מה השאלה שלך?
קטגוריות שאלות
אגדה איסור והיתר בין המצרים ברכות ברכת כהנים הנהגות זרעים כשרות מועדים מלאכות שבת מלבושים ממונות סוגיות סוכות צדקה קריאת שמע שבת שונות תפילה תפילין תשמישי קדושה

שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

נשאל: ג׳ בסיון תשפ״דב:

כמובן שהפירוש הקל יותר לפרש לפו”ר הוא שבדבר שהוא מסופק ממה הוא ואינו יודע אם הוא גידולי קרקע כלל יברך שהכל אבל אם יודע שהוא גידולי קרקע ורק מסתפק בין בפה”ע לבפה”א יברך ב”פ האדמה, דהרי בודאי עדיף לברך המפורט ...קרא עוד

כמובן שהפירוש הקל יותר לפרש לפו”ר הוא שבדבר שהוא מסופק ממה הוא ואינו יודע אם הוא גידולי קרקע כלל יברך שהכל אבל אם יודע שהוא גידולי קרקע ורק מסתפק בין בפה”ע לבפה”א יברך ב”פ האדמה, דהרי בודאי עדיף לברך המפורט יותר, כיון שדבר זה הוא בודאי מגידולי האדמה, וכמו שעל פרי אדמה אין מברכין שהכל כיון שהוא יותר כוללני ולכן תקנו ברכה מפורטת יותר, ה”ה על ספק העץ ספק האדמה אין מברכין שהכל כיון שהוא יותר כוללני ממה שיכול לברך, ועוד דאם יברך שהכל על גידולי קרקע (שהם ספק העץ ספק האדמה) הרי בודאי שאינו מברך הברכה שנתקנה, משא”כ אם יברך האדמה דילמא אתרמויי אתרמי ליה לברך הברכה דלכתחילה.

וכן אי’ בתלמידי רבינו יונה שהביאו דברי הרא”ש הנ”ל בשמו ואעפ”כ כתבו במקו”א דבספק העץ והאדמה כנ”ל יברך האדמה, משום דמ”ש שיברך שהכל מיירי בספק אם הוא בכלל גידולי קרקע וכנ”ל, וכן הראוני שפירש במלוא רועים ענין ספק זה דמיירי בספק שאינו יודע אם הוא שהכל או ברכה אחרת.

אולם יש קצת מן הדוחק לפרש דברי הרא”ש כנ”ל, חדא דהרי הרא”ש מיירי שם בדיני העץ והאדמה ובחילוקים שביניהם, וממילא למה נקט בסתמא דמסופק ומשמע דמסופק בגדרים הנ”ל, ולא פירש שמסופק לגמרי, ועוד יל”ע דכמעט אינו מצוי שיהיה אדם מסופק על דבר אם הוא גידולי קרקע או לא, והרבה יותר מצוי ספק בדינים כגון אם גדרו העץ או אדמה, שהוא הנידון בהרא”ש שם, ועו”ק דהרי ספק במין הוא חסרון ידיעה, וחסרון ידיעה אינו ברור בפוסקים דחשיב ספק, יעוי’ מה שהביא בזה בכללי ספקות להש”ך, משא”כ אם נפרש כפשוטו שהספק הוא בין העץ להאדמה ניחא כיון שהוא בד”כ ספק בדין וכנ”ל.

ובאמת יש מקום לפרש כוונת הרא”ש דלעולם הספק הוא בין העץ להאדמה ואעפ”כ סובר הרא”ש דמספק עדיף לן לברך שהכל ולא האדמה, והטעם לזה הוא משום דברכת האדמה על דבר שגדל באילן הוא פלוגתא דתנאי כדאמרי’ בגמ’ מאן תנא דעיקר אילן ארעא הוא ר’ יהודה היא, ממילא מאחר דהוא מחלוקת תנאים ולא אתמר הלכתא להדיא בגמ’ לא כמר ולא כמר יר”ש יוצא ידי שניהם, כדאמרי’ בפסחים קטו ובשבת סא עי”ש, וכן בשו”ע או”ח גבי שנים מקרא, ועי’ להלן בפרקין לט, ולכן אף שבדיעבד פסק הרא”ש דנראה כר’ יהודה שיצא בברכת בורא פרי האדמה מ”מ לכתחילה כיון דעומד במקום ספק ויכול לברך שהכל ולצאת יד”ח כל הדעות זה עדיף, ואע”פ שלגבי המחמיר כדעה שלא נפסקה בגמ’ נקטו הפוסקים דחיישי’ שמא מין הוא, מ”מ בפלוגתא שלא נפסקה להדיא בגמ’ ורק הכריע הרא”ש דנראה כר’ יהודה בזה בדיעבד, נקט הרא”ש דלכתחילה יר”ש יוצא ידי שניהם, וכמ”ש הבהגר”א באו”ח סי’ ב דיר”ש יוצא ידי שניהם גם בדעה שמוקשית מברייתא אע”ג דברייתא עיקר בכל דוכתא מ”מ כיון שאפשר לצאת ידי שניהם יר”ש יוצא ידי שניהם (ואמנם בט”ז שם פי’ דברי הגמ’ בענין דלא שייך לכאן כ”כ ועי’ בפמ”ג שהביא כל הפירושים בדברי הגמ’, אבל פשטות הדברים כביאור הגר”א, וגם לפי פי’ הט”ז אפשר ללמוד בתוספת לפירושו בדברי הגמ’ שם גם את מ”ש בביאור הגר”א דלולי שכ”ה שיר”ש יוצא ידי שניהם הוה אמרי’ רק תיובתא על דברי ר’ יוחנן בגמ’ שם ותו לא).

ואע”פ שבירושלמי אי’ שאין סתירה בין ר’ יהודה דבכורים למתני’ דהכא מ”מ הרי קי”ל דהלכה כבבלי נגד ירושלמי כמ”ש הרבה ראשונים והשטמ”ק הביא בשם ה”ר יהונתן דגם הלכה בירושלמי שלא נזכרה בבבלי הלכה כבבלי בזה שהשמיטו ההלכה, ואמנם בזה לא נקטו כה”ר יהונתן, ועי’ בהקדמה לתוספת ירושלים, אמנם ודאי שרוב פוסקים נקטו כהבבלי דלא כהירושלמי בשאר דוכתי (ואע”פ שהרמב”ם פסק בזה כהירושלמי לכאורה, דנקט כר’ יהודה בברכות וכרבנן בבכורים מ”מ הרמב”ם לפעמים דרכו לפסוק כהירושלמי כמ”ש בביאור הגר”א וכבר דנו האחרונים בדעת הרמב”ם בבכורים ועי’ משך חכמה פ’ כי תבוא), אבל ודאי שהרא”ש לא נקט לפסוק כירושלמי נגד בבלי, ובבבלי הרי משמע דמתני’ תליא בפלוגתא דר’ יהודה ורבנן והרי לא נזכר להדיא דהלכה כר’ יהודה, ממילא עדיין עדיף לן לצאת גם דעת ר’ יהודה עכ”פ היכא דאין בזה שום תוספת טירחא.

ואמנם רבינו יונה נקט דהלכה שבספק העץ או האדמה יברך האדמה הוא משום דרבינו יונה גופיה בפרקין פסק כהירושלמי הנ”ל ואע”פ שהבבלי חולק בפי’ המשנה, מ”מ הבבלי למעשה לא הכריע דלא כר’ יהודה, א”כ בזה יש לנו לילך כהירושלמי שפוסק דבירך בפה”א על פירות העץ יצא כדעת ר’ יהודה דהבבלי (היינו דלפי הבבלי הוא רק שיטת ר’ יהודה ולפי הירושלמי בזה כו”ע מודו), וכ”ש דסתם משנה כוותיה וא”כ יש בזה מקום לומר דגם הבבלי פוסק כן, ובפרט דגם בבבלי לא נזכר להדיא דרבנן פליגי אלא דר’ יהודה ודאי סובר כן, שכך מבואר בדבריו לענין בכורים, אבל רבנן אמנם פליגי לענין בכורים אבל שמא אין ראי’ לשיטתם לענין ברכות, דשמא בבכורים כיון שעכשיו אין הקרקע יכול להצמיח פירות אלו א”א לומר האדמה אע”פ דעיקר אילן ארעא הוא לענין ברכות.

ויעוי’ יומא יד ע”ב מאן תנא סדר יומא וכו’ ושם הכונה ששנה כל המסכת אע”פ שלא כל המסכת תליא בפלוגתא, אלא רק חלק מזה, ומאידך גיסא בשלהי שבועות מט ע”ב משמע שהלשון מאן תנא משמע דודאי פלוגתא הוא עי”ש, ויל”ע.

אולם מאידך גיסא רבינו יונה שפסק כהירושלמי הנ”ל ניחא למה נקט דבספק העץ ספק האדמה מברך בפה”א.

ועל דברי רבינו יונה אפשר לומר דאין זה סתירה מה שבמקום אחד כתב כהרא”ש כנ”ל ובמקום אחר כתב שבספק העץ ספק האדמה מברך בפה”א, דהרי בכמה דוכתי אמרי’ בכה”ג הא דידיה הא דרביה, וכדאמרי’ בר”ה דיקא נמי דקתני אבטולמוס וכו’ וכן בכיצד מעברין דיקא נמי דקתני שמעתי וכו’, ואע”ג דאמורא צריך לברר דבריו יותר, כמ”ש התוס’ בביצה בר”פ אין צדין ובכתובות, מ”מ גם לגבי אמורא מצינו הא דידיה הא דרביה כמ”ש ביומא גבי ר’ יוחנן משום ר”ש בן יהוצדק גבי שחיטת פרה ופרו, ור’ יוחנן אמורא הוא כמ”ש בראשונים בכתובות דף ח עי”ש, ואע”ג דאיכא למימר דרבינו יונה יפרש דבריו יותר מאמורא, מ”מ מאחר שאינו אלא דיוק ברא”ש המשתמע לב’ פנים כמשנ”ת, ובמקום אחר פירש להדיא דעתו שעל ספק העץ או האדמה מברך שהכל, ממילא לא חש להעתיק הנ”ל בשם הרא”ש כיון שאינו בהכרח משתמע להיפך וכנ”ל.

קרא פחות
דרבנןידמשנה
0
  • 0
  • 40
נשאל: כ״ז באלול תשפ״דב:

דין סכך זה כסכך פסול וכל מה שפוסל בסכך פסול פוסל בסכך זה, ואמנם יש דעה שהוא קל יותר בצירופים נוספים, אבל בפוסקים מבואר דלא כדעה זו. מקורות:עי’ שו”ת שבט הלוי ח”י סי’ ק סק”ב שכתב דפסול זה של סכך שלא ...קרא עוד

דין סכך זה כסכך פסול וכל מה שפוסל בסכך פסול פוסל בסכך זה, ואמנם יש דעה שהוא קל יותר בצירופים נוספים, אבל בפוסקים מבואר דלא כדעה זו.

מקורות:


עי’ שו”ת שבט הלוי ח”י סי’ ק סק”ב שכתב דפסול זה של סכך שלא הונח לשם סוכה אינו מוגדר כסכך פסול לענין לפסול את הסוכה אם יש שם גם סכך כשר, ונקט שם דבשעת הדחק יש לסמוך על זה, ולפי דבריו גם בסכך שהונח לשם בית יהיה הדין כן, לפי שהתבאר בתשובה אחרת, שהפסול בסכך כזה הוא שלא הונח לשם צל, וא”כ אם יניח סכך נוסך מעל סכך זה יהיה כשר בשעת הדחק, אמנם צ”ע מסי’ תרכו ס”ג לגבי הלאט”ש דמבואר שם בשו”ע ומשנ”ב שאינם כשרים אם לא עשה בהם מעשה אף דמבואר שם שיש עוד סכך אחר מלבדם.

דהנה מבואר שם שאם עשה בהם מעשה על ידי שהסיר הרעפים אין הלאט”ש (עצים דקים) שתחתיהם פסול, ונחלקו הטור ובעל העיטור אם הלאט”ש הנשארים נחשבים עכשיו סכך כשר להצטרף עם הסכך החדש להכשיר או שצריך שיעור צילתה מרובה בסכך החדש, והמג”א פסק להקל כהעיטור, וכמה אחרונים פסקו להחמיר כהטור, אבל לכו”ע אם הלאט”ש היו כך בלא רעפים שלא נעשה בהם מעשה הסרת רעפים אין הסכך שתחתיהם כשר, ולא מיירי שיש הפרש של י’ טפחים ביניהם כדמוכח שם במשנ”ב סקי”ז שכתב שאם לא הסיר הרעפים דינו כמו בס”א גבי אילן, ושם הפסול אפי’ האילן מונח ע”ג הסכך ממש, בכפוף לפרטים ולשיטות שנזכרו שם.

ואולי השה”ל מסכים שביתו של כל ימות השנה חמור יותר מסתם סכך שלא הונח לצל, דבביתו של כל ימות השנה יש בזה פסולה דסוכה אמר רחמנא וכו’ אבל בר”ן בסוכה ח ע”ב משמע דהוא אותו הפסול שלא נעשה לשם סוכה, ומ”מ אם נימא חילוק זה נמצא דבענייננו עכ”פ השה”ל מודה כיון שהוא ביתו של כל ימות השנה (על הצד שפרגולה חשיבא בית, והוא נידון בפני עצמו, ויתבאר בתשובה אחרת).

וגם דברי השה”ל אינם כדברי השעה”צ סי’ תרכח סק”ח בשם הרע”א דמשמע לענ”ד שפוסלים באופן זה, אלא ע”פ דברי החזו”א שעליו בעיקר נסמך השה”ל שם (היינו על סברתו אבל החזו”א גופיה אין ראיה שסבר כהשה”ל בזה) והוסיף וטען ג”כ דהרע”א ושעה”צ לא פסלו להדיא, עי”ש.

ולענ”ד הלשון שהזכירו גרע טפי משמע שהוא פסול, וגם מה שהביא השה”ל מהחזו”א הוא רק דחיה שאין ללמוד לפסול אבל עדיין אין ראיה מהחזו”א להכשיר לחלוק על הרע”א ושעה”צ כדי להקל בדאורייתא, אלא רק שהחוטט בגדיש הוא חמור יותר מסכך שלא הונח לצל.

אם כי כל ההיתר של השה”ל בשעת הדחק הוא רק כשאין י’ טפחים בין סככים (בנידון דידן שהסכך העליון יציב, דאל”כ עי’ שו”ע ריש סי’ תרכח).

ושוב עיינתי בפנים השה”ל (עד כה ראיתי רק ציטוט מדבריו) והההכשר שהכשיר שם הוא רק באופן שרוב הסכך הוא כשר, וסברא הנ”ל הביא מדברי הרב השואל רק בצירוף, ואילו עיקר דין להכשיר כשהרוב הוא סכך כשר בסכך כזה יש אופנים שאומרים כן לפי חלק מהשיטות עי’ בריש סי’ תרכו, וממילא בנידון דידן אין להקל כלל, אף דבאמת צ”ע הצד לומר סברא הנ”ל אפי’ בצירוף, והמשנ”ב בסי’ תרכו ס”ג שם לא הזכיר סברא זו כלל, ואפי’ לישן תחת סכך פסול פחות מד’ שהוא מחלוקת במשנ”ב ריש סי’ תרלב הקיל המשנ”ב בניד”ד רק אחר המעשה של נטילת הרעפים בצירוף שי’ המג”א הנ”ל, אבל בלא זה לא הקיל אפי’ בפלוגתא זו.

קרא פחות
אףביתהכשר סוכהכשרות סוכהסוכהסכךסכך פסולסככה של ביתפסולפסול סוכהקובץ סוכות וארבע מיניםשיעורשיעור סכך
0
  • 0
  • 40
נשאל: כ״א במרחשוון תשפ״דב:

פשטות רהיטת הפוסקים שצריך לחבר כל הרגלים שיהיו כאחד, ומ”מ נראה שיש שלא נהגו להקפיד בזה, ויש לזה סמך ברבינו מנוח בשם הירושלמי.

פשטות רהיטת הפוסקים שצריך לחבר כל הרגלים שיהיו כאחד, ומ”מ נראה שיש שלא נהגו להקפיד בזה, ויש לזה סמך ברבינו מנוח בשם הירושלמי.

קרא פחות

שלוש פסיעותשמונע עשרה
0
  • 0
  • 40
נשאל: י״ב באב תשפ״דב:

המנהג הוא קדום והובא בהרבה ראשונים ואחרונים (סדר רב עמרם גאון, טור יו”ד סי’ רסה בשם בעל העיטור, מחזור ויטרי, כללי מילה לר”י הגוזר, אבודרהם, יעב”ץ במגדל עוז, מושב זקנים לבעלי התוס’ שמות יח ד, ועי’ שו”ע יו”ד סי’ רסג ...קרא עוד

המנהג הוא קדום והובא בהרבה ראשונים ואחרונים (סדר רב עמרם גאון, טור יו”ד סי’ רסה בשם בעל העיטור, מחזור ויטרי, כללי מילה לר”י הגוזר, אבודרהם, יעב”ץ במגדל עוז, מושב זקנים לבעלי התוס’ שמות יח ד, ועי’ שו”ע יו”ד סי’ רסג ס”ה, ויש לזה קצת סמך מפרקי דר”א פמ”ז ששמו של משה ניתן בעת מילתו).

וכמה טעמים הובאו בזה:
טעם א’ הביא ר”י הגוזר שקוראין לו אז שם כדי שיהיה אפשר להתפלל עליו (ולפי טעם זה לחוד, אין ענין לקרוא לו שם דוקא אז אלא לכל המאוחר אז, ועי’ בתשובה אחרת שהבאתי חילוקי דעות בין רבוותא בתינוק חולה קודם הברית אם להוסיף לו שם או לא, ולפו”ר נראה שהוא תלוי בטעמים כאן), ועי”ש מה שציין להתרגום המיוחס ליונתן עה”פ בך יברך ישראל, ועיקר ענין הברכה לנימול נזכר בגמ’ ס”פ ר”א דמילה העומדין שם אומרים כשם שנכנס לברית כן יכנס וכו’.

טעם ב’ הביא ר”י הגוזר דבעי’ ששמו יהיה כשהוא מהול אחר שהוסרה ממנו החרפה וכמו אברהם שנשתנה שמו אחר המילה, כמ”ש ואתנה בריתי ביני וביניך והיה שמך אברהם (ולפי טעם לכאורה כל אחד שמל, בין ישראל בין גר, אחר שכבר היה קריאת שם היה צריך לשנות שמו, אבל יש לומר דהבו דלא לוסיף עלה, דהעיקר הוא כשנותנין שם בלאו הכי ממתינין עד הברית אבל לא רצו להטריח יותר מזה, ומכאן התשובה גם על מה שהקשיתי באות הקודם למה יש גדולים שהורו ליתן שם קודם המילה במקום שיש חולי שצריך להתפלל עליו).

הר”י בר יקר כתב מעין טעמו השני של ר”י הגוזר רק בנוסח אחר דכדי שיהיה שמו של התינוק קיים לכך קורא לו אחר המילה דרק שם שנקרא אברהם אחר המילה נתקיים ואילו יעקב מכיון ששם יעקב נקרא כשכבר היה מהול לכך לא נעקר שם יעקב (עיקר הדבר נזכר בברכות יג ע”א והטעם הזה למה לא נעקר שמו הביא בשם המדרש).

ועי”ש עוד טעם למה קורין שם התינוק במילה מאחר שמתפללין על התינוק במילה קיים את הילד הזה לכך מתפללין שיהיה שמו קיים.

ויל”ע הטעם למה צריך התפילה שלא ייעקר שמו, דבגיטין איתא יוסי וקורין אותו יוחנן וכו’ ולא משמע שיש בזה פגם, ואולי משום דממעט את השם כמ”ש ברש”י ר”פ לך שכשמהלך ממקום למקום ממעט שמו, וא”כ גם במשנה שמו, וטוב שם משמן טוב כמ”ש בקהלת, ואולי מאחר שיש שכתבו סכנה בשינוי שם לכך מתפללין שלא ייעקר שמו, או דר”ל שמאחר שמוסיפין שם לחולה לכך מתפללין שלא ייעקר שמו וכן לחוטא צריך לשנות שמו כמ”ש בפ”ק דר”ה וברמב”ם הל’ תשובה לכך מתפללין שלא יצטרך לשנות שמו (ומה שנשתנה שם אברהם הוא מחמת שלא נצטוה על המילה וגם מחמת שנתברך אחר כך בעוד ברכות), ויותר נראה דהכונה בזה (ואפשר דיש מי שכתב כן בכוונתו) דכלול בבקשה שלא ישתנה שמו שיזכה לכוון לשם האמיתי של הילד כמ”ש האר”י, וזה כוונת הר”י בר יקר במה שכתב “שמתפלל לקב”ה וקיים את הילד הזה אומר לו ליקרא שמו בישראל על הסכמתך שלא יהא צריך לשינוי בשם”.

קרא פחות
אברהםהלכות מילהחולהיעקבמילהמנהגים יהודייםמשהקדושת השםשמות ה'תקנות ומנהגיםתשובה
0
  • 0
  • 40
נשאל: ט׳ במרחשוון תשפ״ה

לא. מקורות: מצאתי שכתבו בשם רבנים לברך, אבל יש להעיר דלדינא אינו ברור כלל, מהרבה טעמים, חדא דהמשנ”ב בסי’ רכד סקי”ד הביא בשם הב”י שם דאפשר שרק בזמן בית שני, וא”כ שמא הוא רק בזמן שמוגדר כזמן גאולה ע”פ נביא משא”כ השתא ...קרא עוד

לא.

מקורות:

מצאתי שכתבו בשם רבנים לברך, אבל יש להעיר דלדינא אינו ברור כלל, מהרבה טעמים, חדא דהמשנ”ב בסי’ רכד סקי”ד הביא בשם הב”י שם דאפשר שרק בזמן בית שני, וא”כ שמא הוא רק בזמן שמוגדר כזמן גאולה ע”פ נביא משא”כ השתא שאין התעניות לששון ולשמחה, עי’ ר”ה יח, ועוד דאין ראיה ברורה שדין ברכה זו נאמר רק במה שהיה חרב ובנוי, עי’ במשנ”ב שם שהביא לשונות הפוסקים, ומשמע מכל השיטות המובאים שם שאין בזה תנאי שייחרב וייבנה שוב, וממילא בניד”ד נמצא שכבר ראה בתי ישראל ביישובן תוך ל’ יום, ובכה”ג אינו מברך ע”פ המבואר ברמ”א ריש סי’ רכד, עי”ש, ואע”ג דברואה בנין אחר הביא המשנ”ב שי’ המג”א בסוף הסי’ סקי”ז שי”א שמברך על השני, מ”מ אינו מוסכם, וכמ”ש המשנ”ב שם בשם הא”ר דהמג”א עצמו סתר דבריו בס”ס רכה, ויש לציין דבס”ס דברכות דעת המשנ”ב שהוא ג”כ לקולא, ועוד דגם ברמ”א הנ”ל בריש סי’ רכד מבואר בפשיטות דגם בבנין אחר אין ברכה תוך ל’, ממה שסתם שם דהאידנא אין מברכין ברכה זו, ומשמע כלל אפי’ מעיר לעיר וכמ”ש המשנ”ב שם ג”כ בסק”ג בשם האחרונים,ולא נראה לחלק משום דשם קבוע לראות בתי ע”ז וקל יותר, ואפי’ אם תאמר כן הרי כאן ג”כ דומה למקרה זה, לגבי בתי כנסיות.

והנה רש”י כ’ דבתי ישראל ביישובן הוא כמו בבית שני, והיה מקום להבין בדבריו דר”ל דהברכה היא על דבר שהיה חרב ונבנה, וא”כ מצינו מקור לסברתו, אמנם אינו נכון כלל, דבמשנ”ב הנ”ל הביא ב’ ביאורים בכוונת רש”י ולפי ב’ הביאורים יוצא דהכונה על זמן בית שני ולא על בית שני, וגם בלשון רש”י גופא מבואר כן שכ’ בתי עשירי ישראל שמיושבים בתוקף ובגבורה כגון ביישוב בית שני עכ”ל, ומבואר מזה דאין זה מצד ההית שני גופא אלא מצד שהוא בזמן בית שני שהיה אז זמן יישוב, ורש”י מפרש דהברייתא היא קדומה בזמן בית שני, וקאי על זמן זה שהיו מצויין אז בתי ישראל ביישובן, לפי התנאים בדעות במשנ”ב שם.

ואמנם בשו”ע סי’ רכד ס”י כתב כגון בית שני, אבל כבר מבואר במשנ”ב שם בשם הב”י כמו שנתבאר דהכונה על זמן בית שני, וכמו שהוגה בלשון השו”ע ביישוב בית שני.

ומ”מ יש ליתן קצת סמך לנוהגים לברך דיש לומר שהברכה מעיקרא רק על דבר בגורם התפעלות, כמ”ש לגבי הרים וגבעות בשו”ע סי’ רכח ס”ג, וכעי”ז לעיל מינה במשנ”ב בס”ב לגהי נהרות, בביאור דברי השו”ע שם, וממילא יתכן שיוכל לברך על בתי ישראל ביישובן אם ראה דבר הגורם התפעלות, אבל לא מצד שהיה חרב ונבנה.
ומ”מ זה יתרץ רק הקושי’ השניה, ולא הקושי’ דיש שיטות שהוא רק בזמן בית שני, ועוד דלא מצינו שמברכים על בכנ”ס גדול ומעורר התפעלות כגון בהמ”ד בעלזא בירושלים, וכ”ש שאינו מוסכם שאין מברכים על הית פרטי כמבואר במשנ”ב הנ”ל סי’ רכד סקי”ד וכ”ד השו”ע שם, וכן פשטות הגמ’ דע”כ בתי גוים דתניא בסמוך אין הכונה לבתי ע”ז שנשנו לבד, וא”כ יגיד עליו רעו שגם בתי ישראל אין הכונה לבתי כנסיות, ועוד דלגבי בתי ע”ז לא מצינו שחילק הרמ”א ר”ס רכד בין בית ע”ז המעורר התפעלות לשאינו כזה, ואף שהיה מקום לחלק דבבית ע”ז אין הברכה על ההתפעלות, מ”מ יל”ע בזה קצת, דדינים אלו נשנו בסתמא בפ”ט דברכות, ומחד גיסא בהרים וגבעות אם ראה תוך ל’ הר שאינו מעורר התפעלות אינו מקלקל ברכתו גם לפי הצד שבהר גמור ראה ולא בירך הפסיד הברכה עד ל’ יום, והרחבתי בתשובה אחרת, ושם משום שלא תקנו מעיקרא כלל אם אינו מעורר התפעלות, משא”כ כאן שאינו הרגש תנאי בברכה, וא”כ מנ”ל דכשמתרגש פתאום יכול להחשיב את מה שלא התרגש קודם כמו שלא ראה ולא בירך שעכשיו יצטרך לברך, והבן כי קיצרתי, ולכשתמצי לומר גם בהרים וגבעות אינו מותנה ברגש בפועל אלא בהר משונה שיכול לרגש, וממילא גם שם אם ראה הר גבוה גמור שאינו מרגש אותו ולא בירך שלא כדין, ושוב ראה הר גסוב אחר שמרגש אותו אם יוכל להרך, הוא אותו הנידון כאן, ולהמבואר מפשטות הרמ”א בניד”ד יוצא שאין מברך אם ראה בתי כנסת בכל הל’ יום שצריך לברך ולא בירך, גם אם רק עכשיו מתרגש, (ובתשובה אחרת דנתי אם דברי הרמ”א אמורים רק אם ראה ברציפות מקטנותו שלא היה בר חיובא עד עכשיו או גם בראה גרידא ולא בירך, ולענייננו אין שייך כל הזמן, כיון דבניד”ד בלאו הכי ראה בתי כנסיות תדיר), וקיצרתי מאוד מחמת קושי הכתיבה.

השלמה לענין ברכת מציב גבול אלמנה על בתי כנסת בזמנינו

שמעתי שהגריש”א בירך על בהכנ”ס חורבת ר”י חסיד בשם ומלכות ונראה דעל בהכנ”ס אחר חשש משום הרמ”א שעל ב’ בתי ע”ז בעיר אחד אין לברך וכן מתבאר בדברי המשנ”ב שם בסוף סי’ לענין המדובר שם בסוף התשובה, אך סבר הגרי”ש דאם יש התפעלות מיוחדת לא מתחשבים במה שראה בהכנ”ס אחר תוך ל’ יום, ולכן החורבה שהיה בהכנ”ס חשוב בילדותו של הגרי”ש ושוב נבנה מחדש היה בזה התפעלות מיוחדת, וממילא עכשיו כמה שנים אחר שנבנה אינו שייך לענין זה, ולחינם תלו מודעה שהגריש”א בירך על זה.

אולם מצאתי כתוב שהמרא דאתרא דשם מורה לברך על בכנ”ס זה, ואם הדברים הובאו כצורתם יש לבאר דפירש כן דברי רש”י לענין בית שני דמברכים מחמת שנחרב וחזר ונבנה, אולם כמו שהבאתי בפנים התשובה דעיקר הפירוש המובא בפוסקים בכוונת רש”י אינו כן ושלמעשה אין לברך.

קרא פחות
בית כנסתבניןברכת מציב גבול אלמנהבתי כנסיותגאולהחורבותחורבןחורבת בית כנסתר' יהודה החסיד
0
  • 0
  • 40
נשאל: י״ח במרחשוון תשפ״דב:

יש בזה בעיה. מקורות: ראה או”ח שב, יא, התו”ש החמיר בזה אף שפשטות השו”ע להקל, והביאור הלכה תמה על התו”ש ולא הכריע.

יש בזה בעיה.

מקורות: ראה או”ח שב, יא, התו”ש החמיר בזה אף שפשטות השו”ע להקל, והביאור הלכה תמה על התו”ש ולא הכריע.

קרא פחות
בעלי חיים
0
  • 0
  • 40
נשאל: כ״ז בשבט תשפ״דב:

ראיתי מי שהציע בפני הגרמ”מ קארפ שברכה זו נתקנה רק עבור מי שמשכים (כלשון התנא דבי אליהו פכ”א [שהוא המקור לברכה זו] וישכים ויאמר) ולא למי שהתעורר לאחר זמן תפילה, והסכים עמו הרב שליט”א. ומ”מ לדינא יל”ע אם לנהוג כן, דהרי ...קרא עוד

ראיתי מי שהציע בפני הגרמ”מ קארפ שברכה זו נתקנה רק עבור מי שמשכים (כלשון התנא דבי אליהו פכ”א [שהוא המקור לברכה זו] וישכים ויאמר) ולא למי שהתעורר לאחר זמן תפילה, והסכים עמו הרב שליט”א.

ומ”מ לדינא יל”ע אם לנהוג כן, דהרי נזכר בלשון הברכה שבתד”א גם להיות ירא שמים בגלוי ובסתר ואטו מי שאינו ירא שמים אינו יכול לברך ברכה זו, וידוע שתחילת הברכה אינו מנוסח הברכה עצמו כמו שהארכתי בתשובה אחרת שנדפסה בשו”ת עם סגולה רק שהביא הב”י בשם שבלי הלקט בשם ר”ש לאומרה יחד עם הברכה [דהיינו לומר את כל הנוסח בתד”א] כדי להרגיל האדם להיות יר”ש בגלוי ובסתר, והגרח”ק ע”פ התוס’ בפסחים וברכות נקט שתחילת הברכה מעיקר הדין הוא מאתה עד שלא נברא העולם.

ועוד יל”ע דהיכן מצינו שהברכה תלויה בזמן קימתו של האדם, דבשלמא זמן לאמירת הברכה מצינו אבל שיהיה מותנה בזמן הקימה היכן מצינו, שברכה שאדם קם בזמן מסויים מתחייב לאומרה ואם קם בזמן אחר אינו מתחייב לאומרה, ואמנם המעביר שינה אם קם בלילה אינו מתחייב לאומרה, אבל שם הברכה על השינה ועל זמן השינה, ולדידן המעביר שינה אפשר שהיא ברכה על מנהגו של עולם כשאר ברכות השחר (ובניעור כל הלילה מחמירים לצאת מאחר).

ועוד יל”ע דבלשון הברכה עצמה לא מצינו כלל רמז לענין ההשכמה, דהוא ברכה על קידוש השם, ולמה לא נזכר בנוסח הברכה דבר על ההשכמה, ואפי’ אם נימא שהוא ברכה לכל יום על קידוש השם של אותו היום, אבל למה שלא יהיה דינו כזמן של שאר ברכות השחר לכל דעה לפי שיטתה.

ועוד יל”ע דהשכמה הוא מי שמקדים לקום, כדמוכח בפסחים ד’ וביומא דף ע”ו עי”ש, וא”כ לפ”ז יוכל לברך רק מי שמקדים הרבה לקום, וא”כ איזה שיעור נאמר בדבר.

ועוד יל”ע דהרי המשנ”ב דן לגבי ברכות השחר אחר ד’ שעות וכן דנו הפוסקים על ק”ש לאחר ג’ וד’ שעות וברכותיה לאחר ג’ וד’ שעות ושמונ”ע לאחר ד’ שעות ולאחר חצות, ולמה לא הזכיר נידון זה של ברכת לעולם יהא אדם למי שקם ממיטתו אחר ד’ שעות, ומ”מ לא ראינו אינו ראיה גמורה (ועי’ ערוה”ש ס”ס נב שהוסיף ברכות שלא הזכירם המשנ”ב שם לדון בהם אם יכול לאומרן אחר התפילה).

קרא פחות

ברכהזמן ברכת לעולם יהא אדםזמן תפילהלעולם יהא אדםקידוששחריתשינהתפילה
0
  • 0
  • 40
נשאל: ד׳ באייר תשפ״דב:

נכנסים בזה להרבה שאלות, הנידון העיקרי הוא במה שאמרו (חלה פ”א מ”ז, שו”ע יו”ד סי’ שכו ס”ב) העושה עיסה על מנת לחלק שאינו מתחייב בחלה, ובאופן שמחלק לאחר האפייה, אם בשעת אפייה לא יתחלק אינו חשוב כעושה על מנת לחלק ...קרא עוד

נכנסים בזה להרבה שאלות, הנידון העיקרי הוא במה שאמרו (חלה פ”א מ”ז, שו”ע יו”ד סי’ שכו ס”ב) העושה עיסה על מנת לחלק שאינו מתחייב בחלה, ובאופן שמחלק לאחר האפייה, אם בשעת אפייה לא יתחלק אינו חשוב כעושה על מנת לחלק (ש”ך סק”ה).

אמנם דנו האחרונים מה הדין כשמחלק בפועל ללקוחות לאחר האפיה, אבל כבר קודם אפיה מפריד העיסה ללחמים נפרדים כדי לחלקם לאחר האפיה ללקוחות, האם חשוב על מנת לחלק או לא, עי’ בשו”ת מנח”י ח”י סי’ קי שהביא מחלוקת האחרונים בזה.

וכן נכנסים בזה לנידון נוסף של צירוף סל לאחר אפיה על מנת לחלק, דגם בזה יש צד באחרונים דכל מה שלא מועיל צירוף סל על מנת לחלק לאחר אפייה (רצוני לומר מה שלא מועיל על מנת לחלק כדי להפקיע ולפטור את חיוב צירוף הסל עפמ”ש לעיל בשך הש”ך סק”ה) הוא רק בצירוף סל קודם אפייה על מנת לחלק לאחר אפיה אבל בצירוף סל לאחר אפייה על מנת לחלק לאחר אפייה יועיל כאן על מנת לחלק כדי לפטור, משום שכל הצירוף כאן היה על מנת לחלק בלבד, וכזה שם צירוף לא מועיל כלל, (כ”כ הגר”נ גשטטנר בקובץ מבית לוי חי”ד עמ’ פג בשם הערך שי יו”ד סי’ שכו ושו”ת משנה שכיר ח”א סי’ מה, ועי’ תורת לחם סי’ ה’ סקל”ג וחדרי דעה סי’ שכו ס”א דיתכן שגם לענין דינא דהרמב”ם דלקמן שהעיסה לא תתחייב אחר כך בניד”ד לא ייחשב צירוף כלל, אולם יעוי’ תורת הארץ פ”ד אות ק’ דלא שייך על מנת לחלק לאחר אפייה כלל עי”ש טעמו וכן נקט הגרש”ו בקובץ מבית לוי ח”ה עמ’ לו הערה ח, ועי’ עוד בהרחבה במנח”י ח”ח סי מב והאחרונים שהביא שם).

ועוד לענין מצות עי’ אחיעזר ח”ב סי’ לז וציץ הקדש סי’ כא סק”ד בשם מהרי”ל דיסקין.

ואף אם יש בוודאות אדם אחד שקונה במאפיית המצות שיעור חלה עדיין אינו ברור שהקונים האחרים מה שקנו מתחייב ג”כ, דהרי האחרונים (מקדש מעט סק”ט וחלת לחם סי’ ה סי”א וסמ”א) נחלקו אם בכה”ג הקונה פחות מכשיעור מתחייב, (ואמנם הם דברו באופן שמתחלק על דעת כן, אבל באופן שאין תכנון מעיקרא כיצד לחלקו יעוי’ להלן בסמוך בדברי הגרשז”א).

מ”מ על אף שהנידונים הנ”ל קיימים במצות, מ”מ לכאורה למעשה לא מועיל להחשיב על מנת לחלק אפילו מספק, כל עוד שכל אחד יכול לקנות כמה שהוא רוצה, וכמו שנקט הגרשז”א (שש”כ ח”ב פמ”ב סי”א הערה מז) לגבי מאפיות שמכיון שאין יודעים מי יקנה וכמה יקנה לא חשיב על מנת לחלק, דעל מנת לחלק הוא רק בודאי על מנת לחלק ולא בספק על מנת לחלק, כדמוכח בשו”ע שם ס”ב לגבי נחתום, וכמו שביאר החזו”א ליקוטים סי’ ב סק”ב, דמכיון שהחלוקה מסופקת חייב בחלה בתורת ודאי.

ואמנם לגוף הראיה מהשו”ע שם היה מקום לחלק דאילו לגבי נחתום באופן המבואר בשו”ע שם יש צד שלא יחלק כלל את העיסה אם לא יצטרך כמבואר שם, משא”כ כאן שבודאי מחלק והשאלה רק אם אדם אחד יקנה הכל או אנשים רבים, אבל הגרשז”א לא נקט לחלק בזה, מכיון שאם אדם אחד יקנה הכל ממילא הרי הוא כמו שלא נתחלק.

אבל יש להעיר על זה, דממה שנקט השו”ע גבי נחתום שהחיוב הוא שאם לא תימכר השאור יאפנה הוא בפת אחת, משמע שלולא שיש צד כזה לא היינו מחייבים מחמת שאולי אדם אחד יקנה הכל, ואולי הטעם הוא דאם אדם עושה למכור בשוק ואדם אחד החליט על דעת עצמו לקנות הכל אין זה משנה את מהות העיסה מצד המכין את העיסה שהרי המטרה היתה למכור בשוק על יד על יד, ומבחינת המכין ההסתכלות כמו שהגיעו הרבה קונים בבת אחת, דהשינוי לא נעשה מחמתו, משא”כ במקרה של השו”ע שהשינוי נעשה מחמת הצד המכין, וממילא כשיש סיכוי שייעשה שינוי כזה חשיב שאינו בהכרח על מנת לחלק.

אולם בכ”ז הגרשז”א לא קיבל החילוק, דהרי כיון שאם מעיקרא הנחתום מוכר רק כמויות גדולות של שיעור חלה לא יהיה כאן פטור של חיוב חלה, ולכן הסתבר להגרשז”א שגם אם יש סיכוי שאדם יקנה שיעור גדול חשיב כספק על מנת לחלק דחייב בתורת ודאי, ולא הסתבר להגרשז”א לומר שיש כאן ב’ דינים, ומה שאדם קונה הרבה יחד יועיל לשנות הגדרה בעיסה רק אם היה כן בדעת המוכר, דממ”נ אם מועיל מועיל ואם לא מועיל לא מועיל.

מ”מ גם הגרשז”א לא מיירי במקום שהזמינו מראש כמה חלות ואין בכל אחת מהם שיעור חלה (ובמקום שהזמינו ואין לכל אחד שיעור חלה עדיין יתכן שתלוי בנידון שתלינו לעיל בפלוגתת הרמ”א והגר”א דלהגר”א אם הקמח שייך לשני אנשים הוא כעל מנת לחלק אבל להרמ”א אינו כעל מנת לחלק כיון שלא יתחלק עדיין בשעת האפייה, ובאופן שהזמינו ויש לאחד שיעור חלה יהיה תלוי בנידון המקדש מעט וחלת לחם שהזכרתי לעיל האם כשיש אחד שיש לו שיעור חלה מחייב גם האחרים או לא).

ואמנם אם אנו באים לדון שההפרשה במאפייה לא חלה מאחד מן הטעמים האלה, ונבוא לחייב הפרשת חלה בבית על מצות שכבר הפרישו עליהם במאפייה, לכאורה ממ”נ אין צריך להפריש שוב בבית, שהרי גם אם נחשיב הצירוף של המצות כצירוף על מנת לחלק שאינו מחייב בחלה, אבל הדין הוא שגם עיסה על מנת לחלק שחילקה וחזק וצירפה שלא על מנת לחלק פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה, כמ”ש בסי’ שכו ס”ד ע”פ הרמב”ם הל’ ביכורים פ”ז ה”ט.

ולפ”ז לכאורה ממ”נ אין צריך להפריש שוב בבית, דאם הצירוף אינו חשוב על מנת לחלק ומחייב בחלה, א”כ הרי כבר הפרישו במאפייה, ואם הצירוף חשוב על מנת לחלק א”כ צירוף זה פוטר והעיסה לא תחזור ותתחייב אחר כך.

אולם למעשה א”א לסמוך ע”ז, חדא שכן כתב הט”ז סי’ שכד סק”ד והמקדש מעט סי’ שכו סקי”ג דיש לחשוש לדעת הראב”ד בהשגותיו על הרמב”ם שם לחייב באופן הנ”ל אם חזר וצירף את העיסה שלא על מנת לחלק, ועוד דבפרט בניד”ד שכל הצירוף נעשה רק אחר הגלגול ואחר על מנת לחלק יש צד דלא חשיב צירוף על מנת לחלק לפטור אפי’ להרמב”ם דחשיב כאילו לא היה צירוף כלל, עי’ באחרונים הנ”ל שציינתי לגבי נידון זה לעיל.

קרא פחות
הפרשת חלהחלהידמשנה
0
  • 0
  • 40
נשאל: ו׳ בתשרי תשפ״הב:

הטעם שלא סמך החת”ס על התקנה המבוארת בספר חסידים הנ”ל ללמוד בצנעה וכו’ וחשש החת”ס יותר מזה הוא משום שראה החת”ס שקראו אצלו ענייני סכנה שגרמו לאבלות ולכן חשש יותר על עצמו, ונימק את דבריו שמכיון שהתחיל להקפיד בזה ממילא ...קרא עוד

הטעם שלא סמך החת”ס על התקנה המבוארת בספר חסידים הנ”ל ללמוד בצנעה וכו’ וחשש החת”ס יותר מזה הוא משום שראה החת”ס שקראו אצלו ענייני סכנה שגרמו לאבלות ולכן חשש יותר על עצמו, ונימק את דבריו שמכיון שהתחיל להקפיד בזה ממילא גורם אצלו נזק יותר משאר בני אדם, ע”פ המבואר בדיני זוגות בפרק ערבי פסחים דמאן דקפיד קפדינן בהדיה.

וכן ראיתי בשם הגריש”א (ציוני הלכה אבלות עמ’ א ואילך) דמה שמתה אמו של החת”ס מחמת שלמד דיני אבלות אי”ז אלא לו בלבד משום שהיה גברא קפדנא כמ”ש החת”ס על עצמו שם, והכונה בזה שהיה מקפיד מתחילתו שלא לעסוק בעניינים אלו (או עכ”פ בלא תיקון קודם למעשה) וכיון שעבר על קפידתו נגרמה לו סכנה מזה.

ויתכן עוד דעיקר מש”כ החת”ס אפי’ על סכנה שהיתה לו הוא רק באופן שאינו עושה אפי’ התיקון של הספר חסידים סי’ רסא שיש ללמוד בצנעא, אבל אם לומד בצנעא אפשר דג”כ סגי, ושמא מה שלמד אז לא היה בצנעא.

ואה”נ היה יכול מעכשיו ללמוד בצנעא, אבל קצת דחוק לומר כן דמה שכתב החת”ס לחמיו הרע”א שלא יסתכן בלימוד תשובתו כיון שהרע”א אינו מקפיד או ילמד בט”ב, א”כ למה לא נקט או שילמד בצנעא ואז יהני אפי’ למאן דמקפיד (או אפי’ לפי הצד שיש סכנה לכל אחד), ויש ליישב דלא נקט כל הפתרונות, וכמו שמצינו עוד פתרון שהובא בשם החת”ס (ראה דרך שיחה להגרח”ק ח”ב עמ’ שכח) ליתן פרוטה לצדקה לפני הלימוד, וכן עוד פתרון מצינו בספר יוסף אומץ עמ’ ער שיש להזהר מלדלג לימוד הלכות אלו אלא שנהגו רבותיו לסיים את השיעור בענין אחר כדי לסיים בדבר טוב עכ”ד, ויש ליתן סמך לדבריו שכן מבואר בירושלמי ובפסיקתא דר”כ לגבי מגילת איכה וספר ירמיהו.

ובגוף דברי החת”ס הנ”ל דמאן דלא קפיד לא קפדי’ בלימוד הלכות אלו, ציינו בזה עוד לדברי החת”ס גופיה באה”ע ח”א סו”ס קכא בשם ההפלאה שהיו משה ואהרן צריכים ללמד לישראל דיני אבלות בימי אבלותם של משה ואהרן אף שהם עצמם לא היו אבלים, ואין לדחות דסגי בזה שמשה ואהרן אבלים דהרי במקרה של החת”ס גופיה מה ששלח התשובה לחמיו היה הוא אבל (ואולי יש לדחוק דבינתיים כבר עברו הז’ ימי אבלות), אבל יש ליישב דהכל היו אבלים על מרים אע”ג דעיקר אבלות נזכרה בתורה רק במיתת משה ואהרן, מ”מ היה מן האבלות גם במיתת מרים שהיא היתה ג”כ רועה כמבואר בכ”מ (עי’ תענית ט ע”א).

ולמעשה נקט הגרח”ק (שם) שהחזו”א והקה”י לא חששו לזה ואף החת”ס גופיה נתן פרוטה לצדקה קודם הלימוד (וכנראה בתשובה דלעיל של החת”ס מה שאירע שקיבל מכתב מחמיו ולא ידע שהוא בענין אבלות ולכך לא נתן פרוטה לצדקה קודם שהתחיל ללמוד בזה ולהפסיק באמצע לא הפסיק, משום ביטול תורה, ולהכי כ’ שהוא גברא קפדנא לענין מה שהקפיד ליתן פרוטה לצדקה קודם כל לימוד הל’ אבלות ועכשיו לא עשה כן לכך קאמר שבא לידי סכנה מחמת זה, ויש להוסיף שהחת”ס דרב גובריה שהיה ריש מתיבתא רבתי ודיינא רבא ובתשובותיו כי גדלו ורבו, והעמיד אחריו דורות של דיינים ורבני קהילות קדושות בצאצאים ותלמידים ותלמידי תלמידים, בודאי שלא הסיח דעתו מלימוד הל’ אבלות וזה לא יעלה על הדעת מלבד עדותו דהגרח”ק הנ”ל שנתן פרוטה לצדקה), וכן הובא בשם הגריש”א שם והגרשז”א (הליכ”ש בין המצרים פט”ו הערה לה) שיש ללמוד דברים אלו בעין כמו שאר חלקי התורה, ויש לציין דגם במפרש של הספר חסידים נקט שהוא עיקר הסכנה בלימוד במהירות ודלא כשהכנה”ג ביו”ד סי’ רמה אות ג שכתב להיפך בשם הס”ח דאדרבה הס”ח כתב שכן מנהג בני האדם שיראים מחמת דבר שאין לירא ממנו ולכך למדין מו”ק בלא דקדוק, ולמעשה כתב הס”ח שילמד בצנעא וגם זה לא מחמת סכנה אלא משום שמה שבני אדם מחשיבין לסכנה יש בו משום עין הרע ולכך צריך להזהר בו.

מה ששאלת למה הקפיד החת”ס אחר שהס”ח הזהיר שא”צ להקפיד, תשובה מ”מ החת”ס עשה כן לרווחא דמילתא שנתן פרוטה לענין קודם הלימוד (כדלעיל מהגרח”ק בשמו), דאי’ בירוש’ כמדומה בפ”ח דתרומות ה”ג דצריך למיחש למאי דברייתא אמרין, ולכל היותר יש בזה מצוות צדקה ואין נזק ודבר רע יוצא מן הצדקה שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום כמ”ש בשו”ע ריש הל’ צדקה, ולא סליק אדעתיה דהחת”ס שישלחו אליו מכתב בעיון בדיני אבלות ולא יספיק ליתן פרוטה לעני קודם, אבל כיון שהקפיד הקפידו בהדיה דכל דקפיד קפדי’ בהדיה כמבואר בפסחים הנ”ל.

וגם לא חשיב שבא נזק מחמת הצדקה, דאדרבה הנזק הוא מחמת שלא נתן צדקה כשהיה עליו ליתן לפי מנגו, ואע”ג שהיה בשוגג מ”מ מאן דקפיד קפדי’ בהדיה כדאי’ בפסחים שם גבי ר”ד דפקע כדא ומסתמא גם שם היה בשוגג.

קרא פחות
אבלותאףהתורהחתם סופרלימוד בסתרלימוד תורהמועד קטןמשהנשלח להרב רן אביחציראסוגיות אבלותספר חסידיםעיןקובץ תשעה באבקטןתשובהתשובות להרב רן אבוחצירא
0
  • 0
  • 40
נשאל: כ״ח בתשרי תשפ״ה

אינו כדאי לקרוא בשמות אלו ואפשר שגם אם נקרא יש יותר עדיפות לשנות השם מכאן ואילך. מקורות: הנה יש אומרים שאין לקרות שמות מקודם מתן תורה (כ”ד המבי”ט ח”א סי’ רעו ועי’ מ”ש ע”ז ביוסף אומץ למה”ר יוזפא סי’ יא סק”ג ובתשובה ...קרא עוד

אינו כדאי לקרוא בשמות אלו ואפשר שגם אם נקרא יש יותר עדיפות לשנות השם מכאן ואילך.

מקורות:

הנה יש אומרים שאין לקרות שמות מקודם מתן תורה (כ”ד המבי”ט ח”א סי’ רעו ועי’ מ”ש ע”ז ביוסף אומץ למה”ר יוזפא סי’ יא סק”ג ובתשובה מאהבה ח”א סי’ לה), ובטעמא דקרא להגרח”ק האריך להביא הרבה שמות שמצינו שקראו שמות כמו קודם מתן תורה, ועיקר הקושי’ כבר נזכרה בכנה”ג ביו”ד סי’ רסו, ובברכ”י ביו”ד שם ג”כ הביא גם מנהג העולם שנהגו להקל.

והמעיין סבור דשוינהו הגרח”ק להנך יש אומרים כטועים בדבר משנה, אבל יתכן לומר דלאו איסורא קאמרי אלא רק שיותר טוב לקרות על שם מי שהיה אחר מתן תורה, כיון שאותם שהיו קודם אברהם לא היה להם קדושת ישראל והרי לא פסקה זוהמתן כמ”ש בשבת קמ, והרי לא קיימו כל התורה והיו בני נח ממש מלבד האבות וצאצאי יעקב אבינו.

ואפי’ השבטים שקיימו כל התורה [עי’ יומא כח ע”ב וקידושין פב ובמדרש בראשית רבה לגבי אברהם אבינו ועוד בבראשית רבתי לענין השבטים והרחבתי בזה באיזהו מקומן), שמא יש לטעון הרי קיימו כאינם מצויין ועושין ולמה שלא יקרא ע”ש צדיקים אחרים שקיימו את התורה כמצויין ועושין דהרי קיום כמצווה ועושה הוא גדול כדאמרי’ בפ”ק דקידושין.

ומיהו לגבי האבות מסתבר שאין אומרים כן דמ”מ האבות הן הן המרכבה כדאמרי’ בב”ר וקיימו הרבה ובאר”י אי’ שקיימו תיקוני המצוות באופנים אחרים, ובלקט יושר אי’ שאמר התה”ד לאחד שיכול לקרוא בשם יצחק במקום אביו דהוא ואביו חייבין בכבוד יצחק, וכן מבואר בברכ”י יו”ד סי’ רסה סק”ו בשם המבי”ט הנ”ל דכל הנ”ל הוא רק קודם אברהם אבינו אבל מאברהם אבינו ואילך אפשר לקרוא אלא דשם משמע דהשבטים אינם בכלל מניעה זו וכן משמע בתשובה מאהבה שם בדעת המבי”ט הנ”ל דדן שם למה קרא לראובן לבנו חנוך מאחר שהיה חנוך קודם מתן תורה בזרע קין.

(ועי’ בפרשת דרכים ובשאר אחרונים שהובאו בילקוט ביאורים עוז והדר סנהדרין נח ע”ב גבי מימרא גוי ששבת מה הדין בזה לגבי האבות, ואגב הואיל דאתאן לזה לעד”נ שהטעם לזה הוא איסור גוי ששבת עניינו הוא משום שנכנס בין ישראל לאביהם שבשמים כמ”ש בילקוט פרשת תשא ובדברים רבה, וממילא כל עוד שלא היו ישראל לא היה איסור גוי ששבת, וכ”ש שהאבות עצמם היו בקדושת ישראל ע”פ המבואר בס’ הכוזרי מאמר א’, וכעין דברי הפרשת דרכים שם).

אבל עדה וצילה למה שיקרא על שמם דהרי אינו רוצה שבתו תהיה לא כעדה ולא כצלה ורשעים לא מסקי’ בשמייהו [יומא לח ע”ב], ואמרי’ התם שהשם גורם לולד, א”כ אפי’ אם אינו שם רשע ממש מ”מ מוטב לקרוא בשם צדיקים שיהיה לסימן טוב לתינוק שילך בדרך הצדיק, וכמ”ש המבי”ט שם דמי שהיה קודם מתן תורה לא היה בכלל עושה נחת רוח ליוצרו.

וממילא יתכן לומר להנך יש אומרים דלעיל דעל שם רשעים אסור לקרוא בשמם (כמ”ש המהרש”א תענית כא ע”א, ועי’ שיח השדה בדף שלפני תשלום יפה עינים שהסתפק בזה, ומ”מ לפעמים אסור אינו בדרגת איסור גמורה כמו שציינתי באיזהו מקומן, ועי’  שד”ח כללי פוסקים סי’ טז אות יב, אולם במהר”ם פאדווה סי’ פז ואוה”ח פנחס כו יג משמע שהוא איסור מדאורייתא), אבל אותם שקודם מתן תורה אין איסור בזה אלא שאינו כדאי וכמו שנתבאר ואעפ”כ אפשר דהאבות אינן בכלל מניעה זו, דהם מצוקי ארץ ואיתני ארץ והמרכבה וכל זכותינו הוא בזכותם.

ולגוף ענין עדה וצלה, הנה לפי מה שמבואר בחז”ל דאחת מהן היתה כאלמנה ולא היה מטיב לה (כמ”ש בב”ר כג ג ובמפרשים שם ע”פ איוב כד כא) ואחת מהן היתה לשם עקרות וקדישות כדפרש”י, א”כ אינו רוצה שבתו תהיה לא כעדה ולא כצלה ולמה שיקרא לבתו עדה או צלה.

ועי’ בספר חסידים סי’ תתר דחנוך ולמך נתקצרו ימיהם לפי שנקראו ע”ש רשע, ובר”ח אי’ שאין קורא בשם רשע ומצליח וכ”כ הפ”ת ביו”ד קטז סק”ו דריע מזליה.

ואע”ג שעיקר המשה מתייחס ללמך הבעל מ”מ מצא מין את מינו (ב”ק צג) וכתיב מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים (חולין ד) והם היו בדור רשע והשתתפו במעשה רשע ולמה יקרא על שמם.

ואמנם יש לציין דהגר”א באדרת אליהו לא פירש כהך דרשא אלא שלמך פירש קצת מדרכי דור המבול ולקח שתי נשותיו לפרו”ר אלא שקירב אחת יותר ומחמת זה זכה לבת שנשארה אחר המבול שכן נעמה בתו היתה אשת נח כמ”ש בב”ר פכ”ג.

ויש להוסיף דמצינו שגם אביו של נח נקרא למך וגם חמיו של נח נקרא למך וגם אביו של נח חי שבע מאות שבעים ושבעה שנים וגם למך היה דור שביעי והזכיר בדבריו ולמך שבעים ושבעה.

ומ”מ בב”ר כג ג משמע טובא כדפרש”י שלמך לקח שתיהן כמנהג דור המבול שהיו לוקחין ב’ נשים וכו’ וכן פירשו שם כל מפרשי המדרש, ומלבד כל שאר מאורעות שעברו עליהם שהולידו כמה בנים לע”ז כמ”ש בב”ר פכ”ג ובנם נהרג בחייהם ושאר כמעט כולם במבול, ועי’ בכלי יקר דהטעם שנכתב סיפור זה בתורה ללמד שכאשר נושאים אשה רק למלאות התאוות ולא לשם שמים יולדים בנים זרים ומשחיתים, וגם הגר”א גופיה לא הזכיר שנהג למך בעל שלהם לגמרי כשורה עי”ש.

והנה יש מהאחרונים שרצו לחלק בין שם קודם מתן תורה שרומז לדבר טוב לבין שם שקודם מתן תורה שרומז לדבר רע (עי’ שו”ת דברי בניהו חלק כד סי’ נח), אבל בניד”ד הרי מבואר ברז”ל ששמות עדה וצלה עצמם רומזים לדברים שאינם טובים דעדה דעדת מיניה שסרה ממנו כדפרש”י וצילה שיושבת בצילו לשם קדישות בעקרות.

לענין מה ששאלת אם לשנות השם לא מצינו שמשנים שם בלא טעם מספיק וכיון שאין ידוע שהיו רשעיות ואדרבה במדרשים רבה ותנחומא משמע שהיתה בהם קצת צדקות דקנאו על מה שהרג למך את בנו וגם האמינו לנבואת נח וגם שמעו לאדה”ר וגם הוכיחו את אדה”ר שמכ”ז נשמע שהיה בהם איזה צדקות וגם על למך אי’ בב”ר שם שהיה ברור שבדור המבול וגם בגר”א הנ”ל אי’ שפירש קצת מדרכיהם של בני דור המבול ואי’ שם שמחמת זכה לבת צדקת ע”פ הב”ר פרשה כג שנעמה אשתו של נח היתה בתו והיתה צדקת ולכך נקראת נעמה שהיו מעשיה נעימים (לפי חד דרשא במד”ר ואינו מוסכם לכו”ע) והיא או עכ”פ כמעט רק היא נשארה בחיים מזרעו של קין, הלכך אין בזה מספיק להורות שחייבים לשנות השם.

ומ”מ יותר טוב לקרוא בשם ישראל לפי המתבאר שיש סכנה בשם כזה וכ”כ כמה אחרונים דמי שנקרא בשם גיות צריך לשנות שמו (מהר”ם שיק יו”ד סי’ קסט, באר משה ח”ח סי’ יט סק”ח, מהרש”ם ח”ו סי’ י), אלא שעיקר הנידון שם למי שקרוא בשם גויים של עכשיו שנוהג בזה כמנהג גוים, ומ”מ על שם רשע ידוע כתבו לשנות שמו (עי’ דרך שיחה עמ’ לב בשם הגרח”ק לענין שם מתן, ובבאר משה שם לענין שם נמרוד), וכאן כפי שנתבאר אין ברור שהיו רשעיות דעיקר התורה לא מיירי בהן אלא בלמך ובבניו אע”פ שיותר נוטה הדברים שלא היו צדקניות.

השלמה לתשובה על קריאת בת בשם עדה

לענין מה שאינו טוב לקרות בתו בשם עדה יש להוסיף דגם אשתו של עשו נקראת עדה (בראשית לו ב) והיא בשמת כמבואר בפרש”י בראשית שם, ושם אי’ דנקראת בשמת ע”ש שהיתה מקטרת לע”ז, ומשמע שעיקר שמה היה עדה, דהיכא דדרשי’ אחד מהשמות השם השני הוא העיקרי כדמוכח בריש פרק כיצד מעברין בעירובין נג ע”א, ממילא עדה הוא שם העיקרי, ויתכן לומר עוד בדרך רמז שנקראת עדה על שם שהיתה סרת טעם, דלא יסור  בבראשית מט מתרגמי’ לא יעדי וכדמייתי לה בפ”ה דיומא הוציאו לו, ועשו כל מ’ שנה היה צד וכו’ (רש”י בראשית כו, לד), ומסתמא אח”כ גם כן רק דר”ל שעד אז לא נשא ואיהו בקרי ואתתיה בבוציני כדאמרי’ בפ”ק דסוטה דף ג’ והם כולם היו פרוצים כדמפרשי דורשי חמורות במקום שנהגו פסחים נד ע”א ובמדרשים ס”פ וישלח (ועי’ פרסומי ניסא שליקט המדרשים בזה), וממילא שייך לקרותה לשון עדה דיוצאת החוץ הוא ג”כ מלשון זה עי’ בפרש”י ריש משלי.

ואמנם אם היתה עוד עדה צדקת היה שייך לכוון על שמה שיש שכתבו כעי”ז כשיש שם שנקרא בו צדיק ורשע שיכוון על הצדיק (עי’ מה שהביא בדרך שיחה) אך מאחר דגם עדה ראשונה לא היתה צדקנית ממילא עדה שניה שהיתה רשעה מוסיף טעם לפגם וסניין שמייהו.

קרא פחות
אברהםאיובגויהתורהיעקביצחקמשהמשנהעדהצילהקריאת שםקריאת שמותשינוי שםשמותתשובות בנושאי לידה
2
  • 2
  • 40
נשאל: י״א בניסן תשפ״בב:

ע”ד מה שהבאת דברי הגמ’ בב”מ ע”ט א’, דאמר רב חסדא אמר רב קטינא מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצתה זו שאף ...קרא עוד

ע”ד מה שהבאת דברי הגמ’ בב”מ ע”ט א’, דאמר רב חסדא אמר רב קטינא מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצתה זו שאף על פי שאין שם יובל אינה נצמתת עכ”ל, וכתב המנ”ח מצוה של”ט, וז”פ דל”ד ס’ שנה אלא אפי’ על אלפיים שנה יכול לקנות וא”י ביובל מ”ל חד יובל או כמה יובלות הכלל כל דאינ’ לצמיתות אין יוצאת ביובל מפסוק זה עכ”ל.

והקשיתם דאם מוכר לאלפיים שנה לכאורה דבר פשוט שאין כאן מכירה לזמן כלל, כיון שאין דעתו לתובעו בסוף זמן זה ומסתמא ישכח.

הנה ראשית כל כ”כ ג”כ הערוך השלחן הל’ יובל {(אף שאין ברור שם ענין זה של אלפים שנה} , והביא כ”ז ג”כ מרן הגרח”ק בדרך אמונה הל’ שמו”י פי”א סק”י וז”ל, וכן אם מכרה לאלפיים שנה או יותר אף על גב שודאי לא יחי’ כ”כ הרבה שנים מ”מ תחזור ליורשיו עכ”ל.

ובעיקר הענין איני יודע אם שייך לטעון כן, דאף אם יש חשש גדול שישכח, מ”מ כיון שמתנה וקובע ע”פ דין שיש לו זכות לו או ליורשיו לתבוע את השדה שוב בסוף זמן המכר, ומעולם השדה לא היתה קנויה לו ליותר מאלפים שנים הללו, א”כ גדר מכירה זו היא מכירה לזמן, ואם ישכחו מאי אפשר למיעבד.

ובתוס’ בב”מ שם כתבו, במוכר שדהו לס’ שנה – קס”ד כיון דלזמן ארוך כ”כ מכר לו לא חשיב כליא קרנא עכ”ל.

ונ”ל דששים לאו דוקא, אלא אשמעינן דלא חיישינן במה דכליא קרנא, וכיון דאשמעינן בששים תו לא אכפת לן.

ודוקא אם מכרו בלא קציבת זמן כלל יוצא ביובל, וכלשון הרמב”ם הל’ שמיטה ויובל פי”א ה”ב, והמוכר שדהו לס’ שנה אינה יוצאה ביובל שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ”ל.

וכ”כ המאירי בב”מ שם, שאין יציאת היובל אלא למי שאלמלא יובל נחלט כגון מוכר סתם או מוכר לצמיתות בפירוש הא מוכר לזמן אינו יוצא ביובל ע”כ.

ובחינוך כ”כ יותר בבירור, מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [ב”מ ע”ט ע”א] שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כל זמן שיזכור לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ”ל.

והאור החיים כתב בפ’ בהר וז”ל, עוד נראה על פי מה שכתב רמב”ם שם בפרק י”א וז”ל המוכר שדהו לששים שנה אינה יוצאה ביובל שאינו חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או לצמיתות ע”כ, והכסף משנה לא רשם מנין הוציא הרב דין זה, ואולי כי דין זה הוא מה שרשם ה’ במאמר זה על זה הדרך במספר שנים אחר היובל פירוש כשהוא מוכר במספר השנים למ’ או ס’ שנה ומעלה, ימכור פירוש יכול למכור וימשך המכר גם אחר היובל ואין היובל מפסיק להוציאה מידו כיון שמכר למספר שנים, ומה שגמר אומר במספר שני תבואות וגו’ פירוש נותן טעם לדבר למה מכר לשנים ימשך אחר היובל, ואמר במספר שני תבואות ימכר לך מכר זה, פירוש כיון שמוכר לשנים הרי זה אינו מוכר אלא שני תבואות לא גוף הקרקע, שעל מכירתו הוא שמקפיד הכתוב עכ”ל.

וע”י ג”כ מ”ש בס’ פנים יפות לבעל ההפלאה.

ובס’ הכתב והקבלה לתלמיד הרע”א כתב, ונ”ל לתת טעם להשמטת מלת שתי אצל הלוקח, כי היה ר”ל במספר שתי שנים תקנה, אבל כיוון הכתוב להורות בכוונה שניה שמותר ליקח שדה על זמן קצוב הנמשך גם אחר שנת היובל הבא, ונשארת ביד הלוקח גם ביובל ואינה חוזרת לבעליו עד הזמן הקצוב, כדאמרינן (ב”מ ע”ט) המוכר שדהו לששים שנה אינה חוזרת ביובל, וזה נכלל בלשון במספר שנים אחר היובל תקנה, ר”ל תוכל לקנות על מספר שנים הנמשכים והולכים אחר היובל הבא.

ולפי”ז מלת אחר קרוב למ”ש לפי פירש”י, וממה דאמרינן שם בב”מ, כיצד יעשה ילקח וכו’ דזבין ליה לשתין שנין, משמע דאף לכתחלה מותר לעשות כן ע”כ.

ויש לדון עוד, דהנה גדר של מכירה לזמן י”א דהוא כקנין פירות, עיין ברא”ש פ”ג דסוכה ולכאורה מוכח כן מהגמ’ ביבמות ל”ו ב’ דגרסינן התם, דתנן הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שנתנן לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות הוא מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר’ יוחנן אמר לא קנה לוקח וריש לקיש אמר קנה לוקח ר’ יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ור”ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עכ”ל.

ומבואר דכיון שעתידה השדה לעבור מצד הדין לרשות הבן חשיב כברשות הבן מעיקרא, כיון שאינו נשאר לעולם ברשות האב.

והו”ל גבי אב כקנין פירות.

ומוכח כאן עוד, דאע”ג שיתכן שלא היה כאן משמעות למכירה, כגון שאין עוד בנים ובודאי ירשנו, מ”מ יש כאן קנין ע”פ דין, וסגי בזה להחשיב השדה כברשות הבן, וה”ה לענינינו כיון שע”פ דין אינו מכור לעולם סגי בזה דהו”ל ברשות המוכר, ואע”ג דאין הנידונין שוים, מ”מ מסברא חשיב כברשות המוכר.

ועיין רמב”ם פכ”ג מהל’ מכירה הלכה ה-ו וז”ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה, ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה.

ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם.

ובראב”ד שם, א”א איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני ודבר זה אינו מיושב עלי במכר שאם אמר נכסי מכורין לך במאה דינרין ואחריך לפלוני בעשרים דינרין שנאמר בזה אין לשני אלא מה ששייר ראשון ויפסיד השני מה שנתן לו בדמים, ואפשר שיהיה כן כי לפי הספק נתן השני דמים.

עוד אפשר מוכר שדהו לששים שנה או לחמשים שנה או לארבעים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל, עכ”ל, ועיין מחנה אפרים הל’ זכיה ומתנה סי’ י”ח דשייך לומר מתנה על מנת להחזיר.

ובשו”ע חו”מ סי’ רי”ב ס”ד כתב וז”ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב, הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה, ובסוף תחזור לבעליה ע”כ.

ומעשה היה שחברא קדישא בבני ברק שאלו את השבט הלוי (ח”י סימן רז) שהוצע להם קרקע שמיועד [בתכנית בנין ערים] לבית קברות, דבר זה היה מאפשר לנו למכור חלקות קבורה לשומרי שבת בתנאים זולים, אבל מאחר ומדובר בקרקע בבעלות המנהל, אפשר לקבל השטח רק לחכירה לתשעים ותשע שנה.

והשיב שהיות כי אין חשש לפינוי הקברים אחר כך, אם כן הדבר מותר ע”פ ההלכה, וגם ביסוד שהקבר צריך להיות שלו לכתחילה כדאיתא בב”ב דף קיב ע”א דאם קרקע חוזרת ביובל, אם כן נמצא צדיק בקבר שאינו שלו.

.

.

הא דידן עדיפא דגם בבא הזמן של צ”ט שנה, אין מחייבים לפנות, כמו שאין מחייבים לסתור הבניינים שנבנו על שטחים אלו, ואף על פי שנקרא רק חכירה, מ”מ לענין עצם הזכות להשתמש בו, הוי כאדם העושה בתוך שלו, וזכותו קיים, ולא נשמע עד היום שנתחייב אדם אשר בנה או קבר במקום כזה, לפנות אחר זה, דלמעשה הוא עושה בתוך שלו ודעתם רק לתבוע אם אפשר אחר זמן איזה תשלומים.

אבל הקרקע של הקבר, נקנה בדמים כהלכה, ואין מישהו שתובע בעלות על מקום הקבר, עכ”ל שבט הלוי.

והוסיף שם לעיין בתשובת בית יצחק (יו”ד ח”ב סימן עט) דהא דקונים יורשין חלק קבורה עבור הנפטר, כיון שאין זכיה וקנין למת, אכתי הוא אינו שלו, אך די”ל דצדיק קבור בקבר שאינו שלו הוא בזיון, וכשקונים היורשים משום כבודו של מת, שוב לא הוי בזיון, יעו”ש.

סוף דבר העיקר שלא יהיה כח ליד אחרים במנוחת הנפטר בקבר שלו, יעו”ש.

והגר”י זילברשטין בחשוקי חמד ב”ב קי”ב א’ כתב ע”ז, וז”ל, וגיסי הגאון ר’ חיים קניבסקי שליט”א הביא קצת סמך לסברת השבט הלוי מהירושלמי בשביעית (פ”ו ה”א) שכתוב שם אנטונינוס יהבה לרבי תרין אלפין דשנין באריסות, לפיכך נאכל ולא נעבד בסוריא, ופטור מהמעשרות מפני שהיא כשדות עכו”ם.

וביאר הגר”א שאנטונינוס נתן באריסות לרבי לאלפיים שנה ואם כן הוי הישראל אריס עולם, ולכן אסור לעבוד כסוריא.

ונאמר שם דפטור ממעשרות מפני שהשדה של גוי, ומשמע דאילו היה חכור דוגמת מינהל ישראל, כיום, אולי היה חייב במעשרות עכ”ל.

ומ”מ מבואר מראיה זו דגם לאלפים שנה חשיב מכירה לזמן ופשוט.

קרא פחות

בעלותגוייובליצחקמשנהמתנהמתנה על מנת להחזירשבת
0
  • 0
  • 40
נשאל: י״ט באייר תשפ״דב:

הנה ברמ”א יו”ד סי’ קצט סי”א נזכר שהיו שנהגו ד’ ימים וכך היה מקום להבין כיון שהמתנת יום חמישי הוא רק חשש בין השמשות וכל ענין זה היא גזירה מאוחרת שאף במקומו של הב”י לא נהגו בה, והבו דלא לוסיף ...קרא עוד

הנה ברמ”א יו”ד סי’ קצט סי”א נזכר שהיו שנהגו ד’ ימים וכך היה מקום להבין כיון שהמתנת יום חמישי הוא רק חשש בין השמשות וכל ענין זה היא גזירה מאוחרת שאף במקומו של הב”י לא נהגו בה, והבו דלא לוסיף עלה, ומ”מ למעשה המנהג להחמיר ביום חמישי, והתה”ד סי’ רמה נתן טעם לדבר והובא בש”ך שם סק”כ וכ’ הרמ”א דאין לשנות מהמנהג להמתין ה’ ימים.

ואמנם בשל”ה (שער האותיות אות ק הלכות ביאה סור מרע ד”ה מעשה) הזכיר איזה אופן להקל בזה להמתין ד’ ימים, בשבת שאחר יו”ט, כדי שלא יבואו לידי קולא אחרת שהיא חמורה יותר מעיקר הדין עיין שם פרטי המקרה, והובא בהרבה נו”כ, התוה”ש סק”כ והמחה”ש שם והפת”ש סקט”ו בשם הסד”ט סקמ”ב, מ”מ האידנא לא שמענו מקילים להמתין ד’ ימים, כדי להרויח דברים אחרים, גם אם נימא שעדיין מקילים בהתירו של השל”ה גופיה כיון שכבר יצא הדבר בהיתר ונקבע להלכה, מ”מ להוסיף על זה לא שמענו (אלא רק במקרים חריגים מאוד יעוי’ בפ”ת בשם החת”ס ועי’ בנין בית נאמן לאאמו”ר שליט”א), ויתכן דבזמן השל”ה עדיין לא נתפשטה גזירה זו כמו היום, ולכן היה יותר שייך להקל בזה אבל האידנא הוא חמור יותר, ומענין לענין יעוי’ בנובי”ת יו”ד סי’ קכה הובא בפת”ש סקט”ז שמורה אחד הקיל באיזה אופן שהיה טעם להקל ואמר שיש לגעור בו בנזיפה, ושמעי’ שכבר במקומו ובזמנו של הנוב”י לא שמעו להקל בזה כשיש טעם בדבר, ואע”פ שאין הנידון דומה לראיה, מ”מ רוח הדברים אפשר להבין שקודם שנתפשטה הגזירה אם יש טעם שומעין להקל ואחר שנתפשטה הגזירה הוא חמור יותר.

ונראה דיש להוכיח שכך המנהג להחמיר מזה ממה שמעשים שבכל יום שנשים טובלות בליל שבת אפי’ הנוהגות לטבול בחמין ומעולם לא שמענו שמקדימין הטבילה בזה אע”פ שיש בזה גם נוחות וגם חומרא הלכתית ואם היה בזה היתר או עדיפות לא היו עושים אחרת מזה, וגם מסתימת הפוסקים שהזכירו קולת השל”ה בשבת שאחר יו”ט לא שמענו שהזכירו שבת גרידא אע”פ שהמנהג שיש שנהגו להקל לטבול בחמין כבר היה מצוי בזמן האחרונים (עי’ שעה”צ סי’ שכו סק”ה בשם הקרבן נתנאל), ועד פוסקי זמנינו ממש שדנו בהמתנת ד’ ימים בשבת שאחר יו”ט לא ראיתי שנחתו לדון בשבת גרידא, אע”פ שכהיום בודאי שהמנהג להקל לטבול בחמין מאוד רווח, ועוד דהשעה”צ ושאר האחרונים שדנו בקולתו של הק”נ אם לסמוך על זה בשעה”ד (עי’ במשנה אחרונה על המשנ”ב שציין להרבה אחרונים שדנו בהיתר זה) לא ראיתי שהזכירו שיש לזה פתרון אחר בד”כ, ולכן אין להקל בזה.
 

קרא פחות
שבת
0
  • 0
  • 40
נשאל: ט׳ בטבת תשפ״דב:

יעוי’ בשו”ע או”ח רטז ב דבפרי שעומד לאכילה ולריח מברך ויש ראשונים שסוברים שאפי’ מיני בשמים לא יברך עי’ בביה”ל בסוף הסימן, וכן הגר”א חולק ונרט כשאר הראשונים וכן נקט החזו”א, ואף מי שהביאו לו עכשיו לשם ריח שכ’ בזה ...קרא עוד

יעוי’ בשו”ע או”ח רטז ב דבפרי שעומד לאכילה ולריח מברך ויש ראשונים שסוברים שאפי’ מיני בשמים לא יברך עי’ בביה”ל בסוף הסימן, וכן הגר”א חולק ונרט כשאר הראשונים וכן נקט החזו”א, ואף מי שהביאו לו עכשיו לשם ריח שכ’ בזה הרב פעלים או”ח ח”ב לה לברך אפי’ להגר”א מ”מ החזו”א חולק גם בזה בדעת הגר”א (ובבה”ל ד”ה כשנטלו יוצא בחשבון שגם השו”ע לא מיירי אלא בנטלו להריח א”כ הגר”א מיירי בכל גוני גם כשהביאו לו לשם ריח דהוא דומה למ”ש המשנ”ב), ואתרוגים הם פרי שמיועדים לאכילה כמ”ש הראשונים ועי’ באריכות הבה”ל בסעיף הנ”ל ד”ה או לאכלו ובבה”ל בסוף הסימן.

והבה”ל נקט במסקנתו בס”ב דהגר”א מודה באופן שלקח את הפרי גם להריח והחזו”א חולק וכנ”ל.

ומ”מ אתרוגים של זמנינו שאינם נאכלים כ”כ כשהם בשלבי גידול מוקדמים וגם קודם בישול באש שבזה אין בריה אוכלתן, ובצירוף דעת השו”ע ובצירוף דעת הרב פעלים לענין הובא לפניו לשם ריח, ובצירוף מסקנת הבה”ל בדעת הגר”א שבאופן שלקחו גם בשביל להריח מודה הגר”א דמברך, בצירוף כל זה יש להתיר לברך על האתרוג.

ולגוף הענין אמנם יש ענין לעשות דוקא באתרוג וכמ”ש הפוסקים לענין הדס דהואיל ואתעביד ביה מצוה חדא של ד’ מינים ליעביד ביה מצוה אחריתי של וברכת הנר, אך מ”מ בניד”ד כיון שנכנסים לשאלה הלכתית באתרוג זה אין ענין לקחתו במקום בשמים ראויין לכתחילה עכ”פ במקום שלא ידוע מנהג בזה.

ויש לציין עוד שראוי ליקח להבדלה דבר שברכתו מיני בשמים עכ”פ למנהג האשכנזים, עי’ משנ”ב ריש סי’ רצז.

ולענין אם יש איסור לברך על אתרוג שהתייחד למצוה, עי’ בביאור הלכה ס”ס רטז ומסקנת הדברים שם דאחר סוכות אין חשש גם להמחמירים שלא בזמן נטילתו, וכן מבואר שם בביאור הלכה ד”ה או בסוגריים.

ולגוף הנידון הנ”ל שאתרוג קודם בישול יש להחשיבו כאינו עומד לאכילה קצת יש לסוג מן הדבר דלענין הגדרת ברכת הנותן ריח טוב בפירות לדעת השו”ע מבואר בנו”כ לענין כמה דברים דגם דברים שהם לתהליך אכילה אע”פ שעדיין אין ראויין נכנסים לשאלה בזה, ואולי מזה נלמוד לענין הגר”א הנ”ל ג”כ, ויל”ע.

קרא פחות

אתרוגהדססוכותקובץ סוכות וארבע מיניםריח
0
  • 0
  • 40
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה סנהדרין דף עח: ההוא דכפתיה לחבריה כו’ ופירש”י דכפתיה – קשר ידיו ורגליו על שפת הים. ויש להעיר מדוע לא פירש כן לעיל אצל כפתו ברעב. ועוד קשה מדוע האריך וכתב קשר ידיו כו’ הול”ל כפתיה – קשרו ותו לא מידי וכמו ...קרא עוד

שאלה

סנהדרין דף עח: ההוא דכפתיה לחבריה כו’

ופירש”י דכפתיה – קשר ידיו ורגליו על שפת הים.

ויש להעיר מדוע לא פירש כן לעיל אצל כפתו ברעב.

ועוד קשה מדוע האריך וכתב קשר ידיו כו’ הול”ל כפתיה – קשרו ותו לא מידי וכמו שכתב בחולין טו.

עיין שם.

וצ”ע בזה.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

שלו’ וברכה

עיינתי בשאלה, ואין בידי תשובה לפרש כוונת דקדוק לשון רש”י בזה, ועל השאלה מחולין נ”ל שכ”ה דרך רש”י ושאר הראשונים פעמים לקצר ופעמים להאריך, וכלל נקוט בידינו ד”ת עניים וכו’.

***

שאלה

סנהדרין עח: ת”ר המכה את חבירו ואמדוהו למיתה כו’ וחכמים אומרים אין אומד אחר אומד

ופירש”י אין אומד אחר אומד – לחשב כיוצא מב”ד זכאי ולהפטר אם לאחר מכאן הכביד ומת “אלא בתר מעשה דהשתא אזלינן” דהואיל והכביד ומת חייב המכה מיתה

לא הבנתי כוונת רש”י במש”כ דאזלינן בתר מעשה דהשתא.

ולכאורה הול”ל אין אומד אחר אומד ואזלינן בתר אומד ראשון.

ובאמת מצאתי ביד רמה שכ”כ וז”ל וחכ”א אין אומד אחר אומד כלומר אין אומד מוציא מיד אומד לחשבו כיוצא מבית דין זכאי אלא הרי הוא בחזקת אומד ראשון עד שיתרפא לגמרי אבל מת מתוך חליו חייב.

וצ”ע בכוונת רש”י ז”ל.

החותם בכבוד רב,

שמואל דוד בערקאוויטש

תשובה

קרא פחות

תשובה
0
  • 0
  • 40
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

אלו אילנות הכניס נח לתיבה {בע”ה עש”ק פ’ נח ג’ מרחשון תשע”ו} מה שהקשה למה לא הכניס נח לתיבה אלא אילני מאכל (ב”ר ל”א י”ד), ולא אילני סרק. תשובה – הנה הגם שהכניס אילנות, גם אי נימא שהיה זה לצורך נטיעת אילנות ...קרא עוד

אלו אילנות הכניס נח לתיבה

{בע”ה עש”ק פ’ נח ג’ מרחשון תשע”ו}

מה שהקשה למה לא הכניס נח לתיבה אלא אילני מאכל (ב”ר ל”א י”ד), ולא אילני סרק.

תשובה – הנה הגם שהכניס אילנות, גם אי נימא שהיה זה לצורך נטיעת אילנות אח”כ, לא הכניס נח לתיבה אלא דבר שיש בו צורך בעולם, והגם שאחז”ל שעתידין אילני סרק שיטענו פירות, מ”מ לא היה על נח לדאוג לדבר כזה, ומי שיעשה הנס לטעון מהם פירות הוא יעשה נס וישאיר לפלטה את אילנות הסרק.

וז”ל המהר”ל בגור אריה על פרש”י, הביא עמו זמורות.

דאם לא כן מהיכן היה ליטע כרם, אלא שהכניס עמו זמורות ויחורי תאנים.

ומה שהוסיף ‘ויחורי תאנים’ יש מפרשים דאם לא כן קשה ההיא דלעיל שאמר ש’עשה עצמו חולין שהיה לו לעסוק בנטיעה אחרת’, ודלמא לא היה לו נטיעה אחרת, אלא שהיה לו גם כן נטיעות אחרות, כגון יחורי תאנים.

והקשו למה הכניס עמו אלו השנים בלבד ותו לא, ותירץ הר”ת מארולייניש בשביל שהם מתקלקלים יותר משאר נטיעות במים, ולכך הכניס עמו אלו שנים.

וקשה על פירוש זה דהא נקרא “מבול” (לעיל י, ז) ‘שבלה הכל’ (רש”י שם), וכל הזרעים והאילנות בלו ולא נשאר אחד, שהרי הכל בלה, ולי נראה מפני שהם מאכלי אדם ביותר משאר אילנות, כדאמרינן (ראה ברכות מד.

) היה אוכל בתאנים וענבים, והוא הדין אחרים שהם צריכים לעולם, כדמשמע בב”ר (לו, ג) שאף גרופית לזית הביא, ודרשו רבותינו ז”ל (שם בב”ר) מדכתיב (ר’ לעיל ו, כא) “ואתה קח לך מכל מאכל ואספתו אליך”, אין אדם כונס אלא אם כן צריך לו בסוף, וגם כן כאן היה כונס בשביל שיהיה צריך לו בסוף כשיצא מן התיבה עכ”ל, ומבואר גם בדבריו שרק דברים הצריכין למאכל אדם לאכילת דרי התיבה, וזה עדיפא ממ”ש, דלדבריו הובאו רק האילנות הצריכין ממש.

וז”ל הב”ר שם, [ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל] ר’ אבא בר כהנא אמר הכניס עימו דבילה, תני משום ר’ נחמיה רוב מכנסו דבילה, אמר ר’ אבא בר כהנא הכניס זמורות לפילים חצובה לצבאים זכוכית לנעמיות, ר’ לוי אמר זמורות לנטיעות יחורים לתאינים גרופיות לזיתים, [על דעתיה דר’ אבא בר כהנא והיה לך ולהם דבר שהוא לך ולהם, על דעתיה דר’ לוי והיה לך ולהם את עיקר והם טפילה] ואספת אליך אין אדם כונס דבר אלא אם צריך אתו.

ומ”מ לכו”ע מבואר שהיה הענין למאכל ולא יותר.

קרא פחות

נחמיהתשובה
0
  • 0
  • 40
נשאל: י״ח בכסלו תשפ״דב:


יעקב אבינו הרויח למעשה מהברכות כמו שמבואר בחז”ל בכמה מקומות מכיון שהם היו מיועדות לו ולא לעשו וכך היה רצון ה’ ומחמת כן נעשה יצחק סומא כמבואר בחז”ל, כדי שיטול יעקב את הברכות (עי’ מדה”ג מהדורתי עמ’ נט), וגם ...קרא עוד


יעקב אבינו הרויח למעשה מהברכות כמו שמבואר בחז”ל בכמה מקומות מכיון שהם היו מיועדות לו ולא לעשו וכך היה רצון ה’ ומחמת כן נעשה יצחק סומא כמבואר בחז”ל, כדי שיטול יעקב את הברכות (עי’ מדה”ג מהדורתי עמ’ נט), וגם יצחק עצמו אם היה יודע שעשו רשע ויעקב צדיק היה מראש נותן הברכות ליעקב (עי’ שם סוף עמ’ ס), ולכן לא היה כאן מקח טעות (עי’ יבמות ב ע”ב בתו”י, מו”ר הגרצ”י אדלשטיין, וראה עוד באריכות מדה”ג עמ’ פז דברי ר’ לוי ור’ אלעזר), וכל מה שעשה יעקב היה ע”פ נבואה ורוה”ק של אמו רבקה (ראה אונקלוס כז יג ומדה”ג עמ עג), ואי’ עוד בחז”ל שגם יצחק הסכים לברכת יעקב כשנאמר ויקרא וגו’ ויברך אותו וכן כשאמר גם ברוך יהיה, וגם עשו עצמו כשאמר אחי יהי לך אשר לך וגם שרו של עשו דכתיב ויברך אותו שם ואף הקב”ה הסכים לזה בפירוש אח”כ.


ולענין מה שכתוב בא אחיך במרמה, עי’ בביאורי על המדה”ג מה שכתבתי שם בפסוק זה.

קרא פחות

יעקביצחקמקח טעותתגיות
0
  • 0
  • 40
נשאל: י״א בסיון תשפ״דב:

המנהג הרווח עכשיו שאין תוקעין בחצוצרות, ויעוי’ במג”א ריש סי’ תקעו שתמה על מנהג זה ועי’ באחרונים מש”כ בזה (עי”ש בפמ”ג ובמשנ”ב סק”א) כמה תירוצים, ולחלק מהתירוצים נוהג האידנא עכ”פ בא”י ולחלק מהתירוצים גם בא”י אינו נוהג ע”ש. וכמו שנתבאר שהמנהג ...קרא עוד

המנהג הרווח עכשיו שאין תוקעין בחצוצרות, ויעוי’ במג”א ריש סי’ תקעו שתמה על מנהג זה ועי’ באחרונים מש”כ בזה (עי”ש בפמ”ג ובמשנ”ב סק”א) כמה תירוצים, ולחלק מהתירוצים נוהג האידנא עכ”פ בא”י ולחלק מהתירוצים גם בא”י אינו נוהג ע”ש.

וכמו שנתבאר שהמנהג הרווח כיום אינו לתקוע בחצוצרות, ולמרות שבפוסקים הנ”ל נראה פשוט שלא היו יכולים להצביע על מנהג א”י שגם הם לא נהגו לתקוע (וכמו שיובא להלן מנהג ירושלים בזה, ואם כי אין ראיה שהכירו גדולי חו”ל את מנהגי א”י בזה ושהיה מנהג קבוע כ”כ שהתפרסם עד חו”ל), מ”מ כיום מנהג זה כולל גם את א”י, וכך למעשה המנהג נקבע שאין תוקעים בחצוצרות.

ואולם יש לציין דיש עדויות שמנהג ירושלים מלפני כמה דורות הי’ כן לתקוע בחצוצרות כסף בעת צרה.

ושמעתי שכן נהג הגר”ש דבלצקי (וכמדומה ששמעתי שהחמיר עוד להחשיבו עת צרה לענין ד’ תעניות להחשיבן כתענית ציבור חובה לענין מעת לעת, והוא ענין בפני עצמו ואכמ”ל, וכמובן שהכל לפי ענין הצרה).

ולפני זמן לא כביר נשמע על אחד מגדולי ירושלים (והוא הגר”מ שטרנבוך) שביקש שיתקעו בעת צרה בנימוק שכך מנהג ירושלים (והנידון אם מועיל שופר למצוה זו הוא נידון בפני עצמו, דיש פלוגתא רבתי אם התקיעה מתקיימת דוקא בחצוצרות או גם בשופר, ובמשנ”ב ריש סי’ תקעו נקט כהכרעת המגיד משנה שאפשר לתקוע גם בשופר, ואכהמ”ל בזה, רק לגוף מנהג ירושלים יש עדות שנהגו בחצוצרות כסף, ואולי לא בדרך קבע נהגו כן, או שהגדול הנזכר לא הנהיג בחצוצרות כסף שלא לשנות מידי מהמנהג הקיים כיום, או משום דלא אפשר).

ויעוי’ בערוך השלחן סי’ תקעו ס”ג דמבואר בדבריו דגם אם נוהגים בא”י בחצוצרות הוא רק אם נוהגים בכ”ד ברכות דתענית, ולפ”ז אין מקום ליחידים לכאורה לתקוע בחצוצרות האידנא, אולם לפי הטעם שכ’ המשנ”ב שם שהחילוק בין א”י לחו”ל הוא מצד דיוקא דקרא דכתיב וכי תבואו מלחמה בארצכם, לפ”ז משמע דמצוה זו לא תליא רק בכ”ד ברכות, ולכך ס”ד שינהג גם בחו”ל לולי הך קרא אע”ג דאין תענית צבור בחו”ל כמ”ש בתענית יג.

ויעוי’ באג”מ ח”א או”ח סי’ קסט שכ’ שהמנהג כדברי הריטב”א כמו שפירש שם דברי הריטב”א דבעי’ דוקא חצוצרות שנעשו לשימוש בבהמ”ק.

ולא זכיתי להבין דבריו, שזה לא נזכר בדברי הריטב”א דבעי’ חצוצרות שנעשו לשימוש בבהמ”ק, ועוד דמנא לן חידוש זה, דאי משום חצוצרות שעשה משה לצורך המקדש הא בלאו הכי נגנזו כמ”ש חז”ל, ואולי דייק לה מלישנא דקרא, ועוד דהרי מסברא למה שנצטרך חצוצרות שנעשו לשימוש במקדש כיון דמצוותן בגבולין כמו במקדש, ועוד דהרי בגבולין יש הרבה מקומות לתקוע, ואטו כולם יצטרכו דוקא החצוצרות שנעשו במקדש, ודוחק לומר דכל אחד מהם מערים שעושה לצורך המקדש ומערים ועושה לבהמ”ק אחר, דמה שייך הערמה בדין דאורייתא שצריך (לפי שי’ האג”מ) שייעשה לצורך המקדש, דהרי סו”ס לא נעשה לצורך המקדש, והרי לא היו כ”כ הרבה זמנים לתקוע שיספיק לעשות לבהמ”ק כ”כ הרבה לכל פעם כדי שיספיק לכל הגבולין, וגם אם היו הרבה זמנים המספיקים, מ”מ מה יעשו בגבולין עד אז, וכי תימא דאה”נ לא יתקעו כמ”ש הריטב”א, וכי לכתחילה אמרי’ להו שינהגו כבדיעבד, דבריטב”א משמע רק שהיה חסר להם משהו שהיה חסר רק להם והוכרחו לעשות כבדיעבד אבל לא שבזמן המשנה כבר נהגו כן.

קרא פחות
0
  • 0
  • 40
נשאל: ב׳ באלול תשפ״דב:

יש בזה כמה שיטות ונראה שהשיטה העיקרית בזה שלא. מקורות: הנה מסתימת הגמ’ בכתובות יח ע”ב ושו”ע חו”מ סי’ מו סל”ז היה מקום להבין דכל מה שעדים נאמנים הוא לומר שאין קיום לחתימתם אבל אם יש עדי קיום אין נאמנים, ובפשיטות משמע ...קרא עוד

יש בזה כמה שיטות ונראה שהשיטה העיקרית בזה שלא.
מקורות:
הנה מסתימת הגמ’ בכתובות יח ע”ב ושו”ע חו”מ סי’ מו סל”ז היה מקום להבין דכל מה שעדים נאמנים הוא לומר שאין קיום לחתימתם אבל אם יש עדי קיום אין נאמנים, ובפשיטות משמע דבין אם עדי הקיום באו קודם ובין אם באו אחר כך, דהרי נאמנותם הוא רק לומר שאין קיום לחתימתם מדין מיגו כמ”ש התוס’ שם (ד”ה הרי וד”ה אין, אולם עי”ש בסוף דבריהם ד”ה אין, ורמזו בזה לדבריהם יט ע”ב ד”ה ואם בשם ר”י וצע”ק).
ויש להוסיף דהתוס’ ד”ה אין כתבו בטעם מה שאין נאמנים אחר קיום משום דקיום הוא כמו עדות גמורה וכשמעידים כנגד הקיום הו”ל כמעידים נגד עדים ומיגו במקום עדים לא אמרי’.
ומקור דין זה הוא בב”מ פא ע”ב, דשם אי’ דאם אמר אזילנא באורחא דנהר פקוד ולא הוו שם מיא אע”פ שהיה יכול לטעון לא אזילנא אינו נאמן מכח מיגו דמה לי לשקר כיון דאנן סהדי שבאורחא דנהר פקוד איכא מיא, וא”כ ה”ה לענייננו שטר מקויים דינו מן התורה כעדות וא”א להעיד כנגדם.
והנה לכאורה אינו ממש כמו שם דהרי שם באמת מעיד שהיה דבר שהעדים אמרו שאינו אבל כאן הרי סו”ס אינו מעיד כנגד העדים שלא אמרו אלא שהשטר מקויים, מ”מ מאחר דדין שטר מקויים הוא כמו עדות המחייבת ממון ממילא כבאים לפטור הו”ל כמו מיגו נגד עדים.
ממילא גם כשמעידים כנגד עדי קיום שאין יודעים מהם עדיין הו”ל כמעידים נגד עדים.
דהרי אי הוה אמינא שהחסרון בנאמנות בעובדא דנהר פקוד הוא מצד שטען טענה שלא היה לו כח לטעון אחרת מחמת העדים, היה מקום לדון באופן שלא ידע מהעדים אם יש כאן נאמנות או לא, אבל מאחר שהחסרון בנאמנות בנהר פקוד שמעיד כנגד העדים א”כ מאי שנא.
אולם בשם השטמ”ק הובא שנקט דאם בשעה שהעדים פסלו שטרם באופן המועיל לא היו עדי קיום ונפסל השטר בב”ד שוב אין מועיל לו קיום.
ושטמ”ק הביא שנחלקו הראשונים אם מקרעין השטר, ובמהרש”א הוה פשיטא ליה דמקרעין השטר.
ועי’ בבית יעקב לבעל הנתה”מ שהביא דברי המהרש”א וביאר דזהו נאמנותם של העדים כרגע לקרוע השטר על פיהם, ועי”ש שתלה נידון זה בב’ תירוצי התוס’ אם המיגו הוא מיגו דשתקי או מיגו דאמרי פרוע או מזויף, דאם הוא מיגו דשתקי אין קורעין השטר דהרי סגי לן לומר שהוא כמו ששתקו ולא יותר, ואם הוא מיגו דאמרי פרוע קורעין כמ”ש המהרש”א ושטמ”ק, דהרי אם הוא פרוע השטר נקרע (הובאו בדבריו שם), ובספרו נתה”מ סי’ מו סקכ”א הסתפק בדין זה אם קורעין השטר או לא.
ומ”מ גם אם מקרעין השטר עדיין יש לדון כשבאו אחר כך עדי קיום לפנינו דשמא הוא רק נאמנות של עדי החתימה מחמת מיגו דאי בעו אמרו פרוע, אבל לא כנגד עדים, דהא קי”ל בב”מ שם מיגו כנגד עדים לא אמרי’, וכמו שכתבו התוס’ שם ב’ פעמים (והתוס’ כתבו דכל מה שאין נאמנין כשהוא מקויים הוא משום שהוא מיגו כנגד עדים ולפ”ז לכאורה אין חילוק בין באו עדים בתחילה לבאו עדים לבסוף, גם אם נימא דכל עוד שלא באו עדי קיום אנו מאמינים לעדים החתומים לדבריהם גם לענין שאין לחשוש שיבואו עדים וקורעין השטר).
ויעוי’ בחידושי הגר”ח הלוי בפי”ב מהל’ גירושין שנקט דכאן נאמנותם אינו רק מדין הפה שאסר אלא מדין שמרעין השטר וכו’ עי”ש ולפי דבריו מתיישב יותר ענין הפסול כאן.

ואמנם האבי עזרי חלק ע”ז והבין כפשטות הגמ’ שנאמנותם הוא מדין הפה שאסר, עי”ש בפ”ג מהל’ עדות ה”ו וכן בדבריו בהל’ גירושין שם.
אבל מעין דברי הגר”ח כבר בשיטמ”ק (ע”פ מה שהביאו וביארו הנתה”מ בבית יעקב שם) ביאר שיטתו מה שלא יהיו עדים אחרים נאמנים אח”כ, דמאחר שהריעו עדותן שבשטר לפני שנתקיים ממילא לא נגמרה עדותן שבשטר, דהם נאמנים לענין הורעת עדות השטר שלהם, ואז קיום אחר כבר לא יועיל בזה.
ויש ליתן לזה קצת סמך מדברי התוס’ ד”ה הרי אלו שכתבו וא”ת ולמה נאמנים והא מיגו במקום עדים הוא דאנן סהדי דלא הוו אניסי וכו’, ויש לומר דכיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום וכו’, אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא וכו’ עכ”ל, ומבואר מזה דדין אנן סהדי שאחר קיום השטר אינו כמו כל אנן סהדי של הסתברות עובדתית, אלא הוא דין שמונח בקיום, וכל שלא נעשה עדיין קיום כהלכתו עדיין אין כאן אנן סהדי, רק דמה שהוסיפו המפרשים על דברי התוס’ דגם אחר הקיום לא אמרי’ שהתברר שהיה כאן קיום למפרע.
(וי”ל גם סברא בזה דהרי אם באמת כך היה הדין שאם הוא ודאי כתב ידן יש כאן קיום גמור שהוא ודאי חתימה כשרה ללא פקפוק וללא ערעור, א”כ מה מועיל כלל שאומרים דהוו אניסי וכו’ כיון דלא פלגינן דיבורי והרי אנו מאמינים לדבריהם שזה כתב ידן ולא יהא גדול מכתב ידן יוצא במקום אחר שהוא קיום גמור בלא ערעור, ומאחר דכלפי שמיא גליא שהוא כתב ידן א”כ הוא בודאי חתימה כשרה, אלא שבאמת מצד הסברא אינו קיום לכל גוני אלא רק לומר שהוא כתב ידן, אבל לענין שהחתימה בכשרות אין כאן אנן סהדי אלא אם כן היה קיום בכשרות וק”ל).
והוא חידוש מאחר דמסברא רמת הנאמנות שלהם אינה משתנה אם העידו קודם לכן או אחר כך, כל עוד ששייך מיגו גם אחר שבאו העדים, ואע”ג דהוא יותר העזה כשמעידים כנגד עדים (או כנגד כת”י יוצא ממקו”א שהוא כמו עדים) מ”מ העזה הוא רק טעם להתיר כמ”ש באה”ע ריש סי’ יז ע”פ כמה סוגיות, ועוד דהרי אם ידעי’ שמשקרים כיון שהם נגד עדים מה מועיל שהם אינם יודעים שיש עדים כנגדם, אולם בלאו הכי כל דין זה של כיון שהגיד וכו’ הוא ג”כ חידוש בפני עצמו.
והיה מקום להביא עוד ראיה לזה דהרי כיון שהעדים העידו על שטר שאינו מקויים א”כ בלאו הכי א”א לגבות בשטר זה, א”כ למאי הלכתא נאמנין, א”כ משמע שנאמנין לפסול עכשיו אף אם יבואו עדים עדי קיום אח”כ.
אולם זה אינו מוכרח דיש לומר דנאמנין לענין שאפי’ שמודים שכתבו השטר לא מהני לענין קיום אע”ג דעצם ההודאה לחוד (בלא שאומרים הריעותא) הי’ מהני.
ויתכן לומר מקור למה שלא יועיל קיום אחר כך, דיש לומר דמדמי לה לנשביתי וטהורה אני הנשנה בכתובות באותו הפרק דאמרי’ לא תצא מהיתרה, והכא נמי העדים לא ייצאו מנאמנותם שפסלו השטר.

קרא פחות
אףגירושיןהתורהיעקבעדותשטר
0
  • 40
נשאל: ד׳ בטבת תשפ״דב:

הרמ”א פטרו מציצית כיון שהם ד’ כנפות כולם רק מלפניו והמשנ”ב מחמיר בזה ליר”ש שיעשה בזה קרן אחת עגולה כדי לצאת מידי החשש. ולמעשה כשיש עוד סניף להתיר יתכן שיש להתיר גם להמשנ”ב כגון בלילה וכן כשנודע לו בשבת שיש בזה ...קרא עוד

הרמ”א פטרו מציצית כיון שהם ד’ כנפות כולם רק מלפניו והמשנ”ב מחמיר בזה ליר”ש שיעשה בזה קרן אחת עגולה כדי לצאת מידי החשש.

ולמעשה כשיש עוד סניף להתיר יתכן שיש להתיר גם להמשנ”ב כגון בלילה וכן כשנודע לו בשבת שיש בזה בעיה שלדעת הר”י שהיא הדעה העיקרית שבמרדכי אין איסור ללובשו בלא ציצית מדאורייתא (אבל מדרבנן לא, עי’ משנ”ב סי’ יג), וכן בקטן יש מקום להקל בפרט כשהנידון לגבי החיובים של הקטן עצמו, כיון שלדעת כמה ראשונים ומהם רש”י והרמב”ן החיוב אינו מוטל על הקטן עצמו.

ולענין לתפור אין מועיל לתפור כנפי הבגד אלא רק אם יחתכנו באופן שיהיה עגול הניכר כמבואר בשו”ע.

קרא פחות
קובץ ציצית
0
  • 0
  • 40
נשאל: כ״ו בטבת תשפ״דב:

אין ראיה שיש מצוה בזה. ומאידך גיסא גם איסור לכאורה מוסכם שאין בזה. מקורות: יעוי’ בתענית כה ע”א על הנר שנעשה בו נס על ידי ר”ח בן דוסא ודלק עד מוצ”ש ובמוצ”ש הביאו ממנו אור להבדלה, והיה מקום לבאר שיש בזה ...קרא עוד

אין ראיה שיש מצוה בזה.

ומאידך גיסא גם איסור לכאורה מוסכם שאין בזה.

מקורות: יעוי’ בתענית כה ע”א על הנר שנעשה בו נס על ידי ר”ח בן דוסא ודלק עד מוצ”ש ובמוצ”ש הביאו ממנו אור להבדלה, והיה מקום לבאר שיש בזה מעלה דכיון דאיתעבידא ביה חדא מצוה ליעבד ביה מצוה אחריתי, כמ”ש לגבי עירוב, וכ”כ הפוסקים גם לגבי שעוה של נרות בית הכנסת להשתמש בזה לנר של מצוה.

אולם במפרש (מיוחס לרש”י) בתענית שם פי’ שאחר כך כיבוהו כדי שלא ליהנות ממעשי ניסים, וא”כ מה שנקטו בגמ’ על הנר ההוא שהביאו ממנו אור להבדלה הוא רק להשמיענו שאחר זה כבר לא השתמשו עוד בנר זה (ורק לצורך מצוה הקילו להשתמש במעשה ניסים במקום שהיו צריכים שלא היה להם אש אחרת אז, כמו שהקילו לענין הדלקת נר שבת כדלעיל מינה במעשה המובא בגמ’ שם), ומאידך גיסא גם במפרש אינו מוכח לפרש כן, דיש לומר שבא לפרש הטעם למה רק עד אז דלק ולא יותר, כלומר מאחר שהנס גרם לו לדלוק א”כ מאיזה טעם כבה לבסוף, אבל הטעם שהשתמשו בזה לנר הבדלה אפשר מחמת הואיל דאתעביד וכו’.

אולם יעוי’ במשנה ובגמרא בשלהי ביצה דלענין כמה דינים מבואר ששלהבת אין בה ממשות ורק מדרבנן תקנו כמה דברים גם בשלהבת כמו בדבר שיש בו ממש יעוי’ שם, וא”כ גם לענייננו יש מקום לומר דג”כ אינו צריך להשתמש דוקא בשלהבת שהשתמשו בה לנר שבת.

ואמנם מצינו שיש דינים מסוימים שנאמרו גם בשלהבת, עי’ בביצה שם, וכן לענין נר ששבת מצינו שהזכיר השעה”צ [רחצ כו] שיש בנר השני מהאור הראשון.

וכן יש לציין דהנה נזכר בשו”ע ס”ס תרכד שצריך להשתמש במוצאי יו”כ בנר ששבת, ואילו לענין שבת נזכר בסי’ רחצ ס”ה שא”צ נר ששבת כלל אלא רק ששת ממלאכת עבירה, ולא הזכירו שטוב גם בשבת להשתמש בשלהבת הנר של הדלקת הנר של שבת ויל”ע.

(ומה שלא הזכירו שיש מעלה להשתמש באותו הנר גופא שנשאר משבת אה”נ זה כלול במה שהזכירו בהנ”ל לענין שעוה של בית הכנסת דהיינו הך).

ויש לציין עוד דבשו”ע הל’ נר חנוכה ס”ס תרעד הזכיר על כמה נרות של מצוה המבוארים שם שמותרין להדליק זה מזה, ולא הזכיר כלל שיש עדיפות דוקא ליקח מנר של מצוה לנר של מצוה, וא”כ אולי משמע שלגבי שלהבת לא נאמר ענין זה של הואיל ואתעביד וכו’.

עד כאן לא מצינו הכרח לומר שיש לו להדליק מנר שנשאר מהדלקת הנר של שבת לנר של הבדלה.

ומאידך גיסא לכאורה לדעת כמה פוסקים אין לעשות כן, והוא הביאור הגר”א והחמד משה שהביא המשנ”ב בהל’ חנוכה שם ס”ס תרעד, וכן באשל אברהם מבוטשאטש שם, ואמנם בסי’ קנד ס”ק נד נקט המשנ”ב כהדעה בשו”ע המקילה, אבל ודאי שאין להדר בדבר שהוא איסור לפוסקים אחרים, אפי’ אם נימא שיש בזה הידור כנ”ל.

ויש לנו להתבונן בגוף דברי הפוסקים שלגבי שיירי השעוה כ’ להתיר ולגבי הדלקת הנר עצמו כ’ לאסור עכ”פ בחלק מהמקרים ולחלק מהדעות בכל המקרים.

ונראה דאין טעמם משום שבשלהבת לא אמרי’ הואיל ואתעבידא וכו’ מהטעם הנזכר שאין בשלהבת ממש, אלא משום שבהעברת שלהבת איכא ביזוי משא”כ בשיירי שעווה הנשארים.

וכן מבואר בשו”ע סי’ קנד סי”ד דנר של בהכנ”ס אחר שכבה מותר להדליק ממנו נר של חול, וע”ש במשנ”ב ס”ק נה דלא עדיף מנר חנוכה אחר זמן מצוותו, וכן בנר של הבדלה כ’ הבה”ל ומקורו בט”ז בהל’ חנוכה שם סק”ג שלאחר שהבדילו עליו נגמרה מצוותו.

א”כ אם נימא דהגר”א והחמד משה בהל’ חנוכה סי’ תרעד מודים לדברי השו”ע ומשנ”ב שם בסי’ קנד, א”כ אין איסור בדבר להדליק מנר של שבת אחר מוצ”ש שכבר עבר זמן מצוותו, וכמ”ש בתענית שם (אף שאין ראי’ ברורה מהגמ’ שם לדידן דכל ענין הדלקה מנר לנר אפי’ בנר חנוכה של איסה”נ תלייא באשלי רברבי ואכמ”ל), אבל גם מצוה אין לנו ראיה ברורה שיש במה שמעדיף להשתמש בנר של שבת להדליק ממנו נר של הבדלה.

קרא פחות
הבדלהחנוכהמשהעירובשבת
0
  • 0
  • 40
נשאל: כ״ו באלול תשפ״דב:

עיקר המנהג הוא רק אגוז ומה שהזכירו הפוסקים. מקורות: הן אמת שכתב הרמ”א להמנע מלאכול אגוז משום שהוא בגימטריא חט, (או חטא בהפרש אחד דאין מדקדקין באחד בגימטריא כמבואר בכמה קדמונים, ומ”מ מצוי בקדמונים גם כתיבת חט חסר), ובאמת משמע במרדכי בריש ...קרא עוד

עיקר המנהג הוא רק אגוז ומה שהזכירו הפוסקים.

מקורות:

הן אמת שכתב הרמ”א להמנע מלאכול אגוז משום שהוא בגימטריא חט, (או חטא בהפרש אחד דאין מדקדקין באחד בגימטריא כמבואר בכמה קדמונים, ומ”מ מצוי בקדמונים גם כתיבת חט חסר), ובאמת משמע במרדכי בריש יומא בשם תשוה”ג דבראש השנה הואיל ומסמנא מילתא לכך אנו מדקדקין בכל דבר שיש בו טעם שיהיה בו סימן וממילא יש להמנע מלהיפך, ולפי זה צריך להימנע מכל דבר שהוא היפך זה, ולפי מה שנתבאר ברמ”א הנ”ל דגם לגימטריא יש לחשוש אפשר דאין הכי נמי.

אבל למעשה קשה לחדש עוד דברים בגימטריא, דאין אנו בקיאין בדרשא דגימטריא, דכמה חידושים היה אפשר לחדש מכח גימטריא לטוב ולמוטב, וגם אגוז גופא יש בו גם גימטריאות טובות כידוע, ולכן אין לך אלא מה שאמרו חכמים בתלמודים ובמדרשים ובפוסקים כמו ברמ”א לענין אגוז שאין לאכלו משום שהוא בגימטריא חטא.

וכמו שציינת דבראשונים מקור דברי הרמ”א הובא עוד טעם בענין מניעת אכילת האגוז, והרמ”א חדא מתרי תלת טעמי נקט כדאמרי’ בעלמא, וכדאמרי’ עוד בירושלמי דכלאים עשירין היו בטעמים וכו’, ובמדרש היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה אלו ד”ת שעניים במקומן ועשירין במקו”א.

ויעוי’ בפסיקתא דר”כ בפיסקא כה דסליחות וכן בפסיקתא רבתי פי”א יהודה וישראל, דמבואר מתוך הדברים שם שישראל כשהם חוטאים נמשלו לאגוז שכשמכסה שרשיו אינו משביח כך ישראל מכסה פשעיו לא יצליח (משלי כח יג), ובמהדו”ק לפירושי על הפסיקתא ציינתי לדברי הרמ”א הנ”ל שאגוז בגימטריא חטא, ואח”כ במהדו”ב מחקתי הדברים, משום דבמדרש שה”ש רבה שהאגוז הוא משל לישראל ע”ש אל גינת אגוז ירדתי, ומ”מ עדיין דברי המדרש שייכים לדברי הרמ”א, דהרי מתוך דברי המדרש מתבאר שישראל נמשלו לאגוז כשהן חוטאין, א”כ סו”ס מבואר דהאגוז רומז לחטא, א”כ אפשר דיש מכאן סמך להא דאגוז בגימטריא חט.

שמעתי בשם הגר”א דמ”ש וחכמת סופרים תיסרח קאי על העיסוק בגימטריא, ואחר הביקוש מצאתי שיסודתם בחיבור המיוחס לו קול התור פ”ג ואמנם חיבור זה שנוי במחלוקת ואינו ברור שהוא מהגר”א אבל הדברים רמוזים גם בביהגר”א לתק”ז תיקון ע’, אלא דבשני המקומות אינו ברור שכוונת הגר”א למה ששמעתי בשמו, אלא דאדרבה המבואר בדבריו להיפך דר”ל שהע”ה ילעגו לחכמת סופרים שהיא הגימטריאות, ומ”מ עצם הענין שאין אנו בקיאין בדרשות עכ”פ בגימטריאות, הוא פשוט, דאין לדבר סוף, דאין דבר שאי אפשר למצוא לו ראיה בגימטריא באיזה אופן, ולכך משמע במתני’ דאבות דגימטריאות פרפראות לחכמה אבל לא גופי תורה, משום דאין לך אלא מה שאמרו חכמים שהוא נכון בגימטריא, אבל אין אדם דן גימטריא מעצמו בדבר הנוגע לדינא, אלא ליתן סמך בלבד בדינים שכבר נתבארו, ועי’ רשב”ץ במגן אבות על אבות ספ”ג דמבואר בדבריו כעין עיקר דברים אלו, וכ”כ הר”ח פלאג’י בספר כל החיים מערכת ז אות ג שאין להוציא דינים וסודות ע”פ גימטריאות.

וברמב”ן בספר הגאולה פ”א מבואר דרק גימטריאות ידועות שנמסרו למשה יש הלכות הנלמדות מהם, כדין סתם נזירות הנלמד מגימטריא דיהיה, אולם בכמה ראשונים (עוי’ בפהמ”ש להרמב”ם בנזיר פ”א ורא”ש שם ה ע”א, ורדב”ז נזירות פ”ג ה”ב) מבואר דגימטריא הם לסימן בלבד, ומ”מ לכשתמצי לומר גם להרמב”ן דבלאו הכי אין לנו כח להוציא דינים מגימטריאות, אלא הנידון רק אם הגימטריא נתנה למשה וכוונת הכתוב לזה, או שנתנה לסימן אחר כך.

ועיקרי הדברים כ”כ היעב”ץ בספרו לחם שמים על מסכת אבות שם שהגימטריאות נמסרו ביד חכמי ישראל האמיתיים, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול כי יש בהם דרכים לדבר והפכו, ונדרשים לכל חפציהם מראים פנים לכל צד טוב ורע, כענין ענג נגע בסוד פנים ואחור וחזרת הגלגל, ובכאן הרשת פרוסה ליד מעגל לצוד את הפתאים שראשן סגלגל ודורשים מקראות לעצמן בגימטריאות בדויות לפרוק עול תורה פנים שלא כהלכה הם מגלים כאילו נתנה התורה ביד כל סכל ונואל, וכללו של דבר אין אדם דן גימטריא או גזירה שוה מעצמו על מנת לחדש דברים אשר לא שערום אבותינו הקדמונים אלא רק לקיים את דבריהם עכ”ד.

ויש לציין עוד מש”כ האוה”ח דאע”ג דאין אדם דן גז”ש מעצמו (פסחים סו) מ”מ באגדה יכול, וה”ה יש לומר דבאגדה אפשר מי שהוא בר הכי לדרוש גימטריא מעצמו, (ועי’ במדרש ל”ב מידות כמה ענייני אגדה שנדרשו מגימטריא), אולם לחדש דינים א”א.

ויתכן עוד דמאחר שהרמ”א ברוב מקומות אין דרכו להביא טעמים א”כ מה שהביא גימטריא אפשר דזה גופא בא ללמד שאין כוונתו להטעם האמיתי אלא לסימן בלבד, והטעם האמיתי כמ”ש הראשונים שמבטל התפילה, וכמו שנתבאר בכמה ראשונים דגימטריאות הם סימנא בעלמא (אבל אינו מוכרח די”ל דכאן הקפידו בסימנא, ועכ”פ בראשונים אחרים נתבאר שא”א להוציא דינים מגימטריא, אלא דיש לומר דבדבר שאין בו איסור והיתר שייך לדרוש בזה כמו באגדה מי שהוא בר הכי אבל א”צ לדחוק כנ”ל, ולכל התירוצים א”א לחדש עוד גימטריאות, דרק מי שהוא בר הכי ומבין, וכמו כל הדרשות, ועי’ באדיר במרום לרמח”ל שכ’ דכל הדרשות תליין בהבנת הסודות שידעו בזמן חז”ל ולכך לא חידשו דרשות אחר חז”ל).

מה ששאלת שיש גימטריאות של זה לעומת זה בשל קדושה וכנגדם בטומאה, הנה כמו שנתבאר שאין אנו בקיאין בדרשות דגימטריאות, ולכן אינו מוקשה כ”כ, אבל מ”מ במקום שיש רגליים לדבר שהיא גימטריא נכונה, הנה זה ידוע שיש בשל טומאה כנגד קדושה בהרבה דברים, דיש מרכבה דטומאה וז’ רקיעין דטומאה וכיו”ב כמבואר בספרי היכלות ובמקובלים.

קרא פחות
אגדהאיסור אכילהאיסור ודברים האסוריםאיסור והיתרגימטריהדברי חולהתורהיראת שמיםמנהגי יום טובמנהגיםמשנהנשלח להרב מרדכי מיכאל עסיססימניםסימנים בראש השנהסעודהראש השנה
1
  • 1
  • 40
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה שלום וברכה. אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן. וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן. שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים ...קרא עוד

שאלה

שלום וברכה.

אודה מאוד אם תוכלו להשיב לי

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ”י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ”ב סי’ רלה ס”ק י”ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא”כ צ”ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה”.

וצ”ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא”כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

שאלה: בבא מציעא ד.

“דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו’, ורב ששת אמר: הילך פטור”.

וצ”ב דבפסוק כתיב “אשר יאמר כי הוא זה” וידוע שכל “זה” מורה באצבע הוא, וא”כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

שאלה: ברכות סב.

“רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את? פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

שאלה: יומא עה.

“תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו – יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה – מזונותיו עמו.

קלל את כנען – אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה – הכל רצין אחריה, קלל את האדמה – הכל ניזונין הימנה”.

וצ”ב אמאי לא הביאה הגמ’ גם מה שקילל ה’ את האיש.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

מאיזה גיל מיירי.

בתודה עמוקה

אהרן אריה כהן

***

תשובות

שלום רב

בע”ה, כ’ חשון תשע”ז

לכבוד הג”ר אהרן אריה כהן שליט”א

אכתוב קצת הנלנע”ד והכל בדרך אפשר, ואולי ימצאו הדברים חן בעיני הלומדים, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.

שאלה: מגילה כח: בתי כנסיות וכו’, אבל קורין בהן ושונין בהן.

וצ”ע, פשיטא שקורין בהן ושונין בהן.

תשובה: יעוי”ש גבי מש”כ כי הא דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא אתא זילחא דמיטרא עיילי לבי כנישתא אמרי האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא אלא משום דשמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא.

ופרש”י, צילותא – דעת צלולה ומיושבת, שאינו טרוד בכלום מחשבה.

וביארו שם התוס’ בזה”ל, שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא ע”כ.

ומבואר שבסתמא היה אסור להם ליכנס אע”פ שרצו ללמוד, מכיון שעיקר כונתם היה כדי ליהנות, ואולי זה מה שבעי לאשמעינן שדוקא אם נכנס לצורך קריאה ומשנה אבל אם נכנס לצורך החמה מפני החמה וכו’ אסור.

וזהו דוקא במקום כה”ג שאפשר בבית אחר כמ”ש המשנ”ב סי’ קנ”א סק”ד, ולא מהני שיקרא או ישנה מעט בכניסתו כדלקמן מאחר שיוכל ליכנס לבית של חול להנצל מהחמה והגשמים אם לא שעסק מקודם באיזה דבר הלכה בחוץ והתחילו גשמים לירד שאז מותר לו ליכנס לביה”מ כדי שלא יטרידוהו הגשמים, וכתב בשעה”צ סק”ד, כן משמע במגילה כ”ח ע”ב בגמרא, האי דעיילינן לבי כנישתא לאו משום מיטרא וכו’, ותפוק לה דהא למדו שם אחר כך, אלא ודאי דבכל גווני אסור כיון דכוונתו העיקר להנצל מהגשמים, ולא דמי למה שהתיר הגמרא על ידי עצה זו בשצריך לקרוא לאיזה אדם, התם אין לו עצה אחרת עכ”ל, וגם כ”ז דוקא בתי כנסיות אבל בתי מדרשות קילכמ”ש הרשב”א, [ומ”מ איידי דנקט בתי כנסיות נקט אכולה מילתא].

ואולי אתא לאשמעינן למ”ד שבהכנ”ס אסור לעשותו בהמ”ד דמ”מ לקרות בו ולשנות בו מותר, דרק לעשות בקביעות בהמ”ד אסור, אבל סתם מקרא ומשנה אין לאסור.

שוב ראיתי בס’ ראשון לציון לבעל האוה”ח הק’, וז”ל, גמרא אבל קורין בהם ושונין בהם ע”כ.

קשה מאי למימרא פשיטא דקורין ושונין בהם וי”ל דסד”א כר”י דאמר קדושת בית הכנסת גדולה מקדושת בית המדרש ואין קורין ולא שונין בהם קמ”ל.

ואפשר דמהאי טעמא אמרי’ הלכתא כריב”ל דאמר קדושת בית המדרש חמורה מקדושת בית הכנסת ולפ”ז ליכא למשמע מהכא דהלכה כריב”ל לגביה דר’ יוחנן שכתבו התוס’ לעיל דף כ”ו ד”ה כוותיה דר”פ כו’ דאיכא למימר שאני הכא דברייתא מסייע ליה.

או אפשר לומר דברייתא אתיא אפילו אליבא דר’ יוחנן ושאני הכא דלא עקר קדושת בית הכנסת ובאתרה קיימא אלא דקורין ושונין בה ג”כ אבל לעולם אם בא לעוקרה מהיות בית הכנסת ולקבוע בה בית המדרש לא שרי עכ”ל.

שאלה: מה הדין סוכה שעשאה משני דפנות, אך הצמיד את הדפנות זה לזה, ולמעשה כעת השני דפנות גודרים שלושה רוחות, האם כשרה.

תשובה: הנה יש דין שסוכה העשויה ככבשן כשרה, היינו סוכה עגולה, כמבואר בסוכה ז’ ב’, ובפשטות היינו סוכה שאין לה דפנות כלל ומ”מ מכיון שסוגר את הרוחות הנצרכות כשרה.

אמנם כתב השפ”א סוכה ז’ ב’, ומסופק אני בהך סוכה דכבשן האיך יהי’ השיעור דשתים כהלכתן ושלישית אפי’ טפח כיון דליכא זוית אפשר דצריך להיות מחצה העיגול עם עוד טפח וצוה”פ, או אפשר דאה”נ דבסוכה כזו כיון דליכא זוית צריך להיות כולה סתומה עומד מרובה על הפרוץ וצ”ע עכ”ל.

וכתב החזו”א או”ח סי’ ע”ב סק”ו לגבי עירובין דמהני וז”ל, נראה דהא דב’ דפנות כמין ג”ם אינו נידון כג’ דפנות למחשב רה”י מה”ת היינו דוקא כשב’ הדפנות על שיעור אלכסון של מרובע, אבל כל שנתקרבו זה כנגד זה ונתמעט האלכסון משיעור אלכסון של מרובע, נידון כג’ דפנות וניתר בלחי וקורה ולא חשיב קורה באלכסון, דאל”כ אין לדבר שיעור, וב’ כתלים באלכסון ומקורבין במערב ופתוחין למזרח כזה (-) ודאי נידון כמוקף מג’ רוחות, ומיהו דוקא כשב’ הכתלים שוין אבל אי אחד ארוך ואחד קצר כזה (-) אינו ניתר אלא כנגד הקצר כזה (-) ולא באלכסון כזה (-) דהיינו פתחא בקרן זוית לפי בנין הכתלים עכ”ל.

וע”ש סי’ ע”ד סקט”ו.

אכן לענין סוכה הביא בס’ הסוכה עמ’ רמ”ה בשם הגרי”ז סולוביציק זצ”ל שהוכיח מהגמ’ זבחים ל”ז ב’ להחמיר בסוכה שעשויה בצורה סגורה ללא ג’ דפנות (כגון צורת V), ויש מי שהביא שמועה זו באופ”א בלא הכרעה לעניננו (קונטרס המועדים עמ’ כ”ד), אמנם לפי דברי הנצי”ב במרומי שדה על הגמ’ שם אין ראיה לחידוש הגרי”ז מ”מ.

ובס’ סוכת חיים עמ’ קי”ג הביא בשם הגר”י הוטנר זצ”ל ובשם הגר”נ קרליץ שליט”א שסוכה בצורת V חשיב כסוכה שיש לה ג’ דפנות.

שאלה: שבת ט: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל.

שאל בני יהודה נ”י: והא דין זה הוא קודם כל תפילה, כמבואר במ”ב סי’ רלה ס”ק י”ז, דכל הני הלכתא שייכי נמי לעניין תפילת ערבית, וא”כ צ”ב מדוע נקטה המשנה דין זה במנחה, ולא בסתמא סמוך לתפילה.

תשובה: בשחרית דין זה לא נוהג כמ”ש בשו”ע סי’ פ”ט ס”ז, מותר להסתפר וליכנס למרחץ סמוך לשחרית, שלא גזרו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי ע”כ.

וכ’ המ”ב סקל”ו, דוקא סמוך לשחרית דהיינו קודם שעלה עמוד השחר אבל משעלה עמוד השחר גם זה אסור [א”ר] וכתב הפמ”ג דדין ובורסקי וסעודה אסור סמוך לשחרית כמו סמוך למנחה ועיין לעיל בסימן ע’ בבה”ל עכ”ל.

ויעוי’ מש”כ בסי’ ע’ סקכ”ג, וא”כ לפ”ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א”צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק”ש ולהתפלל דהרי קי”ל לקמן בסימן פ”ט ס”ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא”כ התחיל בהיתר עכ”ל.

וכ’ שם בבה”ל, ומה שכתבתי עוד במ”ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה”ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ”ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה”ש וכן איתא בהדיא ברמב”ם פ”ו מהלכות תפלה הלכה ד’ וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד’ דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה”ש [ומה שכתב שם אות ה’ ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע”כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה”ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי”ש] מהרמב”ם ושארי האחרונים הנ”ל לכאורה לא משמע כן עכ”ל.

וצ”ב דיש סתירה בין הכרעות המ”ב, אבל מ”מ מבואר דאין דין שחרית ומנחה שוה.

וממילא תנא כי רוכלא לא מני ואזיל, דהרי אם יבוא לבאר כל הדינים בשחרית מנחה וערבית יהיה אפושי מילתא.

וגם אם נימא דדין מנחה וערבית שוה מ”מ מכיון שדין שחרית חלוק מביניהם לא הוה מצי למנקט סמוך לתפילה אלא חדא מתרתי נקט.

ויש עוד להוסיף דמש”כ ‘עד המנחה’ אין הפירוש עד תפילת המנחה, אלא פירושו עד הזמן הנקרא מנחה, ואיכא נמי פלוגתא אם הכונה למנחה גדולה או מנחה קטנה, וממילא אם הכונה היתה על כל התפילות לא היה נאמר ‘עד התפילה’, אלא ‘עד עה”ש ועד המנחה ועד צאה”כ’, ולהכי ניחא גם להדעות ששחרית שוה לשאר התפילות [דעת הראב”ד].

שאלה: סוכה מב: “אמר רבה: גזרה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים.

והיינו טעמא דשופר, והיינו טעמא דמגילה”.

וצ”ב בהאי גזירה, הרי יש עירוב דמצוה לתקן עירוב בכל מקום כמבואר בפוסקים, וא”כ אף שיטלטל לאו איסור קעביד.

תשובה: חיישינן שיטלטל במקום שאין עירוב, וכמו”כ מעיקר הדין יש לשייר בעיר מקום שאינו בכלל העירוב, וחיישינן שיבוא לטלטל שם כדי ללמוד מחכם, או כשהחכם אינו דר בעיר הזו אלא בעיר אחרת.

שאלה: בבא מציעא ד.

“דאמר רבי חייא: מנה לי בידך, והלה אומר: אין לך בידי אלא חמישים זוז, והילך – חייב, וכו’, ורב ששת אמר: הילך פטור”.

וצ”ב דבפסוק כתיב “אשר יאמר כי הוא זה” וידוע שכל “זה” מורה באצבע הוא, וא”כ כל הדין של מודה במקצת נאמר בהילך שנותנו ומצביע עליו.

תשובה: באמת יש כמה דברים במנחות כ”ט דדרשינן תיבת ‘וזה’ או ‘הזה’, והמהרש”א הביא דברי הרא”ם שם וכתב עליה בזה”ל, גם הוא הניח בתימה לפי דרכו לדעת הי”א למה לא דרשו כלום גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגו’ וע”כ הנראה בזה דבכל מקום שנזכר כבר בסמוך לעיל מיניה מאותו דבר שבא הסיפור אחריו שפיר יפול מלת וזה בסיפור שבא אחריו וע”כ גבי וזה אשר תעשה אותה שלש וגומר שבא לעיל מיניה סיפור מעשה התיבה עשה לך תיבת עצי גופר קינים תעשה וגו’ שפיר יפול אחריו וזה אשר תעשה וגו’ כלומר בזה האופן תעשה אותה וגו’ וכן גבי וזה אשר תעשה להם לקדש וגו’ דכבר לעיל מיניה כתיב קידוש של אהרן דכתיב ועשו בגדי אהרן לקדשו וגו’ וכן גבי וזאת התורה אדם כי ימות וגו’ דכבר נזכר לעיל מיניה דיני הטמא וכן בזאת חקת הפסח וגו’ שבא גם הסיפור בפרשיות הקודמות בדיני הפסח אבל גבי החודש הזה וגו’ שלא נזכר כלום לעיל מינה בחדוש החודש לא יפול בתחלת הענין לומר מלת הזה וכן גבי וזה לכם הטמא בשרץ וגו’ שלא נזכר לעיל מיניה כלל מטומאות שרצים וכן גבי וזה מעשה המנורה וגו’ דבפרשת בהעלותך שלא נזכר כלום לעיל מיניה מענין מעשה המנורה וגו’ אלא מהדלקת נרותיה וכבר נזכר מעשה המנורה בפרשת תרומה וע”כ לא יפול בה בכאן מלת וזה וכן לדעת הי”א גבי וזה אשר תעשה על המזבח שלא הוזכר כלל לעיל מיניה ענין קרבנות התמידין וע”כ דרשו בכל אלו שבא מלת וזה לומר שהיה משה מתקשה בהם ותנא דבי ר’ ישמעאל דלא דריש כלום גבי וזה אשר תעשה על המזבח היינו משום דאיכא לפרש התם מלת וזה דה”ק קרא דלעיל מניה כתיב שבעת ימים תכפר על המזבח וגו’ היינו שלא נוהג אלא לפי שעה בז’ ימי המלואים אבל זה אשר תעשה על המזבח וגו’ תמיד שהם ב’ תמידין וק”ל עכ”ל המהרש”א, וה”ה לעניניננו גבי ‘אשר יאמר כי הוא זה’ מכיון שכבר נזכר לעיל מינה על מה מדובר א”כ אין תיבת ‘זה’ מיותר ללמד שהיה מורה ע”ז באצבע.

שאלה: ברכות סב.

“רב כהנא על, גנא תותיה פורייה דרב.

שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה: דמי פומיה דאבא כדלא שריף תבשילא! אמר לו: כהנא, הכא את, פוק, דלאו ארח ארעא.

אמר לו: תורה היא וללמוד אני צריך”.

וצ”ב, אמאי אמר לו את זה באותו העת, ולא המתין לאחר מכן, ואז היה אומר לו.

וביותר קשה – דמסתמא דבר זה ציער את אשתו של רב, ואם כן – היה צריך לומר לו זה למחרת.

תשובה: יתכן שהיה נוח לו לדבר בחשך ובהסתרה מלדבר פנים מול פנים (ע”פ ידידי הגר”ח מישקובסקי ק”ס), וביאר ידידי עוד דלגבי אונאת דברים של האשה יתכן דכיון שהיה לצורך מצוה סמך עליה שתמחול, ע”פ המבואר בב”מ כ”ב א’ לא אמרו כלך אצל יפות אלא לתרומה בלבד, וכן מצינו במ”ב לגבי ניח”ל לאיניש דליעבד מצוה בממוניה שנאמר רק גבי מצוה, ומ”מ זהו דוחק וצ”ע.

שאלה: יומא עה.

“תניא, אמר רבי יוסי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם.

מדת בשר ודם, מקניט את חבירו – יורד עמו לחייו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, קלל את הנחש – עולה לגג מזונותיו עמו, יורד למטה – מזונותיו עמו.

קלל את כנען – אוכל מה שרבו אוכל, ושותה מה שרבו שותה.

קלל את האשה – הכל רצין אחריה, קלל את האדמה – הכל ניזונין הימנה”.

וצ”ב אמאי לא הביאה הגמ’ גם מה שקילל ה’ את האיש.

תשובה: כנראה שבגמ’ הביאו רק מה שמן הענין ממש, ומה דמוכחא מילתא שהקללה היא לטובה, וכנראה דלגבי קללת אדם לא אשכחן דבר הברור מענין זה.

שאלה: ברכות ג: “הכי קאמר דוד: מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה”.

מאיזה גיל מיירי.

תשובה: על ר”פ בן יאיר איתא בפ”ק דחולין ז’ ב’, אמרו עליו על ר’ פנחס בן יאיר מימיו לא בצע על פרוסה שאינה שלו ומיום שעמד על דעתו לא נהנה מסעודת אביו עכ”ל.

רצה לומר דכל ימיו לא נהנה משל אחרים, ומשל אביו לאחר שעמד על דעתו אף משל אביו לא נהנה כלום (ראש יוסף).

ופירשו בעלי המוסר [כמדומה הגר”ש ולבה] דיש זמן שאדם עומד על דעתו ומקבל עליו את גדרי החיי האמיתיים, ויתכן דזהו כונת דוד המלך.

יתכן ג”כ מגיל בר מצוה שנתחייב במצוות ויל”ע.

בכבוד רב

***

קרא פחות
ארבע אמותגמראדוד המלךהתורהמשהמתנהנהנהסוכהעירובערביתקידוששבתשחריתתניאתפילהתשובה
0
  • 0
  • 40
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו} שאלה – כתב השו”ע או”ח קכ”ד ס”י, מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר”ח או בחולו של מועד או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו יכוין דעתו וישמע מש”צ כל י”ח ברכות מראש ועד סוף כאדם ...קרא עוד

{יום ג’ לסדר ויצא ע”ו}

שאלה – כתב השו”ע או”ח קכ”ד ס”י, מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר”ח או בחולו של מועד או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו יכוין דעתו וישמע מש”צ כל י”ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ע”כ.

והקשה כ”ת מ”ש מכל סתם שמונ”ע שאין הש”ץ מוציא יחיד אפי’ בדיעבד, וה”נ כיון שהלה התפלל שלא כדין יחזור ויתפלל כדין.

תשובה ז”ל המ”ב שם סק”מ, יכוין דעתו – דאע”ג דקי”ל דש”ץ אינו מוציא אלא דוקא מי שאינו בקי שאני הכא שהתפלל אלא ששכח ולא הזכיר לכן אע”פ שהוא בקי הש”ץ מוציאו ע”כ.

וביאר עוד הט”ז וז”ל, מי ששכח כו’ זה דברי בה”ג בתו’ והרא”ש הביאו ראיה לזה ממה דארשב”ג כשם שש”ץ מוציא שאינו בקי כך מוציא הבקי והקשה ב”י דהא לא קי”ל כרשב”ג אלא בר”ה וי”כ אבל בשאר ימות השנה קי”ל כרבנן דאין ש”ץ מוציא הבקי וכאן מיירי בשאר ימות השנה ותי’ דרבנן מודים לרשב”ג בשכח וטעה ול”פ אלא בלא התפלל כלל וקשה דהא ר”ג לא פטר אלא עם שבשדות דאניסי וממילא רבנן דפליגי ס”ל אפי’ במקום אונס אינו פוטר הבקי ושכח לא עדיף מאונס וי”ל דבשכח לא הוה הטעם משום אונס אלא דלא חייבו רבנן דרשב”ג את הבקי שלא יסמוך על הש”ץ אלא בכל התפלה אבל בשביל דבר א’ בלבד יוכל לסמוך על הש”ץ כל ששומע מתחלת י”ח עד סוף ובמרדכי פ’ בתרא דר”ה כתב דלבה”ג קי”ל כר”ג אפילו בשאר ימות השנה ואח”כ הביא בשם מהר”ם דאם שכח ברכה שלימה לא מהני ליה שמיעה מש”ץ ונראה דגם התו’ והרא”ש וטור נתכוונו לזה והיינו דכתבו לחלק בין לא התפלל כלל פי’ אפי’ בטעות לשכחה מ”מ בזה לא יסמוך על הש”ץ ובתוס’ סוף ר”ה יש עוד חילוק דבשומע מש”ץ לכ”ע יצא אלא דברוצה לפטור אפילו בלא שמיעה פליגי רבנן ורשב”ג מ”ה מהני כאן ביעלה ויבא ש”ד לכ”ע כיון שרוצה לשמוע מתחלה ועד סוף עכ”ל וע”ע בפמ”ג מה שנו”נ בדבריו.

א”כ הט”ז ביאר הענין באר היטב, והענין הוא שיש חילוק בין אם עדיין לא התפלל לבין אם התפלל ושכח איזה פרט, שע”מ להשלים פרט א”צ להתפלל בכל הפרטים כדין, אלא בשמיעה מן הש”ץ סגי.

אלא שיש להוסיף על דבריו לדון, לפי מה שדנו הראשונים ונחלקו בדבר (הובא במ”ב, ועיין מה שהביא הגר”א גנחובסקי בס’ בני ראם עמ”ס ברכות), אם המתפלל ושכח אזכרה חשיב כברכה לבטלה או לא, דאי חשיב כברכה לבטלה מ”ט מחשבינן ליה השתא כמ”ש הט”ז כמי שהתפלל הכל.

וצ”ל דאי”ז דוקא בפנימיות ומשמעות הדבר שהתפלל, אלא מכיון שבמציאות אמר את רוב מה שהיה מחוייב לומר ורק השמיט דבר, בכה”ג סגי שישמע מן הש”ץ, ויש לדון עפ”ז מה יהא הדין בשכח במזיד, דבפשטות דברי הט”ז אין כאן הטעם מדין אונס כלל, כמ”ש הט”ז דבשכח לא הוי הטעם משום אונס וכו’, אבל בשביל דבר אחד בלבד יוכל לסמוך וכו’, וא”כ לכאורה ה”ה מזיד, אבל ממה שנקטו בלשונם ‘שכח’ אפשר דדוקא שכח, משא”כ הכא שעשה שלא כדין, וגם להדעה שאם שכח דבר חשיב כברכה לבטלה, וא”כ ע”כ שאי”ז השלמת המעשה כמ”ש, אלא רק להשלים אמירתו גרידא, מ”מ במזיד כיון שעשה שלא כדין י”ל דלא אהני ליה מידי.

קרא פחות
דרבנןתשובה
0
  • 0
  • 40
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה אמר רב יהודה שמעתי כו’ שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצור דבריך. ת”ר בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך. ויש ...קרא עוד

שאלה

אמר רב יהודה שמעתי כו’ שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצור דבריך.

ת”ר בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך.

ויש לעיין מדוע בתחילה נקט עומד קודם יושב, הול”ל אחד יושב ואחד עומד דומיא לאחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך.

וכ”ה בסמוך.

ועיין דק”ס וצ”ע בזה.

החותם בכבוד רב

שמואל דוד בערקאוויטש

***

תשובה

בשניהם נקט את עיקר הדין מתחילה, דעומד הוא עיקר הדבר הכתוב בפסוק וכן לדבר כל צרכו הוא עיקר הדין.

***

קרא פחות
תשובה
0
  • 0
  • 40
נשאל: כ״ט באלול תשפ״דב:

אע”ג שיתכן שיש מיעוט שנהגו בזה תשלומין, מ”מ דעת רוב הפוסקים שאין תשלומין בזה. מקורות: במעשה רב להגר”א מובא עד עלות השחר (וכ”כ מקור חיים ואשל אברהם מבוטשאטש סי’ קעד, וכ”נ בשעה”כ להאר”י ענין שינוי התפילות ובפתורא דאבא ענייני שבת אות ב’), ...קרא עוד

אע”ג שיתכן שיש מיעוט שנהגו בזה תשלומין, מ”מ דעת רוב הפוסקים שאין תשלומין בזה.

מקורות:

במעשה רב להגר”א מובא עד עלות השחר (וכ”כ מקור חיים ואשל אברהם מבוטשאטש סי’ קעד, וכ”נ בשעה”כ להאר”י ענין שינוי התפילות ובפתורא דאבא ענייני שבת אות ב’), ולהאר”י עיקר קדושת שבת עד חצות (ועי’ ברכ”י סי’ תקפא בשם שו”ת הרמ”ז סי’ ל, ועי’ שע”ת בסי’ ש מה שרמז לענייננו עפ”ז), וכן במשנ”ב סי’ ש הזכיר בשם השע”ת שאין כדאי לאחרה אחר חצות (וכ”כ בא”ח ע”פ האר”י הנ”ל ש”ב ויצא סכ”ז וארחות רבינו עמ’ קלג שכך נהג הקה”י).

ובכמה פוסקים מבואר שזמן מלוה מלכה הוא שעה אחת אחר שבת (עי’ פרע”ח שער השבת, סידור היעב”ץ, מגלה עמוקות פרשת ואתחנן), או עכ”פ מיד אחר שבת (יסוד ושורש העבודה, הגש”פ מבית לוי ח”ב עמ’ קסו בשם מנהג הגרי”ז, ועי’ משנ”ב סי’ ש) ועכ”פ עד ד’ שעות (יסו”ה שם, ועי’ כה”ח סקי”ד).

ואין לסעודת מלוה מלכה תשלומין (מחה”ש סי’ רעד ודעת תורה להמהרש”ם סי’ ש, וכך פשטות רוב הפוסקים שנתנו קצבה בדבר וכך מפורש ביעב”ץ ויסוה”ע הנ”ל).

אבל יש קצת פוסקים שהזכירו בזה עניין תשלומין שאפשר ששייך בזה עכ”פ ליום אחד, ומשמע בעיקר שנתקשו בזה בענין נכבדים מקהילות החסידים משנים קדמוניות שנהגו קולא בדבר ובקשו למצוא להם סמך, ועי’ באשל אברהם מבוטשאטש ובליקוטי מהרי”ח, ועי’ בפסקי תשובות עמ’ תרג שהעיר לנכון שא”א ללמוד מהנהגות יחידי סגולה הלכה למעשה.

ומה שרוב הפוסקים סברו שאין תשלומין למלווה מלכה יתכן לבאר דבשלמא הבדלה שהיא ברכה יש בה היכר שהיא לשם הבדלה בין קודש לחול, אבל סעודה ביום ראשון הרי אינו ניכר שנעשה לצורך שבת, וכעין מ”ש המשנ”ב בסי’ רס סק”ה שלא טוב לרחוץ בחמישי כשאפשר בשישי כדי שיהיה ניכר שהוא לצורך שבת, וכ”כ בסי’ רנ סק”ב לענין צרכי שבת עי”ש.

וכמדומה שכל העוסק בהלכה זו מרגיש בזה קושי מסויים לומר שיש תשלומין לסעודת מלוה מלכה, ואף שקשה להגדיר את הקושי בדיוק אבל אנסה לקרב הדברים אל השכל, דענין מלוה מלכה הוא סעודה על כבוד השבת שיצאה וכבוד זה אינו שייך בהפלגה מן השבת, אלא אדרבה סעודה זו היא עדיין מהארת שבת על דרך מה שכתבו המקובלים, ולהכי יש דין לענגה כמבואר בשבת קיט ושו”ע סי’ ש’, כיון שהיא עדיין כבוד השבת היוצאת אז, אבל הבדלה היא ברכה על מה שהבדיל הקב”ה בין חודש לחול, ובעצם היא ברכה על שינוי המצב כרגע שהשתנה מקודש לחול, ולא נזכר אז שבח מיוחד על שבת אלא על ענין שינויי המצבים שקבע והבדיל הקב”ה.

ויש להעיר עוד דעיקר תשלומין שייך בדבר שהוא חובה גמורה דרמיא עליה מתקנת אנשי כנה”ג ובפרט שיש עליו איסורים קודם הבדלה, אבל דבר שאינו ברמת חיוב כזו (גם אם קבלוהו עלייהו בחובה) אין שייך בזה כ”כ תשלומין דתקנתא לתקנתא לא עבדינן.

וכעין זה מצינו דעת הרא”ה ברכות כו ע”א והריטב”א שם דלמאן דאמר תפילת ערבית רשות אין תשלומין לתפילת ערבית, וגם התוס’ בברכות כו ע”א ויומא פז ע”ב שחלקו על זה היינו משום דסברו ששם רשות אין הכונה רשות גמור וכו’ עי”ש ולכן יש לזה תשלומין, ויש בזה עוד שיטות בראשונים, ולא נאריך בזה להביא כל הדעות, (ועי’ ברי”ף), אבל עכ”פ עיקרון זה מובא בהרבה ראשונים שדבר שהוא רשות לא שייך בו תשלומין.

היוצא מזה שלפי הרבה ראשונים שסברו שלא שייך תשלומין בדבר שהוא רשות א”כ לכאורה גם בזה אין שייך תשלומין, אם כי יש מקום לומר בדוחק דתשלומין שלא נאמרו ברשות הוא רק באופן שאין אפשרות לקיים המצוה כצורתה כמו בתפילה שמתפלל שחרית שתיים ואחת לשם ערבית, ויש לזה כבר גדרים של שחרית מצד האזכרות, משא”כ כאן שעושה המלוה מלכה גופא באותו אופן ממש שהיה עושה במוצ”ש (אם כי גם בערבית מוצ”ש אחר ששכח מנחה של שבת מצינו שאין מבדיל בשניה כי שניה היא למנחה, ועי’ בשו”ע דעות בזה לענין הזכרות אחרות).

ובספר ליקוטי מהרי”ח כתב סמך לאלו שמקילים בזה ממה שכתב בפ”ת יו”ד סי’ רס”ה בשם ס’ חמודי דניאל דסעודת ברי”מ שלא עשאה ביומיה יכול להשלימה ביום אחר עיי”ש וה”ה בזה עכ”ל, ויש מקום לדחות דבברית מילה שיש לזה שם מאחר שהוא רק פעם בזמן רב ועושה סעודה אחר כך ניכר שהסעודה היא מחמת הברית משא”כ שבת דקביעא וקיימא ואינו ניכר, ובברית עדיין יש שמחה למחרת, ועוד דבברית דעת מהר”ח או”ז שהמצוה נשארת אחר כך, ולכו”ע התיקון נשאר אחר כך, משא”כ בשבת שהסעודה היא רק על יציאת השבת, והוא חידוש בפני עצמו שהסעודה על מצוה שאינה עכשיו כבר, אבל לומר שיהיה אחר זמן הוא חידוש גדול יותר, וכמו שזה פשיטא שא”א להשלים סעודת שבת אחר השבת שכבר עבר זמנו.

והנה בגוף הנידון אם מלוה מלכה הוא רשות או חובה, ברש”י שבת קיח ע”א משמע שהוא רשות, וכן למד בדבריו רדב”ז בהל’ מתנ”ע, וכ”כ הריטב”א שבת קכ ע”א, ועי’ גם משנ”ב סי’ ש סק”ב ושוע”ר שם ס”ג דאין סעודה זו באותה דרגת חיוב כג’ סעודות של שבת.

והחי”א הל’ שבת כלל ח’ כ’ שהוא חובה, ואפשר דר”ל שקבלוהו עלייהו.

ועי’ רמב”ם פ”ל מהל’ שבת ה”ה, ואף שיש אחרונים שלמדו בדבריו שהוא חובה גמורה איני יודע אם הוא מוכרח, דהרי הרמב”ם שם מיירי על סידור השלחן שאפי’ בשבת אינו חיוב גמור מדרבנן אלא האכילה כזית, והרי האכילה כזית הזכיר רק דרך אגב, והלשון ויסדר שלחנו לעצמו אינו מוכרח דבחיובים מיירינן.

ואמנם בחרדים פרק מ’ אות א’ יש קצת משמעות שהוא חיוב מדרבנן, ומיהו אם נדייק בלשונו יש לדון אם הוא מוכרח, דהנה לגבי שבת כ’ מצות עשה וכו’ לענג וכו’ ולגבי מוצ”ש לא כתב ולענג ביציאתו אלא ויסדר וכו’ ושמא מילתא אחריתי קאמר דראוי לסדר.

קרא פחות
אברהםהבדלהזמן סעודהזמן תפילהיום ראשוןמילהמלוה מלכהמלווה מלכהסידורסעודהסעודה שלישיתסעודת מלווה מלכהערביתשבתשחריתתשלומין
0
  • 0
  • 39
נשאל: י״ב בטבת תשפ״דב:

יכול לקרוא אז ק”ש שעל המיטה בספק לילה וגם לצרף הצדדים שיוצא בק”ש שעל המיטה בלא לילה, ואינו מחוייב לקרוא שוב בספק כזה לאחר מכן בהמשך הלילה ק”ש שעל המיטה כשיתעורר משנתו וילך לישון בפעם השניה, אבל הק”ש דאורייתא יצטרך ...קרא עוד

יכול לקרוא אז ק”ש שעל המיטה בספק לילה וגם לצרף הצדדים שיוצא בק”ש שעל המיטה בלא לילה, ואינו מחוייב לקרוא שוב בספק כזה לאחר מכן בהמשך הלילה ק”ש שעל המיטה כשיתעורר משנתו וילך לישון בפעם השניה, אבל הק”ש דאורייתא יצטרך לקרוא.

ולענין פרטים נוספים כתבתי בזה בתשובות הסמוכות על הקורא ק”ש לאחר פלג המנחה.

קרא פחות

קריאת שמעקריאת שמע על המיטה
0
  • 0
  • 40
נשאל: י״א באייר תשפ״ב

מה שהקשה כת”ר על מה שייסד הפייט בתפילת גשם ושיחת להורו לשפוך דמו כמים, דהרי בפסחים ט”ז א’ אמרי’ מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר ושאינו נשפך כמים אינו מכשיר, ופרש”י אבל ...קרא עוד

מה שהקשה כת”ר על מה שייסד הפייט בתפילת גשם ושיחת להורו לשפוך דמו כמים, דהרי בפסחים ט”ז א’ אמרי’ מנין לדם קדשים שאינו מכשיר שנאמר על הארץ תשפכנו כמים דם שנשפך כמים מכשיר ושאינו נשפך כמים אינו מכשיר, ופרש”י אבל דם המתקבל בכלי וצריך ממנו למזבח ואינו נשפך לאיבוד כמים וכו’, וא”כ אינו מובן איך אמרו ביחס ליצחק לשפוך דמו כמים.

תשובה – זה צ”ע דהגם שאמרו חז”ל כי מתחילה לא היה בציווי אלא העלאה בלא שחיטה, מ”מ הרי אברהם גופיה נתכוין שיהיה כקרבן בלא זריקה, כמו שאמרו שאמר על האיל אח”כ יה”ר שיהא כאילו היה יצחק על כל דבר ודבר, ונזכר שם גם זריקה, וא”כ לפי מה שרצה אברהם לשפוך דמו, הרי לא היה כמים, ובפרט לפי מה שיסדתי בחידושי בפ’ הפועלים שאם נתחדש ליצחק דין שחיטה הרי נתחדש לו דין זה לגבי הנ”מ בזה, וא”כ גם זריקה היה כדין לפי מחשבת אברהם.

ובדוחק י”ל דלא אזלי’ בתר מחשבתו, דבאמת היה כאן שפיכת דם כמים, כיון שלא היה כאן מצוה באמת וכנ”ל.

{וז”ל במדבר רבה (פרשת שלח פרשה יז) אמר אברהם רבון העולמים אי אפשר לי לירד מכאן בלא קרבן אמר לו הקדוש ברוך הוא הרי קרבנך מתוקן מששת ימי בראשית (בראשית כב) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל ושנו רבותינו אילו של אברהם נברא בין השמשות נטלו אברהם והעלהו עולה תחת בנו כמו שאמר ויקח את האיל ויעלהו לעולה חסר המקרא מהו תחת בנו אמר אברהם רבון העולמים תהא רואה כאלו דם יצחק זרוק לפניך נטל האיל והפשיטו ואמר כך תהא רואה כאלו עורו של יצחק הפשטתי לפניך נטלו והספיגו אמר כך תהא רואה כאלו יצחק מסתפג לפניך שרפו ואמר כך תהא רואה כאלו אפרו של יצחק צבור על גבי המזבח ע”כ.

וכעי”ז בב”ר פנ”ו.

[א”ה הנה נמצא ג”כ ענין דמו של יצחק, עיין סידור הרוקח עמ’ תקמו, אלא דיש ב’ דעות בחז”ל אם יצחק נשחט או לא, ועיין בהערות הרד”ל לפרדר”א].

}

וראיתי בחי’ הגרש”ר הירש ז”ל בפ’ וירא בראשית פרק כב פסוק ט כתב, אין זו דרך הקרבן להישחט על המזבח.

נראה שאברהם רצה לשחוט את בנו באופן שלא יותיר לו דבר לעשותו, לאחר שישלים את המעשה הגדול.

לפיכך רצה לשחוט את בנו על מערכת העצים, כדי שאחר – כך יאכלו הלהבות את גוף ילדו עכ”ל.

והנה לפי ביאורו ע”ד הפשט נראה שלא סבר שהיה כאן מצות זריקת דם וצ”ע, ואם כך סבר הפייט ג”כ א”ש דכיון שלא הוצרך לדם לזורקו ולא הוחשב להתקבל בכלי חשיב ליה כנשפך דמו.

והעיקר נראה כי לא לעולם דייק הפייט בלישניה כ”כ, וכן בפי’ אברבנאל בראשית פרשת וירא פרק כב כתב, ומה שנראה לי הוא בא’ מב’ אופנים.

האחד שאברהם לא היה יודע תכלית זה הפועל ולמה יסכים השם שהאב הרחמן יהרוג את בנו בידו אחרי שבזה מהאכזריות שעור רב משני צדדים מצד היות האדם נברא בצלם אלהים וכ”ש הנולד בדרך נס שישחט וישפך דמו כמים.

ואם מצד ההורג שיהיה אביו אשר הולידו למאה שנה ואמו בת צ’ שנה עכ”ל.

וגם הוא ז”ל הזכיר בלשונו שפיכת דם כמים.

קרא פחות

דםיצחקסידורתשובה
0
  • 0
  • 40
נשאל: ג׳ בתמוז תשפ״דב:

במשנ”ב בהל’ ת”ב (סי’ תקנו) בשם השל”ה (תענית נר מצוה ט) וכן בכה”ח שם מבואר להדיא מדבריהם דגם ביום ראשון אסור בעשיית מלאכה אם עדיין לא הבדיל או לא אמר ברוך המבדיל, עי”ש. ולפ”ז ה”ה גם ביום שני או שלישי כל ...קרא עוד

במשנ”ב בהל’ ת”ב (סי’ תקנו) בשם השל”ה (תענית נר מצוה ט) וכן בכה”ח שם מבואר להדיא מדבריהם דגם ביום ראשון אסור בעשיית מלאכה אם עדיין לא הבדיל או לא אמר ברוך המבדיל, עי”ש.

ולפ”ז ה”ה גם ביום שני או שלישי כל זמן שעדיין מחוייב בהבדלה שהוא לאחר שבת (כמבואר בסי’ רצט ס”ו).

ומאידך גיסא מיום רביעי ואילך שכבר אינו יכול להשלים ההבדלה פשיטא שכבר אין עליו איסור עשיית מלאכה שאינו אלא מחמת שהוא לאחר שבת קודם ההבדלה.

ולענין איסור אכילה קודם הבדלה מסתבר דה”ה כמו איסור מלאכה שג”כ אסור אף ביום ראשון, וכן מבואר מדברי פוסקי זמנינו בהל’ ת”ב שם (ראה בסימן הנ”ל מה שהובא במשנה אחרונה ובביאורים ומוספים), וכן אי’ להדיא במשנ”ב סי’ רצט סקט”ו, וה”ה גם שני ושלישי וכנ”ל.

ומי שאין בידו יין להבדלה מה דינו יעוי’ בסי’ רצו ס”ג ובמשנ”ב שם ושמבואר שם שיש חילוקי דינים לחלק מהדעות לענין אכילה בין אם עתיד להבדיל הלילה או עתיד להבדיל רק ביום ראשון מחמת שאין לו עכשיו יין.

הרחבתי עוד בענין זה בתשובה בפני עצמה בד”ה אדם שלא הוציא שבת עד זמן רב או למחר האם מותר לעשות מלאכות.

קרא פחות
0
  • 0
  • 40
נשאל: י״א במרחשוון תשפ״דב:

אף שאין שיעור למעלה בהכנסת כלה אבל גם אין שיעור למטה, וכמו שמצינו גם לענין הלוואת המת שג”כ אין לו שיעור (וכל אלו בכלל גמ”ח שבגופו עי’ במפרשים רפ”ק דפאה), ובליווי ד”א יוצא חובתו, אף שיש הרבה מלווים כל אחד ...קרא עוד

אף שאין שיעור למעלה בהכנסת כלה אבל גם אין שיעור למטה, וכמו שמצינו גם לענין הלוואת המת שג”כ אין לו שיעור (וכל אלו בכלל גמ”ח שבגופו עי’ במפרשים רפ”ק דפאה), ובליווי ד”א יוצא חובתו, אף שיש הרבה מלווים כל אחד הוא חלק מהרבים המלווים העושים את המצוה, וגם כאן השתתפות בריקודים כ”א יש לו חלק, ולפעמים יתכן שטירחת הגעה ונוכחות בלבד הוא שמחת החתן כגון באדם חשוב שיש לחתן שמחה מנוכחותו, ועי’ בקידושין ז ע”א, והכל לפי הענין.

קרא פחות

0
  • 0
  • 40
נשאל: י״ד באב תשפ״דב:

מבחינת הדין הוא דבר טוב לקרב את קרוביו ולפרנסם באופן מכובד כשיש לו אפשרות והם קודמים לכל אחד אחר, ומ”מ במציאות מאחר שמקרים אלו לעתים קרובות מתבררים כגורם ללחץ ומתח לכן יש לשקול בכל מקרה לגופו אם הדבר כדאי או ...קרא עוד

מבחינת הדין הוא דבר טוב לקרב את קרוביו ולפרנסם באופן מכובד כשיש לו אפשרות והם קודמים לכל אחד אחר, ומ”מ במציאות מאחר שמקרים אלו לעתים קרובות מתבררים כגורם ללחץ ומתח לכן יש לשקול בכל מקרה לגופו אם הדבר כדאי או לא.

מקורות:

יש סוגי’ דמבשרך לא תתעלם (ישעיהו נח, ז) לקרב את קרוביו [יבמות סב ע”ב] לגבי צדקה או דברים אחרים להקדים דאגה לבני משפחה, ואמרי’ על זה בגמ’ שם שהמקפיד על זה תפילותיו מתקבלות ותתקיים בו ההבטחה אז תקרא וה’ יענה תשוע ויאמר הנני [שהוא המשך המקרא אחר הפסוק ומבשרך לא תתעלם], וכמו שנתבאר עוד במו”נ ח”ב פמ”ב שהחכמים שבחו מאוד למי שמקרב את קרוביו ללא תמורה ובכל מצב.

והערל”נ במכות כד ע”א פירש ע”פ הריב”ן שם דאם רואה אדם קרובו בחרפה עליו להושיעו ממצבו.

וע”ע במו”נ ח”ג פמ”ט על הצורך הבסיסי הטבעי לכל אדם באוהבים קרובים כבנים ובני משפחה שידאגו לו בעת צרה מאכפתיות אמיתית.

וכן מבואר בשו”ע הל’ צדקה ע”פ כתובות נב ע”ב, ובבהגר”א שם ציין למעשה דריה”ג מויק”ר פל”ד אות יד.

ועי’ בראשונים שזה טעם חיובי נישואין ואיסור פנויה כדי שהולד תהיה לו משפחה תומכת ומקרבת ולא יגדל כערער בערבה (עי’ במורה הנבוכים גבי תמר בטעם איסור פנויה ושאינו מוסרי אפי’ לבן נח, ובספר הנבחר באמונות ודעות לרס”ג).

ועי’ במכילתא דרשב”י שמות יב לגבי שה לבית אבות שלא יהיה אדם מניח את קרוביו וכו’, והיינו שאדם צריך הקשר ושיתוף הפעולה לחבורת סעודה עם קרוביו וכיו”ב הנזכרים שם, וממנה יש ללמוד לשאר דברים, וכן ברבינו בחיי עה”פ שם כתב דמכאן ילמד אדם לקרב קרוביו בימים טובים.

אולם לגבי העסקת בן משפחה, אמנם מצד הדין היה צריך ליתן גם לבן משפחה לעבוד מכיון וגם לגבי העסקה יש קדימה לישראל והעסקה לצורך העני יש בזה ג”כ לפעמים מענין צדקה, ולכן מצד הדין היה מקום לתת לקרוב או אח לעבוד, אולם מכיון שיש מאנשי המקצוע הטוענים שהניסיון מוכיח שבהרבה מקרים מצב של העסקת בן משפחה בפעילות וכיו”ב גורם למתיחות יתר ואי הבנות מינוריים עלולים לגרום לגבה טורא בינייהו מחמת שחוסר ההתאמה בעניינים אלו עלול לתפוס את הרגש ולגרום ללחץ רב, ולמרות זאת א”א לומר כלל ברור בזה, ובחלק מהמקרים כן יהיה טוב לבחור בן משפחה לדבר כזה (עי’ בכל זה בספר המשפחה ואני של הרב אהרן פרידמן), ולכן כל ערום יעשה בדעת בכל מקרה לגופו האם הוא דבר נכון וטוב לעשותו או לא.

ויעוי’ במשנ”ב [קנ סק”ב] מה שהביא בשם הרדב”ז [ח”ג סי’ תעב] שאם יש מתח וחילוקי דעות בין הקהל באופן העלול לגרום לחילוקי דעות יותר טוב כאן מצד התורה וההלכה ובין אדם לחבירו שיפרדו וכל אחד ינוח בשלום בפני עצמו על מי מנוחות, וכ”כ בשו”ת חת”ס [חו”מ סי’ יב] ועי’ פת”ש [חו”מ ריש סי’ קסג].

ויש להוסיף שהראשונים [עי’ רמב”ן בס”פ אחרי מות ומהר”ל בבאר הגולה באר השני אות יא] נקטו שדיני עריות כגון נישואי אחותו וב’ אחיות הם חוק בלא טעם דאדרבה מסברא היה כמו מצוה לקרב את קרוביו, ומקורם כנראה מדברי הגמ’ ביומא [סז ע”ב], אולם בשמונה פרקים להרמב”ם פ”ו נקט שעריות הם דברים מחוייבי השכל, וכתב במסורת הש”ס על הגמ’ שם דהרמב”ם לכאורה לא גרס לה, ועי”ש מה שכתב עוד בזה, ויצוי’ שמאוחר יותר נתברר דבאמת קשר משפחתי קרוב מידי באופן כזה גורם לבעיות נפשיות חמורות ואכמ”ל, ודברי הגמ’ ביומא יש ליישבו על חלק מהעריות (דהא מצינו כה”ג בבת אחותו שטוב לישא כמ”ש ביבמות שם ובתוס’ ושאר מפרשים שם, וכן ברמ”א אה”ע סי’ ב ס”ו ועי”ש אם יש ללמוד מזה גם בת אחיו או שהוא דין מיוחד בבת אחותו, ולכאורה תלוי בפירושי התוס’ שם) או לגרוס כהרמב”ם.

ובגוף הנ”ל דהנושא את בת אחותו יש להוסיף דבצוואת ר”י החסיד אות כב אסר כן, וכנראה שראה שנישואין כאלה בזמן שהדורות חלושין ומלאים במתח ולחץ אינם עולים יפה כמו בדורות הראשונים שהיו בריאים בנפשם יותר, אלא אדרבה גורם יותר מריבות וחילוקי דעות קשים על דברים של מה בכך.

ויתכן שמטעם זה גם ביקש בצוואות ר”י החסיד שלא לקרות על שמו או על שם אביו [וכלשונו שלא יקרא איש לבנו לא יהודה ולא שמואל] משום שדבר זה כמה פעמים גרם לחץ גדול במשפחות עד כדי מקרים שהגיעו להדרת החתן מהנכסים וכיו”ב וכבר בקדמונים מצינו שהיו מריבות על דברים כאלה כמו בשו”ת מהרש”ל וכיו”ב, אע”פ שבב”ר מבואר שהוא דבר טוב לקרות על שם האבות, מ”מ ביטל ריה”ח דבר זה לפי צורך הדור.

וגם מה שהזהיר שלא יהיה שווה שמות המחותנים אפשר שהוא ג”כ למנוע לחצים ומתחים ותחרויות (כגון שקורים לאחד ולשני לא או שמשבחים אחד והשני לא וכיו”ב או שמדבר הדרשן בשבח ר’ ראובן הגדול וה”ה ר’ ראובן השני שהוא ג”כ אדם גדול מאוד וכיו”ב שהוא גורם לאי נעימות דקטן נתלה בגדול כמ”ש בפ”ק דתענית) אע”פ שבזמן הגמ’ לא הקפידו בזה כלל כמבואר בפ”ג דברכות דרב יהודה איעסק ליה לבריה בי ר”י בר חביבא.

קרא פחות
התורהידמשפחהעריות
0
  • 0
  • 40
נשאל: י״ד במרחשוון תשפ״ה

בגמ’ בסנהדרין מבואר שאביזרייהו דג”ע אינו נדחה מפני פקו”נ ואפי’ דיבור מאחורי הגדר, ומאידך בסוטה כא ע”ב מבואר שמי שאינו מציל אשה הטובעת בנהר חשיב חסיד שוטה, והיינו בודאי כשאינו מתכוון ליהנות, וכלול בזה גם היתר דנגיעה כמבואר בפסקי הריא”ז ...קרא עוד

בגמ’ בסנהדרין מבואר שאביזרייהו דג”ע אינו נדחה מפני פקו”נ ואפי’ דיבור מאחורי הגדר, ומאידך בסוטה כא ע”ב מבואר שמי שאינו מציל אשה הטובעת בנהר חשיב חסיד שוטה, והיינו בודאי כשאינו מתכוון ליהנות, וכלול בזה גם היתר דנגיעה כמבואר בפסקי הריא”ז שם (סוטה פ”א ה”ד), וכתב האג”מ אה”ע ח”א סי’ נו שמצינו בזה שאפי’ איסור הסתכלות כשאינו להנאה נדחה מפני פקו”נ.

והובא בשם הגרנ”ק (אהל יעקב יחוד עמ’ רצט) שאינו צריך לחשוש שמא יבוא לו הרהור אלא מחוייב לדחות ההרהור.

ועוד בענייני רופא עי’ בש”ך יו”ד סי’ קצה סק”כ ותוה”ש שם ושם הנידון מצד עבידתיה טריד (ע”ז כא) אם מתיר גם שלא במקום פקו”נ, ועי’ בספר גן נעול שהאריך בנידונים אלו ובהבאת השיטות בזה כיד הטובה.

קרא פחות
איסוראיסור הסתכלותאיסור נגיעהאשהדחיית איסורדחיית איסוריםהיתרהסתכלותהצלת אשההצלת נפשותחדשיחודיעקבנגיעהפיקוח נפשרופאשאלהשוטה
0
  • 0
  • 40
נשאל: א׳ בכסלו תשפ״ה

הנה עיקר הקושיא היא קושיית הראב”ד על הרמב”ם שם, ומ”מ יש להעיר זה דדברי הרמב”ם מיוסדין על המדרש (פסדר”כ פ’ עשר תעשר) דאיתא שם שאברהם אבינו הפריש תרומה גדולה ויצחק הפריש מעשר שני ועיין בביאורי על הפסיקתא שם שכתבתי לבאר ...קרא עוד

הנה עיקר הקושיא היא קושיית הראב”ד על הרמב”ם שם, ומ”מ יש להעיר זה דדברי הרמב”ם מיוסדין על המדרש (פסדר”כ פ’ עשר תעשר) דאיתא שם שאברהם אבינו הפריש תרומה גדולה ויצחק הפריש מעשר שני ועיין בביאורי על הפסיקתא שם שכתבתי לבאר מנלן שיצחק הפריש מעשר שני  דילפי’ לה מקראי, וגם ביארתי שם ולמה אברהם הפריש תרומה ויצחק הפריש מעשר דאברהם מצד חסד לכך נתן תרומה לכהן ולכך נאמרה כהונה באברהם (נדרים ל”ב וב”ר שם) ויצחק מצד הגבורה דלוי גבורה ומעשר גבורה.

ויש להוסיף דלפי המדרש שאברהם הפריש תרומה גדולה מדכתיב ויתן לו מעשר מכל יש לומר דהיינו מעשר מיבולו של אברהם, ויתכן עוד לומר דשם שהוציא לחם ויין מזה נתן לו אברהם לשם תרומה גדולה כיון שהיתה טבולה ביד שם כמאן דאמר מתנות שלא הורמו כמי שלא הורמו ועלתה לו בזה נתינה לאברהם אבינו מחמת כן דשם היה כהן אז כמ”ש בנדרים שם, ודלא כהחזקוני שכ’ היפך הגמ’ ומדרשים ששם נתן לאברהם, וכנראה נתקשה דהרי עד עכשיו שם נתן לאברהם כדכתיב הוציא לחם ויין, ועכשיו יש ליישב דהיא הנותנת דכיון ששם הוציא לחם ויין לכך נתן לו אברהם מעשר.

אבל עדיין קשה דמכל מקום היה להרמב”ם לכתוב שאברהם נהג בתרומה גדולה, כמו שכתב שיצחק נהג במעשר, ויש לומר לפי מה שכתבו התוס’ ישנים ברפ”ג דיומא כח ע”ב שהיו מצוות שנהג אותם אברהם בתורת תקנה (וגם בתקנה גופא יש מקום לחלק בין דאורייתא לדרבנן לכך לא הזכיר הרמב”ם תפילה באברהם) והיו מצוות שנהג אותם בתורת הנהגה שלא מן הדין, וצ”ל שתרומה דאברהם לא נהג אותה מן הדין.

ויל”ע עדיין מנ”ל שאברהם לא נהג התרומה מן הדין (ובאמת ליישוב החת”ס ניחא דמיישב דאברהם עישר רק מעשר כספים וזה אינו דאורייתא עכ”פ לדעת הרמב”ם ולכך לא חשיב לה הרמב”ם במצוות שנתחייבו בהם האבות אבל במדרש שהוא לכאורה מקור דברי הרמב”ם לא נזכר, אם לא דהרמב”ם פסק כמדרש אחר), ואולי ההכרח לזה הוא ממה ששם לא נתקיימה בו כהונה כדאמרי’ בנדרים שם וב”ר שם, ואברהם נעשה כהן אחריו, וממילא לא מסתבר להרמב”ם שקיבל אברהם מצוה שנתבטלה ממנו מיד.

קרא פחות
אברהםהפרשת תרומות ומעשרותיצחקמעשררמב"םתפילה
0
  • 0
  • 40
נשאל: ב׳ בשבט תשפ״דב:

מכיון והיורשים אינם מרשים לגור שם לכן אסור לגור שם, ואפילו כל שימוש שלא היה משלם עליו שכירות (דהיינו גברא דלא עביד למיגר) ג”כ אסור, דדין זה נהנה וזה לא חסר לא נאמר לענין כפייה, שכל עוד שיש לו דבר ...קרא עוד

מכיון והיורשים אינם מרשים לגור שם לכן אסור לגור שם, ואפילו כל שימוש שלא היה משלם עליו שכירות (דהיינו גברא דלא עביד למיגר) ג”כ אסור, דדין זה נהנה וזה לא חסר לא נאמר לענין כפייה, שכל עוד שיש לו דבר בידו שיכול להשכיר אותו בכסף ואינו משכירו מטעמי נוחות א”א לחייבו לתת זאת בחינם משום כופין על מידת סדום שכן אפילו בתשלום אינו רוצה לתת את הדירה, וכמבואר כ”ז ברמ”א חו”מ סי’ שסג ס”ו.

ולא אמרי’ אלא שנוח לו בסתמא שידורו בביתו (סמ”ע שם סקט”ו ע”פ הגמ’ ב”ק כא ע”א), אבל בעומד וצווח א”א לדור שם בעל כרחו.

ואם כבר גר שם אדם בדיעבד בלא רשות, ובאים היורשים לבקש תשלום על זה, והוא טוען שאינו מעוניין לשלם כיון שמחמת היחסים שבין היורשים לא התאפשר להם בשום אופן להשכיר הדירה למישהו, והם טוענים שהיו רוצים אלא שאין יכולים, אבל אם מישהו בא כבר לגור שם הם מבקשים דמי השכירות.

היה מקום לצדד באופן זה שמכיון ואם היה מתאפשר לכל אחד מן היורשים לחוד להשכיר הדירה בתנאים המתאימים לו היה משכיר אותה, לכן אם אדם השתמש חשיב כקיימי לאגרא, כיון דלענין דיעבד חשיב כקיימא לאגרא, ויל”ע בזה.

וברמ”א שם אי’ דאם דרך בעה”ב להשכירו אלא שעכשיו לא עביד למיגר בתר השתא אזלינן, אבל אין משם ראי’ לענייננו, דיש לומר דהרמ”א לא מיירי אלא באופן שבאמת אין לו שום טעם וצורך ורצון וענין להשכיר עכשיו וקמ”ל שאע”פ שברוב הזמנים הוא כן מחזר אחר שוכרים, מ”מ מעכשיו מכיון שכך הוא חשיב לא עביד למיגר.

ואולי היה מקום לתלות הדברים במחלוקת ראשונים לענין חצר דקיימא לאגרא אלא שבעה”ב אינו כאן, דלהראבי”ה (הובא באו”ז סי’ קכד) חשיב כחצר דלא קיימא לאגרא, והאו”ז שם חלק עליו וכן נקט המהרש”ל [יש”ש ב”ק פ”ב ס”ס טז] והמחנה אפרים [הל’ גזילה סי’ י].

וא”כ לרוב הפוסקים הסוברים שחצר שהבעלים אינן לפנינו להשכירה חשיבא חצר דקיימא לאגרא כיון שאם היה יכול היה משכירה, אפשר דה”ה כאן מכיון שאם היו יכולים היו משכירין אותה חשיב קיימא לאגרא, ומ”מ יש קצת מקום לחלק בזה בין מצב חיצוני המפריע לקיים את השכירות לבין מצב ממשי של רשות וכוח הדירה כרגע.

ואחר מחשבה נראה דלכאורה אין צריך לדון בנידון זה, וגם אין צריך להביא דמיון לומר שדירה זו נחשבת כקיימא לאגרא כלל, דהרי אף אם נימא דלא חשיבא כקיימא לאגרא הרי כל הנידון שבזה נהנה וזה לא חסר הוא באופן שנהנה מסתמא שאין בעה”ב מקפיד עליו, אבל באופן שאמר לו בעה”ב צא ולא יצא, לא זו בלבד שאסור לו לדור שם כנ”ל בשם הרמ”א, אלא גם צריך לשלם אם ימשיך לדור שם כמ”ש השו”ע סי’ שסג ריש סעיף ו, והיינו אע”ג דמיירי בחצר דלא קיימא לאגרא עי”ש בסמ”ע ובביהגר”א.

(ועי”ש בגליון מהר”ש אייגר מה שדן לפ”ז בכוונת הרמ”א שם בהמשך הסעיף על הוציא בעה”ב בעל כרחו עי”ש).

ואפשר להוסיף עוד שמכיון שמבואר בסמ”ע ע”פ הפוסקים שדין זה נהנה וזה לא חסר הוא דין בסתמא מצד אומדנא שאין זה מפריע לבעה”ב, וכל שלא נוח לבעה”ב בזה אינו בכלל דין זה, א”כ הוא הדין באופן שברור לנו שבעה”ב לא ניחא ליה בזה, ולכן באופן שידוע וברור שבעה”ב אינו מסכים אסור להיכנס לדור שם, וה”ה מי שדר שם יצטרך לשלם.

קרא פחות

גזילהנהנהשכירות
0
  • 0
  • 40
נשאל: כ״ה בכסלו תשפ״ה

נראה דהמקל בזה יש לו על מי לסמוך. מקורות: בבה”ל סי’ קכא ס”ב הסתפק במי שאומר רק תיבת שמע שמע לחוד או רק תיבת מודים מודים לחוד ואינו כופל שאר התיבות האם משתקין אותו או לא, ושורש הספק הוא האם בכפילת ...קרא עוד

נראה דהמקל בזה יש לו על מי לסמוך.

מקורות: בבה”ל סי’ קכא ס”ב הסתפק במי שאומר רק תיבת שמע שמע לחוד או רק תיבת מודים מודים לחוד ואינו כופל שאר התיבות האם משתקין אותו או לא, ושורש הספק הוא האם בכפילת דבר שאין בו שום משמעות של ב’ רשויות יש איסור לכפול או לאויש להוסיף דגם לשון הגמ’ הא דאמר פסוקא פסוקא ותני לה הא דאמר מילתא וכו’ יש לכאורה משמעות דהאיסור הוא כשכופל כל תיבה ותיבה.

 וכתב הבה”ל שם דאפי’ אם תמצי לומר  דלענין שמע שמע מקילינן בתיבת שמע שמע בלחוד דעי”ז לא מחזי כב’ רשויות אפשר בתיבת מודים מודים חמור טפי דומיא דמאי דאמר שם יד ע”ב כל אמת אמת  תפסיה להאי גברא עכ”ד, וכוונתו דמאחר שהוא תחילת דבר של שבח (דגם אמת ויציב קאי על ק”ש שהוא שבח להקב”ה) ונשאר בצ”ע.

היוצא בזה דדבר שאין במשמעות כפילותו חשש של מודים מודים יש בזה ספק ואם הוא תחילת דבר של שבח (כמו גם הנרות הללו) יש בזה יותר צד להחמיר.

אולם בענייננו יש עוד צדדים להקל, ראשית כל שאין כאן קריאה של חובה (ואמנם במ”ס הובא לאמרו ומשם הובא בפוסקים, אבל אינו חיוב גמור כשאר ברכות דגם לא כל מה שהובא במס”ס בסדר קריאה”ת נוהגים לומר, וכמ”ש הרא”ש בהל’ ס”ת מהלק”ט סי’ יג דבימי אחרונים נתחברה ולא הובאה בתלמוד).

וממילא מאחר שהיא אמירה שאינה חובה יש לדון בזה כמו שמצינו בכמה נידונים בפוסקים לענין הקורא ק”ש שלא בזמן חיוב.

דלענין ק”ש שעל המיטה התיר השו”ע סי’ סא ס”י, ומ”מ במשנ”ב ובאחרונים הובאו בזה כמה הגבלות, דרק כשרוצה להשתקע בשינה וניכר שכופל משום זה, ודעת החי”א שטוב שלא יכפול שוב פסוק ראשון (וכעי”ז להלן הזכיר המשנ”ב בטעם ההיתר לכפול ברוך שם כיון שכבר אמר פ”א פסוק ראשון, וניכר שאינו כופר לומר שיש ב’ רשויות), ובשם הגר”א הביא המשנ”ב שדוקא אם כופל כל הפרשה אבל פסוק ראשון לבד לא.

ולענין קריאת שמע בשנים מקרא עי’ במאמ”ר סי’ סא ס”ה ובבנין ציון ח”א סי’ לו אופני היתרים בזה, ולהמשנ”ב הנ”ל לכאורה אין היתר, וכן יעוי’ בכה”ח שם סקל”ה שיקרא בלחש.

עכ”פ בניד”ד שאינו תפילת חובה וגם אין במשמעות דבריו ב’ רשויות וגם ניכר שהוא כופל מחמת הניגון (כעין מש”כ המשנ”ב על ק”ש שעל המיטה שכופל כדי להשתקע בשינה) יש בזה די צירופים בדרבנן לומר שהמקל בזה אין למחות בידו וכך המנהג פשוט שמקילים בזה כשמנגן ואינו מתכוון לתפילת חובה, ואם עדיין לא אמר הנרות הללו ובא לצאת ידי חובת האמירה (שאינה חובה גמורה מעיקר הדין וכנ”ל) אין מנהג ברור להקל בזה אבל אין למחות וכנ”ל.

בשולי הדברים יש לציין עוד פלוגתא דרבוותא המובא במשנ”ב סי’ סא סקכ”ו אם בציבור מותר, ואמנם המג”א שם הקשה קושי’ אלימתא על הב”ח האוסר דכך מבואר בסוכה נג ע”ב שגם בשמחת בית השואבה לא אמרו, ועדיין יש מקום לדון שאם כל הנמצאים שם אומרים כן אין ראיה לאסור דשמא דמי למי שאומר כשאין שומעים וגם כשכולם אומרים יש מקום לומר דלהב”ח הו”ל כמו שאין שומעים אחרים שכן האומרים עצמם יודעים שאין מתכוונים לב’ רשויות ואין כאן מי שיטעה, ואם נימא כאן נמצא שאין נפק”מ כמה הם הרבים אם שנים או עשרה כל עוד שכולם אומרים.

ולגוף דברי הגמ’ בסוכה שם יל”ע דלכאורה מוכח שם שגם כשהאמירה אינה חיוב יש איסור, ויש לדחות דשמא האמירה שם היא חיוב, א”נ שמא שם חמור יותר כיון שאין כופלים אמירה אלא אומרים האמירה באופן שנשמע שבאים לכפול דבר בתוספת ו’ החיבור ובשינוי לשון בפעם השניה אנו ליה וליה עינינו עי”ש ושמא זה חמור יותר דבזה שנראה ממש כב’ רשויות לא מהני מה שאינו כופל אמירת חיוב, ויל”ע.

ויש לציין דעיקר ההיתר דבנין ציון בשנים מקרא משום שאינו דרך תפילה וכאן אם מתכוונים לשבח חוזר החשש, ויש לדון אם יכולים לכוון כששרים בפעם השניה שלא מתכוונים לשבח או דדברים שבלב וכו’ ובפרט דכאן מחזי כב’ רשויות והרי אומר שבח, ושאני מקרה דהבנין ציון שניכר שקורא בתורה לקיים מצוות ת”ת (וממילא גם המשנ”ב שהחמיר בק”ש גרידא שלא בשעת ק”ש שמא יודה בשנים מקרא) ועכ”פ יש לטעון ודאי שכשעושה דרך שירה בלבד להנעים קול בזמר עושה כן להנאתו ולא דרך שבח, עי’ סנהדרין קא ע”א, (ויש לדחות דשם מוציא הפסוק משפטיה אבל עיקר הענין מובן שלפעמים עיקר מטרת השירה היא להנאתו, ויש לדון מצד האיסור הנזכר בסנהדרין שם בפסוקים אם נוהג גם בשבחות אחרים אבל אין כאן מקום לזה).

והואיל דאתאן לזה אעיר דהנה האחרונים תמהו למה הותר לכפול כשאין שומעים דהרי קי”ל שכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אפי’ בחדרי חדרים אסור, ולדידי הקושי’ קשה יותר, דהרי מקור ההיתר מהירושלמי ושמא הירושל’ אתיא כהמקילים בנידון הנ”ל (דכל מה שאסרו וכו) שהוא פלוגתא דתנאי ואמוראי בפ”ק דביצה ועוד דוכתי, וא”כ למה התוס’ ומשנ”ב פסקוהו להלכה.

אבל אולי יש ליישב דכאן הגדרת מראית העין אינו כשאר מראית העין אלא חמור יותר, דכאן האיסור הוא עצמו מה שאומר דבר שמשמעותו ב’ רשויות, ואינו מחמת שיבואו לטעות, ומאחר ואין כאן תקנה מחמת חשש אלא האיסור הוא דבר עצמו שעושה שמבזה כבוד שמים בדיבורו והגדרה של הביזוי היא מיד ולא שמא יטעו בדבריו לא היתה כאן תקנה לאסור בכל גוני וממילא נאסר רק באופן שיש ביזיון, ועדיין צריך להתיישב בזה.

קרא פחות
איסורהדלקת נרותזמרחזנותחזרותידכפילותנרות שבתקריאת שמעשבתשירהתפילה
0
  • 0
  • 40
נשאל: י״א בטבת תשפ״ו

באחרונים (חת”ס ב”ב כא ד”ה בתינוקות ואג”מ או”ח ח”ב סי’ קיא) כתבו דקי”ל כר’ נהוראי בסוף קידושין אני איני מלמד את בני אלא תורה, ובזה יש סמך למנהג שאין אדם מלמד בנו אומנות, ומאחר שידוע שכבר פשט המנהג כן, ומה ...קרא עוד

באחרונים (חת”ס ב”ב כא ד”ה בתינוקות ואג”מ או”ח ח”ב סי’ קיא) כתבו דקי”ל כר’ נהוראי בסוף קידושין אני איני מלמד את בני אלא תורה, ובזה יש סמך למנהג שאין אדם מלמד בנו אומנות, ומאחר שידוע שכבר פשט המנהג כן, ומה גם שבזמנינו עקב כמה דברים שהשתנו נוצר מצב שהמכשלה גדולה יותר במי שירצה לקיים ענין לימוד אומנות כפשוטו ומאידך גיסא המצב שאפשר ללמוד בלא לקיים אומנות כפשוטו לא היה בעבר הלכך המחמיר בזמנינו ללמד בנו אומנות חומרא דאתי לידי קולא היא ואכ”מ.

ויש להוסיף דאע”ג דאין דברי האחרונים הנ”ל פשוטים לכו”ע והמג”א בסי’ קנו הזכיר דין ללמד בנו אומנות (ומ”מ מבואר באג”מ דדין זה נאמר רק כשא”א ללמדו תורה, עי’ עוד בתורתו יהגה ח”א סוף פרק ג’ שהאריך בדברי הפוסקים בזה), מ”מ אפשר דהמלמד בנו תורה אינו מבטל דין מלמדו אומנות דמלשון ר’ נהוראי בשלהי קידושין הנ”ל יש קצת משמעות דבא להשוות ד”ת לשאר אומניות, ואע”פ שאינו מוכרח, מ”מ עכ”פ כ”כ במנורת המאור נר ג’ כלל ב’ ח”א פ”א דהמלמד תורה היא האומנות הטובה משאר האומנויות (וע”ע במאירי קידושין ל ע”ב כתב ומכל מקום כל שלמדו תורה אין צריך ללמדו אומנות אחרת שיש תורה יש קמח ולמוד תורה ואומנות לצדדין נשנו ויש מפרשים שחייב בשתיהן עכ”ל).

ואמנם יש מהמפרשים שלמדו דר’ נהוראי לא מיירי על כל אחד ואחד (עי’ פנ”י סוף קידושין, ועי’ עוד בתורתו יהגה שם מה שהביא בנידון זה), אבל בזמנינו אדרבה רוב התלמידים מתחנכים להיקבע בלימודם והמחנך לענין אחר מוציא עצמו מן הכלל, ושמעתי מבעל הלכות חג בחג שבזמנינו שמקבלים האברכים שכר מהכולל בזה עכ”פ הוא בכלל אומנות.

ויש להוסיף עוד דיש שלמדו בירושלמי דדין זה אינו חיוב ויש שכ’ שאולי ע”ז סמכו הראשונים והפוסקים שהשמיטו דין זה [עי’ שורת הדין דלהלן, ויש להוסיף דהגם שהמג”א הביא דין זה והמשנ”ב הביא שם חלק מהדינים מ”מ דין זה השמיט ואולי מחמת חלק מהטעמים המבוארים כאן אם כי יש עוד דברים שהביא המג”א שם שהשמיטם המשנ”ב].

לגבי הנידון אם בן גדול בכלל חיוב זה, ובאמת יש לדון בכ”ז גם למולו ולפדותו אם הוא גם בקטן או בגדול ועי’ במנ”ח מצוה ב’ סק”ב שדן בזה, ויעוי’ בעיון יעקב (על הע”י) מו”ק יז ע”א דשם מוכח שגם בבנו גדול צריך ללמדו תורה ואומנות, וכ”כ כמה אחרונים לענין ללמדו תורה דהוא גם בבנו גדול (ערה”ש יו”ד ריש סי’ רמה וחי’ הרי”ם על השו”ע שם וצפנת פענח ח”ב סי’ י), וכן יש מי שכ’ להוכיח מב”ב כא ע”א דהחיוב הוא גם בגדול דמתחילה היו מכניסין לתורה בגדול.

וברמב”ם ריש הל’ ת”ת משמע דהחיוב בקטן, והי’ מקום ליישב בדוחק דבקטן הוא עוד חיוב מדין חינוך והיא צורת חיוב אחרת, אבל משמע שם שהוא דאורייתא בקטן, ועי’ מעין חיים ח”ג סי’ טו מש”כ באורך בכל נידון זה ובמקורות שהביא שם ובמש”כ בדברי הרמב”ם.

אם כי אחר שיודע הבן אומנות אחת אין האב מחוייב ללמדו יותר, דהרי אומנות נקיה וקלה משמע שאינו מחוייב יותר (עי’ סוף קידושין) וה”ה שאר אומנות דנקיה וקלה הוא רק מן המובחר לכתחילה, וכן מוכח ברמב”ם פ”ה מהל’ רוצח ה”ה דאומנות שניה אינה בכלל מצוות ללמדו אומנות (עי’ בנין ציון ח”א סי’ קפה), וכן יש מי שכ’ להוכיח לנכון דגם אין האב מחוייב ללמדו דוקא ביוקר כשאפשר למצוא אומנות שאינה יקרה ללמוד כ”כ (עי’ שורת הדין חט”ו עמ’ רכה), ופשוט שבזמנינו קורסים הנמכרים ללימודים גם אם יש ביכולתם ללמד אומנות מ”מ א”א לחייב האב לרכוש דוקא הקורסים שבתשלום כשיש שייכות ללמוד קורסים בחינם [היינו אפי’ בתלמיד שאינו לומד תורה דבזה כ’ האג”מ שיש ללמדו אומנות בזמנינו], ואפי’ אם נימא דהי’ הבן יכול לטעון דלא ניח”ל ללמוד באופן כזה של קורס מ”מ מאחר שרוצה הקורס בתשלום הי’ יכול ליטול הקורס בחינם.

עכ”פ במקרה שלך יש כמה טעמים למה אין הבן יכול לחייב את אביו לקנות לו את הקורס, א’ דיש אומרים שהוא רשות (עכ”פ לצרף צד זה לסניף), ב’ די”א שאם מלמדו תורה א”צ ללמדו אומנות עכ”פ אם הוא בר הכי, ג’ דמסתמא כבר יודע הבן איזו אומנות מה שיכול לעשות ולהתפרנס מאחר שהוא כבן ל’, ד’ שהרי בדרך שרוצה ללמוד יכול להשיג לימודים חינם באופן זה שג”כ יוכל ללמוד אומנות עי”ז, ה’ שבזמנינו אם יכול להתפרנס מלימוד תורה אפשר דלא שייך דין זה כלל.

קרא פחות
1
  • 1
  • 39
נשאל: י׳ בכסלו תשפ״דב:


יכולה להתחיל את ספירת הנקיים בתוך הי”ד ימי טומאה ובסופם לטבול בליל ט”ו, ואם טבלה קודם ליל ט”ו לא עלתה לה טבילה. מקורות: יו”ד קצד א.


יכולה להתחיל את ספירת הנקיים בתוך הי”ד ימי טומאה ובסופם לטבול בליל ט”ו, ואם טבלה קודם ליל ט”ו לא עלתה לה טבילה.

מקורות: יו”ד קצד א.

קרא פחות
המתנת ארבעה עשר יוםהפלהיולדתמפלתשבעה נקיים
0
  • 0
  • 39
נשאל: ל׳ בסיון תשפ״דב:

יש בזה בעיה מכיון שרוב המקוואות שלנו אינם מחוברות כל הזמן למעיין נובע וממילא אינם מטהרים בזוחלים ויש דעות ושיטות שמקווה שהוא מתנקז והמים יוצאים ממנו יש לו אז הגדרה של זוחלין כמבואר ברמ”א יו”ד סי’ רא סעי’ נ. ומ”מ יש ...קרא עוד

יש בזה בעיה מכיון שרוב המקוואות שלנו אינם מחוברות כל הזמן למעיין נובע וממילא אינם מטהרים בזוחלים ויש דעות ושיטות שמקווה שהוא מתנקז והמים יוצאים ממנו יש לו אז הגדרה של זוחלין כמבואר ברמ”א יו”ד סי’ רא סעי’ נ.

ומ”מ יש לציין כמה מקומות שאז אין צריך לחוש לזה.

א) הנוהגים כפסקי המחבר בעל השו”ע נראה שלדעת המחבר אין מחוייבים לחשוש לזה, עכ”פ כשאין מורגש תזוזת ההתנקזות בתוך המקווה.

ב) גם להנוהגים כהרמ”א אם ההתנקזות היא מועטת ביותר ואינה נראית לעיניים יתכן שבאופנים מסויימים אין חשש (שהרי בסעיף נא שם לגבי ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט וכו’ לא הגיה הרמ”א כלום עי”ש ויעוי’ בביאור הגר”א) ומ”מ אם כרגע המקווה הוא בתהליך ריקון והעברת המים ממקום למקום אין ברור שבזה מדובר הסעיף הנ”ל דיתכן ששם מדובר רק בטפטוף כל שהוא שאין במטרתו לשנות את כלליות מקום המים, ויל”ע בזה.

ג) אם המקוה מחובר למעין נובע הוא מטהר גם בזוחלין ולכן גם באופן כזה הוא מטהר משום שאינו חמור יותר מזוחלין.

ד) בשעת הדחק או בדיעבד כשכבר טבלה במקוה כזה ובאה לביתה משמע שאין דעת הרמ”א להחמיר בזה.

ה) לענין טבילת עזרא של בעל קרי כיון שמעיקר הדין קי”ל שבטלה טבילת עזרא והוא חומרא בעלמא יתכן שבזה לא יחמיר הרמ”א אפי’ לכתחילה היכא שיותר נח לטבול באופן כזה.

(ובאמת יש לדון אם בכלל יש חומרא דזוחלין בטבילת עזרא, דלגבי שאובין טובלין בשאובין, ולגבי מקוה בכלי הוא פלוגתא בגמ’ ברכות כב ע”ב והכרעת הפוסקים להחמיר בזה [כמו שהרחבתי בתשובה אחרת ד”ה האם אפשר לעשות מקווה במטוס], ויש לדון דין זה של זוחלין בנוטפין מה נאמר בו לענין טבילת עזרא, שהרי דין זוחלין הוא קל יותר מלטבול בכלי, וכמו שמצינו שזוחלין כשר במעיין כמ”ש בסי’ רא ס”ה, משא”כ טבילה בכלי פסול אפי’ הכלי במעיין, יעוי’ בתוי”ט רפ”ה דמקואות וט”ז סי’ רא סק”ה.

ומלשון המשנ”ב סי’ פח דבעי’ דוקא מ’ סאה ובקרקע כשאר טבילות משמע כשאר טבילות לגמרי דלא מכשר בזוחלין אלא במעיין, אבל יש לפרוך על ראי’ זו ב’ פירכות, חדא דאכתי מצינו עוד חילוק דנשתנה מראיו, עי’ בפמ”ג ואולי משמע דמכשיר גם באופן שבשאר טבילות אינו כשר, ועוד דמנא לן דשאובין עבדי’ להו כנוטפין, דאולי עבדי’ להו כמעיין, וא”כ ה”ה נוטפין עבדי’ להו כמעיין, כמו שמצינו ששאובין עבדי’ להו ככשרין אולי גם זה, ויל”ע בכ”ז).

ולמעשה יש לשאול שאלת חכם בכ”ז.

השלמה לתשובה ד”ה כאשר פותחים את פקק הניקוז במקווה והמים מתרוקנים האם מותר לטבול שם

שוב יש להבהיר דעיקר קולת המחבר בזה ביו”ד סי’ רא ס”נ היא באופן שאם יצאו כל המים דרך הנקב יישאר שיעור מקוה.

ולכאורה זחילה של פינוי מקוה של זמנינו אינו בהכרח תלוי בנידון השו”ע בסעיף זה, דמה שנחלקו המחבר והרמ”א בסעי’ נ’ הוא לענין אם יישארו מ’ סאה וזחילתן ניכרת, דבזה המחבר מקיל והרמ”א מקל לכתחילה, וכאן הוא הפוך שאין זחילתן ניכרת ולא יישארו מ’ סאה ושייך לפלוגתת המחבר והגר”א בסעי’ נא שאחר זה.

דהבהגר”א שם סקצ”ו נקט דגם האופן הנזכר בשו”ע שם סנ”א דאם אין זחילתן ניכרת כשר מ”מ אם המים עלולים להתמעט ממ’ סאה ע”י זחילה זו פסול כמו בסעי’ הקודם וחלק בזה על המחבר שלא חילק באופן זה, והרמ”א לא גילה דעתו להדיא בזה.

וגם צ”ב מה גדר זחילה הניכרת אם הכונה שרואים את המים יוצאים או שניתן לחוש בפרק זמן מועט את התמעטות המים, ולכאו’ כהצד הראשון, וצל”ע, ועי’ בפנים התשו’ אות ב’.

קרא פחות
0
  • 0
  • 39
נשאל: ו׳ באדר א׳ תשפ״דב:

בשו”ע יו”ד סי’ קס ס”ז מבואר דשלא מדעתו אסור למלוה לקחת מהלווה משום ריבית. וגם אם היה רגיל עד כה עי”ש בש”ך סק”ט. ואע”פ שהזכיר בש”ך שם ענין מתנה מרובה יתכן לומר דהיינו לענין הנידון דלעיל שמדעתו בסתמא אסור במתנה מרובה ...קרא עוד

בשו”ע יו”ד סי’ קס ס”ז מבואר דשלא מדעתו אסור למלוה לקחת מהלווה משום ריבית.

וגם אם היה רגיל עד כה עי”ש בש”ך סק”ט.

ואע”פ שהזכיר בש”ך שם ענין מתנה מרובה יתכן לומר דהיינו לענין הנידון דלעיל שמדעתו בסתמא אסור במתנה מרובה ולא בדבר של ויתור, אבל שלא מדעתו הרי אסור גם במתנה מועטת ואפי’ בדבר של ויתור, ומה שהזכיר שם הש”ך ביתו ועבדיו אע”פ שבסוגי’ מבואר שהוא דבר של ויתור, מ”מ יש לומר שהזכירו מחמת שהוא אסור שם מחמת שהוא בפרהסיא ע”ש בשו”ע, כמו כאן במתנה מרובה מדעתו.

קרא פחות

כסףמתנה
0
  • 0
  • 39
נשאל: כ״ו בתמוז תשפ״דב:

= = ע”ד הנידון בלשון השו”ע סי’ רע”ז ורמ”א סי’ של”ו ס”א ומשנ”ב שם ס”ק יב, ובמה שנראה נסתר בדברי המשנ”ב אם יש שימוש בנטילת דבר מן האילן או שרק נאסר שמא ישתמש באילן, ואם הו”ל גזירה לגזירה. הנה באמת לשון השו”ע מורה ...קרא עוד

=

=

ע”ד הנידון בלשון השו”ע סי’ רע”ז ורמ”א סי’ של”ו ס”א ומשנ”ב שם ס”ק יב, ובמה שנראה נסתר בדברי המשנ”ב אם יש שימוש בנטילת דבר מן האילן או שרק נאסר שמא ישתמש באילן, ואם הו”ל גזירה לגזירה.

הנה באמת לשון השו”ע מורה דהוה פשיטא ליה שזה בכלל עצם צורת ההשתמשות באילן שאסרו חז”ל, ואע”ג שהיה מקום להחשיבו כעין גזירה לגזירה, מ”מ חז”ל אסרו ההשתמשות באילן וכלול בזה כל מיני ההשתמשות.
וזה כעין מה שאמרו ברפ”ק דביצה כולה חדא גזירה הוא לגבי משקין שזבו עי”ש.

ונראה עוד, ובזה יבואר הסתירה בלשון דברי המשנ”ב, דעצם המעשה ליטול חפץ מע”ג אילן יש בזה צד להחשיבו כשאר כל שימוש באילן ממש, ומאידך יש צד להחשיבו כדבר שאינו שימוש באילן ממש, ומה שכתבו הפוסקים דחיישי’ שמא על ידי זה ישתמש באילן, כוונתם ז”ל שהיה מקום לחלק בין שימוש זה לשאר שימושים באילן, ולאסור רק שימושים אחרים באילן ולא שימוש זה, אבל מאחר ולולי שנחשיב דבר זה עצמו בכלל ההשתמשות באילן לא תתקיים הגזירה של איסור שימוש באילן, ואי לא הא לא קיימא הא, וממילא החליטו חכמים להכליל מעשה הסמיכה כשימוש באילן ממש.

ואגב יש לציין דדין זה של ליטול חפץ מע”ג האילן בשבת אינו פשוט, ולכאורה תליא בפלוגתא דרבוותא, ועי”ש במג”א סי’ של”ו סק”ב מש”כ שם בדברי הרא”ש.

בענין שאלתך השני’ יעוי’ בשו”ת הרשב”א ח”ה סי’ נב וז”ל, עוד שאלת למה נתקן נוסח הברכה מחצה נמצא ומחצה נסתר.
תשובה דע דיש לבעלי החכמה סוד נשגב ואין לנו כאן עסק בנסתרות.
ואמנם יש טעם נגלה גדול התועלת במה שתקנו נוסח הברכות כן ר”ל בנגלה ובנסתר (כלומר בגוף שני ובגוף שלישי), לפי שכבר ידעת דשני יסודות יש שעליהם נבנה הכל.
האחד לדעת שהוא ית’ מחויב המציאות ושאין ספק בזה כלל כמו שנתבאר ונתפרסם המופת עליו ביאור רב.
והב’ שאין אמתתו יתברך מושגת  כי אם לעצמו ית’ לבד והוא במציאותו נגלה לכל ובאמתת מהותו נסתר ונעלם מהכל.
וכדי לקבוע שתי הפנות האלה בנפשותינו קבעו הנוסח בנגלה ונסתר.
ברוך אתה כמדבר עם מי שהוא נמצא מפורסם עם שהוא מדבר עמו פנים אל פנים.
וכדי שלא תשבש המחשבה שהוא ית’ נמצא כמציאות שאר הנמצאים (ושחס) [ושיש יחס] בין מציאותו למציאותם קבעו אשר קדשנו, לקבוע בנפשותינו שאע”פ שהוא מפורסם מהות מציאותו נעלם ונסתר שאי אפשר לדבר בו רק בנסתר ברוך הוא עכ”ל.
ועי’ בחי’ הרשב”א ברכות מ, וברמב”ן עה”ת שמות טו, כו, ונפש החיים שער ב’, וראה שיעורי מרן הגריש”א ברכות לה ע”א.

בברכה וכט”ס

 

קרא פחות
0
  • 0
  • 39
נשאל: י״ג בכסלו תשפ״ה

נראה שאין טעם מספיק שיחייב ויאפשר לברך עכשיו ברכה זו. מקורות: הנה מקור דין זה הביאו הפוסקים מירושלמי פ”ט דברכות לבש בגדים אומר מלביש ערומים, ובפנים הירושלמי לא נזכר להדיא דמיירי על בגדים חדשים דוקא. ויש מקום לפרשו כהבבלי בברכות ס ע”ב שמברך ...קרא עוד

נראה שאין טעם מספיק שיחייב ויאפשר לברך עכשיו ברכה זו.

מקורות:

הנה מקור דין זה הביאו הפוסקים מירושלמי פ”ט דברכות לבש בגדים אומר מלביש ערומים, ובפנים הירושלמי לא נזכר להדיא דמיירי על בגדים חדשים דוקא.

ויש מקום לפרשו כהבבלי בברכות ס ע”ב שמברך ברכה זו אחר שישן בלילה בלא הבגד, (ולדידן נוהגים כהר”ן שמפרש דהוא ברכה על היום על מה שרגילים העולם בכל יום ללבוש בגדים אחר שנת הלילה).

וכך יש לומר דהרמב”ם והרי”ף שהשמיטו ברכה זו על בגדים חדשים וכן כמה מהפוסקים האחרונים שנקטו דלמעשה אין לברך ברכה זו על בגדים חדשים, כל אלו אפשר שסוברים דהירושלמי מתפרש כמו הבבלי וכנ”ל, וממילא לא נתחדש בירושלמי כאן שום ברכה מחודשת על בגדים חדשים, דהרי במתני’ גבי כלים חדשים ג”כ לא נזכרה עוד ברכה וגם בבבלי שם לא הביאו עוד ברכה על זה.

ויש להוסיף דבירושלמי שם אחר כך נזכרו הרבה ברכות שאינם שייכות כלל לבגדים וכ”ש שלא לבגדים חדשים, וממילא אפשר שנזכרו שם הרבה ברכות שאינם שייכות דוקא לבגדים חדשים וגם לא ברכה זו.

אבל הפוסקים וכן המפרשים שם נקטו דקאי על בגדים חדשים, והטעם שנקטו כן נראה משום דהירושלמי שם קאי על מתני’ דבנה בית חדש וקנה כלים חדשים, ומפרש שם אימתי לברך על הכלים החדשים ואח”כ קאמר לבש בגדים אומר ברוך מלביש ערומים, והבינו הפוסקים בירושלמי דקאי על הכלים חדשים הנזכרים לעיל שאם הם בגדים אז אומר בשעת הלבישה מלביש ערומים לאפוקי שהחיינו שאומר בשעת הקניה כדנזכר לעיל מינה.

(ועי’ בתשובה ד”ה ראובן חיקר וכו’ מה שכתבתי עוד בטעם אלו שאינם מברכים גם אם נוהגים לברך שאר ברכות שנזכרו בירושלמי).

ולפ”ז יוצא דגם להפוסקים שמפרשי לה מצד דיני בגד חדש א”כ לא שייך לברך יותר מדיני בגד חדש, ובתשובה אחרת הבאתי לענין שהחיינו כמה דעות עד אימתי ממש יכול לברך.

ויש להוסיף דלהך דעה שיכול לברך על בגדים חדשים למרות שהיה לבוש קודם לכן היינו משום שמחה וא”כ בדליכא שמחה לא יוכל לברך.

ויש להוסיף דגם בברכת הראיה אינו ברור שאם ראה תוך ל’ ולא בירך יכול עדיין לראות ולברך, וכנ”ל לגבי קריעה ברואה מקום המקדש, והרחבתי בדינים אלו בתשובות אחרות.

ויש להוסיף עוד דכאן גריעא משהחיינו, שהרי בשהחיינו הברכה היא על עצם הבגד החדש, ולא דוקא על לבישתו, ולכן מברך בשעת לקיחה, ומהאי טעמא לשי’ הבה”ל בהל’ ציצית אפשר לברך גם על לבישה שניה, משא”כ בניד”ד שהברכה היא על הלבישה ממילא הברכה היא על מה שלובש בגד שהוא חדש, דהרי לא תקנו מלביש ערומים בלבישת בגדים שאינם חדשים, ממילא אם לא בירך כשהבגד עוד חדש לא יוכל לברך.

ומאידך גיסא היה מקום לטעון ולומר דכאן שהברכה היא על הלבישה לא אכפת לן במה שהוא חדש, אלא במה שהוא בגד שמעולם לא לבשו קודם לכן, ור”ל שנהנה מן העולם בלא ברכה, וממילא מה שלבשו קודם לכן אינו מפקיעו מן הברכה וכדאמרי’ בכיצד מברכין מי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום וכו’.

אבל למעשה אין לטעון כן, חדא דהרי כל עוד שלא נתברר כאחד מב’ צדדים עדיין א”א לברך בפרט שאף מי שנוהג לברך מ”מ יש כמה פוסקים שסוברים שלא לברך ויש לצרפם עכ”פ לענין ספקות, ועוד דהרי מינה שהפוסקים למדו כן ממה שנזכר אחר שהחיינו ש”מ דקאי על בגדים חדשים, והוא עצמו אינו ברור לכו”ע ממילא גם להמחייבים בברכה א”א להטיל בו חיובים יותר משהחיינו גופיה, והבו דלא לוסיף עליה.

ויש להוסיף עוד דבפוסקים נזכר שיכול לפטור בברכת השחר בגד חדש, אבל גם אם לא נתכון להדיא לפטור אפשר שפוטר דבדרבנן לכמה פוסקים א”צ כונה וגם להסוברים שצריך כונה אפשר דכיון שכיון על בגדים שלובש מטעם חיוב היום סגי בזה לפטור גם מצד חיוב השני (בפרט שיש מקום לטעון דלפי הצד שהוא משום שאסור ליהנות מהבגד בלא ברכה א”כ אינו מצד שהבגד הוא חדש אלא מצד שצריך להודות על הבגד דרך ברכה בשם ומלכות והרי כבר עשה זה, ואילו לפי הצד שהוא הודאה על מה שהבגד חדש כ”ש שלא יצטרך לברך).

ובגוף כל הנידון הנ”ל יש להתבונן דאמנם לו יצוייר לדעת הפוסקים שמברכים ברכות השחר רק אם עשו מעשה, כגון להגר”א שמברכים שעשה לי כל צרכי רק אם לבש נעליו, הברכה אינה על היום ויכול לברך גם בלילה כמו שהביא המשנ”ב בשמו, ממילא אם ישן בנעליו יברך גם למחר ויעלה לו גם על האידנא, וממילא גם מלביש ערומים אם לא בירך ביום א’ ובלערב ישן בבגדיו יברך ביום ב’ ויעלה לו להגר”א גם על האתמול, וא”כ יש לומר דלהגר”א ברכה על בגדים חדשים הוא מעין ברכה על לבישת בגדים בבוקר, ואז כשמברך מלביש ערומים בבוקר על בגדים שלבש מן הלילה אפשר דיפטור גם את זה.

ונשאלתי למה לא פסק השו”ע כהרי”ף והרמב”ם שהשמיטו ברכה זו כנגד הרא”ש דהרי דרכו של השו”ע להכריע כמותם נגד הרא”ש, והשבתי מתשובת מרן באבקת רוכל לגבי צלמים דלא שבקי’ פשיטותיה דהרא”ש משום ר”ן דלא הוה ברירא ליה התם לדינא, (ושם מצרף גם מה דהרשב”א גדול אבל הם ב’ טעמים נפרדים), ממילא סבר השו”ע דלא שבקי’ פשיטותייהו דהתוס’ והרא”ש משום שתיקותייהו דהרי”ף והרמב”ם.

קרא פחות
בגדים חדשיםברכה לאחר זמןברכה לבטלהברכת מלביש ערומיםהלכות ברכותזמן ברכהזמן רב אחר כךחדשחידושכליםלימודמלביש ערומים על בגדים חדשיםשאילתאשאלהשכח לברךשכחהשכחת ברכה
0
  • 0
  • 39
נשאל: כ״ט באב תשפ״הב:

בשו”ע ס”ס רא הביא דעה שאין לטבול בחמין מדרבנן ולא הביא שם חולק וברמ”א שם כ’ דיש מקילין ויש להחמיר במקום שלא נהגו להקל אבל במקום שנהגו להקל “אין למחות בידן”, ומשמע דבין להמחבר ובין להרמ”א הי’ ראוי להחמיר בזה ...קרא עוד

בשו”ע ס”ס רא הביא דעה שאין לטבול בחמין מדרבנן ולא הביא שם חולק וברמ”א שם כ’ דיש מקילין ויש להחמיר במקום שלא נהגו להקל אבל במקום שנהגו להקל “אין למחות בידן”, ומשמע דבין להמחבר ובין להרמ”א הי’ ראוי להחמיר בזה (באחרונים דנו באלו אופנים הקיל הרמ”א במקום שנהגו להקל).

אולם בשו”ע לעיל סי’ קצח סמ”ה מבואר בסתמא דטובלין בחמין, וא”כ הדעה שהביא בס”ס רא הוא רק כשיטה ולא כעיקר הדין, וכן הובא (ברב פעלים) הוראה ממחבר השו”ע גופיה שעשה מעשה להתיר מקוה של חמין.

ועי’ בבירור הלכה על השו”ע בס”ס רא שהביא דעות הראשונים בענין זה בהרחבה, ולפי המבואר שם רובם המוחלט של הראשונים לא ס”ל מחומרא זו [וגוף הקושי’ בשי’ ר”ת אפשר ליישב ולחלק בין טבילה במקוה שנתערבו בו חמין לבין מקוה של שאובין חמין שהושק למעין וכמו שיש שחילקו בדברי הרמ”א אליבא דהמנהג להקל ועי’ בב”י].

וגם בבהגר”א האריך בס”ס רא ומבואר מתוך דבריו דהעיקר לדינא הוא כהמקילין בזה ומבואר ע”פ דבריו דכ”ה משמעות הסוגיות.

[ועי’ בהגהותיו בתענית יג ע”א וצע”ק וי”ל דבא ליישב שם למה ר”ת וסייעתו להצד דמחמיר לא פירשו כפשטות הגמ’ שאובין נינהו וכמו שפירושו ע”פ התשב”ץ ורוב הראשונים וקאמר דבגי’ הישנה לא גרסו שאובין נינהו ולכך הי’ פתחון פה לבעל הדין לומר דהוא פסול מדרבנן בחמין להך דעה אבל לא דהלכה כהך דעה, וממילא אין הכרח לומר שיש כאן סתירה בכתבי הגר”א בזה].

ועי’ גם בפת”ש בשם החת”ס ועוד גדולים שנקטו לדינא כהמקילין ועי’ עוד בדרכי תשובה מה שהביא בזה, וכן בשיעורי השבה”ל לעיל סי’ קצח מבואר בסתמא שמנהגינו לטבול בחמין, וכן אאמו”ר בספרו בנין בית נאמן בריש פרק טבילה בהערה ציין שטובלין בחמין כסתימת השו”ע בסי’ קצח, ויש להוסיף דגם להרמ”א כיון דהאידנא מנהג לטבול בחמין ממילא אין למחות, ויש מקום לפרש דאין למחות היינו דעבדי שפיר, [וכעי”ז מצינו בעוד מקום ברמ”א ביו”ד סי’ קסח קסט ס”ו דמבואר בכוונתו בהמשך דבריו בסעי’ ז’ דמש”כ שאין למחות במקום שמקילין הכונה ששם הוא מותר ועי”ש עוד סי”ח וע”ע ברמ”א יו”ד סי’ קצו ס”א].

וכן מבואר במשנ”ב סי’ שכו סק”ז דבמקום שנוהגין להחם המקוה אפשר להחם (ודן שם לענין שבת ונקט בשה”צ שם דגם בזה בשעה”ד יש להקל אבל עכ”פ בחול ודאי אפשר להקל במקום שנהגו כן, ועי’ גם משנ”ב סי’ מה סק”ה שנזכר בדבריו מקוה ששופכין בה חמין וכן בסי’ פד סק”ד, וכך יוצא מדברי הנוב”י והקרב”נ שהביא שם וכן הביא דבריהם בתפא”י שבת פ”ג מ”ד, ועי’ עוד בהרחבה באוצר הלכה הוצ’ עוז והדר על סי’ קצז ס”ב וכן במשמרת הטהרה על השו”ע שם, בדברי האחרונים ופוסקי זמנינו בענין טבילה בשבת בחמין והגריש”א מכלל המקילין והאג”מ מכלל המחמירים, והמשמעות שסוגיין דעלמא דעכ”פ בחול ודאי טובלין בחמין, וכ”כ בערה”ש וחלקת יעקב שיש להקל בזה).

ויש מהאחרונים שכתבו דהאידנא אין חשש במקוה של חמין משום גזירת מרחצאות כיון שעכשיו כבר נתפרסם שמחממין המקוואות (לחם ושמלה, אמרי יושר ומהרש”ם).

ומאחר שהאחרונים נקטו להקל בזה וכן סתימת השו”ע א”כ הוא לכתחילה מלבד במקום שנהגו להחמיר או הרוצה להחמיר תע”ב (ושמעתי שיש מקוואות בב”ב שמקפידין על פושרין וכנראה הוא מטעם חשש זה).

קרא פחות
אוכלאוכל כשראכילהגמראדיונים הלכתייםדיני חמיןדיני כשרותדיני מזון כשרדיני שבתדיניםדעת תורהדקדוק הלכהדתדת יהודיתדתייםהלכההלכה חרדיתהלכות חמיןחגיםחובהחולחוקי כשרותחורףחמיןחרדיתטבילהטבילה בחמיןטבילת חובהטבילת חמיןיהדות חרדיתיהדות.ישיבהישיבתכשרותמושגיםמושגים חרדיים.מושגים חרדיםמנהגי חגיםמנהגיםמצוותספקות הלכהעונת החמיןענייני דתענייני הלכהענייני טבילהענייני כשרותענייני שבתעניני שבתפוסקיםפסחיםפסקי דיןקדשי ישראלקיץשבתשו''עשו"ע אוכל נפשותתורהתלמודתקנות
0
  • 0
  • 39
נשאל: ב׳ בשבט תשפ״דב:

יצויין שלפי חלק מהפוסקים אפשר אף לחלל שבת על ולד אף תוך מ’ יום, ויש כאן איסור רציחה בידי שמים להרוג עובר אפי’ תוך מ’ יום. ועי’ נשמת אברהם החדש חו”מ עמ’ קנז בענין חומרת האיסור בזה וכן בתורת העובר ...קרא עוד

יצויין שלפי חלק מהפוסקים אפשר אף לחלל שבת על ולד אף תוך מ’ יום, ויש כאן איסור רציחה בידי שמים להרוג עובר אפי’ תוך מ’ יום.

ועי’ נשמת אברהם החדש חו”מ עמ’ קנז בענין חומרת האיסור בזה וכן בתורת העובר פרק ז עמ’ קנב ואילך שהאריך בזה הרבה, ותמצית הענין שהביא הרבה שיטות שם ברמת חומרת הענין אבל פשוט שהוא איסור גמור לדינא בין אם הוא איסור דאורייתא או דרבנן ובין אם הוא איסור רציחה או איסור אחר.

ולגבי המקרה הספציפי שאינה רוצה בולד מחמת שהוא ממחבל, יש להרגיע שולד זה ע”פ תורה והלכה אינו מתייחס אחר אביו אלא אחר אמו בלבד, והוא ישראל כשר, ואין להרחיקו מחמת ייחוסו.

ואם אין דעת האם מתיישבת בכך יש לכוונה לארגון אומנה הפועל ע”פ התורה שיגדלו את הילד, ובזה אין איסור כלל, ובודאי שיש להעדיפו על רציחה.

לגבי הוראה של רב אחד שהעובר יש לו דין של רודף מכיון שהאם תיכנס למשבר נפשי קשה על ידי זה, לענ”ד א”א לומר כן כ”כ מהר, שדבר זה צריך בדיקה ברורה מה הסבירות של החשש הזה להתיר רציחה, שאם הילד הזה יוולד וילך לאומנה האם תצא מדעתה, ואפי’ אם החשש הזה הוא חשש ברור, וכי אם אדם יאמר שחבירו גורם לו משבר נפשי בלתי הפיך יהיה לחברו דין של רודף, אע”פ שבעובר שלא יצא לאויר העולם הוא קל יותר, מ”מ דחוק מאוד לקחת סברות והמצאות לצדדים של קולות ולהתיר רציחה מחמת זה, ולכן לענ”ד א”א לכאורה אין להתיר שום רציחה כאן, ויש להיכנס כאן עוד לפרטי הדינים, ולא אאריך בזה עוד מכיון שכבר הספרים מלאים מהנידון על קודם מ’ יום, וגם בשאלה הייחודית הזו כבר דנו בזה חכמים גדולים ממני.

ובהשלמת הדברים יעוי’ עוד בתשובתי לענין הנידון על סיגריה בשבת במקום פקו”נ, שם הרחבתי עוד מראי מקומות לענין הברור שלא כל דבר שיכול קצת לסייע נחשב פקו”נ ולא כל מה שטוענים שיביא לחולי מותר על ידי זה, וכמו שדן החתם סופר בענין דומה וציינתי בתשובה שם.

השלמה לגבי הצלת עובר פחות ממ' יום (5427)

יש להוסיף שבתשוה”נ ח”ה סי’ שצט כתב שהמנהג להקל בעובר פחות ממ’ יום לחלל עליו ושמ”מ יש להשתדל לעשות ע”י עכו”ם או בשינוי במידת האפשר.

קרא פחות
דרבנןהתורהכל התשובות שיש בהם קצת מעניינים הקשורים לחבירו ששלח אלי עכשיו של הרב ישראל הרצברגעוברשבת
0
  • 0
  • 39
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה שלו’ וברכה איתא בש”ס בכמה מקומות הכלל “מים גנובים ימתקו” וגו’. האם כלל זה נאמר בכל איסורי תורה או רק באיסורי עריות (שכן בכל המקומות בש”ס שהובא, הוא לענין איסורי עריות. וכן גם יש ללמוד מהמשך הפס’ “ולחם סתרים ינעם” וכמו שפרש”י ...קרא עוד

שאלה

שלו’ וברכה

איתא בש”ס בכמה מקומות הכלל “מים גנובים ימתקו” וגו’.

האם כלל זה נאמר בכל איסורי תורה או רק באיסורי עריות (שכן בכל המקומות בש”ס שהובא, הוא לענין איסורי עריות.

וכן גם יש ללמוד מהמשך הפס’ “ולחם סתרים ינעם” וכמו שפרש”י בסנהדרין ע”ה.

ע”ש).

ויש לזה נפ”מ הלכתית, שבגמ’ סנהדרין כ”ו: למדו מכלל זה שהחשוד לא נאמן להעיד על הדבר אף לאסור ע”ש, וא”כ נפ”מ אי לא נאמן רק באיסורי עריות וכבסוגיא שם, או אף בכל איסורין כמו איסורי אכילה וכדו’.

יישר כח גדול וחורף בריא

***

תשובה

כ”ה תשרי תשע”ז

הנה בגמ’ בסנהדרין שם לא קאמר אלא דס”ד לומר כן, אבל למסקנא ל”א לזה, ומ”מ גם אם היה נראה דאמרינן כלל זה גם בשאר מקומות, אבל מה אעשה דבכל מקום שמצאתי לזה בדברי רז”ל לא נזכר פסוק זה אלא גבי איסור עריות, בסנהדרין כ”ו ב’ איתא, וז”ל, אמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אמר רב ששת עני מרי ארבעין בכתפיה וכשר אמר רבא ומודה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה לית לן בה פשיטא מהו דתימא הא עדיפא ליה דכתיב מים גנובים ימתקו וגו’ קא משמע לן דכמה דקיימא הכי שכיחא ליה ע”כ.

ובשלהי נדרים דף צ”א ב’ איתא וז”ל, ההוא נואף דעל לגבי דההיא אנתתא אתא גברא סליק נואף איתיב [בכלאי] בבא הוה מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא בעא מרי דביתא למיכל מן הנהו תחלי בלא דעתא דאינתתא אמר ליה ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא אמר רבא אינתתיה שריא אם איתיה דעבד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהן פשיטא מהו דתימא איסורא עבד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתיה עלויה מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם קא משמע לן ע”כ.

ובס”פ בן סורר בסנהדרין ע”ה א’ איתא וז”ל, דאמר רבי יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם.

ובסוטה ז’ א’ איתא, לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר ואומר מים גנובים ימתקו וגו’, וכ”ה בירושלמי פ”ק דסוטה ה”ג ובמדרש במ”ר פ’ נשא פ”ט סי’ ל”א.

ומה שהזכרתם מדברי רש”י, יעוי’ עוד ג”כ בשכל טוב פרשת וישב פרק ל”ט ו’ וז”ל, כי אם הלחם אשר הוא אוכל.

יש לומר כמשמעו ממש, אלא אמרו רבותינו לשון נקי הוא, כדכתיב ולחם סתרים ינעם (משלי ט יז), וכן חבירו מוכיח עליו, כי אם אותך באשר את אשתו (פסוק ט), לכך אוכל מלא ו’ כתיב, לדרוש בו גבורי כח לשון אכילה ולשון ביאה, כשדרשינן ע”כ.

אמנם כתב ביד רמ”ה סנהדרין דף ע”ה א’ חולק ע”ז, וז”ל, ולחם סתרים ינעם גבי דבר עבירה כתיב במשלי ודרך משל הוא ויש אומרים לחם סתרים כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לאו מילתא היא דהתם לאו איתתיה קאמר (דלא) [דהא] בלחם ממש קאי והכי קאמר ולא ידע אתי מאומה כלומר מתוך שהאמינני על ממונו לא ידע אתי מאומה אינו יודע מאומה מכל ממוניה כי אם הלחם אשר הוא אוכל כשאני נותן את הלחם לפניו יודע בלבו שיש לו לחם לאכול תדע דקראי מוכחי דהכי קאמר דכתיב מקמי הכי הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי ע”כ.

ומ”מ גם לפירושו נראה דקאי על עריות דהרי לשון הכתוב כך הוא (במשלי ט, יג-יח): (יג) אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה פְּתַיּוּת וּבַל יָדְעָה מָּה: (יד) וְיָשְׁבָה לְפֶתַח בֵּיתָהּ עַל כִּסֵּא מְרֹמֵי קָרֶת: (טו) לִקְרֹא לְעֹבְרֵי דָרֶךְ הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם: (טז) מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה וַחֲסַר לֵב וְאָמְרָה לּוֹ: (יז) מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם: (יח) וְלֹא יָדַע כִּי רְפָאִים שָׁם בְּעִמְקֵי שְׁאוֹל קְרֻאֶיהָ:

ואמנם במשלי היכן שנאמר זונה הוא משל לע”ז כמש”כ ברש”י ריש משלי, אבל מ”מ חזינן שקבלו חז”ל פסוק זה בעריות.

וכן נ”ל להוכיח מהתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קכ”ב) שכ’ וז”ל, כדמסיק באלפס כל הגונב כאלו שופך דמים, ר”ל הרי גנב שבא במחתרת חשביה ליה תורה כאלו שופך דמים, ובע”ז כתיב ארור האיש אשר יעשה פסל ושם בסתר שגנב, ומחביא פעולו וגילוי עריות הכל דרך גניבה הוא במסתרים, וכדכתיב מים גנובים ימתקו דדרשינן אאשת איש.

פי’ דאין מונעין מהן ומאימתי מונין להן, תמצא בפי’ באלפס קצת סותרים שם הדברים זה את זה עכ”ל.

ומבואר מדבריו שהעמידו פסוק זה על אשת איש.

והטעם שהעמידו כן, עי’ ברפ”ב דחגיגה דגזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן ועריות אפילו שלא בפניו.

***

קרא פחות
גניבהידיצחקעדותעריותתשובה
0
  • 0
  • 39
נשאל: ו׳ בתמוז תשפ״דב:

הנה מבלי להיכנס לנידון אם מותר לסלקו אף שיתכן שיתבייש על ידי זה או שאסור (ועי’ ביאוה”ל סי’ נה ס”ח ד”ה חרש, ויתכן שהכל לפי הענין), מ”מ הציבור לא נפטר בחזרת הש”ץ של השוטה מכיון שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו ...קרא עוד

הנה מבלי להיכנס לנידון אם מותר לסלקו אף שיתכן שיתבייש על ידי זה או שאסור (ועי’ ביאוה”ל סי’ נה ס”ח ד”ה חרש, ויתכן שהכל לפי הענין), מ”מ הציבור לא נפטר בחזרת הש”ץ של השוטה מכיון שאינו מחוייב בדבר וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים יד”ח, ועי’ בב”י או”ח סי’ נג מה שהאריך לדון על המנהג שקטן יורד לפני התיבה בערבית, ועי”ש בשו”ע ס”י ומשנ”ב סק”ל ואילך, אבל במנחה אין צד להלכה שיכול שוטה וקטן לירד לפני התיבה דהרי חזהש”ץ הוא חובה על הציבור ואין הציבור יוצא יד”ח ממי שאינו מחוייב בדבר.

ויעוי’ בשו”ע סנ”ג דאם יש רק קטן שיודע לעמוד ש”ץ מבואר בדבריו דאם הוא פחות מבן י”ג שנה לא יעמוד הקטן, ומבואר דאפי’ בשעת הדחק לא חשיב חזהש”ץ ע”י קטן פחות מבן י”ג, וה”ה בדיעבד, דכל דבר המועיל בדיעבד עדיף בשעת הדחק לעשותו מלפטור הציבור בלא חזהש”ץ, וכ”ש שוטה שאין בו חיובים כלל שאינו פוטר בחזהש”ץ שלו אפי’ בדיעבד.

ויש להוסיף בזה דבב”י שם הביא דעה אחת דמעיקר הדין קטן היה יכול להוציא בחזהש”ץ משום דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, ורק משום כבוד ציבור אינו יכול להוציא בחזהש”ץ, ויש לדון לדעה זו מה הדין בדיעבד, אבל גם אם נימא דבקטן שהגיע לחינוך יש צד דמהני בדיעבד משום דאתי דרבנן ומפיק דרבנן, אבל שוטה שאינו מחוייב אפי’ מדרבנן אינו יכול להוציא כלל אפי’ בדיעבד, ואפי’ אם השוטה הוא חד דרבנן (בס”ה תרי דרבנן) ומוציא גדול שמחוייב תרי דרבנן, לא יכול להוציא, כיון שבשוטה לא שייך חיוב אפי’ מדרבנן כלל.

ועי’ עוד בשו”ע סי’ נה ס”ח וכן בביאוה”ל שם דמבואר בשו”ע שם וכן בבה”ל שם למסקנתו דא”א אפי’ לצרף שוטה למנין עשרה ואפי’ בשעת הדחק, וכ”ש שאינו יכול להוציא העשרה, דלענין צירוף הוא יותר קל כיון דמקילינן בכמה קולות לענין צירוף שלא נאמרו בש”ץ.

ולכן הציבור מעיקר הדין צריכים להעמיד שוב מי שיברך ויסדר לפניהם חזהש”ץ כדין.

ומ”מ המציאות בפועל שהציבור מתפזרים ואינם מעמידים מישהו אחר לברך חזהש”ץ, ואעפ”כ באופן כזה יתכן שאין מוטל חיוב מעיקר הדין על כל יחיד ויחיד אחר כך ללכת ולשמוע חזהש”ץ, מכיון שחזהש”ץ הוא חובת ציבור ולא חובת יחיד אם היחיד בקיא ויודע להתפלל בעצמו, אבל הידור בודאי יש בזה, והחזו”א הלך למרחקים כדי לשמוע קריאה”ת.

ומ”מ יש צד שאם חל על הציבור כבר חובת חזהש”ץ היחידים אינם נפטרים מזה, ויש קצת סתירות בזה, עי’ במשנ”ב ריש סי’ קמו גבי קריאה”ת, ויתכן דשם חמור יותר כיון שעכשיו עומד עם הציבור ורוצה לצאת, ובמנחת תודה משמע בשם הגרח”ק דיחיד נרדם בקריאה”ת אחר שכבר הלכו הציבור מעיקר הדין אין חיוב קריאה”ת על אותו היחיד, ובמשנ”ב גבי חזהש”ץ משמע דמעיקר הדין אם יש עשרה ששומעין מותר לאחר ללמוד, ויתכן לומר לפ”ז דהחיוב הוא על הציבור וממילא אם יחיד הולך ושומע במקום אחר חזהש”ץ אמנם הועיל לעצמו אבל לא תיקן עיקר החיוב כאן שהוא על הציבור להעמיד חזהש”ץ, וצל”ע לדינא.

ומ”מ לכאורה אם רואה שהשוטה ניגש להתפלל לפני העמוד אפשר שצריך היחיד לעבור למנין אחר אם יודע שמנין זה לא יעשו כדין, דהרי חובת ציבור הוא גם חיוב על כל יחיד שנמצא עם הציבור, והיאך מביא עצמו לידי חיוב שלא יקיימו.

וע”ע בתשובתי על שוטה שניגש להתפלל תפילת מעריב.

קרא פחות
0
  • 0
  • 39
נשאל: ט׳ באייר תשפ״ב

שאלה שבוע טוב. מחפש אני סיפור של איזה מדרש או דומה לזה, על שלמה המלך [אולי מישהו אחר] שאמרו לו שידוך לבת שלו, ולא רצה. סגר אותה במגדל, כדי שאף אחד לא יוכל לישא אותה. והיה נער פשוט שהלך במדבר ועצר לנוח ...קרא עוד

שאלה

שבוע טוב.

מחפש אני סיפור של איזה מדרש או דומה לזה, על שלמה המלך [אולי מישהו אחר] שאמרו לו שידוך לבת שלו, ולא רצה.

סגר אותה במגדל, כדי שאף אחד לא יוכל לישא אותה.

והיה נער פשוט שהלך במדבר ועצר לנוח בתוך גווית אריה [וכדומה] ונשר [או עוף אחר] הגביה אותו עד לראש המגדל, ולבסוף הם נישאו זה לזה.

זה סיפור או מדרש, מה זה?

משה אילן

***

תשובה

שלו’ רב

הר”ר יצחק ישעי’ ווייס שליט”א כתב מאמר על מעשה זה וכיו”ב, להראות שכל מעשה כזה שאין מקורו קדוש אין לסמוך עליו, ומאמרו נדפס בקובץ ישורון ולאח”מ ברב פעלים החדש [מישור] וכן בקובץ קולמוס, ועיקר המאמר נדפס בספרו ברכת אלישע עמ’ קנ”ו ואילך, ומ”מ אי אפשר לקבוע מסמרות בכל דבר ודבר לא לכאן ולא לכאן בלא עיון העמוק והבירור הגמור, אלא שתמיד צריך לידע בדרכי הלימוד שא”א להאמין לכל הכתוב.

עקיבא משה סילבר

***

קרא פחות
יצחקמדרשמשהשלמה המלךתשובה
0
  • 0
  • 39
נשאל: ט״ז במרחשוון תשפ״דב:

להחליף עם אחרים יש בזה בעיה ולהחליף עם ההורים לכאורה מותר. מקורות: להחליף עם אחרים ראה שכב ו וכן בבה”ל שם, ושלח ה ברמ”א לענין זוג ופרד,ושכג ג, וכן הורה הג”ר זבולון שוב בכת”י שתח”י, ולענין עם ההורים מכיון שזה ברשותם, ...קרא עוד

להחליף עם אחרים יש בזה בעיה ולהחליף עם ההורים לכאורה מותר.

מקורות: להחליף עם אחרים ראה שכב ו וכן בבה”ל שם, ושלח ה ברמ”א לענין זוג ופרד,ושכג ג, וכן הורה הג”ר זבולון שוב בכת”י שתח”י, ולענין עם ההורים מכיון שזה ברשותם, ראה שכב שם, וכן כמדו’ שהבנתי מפי הגר”ע פריד.

קרא פחות
ילדים
0
  • 0
  • 39
נשאל: ב׳ בשבט תשפ״דב:

אם הדבר מפריע לו כגון שעושה ריח רע או כגון שהאשפה מלאה ומפוזרת ועושה הרגשה רעה מותר להוציא את זה משום גרף של רעי. ומ”מ גרף של רעי הוא רק במקום שנמצאים ומפריע לנמצאים. מקורות: דין גרף של רעי בשו”ע או”ח סי’ ...קרא עוד

אם הדבר מפריע לו כגון שעושה ריח רע או כגון שהאשפה מלאה ומפוזרת ועושה הרגשה רעה מותר להוציא את זה משום גרף של רעי.

ומ”מ גרף של רעי הוא רק במקום שנמצאים ומפריע לנמצאים.

מקורות: דין גרף של רעי בשו”ע או”ח סי’ שח סל”ד, והגדרת גרף של רעי מבואר ברמ”א סי’ רעט ס”ב ובמשנ”ב שם סק”ו שתלוי במיאוס הדבר בעיני בני אדם, וראה באג”מ ח”ה סי’ כא אות ב לענין כשמפריע שמפוזר.

ולגבי פח אשפה עי’ בחוט שני ח”ג פס”ה סק”א, ומה שהחמיר שם במטבח שאינו נחשב גרף של רעי אלא אם מתעכבים בו זמן מרובה, צע”ק דהרי אפילו בחצר שעוברים בו חשיב גרף של רעי, וגם מעשה דרב אשי בגמ’ לא משמע שהיה שם קבוע זמן רב במקום הבשמים, ודוחק לחלק ולומר שרק לגבי עכברים במקום בשמים המיאוס הוא אפי’ בקצת.

ולגבי חצר הנ”ל אמנם כ’ השו”ע שח לד שיושבים שם, אבל מבואר במשנ”ב שם ס”ק קלא דהיינו שדרים בה ויש שם דריסת הרגל, ולפ”ז כ”ש מטבח שמכינים בו האוכל ומסדרים אותו.

ובדוחק יש ליישב דבחצר הוא דין נפרד שכיון שמשום כבודו הוא כמ”ש המשנ”ב א”כ אע”פ שאינו קבוע חשיב גרף של רעי, אבל במקום סגור שאין צריך משום כבודו ההגדרה של גרף של רעי הוא רק אם הוא מתעכב הרבה, וכ”ז נדחקתי רק ליישב שיטת הגרנ”ק בזה, אבל פשטות המשנ”ב שאין צריך תנאי במטבח שמתעכבים הרבה.

באופן שמטרת טלטול הפח הוא רק לצורך חול ואינו מפריע כרגע מלבד הכנה יש בעיה נוספת של טלטול האשפה שלא לצורך שבת (וה”ה הכנה ודאי שיש כאן אפי’ טלטול אסור לצורך הכנה כמ”ש במשנ”ב) ובהרחבה בדברים לעיל.

קרא פחות
הכנהעכבריםריחשבת
0
  • 0
  • 39
נשאל: כ״ב באב תשפ״ה

לגבי טבילה בכלי שמשמש לחד פעמי נחלקו פוסקי זמנינו בזה, יש פוטרים (מנח”י ח”ה סי’ לב וח”ח סי’ סט בדברי בשואל ע”פ שו”ת גידולי טהרה סי’ יז וחלקת יעקב או”ח סי’ קנב סק”ב ושרגא המאיר ח”ב סי’ פג, הגרש ואזנר ...קרא עוד

לגבי טבילה בכלי שמשמש לחד פעמי נחלקו פוסקי זמנינו בזה, יש פוטרים (מנח”י ח”ה סי’ לב וח”ח סי’ סט בדברי בשואל ע”פ שו”ת גידולי טהרה סי’ יז וחלקת יעקב או”ח סי’ קנב סק”ב ושרגא המאיר ח”ב סי’ פג, הגרש ואזנר מבית לוי טו עמ’ עח, ועי’ תשוה”נ ח”ג ס’ קנט וח”ד סי’ קצב [ועי”ש שחילק בין מיני הכלים בזה דיש בזה ג’ דרגות ברזל ואלומיניום ופלסיטק ואכה”מ] וקנה בושם וכעי”ז באול”צ ח”א או”ח ס”ס כד וכעי”ז דעת אג”מ יו”ד ח”ג סי’ כו לכה”פ בכלי רעוע, והמתירים בזה נסמכים בייחוד על הרמב”ם פ”ה מהל’ כלים ה”ז ושם פ”ב ה”א).

ויש מחייבים (הגריש”א וחוט שני הל’ טבילת כלים עמ’ כו והגרח”ג ומשנ”ה ח”ז סי’ קיא וכעי”ז מטו משמיה דהחזו”א שהחמיר גם יותר מזה).

ולמעשה תבניות של הבד”ץ העדה”ח ההכשר עליהם הוא רק לענין הגעלתם ולא לענין טבילתם ויש שכתב שהחשש בתבניות של העדה”ח הוא רק אם כתוב אם כתוב עליהם מיובא מחו”ל.

[הדברים ע”פ עומק הפשט חלק קי, ועי”ש בהרחבה ובחילוקים בין הדעות].

ויש בזה עוד נידון אחר לגבי שימוש שני בכלי חד פעמי האם הוא בכלל ההיתר להמתירים בזה עי”ש.

ומ”מ יתכן שרוב העולם נהגו כהמקילים בזה עכ”פ כשיש עוד צירוף כגון באופן שקנה את הכלי מלא (כגון בקופסאות שימורים) או באופן שהתמלא כבר במפעל ולא התמלא על ידי המשתמש (והמפעל סומך על המקילים) או באופן שהתמלא כבר במפעל ולא התמלא על ידי המשתמש (והמפעל סומך על המקילים) או באופן שהוא מין כלי שלא חייבים בו טבילה לכו”ע (כגון תבניות אלומניום וכ”ש בכלי פלסטיק שחיובם אינו מוסכם כלל).

לגבי הגעלה המקפידים להגעיל כל כלי חדש ממתכת מקפידים גם שלא להשתמש בתבניות חד פעמיות ללא השגחה או הכשרה מאחר שמצוי גם בהם שנמשח מן החי.

קרא פחות
גמראדתיהגעלההלכההפסקה הלכתיתחומרי חד פעמייםחומרי פלסטי.טבילהישיבתכלי קודשכלי שימושכלי תבניתכשרותמנגל חד פעמימשמעת הלכתיתפסולתתבניות חד פעמיותתלמוד
0
  • 0
  • 39
נשאל: ז׳ בכסלו תשפ״ה

כן היא הכתיבה הקדומה במקראות כמעט בכל מקום וכך כתבו בכל הספרים העתיקים והישנים, ועי’ תוס’ תענית טז ע”א ד”ה הר בביאור מקור תיבת ירושלם, ודבריהם מיוסדין על הב”ר פנ”ו אות יו”ד, ולדבריהם ג”כ בביאור תיבת ירושלם א”ש אם כתובה ...קרא עוד

כן היא הכתיבה הקדומה במקראות כמעט בכל מקום וכך כתבו בכל הספרים העתיקים והישנים, ועי’ תוס’ תענית טז ע”א ד”ה הר בביאור מקור תיבת ירושלם, ודבריהם מיוסדין על הב”ר פנ”ו אות יו”ד, ולדבריהם ג”כ בביאור תיבת ירושלם א”ש אם כתובה בלא יו”ד כיון שהוא צירוף התיבות יראה שלם ואין כאן יו”ד.

ובשו”ת שדה הארץ סי’ יד דן לענין כתיבת ירושלם בגט ומבואר שם דלפני כמה דורות זה זמן לא כביר בהרבה מקומות היו קורין גם בדיבורם ירושלם בלא יו”ד ומשמע שרצה להחזיק אמירת ירושלים מלא לטעות, אבל למעשה משמע שנקט שם שא”א לומר שהוא טעות שהקרי במקרא הוא עם יו”ד דהרי הניקוד בתוספת חיריק בין הל’ למ’.

ועי’ רבינו בחיי במדבר יט יג דירושלם חסר משום דיו”ד בא לרמז ב’ ירושלים של מעלה ושל מטה (נ”ל דר”ל דסיומת ים בתיבות הוא סיומת של לשון רבים ומיעוט רבים שנים) והשתא חסר יו”ד אחר החורבן.

וע”ע הר צבי אה”ע סי’ קכז שהביא עוד מראי מקומות בנידון זה לענין כתיבת ירושלם בגט, וכן בצי”א חי”א סי’ פט סק”ו.

קרא פחות
הלכהחסר יו"די'ידיו"דירושליםירושלםכתיב חסרכתיבהכתיבה חסרהמקורמקור הכתיבמקור כתיבמקור כתיבהמקורות
0
  • 0
  • 39
נשאל: ב׳ בטבת תשפ״דב:

אם בשעה שקיבל על עצמו את הקבלה הבחור עדיין לא נושע בישועתו, המקבל את הקבלה צריך לקיים את קבלתו (ראה או”ח תקסט א ב), ולענין אם יכול להשלים את הימים כעת למרות שבינתיים התעכב, התשובה שכן שיכול להשלים הימים ביום ...קרא עוד

אם בשעה שקיבל על עצמו את הקבלה הבחור עדיין לא נושע בישועתו, המקבל את הקבלה צריך לקיים את קבלתו (ראה או”ח תקסט א ב), ולענין אם יכול להשלים את הימים כעת למרות שבינתיים התעכב, התשובה שכן שיכול להשלים הימים ביום שהוא נמצא כרגע, מאחר ולא הזכיר בשעת קבלתו באלו ימים יעשה כן, אלא אמר י”ג ימים סתמא (ראה או”ח תקסח סעי’ ב ג י).

קרא פחות

0
  • 0
  • 39