הנה זה מבואר באו”ח סי’ קעז ס”א ובמשנ”ב שם שדבר שבא כדי ללפת את הפת אין מברכין עליו בסעודה גם אם עכשיו אוכלו בלא פת, ומשמע (מלשון המשנ”ב שיובא בסמוך) דהיינו אפי’ אם עצם מה שהובא עכשיו הוא לא למטרת ...קרא עוד
הנה זה מבואר באו”ח סי’ קעז ס”א ובמשנ”ב שם שדבר שבא כדי ללפת את הפת אין מברכין עליו בסעודה גם אם עכשיו אוכלו בלא פת, ומשמע (מלשון המשנ”ב שיובא בסמוך) דהיינו אפי’ אם עצם מה שהובא עכשיו הוא לא למטרת אכילתו עם פת.
וכנראה שע”ז סומכים רבים הנוהגים שלא לברך כלל על מעדן כזה בסעודה.
רק דיל”ע שבמשנ”ב שם סק”ב בשם הפוסקים מבואר שזה פוטר בתנאי “שתמיד באים ללפת את הפת”, וצל”ע אם הגדרת מעדן כזה שהוא שתמיד בא ללפת בו את הפת או לא.
ונתבאר בתשובה אחרת (לגבי סודה בעירובי תחומין) שההגדרה של בא ללפת את הפת לדיני עירוב תחומין ועירוב תבשילין אין הכונה שנאכל באותה הסעודה שיש בה פת אלא כפשוטו שנאכל עם הפת.
אבל בניד”ד נאמרו בפוסקים עוד גדרים כמו לגבי דיסא במשנ”ב בסעי’ הנ”ל בשם הרא”ש דכיון שבא להשביע חשיב כמו בא ללפת את הפת (ועי’ עוד בשו”ע שם), ועיקרי הדברים נתבארו בב”י שם בשם התוס’ מא ע”ב ד”ה והלכתא והרא”ש בפ”ו דברכות סי’ כו דמה שרגילין לקבוע עליהם עיקר הסעודה כגון בשר וירק ודייסא הוא ג”כ בכלל דבר הבא ללפת את הפת לענייננו, ודלא כרש”י מא ע”ב דהפטור הוא רק בדבר הנאכל עם הפת ממש.
[והטעם דכאן נקטו כן דלא בעי’ נאכל עם הפת ממש יש לומר משום דגבי ברכות גדרי עיקר וטפל הם גדרים אחרים לפטור דבר בברכת חבירו וא”צ דוקא שנאכלין יחד כל שיש כאן כלל ברור שהוא נטפל לחבירו ואף שדברו בזה הפוסקים אם בעי’ לאכול יחד כדי לפטור עיקר וטפל יש לומר דה”מ בדבר שאנו באין לחדש עיקר וטפל מכח דינא דעיקר וטפל אבל דבר שכבר הוגדר מדינא דגמ’ כעיקר וטפל כגון בדבר הבא בסעודה הגדרים הם אחרים].
ויתכן שבמעדני החלב הרגילים המצויים כשאדם קונה המעדן לעצמו באקראי כגון לפת שחרית סתמא מתכוון לאכול הפת עמו אבל כשקונים למשפחה לבית או בכמות וכיו”ב אינו מוכרח כלל שנקנה למטרת אכילה עם הלחם, ומאידך למרות שאינו נאכל דוקא עם הלחם לפעמים נאכל כדי להשלים שביעתו ולאו דוקא למטרת קינוח, ובדברים שנאכלים למטרת שביעה נזכר בשו”ע ובמשנ”ב שם שאין מברכין עליהם בסעודה.
וזה מבואר במקור הדברים בב”י שם בשם התוס’ והרא”ש דלא רק דבר הרגיל להיות נאכל עם הפת ממש אזי נפטר מלברך עליהם גם כשלא נאכל עם הפת, אלא ה”ה בדברים כנ”ל שבאים למטרת שביעה ועיקר הסעודה להאכל עם הפת גם בזה אף אם לא אכלן עם הפת פטור מלברך עליהם.
והיינו לאפוקי שלא תאמר כמו שהיה מקום להבין מדברי המשנ”ב שם דדין זה שנפטר גם כשאינו נאכל עם הפת נאמר רק לגבי דבר שנאכל עם הפת ממש.
ומאידך גיסא גם בתאנים וענבים (המבוארים בשו”ע שם, ועכ”פ חיים, עי’ במשנ”ב שם) ופת הבאה בכסנין הרי אין ספק שמביאים אותם ונאכלים גם למטרת השלמת השביעה ובכל זאת מכיון שעיקר אכילתם הוא הקינוח אין מברכין עליהם.
וכן יש לדון האם בתאנים וענבים שמברכים עליהם אם הוא דוקא כשמביאין אותם בסוף הסעודה ומה הדין בדבר שאין מביאין אותם בסוף הסעודה, ומהטעמים שהביא המשנ”ב שם לפטור דברים המלפתים ודייסא משמע דטעמים אלו נצרכים גם כשבאים באמצע הסעודה, ושעצם מה שלא בא בסוף הסעודה אינו טעם מספיק לפטור מברכה וגם משמע דאפי’ מה שרגילות להביאו באמצע הסעודה צריך שיהיה רגילות לאכלו עם הפת או לשובע.
אבל במשנ”ב שם סק”א כתב בשם הרא”ש דדייסא כיון שבאת להשביע עיקר סעודה היא ונטפלת להפת וה”ה כל מיני תבשילין הרגילין לבוא לתוך סעודת הפת ע”כ, ומשמע שתלה זה במה שבאין תוך סעודת הפת ולא בקינוח א”כ זה ראיה שבא להשביע, וכן במקור הדינים בתוס’ שם נזכר בשם ר”י דההגדרה של דבר המלפת את הפת הוא דבר הבא בסעודה עם הפת ומש”כ הבאים מחמת הסעודה מפרש ר”י דברים הבאים עם הפת (אלא שבדבריו שם נזכר ג”כ שהם עיקר הסעודה ויש לפרש ג”כ דזה גורם להחשיבם כעיקר הסעודה כיון שהם באין בזמן עיקר הסעודה).
אבל המשנ”ב הזכיר דבר נוסף שבא למזון ולשובע, (ועי’ גם בבה”ל ריש סי’ קעז), וכנראה למד ענין זה ג”כ ממש”כ עיקר הסעודה, ולענין זה לא נראה שהמעדן בא למזון ולשובע יותר מתאנים וענבים עכ”פ בחלק מהמקרים.
וכן מבואר כדברי המשנ”ב בתלמידי רבינו יונה (ראה ספר גידולי אליהו סי’ כ שהמשנ”ב למד דין זה מתלמידי רבינו יונה ונסתייעתי בחיבור זה הרבה בתשו’ זו) דלשי’ ר”י שבתוס’ ההגדרה של דברים הבאים מחמת הסעודה הוא דבר הבא להשביע.
וממילא מכיון שהמעדנים הללו הרגילות שמביאין אותן עם הפת יש לדון בזה.
אולם מדברי תלמידי רבינו יונה נראה שלמדו בביאור אחר את כוונת ר”י על דברים הבאים בתוך הסעודה, דאין הכונה שהדברים באים בזמן הבאת הפת לסעודה ולא אחר כך בסעודה (דלדוגמא בעלמא יש מקומות שקודם הבאת הבשר לסעודה מסלקין את הפת) אלא שהדברים הללו הם דברים הבאים רק בתוך סעודות של פת ולא מחוץ לסעודות של פת.
וגם דברים שמצוי שאוכלים אותם בלא פת (כגון בשר בארוחת צהרים בלא פת) משמע בדברי התר”י שם דלדעת ר”י הוא בכלל דברים הבאים עם הפת כיון שהם דברים הבאים להשביע ואנשים קובעים עליהם עיקר סעודה.
ור”ל דאין ההגדרה בזה מצד דבר הבא בזמן הפת אלא דבר שבא במהותו לסעודת קבע להשביע בין עם פת ובין בלא פת ואז כשבא עם הפת הפת פוטרת כל הבא בתורת פת דהיינו לעיקר הסעודה כגון המאכלים שמנה שם בשר וביצים וגבינה ודגים וחביץ קדירה ודייסא אבל פירות שנאכלים כל היום שלא דרך סעודה (מה שמכונה בלשון הגמ’ ביומא ע”ה כתרנגול המנקר באשפה ובלשונינו מכונה נשנוש) לא, וכן מבואר בשוע”ר בשם התלמידי ר”י דכל דבר שקובעין עליו סעודה ובא לסעודה טפל לסעודה ואין עליו ברכה אחר שבירך על הפת.
והנה לפי מה שהשווה המשנ”ב שי’ ר”י שבתוס’ והרא”ש עם מה שהביאו בשמו תלמידי רבינו יונה יוצא למסקנת דברי המשנ”ב דיש ב’ מיני דברים שנפטרין מברכה בסעודה, דברים הנאכלין עם הפת ממש ובאין ללפת את הפת (ובזמנינו ממרח הטחינה הוא ודאי דוגמא לזה) והדבר השני הוא דברים שבאים למזון ולשובע, ובב’ דברים אלו גם אם אוכל בלא פת ממש אינו מברך וכמשנ”ת.
ומעדני חלב אינם לגמרי ממש כהמין הא’ ולא לגמרי ממש כהמין הב’, דמחד גיסא אינם באים רק ללפת את הפת אלא נאכלים בפני עצמם בסעודה ג”כ, ומאידך גיסא אינם באים רק למזון ולשובע אלא גם להנאה בלבד ואפשר לומר שרוב מה שבאים הוא להנאה ולא למזון ולשובע, ובפרט שיש מקומות כגון משפחות או מוסדות וחדרי אוכל שמביאים מעדני חלב רק באירועים מיוחדים וימים מיוחדים יש לדון דשמא שם ברור שאינו בא למטרת שביעה דלא גרע מתאנים וענבים הנ”ל ואז יש לדון רק אם נימא דסתמא נאכל עם הלחם או שבא בזמן הלחם וכנ”ל.
אולם מצינו עוד מין שלישי של דבר הטפל לסעודה והוא המים בסי’ קעד ס”ז דלהלכה קי”ל שהוא טפל והטעם משום שאין אכילה בלא שתיה והיינו שהוא מוכח שהוא בא כאן מחמת האכילה, ומ”מ שם הוא חמור יותר מכיון ששם אכן אין אכילה בלא שתיה אבל כאן יש אכילה בלא מעדן וממילא יש מקום לדמותו לתאנים וענבים שאמנם באים מכח האכילה אבל אינם טפלים לאכילה.
היוצא בזה דיש ג’ אופנים למאכל להיות טפל לסעודה ואף א’ מהם לא מתקיים בשלמותו במעדן זה.
ואם נימא דהתוס’ והרא”ש אינם סוברים כרבינו יונה אלא סוברים דנמדד לפי מה שמביאים בזמן האכילה וכמו שיש משמעות בלשון המשנ”ב בשם הרא”ש שכתב “וה”ה כל מיני תבשילין הרגילין לבוא לתוך סעודת הפת” א”כ גם בזה הדין הוא כך, כיון שבא לעיקר מחמת הסעודה, אבל אם נתפוס ההגדרה שכתב המשנ”ב קודם לכן דדייסא בא להשביע (ובדברי הרא”ש הנ”ל בא המשנ”ב לבאר ענין הדייסא) וכן בבה”ל דדבר הבא למזון ולשובע, א”כ מעדן אינו בא להשביע או למזון וממילא אינו בכלל הפטור מברכה כשאינו נאכל עם הלחם.
ואם נתפוס ההגדרה כפשטות דברי רבינו יונה בלבד בשם ר”י דההגדרה מה שנאכל לשובע ואינו נאכל חוץ לסעודת פת א”כ מחד גיסא אין רגילות לאכול מעדני חלב מחוץ לסעודת פת אבל מאידך גיסא אינו בא לשובע, ומאידך יש לטעון דההגדרה של בא לשובע היינו מה שבא עם הפת שהם דברים שהרגילות לאכול אותם כחלק ממכלול של שובע משא”כ פירות שיש רגילות לאכול אותם גם שלא במקום סעודה קבועה, וכמו ביצים שהזכיר רבינו יונה שם שהם בכלל דברים הנאכלים עם הפת מאחר שאין רגילות לאכלם מחוץ לסעודה אע”פ שהם עצמם אפשר שאין עיקר אכילתם למזון ולשובע מ”מ צורת אכילתן היא עם פת.
ולא מסתבר דהמשנ”ב בא לפסוק דלא כרבינו יונה דאדרבה בבה”ל פסק כרבינו יונה והשווה דעתו לדעת התוס’ והרא”ש (במשנ”ב ובבה”ל) וממילא מש”כ המשנ”ב למזון ולשובע כולל כל מאכל שהוא חלק מהמכלול של סעודת הפת.
ולכן יש סברא לומר דכל מין מעדן שהרגילות לאכלו ברוב פעמים תוך סעודת פת (עכ”פ בזמן אכילת הפת) ואינו רגילות לאכלו בפני עצמו מחוץ לסעודה א”צ לברך עליו בסעודה.
ומאידך יש לדחות שביצה אינה מיני מתיקה ויש בה כדי להשביע משהו משא”כ בניד”ד שהוא מין מתיקה וכמעט אין בו דבר המשביע, ובשלמא אם נימא דהרגילות לאכלו עם פת כממרח ניחא אבל אם נאכל בפני עצמו מנין דהתוס’ והרא”ש ורבינו יונה יפטרו בזה מברכה מחמת שאינו נאכל בסעודת פת, דהרי כמה מיני קינוחים יש שידוע וברור שאין מגישים אותם אלא לאחר סעודת פת ובכל זאת אין בהם פטור ברכה מאחר שאין באים לשביעה ולמזון כלל (שו”ר בגידולי אליהו הנ”ל בשם ספר כיצד מברכין דהטעם שהח”ח בסוף ימיו חשש מלברך על קינוח בסעודה הוא מטעם שחשש שאין מגישים הקינוח אלא אחר הסעודה ויש לחשוש שהוא בא מחמת הסעודה).
אבל בפוסקים יש קצת משמעות דדבר הבא עם הפת בסעודה ולא לאחריו ממילא חשבי’ ליה כבא למזון (עי’ במשנ”ב סוף סק”א וקצת במקור הדין בתוס’ שם), ואף שהגורם לזה אינו מה שבא בתוך הסעודה או לאחר הסעודה אלא מה שהוא למזון או לא, מ”מ מה שבא בתוך הסעודה הוא דרך מזון דהוא חלק מהמכלול של הפת עם הדברים הנאכלים עמו וזה עיקר החילוק גם בין ביצים לפירות ולא החילוק השני (היש לדחות הנ”ל) וכדמשמע גם בדברי רבינו יונה.
ויש להביא סימן לדבר דמצוי שאדם שאוכל פת עם מעדן חלב אע”פ שלא אוכלם יחד ממש אלא זה לצד זה מ”מ לא יצטרך ממרח אחר אף שדרכו לאכול הלחם עם הממרח ומאידך גיסא כשאוכל הפת עם ממרחים אחרים מצוי שלא יצטרך לטרוח בהשגת מעדן לאכול עם הפת (אם אין לו מן המזומן) וזה מלמד שהמעדן בא לאכילה עם הפת.
לגבי שאלת כת”ר אם הולכים אחר הרגילות או אחר דעתו עכשיו יש לציין להסכמת הפוסקים בזה דאזלי’ בתר הדרך הרגיל ולא בתר השתא (עי’ תהלה לדוד סי’ קעז סק”א בדעת השל”ה שער האותיות ק’ קדושת האכילה כלל ב’ סק”ד ובדעת האבן העוזר בסי’ קעד, וכן נקטו הגריש”א והגרשז”א והאול”צ והגרח”פ שיינברג, ראה וזאת הברכה מהדו”ק עמ’ עד), ויש לצרף סברא זו ג”כ כיון שבד”כ אין מביאים מעדן למאכל בלא פת והו”ל כדבר שאינו רגיל להאכל מחוץ לסעודה כהגדרת התר”י שאין מברכין עליו בסעודה, וכן העיר בשערי הברכה פ”ח הערה יט* דגם במעדנים שלנו מכיון שמביאים אותם עם אכילת הפת ולא עם הקינוח א”כ הגדרתם כדבר הבא עם הפת, ועי’ לעיל בתשובה זו בבירור רמת המשקל שיש לתת לדבר שבא עם הפת ולא אחריו וכן להיפך, ומ”מ בניד”ד כבר בלא”ה יש בזה כמה צדדים חשובים להחשיבו דבר הבא מחמת הפת.
היוצא מזה דאלו שאין מברכים על מעדן בסעודה שפיר יש להם על מה לסמוך לכתחילה ואין למחות בידם (ובודאי שהפוטר בדבר אחר שברכתו שהכל הר”ז משובח ותע”ב).
ובשם הגרי”א דינר הביא בספר גידולי אליהו הנ”ל עמ’ שכז דכל האוכל מעדן לקינוח מברך עליו בסעודה, וכתב שם לבאר שמועה זו שידוע לו שיש רגילות לאכול מעדן כזה גם שלא בשעת הסעודה עכ”ד, וצל”ב המציאות בזה אבל בעניי לא ראיתי שרגילים לייחד מעדן כזה לאכילה מחוץ לסעודה אלא לכל היותר כדבר המזדמן כשזה מה שיש, וגם בבשר וביצים עושים כן מחוץ לסעודה למרות שכ’ בהם התר”י שאין רגילים לאכול בשר וביצים מחוץ לסעודה (אבל מש”כ שם שהמשנ”ב פסק דלא כהתר”י והשוע”ר דמה שאינו נאכל במשך היום אינו בכלל דברים הבאים מחמת הסעודה איני יודע אם הוא מוכרח כלל, דאדרבה המשנ”ב איהו מאריה דשמעתתא לומר דהתר”י סובר כהתוס’ והרא”ש עכ”פ בשאר דבריו ואף הזכיר עיקר שם התר”י להלכה בבה”ל שם וגם לא כתב שום נימוק לדחות פרט זה מהלכה, וגם עיקר דברי התר”י בא לבאר רק למה דבר הבא עם הפת הוא בכלל טפל לפת והמשנ”ב הביא רק עיקר דבריו דדבר הבא עם הפת לסעודה הוא בכלל טפל אף אם לא נאכל עם הפת ממש).
ולענין מיני מעדני חלב היקרים באופן חריג ומכילים קצפות בצורות נאות וכיו”ב שמביאים רק באירועים מיוחדים לקינוחים (ובפרט מייצור פרטי או מקומי) א”כ עליהם כבר לא נאמר שדרכם שהם באים ללפת עם הפת דבהם אפשר שאין בהם אפי’ רגילות לאכלם עם הפת לפי הענין, ולכן בהם לכאורה יצטרכו לברך בפני עצמם גם להנוהגים שלא לברך על מעדני החלב הרגילים באמצע הסעודה.
ויש מי שכתב להרחיב הדברים שכל מין מעדן שעיקרו בא למתיקות ונאכל למתיקות ואינו נאכל עם הפת אינו נפטר בברכת הפת, ובשערי הברכה שם דחה דבריו שהרי בא עם הפת, ועי’ לעיל מה שכתבתי בתנאי זה.
ובתשלום הדברים אציין למה שכתבתי במקו”א לענין מיני מתיקה נוזליים שאינם באים מחמת הסעודה דעיקר הסברא בזה שאין בהם פטור משקין שבסעודה יעו”ש.
ואסכם האופנים שנתבארו בפוסקים שיש דברים הטפלים לסעודה:
הא’ דבר המלפת את הפת ממש בזה לית מאן דפליג שהוא טפל לפת ואפי’ רש”י (מא ע”ב) מודה בזה.
הב’ דבר הרגיל ללפת את הפת ואינו אוכל אותו עם פת, בזה מבואר בשו”ע (סי’ קעז ס”א) שהוא בכלל הפטור.
הג’ דבר שבא לשם שובע ומזון בזה חידש הבה”ל ע”פ התר”י (ולמד כן גם בדעת התוס’ והרא”ש) שהוא בכלל הפטור, ומשמע דגם כשאינו נאכל עכשיו עם הפת, והיינו שאינו בא עם הפת ממש.
הד’ דבר שדרכו לבוא עם הפת בסעודה פשטות כוונת המשנ”ב בשם הרא”ש (ולכאורה התר”י) שהוא בכלל הפטור, ואם נפרש כן בשו”ע א”כ ה”ה אם אינו בא עכשיו עם הפת [דהרי לגבי דייסא לא שייך לומר אף שאינו נאכל עם הפת דהרי בלאו הכי אינו נאכל עם הפת וכדברי המשנ”ב, אלא ר”ל אף שאינו בא עם הפת, ומיהו אינו מוכרח די”ל שכוונת השו”ע שאינו נאכל עם הפת ומשום שאר דברים נקט לה].
הה’ דבר שאין רגילות לאכלו מחוץ לסעודת פת, וזה נזכר בתר”י ובשוע”ר ולענ”ד מה שהשמיטו המשנ”ב הוא משום דהוא מפרש את ההגדרה של דבר שדרך להביאו עם הפת שפסקו לכאורה המשנ”ב.
הו’ בשוע”ר הוסיף שדבר שדרך לקבוע עליו סעודה נפטר בברכת הפת, ויתכן שהוא כלול בדברי הבה”ל הנ”ל באות ג’.
ואסכם דינים היוצאים לגבי מעדני חלב.
לגבי מעדנים מה שנאכל עם הפת בודאי אינו בכלל ברכה (עי’ בשו”ע שם אפי’ לגבי תאנים וענבים).
מעדנים שהדרך לאכלם עם הפת ועכשיו נאכל שלא עם הפת ג”כ אינו בכלל ברכה וכנ”ל באות ב’.
מעדנים שלנו הפשוטים והרגילים שאין קבוע לאכלם עם הפת ממש כמו ממרח אבל עיקר הדרך המצויה היא להביאם עם סעודת פת הרבה יותר מאשר להביאם בלא פת לכאורה אין מברכין עליהם מכח אות ה’ הנ”ל וגם מכיון שהרגילות להביאו בסעודה עם הפת ולא לאחר הפת מכח אות ד’ הנ”ל.
מעדנים שרגילים להביאם עם הפת ולאכלם עם הפת כנ”ל בקטע הקודם והחליט לאכלם לאחר הפת למטרת קינוח יתכן שלאור דברי הפוסקים דלעיל דאזלי’ בתר הרגילות לא יצטרך לברך עליהם (וע”כ דברי הפוסקים הנ”ל לכאורה בלא אוכל עם הפת, דבאוכל עם הפת אפי’ תאנים וענבים כנ”ל).
מעדנים של בתי הארחה וכיו”ב שבאים לשם קינוח בלבד דינם כגלידה שנוקטים לברך (מלבד החוששים לסברא דדבר שאין בא בפני עצמו אלא לאחר הסעודה אין לברך עליו, ועי’ לעיל בסברא זו).
השלמה לענין ברכת מעדן חלב בסעודה
בפנים הובא הנידון לגבי מי שאוכל מעדן אחר אכילת הפת להנאה וקינוח מה ברכתו.
ועיקר הטענה בזה היא דהנה בביצה המטוגנת כמין חביתה הדין הוא שאין מברכים עליו בסעודה, והטעם מכיון שביצים רגילין לבוא עם הפת כמ”ש תלמידי רבינו יונה לענין ביצים וכעי”ז בשוע”ר, אף שלא רגיל לבוא למנה העיקרית מ”מ סגי במה שרגיל אצל בני אדם שמביאים אותו כחלק מסעודת פת (וה”ה שמביאים אותו לשובע לארוחות קבועות כעין סעודות פת, כמו שנתבאר ע”פ הפוסקים שזה הטעם הפוטר בברכה על בשר כיון שדרכו לבוא לשובע, רק שכאן ההגדרה התרחבה דעצם מה שבא לארוחות של שובע אפי’ בלא פת נעשה טפל לפת גם בסעודת פת), וממילא גם כשאוכל את החביתה לאחר הפת להנאת גרונו הוא חלק מסעודת פת, וכמו מנה עיקרית הבאה אחר הפת שבזה פשיטא לן שאין מברך עליה בסעודה כיון שבאה לשובע ובאה רק בסעודת פת.
וממילא נטען דה”ה בניד”ד במעדן חלב כיון שהרגילות ברוב המקרים שלכתחילה באופן מתוכנן בא מאכל זה רק בסעודת פת ממילא גם אם יאכלנו אחר הפת לא יברך.
ואין לחלק ולומר דשם בחביתה שאוכל אחר הפת מתכוון לשביעה משא”כ כאן שמתכוון להנאת אכילה בלבד, דהרי כבר כתבו הפוסקים (תהל”ד בשם השל”ה ושא”פ ועוד כמה פוסקי זמנינו כמו שהבאתי בפנים) דבברכה על דבר הנאכל בסעודה אזלי’ בתר רוב אכילת הדבר ומכיון שרוב אכילת המעדן חלב הוא לאכול אותו בסמיכות עם סעודת פת יש לפוטרו מברכה.
ובפנים הדברים תמהתי מכח זה (וכאן נתבארו הדברים עוד) על מי שהביא שמועה בזה שמי שאוכל מעדן בסוף הסעודה לקינוח שיברך עליו, דהרי מבואר בפוסקים דאזלי’ בתר עיקר ורוב רגילות האכילה ולא לפי האכילה כרגע.
וחשבתי דיתכן ליישב הקושיא דמ”מ מודים הפוסקים הנ”ל [הסוברים דאזלי’ בתר רוב רגילות האכילה] שמ”מ בדבר שיש בו רגילות רווחת של מיעוט המצוי לאכלו גם באופן של קינוח סעודה א”א לטעון דאזלי’ בתר רוב כיון שיש רגילות רווחת לאכול גם באופן זה (וכעין זה לגבי רוב לענין ברכה על המאכל יש שנקטו דלא שייך בזה רוב מצומצם) דסו”ס יש רגילות רווחת לאכול מאכל זה בתורת קינוח בלבד.
ומ”מ כדי לטעון כן נצטרך לומר שיש גם רגילות רווחת של מאכל זה מחוץ לסעודה, וכמדומה שהוא מיעוט מצומצם ולא דבר מתוכנן, ובזה לא עדיף מביצים שהזכירו תלמידי רבינו יונה דטעם הפטור משום שרגילין להאכל תוך הסעודה, על אף שגם בביצים שייך שמביאים גם מחוץ לסעודה, וה”ה סלטים וכיו”ב (כמו שהזכיר במשנ”ב ירק ותבשיל הנאכל עם הפת) שהם דברים שטעם הפטור מלברך עליהם בסעודה אינם משום שנאכלים לשובע אלא משום שבאים עם הפת.
ואף ששם מ”מ אכילתם בסעודה הוא לשובע ויש מקום לטעון דמה שנאכלים אחר הפת הוא חלק מאכילת הפת משא”כ בניד”ד שנאכל להנאה בלבד, כעין קינוח, מ”מ שוב הדרינן לדוכתין לדברי הפוסקים הנ”ל דאזלי’ בתר רוב אכילה.
רק שעדיין יש מקום ליישב ולומר דמ”מ בביצים וירק אין כלל רגילות לאכלם שלא לשובע לקינוח אחר הסעודה, משא”כ מעדן חלב שיש רגילות רווחת של מיעוט המצוי לאכלו אחר הסעודה להנאה שלא לשובע ואף אם מביאים אותו עם הפת מ”מ אוכלים אותו אחר הפת להנאה בלבד.
אבל אם באמת נימא שכך היא המציאות דגם אותו המיעוט המצוי שאוכל מעדן זה לאחר הפת מ”מ מביאים אותו עם הפת ולא כמנה נפרדת, א”כ נכנסים אנו מכח זה לנידון על דבר שבא עם הפת ממש אבל נאכל בפני עצמו להנאה דבזה יש מקום ללמוד משמעות בפוסקים דעצם מה שרגיל לבוא עם הפת חשיב מן הסעודה וכמשנ”ת בפנים התשובה.
אלא אם כן נימא דיש רגילות רווחת של מיעוט המצוי שמביאים מעדן חלב רק לאחר כל סיום אכילת הפת לקינוח בלבד, וכמדומה שבמעדנים רגילים פשוטים המצויים אין רגילות כזו דגם האוכלים אחר אכילת הפת להנאה אין מביאים אצלם המעדן בקינוח עם הגלידה וכיו”ב, וצריך לברר המציאות בזה.
וגם כ”ז רק אם נימא דמה שרגילין להביא אחר הסעודה סגי בזה לחייבו בברכה, דלגבי תאנים וענבים המשמעות בתר”י דטעם החיוב בברכה משום שנאכלין כל היום, ומ”מ במשנ”ב סי’ קעז סק”א הביא ע”פ הרא”ש הלשון כל מיני תבשילין הרגילין לבוא לתוך סעודת הפת, רק דיש לדון מה נכלל לתוך סעודת הפת אם כולל גם מה שבא אחר הפת ואם כולל מה שבא עם הפת ויש הנהגה רווחת לאכלו לאחר הפת, ועי’ בפנים התשובה ובספר גידולי אליהו הנ”ל לענין הנידון בדבר שדרכו לבוא רק לאחר סעודת פת האם מוגדר כדבר שדרכו לבוא בסעודה והמנהג שלא להחשיבו בא מחמת הסעודה ולברך ויש מי שחשש שלא לברך על זה להדיא.
ועי’ במשנ”ב מה שדן שם לענין צימע”ס פירות הבא בתבשיל לשובע, ואולי נימא דג”כ בא עם הפת, ואם נימא הכי ושבכל זאת חשש המשנ”ב סק”ד לברך על דבר אחר, ולא מהני עצם מה שבא עם הפת, אם כן חזי’ שטעם זה אינו מספיק.
ואולי יש לומר שהצימע”ס הנ”ל שהזכיר המשנ”ב בא בתבשיל עם הבשר של מנה שניה ואפשר דלא חשיב בא עם הפת (אע”ג דאין אנו מסלקין עם הפת מ”מ אפשר דלענין להחשיב דבר הבא עם הפת צריך שיהיה בזמן אכילת הפת וצל”ע) משא”כ הבשר שבא בודאי לשובע.
ויותר נראה לדחות ענין הצימע”ס דשם הצד לחייבו בברכה משום דאזלי’ בתר עיקר שם פירות שהם דברים הנאכלים חוץ לסעודה, ואדרבה הצד לפטור הוא מחודש שרוצה לטעון שבישולו עם הבשר שינה שמו, ואף שיש מקום לומר כן מסברא מ”מ אינו מוכרח, משא”כ במין מאכל שרובו אינו נאכל מחוץ לסעודה הוא דין אחר.
והואיל דאתאן לדין הצימע”ס הנ”ל יש להזכיר דמש”כ המשנ”ב שם בסוף דבריו על קאמפא”ט שבזה ודאי מברך, מסתבר דבזה לא מיירי על דבר המתבשל עם הבשר אלא בפני עצמו, ולכן חייבו המשנ”ב בברכה, וכך המציאות ג”כ מסתברת שהצימע”ס המתבשל עם הבשר לא יביאו שוב לקינוח ואפי’ במקום שלא הביאוהו למנה עיקרית כיון שאחרים מביאים אותו למנה עיקרית לשובע, וממילא א”א ללמוד מזה שסבר המשנ”ב דצימע”ס אזלי’ ביה לפי מה שיגישו אותו ושאם יגישוהו לקינוח יחייב בברכה.
אולם יש לעורר כאן נקודה אחרת, דהרי נתבאר שבצימע”ס יש ספק ופלוגתא אם חשיב פירות או דמחמת בישולו נשתנה וחשיב כמנה עיקרית, ולכאורה בקאמפא”ט יש להסתפק דאולי נשתנה שמו ונעשה מנת קינוח, והמשנ”ב לא חשש לצד זה, וממילא יש כאן ראיה למנהגינו שמברכים על מאכלים המיועדים לאכילת קינוח סעודה ואין חוששים דמאכלים אלו הם חלק מהסעודה כיון שאין באים בלא סעודת פת כמו שיש מי שחשש וכנ”ל.
ומ”מ ראיה מוחלטת מהמשנ”ב אין כאן, דהרי במקרה של קאמפא”ט יש ב’ צדדים לחייב בברכה, הא’ דשמא לא נקבל הך חששא שדבר הבא בסוף כל סעודה נפטר, ועוד דשמא אזלי’ בתר אכילת רוב פירות שבעולם, ולא בתר צורת הבישול (וזה תליא בדעות האחרונים לענין אם צימע”ס חייב בברכה בסעודה וכנ”ל).
וגם בלאו הכי לא נתבאר לנו שהקאמפ”ט דמיירי ביה המשנ”ב לא היו רגילים לאכלו באמצע היום שלא בתוך הסעודה כלל, וצל”ע מה היה המציאות בזה (אף דיותר נראה שלא היה שונה מהמצב היום).
קרא פחות