שכיחא – שאלות המצויות בהלכה אחרון שאלות

לגבי עריות קי”ל דמעיקר הדין אין דיני הרחקות רגילים עכ”פ לבני אשכנז (עי’ שו”ע ורמ”ע אה”ע סי’ כא ובאריכות בתשו’ ד”ה ), ולכאורה מאחר דבאשתו הוא משום קרובי דעתא ושלבו גס בה א”כ בארוסתו לא, ושו”ר שכ”כ אאמו”ר שליט”א בספר ...קרא עוד

לגבי עריות קי”ל דמעיקר הדין אין דיני הרחקות רגילים עכ”פ לבני אשכנז (עי’ שו”ע ורמ”ע אה”ע סי’ כא ובאריכות בתשו’ ד”ה ), ולכאורה מאחר דבאשתו הוא משום קרובי דעתא ושלבו גס בה א”כ בארוסתו לא, ושו”ר שכ”כ אאמו”ר שליט”א בספר בנין בית נאמן עמ’ נה דהוה פשיטא ליה דדין משודכת הוא כדין אשה דעלמא שהנוהגים להקל בהרחקות באשה דעלמא יקלו גם במשודכת היינו בדיני ההרחקות שלא נהגו בהם באשה אחרת כגון בהושטה וכיו”ב.

ואולי יש לדייק כהנ”ל גם מדברי הח”ח בספרו אהבת חסד ח”ג פ”ו בהג”ה דאשה אחר התנאים חמור איסורה כשאר אשה דעלמא לענין ייחוד וכו’ ומשמע דאין דינה חמור אלא כאשה דעלמא כמו לענין ייחוד וכיו”ב (מה שהזכיר שם) שאסורים באשה דעלמא, ויל”ע.

ומאחר שהוא מצד קרובי דעתא א”כ אפשר דה”ה בארוסה בקידושין ג”כ כל עוד שלא נכנסה לחופה ויל”ע ושו”ר שכ”כ בשו”ת ויען דוד סי’ קיח דבארוסה שאסורה ביחוד וגם אין קרובי דעתא לא נאסרו בהושטה.

ויש לדון ולהשוות דין זה להאיסור לדור בסמיכות לגרושתו מה דין נתגרשה מן האירוסין דמבו’ באה”ע סי’ ז ס”י דדין זה אינו נוהג בגרושה מן הארוסין, ואכן מצאתי שכבר יש לזה יסוד בתשו’ הרשב”א ח”א סי’ אלף קפח ובראבי”ה נדה פי”ג ס”ב (צויין במגיה לשטמ”ק החדש לנדה ח”ב עמ’ תרפב) לדמות דיני הרחקה שאסורים באשתו לדיני לנה עמו בפונדקי (גיטין פא ע”א) ששם נתבאר דנשואתו חמורה מארוסתו ובראבי”ה (שצויין שם בהערה) נוסף יותר מזה לחלק מכח זה בניד”ד בין ארוסה לנשואה, ולכאורה סגי בראיה זו לומר דהרחקות אלו לא נאמרו בנשואתו.

אולם מבו’ באה”ע שם סעי’ י דבגייסי אהדדי גם מן האירוסין דינה לענין הנ”ל כמו מן הנישואין ולפ”ז גם בעניננו בגייסי אהדדי יהיה דינה כמו בנשואה.

וכ”ז דלא כמ”ש בשו”ת אז נדברו ח”ה סי’ מח כתב דאולי יש להחמיר בישיבה על ספסל אחד כמו באשתו (וגם הוא לא ברירא ליה חידוש זה דבתחילת תשובתו מיירי לגבי דברים האסורים מן הדין דאסורים במשודכתו ומשמע דזה הוה פשיטא ליה כשנוגעין משא”כ בספסל לא הוה פשיטא ליה כשאין נוגעין וחיליה הוא רק מצד שיש דברים שאסורים ממנהגא א”כ שמא גם זה בכלל מה שקבלו במנהגא).

קרא פחות

הנה מצינו שמסרו נפשם על ברית ברית מילה בכל הדורות, ואמרי’ בגמ’ ר”פ ר”א דמילה שכל מצוה שמסרו נפשה עליה עדיין עושין בשמחה ומ”מ נראה לענ”ד דאין חיוב דהרי מי שאינו מל בן חבירו אינו עובר בל”ת ולא באיסור כרת ...קרא עוד

הנה מצינו שמסרו נפשם על ברית ברית מילה בכל הדורות, ואמרי’ בגמ’ ר”פ ר”א דמילה שכל מצוה שמסרו נפשה עליה עדיין עושין בשמחה ומ”מ נראה לענ”ד דאין חיוב דהרי מי שאינו מל בן חבירו אינו עובר בל”ת ולא באיסור כרת אלא רק בעשה בלבד (ועי’ מהר”ם שיק יו”ד סי’ רלח) ואפי’ יותר מחומש נכסיו קי”ל (או”ח סי’ תרנו בהג”ה) שא”צ ליתן כדי לקיים מ”ע כ”ש שא”צ לישב על הדבר במאסר כמה שנים.

והאחרונים דנו לענין ביטול מילה אם חמירא לחייבו להוציא כל נכסיו דאפשר שהיא מ”ע חמירא שיש בה כרת (עי’ מנ”ח סוף מצוה ה ושד”ח מערכת ל כלל קז ד”ה וכתב, ואין שייך לזה דברי האבנ”ז ביו”ד סי’ שכא דשם הנידון לענין לשנות זמן המילה דבזה אפי’ בחולי קצת לפעמים ממתינים גם דבביטול מ”ע לגמרי אין מבטלים משום חולי קצת), אבל במרחשת ח”א סי’ מג הוכיח מדברי הגר”א יו”ד סי’ קנז סקנ”ה דמ”ע שיש בה כרת אין מחוייב להוציא כל ממונו וכ”כ בתשוה”נ ח”ד סי’ רכב, ואעפ”כ מסתבר דגם המחמירים עכ”פ יודו דלכה”פ חיוב ב”ד ייהת אינו לענין להוציא כל נכסיו כ”א מישראל (או ב”ד עצמם, ועי’ שו”ת רע”א קמא סי’ מב) על הדבר, ולכאורה אפי’ באב גופיה כיון דקי”ל דהכרת לאו עליה רמיא (כמ”ש באליה זוטא סי’ תקפח סק”ב) א”כ גם להמנ”ח שהזכיר כרת לא מיירי אלא על הבן עצמו ולא על האב ויש לדון מה יסבור המנ”ח לענין להוציא כל נכסיו (או מאסר) על מילת בנו ועי’ בזה באחרונים.

ואמנם לגבי מילת בן בנו (שזהו המקרה שלך שהאב אינו רוצה למול ואבי האב יכול למול בעל כרחו ולישב בבית האסורים) היה מקום לומר שהוא חמור יותר ממילת בן חבירו, דהנה בקידושין ל ע”א אי’ דהאב חייב למול בנו ולא נזכר בן בנו ומאידך גיסא לגבי ללמדו תורה נזכר גם בן בנו, ובספר יחוסי תנאים ואמוראים לחד מרבוותא קמאי (ערך זבולון) כתב דדין חיוב אבי האב הוא רק בלימוד ולא במילה [ועי’ מגדל עוז נחל יג אות יח שחידש שמוטל על היורשין וצ”ב דלכאו’ דבר זה נאמר לכל היותר בממונא היכא דקי”ל שיש שעבוד כמבואר בסוגיות בשלהי בכורות], אבל הרע”א קמא סי’ מב הביא דברי העוללות אפרים סי’ שצב שאם אין אב אבי האב ימול, והזכיר הרע”א שכ”כ הבאר שבע דאבי האב פודה היכא שאין אב, אבל גם ברע”א לא הזכיר שהוא מדיני חיובים כהאב אלא עיקר דבריו שהוא יותר שייך לענין הברכה עי”ש ובסוף דבריו הזכיר ש”יכול” לפדותו וכו’ ולא נראה שנזכר בזה ענין חיובא.

ואם תמצא לומר שיש בזה חיוב ממש א”כ יש לדון כשהאב לפנינו והחיוב מוטל על האב אלא שאינו רוצה ואין מי שיכופנו (להסוברים שיש כפי’ בזה), ולגבי ללמדו תורה מצינו פלוגתת האחרונים בכעין זה כשהאב אינו מטפל בלימוד התורה, דבהמקנה קידושין ל ע”א כ’ דגם כשהאב קיים יש חיוב גם על אבי האב, ועי’ גם ברע”א שם ובברכ”י יו”ד סי’ רמה, אבל בחידושי רבינו מאיר שמחה קידושין שם כ’ דכשהאב קיים אפי’ אינו יכול לשכור מלמד אבי האב פטור.

בשו”ת מהר”ם שיק יו”ד סי’ רלח חידש דבן משומד אין בו דין ערבות של הב”ד ובספר כורת הברית סי’ רסא סק”ב כתב עליו שאין דבריו נכונים להלכה, ועכ”פ אולי המהר”ם שיק מודה דכשיש אבי אב להסוברים שיש עליו חיוב כשאין אב גדרו שונה מחיוב ב”ד, ועי’ עוד ביו”ד סי’ שלד ס”י ובפת”ש שם בגדרי הגזירה שלא למול בן מנודה.

עכ”פ נתבאר דעכ”פ כשאינו האב מעיקר הדין אין חיוב להסגיר עצמו למאסר לשם זה, ויש להוסיף דלענין ישיבה במאסר של גויים אינו ברור שהוא מוצא מכלל פיקו”נ עי’ ב”ק קיז ע”א ובתוס’ שם ד”ה כיון שנפל, ואם המציאות היא שיש שם רבים המתים בקיצור ימים בודאי שיש בזה משום פקו”נ.

קרא פחות

האריך כת”ר כדרכו בחריפות ובקיאות בבית מתתיהו שלו, והביא מאות מקורות בדבריו לענין זה והמסתעף, ואין עניני לכפול הדברים שכבר נתבררו היטב בהרחבה בדברי כת”ר, אבל מ”מ מאחר ששאל לדעתי הקלושה אכתוב בזה הנלענ”ד. הנה בהשקפה ראשונה לכאורה זה לא ...קרא עוד

האריך כת”ר כדרכו בחריפות ובקיאות בבית מתתיהו שלו, והביא מאות מקורות בדבריו לענין זה והמסתעף, ואין עניני לכפול הדברים שכבר נתבררו היטב בהרחבה בדברי כת”ר, אבל מ”מ מאחר ששאל לדעתי הקלושה אכתוב בזה הנלענ”ד.

הנה בהשקפה ראשונה לכאורה זה לא תליא בנידון טבילה בזמנה מצוה או לאו מצוה, דיש מקום לומר שטבילה עצמה כשטובלת באופן המועיל לכו”ע מצוה (וכמו שראיתי גם שציין כת”ר לדברי הקה”י יומא סי’ כא שכתב כעי”ז אם כי הקה”י לא מיירי בטובלת שלא באופן המועיל למצות עונה ובזה יש להשוותו עם הפמ”ג דלהלן למסקנת הדברים שהמצוה בטבילה היא רק למצות עונה), וגם ברכת הטבילה היא ברכת המצוות כפשטיה דגמ’ בפ”ק דפסחים, וממילא הי’ מקום לומר דגם למ”ד טבילה בזמנה לאו מצוה טבילה באופן המועיל יש מקום לומר דיש בה מצוה ועיקר הנידון אם מחוייב להקדים טבילתו מצד שהטבילה תהיה בזמנה אע”ג שמחמת הספק לא ייטהר בטבילתו או באופן שיש מניעה לטבול השתא (עי’ יומא פח ע”א), אבל היכא שיכולה לטבול וטובלת והטבילה חלה ומועלת בדינה יש כאן טבילה כשרה ויש מקום לומר שיכולה לטבול, ואמנם מה שהנוגע בשרץ האידנא אינו טובל משום שכולנו טמאי מתים (עי’ בפמ”ג דלהלן), אבל טבילה שמועלת למצות עונה יכולה לטבול, וציין כת”ר שכך מסקנת כמה אחרונים שיכולה לברך גם כשאין בעלה בעיר (וציין כת”ר דגם בשוחט לכלבים פלוגתא היא ודעת כמה אחרונים דמברך מ”מ י”ל דלא פליגי על השבו”י ח”ב סי’ לו שאם לא יוכל ישראל לאכול מזה לא יברך ולא מיירי אלא ביכול לאכול), ויש מקום לומר דאפי’ להשו”ע שבמצוה דרשות אין לברך מ”מ מאחר שאם יבוא הבעל מועלת טבילה זו שתהא מותרת לו י”ל דסגי בזה.

ודעת הגר”א בריש סי’ קצז דגם למ”ד אין טבילה בזמנה מצוה מ”מ אסור לאשה לעמוד בטומאתה (אולם אכתי צ”ע דלמ”ד טבילה בזמנה אינה מצוה אינה טובלת ביו”כ למה לא תטבול מכח איסור זה להשאר בטומאתה, ועוד דהגר”א קאי על דברי השו”ע דמיירי כשבעלה בעיר, א”כ אולי כוונת הגר”א בטומאתה כשבעלה שם, וממילא אין כאן ראיה ברורה לעניננו), וכעי”ז דעת השל”ה שהביא שם הפמ”ג דטבילת מצוה היא גם כשאין מצות עונה עי”ש.

אמנם הפמ”ג גופיה חלק עליו וס”ל דטבילה האידנא מצוה רק משום מצות עונה ולהשל”ה לכאורה יכולה לברך (אא”כ נחלק כדלהלן בדעת השל”ה), ואפי’ להפמ”ג אולי יש מקום לומר דהיכא שאולי יבוא סגי בזה לשוויי מצוה לברכה (דהפמ”ג גופיה ס”ל ביו”ד סי’ יט שפ”ד סק”ב ששוחט לכלבים יברך כיון שאם ירצה יוכל לאכול וכדעת הרבה פוסקים וכמו שציין כת”ר), אבל היכא דאי אפשר לו לבוא כלל לא (כדלעיל ע”פ השבו”י שאם אינו יכול לבוא כלל יברך), והחת”ס ביו”ד הל’ נדה שם כ’ דאם לא יבוא כלל הו”ל ברכה לבטלה ומשמע אף אם יכול לבוא וי”ל כיון דמחוסר מעשה ואין בכוונתו לעשות מעשה זה ס”ל דלא הוה כטבילה למצוה (ובזה נרויח דלא פליג החת”ס על השבו”י וגם על האחרונים דס”ל שמברך בשוחט לכלבים).

וידוע שיש נידון באחרונים אם לדמות גדר דין הפרשת תרו”מ וחלה לגדר דין שחיטה לענין אם יש מצוה בעצם או רק לתקן המאכל והארכתי במקו”א דסוגיין דעלמא שיש מצוה בעצם ההפרשה ושייך גם לנידונים על איסור איבוד טבל והשהיית דבר שאינו מעושר וחסרונו של אדם המבקש לפטור עצמו ממעשר ומתן שכר של אדם המעשר, ולגבי טבילה לכאורה נחלקו בזה הגר”א והשל”ה ועוד אחרונים מחד דלכאורה ס”ל שיש מצוה בעצם הטבילה (ויש מקום לדחות בדעתם וכדבסמוך), ומאידך דעת הפמ”ג והחת”ס לכאורה דכ”ז רק למ”ד טבילה בזמנה מצוה דאז המצוה לטהר עצמו כל מה דאפשר ואפי’ בספק טהרה אבל להחולקים המצוה רק כשיכולה להטהר לבעלה ועכ”פ כ”ה להחת”ס (ולהפמ”ג יש מקום לומר דצורת המצוה להכשיר עצמה כשיש בזה תועלת אבל יותר נראה דקאי כהחת”ס).

א”כ המברכת תסמוך על דעות הפוסקים דס”ל שיש על האשה מצוה ליטהר ושכן דעת כמה אחרונים שיכולה לברך (ואם נבוא לצירופים אולי יש לצרף דעות הסוברים טבילה בזמנה מצוה שהיא דעת הר”ח אבל צל”ע דאולי השל”ה אזיל כשיטתו וגם י”ל דהשל”ה דמיירי בטבילה בשבת ת”ב מיירי מצד שאר קריבות עכ”פ לשיטתו משא”כ כשאין הבעל בעיר אפשר דמודה), אבל לכתחילה אין לברך מאחר דבספק ברכות אין מברכין ודעת החת”ס שלא לברך וכך פשטות דעת הפמ”ג (עכ”פ כשאין הבעל יכול לבוא).

קרא פחות

הנה המסיתים והמדיחים עצמם לא יועיל לדבר עמהם מאחר שכל דבריהם אינם מכח בקשת וחיפוש האמת וגם לא קרוב לכך אלא אך ורק במאמצי כח להרגיע המצפון שלהם, ואפיקורוס ישראל כ”ש דפקר טפי, אבל מאחר שיש לפעמים תלמידים השומעים אותם ...קרא עוד

הנה המסיתים והמדיחים עצמם לא יועיל לדבר עמהם מאחר שכל דבריהם אינם מכח בקשת וחיפוש האמת וגם לא קרוב לכך אלא אך ורק במאמצי כח להרגיע המצפון שלהם, ואפיקורוס ישראל כ”ש דפקר טפי, אבל מאחר שיש לפעמים תלמידים השומעים אותם הדיבורים ואין משנתם סדורה בידם לדעת למה הדברים אינם נכונים ונרתעים לאחוריהן עד שנפשם חוזרת עליהן, לכך אכתוב השורות הבאות עיקרי חלק מהדברים לבאר מה שאין ממש בדבריהם ואם היה חכם יוסיף מדעתו.

והנני להקדים שבאמת לא יועיל ויכוח בזה לשום צד דיסוד הויכוח עומד ברוב המקרים בשרשים עמוקים בעניני יסודות הדת, דהם סבורים שתכלית האדם הוא ליהנות בעוה”ז בכל מה שיכול ואילו תכלית האמיתית היא עבודת ה’ וכל המפריע לזה דינו מפורש בפוסקים.

וכמו שלא שייך לדון בגדר נ”ט בר נ”ט בצלי שנגע במבושל עם אדם שאוכל נבלות בפרהסיא וכשמסיים לאכול אינו מבקש אלא אך ורק שיביאו לפניו עוד, הכא נמי אין שייך לדון בעניני כבוד התורה עם אדם הרומס דברי תורה ועבר על כל תרי”ג מצוות כסדרן ושלא כסדרן, ובודאי שאין מצופה ממנו שיבין כל מיני ערכים שמכח הקליפה המלפפתו מתכחש כל כמה דאפשר שלא להכיר באמת.

ולכן אנן בדידן כשדנים בשאלותיהם נבוא לכל היותר לדון בהם בדיני תורה בהלכה ובהשקפה להבנת הדברים, והם לא יבינו זאת ולכן אין צורך לדון עמהם אלא אם כן נרצה להסביר להם ראשית מי ברא העולם כמו שמסבירים לתינוק היודע לדבר לאט לאט עד שיבינו כבר הכל, אבל זה אינם רוצים לשמוע משום שתכליתם בעולמם הוא להפקיר עצמם ולעשות מה שלבם חפץ ולשכוח יום המיתה ויום הדין ואם יחשבו על תכליתם בעולמם יצטרכו לעשות חשבון הנפש וזה אינם רוצים לעשות, וכל ענין ההסתה עיקרה הוא בהרגעת המצפון כמו שכבר אמרו כן להדיא שונאי ישראל שכל מלחמתם בשומרי התורה הוא אך ורק כדי להרגיע את מצפונם המעיק עליהם ביודעם שהם כלי ריק מכל ערך.

עוד יש להוסיף כי לפעמים רואים אפילו חרדים שאוחזם בלבול קצת וסוברים שעכ”פ מידי קפידא לא יצאנו וצריך לרצות דעתם כמו שצריך לצאת ידי כל אדם, ולכן חובה לשנן ולחדד כי מובילי המאבק כנגד הקב”ה ותורתו טעמם ונימוקם מבוסס על ההזיה שכל מה שיש כאן בעולם כולל עצים ובעלי חיים וכל המנגונים שעדיין לא גילה המדע אפס קצהו הכל לדעתם נברא מפיצוץ אוטומטי, והם אומרים זאת בפה מלא ובריש גלי באופן מוצהר שזה מטרת המאבק שלהם כדי לומר שהקב”ה לא ברא העולם ואין לו בעולמו כלום עפ”ל.

ובאמת אדם הסבור כן שיש דבר בעולם שנברא מפיצוץ היה צריך לקבל טיפול רפואי, אבל אצלם הוחזק דבר זה כודאי להשביע יצרם ולהשקיט את מצפונם לעשות מה שלבם חפץ, ולכן זה נהפך להם לנחלת הכלל, אבל הצופה מן הצד חובה לזכור שאין אמונה זו אלא שיגעון ואפילו השטן בעצמו מגחך עליהם שקבלו על עצמם אמונה זו כדי שיוכלו לשמוע לו, אבל עכ”פ פשוט וברור שכל אחד שנוהג במנהג שטות ומחמת זה רוצה לשנות ולהפך סדרי עולם אין צריך להתחשב בדעתו כלל.

והרי זה דומה למלך שבנה בנין מגורים והושיב שם כמה דיורין אשר בחר בטוב לבו שישמשו לפניו ויאכלו על שולחנו, ויהי בבוקר יום אחד ויקם אחד מן הדיורין בשחר ויספר הנה חלמתי חלום הללה והנה בחלום ראיתי שמתחילה מדבר היה כאן ובא לכאן עגל והמליט בנין זה וכל אחד דר בבית אחד בבנין זה אשר יצא מן העגל הזה, וממילא אין אנו חייבים למלך כלל אלא בואו ונבלה ימינו בבהלה ובתוהו כדי לשמח זה את זה לעשות שויון בנטל, וימשוך את כל באי הבנין אחריו ויאמינו בו, ויהי שם ילד אחד מסכן וחכם שזכר את המלך ואת חובותיו ויודע מה מוטל עליו, האם יתחשב בדעת שוטים זו הסובר שהבנין נעשה מןן העגל הרי יום יבוא ויבוא המלך ליטול דין וחשבון וישמח לקראת חכמים ויצטער לקראת טפשים, והיה ביום ההוא לא יועילו לו חלומותיו ודבריו של אותו השוטה ולא יוכל לגאול חביריו מן השאול כי נורא היום ההוא.

המלך זה הקב”ה והשוטה אלו המסיתים והמדיחים המנסים לשכנע עצמם על דבר החלום שהעולם כולו נברא מפיצוץ, והחכם אלו היראים העובדים את ה’, ובזה גם אם יאמרו להם אלף פעמים שאינם משרתים הציבור וכיו”ב הרי כל דיבורים הללו אינם מעלים ולא מורידים, דהרי באמת כל דיבורים הללו שאומרים השקועים בעולם התוהו לא נועדו אלא לשחרר מעליהם עולו של הקב”ה שזה המוטל עליהם באמת.

ויש לזכור דאליבא דאמת עפ”ד התוה”ק גם המכנים עצמם חילונים אסור להם להשתמד בצבא השמד אלא מוטל עליהם בכל רגע ורגע לשוב בתשובה שלמה ולקיים כל תרי”ג מצוות כהלכתן ולא יועילו לזה שום תירוצים כשיעמדו לדין וחשבון לפני גבוה, וכידוע שהגר”א ראה משומד אחד שאכל פת בחזיר ויפנה אליו ויאמר לו הגר”א הקב”ה נשפט אותך גם על מה שלא נטלת מים אחרונים ואצ”ל על מים ראשונים ואצ”ל על מה שאכל פת בלא ברכה ואצ”ל על שאכל דבר אחר דהכל מוטל לפניו לגבות חובו אחת לאחת למצוא חשבון פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול.

ויש להוסיף בזה עוד דהנה אנשי מלאך המות מנסים לצייר ציור כביכול אותם המופקרים מחללי השבת ואוכלי בשר החזיר השקץ והעכבר העסוקים בכל דברים מכוערים שבעולם וכל מילה ותיבה שמוציאים מפיהם מלאה בחוצפה ושחץ וחוסר דרך ארץ ובכל יום נלקחים לבית האסורים על פשעיהם ואין צורך לומר מה שקוראים הם בשם “חינוך” שלהם המרגיל ו”מחנך” לכל דבר אשר בשם רוע וסכלות יכונה.

וכדי להפטר מכל נקיפות המצפון פיתחו אגדת עועים כי הם הם האנשים המוסריים הדואגים לשויון ולעזרה לציבור ואילו היראים שהם מקיימים תרי”ג מצוות ולא חיסרו אפי’ אות אחת ומדברים בדרך ענוה ודרך הארץ ומדקדקים בכל דרכיהם קלה שבחמורה בק”נ בדיקות וחקירות וכ”ש מדקדקים במצוות שבין אדם לחבירו ומטיבין לכל סובביהם, הם הם שאינם דואגים לציבור, עפרא לפומייהו, הרי זה דומה לאותו משל שבאו שבעים זאבים לבוא ולדון על מה באה הרעה ואמרו על הכבשה כי הזאבים כולם צדיקים גמורים אבל לא מצאו שום עון לאותה כבשה ולכן פסקו עליה שעונה גדול מנשוא מכיון שאוכלת שיירי סעודת הזאבים באשפה אשר שדדו הזאבים מן הרועה שני כרעים ובדל אוזן, ונמצא שהיא חיה על חשבון הציבור.

והנה זה ידוע שכל אחד ואחד מאותם המופקרים כשקם בבוקר ליום חדש מלא תועבות אינו חושב כלל לעזור לציבור וכל מחשבותיו למלאות בטנו והרבה פעמים בדרכי רמאות משונים וחמורים זה מזה (ובדידי הוה עובדא כשעסקתי כמה פעמים בעניני כספים עם אחדים מאותם המופקרים ונדהמתי בכל פעם מחדש לראות הגזילות שמנסים לגזול על כל צעד ושעל והדברים אמיתיים), ומאידך גיסא ציבור היראים שאנו חיים בהם כמה גמחי”ם יש קטנים וגדולים מכל המינים והסוגים (באזור חילוני לא קיים כלל מושג כזה גמ”ח והרי זה מחוק מהמילון שלהם), כללו של דבר כל אחד ינסה לעזור את חבירו וגם בביהכנ”ס ובקהילה תוך כדי דיבור כשיראו אחד שצריך עזרה מיד כל אחד ינסה חלקו מה יכול לעזור (בדידי הוה עובדא שנתקלתי באזורים חילוניים איזה פעמים ושאלתי עוברי אורח כיצד מגיעים מהכא להתם וזה מראה בימינו וזה מראה בשמאלו שקרי שקרים דברים שלא היו מעולם עד שעבר זמן ניכר לבטלה והדברים אמיתיים ואחר שאירע כן כמה פעמים איני סומך על דבריהם כלל כדבר ודאי).

ולסבר את האוזן אם נמצא אחד מן הפוקרים המופקרים מדבר דבר חוצפה וגסות אפילו הוא כבן שבעים שנה לא נתפלא כלל כי זוהי השפה שלהם, ואם נמצא אחד חרדי אחד לכמה אלפים שידבר דבר זה וזקנו יורד לו על פי מידותיו שידבר אפילו רק שפה קצת שאינה נאותה נתפלא מאוד כי אין זו שפת בני ישראל כלל.

וכן אם יבקש עני צדקה במקומותיהם במושבותיהם כמה שעות יעברו עליו וכמה הרפתקאות עד שימצא לחם לאכול ויבוזו ילעיגו לו יניעו ראש אתה אוכל לחם חינם כסדום בשעתה, ואילו בני ישראל הכשרים כמה עניים סמוכים על שולחנם וזוכים במצוות צדקה במעשר או בחומש למען דעת צדקות ה’ ולהלך בדרכיו של הקב”ה, וכמה ראו בין בני לבין בן חמי, ועכשיו כדי להשקיט המצפון הוכרחו לומר שאותם המופקרים הם הדואגים לציבור במה שאוספים לעצמם הררי זהובים.

ויש להוסיף בזה עוד דבאמת בני ישראל הכשרים כל ישראל קרובים זה לזה כי מה שמאגד אותם הוא עבודת ה’ ותורתו אבל הפוקרים המופקרים אין באמת שום דבר המחבר ביניהם כי באמת אין שום כלום ביניהם אלא כל המקשר ביניהם הוא ההעדר והחושך שהם משותפים ביניהם שאין להם שום ערכים ומצוות וחוקים ומשפטים צדיקים והם מנוערים ומנוערים מכל דבר שבקדושה וזה הדבר היחיד המקשר ביניהם במה שהם כולם בני כלי ריק כעגלה הריקה בשעתה, ונמצא שאין להם שום מעלה על פני המלאים במצוות כרימון דהרי לעולם המלא הוא יותר מן הריק ובכלל מאתים מנה, ואוי להם שזה הדבר המקשר ביניהם ועל זה יטענו שהם הדואגים לטובת הציבור.

ויש להוסיף עוד בכ”ז דהם מקימים מלחמות עם או”ה ומתרעמים עלינו שאין אנו מצטרפים להם, וידוע שהרבה מהציבור החרדי כלל אינו מבקש להיות תחת ממשלתם ואם הי’ שייך להיות דרים פה תחת ממשלת או”ה היו מעדיפים בכך וכ”ש אם הם גוזרים עלינו גזרות רעות בודאי שהרבה אין מעונינים כלל לא בממשלתם ולא בחיילותיהם ושנים רבות לפני שבאו לטמא את ארצנו היו יושבים כאן יראי ה’ שומרי תורה תחת ממשלת או”ה ומה להם כי נזעקו ואין להם אלא להלין על עצמם, והרי זה דומה לילד אחד מבני המשפחה שהחליט לפתוח במלחמה עם ילדי השכנים ולהציק להם ועכשיו הוא יושב ומתרעם למה הילדים השלמים בדעתם אינם מצטרפים אליו למלחמותיו שקשה לו לנהל את מלחמותיו לבד, הרי צריך שויון בנטל, וכבר כרע תחת עול טירחת השכנים המשיבים לו מלחמה שערה, אין לו אלא להלין על עצמו ודי בזה.

ויש להוסיף דמטבע הדברים הלומדים שרגילים להסתובב בין בעלי שכל ומחודדים בתורה סבורים שכל העולם כך הם וממילא מפחדים מה יש לאותם רשעים מופקרים לטעון בחכמתם, אולם האמת שהטפשות והבערות במחנה שלהם נורא, והרבה מהם רדודים ממש וטענותיהם א”א לדון בהם כלל מרוב טפשותם, וטפשותם מחמת שאין לומדים ועסוקים בהבל וא”א להאריך בזה מידי.

ומאחר שיש להם מצפון על מה שמכלים בהבל ימיהם נתנו עיניהם בלומדי התורה להכפישם, אבל בודאי שהם מופקרים ומעולם לא חשב אדם להצטרף למחנה שלהם כדי להיות מוסרי יותר, אלא אדרבה כל מי שלא הצליח לאחוז בעץ החיים נפל לדרך המות שלהם, ומה שעובדים כל מחשבתם הוא לצורך עצמם וכמ”ש ברפ”ק דע”ז וכל ימיהם יגעים להתעשר ואילו לצייר ציור כאילו מבקשים לעזור לציבור הוא להפוך הקערה על פיה (מלבד השקר הנורא שכל ממון המדינה מגיע מהם בעוד עשירים רבים שותו”מ ולצערינו שקר הנאמר פעמים רבות נעשה אצלם כאמת).

ומה שמקבלים תקציב קטן מהם הוא זכות הקיום שלהם וגם במוסדות שלהם מקבלים תקציבי עתק והוא ממש לועג לרש לומר שאנו מקבלים הסכומים דהם מקבלים כל העלות של המוסדות שלהם ואין משלמים כלל והעובדים במוסדות שלהם מקבלים סכומי עתק שאין מתקבלים במוסדות שלנו כלל וכל טענתם הוא מחמת שאין המוסדות שלנו מתנהלים לפי הכללים שלהם והוא ממש חוכא ואיטלולא כי החינוך שלהם הוא רק מוליד רע בטבע האדם בכל מה שאפשר ומגדל פושעים ומופקרים ותאותנים ורוצחים, ובאמת היו צריכים לשנות כל המוסדות שלהם לכללי התורה אם היו רוצים לראות פירות בעמלם לראות זרע בירך ה’ אבל עונות גרמו ויש לאל ידם לעשות רע לעצמם אבל בודאי שאין מוסדות החינוך האמיתיים צריכים לנהוג כפי כללי הטומאה והרשע שלהם שהוא תכלית הרע שבעולם, ובודאי שאין צריכים מוסדות האמת לקבל פחות מכספי הציבור רק מחמת שאין הולכים לפי כללי הרשע שלהם, ומה שבכ”ז מקבלים מעט מן המעט מיד עומדים עלינו לכלותינו בצוחה רבתי שאנו חיים על חשבונם.

וליהוי ידוע שע”פ דין תוה”ק לא רק שאיננו חייבים לישא בנטל שלהם אלא שדינם הרבה יותר חמור מזה והדברים מבוארים בש”ס ופוסקים.

והם נוהגים ברציחה בהפגנות החרדים אך ורק בשנאתם לחרדים ואין בזה שום טעם העולה על הדעת שכן אין שום מציאות של רציחה כזו בשום מדינה מתוקנת ואף לא במדינתינו ואין לזה הסבר אלא שנאה רשמית המקלקלת את השורה ופשוט שבמדינה מתוקנת היו מענישים לא רק השותפים בזה אלא כל המחפים עליהם ג”כ (וגם לכבול עשרות אנשים במאסר על שאחד מהם שבר חלון או עציץ למשומד אחד שכל מעשיו שאול ואבדון הוא דבר שאינו שייך אלא בזמן המלכים הקדמונים ובודאי שבמדינה מתוקנת היו מניחים במאסר את השופט עצמו ששפט המשפט הזה).

ואין סוד שכל מקום הקלון והבושה שלהם שהם מכנים בית משפט השתדלותם בזה היא לשפוט כל דבר כנגד שומרי התורה, וכמעט שלא אירע דבר שנוגע לתורה ולמצוות שלא עשו שם משפט כנגד התורה אפי’ באופן הרחוק מן השכל לחייב את הזכאי ולזכות את החייב העיקר שיצא פסק “משפט” כנגד יוצרם ובוראם והזן ומפרנסם ומכלכלם בכל רגע ורגע, והדברים ידועים וא”צ להאריך בהם.

(ובאחד מקרובי הוה עובדא שהיה לו שוכר חילוני שלא שילם שכירות כלל במשך מגוריו זמן רב וכשהביא הדבר לבית משפטם וראו שיש בזה חרדי שתובע לחילוני הכריעו בחכמתם שהוא פטור לגמרי כי אין ראיה שלא שילם וכהנה בלא מספר וכידוע שהמשומדים ביותר כל מהותם הוא לטעון בכל יום ויום טענה משפטית כנגד התורה ולומדיה ומקיימיה ואין שום שייכות בין דברי הרשעים הללו לשם משפט ומה להם ולשם משפט אלא יעשה בהם הקב”ה משפט אמת וכעל גמולות כעל ישלם חמה לאויביו ונקם לצריו ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו).

ובאמת כשהם נוהגים בדרכי רציחות כנ”ל הם מלמדים אותנו למה להתרחק מהם יותר ויותר והרי זה דומה לרוצח שאומר איני רוצח והרי מי שיאמר שאני רוצח ארצח אותו ובזה יושתקו כל האומרים שאני רוצח וכולם יידעו שאיני רוצח.

קרא פחות

הגרח”ק (דולה ומשקה עמ’ שעא) השיב שהוא בספר עבודת הקודש להחיד”א עי”ש סי’ ג אות ד, וכן ציין לזה בספר לשכנו תדרשו ח”א עמ’ עז, וציין שם גם בשם היעב”ץ. יש שציינו דבר זה גם בשם הרשב”א אמנם כמדומה שאין ...קרא עוד

הגרח”ק (דולה ומשקה עמ’ שעא) השיב שהוא בספר עבודת הקודש להחיד”א עי”ש סי’ ג אות ד, וכן ציין לזה בספר לשכנו תדרשו ח”א עמ’ עז, וציין שם גם בשם היעב”ץ.

יש שציינו דבר זה גם בשם הרשב”א אמנם כמדומה שאין מקור ברור לזה שדבר זה יצא מפי הרשב”א לכה”פ בכמה מאות השנים שלאחר הרשב”א.

כוונת סגולה זו שיש בזה משום מידה כנגד מידה דע”י שעוסק בפתיחה יזכה למידה טובה בפתיחת הרחם שנזכר בזה ג”כ פתיחה.

לענין ניתוח קיסרי הנה אם הנידון היה מצד לידה היה בזה כדי למעט ניתוח קיסרי שיש בזה משום יוצא דופן ואינו בכלל לידה, אבל מאחר שאין זה אלא מצד פתיחה א”כ אדרבה בזה צריך סיוע ג”כ בפתיחה,ואמנם עיקר פתיחת הרחם נאמר בו ברפ”ק דתענית (ב ע”א וע”ב) שלא נמסר ליד שליח אלא הקב”ה בעצמו ומשמע דדבר זה נאמר על פתיחת הרחם בלידה ולא על פתיחה אחרת ויש מקום לומר דגם בלידה עיקר מה שמועלת סגולה זו היא מצד שבלידה נאמר הלשון פתיחה בקרא וגם יש מקום לומר דדוקא בפתיחה שנאמרה על הקב”ה בעצמו יש להשתדל בסגולה משא”כ כאן נפתח ע”י הרופא ואם נימא דפתיחה ע”י הקב”ה היינו מה שצריך סייעתא שלא יבואו לידי טעות א”כ מאי דמי לתחה”מ הנזכר בגמ’ שם שלא נמסר ליד שליח שאין השליח מעורב כלל בזה וכן גשמים נמי, אם כי בפרנסה מעורב שליח, ובספר אהל יששכר סי’ פח כתב דמש”ה גם ניתוח קיסרי הוא בכלל מפתח של חיה ומש”ה לעשות הסגולה גם באופן זה, והביא דבריו בספר ויברך דוד ח”ב עמ’ שנט.

אבל מאידך יש מקום לומר דסו”ס יש כאן פתיחה וגם נקראת פתיחה בלשון בני אדם, א”כ למה שלא תועיל סגולה זו בניתוח קיסרי, וכ”ש דמאחר שסגולה זו אין בה איסור אלא מצוה בלבד א”צ להמנע מזה.

וכן נדפס מכתב מחכ”א שכתב לבעל הספר אהל יששכר [תפארת צבי ח”ג עמ’ קג] שהוא ג”כ מועיל ונימוקו דעיקר המנהג הוא משום שהוא עת רצון לתפילה.

היוצא מזה דשייך לנהוג בזה גם ביודע שאשתו תלד בניתוח קיסרי.

קרא פחות

במתני’ ספ”ח דפסחים צב ע”א תנן דעת בית הלל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, ודין זה תנן לה לגבי קרבן פסח, שצריך הזאה ג’ וז’ אחר שנתגייר, וכן נפסק ברמב”ם פ”ו ה”ז מהל’ קרבן פסח. ויש לעיין אם הוא ...קרא עוד

במתני’ ספ”ח דפסחים צב ע”א תנן דעת בית הלל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, ודין זה תנן לה לגבי קרבן פסח, שצריך הזאה ג’ וז’ אחר שנתגייר, וכן נפסק ברמב”ם פ”ו ה”ז מהל’ קרבן פסח.

ויש לעיין אם הוא דין מיוחד בקרבן פסח או לכל מילי, ובפרקי דר”א פכ”ט הובא דין זה בסתמא שלא לגבי קרבן פסח דוקא (וכעי”ז נזכר ענין זה בעוד ממדרשי הקדמונים שלא לגבי ק”פ דוקא, ראה שכל טוב שמות יב כ ומדה”ג בראשית יז כג), וכן משמע מסתימת הר”ש בפי”א דפרה מ”ה והרא”ש בפ”א מטהרות מ”ג דדין זה הוא כללי ולא רק בקרבן פסח, ויעוי’ בלשון הרשב”א יבמות מז ע”ב.

אבל בתוס’ חגיגה כא ע”א ד”ה האונן משמע דהוה פשיטא להו שאין דין כזה, וצ”ל לשיטתם שהוא דין מיוחד בקרבן פסח [ובזה יש לתרץ מה שתמה על דבריהם ביש סדר למשנה בפסחים שם], וכן פשטות דברי הגמ’ בכריתות ח ע”ב שהביאו בתוס’ בחגיגה שם, ולולי דמסתפינא הו”א שזו גם דעת הרמב”ם שהביא דין זה בהל’ קרבן פסח.

ויש לציין דהמהרז”ו בפירושו על הפרקי דר”א שם הגיה דמקומו של מאמר זה “הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר” אינו במקומו אלא בריש הפרק גבי קרבן פסח והיינו משום דבמתני’ תנן לה לגבי ק”פ ואולי הוה ס”ל ג”כ שהוא דין לגבי קרבן פסח.

ויעוי’ בשפ”א בפסחים שם שהקשה אמאי תנן לה גבי פסח לדין זה ותי’ משום דב”ש מודו בשאר קדשים, ואכתי, דלפי דבריו הוא דין כללי בגר או בדיני טומאה, ולמה לא תנן לה עד הכא, ומ”מ לפי מה שנתבאר לכאורה דבריו תליין בפלוגתת הראשונים אם הוא דין כללי או לא.

ועי’ בהערות הגריש”א בפסחים שם שדן לענין שאר טומאות כגון אוכלין ומשקין וכו’, עי”ש מש”כ בזה.
ויש לציין שבלשון הר”ש והרא”ש הנ”ל משמע לפו”ר שהיא גזרה גמורה.

קרא פחות

ב”ק צד ע”ב, הגזלנים שהחזירו אין מקבלים מהם וכו’, ומבואר שהדבר נתקן לאחר שאירע מעשה שאדם לא רצה להחזיר כדי שלא יאבד את ממונו, א”כ תקנה זו נתקנה על דעת שכשיחזיר הגנב יהיה יודע שלא יקחו ממנו, וקצת צ”ע דא”כ ...קרא עוד

ב”ק צד ע”ב, הגזלנים שהחזירו אין מקבלים מהם וכו’, ומבואר שהדבר נתקן לאחר שאירע מעשה שאדם לא רצה להחזיר כדי שלא יאבד את ממונו, א”כ תקנה זו נתקנה על דעת שכשיחזיר הגנב יהיה יודע שלא יקחו ממנו, וקצת צ”ע דא”כ סו”ס אין תשובתו שלמה.
וי”ל דמ”מ זה עדיף ממי שאם לא ישוב בתשובה כלל כמו שנזכר בברייתא, וגם י”ל דכיון שיש ע”ה שיקבלו ממנו ויקבלו ממנו חזרה גזילתו א”כ תשובתו שלמה לענין זה שיודע שיתכן שאפשר שיקחו ממנו.

*

ב”ק צד ע”א, אמר לי’ רב פפא לאביי איכפול כל הני תנאי לאשמעינן כבית שמאי, וקצת צ”ע לפי מה שמבואר בראשונים בכמה מקומות שכל מקום שנזכרה שיטה אין הכוונה שכולם שווים, וכעי”ז בתוס’ בסוף העמוד הקודם, וא”כ בלאו הכי אין סוברים תנאים אלו כבית שמאי.
ועוד מה תשובת רבא על זהדהא רבא גופיה מודה דשוים הם משהו וא”כ אכתי אכפול וכו’.
י”ל דמ”מ אביי סבר ששווים הם בעיקר הדבר אם קטן אם יותר ואם מעט.
משא”כ רבא ר”ל שאינם שווים כלל, אלא כל אחד מהם אמר דבר הנידון כדין בפני עצמו בלבד, ולפי זה יצא שאביי עצמו סבר דאכן קרובים דברי תנאים אלו לדברי בית שמאי יותר מלדברי בית הלל.

*
ב”ק קד ע”ב, אי ר”ט אע”ג דאשתבע וכו’, השתא אמרי’ לה בפשיטות דאין חילוק לר”ט בין אשתבע ללא אשתבע, ואילו למסקנא ליתא לה להא אלא איכא נפקותא בין אשתבע ללא אשתבע, ובפנים הגמ’ לא הובא טעם למה במהלך הס”ד בעינן לפרש דמיירי אפי’ בדאשתבע, וגם במסקנא לא נזכר להדיא נימוקין וטעמים לדברי הס”ד שעליהן באין להשיב, אבל כן דרך הגמ’ דמאריך בס”ד כדי לאפוקי מיניה למסקנא וכוונת הגמ’ לא דיש טעם למה להעמיד פלוגתת ר”ט בכה”ג אלא ר”ל דלא תוכל להעמיד כן דהרי אם תעמיד כן תקשי כך וכך, וכמ”ש הראשונים כעי”ז בכ”מ, ומ”מ ניחא ליה מעיקרא דסוגיא להעמיד פלוגתת ר”ט ור”ע בכל גווני בין בנשבע ובין בלא נשבע.

*
ב”ק קג ע”ב, ועוד מתיב רבא מעשה בחסיד אחד וכו’, והך ברייתא לא ס”ל כר”ש בן אלעזר דקאמר מודה ר”ע בלוקח, ורשב”א סבר לענין הך מעשה לא היו דברים מעולם.

*
ב”ק קד ע”ב, ופטורין מן האשם, בריש יבמות מקשי’ מ”ש דתני פוטרות ליתני אוסרות, אבל כאן לא מקשי דכיון שפטורין מן האשם ממילא אסורין להביא דאין אשם בא בנדבה.

*
ב”ק קה ע”א, התם אי לא מרח לא קאי, יל”ע דבשלמא בזמורה עצמה ניחא כדי שתעמוד לכך צריך למרח אבל בין זמורה לחברתה הרי כל זמורה מחוברת מאידך גיסא למירוח ומה צריך עוד מירוח בין זמורה לחברתה ואולי מ”מ לא קאי שפיר אם אין מירוח לזמורה מכל צדדיה, ולשון רש”י לעיל עד שימרח בטיט מן הצדדין של זמורה לסותמה היטב ע”כ, והיינו לפי הצד של הס”ד שהוא מטעם סתימה אבל גם לפי הדחיייה שהוא כי היכי דקאי הזמורה י”ל דבעינן לתופסה היטב מכל צדדיה וכנ”ל.

קרא פחות

ראיתי בזה כמה תירוצים, ובאמת כל התירוצים יכולים להיות קרובים דבריהם להיות שוים, הא’ בשם הגרד”ל הובא דטומאה שבארץ ההתייחסות הוא עד היכן שאנשים יכולים להגיע (אהלי טהרות גליון צו עמ’ יט, ובדומה לזה כ’ בתשובות ישראל ח”א ענינים שונים ...קרא עוד

ראיתי בזה כמה תירוצים, ובאמת כל התירוצים יכולים להיות קרובים דבריהם להיות שוים, הא’ בשם הגרד”ל הובא דטומאה שבארץ ההתייחסות הוא עד היכן שאנשים יכולים להגיע (אהלי טהרות גליון צו עמ’ יט, ובדומה לזה כ’ בתשובות ישראל ח”א ענינים שונים ס”ק תקצ מדנפשיה), הב’ יש מי שתירץ (גליון צח עמ’ כג) דע”כ לא יתכן לומר שעובר עד הצד השני של העולם דהרי סו”ס כל הקוים מכל צדדי כדור הארץ מתחברים יחד [ומיהו אי מיהא הי’ יכול לומר דבעי’ שכנגדו], והג’ הובא (גליון ק עמ’ יח) ששאל הגרשז”א ד”ז את חתנו הגרז”נ והשיב דע”כ כל דיני תחתיו יהיו עד אמצע המרכז שלה כדור עי”ש שהרחיב וכן מש”כ בדבריו שם (גליון קא עמ’ יז).

קרא פחות

אמרי’ ביבמות סב ע”ב דעת ר’ יהושע אפי’ נשא בילדותו ישא בזקנותו משום ולערב אל תנח ידיך וכעי”ז מבו’ באה”ע סי’ א ס”ח עי”ש [והרמב”ם פסק בפט”ו מהל’ אישות הט”ז כר’ יהושע וסבר שהוא חיוב, וכעי”ז גם בהרא”ש מו”ק פ”ג ...קרא עוד

אמרי’ ביבמות סב ע”ב דעת ר’ יהושע אפי’ נשא בילדותו ישא בזקנותו משום ולערב אל תנח ידיך וכעי”ז מבו’ באה”ע סי’ א ס”ח עי”ש [והרמב”ם פסק בפט”ו מהל’ אישות הט”ז כר’ יהושע וסבר שהוא חיוב, וכעי”ז גם בהרא”ש מו”ק פ”ג סי’ מח, ועי’ הרא”ש ביבמות שם וכן ברי”ף והשגות הראב”ד ומלחמות ובעל המאור, ודלא כהריא”ז שנקט דאין הלכה כר’ יהושע, וגם להריא”ז רק פטור אבל לא שיש איסור או מניעה], ובודאי שיש גם להתפלל ע”ז ג”כ דרק להפוך מנקבה לזכר אחר מ’ יום אין להתפלל כמ”ש בברכות ס ע”א.

ויעוי’ עוד במדרש תנחומא ס”פ חיי שרה סי’ ה עה”פ [בראשית כה א] ויוסף אברהם ויקח אשה ושמע קטורה ילמדנו רבינו כמה תפילות צריך להתפלל בכל יום, ומדמה שם כל הענינים להדדי מה שצריך להתפלל שוב ושוב למה שצריך להוליד בנים שוב ומוכח שם מתוך הדברים דגם להתפלל צריך שיהיו לו בנים אחר שכבר קיים פריה ורביה עי”ש והוא ברור.

ומה שהבאת מגדול אחד שכתב על מה שיעקב אמר לרחל (בראשית ל, ב) התחת אלהים אנכי שאברהם לא היו לו בנים אני יש לי בנים [רש”י שם] דר”ל שיעקב לא התפלל ע”ז כי לא ידע איזה ולד יהיה לו, לא זכיתי להבין דבריו, ואולי מיירי קודם מתן תורה שאז לא היה התורה להגן מפני העבירה וחשש יעקב שאינו יודע מה יהיה לו, או דמיירי שיעקב צפה ברוה”ק שיהיו לו גם בנים רשעים מבני רחל כירבעם בן נבט וכפלגש בגבעה וכדאי’ בפסיקתא רבתי פ”ג שצפה יעקב לאחר מכן שעתיד ירבעם לעמוד מיוסף וכו’, וע”ז אמר ליוסף מי אלה לך [בפ’ ויחי], ואמנם על חזקיה אמרי’ בכה”ג בברכות י ע”א בהדי כבשי דרחמנא לך מאי דמפקדת איבעי לך למיעבד, אע”פ שגם שם צפה ברוה”ק שיולדו לו רשעים [ויש לציין דגם צדיקים יצא ממנשה ומ”מ חזקיה לא רצה ברשעים או שלא ראה הצדיקים ברוה”ק] אבל אפשר דבצירוף הרוה”ק ובצירוף קודם מתן תורה ובצירוף שכבר קיים פריה ורביה נקט כן ועכ”פ אינו נוגע למעשה לדידן.

 

קרא פחות

מבו’ בשו”ע או”ח סי’ שלד סי”ב דכתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה והוא חיובא ולא היתר להציל בשבת כדמבואר שם במשנ”ב סקל”ג, ומבואר עוד במשנ”ב שם דדין גניזה תליא בדין הצלה דהיינו דמחוייבין לגונזן וגם להצילן וממילא יש חיוב להצילן.קרא עוד

מבו’ בשו”ע או”ח סי’ שלד סי”ב דכתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה והוא חיובא ולא היתר להציל בשבת כדמבואר שם במשנ”ב סקל”ג, ומבואר עוד במשנ”ב שם דדין גניזה תליא בדין הצלה דהיינו דמחוייבין לגונזן וגם להצילן וממילא יש חיוב להצילן.

ויעוי’ במשנ”ב סי’ כא סק”ז שכתב דדברי מצוה שאין מזרקין אותן היינו בידים אבל מתוך שלא גנזן נזרקו ממילא אין לחוש לזה ע”כ, ומבואר מדבריו דדוקא בדברי מצוה בדיעבד אם נזרקו אין לחוש ומשמע דאם כתבי הקודש נזרקו לאשפה לאו שפיר עביד (וכ”א בגמ’ בכל כתבי דגרמא דאיבוד כתבי הקודש מותר מדאורייתא ומבו’ מן הסוגיא שם דאסור מדרבנן וכן מפורש באחרונים), ולפי המבואר כנ”ל מסי’ שלד צריך להצילן.

ובגנזי הקדש פי”ב ס”ג הביא ששאל את הגרנ”ק מה הדין כשרואה ד”ת רבים הפזורים ברחוב ואמר שקשה לענות ע”ז (ובפי”ד ס”ו הביא שם בשם הגרנ”ק שהסתפק אם צריך להרים מן הרצפה עיתון שיש בו ד”ת).

ובשם הגריש”א הובא בפי”ב שם שהשיב שמאחר שאינם באשפה אלא ברחוב ומאחר שרבים הם וקשה לאוספם יש להקל עכ”ד בקיצור וכתב לבאר בדעתו שהוא כעת לעשות לה’ הפרו תורתך, ויש להוסיף דבאמת אין לדבר סוף דאכן אם יאסוף ד”ת מהרחובות לפעמים לא יוכל לעשות דבר מלבד זה, ודמי קצת למעין מה דאי’ בסנהדרין ס ע”א השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים, ואע”ג דשם הוא צער ולא תיקון מ”מ גם אחר שיגביה אחרים ישליכו ד”ת אחרים והו”ל כעין מצוה שלא לומר שלא נשמע ואינו מתקבל אע”ג דגם לזה לא דמי כיון שאולי יכול להציל בידים הצלה פורתא מ”מ עת לעשות לה’ וכנ”ל, ומ”מ גם הוא לא הקיל במושלכין באשפה כמפו’ בדבריו וגם לא בא להפקיע חיוב הצלת ד”ת בזמנינו אלא דבאופן כזה שמושלך הרבה הוא נפרץ מאוד וקשה לתקן הדבר וגם לא הקיל אלא בכמות גדולה.

עכ”פ לכאורה יוצא שאין היתר להשאירו באשפה, אלא אם כן נימא דיש כאן כבוד הבריות בכניסה לפח הטמון וגרמא הוא דרבנן בשוא”ת (עי’ ברכות יט ע”ב) ועי’ בא”א להרב מבוטשאטש מה שחידש לענין תפילין בשוא”ת במקום כבוד הבריות (וכלפי הזורק עצמו הוא דאורייתא רק דיש להסתפק אם בדאורייתא עבר בשוגג ויכול לתקן בקום ועשה אם חשיב שעובר האיסור בשוא”ת בתר השתא או דחשיב שעבר בקום ועשה דבתר מעיקרא אזלי’).

קרא פחות

לענין הפטור דקם ליה בדרבה מיניה מבואר [בב”ק ע ע”ב] דמהני תפיסה וכן לגבי קנס במקום שאין סמוכין קי”ל [בפ”ק דב”ק טו ע”ב ובפ”ח דב”ק] דמהני תפיסה וכ”ה בשו”ע [חו”מ סי’ א ס”ה], וכאן הנידון על מודה בקנס אם מהני ...קרא עוד

לענין הפטור דקם ליה בדרבה מיניה מבואר [בב”ק ע ע”ב] דמהני תפיסה וכן לגבי קנס במקום שאין סמוכין קי”ל [בפ”ק דב”ק טו ע”ב ובפ”ח דב”ק] דמהני תפיסה וכ”ה בשו”ע [חו”מ סי’ א ס”ה], וכאן הנידון על מודה בקנס אם מהני אח”כ תפיסה [ועיקר הנידון כאן הוא לגבי מודה בקנס בזמנם ובפוסקים דנו גם בזמנינו מה שיצוי’ להלן].

ולכאו’ היה מקום לדמות מודה בקנס למקום שאין ב”ד מומחין דהרי בקנס המחייבין הם הב”ד וכדאשכחן דאם העידו על אדם שחייב קנס בלא שנתחייב בב”ד והוזמו משלמין כדין עדים זוממין כדאי’ בב”ק עד ע”א עי”ש היכי משכחת לה מקרה כזה, וא”כ היה מקום לומר דכי היכי דמהני תפיסה בלא ב”ד כלל ה”נ מהני תפיסה אחר שהודה בפני ב”ד.

ומאידך גיסא יש לדחות דמה למקום שאין ב”ד שאם יבואו לשם מומחין ויעידו בפניהם יתחייב בקנס משא”כ מודה בקנס דקי”ל מודה בקנס ואח”כ באו עדים פטור, א”כ אחר הודאה בב”ד אין מקום לקנס כלל ולא שייך לדין תפיסה בקנסות בזמנינו.

ומאידך גיסא יש מקום לטעון דהרי למ”ד מודה בקנס ואח”כ באו עדים חייב ליכא למטען הכי א”כ אולי מדידיה נשמע לדידן דכמו דלדידיה ליכא בהודאת עצמו משמעות לענין ביטול תפיסה ה”ה לדידן אמנם מהני לפטור תביעה בב”ד אבל לא תפיסה דלא תליא בסמוכין.

ומאידך גיסא יש מקום לומר דזה גופא תליא בפלוגתא, וכמו כן יש לומר דתליא בנידון אם הודה בב”ד זה ובאו עדים בב”ד אחר דאם נימא דבכה”ג לכו”ע חייב א”כ ליכא פירכא לכו”ע ודנתי בזה בנפרד שהוא מחלוקת הקצה”ח והנתה”מ בסי’ שנ [בתשו’ ד”ה מודה בקנס בבית דין זה ובאו עדים וכו’], ולכאורה הסוברים דאפשר להעיד בב”ד אחר א”כ מודה בקנס פטור הוא דין מיוחד לענין אותו ב”ד אבל לא בנזק עצמו לענין לעלמא [אא”כ נימא דכל עוד שלא הגיעו עדים לב”ד אחר הם כפופים לב”ד שהלכו לשם] משא”כ להסוברים שא”א להעיד בב”ד אחר א”כ אין שייך לחזור למצב החיוב אחר שכבר הודה בקנס וא”כ לשיטתם [שהיא פשטות הגמ’ בב”ק ודעת התרומת הכרי והנתה”מ] דינא הוא דגם תפיסה לא יהני [אא”כ נימא דהתפיסה שייכא לדיני שמים ולא לדיני אדם כלל וכל דיני עדים הם רק בדיני אדם אבל זה גופא תליא בפלוגתת הראשונים התוס’ והחינוך אם יש לצאת ידי שמים בקנס במודה בקנס ובירוש’ משמע כהתוס’ דא”צ לצאת יד”ש ואכה”מ, אבל י”ל דגם להתוס’ שא”צ לצאת יד”ש מ”מ אולי יש איזו הגדרה של חיוב תפיסה שאינו תליא בב”ד כלל דכל עדות ב”ד הוא רק לענין כפיית ציבור אבל יחיד מצי עביד לנפשיה אלא שהוא דחוק טובא], ויל”ע בכ”ז.

ולמעשה נחלקו בזה הפוסקים אם מהני תפיסה אחר הודאה בקנס וקודם הודאה ואם תמצי לומר דלא מהני תפיסה דנו בזה עוד אם מהני הודאה בזמנינו לענין זה, [עי’ יש”ש ב”ק פ”א סמ”ד דעות הראשונים בזה והרחבת דברים ועי’ עוד ב”י וד”מ יו”ד סי’ רסז וש”ך חו”מ סי’ א סקט”ז וסמ”ע שם סקי”ח ושער”י קונטרס קנס סי’ א ושא”פ], והש”ך פסק דמהני תפיסה אף אחר הודאה בזמנינו בין באו עדים ובין לא באו עדים, (וצע”ק דהקצה”ח גופיה הביא דברי הראשונים בתפיסה בסי’ א’ ולכאורה פלוגתתו עם הנתה”מ בסי’ שנ תליא בהך פלוגתא דקמאי וצלע”ע בזה).

קרא פחות

לפו”ר יש להוכיח מדא”ר יהושע בב”ק עה אין בדבריך כלום שכבר הודית ולפי א’ מפי’ הגמ’ מיירי שהודה בב”ד ושוב לא יוכלו העדים להוציא עבדו א”כ גם בב”ד אחר א”א ודוחק לחלק בין הודה בפני ב”ד חשוב שבדור להודה בב”ד ...קרא עוד

לפו”ר יש להוכיח מדא”ר יהושע בב”ק עה אין בדבריך כלום שכבר הודית ולפי א’ מפי’ הגמ’ מיירי שהודה בב”ד ושוב לא יוכלו העדים להוציא עבדו א”כ גם בב”ד אחר א”א ודוחק לחלק בין הודה בפני ב”ד חשוב שבדור להודה בב”ד של ג’ מומחין בלבד.

אבל לפום קושטא נחלקו בזה הפוסקים דבקצה”ח סי’ שנ הביא מש”כ בתרומת הכרי דלא מהני עדות בב”ד אחר ואילו הוא עצמו חלק ע”ז וכתב דברי עצמו בדעת הב”ח שם, והנתה”מ הביא הך ראיה מדר’ יהושע, והאחרונים האריכו הרבה בדברי הקצה”ח שם, ועי’ עוד באנצ”ת ערך מודה בקנס שהביאו מ”מ רבים בענין זה ובשאר פרטים השייכים לזה.

קרא פחות

נסתפקתי בדין זר שוחט ואלעזר רואה (יומא מב ע”א ורש”י ר”פ חוקת ואמנם הוא פלוגתא דאמוראי ויש פלוגתא דרבוותא מה להלכה, עי’ טעם ודעת פ”א מהל’ פרה הי”א) מה גדר הראיה אם בעינן ראיה ממש או דסגי שהוא במעמד אלעזר ...קרא עוד

נסתפקתי בדין זר שוחט ואלעזר רואה (יומא מב ע”א ורש”י ר”פ חוקת ואמנם הוא פלוגתא דאמוראי ויש פלוגתא דרבוותא מה להלכה, עי’ טעם ודעת פ”א מהל’ פרה הי”א) מה גדר הראיה אם בעינן ראיה ממש או דסגי שהוא במעמד אלעזר (מעין מה דאשכחן דבברכות הראיה א”צ ראיה ממש בברוך שנתן מהא דרב ששת) ואם בעי’ לכה”פ ראוי לראות לאפוקי ישן דלא, ואם בעינן ראיה בשעת שחיטה ממש, ואם בעינן ראיה בשעת כל השחיטה, ואת”ל דבעינן א”כ מה הדין בשחט כולה ראה רוב שחיטה ולא ראה מיעוט אחרון להמחמירים במיעוט אחרון בדיני שחיטה ולא בדיני כה”ג ביוה”כ.

ומצאתי בטעם ודעת שם שהביא דברי הספרי זוטא עה”פ והפילו השופט והכהו שיהיו עיניו בו ולמד מזה דאולי גם כאן אין הכונה ראיה ממש ולפי צד זה אפשר ג”כ שא”צ יסתכל בכל רגע ממש, ועי”ש עוד מה שדן מה ששייך לגדרי דין זה.

ויש לציין עוד ללשון נתינת עין בכוס של ברכה והרחבתי בדין זה בתשו’ על גילוי משקין.

ובדעת נוטה [ר”פ חוקת] נשאל הגרח”ק מה טעם בעי’ שיהא אלעזר רואה דהרי אין כאן דין גדול עומד על גבו, וכתב כדי שיהא ניכר שנעשה על פיו והוא הממונה על זה (ועי’ מה שציינו שם בהערה לדברי החזקוני), ולא נחית להדיא אם ההגדרה הנצרכת היא השגחהלחוד או ראיה בפועל.

ובשו”ת מהרי”א אסאד ח”א יו”ד סי’ נז לפי מה שביאר שם יוצא שהוא ראיה מדין עדות.

ובמגיד מישרים להב”י ובאוצרות רמח”ל כ’ דהראיה היא ע”פ סוד.

קרא פחות

הנה במשנ”ב סי’ קד סקי”ז וסקי”ט הביא פלוגתת הפוסקים לגבי שהיה באמצע ברכה (וכן לגבי הפסק בדיבור באמצע ברכה עי’ בבה”ל סי’ קד ס”ו ד”ה דינו), אם חשיב שהיה, ויש לדון להסוברים דשייך שהיה בברכה בפני עצמה (והוא דעת הפמ”ג ...קרא עוד

הנה במשנ”ב סי’ קד סקי”ז וסקי”ט הביא פלוגתת הפוסקים לגבי שהיה באמצע ברכה (וכן לגבי הפסק בדיבור באמצע ברכה עי’ בבה”ל סי’ קד ס”ו ד”ה דינו), אם חשיב שהיה, ויש לדון להסוברים דשייך שהיה בברכה בפני עצמה (והוא דעת הפמ”ג המובא בבה”ל סי’ קד ס”ה דשייך שהיה באמצע ברכה אפי’ בשתיקה בעלמא, אבל מחמיר בזה רק בשהיה הרבה שהיא פחותה משהיה כדי לגמור את כולה כמ”ש במשנ”ב סקי”ז, ומשמע שנקט כן בדעת השו”ע, אולם בסקי”ט משמע דבדעת השו”ע אפילו בשתיקה קטנה ממה דכ’ שהמגן גיבורים חולק על השו”ע אבל לק”מ דהמגן גיבורים מצריך שהיה לגמור כולה והשו”ע מצריך פחות מזה, וכן בבה”ל שם במש”כ על כן בשוהה קצת חוזר לתחילת ברכה וכו’ צריך לדחוק דהיינו קצת ביחס לגמירת כולה), אם שייך גם היסה”ד בברכה בפני עצמה.

ולכאורה יש להביא ראיה ברורה מלשון השו”ע בסי’ קיט ס”ד דש”ץ ששכח ענינו בתענית ואמר רפאנו אסור לו לחזור ואם חזר הו”ל ברכה לבטלה מצד שאמר שוב ברכת רפאנו (כן מבואר במשנ”ב שם עפ”ד הפוסקים), ולכאורה בשלמא ניחא שאסור לחזור אבל מה דאם חזר הו”ל ברכה לבטלה יש לדקדק דלמה לא נימא דכיון שחזר מרפאנו לענינו הסיח דעתו מרפאנו, וממילא מה שמברך שוב הוא כדין דהפסיד רפאנו (ויעוי’ בבה”ל שם ד”ה ואם חזר מה שדן בדעת עוד פוסקים ומוכחא שם דלא היה לו צד כזה שאם חזר הו”ל היסח הדעת מרפאנו לענין להתחייב שוב אלא לכל היותר שדין ענינו שאני עי”ש), וחזי’ מזה דלא שייך לומר היסה”ד בכה”ג.

ובאמת לכשתמצי לומר דאין כאן ממין הטענה לומר שיש כאן היסה”ד, דהרי ממ”נ אם מצד רפאנו גופא הרי כבר סיים וכבר בירך לגמרי רפאנו וסיים, ואם מצד כלל התפילה הרי לא הסיח דעתו מכלל התפילה (אלא דאכתי יש לדון בלא סיים ברכה והסיח דעתו ובא להתחיל מה דינו להמחמירים בשהיה).

ויש לציין עוד מש”כ המשנ”ב בסקי”ט דהחי”א כלל כה סי”א כתב דבאופן השו”ע הנ”ל אין מעכב בדיעבד אם לא חזר לתחילת הברכה, ומ”מ אפשר דהוא אחר צירוף דעת המקילים (עי’ בבה”ל בסעי’ ה’ וסעי’ ו).

ומצינו בכמה סוגיות בדין שינה סדר הברכות (עי’ ברכות לד ע”א וסי’ קיט ס”ג ועוד), דהיכא דמעכב הסדר צריך להמשיך מהיכן שחזר ואילך, והי’ מקום לדייק דדוקא התם שחזר מצד שהיה מחוייב לחזור הא לאו הכי לא ביטל ברכותיו במה שחזר, אבל אי משם אין ראיה לניד”ד דיש לומר דס”ד דמהני ברכה שלא כסדר קמ”ל דלא מהני אבל לא לדיוקי דאם הסיח דעתו לא חשיב היסח הדעת ובפרט דלפי הצד דאין מעכב הסדר א”כ באמת לא הסיח דעתו כשהשלים הברכה שחיסר מקודם לכן.

ולפ”ז שכח ותן טל ומטר וחזר לברך עלינו מבטל חזרתו וימשיך מהיכן שנזכר עד שמע קולינו ושם יאמר, דהרי ברכות שאמר בינתיים ברכות לבטלה, ובשע”ת ס”ס קיז בשם הברכ”י שם סק”ט נזכר שאם יחזור הו”ל ברכות לבטלה, ולכאו’ משמע מזה דלא עלו כלל ברכות שבירך בשניה דלא חשיב ביטל ברכות הראשונות אבל להאמת יש לדקדק דאם לא אמר שוב בשמע קולינו א”כ לכאו’ נתבטלו ברכות הראשונות ובזה יש מקום לומר דמודה הברכ”י שיצא בברכות השניות א”כ סו”ס מ”ט קרי ליה הברכ”י ברכות לבטלה, אלא ע”כ דלבטלה לאו דוקא אלא ברכות שאינן צריכות (וברכות הראשונות תליא בפלוגתת הפוסקים אי טעות בתפילה כגון ששכח שאלת מטר חשיבא לבטלה), וממילא יש לדון דאם אמר ברך עלינו בלא מטר בימות הגשמים והמשיך ושוב חזר ובירך ברך עלינו עם אזכרת מטר, הנה השתא אם יחזור להיכן שהמשיך מקודם לכן ויזכיר עכ”פ בשמע קולינו נמצא דברכה שבירך שוב ברך עלינו היתה ברכה לבטלה ואם ימשיך מהיכן שאוחז עכשיו מתקע בשופר א”כ אמנם יאמר ברכה שאינה צריכה (ואע”פ שעכשיו צריכה מ”מ מאחר שבאה לו שלא כדין כולה אינה צריכה), אבל קילא מברכה לבטלה, דהברכ”י מיירי במי שעדיין לא חזר לברך עלינו דבזה אם יאמר מטר בשמע קולינו לא אמר לא ברכה לבטלה ולא ברכה שאינה צריכה משא”כ עכשיו כשכבר אמר, ומאידך גיסא יש מקום לומר בכוונת הברכ”י דכיון דמחוייב לומר בשמע קולינו ממילא חשיב שבודאי יאמר בשמע קולינו וממילא הו”ל ברכה לבטלה אם יחזור לברך עלינו, ולפי צד זה חוזר להיכן שאחז מתחילתו כיון שכל מה שחזר לברך עלינו הי’ שלא כדין (אבל ג”ז אינו מוכרח דשמא אם עבר ולא אמר בשמע קולינו נמצא שלא אמר ברכה לבטלה בברך עלינו שאמר בשנית וממילא שמא בניד”ד עכשיו כבר אין מוטל עליו לומר ותן טל ומטר בשמע קולינו כדי שלא יחשיב הברך עלינו לבטלה, אבל הפשטות כהצד הקודם דעיקר מה שחזר לברך עלינו היה באיסור, וכמו מי ששכח יעלה ויבוא וסיים רצה דאם יתחיל מודים נמצא שהתחיל באיסור דמחייב עצמו לברך רצה שוב וה”נ אם לא יאמר בשמע קולינו הוא באיסור אע”פ שירצה להשלים תפילתו אח”כ, וממילא ה”ה אם ירצה לחזור ואח”כ שלא לומר בשמע קולינו איסורא עבד וממילא ה”ה בכל ברכה בפנ”ע עובר איסור, ויל”ע בכ”ז).

ושו”ר בשם הגרח”ק (בו”מ ס”ס קיז בשם אישי ישראל פכ”ג הערה קעז) דבהיה צריך להשלים מטר בשמע קולינו וטעה וחזר לברך עלינו וברכות שלאחריה ושוב נזכר שאינו צריך לכאורה יפסיק מהיכן שעומד עכשיו וימשיך היכן שאוחז קודם.

(מה דלכתחילה אם שכח בשמע קולינו והתחיל רצה חוזר לברך עלינו ולא לשמע קולינו י”ל דכיון דאתיהיבא ליה רשותא למהדר חוזר לברך עלינו משא”כ היכא דלא איתהיבא ליה רשותא למהדר הו”ל כברכה לבטלה, וביותר הובא בבו”מ שם בשם הגריש”א והגרשז”א שאפי’ שכח שוב בברך עלינו אחר שחזר לשם ממשיך משם עד שמע קולינו ויאמר בשמע קולינו ולא ידלג לשמע קולינו ויסמוך על הפעם הראשונה כיון שכבר תקנו שיחזור לברך עלינו, ויתכן לדייק גם מדבריהם דדוקא היכא שתקנו לחזור וחזר לא ידלג אבל לא תקנו שיחזור וחזר כהנידון הנ”ל בדעת הברכ”י ובדברי הגרח”ק נמצא שאכן ידלג דלא שייכא שם הטעם שתקנו שיחזור).

ועכ”פ חזי’ גם מזה [אם נפרש כן בכוונתם ובוודאי בכוונת הגרח”ק] דאין בזה היסה”ד.

קרא פחות

בשו”ע סי’ תקס ס”א ובמשנ”ב שם סק”א מבואר דהאיסור הוא רק בסיד (ועי”ש לענין ציור וכיור) [וה”ה בצבע משמע דאסור כסיד, עי’ במשנ”ב סק”ב וסק”ג שאציין להלן], אבל בטיח שאינו מוגמר ורגילין לצבוע עליו מותר, דאם הטיט של הטיח מבואר ...קרא עוד

בשו”ע סי’ תקס ס”א ובמשנ”ב שם סק”א מבואר דהאיסור הוא רק בסיד (ועי”ש לענין ציור וכיור) [וה”ה בצבע משמע דאסור כסיד, עי’ במשנ”ב סק”ב וסק”ג שאציין להלן], אבל בטיח שאינו מוגמר ורגילין לצבוע עליו מותר, דאם הטיט של הטיח מבואר שם דשרי וא”צ למנוע מהאמה על אמה אלא רק הסיד, רק דיש לדון בזמנינו שהטיח שלנו דומה לסיד ואינו הטיט דמיירי ביה השו”ע, ולפעמים אינו ניכר כ”כ, י”ל דהגדר בזה דסגי דאיכא הכירא לאבלות וממילא יש מקום לומר דגם טיח גבס ושפכטל וכיו”ב היינו הך דמ”מ הו”ל דבר שאינו גמור וניכר האבלות, וכמדומה שכן עמא דבר.

ויעוי’ במשנ”ב סק”ב שהביא כמה צדדים דיש מיני סיד שאינם בכלל סיד האסור והנה ז”ב דלפי צדדים אלו המקילים פשיטא דלא ס”ד שהטיח שלנו (כגון המכונה טיח גבס שהרגילות שמעבירים צבע מעליו) יחשב סיד לענין זה, אבל גם לפי הצד העיקרי שכל צבע גמור קרוי צבע מ”מ טיח גבס וכיוצא בו שאין רגילות להשאירם בבית חשוב בלא צבע מעליהם י”ל דלא מקרי סיד.

והנה בשו”ע שם כ’ שלא יעשה בית מסוייד ומכוייר כבנין המלכים ולפ”ז י”ל דטיח גבס שלנו בלא סיד על גביו ודאי אינו כבנין המלכים אבל יעו”ש במשנ”ב שאי”ז פשוט דזהו הביאור בלשון המובא בשו”ע, אבל גם לפי הביאור המובא במשנ”ב יוצא שדבר שאין דרך העולם להשאירו בלא צבע אינו בכלל האיסור, ומה שנטה המשנ”ב בסק”ג להחמיר בשחור משום דיש שצובעין בשחור ומשאירין כך גם בלא זכר לחורבן, משא”כ טיח גבס שמיועד לתיקון צורת הכותל מנקבים וסדקים ואינו רגיל לשמש במקום צבע הכותל.

קרא פחות

הנה באופן רגיל שבא לדור תחת הדייר הקודם מבואר בשו”ע סי’ שעא ס”ד דאמנם אם מת בשבת וירשו אדם שלא עירב שרי כיון שהיה מותר בכניסת שבת (ועי”ש פרטי הדינים בזה), אבל עכ”פ מה דמבואר מזה דאם מת קודם כניסת ...קרא עוד

הנה באופן רגיל שבא לדור תחת הדייר הקודם מבואר בשו”ע סי’ שעא ס”ד דאמנם אם מת בשבת וירשו אדם שלא עירב שרי כיון שהיה מותר בכניסת שבת (ועי”ש פרטי הדינים בזה), אבל עכ”פ מה דמבואר מזה דאם מת קודם כניסת שבת ונכנס אדם לדור שם קודם כניסת השבת וכ”ש אם מכר או נתן במתנה את הדירה (שבזה אינו עומד תחתיו כמו ביורש) קודם שנכנסה שבת שחייב ליתן השני את העירוב, אבל ה”ה גם בשכירות באופן שאין למשכיר רשות כלל בדירה (שהוא המקרה רגיל בזמנינו) אין מועיל שהמשכיר נתן עירוב כדמבואר בסי’ שע ס”ב, וממילא משכיר שנתן עירוב אף אם בשעה שנתן העירוב היה לו רשות בבית מ”מ מאחר שעכשיו אין לו רשות בבית צריך השוכר ליתן עירוב וכ”ש אם מי שנתן את העירוב מתחילה היה שוכר בלבד (שמן הסתם זהו המקרה ששאלת עליו).

אלא דמה שיש להסתפק האם שייך לעשות תנאי מתחילה כשמקנה העירוב לכל בני החצר אם יכול לומר שבכוונתו להקנות גם לאלו שיבואו בעתיד לדור בחצר זו, ויש לדון אם שייכא לדיני ברירה בדרבנן.

ובשו”ע סי’ שסח ס”ב נתוספו עליהם דיורין צריך להודיעם אם יש להם צד חובה בזה אבל לזכות בודאי צריך [כן מוכח רש”י עירובין פ ע”ב דקאמר דע”פ כהיכא שאין להם (לדיורין שנתוספו) צד חובה בעירוב (כך משמע דמיירי שם, ועי’ בגמ’ שם פא ע”ב באיזה אופן מעמידים המשנה, אבל לכה”פ רש”י מיירי באופן שאין צד חובה, ועי’ עוד בבה”ל בזה), שאם מערב משלו מזכה בלבד ואם מערב משלהן מערב ומודיע, וחזי’ דבכל גוני צריך לזכות, ועיקרי דברי רש”י הובאו בבה”ל ריש סי’ שסח ד”ה ואם], ולא נזכר שיזכה מתחילה לכל מי שיבוא ובזה יפתור גם האופנים המובאים בסי’ סח.

ואולי באמת לא מהני ואולי הטעם דלא מהני בזה לזכות מראש משום שהדיורין החדשים לא היו בזמן מעשה העירוב ואע”ג דיש להם שותפות בזה מ”מ לא נתנו עירוב בפועל, אבל צ”ע מסוגי’ דבעה”ב שהיה שותף לשכניו בעירובין עא ע”א ובסי’ שסו סי”א בהג”ה ובסי’ שפו ס”ג בהג”ה ונו”כ שם.

אבל כ’ החזו”א בסי’ צ סקכ”ד דבעינן שיתנו הם הפת אבל אם זיכו להם מגרע גרע כשלא היה מתחילה בחלות עירוב [ומיירי התם שהיו צריכין שיתוף ואמרו עירוב דיש כאן שותפות אבל לא עשו שיתוף בפועל כיון שמצוותם הי’ בשיתוף ולא בעירוב], ושם בסק”ה נראה שנקט למסקנתו להחמיר בזה ועי’ עוד שם בסקכ”ט ותו”ד הזכיר שם דלא שייך לומר דלב בית דין מתנה על הדיורין שיבואו שיהיה להם חלק בעירוב והוא כמו שכתבתי לעיל לדייק מן הסוגיות ועי”ש מש”כ עוד.

(ויעוי’ בחזו”א סקכ”ט שכתב דבכל אחד הביא ככרו גרע יותר מאם היה לכל אחד חלק בככר א’ ולכאורה אדרבה אם כל אחד הביא ככרו ודאי מהני כיון דבזה הו”ל השותפות באופן המועיל הנזכר בסקכ”ד, אבל באמת בסקכ”ט משמע דלא מיירי שם שהחסרון היה בזיכוי אלא דמיירי שם שנתנו כל אחד פת שלא לשם עירוב, עיין שם, ולפי זה יש ב’ אופנים לפחות שלא יועיל לדעת החזו”א, האחד שיש לכל אחד פת נפרדת והשני שזיכו להם שלא מדעתם, ובב’ אופנים הללו לא מהני שותפות [כשלא נעשתה לשם עירוב או שהיתה מתחילתה באופן שאינו מועיל לעירוב אף אם השתנה לאחמ”כ]).

אבל המשנ”ב סובר דמהני עכ”פ באופן שזיכו להם על ידי אחר ולכאו’ גם כשאין השותפות בפת אחת (עי’ בסי’ שסו סקע”ב וסי’ שעד סק”ה וסי’ שפב ס”א בה”ל ד”ה צריך וכן החזו”א בסקכ”ד ציין דבמשנ”ב מבו’ דסבר דמהני).

ולפ”ז גם אם זיכה לשכניו אפי’ לשם עירוב אבל קודם שנעשו שכניו ועדיין לא היו בתורת עירוב שלו, בכה”ג נראה שחשש החזו”א ואף לענין נסתם החלון בסי’ שעד ס”א וחזר ונפתח קודם שבת וא”כ נתוספו דיורין ואין להם אלא לסמוך על עירוב שניתן לשם עירוב [כמבואר בחזו”א סקכ”ט לענין ניתוספו דיורין] אבל כבר נתבטל ועדיפא מדהכא שאף בשעה שניתן לא היה עירוב כשר לגבי הדיורין שלא מבני החצר בההוא זמן ומ”מ החזו”א חושש בכל גווני שלא היה קודם לכן עירוב המועיל עי’ בהנ”ל.

ויעוי’ בסי’ תקכז ס”ח בהגה לענין עירוב תבשילין דלא מהני מסתמא להניח על מי שמחוץ לתחום אפי’ הניח עירוב תחומין ויכול לבוא אא”כ התנה עליו בהדיא, וע”ד זה יש מקום לומר דודאי מסתמא לא מהני להניח על מי שיבוא לדור אחר כך בחצר וזה כבר מוכח בסוגיות דמסתמא לא מהני וגם מפו’ בחזו”א דבסתמא ודאי לא מהני.

רק דיש לדון אם מהני תנאי וכנ”ל, ואמנם לשי’ החזו”א הנ”ל לכאו’ נמצא דלא מהני (עכ”פ באופן שאינו מועיל שזה האופן הרגיל וכנ”ל), אבל לדעת המשנ”ב [ופשטות המהרי”ל והמג”א שהביא המשנ”ב בריש סי’ שעד סק”ה] למה לא ליהני.

ואמנם בסי’ תקכז שם מיירי במערב למי שכבר עכשיו הוא בר הכי וגם בשיודע למי שמערב משא”כ בניד”ד דתרווייהו לגריעותא אבל לפי חשבון הדברים אכתי צל”ע וכנ”ל.

ואין לומר דהחזו”א מודה היכא שנתנו לשם עירוב דמהני דהחזו”א בסקכ”ד הנ”ל להדיא מיירי שנתנו לשם עירוב ולמרות זאת לא מהני וכן מוכח יותר בסקכ”ט הנ”ל.

ושאלתי ואמרו לי שכמדומה שנוהגים לסמוך על תנאי כזה כשאמרו להדיא א”כ לכאורה אתיא כשי’ המשנ”ב אבל להחזו”א כיון שהדיורין לא היו בזמן העירוב לא סגי בזה אע”פ שעשו לשם עירוב.

קרא פחות

הובא בשם אחד מגדולי ומנהיגי הדור שליט”א דיש לכוון על הנך רשיעי בברכת המינים ושם אמרי’ מהרה תעקר ותשבר וכו’ ואע”ג דברוריה אמרה בברכות י ע”א יתמו חטאים ולא חוטאים מ”מ כבר הארכתי בכ”מ בביאור דעת ר”מ בגמ’ שם (עי’ ...קרא עוד

הובא בשם אחד מגדולי ומנהיגי הדור שליט”א דיש לכוון על הנך רשיעי בברכת המינים ושם אמרי’ מהרה תעקר ותשבר וכו’ ואע”ג דברוריה אמרה בברכות י ע”א יתמו חטאים ולא חוטאים מ”מ כבר הארכתי בכ”מ בביאור דעת ר”מ בגמ’ שם (עי’ בחידושי על הגמ’ שם וכן על המכילתא דרשב”י פ’ בשלח ובתשובות בנידון זה ולא אכפול כאן הדברים) ומבואר דיש כמה פעמים שמצינו שמתפללים על החטאים שהם החוטאים בכמה מקומות במקרא כדכתיב בני אם יפתוך חטאים ועוד דוכתי.

ויש להוסיף דע”ז ממש נתקן ברכת המינים על מה שהיו מצערים לישראל שאין צרה גדולה מזו כמ”ש הרמב”ם בביאור תקנה זו.

וכל מי שפועל להעביר ישראל מן הדת הוא הוא המשומד דמיירי ביה הרמב”ם לענין ברכת המינים ודיני משומד כלל תליין גם בגדרים אחרים ולא רק בענינים סמליים, כמבואר בפוסקים ביו”ד סי’ ב (עי’ במעדני השלחן על השו”ע שם שהביא דברי הפוסקים בזה).

הנה מה שיחיד יכול להוסיף בתפילתו זה מפורש בגמ’ פ”ק דע”ז ד”ח ומה שהותר אפי’ לצורך רבים זה מפורש בשו”ע או”ח סי’ קיט.

(ועי’ בשו”ע שם פרטי דיני ההוספה לב’ הדעות, ולצאת ידי דעת רבינו יונה צריך לומר בקשה לציבור קודם סוף הברכה וכ’ המשנ”ב בשם הפמ”ג שנוטה דצריך לומר קודם ברוך אתה ה’ ויש להוסיף דצריך לומר סמוך לחתימה מעין חתימה כמ”ש המשנ”ב גופא בכ”מ סי’ קיד סקכ”ט וסי’ קיז סקט”ו ועוד).

ומוכח במשנ”ב סקי”ב דההיתר להוסיף בברכות הוא גם בציבור דכ’ שם שכשחלה מהרי”ל הוסיפו בסלח לנו ואע”ג דלצורך יחיד אין להאריך אבל מהרי”ל שאני דרבים צריכים לו כצורך רבים דמי דמותר להאריך.

ועי’ בסי’ סח ס”א ובסי’ קיב ס”ב ובעוד דוכתי פלוגתת הראשונים וכן המחבר והרמ”א אם מותר להוסיף פיוטים בברכות, אבל בניד”ד הוא מפורש בגמ’ להתיר וגם השו”ע מסכים לזה וכנ”ל, הלכך צריך לומר דהוספה של בקשה בברכת בקשה הוא דין אחר (ובתשו’ אחרת כתבתי ליישב בזה מה שאע”ג דבזמנינו נהגו שלא להוסיף בפיוטים ברוב הברכות ושלא לחדש נוסחאות חדשות כלל מ”מ לא מצינו שלא נהגו להוסיף בבקשות ביחיד ואדרבה נזכר גם באחרונים להוסיף בקשות, והטעם משום דהוספת בקשה פרטית בברכת בקשה היא מדין אחר ובזה ליכא נטל”פ כלל).

אולם למעשה האידנא לא נהגו בד”כ להאריך בנוסחאות חדשות בציבור, ונראה הטעם לזה דסברו שצריך לזה הסכמת הציבור עכ”פ לכתחילה, והאידנא אינו מצוי מי שיכול לתקן תקנה על כלל הציבור דאין כח ב”ד יפה האידנא, ולכן לכתחילה לא יוסיפו זה בציבור בלא תקנת כל גדולי הדור שיסכימו להוסיף נוסח כזה בציבור (ומן הסתם שלא יעשו כן).

ויש לציין דנוסח ארץ ישראל בזמן הקדום בברכת המינים הי’ והנוצרים והמינים וכו’ ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו, ואפשר דאין כוונת נוסח זה שכך נתקן קודם לכן אלא ס”ל שמינים הוא שם כולל וכמו שכתבו בכ”מ דהטעם שהדביקו חז”ל שם מינים על כמה מיני כפרנים הי’ משום שכולל כמה מיני כתות של מינים וכמ”ש בירושלמי לא גלו ישראל עד שנעשו כ”ד כתות של מינים (וכמו שמצינו כמה מיני מינים כגון נוצרים צדוקים ובייתוסים וטובלי שחרין וכותים ומתייונים ואיסיים מכמה מינים ועוד אף שעיקר השם מינות פרש”י דקאי על תלמידי ישו ונזכר שנקרא ע”ש פילוסוף שהי’ נקרא כן מ”מ יש במשמעו כולל כמה מיני כופרים כ”כ הקדמונים), ובני א”י שסבלו מהם כמ”ש באגרת רב שרירא דנפיש שמדא בא”י תקנו כנגדם הוספה בתפילה בציבור.

קרא פחות

בגמ’ סוכה מב ע”א אי’ שקטן היודע וכו’ אביו מלמדו וכו’ וחזינן שלכל אחת מן המצוות שיעור המצוה היא כשיודע לעשות המצוה, ומבואר ברמ”א ע”פ המרדכי [אף שבמרדכי עצמו אינו מוכרח] דגם בציצית צריך שידע להחזיק ב’ ציציות וכו’ בזמן ...קרא עוד

בגמ’ סוכה מב ע”א אי’ שקטן היודע וכו’ אביו מלמדו וכו’ וחזינן שלכל אחת מן המצוות שיעור המצוה היא כשיודע לעשות המצוה, ומבואר ברמ”א ע”פ המרדכי [אף שבמרדכי עצמו אינו מוכרח] דגם בציצית צריך שידע להחזיק ב’ ציציות וכו’ בזמן ק”ש והי’ אפשר לפרשו דגם בזה יש לחנך את הקטן אם יידע, אבל פשטות הדברים היא שקודם שיידע לכוון המצוה כתיקונה א”צ לחנכו, ואולי יש מקום לומר טעם בדבר דאדרבה אם יחנכו בחצי מצוה אתי למסרך ולקיים חצי מצוה גם בגדלותו.

אולם באמת בגוף דברי הרמ”א הנ”ל צ”ע האם אין מה לחנכו או שהוא רק פטור, ועוד צ”ב דהרי אפי’ גדול בכה”ג לא חשיב פושע אם לא יחזיק הציציות דהרי למצוה נאמר ולא לחובה ואולי מדוחק הדברים צ”ל דבאמת כוונת הרמ”א רק דיש לחנך את הקטן גם על החזקת הציצית ובזה ניחא דבאמת גם במדרכי גופיה אין מקור מוכרח לדין הרמ”א.

אבל גוף הענין דאין לחנך הקטן בחצי מצוה כן מבואר בריטב”א בסוכה ב’ דאתי למסרך לגבי לולב פסול לקטן (ודלא כהמקילים שהביא הריטב”א שם) וכן מוכח מהגמ’ שם, ובפוסקים מצינו דעות בזה, והכרעת המשנ”ב ג”כ לגבי ציצית להחמיר בזה והרחבתי בדבריו בתשובה לגבי ציצית.

אולם בכל זאת מצינו דלגבי ק”ש אמרי’ בסוכה מב ע”א שמלמדו פסוק ראשון של שמע כשכבר יודע לדבר ויש מקום לפרש דאי”ז בתורת ק”ש דלא נזכר שמלמדו לקרות הק”ש ערב ובוקר וכ”ש לפשטות מתני’ שקטן פטור מק”ש לגמרי אלא שמלמדו בדרך לימוד או קבלת עומ”ש, ומש”ה ניחא מה שהובא דין זה בהל’ ת”ת (בשו”ע יו”ד סי’ רמה ס”ה), ואילו בדיני ק”ש  באו”ח סי’ ע ס”ב אי’ ב’ הדעות דלקמן.

ולכאורה יהיה תליא בפלוגתת רש”י ותוס’ בברכות כ’ דלפרש”י שם יהיה צ”ל כנ”ל [ושו”ר כעי”ז בפנ”י ובנחלת דוד בברכות שם דלפרש”י דין פסוק ראשון בקטן היודע לדבר הוא מעין מצוות לימוד ולא מצוות ק”ש, וכעי”ז בביאור הגר”א סי’ ע, ועי’ בביאורו סי’ לז, ויתכן להוסיף עוד דהא כוונה מעכבא ומאי מהני ביודע לדבר ומ”מ אפשר דהתוס’ ס”ל דיודע לדבר כבר שייך בחינוך דאמירה], וכן ברמב”ם פ”א מהל’ ת”ת ה”ו מבואר דס”ל שלימוד זה הוא מדין ת”ת, אולם להתוס’ שם נראה דהבינו דמיירי כאן בחינוך לחיובי ק”ש.

וא”כ לכאו’ להתוס’ דשייך לחנך בפסוק אחד בק”ש מיד כשיודע לדבר (ובפשטות היינו אפי בלא כוונה אבל יהיה זה תלוי בנידון מה הכוונה לדבר דיש שפירשו דאין הכונה כפשוטו שיודע לדבר אלא יותר מאוחר מהמשמעות הפשוטה והארכתי בזה היטב בתשובה אחרת) א”כ סגי לחנך בחלקי ברכה ואפי’ אם נימא דס”ל להתוס’ דמדאורייתא יוצא בפסוק ראשון הא מדרבנן מחוייב בכל הפרשה ואפי’ אם תמצי לומר דמ”מ במלמד לרבים ס”ל דסגי בפסוק ראשון כר’ יהודה הנשיא הא מ”מ בלא זה לא סגי בזה ורק שאין דוחה ת”ת דרבים גבי ר”י הנשיא והרי גם החזקת הציצית הנ”ל אינו דוחה מצוות אחרות ומיהו יעוי’ ברמ”א בס”ס מו בשם הס”ח וצע”ק.

ואילו להרמב”ם דס”ל שאין זה מצוות חינוך אלא ת”ת אולי סבר דאין חינוך כשאינו יכול לקיים המצוה כתיקונה ועכ”פ באופן שיקיימה באופן שגדול אינו יוצא יד”ח אין בזה מצוות חינוך וכפשטות הגמ’ בסוכה שם בדף מב לענין דינים אחרים [אלא אם כן נימא דהטעם שפי’ הרמב”ם דין הגמ’ בסוכה שם לענין ת”ת בלבד הוא מטעם רש”י בברכות שם ולא מטעם דנן ואז אין ראיה], ועדיין אין ראיה לומר דאין לחנך הקטן בדברים שבהם לא יצא לכתחילה בלבד.

ואולי יש מקום לומר דבדבר דאמירה החינוך מתחיל מהלימוד של הדברים ולהכי להתוס’ סגי בחינוך לק”ש וגם להרמב”ם יש חינוך בפסוק ראשון של ק”ש יותר מהרבה פסוקים שבתורה, ובאמת מצינו כמבו’ בסי’ רטו ובסי’ תפד דבדרך לימוד מותר אפי’ להמלמד לומר הברכה בשם  וא”כ כ”ש להלומד מותר לומר אפי’ חצי ברכה עד שילמד אבל לא בדרך ברכה ממש אלא בדרך שיתלמד עד שידע הברכה, אבל ה”ה בכל מצוה שצורת החינוך היא להתלמד ולא לקיים המצוה בפועל אפשר דג”כ יש לעשות בדרך זה, וצריך לשים לב לגבול בזה שהוא צורת התלמדות ועדיין אינו מקיים המצוה (ויעוי’ במנחת אשר עה”ת פ’ וירא דעיקר הרעיון לחלק בין דיבור לשאר מילי נזכר שם).

ובמשנ”ב סי’ קפז סק”ד כ’ דשייך לחנך הקטן בבהמ”ז הקצר ומבואר דבדבר שגדול יוצא בו בדיעבד שייך לחנך הקטן ביותר בו אבל בדבר שאין הגדול יוצא כלל משמע שא”א לחנך הקטן, אבל אפשר לחנכו בדרך לימוד וכנ”ל (ובשו”ת ארץ צבי סי’ כט כ’ דהמברכים בורא נפשות אחרי פת אי”ז ברכה לבטלה וזה יהיה תלוי בצדדים דלעיל).

קרא פחות

בברכות מו ע”א אי’ דצ”ל ג’ טובות בברכת הטוב והמטיב, ומבואר מדברי התוס’ מו ע”ב דקודם תקנה זו היתה ברכה קצרה בנוסח הטוב בלבד, וכ”ה בהרא”ש פ”ז סי’ כב ביתר ביאור. והנה מנהגינו לומר גם התיבות הטוב והמטיב וגם עוד ...קרא עוד

בברכות מו ע”א אי’ דצ”ל ג’ טובות בברכת הטוב והמטיב, ומבואר מדברי התוס’ מו ע”ב דקודם תקנה זו היתה ברכה קצרה בנוסח הטוב בלבד, וכ”ה בהרא”ש פ”ז סי’ כב ביתר ביאור.

והנה מנהגינו לומר גם התיבות הטוב והמטיב וגם עוד ג’ טובות מלבד הטוב והמטיב, וצל”ע היכא רמיזא בגמ’.

וברבינו יונה ברכות לו ע”א כ’ והטבות הטוב והמטיב הוא ייטיב עמנו עכ”ל, ור”ל דג’ הטובות הוא על ידי שאומר הטוב והמטיב ומלבד זה אומר הוא ייטיב הרי ג’ טובות, וכ”כ עוד בדבריו בדף לד ע”ב, והוא כפשטות הגמ’ ולא כמנהגינו,ובטור הביא ב’ הדעות ודעה השניה היא דעת הרא”ש שאמר ג’ טובות כמנהגינו אבל לכאו’ הרא”ש אמר רק ג’ הטובות בלשון הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב ומנהגינו צירף שניהם כדי לכלול גם הנוסח הקדום כדמר וגם ג’ טובות בג’ לשונות עבר הוה עתיד כדמר (או דיש לדייק מל’ הרא”ש דהג’ טובות רק הוסיפו ולא גרעו מל’ הברכה).

*
בהפטרת פ’ חוקת אי’ ונתן ה’ וגו’ אנכי אהיה לכם לקצין, אם נפרש שהתנה שרק אם יתן וגו’ אז יהיה קצין למה ליה להתנות כיון שהם רצו למנותו מעיקרא, וכבר נזכר זה במקרא קודם לכן ב’ פעמים, ואולי י”ל דדרך ברכה קאמר אם נילחם יתן ה’ בידינו ועל מה שנלחם תשימו לראש כדאשכחן דבר כזה דרך ברכה בדוכתי טובא, ועי’ יומא לח ע”ב.

*
בהפטרת חוקת אי’ ויבואו ליהצה ומבו’ מזה דיהצה הוא שם המקום, אבל בתורה בס”פ חוקת אי’ ויבואו יהצה בלא למ”ד, ומשמע דיהץ הוא שם המקום והוא תחת הלמ”ד דכל תיבה שהצריכה למד בתחילתה הטיל לה הא בסופה, וכ”א להדיא בתרגום ואתו ליהץ, ואולי השתנה שם המקום בינתיים מזמן משה לזמן יפתח או דב’ שמות הוו.

*
ב”ק עד ע”א דעמד בדין, והוקשה לי טובא דהרי אביי מוכרח בכולי סוגיא להעמיד באופן שלא היו עדים לפני העדים הראשונים כי היכי דלא ליהוו עדים הראשונים מוכחשין משעת העדאתן (ולאו דוקא משעת העדתן אלא קודם שהוזמו), וצ”ל דרק ידענו שעמד בדין לשחרר אבל לא ידענו שעמד בדין לעשות היפך מה שאמרו עדים אלו.

*
ב”ק עח ע”ב גנב פטר עצמו בכבש וכו’, ואי”ז בהכרח שייך לפלוגתת האחרונים לענין הגונב אתרוג מהודר אם פטר נפשיה באתרוג זול דסו”ס אתרוג מהודר שווה יותר מאתרוג פשוט ואם גנב ממון משלם ממון, משא”כ כאן אי”ז ממונו והתביעה אינה על ממון אלא על אחריות ממון, ולענין אחריות ממון סגי לפוטרו מן האחריות וא”צ שווי מה שלקח דווקא, ותדע דהא גנב שור אינו משלם כבש גם אם אמר הרי עולי עולה ומוכחא מילתא וגם מודה ניזק להדיא שבדעתו היה להביא אותו השור לעולה מ”מ לא מצי טעין הכי כיוון דגנב ממונא צריך לשלם ממונא.

*
אמר רב”ח מתקיף לה רבא וכו’, ברוב דוכתי דמייתי רב”ח משתעי רבא בתריה ומשמע דעסק רבא בשמעתתיה דרב”ח טובא, ואפשר דאותיר בידא דדביתהו תכריך מגילת סתרים ואכתיבו השגות והגהות כעין מלחמות ה’ להרמב”ן והגהות הרמ”א על השו”ע (ומצינו בכ”מ דשמועות וברייתות שהביאו הי’ מן הכתבים עי’ ברש”ש חגיגה יז ע”ב ומלבי”ם בהקדמתו לתו”כ ועוד).

*
ב”ק עח ע”ב או שהיתה לו בו שותפות, ופרש”י קודם שגנבו, ולעיל בסוגי’ דמת אביו מוכח דה”ה אם היה לו בין גניבה למכירה שותפות, וכן מוכח מטעם הדין דנזכר שם בגמ’ ומייתי לה רש”י גופא כאן, אלא אורחא דמילתא נקט שהשותפות היתה קודם לכן, א”נ אפשר דר”ל דתשלומי כפל משלם אפי’ בהיה שותף כבר בשעת הגניבה דזה הרבותא במתני’ כאן דמשלם תשלומי כפל.

*
ב”ק פב ע”א עשרה תקנות תיקן עזרא, צריך בירור דיש מהתקנות דמשמע שהם גדרי איסור והיתר ויש מהתקנות שלא נהגו בהן ויש מהתקנות שלא הובאו בשו”ע ויש מהתקנות שצריך בירור על מי החיוב, והך דאשה משכמת ואופה יל”ע מה הדין אם אינה יודעת לאפות או שרוצה לישן אם יש חיוב להשכים קום, וזה לא הובא בשו”ע, ובאגודה כ’ דהיינו בער”ש, ובחיד”א משמע דאפשר שכ”ד גם רבינו יהונתן בשטמ”ק כאן לחד פירושא, וכן אי’ בירושלמי פ”ד דמגילה, וזה הובא בשו”ע כעי”ז, והא דרוכלים מחזרים בעיירות אם הוא חיובא על הרוכלים א”כ הו”ל ממון שאין לו תובעין דכל חד קאמר לאו רוכל אנא א”כ אינו אלא חיובא על בני העיירות שלא יעכבו מהן, וכן מבואר בב”ב ריש דף כב ובשו”ע חו”מ סי’ קנו ס”ו, ובמשנ”ב הביא הך דאכילת שום וכן הובא בשם הגר”א ובשו”ע לא הובא (ובמתני’ דנדרים מוכח דבזמנם כל ישראל נהגו בזה), ומאידך גיסא הך דבתי דינים לא נהגו כלל האידנא, ואולי סבירא להו דהוא מוטל רק על דיינין מומחין לרבים או סמוכין, או דסגי שיש מקום שיש שם ב”ד שאפשר לילך אליו בכל שעה ובכלל מאתים מנה דא”צ שלא ישבו יותר מב’ פעמים בשבוע וא”צ כל ב”ד וב”ד לישב פעמיים בשבוע.

*
בריש הפטרת חוקת כי בן אשה אחרת אתה פשטיה דקרא אשה אחרת לישנא מעליא וטענתם דבפר’ ביותר אין חזקת רוב אחר הבעל (וכעי”ז ברפ”ח דפסחים דף פז ואין אתה יודע אם בניך הם וכו’), וממילא לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת דייקא בן אשה ולא בן איש מטעם הנ”ל וכן אבינו דייקא דילן מטעם הנ”ל ומ”מ הכתוב העיד שהיה כשר.

*
בסנהדרין ק ע”ב בדברי בן סירא דאמר במאי איכול לחמא סב לחמא מיניה, ופשטות הגמ’ שזה מדברי ההבל שנזכרו שם, אבל אינו מוכרח שכל הדברים כולם הם מדברי ההבל, דיש לומר שהביאו כל מה שאמר בחלק זה, ומ”מ אם נימא דזה אינו מדברי ההבל יש לומר דבאינו רגיל לאכול לחם בלא לפתן לא מיירי הכא דהרי אינו רגיל בכך (ועי’ בגמ’ דכתובות סז ע”ב), אלא אם כן נימא דלא מיירי אלא ברעב ביותר, ומ”מ י”ל דזה גופא קאמר דאי נמי אפי’ פינק עצמו שלא לאכול לחם בלא לפתן א”כ ממ”נ סב לחמא מיניה, אבל עי’ בכתובות שם, ומ”מ אולי זה מדברי ההבדל שבספר בן סירא, ואולי מהך טעם גופא.

*
בב”ק צז ע”א דמרקיד בי כובי, הר”י מלוניל פי’ שמלאכתו לא הספיקה למזונותיו, ויש שכתבו לבאר דזו היתה מלאכתו רק שהיתה מלאכה זו אינה מרויחה יותר ממזונותיו, אולם מהמשך הגמ’ כולהו עבדי מעבד עבדי משמע דדרו גופא לא מעבד עביד במה שהיה מרקד בי כובי, אבל יש ליישב לפי’ הר”י מלוניל דר”ל מיעבד עבדי רווח שמעדיף על דמי מזונותיהן, אבל רש”י בב”מ סוף דף סד פירש דדרו היה מרקד בחנויות לשתות יין, ולפ”ז אי”ז שייך לענין מזונות כלל, אלא שלא ברצון רבו היה מהלך לרקוד בי כובי, ולפ”ז כולהו עבדי מיעבד עבדי הוא כפשוטו דדרו גופא היה מרקיד בי כובי שלא ברצון רבו שיתנו לו לשתות יין משא”כ שאר עבדים שעושין מלאכת רבם, ומ”מ לקרב דברי הר”י מלוניל לרש”י יש מקום לפרש גם בכוונתו שהי’ דרו עושה כן שלא בהסכמת רבו אלא דאם נפרש כן א”כ מהיכי תיתי שהיה עושה כן שלא בהסכמת רבו.

*
ב”ק צח ע”ב וכפייה רפרם לרב פפא, ופרש”י ששרף שטר חוב בילדותו, (ועי’ בכתובות פו ע”א שם פרש”י באופ”א), ויל”ע למה לא פי’ שאיבד השטר בלא מתכוון ולכאו’ זה עדיפא דבזה נימא דאפי’ בילדותו לא אירע דבר זה על ידו (ובתוס’ כתבו בכ”מ דהא דאין הקב”ה מביא תקלה על ידיהן של צדיקים דוקא במידי דאכילה שיש בזה גנאי), אם כי באמת זה יהיה תליא בנידון אם בגרמי בכה”ג ג”כ יש לחייב בלא מתכוון כמו בנזק בידיים, דמצינו פלוגתא במעין זה בדינא דגרמי בשוגג, עי’ בש”ך סי’ שפו סק”א.

*
ב”ק צח ע”ב כדרבה דאמר רבה גזל חמץ וכו’, הו”מ לומר כדר”ש גופיה דמיירי בדבר שעיקרו ממון אלא ר”ל כדרבה שחידש דאפי’ בדבר שאין בו הנאה כלל לבעליו שזה לא נזכר להדיא בדר”ש דר”ש גופיה מיירי בדבר שיש לו כפרה אעפ”כ גם במילתיה דרבה חשיב ממון מצד שכלפי הגזלן יש בזה רווח אבל בדבר שמעיקרו לא היה ממון כלל אפי’ רבה לא קאמר.

קרא פחות

אין הנידון כאן מצד טלטול בעירוב [דמיירי באופן שאין חשש מצד זה ואכה”מ] אלא מצד אם מותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל. ואם מונח כעת במקום שאין משתמר היה מקום להתיר מצד דקי”ל [סי’ שח ס”ד] שמותר לטלטל כלי ...קרא עוד

אין הנידון כאן מצד טלטול בעירוב [דמיירי באופן שאין חשש מצד זה ואכה”מ] אלא מצד אם מותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל.

ואם מונח כעת במקום שאין משתמר היה מקום להתיר מצד דקי”ל [סי’ שח ס”ד] שמותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר כדי לשומרו שלא יגנב וכיו”ב, וא”כ כשיש סעודת שבת משותפת באולם או בחדר אוכל ציבורי יכול לקחת את הכלי לחדרו עמו אף שלא יהיה לו בזה שימוש במהלך השבת, אבל לפעמים הוא כבר מונח במקום המשתמר ואינו שייך לנידון מחמה לצל.

ויעוי’ מה שדנתי בתשובתי ד”ה “כשמסיימים סעודה שלישית ועדיין שבת האם מותר לפנות את השולחן מהכלים והמאכלים כאשר הפינוי הוא כבר שלא לצורך שבת”, והבאתי שם דברי המשנ”ב סי’ שח סקכ”א דהגדרת טלטול דבר שמלאכתו להיתר שאסור לטלטלו שלא לצורך היינו שאינו צריך לו באותו היום אבל אם מטלטלו להיות מוכן לשימוש באותו היום מותר, ומבואר דאם אין צריך לו באותו היום אלא רק למחר ומטלטלו כדי להיות מוכן לשימוש למחר אסור.

[ועי”ש עוד בתשובתי הנ”ל מה שדנתי בזה, וכן בתשובתי ד”ה המסיים להשתמש בכלים בשבת ואינו צריך להם עוד האם מותר להשרותן במים כדי לרכך הפסולת הדבוקה בהם לצורך ניקיון ושימוש בימי החול, וכן בתשובתי ד”ה מי שמייצר יינות בביתו וצריך לשכשך מידי יום את היין כדי למנוע עובש האם מותר לעשות כן גם בשבת, ובעוד תשובות אחרות].

ולפ”ז לכאורה יוצא חומרא רבתי דאם אדם הוציא ספר מהארון ורוצה להחזירו למקומו יהיה אולי אסור להחזירו מכיון שאינו מתכוון להשתמש בו בשבת כלל, וכמובן שאין כ”כ חוששים לדבר זה להחזיר כל ספר למקומו בשבת ולהשאירם לטיפול לאחר השבת, ואין הנידון דוקא אלא ספר אלא גם על כלים וכיו”ב.

ואמנם במיני אוכלין וכתבי הקודש מותר לטלטלן אפי’ שלא לצורך כלל [שו”ע סי’ שח ס”ד], וי”א שגם כלי מאכל דינם כן [ראה משנ”ב סקכ”ג], וכן בכלים מלוכלכים הי’ מקום לומר דלא גרע מגרף של רעי וכן בכלים שמפריעים למקום הי’ מקום לומר דלא גרע מצורך מקומו דשרי ויש מקום לומר דבכלי שמלאכתו להיתר סגי במה שיותר נוח לו כעת שהחדר מסודר ואין צריך דוקא הגדרה של צורך מקומו כמו בכלי שמלאכתו לאיסור, וכ”כ כמה אחרונים שכדי שיראה הבית מסודר חשיב צורך [ראה בא”ח ש”ב מקץ ס”א, אז נדברו ח”ט סי’ לז ד”ה ואם, ועי’ רמ”ך על הרמב”ם פכ”ה מהל’ שבת ה”ג, אבל שו”נ דהרמ”ך שייך לסייעת הראשונים המתירים טלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל], אבל אם אין צורך אלא רק להחזיר הדברים למקום מחמיר הבא”ח שם [וראה ויאמר אברהם סעי’ ד הערה א’ בשם הגרח”ק].

כך שמצינו עד כה ד’ אופנים שאין בהם חשש, א’ היכא שיש הפסד, ב’ מיני אוכלין וכתבי הקודש וי”א גם כלי מאכל, ג’ כלים מלוכלכים שמפריעים, ד’ כלים המבלבלים את הסדר בחדר שהוא יושב שם.

אבל עדיין לפעמים אין צורך לא בזה ולא בזה כגון מוציא כלי (או ספר מעשיות של חול אם נוהג כפי הצדדים הפוסקים שאין איסור קריאה בשבת בספר זה ואכה”מ) בחדר שאינו מתכוון להשאר שם במהלך השבת, וצ”ע אטו יהיה אסור להחזיר הכלי עד לאחר שבת [ומה שאולי יצטרך אינו מתיר כדאשכחן דרק בכוסות הותר לרוחצן כיון שמשתמשין בהן תדיר].

אבל יש לדון להתיר מצד אחר והוא שמה שצריך לצורך שימושו בכלי או בספר כולל גם ההוצאה וגם ההכנסה כדרך שבני אדם משתמשים דאם תאמר לו שיוציא בלא שיכניס כבר מעיקרא אינו דרך שימוש כ”כ, וכן דבר שאין בו טירחא כ”כ ואנשים עושים כן דרך רגילותם שכשמסיימים לוקחים הדבר ומחזירים אותו ג”כ הזכרתי דיש צדדים להתיר הדבר עי”ש בתשו’ הנ”ל ד”ה כשמסיימים וכו’, ועי”ש עוד צדדים בזה [ודנתי שם עוד דאפשר שהזזה כל דהוא לא חשיב מעשה לענין זה אבל באמת אין משמע כן ושו”ר שכן מפורש בכמה פוסקים דליתא לסברא זו עכ”פ היכא שמתכוון בהזזתו לאיזה כוונה ואינו עושה כמתעסק דאילו במתעסק הוא נידון בפנ”ע ואכה”מ].

אבל שוב אחר העיון נמצא דמבואר באחרונים עוד דכל מה שהוא לצורך אחר השבת ולא יצטרך לו בשבת אסור [ראה משנ”ב הנ”ל בשם הט”ז והלק”ט ח”ב סי’ קלט בהג”ה ופמ”ג סי’ שיא א”א סקט”ו ומחה”ש סי’ שח סוף סק”ט שציינו שניהם (הפמ”ג והמחה”ש) לדברי הט”ז, ובא”ח שם שציין גם לדברי המחה”ש הנ”ל, ועי’ עוד בספר דור המלקטים שהביאו ליקוט בזה].

ולפי דוגמא של הבא”ח לגבי משרת שהוציא בטעות כלי משמע שלא חשש להיתר כזה שיהיה מותר להכניס מחמת שהוציא לצורך אם אין לו צורך כלל להחזיר היום, וכן בדברי הרמ”ך הנ”ל משמע שהאוסרים שלא לצורך כלל אוסרים גם בכה”ג והיא שי’ הרמב”ם שהביא שם, עי”ש היטב, ומה שהובא בשם הגרשז”א שוב נראה דהוא מחודש דבפוסקים למעשה החמירו בהזזת חפצים, אבל הי’ מקום לדון ולדמותו להתירו סופן משום תחילתן, אבל בסי’ תקיח ס”א לא נזכר היתר כזה אלא שלא יגנובו, ולא למנוע טירחא כלל, אלא דשם מיירי באופן חמור יותר של טלטול ביו”ט ברה”ר [ועדיין צ”ע דאולי המנהג בזה הוא דלא כהבא”ח אבל שו”נ דבאמת אין כ”כ מקור מוצק להיתר זה אם לא דנימא דמחמת הדחק ומעשים שבכל יום ע”כ נצטרך לומר דס”ל להעולם שיש היתר שמה שמוציא ומכניס כדרכו אינו בכלל טלטול שלא לצורך שבת וכעין דברי הגרשז”א או דנימא שהעולם נוהגין כדלהלן כהמקילים בכ”ז ודוחק גדול].

ובאבנ”ז או”ח סי’ תג כתב דיש מהעולם הנוהגים היתר בטלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל על מה שיסמוכו והם דעת כמה ראשונים שמתירים טלטול כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל [רש”י שבת קכד ע”ב ד”ה דכדרבה ומיוחס להר”ן קכו ע”ב ד”ה והא וחידושי הרא”ה ביצה יב סע”א ושלה”ג שבת מח ע”א בשם ר”י] אבל למעשה הרבה מאוד ראשונים מחמירים בזה [עי’ טוב”י סי’ שח ס”ד] וכך דעת השו”ע והמשנ”ב וכמעט כל האחרונים [עי’ מה שהובא בס’ דור המלקטים על השו”ע שם], ולכן אם הוא בן תורה שנוהג להקל בזה, פשוט שיש לעוררו אם אינו יודע הדין, אבל בע”ה שלא ישמע יש לסמוך על דעות המתירים.

ואם ספק אם יצטרך להם בשבת ונושא אותם עמו מבואר מלשון הט”ז סי’ שח סק”ב [שהובא גם במחה”ש שם] שמותר.

היוצא מכ”ז כדלהלן.

א’ מטלטל כלי שמלאכתו להיתר למנוע נזק או גניבה ואבידה שרי [שו”ע ס”ד ומחה”ש סוף סק”ט].

ב’ אוכלין [וי”א גם כלי אוכלין] וכתבי הקודש שרי [שו”ע ס”ד].

ג’ מטלטל לצורך סביר כגון שיהיה מסודר לפניו או שלא יהיה מלוכלך שרי (אבל לא אם מסדר כי יש לו זמן כעת לסדר או כי רואה אפשרות להחזיר דבר למקום).

ד’ דבר ששימושו הוא להוציא ולהחזיר או שכך רגילותו ואינו מתכוון למעשה הי’ מקום להתיר אולם במקרה שאין לו תועלת לשבת להחזיר דוקא היום כ’ הבא”ח לאסור.

ה’ מי שמקבל מתנה בחדר האוכל ורוצה להביאו לביתו אם החדר אוכל שמור ואין חשש להניחו שם אין לקחתו עמו [ואם בעה”ב מקפיד שלא ישאירו שם אפשר דחשיב צורך שבת גופא דלמה יצטרך לקבל קפידא מבעה”ב ולהצטער מחמתו, ולענין מקום שאין משתמר אם לקחו בידו אם מחוייב להניחו בחדר המשתמר הסמוך קשה לומר דבר כזה חדא דאפי’ בכלי שמלאכתו לאיסור שהגביהו באיסור בטעות אינו מוסכם לאסור, ועי’ ביצה טו ע”א ואפשר שמשמע דאי”ז בכלי שמלאכתו להיתר, ואכה”מ].

ו’ ספק אם יצטורך [אם אפשר לתלות באמת שיצטרך להם דאל”כ הו”ל ככלי אוכלין אחר שא”צ להם כמבואר במחה”ש שם] מותר.

ז’ עמי הארץ שמטלטלין גם שלא לצורך כלל או קטנים אין למחות בהם אם לא ישמעו כיון שיש פוסקים שמתירים.

 

קרא פחות

הנה איסור הסתכלות בע”ז מבואר בגמ’ שבת קמט וברמב”ם בפ”ב מהל’ ע”ז ה”ב וטושו”ע יו”ד סי’ קמב סט”ו וכן הובא דין זה בביאור הלכה סי’ שז סט”ו. ומבו’ ברמ”א ביו”ד שם דאם הוא דבר שאין מתכוון מותר, ומשמע שם בבהגר”א שהיתר ...קרא עוד

הנה איסור הסתכלות בע”ז מבואר בגמ’ שבת קמט וברמב”ם בפ”ב מהל’ ע”ז ה”ב וטושו”ע יו”ד סי’ קמב סט”ו וכן הובא דין זה בביאור הלכה סי’ שז סט”ו.

ומבו’ ברמ”א ביו”ד שם דאם הוא דבר שאין מתכוון מותר, ומשמע שם בבהגר”א שהיתר זה הוא לכתחילה אפי’ היכא דאפשר בלא זה, משום דלא קמכוון ליהנות, וציין לסוגיית הגמ’ בפסחים כה כו לענין אפשר ולא קמכוון.

ויש להוסיף דכן יש להוכיח ממה שתקנו ברכה על ראיית ע”ז [ברכות נד ע”א] ומבואר מזה דראיה בעלמא לא חשיב ראיית איסור כלל ואין בזה משום ראיית איסור, ושו”ר שכ”כ בתפארת צבי ובספרו אוצר המלך על הרמב”ם שם דראי’ מעט שרי לראות ולברך ורק הסתכלות אסור.

[ואמנם בבה”ל בסי’ שז הנ”ל הביא היתר זה לענין דיוקנאות שאינם ע”ז מ”מ אפשר דלא שנא והיתר זה הוא גם בע”ז אלא דלשונו דחוק לפ”ז, ובמג”א שם השווה זה לענין הסתכלות בקשת בריש סי’ רכט באו”ח, ובמחה”ש בסי’ שז שם דימה זה עוד לדין הסתכלות בנשיאת כפים בסי’ קכח במג”א סי’ קכח, ועי’ בעזר מקודש באה”ע סי’ כא, ונ”ל די”ל בניד”ד דגם דבערוה לכתחילה יש לאסור גם בראי’ בעלמא משום הרהורא כמבו’ בפוסקים בשם הרשב”א לענין ק”ש וה”ה לענין ראיה מ”מ היכא דלא שייך הרהורא אפשר דשרי בראיה בעלמא כשאר האופנים שהזכירו הפוסקים].

והנה לשון השו”ע ביו”ד שם הוא אסור לשמוע כלי שיר של עבודת כוכבים או להסתכל בנוי עבודת כוכבים, כיון שנהנה בראייה עכ”ל, ומשמע דדימה זה לענין איסור קול ומראה דקי”ל [פסחים כו ע”א] איסורא מיהא איכא, וא”כ הוא איסור הנאה בלבד וגם איסור דרבנן, ודלא כדמשמע בגמ’ בשבת שם שהוא איסור דאורייתא, א”כ משמע דס”ל להשו”ע שהוא אסמכתא.

אבל ברמב”ם בסה”מ ל”ת י משמע שהוא איסור דאורייתא מצד מה שפונה לבו להרהר בענין הע”ז, וכך סתימת משמעות הרמב”ם בהל’ ע”ז שם.

ואם נרצה להשוות דין הגמ’ והרמב”ם לדין השו”ע צ”ל דבאמת יש בזה ב’ דיני איסורים, הא’ הסתכלות דהנאה כשאינו מחשב בענין מהות הע”ז כלל אלא שמביט בנוי האומנות, ואינו מתכוון כלל לראיית הע”ז, ואז שמא אין איסור מצד ראיית ע”ז אלא רק מצד הנאה הראיה, והב’ הסתכלות דמחשבה שמחשב בענין הע”ז ואז האיסור אינו עצם הראיה אלא מצד שלבו פונה לע”ז, וכן משמע מדברי הרמב”ם בסה”מ שם שהאיסור הוא הפניה, וכן נראה כוונת דברי הכס”מ בהל’ ע”ז שהאיסור הוא מצד פניית המחשבה וההסתכלות הוא רק המניע את המחשבה.

ולפ”ז באדם המהרהר ושקוע במחשבותיו ונועץ עיניו בע”ז בזמן זה לכאורה לא יעבור איסור לא מצד דין הרמב”ם ולא מצד דין השו”ע, ובפרט דמעיקר הדין משמע להתיר ראי’ בעלמא ומה יש לחלק בין ראי’ מועטת למרובה אטו איסורא זוטא שרי אלא דהענין שאינו מתבונן בדבר כלל, ולא אכפת ליה מזה, רק דלמעשה א”א להתיר לעשות כן כיון שיכול בקל להרהר בע”ז ולעבור בה.

[אמנם ראיתי באוצר המלך על הרמב”ם שם שנדחק להעמיד דברי השו”ע בראיית נויי ע”ז בלבד ונשאר בצ”ע על השו”ע שלא הזכיר דין ראיית ע”ז עצמה ודבריו תמוהין דאם בא ליישב מה שאין איסור אל תפנו מצד שהוא נוי ע”ז הא סו”ס כיון שהוא שייך לע”ז איכא ביה אל תפנו עכ”פ לפי שיטתו שראיית ע”ז אפי’ כשאינו מתכוון לע”ז אסור, ועי’ בלשון הרמב”ם בסה”מ שם דמשמע דכל מה דשייך לע”ז אסור וכן בס’ החינוך ובספרי שהביא הרמב”ם בסה”מ שם, ושו”ר שגם בלשם דלהלן כ’ ליישב כדברי האוצהמ”ל רק שמבואר מתו”ד דבש”ך כבר מבואר שלא כדבריו].

לפי הנ”ל אם מסתכל דרך פניית ע”ז עובר לאו דאורייתא רק דאין לוקין כיון שאין בו מעשה דהמעשה האיסור הוא בעצם הפניה וכנ”ל [מלבד מאן דאמר שיש מלקות בלאו שאין בו מעשה] ואם מסתכל דרך הנאה מהצורה בלא הרהור בע”ז עובר איסור דרבנן ואם נעץ עיניו בלבד בלא מחשבה אפשר דמעיקר הדין לא עבר אפי’ איסור דרבנן עכ”פ בדיעבד.

וראיתי בשם הסמ”ג לאוין יד שמנה איסור הסתכלות בע”ז כלאו וכ’ שלוקין ע”ז אם היה ע”י מעשה [שהי’ וילון וגללו כ”פ במהרש”ל על הסמ”ג והובא במהר”ץ חיות עירובין יז ע”ב ומשם ללשם עי’ שם שהאריך כרך דעה ח”ב דף צ ע”ב ודף צא ע”א בהג”ה ומשם לדברי יעקב ליקוטים ח”א עמ’ קיא], ולכאו’ למד דעצם ההסתכלות הוא האיסור ולא שגורם האיסור אח”כ ע”י המחשבה, ומ”מ אפשר דגם לדידיה בעינן מיהא הסתכלות דרך מחשבה ופניה או בנוסח אחר דכשפונה במחשבתו בדרך הסתכלות חשיב המעשה ההסתכלות הפניה עצמה אמנם שוב עיינתי בפנים לשונו של הסמ”ג ומצאתי דאדרבה כ’ שם שהפונה דרך מעשה לוקה ולא הזכיר שהמסתכל דרך מעשה לוקה, וזה ממש כבר מבואר ברמב”ם הל’ ע”ז שם ה”ג, א”כ לא נזכר בדבריו כלום כנגד מה שנתבאר דהעיקר הוא הפניה ולא ההסתכלות.

[ואולי מה שלא הביא השו”ע ושאר פוסקים דין זה של הפונה דרך מעשה לוקה משום דס”ל דמ”מ עיקר האיסור עובר במחשבה רק דא”כ צ”ע דמ”מ הו”ל לכה”פ להזכיר להדיא עיקר איסור הפניה, ועוד צ”ע דבאו”ח סי’ שז משמע דפסק כרש”י שהאיסור בכל צלם ואין דרכו לפסוק כרש”י כנגד תוס’ והרא”ש והרמב”ם והסמ”ג בפרט דהרמב”ם הביא ספרי, ועכ”פ אין בהשמטת השו”ע דין זה ראיה מספקת לומר שחלק על הדין].


קרא פחות

מש”כ בשו”ת צפנת פענח ח”א סי’ רנח לענין איסור גזיזת גבות עינים וזקן מוכח מתוך הדברים דכוונתו מצד לא ילבש, ממה שדן שם לענין אם יש לדמותו לשאר איברים, וכוונתו לדיני גילוח שאר איברים בנזיר נט ע”א שהוא שייך לדין ...קרא עוד

מש”כ בשו”ת צפנת פענח ח”א סי’ רנח לענין איסור גזיזת גבות עינים וזקן מוכח מתוך הדברים דכוונתו מצד לא ילבש, ממה שדן שם לענין אם יש לדמותו לשאר איברים, וכוונתו לדיני גילוח שאר איברים בנזיר נט ע”א שהוא שייך לדין לא ילבש (ועי’ ש”ך יו”ד סי’ קפב סק”ג).

אם כי באמת שיטתו צ”ב רב דבתוס’ דשבת ועוד מקומות מבואר דבמקום צער ליכא לא ילבש, וכ”ש היכא שאין כוונתו ליפוי אלא כדי שיוכל לעבוד במקדש שלא יהיו גביניו ארוכות [כדמיירי בצפנת פענח שם שאוסר באופן זה] ומפורש ביו”ד סי’ קפב ס”ד בשם הרשב”א ח”ה סי’ רעא דשרי להעביר אפי’ שער בית השחי ובית הערוה במקום שיש לו חטטין, וגם דמוכח בסוגיות בשבת שם ובפוסקים ביו”ד סי’ קפא ס”י דאין איסור לא ילבש כלל בגזיזת זקן ואמנם יש קצת מהפוסקים שהזכירו דבר זה של איסור גזיזת הזקן משום לא ילבש,  [עי’ שבלה”ל וצ”צ], אבל כמעט כל הראשונים והפוסקים ומכללם השו”ע והרמ”א שם והרע”א והחת”ס ועוד לכל הפחות מן הסתם עשרות פוסקים לא סברו כן, והוא גם מפורש בגמ’ בכמה מקומות, וממילא חומרא זו צ”ב ונאמרה כשיטה.

ומ”מ גזיזת גבות ליפוי בלבד יש ג”כ שאסרו, ועי’ בסוף פאת זקנך עמ’ קא מה שהביא בזה בשם הגרנ”ק דאם גדל לו שערה במקום משונה בפנים ומצטער מזה מותר להורידו אבל אם מסיר בין העינים הו”ל לא ילבש.

אבל גוף מה דמחמיר בצ”פ בגביני עינים יותר משאר איברים צ”ב אם הוא מוסכם, וגם אם נקבל להחמיר כדין בית השחי שבזה אסור גם בלא תער, (משא”כ שאר איברים הוא רק בתער כמ”ש בש”ך סי’ קפב סק”ג), וכן משמע שנקט להחמיר הגרנ”ק [אף דאולי הי’ מקום לחלק ולומר דשיער שהוא גלוי יש גם זכרים המקפידים בזה דלא דמי לבית השחי שהוא מוסתר ואינו אלא מתיקוני אשה, ומהטעם שתספורת ראשו וזקנו אינו מתיקוני אשה, ולפ”ז א”ש מה שלא נזכר שיער הגבינים לאיסור מיוחד בגמ’ ושו”ע, וכ”ש לפי מה דמחמיר שם בצ”פ בגבינים יותר מכל האיברים המכוסים הוא צ”ב דלא אשתמיט בגמ’ ובשו”ע בכל פרטי דיני גילוח איברים, וכי תימא דלא נחית לשאר ראשו הא נזכר בגמ’ ושו”ע גבי ראשו דינא דשערות לבנות מתוך שחורות ומשמע דדוקא בכה”ג אסור עכ”פ בראשו ממש וא”כ למה נחית לכל גופו ולבית השחי ולראשו ולא לגביניו], מ”מ שם בצ”פ מחמיר בגבינים אפי’ יותר מבית השחי, דהם דרבנן כמבואר בסי’ קפב ס”א ובגבינים שהם גלויים בעי למימר בצ”פ שם שהוא דאורייתא כיון שהוא גלוי, ועצם ראייתו מזקן כבר נתברר שעיקר דינו בזקן אינו מוסכם לרוב הפוסקים, וגם מה דמחמיר אפי’ במקום צער הוא נגד שא”פ.

(אפשר בדוחק גדול ליישב הקושי’ מהתוס’ והרשב”א דהצ”פ תלה דברי התוס’ והרשב”א בפלוגתת הפוסקים (ש”ך בשם ב”ח ושא”פ) לגבי לא ילבש גמור אם שרי במקום צער וס”ל דהאוסרים לא ילבש גמור במקום צער, יאסרו אפי’ בגילוח בכה”ג שאינו לא ילבש גמור במקום צער, ויעוי’ נזיר נט ע”א).

ובגוף מש”כ על גביניו דהוא בעל מום אפשר דמיירי מי שיש לו צער בגילוח או טעם אחר שאינו רוצה לגלח ובזה חמיר מפרוע ראש.

וחלק מהדברים שהזכרתי כאן כבר נתבארו בתשובות אחרות לכך קיצרתי.

קרא פחות

ברמ”א או”ח סי’ תקלז ס”ז הביא דברי התה”ד ח”א סי’ פו דמשומד ששב בתשובה במועד ודרכו לגלח שרי לגלח במועד [וגוף ענין מנהג הגילוח בבעל תשובה הובא גם בנו”כ ביו”ד בהל’ גרות ס”ס רסח ובש”ך שם סק”ז]. ואי’ בשו”ע יו”ד ...קרא עוד

ברמ”א או”ח סי’ תקלז ס”ז הביא דברי התה”ד ח”א סי’ פו דמשומד ששב בתשובה במועד ודרכו לגלח שרי לגלח במועד [וגוף ענין מנהג הגילוח בבעל תשובה הובא גם בנו”כ ביו”ד בהל’ גרות ס”ס רסח ובש”ך שם סק”ז].

ואי’ בשו”ע יו”ד סי’ שצ ס”ג וסי’ תפט ס”א דאותם המותרין לגלח בימי המועד אם אירע קודם האבלות אסורין לגלח בימי אבלו [ועי’ סי’ שפט ס”א בלבוש דלא הותרו אלא משום כבוד המועד, ועי”ש בבהגר”א ובבהגר”א באו”ח סי’ תקנא סקי”ד דמבואר בשני המקומות בבהגר”א ע”פ הגמ’ דמה שהותר בימי אבלו כמו בימי המועד הוא רק בתכפוהו אבליו, אף דלדעת השו”ע גופא אף שאכן הזכיר דהיתר אבלות הוא בתכפוהו ולא באירע הטעם ההיתר קודם האבלות, מ”מ לא נחית השו”ע להדיא ביו”ד שם לענין אבלות שאירע טעם ההיתר בתוך האבלות, אבל מדבריו באו”ח שם אולי יש ללמוד דס”ל כהבהגר”א], ויל”ע מה דין גילוח זה לענין ימי אבלו.

וכמו”כ יש לעיין לגבי חוה”מ גופא האם ההיתר שכ’ הפוסקים הוא רק בגילוח כל הראש דרך תשובה כהמנהג שהזכירו הפוסקים אבל גילוח אחר לאו כל כמיניה להתיר לו משום תשובה או דילמא כיון שברור שכדי לשוב בתשובה צריך לגלח שערות אלו סגי בעצם עובדא זו.

וכמו”כ יל”ע אם תמצי לומר דבימי עיקר אבלות אסור מה הדין בימי אבלות דמנהג אם יש מקום להקל בזה.

ומצינו עוד ברמ”א יו”ד ס”ס קנח שכשבא לשוב אין מחמירין עליו לפי שקשה לפרוש מן הגוים, וזה שייך קצת למש”כ שם התה”ד [בסוף התשובה] דהבא ליטהר לא שייכא ביה גזירה כולי האי.

והנה עיקר טעם התה”ד להתיר הוא מסברא דיש להתיר משום בא ליטהר דלא שייכא ביה הגזירה כולי האי, ואמנם הי’ מקום לומר דגם באבלות לא גזרו בתגלחת מפני תקנת השבים.

אבל הטעמים שמסתמך עליהם חלקם לא שייכי בניד”ד, דראשית דן שם מצד שלא ישהו את מצוותיהם כיון שנהגו שאין מצרפין אותם לדברים שבקדושה, והרי זה אינו שייך בגילוח בניד”ד, ועוד דן שם היתר זה גופא דשלא ישהו מצוותיהם הוא מנזיר ומצורע שלא ישהו מצוותיהם, וזה נתבאר דלדעת הבהגר”א היתר דאבלות לא דמי כלל להתירים דחוה”מ, עוד דן שם לדמות למש”כ הרא”ש דלא גזרו איסור תגלחת במועד בקטן כיון שאינו מחוייב לגלח קודם הרגל, וע”ז מסיים דגם הבא ליטהר לא שייכא גזירה כולי האי, וסברא זו גופא לא שייכא באבלות, אף דגם בקטן לא נהגא אבלות [והוא פלוגתא בהגדרתו, ואכה”מ והרחבתי בתשו’ אחרות], דהי’ שייך לומר שם סברות דומות.

ומצאתי בספר תקנת השבים יו”ד סי’ פז שדן בארוכה בניד”ד ודן שם מכמה אנפי להתיר גילוח כזה.

ואף שיש מקום לישא וליתן בחלק מדבריו, (דמה שדן שם לענין דברי הרע”א שכ’ דשיעור גילוח שאם התחיל אינו פוסק תליא בהתחלת גילוח אע”ג דאין גנאי גמור שמא י”ל דעיקר טעם ההיתר משום דיש אופנים ששייך גנאי וממילא התירו בכל התחלת תספורת וטעם זה אינו שייך כאן בהכרח כיון שאין כאן כבוד הבריות, כמו”כ יש מקום לומר דעיקר טעם ההיתר משום שהתחיל המעשה בהיתר, וזה נראה יותר טעם הרע”א ממה דהוה פשיטא ליה דבהתחלת תספורת גרידא שרי, וג”ז אינו שייך כאן כלל, ומה שדן שם מצד חוקות הגוים יש מקום לדון ג”כ בזמנינו דיש מהפוסקים דס”ל דאין בגד אשה במקום שיש גוים שנהגו כן, וכמו שהרחבתי בנידון זה בתשו’ אחרת, ולפי דבריהם יל”ע דאפשר דל”ש חוקות הגוים אם נהגו חילונים במנהג גוים [אא”כ דנימא דמשומדים דינם כגוים לענין חוקות הגוים וזה חידוש גדול וצל”ע בזה], ובכלל דגויים בזמנינו בא”י אין דבוקין כ”כ בגידול שער כזה מאחור ואם נימא דבלורית הוא מילתא דתליא בחוק הגוים בכל מקום א”כ אפשר דבזמנינו אין בזה איסור כלל, ועי’ בקובץ כתבי חזו”א מה שהביאו מדברי החזו”א מה שרשם בזה על גליון ספר אחד לאפוקי מדברי המנח”י ועוד גדולים שהחמירו בזה מדינא, אף דהחזו”א שם עיקר דבריו מיירי לענין בלורית הקדמית).

אבל הביא שם בשם ספר שולחן עצי שטים הל’ גוזז דמה שמומר שרי לגלח בימי חוה”מ מותר לגלח בימי אבלו, וכ’ שם בשם כמה מורי הוראה דה”ה בגילוח הקוקו בניד”ד וכן הביא שם בסוף התשובה בשם הגר”מ שטרנבוך מצד להציל עצמו מחוקות הגוים.

ואם דינא הוא דתגלחת של משומד של מנהג שרי (כמש”כ בשולחן עצי שטים), א”כ אה”נ יש להתיר גם בניד”ד, דגם בניד”ד הוא כדי שיוכל לעסוק במצוות וכדי שלא ישהה במצוות, דאמנם שם הוא מצד המנהג וכאן הוא מצד המציאות הפשוטה שיקשה עליו לחזור בתשובה כל זמן שיש לו שיער זה, אבל לפי מה שנתבאר דאבלות לא דמי לחוה”מ, אבל נראה להתיר מטעם אחר דהו”ל כהצלה ממשומדות וממילא אפשר דדחי אפי’ איסור ודאי [כדין הצלה ממשומדות והרחבתי בזה בדברי הפוסקים בתשובות אחרות], וגם אם נימא דלא דחי איסורא ודאי כיון שאין כאן הצלה הנראית לעינים, עכ”פ כאן בניד”ד שכ’ הקר”א במו”ק כא ע”א דגילוח רפואה שרי דלא נאסר אלא גילוח של התקשטות (ועי’ עוד בית דוד סי’ קצ), ואין לך צריך רפואה גדול מזה שאם לא עכשיו אימתי (ולפי מה דנתבאר בדיני בעל תשו’ יש להקל ובודאי דחכמים לא היו גוזרים בכה”ג משום עת לעשות לה’ ומעין מש”כ התה”ד ועו”פ).

קרא פחות

יעוי’ בשו”ת נשאל דוד או”ח סי’ ד שדימה נידון שימוש כהן בכהן לנידון הגמ’ בשבת כב ע”א על הדלקת נר מנר אם הוא משום ביזוי מצוה או אכחושי מצוה ודן שם לפ”ז על שימוש כהן בכהן (ודנו בנידון זה עוד ...קרא עוד

יעוי’ בשו”ת נשאל דוד או”ח סי’ ד שדימה נידון שימוש כהן בכהן לנידון הגמ’ בשבת כב ע”א על הדלקת נר מנר אם הוא משום ביזוי מצוה או אכחושי מצוה ודן שם לפ”ז על שימוש כהן בכהן (ודנו בנידון זה עוד פוסקים ושם הוא קיל דיש צד שעל כהן לא נאמרה מצוות וקידשתו כלל, ועי’ ישועו”י סי’ קכח סקכ”ו ויד אהרן וחכמת שלמה בסוף סי’ קכח וכן בבה”ל שם בשם עוד פוסקים וכן בפור”י מגילה ז ע”ב גופא שציינתם וכן דנו בזה בעוד אחרונים, ויעוי’ בספרי הליקוטים מה שהביאו בזה), ובנשאל דוד שם רצה לחדש דבעבודה קשה שיש גם אכחושי יהיה אסור כהן בכהן.

ואולי גם להסוברים שכלפי כהן אחר לא נאמרה מצוות וקדשתו מ”מ כלפי ישראל וצורך מצוה אולי מודה דנאמרה וקדשתו היכא שיש אכחושי מצוה עכ”פ [ואולי למה דנהגו שלא להדליק מנר לנר משום נר דמנהגא שוב נהגו שלא להשתמש במצוה למצוה מחשש שימושי רשות].

ועי’ בשו”ע ומשנ”ב לענין הדלקת נר דבהכנ”ס מנר דחנוכה שיש בזה כמה סתירות וכמה דעות וציינתי לדברי הפוסקים בזה [עי’ באה”ט סי’ תרעד בשם מהרש”ל ומשנ”ב בשם הגר”א] בתשו’ אחרות [עי’ בתשו’ ד”ה כוס של קידוש האם צריך שלא לנהוג בו מנהג בזיון ואם מותר לשפוך מי הקידוש לכיור, ובתשו’ ד”ה נר של שבת שנשאר דלוק עד מוצאי שבת האם יש ענין לקחת ממנו נר הבדלה,
ובתשו’ ד”ה האם מותר להשתמש לערבה שבלולב עם ערבה שכבר חבטו בה], ומה דברור שעכ”פ יש אוסרים בזה ואולי הפור”י סובר כן.

[ומאידך גיסא יש להעיר דלהשתמש בכהן לצורך מצוה הי’ בזה מקום לומר דאתה והכהן חייבים מצוה אולם להאמת אינו כן דגם בכבוד אב לא אמרי’ היתר כזה להשתמש באב לצורך מצוה דאמנם יש אופנים שהפוסקים הרחיבו היתר זה כגון להעיר אביו לבהכנ”ס ועי’ ערה”ש יו”ד סי’ רמ מה שהביא בשם הס”ח, ועי’ בפוסקים לענין ללחלוק על אביו בד”ת, אבל לא במצוות שמוטלות על הבן להשתמש באביו לצורך מצוה דבזה ודאי אסיר].

לגוף הנידון שציין כת”ר מהפור”י שתמה איך הותר לשלוח מנות ע”י כהן יש ליישב כנ”ל, ומה שעוד יש ליישב דס”ל להפור”י  דשם הקדושה דכהן הוא מצד דאורייתא [כדעת הר”מ בסה”מ מ”ע לב ודלא כהתוס’ חולין פז ע”א שהוא אסמכתא ומ”מ שמא גם להתוס’ מ”מ עיקר הכהונה דאורייתא וסגי לעניננו וצל”ע, ועי’ עוד כת”ס סי’ טו ויד דוד שם אי הוא דאורייתא], והמצוה היא דרבנן וממילא אפשר דס”ל שאין מתיר מצוה דרבנן בזה.

ועוד יש ליישב דשם שיש בזה גם הנאה גרידתא מלבד המצווה וגם אחר דכלה המצוה (דהרי אפי’ במשלוח מנות א”א לשלוח דברים שא”א להנות מהם) אולי בזה ס”ל שאין לשלוח כהן.

ועי’ בספר מאיר עוז על השו”ע שם שהביא דברי הגרח”ק ומשמעות דבריו שנקט שלצורך מצוה במקרה רגיל אינו מתיר, והוא כפשטות ענין הדלקת נר מצוה מנר מצוה שהוא אסור לחלק מהפוסקים.

קרא פחות

העירוני דבמשנ”ב בסי’ רצט סקל”ה [בסופו] משמע דאסור לאכול מי שהבדיל על הכוס ולא הבדיל בתפילה, ומ”מ עדיין נראה דלמעשה א”צ להחמיר בזה מכמה טעמים. הטעם הא’ דלעיל בבה”ל גופא בסי’ רצט ס”א מבואר דמי שהי’ אוכל או שותה וחשכה והבדיל ...קרא עוד

העירוני דבמשנ”ב בסי’ רצט סקל”ה [בסופו] משמע דאסור לאכול מי שהבדיל על הכוס ולא הבדיל בתפילה, ומ”מ עדיין נראה דלמעשה א”צ להחמיר בזה מכמה טעמים.

הטעם הא’ דלעיל בבה”ל גופא בסי’ רצט ס”א מבואר דמי שהי’ אוכל או שותה וחשכה והבדיל מותר לאכול מיד ומוכח שם (עי’ מה שהביא בשם התוספת שבת) דמיירי אפי’ בשתיה שאין קביעות (ועי’ שם ד”ה צריך להפסיק).

הטעם הב’ דכן מבואר ומוכח שם בס”א גם בשו”ע ושא”פ דמותר להמשיך באכילתו ובשתייתו מיד אחר שיבדיל, וגם בשו”ע הגר”ז סי’ רצט סט”ז כתב להדיא דהבדלה בתפילה אינה מעכבת האכילה, וא”כ אפי’ נימא דיש סתירה בדברי המשנ”ב א”כ הדרי’ לשאר פוסקים שהתירו בזה.

הטעם הג’ דבשבט הלוי ח”ט סי’ סג נקט דאין כוונת המשנ”ב בסקל”ה לזה כלל אלא כוונתו דגם אם התפלל צריך להבדיל על הכוס כדי לשתות ואין כוונתו שצריך גם להבדיל בתפילה כדי לשתות, ואף דבשעה”צ שם סקמ”ו לא משמע כדברי השבה”ל מ”מ עצם הכרעתו של השבה”ל יש לצרף כאן ג”כ.

וכן בצי”א חט”ז סי’ יז כתב דיש לבאר שאין כוונת המשנ”ב להמובא בדבריו.

הטעם הד’ דבשעה”צ שם ציין אחרונים ובדקתי במקור דברי המשנ”ב באחרונים והם המג”א סקי”ג בשם הר”ן והאבודרהם והפמ”ג בא”א סקי”ג והבאה”ט סקי”א, ובדברי כולם מבואר רק דההבדלה על הכוס מעכבת ולא נזכר כלל הבדלה בתפילה שתעכב בזה, וא”כ בלא”ה דחיק טובא (חוץ ממה שמסתמא כל הנך אחרונים בשם הנך ראשונים לא ס”ל דהבדלה בתפילה מעכבת האכילה אם כבר הבדיל על הכוס).

הטעם הה’ ממה שנתבאר בגוף התשובה דהרי שרי להבדיל ולשתות קודם שהבדיל בתפילה [וזה מבואר גם במשנ”ב סי’ תפט סקי”ח ובמג”א שם סק”ז, וכן משמע במשנ”ב סי’ רצד סק”א, ועי’ מה שכתבתי עוד בגוף התשובה].

ויש להוסיף דפשטיה דגמ’ אסור לטעום קודם שיבדיל מיירי במבדיל על הכוס דהרי אמרי’ שם גם טעם מבדיל ואמרי’ לא הבדיל במוצ”ש מבדיל והולך וכו’ והיינו בהבדלה על הכוס בלבד (עי’ ריש סי’ רצד בבה”ל ובמשנ”ב סק”ב דאין הבדלה בתפילה למחר עכ”פ לדידן ועכ”פ ליותר מיום ראשון ודאי) וכולה מילתא מבואר שם דמיירי דסתם מבדיל ודיני הבדלה היינו על הכוס, וממילא מנ”ל דאיכא איסורא קודם שיבדיל בתפילה.

ועוד יש להוסיף דהרי אם הבדיל על הכוס והתפלל ולא הבדיל בתפילה הרי בזה מותר לאכול מאחר שכבר הבדיל על הכוס, נמצא דכל האיסור לאכול קודם הבדלה בתפילה אחר שכבר הבדיל על הכוס (אם יש איסור בזה) הוא איסור לכתחילה, וצל”ע אם אשכחן איסור אכילה (ואולי אפי’ טעימה לפי הצד שיש איסור כזה) בדין שאינו לעיכובא כלל [וכלשון המשנ”ב סי’ רצד סק”ג “דלכתחלה מצוה להבדיל בין בתפלה ובין בכוס והכא בדיעבד סומך עצמו על מה שיבדיל אח”כ על הכוס” עכ”ל], ובפרט דהטעם שאינו לעיכובא הוא עצמו משום שכבר יצא קודם לכן בעיקר הבדלה על הכוס וחזי’ מזה דעיקר ההבדלה היא על הכוס לענין חובת ההבדלה.

ובתשלום הדברים יש לעיין דהנה מי שהתפלל ולא הבדיל בתפילה ולא על הכוס ואכל חוזר ומתפלל דחשיב טעה בזו ובזו אבל מי ששכח בתפילה והבדיל על הכוס ואכל אחרי שהבדיל על הכוס לא חשיב טעה בזו ובזו (ואפי’ לכתחילה שרי לאכול אחר שיבדיל על הכוס וזה מבואר בשעה”צ הנ”ל) והוא הדין אם הבדיל על הכוס קודם תפילה ואכל ואחר כך התפלל ושכח להבדיל בתפילה, בזה אולי כו”ע (דהיינו גם לפי הצד שמי שהבדיל על הכוס ועדיין לא התפלל ערבית אסור באכילה) מודו דלא חשיב טעה בתפילה כיון שכבר הבדיל על הכוס, ולכאורה חזי’ מזה (ועי’ להלן בסמוך דעת הפוסקים בזה) דגדר החיוב להבדיל בתפילה לענין אכילה (כלומר גדר האיסור לאכול קודם שהתפלל והבדיל בתפילה לפי הצד שיש איסור כזה) לא חשיב טעות כל אימת שהבדיל על הכוס.

ואמנם יש מקום לחלק בין לכתחילה לבדיעבד (דהיינו שכל עוד שלא התפלל שהוא לכתחילה אסור באכילה אבל אחר שכבר התפלל והשמיט ואי אפשר לו לחזור כיון שכבר הבדיל על הכוס מעיקרא בכה”ג שרי לאכול כיון דא”א לו לתקן) אבל הא מנ”ל.

(ומיהו יש מקום לטעון דלא גרע ממי שאין לו יין ולא יהיה לו יין דשרי באכילה וכ”ש מי שאינו יכול לתקן בתפילתו, עכ”פ להסוברים שאין אומרים אתה חוננתנו בשחרית מי ששכח בלילה, ועי’ משנ”ב ובה”ל ריש סי’ רצד סק”ב).

אולם באמת יש לדון מה דין ראובן שהתפלל ושכח להבדיל בתפילה ואכל ונתחייב בתפילה אבל הבדיל על הכוס ועכשיו כבר יצא יד”ח הבדלה על הכוס, האם בכה”ג צריך לחזור ולהתפלל או דנימא דמ”מ תיקן, ואם נימא דשם ג”כ בדיעבד תיקן א”כ ל”ק מדהכא דסו”ס הרי גם הכא הבדיל על הכוס, ומאידך גיסא אם נימא דהתם לא מהני א”כ אולי גם כאן (בהבדיל על הכוס קודם תפילתו ואכל ואח”כ התפלל ושכח אתה חוננתנו) לא ליהני (לפי הצד שהיה אסור לו לאכול בינתיים קודם שהתפלל).

ובבה”ל ריש סי’ רצד הביא פלוגתת האחרונים בזה (היינו בהתפלל ושכח ואח”כ אכל ולא נמלך והבדיל על הכוס), ותמצית הדברים דהפמ”ג נוטה להקל ובדה”ח משמע להחמיר.

ויש לציין דמטעם רבינו יונה שהביא המשנ”ב שם דדין טעה בזו ובזו חוזר הוא קנסא הי’ מקום לטעון דבכל גווני קנסי’ ליה.

וכן מלשון השו”ע והפוסקים טעם קודם שיבדיל משמע דהעיקר שהטעימה היתה לפני הבדלה ולא היכן האדם אוחז עכשיו (היינו שאינו רק מצד שאדם זה אוחז קודם הבדלה.

וגם משמע כן מעצם מה דלכו”ע (מלבד המפרשים טעה בזו ובזו באופנים אחרים) לא אמרי’ ליה להבדיל עכשיו.

[ובאמת הוא צריך ביאור דהרי אם לא התפלל כלל היה מותר להבדיל על הכוס קודם תפילתו וכנ”ל ועכשיו שהתפלל ולא הבדיל ואכל אסור להבדיל על הכוס כדי שלא יפסיד הקנס דקנסי’ ליה להתפלל שוב, ואפשר דהיא הנותנת דבזה יפסיד התיקון מעליא שיכול לתקן עצמו, אבל זה גופא צ”ב דאם הוא מצד תיקון מעליא א”כ גם בלא אכל כלל ושכח יחזור ויתפלל אפי’ יש לו כוס ואם הוא מצד קנס א”כ למה הקנס רק אם לא עבר ועשה הבדלה על הכוס ואם משום שבעשה הבדלה על הכוס סיים המצוה א”כ למה בלא התפלל קודם שהבדיל על הכוס והתפלל אחר שהבדיל על הכוס מזכיר הבדלה, ודוחק לומר דקנסי’ רק היכא שיכול לתקן עצמו יותר דהיינו רק בצירוף ב’ הטעמים ועכ”ז לא קנסי’ ליה היכא שסיים מצוות הבדלה].

עכ”פ להסוברים שאם התפלל ושכח הבדלה בתפילה ואכל ועבר והבדיל על הכוס חוזר ומתפלל ממילא צ”ב למה בהבדיל על הכוס ואכל והתפלל ושכח הבדלה בתפילה אינו חוזר ומתפלל [ובדוחק י”ל דכאן מעיקרא כיון דחיוב ההבדלה בתפילה לא הוה רמיא עליה בתורת עיכובא לכך לא שייך לקנסיה שיעכב, אבל כמובן דכ”ז דוחק ויותר ניחא לומר דאין מעכב כלל הבדלה בתפילה את האכילה וכנ”ל] וכ”ת דאה”נ גם בזה חוזר ומתפלל, זה אינו, דעד כאן לא אמרי’ אלא ב”טעה בזו ובזו” וכאן לא טעה אלא בהבדלה בתפילה.

[ולא מסתבר לומר דטעה בזו ובזו שייך גם במקרה זה מצד שטעה ב”אזכרה” שבתפילה ובמה שאכל קודם לכן מצד שאכל קודם הבדלה, דהא הפשטות בטעה בזו ובזו מתייחס לטעויות בב’ ההבדלות (בזה שכחה ובזה אכילה קודם לכן) ולא לב’ מיני טעויות בלבד (ודוחק לומר דכאן שאני ששייכים ב’ הטעויות בהבדלה שבתפילה משא”כ במקרה רגיל שמבדיל בתפילה ואח”כ על הכוס שלא שייך), ומ”מ אפשר דלא קנסו אלא כשעשה מעשה אכילה קודם הבדלה על הכוס דחמיר].

ובשולי הדברים יש לחקור האם במקרה הרגיל של טעה בזו ובזו לדעת השו”ע ר”ס רצד (דהיינו שהתפלל ושכח להבדיל בתפילה ואכל קודם שהבדיל על הכוס) דהיינו טעות בתפילה וטעות בהבדלה הטעות בתפילתו הי’ רק מה ששכח או גם מה שאכל קודם שהבדיל מצד שעשה מעשה אכילה קודם מעשה הבדלה בעולם חשיב ג”כ טעות מצד התפילה ג”כ (חוץ ממה דהאכילה חשיב טעות בהבדלה).

ויש להוכיח כהצד הראשון דהרי אם הבדיל בתפילתו וטעם קודם שהבדיל על הכוס לא חשיב טעה בזו ובזו, כיון דלא טעה בתפילתו אלא רק טעה בהבדלה בלבד, וממילא אין בזה דין טעה בזו ובזו, וחזי’ שצריך שיהיה טעות גם מצד ששכח מנוסח התפילה ולא סגי בעצם מה שאכל קודם שקיים חובת הבדלה כדי להתחייב לחזור ולהתפלל, וזה א”ש טפי לפי מה שנתבאר דעיקר הדין שאין איסור אכילה קודם הבדלה בתפילה אלא קודם הבדלה על הכוס, דלפ”ז באמת יוצא שכל הקפידא באכילה במקרה שטעה בזו ובזו הוא רק מצד מה שאכל קודם הבדלה על הכוס אבל מה שאכל קודם הבדלה שבתפילה אינו מעלה ואינו מוריד והטעות בתפילה היא רק מצד שהחסיר נוסח [ומ”מ גם לפי הצד שיש איסור גם אכילה קודם הבדלה שבתפילה אחר שהבדיל על הכוס לא קשיא כולי האי די”ל דבעינן שיהיה טעות בנוסח התפילה בנוסף לטעות האכילה קודם הבדלה, ומאידך גם הראיה גופא יש מקום לדחות בדוחק גדול דמ”מ בעי’ שיאכל גם קודם הבדלה שבתפילה וגם קודם הבדלה שעל הכוס, אלא דלא משמע מן הענין שזו הטעות המדוברת כאן לענין התפילה אלא דהטעות בתפילה היא בנוסח התפילה שהשמיט הבדלה מנוסח התפילה].

ויש להוסיף עוד דמי שהבדיל על הכוס ואכל והתפלל אין בתפילה זו מצד קנס כלל ובזה לא מיבעיא לפי הצד שאין איסור אכילה קודם הבדלה על התפילה אלא גם לפי הצד שיש איסור כזה מ”מ חדא שמא קנסא לא שייך בזה דלא חמיר איסורא כולי האי מטעמים דלעיל וגם דלא שייך לקנוס לחזור להתפלל כשעדיין לא התפלל דקנס לא שייך בדבר שאינו משנה כלל את התוצאה כיון שהיה מחוייב להתפלל בלאו הכי.

קרא פחות

מסתבר שהשני אומר תתקבל (עכ”פ בסתמא כל היכא שלא סכמו אחרת) דהרי תתקבל קאי על השמונ”ע ותפילת הש”ץ היא מה שמתפלל לציבור דע”ז קאי תתקבל (והרחבתי בזה בתשו’ אחרת מדברי הפוסקים [עי’ לבוש או”ח סי’ תקפא ומשנ”ב סי’ רלד סק”ז ...קרא עוד

מסתבר שהשני אומר תתקבל (עכ”פ בסתמא כל היכא שלא סכמו אחרת) דהרי תתקבל קאי על השמונ”ע ותפילת הש”ץ היא מה שמתפלל לציבור דע”ז קאי תתקבל (והרחבתי בזה בתשו’ אחרת מדברי הפוסקים [עי’ לבוש או”ח סי’ תקפא ומשנ”ב סי’ רלד סק”ז ועוד] דתתקבל קאי על השמונ”ע [ראה תשובתי ד”ה שליח ציבור שאמר קדיש תתקבל וכו’], ויש להוסיף דבפוסקים מבו’ עוד דהג’ פסיעות של קדיש תתקבל פוטרים את הש”ץ מג’ פסיעות קודם לכן אע”ג דזה האחרון אינה ראיה ברורה לעניננו די”ל דמ”מ לא תליא בזה אבל האמת דקאי על התפילה וכנ”ל), ולכן מי שאומר חזהש”ץ הוא אומר קדיש תתקבל.

ומסתבר שהעיקר בזה הוא החזהש”ץ אף אם הראשון התפלל בלחש במקומו של החזן כיון שאין לזה משמעות (אף דבערבית הוא אומר תתקבל כיון דבלאו הכי אין חזהש”ץ).

אבל מעיקר הדין מותר לומר תתקבל ע”י אחר שלא אמר חזהש”ץ, דמעיקר הדין אפי’ ברכות ק”ש נחלקות בב’ שליחי ציבור וכן ברכות שמונ”ע במקום הצורך.

קרא פחות

יעוי’ בבה”ל ר”ס לט שמכשיר בדיעבד באופן כזה אפי’ בתפילין וכל שעה”ד כדיעבד דמי וכ”ש כבוד הבריות שהוא עדיף משעה”ד עי’ ברכות יט ע”ב ולכן א”א להסיר הבחור ממעמדו עכ”פ באופן כזה ובפרט דלגבי פרשת זכור יש עוד כמה צירופים ...קרא עוד

יעוי’ בבה”ל ר”ס לט שמכשיר בדיעבד באופן כזה אפי’ בתפילין וכל שעה”ד כדיעבד דמי וכ”ש כבוד הבריות שהוא עדיף משעה”ד עי’ ברכות יט ע”ב ולכן א”א להסיר הבחור ממעמדו עכ”פ באופן כזה ובפרט דלגבי פרשת זכור יש עוד כמה צירופים די”א שהוא דרבנן ובדרבנן סמכי’ על חזקה דרבא (ויש להוסיף די”א שכל דבר שהוא פלוגתא אם הוא דאורייתא או דרבנן מחשבי’ ליה כדרבנן לענין זה מכח ספק ספקא ואכמ”ל), ויש אומרים דמדאורייתא יוצא בשמו”ת ואין מעכב ס”ת, ויש אומרים דמדאורייתא א”צ קריאה בכל שנה, ולכן בצירוף כ”ז אין צריך להחמיר ואם ירצה להדר ולשמוע בעצמו מגדול גמור תע”ב ובלבד שלא ירגישו בו דא”כ יהיה בזה כבוד הבריות ויצא שכרו בהפסדו, ויש לציין דנהוג שיש קריאות בעוד הברות, וממילא אם בנוסף לזה יש מי שקורא בהברה אחרת כנהוג באיזה מקומות והוא גדול בכה”ג בודאי שאין להחמיר לשמוע שוב מגדול גמור בהברה שלו אפי’ בצנעא.

קרא פחות

העירו דאולי יש להקדים דיין האמת מדין תדיר, והשבתי דלפו”ר היה מקום לתלות נידון זה בנידון הגמ’ בזבחים על תדיר שאינו קבוע מצד הדין דהוא פלוגתת האחרונים איך לפסוק בזה דתליא בתירוצי הגמ’ שם, אבל אפשר דכיון שכאן הטעם שנמנעים ...קרא עוד

העירו דאולי יש להקדים דיין האמת מדין תדיר, והשבתי דלפו”ר היה מקום לתלות נידון זה בנידון הגמ’ בזבחים על תדיר שאינו קבוע מצד הדין דהוא פלוגתת האחרונים איך לפסוק בזה דתליא בתירוצי הגמ’ שם, אבל אפשר דכיון שכאן הטעם שנמנעים מברכת ברוך שחלק הוא מחמת הספק א”כ אפשר דכבר לא תליא בנידון הגמ’ שם אבל י”ל דאה”נ אין חכמים האידנא בד”כ כמ”ש הפוסקים וממילא הו”ל אינו תדיר וכמו”כ י”ל דעצם הספק כבר משוי ליה אינו תדיר לפי הצד דתליא במציאות בפועל.

ויותר נראה דיש להקדים שבח רגיל דילפי’ לה מדכתיב חסד ומשפט אשירה הרי שהקדים חסד למשפט ויש טעם בדבר דחסד הוא שבח הנראה לעינים ומשפט הוא שבח שאינו נראה לעינים וכה”ג תנן בברכות נד ע”א חייב להודות וכו’ ומי נתלה במי, וכה”ג אמרי’ על בקשה כעי”ז דיש להקדים שבח לבקשה בברכות לב ע”א ודמי להנ”ל לענין הקדמת שבח רגיל לשבח על פורענות.

קרא פחות

בפוסקים הביאו מקור לזה מדברי המדרש שוחר טוב עה”פ כל עצמותי תאמרנה שהיה מחזיק הציצית, ושם לא נזכר כל פרטי המנהגים בזה, וע”כ בודאי שאין כל פרטי המנהג לעיכובא, וגם ממה שהשוו הראשונים והפוסקים לעוד עניני החזקת מצוות עי”ש חזי’ ...קרא עוד

בפוסקים הביאו מקור לזה מדברי המדרש שוחר טוב עה”פ כל עצמותי תאמרנה שהיה מחזיק הציצית, ושם לא נזכר כל פרטי המנהגים בזה, וע”כ בודאי שאין כל פרטי המנהג לעיכובא, וגם ממה שהשוו הראשונים והפוסקים לעוד עניני החזקת מצוות עי”ש חזי’ שהעיקר הוא להחזיק, וגם מסברא כ”ה, ולכן פשוט שיש טעם גם אם מחזיק רק בימינו ושלא כנגד הקשרים ואינו מניח ע”ג עיניו וכו’.

וכנ”ל גם אם אי אפשר להחזיק בתחילת אמת ויציב (וה”ה בסוף אהבה רבה) אע”פ שהוא ע”פ קבלה מ”מ יחזיק בק”ש כיון דבפוסקים נזכר ק”ש, ונראה דמאחר שהעיקר הוא בפ’ ציצית א”כ גם אם א”א להחזיק בכל אמירת ק”ש יחזיק בפרשת ציצית וכן שייך מעלה אפי’ אם מחזיק רק כשאומר ציצית.

קרא פחות

תורף מה ששאל השואל בזה הוא דאמרי’ בגמ’ מקלקל בחבורה לר”ש חייב דאל”כ לא משכחת במילה האופן האסור מה”ת דאצטריך רחמנא למשרי לה (עי’ סנהדרין פד ע”ב ושבת קו ע”א), והנה ללישנא תנינא ברש”י להלן קז ע”א חובל משום צובע ...קרא עוד

תורף מה ששאל השואל בזה הוא דאמרי’ בגמ’ מקלקל בחבורה לר”ש חייב דאל”כ לא משכחת במילה האופן האסור מה”ת דאצטריך רחמנא למשרי לה (עי’ סנהדרין פד ע”ב ושבת קו ע”א), והנה ללישנא תנינא ברש”י להלן קז ע”א חובל משום צובע ולהרמב”ם הוא משום דש וא”כ יש לדון האם כל צובע ודש יהיה חייב במקלקל לפ”ז.

ויש להוסיף דגם אם נימא דגם ללישנא קמא ברש”י שחובל משום שוחט שייך צובע בחובל ורק דלהך לישנא ברש”י הוא רק משום צובע גם אם נימא הכי מ”מ לא מסתבר דללישנא קמא ברש”י שם מקלקל בצובע חייב דהרי ילפי’ מקלקל ממילה והבו דלא לוסיף עלה וכיון דמוקמת לחידוש דילפי’ ממילה לענין שוחט תפסת מרובה לא תפסת לאוקמי לה גם לענין צובע, וגם דוחק להעמיד כל נידון זה בפלוגתת האמוראי לענין צובע בשוחט דאפושי פלוגתא לא מפשי’, אבל עיקר הנידון לכל א’ מהדעות האם כל האב מלאכה חייב לר”ש או לא.

ומצינו מחלוקת אחרונים בזה דבחת”ס משמע שנקט שדוקא בחובל מצינו דין זה שמקלקל חייב ואז לכאו’ כל מלאכה שתהיה שרויה בחבלה יתחייב וכ”כ בקה”י שבת ס”ס מז לענין אחר דטעם מה שמקלקל בחובל חייב משום שחבלה היא דרך קלקול.

אבל באגלי טל דש סי’ יז סקי”ז כתב דאה”נ להרמב”ם יהיה חייב בכל דישה במקלקל וי”ל דה”ה בצובע להך לישנא ברש”י (והי’ מקום לומר דללישנא תנינא ברש”י ר”ל שחייב אף משום צובע ובאמת זה פשטות הדברים דעיקר צובע בחבלה נאמר בשוחט ששם לא בא הצובע במקום השוחט ועוד דע”כ הסובר שאין צובע בשוחט ס”ל דיש כאן עוד אב מלאכה אבל לשון רש”י קשה ודחוק לפ”ז).

קרא פחות