שמעון גזלן וחייב לשלם.

מקורות:

אף שהיה מקום לשמעון לטעון שהבקבוקים אין להם שווי מכיון שרוב האנשים אינם מייחסים להם שום ערך, וכאן טוען שהבקבוקים אינם שוים.

והנה בניד”ד (במקרה ששאלתך נשאלה דהיינו ששמעון היה פועל של ראובן להעביר את הבקבוקים לחנות ובדרך החליט למעול בתפקידו) מאחר שהיה קודם שינוי רשות ואח”כ יאוש נכנסים בזה לפלוגתא דהמחבר והרמ”א בחו”מ סי’ שסב ס”ג, דלהמחבר גם באופן כזה אין הגזילה חוזרת בעין, ולהרמ”א הגזילה חוזרת בעין מכיון שלא היה יאוש קודם שמכר את הגזילה וכמבואר שם בש”ך סק”א וסמ”ע סק”ו.

מ”מ לפו”ר נראה שגם להמחבר הדין עם ראובן כיון שבקבוקים אלו יש להם שער ויש להם קונים כאן, שהרי החנויות שליחי המפעלים קונים אותם מלקוחותיהם, ויש להם בזה צורך ממוני, ממילא נחשב שיש להם שווי ושמעון חייב לשלם לראובן את מלוא הסכום, וכעי”ז העיר ידידי הרה”ג אליעזר זוסיא ברגר מו”ץ דפה ב”ב.

וכ”ז למרות שיש כאן מה שמכונה בחוק דמי פקדון, ויתכן שכוונתם שמפקידים כסף בחנות עד שיחזירו את הבקבוק (ויתכן גם שכוונתם להיפך שהבקבוק הוא הפקדון ורק הכסף הוא ניתן כנגד הפקדון אבל אינו נפק”מ כמו שיתבאר), וק”ק לומר שהוא פקדון אמיתי כיון שאינו חוזר למפקיד ואינו אלא משחק מילים הבא לבטא את מטרת החוק שנחקק על ידי השלטון, ואי”ז אלא ככל מכר שאדם מסכים לקנות, ואף אם נימא שאין כאן מכר כלל, מ”מ מאחר שהמציאות היא שגם אם הקונה המקורי של הבקבוק מחל לגמרי על הפקדון (דהיינו הלוואה כיון שלהוצאה ניתנה) והשליך את בקבוקו לאשפה או לשאר הפקר כך שאין כאן חוב כלל מצד החנות כלפיו וגם המשכון אינו בבעלות החנות כבר אעפ”כ החנות מסכימה לחזור ולקנות הבקבוק מכל מי שיביא לה, א”כ הרי הוא כמרגלית שיש לו מעט הנצרכים לו שמסכימים לקנותה, ויתרה מכך דהרי החנות מסכימה לקנות גם בקבוקים שלא נרכשו דרכה כלל, ולא דרך המפעלים שהחנות מוכרת את הסחורה שלהם, ומסתמא גם שאין קשר בין החנות למפעל המיצר בקבוקים אלו בהכרח, ממילא אין כאן אלא מכר בעלמא, ומכיון ששייך למכור בקבוקים אלו למי שצריך להם ומסכים לרכוש אותם ממילא הו”ל כדבר שיש לו ערך והגוזל צריך לשלם כמה שהם שוים וכמה שמסכימים לשלם עליהם הנצרכים להם.

וגם אם נימא דרק מחמת החוק החנות מחוייבת לרכוש אותם (ואיני יודע המציאות בזה ובחשוקי חמד זבחים ו ע”א משמע שהמציאות היא שאין חוק המחייב על כל חנות לקחת אלא אם כן תרצה החנות מעצמה לרכוש את הבקבוקים, ואולי הוא דבר המשתנה מזמן לזמן), מ”מ יש לזה שוויות לענין שיכול למכור אותם לחנויות מכח החוק.

ואף שהיה אולי עדיין איזה צד רחוק לשמעון לטעון דהשוויות האמיתית של הבקבוקים היא מאומה ורק החוק מחייב את החנויות לקנות, והו”ל כשאר אונס בעלמא, ובא שמעון לטעון בזאת שאסור למכור לחנויות את הבקבוקים ולהשתמש בכך בחוק הכופה את החנות לגזול מהם שלא כדין בעל כרחם נגד רצונם, מ”מ כ”ש שראובן יטען דא”כ אתה לקחת הכסף מהחנות שלא כדין, וא”כ בלאו הכי הכסף אינו שלך.

אלא דטענה זו אינה דחיה גמורה דהרי ראובן אינו בא בהרשאה מטעם החנות (ע”ע בכורות מז ע”ב), ואינו בא על שמעון מב’ צדדים.

אבל יתכן שיוכל לטעון לדידך זה ודאי אינו שלך, כיון דגם לפי טענתך שהבקבוקים אינם שוים מאומה מחמת שרק החוק מחייב את החנות לקנות, א”כ אתה גזלן בעלמא בכסף, (ואין לטעון דאומר שמעון אני הצלתי מזוטו של ים, דלשיטתך שהכסף גזילה לא היה לך להכניס שם בקבוקים כלל ולגזול החנות מעיקרא, אם כי שמא טוען טעיתי ומ”מ עכשיו אני מציל מזוטו של ים כיון שהחנות לא תסכים לקבל את הכסף מיראתה את החוק, ומ”מ מה שייך כאן זוטו של ים בגזל שגוזל כסף, דהרי לגבי הגזלן עצמו ודאי שאין זוטו של ים, דלא היה לו לגזול, [אא”כ באופן דשייך קלב”מ כגון בא במחתרת שהוא נידון בפני עצמו] דלכאורה אם שמעון צודק בטענתו שהכסף נלקח בגזילה מהחנות צריך למצוא דרך להחזיר לחנות, כגון לומר להם שחייב לחנות וכיו”ב), אבל לדידי קים לי שהוא שלי דקים לי שחשיב כקוני הבקבוקים.

וכן יכול לטעון בנוסח אחר דראובן טוען לשמעון דכיון שלקחת דמי פקדון מהחנות גלית אדעתך דלא ס”ל שיש גזל במעשה נטילת דמי הפקדון מהחנות וממילא דמי הפקדון שלי.

ונלענ”ד שטענה זו (שהמכירה של הבקבוקים לא חלה ע”פ דין וממילא אין לבקבוקים שויות) לא ניתן לטעון בדין מחמת שבודאי המנהג אינו כך, רצוני לומר דודאי שאין חוששים לצד כזה שאסור לבקש מהחנות דמי פקדון על החנות, ולמה הוא כך הוא שאלה (ותלוי בכמה שאלות במציאות), אבל עכ”פ א”א לטעון בדין שסובר כמו צד שאין בריה בעולם הנוהגת כך, ועי’ רמ”א בחו”מ סי’ כה.

ועוד נ”ל דא”א לטעון כן דהרי וטוען למה גרע מתליוה וזבין דאם טוען דגרע מצד שכאן טוען שאין לזה שוויות, לענ”ד טענה זו אינה ברורה, דהרי סו”ס הפלסטיק שוה עבור המפעל סכום זה וא”כ למה לא נימא דהו”ל תליוה וזבין, וצל”ע.

ואפי’ אם נניח דחשיב כמו שאינו שווה ממש סכום זה יש לדון מצד גרמי שהרי הפסיד לו הכסף, ומבואר בחו”מ סי’ שפו דשורף שטרותיו של חבירו חייב מדין גרמי, ועוד דעת הרמב”ן המובא בש”ך שם סקי”א דראובן שגזל חמץ משמעון ועבר עליו הפסח ושרפו לוי חייב כיון דעד עכשיו היה ראובן בחזקת פטור כיון שהיה יכול לטעון הרי שלך לפניך, ולשי’ הרמב”ן כ”ש שיהיה חייב בניד”ד שהוא גורם לממון לכל העולם ולא רק לו.

ועי”ש בש”ך מש”כ בשם ריטב”א ומהרש”ל ומש”כ שם להלכה בנידון זה, ועי’ עוד באריכות שם בסק”י בביאור השיטות בשורף שטר חוב ובחילוק בין דבר הגורם לממון לדידן שפטור לבין גרמי.

ואפי’ אם נאמר שיש כאן פקדון ממש כעין הלוואה שהלווה לחנויות והבקבוק הוא המשכון (ויש אולי צד לומר כן אם המציאות היא שהוסיפו החנויות את דמי הפקדון על עלות הקרן של הבקבוק אחרי שנחקק חוק זה וכמדומה שאין המציאות כך אלא החוק הועיל רק לענין שיהיה רשום על הקבלה שסכום מסויים הוא לפקדון ולכאורה אין כיתוב כזה שווה יותר מלצור ע”פ צלוחיתו כיון שאין שום התחייבויות של מפקיד ונפקד בין החנות ללקוח) עכ”פ גם אם נאמר שהוא פקדון ממש כלשון החוק, א”כ כ”ש שראובן יכול לטעון שרוצה בחזרה את הפקדון ששילם בעת קניית הבקבוקים מראש, וגם אם הוא לא קנה הבקבוקים אלא קיבל אותם מאת מכריו שנתנו לו את הבקבוקים הרי בודאי שהתכונו לתת לו המשכון במתנה גמורה בשביל לקחת לעצמו את ההלוואה של הכסף והרי זה כמסירת משכון למטרת קנין [ע”ע חו”מ סי’ סו ס”ח], וכ”ש שאין לשמעון שום זכות בהלוואה זו.

ואילו באופן שראובן זכה בבקבוקים מן ההפקר דנמצא שבעל הבקבוק המקורי הפקיר את המשכון והפקיר גם את ההלוואה א”כ בפשוטו פירוש מצב זה הוא שהחנות זכתה בהלוואה עי’ בשו”ע חו”מ סי’ רעה סכ”ז בכעי”ז לגבי משכון ישראל ביד הגר ומת הגר, ועי’ בכיו”ב בסי’ סו ס”ט, אלא דשם עיקר הנידון לענין שטר הפקר, ולענין משכון ע”ע בש”ך סקכ”ה וקצה”ח שם, אך עכ”פ אם נימא דכאן החוב חזר לבעליו, א”כ אם נדמה הדברים לגמרי לסי’ רעה הנ”ל א”כ המשכון חוזר לבעליו דהיינו החנות (היינו הכל לפי הצד אם נימא שיש כאן משכון ממש) אבל כמובן שאינו דומה ממש לכאן, דכאן האיש השליכו לאשפה ולמקום שאינו משתמר וכולם הסיחו דעתם מזה ולפעמים ג”כ נכנס לגדר זוטו של ים, ויש מקום לטעון דבכל כה”ג שהחנות מסכימה לשלם דמי פקדון בזה ודאי כבר אינו פקדון כפשוטו אלא קנין מהאיש שזכה בזה מן ההפקר או עכ”פ שכר טירחא במה שהאיש טרח לאסוף שהוא דבר שהחברה עצמה אינה יכולה לעמוד בו.

ופ”א הייתי במוסד שבחור אסף אחרי הארוחה מהרבה שולחנות חלב מטיפה האחרונה שבכל שקית חלב, עד שהצטבר מעט למזוג בקפה, ובא בחור אחר בעל זרוע והשתמש בחלב הנאסף לקפה של עצמו בנימוק “שהכל שייך למוסד” וכדי ביזיון וקצף.

ואם היה כאן רק גזילה בלא יאוש שהוא עדיין ברשות ראובן גם להמחבר בסי’ שסב וכנ”ל בריש התשובה, א”כ אפשר דגם בלא טעם הנ”ל מעיקרא מעות שהוציאה מכונת הבקבוקים היו לשם ראובן ושמעון הלוקח המעות אינו אלא גוזל את ראובן בלקיחת מעות אלו שניתנו לצורך ראובן, וסמך לדבר דבתשובת מהר”ם מרוטנבורג דפוס פראג סי’ לה כתב דאם המוכר מודה שהסוס גזול המקח הוא מקח טעות (וע”ע חו”מ סי’ שנו ס”ב וס”ג ורמ”א סי’ לז סט”ז, ועכ”פ קודם ייאוש ודאי, ולענין אם היה יאוש אחר המכירה עי’ סי’ שנו שם במחבר ורמ”א ובריש התשובה), וממילא בניד”ד דשניהם מודים שכך וכך היה מעשה יש מקום לטעון שלשיטת הגזלן ג”כ הכסף אינו מיועד לו והמקח צריך לחזור או לבוא הכסף לראובן.

ואמנם עיקר דינא דמהר”ם אפשר דלא שייך כאן דהרי כאן בעלי החנות טוענים כביכול שהבקבוקים באו לידם בדין דלדבריהם אינו אלא פקדון בעלמא, וגם אינם שומתומ”צ מסתמא דלא אכפת להם בגזול ובלבד שלא יהיה נוגד לחוק, מ”מ אפשר דאהני סברא דמהר”ם לענין לומר שהכזף ששילמו הולך לראובן, ובפרט בניד”ד שראובן נשתדל בדבר להכניס הבקבוקים לקבל דמי פקדון.

ולא זכיתי להבין למה היה צד לכת”ר שאם שמעון היה פועל של בעה”ב (דהיינו שליח שלו בתשלום לתת את הבקבוקים לחנות) יכול שמעון לכתחילה לטעון כן הרי הבקבוקים שייכים לראובן וגזילה אפי’ בפחות מש”פ אסורה עכ”פ לכתחילה [ומה שגזילה פחות מש”פ אסורה זה פשוט בשו”ע חו”מ סי’ ו ס”א, וגם הסמ”ע שם סק”ג במש”כ בשם הרא”ש בב”מ פ”ד סס”כ שאין יושבין ע”ז בדין היינו רק לענין לישב ע”ז בדין מלכתחילה אבל לא שפטור מלשלם ולא שמותר לגזול ולא שאין פוסקין דין על זה אם התחילו לדון על יותר מש”פ], אפי’ אם נימא דהסך הכולל של בקבוקים אלו הוא פחות מש”פ, והרי מעביר על דעת בע”ב נקרא גזלן [ב”מ עח ע”א], וכ”ש מי שגוזל מבעה”ב ממש, וכל הסוגי’ דטול מה שעשית בשכרך [ב”מ קיח ע”א וחו”מ סי’ שלו ס”א ואילך], אינו שייך כאן, דהרי שם הפועל אינו יכול לכוף את בעה”ב אלא רק אם יציע לו בעה”ב לפועל ויקבל עליו הפועל אז לא יוכל שוב בעה”ב לחזור בו [עי”ש בפרטי הדינים], אבל בלאו הכי לא.

ואע”ג דבדבר של הפקר מבואר בחו”מ סי’ הנ”ל שבהפקר יכול בעה”ב לומר טול מה שעשית בשכרך מ”מ בניד”ד שמכר חפץ של בעה”ב לא דמי כלל דשליח של בעה”ב הוא [עכ”פ כל עוד שלא חזר בו משליחותו ונעשה גזלן ואם נעשה גזלן כבר דיברתי מזה לעיל], ויעוי’ בתשובה אחרת [ד”ה ראובן שלח את שמעון לקנות לצרכו חפץ בחנות בכסף מזומן של שמעון האם מותר לראובן כשמשלם לשמעון לשלם לו יותר מעלות החפץ או שיש בזה איסור ריבית] מה שהבאתי דברי הפוסקים [בשו”ע שם בסי’ קפג ס”ד וכעי”ז לעיל בסי’ קפב ס”ב, וע”ע נתה”מ סי’ קפג סק”ה ובתשובתי הנ”ל] בשליח הלוקח ממעות בעה”ב דמבואר מדבריהם שהקנין הוא לבעה”ב.

דהרי בודאי גזלן גמור הוא דהרי השכר טירחא הוא בודאי פחות מדמי הפקדון המתקבלים על הבקבוקים, דאל”כ לא היה ראובן שולח את שמעון כדי לתת לו אותו השכר שהוא מרויח עליו, דזבן וזבין תגרא איקרי [ב”מ מ ע”ב], וכ”ש שכאן יש גם טירחת איסוף הבקבוקים.

ויתכן עוד דראובן יוכל לתבוע את שמעון (עכ”פ אם לא יתבענו על כל הסכום) על הוצאת טירחתו באיסוף הבקבוקים, שזה כולל שכר טירחא דהרי גילה דעתו דניחא ליה במה שאסף ראובן את הבקבוקים, וקי”ל מגלגלין עליו את הכל, ויש להוסיף דמלבד דמי הטירחא יתכן דיש כאן שווי ממוני נכבד דהרי מה שמשלמים על החזרת בקבוקים, בין אם נקרא לזה פקדון ובין אם לא, עכ”פ הגלגל הכלכלי המאפשרי ליצרנים לעמוד בתשלומי דמי הפקדון היא העובדה שאדם שילם על הבקבוקים, ושאף בעתיד אדם ישלם על זה שוב, ואדם זה הרי טרח טובא בקניית בקבוקים מכספו כשגם לקח בחשבון השיקולים את העובדה שיחזיר את הבקבוק ויקבל חלק מכספו שוב, וממילא אינו ברור שהתשלום ששמעון ישלם לו הוא שכר טירחא בלבד.

לסיכום שמעון עשה מעשה גזילה בלקיחת הבקבוקים ובודאי שיצטרך לשלם לו עליהם, ובפשטות יצטרך לשלם לו כל הסכום שהפסיד ממנו, ומ”מ בודאי חלק גדול מזה ועכ”פ שכר טירחתו.

וע”ע ברמ”א חו”מ סי’ א ס”ג דהאידנא אין דנים דיני גזילה ממש אלא אם הגזילה קיימת מחייבין להחזירה, ועי”ש במחבר ובסמ”ע סקי”ח, אולם זה פשוט לכו”ע דבגזילה הגזלן עצמו חייב להחזיר, וגם הרמ”א לעיל מינה בס”ב הזכיר ענין הנידוי לחובל עי”ש.

וכנראה כוונת כת”ר מחמת הך דסעי’ שלו ס”א דאם שכרו בשל חבירו יכול לומר טול מה שעשית בשכרך, ועל סמך זה כת”ר טוען שיכול הפועל לקחת הבקבוקים לעצמו מחמת שמבין כת”ר שהבקבוקים פקדון ואינם של ראובן.

אבל א”א לומר כן דראשית כל הרי כאן המשלח ג”כ טרח, וא”א לקחת ממנו, ושנית הרי שמעון סיכם עמו על מחיר נמוך יותר, דלא סיכם עמו שיקח את כל דמי הפקדון אלא פחות מזה, ושלישית כאן ראובן הוא שליח דהחנות שהרי הוא פועל ברצון החנות ולפי הוראותיהם ושמעון הוא שליח דראובן, ובאופן שהשכר על חבירו (כעין מקרה הרמ”א בסי’ שלו ס”א שהחבר הנעבד הסכים לחבר השוכר בשתיקה) חשיב החבר כבעה”ב השוכר על דעת המשלח, וכמובן שעיקר מה שקובע ההגדרות כאן הוא שראובן מחזיק כבר את הבקבוקים לשימושו ברשות החנות ובשליחותה (וזה אפי’ אם נאמר שיש כאן פקדון וכמו שנתבאר לעיל שאינו ברור כלל שההגדרה היא פקדון), ומלבד כל העניינים שנתבררו לעיל בהגדרת משכון.

וגם בסי’ שלו הנ”ל לא נתברר לי דתפיסה בשום אופן מהני מצד הפועל כשהשוכר רוצה לשלם מה שסיכמו ביניהם אחר שכבר מחל הפועל על שכרו, ואף דבמתני’ בריש ב”מ יכול לומר אני זכיתי מ”מ באופן שסיכמו על תשלום אחר אינו ברור לדידן, ואמנם אשכחן בס”ס רע דבשכרו ללקט מציאות אין לו יד זכיה מ”מ כאן יש לו יד אלא ששכרו שהפעולה הזו יעשה בשבילו, ויש לדון דג”כ שמא מועיל להפקיע מהפועל הרשות מעצמו לחזור בו, וצל”ע ולהתיישב בדבר.

מה שדנת מצד ששמעון הוא פועל ואינו זוכה בכסף דידו כיד בעה”ב כמשנ”ת שא”צ לבוא לנידון זה, אבל לגוף הנידון במה שיד פועל כיד בעה”ב הוא רק בשכרו ללקט מציאות בלבד [ב”מ יב ע”ב וחו”מ סי’ רע ס”ג].

כל הנ”ל אינו להלכה למעשה אלא מ”מ בלבד לעורר העיון.

הנה בגמ’ מבואר דיש בזה חיוב נטילה מטעם סכנה ולא חילקו בגמ’ בין דרך אקראי לדרך קבע, ומבואר ברמ”א יו”ד סי’ קטז דבכל ספק סכנתא יש להחמיר, ולכן גם בניד”ד מאחר שלא נתבאר שיש היתר בזה צריך להחמיר.

והגרח”ק ראיתי בביתו אחר תפילת שחרית לפני כמה שנים שהחמיר ליטול ידיו אחר שגזז פעם אחת שערות תינוק שבא אליו לגילוח השיער כנהוג, ומצאתי כתוב (אולי בספר מנחת תודה) שנהג כן אחר שראה להגראי”ל שהחמיר בזה, ועיקר החידוש בזה להחמיר אפי’ שגוזז לאדם אחר , אע”ג דבנט”י אין חיוב של מאכיל מחמת אוכל כמבואר בפרק כל הבשר, מ”מ כאן משום רוח רעה חמיר ואפי’ בספק, אבל הגוזז לעצמו כ”ש שיש להחמיר, וגם להמקילים בגוזז לאחרים (אשל אברהם מבוטשאטש מהדו”ת סי’ ד סי”ח וכה”ח שם סקצ”ב) יחמירו בזה.

וכ”כ בקצות השלחן סי’ ב סי”א דגם מי שנושך ציפרניו בשיניו חייב בנטילה, וכן מבואר דעת החזו”א (המובאת בתשובה הסמוכה ד”ה הגוזז ציפורן אחת) דעכ”פ הנושך כמה ציפרניים צריך ליטול.

לדעת המשנ”ב מותר אף אם יש שם עשרה גברי ששמעו ובא לקרות בלא ברכה, והמחמיר באופן זה שיש עשרה לחשוש לכמה דעות בזה ולשמוע בשחרית עם הציבור כדי שלא להכנס לספק ברכה היכא דאפשר, תבוא עליו ברכה.
מקורות:
יעוי’ בסי’ קלה סי”ד שאין מביאין ס”ת אצל בני אדם החבושין בבית האסורים, וכתב הרמ”א שאם היה מונח שם יום או יומיים מותר, אבל עצם ההוצאה מהארון וההחזרה באותה הרשות לא הקפידו בו כלל, ובזה לא הוצרכו השו”ע והרמ”א שמותר, ובאמת הוא פשוט שכל ציבור קבוע ושאינו קבוע מותר להוציא ס”ת במקום באותה הרשות ולקרוא להם, וממילא אין לנו לחדש שההיתר להוציא ס”ת באותה הרשות הוא רק לציבור של י’ אנשים ולא של נשים.
והנה עיקר דין זה הוא משום כבוד תורה כדי שיבואו האנשים אצל הס”ת ולא תלך הס”ת אצלם כמ”ש הבה”ל ר”ס קלה מירושלמי רפ”ז דיומא, אבל אם באו האנשים עד מקום הס”ת מה יש להם לעשות עוד, וממילא ברשות ששם הס”ת לא נאמר דין זה כלל שיהיה אסור שם להוציא להם ס”ת באותה הרשות.
וכן מצאתי שציינו בזה פלוגתא דרבוותא לענין טלטול ס”ת מחדר לחדר באותו בהכנ”ס, ודעת רוב הפוסקים להקל בזה (בית שלמה או”ח סי’ לד, בית שערים או”ח סי’ מח, מטה יהודה סי’ תקפד סק”ג ועוד) וכן המנהג פשוט שאם חסר ס”ת למנין אחד מביאים ס”ת לשם ואין הציבור הולכין לחדר ששם הס”ת, עכ”פ גם להגר”א (מעשה רב סי’ קכט) דמחמיר מחדר לחדר מ”מ באותו חדר לא נאמר ענין זה כלל.
ויעוי’ עוד במשנ”ב שם סקמ”ו דבפרשת זכור שהוא דאורייתא בודאי יש להקל כהסוברים שמותר להוציא ס”ת לאנוסים, וא”כ האשה שצריכה לשמור על הילדים ואנוסה לבוא לבהכנ”ס בזמן שהציבור מתפללין תפילת שחרית יש לומר שהיא בכלל זה עכ”פ אם ניחא לה לחשוש להדעות שהביאו בשמם שנשים חייבות בפרשת זכור (שו”ת בנין ציון ח”ב סי’ ח בשם מהר”נ אדלר, וכ”ה מנחת אלעזר ח”ב סי’ א אות ה, וכן בדרכי חיים ושלום אות תתלה, ועי’ עוד פוסקים שהובאו בשד”ח כללים מערכת ז כלל יג, ובשו”ת מהרי”ל דיסקין סי’ קב כתב דגם אם נימא דפטורות מה”ת מ”מ מדרבנן ודאי חייבות, ולא בדקתי המ”מ במקורן) שיהיה אפשר לקרוא לה לאחר התפילה.
והנה יעוי’ במשנ”ב שם סקמ”ז ובבה”ל שם דמחלק בין יש י’ חבושים או לא, דאם יש י’ חבושים נקט הבה”ל להלכה שמותר להביא לשם ס”ת, אבל היתר זה לא שייך בנשים מכיון דטעם ההיתר בי’ חבושים הוא שחלה עליהם חובת קריאה, ובאשה אין חילוק בין ט’ נשים לי’ נשים לענין זה, אבל להסוברים שנשים חייבות בפרשת זכור (כדלעיל) אה”נ שאפי’ אשה אחת היא בכלל היתר זה.
[והיינו עכ”פ אם נימא דאין מעכב קריאה בציבור דוקא כדי לצאת יד”ח, אבל יש שחשו לזה דיש צד שצורת תקנת זכור היא בקריאה”ת ובלא זה אין זה אלא כאומר פרשת זכור בלא קריאה כדין].
ובאמת המשנ”ב סקמ”ו הכריע בשם המג”א סקכ”ג דבפרשת זכור יש להקל כשי’ האו”ז ח”א הל’ ק”ש סי’ ט שהיקל לחולה (וה”ה חבוש כמ”ש השעה”צ סקמ”ב), אבל צע”ק דהרי ההיתר של עשרה כתב הבה”ל אפי’ לדעת המרדכי בפ”ק דר”ה סי’ תשי שמחמיר בחולה ובחבוש יהיה מותר בעשרה, א”כ למה בזכור נקט דיש לסמוך על האו”ז, תיפוק ליה דגם המרדכי מודה בזה.
ואולי אין הכי נמי דבזה יש מקום לומר דמודה המרדכי רק לרווחא דמילתא קאמר דבזה יש לסמוך על האו”ז בפרט דבא”ר סקי”ז המובא בסוף דברי הבה”ל תלה חידוש הנ”ל בתירוצי המרדכי דרק בחד תירוצא מודה בעשרה.
או יתכן לומר באופן אחר דבכל זאת עשרה חשיב יותר מיחיד שמחוייב בפרשת זכור כיון שהיחיד צריך לצרף עמו אנשים שכבר שמעו ונפטרו משא”כ עשרה שלא שמעו חל כאן חובת קריאה”ת גמורה בלא להכניף, ומאחר דיש כאן עשרה שצריכים לשמוע קריאה”ת ואין יכולים לילך אחריה (כלשון הבה”ל) אין בזה ביזיון הס”ת.
ובגוף הענין מצינו בהרבה מקומות שאפי’ היחידים היו קורין בס”ת בפני עצמם, ולפי הנ”ל דאין ביזיון בהוצאת הס”ת באותה הרשות יש לומר דההיתר הוא משום שהס”ת היתה קבועה שם אבל להביא ס”ת ממקום למקום לא היו מביאים (מלבד לצורך אדם חשוב עי’ ברמ”א ונו”כ שם).
עי’ גיטין ס ע”א אם כותבין מגילה להתלמד ומבואר דעכ”פ גדולים היו לומדים בס”ת.
ובמדרש (הובא באו”ז אלפא ביתא יט) משמע דמתחילה היו לומדין לקטן במגילתא ואח”כ בספר, דקאמר בזה”ל מה אתון יהבין לי למילף קודמוי ואינון אמרין ליה לוחא ובתר לוחא מה אתון יהבין מגילתא ובתר מגילתא מה בראשית ובתר בראשית מה כל המקרא וכו’ ע”כ, ובפשטות הכונה דאחר שהיה מסיים לימודו במגילות הנזכרין בגיטין שם היה לומד מספר שלם כגדול.
ובמגילה יט ע”ב הקורא במגילה הכתובה בין הכתובים, מבואר דבאופן שאינו עושה היכר לקרות מגילה נראה כקורא בכתובים גרידא עי”ש.
וכן יש להוכיח מדינא דגיטין שם דאין קורין בחומשין בציבור, מבואר שהיו כותבים בחומשים למטרת לימוד בלבד בגלילה ככל דיני ס”ת כמבואר שם בפרש”י שכ’ וכל ספריהם היו במגילה כס”ת שלנו ע”כ, והיינו בכשרות כדמוכח שם, וכ”ש שהה’ חומשין היו עשויין בכשרות, ועי’ ב”מ כט גוללו א’ לשלושים יום ובמתני’ דעירובין היה קורא בספר ונתגלגל וכו’.
וכן מצינו במלך שס”ת בזרועו ולומד בו כמ”ש והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, עי’ משנה וברייתא ספ”ב דסנהדרין.
ובסוכה מא ע”ב לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בחיקו ויתפלל וכו’, ומסתמא דבר ההוה נקט.
ובע”ז יח ע”א מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה וכו’ וס”ת מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בס”ת, ושם מיירי אפי’ בציבור כדקאמר ומקהיל קהלות ברבים וכו’.
וכן בריש ע”ז הקב”ה מביא ס”ת וכו’ וכמובן שנקטו באופן המצוי כדאמרי’ [עי’ בריש משנת ר”א ובריש מדרש הגדול] וכי אפשר לבריותיו כמותו אלא אין מסברין את האוזן אלא במה שיכולה לשמוע.
ובגמ’ חולין צה ע”ב אי’ דמותר לבדוק בספר בפסוק שנפתח לו ועי”ש בר”ג ובפשטות הכונה אפי’ בס”ת.
ומאידך עי’ בשפ”א מגילה יט ע”ב וצ”ע.
ולענין שנים מקרא כתב הא”ר סי’ רפה סק”ב בשם האחרונים [מג”א סק”א] בשם רדב”ז ח”ג סי’ תקכט דמי שהוא בקי בטעמים בעל פה מצוה לקרות בספר תורה ע”כ, וט”ז סק”ב כתב שירא שמים יקרא לפחות פעם אחת בספר תורה, אבל בפרישה סק”א כתב דוקא להוציא אחרים בעינן ספר תורה עכ”ל הא”ר.
ועי”ש עוד במשב”ז סק”ב דכשקורא בס”ת הוא כדינה ממש ועי’ בשוע”ר ס”ד שנקט דטוב לקרוא ב’ מקרא מס”ת ועי’ באר היטב.
אולם באמת יש לדון בזה דשמא רק בקריאה”ת בציבור נאמר דין זה שאסור לטלטל ס”ת לצורך הציבור דקריאה”ת בציבור הוא דבר הקבוע ויש בזה כבוד התורה לבוא הציבור אצל התורה, מיהו בודאי פשטות הירושלמי ברפ”ז דיומא שלא לחלק בין ציבור ליחיד, וכך פשטות הסברא, אבל הדבר צריך בירור, דמאחר שבזמנם היו משתמשים בקביעות בס”ת מסתמא היה קשה השימוש בלא שאפשר לטלטל ממקום למקום, וע’ מתני’ דביצה בפלוגתא דב”ש וב”ה בדין הוצאת ס”ת לרה”ר, ועי’ עוד סוכה טז ע”ב פ”א שכחו ולא הביאו ס”ת מע”ש והביאו למחר, ואולי בכ”ז מיירי בשהיה אדם חשוב ובסוכה שם אולי היה ר’ ישמעאל בר’ יוסי בבהכנ”ס עצמו.
אולם לשי’ האו”ז דבאנוסין מותר יש מקום לומר דגם בכל שעת הדחק יהיה מותר וה”ה כשיש חשש שהס”ת יגנב, וכנ”ל יש ליישב בכל המקומות שמשמע שהיו לוקחין עמהם הס”ת דהיינו שהיה בזה צורך.
ובסוגיות בסוטה לט ע”ב ואו”ח סי’ קמח וסי’ קמט מוכח שהיו נוהגין רבים בזמנם להוציא הס”ת אחר הקריאה למקום אחר, ובפרש”י מבואר דאף הקישוטין היו מפשיטין מן התיבה אח”כ, ובודאי שגם ממקום אחר היו מביאין הס”ת.
ואין לחלק ולומר דבמקום שהקביעות שתמיד מביאין לשם ס”ת אינו בכלל דין זה, דלא משמע כן בירוש’ שם עי”ש.
ויעוי’ בפרישה ביו”ד סי’ ע”ר דדוקא בימיהם שהיו לומדים תורה שבעל פה שלא מן הכתב כי אם על פה היו צריכין ללמוד מספר תורה המתוייגת כהלכתה ומדוייקת בחסירות ויתירות ופסקי טעמים וכו’ לזכור תושבע”פ, כדאמרו (מנחות כט ע”ב) על רבי עקיבא שהיה דורש וכו’, ולכן היה מצוה על כל איש מישראל שיהיה לו ס”ת אבל בזמנינו שנתמעטו הלבבות וכו’ וכתבו התלמוד וכו’, וגם בימיהם היה איסור בדבר שלא לכתוב ה’ חומשי תורה כי אם בדרך שנכתבה ס”ת בגלילה וא”כ כל ספריהם היו דומים לספר תורה, משא”כ בזמנינו שנעשה לנו בהיתר לכתוב ספרים וכו’, א”כ למה לנו לזלזל בכבוד ס”ת לחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך כיון שאין אנו לומדים כלום מחסירות ויתירות ותגין ופיסוק טעמים כבימיהם עכ”ל ועי”ש מה שנשא ונתן עוד בקושיות על זה.
ומ”מ גם לפי דברי הפרישה (וכ”ש להחולקים ועי”ש בש”ך ובבאה”ג) יש לומר דכל מקום שיש צורך כגון אשה שרוצה לצאת בזכור לא גרע מצורך לדרוש תגים שיש צורך דוקא בס”ת כשרה ומדויקת דבזה מבואר בפרישה שיש בזה טעם מתיר להשתמש בס”ת ולא חשיב זלזול בס”ת, וכ”ש כאן שיש צד שצריכה מדאורייתא לצאת בזה.
(ואע”פ שיש אולי מקום לטעון שהוא ס”ס דשמא אינה מחוייבת כלל ואפי’ מחוייבת שמא אינה מחוייבת מס”ת מ”מ בודאי שבכל כה”ג חשיב צורך עכ”פ אם ניחא לה להחמיר).
ואולי עיקר חששת הפרישה שלא ישמרו הס”ת בקדושתו כגון בהפחה בסמיכות לס”ת שנזכר בפוסקים בס”ח ורמ”א ועוד להמנע מזה (הרחבתי בתשובה אחרת) וכן בהנחת דברי מאכל עם הס”ת (עי’ בפ”ק דשבת) וכן בכל אופן שלא ישמרו דינו וקדושתו כגון בהנחתו סגור ובהנחת דברים עליו ועמידה מפניו וישיבה עמו על המיטה או על הספסל (ואולי גם ביציאה לפניו מבהכנ”ס ועוד כמה עניינים שעיקרן נאמר בזמן קריאה”ת), ובפרט האידנא שכ’ הפוסקים דאין בקיאין הרבה דברים ועינינו הרואות שאין בקיאין בשמירת ד”ת הנדפסים כל הצורך, הלכך כעין מה דאמרי’ בפ”ק דקידושין אשרי מי שלא חמאן ה”ה כאן עדיף ללמוד מן הספר הנדפס, אולם ככל שיש טעם בדבר ונעשה בזהירות ולא התרת אלא באופן זה זכור הוא.
עכ”פ מה שודאי אפשר ללמוד מדברי הפרישה לענייננו הוא דבזמן חז”ל היו לומדים מס”ת וא”כ איסורא בודאי שא”א לומר שיש בזה בכל מקום צורך.
ולענין קריאה בס”ת בלא ברכה הנה אמנם דעת כמה פוסקים שאסור (כך לכאורה דעת המאירי בברכות יא ע”ב, ועי’ גם שו”ת גינת ורדים כלל א’ סי’ מט ומשכנות יעקב ומשיב דבר להנצי”ב, וכן נקט הגריש”א), אולם בתשובה אחרת (ד”ה קורא שספק טעה בקריאת התורה האם צריך לחזור מספק, ועוד) הרחבתי דדעת המשנ”ב בסוף סי’ קלז שאין בזה איסורא עכ”פ במקום הצורך מיהא לצאת ידי ספק, וכן מתבאר בדברי הבה”ל סי’ קמב, וכן מתבאר מדברי אשל אברהם מבוטשאטש סי’ רפד מהדו”ת ס”א שג”כ כתב כעין דברי המשנ”ב לענין הפטרות (ובאמת צל”ע למאן דסבר שהוא דין דאורייתא בתורה מה סבר לענין נביאים, ומקור הגר”א לגבי ברכה על מגילה דמנהג הוא ממ”ס דשם נזכר גם נביאים וכתובים, ועי’ ברכות יא ע”ב), וגם סתמא דהסוברים שאין לקרות ויחל כשאין תענית סוברים כן דהוא משום ברכה ואולם עי’ גינת ורדים שם.
ועי’ גם בסי’ תרסט ברמ”א שנהגו לקרות בליל שמח”ת הנדרים שבתורה וכ’ שם הבכורי יעקב סקי”ג אבל פשיטא שגם במקום שנוהגין לקרות קרואים לס”ת משום שמחה, מ”מ לא יברכו תחלה וסוף על התורה ע”כ, וכך לכאורה דעת האדר”ת בתפילת דוד עמ’ קיב, ויעוי’ ארחות רבינו ח”ב עמוד שיא, וגם לנוהגים לברך בליל שמח”ת כדעת הגר”א במעשה רב (ובאמת המשנ”ב שהביא חלק מדברי הבכורי יעקב השמיט פרט זה שלא יברכו) אינו בהכרח מדין חובה אלא עדיין יש לטעון מדין הוספה ביו”ט דבשמח”ת מקילינן בהוספה משום שמחה כמ”ש הרמ”א שם, (ובתשובה אחרת נגעתי בנידון זה אם שייך הוספה שלא בסמיכות לעיקר קריאה דחובה), או עכ”פ מדין ברכה רשות על קריאה דמנהג ועי’ בבהגר”א או”ח סוף סי’ תצ.
ויש להוסיף דבתוס’ במגילה אי’ שכשחסר פסוקים לקורא בקריאה של מועד א”א להוסיף פסוקים הסמוכים לה בתורה שלא מן הענין, אם כי שם יש לדחות דרק לענין לצאת מנין העולים של חיוב א”א אבל של רשות שמא אפשר.
ויש להוסיף דגם סתמא דסוגיות דאין מוסיפין עולין בימים שאין מוסיפין הוא בברכה, אף דיש לדחות דהוא רק מפני צורך ציבור וביטול מלאכה ואם מסכימים הציבור שרי, ועי’ במשנ”ב סי’ קלז סקי”ג דבחול שאסור להוסיף על מנין הקרואים א”כ אם יקראו אחר להשלים במקומו מחזי כמו שקרא ארבעה קרואים וכו’.
ויש להוסיף דכן מבואר בכמה מקומות שדרשו ברבים מתוך ספר תורה כדר’ חנינא בן תרדיון דלעיל ולא נזכר שהיו מברכין קודם לכן בציבור מפני חיוב זה.
ויש להוסיף דבמשנ”ב סי’ קלט כתב דכשבירך ברכה”ת של שחרית לכו”ע ברכה שלפניה היא דרבנן מפני כבוד ציבור, וממילא צ”ע אם בקריאה של רשות תקנו חיוב ברכה משום כבוד ציבור.
עכ”פ לדידן להמשנ”ב שאין ברכה בקריאה שאינה חובה כ”ש בניד”ד אם קורא לנשים בלא מנין לכו”ע אינו מברך.
מ”מ לגבי פרשת זכור לנשים מאחר שאין מנין לכו”ע אין חובת ברכה, וגם כשיש עשרה כמשנ”ת הכרעת המשנ”ב להקל, ובלאו הכי יש כאן ספק ברכות דרבנן, דברכה על ס”ת דרבנן אם בירך ברכה”ת בבוקר כמ”ש המשנ”ב הנ”ל, ואיך אפשר לברך מספק, וגם יר”ש שממעט בספק ברכות כמ”ש בסי’ קסח סי”ג, מ”מ אפשר דאין להפסיד מצוה מחמת זה, וגם יש מקום לדון דגם להמחמירים בברכה אפשר שהוא רק אם קבעו הציבור לקרות בעשרה ולא בקבע יחיד לקרות ונכנסו באקראי כל אחד לבדו עד שנזדמנו עשרה, עי’ היטב לשון הגינת ורדים שם.
ויתכן עוד דגם עיקר דברי הגינת ורדים (עי’ היטב בלשונו שם) הם על ציבור שחידשו קריאה בתורת תקנה או לכה”פ מנהג זמני שקבלו הקהל בני המקום על עצמם, ועי’ בהגר”א סוף סי’ תקצ, אבל קריאה דמעיקרא באה רק להשלים ספקי בני חיובא על קריאה שמעיקרא כבר נקראה כדינה בבהכנ”ס עבור הבני חיובא אין לזה שם של מנהג או תקנה לחייב בקריאה, ומ”מ לפי הסוברים שהוא מחוייב מה”ת לענין ברכה בקורא בתורה בציבור אין לחלק בכל זה.
ואמנם בשו”ת תורת רפאל סי’ ב כתב דיש לחשוש להסוברים שאסור לקרות בציבור בלא ברכה מדאורייתא, אולם הרי כבר פסק המשנ”ב דאדרבה אפי’ לצאת ספק דרבנן יש לקרות בציבור בלא ברכה שלפניה מחדש (אחר שכבר עקר מן הקריאה דברכה שלאחריה לדעת המשנ”ב סי’ קלז סקי”ג ושעה”צ סי’ קמ סק”ח ודאי הוי סילוק כמו שהרחבתי בתשובה אחרת ד”ה קורא שספק טעה בקריאת התורה האם צריך לחזור מספק), וכ”ש כדי לצאת ספק דאורייתא, ומלבד זה המשנ”ב (סי’ קלט סקט”ו) הרי נקט שאם כבר בירך ברכה”ת בשחרית אזי לכו”ע ברכת התורה שעל קריאת התורה אפי’ שלפניה היא דרבנן, וממילא חששא דהתורת רפאל אינה שייכת להנוהגים כדעת המשנ”ב.
והנה החיד”א בשו”ת יוסף אומץ סוף סי’ יב סק”ה כתב (והבאתי דבריו בתשובה ד”ה קורא שספק טעה בקריאת התורה האם צריך לחזור מספק) וז”ל, ממ”ש במסכת סופרים והבאתיו לעיל דאם דילג פסוק א’ בשבת אף שהתפללו מוסף חוזר וקורא נראה דאם לא נזכרו בהיותם בבית הכנסת רק אחר שהלכו לבתיהם וכ”ש אם לא נזכרו עד שעה שהלכו למנחה כבר עבר זמן ולא יחזור עוד ע”כ.
אבל לכאורה אין מזה ראיה לדידן דהחיד”א לא איסורא קאמר אלא לכל היותר מדין חיובא, ואם ירצו הציבור לקרוא הרי יכולין לחזור לקרוא, וכן כשיתכנסו הציבור לתפילת מנחה מסתמא לא פליג החיד”א שיכולין לקרוא, וכאן שיש צד דאורייתא ואף להשי’ שנשים פטורות יש כאן עכ”פ ענין גדול להתחייב בדבר שהאנשים חייבין בו כאינו מצווה ועושה א”כ אין להביא ראיה מהחיד”א לניד”ד.
אולם מה שיש לדון כאן בדברי החי”א סי’ לא סל”א דאם טעה הקורא בדבר המעכב והחזירו הס”ת למקומו אין צריך לחזור ולהוציא הס”ת ולברך, ונימוקו דיש לצרף שיטות הסוברים דאין חוזר בטעות ולכך במקום שאם יוציא יצטרך לחזור ולברך סמכי’ על הטור שלדעת החי”א בדעתו אין חוזרין בטעות.
אבל כשסיים ובירך ולא החזיר סובר החי”א שקורא בלא ברכה הפסוק שקרא עם הטעות וב’ פסוקים עמו.
והנה משמע בחי”א שסובר דאם בירך ברכה אחרונה לא הוי סילוק גמור ולכן יכול להשלים פסוקים בלא ברכה (למרות שהמשנ”ב סבר להלכה שהוא סילוק גמור כמו שציינתי לעיל, אבל יש בזה פלוגתא אם לא היה עם היסח הדעת, וע”ע בה”ל סי’ קצג, ומ”מ ג”ז צ”ע למה לא נחשיב באמת כהיסח הדעת אם כבר סיים הקריאה אף אם לא החזיר הס”ת למקומו, ומ”מ כך דעת החי”א עי’ מה שנביא להלן מהשעה”צ בסי’ קלז מש”כ בשם החי”א), אבל אם הוציא והחזיר הס”ת משמע בחי”א שהיה צריך לברך ולכן במקום שיתחייב בברכה א”א להצריכו להוציא ולברך, וצע”ק דהלשון א”צ לברך משמע שיכול לברך, ובאמת כ”ה הדין שמוסיפין קרואים בשבת, וצע”ק אם כן למה לא יברך, וכי תימא משום טירחא דהוצאת ס”ת, א”כ למה נקט שהחשש הוא משום ברכה, דבקריאה עם ברכה אין טירחא כ”כ יותר מקריאה בלא ברכה, ואולי ס”ל דהוספה לא שייכא אם כבר החזיר הס”ת (או אף אחר שהסיח דעתו במפטיר ויל”ע), ואינו צריך לאו דוקא אלא ר”ל שלא יברך דשמא היא ברכה לבטלה, וכך מדוייק בלשונו שנקט “חשש ברכה” משמע שאם יברך יש לחוש לברכה לבטלה.
ועכ”פ משמע בחי”א שחשש דעובר איסור בזה אם מוציא ס”ת ואינו מברך ולכך רק אם עוסק בקריאה יכול לקרוא בלא ברכה אבל אם אינו עוסק בקריאה אינו יכול לקרוא בלא ברכה ולכך אינו יכול להוציא ס”ת.
אולם המשנ”ב סי’ קמג סק”ב ובה”ל שם ד”ה מחזירין העתיק מהחי”א להלכה הדין דכשחוזר אינו מברך והשמיט לגמרי דין החי”א דאם כבר החזיר הס”ת למקומו אינו מוציאו, ועי”ש בבה”ל שחלק על מקור החי”א אבל הסכים עמו מטעם אחר דלהרמב”ם שחוזר אפשר דאין הכונה שאינו יוצא בדיעבד ושצריך לברך עי”ש.
ולולא דמסתפינא יש לומר דמסתימת דבריו דהמשנ”ב סובר לעיקר הדין דצריך לחזור גם אם החזירו הס”ת למקומו דלענין זה יש לחשוש שלא יצא בקריאה”ת ורק לענין ברכה מקילינן ובפרט דהחי”א הזכיר חילוק דבזה א”צ והמשנ”ב הביא דינו ולא חילק, ובפרט דבמסכת סופרים ובשו”ע לגבי דילוג נזכר שצריך לחזור וסתמא דמילתא דטעות כדילוג מלבד מה שנתבאר שאין טעות כדילוג, רק דלא רצה המשנ”ב להכריע ולסתום להדיא דין זה אחר שהקל בו החי”א.
והנה לפי מה שנתבאר דעת המשנ”ב דברכה שלאחריה היא סילוק גמור וממילא מה שקורא אח”כ בלא ברכה הוא משום דלדעת המשנ”ב אין איסור לקרוא בלא ברכה בציבור וכמשנ”ת, ולכן בספק קורא בלא ברכה, ולפ”ז א”ש למה לא הזכיר הבה”ל דינא דאם החזיר הס”ת אינו צריך לחזור ולקרוא, דהרי כל טעם החי”א משום חשש ברכה, ולהמשנ”ב אין חשש זה שהרי בלאו הכי קורא בלא ברכה במקום ספק וכמ”ש כעי”ז גם בסי’ קלז.
ושוב מצאתי במשנ”ב סי’ קלז סקי”ג הנ”ל (לענין דברכה אחרונה הוא סילוק) בשעה”צ סקי”ג דבאמת החי”א סובר כדעת הט”ז דברכה האחרונה אינה סילוק גמור, לענין כשבירך בטעות קודם שקרא ג’ פסוקים, ולפי החשבון הנ”ל אתיא שפיר, ויש להוסיף דלכך בסי’ קמב לא נחית המשנ”ב ובבה”ל לפרש טעם מה שהשמיט חלק מדין החי”א לפי שהוא יוצא בחשבון הדברים שכבר נתבארו בסי’ קלז.
ומ”מ לענייננו יש לציין דלא כמו שהצעתי צד בתשובה אחרת (ד”ה קורא שספק טעה וכו’) דהחי”א חשש להוציא ס”ת לקריאה בלא ברכה דאין זה איסור מצד עצם ההוצאה דאינו לכבוד התורה, אלא רק מטעם שקורא בלא ברכה ברכה וכמשנ”ת דעתו כאן.
בתשלום הדברים יש ליתן לב דכל הנידון דלעיל הוא באופן שהקריאה היא לנשים ונזדמנו שם עשרה גברי, אבל באופן שקוראים לעשרה גברי שבאים רק לשמיעת פרשת זכור (כגון חולים או ע”ה נוהגי מסורת) יש סוברים דבעי’ לברך מן הדין, כיון שבזה מקיים עיקר התקנה של קריאה”ת, ומאידך גיסא יש צד דגם בזה א”א לברך מאחר דאין בזה צורת הקריאה”ת שקורא בז’ גברי ואח”כ קורא במפטיר פרשת זכור (ועי’ בדעות בזה בביאורים ומוספים סי’ קלז סקמ”ו מה שהביאו דעות פוסקי זמנינו בזה).
והנה זה ודאי שהמברך באופן כזה הנזכר באחרונה אין למחות בידו מאחר שיש לו דעות ברווח שיש לו לסמוך עליהם, ומלבד זה יש לצרף הדעות שבכל קריאה של ציבור מברכים עכ”פ בתורת רשות (והגר”א מכללם) ובפרט דהמנהג בזמנינו לברך על מגילות (מלבד מגילת אסתר) סומך בזה על הגר”א, (ובאופן שלא שמעו הציבור זכור א”א לחלק החילוק שכתבתי לעיל בדעת הגינת ורדים), ומלבד זה יש להעיר דמעיקר הדין אין הסדר של קריאה”ת מעכב לענין ברכה עכ”פ בדיעבד, דהרי אם דילג פסוק וסיים הפרשה א”צ לקרוא שוב משם עד סוף הפרשה עכ”פ בחלק מהאופנים כמבואר בפוסקים (והרחבתי בפרטי דינים אלו בתשובה אחרת ד”ה קורא שספק טעה בקריאת התורה האם צריך לחזור מספק וד”ה קורא שטעה והמשיכו כמה עליות ונתברר שטעה האם יכול לקרוא הטעות עם ג’ פסוקים או שצריך לחזור למקום שטעה ולהמשיך משם), א”כ לכאורה אין כאן ברכה לבטלה, וא”כ המברך באופן כזה לא הפסיד ואין למחות בידו.

השלמה לנידון על קריאת זכור לנשים

בפנים התשובה נידון הענין לגבי קריאת זכור אחר התפילה כשיש אלו שלא שמעו, והנה נזכר שיש צד שאין עיכוב דוקא בקריאת פרשת השבוע אם זכור ושהקורא זכור בפני עצמו שייך בזה שם קריאת חובה לענין ברכה, ולפי צד זה יתכן להביא ראיה דה”ה אם בא אדם אחד לשמוע פרשת זכור אחר התפילה אפשר לברך בשבילו דהרי המשנ”ב ובה”ל בסי’ קלה סי”ד דנו לגבי הבאת ס”ת לאדם בבית האסורים כשיש רק אדם אחד שצריך וכשיש עשרה שצריכים עי”ש, ועכ”פ משמע מדבריו דמצד ברכה אין חשש אם הס”ת היה כאן אף שיש רק אדם אחד שלא שמע, וכל הנידון רק מחמת כבוד הס”ת שלא לטלטלה אצל בני אדם.

ולגוף הנידון האם שייך פרשת זכור כקריאת חובה בברכה כשקורא פרשת זכור לאדם שלא שמע יתכן להביא ראיה ממה שכ’ שם המשנ”ב דלפרשת זכור מותר להביא ס”ת לבית האסורים, אם כי יש לדחות דשם אחר שהס”ת בא לבית האסורים קורא כל הפרשה, דאחר שהס”ת כבר כאן אין טעם שלא לקרות כל הפרשה, דהרי לא מסתבר לומר הסברא שהאיסור לטלטל ס”ת הוא רק אם קורין בו אחר כך, ולומר דאם לא יקראו בו לא יעברו איסור בעצם טלטול הס”ת ושטוב שלא לטלטל, דאין מסתבר לומר כן, דסו”ס הס”ת כבר כאן וכ”ש שקורין בו.

נראה דאין להביא ראי’ להתיר בזה להלכה מדברי הנ”י במו”ק כא ע”ב שמתיר לצאת לצורך מצוה (ובגוף דעת הנ”י יעוי’ להלן), דיש לחלק בין דבר מצוה שתתבטל לגמרי אם לא יצא האבל למצוה שאם לא יצא רק יחסר בהידור המצוה, וגם אם בעלמא יהיה שייך לומר דגם הידור מצוה הוא בכלל צרכי מצוה מ”מ כאן שנתבאר בפוסקים דאינו יוצא לבהכנ”ס (וכך פשטות משמעות הגמ’ מו”ק כג דאפי’ לבהכנ”ס אינו יוצא מהמשך דברי הגמ’ שם שאח”כ משנה מקומו וכו’ משמע דקודם לכן אף לבהכנ”ס אינו יוצא, ומקומו יש לומר דהיינו בבהכנ”ס דזה נלמד מדבסמוך כב סע”ב עי”ש) מתבאר דלהידור מצוה אינו יוצא.

ובזה מיושב מה שהקשית דבשו”ע יו”ד סי’ שצג ס”ג כ’ שאינו יוצא להתפלל בבהכנ”ס ומשמע אף אם יצטרך להתפלל ביחיד וכן נקטו הרבה פוסקים (עי’ מג”א סי’ תרצו ס”ק ח י, תשו’ חת”ס יו”ד סי’ שנב, מטה אפרים דיני קדיש יתום סי’ א ס”ח, משנ”ב סי’ תרצו סקט”ז, וע”ע רע”א על השו”ע שם בשם הא”ר), וגם להסוברים שיכול להתפלל בציבור אם אין לו מנין בביתו (קצש”ע סי’ ריד ס”ב, וע”ע המנהגים וחילוקי דינים שהביא בחכמ”א כלל קסז ס”ג ולמנהג הקהילות בני אירופה נקט שא”א אפי’ בלילה, ועי’ עוד בחיבורו מצבת משה סי’ ח, וע”ע גשר החיים ח”א פכ”א אות יג ו), מ”מ אחר שיש לו מנין ורוצה להתפלל בבהכנ”ס הקבוע שבעיר משום רב עם לא התירו לו, וכ”ז אינו בכלל היתר דצרכי מצוה לעניננו.

ובזה מיושב מה שהשו”ע כ’ שם דקריאה”ת יוצא (והיינו רק למנהג השו”ע ולא להרמ”א וכן מבואר בחי”א שם), אע”ג דקי”ל שהוא חובת ציבור משום ששם המצוה תתבטל לגמרי אם לא יצא ואינו רק הידור בלבד משא”כ הכא.

ומ”מ מה שיש סוברים דאם יתבטל לו תפילה בציבור מותר לצאת מפתח ביתו יש לומר דסוברים דאי”ז בכלל הידור אלא מצוה גמורה כיון דעד ד’ מילין צריך לילך, הלכך אין האבלות פוטרתו מחיוב זה.

ואין להוכיח מהסוברים שאינו יוצא גם לתפילה בציבור שסובר שתפילה בציבור רשות (והאחרונים כבר דברו בעיקר נידון זה), ולעולם יש לומר דעד ד’ מילין הוא חיוב כפשטות דין הגמ’, אלא דכמו שמצינו שיותר מד’ מילין נפטר ואינו מטעם אונס אלא מטעם שלא חייבוהו כ”כ, ה”נ י”ל דגם אבל לא חייבוהו כ”כ כיון דשרי באבלותו, ואינו ראיה שהוא רשות גמור ופטור גמור בכל מקום, אלא שהוא חיוב שהקילו בו באופנים שראו חכמים צורך להקל בהם.

ויש להוסיף דגם באו”ח סי’ צ סי”ח מצינו פטור מתפילה בציבור ללומדים שכ’ הרמ”א שם בזה”ל וי”א דאפי’ בלא י’ עדיף להתפלל בבה”מ הקבוע לו ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי ע”כ, ועי”ש דלמעשה אין להרגיל לעשות כן, ושם יש סברא נוספת לפטור מכיון דתורתו אומנתו מעיקר הדין פטור לגמרי מתפילה ולענין תפילה בציבור שהוא קל יותר יש יותר מקום לסמוך ע”ז (ועי”ש במשנ”ב בשם הבהגר”א).

בגוף דברי הנ”י יש לציין דדבריו יתכנו דהוא עצמו סבר דלכל צורך מצוה שרי, וכ”כ שם ומתוך כך נראה דמותר לאבל ללכת לבהכ”נ לשמוע תפלה או מגילה וכ”ש בתשעה באב שמותר ללכת שכולם אבלים והוה ליה כהולך לבית האבל עכ”ל.

אולם לדידן עכ”פ פשיטא דלא לכל צורך הותר, גם שהוא לצורך מצוה מה שאינו חיוב עכ”פ בחילוקי הדינים שנתבארו בפוסקים, עי’ ש”ך סי’ שצג סק”ג שחילק בשם תשובת הרא”ש כלל כז סי’ ב בין מצוות שבגופו למצוות שהם לצורך אחרים, וכך דעת השו”ע שם ס”ג במה שפסק שאינו הולך אפי’ לשמוע ברכות חופה או מילה, ומ”מ גם בנ”י אפשר שלא כל מצוה מותרת אלא רק בגדרים מסויימים.

(ולגוף ענין תפילה שכ’ הנ”י הנה תפילה בציבור נידון בסמוך ומה שנקט הנ”י לשמוע תפילה אפשר דר”ל לצאת ידי תפילה כשצריך שיוציאוהו דומיא דלשמוע מגילה אבל אינו מוכרח כלל, ומש”כ לגבי מגילה עי’ במשנ”ב הל’ מגילה שם, ומש”כ לגבי ת”ב ע”ע בחכמ”א שם).

ולפי מה שנתבאר לכאורה יוצא דברכת האילנות ברב עם אינו מתיר לאבל לצאת, כיון שהוא רק הידור אם יכול לקיים המצוה בלא לצאת מפתח ביתו, אולם היה מקום לבאר החילוק באופן אחר דמה שאינו יוצא לבהכנ”ס הוא שיהיה ניכר אבלותו וזה חמיר מצד זה משאר צורך מצוה וממילא בברכת האילנות אפשר דכיון שהיא ברכה בשוק לא אמרי’ שלא יצא כיון דאין בזה חסרון בהיכר אבלות ואינו נראה בכך שאינו אבל כמו ביציאה לבהכנ”ס, אבל ממה שדנו הפוסקים לגבי כמה עניינים (כגון השו”ע בשם הרא”ש דלעיל לענין לצאת לברכות חופה ומילה, והרמ”א דלקמן לענין דבר האבד, והחכמ”א דלקמן לענין קידוש לבנה ופת”ש סי’ שפ סר”א בשם החמודי דניאל לענין לצאת לבקר חולה) נראה דאין זה שייך לענין תפילה בלבד שלא לצאת מפתח ביתו אלא לכל דבר מצוה ורשות מלבד הדברים המותרים.

ובדבר האבד הותר שם ברמ”א וכן מצוה עוברת התירו בערך לחם להמהריק”ש ובהגהות מהר”א אזולאי על הלבוש סק”א, וברב עם אינו בככל היתרים של מצוות שבגופו שהביא הש”ך שם, וגם מה שדן בחכמ”א שם בקידוש לבנה כמעט כל הצדדים שהביא שם להתיר אינם שייכים לענייננו עי”ש.

נהגו שהגולל ספר תורה הראשון אינו נעמד בזמן הגבהת ספר תורה השני דמה שמחזיק ספר תורה בידו פוטרו מלעמוד, ויסוד דין זה נזכר בספר חסידים סי’ תתקל שהיה חכם שישב ובידו ספר ולא עמד בפני מי שעבר בפניהם עם ספרים כי העוסק במצוה פטור מן המצוה ולא היה לו לעמוד לפני ספר וחכם וכו’ עכ”ד בקיצור, וכן הובא שנהגו הח”ח והחזו”א והקה”י לשבת בהקפות בזמן שהחזיקו ס”ת (שלמי תודה סוכות סי’ צ וציין לארחות רבינו הובא להלן).

ולכאורה מאחר שהוא מצד עוסק במצוה ופוטר אפי’ עמידה בפני חכם יש לדון דיפטור גם לעמידה לדבר שבקדושה (וכ”ש שעמידה לדבר שבקדושה אינה חיוב לכו”ע וגם להמחייבים מ”מ מקור החיוב לשיטתם אינו מגמ’ דידן אלא מירושלמי).

ובאמת המנהג עכ”פ לענין עמידה גמורה בודאי פשוט שאין הגולל הראשון עומד מלא קומתו לס”ת השני.

אולם עיקר הדין צריך ביאור דהרי קי”ל בקידושין לג דאין אומרים עוסק במצוה פטור מן המצוה לגבי העוסק בתורה, וממילא יש לדון מתי אומרים כן.

והיה מקום לבאר החילוק דכיון דכבוד תורה עדיף מת”ת כמ”ש ברפ”ק דמגילה דף ג הלכך מי שעוסק בת”ת אינו נפטר מכבוד תורה, אבל מי שעוסק בכבוד תורה נפטר, אבל צ”ע בגדר כבוד תורה בעצם החזקת ס”ת.

ואפשר דגדר כבוד התורה בזה אינו משום שעוסק עכשיו בכבוד התורה אלא כמ”ש בשו”ת חיים שאל להחיד”א ח”א סי’ עא סק”ב בשם השואל להסתפק דאם המחזיק ס”ת יעמוד מפני חכם נמצא דיש בזה חסרון כבוד לס”ת עי”ש, וכך נקט למעשה החיד”א שם לענין עמידה מפני חכם (ולענין מפני ס”ת ע’ בסמוך), וממילא לפ”ז יש לומר דכבוד תורה חמור ואינו נדחה.

אבל בלשון הס”ח לא נזכר אלא עוסק במצוה, ולא נזכר הך כבוד התורה, ובאמת בחיד”א שם מבואר להדיא (ויובאו דבריו להלן) דהטעם שכתב שם אינו הטעם של הספר חסידים של עוסק במצוה.

ועדיין גם ע”ז היה מקום לומר דשבקיה להס”ח דדחיק ומוקי אנפשיה דכבר בגמ’ מבואר דעוסק בתורה אינו פטור מלעמוד אע”פ שיש כאן עוסק במצוה.

אולם להאמת כל זה אינו דיש לחלק בין עוסק בתורה שאינו דוחה מצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים [מו”ק ט ע”א] וגדול תלמוד שמביא לידי מעשה [קידושין מ ע”ב], וכעי”ז הרחיב בחיים שאל שם בחילוק שבין ת”ת לשאר מצוות לענין להפסיק בשאר מצוות, דבת”ת לא אמרי’ עוסק במצוה פטור מן המצוה, גם מצד דלא המדרש עיקר אלא המעשה, וגם מצד שת”ת היא מצוה קבועה שמחמתה היה יכול להפטר לעולם מן המצוות וזה לא יתכן, עי”ש ואכה”מ, וציין למש”כ בברכ”י או”ח סי’ לח בשם הראשונים, ועי”ש עוד בסוף דבריו ג”כ שנתחבט בהך טעמא דהס”ח דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ובסמוך אביא דבריו ואכתוב יישוב לזה ע”ד אפשר.

היוצא מזה דא”א להקיש מה שעוסק בתורה חייב לעמוד דשם לא אמרי’ עוסק במצוה כיון דבת”ת לא אמרי’ עוסק במצוה וממילא מיושב מה שכ’ הס”ח שיש כאן פטור עוסק במצוה, והשתא אין מוכרח לומר דהס”ח כלל בדבריו ענין כבוד תורה.

אבל יותר נראה דהס”ח רמז גם לענין זה שהרי כתב “ולא היה לו לעמוד לפני ספר וחכם” ולשון זו יותר מצויה באופן שר”ל שהיה ראוי שלא לעמוד, ובפרט שהזכיר שם שהיה חכם זה שלא עמד, ומשמע דאפי’ מצוה מן המובחר לא עשה אלא אדרבה טוב עשה, ובפרט שנזכר שם ששאר החכמים עמדו והוא שינה ולא עמד, ומשמע דהיה ענין בדוקא שלא לעמוד, ויש לומר דהוא מחמת כבוד הספר.

(ובחיד”א שם נקט ג”כ דהס”ח מודה לטעמו שאינו כבוד הס”ת לעמוד מפני חכם, אך נקט שטעם זה אינו באופן שהעובר מחזיק ס”ת, אבל להאמור יש משמעות בס”ח דבכל גוני יש כבוד הס”ת במה שאינו עומד עם הס”ת).

ומ”מ עיקר דברי החיד”א על עמידת תורה בפני חכם אבל עמידת תורה בפני דבר שבקדושה לא בא למעט שם, עי”ש דמבואר להדיא בסוף דבריו דטעם שאין תורה עומדת מפני לומדיה לא שייך בעמידה של היושב ומחזיק ס”ת מפני מי שעובר ומחזיק ס”ת אחר ויש בזה רק טעם של עוסק במצוה, אבל פקפק בטעם דעוסק במצוה משום דאפשר לקיים שניהם, ולפי שיטת החיד”א יוצא דבאופן זה אין פטור עמידה, ולהאמור לעיל אולי יש ליישב שיטת הס”ח דהעוסק במצוה היינו שיושב ואינו עומד עם הס”ת, דבעצם מה שאינו עומד הו”ל עוסק במצוה.

[יש לציין דבתחילת דברי השאלה המובאת בחיד”א שם הוא שאין מקום להניח הס”ת אם יעמוד ומוכרח לישב ומשמע דאם יש מקום להניח הס”ת צריך והיינו לפי מה דלית ליה הטעם דעוסק במצוה וכנ”ל אבל הס”ח אינו סובר כן אלא דבכל גוני אינו צריך לעמוד ואפשר דעצם מה שאינו עומד מחמת שיש בידו ס”ת הוא ג”כ כבוד הס”ת כיון שאילו היה עומד היה בזה פחת כבוד והוא חידוש גדול וצל”ע].

א”כ לפי טעם הס”ח דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ופטור לעמוד מפני מחזיק ס”ת א”כ פטור גם מחמת דבר שבקדושה, ולפ”ד החיד”א יוצא בחשבון הדינים והטעמים שלא יהיה פטור ודוק.

ויעוי’ בשיורי ברכה סי’ רמד סק”ב שכתב אדם שיושב וס”ת על ברכיו ועבר רבו ואין מקום להניח הס”ת במקום שיושב כי צר לו המקום, אינו מחוייב לקום עם הס”ת, ואם בקש לעמוד אומרים לו ש”ב ואל תעשה עדיף, כן כתבתי אני בעניי בקונטרס חיים שאל ע”כ.

ובסק”ג שם כתב כתוב בספר חסידים סימן תתק”ל דמי שיש בידו חומש אין לו לעמוד מפני ספר וחכם, ועמ”ש שם בקונטרס חיים שאל ע”כ.

היוצא מזה דמתחילה הביא מה שפשוט לו לדינא בחיים שאל ואח”כ הביא דינא דס”ח וציין מה שכתב ע”ז בחיים שאל, וב’ חילוקים יש בין דינא דפשיטא ליה לבין דינא דהס”ח, חדא דהס”ח מוסיף גם אם עובר מי שיש בידו ספר (וזה מבואר להדיא בחיים שאל דאיהו גופיה לא ס”ל הכי), וב’ דבחיים שאל הגביל רק אם אין לו מקום להניח הס”ת, ומאידך גיסא בס”ח נזכר הלשון אין לו לעמוד.

ובשם החזו”א הובא (ארחות רבנו ח”ב עמ’ שט) שלא קם מפני ס”ת כשהחזיק ס”ת, ומשמע שתפס להלכה כהס”ח, וכך הוא המנהג כהס”ח וכן רגילים המורים להורות (עי’ אדר”ת הוב”ד קובץ צהר אהל ברוך עמ’ פא פב, שלחן הטהור סי’ קנא ס”ז, שאלת רב להגרח”ק ח”א פרק ה אות י, שבט הקהתי ח”ג סי’ רנו סק”ג סק”ד) דהיושב ומחזיק ספר א”צ לעמוד אפי’ מפני ספר ואפי’ (עי’ שה”ק שם) כשיש מקום להניח הס”ת [וגם החיד”א גופיה בשיורי ברכה הביא סברת הס”ח לכאורה דרך פסק אף דאיהו גופיה לא ס”ל הכי], וממילא גם בניד”ד לא יצטרך לעמוד אפי’ לדבר שבקדושה.

יעוי’ במשנה באבות פ”ב מ”ט גבי ר”י בן חנניה אשרי יולדתו והביא הרע”ב די”א שמיום שנולד לא הוציאה עריסתו מבית המדרש כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה.

ומקור הדברים בירושלמי פ”ק דיבמות גבי ר’ דוסא בן הרכינס שראה את רבי יהושע וקרא עליו את מי יורה דעה, ואמר זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה, ומבואר מכ”ז דיש תועלת בשמיעת ד”ת לקטן המוטל בעריסה.

ולגבי קלטת יתכן שיהיה תלוי בספק האם התועלת היא מחמת סגולת קדושת התורה, או דילמא שבאמת יש בזה תועלת על ידי שמיעת התורה דאשרי אדם שומע לי (עי’ באורך בפסיקתא דר”כ פ’ שמעו פיסקא ב’ מתלתא דפורענותא) ויש לומר דה”ה אף בלא הבנה היכא דאי אפשר בהבנה (עי’ ע”ז יט ע”א ומשנ”ב סי’ נ ועוד פוסקים ואכמ”ל), או דילמא דשומע כעונה דיש משמעות ששייך בזה שמיעה גם בלא כוונה לשמוע לחלק מהשיטות (עי’ ר”ה דף כח ע”ב ובב”י הל’ ר”ה סי’ תקפט ועי’ עוד בסוכה לח ע”ב אשר קרא וגו’ ודו”ק).

דלגבי קלטת אם נימא שהוא מחמת סגולת קדושת התורה בלבד הנה בודאי שבקלטת יש פחות מסגולת קדושת התורה דקלטת א”צ גניזה ואין זה באימה וביראה ברתת ובזיע כנתינתה (עי’ ברכות כב ע”א), וכן אם הוא מצד שומע כעונה אינו שייך לכאורה בקלטת, אבל הוא מצד דיש מצוה בשמיעת ד”ת גם בלא הבנה א”כ יש לומר דבקלטת ג”כ הוא מעין שומע מאדם.

ויתכן להביא ראיה דאין זה רק מצד סגולת קדושת התורה דהרי אסור להתרפאות בד”ת אלא רק להגן (שבועות טו ע”ב וכן הוא בתוס’ דפסחים קיא ע”א) או משום סכנה (תוס’ שם), הלכך מה היה היתר בדבר, ולא משמע שעשתה אמו בזה מעשה איסור אלא אדרבה שבחוה חכמים באבות שם ובירושלמי שם וש”מ שרוח חכמים היתה נוחה מזה.

ובאמת צל”ע בדין זה להשתמש בד”ת לצורך תועלת רוחנית האם הוא בכלל האיסור להשתמש בד”ת (עי’ עוד במשנה באבות פ”א מי”ג ודאשתמש בתגא חלף ועי’ עוד מגילה כח ע”ב ובנדרים סב ע”א גבי ר’ טרפון ובב”ב ח ע”א בעובדא דרבי בשני בצורת ובסנהדרין צ ע”א במילתא דאבא שאול, אם כי שם הוא משום דאסור להזכיר ש”ש על הרקיקה בשבועות טו ע”ב, אבל שם בא לבאר ענין החומר שאין לו חלק לעה”ב כמ”ש בשבועות שם, ובכל הנ”ל לא מיירי בעושה לתועלת מצוה), ועי’ בפוסקים לענין להשתמש בספר להגביה ספר אחר לצורך לימוד.

והלשון שיתדבקו אזניו בד”ת יש לפרש כדי שיהיה רגיל לשמוע ד”ת וגם כשיגדל לא יסור ממנה.

השלמה לענין השמעת דברי תורה לקטן

יש להוסיף ולחדד דאי”ז בהכרח תליא בנידון אם מותר להשתמש בד”ת לתועלת רוחנית, די”ל דזה גופא צורת לימוד התורה בין מבין ובין אין מבין (עכ”פ כשאין יכול להבין כמו בתינוק) וכשלומד תורה התורה מרוממתו ומגדלתו אבל שימוש לתועלת רוחנית אחרת שמא אינו בכלל היתר.