נראה שמעיקר הדין היה יכול להמשיך לאכול מהאורז עכ”פ לחלק הפוסקים, ולברך בנ”ר בסוף.

מ”מ לפי מה שיתבאר אינו כדאי להסתמך על היתר זה, וכדאי שיצא מאחר עכשיו שהכל ולאחר מכן יוכל לברך בנ”ר ממה נפשך אם אכל כשיעור לבסוף.

אבל אינו כדאי לנהוג סב”ל לגמרי דהיינו שיאכל עכשיו בלא לברך שוב ושלבסוף לא יברך ברכה אחרונה (אפי’ לא אכל לבסוף כשיעור), אינו כדאי לנהוג כן, שהרי זה תרתי דסתרי בזה ממה נפשך לא עשה כדין, דאם יצא יד”ח הברכה אחרונה במה שבירך על המחיה הרי אסור לו להמשיך לאכול, ואם לא יצא צריך לברך בנ”ר.

מקורות:

הנה יש הרבה מהאחרונים שהביאו שברכת על המחיה פוטרת בדיעבד אורז (שע”ת סי’ רח סק”ט, כה”ח שם סקמ”א ועוד רבים, עי’ בספר שערי הברכה בהערות לטבלת הברכות בסופם) אבל הוא חידוש של הלק”ט (ח”א סי’ מ) ואינו פשוט לכו”ע, ומסתבר דגם להלק”ט הוא רק בדיעבד דהרי בגמ’ (ברכות לז ע”א) ושו”ע אי’ שברכה האחרונה של האורז הוא בורא נפשות רבות.

ממילא מאחר והדין הוא במי שבירך ברכה שהיא לכתחילה על מאכל שברכתו כן לכתחילה בסתמא דלא פטר יחד עמו דבר שברכתו נפטרת בברכה זו בדיעבד כיון שלא לזה נתכוון כמ”ש המשנ”ב [סי’ קעו סק”ב ושעה”צ שם וסי’ רו סק”ב, וכ”כ השטמ”ק ברכות מב ע”ב ד”ה בירך, וע”ע חזו”א אוח סי’ לד סק”ז ושבט הלוי ח”ח סי’ לז], ומסתמא דה”ה בברכה אחרונה הדין כן, וכן מוכח גם מהדעות הסוברות שמותר להקדים ברכה על פרי האדמה קודם פרי העץ, א”כ ממילא לענייננו ברכת על המחיה לא יפטור האורז.

ועיקרי הדברים אמרתי לפני חברים מקשיבים בכולל חזו”א על מעשה שהיה, ושוב מצאתי בספר שערי הברכה שם שהעיר ג”כ כמ”ש [במהדו”ק, ויתכן שבמהדורה שניה השמיט], (ועי”ש הרבה מ”מ וציונים בעיקר דינא דברכה אחרונה דאורז, ושכעין דברינו כתב ג”כ בשבט הלוי ח”ט ס”ה, אבל פשטות דברי פוסקים אחרים שם שחולקים על זה).

והנה אע”פ שהביא הביה”ל סי’ רא פלוגתת הפוסקים אם יכול לכוון בברכה אחרונה שיפטור רק חלק מהמאכל שאוכל ולא יכול על שאר המאכל (וכגון שאם מברך בנ”ר על כוס קפה ואוכל אחר כך קובית שוקולד ורוצה שלא יפטור את קוביית השוקולד), מ”מ לענייננו שאורז ברכתו האחרונה היא בורא נפשות רבות, א”כ מסתבר שיכול לומר שאינו מתכוון לפטור בברכת על המחיה את האורז, מכיון שהוא בדיעבד ומאחר שאין מוטל עליו לברך ברכה בדיעבד ממילא לא הסיח דעתו מאכילת האורז עד שמברך בנ”ר.

ואע”פ שלענין הבורקס נסתלקה ברכת בורא מיני מזונות אבל לענין האורז לא נסתלקה, דהסילוק נקבע על ידי ברכה אחרונה, ומכיון שכל אחד מהם הוא ברכה אחרונה אחרת ממילא לא נפטר.

הגע עצמך אילו היה הדין שעל האורז אינו יכול לפטור בעל המחיה היה פשיטא לן שיכול להמשיך לאכול מן האורז אחר סיום אכילת הבורקס, א”כ השתא נמי מאחר שאינו נפטר לכתחילה באורז ולכן מסתמא אין על המחיה פוטר, ממילא מה שבירך על המחיה על הבורקס אינו פוטר את האורז.

ואיני נכנס כאן לשאלה של קביעות סעודה בצירוף האורז והבורקס ומה הדין אם לא היה בבורקס כזית אם שייך בזה צירוף קביעת סעודה שהוא נידון בפני עצמו.

ואע”פ שיש פוסקים (היינו הכה”ח סי’ רח בשם הבא”ח פנחס סי”ח שנקטו שבאכל דגן ואורז יכוון לפטור בעל המחיה את האורז, דאל”כ למה שיעשה לכתחילה דבר שיוצאים בו רק בדיעבד) שמשמע שנקטו שעכ”פ יש צד שעל המחיה באורז הוא לכתחילה כשאוכל עמו מין דגן (דבלא מין דגן פשיטא שאינו לכתחילה לרבנן בברכות לז ע”א עי”ש), מ”מ לדידן מאחר ואינו מוחלט לדינא שיוצא לכו”ע בעל המחיה על אורז (עי’ בתשובה הנוספת ד”ה מי שאכל בורקס ואורז האם יברך רק על המחיה או גם בורא נפשות, ואותה תשובה היא השלמה לתשובה זו ג”כ), ומאחר דברור לן שיש מהפוסקים שפטרו על המחיה רק בדיעבד [היינו השע”ת הנ”ל שכ’ כן להדיא, וגם אותם הפוסקים שכ’ לכוון לפטור בעל המחיה את האורז ע”כ שסברו שיש צד שהפטור הוא רק בדיעבד דא”כ למה צריך לכוון להדיא לפטור הרי גם בסתמא פוטר ושמא משום דלאו אדעתיה חשו לזה, ומ”מ יש לדחוק בלשונם דא”צ לכוון דאינו מוכרח], ממילא לדידן הו”ל בדיעבד וממילא יש מקום לומר שאינו מתכוון לפטור בזה האורז מסתמא.

אבל להסוברים דלא מועיל כונה בברכה אחרונה שלא לכלול מאכל מסויים אם יסברו כהצד שאורז לכתחילה נפטר בעל המחיה אפשר שלא יהיה שייך לומר צד זה, וכ”ש שהמהר”י מולכו שהביא הכה”ח שם בתחילת דבריו משמע שסובר שבדיעבד יצא גם בלא כוונה, ולכן יותר ראוי לצאת בבורא נפשות באיזה אופן אחר, אבל מאחר דאין מקור מפורש בגמ’ לפטור אורז בעל המחיה אפי’ בדיעבד לדידן שאינו לחם ואינו מין דגן (דלא כר’ יוחנן בן נורי בברכות שם) וכמו שנתבאר בתשובה הנ”ל שיש חולקים על סברת הלק”ט, ואע”ג דרוב הפוסקים שדברו בזה הסכימו עם סברת הלק”ט מ”מ כ’ השע”ת להדיא שהוא בדיעבד, וגם בלק”ט גופיה שייך ללמוד כן בפשיטות, לכך בנידון דידן שלא נתכוון לפטר את האורז בעל המחיה המיקל לברך בורא נפשות בעצמו אין מזניחין אותו.

[ובגוף כה”ח בשם מהר”י מולכו הנ”ל יל”ע אם מסכים לעיקר דינא דמשנ”ב לענין מי שבירך ברכה שהיא בדיעבד על דבר אחד ולכתחילה על דבר אחר ולא נתכוון להדיא לדבר הפוטר בדיעבד, שאינו פוטר, דיש לומר דמסכים וסובר דבזה פוטר לכתחילה, ומאידך גיסא יש לומר מדנקט בירך יצא א”כ ס”ל שהוא בדיעבד ואינו מסכים לדינא דהמשנ”ב הנ”ל, ולפי הצד השני נמצא דלא קיי”ל כהמהר”י מולכו, ואולי יש לומר דנקט בירך יצא לשון בדיעבד משום שכלל גם אופן שבירך על המחיה על האורז לבד שהוא ודאי בדיעבד, או אולי בדוחק י”ל דהמשנ”ב מודה בברכה אחרונה, וזה האחרון ודאי לא נהירא, ויל”ע].

שוב נ”ל שאינו כדאי להמשיך באכילת האורז אחר שבירך על המחיה מאחר והכה”ח להדיא כ’ דלא כן בשם מהר”י מולכו ומסתמא יסבור כן גם הבא”ח שהובא שם, ומאחר שלא ראינו להדיא מי שחולק ע”ז (אע”פ שבחשבון הסוגי’ כך יוצא) וגם הוא תלוי בכמה דברים (דגם המשנ”ב הנ”ל לגבי ברכה הפוטרת לכתחילה ובדיעבד וכו’ יש לעיין אם נאמר גם בברכה אחרונה וגם לא נתבאר האם רוב הפוסקים שהביאו דין הלק”ט סוברים כן לכתחילה או בדיעבד ובכה”ח ובא”ח אפשר שתפסו לכתחילה כנ”ל, וממילא אפשר שעוד פוסקים נקטו כן אע”פ שהשע”ת לא תפס כן) לכן אינו כדאי להסתמך על זה אע”פ שהוא פשטות הסוגיא לרוב הפוסקים.

דעת רוב הפוסקים שאפשר לברך ולמעשה המנהג שלא לברך ויש מהפוסקים שהצדיקו מנהג זה, ומ”מ המברך לא הפסיד אם הוא אדם כשר ומצטער.

מקורות:
בשו”ע (או”ח רכג ס”ב) הובא מת אביו מברך דיין האמת.

אולם בפוסקים איתא דאם המת הוא אדם כשר ומצטער עליו מברך עליו דיין האמת (ראה משנ”ב או”ח סי’ רכג סק”ח בשם ב”ח ומג”א ושאר אחרונים), ומה שנקט אביו הוא לא למעט שאר אדם כשר שמצטער עליו מברכת דיין האמת (שעה”צ סק”ט), וכן כתבו הרבה אחרונים כהשכנה”ג והעו”ת והט”ז והעט”ז א”ר ומחצה”ש ובאר היטב ושוע”ר ומקור חיים להחו”י והחסד לאלפים והמגן גבורים וכה”ח (הלכה ברורה חי”א עמ’ רנה).

ואמנם המשנ”ב שם הביא שיש מנהג העולם לברך על שאר בני אדם רק בלא שם ומלכות, וסיים המשנ”ב שאינו נכון אבל בת”ח שצריך להצטער וכו’ וכן בקרובים בודאי צריך להתאבל.

ומבואר בדברי המשנ”ב דאף שנקט שהמנהג אינו נכון מ”מ התחשב במנהג הזה לפרש בו דגם לפי מנהג זה יש אופנים שצריך לברך.

ויעוי’ בערוך השלחן שם ס”ג שנראה שהצדיק המנהג בזה ע”פ הרמ”א ביו”ד סי’ שמ ס”ו בענין המנהג שלא לקרוע על אדם כשר עי”ש, וטעם המנהג של הרמ”א שם נתבאר בשלחן גבוה שם כיון דהאידנא אין לדבר סוף, ואולי יש לזה אסמכתא מדברי הגמ’ לענין קריעה בזמנינו על ברכת השם.

וכן בהליכ”ש פכ”ג אות מו הובאה תשובה מהגרשז”א במנהג זה שלא לברך אלא על רבו מובהק (ועי’ הציונים בהלכה ברורה שם).

ויש לציין דבמלחמה הטעם שייך יותר, וגם יש לומר דמלחמה הוא שמועה רעה אחת על כל המלחמה כדמשמע בגמ’ במו”ק, ואמנם דיני קריעה דשם לא נוהגים האידנא לענין שמועה רעה של מלחמה ואכמ”ל אבל עצם השמועה הרעה יש מקום לצדד לענין סב”ל שלא לברך על כל אדם שמת בנפרד.

ומ”מ פעם אחת על כל המלחמה יתכן דבזה יש יותר מקום לברך מפטירה על אדם אחד מדין שמועות הרעות עי’ בריש סי’ רכב כיון דיש לו צער מזה כמ”ש המשנ”ב שם.

אם תפרש שיש בזה היתר של שינת ארעי באופנים המותרים עדיין צריך תלמוד קצת, דהרי שינת ארעי הותר רק עד מהלך מאה אמה, שהוא זמן קצר מאוד, ועליית נשמה שהוא דבר המצריך הכנה רבה קשה לומר שהוא מוגבל לזמן קצוב כזה.

אבל מתוך דבריו של מהרח”ו נראה שהנמנום אינו נמנום כשלנו דייקא אלא חלק מתהליך עליית הנשמה גופא, והוא התפשטות הגשמיות, ונראה כישן ואינו ישן, כמבואר הדברים בהרחבה בר”ח פ”ב דחגיגה ובערוך ע”פ הגאונים, וזה מותר בתפילין כמבואר בשו”ע שחסידים הראשונים היו מתעלין עד כדי התפשטות הגשמיות בעת תפילתם, ובלשון חכמי הפילוסופיא נקרא השכל הפועל, עי’ אמונה רמה להראב”ד הראשון, ובספר הכוזרי ועוד הרבה ספרים, ומה שנקרא במקובלים השראת השכינה נקרא כעין זה בלשון חכמי פילוסופיא התדבקות בשכל הפועל, והוא השכל הראשון פועל כל, וברמב”ם סובר שעלייה זו היא מדרגות הנבואה ורוה”ק, ועי’ במלבי”ם ריש עמוס דיש קצת חילוק בהגדרת הנבואה בין פילוסופים למקובלים, ועי’ רמב”ן ושאר מפרשים בריש פרשת וירא ובמלבי”ם דיחזקאל, ובשם הגר”א ובית מדרשו הובאו כמה מן הדברים בזה בענין עליית הנשמה עד שנעשה כמת וכאבן דומם לא יפתח פיו, ויש מי שראה אותו בלילי הפסח באמירת שה”ש בדרגא זו והיה נראה כמת, ועי’ בספר הגאון מ”מ בזה בענין מנהגו ודברי בית מדרשו בזה.

לגבי שאלותיך על חילוקי הלשונות בין עובר ירך אמו וברא כרעא דאבוה נראה דכרעא יותר לשון מעמיד וירך יותר לשון חלק מן הגוף ולא כל הרגל, ועיקר מטבע הלשון ואם הוא נאמר ארמית או עברית נקבע על ידי מי שטבע הלשון בפעם הראשונה לפי דיבורו ולפי מקומו ושעתו, ויש מהלשונות שנקבעו על פי התבטאות השגורה בפי כל העולם כמ”ש רש”י בכ”מ, ולגבי התוספת של תיבת “הוא”, הנה גם אם לענין לשון תורה נחלקו תנאים אם אמרי’ דברה תורה בלשון בני אדם או לא, אבל לענין לשון חכמים בודאי אמרי’ דברה תורה בלשון בנ”א, ובגמ’ הרבה פעמים התוספת “הוא” הוא ממטבע הלשון כמו שלו “הוא” וכדאי “הוא” לו, וכעין זה בדברים אחרים כמו כל העולם כולו, והוא דרך דיבורם ולשונם, וכמובן שבודאי שע”פ סוד יש טעמים אחרים לכל דיבור ודיבור.

קרא פחות

טוב שישמע מאחר וגם יספור בכתיבה וכך יצא רוב צדדים.

מקורות והרחבה: לגבי מה שציינת לדברי הגרי”א דינר על אילם, הנה הגרי”א הביא למעשה ב’ פתרונות לאילם שבכל אחד הפתרון אינו מושלם, דלגבי שומע כעונה חשש הגרי”א דינר שאינו פתרון מכיון שאולי אינו מחוייב בדבר, שאינו מוסכם בפוסקים ששמיעה מוגדרת כספירה, דיש אומרים שאין שומע כעונה בספירת העומר כמו שהביא המשנ”ב סי’ תפט סק”ה ובביאור הלכה שם, ולגבי כתיבה ג”כ אינו פתרון מושלם, מאחר ואינו מוסכם לכל הפוסקים שהוא נחשב לספירה, וממילא עדיף גם לספור בכתיבה וגם לשמוע מאחר – כדי שיצא ידי חובה לפי יותר שיטות ויותר צדדים.

ובגוף דברי הגריא”ד שליט”א על מה שהזכיר בלשונו אינו מחוייב בדבר, צ”ב דהרי יכול לצאת על ידי דיבור בשפתיים בלא קול כמ”ש בפ”ק דחגיגה ששייך תנועת שפתיים באילם, דהא קיי”ל בברכות לא השמיע לאזניו יצא.

ועוד יל”ע למה מוגדר כמי שאינו מחוייב דפומיה כאיב ליה.

ועוד יל”ע דאם יכול לצאת בכתיבה א”כ מחוייב בדבר ואז יוכל לצאת גם בשמיעה (אם נניח שהבעיה בשמיעה היא רק מצד שאינו מחוייב בדבר), ומה ירוויח אם יכתוב מלבד השמיעה (ונכון שהטעם הוא שבשמיעה אין יוצא לפי צד מסויים, וכמו שיבואר להלן, ורק באתי להוסיף על חומר הקושי’ על הלשון “אינו מחוייב בדבר”).

וכנראה שמה שנקט הגרי”א דאם אין שומע כעונה בספירת העומר ממילא אילם אינו מחוייב בדבר אף שרק אינו יכול לצאת, הלשון אינו מחוייב הוא רק לרווחא דמילתא שהוא אנוס ואינו יכול לצאת ידי חובה לפי אותם פוסקים שאין יוצא בספירת האומר בשומע כעונה (ולענין הקושיא שיאמר בלי להשמיע לאזניו אולי מיירי באלם כזה שאינו מסוגל לעשות כן).

וכן מבואר בשו”ע הל’ שחיטה יו”ד סי’ א ס”ז שאילם יכול לצאת בברכת השחיטה של חבירו.

ומענין לענין יעוי’ במקרה המקביל לזה לענין חרש המדבר ואינו שומע במשנ”ב סי’ תרפט סק”ה דהדעה העיקרית שחרש שמדבר ואינו שומע חשיב מחוייב גמור ושכך דעת כמעט כל הראשונים והפוסקים וכך הלכה כמבואר בבה”ל סי’ נה ס”ח (ודעת הב”י בדעת הרמב”ם דבמגילה הוא חמור יותר ודבריו קשין מסוגיית הגמ’ לכאורה כמו שהעיר שם הב”י גופיה, אבל גם להרמב”ם דין זה נאמר רק בקריאת מגילה), אבל דעת הט”ז דחרש שאינו שומע כלל אינו מוציא אחרים, דכל שאינו ראוי לשמיעה שמיעה מעכבת בו, ועדיין לא נתבאר להט”ז אם הוא מצד ששמיעה מעכבת בו כהגדרתו של הט”ז דהיינו שיש חסרון בהשמעתו כיון שאינה השמעה כדין כיון שהוא אינו שומע קריאת עצמו ואינו יכול לשמוע, או דגם הוא עצמו אינו מחוייב כיון שאינו יכול לשמוע.

ויש להעיר דהצד הראשון שהטעם שאינו מוציא מחמת חסרון בקריאתו הוא מפורש בט”ז, אבל הצד השני שהחרש עצמו נחשב אינו מחוייב וממילא אינו מוציא לא מצאתי לשון כזו בט”ז.
וכן יש להוכיח דעת הט”ז סי’ קכד סק”ב לפי מה שהובא במשנ”ב סי’ נה סקל”ח דאין מניעה מעצם החרש לצרפו לשמיעת חזרת הש”ץ ולא אמרי’ שדינו כשוטה, אלא רק משום שאינו יכול לענות אמן על הש”ץ וגם בזה חלקו עליו האחרונים, אבל עיקר הדברים דאין הט”ז סובר שדינו כאינו מחוייב כמו שוטה.

וא”כ כמו שנתבאר גבי חרש שבאינו משמיע לאזניו להלכה שלא נפקע ממנו להחשב מחוייב בדבר ואפי’ הט”ז מודה בזה כמשנ”ת, א”כ ה”ה בניד”ד באילם שמדבר ואינו מוציא קול כמ”ש בפ”ק דחגיגה הנ”ל, א”כ ג”כ אינו נפקע מלהיחשב מחוייב בדבר, דרק לגבי שומע כעונה בספירה לא מהני לחלק מהפוסקים כנ”ל.

אחר זמן שכתבתי תשובה זו, אמר לי חכ”א שמועה בשם הגרנ”ק בענין אילם שהגדיר באופן אחר ממה שכתבתי את אינו משמיע לאזנו, והבאתי בתשובה אחרת [ד”ה האם אילם יכול לקרוא בתורה], אולם בלאו הכי הו”ל מחייב דפומיה כאיב ליה וכמו שציינתי לדברי השו”ע ביו”ד שם.

יעוי’ ברמ”א סי’ קט ס”ב ובמשנ”ב שם סקי”ז, דמבואר שם לגבי אם היחיד בשמונ”ע של שחרית שיכול לומר עם הש”ץ קדושת כתר כשמתפלל שמונ”ע של שחרית עם הש”ץ שמתפלל מוסף, וכ”ש לענייננו שאין היחיד באמצע תפילה שאין בה כתר שהיה צד באופן של הרמ”א לומר שהיא מונעת אותו מלומר כתר, אבל כאן אין צד כזה כיון שאינו עומד בתפילה (ועוד כ”ש כאן במי שאינו מתפלל שמונ”ע עם הש”ץ שאינו יכול לחדש נוסח שלא מחמת הש”ץ כיון שאינו באמצע ברכת אתה קדוש אלא אומר קדושה מכח הש”ץ שאומר קדושה וכמו שיתבאר, משא”כ שם שהיה צד שהיה יכול המתפלל לטעון שמאריך בברכת אתה קדוש דנפשיה (דקדושה הוא אריכות ברכת אתה קדוש, כמו שיתבאר) ואע”פ כן נקט הרמ”א גם באופן שם שאומר כהש”ץ כיון שלא תקנו קדושה ביחיד, כמ”ש בגמ’, וממילא גם יחיד המתפלל שמונ”ע עם הש”ץ אינו אומר אלא מכח הש”ץ), ואע”פ שיש סברא להיפך שכשאומר שמונ”ע עם הש”ץ צריך לומר קדושה עם הש”ץ ממש כיון שההיתר שלו הוא שמתפלל עם הש”ץ, ויש הרבה מהפוסקים שהזכירו שגם שכל אדם אינו אומר נקדישך עם הש”ץ כמנהג הקדמונים מ”מ יחיד האומר שמונ”ע עם הש”ץ אומר עמו נקדישך דכמתפלל עם הש”ץ דמי (עי’ מאמ”ר סי’ קכה סק”ב, וכך דעת המשנ”ב בסי’ קט סקי”א שבמתפלל עם הש”ץ יאמר מילה במילה אף דבסתם אדם השומע קדושה מהש”ץ נקט עיקר הדין בבה”ל שם ובסי’ קכה דאינו אומר נקדישך, וראה מאירי ברכות כא ע”א דהטעם שצריך לומר מתחילת קדושה עם הש”ץ משום שצריך שיראה עושה עצמו טפל לתפילת החזן, והגר”ז סי’ קט ס”ג וסי’ קכה ס”א כ’ דכשאומרה בלחש עם הש”ץ חשיב כאחד עם הש”ץ ולא הוי כיחיד), אעפ”כ חזי’ ברמ”א שנוסח הקדושה תלוי בש”ץ ובזה סתם יחיד העונה לש”ץ לא עדיף מיחיד המתפלל שמונ”ע עם הש”ץ, ועי’ ברמב”ם בסה”ת דמשמע שנוסח הקדושה הוא הארכת ברכת אתה קדוש ולכן אין כח ליחיד לומר דלא כהש”ץ גם למנהגינו שהיחיד אומר נקדישך עם הש”ץ, וכ”ש למנהג הקדום שהיחיד אינו אומר עם הש”ץ.

ולחידוד וביאור הדברים הוא דכל החילוק הוא שהיחיד שמתפלל עם הש”ץ לפי שי’ הרמ”א יכול לומר כתר, אבל מה שאינו יכול לומר נוסח אחר מהש”ץ זה פשיטא שהרי מאיזה דין יהיה יכול לומר נוסח אחר מהש”ץ כיון שאין קדושה נאמרת ביחיד, הלכך גם המחבר וגם הרמ”א בסי’ קט תרוייהו מודו דאותו היחיד אינו יכול לומר נקדישך כמו בשחרית, וכל הנידון אם יכול לומר כתר אם ש”ץ או שמותר לו רק לשתוק, הלכך ביחיד שאינו מתפלל עם הש”ץ אין עדיפות שיוכל לומר נקדישך באופן אחר מהש”ץ, וכן ראיתי בשם כמעט כל האחרונים ובכללם האג”מ והנצי”ב והגרח”ק ומנח”י (הובאו בביאורים ומוספים סי’ קכה) דצריך לומר נקדישך או נקדש כנוסח הש”ץ אם יש חילוקי נוסחאות ביניהם, כגון ספרד ואשכנז, ומי שמתפלל שמונ”ע עם הש”ץ כ”ש שצריך לומר כנוסח הש”ץ כיון שהוא טפל להש”ץ וראה מה שהביאו בביאורים ומוספים סי’ קט סקי”א בשם הגרח”ק והגרשז”א, (ולענין שאר תוספות של קדושה עי’ להלן בשם המשנ”ב שאינם מעקר הקדושה, אבל עדיין יש מקום לטעון שבמתפלל עם הש”ץ שצריך להיות טפל לש”ץ וכנ”ל אפשר שיצטרך לומר כמו הש”ץ, כיון דסו”ס הכל מסדר הברכה דהש”ץ ואם אומר בנוסח הקצר שאינו תוספת נמצא שאומר חלק מן הברכה שלא באופן שהוא טפל להש”ץ).

ואע”פ שיש לטעון ולחלק בין אופן דהרמ”א לניד”ד דשחרית ביום של מוסף הוא יותר שייך לכתר כיון שיכול להתפלל אז מוסף ולומר כתר, מ”מ אין בקדושת כתר שום דבר ששייך ליום חול, והרי זה כפיוט וכאריכות נוסח הקדושה כמו שכ’ הרמ”א הנ”ל בסי’ קט “דשניהם קדושת שמונ”ע וקדושתן שווה”,ומצינו בשבת שמוסיפין כמה תוספות בקדושה כמ”ש המשנ”ב סי’ רכה סק”א (ואע”פ שלגבי נעריצך כתב שם שהוא מעיקר הדין ושהציבור צריך לשמוע משא”כ במה שמוסיפין בשבת שאינו מעקר קדושה, וא”כ ה”ה כתר להנוהגים בכתר, מ”מ ההיתר לשנות מנעריצך לנוסח אחר הוא מטעם ההיתר לומר פיוט, יעוי’ במשנ”ב סיש סח סק”א מה שהביא הגדרים השייכין לזה בשם רשב”א, ואילו הגר”א במעשה רב שהחמיר לומר נעריצך אחר פיוט הולך לשיטתו שסובר כדעת הרמב”ם פ”א מהל’ ק”ש והרמ”ה המובא בטור סי’ סח וכפסק המחבר שם שאין לומר פיוטים בברכות כמ”ש במעשה רב לומר הכל קודם מי כמוך, ולענין איך מותר להמחבר לומר כתר יעוי’ להלן בסוף התשובה), וכדקי”ל כהרמ”א בסי’ סח שמותר לומר פיוטים ואינו הפסק, וגם שבר”ח חולצין התפילין בכתר היינו שלא יתנאה בכתר כשמקלס הקב”ה בכתר כמ”ש המשנ”ב ס”ס כה, אבל כשאין לו תפילין מאי אכפת לן, ובלא”ה השע”ת שם הביא בשם הפר”ח שאם לומד בתפילין ושומע הציבור אומרים כתר יכול לענות אפי’ בתפילין וכ”ש בעניננו.

ולחדד הדברים יש לבאר דהנה אין איסור כלל להוסיף בפיוט בתפילה אלא לכל היותר דלדעת הרמב”ם ורמ”ה ושו”ע הו”ל משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ולדידן אף משום הא ג”כ שרי, אבל נוסח כתר אפשר דאפי’ פיוט לא הוי, ולכך אף ספרדים אומרים כתר, אבל גם לפי הפשטות שהוא כדין פיוט הרי שרי, ולכל היותר אין ראוי ליחיד לשנות ולומר בחול פיוט של שבת ויו”ט, משא”כ כאן כיון שמתפלל עם ציבור ושליח ציבור שע”פ המנהג שלהם ושלו דינם שאומרים כתר א”כ למה שלא יוכל לומר דלא הוי שינוי משום מנהג.

ואע”פ שהמחבר בסי’ קט ס”ג לא סבירא ליה כהרמ”א הנ”ל אלא סובר שמי שעומד בשמונ”ע של שחרית אינו אומר כתר עם הש”ץ אלא שותק ושומע ומכוון למה שהוא אומר, מ”מ שם עיקר הבעיה הוא הפסק כיון שכתר אינו שייך לשחרית אבל בניד”ד שאינו עומד בתפילה ואינו הפסק.

אבל מטעם אחר אתי’ עלה לדעת המחבר, דהרי מנ”ל להמחבר שקדושת כתר אינו שייך לשחרית, אלא אפשר דהמחבר לשיטתו שסובר שאסור לומר פיוטים בברכות, וממילא קדושת כתר כך נתקנה שאינה נאמרת כך בשחרית והרי זה כמברך בריך רחמנא דהאי פיתא שאסור לכתחילה כיון שמשנה ממטבע אם אומר כן בשחרית, אבל עדיין יש לטעון גם להמחבר דכל הבעיה בזה הוא רק אם אוחז באמצע שמונ”ע של שחרית שאז מאחר שבא להאריך בברכת אתה קדוש (דקדושה היא אריכות אתה קדוש כנ”ל בשם הרמב”ם ואחר שגילו לנו הגאונים דשרי לומר עם הש”ץ כשמתפלל עם הש”ץ נמצא דהיחיד מאריך באתה קדוש כמו הש”ץ ועי’ לעיל בשם המאירי, א”כ אסור לו להאריך שלא כנוסח הברכה), ומ”מ אינו נכון לומר דבני”ד יוכל לומר כתר עם הש”ץ דהרי המחבר בסי’ קכה סובר שיחיד שאינו מתפלל עם הש”ץ אינו אומר נקדישך או כתר עם הש”ץ, אבל אם תמצי לומר דלענין זה המנהג כהט”ז שכל יחיד אומר נקדישך וכתר כמו שנהגו אף בני ספרד האידנא ע”פ השעה”כ דף לט סע”א, א”כ בניד”ד אפשר שיוכל לומר כתר להמחבר בסי’ קט וכ”ש להרמ”א שם.

ומ”מ מאחר והמנהג הקדום המובא בפוסקים בשו”ע סי’ רכה ס”א וכ”כ במשנ”ב שם סק”ב שהמנהג נכון הוא הוא שהציבור אין אומרים נקדישך עם הש”ץ אלא שומעים ושותקים (וכ”כ הוא בבה”ל סי’ קט ס”ב שכך עיקר הדין, דלא כט”ז), א”כ יכול לשתוק כשהש”ץ אומר כתר, ובזה מרויח גם הצד שלא שייך לומר כתר בחול כיון שמעיקרו לא נתקן אלא ליו”ט (אבל אם עומד בשמונ”ע אינו ברור שיכול לשתוק בכתר ולומר ההמשך, עי’ בבה”ל בסי’ קט הנ”ל, ומ”מ בדיעבד נקט הבה”ל בסעיף שאחר זה מהגר”ז בס”ס קט להקל שאם לא אמר נעריצך עונה קדוש ג”כ אף בשמונ”ע וכ”כ הבא”ח תרומה אות ט).

קרא פחות

יש לציין בזה שמצינו כמה דברים שהחמיר בהם רבינו יונה בספרי המוסר יותר משאר פוסקים.

א) דין רועי בהמה דקשה שנקט שמורידין ואין מועלין ובגמ’ ושו”ע אי’ דאין מעלין ואין מורידין.

ב) דין ייחוד עם בתו דבגמ’ ושו”ע נפסק שמותר ורבינו יונה פסק שאסור.

ג) דין נגיעה בנשוי בבהכ”ס דבגמ’ ושו”ע נפסק שמותר ורבינו יונה פסק שאסור.

ד) דין רוב מומחין אצל שחיטה דבגמ’ ושו”ע פסק שכשרין ורבינו יונה פסק שאין לסמוך עליהם.

ה) קרבן מעילה בברכה דהפוסקים נקטו שרק ברכה”מ הוא דאורייתא וי”א גם ברכה”ת ורבינו יונה נקט שיש קרבן מעילה בברכה.

ולגבי אות ג’ הנ”ל יעוי’ בב”י באו”ח סי’ ד’ שנקט שהוא רק ממידת חסידות, (ויעוי’ בהקדמה לחפץ חיים שג”כ משמע שם שאין זה פשוט לכל אחד שספר שערי תשובה לרבינו יונה הוא הלכה למעשה בלא מידת חסידות, אבל משמע שם שהח”ח גופיה נקט שאכן הוא הלכה למעשה), אולם לגבי אות א’ ואות ה’ לא שייך לומר להחמיר בזה משום מצוה מן המובחר.

אמנם לכשתמצי לומר שבכל הדברים הללו יש יסוד מצד הדין לומר כן, דברועי בהמה דקה יש לומר דבגמ’ מיירי באופן שלא פקר בגזל להדיא אבל באופן שפקר להדיא בגזל משוי ליה רבינו יונה דין להכעיס, ואע”ג שדינו כמומר לדבר אחד, מ”מ באופן שעושה באופן שהפקיר לגמרי בדבר אפשר דאמדי’ ליה שהוא להכעיס, ועי’ ביאור הלכה לגבי פורק עול באופנים מסויימים שדינו להכעיס, ויל”ע.

ולגבי ייחוד עם בתו יש תנא ואמורא בגמ’ בפ”ד דקידושין שהחמירו בזה, ואפשר דהרר”י פסק כמותם או דמיירי באופן שבושה וכו’ וסבר דזה גם בקטנה.

ולגבי נגיעה בנשוי הוא תליא בכמה תירוצים בגמ’ בנדה יג, ואולי סובר רבינו יונה שהתירוצים שם חולקים זה על זה, וממילא בדאורייתא סובר שיש להחמיר ככל הלישנות (ועי’ תוס’ ע”ז ז ע”א).

ולגבי רוב מומחין ס”ל להרר”י שאם הוחזו כמי שכבר אינם מקפידים אבדו עכשיו חזקתן (ועי’ רמ”א אה”ע סי’ יז ס”ב), ולכך נקט הרמ”א ביו”ד סי’ א’ דשוחט צריך קבלה.

ולגבי קרבן מעילה מפרש כפשטות הגמ’ בברכות לה שאם נהנה בלא ברכה מעל (וכעי”ז מצינו דקי”ל יש מעילה בקונמות), ועדיין אפשר דסובר דמדאורייתא סגי בברכה אחת על הכל או פעם ביום או פעם בעולם או דמיירי על ברכות דלכו”ע הם דאורייתא שאם נהנה בלא ברכה מעל.

ומ”מ אחר שנשנה העיקרון שוב ושוב יתכן לומר דהרר”י נקט בדברי כיבושין את הצד החמור בסוגי’ כל אימת שיש צד כזה, והטעם משום דבדברי חסידות יש לחסיד לדקדק כל הצדדים כמ”ש במס”י ועי’ בחיי עולם, וממילא חיישינן להצד החמור, וכ”ש במקומות שלא הזכיר הרר”י שהוא מדינא כמו לגבי יחוד עם בתו.

ואין להקשות דא”כ מעילה הוא חומרא דאתי לידי קולא דהוא חולין בעזרה, דעכשיו אין מקדש וממילא הנידון לגבי חומרת הדבר או לגבי לכתוב על פנקסו, וגם לענין רועי בהמה דקה אין זה חומרא דאתי לידי קולא, דבלאו הכי צריך בדיקה אחר הרועה אם הוא רשע גם אם יש איזה אופן שמורידין.

תוספת לדברי רבינו יונה
בשולי הדברים אפשר לציין עוד בזה על עיקרי התשובה שהאריך בהם רבינו יונה אע”פ שאינם מעכבין מעיקר הדין כמ”ש בהנהגות הר”ח מולוזין בשם הגר”א (כמדומני שכ”ה בחלק מהנוסחאות) ובבית אלהים להמבי”ט, שעיקר התשובה המעכבת הוא הקבלה בלב, מ”מ סבר רבינו יונה שהיא כעין חובה המוטלת על הבעל תשובה להרבות היגון וכו’ וכל עשרים עיקרי התשובה מאחר שמבואר בהרבה מקומות ומקראות שכך דרך התשובה.

קרא פחות

לענין שאלת כת”ר אם מותר לכהנים להיכנס לשם, כבר נכתבו והתפרסמו בנידון זה מאמרים במקומות שונים, ואין כת”ר צריך לדידי ודכוותי, אבל היוצא מזה לפום ריהטא שאין בסיס מספיק בשביל להתיר כניסה לשם, והאסמכתאות שהובאו בזה עד כה אינם ברורים דיים, וישראל קדושים העמידו גשר שבנוי כיפין על גבי כיפין לטהרת הכהנים, והלואי שנוכל להיות רגועים שכעת הדרך טהורה בהר שנמצאו בו מערות קבורה בכמה מקומות, (ויש לזה כדמות אסמכתא זכר לדבר ממ”ש עילה מצאו וטיהרו את א”י אבל לא שאפשר לסמוך ע”ז במקום שיש שאלה ועי’ זבחים קטז), וכיהודה ועוד לקרא הנני להשיב, שכל כהן הירא וחרד לא יכנס עכ”פ מעבר לגשר הכהנים, כפי שכבר התפרסמה דעת רוב גדולי ישראל בזה.

והנה גם שיש גדולים וצדיקים בדורות הקודמים שלא נזהרו בזה מ”מ אי אפשר להתייחס לזה אלא כמו שהחזיקו זה כמקום טהרה, ורוב חכמי ישראל החזיקו המקום כמקום שיש בו חשש לכהנים, אבל עכשיו שנמצאו בו הרבה קברים ועצמות ממילא יש לדון ולברר הדברים לפי דיני הלכות שכונת קברות המבוארים בגמ’ נזיר וירושלמי שקלים ובפוסקים, ואני בעניי איני מכיר המציאות בזה, אבל יש ת”ח שחקרו הדברים והעלו הדברים עלי ספר, ובודאי שיש לחשוש לחקירותיהם בדאורייתא כל עוד שלא התברר אחרת.

וכנ”ל גם מה ששאלת בקבר רחל הוא איסור להרבה אחרונים וכך הפשטות דאם יש שם קבר מהיכי תיתי שבנוי באופן שאינו מטמא, ואין היתר להקל בקברי צדיקים ואכמ”ל, ורק שדנו האחרונים על קברי האבות שקודם הדיבור אם מטמאים באוהל (וזה אינו נוגע לענין נגיעה במקום הקבורה עצמה דהוא נידון בפני עצמו שטומאה בוקעת והו”ל כעין מגע שבזה אין נידון מצד לפני הדיבור, וראיתי שציינו שיש תוס’ רי”ד שנדמ”ח ששם מבואר שגם טומאה רצוצה דינא לחומרא כטומאת מגע לענין זה, ושכן מבואר גם באור שמח, ולפום ריהטא מה שראיתי שציינו מראשונים אחרים כנגד זה לא מצאתי בעניותי ראיה ברורה להקל בטומאה רצוצה לאיזו שיטה, בפרט שיש מקומות שמבואר שטומאה רצוצה דינה כטומאת מגע, ובפרט שאינו מוסכם כלל שהלכה כר”ש שמקל אף בטומאת אהל, ובפרט שדעת התוס’ רי”ד והאור שמח להחמיר בזה והוא דאורייתא, וצריך משקל כבד כדי להקל בדאורייתא במקום ס”ס לחומרא, דהיינו שמא אין הלכה כר”ש ואסור בכל גוני ושמא ר”ש גופיה מודה בטומאה רצוצה כמו שמודה בטומאת מגע, לענין קבר שלפני הדיבור בגמ’ בנזיר נד ע”א התרבה קבר שלפני הדיבור, ועי”ש בתוס’ אם התרבה לר”ש דאמר קברי גוים אין מטמאין באהל או לרבנן ומה גדר קברים שלפני הדיבור לענין מגע ומשא שם ובמפרשים ובתוס’ נדה ע ע”ב), ויעוי’ בגמ’ בב”ב בעובדא דר’ בנאה בב”ב נח הובא בתוס שם.

ואמנם הרמב”ם פסק להקל בפלוגתא דר”ש ורבנן לגבי אוהל אבל אינו מוסכם וגם יש קושיות חזקות על הרמב”ם מש”כ בתשובה דלא מצינו חולקים על ר”ש, דבגמ’ בכריתות משמע דהוא פלוגתא ואכמ”ל, [וגם קבר שלפני הדיבור אין ברור שדרגת טומאתו לר”ש היא כקברי גוים ועי’ בתוס’ נזיר שם, ובפשוטו משמע דלא עדיף מקברי גוים, דאם יש דין מיוחד לקברי אבות הו”ל להגמ’ שם לומר קברי אבות שלפני הדיבור כיון שדינם חלוק מקברי גוים שלפני הדיבור, אלא משמע לכאורה דאין חילוק), עכ”פ מידי ספק דאורייתא לא נפקא.

מותר.

מקורות:
בשו”ע יו”ד סי’ שצ ס”ו כ’ דבאבלות אשה אחר שבעה מותרת בתספורת והרמ”א אסר, ובאול”צ ח”ג פי”ז תשובה ג’ כ’ דגם להרמ”א אינו אלא מטעם מנהג וממילא כאן ספירת העומר יש להקל, ודבריו תמוהין דבבהגר”א ביו”ד שם מבואר שהוא מדינא, וע”ע אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קלז מש”כ בנידון זה, ומ”מ גם לדידן שנוהגות הנשים באיסור תספורת בימי טהרתה מותרת (ספר בין פסח לשבועות בשם הגרשז”א והגרש”ו), ויש לציין דגם בהל’ ת”ב סי’ תקנא ס”ג כ’ הרמ”א דבלובשת לבנים אפשר להקל, ולא משמע דתכבוסת קל יותר, דאדרבה תספורת באשה קל וכמשנ”ת, אלא ההיתר הוא לצורך מצוה שהתירו מחמת המצוה וגם מחמת שאין כאן היסח הדעת מאבילות כל שהדבר נעשה לצורך מצוה.

נכנסים בזה להרבה שאלות, הנידון העיקרי הוא במה שאמרו (חלה פ”א מ”ז, שו”ע יו”ד סי’ שכו ס”ב) העושה עיסה על מנת לחלק שאינו מתחייב בחלה, ובאופן שמחלק לאחר האפייה, אם בשעת אפייה לא יתחלק אינו חשוב כעושה על מנת לחלק (ש”ך סק”ה).

אמנם דנו האחרונים מה הדין כשמחלק בפועל ללקוחות לאחר האפיה, אבל כבר קודם אפיה מפריד העיסה ללחמים נפרדים כדי לחלקם לאחר האפיה ללקוחות, האם חשוב על מנת לחלק או לא, עי’ בשו”ת מנח”י ח”י סי’ קי שהביא מחלוקת האחרונים בזה.

וכן נכנסים בזה לנידון נוסף של צירוף סל לאחר אפיה על מנת לחלק, דגם בזה יש צד באחרונים דכל מה שלא מועיל צירוף סל על מנת לחלק לאחר אפייה (רצוני לומר מה שלא מועיל על מנת לחלק כדי להפקיע ולפטור את חיוב צירוף הסל עפמ”ש לעיל בשך הש”ך סק”ה) הוא רק בצירוף סל קודם אפייה על מנת לחלק לאחר אפיה אבל בצירוף סל לאחר אפייה על מנת לחלק לאחר אפייה יועיל כאן על מנת לחלק כדי לפטור, משום שכל הצירוף כאן היה על מנת לחלק בלבד, וכזה שם צירוף לא מועיל כלל, (כ”כ הגר”נ גשטטנר בקובץ מבית לוי חי”ד עמ’ פג בשם הערך שי יו”ד סי’ שכו ושו”ת משנה שכיר ח”א סי’ מה, ועי’ תורת לחם סי’ ה’ סקל”ג וחדרי דעה סי’ שכו ס”א דיתכן שגם לענין דינא דהרמב”ם דלקמן שהעיסה לא תתחייב אחר כך בניד”ד לא ייחשב צירוף כלל, אולם יעוי’ תורת הארץ פ”ד אות ק’ דלא שייך על מנת לחלק לאחר אפייה כלל עי”ש טעמו וכן נקט הגרש”ו בקובץ מבית לוי ח”ה עמ’ לו הערה ח, ועי’ עוד בהרחבה במנח”י ח”ח סי מב והאחרונים שהביא שם).

ועוד לענין מצות עי’ אחיעזר ח”ב סי’ לז וציץ הקדש סי’ כא סק”ד בשם מהרי”ל דיסקין.

ואף אם יש בוודאות אדם אחד שקונה במאפיית המצות שיעור חלה עדיין אינו ברור שהקונים האחרים מה שקנו מתחייב ג”כ, דהרי האחרונים (מקדש מעט סק”ט וחלת לחם סי’ ה סי”א וסמ”א) נחלקו אם בכה”ג הקונה פחות מכשיעור מתחייב, (ואמנם הם דברו באופן שמתחלק על דעת כן, אבל באופן שאין תכנון מעיקרא כיצד לחלקו יעוי’ להלן בסמוך בדברי הגרשז”א).

מ”מ על אף שהנידונים הנ”ל קיימים במצות, מ”מ לכאורה למעשה לא מועיל להחשיב על מנת לחלק אפילו מספק, כל עוד שכל אחד יכול לקנות כמה שהוא רוצה, וכמו שנקט הגרשז”א (שש”כ ח”ב פמ”ב סי”א הערה מז) לגבי מאפיות שמכיון שאין יודעים מי יקנה וכמה יקנה לא חשיב על מנת לחלק, דעל מנת לחלק הוא רק בודאי על מנת לחלק ולא בספק על מנת לחלק, כדמוכח בשו”ע שם ס”ב לגבי נחתום, וכמו שביאר החזו”א ליקוטים סי’ ב סק”ב, דמכיון שהחלוקה מסופקת חייב בחלה בתורת ודאי.

ואמנם לגוף הראיה מהשו”ע שם היה מקום לחלק דאילו לגבי נחתום באופן המבואר בשו”ע שם יש צד שלא יחלק כלל את העיסה אם לא יצטרך כמבואר שם, משא”כ כאן שבודאי מחלק והשאלה רק אם אדם אחד יקנה הכל או אנשים רבים, אבל הגרשז”א לא נקט לחלק בזה, מכיון שאם אדם אחד יקנה הכל ממילא הרי הוא כמו שלא נתחלק.

אבל יש להעיר על זה, דממה שנקט השו”ע גבי נחתום שהחיוב הוא שאם לא תימכר השאור יאפנה הוא בפת אחת, משמע שלולא שיש צד כזה לא היינו מחייבים מחמת שאולי אדם אחד יקנה הכל, ואולי הטעם הוא דאם אדם עושה למכור בשוק ואדם אחד החליט על דעת עצמו לקנות הכל אין זה משנה את מהות העיסה מצד המכין את העיסה שהרי המטרה היתה למכור בשוק על יד על יד, ומבחינת המכין ההסתכלות כמו שהגיעו הרבה קונים בבת אחת, דהשינוי לא נעשה מחמתו, משא”כ במקרה של השו”ע שהשינוי נעשה מחמת הצד המכין, וממילא כשיש סיכוי שייעשה שינוי כזה חשיב שאינו בהכרח על מנת לחלק.

אולם בכ”ז הגרשז”א לא קיבל החילוק, דהרי כיון שאם מעיקרא הנחתום מוכר רק כמויות גדולות של שיעור חלה לא יהיה כאן פטור של חיוב חלה, ולכן הסתבר להגרשז”א שגם אם יש סיכוי שאדם יקנה שיעור גדול חשיב כספק על מנת לחלק דחייב בתורת ודאי, ולא הסתבר להגרשז”א לומר שיש כאן ב’ דינים, ומה שאדם קונה הרבה יחד יועיל לשנות הגדרה בעיסה רק אם היה כן בדעת המוכר, דממ”נ אם מועיל מועיל ואם לא מועיל לא מועיל.

מ”מ גם הגרשז”א לא מיירי במקום שהזמינו מראש כמה חלות ואין בכל אחת מהם שיעור חלה (ובמקום שהזמינו ואין לכל אחד שיעור חלה עדיין יתכן שתלוי בנידון שתלינו לעיל בפלוגתת הרמ”א והגר”א דלהגר”א אם הקמח שייך לשני אנשים הוא כעל מנת לחלק אבל להרמ”א אינו כעל מנת לחלק כיון שלא יתחלק עדיין בשעת האפייה, ובאופן שהזמינו ויש לאחד שיעור חלה יהיה תלוי בנידון המקדש מעט וחלת לחם שהזכרתי לעיל האם כשיש אחד שיש לו שיעור חלה מחייב גם האחרים או לא).

ואמנם אם אנו באים לדון שההפרשה במאפייה לא חלה מאחד מן הטעמים האלה, ונבוא לחייב הפרשת חלה בבית על מצות שכבר הפרישו עליהם במאפייה, לכאורה ממ”נ אין צריך להפריש שוב בבית, שהרי גם אם נחשיב הצירוף של המצות כצירוף על מנת לחלק שאינו מחייב בחלה, אבל הדין הוא שגם עיסה על מנת לחלק שחילקה וחזק וצירפה שלא על מנת לחלק פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה, כמ”ש בסי’ שכו ס”ד ע”פ הרמב”ם הל’ ביכורים פ”ז ה”ט.

ולפ”ז לכאורה ממ”נ אין צריך להפריש שוב בבית, דאם הצירוף אינו חשוב על מנת לחלק ומחייב בחלה, א”כ הרי כבר הפרישו במאפייה, ואם הצירוף חשוב על מנת לחלק א”כ צירוף זה פוטר והעיסה לא תחזור ותתחייב אחר כך.

אולם למעשה א”א לסמוך ע”ז, חדא שכן כתב הט”ז סי’ שכד סק”ד והמקדש מעט סי’ שכו סקי”ג דיש לחשוש לדעת הראב”ד בהשגותיו על הרמב”ם שם לחייב באופן הנ”ל אם חזר וצירף את העיסה שלא על מנת לחלק, ועוד דבפרט בניד”ד שכל הצירוף נעשה רק אחר הגלגול ואחר על מנת לחלק יש צד דלא חשיב צירוף על מנת לחלק לפטור אפי’ להרמב”ם דחשיב כאילו לא היה צירוף כלל, עי’ באחרונים הנ”ל שציינתי לגבי נידון זה לעיל.

אם נתרם על דעת ההנהלה להדיא או בסתמא במקום שיש מנהג שהוא על דעתם הם יכולים לשנות, ואם לא להרא”ש מותר מכיון שהם רואים שיש צורך בדבר, ולכו”ע יהיה מותר לכאורה אם הדבר מגיע על שם ולטובת התלמידים שהדבר מיועד בעבורם.

וכ”ז באופן שלא נתרם להדיא עבור תלמידים אלו אבל אם נתרם להדיא עבור תלמידים אלו נכנסים לכאן לשאלה, אבל הפתרון לזה הוא שההסכמה תגיע מצד התלמידים ג”כ ובזה יוצאים ידי כל הצדדים ואפשר למכור.

מקורות:
איתא בירושלמי בשקלים פ”ב ה”ה דאין ממחין ביד פרנסין המשנים את הצדקה, ועפ”ז פסק השו”ע ביו”ד סי’ רנג ס”ו שאם נשאר לעני מה שאינו צריך לצורך מה שגבו לו יכולין הפרנסין לשנות לפי ראות עיניהם.

ועוד פסק השו”ע ביו”ד סי’ רנט ס”ד לגבי צדקה דאם נשתקע שם התורם יכולים הציבור לשנותה אפי’ לדבר הרשות ואם לא נשתקע שם בעליה יכולים הציבור לשנותה רק לדבר מצוה.

ויעוי’ בש”ך שם סקי”א שהביא דיש מהאחרונים שנקטו שיש מחלוקת הפוסקים במה שפסק השו”ע מותר לשנותה לדבר מצוה, לגבי מעות שנתנדבו לצורך תלמוד תורה אם מותר לשנותה לצורך מצוה אחרת דפחותה מיניה, דיש מהאחרונים הנ”ל שנקטו דלפי דעת מהר”ם המובאת במרדכי מותר ולדעת הרא”ש (שו”ת כלל יג סי’ יד) ועוד ראשונים אסור, אבל למעשה נראה שנקט הש”ך שעיקר הדין דלכו”ע שרי לשנותה גם למצוה פחותה ממנה.

ולענין לשנותה לדבר הרשות כתב שם השו”ע שיכולים הציבור לשנותה, וכתב שם הש”ך בסק”ט שדוקא הציבור יכולים לשנותה אבל גבאי לא, וציין שם לסי’ רנו סק”ח, ששם נתבארו בדבריו עוד חילוקי דינים שלפעמים יש אפשרות לשנות על ידי הגבאי בלא הציבור.

ובתשובה אחרת הרחבתי בפרטי הדינים בזה, ועיקרי הדברים הם שבאופן שנגבה להדיא על דעת אדם פלוני (כגון חכם ואפי’ גזבר שאינו חכם אם נגבה להדיא על דעתו) יש לו רשות לשנותה בכל גוני אפי’ לדבר הרשות, וכן באופן שיש חכם מופלג שבדור שבסתמא נגבה על דעתו, או באופן שיש מנהג שגובים על דעת הגבאי שיעשה מה שירצה, אבל בלא שיש אחד מן התנאים האלה יהיה מותר לגבאי לשנות רק לדבר מצוה ולא לדבר הרשות.

(ולענין דבר הרשות ממש שאין בו צורך עניים י”א שא”א יעוי’ בש”ך י’ רנו סק”ז, אבל אין הנידון כאן לזה).

היוצא בזה שאם יש אחד מן התנאים דלעיל מותר לגבאי להעביר הצדקה לפי דעתו בכל גוני, ואם אין אחד מן התנאים דלעיל א”כ לפי הדעות שסוברים שמותר לשנות גם למצוה פחותה ממנה יהיה מותר לשנות ממעות של תלמוד תורה למעות צדקה, ולפי הדעות החולקות אי אפשר שלשנות למצוה פחותה מהמצוה שנתדבה הצדקה לצרכה דינו כמו לשנות לדבר הרשות, וכך יש אחרונים שלמדו שיש בזה מחלוקת ראשונים ושהכרעת השו”ע החמיר בזה, והכרעת הש”ך נראה שאין בזה מחלוקת ומותר.

ובזמנינו יתכן שהתורם לישיבה נחשב שתרם על דעת ההנהלה ולפי צד זה יהיה מותר בכל גוני.

(ועי’ בבית לחם יהודה בסי’ רנג ס”ו שנראה שבזמנו המנהג היה פשוט שגבאי יש לו רשות וכן לפי מה שביאר הש”ך דברי הרמ”א בסי’ רנו ס”ד באחד מהתירוצים מבואר שכך היה המנהג פשוט אצל הרמ”א).

אבל בכל האופנים והדעות, אם התורם לא אמר שיהיה לתלמוד תורה אלא פירש שיהיה לתלמידי ישיבה פלונית, בזה יש קצת בעיה לשנות בלא הסכמת תלמידי הישיבה, יעוי’ ביו”ד סי’ רנו ס”ד ובט”ז וביהגר”א שם שאם פירש שהמעות ילכו לפלוני כבר זכו בהם וא”א לגבאי לשנות (היינו בלא דעתם), והרמ”א מיירי שם בגבאי שתרמו להדיא על דעתו או במקום שהמנהג לתרום על דעת הגבאי (תלוי בתירוצי הש”ך שם), ואעפ”כ אם אמר שיהיה לעניי עיר פלונית כבר זכו בהם וא”א לגבאי לשנות, ולכן באופן כזה יצטרכו את הסכמת תלמידי הישיבה לשנות את המצרכים למטרה אחרת.

(ולפי התירוץ בש”ך דהרמ”א מיירי רק בגבאי שכחו לשנות הצדקה בא מכח המנהג אפשר שבאופן שהתנה להדיא שיהיה על דעת הגבאי בזה יוכל הגבאי לשנות גם אם פירש לעניי אותה העיר, ויל”ע בזה, אבל יותר נראה מסתימת הדברים דלא חילקו בין התירוצים ויש לציין עוד דמשבא ליד גבאי א”א להישאל משום שכבר זכו בו עניים כמ”ש יו”ד סי’ רנח ס”ו, אע”פ ששאלה על הצדקה הוא כעין מקח טעות ועוקר הדבר מעיקרו, אעפ”כ מאחר שכבר זכו עניים א”א, וא”כ יש מקום לומר דגם לענייננו לא שייך לתלות בדעתו שמתחילה שתלה בדעת פלוני לאחר שכבר זכו עניים גם אם תלה בדעת פלוני להדיא, וע”ע בערך לחם סי’ רנג ס”ו דגם באופן של מותר עני דבזה רשות ביד גבאי לשנות אעפ”כ אם איש אחד נדר מדעתו לעני מיוחד בפירוש סבר הערך לחם שאין הגבאי ולא בני העיר יכולין לשנותו).

ובאופן שפשוט וברור באומדנא שתלמידי הישיבה מרשים למנהל להעביר את המצרכים למקום אחר, הוא כבר יותר קל, דיש אומרים שגם בממונו ממש אין בזה גזל בכה”ג, והוא נידון הש”ך והקצה”ח, ואכמ”ל.

לפי איך שאתם מתארים את המקרה יש היתכנות שהמוצרים מגיעים מבתי ייצור מזון שנתקעו עם המזון ואין בכוונתם שהמוצרים יגיעו דוקא לתלמידי הישיבה, ואם מדובר באופן זה ג”כ עדיין אינו ברור שלא נחשב שנתרם לתלמידי הישיבה.

ולענין מה שנתבאר שהציבור יכולים לשנותה, יעוי’ באו”ח סי’ קנג עוד פרטי דינים בדין זה, ויתכן שציבור בישיבה נחשבים לענין זה תלמידי הישיבה כציבור, שאם הגבאי משנה על דעת תלמידי הישיבה יחשב כמשנה על דעת הציבור ובאופן זה יתכן שיהיה מותר בכל גוני.

במקרה שהנודב התנדב להדיא לישיבה ובשעת הנדבה התנה שלא יוכלו לשנות כלל לשום מטרה אחרת יש בזה בעי’ כמבואר ברמ”א יו”ד סי’ רנו ס”ד, והפתרון הוא למכור את המוצרים במכירה ולהעביר את הרווחים לקופת הישיבה.

ואם האוכל הולך לאיבוד ואין שום אפשרות למכור אותו לטובת קופת הישיבה אם מותר לכל אחד לקחת ממנו הוא נושא נפרד.

ואמנם היה מקום לומר דמה שנקט השו”ע בסי’ רנג ס”ו שאם נותר לעני הפרנסים יכולים להעביר לפי ראות עיניהם הוא גם באופן שלפי הגדרים הרגילים גבאי אינו יכול להעביר דהגדרים שנאמרו שגבאי אינו יכול הוא רק במקום שהצדקה נצרכת, כך היה מקום לומר, אבל בערך לחם הנ”ל לא כתב כן, ומאידך גיסא בש”ך סי’ רנו סק”ז הביא בשם הרא”ש דאה”נ הדין הזה שבמותר העני הפרנסים יכולים לעשות לפי ראות עיניהם כשרואים שיש צורך בדבר גם בסתם גבאי שאינו יכול לשנות לצורך מצוה מצדקה אחת לצדקה אחרת, ועי”ש שאינו מוסכם בדרכי משה, אבל הפתרון לזה הוא כנ”ל שימכור על ידי הסכמת התלמידים שהם הציבור שזכו בזה והזוכים בצדקה ואז מותר לכאורה.

מנהג הרמ”א בזה מיוסד על דברי הגמ’ בנדרים שבשבת שונין (היינו שלומדים עם הילדים מה שכבר למדו שלא לייגען בלימוד חדש) משום עונג שבת, וגם על מש”כ הרמ”א גופיה דמי שיש לו הנאה מדיבור ידבר בשבת (ועיקרי הדברים מבוארים בשו”ע אבל הרמ”א הרחיב עוד לענין הנושאים המדוברים כמבואר שם), ועי”ש מה שכתב המשנ”ב בזה בשם האחרונים דיש שכתבו ליזהר מדיבורים בשבת, והמשנ”ב שם אפשר שעשה בזה איזה פשרה, עי”ש, אבל לענין פילוסופיה דעת הרמ”א שהוא טוב לעונג שבת למי שנהנה מזה, ובלבד לת”ח ולא לעמי הארץ, דהרי הרמ”א ביו”ד סי’ רמו סובר שאינו טוב למי שלא מילא כריסו בש”ס ופוסקים, ואזיל לשיטתו בתשובתו שם שנקט כן, ומענין לענין מצינו גם לענין שינה בשבת שכ’ הרמ”א שע”ה לא יקיימו העונג של השינה אלא יעסקו בתורה ורק ת”ח העוסקים בלימודם כל השבוע, (ויש להסמיך בזה מה דאמרי’ גמ’ אשר פריו וגו’ ת”ח מע”ש לע”ש וכו’ והוא מדין עונג שבת כמ”ש או”ח סי’ רפ), ולכן גם הפילוסופיא ביום השבת הי’ להרמ”א עונג מזה וגם חיבר ספר מזה וגם סבר שהוא מן הסתרי תורה והלך בזה בדרך הרמב”ם ביו”ד שם, הלכך למד בזה בשבת.

להדגיש הדברים הרמ”א לא סבר שיש בזה ביטול תורה לת”ח שמילא כריסו בש”ס ופוסקים לעסוק בזה באקראי וסבר שהוא בכלל ס”ת ששבחו חכמים והולך בדעת הרמב”ם ביסוה”ת ובפה”מ דחגיגה שנקט כן, ומיהו אין הכונה לכל ספרי חכמות שהם בכלל זה ויש בזה כללים, ולכשתעיין במו”נ וביסוה”ת ובמדה”ג פרשת בראשית תבין מה בכלל.

לגבי ספרי חכמות ציינת בסי’ שז סי”ז דתליא בפלוגתא אם מותר לקרוא בהם בשבת ולמה עשה כן הרמ”א, והיה מקום לומר דהרמ”א סובר דהחכמות שהם בכלל שיעור קומה ששבחום חכמים (לפי ביאורי הרמ”א וסייעתו) עליהם לא נאמר צד איסור לעסוק בהם בשבת, אבל באמת דהרמ”א בלאו הכי סבר להקל בזה שכך המנהג להקל בספרי חכמות כמו שהביא כבר בדרכי משה שם סק”ח וכן הובא במשנ”ב ושאר אחרונים, והוא בצירוף מה שהיו הספרים כתובים בלה”ק, וכן מבואר בדרכי משה שם שנקט הרמ”א למסקנתו להתיר בספרי חכמות שכתובין בלשה”ק, ומשמע שם שעיקר המנהג להתיר הוא באופן זה, (ויעוי’ בפוסקים סי’ הנ”ל מה שכתבו בהיתר זה של ספרים הכתובים בלשה”ק), ויתכן שצירף לזה גם מה שרוב ראשונים שציינו שם הקילו בספרי חכמות דלא כהרמב”ם וכדרכו של הרמ”א לילך אחר רובא גם היכא דפליגי אהרמב”ם ובפרט כהמקילין בדברי סופרים דבשל סופרים אחר המקיל, עכ”פ יהיה איך שיהיה הרמ”א בד”מ סובר להתיר בלה”ק בספרי חכמות שיש בו קדושה מצד עצמו ונקט כן בדרך אפשר דגם להרמב”ם גופיה אפשר דמודה להתיר בלשה”ק, וממילא אין מה להקשות על הרמ”א מה שנהג הוא עצמו כן.

ויש לציין בזה עוד דאף דאמרי’ בגמ’ בסוכה דמעשה מרכבה דבר גדול וסובר הרמ”א כדעת הפילוסופים דהכונה לענייני הטבעיים, אעפ”כ נראה שהוציא הרמ”א המאמר מפשטותו מכורח הסברא דלא יתכן שיש לעסוק בעניינים אלו יותר מן התורה, ואין חכמי אומות הבקיאים בדברים הללו גדולים מחכמי ישראל הבקיאים בתורה, אלא אדרבה נקט הרמ”א מסברא מהא גופא שלא לעסוק בזה קודם שמילא כריסו בש”ס ופוסקים, וזה לא רק מחמת שלא לבוא לידי טעות אלא גם מחמת שהעיקר הוא ש”ס ופוסקים כדמשמע בלשונו ביו”ד שם.

ויש לציין דהרמ”א הביא אף מספרו של רבי משה ב”ר חסדאי תקו מפולוניא ולא ראה בזה מניעה מצד מה שנזכר בספרו מענין האלהות ואזיל לשיטתו שאין להזניח הגדולים אשר בארץ במה שעסקו באלהות גם מה שלא נפסק להלכה כמותם ואפשר להזכירם במה שאינו סותר אמונתינו.

לענין השאלה מה היא תפילת אריסטו הנזכרת בתשובת הרמ”א שם עי’ בספר מאמרי טוביה עמ’ קנח מש”כ בזה.

רק מאחר שנתת הדיבור על הענין, יש להעיר דבאופן כללי אין צריך להרחיב ולהתעכב על ענייני הפילוסופיא של הקדמונים שהיו לפני שנתפשטה קבלת האר”י שכבר ידוע דהאידנא נהגי’ זה כדעת שאר מפרשים שציין תשובת הרמ”א שם (ויש לציין דבנוסף לראשונים שהביא בתשובת הרמ”א שם כנגד הפילוסופיא יש גם להרא”ש לשון חריפה בזה), אחר שנתפשטה דעה זו בקרב האחרונים האחרונים שסתרי תורה אין הכונה לפילוסופיא, ואדרבה אין הפילוסופיא שיכת לתורה, וכמ”ש בבהגר”א בביאורו על הרמ”א ביו”ד שם (ויש קצת ט”ס בדפוסים בלשון הגר”א שם, ועי’ בספר הגאון מה שהביא שם בענין הגירסא ועוד מ”מ בזה וכן בספר משנת החלומות שציין המו”מ בזה), ובחיבורי על המדרש הגדול ציינתי דברי הלשם בזה מש”כ על שי’ הרמב”ם בזה בנחרצות שאין לעסוק בזה האידנא.

קרא פחות

בגמ’ סוכה מב אי’ שקטן היודע לדבר אביו מלמדו פסוק ראשון של שמע ופסוק תורה ציוה, אבל לא נזכר שם השיעור של יודע לדבר, והיה מקום לומר שהשיעור הוא כל שיכול להגות ולבטא מילים ואותיות שאז יש הזדמנות ללמדו, אבל בירושלמי סוכה שם בספ”ג הי”ב אי’ שקטן היודע לדבר אביו מלמדו גם לשון תורה, והיינו שפת לשה”ק, וכ”ה בספרי בהדיא שאביו מלמדו לשה”ק, ומבואר שהשיעור הוא קצת יותר ממי שיכול להוציא הברות ואותיות מפיו, דהיינו מזמן שמבין ויודע ללמוד שפה, ויש לציין בזה לדברי הרמ”א בהל’ ציצית בשם המרדכי (ובמקו”א דיברתי מזה עוד שיתכן דאין כוונת המרדכי לזה) שמבואר מדבריו ששיעור החינוך הוא כדי שיוכל הקטן לעשות המצוה כתיקונה, וה”ה לענייננו השיעור של מלמדו שמע ותורה ציוה הוא שיעור קצת יותר גדול מיודע להגות מילים ואותיות בפיו, ובתנחומא פרשת קדושים (אות יד) הובא שיעור יותר ברור בזה דהשיעור של יודע לדבר הוא שיעור של ג’ שנים שמאז הוא מוגדר כיודע לדבר ואז אביו מלמדו תורה, ואסמכוה אקרא שלש שנים יהיה לכם ערלים ובשנה הרביעית קודש לה’, והובא תנחומא זה בכמה ראשונים ופוסקים (מחזור ויטרי וערוה”ש יו”ד סי’ רמה וכן באוה”ח ויקרא יט, כג, וראה ביאור הגר”א ע”ד הרמז אסתר א, ב, אולם עי’ להלן מה שאביא בשם הגר”א), ומשמע שקבלוהו להלכה, וזה הסמך הקדום ביותר שנמצא בדינו למנהגי הכנסת הבן לתלמוד תורה בן ג’ שנים.

ומה שבגמ’ שלנו לא נתנו שיעור ברור בזה נראה דגם להתנחומא יש קטן חריף שלומד קודם לזה, אף דשמואל הנביא בפרק אין עומדין היה חריף טובא, וכבר העירו האחרונים דלכן נתחייב מיתה בקטנות על שהורה בפני עלי, אף דאין חיוב מיתה בקטנות, אבל בכל קטן יש חריף יותר ופחות כדאמרי’ בכתובות נ ע”א לגבי השיעור של תחילת לימוד המקרא, וכל שכן לעניננו לענין דיבור והבנה שהוא דבר הנראה לעיניים שמשתנה מקטן לקטן באופן משמעותי, ואפשר דזה הטעם שלא הובא בגמ’ השיעור של ג’ שנים משום שבכמה קטנים השיעור בהם הוא שונה.

ולענין אם מתחיל ללמד את בנו קודם השיעור יעוי’ בכתובות שם דאמרי’ רץ אחריו ואינו מגיעו וחביריו רצין אחריו ואינן מגיעים אותו ותרווייהו איתנהו חליש וגמיר, וא”כ לענייננו אפשר דגמיר וגמיר דלא שייך חלישות כ”כ בפסוק אחד או שנים שלמדו.

ויעוי’ בפ”ק דקידושין דאמרי’ התם כזבולון בן דן ולא כזבולון בן דן כזבולון בן דן שלמדו וכו’, ופרש”י זבולון בן דן תלמיד שהיה בימיהם, ומבואר שלמדוהו יותר מהחיוב הרבה ועל דבר זה נזכר לשבח, ולכן אין צריך לצמצם החיוב ללמדו פסוק ראשון רק מבן ג’ שנים, ובפרט בזמנינו שעד שאתה מלמדו תורה ילמד כל מיני דברים אחרים, ובזה ודאי אמרי’ נשתנו הטבעים למלאות כריסו של תינוק בתורה ולא בהבלים.

וראיתי בדרשות הרב גלינסקי שהביא ששאל את החזו”א אם צריך להעביר הילדים מהגן דחדרה דאז לב”ב ואמר לו שישאל אם יכולים להחליף התמונות בקיר לתמונות רבנים ולא הסכימו ואמר החזו”א א”כ שיעביר לב”ב, וכמובן שאין ללמוד ממעשה זה הוראה, דיתכן ששם החזו”א רק רצה להמחיש כמה שאותו המוסד אינו מתאים שכן אפי’ בתמונות מתעקשים בדוקא לתלות על הקירות דברי שטות ובשום אופן לא דברים שבקדושה, אבל העיקרון מובן שהחינוך בפרט בזמנינו מתחיל מגיל קטן מאוד.

ובביאור הגר”א יו”ד סי’ רמה משמע שלמד בדעת הרמ”א כדברי התנחומא הנ”ל שמכניסין בן ג’ וכתב עלה שהעיקר כדעת הגמ’ להלכה שמשעה שיודע לדבר חייב, ומשמע שפסק דלא כהנתחומא.

וצ”ע קצת למה נקט בביאור הגר”א כהגמ’ דלא כהתנחומא אחר שהתנחומא בא לפרש בגמ’, ובמפרשי המשנה סוף אבות (פ”ה מכ”א) משמע שפירשו ענין בן ג’ שנים על לימוד אותיות (רע”ב ואברבנאל ומיוחס לרש”י), אבל בתנחומא אי’ הלשון שעד ג’ שנים התינוק אינו יודע לשוח ולא לדבר, ומשמע שבא לפרש בזה דברי הגמ’ קטן היודע לדבר דבעי’ דיבור המובהק והברור ולא דיבור כל דהוא (היינו אולי למעט בגמגום או בלא הבנת הדיבור כלל), ובכל זאת נקט הגר”א דמסתימת הגמ’ הכונה כל יודע לדבר, וגם בביאור הגר”א על אסתר הנ”ל משמע דפי’ בן ג’ על הגדרת יודע לדבר, ויל”ע בזה.

(ועיקר דברי הגר”א גם אינם ברורים מה שהקשה על הרמ”א מהגמ’ דבגמ’ מיירי בפסוקים והרמ”א מיירי באותיות כמו במפרשי המשנה באבות, ויעוי’ בספר בתורתו יהגה ח”א פרק א’ מש”כ בדברי הגר”א ומה שהביא ליקוט מדברי הפוסקים בזה בהגדרה של תינוק המתחיל לדבר ומשמע שיש שתפסו שפסוק שמע ותורה ציוה נאמרו לקטן ביותר שרק יודע לדבר, וכדעת הגר”א הנ”ל, וכן מבואר ביעב”ץ במגדל עוז דף טו ע”ב שהוא התחלת דיבור ממש אע”פ שאין יודע ממש לדבר, עי”ש שנתן לזה שיעור כ”א חדשים, אולם מה שהביא בספר הנ”ל מהא”ר סי’ יז לדייק ששייך יודע לדבר קודם בן ג’ וכדעת הבהגר”א על השו”ע לענ”ד יש לעיין אם הוא מוכרח בלשונו של הא”ר שדעתו כן.

ולפי מה שנתבאר הנפק”מ הוא רק לענין חיוב, אבל כל הירא וחרד ומבקש להרגיל בניו ברך ישרה לא יסתפק ללמדו פסוק או שניים בלבד בהגיעו לגיל ג’ שנים.

קרא פחות

פשיטא שהתנאי הראשון לטומאת נגע הוא שנגע יהיה טמא בתנאי נגע, דלא לחינם נאמרו דיני נגעים, וכיון שנתק שנעשה על ידי תספורת אינו מטמא לא מועיל שהכהן יטמא אותו, וכ”כ גם בפירוש הרא”ם עה”ת שכהן אינו יכול לומר טמא על נגע טהור והוא דבר פשוט שאפי’ אם הכהן התברר שטעה בשוגג אין כאן טומאה כלל וכמבואר ברמב”ם פ”ט מהל’ טומאת צרעת ה”ג כהן שטימא את הטהור לא עשה כלום והוא תוספתא נגעים פ”א הי”ב ותו”כ ס”פ תזריע ספ”ט כמ”ש הכס”מ שם.

ולגוף מה שכתבתי שתספורת וגילוח אינו נתק, יעוי’ בלשון הרמב”ם רפ”ח מהל’ טומאת צרעת נגעי הראש והזקן הוא שיפול השיער שבהן מעיקרו וישאר מקום השיער פנוי וכו’, ובאמת הוא מפורש בתורה שגילוח אינו נתק כדכתיב והתגלח ואת הנתק לא יגלח, ואם גילוח היה נתק פשיטא שלא יגלח הנתק דהרי יהיה בזה פשיון, וגם הלשון גילוח דעד השתא קרי ליה נתק מבואר דגילוח אינו נתק ואין בו דיני נתק דנתק הוא כמשמעו שהשיער התנתק, וכדאמרי’ בספ”ק דחגיגה דכי מספקא לך מילתא בנגעים עיין בקראי, ועוד דאם מגלח כל ראשו חוץ מסביבות הנתק א”ט נטמא בקרחת וגבחת, וגם להסוברים שמגלח רק אמצע ראשו הרי יש כאן עוד נתק (ועי’ חזו”א סי’ ז סקט”ו), ועוד דכל נזיר ומצורע שמגלח יטמאם הכהן מדין קרחת וגבחת, הלכך זה פשיטא שגילוח אינו נתק.

ולגוף דין המצורע שצריך לפרוש מעיר מוקפת חומה הרחבתי בזה בתשובה אחרת (לענין פורים בב”ב בט”ו), וציינתי שם דלגוף הנידון של נגעים בזמנינו דהאידנא אין דין שילוח כיון שאין היובל נוהג כמ”ש התוס’ בברכות ה ע”ב  ע”פ הגמ’ בערכין כט (וגם רש”י בברכות שם יש לפרש בקל דקאי על הזמן שהיובל נוהג לענין מש”כ על בני א”י דבר הלמד מענייננו דמיירי בזמן שדינים אלו היו נהוגים).

בתשובה אחרת הבאתי הדיעות האם לומר ברכות השבח בעמידה או בישיבה ולפי המבואר שם הוא מחלוקת מזמן הגאונים עד האחרונים, עיין שם מה שכתבתי המנהגים בזה, ואמנם לפי מה שהבאתי שם פשטות הגמ’ בברכות ס ע”ב שאין עמידה בברכות השבח וכך דעת כמה מגדולי האחרונים עמודי ההוראה, ולכן כתבתי שם שאין צריך עמידה, וכעין זה שמעתי בשם הגרנ”ק על ברכות הרעם שאין צריך עמידה.

אבל מכאן ועד לומר שיש ענין בישיבה יותר בעמידה כדי שיגרום יישוב הדעת ולומר לדינא שיותר טוב לשבת הוא כבר קשה להולמו, שהרי כמו שהבאתי שם מהתשוה”ג בשם הירושלמי שיש לעמוד בברכות השבח ושכן נהג מהר”ם לגבי ברכת המפיל, ואמנם בירושלמי שלנו ליתא, אבל כידוע שהרבה דברים הביאו הראשונים בשם ירושלמי שאינם בירושלמי שלנו, וירושלמי שבא לידינו הוא גם גירסה אחת מתוך הירושלמי הקדום שהיה לפני הראשונים, וגם בכ”מ ציין בביאור הגר”א מקורות לשו”ע מהירושלמי שהביאו הראשונים שאינם לפנינו, כמו מה שציין על דינא דהרמ”א לעמוד בדבר שבקדושה ומה שציין על דינא דלא לישן בר”ה, ואע”פ שבבבלי משמע שאין צריך לעמוד כמשנ”ת, מ”מ הרי כמה פוסקים לא חשו לזה, כמו דעה ראשונה בתשוה”ג הנ”ל ומהר”ם, הלכך יש לומר דהנח לברכות האמורות שם שנתקנו לכתחילה לומר על דברים מסויימים הלכך הידור דסמוך ותיכף עדיף על הידור דעמידה שאם יעשה בעמידה יצטרך לברך כמה ברכות יחד ולא יברך כל אחת מן הברכות על מה שמברך, וגם לדידן שמותר לברך על סדר הבריאה אבל ודאי דלכו”ע עיקר התקנה ומצוה מן המובחר נתקנה לברך על כל דבר כפי מה שהוא כמ”ש ברוך ה’ יום יום בכל יום תן לו מעין ברכותיו בסוכה מו (ושם נפסק להלכה אע”פ שברפ”ו דברכות מימרא זו לא נפסקה לענין אחר), וכמ”ש האחרונים כעי”ז במה דלא נהגו השתא כהמהר”ם לענין המפיל כדי שיהיה על השינה, הלכך אין להוכיח מהבבלי בהכרח דלא כהירושלמי.

הלכך אם הוא משמעותי בכונה שקשה לכוון בלא ישיבה בודאי ישיבה עדיף ואפי’ בשמונ”ע בכמה אופנים מעיקר הדין כונה עדיפא מעמידה ולהלכה א”צ לחזור ולהתפלל מעומד אחר כך, וכ”ש בניד”ד שיש להקל הרבה מעבר לזה, מאחר דבלאו הכי עיקר הדעה להלכה שמותר לישב כמשנ”ת וכך הפשטות מסתימת הבבלי, הלכך כל כמה שיודע שיועיל בכוונתו עדיף, אבל אם הוא ענין של נוחות בעלמא שנוח יותר לכוון כך בישיבה, אבל יכול להתאמץ ולכוון בעמידה, הדבר מותר שיכול לשבת, אבל א”א לומר שהוא יותר מהודר בפרט לבני אשכנז דמנהגם בעמידה כמו שהחמיר היעב”ץ שהבאתי בתשובה הנזכרת, ולענין בני ספרד עי”ש מה שהבאתי.

קרא פחות

אם יש ששים בדג כנגד הבשר לרוב הפוסקים מותר (ויש מחמירים גם אם יש ששים כמו שהרחבתי בתשובה אחרת, אבל עיקר דעת האחרונים לדינא להקל כשיש ששים, ועי’ בפירוט בתשובתי ד”ה האם צריך להדיח הפה בין אכילת דגים לאכילת בשר), ובאופן שהיה נגיעה בעלמא של הרוטב בלחם ולא נכנס ממשות הרוטב בלחם הובא בכה”ח או”ח סי’ קעג סק”ח בשם הפ”ת להקל אפילו במקרה חמור מזה, ויתכן שהוא גם לדעת שאר פוסקים שהחמירו בתערובת גמורה כיון שנגיעה בלא ממשות בטלה בששים בהרבה מקרים (עי’ ב”י ושו”ע יו”ד ריש סי’ צה), ובפרט כהיום שהוא יותר קל כמ”ש המשנ”ב סי’ קעג בשם המג”א.

ואם הלחם טבול בבשר ואין ששים בדג כנגד הבשר אין להקל לאכול הלחם עם הדג (כדעת סוגיין דעלמא וכרמ”א וש”ך ורוב הפוסקים שאסרו דג בבשר גם בזמנינו ובכלל זה כל מה שנאסר בתערובת באופן האסור, אבל הנוהגים להתיר דג בבשר בזמנינו לגמרי כפ מה שסובר לעיקר המג”א, בלאו הכי יתירו לגמרי).

ויש לציין דמרק בשר אין דינו כנ”ט אלא כתבשיל של בשר כמתבאר מדברי הפוסקים (יעוי’ בב”י יו”ד סי’ פט), ותערובת ממשות בשר בלחם ג”כ אין דינו כנ”ט, ולכן בניד”ד אי אפשר להחשיבו כנ”ט בר נ”ט.

ועי’ בתשובתי אחרת [ד”ה חנות שמבשלים דגים וכו’] ביתר הרחבה בנידון דומה.

קרא פחות

הנה אם איסור הקונם יחול רק מכאן ולהבא פשיטא שכל עוד שלא הוציא הספר אין כאן איסור כלל על השימוש בספר, והנידון הוא לגבי אופן שהטילו את איסור הקונם למפרע אם מוציאים הספר אי פעם, אם יהיה אסור מעכשיו כבר השימוש בספר שמא יוציאם אי פעם, או לא, ולהלן יתבאר.

ובאופן שהנדר הוא סתמא שנדרו לאסור באיסור קונם אם יוציא, לפי החילוק שכתב הר”ן בשבועות ריש דף יב מדפי הרי”ף, נמצא דלענייננו בניד”ד באופן שאמרו בסתמא יחול איסור הקונם רק מכאן ולהבא.

אולם הרעק”א ביו”ד סי’ ריג ס”ג סק”ד הקשה על הר”ן מדברי השו”ע שם סי’ רכ סכ”ג, עיין שם, ונשאר בצ”ע, ועל פי קושייתו מדברי השו”ע צריך לצאת לכאורה שגם באופן שאמרו הקונם בסתמא יחול למפרע כמו שאמרו מכאן ולהבא וקל להבין.

(והמדפיסים של הגהות הרע”א בסי’ ריג ציינו שם בקושייתו לסי’ רכ סכ”ב, וכן את דברי הרע”א בסי’ רכ השיתו על דברי השו”ע שם סכ”ב, והמעיין יראה שטעו ב’ פעמים, דקושייתו בסי’ ריג הוא מסי’ רכ סכ”ג וגם דבריו בסי’ רכ אזלי על דברי השו”ע בסכ”ג).

ולולי קושיית הרע”א הו”א דהתם בסי’ רכ שאני כיון שפירש עד ולא פירש מאימת לכך אמרי’ מעכשיו, ואילו הר”ן מיירי בשלא פירש עד אימת, אבל זה צ”ע לתרץ כן דהרי בשינה אם לא פירש עד אימת לא חל הנדר כמבואר בנדרים טו ע”א ובר”ן ותוס’ שם, אבל יש לומר דהר”ן לא מיירי בשינה דבשינה באמת לא שייך נדר בלא שיאמר עד, ובאמת גם הר”ן וגם הרע”א שהביא דבריו דייקו שלא לחלק בשינה בין אמר שלא אישן היום אם אישן למחר לבין אמר שלא אישן אם אישן למחר, אלא חילקו בין שלא אישן היום אם אישן למחר לבין קונם ככר זו עלי אם אוכל כיכר אחרת או אם אישן למחר, דאילו קונם עיני בשינה אם אישן למחר לא שייך כלל הנידון בזה שיאסור עצמו לגמרי משינה, ואילו לגבי כיכר החידוש הוא שבאמת להר”ן אינו אוסר עצמו מן הכיכר מיד אם אמר היום, והרע”א תמה על זה.

(והואיל דאתאן לדברי הר”ן שם אבאר שמה שסיים שם הר”ן וגבי גט וכו’ כוונתו דהרי גבי גט כיון שאם מת עכשיו לא יחול הגט היה צריך לפי חילוקו של הר”ן דבאופן זה יהיה כוונתו מעכשיו, וע”ז מתרץ דבגט יש סברא לאחר את הגט דבקושי מגרש ואמדינן לדעתיה וכו’).

עכ”פ מה שברור לכל הצדדים כאן דבאופן שאמרו נוסח הקונם שאוסר למפרע בודאי שיש כאן נידון שצריך לדון בו.

דהנה קיימא לן בסי’ ריג שם שאם אמר אדם קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר אסור לישן היום שמא ישן למחר, כיון שאם יישן למחר לא יעבור איסור בשעת השינה אלא רק יחיל על עצמו האיסור למפרע, הלכך לא מזדהר בתנאי למחר ולכן אסור לו לישון היום כי אינו מוחזק כנאמן להזהר שלא יישן למחר.

ולכאורה לפ”ז יהיה אסור גם כאן להשתמש שמא יוציא אחר כך.

אולם יתכן לומר איזה חילוקים בין שם לכאן, חילוק ראשון דהרי שם כשישן למחר אינו אוסר עליו דבר לעתיד אלא רק למפרע, ובאופן שאוסר עליו דבר לעתיד אולי נזהר יותר.

אבל למעשה נראה ברור מהר”ן בשבועות שם שא”א לחלק כן, דהרי הר”ן שם הקשה בהא דנדרים עט ע”ב קונם פירות עולם עלי אם ארחץ, דמוכח שם בגמ’ לפי הענין שבינתיים מותרת עד שתרחץ, והוקשה לו דלמה לא תהיה אסורה מעכשיו שמא תרחץ, ותירץ דאם תרחץ תהיה אסורה רק מכאן ולהבא, ולהכי עכשיו עדיין לא נאסרה ברחיצה, אבל לא תירץ הר”ן דלעולם בינתיים מותרת ורק אין גוזרים ליאסר עליה בינתיים דנאמנת לומר דלא תרחץ והטעם דכיון שאם תרחץ תיאסר ודאי בפירות גם מכאן ולהלן ממילא אין כאן הסברא של בתנאה לא מזדהר איניש (וזה לכאורה אינו מוכרח מהגמ’ שם שאחר שרחצה לא נאסרה למפרע רק דמבואר שם שכל שאינה רוחצת לא נאסרה, ועדיין יש מקום לומר דהיינו רק אם גם לעולם לא תרחץ לא נאסרה בינתיים), כך היה מקום לתרץ, וממה שלא תירץ כן שמעינן דלא סגי במה שקיום התנאי מברר האיסור מכאן ולהבא בשביל שיאמר לנו מעיקרא שאין לחשוש שלא יזהר בתנאי זה, אלא אדרבה גם באופן שהתנאי מברר איסור מכאן ולהבא, עדיין חיישי’ שלא יעבור על הקונם שמא יקיים את התנאי ולא יהיה אכפת ליה שאוסר עצמו מכאן ולהבא דבתנאה לא מזדהר איניש בין אם אוסר רק לשעבר ובין אם אוסר גם להבא.

וכן מוכח דהאיסור הוא גם באמר קונם עיני בשינה היום ומחר אם אישן למחר, מהמקרה השני של קונם שאי את נהנית לי עד החג אם תלכי עד הפסח (והחג היינו לאחר הפסח), שבזה ג”כ אסורה מיד, כמ”ש ביו”ד סי’ רכ סכ”ג עי”ש, ואע”פ שבכל פעם שתלך ותיצור את הקונם עדיין היא אוסרת על עצמה את הקונם גם מכאן ולהבא (היינו מכאן ולהבא ביחס לזמן שנוצר הקונם), ואע”פ שאם תלך תאסור על עצמה בשעת הליכה מליהנות לו גם להבא, דהרי הליכה זו שעד הפסח אוסרתה עד החג שלאחר כן, א”כ חזי’ דגם תנאי שאוסרה להבא אמרי’ בתנאה לא מזדהר איניש, כלומר דהאיסור הוא גם אם בשעה שיוצר את האיסור האיסור נוגע גם לאותה שעה של יצירת האיסור אעפ”כ נאסר באיסור כבר מעיקרא מדרבנן שמא ישן למחר.

א”כ למסקנא חילוק הנ”ל אינו נכון לדינא.

אבל עוד יש לדון דשמא בענייננו אם חל עליו איסור קונם כבר עובר איסור בעצם מה שמוציא את הספר לצרכו, וממילא לא שייך לומר כאן את הסברא שבתנאה לא מזדהר איניש, דהרי כאן אינו רק תנאי אלא איסור, ובאיסורא הרי מזדהר איניש, ואפילו אם תמצא לומר שעצם ההוצאה עדיין אינו עובר בזה איסור קונם, ואולי תליא בנידון אם יש מעילה בקונמות, ולפי מה דקי”ל שיש מעילה בקונמות ה”ה דיש איסור בזה, וברמב”ם פ”ד מהל’ מעילה ה”ט לפו”ר משמע שיש איסור בנטלה על מנת ליהנות ממנה, וכן מוכח בנדרים לה סוף ע”א, וכן הוא בר”ן שם ד”ה ככרי, מ”מ גם אם נאמר דאין איסור בהוצאה עצמה, אבל במה שמוציא לצורך שימוש בזה ודאי נזהר שהרי ממ”נ מה שמוציא הוא לצורך השימוש והרי באופן זה לא יוכל להשתמש כיון שבהוצאה נאסר עליו בקונם, וא”כ הרי באיסורא מזדהר איניש שלא להוציא הספר לצורך שימוש, ויל”ע בכל זה.

עוד יש לדון מי יש בידו לאסור כאן בקונם, דהרי התורם אחר שכבר תרם אין לו שום בעלות ודעה על ממונו, כמבואר בשו”ע יו”ד סי’ רנא ס”ה ואו”ח סי’ קנג סי”ד, וציינתי גם בתשובה אחרת [ד”ה מי שהוא מתווך וכו’], ואם הגבאי אוסר בקונם, הא ניחא אם מעיקרא נתרם על דעתו, אבל אם לא נתרם על דעתו שאין לו רשות לשנותו לפי רוב הפוסקים ברוב המקרים [עי’ ש”ך על הרמ”א ביו”ד סי’ רנו והרחבתי בתשובה ד”ה מי שתרם כסף לבקשת חכם וכו’], א”כ מנ”ל שיכול לנדור, ואפי’ אם נימא שאין עליו איסור לגזור איסורים והגבלות על הכסף מאחר שהוא גבאי והוא לטובת הצדקה והרי זה לא נחשב שינוי בקדושה, אבל מנ”ל שיש לו דין בעלים לענין שהנדר יחול, ואמנם בפ”ק דגיטין אי’ שר”ע יזכה לעניים וכו’ וכן בפ’ השולח יתומים א”צ פרוזבול דר”ג אביהם של יתומים וכו’, אבל מהיכי תיתי שיש דין בעלים להחיל איסורי קונם, ושמעתי שיש מפוסקי זמנינו שחששו לקונם כזה, ויל”ע מנ”ל, ואולי חששו משום החלק שיש לגזבר בממון בשכר פעולתו וטירחתו,או שחששו רק במקום שנתרם על דעת אדם גדול שבזה יש יותר מקום לחוש שנתרם על דעתו [עי’ בתשובתי הנ”ל].

ועוד יש לדון דבתוס’ בנדרים טו ע”א הזכירו לענין מש”כ בגמ’ שם דבתנאה לא מזדהר איניש, כיון שרגיל בזה, וא”כ אולי כל הנידון דחיישי’ שמא יישן למחר הוא רק בדברים ששייך בהם התרגלות, כמו לישן שהוא דרך לישן, וכן לאכול כיכרו בגמ’ שם טו ע”ב שהוא דרך של אדם לאכול כיכרו (דיש להעמיד בכיכר שלו או עכ”פ שקיבל רשות לאכול), וכן גבי אם תלכי לבית אביך, שהוא דרך אשה לילך לבית אביה, ואף דבפסחים פז יש חילוק בין רדופה לשאינה רדופה, מ”מ אפשר דמ”מ דרך אשה לילך איזה פעם לבית אביה גם באינה רדופה, ולכן שלא תלכי עד הפסח הוא דבר נגד הרגילות, (וגם הר”ן בשבועות שם שדן לענין קונם פירות עולם עלי אם ארחץ, ודן על החילוק בין שם לכאן, מ”מ הוא רגילות ג”כ לרחוץ, ולכן יש עכ”פ צד לאסור בזה, וכן בגיטין פד ע”א דכו”ע מסכימים שם (גם רב נחמן דפליג עליה דרבא אליבא דסברת רב נחמן גופיה) בדעת רב יהודה (האוסר באופן של קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר כהדעה שנפסקה בשו”ע) שאם נתן גט לאשתו על מנת שתינשא לפלוני שאסורה להינשא לאחר שמא לא יגרשנה האחר ולא תינשא לפלוני, שם ג”כ דרך הוא שאשה אינה מתגרשת, ובפרט לפי סברא דרבא אחר זה שאין גירושיה תלויין ברצונה), אבל בניד”ד הרי הוא להיפך, שכן דרך הוא שאין אדם מוציא ספרים מבהכנ”ס, וגם עובר בזה כמה איסורים, א”כ מנ”ל שבזה יש לחוש שמא יוציא ספר, ואף אם נימא דמסתימת הפוסקים נראה שלא פסקו סברא כזו לומר דתליא ברגילות, וגם אם נימא דאין לדייק כן מדברי התוס’, אבל אכתי בדבר שאם יעשה יעבור איסור, שמא בזה לא אמרי’ דבתנאה לא מזדהר איניש.

הנה מאחר שהדבר תלוי בכמה נידונים, והפשטות הפשוטה שיש כאן איסור, הלכך ראוי ללמד לנודר שיראה להתיר נדרו, שלא יהיה חשש מצוה הבאה בעבירה לכל המשתמשים בספרים.

ולגוף מה שיתכן שתלו המודעה בלא שאכן היה שם נדר, ג”כ אינו טוב, דאפי’ אם יש צד שהותר שקר לתועלת באופן זה, יש כאן בעיה אחרת, שהאנשים מכוונים למעשה איסור שהרי לפי המודעה נמצא שאסור להם להשתמש בזה, והו”ל כאשה שנדרה והיפר לה בעלה ולא ידעה וכו’, וכ”ש שהמדקדקים במצוות ובמעשים לא ישתמשו בספרים מחמת זה, ונמצאת המודעה גורמת ביטול תורה.

השלמה לתשובה על בית כנסת שעשו קונם למי שמוציא ספרים מבית הכנסת אם ספריהם מותרים בשימוש

לגוף הסברא לחלק דדין קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר שהוא רק בדברים הרגילים יש לציין שבדברי השואל בשו”ת הר”ן ריש סי’ נא נזכרה סברא מעין זו בביאור הגמ’ שם שהוא נפק”מ לנידון אחר שנידון שם אלא דהר”ן שם למסקנתו דן לענין הנפק”מ שם באופן אחר ויתכן שלא נכנס לבירור סברא זו.

יש לציין דלכמה אחרונים גם ל”ג בעומר שאנו קורין אותו יום הילולא דרשב”י הוא יום שמחתו של רשב”י מחמת שהי’ מתלמידי ר”ע שלמדו תורתו אחר שמתו שאר התלמידים בל”ג בעומר, אבל יום פטירתו אינו ידוע, וכך מסתבר ואכמ”ל, ובלאו הכי הילולא בלשון ארמי אין הכונה על יום מיתתו של אדם, אלא שמחה כמו חופה ולענייננו הוא מושאל מהזוהר בהוספה לאדרא זוטא בהשמטות סוף ח”ג על יום שמחתו של רשב”י שהיה בעת שעלה לישיבה של מעלה שאז זכה לעיטורין עילאין.

אבל בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואם תמצי לומר שלשון בני אדם לקרות הילולא לסעודה שעושין ביום המיתה, יש כאן בעיה, אבל יכול להישאל על זה, ואע”פ שאין נשאלין על נדרי צדקה, מ”מ היכן שיש צורך מותר להישאל ויוכל ליתן במקום זה סעודה ביום אחר או צדקה למצוה אחרת.

ואם אינו רוצה או אינו יכול להישאל על נדרו יברור לו יום אחד ויעשה אז סעודה, וכמ”ש הפוסקים (באר היטב דמהרי”ט יו”ד סי’ תב סקי”ז ומשנ”ב סי’ תקסח סקמ”ב בשם רש”ל) דמי שאין ידוע לו באיזה יום מתו אביו ואמו יברור לו יום אחד לזה ובלבד שלא יסיג גבול אחרים בקדיש בבהכנ”ס מחמת זה, והוא ג”כ מחמת חיוב מנהגא להתענות בו ביום שמתו אביו ואמו, ואע”פ ששם יש לומר דעיקר המנהג הוא על דעת המנהג שכך נהגו באופן שאין ידוע היום שמתו בו, מ”מ גם בניד”ד שלא אמר להדיא יום המיתה אלא אמר שיעשה הילולא אפשר שכיון על דעת חכמים שיקבעו לו יום ההילולא.

ויש לציין עוד דאם אמר בערב ראש השנה מסירת מודעה לנדרים הנדר קל יותר, ונפק”מ במקום שיש עוד צירופים.

קרא פחות

בפשוטו נראה שצריך לברך שהברכה תלויה בשמחת הראי’ ובנידון דידן הרי חשיב שלא ראהו, וכעין זה מצינו לאידך גיסא שפסקו הפוסקים דסומא יכול לברך ברכת הראיה על המלך כיון שמרגיש את הימצאות המלך שם ומקורם מעובדא דרב ששת בפרק הרואה, א”כ כמו ששם חשיב כרואה הכא חשיב שלא ראה עד עכשיו דאחר אובנתא דליבא הן הן הדברים, (ומענין לענין יעוי’ בעזר מקודש באה”ע סי’ כא לערך בענין הגדרת ראיית האיסור), וגם בניד”ד הביא המשנ”ב סי’ רכה סק”ב שיש אחרונים שאם קיבל ממנו כתב על שלומו תוך י”ב חודש אינו מברך, וכך נקט משום ספק ברכות להקל, ואם כן מבואר בזה עוד דברכת הראיה היא על השמחה שלא פגשו, וכיון שלא נחשב שפגשו מסתבר שיכול לברך כשפגשו והכירו.

והנה זה פשיטא רק לסבר את האוזן, שאם קיבל מכתב על אדם כל שהוא שהוא חי ולבסוף כשראה את המכר נתברר לו שהאדם המדובר במכתב היה אותו מכר, בזה גם לאותם אחרונים אינו נפקע מן הברכה מחמת שקיבל מכתב, מכיון שהוא לא ידע כלל על מי מדובר.

ויעוי’ בב”י או”ח סי’ קיב שכ’, דכשבא יעקב למצרים ונתקבצו השבטים עם יוסף אמרו מקבץ נדחי עמו ישראל, ומעין זה בשבלי הלקט ענין תפילה סי’ יח כתב, דכשבא יעקב אבינו למצרים וראה יוסף ושמעון ונתקבצו הוא ובניו כולם כאחד מיד פתחו מלאכי השרת ואמרו ברוך אתה ה’ מקבץ נדחי עמו ישראל עכ”ל, ומשמע שהגורם לברכה זו היה גם יוסף ולא רק יעקב, ובעיקר היה יוסף מה שנתקבץ עמהם, אע”פ שכבר קודם לכן ראו את יוסף מ”מ לא בירכו עד עכשיו, ומיהו יש לומר דברכה זו של מקבץ נדחי בירכו רק עם יעקב יחד, ולכן גם לפי טענתי שהברכה מתחילה מאז שהכירו את יוסף מ”מ לא בירכוה מיד כשאמר אני יוסף והכירוהו, אלא רק כשבא לשם גם יעקב.

ולא נכנסתי כאן לנידון האם מברכים ברכה זו בזמנינו שהוא נידון בפני עצמו, ויעוי’ אשל אברהם להגאון מבוטשאטש סי’ רל ס”ד וכה”ח סי’ רכה סק”ו בשם הבן איש חי וערוך השלחן שם ס”ג.

קרא פחות

מכיון שמדינא דגמ’ לא הורו להדיא על שיעור המסויים, וכך הכרעת הטושו”ע כדעת כמה ראשונים שכל שיעור כשר, וכך רהיטת כמה אחרונים דמעיקר הדין קיימא לן שכל שיעור כשר, ועי’ בספר זכרון אליהו ובספר תפילה למשה פרק ד’ שהביאו השיטות בזה (וסיכום הדעות בזה דהסה”ת סי’ ריג והסמ”ג מ”ע כב והאו”ז סי’ תקסח בשם השימושא רבא כ’ שיהיו תפילין אצבעיים, וכעי”ז כ’ בתיקון תפילין עמ’ קעה שיעור אצבעיים עם התיתורא, ושיעורא דאצבעיים הוא לכתחילה, כמבואר בסימני ספר התרומה סי’ ריג שהשיעור הוא לכתחילה ע”פ השימושא רבא, וכן בריטב”א עירובין צה ע”ב ד”ה וסבר לה כ’ בשם התוס’ שהשיעור אינו לעיכובא, והרא”ש ורי”ו ני”ט חה”ה וא”ח הל’ תפילין סי’ כו בשם הגאונים ושיבה”ל ענין תפילין וטור ושו”ע סי’ לב נקטו (עכ”פ לענין אצבעיים) שאין צריך שיעור, ויתכן שכן דעת רש”י במגילה כד ע”ב, ומרדכי בהל”ק תפילין יג ע”ד כתב בשם רבינו שמשון דיש לחוש לגאונים ולהחמיר בדבר שלא נתבאר בתלמוד, ויתכן שכוונתו לעיכובא, אבל מאחר שבהרבה ראשונים מצינו שאינו לעיכובא קצת דוחק לפרש בדבריו שהוא לעיכובא, ויש לציין דגם המג”א סי’ לב סקנ”ו כתב דיש לחוש לדברי הגאונים והמג”א ציין את הב”ח כאחד ממקורותיו ובב”ח מבואר דאינו לעיכובא, ואגב מה שהובא בזכרון אליהו שם בשם שו”ת רד”ל סי’ ב שהביא ראיה מאלישע בעל כנפיים שהסתיר התפילין בידיו יש לומר דראיה זו היא לרווחא דמילתא בלבד דתפילין שלהם היו קשות כתפילין שלנו ואפי’ יש שהיו עושין מקלף או מעור רך ששייך לדחוק את התפילין לגודל קטן מאוד בשעת הסכנה, וכן יש ליישב הראיה מגיטין נח ע”א גבי קצוצי תפילין שתפסו מעט מקום כיון שנדחקו יחד ולא בהכרח שהיו קטנים מאוד), לכן מי שאינו יכול לעשות תפילין בשיעור המובא בכמה ראשונים בשם הגאונים, אף שהזכיר הב”ח סי’ לב ד”ה ואין שיעור, שבעל נפש יחמיר, מ”מ כיון שהוא מקום דלא אפשר ינהג כעיקר הדין ויחזר אחר סופר שיעשה לו תפילין קטנות, דמעיקר הדין הב”ח שם סובר שאין שיעור וכמו שהביא הא”ר שם אות סג בשמו, וכמובן שאם יכול לפחות להחמיר השיעור הקטן של הגר”ח נאה (או יש אומרים שהשיעור הקטן הוא קטן יותר מהגר”ח נאה ואכמ”ל בזה) מה טוב.

אבל פחות מאצבע אם יכול להחמיר מה טוב מאחר שהעולת תמיד סקנ”ג חשש שלפי הגמ’ בערובין נמצא שהתפילין אינן פחותות מאצבע, ואמנם המשנ”ב ס”ק קפט ובבה”ל שם חשש לסברא זו, אבל מעיקר דבריו נראה שדעתו שהעושה כן יש לו על מי לסמוך ואין למחות בידו, וכמו דברי העו”ת צ”ע קצת להלכה, דהרי הריטב”א בעירובין שם על סברא זו גופא הביא בשם התוס’ דאינה לעיכובא, ובאמת כך הפשטות דהרי בגמ’ לא אשתמיט בשום מקום לומר שיש שיעור בזה, והוא מדברי הגאונים בלבד שהוסיפו הרבה דינים על המבואר בגמ’ כדרכם ובפרט בהל’ תפילין בשימושא רבה (וכידוע שהרבה ראשונים לא קבלו את דברי השימו”ר מחמת זה וכמו שכתב הרא”ש בשם הרב הברצלוני וגם לית דחש לדעת השימושא רבה בסדר הפרשיות), ומה שהזכירו שם בגמ’ מקום יש בראש להניח ב’ תפילין במוצא תפילין עסקי’ דדברו חכמים בהוה, שכך רגילות התפילין וכך רגילות המוצא תפילין, וכן הא”ר הנ”ל תמה על העו”ת שלא הביא דעת הב”ח דלדינא כל השיעורין כשרין אלא שסיים שבעל נפש יחמיר.

וכמו כן מאחר והוא מקום דלא אפשר ינהג כהשי’ הסוברים שמקום ההנחה של ראש הוא גדול יותר ולא רק חצי שיפוע כדמשמע בבה”ל שכך הוא עיקר הדין שהוא כל השיפוע, אבל מ”מ היה מקום לומר שלפני שבא להקל לענין מקום ההנחה, קודם לכן יש להקל לענין השיעור של הבית, כיון שלא נזכר בגמ’ להדיא, וגם לא ברור שהגאונים אמרוהו לעיכובא, הלכך מוטב להקל בשיעור התפילין מלהקל במקום ההנחה שהוא לעיכובא לכמה ראשונים על פי ביאורם בגמרא.

ואם בא להחמיר בשיעור גודלה של התפילה של ראש ולהקל במקום ההנחה (להניח עד סוף מקום שמוחו של תינוק רופס להסוברים כן) אין למחות בידו משום שכך המנהג הרווח להקפיד יותר על גדלה של תפילה שתהיה כשיעור מההקפדה במקום ההנחה שיהיה לפי כל הדעות.

אבל עדיין צריך בירור לדינא דבאחרונים אפשר שיותר הזהירו להחמיר בשיעור התפילין ממקום ההנחה וצלע”ש.

ולענין אם תופס ב’ הקולות כאחד שגם עושה תפילין בפחות מכשיעור וגם מניח על כל שיפוע הראש יתכן שנכנס בזה לתרתי דסתרי דיעוי’ בביאור הלכה סי’ לב סל”א ד”ה אורך, ודוק כי קיצרתי, והעיקר דצריך לברר המציאות באדם בינוני כמה אצבעות גודל חצי השיפוע וכמה כל השיפוע ולפ”ז נדע מה השיעור למעלה בגודל התפילין לפי כל דעה, למשל אם נימא דבאדם בינוני הוא ה’ אצבעות נמצא שבאדם בינוני גודל התפילה למעלה הוא ב’ ומחצה אצבעות, ולפ”ז נדע עד היכן יכול אדם זה להניח תפילין לפי הגודל של התפילין שבחר להניח שצריך לנהוג כשי’ זו גם למעלה, ובאמת א”צ לבוא לידי חשבון ע”פ אדם בינוני דגם באדם בינוני החשבון הוא על שיפוע הראש (דאין סיבה אחרת שלא לעשות תפילין גדולות מידי מלבד שלא יהיה מונח על יותר מהשיעור), אלא אפשר דסגי למדוד שיפוע הראש באדם זה לחוד, ובתשובה אחרת הארכתי יותר לחקור מה גדר שיפוע הראש לענין תפילין ע”פ דברי הפוסקים.

והנה אע”פ שכתבתי שבמקום דלא אפשר ואין שיעור בראשו של האדם לשיעור הרגיל מותר לסמוך על המקילים בשיעור התפילין, מ”מ אם יכול לעשות לפחות שיהיה יותר מאצבע עם התיתורא כדעת העולת תמיד שהביאו הפמ”ג והמ”ב וכפשטות דעת הרא”ש בביאור דברי הגמ’ בעירובין צה, יעשה מה שיכול כדי להקפיד בזה מאחר שהרבה ראשונים נראה שכן הבינו מדברי הגמ’ שם שיש איזה שיעור לתפילין, ויש מהאחרונים שנקטו שפחות משיעור זה הוא לעיכובא.

ומה שכתב הבאר היטב סי’ לב אות ס שיש למחות בעושים תפילין קטנים ביותר שא”א לדייק בהם, וכ”כ מ”ב שם ס”ק קפט וקסה”ס סי’ כא ס”ז, כמובן שלא מיירי בשעת הדחק במי שמחמת חששא זו לא יוכל להניח תפילין כשרות מעיקר הדין לכמה פוסקים או שלא יוכל להניח תפילין כלל, בעוד שהפתרון הוא לעשות תפילין קטנות ופרשיות קטנות.

אלא שיש לדון מה הדין אם אינו יכול לעשות בשיעור ב’ אצבעות דעלמא אלא רק בשיעור ב’ אצבעות דידיה האם יש הידור שיעשה בב’ אצבעות דידיה לפחות, אבל בפוסקים משמע שנקטו שהוא לפי אצבעות דעלמא בין בשל יד ובין בשל ראש, וכמו שכתב בשונ”ה סי’ לב סעי’ קצג.

קרא פחות

במצוה דאורייתא הכונה לעיכובא הוא לצאת ידי חובת המצוה, ויש בזה עוד דעות (עי’ במקורות), ולענין מצוה דרבנן יעוי’ במקורות.

מקורות:
לענין מצוה דאורייתא (לענין השיטות הדעות שמצוות צריכות כוונה לעיכובא שכך הלכה לרוב הפוסקים) משמע שנקט המשנ”ב בהל’ תפילין סי’ כה ס”ה סקט”ו ע”פ האחרונים (וראה עוד משנ”ב סי’ ח סקי”ט) דהכונה לעיכובא בדיעבד בדאורייתא היא שיכוון למצוה פלונית (וכמו שהבאתי בתשובה ד”ה מה צריך לכוון וכו’), וכן משמע לשון השו”ע או”ח סי’ ס’ ס”ד, וכ”כ בדרך פיקודיך הקדמה סי’ ד’ בפשיטות דבעי’ כונה לצאת ידי חובת המצוה.

(ועי’ עוד במשנ”ב (סי’ ס’ בבה”ל ד”ה וי”א) לענין הלוקח טלית לעלות לתורה שאין בזה כוונה, וכבר הקשו (עי’ חו”ב ר”ה כח ע”א) על מש”כ שם דהרי אם תופס הטלית המצוייצת ורוצה דוקא טלית מצוייצת א”כ מסתמא מכוון למצוה כדין החי”א ח”א כלל סח ס”ט, וכנראה מיירי שאינו מכוון כלל למצוה אלא רק תופס בגד זה מאחר שהוא דרך כבוד ומנהג לעלות בבגד כזה, ואם היה לו בגד אחד של מצוה שאינו בצורת טלית גדול ובגד אחד בצורת טלית גדול הפטור מציצית ויודע שהוא כך אותו האדם בודאי היה תופס לעלות לתורה בטלית גדול הפטורה מציצית כיון שמכוון למלבוש של כבוד ולא למצוה כלל, ועדיין יש מקום לדון בזה).

ומאידך גיסא בנובי”ק חאה”ע סי’ נד אפשר שלא נקט כדעת המשנ”ב עי”ש.

ובערוה”ש או”ח סי’ ס ס”ח דייק מרש”י ברכות יג ע”א שדעתו דסגי שמכוון לצאת ידי חובת מצוות ואין צריך דוקא כוונת מצוה זו, ויש להעיר דיש לפרש דמה שנקט שם רש”י מצוות היינו מצוות דעלמא כדאמרי’ כיו”ב בכ”מ מאי בוגרות בוגרות דעלמא וכו’, ובפרט דבכל מקום מייתי בגמ’ הנידון בזה מייתי הלשון מצוות צריכות כונה בלשון רבים.

ובמאמר המוסגר יעוי’ בדברי יציב (בהשמטות סי’ קיט) שדן ע”פ המשנה בזבחים מו ע”ב לשם ששה דברים וכו’ שצריך כוונה פרטית לדברים הנזכרים שם לענייננו (כגון לשם ה’ וכו’ מה שנוגע לעניננו עי”ש), ועי”ש דדחה דהדברים המפורטים שם אפשר שהם דין מיוחד בפרטי דיני זבחים עי”ש.

ויש להעיר למה לא הביא ראי’ מסיפא ר’ יוסי אומר אף מי שלא היה בלבו וכו’ עי”ש, וכמו שפסק הרמב”ם דבדיעבד בסתמא כשר, וכדאמרי’ בפ”ק דזבחים ב ע”ב דבסתמא כשר, ומאידך לענייננו יש לדון דהוא דין מיוחד בזבחים דסתם זבחים לשמן הן עומדין, ובמקומות שבסתמא אמרי’ לשמה יש לציין לדברי החיי”א הנ”ל לפי הענין, ועדיין יש לדון במצוות שלא שייך לומר כן.

ויש לדון לפי דעת המשנ”ב ופשטות השו”ע שצריך לכוון לצאת ידי חובת מצוה זו, האם במצוה דרבנן הכונה לעיכובא (להשיטות שהוא לעיכובא גם בדרבנן) הוא שיש ציווי דרבנן בפעולה כאן, דהיינו שבא לקיים רצון חכמים, או שיש צורך לכוון גם כן מה הוא הציווי דרבנן שיש כאן שאותו בא לקיים במעשה זה.

ויש לשאול על עצם הספק הזה מהיכא תיתי ומאי ס”ד שבדרבנן יהיה חילוק בדאורייתא, דהרי מסתמא הפוסקים שפסקו שבדרבנן צריכות כונה הוא משום שלא חילקו בין חיובי דאורייתא לחיובי דרבנן, וא”כ מנ”ל לחלק בזה.

אבל באמת הנידון הוא בהגדרת המצוה דרבנן האם בכל מצוה היא מצוה נפרדת או שכל המצוות מדרבנן הם מצוה אחת כללית של מצוה לשמוע לדברי חכמים, וכמו שציינו המעירים לדברינו שיש כבר מהאחרונים שנקטו כן בהגדרת מצוות דרבנן דכולם מצוה אחת.

ועיקרי הדברים נתעוררו בתשובה אחרת [ד”ה מי שקרא הפרשה וכו’], דלפי מה שנתבאר לענין שניים מקרא יש משמעות בפוסקים שאין צריך שם כוונה גמורה לצאת ידי חובת המצוה, לענין מה שהזכירו הפוסקים באו”ח סי’ רפה ס”ו שמלמדי תינוקות אין צריכים ללמוד הפרשה בשמו”ת שכבר למדו, וצריך תלמוד בזה מה טעם הדבר ולגבי איזה אופנים והגדרות נאמר היתר זה, דהרי בדעת השו”ע נקט המשנ”ב בסי’ ס’ שמצוות צריכות כוונה גם בדרבנן, וכ”ש שהוא מצוה באמירה שבזה הוא חמור יותר עי’ בבה”ל שם בסי’ ס’.

ויש באמת שנקטו דבשנים מקרא לכו”ע אין צריך כוונה, והוא באמת צריך הבנה למה שיהיה שונה מצוות שניים מקרא יותר משאר תקנות דרבנן, אלא אם כן נאמר דעיקרה לא נאמרה כחובה ורק אחר כך קבלוהו עלייהו כחובה ולכן הוא קל יותר מצד כוונה, אבל פשטות הגמ’ שם בברכות ח’ שהוא חובה עי”ש בשקו”ט בגמ’ שם, וכלשון השו”ע ריש סי’ רפה חייב אדם וכו’.

ואחד מן הצדדים שהצעתי שם בתשובה הנ”ל הוא שבדרבנן הגדרת המצוה היא לקיים המצוה דרבנן, ומכיון שמכוון כאן לחזור פרשת השבוע ממילא הוא בכלל התקנה דרבנן (ואם נתרץ כן נכנסים כאן לנידון חדש אם לא התכון לחובת המצוה דרבנן ממש אלא לתוספת במצוה דרבנן האם גם בזה סגי לפי הצד שדי לכוון לקיים רצון חכמים או דבעי’ שיכון לכה”פ לקיים דבר שהוא מחוייב בזה מדרבנן).

אולם א”א לומר כן שכן בפסחים דף קיד לגבי הנידון על מצוות צריכות כונה במרור (במתני’ דמיירי שם בזה”ז כמ”ש ובמקדש היו מביאין לפניו וכו’) שאע”פ שכבר טיבל המרור בטיבול ראשון כתקנת חכמים לעשות טיבול ראשון עדיין לא יצא ידי חובתו ידי אכילת מרור, ומבואר מזה דעצם מה שהתכוון לעשות תקנת חכמים אינו מוציא אותו בכל המצוות דרבנן הקשורות לפעולתו הזו, וא”כ א”א לומר שאם התכוון ללמוד הקריאה”ת של פרשת השבוע יצא ידי חובת שנים מקרא מצד שהתכון לקיים בזה רצון חכמים בהידור במצוה, ופשוט.

אבל יתכן לומר ההגדרה באופן אחר, והוא יהיה תירוץ מדוייק יותר בענייננו, והוא, שאם עושה כאן המצוה למטרת ותכלית וטעם התקנה גם אם אינו מכוון לצאת ידי חובתו המוטלת עליו אפשר שיוצא, ובדאורייתא כוונה זו אינה שייכת כלל, כיון שבדאורייתא סו”ס עיקר הכונה הוא לקיים ציווי ה’ אבל בתקנה דרבנן יתכן שאין הכונה מעכבת שיקיים ציווי חכמים מחמת שכן ציוו חכמים, אלא שאם נתכוון לטעם ומטרת התקנה למה נתקנה גם אם לא כיון לצאת ידי חובה יצא, דהיינו בניד”ד מכיון שהמלמד התכוון במטרתו ותכליתו ללמוד ולחזור פרשת השבוע שקורין בבהכנ”ס שזו מטרת התקנה של שניים מקראה ותכליתה, יצא ידי חובה.

אבל בגוף הקושי’ דלעיל יש לציין לסוגי’ דברכות יג ש”מ מצוות צריכות כונה וכו’ והנה יש מהראשונים התוס’ דסוכה ושאילתות שפסקו כמאן דאמר בברכות כא ק”ש דרבנן, וע”כ סוגי’ זו סוברת שלהסוברים מצוות צריכות כונה בדאורייתא ה”ה בדרבנן דהרי ק”ש דרבנן, ואעפ”כ מבואר שם בסוגי’ דלא סגי במה שמתכוון במצות תלמוד תורה לקיים בזה גם הכונה המוטלת עליו במצוות ק”ש, אם כי יש לדחות דכונה למצוה דאורייתא לא מהני לדרבנן כיון שסו”ס אינו מכון לקיים רצון חכמים, אבל יש להקשות להסוברים דקריאת המגילה חשיב דרבנן (והרחבתי בזה בתשובה אחרת) ואעפ”כ בסוגי’ המקבילה ברפ”ב דמגילה נקטו דאם קורא המגילה ואינו מכון לצאת אינו יוצא למ”ד מצוות צריכות כוונה, ואע”פ שבודאי מכוון לרצון חכמים ללמוד המגילה מאחר שהוא זמן קריאת המגילה וגם שיש בזה פרסומי ניסא שהוא טעם התקנה, ואעפ”כ אינו יוצא ידי חובה.

וכמו”כ בשו”ע סי’ תפט ס”ד לגבי מי ששואל אותו חבירו על ספירת העומר ומשיב לו שיצא ידי חובה דרבנן ואינו יכול לספור שוב בברכה, וכ’ שם הפר”ח דהוא למ”ד מצוות א”צ כונה בדרבנן, מבואר שאע”פ שעוסק בזכירת המצווה דאורייתא וברצון חכמים לספור לא סגי בזה, אלא רק אם נאמר שאין מצוות צריכות כוונה בדרבנן.

ומבואר מכל זה שאין לנקוט כסברות אלו אלא שיש חובה במצוות דרבנן לכוון לצאת ידי חובת המצוה כמו בדאורייתא (להסוברים שמצוות צריכות כונה בדרבנן).

אולם מעיקרא דמילתא שם יל”ע אם באמת מיירי באופן שלא התכוונו מעיקרא המלמדים לצאת ידי חובה, דאולי מיירי באמת שנתכונו רק שבא השו”ע לחדש ענין אחר בזה, ויעוי’ בביאור הגר”א על השו”ע בסי’ רפה ס”ו לענין מלמדי תינוקות שציין שם לס”ב שאין מעכב דוקא תרגום אלא שיבין, ולפי הבהגר”א אפשר דעיקר מה שבא השו”ע לחדש הוא שא”צ דוקא תרגום וסגי במה שהמלמד מסביר ומבאר לתינוקות את הפרשה, וכמ”ש המג”א שם סק”ט שהמלמדים בזמנם היו למדים פירוש המקרא עם התינוקות, או כמו שכתב הדברי חמודות (ברכות פ”א אות מג והובא במחה”ש שם) שכיון שהמלמדים קורין הפרשה פעמים רבות א”כ פעם אחת עולה להם במקום תרגום, וגם מה שיש מהפוסקים שהזכירו דהחידוש הוא שבודאי קראו עם התינוקות הכל, עדיין אפשר דמיירי בנתכוונו לצאת ידי חובה והחידוש הוא שיכולים לסמוך על זה באופן של ספק אם קראו כיון דמסתמא קראו הכל סגי בזה (ואם אי’ שיש אחרונים שלא למדו כן בשו”ע אפשר שסברו בדעת השו”ע שמצוות אין צריכות כונה בדרבנן ודלא כמו שסבר המשנ”ב בדעתו, וכן נקט הפר”ח בדעת השו”ע סי’ תפט ס”ד דלא כמו שנקט המשנ”ב בדעתו).

כן.

מקורות: בשו”ע סי’ תפט ס”ד אי’ שמי שאמר לחבירו “היום כך וכך” אפי’ דרך סיפור דברים אינו יכול לחזור ולספור בברכה, ואפי’ לא אמר להדיא “בעומר” (משנ”ב שם סקכ”א), אבל אם לא אמר “היום” יכול לחזור ולספור בברכה (משנ”ב שם), ומשמע שם אפי’ באופן המבואר בשו”ע שם שחבירו שאל אותו כמה ימי הספירה בזה הלילה והשיב לו כך וכך, מכל מקום אם לא אמר לו היום יכול לחזור ולספור בברכה, וכן כתב להדיא באול”צ (ח”ג פט”ז תשובה ג) בעניננו שיכול לחזור ולספור בברכה.

ומ”מ המחמיר בזה לצאת מאחר אין מזניחין אותו שכן יש אחרונים שמחמירים בזה כמ”ש בשעה”צ שם, ושמעתי מהרב ישראל מאיר קרליץ מכולל חזו”א שראה אצל הגר”ח גנחובסקי שכך נהג לחשוש.

שאלה: מה הדין במקום שנהגו אנשים גוים לגלח בית השחי ובית הערו’ או מנהג שהתחיל באיסור שאנשים יגלחו שם עד שנתפשט ונקבע האם נחשב כמקום שנהגו האנשים כן.

תשובה: יש בזה דעות שונות לענין גוים ולענין מנהג שהונהג באיסור או על ידי פורקי עול, והסברא הרווחת שגם מנהג גוים וחילונים נחשב מנהג לענין זה, ויש חולקים.

מקורות:
יעוי’ באוצר הגאונים בנזיר נח ע”ב בשם תשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון שכל דבר שאנשים נכריים של אותו המקום עושין מותר גם לישראל הדרים שם לעשות כמותם גם אם במקום אחר הוא תיקוני נשים.

ויעוי’ בתשובת הרשב”א ח”ד סי’ צ’ שהביא שיטת הסוברים שבמקום שנהגו האנשים לגלח מותר, וחלק עליהם ובסיום דבריו הזכיר שגם במקום שהתחיל המנהג באיסור ונתפשט עדיין הוא אסור, ולפו”ר משמע מדבריו דזה האופן שהמתירים סוברים להתיר דהיינו אפי’ אם התחיל באיסור, ובזה גופא חולק עליהם הרשב”א וסובר שהוא אסור, אבל עכ”פ נשמע מזה שלפי המתירים (דהיינו לפי הכרעת הרמ”א ומנהג חלק מבני עדות המזרח כמו שנתבאר בתשובות אחרות) יהיה מותר אפילו אם התחיל באיסור.

יעוי’ בלשון הרע”א ריש סי’ קפב בשם הפרישה שם אות ה’ שהביא ב’ אופנים לבאר דברי השו”ע על מקום שנהגו האנשים לגלח, אופן א’ שמדובר במקום שנהגו גוים לגלח, וממילא סגי בזה לענין שלא נחשב מלבוש של אשה, ואופן ב’ שמדובר באופן שנהגו ישראל כולם לגלח.

ויש להבין מה נתקשה בזה שהוצרך לבארו, ונראה שהקושי היה איך הותר להנהיג מנהג כזה, דהרי הראשונים שהתחילו במנהג עשו באיסור, ועל זה אמר ב’ תירוצים, או דמיירי באופן שהגוים נהגו כן שאינם מצווים בזה, או דמיירי במנהג שכל הישראלים נהגו בו וכיון שכולם עושים כן מותר.

ונשאלת השאלה על התירוץ השני מה נשתנה בין הקושי’ לתירוץ דחוזרת השאלה הרי הוא מנהג שנעשה באיסור, אלא אפשר שהתירוץ בזה הוא שאע”פ שנעשה באיסור מ”מ מכיון שעכשיו כולם נהגו בזה עכשיו הוא מנהג היתר.

ומאידך גיסא יש לפרש יש לומר, שנתקשה דאטו ברשיעי עסקי’ דהרי הותר להתחיל מתחילה במנהג זה, ובתירוץ הראשון כ’ דמיירי במנהג שהונהג על ידי גוים, ובתי’ השני תי’ שהמנהג נעשה על ידי ישראל באופן המותר, כגון שנתפשט בבת אחת, או שמעולם לא היה מנהג המיוחד לנשים לגלח בעיר זו מאז שדרו כאן ישראל, ולפי ביאור זה אין ראי’ שמנהג שנתפשט באיסור יהיה מותר.

ומ”מ נראה מלשונו שהתי’ השני חולק על התי’ הראשון וסובר שמנהג גוים לא מועיל לענין זה, ובאמת צל”ע למה, דהרי לפי דעה זו אזלי’ בתר מנהג האנשים והרי הוא מנהג אנשים, ואולי מאחר שאין מנהג ישראל כן באנשים אלא נשים בלבד, והוא עושה כן הרי הוא עושה דרך נשים, ויותר משמע דהוא משום דלא אלימי גוים לקבוע מנהג בזה, ויל”ע.

ומ”מ למעשה רוב הצדדים שמנהג שהתחיל באיסור יועיל, דהרי לתירוץ הראשון בדבריהם אין הכונה לזה, וגם לתירוץ השני כתבתי ב’ ביאורים לבאר דבריהם, ואפי’ לביאור השני שלא מיירי במנהג שהתחיל באיסור, מ”מ עדיין אין הכרח שלא מיירי בזה משום שמנהג כזה לא מועיל, דשמא לא מיירי בזה משום דלא עסקי’ ברשיעי אבל לא שלא יועיל.

לגוף הנידון על מנהג באיסור יש לציין שהסברא הפשוטה שיועיל, דהרי למעשה כעת אינו מנהג נשים, וכל מנהג שהשתנה במשך הדורות והמקומות תחילת השינוי של המנהג מחומרא לקולא היה באיסור עד שהוא התפשט, וכ”ש בניד”ד שאין כאן קבלת נדר לאסור את זה ולדעת הרמ”א לא תליא אלא במנהג אנשים, ואמנם היה מקום לומר דקמא קמא בטיל ועושה באיסור ולצרף את הצד שמנהג שמנהג באיסור לא נחשב מנהג וממילא לעולם לא ייחשב מנהג, אבל כל הרואה יראה שהוא דחוק מאוד לחדש כן.

עוד יש לדון האם מקום שנהגו שם רק פורקי העול לגלח והכשרים לא נהגו האנשים שבהם לגלח אלא נשים בלבד האם חשיב שהוא מנהג אנשים או לא, והיינו באופן שרוב האנשים שם פורקי עול.

ויש לדון אם יהיה תלוי בב’ התירוצים שהובאו בפרישה וברעק”א, או דילמא שכאן גם לפי הצד שבגוים לא יועיל אבל כאן יועיל טוב מאחר שהם ישראל יש בידם כח לקבוע מנהג, אבל יותר נראה דאין ביד ישראל גוי כח לקבוע מנהג דממ”נ אם אין כח לגוי לקבוע מנהג בזה למה שיהיה כח לישראל גוי לקבוע מנהג.

ומאידך גיסא דילמא גם לפי הצד שבגוים מועיל מנהג בזה אבל בזה לא, דכל מה שיכולים לקבוע מנהג בזה הוא רק גוים שעושים כדין כיון שאינם מצווים בזה אבל ישראל פורקי עול שלא עושים כדין לא, (דהרי אין עוד ישראל כשרים שנוהגים בזה שיחשב שהם עושים כדין, ומ”מ פורקי העול עצמם יש מקום לדון דשמא שלא ייענשו על זה מאחר שאצלם הוא מנהג אנשים, ויהיה תלוי בחקירה דלעיל מה הצד שמנהג גוים לא יועיל לישראל, דלפי הצד שמנהג גוים לא מועיל בישראל מחמת שבישראל אינו מנהג אנשים, א”כ פורקי העול עצמם לא יענשו על זה אם אצלם הוא מנהג כן ואף יתכן שיהיה מותר לאדם כשר לגלחם אבל לא את עצמו, ומאידך גיסא לפי הצד שמנהג איסור אינו קובע א”כ לא יקבע המנהג שלהם לעצמם, ויל”ע בזה), וכן יש מקום לומר לפי מה שנתבאר הקושי שהי’ להפרישה והרעק”א לומר שמדובר במנהג ישראל, שהרי יש בזה איסור, יתכן שסבר שמנהג איסור לא קובע בזה, אם נאמר (לפי הביאור השני דלעיל בתירוץ השני בדברי הפרישה והרעק”א) שמנהג שהתחיל באיסור לא מועיל, אבל כבר נתבאר לעיל דרוב צדדים שאין הדין כך.

ובאמת כל ההגדרה של העיקרון שמנהג איסור לא קובע את הדין לענין לא ילבש הוא מאוד דחוק ואינו מובן ולכן קשה מאוד להגיע להגדרות דינים לפי עיקרון זה.

ולמעשה הפשטות בזה דיהיה תלוי בב’ התירוצים של הפרישה והנידונים דלעיל, דלהסוברים שמועיל מנהג של לא ילבש בגויים יועיל גם בחילונים ולהסוברים שאין מועיל מנהג בגויים לא יועיל בחילונים דכיון שפרקו עול אינם קובעים מנהג ישראל כלל.

ויעוי’ בדברי בעל שו”ת ערוגת הבשם [קונטרס הכנה דרבה אות יג, ואינו ערוגת הבשם הקדמון] שדן שם לגבי בושם שיש בחורים המשתמשים בו ונקט שם שכיון שהם בני שחץ אינו נחשב דרך אנשים, וחזי’ מדבריו דצריך שיהיו מנהג בהיתר, ובדבריו נתחדש חידוש נוסף שכיון שעושים כן באיסור מחמת דרך שחץ ממילא אינו קובע המנהג, ויל”ע על איזה בני שחץ מדבר דבפשטות לפי ההזהרה המבוארת בדבריו מדבר לשומרי תורה למנהג שחדר אצלם להשתמש בבושם וזה צ”ע מאוד דהרי גם לענין תגלחת מבואר שלא היה מנהג החברים לגלח (וזה לכאורה דלא כהתי’ הראשון ברעק”א דהרי גם גוים הם ודאי בני שחץ), וחזי’ לכאורה מדבריו עוד דאין צריך דוקא רוב בני אדם, דלולא שיש כאן בני שחץ סגי במה שיש ריבוי בני אדם שעושים כן, ולא משמע מדבריו שרוב בני האדם היו עושין כן בזמנו.

(ולגוף דבריו יעוי’ בברכות מג ע”ב, וצ”ע, ויתכן דלמגדר מילתא אמר כן כיון שהוא מביא לידי איסורים כמבואר שם ועי’ שבת קטו ע”א וברש”י שם, אבל גוף הראי’ מברכות יש לדחות דהגמ’ לא מיירי היכא דמוכחא מילתא שהבושם ניתן להדיא לא רק למטרת עבורי זיעא).

ויעוי’ בשו”ת מהרש”ם ח”ב סי’ רמג כ’ דאין להקל אם רק הגוים עושין כן, ואולי סובר כתי’ השני של הפרישה.

ויעוי’ במה שהובא בשם הגריש”א (תל תלפיות תשרי שתע”ג) הובא, הסרת ריבוי שערות על ידי קרני לייזר מותר כיון שכהיום החילונים מסירים בתער כבר לא הוי בכלל לא ילבש דהוי בכלל אנשים נוהגים כן כמו לענין מראה ואף שאין מסירים על ידי לייזר מאחר ואינו ניכר אופן ההסרה אם הוא בתער או בלייזר לכן לא הוי בכלל תיקוני אשה ומותר עכ”ד, ויש לציין דזהו לפי הצד שמנהג החילונים ג”כ נחשב מנהג לענין זה.

יש לדון מה הגדר של מקום שנהגו האנשים לגלח מה הוא שיעור המנהג המכריע בזה שייחשב שנהגו האנשים לגלח כדי שיהיה מותר להנוהגים כהרמ”א (יו”ד ריש סי’ קפב) לגלח מעיקר הדין [מלבד חברים שנמנעים בכל מקום], האם צריך שיהיה רוב בני אדם מגלחים או די שיהיו רבים המגלחים.

ולכאורה די שיהיו ריבוי של בני אדם המגלחים, דהרי לגבי הסתכלות במראה שהזכירו הפוסקים שבמקום שדרך אנשים להסתכל במראה מותר (רעק”א סי’ קפ”ב סק”ג בשם תשובת גינת ורדים יו”ד כלל ו’ סי’ יב), איך אפשר לאמוד דבר כזה שרוב האנשים מסתכלים במראה, ומאידך גיסא אולי ההגדרה לגבי מראה הוא מקום שהמנהג פשוט לכולם שכשיש צורך מסתכלים במראה, ויעוי’ בל’ הגרע”א שהביא הפרישה ר”ס קפב דהיכא דנהיגי כולם אין מוחין בהם, ואולי הלשון כולם לאו דוקא, ויל”ע.

והנה דנו הפוסקים לענין מקום שנהגו האנשים והנשים ומקום שנהגו רק אנשים ולא נשים, דיתכן שבזה כבר יותר קל מהגדרת מקום שנהגו אנשים ונשים, ולכאורה כל ההגדרה של לא ילבש לגבי מנהג אנשים להרמ”א הוא כל שאפשר לומר שהמנהג אינו מיוחד לנשים, ואין נפק”מ כמה אנשים ונשים בפועל מגלחים, אלא כל שאפשר לומר שההסתכלות הכללית על מנהג זה הוא כמנהג של נשים, ואה”נ אם לגבי נשים המנהג הוא כללי ולגבי אנשים המנהג הוא מועט יש יותר מקום לחשוש מאשר במקום שהמנהג שם גם אצל אנשים וגם אצל נשים הוא חלקי בשני המגזרים.

ויעוי’ באוצר הגאונים בנזיר נח ע”ב בשם תשובת רב שרירא גאון ורב האי גאון שכל דבר שאנשים נכריים של אותו המקום עושין מותר גם לישראל הדרים שם לעשות כמותם גם אם במקום אחר הוא תיקוני נשים, ויעוי’ בלשון הנמוק”י [מכות דף ד מדה”ר] בשם תשוה”ג שעתה רגילין אנשים ונשים להעבירו, ומשמע לפ”ז שכל שיש רגילות של אנשים ונשים ממילא כבר לא חשיב מלבוש אשה, ורק כשהוא ידוע כדבר המיוחד לתיקוני נשים חשיב מלבוש אשה.

וממה שציין הר”ן [שהוא מקור הרמ”א] לדברי הגמ’ בנזיר נט ע”א לפי איך שביאר שם דברי הגמ’ שכולם היו מגלחים מלבד החברים אין ראי’ להתיר במקום שיש רק מיעוט קטן של מגלחים, אבל גם אין ראי’ שרק באופן זה מותר, ומאידך גיסא מה שודאי מוכח מדברי הר”ן הוא שגם אם רק פשוטי העם מגלחים ולא החברים ואצל נשים כולן מגלחות אעפ”כ עדיין נחשב מנהג האנשים ומה שהחברים אינם מגלחים הוא מיעוט שאינו יוצר מצב שאינו מנהג האנשים.

קרא פחות

דיני ואיסורי אונאת דברים לא נאמרו בגוי שכן כתיב לא תונו איש את עמיתו (וכמו שמצינו לענין אונאת ממון כמ”ש בבכורות יג ע”ב ושו”ע חו”מ סי’ רכז סכ”ו והם יחד נלמדו מב’ פסוקים, ועי’ במשפטי השלום לאאמו”ר פרק אונאת דברים סעי’ כח ובהרחבה בהערות שם), אולם יש להזהר מחילול השם.

ומ”מ אינו דבר טוב לגרום להם אונאת דברים בלא צורך דבכמה מקומות נתבאר שאין רצונו של הקב”ה לצער בריותיו לחינם, (כמ”ש בפ”ק דמגילה מעשי ידי טובעים בים וכו’, ובפ”ק דברכות ורחמיו על כל מעשיו כתיב, ועי’ בפ”ק דקידושין רב נחמן יהיב להו ידא וכו’, ואם היה טוב לצערם בודאי לא הוה יהיה להו ידא, ולגבי לה”ר מצינו בכ”מ שהזהירו על לה”ר שאינם אסורים מן הדין כמ”ש ומה אבנים שאינן שומעות וכו’, אע”פ שהיה כנגד ארץ ישראל מ”מ האבנים לא היו להם רגשות ואעפ”כ ההתייחסות כמו שהיה להם רגשות, וזה מהמצוות השכליות שהזכירו הרבה ראשונים [ציינתי בחיבורי על האותיות דר”ע], שהוזהרו עליהם מבריאת העולם), ולא מצא הקב”ה בעולם כלי מחזיק ברכה בעולם אלא השלום, והוא גם שלום בין ישראל לעמים שהוא גם דבר חשוב כדאי’ בהרבה מקראות וחז”ל (כמ”ש כי שלום בין וכו’ ובפ”ק דע”ז נתפרדה החבילה וכו’, וע”ע בריטב”א מגילה ז ע”א בטעם ההיתר למתנות לאביונים לעניי עכו”ם עם עניי ישראל), והמריבה היא דבר מגונה שהאריכו בה בהרבה מקראות (כמ”ש אל תצא לריב מהר וכו’ וכן מחזיק באזני כלב וכו’ מתעבר על ריב וכו’, וכמ”ש ונתתי שלום בארץ אע”פ שכבר השבית המלחמה כמ”ש כבר וחרב לא תעבור, ובפ’ ע”פ בג’ דברים לא יתקנא וכו’ ובאריכות בירושלמי ובב”ר, ועי’ שבת סג ע”א), הלכך אינו דבר טוב לריב עם כל מה שלא יהיה.

ובברכות יז ע”א להרבות בשלום כל אדם ואפי’ עם נכרי בשוק אמרו עליו על ריב”ז וכו’.

ובקהלת דברי חכמים בנחת נשמעים, ומבואר דמי שמדבר דברים שלא בנחת הוא לא רק מצער את חבירו אלא הוא פגם בצורת ודרכי החכם שבו.

ובספ”ק דקידושין דף מ’ רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא ועי”ש ברש”י, והרגזן שעלתה בידו רגזונתא הוא חסרון ברגזן ע”פ המבואר שם, ולא רק נזק לזה שמתרגזים עליו, הלכך הוא גם במתרגז על גוי.

ובמשלי דברי נרגן כמתהלמים וכו’, ומבואר שצורת דיבור של נרגן הוא צורת דיבור שאינו מוסרי ואינו ראוי בקשר לנרגן עצמו עוד לפני הנידון על הצד השני שמפסיד מזה, ויעוי’ במכתב המיוחס להרמב”ם על המחלוקת, וכל דבריו שם על גנות המחלוקת מצד השכליי שיך גם כן במחלוקת עם גוי הן בפחות והן ביותר לפי הענין.

הוספה

ומ”ש בפ”ק דברכות מותר להתגרות ברשעים, מ”מ כבר אוקמוה שם באחד מהתירוצים במצוות תוכחה.

יעוי’ בלשון השו”ע חו”מ סי’ תכה ס”ה שרק בשעה שאין מלחמה בינינו לבינם אז אין מורידין, אבל אם יש מלחמה מורידין אותם כמ”ש הסמ”ע שם בשם הירושלמי קידושין פ”ד הי”א טוב שבגוים הרוג, והיינו בשעת מלחמה (ויש לציין בזה עוד לעיין בחי’ הגרי”ז ושאר האחרונים על הרמב”ם בגדרי מלחמת עמלק), ומאמר זה דטוב שבגוים הרוג הוא גם במסכת סופרים פט”ו ה”י וכן במכילתא ריש פרשת בשלח וכמו שציינתי בביאורי על המכילתא דרשב”י ריש פרשת בשלח, וציין הגר”א על השו”ע שם לדברי התוס’ ע”ז כו ע”ב ד”ה ולא שהביאו הירושלמי הנ”ל.

ויש לציין דלגבי הגוים כיום קשה להגיע להגדרה כוללת מי מתוך כל אחד ואחד מהם נחשב מעורב במלחמה כנגדנו כיום מלבד מי שבאמת מעורב במלחמה, דגם אם הוא מקפיד על אותם מנהגי איסלאם כמו הגוים הלוחמים איתנו ואפי’ הוא משפחה שלהם עדיין אינו מוכרח שהוא מעורב במלחמה נגדנו כל שאין ראיה לכך, ולכן א”א להרוג כל סתם מי מהגויים העומד ונמצא בשוק והוא איסור רציחה.

ויעוי’ בסמ”ע שם מה שהביא בשם שבט יהודה מה שהשיב איזה חכם למינים פירוש אחר בזה ולפי דבריו אין היתר אפי’ בשעת מלחמה להרגן אלא רק פושעין שבהם שידוע שחטאו (או שמסוכנים), ובחיבורי על המכילתא שם ציטטתי לשונו של השבט יהודה, וממילא לדינא אין לנו הכרעה שיהיה מותר להרוג אפי’ מי שיש לו הזדהות עם המלחמה כל עוד שאין כאן רודף או דין אחר.

ומ”מ השבט יהודה אינו מפרש בשעת מלחמה וכל רבוותא שפירשו בשעת מלחמה (מלבד התוס’ גם שו”ע ומפרשי המכילתא) אינם מפרשים כהשבט יהודה, ומ”מ בדברים רגישים כאלה נראה שלא לחינם הביא הסמ”ע את דברי השבט יהודה גם אם ודאי אין הלכה כמותו, וק”ל, וגם שיש מקום לומר שבדברים כאלה יש לחשוש גם לדעות יחידאות.

(ויש לציין דבט”ז הביא את דברי הסמ”ע שם באופן אחר אבל העירו שם על הגליון שהט”ז הי’ חסר לפניו בדברי הסמ”ע, ואחר העיון בדבריו צריך לזכור לגבי כל כה”ג שיש הרבה דברים בתחום זה שכתבו כדי לפייסן עד ימינו אנו).

קרא פחות

טוב לסיים את הסעודה לפני חשיכה ויותר טוב גם לברך לפני חשיכה.

אם אינו יכול לברך לפני חשיכה כגון שצריך להמתין לזימון, לפחות יסיים את הסעודה לפני חשיכה ויזכיר בבהמ”ז של שבת בלבד.

מקורות:
הנה זה ברור שטוב יותר לסיים ולברך לפני מוצ”ש, שכן במקרה שיסיים ויברך רק במוצ”ש ייכנס בזה לכמה מחלוקות, דראשית כל הוא אף אם לא אכל במוצ”ש כלל הוא מחלוקת הראשונים אם אזלי’ בתר זמן האכילה או הברכה, ואף שהשו”ע בסי’ קפח לגבי מוצ”ש הכריע דאזלינן בתר זמן הברכה, מ”מ לענין ליל שבת בסי’ רעא הכריע להיפך, וא”כ אזיל הכא לחומרא והכא לחומרא, ולכן בסי’ תרצה דמיירי לענין הזכרת על הניסים לא הכריע להדיא, היינו משום ששם ההזכרה גופא אינה חיוב כמבואר בשבת כד, וכמו שרמז המשנ”ב בסי’ קפח שם, ממילא מאחר שהוא רשות אינו ברור שהוא טוב להחמיר בזה, או שאין מקום להטיל עליו ולחייבו מספק, הלכך שם לא הכריע, ומבואר מכ”ז דלפי שי’ השו”ע הוא ספק, וגם הרמ”א שנקט אפי’ בסי’ רעא ובסי’ תרצה דאזלי’ בכל מקום בתר תחילת הסעודה, מ”מ נקט שם בסי’ תרצה כן מחמת המנהג, ואינו ברור שכך נוקט להלכה מעיקר הדין (ויעוי’ להלן מה שאכתוב בדעת המשנ”ב בזה), ויר”ש יוצא ידי שניהם כדאמרי’ בערבי פסחים כעין זה, וממילא בודאי שהוא דבר טוב לסיים קודם מוצ”ש.

ובניד”ד יש כאן בעיה נוספת, מכיון שבאופן שאכל עוד כזית בלילה של ר”ח שחל במוצ”ש הרי נכנס כאן למחלוקת הרבה אחרונים הב”ח והמג”א והט”ז האם יברך של שבת או של מוצ”ש או של שניהם, ממילא בניד”ד בודאי שהנהגה טובה אם נזהר שלא להאריך בסעודה.

אולם באופן שבודאי לא יוכל לברך בשבת אלא במוצ”ש, ומסתפק אם במצב הזה יהיה טוב לסיים הסעודה בשבת או במוצ”ש, הנה אם אוכל רק בשבת ולא במוצ”ש עדיין יהיה תלוי במחלוקת הראשונים הנ”ל, אבל אם אוכל גם במוצ”ש אינו ברור שיהיה תלוי במחלוקת הראשונים הנ”ל שכן המשנ”ב נקט בדעת המג”א שבאופן זה יברך של ר”ח בלבד גם לדידן שלולי אכילתו במוצ”ש היה מזכיר של שבת, ואם כן לכאורה יש מקום לומר דבזה לכל הראשונים אומר רק של ראש חודש.

וכך נקט הגר”י אברמוביץ בתשובה דלפי דעת המג”א שהובאה במשנ”ב סי’ קפח יהיה הדין באופן כזה שיהיה עדיף לאכול כזית במוצ”ש ולברך של ר”ח בלבד כיון דלפי שי’ הגר”י אברמוביץ בזה לכל הראשונים מזכיר רק של ראש חודש וא”כ עדיף לו שיאכל כדי שייצא מידי פלוגתא.

(ונפל שם בתשובה ט”ס בד”ה ולפ”ז, וצ”ל שם ‘וגם להמרדכי’ במקום ‘וגם להרא”ש’).

אולם אחר העיון בלשונו של המשנ”ב יש מקום לפרש בדבריו (היינו בדבריו בביאור דברי המג”א) שלא נקט שבזה דעת כל הראשונים להכריע להזכיר רק של ר”ח, אלא שבנידון זה סמך בעיקר על הרא”ש הסובר דלעולם ההזכרה היא כמו בשעת הברכה, ושצירף לזה שגם לשיטת מהר”ם וראשוני אשכנז בניד”ד ברכה זו אינה כתיקונה ועושה בזה דבר שאינו טוב במה שמזכיר ב’ אזכרות ולכך עדיפא לן לנהוג כהרא”ש בזה, ולכך הזכיר שכיון שהוא שעת הדחק מוטב שידחה וכו’ משום שהזכרת ר”ח היא חיוב לכו”ע, ומה שהזכיר שהזכרת ר”ח היא לכו”ע מבואר שמצרף בזה דעת הרא”ש, ומה שנקט שהוא שעת הדחק ניחא, דר”ל שבשעת הדחק יש לסמוך על רא”ש כדי שלא לקיים המצוה רק בדיעבד לכו”ע, דלכתחילה להרא”ש עדיפא לן מבדיעבד לכו”ע, כיון דבלאו הכי אפי’ אם יאמר שניהם מקיים הברכה רק בדיעבד למהר”ם וראשוני אשכנז, ובלאו הכי יצא ידי חובה בלי הזכרת שבת בסעודה שלישית להכרעת המשנ”ב לעיל, לכך לכתחילה דהרא”ש עדיף מבדיעבד לכו”ע, וכמבואר.

נמצא דעכ”פ לבני אשכנז דקי”ל לעיקר לדינא כדעת ראשוני אשכנז החולקים על הרא”ש (והם הגמ”י בשם מהר”ם ומרדכי ומהרי”ל בשם המנהג פשוט) אינו ברור שעדיף לאכול עוד כזית במוצ”ש ולהגיע להכרעה מסופקת ולוותר על הזכרת שבת שאפשר שהיא חיוב ג”כ לפי מהר”ם וראשוני אשכנז, מה שאין כן אם לא היה אוכל עוד במוצ”ש בזה ברור שיש הכרעה של מנהג וכל ראשוני אשכנז (ובכללם מהר”ם דהוא רביה דהרא”ש וגם אפשר דאילו הוה ידע הרא”ש דעת מהר”ם הוה הדר ביה) דאזלי’ בתר התחלת סעודה וק”ל.

(ולפ”ז יתבאר עוד למה לגבי חנוכה ופורים שחלו במוצ”ש נקט המשנ”ב לומר רק של שבת, כיון דבנידון זה גם אם יאמר רק של שבת יצא יד”ח לכתחילה מעיקר הדין גם אם יזכיר רק של שבת, כיון שהזכרת חנוכה ופורים הוא רשות מעיקר הדין וכדלעיל, אבל אם נפרש שבמוצ”ש שחל אז ר”ח ואכל כזית ההגדרה היא שזמן ברכה ואכילה דוחה את זמן אכילה בלבד כמ”ש הגרי”א, א”כ גם בזה ידחה כיון דלגבי גדרת הברכה יש כאן ב’ סיבות להחשיבה כמוצ”ש ורק סיבה אחת להזכירה כשבת.

ומיהו אי משום הא זה אינו ראיה כלל, דיש לומר בפשיטות, דרק הזכרת חובה יש לו לדחות הזכרת חובה, אבל הזכרת חובה במקום הזכרת רשות כמאן דליתא כלל דמי).

וז”ל המג”א, ומכל מקום צ”ע דאם יזכיר שניהם מתזי כסתרי אהדדי מידי דהוי למי שהתפלל ערבית וא”כ הי מינייהו לדחי, וצריך לומר דיזכיר של ראש תדש ולא של שבת, דהא כמה גדולים סוברים דלעולם אינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר השתא, ואם אכל בלילה לכולי עלמא מזכיר גם של עכשיו כדאיתא בהדיא בתוספתא שם, לכן יזכיר של ראש חדש וכו’ עכ”ל.

ומבואר מדבריו שצירף דעת אותם הגדולים דהיינו הרא”ש שמזכיר רק של שבת, ועוד מבואר מדבריו שהביא ראיה מהתוספתא שאם אכל בלילה אפי’ למהר”ם וראשוני אשכנז (דהיינו לדידן) מזכיר גם של עכשיו, ומביא ראיה מהתוספתא שבזה מזכיר של עכשיו, א”כ המהר”ם וראשוני אשכנז החולקים על הרא”ש מסכימים שמזכיר של עכשיו, ולא נקט בדבריו דבזה החולקים על הרא”ש מודים לו, אלא נקט שהחולקים על הרא”ש מסכימים שכאן מזכיר גם של עכשיו, וגם שינה מלשונו שכתב על שי’ הרא”ש דלדידיה אזלי’ לעולם בתר השתא, אבל לגבי ביאור דעת ראשוני אשכנז החולקים (דהיינו לדידן) באכל גם ביום וגם במוצ”ש לא הזכיר דאזלי’ בתר השתא, אלא דלכו”ע מזכיר של עכשיו.

והמילה העיקרית בדברי המג”א שמבואר בה כמו שפירשתי בכוונתו הוא מילת “גם” דמדנקט גם של עכשיו מבואר דמעיקר הדין היה צריך להזכיר (היינו לדידן דנקטי’ כמהר”ם וראשוני אשכנז החולקים על הרא”ש) גם של שבת וגם של עכשיו, רק דנקטינן בזה באופן אחר מאחר שיש כאן דוחק כלשון המשנ”ב.

היוצא מזה דאפי’ לפ”ד המג”א עיקר דעת מהר”ם וראשוני אשכנז הוא שיש לומר ב’ האזכרות במוצ”ש כשאכל גם בשבת וגם אכל בר”ח שחל במוצ”ש, וממילא מה שיאכל אחר כך במוצ”ש אינו מוציא עצמו מספק אלא מכניס עצמו לספק גדול יותר שבזה יצטרך לנהוג דלא כהשיטה שנפסקה עיקרית להלכה לבני אשכנז, וזה מחמת ההכרח שהרי בכל מה שלא יעשה לא יעשה לכתחילה.

ויש לציין דגם במשנ”ב כבר מוכח דלפ”ד מהר”ם וראשוני אשכנז הדין הוא גם בניד”ד (שחל ר”ח במוצ”ש ואכל עוד כזית במוצ”ש) שיזכיר של שבת, דהרי ז”ל המשנ”ב “דהרי יש פלוגתא בין הראשונים אם חייב להזכיר כלל כשמברך במוצאי שבת” עכ”ל, ומה שהביא אחר כך בסוגריים דכאן שהוא שעת הדחק מוטב וכו’, לא היה מביא בסוגריים אם בא להוציא ולהפקיע ממה שכתב בסתמא מחוץ לסוגריים, שכן סוגריים באים לפרש ולא לסתור, ומה שמבואר בסתימת דבריו מחוץ לסוגריים דהמחלוקת היא גם בני”ד אם יזכיר של שבת או לא, ורק בא לומר בסוגריים דמחמת שעת הדחק [היינו שהוא דבר שאינו טוב להזכיר ב’ הזכרות בפ”א וא”כ גם אם הלכה כהמהר”ם וראשוני אשכנז מ”מ אינו עושה עכשיו דבר טוב], יעשה כדעת הרא”ש.

ויעוי’ בלבושי שרד סקכ”ז על המג”א שפירש את דבריו שהוא ספק לדעת החולקם על הרא”ש מה יעשה, וז”ל, פירוש דהזכרת שבת הוא ספק פלוגתא והזכרת ראש חדש הוא ודאי, כיון שאכל בלילה, ומשום הכי כיון דשניהם אי אפשר להזכיר, אין ספק מוציא מידי ודאיוכו’ אף דקיימא לן דלא כשל”ה אלא אזלינן בחר תחלת הסעודה מכל מקום בהאי גוונא של ראש חדש לבד משום ספק וודאי כאמור דעכ”פ יש ראיה מהשל”ה דשניהם אין להזכיר ומזכיר היותר חיובית וק”ל עכ”ל.

ועיקר דבריו בתחילת ובראש דבריו הוא שיש ספק בדעת מהר”ם וראשוני אשכנז, ואח”כ דן בדעת השל”ה שהוא כדעת הרא”ש שעכ”פ מבואר בדבריו שלא להזכיר תרווייהו, ומשם ילפי’ לדידן שלא להזכיר שתיהם, ולא נתברר בכוונתו האם אחר הראי’ מהשל”ה הוא כבר פשיטותא שלא להזכיר, מאחר והוא דבר שאינו טוב כמשנ”ת, או שהוא עדיין ספק רק שיש לצרף כאן שבשל”ה מבואר שאינו טוב להזכיר שתיהם לענין שמחמת זה יש להעדיף לנהוג כהרא”ש לענין זה, וגם מה שנקט “ספק פלוגתא” יש לברר אם כוונתו דאינו ברור אם הספק הוא לענין מהר”ם וראשוני אשכנז אם סוברים להזכיר כאן שבת או לא, או דילמא דמה שנקט ספק פלוגתא ר”ל שיש כאן ספק מחמת הפלוגתא, וממילא יש לפשוט מהשל”ה שיש בעיה להזכיר שתיהם, עכ”פ מה שמבואר בדבריו שאינו ברור שדעת מהר”ם וראשוני אשכנז שאין צריך להזכיר של שבת, (או שהם ודאי סוברים שצריך להזכיר של שבת לפי הצד שספק ר”ל פלוגתא), וגם אחר הראי’ מהרא”ש הזכיר בלשונו שיש כאן ספק אלא שאין לעושת דבר כזה להזכיר ב’ הזכרות.

וגם מדבריו מבואר כנ”ל שאם יבוא ויאכל אחר שהחשיך במצב כזה (שחל ר”ח במוצאי שבת) אינו יוצא מידי ספק כלל.

נמצא דאדרבה יותר טוב שלא לאכול כזית ואז יהיה ודאי עושה לכתחילה לפי הכרעת הרמ”א כדעת מהר”ם וראשוני אשכנז, משא”כ אם יאכל כזית וייכנס לכמה ספקות ושאלות ושלא לכתחילה לכו”ע (דאם יזכיר שתיהם אינו עושה כדין כמ”ש המג”א ע”פ השל”ה ואם יזכיר אחת מהן מפסיד בזה הזכרה אחת שמחוייב בה לשי’ מהר”ם וראשוני אשכנז).

[ומ”מ בין אם הלבושי שרד סובר [בביאור דברי המג”א] שיש ספק בדעת המהר”ם וראשוני אשכנז ובין אם סובר שהוא ודאי בדעתם, אבל המשנ”ב [בביאור דברי המג”א] אינו סובר שיש ספק בדעתם כמשנ”ת].

ואפי’ לפי הבנת הגרי”א במג”א עדיין יש לטעון ולומר שאינו עושה הלכתחילה אם יחזור ויאכל כזית ויפקיע עצמו מהזכרת שבת דהרי לשי’ מהר”ם חל עליו חוב הזכרת שבת כמ”ש במשנ”ב והוא מפקיע עצמו מחיוב זה על ידי שמחייב עצמו בהזכרה חדשה בברכהמ”ז.

ובלאו הכי גם אם נאמר בדעת המג”א כמו שביאר בדבריו הגרי”א מ”מ לדידן כיון שיש מחלוקת באחרונים בזה דיש דעות שאפי’ אכל בר”ח מזכיר רק של שבת או של שניהם, וגם המשנ”ב הביא חלק מהדעות בזה, א”כ בודאי שעדיף לבני אשכנז שלא לאכול עוד במוצ”ש ולברך רק של שבת שהיא הכרעה ברורה לבני אשכנז מלאכול עוד במוצ”ש ולברך רק של ר”ח שהוא דבר שנחלקו בו הרבה אחרונים.

וכן ראיתי כעת שכן הובא בקצש”ע (סי’ מד סי”ז) ובשם הגרשז”א (שש”כ פנ”ז סי”ג) והגריש”א (וזאת הברכה פט”ו) שלכתחילה שלא לאכול לאחר שהחשיך כדי שלא להכנס לספק, [ועכ”פ לא כזית כדי אכילת פרס (ראה שש”כ שם הערה מו)], וכן הוא בשו”ת הרי בשמים ח”ב י”ב להימנע מלאכול פת בלילה בס”ג, ויעוי’ גם ברכת הבית שי”ז סל”ז, ומבואר מדבריהם [לפי מה שראיתי בשמם] שיש להקפיד שלא לאכול אחר שקיעה”ח ולא להעדיף לאכול, והם מהטעמים שנתבארו.

ובפסקי חת”ס עמ’ נה הובא שהקפיד לברך קודם צה”כ, והוא כמו שנתבאר שבזה עושה כראוי לכו”ע וגם לשיטת הרא”ש, אבל אם רק מקפיד שלא לאכול לאחר שהחשיך ואינו מקפיד שלא לברך אחר שהחשיך מקיים רק דעת מהר”ם וראשוני אשכנז.

****
****
לפי מה שאמרו בגמ’ [ברכות נה ע”א ועוד] שאסור להכניס עצמו למקום סכנה א”כ אסור ללכת לשם, דאין לך מקום סכנה יותר מזה, כיון שע”פ הטבע בידם להרוג כמה חללים רח”ל, ואף שלשון אסור לפעמים לאו דוקא, מ”מ פוק חזי מאן מסהיד עלה שלא להיכנס למקום סכנה בבבלי ובירושלמי ובמדרשים, ומי לנו גדול מיעקב אבינו שחש למקום סכנה כמו שמפורש בתורה וכמבואר בחז”ל למה היה שם מקום סכנה ולמה דוקא בבנימין.

ויעוי’ ברמ”א ביו”ד סי’ קטז שיש להחמיר במקום ספק סכנה יותר מספק איסור דחמירא סכנתא.

והנה מאחר שהשאלה נשאלת למעשה מסתמא שכוונת כת”ר להציע לענין הנידון אם יש בזה מצוה לענין שלוחי מצוה אינן ניזוקין, והנה אפי’ אם נגדיר הדבר כמצוה (ויעו’ בזה עוד להלן), יעוי’ בפסחים דף ח’ דהיכא דקביע היזקא שאני, ומה שייך יותר קביע היזקא כשיש מול עינינו מרצחים אנשי דמים שרצחו כמה אלפים מישראל ומזהירים שזה מה שיעשו כרגע ומבזבזים על הדבר הון רב, מה שייך יותר קביע היזקא מזה.

ובמאמר המוסגר אומר מה שאמרו ת”ח מובהקים ומופלגים שבדור אף שהדברים לא יערבו לעיני קצת מן הקוראים, ואקצר בזה מאוד מפני כבוד החיים והמתים, שלפי ששמענו כמה ענייני פורעניות או ערבוביא וחטיפות והעלמות מיתות משונות שאירעו סביב העליה הרבתי למירון וכן בבלרוס, הדבר מבואר שרצון ה’ ללמדנו בזה שרצונו האמיתי שעם ישראל יהגו בתורה.

ומי לנו בקי ומבין יותר מגדולי חכמי ישראל בדור הקודם שהזהירו כולם שטוב להישאר ללמוד מלילך למירון, הגרי”ש אלישיב (אשרי האיש הל’ ספה”ע), הגרא”מ שך (מראש אמנה עה”ת), הגר”ח קניבסקי (מנחת תודה), הגר”נ קרליץ (הליכות שני עמ”ס אבות), והגרי”ג אדלשטיין (בשיעורים), שכולם כל אחד בסגנונו הבהיר שהדבר הנרצה לפני ה’ הוא ללמוד, ואין זה סותר שיתכן שיש הנהגה ליחידי יחידים מארי דרזין רמי מעלה לנסוע לפי הענין (כמו מי שעמל בתורת רשב”י כל הזמן ממש בכל השנה כולה וגר בקרבת מקום והולך באופן אקראי פעם אחת כמו שמצינו בהאר”י, וגם שם אפשר שרק עשה בזה המנהג של תגלחת מצוה, וגם חכמים אחרים שנסעו לפעמים הוצרכו להתפלל על החולה או בעת צרה) אבל באופן כללי רצון ה’ שלא יהיה ביטול תורה רבתי ביום זה כמו המצב שנוצר.

ומצינו בגמ’ שאירעו פרעניות לציבור כשהיה קצף, כמ”ש בגמ’ לגבי כל המתעצל בהספדו של חכם שגעש עליהם הר להורגן, ודברים כאלה אין נעשים לחינם, ויעוי’ ברמב”ן עה”ת מש”כ לענין הפיכת סדום, לענין מה שאירע לערי הרשע בדורות שלאחר כך, ויעוי’ בארחות יושר שמי שמתבונן יראה הניסים וההשגחות שבכל דור, וכבר מקרוב נתפרסם בכל העולם מה שאירע באיש אחד שפצה פיו כנגד כלל ישראל בפרלמנט התורכי ותוך כדי דיבור נפל ונתמוטט, מי לא ראה בכל אלה כי יד ה’ עשתה זאת.

והנה כידוע שגם בזמן המקרא וחז”ל כשאירעו כמה ניסים גדולים אחר שנתקבצו כל הניסים ונכתבו עלי ספר נס אחר נס, פשוט לנו הקוראים והלומדים שאי אפשר שלא לראות יד ה’ בזה, ואעפ”כ מי שלא היה רוצה לראות ולהתבונן לא היה רואה ולא שם לב בהרבה מהניסים ולמצרים לקח ג’ מכות עד שהודו במכת כינים, דומיא דזמנינו וכמשנ”ת.

והנה בהר”מ ריש הל’ תענית מבואר דכ”א מחוייב להתבונן בכל צרה על מה נשלח הדבר והובא במשנ”ב הל’ תענית, ויעוי’ תענית ט ע”א ודוק.

והגרי”ב שרייבר האריך בזה במכתבו לבאר דרצון ה’ בכל זה ללמדנו שאפי’ בדברים שמוגדרים כדברים טובים רצון ה’ שלא יווצר ביטול תורה רבתי עי”ז יעוי”ש בכל דבריו כי קיצרתי, ויעוי’ גם במאמרו של הגרב”ב פוברסקי שאירע אחר אסון מירון, ושמעתי שכעי”ז אמר גם הגרמ”מ לובין.

והנה אין כוונה של אף אחד מן הגדולים אשר בארץ לומר שהאשמה והקולר תלוי בצוואר המתים והנספים, אלא אדרבה התביעה היתה על הדור, והצדיקים מתים על עון הדור, כמ”ש בגמ’ פ”ק דכתובות דף ח’, ומה ששמענו מהמתים ניכר בהם שעובדי ה’ המה ונבחרו להיות קרבן ציבור, ואנו לא נותר לנו אלא להתבונן על דרך מה שאמרו הגדולים הנ”ל.

והנה הלב קשה לקבל ששייך עונש ופורענות בדבר שהוא טוב מעיקרו אבל יש לנו להתחזק ולהבין שהטוב האמיתי והגדרת הרצוי והחיובי נמדד ע”פ הלכה וגדולי התורה, וממילא כשהיה כאן שינוי מן הדבר שהמון העם עשו באופן אחר ממה שרצו גדולי התורה וההוראה שיעשו ואחרת ממה שעשו גדולי התורה וההוראה עצמם (וכמו שהתבטא הגרא”מ שך שם לענין הנהגת החזו”א בזה שהנה החזו”א בודאי עשה כל מה שסבר שהוא הידור, ואם היה הידור ע”פ הלכה לנסוע לשם החזו”א היה נוסע לשם, ויעוי’ עוד במנחת תודה מה שהובא שם בשם החזו”א מה שאמר להרב קלרמן) ממילא היה בזה קטרוג רח”ל.

ויש לציין בזה גם דברי החת”ס הידועים בזה והובאו בעוד אחרונים ואף הובאו דבריו בנו”כ על השו”ע.

קרא פחות

באחרונים נזכר מנהג זה, ובלקט יושר הובא בשם רבו התה”ד שהקפיד שלא ללבוש בגד חדש, ויעוי’ גם בדברי מלכיאל (ח”ג סי’ יג ד”ה ומה) ובמקור חיים לבעל החו”י (סי’ תצג ס”ג) ועוד, וכן הביא מנהג זה הבן איש חי (בספרו אורח חיים על הגדש”פ הל’ ספה”ע אות כח) שכך מנהג בגדד, וכן הובא במועד לכל חי להמהר”ח פלאג’י (חודש ניסן סי’ ו’ אות יז) שהוא מנהג טוב, וכן הו’ ביפה ללב (ח”ב סי’ תצג) וביוסף אומץ למה”ר יוזפא שמש.

ויש שכתבו שאין צריך להקפיד על זה (עי’ אול”צ ח”ג פי”ז תשובה ב ע”פ המאמ”ר ועיקרי הד”ט דלהלן).

יש באחרונים שנקטו שכל טעם המנהג להמנע מבגד חדש בימי הספירה הוא משום שהחיינו (כן מבואר באורח חיים לבא”ח וביפה ללב ומועד לכל חי הנ”ל, וראה גם גנזי יוסף סי’ סט בשם עוללות אפרים לרבו של התוי”ט ח”ב מאמר קז ששם הזכיר רק ענין שהחיינו ולא נכנס לנידון בגד חדש).

אבל כמה אחרונים כתבו שיכול לברך שהחיינו בימי הספירה (עי’ מאמ”ר סי’ תצג סק”ב, עיקרי הד”ט סי’ כא אות יז, זבחי צדק החדשות סי’ קיט) וכן נקט המשנ”ב (סי’ תצג סק”ב) שאפשר לברך שהחיינו בימי הספירה.

ויש לציין דבמשנ”ב שם לא הזכיר מנהג זה לגבי לבישת בגד חדש, אבל הזכיר שאם נזדמן לו פרי חדש בימי הספירה יכול לברך שהחיינו [ודנו פוסקי זמנינו אם הכונה רק באקראי או גם לכתחילה, ורובם נקטו שה”ה לכתחילה, עי’ ביאורים ומוספים שם], אבל האחרונים שנקטו שכל טעם המנהג להמנע מבגד חדש בימי הספירה הוא משום שהחיינו לכאורה יוצא לפי שיטתם שהכרעת המשנ”ב להקל בזה, עכ”פ באופן שהזדמן לו בגד חדש באקראי, כמו שהקיל המשנ”ב לגבי פרי חדש, עכ”פ כשהזדמן לו פרי חדש באקראי.

אבל עדיין לכאורה הטעם הנ”ל שכתבו שהוא משום שהחיינו אינו מוכרח שכן בגד חדש הוא יותר חמור מפרי חדש לענין בין המצרים וימי אבלות, מאידך גיסא אם נדמה את זה לימי בין המצרים יהיה אסור גם לכבס וללבוש מכובס, וזה ודאי שאין מנהג כזה, מאידך גיסא בגד חדש יש מקום להחמיר בו יותר מבגד מכובס, אבל מהיכא תיתי שכוונת המשנ”ב להחמיר בזה אם לא נזכר בו.

ולכן לכאורה יהיה תלוי בנתון דלהלן, שאם המשנ”ב ראה דברי אלו שנקטו לתלות המנהג על בגד חדש בשהחיינו, נמצא שהמשנ”ב בא לומר שהמנהג יותר עיקרי להתיר הדבר, אבל אם המשנ”ב לא ראה את אלו שנקטו בטעם המנהג על בגד חדש שהוא משום שהחיינו, נראה שהמשנ”ב לא נכנס לדון ולהזכיר מנהג זה משום שלא הכירו, או שלא ראה על מנהג זה שהתפשט והתקבל די מספיק בשביל שיהיה צורך ומקום לדון בו.

אבל באמת נראה שהמשנ”ב ראה האחרונים שהזכירו טעם המנהג משום שהחיינו, שהרי מקור המשנ”ב הוא מהמאמ”ר, ושם נזכר גם ענין מלבוש שהמנהג הוא משום שהחיינו, והמשנ”ב הרי פסק דברי המאמ”ר.

אלא שהתמיהה עולה שבעתיים, מאחר והמאמ”ר בא להפקיע גם המנהג של פרי חדש וגם מלבוש חדש, והמשנ”ב העתיק דבריו להלכה, א”כ למה הביא המשנ”ב דבריו רק לגבי פרי חדש, דאדרבה לשמעי’ רבותא טפי, דהרי המנהג על מלבוש חדש הוא יותר ידוע מהמנהג על פרי חדש, וגם הבא”ח החמיר להדיא רק בבגד חדש ולהדיא לא החמיר בפרי חדש, וגם במועד לכל חי וביפה ללב וכן ביוסף אומץ למה”ר יוזפא שמש כולם לא הזכירו אלא רק חומרא דבגד חדש, וכמדומה שגם בלקט יושר הנ”ל, וגם לענין בין המצרים מצינו שבגד חדש חמור יותר מפרי חדש, ולמה השמיט המשנ”ב דברי המאמ”ר על מלבוש חדש ולא הזכיר אלא רק דבריו על פרי חדש, שהוא חידוש יותר והוא ג”כ נזכר בדברי המאמר מרדכי.

א”כ בתכלית וסיום הדברים אפשר שהמשנ”ב קיבל עיקרי דברי המאמ”ר בזה, ולהלכה למעשה נקט כמותו לענין פרי חדש, אבל אישתמיט ונמנע מלהכריע כמותו גם לענין מלבוש חדש, ובזה לא רצה להכריע, אם משום שכמה אחרונים הזכירו המנהג, ואם משום שמנהג זה התפשט יותר, ואם משום שצירף לכל הנ”ל גם את העובדה שמנהג זה לא התפשט ונקבע מספיק בשביל להיכנס לנידון בפני עצמו עליו במקום שהיה עדיפות למשנ”ב שלא לדון בו וכנ”ל.

עכ”פ כל הנידון כאן רק מצד מנהג, וגם המשנ”ב אפי’ לענין פרי חדש יש מקום להסתפק ולומר שלא בא להכריע המנהג במקום שיש מנהג אחר, מכיון שגם בבין המצרים החומרא היא בתורת מנהג וגם שאר מנהגי ספירת העומר הם בתורת מנהג, וגם המאמ”ר (שהוא מקור המשנ”ב) שבא להפקיע המנהג אפשר שלא דיבר באופן שיש מנהג קבוע וידוע, וצל”ע בזה (ולא עיינתי מספיק בנקודה זו בדבריו), וגם גוף דברי המאמ”ר שעיקר תמיהתו על המנהג היא שלא נמצא מנהג זה בשום ספר, אפשר שאם היה יודע שעל בעל התרוה”ד הובא כבר המנהג וכן בעוללות אפרים אפשר שלא היה מתרעם על המנהג.

ומצד הדין הוא תלוי במנהג בלבד, ובמקום שידוע שאין מנהג בזה אין צריכים להקפיד בזה, וה”ה במקום שיש כמה מנהגים ואין לך מנהג מאבותיך בזה ואתה מבקש להקל בזה תוכל להצטרף להמקילים בזה אם יש מקילים בזה במקומך, ומי שמנהגו להחמיר ורוצה להקל בזה ויש במקומו מקילים בזה יוכל להקל אך יתכן שיצטרך התרת נדרים, ובמקום שנהגו להחמיר בזה לכאורה אין להקל בזה, שמנהג זה נזכר בכמה רבוותא ויסודתו בהררי קודש, ובאופן כללי כמדומה שכהיום נתפשט המנהג הזה קצת יותר ממה שהיה בזמן המשנ”ב והאחרונים.

ולענין המנהג הרצוי בזה במקום שאין שום מנהג בזה, מה יש להעדיף בזה בענין קביעת המנהג, לפי המבואר לעיל שכמה קדמונים ופוסקים קלסוהו למנהג זה, וגם המאמ”ר עיקר דברים שהזכיר הוא מחמת שלא נזכר הענין בפוסקים והרי נזכר, ובפרט שהמשנ”ב השמיט דבריו לענין בגדים, א”כ יש לציין שהמנהג להימנע מבגדים חדשים הוא מועדף יותר מהמנהג להימנע מאכילת פירות חדשים, אבל לא בתורת שמחוייבים לחזר אחר קיום מנהג הזה במקום שיש בזה טירחא או קושי, שכן המנהג הזה לא נתפשט כ”כ בספרי האחרונים כמו מנהגים אחרים של ימי הספירה וגם רבו אלו שלא סברו ממנהג זה.

קרא פחות