ בזמן נחמיה דאפי’ בכלי שמלאכתו להיתר גזרו ומזה נלמוד לדידן.
ואמנם מצינו בסכין של מילה שנחלקו הפוסקים אם נפקע ממנו מוקצה מחמת שהי’ צריך לו לשבת (עי’ משנ”ב סי’ שי סקט”ו) או דהוא היתר רק לצורך מצוה או דעכ”פ אפשר דשייך מוקצה מזמן שא”צ לו ככל כלי שמלאכתו לאיסור שקצב עליו בשר שאסור לטלטלו, אבל גם להדעות המקילין ביותר שם אפשר שאין ללמוד להכא דלאו כל כמיניה לומר דראוי לשימוש מאחר שגדר הדבר שאין ראוי לשימוש ורק מה שהותר לו לשימוש לא חל בזה מלאכתו לאיסור כיון דהשתא אינו איסור אלא היתר.
משא”כ בחסרון כיס דבזה מפורש בפוסקים (כמו שהבאתי בתשו’ הנ”ל) דמהני מה שהאדם מחליט דלגביו אינו חסרון כיס ואינו מקפיד על שימושו, ולכך שם שייך לומר דסגי במה שאחד אינו מסיח דעתו להגדיר שהדבר אינו מוקצה מדעת אדם [וכיו”ב מצינו לגבי דיני מוקצה דיו”ט דבשל גוי אין מוקצה וכמו שציינתי לעיל כיון שאינו בתורת הקצאה ממחשבה].
ובניד”ד בבסיס אפשר שלא נדמהו לחסרון כיס, שהרי אם ישאיר בכוונה בסיס באופן שהוא חשיב בסיס ויישאר שם לכל השבת ויאמר שאין דעתו לייחדו לאו כל כמיניה.
(ועי’ בסי’ שט ס”ד ובמשנ”ב שם סקכ”ב מה הדין בעתיד לטלו באמצע שבת דיש פלוגתא בזה, אבל באופן שאין מתכוון לטלו באמצע שבת ורק רוצה שלא יתייחד לא שייך בזה סברא זו ויל”ע דאולי זה גם אם שלא מרצונו יישאר שם כל השבת כל שהבעלים עצמו מניח ויודע שמניחו על דעת כן וק לאחרים אין כח לאסור עליו חפצים שלו, ולגוף הנידון על מי שהניח מוקצה על חפץ שלו שלא בטובתו אולי יש לדייק מדברי הרמ”א בסי’ שט ס”ד דאם אחר הניח שלא מדעתו אינו עושה בסיס וביאר המשנ”ב סקכ”ז דאפי’ אחר שהניח לטובת בעל החפץ משוי ליה בסיס, ואולי יש ללמוד שמניח דהוא עצמו א”צ שיהיה לרצונו, ובדוחק יש לדחות דכל מה שאינו לרצונו לא חשיב בסיס ודחוק).
ומ”מ אפי’ לגבי כלי שמלאכתו לאיסור מצינו לגבי אדם המשתמש בעיתוני איסור דיש שלא נקטו כן לגביו להחשיבו כאסור בטלטול, עי’ אג”מ או”ח ח”ה סי’ כב סק”ב סק”ג, (ואין לדחות דאין איסורו מחמת שבת דהרי לא יהא אלא שטרי הדיוטות איסור מחמת שבת דסוגיין דעלמא שהם אסורין בטלטול ואכה”מ), וכן במהרש”ם בדע”ת בשם גדול אחד הביא דעובר עבירה לדידיה לא חשיב כלי שמלאכתו לאיסור והובא בשבה”ל או”ח סי’ עח, וזה צ”ע, אבל עכ”פ לדעה זו אין מעליותא למוקצה מחמת חסרון כיס יותר מדבר שמלאכתו לאיסור ואם נימא דבמוקצה מחמת חסרון כיס לא חשיב שלא היה דעתו בזה מחמת שהי’ דעת של אדם אחר אולי יש לטעון דגם בזה סגי שהיה דעת של אדם אחר ולגבי מוקצה מחמת חסרון כיס נתבאר שם דלכאו’ עיקר הדין להקל בזה ובגוף הנידון כשא’ לא הסיח דעת ואחר הסיח דעת ע”ע משנ”ב סי’ תקטו סקע”ב לענין מוקצה דיו”ט.
[ומ”מ עדיין יש מקום לחלק ולומר דחד אקצייה וחד לא אקצייה חמיר מחד אסח דעתיה וחד לא אסח דעתיה, אלא שמה שהמשנ”ב בסי’ תצז הזכיר סברא זו לענין להוציאו מידי מוקצה דאקצייה בידיים חמיר לענין להוציאו דבעי’ מעשה אינו ראי’ לנד”ד דשם י”ל דמעשה מוציא מוציא מיד מעשה].
ו) וכן באילת השחר שבת מד ע”א עמ’ קס פשיטא ליה ששותפין אין יכולין לאסור זה על זה ומבואר שם דכל שיש לו רשות לשבת על המיטה א”א להחיל על המיטה בסיס בלא רשותו [ואולי יש להעמיד דבריו באופן שהשותף כשיראה יסיר את החפץ ולא בסתמא כשיש לשניהם רשות שימושים הראויה להניח הכלי כל השבת וצל”ע].
אבל בארחות שבת ח”ב עמ’ קלו הע’ שצה הובא דהמהרש”ם (בחיבורו אהבת שלום שבסו”ס מנחת שבת סוף אות ג’) הוה פשיטא ליה ששותף יכול לעשות בסיס ועי”ש מש”כ ע”ז, וכן הובא בשבות יצחק ח”א פט”ו עמ’ קפ בשם המנחת שבת סי’ פט סקכ”ב שמספקא ליה לענין אשה בשל בעלה מצד שעשתה לטובת בעלה, ע”פ המג”א סי’ שט סוסק”ח ושוע”ר שם סי”א עי”ש [והמהרש”ם שם כ’ דיש להקל בזה והמנחת שבת הביא דבריו], וגם בדעתו משמע דעכ”פ בשותפין מהני לאסור של השותף ועכ”פ כך מבואר במה שציטט שם את דברי המהרש”ם בסו”ד וכ”ה גם בדע”ת שלו סי’ שט סק”ד, וכן הובא בשם הגרנ”ק (הכיור וכנו עמ’ נ’) שאחד מהשותפין יכול לאסור על השני, וכ”כ בשו”ת אז נדברו ח”י סי’ ג שהשולחן נעשה בסיס לדבר האסור גם לשותף השני.
ובספר הלכות שבת בשבת ח”ב עמ’ שסב כתבו לדמות זה לדיני הקדש ואיסורי הנאה דקי”ל להלכה שבשותפין אוסר זה על זה (עי’ חולין מא ע”א ורמב”ם פ”ה מהל’ שחיטה הכ”א ושו”ע סי’ ד ס”ד) עי”ש, ולכאו’ כך היה צ”ל הדין לפמש”כ הרמ”א בסי’ שט ס”ד בטעם מה שאין אדם מייחד בסיס של חבירו “שאין אדם דבר של חבירו שלא מדעתו” ודבר זה אולי הוא מדיני הקדש וממילא יש לדמותו להקדש, אבל יש לדון דאפשר דלא בגדרי הקדש תליא מילתא די”ל דטעמא משום הקצאה ולישנא בעלמא הוא דקאמרי [אבל י”ל דאה”נ תליא בסברות דלעיל דלהגר”א בלאו הכי אסור משום גזירת כלים וה”ה י”ל כל מה שמוגדר כבסיס לדבר הנאסר בגזירת כלים הוא בכלל גזירת כלים, וגם להחולקים וס”ל דהוא מטעם הקצאה והיסה”ד יש מקום לומר ע”ד משנ”ת לעיל דמה שנכלל בגדרי האיסור לא הותר כשלא הוקצה מדעתו ורק שימושים שמעולם לא נאסרו הותרו].
ומ”מ גם לצד זה צ”ב אולי נדמהו לדין נדר דבזה אין שותף אוסר חלק עצמו על חבירו כמבואר ביו”ד סי’ רכו ס”א, אבל מ”מ כאן בשבת לא יועיל כיון שיש לו רשות להשתמש בכל החפץ ואולי כמו במפה נקט הפמ”ג במשב”ז ריש סי’ שט שחלק מהמפה שאין המוקצה עליו לא נאסר (ועי’ במשנ”ב ובשעה”צ סקכ”ד דאמנם אינו מוסכם לכו”ע ומ”מ נוטה להקל בזה עכ”פ במקום הצורך עי”ש) א”כ גם בסדין של שותפין נימא דמה שהוא ברשות השותף אינו נאסר ויעוי’ בפוסקי זמנינו שכ’ כמה חילוקים בהך דינא דמפה ובשם הגרשז”א הובא [שש”כ פ”כ] דזה רק במפה שאפשר לטלטל החלק שאינו בסיס נאמר חידוש זה שאין כל המפה בסיס, וכעי”ז הובא בשם הגריש”א [שבות יצחק עמ’ רו עי”ש במה מיירי שם] שרק מפה שמיועדת להתחלק בשימושה נאמר חידוש זה שאין כל המפה בסיס, וצל”ע מה דין חפץ של שותף לפי כ”ז ולכאו’ בחפץ של שותף עכ”פ כשכולו משמש לשותף ואין בו כדי חלוקה אם נימא דהוא מצד גזירת כלים א”כ חשיב כל הכלי בסיס.
וצע”ק דבדבר שאין בו דין חלוקה א”א לאסרו בנדר כמבואר ביו”ד שם ועי”ש בש”ך סק”ד וצריך להתיישב במה דומה לשאר איסורים יותר מנדר.
והיה מקום לומר משום דנדר הוא איסור שמתכוון לאסור על חבירו לכך חייב שיהיה לו זכויות בזה משא”כ כשבא לאסור אכו”ע אין הנידון בזה מצד הזכויות שיש לחבירו אלא מצד הזכויות שיש לאוסר עצמו לאסור.
ואם נקבל חילוק זה א”כ בשחיטה ובהקדש אסור, אבל לדינא אינו נכון דהרי בהקדש דינו שאם הוא מקום שאין בו כדי חלוקה אין הנדר חל כמו הדין הנ”ל באוסר על חבירו כדמוכח שם בש”ך סק”ו בשם הרשב”א עי”ש היטב וכן מוכח בבהגר”א ועוד נו”כ שם.
אבל המקו”ח לבעל הנתה”מ בסי’ תמח תירץ לחלק בין דבר לח לדבר יבש דבדבר לח א”א לאסור של חבירו עי”ש, ועי’ בשאלת שלום סי’ י מה שתמה על חילוק זה.
ועי’ עוד בבית יצחק למהרי”א חבר (ח”ב סי’ יב סק”א) מש”כ ע”ד המקו”ח, ועי’ במגיה שם (נדפס בעמ’ פ”ח) מש”כ ליישב באופ”א דבשלמא כשאוסר דברים שאינו שלו והיינו שאוסר בפועל כגון שהוא שוחט לע”ז או שמנסך שפיר י”ל דאף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ”מ ביש לו שותפות שפיר יכול לאסור דמתוך שאוסר חלקו יכול לאסור גם חלק חבירו וכו’ עכ”ל.
ומצאתי שאותו הלשון עצמו של המגיה לבית יצחק נזכרה גם בידות נדרים יד שאול על השו”ע שם בהל’ נדרים סי’ רכו, וא”כ לכאו’ המגיה לבית יצחק הוא עצמו המהרי”ש נתנזון.
וכוונתו אינה מפורשת בדבריו מה כוונתו לחלק בין האופנים, אבל אולי יתכן דר”ל שדבר שיש בו מעשה כניסוך ושחיטה לא שייך לבטל מעשה שעשה בדבר שהוא שלו, משא”כ נדר שהוא דיבורא בעלמא אינו נתפס בדבר שאין לו זכויות מלאות ושחבירו מעכבו, ובנוסח אחר דכל דבר שהוא פעולה מציאותית נתפס על החלק שלו כיון שבמה שהוא תופס בידיו כלול החלק שלו משא”כ דבר שבא לחול מכח דינים בלבד אינו נתפס.
או אפשר דכוונתו שם דבמנסך ובשוחט לע”ז שכבר חל האיסור א”כ כבר נתפס בכל מה שיכול לאסור, והוא בערך כמו החילוקים הקודמים, רק דהצד בזה מה עיקר הגורם להחיל האיסור על חלק השותף האם מה שחל כאן כבר דין ואיסור או מה שהיה כאן מעשה מציאותי ולא רק דיבורא בעלמא, וצל”ע אם יש מקור לחילוקים אלו.
ועי’ עוד מל”מ פ”י מהל’ טומאת מת בשם הרלב”ח סי’ סח מה שהביא בזה עוד סתירה מהרמב”ם בהל’ נדרים שם להרמב”ם בהל’ טו”מ שם ותי’ דיש חילוק בין דבר שאפשר לחלקו (ואם נרצה לומר דזה יישב גם דברי הך דנדרים בשו”ע שם י”ל דאפשר לחלקו אין ההגדרה שיש בו כדי חלוקה ודוק אבל צל”ע במקורי הדברים ובמקורי הדעות), ובדע”ת יו”ד סי’ ד סקכ”ג תמה על דבריהם עי”ש.
ועי’ עוד בחילוקים בדין שותף אם אוסר או לא ודעות בזה בש”ך יו”ד סי’ ד סק”ה ובמה שהביא מדברי הסמ”ע חו”מ סי’ שפה סק”ד כעין סברא הפוכה מהנ”ל בשם הרלב”ח ותמה ע”ז (ובספר מגדנות אליהו או”ח ח”ג סי’ ג דן באופן שהי’ בסיס לשניהם ורק שהניחו דבר שהוא חשוב לאחד יותר מהמוקצה ולחבירו אינו חשוב כלל והוא נידון שונה מכאן ועי”ש מש”כ בהרחבה בכל ענין זה ובחלק מהחילוקים הנ”ל).
ומה שהביא בספר הלכות שבת בשבת שם לאסור כמו שמצינו בשותף שתורם ומעשר משל שותפות (יו”ד סי’ שלא סל”ה ורמב”ם פ”ד מהל’ תרומות ה”ח) יש מקום לדון בזה דשם הרי גוף הפעולה היא פעולה המוטלת על שניהם ושניהם רוצים בכך ויש בזה צד זכות אע”ג דפעמים שירצה לתרום באופן אחר מ”מ סברא היא דבשותפות מה שמוטל עליהם לעשות פעם זה יעשה ופעם זה יעשה דבצירוף שיש כאן חוב המוטל על שניהם לעשותם ומאחר שע”כ אחד מהם יעשה או זה או זה [דלא מסתבר שרק בהסכמת שניהם יתרמו שהרי אין דרך לדקדק כ”כ זע”ז במצוה דרמיא עלייהו] א”כ סגי במה שאחד תרם, משא”כ בניד”ד כולו חובה ושמא כוונתו משום שכל השתמשות ששותף עושה בחלקו הוא הכרחי כדי שהשותף השני יוכל ג”כ לעשות חלקו בזה וממילא מאחר דבתרומה ההפרשה קובעת מאחר שרשותו לתרום להכי בכל מה שיש לו רשות לעשות הוא חל בהגדרת החפץ.
[ואפי’ להדעות דמוקצה נקבע ע”פ השימושים מ”מ שמא על החלק שלו יש לו רשות להחליט שהוא דבר המוקצה מדעתו בשבת אבל זה צל”ע לפמשנ”ת דסו”ס יש כאן אדם שיש לו בעלות שימושים בכל הכלי ואינו מקצה מדעתו א”כ לא יהיה אסור, ואם נקבל טענה זו נצטרך לומר דע”כ מה שהביא המהרש”ם בשם גדול אחד דמוקצה נקבע לפי השימושים שמיע ליה ולא ס”ל דלמה מחמיר בשותף בבסיס יותר מזה ודוחק לומר דמיירי במוקצה מחמת גופו וס”ל דחמיר דסו”ס יש שימושים של היתר בבסיס זה בשבת ואולי בבסיס למחמת גופו מחמיר ויל”ע].
אם כי יש לדקדק בזה דבדיני תרו”מ והקדש הרי השותף רוצה שיחול בזה החלות ואפי’ בע”ז הרי מתכוון כאן לדין כל שהוא שיחול כאן דהרי ע”ז הוא דבר דיני גם אם לא מתכוון לאסור משא”כ בניד”ד ההנחה היא מעשה יבשתא בלבד וכל עוד שלא חלו התנאים המעשה לאו כלום הוא ואין בכוונת השותף להחיל כאן שום דין, אלא אם כן דבאמת נימא דהכל כלול בגזירת כלים (וה”ה אם גזרו אחר גזירת כלים משום גזירת כלים) דמה שתחת המוקצה חשיב מוקצה כל עוד שבעליו הניחו שם על דעת להניחו שם, אבל אם הוא מצד היסה”ד א”כ הרי סו”ס השני לא הסיח דעתו מזה ומה שיש כח לשותף לאסור אינו טעם מספיק לאסור דהכח לא מהני כיון שאין בכוונתו להשתמש בכוחו להחיל חלויות וגם אם רוצה להחיל חלות מכח הזכויות שיש לו הרי אין לו הזכויות להסיח דעת מכל שימושי הכלי.
ואמנם הי’ מקום לומר לחד גיסא דגזירת כלי שמלאכתו לאיסור הוא גזירת כלים ואילו בסיס הוא משום היסה”ד אבל במהרש”ם לכאו’ מצינו סברא הפוכה דבבסיס אסר בשותף בפשיטות ובכלי שמלאכתו לאיסור הביא מגדול אחד שאין בו איסור למי שאינו נזהר בדיני שבת, והיינו דהוא משום היסה”ד, ולהנ”ל י”ל דלא ס”ל מזה וכמשנ”ת.
והנה מקור דינא דהרמ”א שאין אדם אוסר דבר של חבירו הוא באו”ז ח”ב סי’ פו שכתב בתוך דבריו לגבי האבנים שהניחו הבייתוסים על הערבות ד”ליכא נמי למיסר ולומר דחשיב כמניח מדעת דלאו כל כמיניה דאינש לאסור דבר של חבירו שלא מדעתו” עכ”ל, ומשמעות הלשון היא דיש כאן רק אוסר אחד ואין כאן דעת להתיר כגון להסיר החפץ וע”ז קאמר דכיון שהאיסור נגרם ע”י אוסר שאינו שייך לבעלות החפץ לא חל האיסור, ומשמע שהוא דין כהקדש ואיסורים וכיו”ב, ולפ”ז באמת דמי לדיני הקדש וכיו”ב.
אבל מאחר דקאי שם על הערבות שלא היו כלל של הבייתוסים ובעלי הערבות היו רוצים בודאי להסיר את האבנים משם קודם שבת אילו היו יודעים (עכ”פ לדעה דבעי’ שירצה להסיר קודם שבת ועי’ בסי’ שט וצויין לעיל), א”כ לגבי בעלי הערבות לא תחמיר עליהם יותר מן השוכח, דמ”מ דעת המניח לא קבעה אלא דעת בעלי החפץ, ואפשר דהראי’ לזה משום דבשוכח לא אזלי’ בתר ההנחה [אף שהניח בסתמא ולא חשב להסירו משם ועי’ משנ”ב סי’ שט בשם התה”ד והב”י, וכ”ש לפוסקי זמנינו שהוסיפו דגם אם הניח על דעת שישאר לשבת ואח”כ שוב רצה להסירו משם ולבסוף שכח], אלא בתר מה שרצה הבעלים לעשות, וחזי’ מזה שמה שקובע הוא כוונת הבעלים, וזש”כ האו”ז דלאו כל כמיניה כלומר דמה שיבוא אדם חיצוני ויעשה פעולות בחפץ זה אינו משנה הדין דלא יהא אלא הנחה גמורה שהניח בעה”ב ושכח דאזלי’ בתר דעתו, ומש”כ שלא מדעתו ר”ל דטעם מה שאין כאן איסור כיון שלא היה כאן דעת בעה”ב דנקבע רק לפי דעת הבעה”ב, ואם נימא כן אין ראיה לומר דתליא בדיני הקדש דאפשר שהוא עדיין דין בהיסה”ד וכמשנ”ת דיש צד כזה.
ולכשתמצי לומר דאפשר שעיקר דברי האוסרים [או חלק מהם] מיירי באופן שיש שותף אחד שהניח על דעת להניח ושותף אחר שלא אכפת ליה דבזה נימא דכל שיש שותף שפעל כאן בתורת בעלים בפעולה שאוסרת את החפץ אין השותף השני בפרשה זו כלל, ולא דמי להניח בסתמא ושכח דאין כוונת הנחה כלל, דכאן יש כוונת הנחה מחלק מהבעלים והוא עושה תפקידו כבעלים ואילו השותף השני אינו מתכוון לבטל כאן דבר וע”ז אולי שייך להביא ראיה דמצינו שיש כח לשותף להחיל איסורים, משא”כ כשיש אחד שרוצה שיהיה בסיס ואחד שאינו רוצה דהוא נידון אחר האם דין בסיס תליא בגזירת כלים או בהיסה”ד.
ואם נימא הכי גם דברי המהרש”ם מיושבין היטב וק”ל (ואם ניישב כן בדברי הפוסקים דלעיל נמצא דאין בזה פלוגתא כלל רק דצל”ע בכל הנ”ל בכל דבר לגופו).
ומאחר דבראשונים מבואר דבסיס הוא מטעם הקצאה והיסה”ד ובלאו הכי אפשר דדעת רוב הפוסקים דאפי’ הכלי שמלאכתו לאיסור הוא מטעם זה א”כ באופן שיש אחד שהניח ואחד שנתכוון להסיר ואפי’ שכח דוחק לומר שהוא אסור לדינא לפי הנ”ל.
וראיתי להגרב”צ פלמן (בין הזמנים עמ’ עו) שנקט ע”פ התוס’ בחולין מא ע”א ד”ה ת”ש דאין שותף יכול לאסור כל הסטנדר שלא מדעת השותף.
וצ”ב דהרי שם לענין מנסך מבואר בתוס’ דהשותף אוסר מחמת חלקו המעורב וחזי’ מזה דכוונת הגרב”צ דכיון שיש לו חלק שאינו מוקצה ממילא מותר להשתמש בסטנדר, וצ”ב דתערובת מוקצה קי”ל דאסור אפי’ באלף משום דבר שיש לו מתירין [עי’ סי’ שכב ובמשנ”ב סק”ב ועי’ רמ”א סי’ שיח ס”ב אולם עי”ש במשנ”ב סקט”ז, ועי’ עוד בענין הנידון שם בתשובתי ד”ה עלי בצל שגדלו מעט בשבת או ביום טוב האם מותר לאוכלם או לחותכם ולהשתמש בבצל] ואולי אזיל כהמתירים בסי’ שכב במשנ”ב שם עי”ש וצל”ע אם אתיא כשיטתם, אבל לא נראה דכוונתו שמשתמש בחלקו בהיתר כעין דינא דנדר למ”ד זה נכנס לתוך שלו וכו’, שהרי משתמש בכולו, וגם לא נראה דכוונתו דשם בסיס אינו מתחלק וכיון שאינו יכול לאסור כולו ממילא אינו נאסר כלל ולגבי סדין שהוא מתקפל שאני ששייך לייחד חלק ממנו [פמ”ג סי’ רעט משב”ז סק”ב ועי’ משנ”ב סי’ שט] דמהיכי תיתי הך, ואולי בא לטעון מטעם תערובת מוקצה די”א שהאיסור הוא רק באכילה ולא בטלטול, אלא דצ”ב דהמשנ”ב בכ”מ חשש להמחמירים בפלוגתא זו (עי’ סי’ שכב סק”ב לגבי מוקצה, ועי’ בבה”ל סי’ שח ד”ה מבעוד שהזכיר דעת הרע”א שחושש משום דשיל”מ גם לענין טלטול), ומ”מ יש שנקטו להלכה כהמקילים בזה.
קרא פחות
