מה השאלה שלך?

כשיש משהו שמציק ומפריע (עכ"פ בדרך ובהגיוני שיציק ויפריע) מותר לכו"ע, ובטיפולים מסוג אחר הדין הוא שבמקום שנוהגים שגם גברים עושים כן מותר להרמ"א וכך היה המנהג גם אצל קהילות נוספות, והחברים נמנעים בכל מקום, ודעת המחבר אינה להתיר עכ"פ ...קרא עוד

כשיש משהו שמציק ומפריע (עכ"פ בדרך ובהגיוני שיציק ויפריע) מותר לכו"ע, ובטיפולים מסוג אחר הדין הוא שבמקום שנוהגים שגם גברים עושים כן מותר להרמ"א וכך היה המנהג גם אצל קהילות נוספות, והחברים נמנעים בכל מקום, ודעת המחבר אינה להתיר עכ"פ בגילוח בית השחי שמפורש לענייננה בגמ' לאסור (ודעת הגר"א לאסור לגמרי), ולגבי כל מקרה של יופי לחוד שאין ברור אם הוא מנהג גבר או אשה יש אחרונים שהחמירו בכיו"ב ויש מקם לדון להלכה בכל מקרה לגופו.
מקורות:
הנה בגמ' מבואר שיש איסור לא ילבש בהסתכלות במראה (תוספתא ע"ז פ"ג סוף ה"א וירושלמי שם פ"ב ה"ב) ובגילוח לבנות מתוך שחורות (שבת צד ע"ב ומכות כ ע"ב) (וכן צביעתם כמבואר ברמב"ם סוף הל' ע"ז וטוש"ע סי' קפב ס"ו, ולכאורה ה"ה כל טיפול שמשמש את המטרה הזו), ובגילוח בית השחי ובית הערוה (נזיר נט ע"א).
וממה שלא למדו בסוגיות במו"מ אחד מחבירו משמע שא"א להחליט על כל דבר שנעשה לתיקון ויופי שהוא דרך נשים, (ועי' ב"ח סי' קפב ס"ד בשם רש"ל מה שדן לענין מקום שאין דרך נשים להעביר שיער בית השחי וכן בט"ז שם סק"ה, ומ"מ שם מאחר שבגמ' נזכר שהוא דרך נשים חמיר יותר), ולכן א"א ללמוד דבר מחבירו בענין הזה, אבל אפשר לומר שדבר שבעיקרו נעשה לנשים ובד"כ אינו משמש לאנשים כלל כמו טיפול בהחלקת שיער הוא ודאי בעיה, ולגבי הסרת יבלות גדולות שהוא מקום צער כדלהלן אין בזה איסור אבל לגבי כל שאלה לגופה צריך לבדוק, ויודעני שתלמידי החזו"א בתשובותיהם מאוד החמירו בתיקונים אלו ויל"ע בזה למעשה בכל שאלה לגופה.
עיקר הדין ברוב טיפולים מסוג זה שאם דרך גברים באותו המקום לקיים טיפול מסוג הספציפי שרוצה לעשות, מותר לעשות זאת.
אלא שהחברים נמנעים בכל מקום מעיסוק ביופי בדברים שמעיקרן מיועדים לאשה גם אם הם נהוגים לגברים (עי' רמ"א יו"ד סי' קנו ס"ב לגבי הסתכלות במראה ורמ"א סי' קפב ס"א דין זה לגבי גילוח בית השחי והערוה, והוא דעת הר"ן).
ולגבי מקום צער או בושה או כאב מותר (עי' סי' קנו שם בשו"ע ורמ"א) וכל שמתכוון רק לרפואה ולא ליופי מותר גם לדעת השו"ע (עי' בבהגר"א שם סק"ה).
ודעת הגר"א להחמיר בהסתכלות במראה או בליקוט לבנות מתוך שחורות גם במקום שנהגו בזה (ראה שם סק"ז) כל שאין בזה משום צער או כאב או עכ"פ הסרת לכלוך (ע"ש סק"ט), ופשטות דעת השו"ע בסי' קפב היא כדעת הגר"א בזה.
ומ"מ כ' הערך לחם בסי' קנו שם שהמנהג כהמקילים בזה, מלבד החברים שבלאו הכי נמנעים בכל מקום וכנ"ל.

אם אבד טעמו א"א לעשר ממנו כלל, ולגבי אם חייב במעשר ומה הדין אם יש בו קדושת תרומה כשהשתמשו בו אבל עדיין לא אבד טעמו, בכל זה יש לעיין המציאות בזה אם רגיל להיזרע למאכל או רק לתבלין לתה ובזריעה ...קרא עוד

אם אבד טעמו א"א לעשר ממנו כלל, ולגבי אם חייב במעשר ומה הדין אם יש בו קדושת תרומה כשהשתמשו בו אבל עדיין לא אבד טעמו, בכל זה יש לעיין המציאות בזה אם רגיל להיזרע למאכל או רק לתבלין לתה ובזריעה זו לשם מה נזרע.
מקורות:
אין אני בא לדון בגוף הנידון האם תמציות תה שלנו צריך לחשוש עליהם למעשר או לא, (מצד אם יש בהם גידולי א"י, וכן מצד שלכאורה אינם נזרעים לאכילה כלל, ועי' דרך אמונה הל' תרומות פט"ו סקפ"ז ובבה"ל שם), אלא רק בנידון הנשאל כאן ע"י השואל אם תמצא לומר שמחוייב במעשר מה דינו.
ולגבי זה יעוי' במשנה פ"ג דעוקצין והובא בפ' כיצד מברכין דף לט גבי השבת משנתנה טעם בקדירה וכו' ומשנתן טעם בקדירה אין בו משום תרומה, ולכן כ"ש בזה שאי אפשר להפריש תרומה מתבלין כזה שהשתמש בו לנתינת טעם בקדירה וכ"ש אם כבר אבד טעמו שהוא דרגה גרועה יותר מסתם נתן טעם בקדירה [כמו שיבואר בירושלמי דלהלן, וכמו שיבואר בבה"ל הנ"ל בדעת הראשונים ג"כ], ואמנם יעוי' בירושלמי רפי"א ממס' תרומות שיש חילוק בין שבת לשאר תבלין, דבשבת משנתנה טעם בקדירה אין בה משום תרומה ואילו בשאר תבלין דוקא כשאבד הטעם מהתבלין לגמרי, אבל מ"מ עכ"פ באופן שהתבלין איבד טעמו אין בו קדושת תרומה אפי' לחומרא, כ"ש שא"א להפריש ממנו לקולא על תבלין אחר חדש.
ויעוי' בביאור הלכה תרומות פט"ו הי"ב שהביא מחזון נחום על המשנה בתרומות שם שהבבלי חולק על הירושלמי בזה וס"ל שבכל תבלין הדין הוא כמו בשבת, ולפי שיטתו אפי' אם השתמשו פעם אחת בתה כנהוג וכבר רגילים לזרוק את זה כבר לא יהיה אפשר להפריש ממנו תרומה ומעשר על מקום אחר.
וכמו שהערתי לעיל מכיון שהתמצית תה לכאורה במציאות אינו רגיל להיזרע לאכילה כלל אלא רק ליתן טעם בתה [וצל"ע המציאות בזה], א"כ לכאורה לפי המבואר בביאור ההלכה שם אין בזה תרומות ומעשרות כלל, אבל באופן שיש ממנו סתמא לאכילה ונזרע גם לאכילה בזה הכריע שם שאם עדיין נשאר טעם יש בו קדושת תרומה ואם אין בו טעם כלל אין בו קדושת תרומה עי"ש בכל חילוקי הדינים.
ויש לשים לב כאשר מעשרים תה אחרי שכבר השתמשו בו, שגם המשקה צריך להתעשר, (ונכנסים בזה לנידון החזו"א והגרי"ז לענין לעשר זיעה בעלמא של פירות וכאן הוא אפי' לא מיץ הפרי אלא פחות מזה, והוא נידון בפני עצמו, ושייך קצת לסוגי' דהמתמד ומצא כדי מידתו, ואין כאן המקום לזה).
[ויש לציין לגוף הדין שאין חשיבות לתבלין שעשוי ורגיל רק ליתן טעם בקדירה ע"פ התנאים הנ"ל, דעדיין צל"ע מה הדין אם עשוי גם כן לתערובת בקדירה וכמו"כ צל"ע מה הדין באופן שאינו עשוי לקדירת תבשיל של בשר או ירק וכיו"ב אלא תבלין שעשוי למשקה שיהיה כל המשקה מושפע מתבלין זה ונקרא על שם תבלין זה, ולא נאריך בכ"ז השתא מכיון שאין זה הנידון בתשובה כאן].

אמנם בגמ' ספ"ק דסוטה יד ע"א נזכר שעיקר מטרת משה להיכנס לארץ היתה כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, אבל מבואר במפרשים שעיקר השראת השכינה בא"י, וכמבואר ברמב"ן שעיקר קיום המצוות בא"י, וכדאי' ברז"ל שליצחק לא היה רשות לצאת מן הארץ ...קרא עוד

אמנם בגמ' ספ"ק דסוטה יד ע"א נזכר שעיקר מטרת משה להיכנס לארץ היתה כדי לקיים מצוות התלויות בארץ, אבל מבואר במפרשים שעיקר השראת השכינה בא"י, וכמבואר ברמב"ן שעיקר קיום המצוות בא"י, וכדאי' ברז"ל שליצחק לא היה רשות לצאת מן הארץ מפני שהוא עולה תמימה ואז לא נהגו מצוות התלויות בארץ בתורת חובה, והיינו מפני שהי' עולה תמימה, וכן אי' במקובלים שא"י הוא התלבשות השכינה כביכול במקום וכעי"ז אי' במקובלים על לה"ק, ועי' בגנזי רמח"ל.
וא"כ בודאי שיש קדושת א"י גם בלא מצוות התלויות בארץ וכמ"ש ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה וגו' ועי' תענית י' ע"א ונדרים כב ע"א, ולא לחינם נקראה חו"ל בירמי' אדמה טמאה, משום שהוא באמת משולל קדושה, ולכך כתיב וכפר אדמתו עמו וכמו שדרשו ז"ל עי' בשלהי כתובות ובמד"ר פ' ויחי.
ומה דאי' לגבי משה רבינו שנתאוה להיכנס מחמת מצוות התלויות בארץ, היינו דלולא טעם זה היה לו לקבל הגזירה מאחר שזה היה רצון ה', אבל מאחר שהי' יכול לקיים רצון ה' על ידי המצוות התלויות בארץ לכך נתאוה לבטל הגזרה כדי לקיים מצוות אלו, אבל הקדושה לבד לא היה די בזה כדי לבטל הגזירה שנגזרה ברצון ה'.

הוספה מלאחר זמן

מה שהפנית אותי לדברי ספר דרך נשר [לאקס עמ' קעט ואילך] שטען שהוא מחלוקת ראשונים, הנה עיינתי בקצת מדבריו ולא ראיתי טעם מספיק להוכיח שסובר הרמב"ם שאין קדושה עצמית לא"י מלבד מצוות התלויות בארץ.
דהנה מה שיש דינים שתלויים ביישוב ישראל, הנה גם הרמב"ן שודאי בתוקף סבירא ליה שיש לא"י קדושה עצמית מודה שיש דינים שמשתנים במקומות לפי כיבושים ולפי דעות בגמ' כמבואר בהרבה במקומות, וגם הרמב"ם גם אם חולק על הרמב"ן בענין ההלכה בקדושת ארץ ישראל האידנא אינו בהכרח שסובר שקדושת א"י היא רק מחמת דיני מצוות התלויות בארץ, דיש לומר שכך נתקבלה הלכה שהקדושה תלויה בגדרים אלו, וכמו תפילין שיש בהם פגם ואינם מרובעות אין בהם קדושת תפילין, ומקוה שחסר קורטוב אין טובלין בו, וזה אינו אומר שמחמת כן קדושת תפילין היא רק מחמת דבר מסויים, וטהרת מקווה רק מחמת דבר מסויים, אלא שכך נתקבלה הלכה בגדרי הדברים.
וגם אם נאמר לדעת איזה מן המפרשים שהרמב"ם כלל מצוות א"י במצוות כיבוש ז' אומות אינו בהכרח שסובר שאין קדושה לא"י דהנה הרבה מצוות בתורה כוללים כללים ופרטים, ולא תמיד אנו יודעים לעומקו של דבר מה נכלל בפרט ומה נכלל בכלל, ובהרבה דברים נחלקו המפרשים מה כלל ומה פרט ומה פרט של מצווה פלונית או פלונית ואם יש פרט של כמה מצוות יחד, ויעוי' בריש ספר מעלות התורה מה שהביא בשם הגר"א, אבל זה אינו טעם לומר שסובר הרמב"ם שאין קדושה עצמית בא"י.
לא קראתי כל דבריו מחמת צמצום הזמן העומד לרשותי, וגם איני בטוח שבעל החיבור הנזכר חולק על עיקר הדברים שכתבתי בדברי הביאור שכתב לדעת הרמב"ם, שכן גם הוא יתכן שמודה הוא שהדברים נקבעים לפי מצוות התלויות בארץ אבל סו"ס אחר שנקבעה הקדושה קדושת א"י היא קדושה עצמיית לכל דיניה וסגולתה, וזה פשוט ומבואר בהרבה מקומות במקרא ורז"ל שחו"ל הוא מקום טמא ומסואב [ספר ירמיה] וא"י הוא מקום קדוש ומטהר ומסוגל לכל טובה ולאריכות ימים [פ"ק דברכות] ולמידות טובות [נדרים כב] ולכפרת עונות [עי' מד"ר ויחי וסוף כתובות], והקב"ה בעצמו מייחד כל טובה וברכה לארץ ישראל [עי' תענית י ע"א] למעלה מדרך הטבע [עי' גיטין נח], ונאמרו עליה אין סוף דבחים במקראות ובדברי רז"ל, וכל דברים אלו מפורשים בחז"ל בהרבה מקומות [וכבר נתחברו כמה חיבורים ללקט מאמרי חז"ל בזה, ויש אחד מהם שנדפס עם הסכמת הנצי"ב], ולא אאריך בזה ובודאי שאין דעת הרמב"ם לחלוק על זה, אם כי הרמב"ם יתכן שלשיטתו שסובר שיש טעמים שכליים למצוות, אבל אחרי שנקבעה המצווה ע"פ גבוה ממילא סגולתה היא למעלה למעלה לאין ערוך, וגם הרמב"ם בטעמים השכליים מעולם לא שלל שיש טעמים אלהיים שלא באו לידינו אלא שסבר שהתורה כפי שנתנה לידינו נתנה לנו באופן שנוכל להבין טעמים מספיקים להגיונה גם בשכלינו כהיום.

אסור לעשות כן. אלא יניח להם בריחוק בהיכר כדי שלא יבוא לקחת מהם ואז מותר לכתחילה. מקורות: יעוי' ברש"י ביצה כג ע"ב ובמה שהביאו התוס' דבריו שם ואינו ברור שם כל הצורך דמשמע מלשונו שיש כאן איסור טירחא שלא ...קרא עוד

אסור לעשות כן.
אלא יניח להם בריחוק בהיכר כדי שלא יבוא לקחת מהם ואז מותר לכתחילה.
מקורות: יעוי' ברש"י ביצה כג ע"ב ובמה שהביאו התוס' דבריו שם ואינו ברור שם כל הצורך דמשמע מלשונו שיש כאן איסור טירחא שלא לצורך מדאורייתא, ואינו ברור דהיכן מצינו איסור טירחא מדאורייתא, ואמנם יעוי' במכילתא בפ' בוא וברמב"ן ובמה שציינתי עוד בביאורי למכילתא דרשב"י במקום אחר לדברי הרמב"ן במקו"א, אבל גם אם נימא כפשטות הדברים דהכונה שהוא איסור דרבנן ותקון רבנן כעין דאורייתא לאסור גם לצורך אוכל נפש בהמה [ר"ל דכך יש לפרש רש"י שם], לכאורה הוא גם אם עושה זאת להנאתו, ואמנם בהל' חוה"מ יש דברים שהותרו אם יש לו מזה הנאה, וכן טירחא של פינוי מבית לבית הותר בחוה"מ אם הוא לביתו מכיון שערב לאדם שידור בתוך שלו כמ"ש הפוסקים בשם הירושלמי, מ"מ יש מקום לומר דבחוה"מ גדרי ההיתרים הם אחרים, שהאיסור הוא רק כשהגדרת המעשה היא שאינו לצורך, אבל בשבת ויו"ט כל דבר שאסרו מטעם טירחא לא מצינו שהתירו מה שלא הותרו ע"פ גדרי הדין, כגון משילין פירות וכו' [רפ"ה דביצה] וכגון מפנין ד' וה' וכו' [שבת קכז], וכל דבר שיש ממנו אופנים שנאסרו מחמת טירחא שלא לצורך היום לא הותר גם אם יטען שמאוד נהנה, ויל"ע.
והנה גם דעת רש"י דביצה אינו ברור דהפוסקים [ריש סי' תצז] נראה שהבינו לשון הרמב"ם הגדרת האיסור מחמת שהם אסורים באיסור מוקצה וחיישי' שמא יבוא ליקח מהם באיסור [וזה טעם ששייך בעיקר ביו"ט ששייך לקיח מהם], וא"כ לפי דבריהם פשיטא שיהיה אסור גם בניד"ד שנהנה מזה.
ויש לציין דדעת התוס' בביצה כג ע"ב [דלא כרש"י שם] וכן דעת התוס' בשבת קו וכ"ה ברש"י שם [דלא כמ"ש רש"י בביצה שם] וכן דעת הרשב"א והרא"ה והר"ן [כמו שהובאו בביאור הלכה ריש סי' תצז] שהוא מצד שמא יצודם [ובשו"ע יש סתירות בזה אם פסק שהוא מדין מוקצה או מדין צידה, ועי' משנ"ב סי' תצז סק"ד בשם הפר"ח שהעיקר להלכה כדעת התוס' שהוא מחשש צידה, אבל גם הצד השני בדעת השו"ע הוא רק שהוא מטעם מוקצה כנ"ל ולא מטעם טירחא גרידא], ואם כן לשיטת הרמב"ם שהוא מטעם מוקצה ולשי' התוס' ורוב ראשונים שהוא מטעם צידה, בודאי שאין היתר להאכיל בעלי חיים בשבת גם אם אומר שנהנה מזה.
ואמנם ראיתי בשם הגרנ"ק [תורת המלאכות עמ' לה] דכשעושה לצורך תפיסת וצידת הבע"ח ממנו לא חשיב שעושה לצורך הבעלי חיים דהאיסור רק כשעושה לצורך בעלי החיים, ושם יש רק איסור צידה ולא איסור הנחת מזונות לפני בעלי חיים, ועי' שערי תשובה סי' שט"ז סק"ג בשם המהריט"ץ סי' רמ"ה הובא בתורת המלאכות שם, והנה באמת הוא דבר מחודש מאוד, (ויש לציין דגוף הנידון שם שייך לנידון הנו"כ ביו"ד ריש סי' פז האם שייך איסור דרבנן על איסור דאורייתא עי"ש, אבל אולי יש ללמוד מזה נפק"מ באופנים אחרים שאין האיסור דאורייתא), אבל גם אחר חידושו הבו דלא לוסיף עלה, אין לך בו אלא חידושו באופן שעושה לרעתם של בעלי החיים לצודם ולא לטובתם כלל, אבל באופן שעושה את טובת הבעלי חיים וגם מתכוון לטובתם וזה מה שעושה לו הרגשה טובה, בזה לא מיירי הגרנ"ק, ויש לומר שכלול בדברי הגזירה שהגדרת הגזירה היא באופן שעושה לטובת הבע"ח וזה כלול בגזירה זו.
והעצה לעשות באופן המותר הוא ליתן באופן מרוחק מהם באופן שיש היכר שבזה אין חשש שמא יבוא ליטול מהם כמ"ש המג"א סי' תצז והובא במשנ"ב שם סק"ה.

הטעם שהובא בשו"ע ובפוסקים הוא משום שאין אנו יכולים לשמור גופינו כדין מכל הנצרך לשמור בשעת הנחת תפילין. אבל טעם זה אינו מספיק, שהרי לפי זה מי שיכול לשמור גופו מחוייב להניחן כל היום, כמו שמסיק הביאור הלכה שם, וזה ...קרא עוד

הטעם שהובא בשו"ע ובפוסקים הוא משום שאין אנו יכולים לשמור גופינו כדין מכל הנצרך לשמור בשעת הנחת תפילין.
אבל טעם זה אינו מספיק, שהרי לפי זה מי שיכול לשמור גופו מחוייב להניחן כל היום, כמו שמסיק הביאור הלכה שם, וזה ברור שהרבה מתוכינו יכולים לשמור גופינו וע"פ דין מחוייבין להניח תפילין כל היום, וכמו ששמעתי [כמדומה בשם הסופר ר' אליהו גיטמן ממחברי הספר זכרון אליהו] שכן הורו הגריש"א והגרח"פ שיינברג כדברי הביאור הלכה הנ"ל שמי שיכול לשמור גופו צריך להניחן כל היום עכ"ד.

ויש לציין דגם מי שאינו מסוגל להניחן כל היום אלא רק חלק מהיום יל"ע אם אכן נפטר בהנחה בק"ש ותפילה בלבד, ובשו"ע הובא שמי שאינו יכול להניחן אלא בק"ש ושמונ"ע יניחן רק אז, ובמשנ"ב הובא בשם האחרונים שמי שאינו יכול להניחן עד סוף התפילה אלא קצת קודם לפי השיעורים שהובאו שם יסירם כבר אז וכלשון הפוסקים ד"הכל לפי מה שהוא אדם".
אולם מה שיש לציין בזה דבשנים קדמוניות היו שלא הניחו תפילין כלל, כמו שמבואר להדיא בתשוה"ג הוצאת עמנואל שבזמנם היו מניחין תפילין רק בב' ישיבות, ויש עוד מקורות לזה שהיה מצבים שאין מניחין תפילין, ויעוי' בתשו' רשב"א ובמאירי, ויעוי' בדברי הראשונים על הירושלמי דברכות על ר' ינאי ג' ימים אחר חליו וכו'.
א"כ זה מנהג שנשתרש מזמן שלא היו מניחים תפילין כ"כ, וגם שבזמנם היו צדיקים שהניחו כל היום, אבל למעשה הדברים נשתוו במשך הדורות שמניחין בפסוד"ז ק"ש ותפילה בין הת"ח ובין עמי הארץ.
ויש לציין עוד דגם בציצית לא נהגו בשנים קדמוניות ללבוש ציצית כל היום, ואחד מחסידי עולם בשנים קדמוניות נתאמץ להשריש בעולם ללבוש טלית קטן כל היום, ובשם הגר"א יש שמועה שהיה ראוי להתאמץ כן גם בתפילין אם היו עיתותיו בידו, ויעוי' בהוראות והנהגות וכתר ראש לתלמיד הר"ח מולאז'ין.
ומה שאני איני מניח תפילין כל היום ומסתמא זה הטעם שהרבה כמותי נוהגים כן, הוא משום שזה עלול לגרום נזק יותר מהרווח, על ידי שכהיום יש בזה כעין התנתקות מהמסגרת הציבורית, שכידוע כל החיזוק בתורה שיש היום בעולם הוא על ידי שנוצרה מסגרת ציבורית חזקה, ומי שרוצה לקבל מהמסגרת הזאת חייב להיות חלק ממנה, וכמו ששמעתי כעין זה גם בשם הגרב"ד דיסקין הטעם שאין לובשים תכלת משום שהנזק יותר מהרווח ודפח"ח.

הנה יש כאן כמה נידונים וכדלהלן: הנידון הראשון האם כדור שעשוי בזמנינו הוא מוקצה הוא לא, ובזה הארכתי בתשובה הקודמת (מק"ט 6425). והנידון השני הוא האם ראוי לאנשים גדולים לשחק בשבת בכדור. ובפוסקים [ערוך השלחן סי' ש ס"ע] הביאו ...קרא עוד

הנה יש כאן כמה נידונים וכדלהלן:
הנידון הראשון האם כדור שעשוי בזמנינו הוא מוקצה הוא לא, ובזה הארכתי בתשובה הקודמת (מק"ט 6425).
והנידון השני הוא האם ראוי לאנשים גדולים לשחק בשבת בכדור.
ובפוסקים [ערוך השלחן סי' ש ס"ע] הביאו דברי הירושלמי [תענית פ"ד ה"ה] והמדרש איכה [ב ד] שעיר אחת חרבה מפני שהיו משחקים בה בכדור בשבת, וכן כתב בשו"ת שלמת חיים [סי' רפח] שאין ראוי לנהוג בזה היתר.
והנידון השלישי הוא האם שטח מרוצף הוא בכלל האיסור או לא, ובזה מתחלקת לשאלה לשני נידונים, מה הדין משחק בשטח מרוצף בתוך הבית ומה הדין משחק בשטח מרוצף מחוץ לבית.
ובמשנ"ב סי' שח ס"ק קנח חילק בזה בין שלא ע"ג קרקע שבתוך הבית לשמחוץ לבית דברה"ר יש לחשוש שיצא מחוץ לד"א ויבוא להעבירו, ולכן התיר רק בתוך הבית ורק שלא ע"ג קרקע, דאילו ע"ג קרקע יש לחשוש שיבוא ליישר את הקרקע ויעבור על איסור חורש או בונה [תלוי היכן יישור הקרקע מתבצע, ובנידון דידן שנאמר בעיקר כלפי בית, שם החיוב בשבת על יישור קרקע הוא מדין בונה].
(ולגבי שטח מרוצף בתוך הבית אם נחשב ע"ג קרקע או לא, הנה המשנ"ב שם חילק בין ע"ג קרקע לבין שלא ע"ג קרקע, דע"ג קרקע יש בו משום אשויי גומות ושלא ע"ג קרקע אין בו משום אשוויי גומות, ולא נזכר שם להדיא דין מרוצף אם נחשב ע"ג קרקע או שלא ע"ג קרקע, אבל פוסקי זמנינו נחתו לנידון זה, ואמנם אינו מוסכם, אבל כ"ה פשטות דעת רוב פוסקי זמנינו שבתוך הבית אם הוא מרוצף אין גזירת אשויי גומות ולא חשיב כע"ג קרקע, ויעוי' שמירת שבת כהלכתה פרק טז ובמה שהביאו בביאורים ומוספים על המשנ"ב שם בשם הגריש"א והשבט הלוי).
והנידון הרביעי הוא משחק בכדור באופן שעלול לגרום חילול שבת, כגון שיש שותפים במשחק או צופים שמגיעים בשבת מחוץ לתחום או עם רכב, או מצלמים את המשחק וע"ז הדרך באופן שהדבר הוא ציבורי ומביא לחילולי שבת.
וזה דבר חמור מאוד, (ויש מכתב מגדולי ישראל כנגד משחק בכדור רגל בשבת, הובא בשמירת שבת כהלכה פרק טז סעיף ט בהערה).
ואפילו ללכת לראות חילולי שבת להנאה אסור [ביאור הלכה סי' שא ס"ב].
והנידון החמישי האם בכלל משחקים הוא דבר ראוי ונכון ומותר למבוגרים [מבחינה הנהגתית] ועי' ע"ז יח ע"ב ואו"ח סי' שח סט"ז ומשנ"ב שם סקנ"ט ומשנ"ב סי' תקיח ס"ט, והדברים מבוארים במקומם במקורותיהם.

מותר ליהנות מהספר וגם להסתכל בתמונה. מקורות: הנה התמונה עצמה לא נעשתה לע"ז ולכן דינה כמ"ש הרמ"א סי' קמא ס"א על שתי וערב שנעשה לזכרון שמותר בהנאה, וראה קצש"ע בהשמטות הצנזורה (ויש לציין דבאופן שידוע שלא השתחוה יהיה מותר אפי' ...קרא עוד

מותר ליהנות מהספר וגם להסתכל בתמונה.
מקורות: הנה התמונה עצמה לא נעשתה לע"ז ולכן דינה כמ"ש הרמ"א סי' קמא ס"א על שתי וערב שנעשה לזכרון שמותר בהנאה, וראה קצש"ע בהשמטות הצנזורה (ויש לציין דבאופן שידוע שלא השתחוה יהיה מותר אפי' לדעה האחרונה שהביא המחבר בסו"ס ב לענין צלם הנעבד הנמצא על כלי שאינו משמש לעבודתם בסתמא שאין ידוע אם נעבדו או לא, ואין צריך לומר להכרעת הרמ"א שם דלפי שיטתו שם אפי בסתמא אם נעבדו מותר כל שהוא על כלים שאין עשויין דרך כבוד כמו כאן), אבל הסתכלות לכאורה היה בעי' מצד אל תפנו אל האלילים כמ"ש החינוך, וגם ספרי ע"ז, עי' סנהדרין ק ע"ב ובראשונים שם, ושו"ע ורמ"א וש"ך ובהגר"א סי' קלט סט"ו עי"ש, אבל יש לדון מדין ע"ז שבטלה.
והנה אי' בשו"ע בהל' ע"ז שבטלה ביו"ד סי' קמו ס"י שאם הניחו את הע"ז בשעת שלום והלכו להם מותרת, ואפי' בשעת מלחמה אם היו יכולים לחזור ולא חזרו מותרת, א"כ בענייננו שרוב הע"ז הללו נשכחו באובך הדורות וזה היה ע"י התפכחות עובדי הע"ז בהשתלשלות הדורות והזמנים, יעוי' מש"כ הרמב"ם סוף הלכות מלכים, א"כ באופן כזה מבואר שמותר.
[אין הכוונה בקטע זה של התשובה לצורת שתי וערב אלא לצלמים שונים בלתי נודעים שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות של מקומות כמצרים ואשור וכיו"ב].
ומ"מ צורת חמה ולבנה ודרקון יתכן שחמור יותר לפי דעה האחרונה ברמ"א סי' קמט ס"ג, ובתשובה אחרת הרחבתי אם יש להחמיר בצבע בלבד ולענין מה נכלל בצורת חמה ולבנה.
ובגוף מה שהבאתי בשם החינוך על איסור הסתכלות שוב יתכן דבניד"ד יהיה מותר שהרי כ' הש"ך ס"ס קמב סקל"ג בשם התוס' והרא"ש צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מותר להסתכל בהן לראות נויין.
והעיר אחי רבי אליעזר שליט"א דמ"מ יש ענין של תוספת קדושה להתרחק עכ"פ מצורת שתי וערב גם כשאינו אסור ע"פ דין (ועי' כאן למטה הערתו בהרחבה), ויש לציין בזה מה שהובא בספר תולדות יעקב על הסטייפלר שביקש מחברת החשמל לשנות את החוטים כדי שלא יהיה צורת שתי וערב, וכן יש לציין למה שהביא הב"י באו"ח סי' לב להיזהר שלא יהיה צורת שתי וערב בקשר של תפילין, ומיהו בשם החזו"א הובא [כמדומני במנחת תודה] שכאן בא"י א"צ להיזהר כ"כ מריחוק משתי וערב שבאקראי שאינו לשם ע"ז, אבל עיקרי הדברים בתשובה זו שייכים על ע"ז עתיקות, שכהיום בלתי ידועות, אבל חלק מהדברים שייכים גם לתמונה של שתי וערב כמו שציינתי לדברי הרמ”א בשם הראשונים והקצש”ע בהשמטות לגבי ורת שתי וערב שלא נעשה לע”ז.

יעוי' בגמ' ברכות לה ע"ב דדין ברכת פה"ג על יין ובפה"ע על שמן הוא משום דאשתני לעלויא ואולי סוברים הנך דעות שמיץ ענבים שאין לו אפשרות להיות יין לא חשיב אשתני לעילויא, ואפי' אם תמצי לומר דחשיב שאשתני לעילויא שעדיין ...קרא עוד

יעוי' בגמ' ברכות לה ע"ב דדין ברכת פה"ג על יין ובפה"ע על שמן הוא משום דאשתני לעלויא ואולי סוברים הנך דעות שמיץ ענבים שאין לו אפשרות להיות יין לא חשיב אשתני לעילויא, ואפי' אם תמצי לומר דחשיב שאשתני לעילויא שעדיין הוא חשוב יותר מענבים בעינם, מ"מ מבואר בגמ' שם לו ע"א דיש חילוק בין היכא דאיכא לעלויי עילויא אחרינא או לא, וכנראה שסוברים דעות אלו שדבר זה חשיב כאיכא עילויא אחרינא כיון שהיה צריך להיות ראוי להיעשות יין ואז הי' לו חשיבות, אבל עכשיו אינו ראוי להיות יין שוב נתבטל מחשיבותו.
וא"ת א"כ למה לא נברך על זה העץ י"ל כיון שאינו עיקר הפרי, עי' שם לו ע"א א"ר נחמן בר יצחק צלף נטעי אינשי אדעתא וכו', וכאן שנעשה שינוי בפרי גרוע יותר, ועי"ש עוד לעיל מינה בסוגי' דקמחא דחיטי שציינתי מתחילה לגבי אית לה עילויא אחרינא.
מה ששאלת שמיץ ענבים נחשב היום למשקה חשוב, זה יכול לשי' הגרי"ש להועיל רק מדין חמר מדינה (ועי' בשבות יצחק להרב דרזי שבאמת הביא הוראה לענין זה מהגרי"ש), וזה תלוי בנידון מה הגדר של חמר מדינה, אבל חשיבות של יין גמור שנזכר עליו שאשתני לעילויא הוא רק בדבר שהגדרתו משמח אלוקים ואנשים, דהיינו שהוא שתיה שיש בה שכרות וגורמת לשמחה.
לגבי פת הבאה בכסנין שם החשיבות הוא שנוצר כאן מאכל מזין ברמה של דגן המזין, והוא אפוי והגיע לגמר מלאכתו וליכא עילויא אחרינא בתריה [עי' ברכות לו], וממילא יש לו חשיבות.

הנה אמנם שאלתך מתייחסת להוראת חלק מפוסקי זמנינו לענין תערובת מים במיץ ענבים שמעט מים מבטל כח היין, אבל השאלה היא גם למה בתערובת מים ביין החזק בפוסקים אזלי' בתר היין גם כשהוא מעיוט באופנים המבוארים בפוסקים, והנה זה אינו ...קרא עוד

הנה אמנם שאלתך מתייחסת להוראת חלק מפוסקי זמנינו לענין תערובת מים במיץ ענבים שמעט מים מבטל כח היין, אבל השאלה היא גם למה בתערובת מים ביין החזק בפוסקים אזלי' בתר היין גם כשהוא מעיוט באופנים המבוארים בפוסקים, והנה זה אינו קשה כ"כ כיון שחשיבות יין נשאר גם כשהוא מיעוט, עי' בסי' רד ס"ה ונו"כ שם, אבל הקושי' היא למה א"כ בתערובת שכר גרע מתערובת מים.
ובאמת יעוי' בביאור הלכה ריש סי' רב שיש צד בדבריו שהנידון על תערובת שכר הוא באופן שאחר שכבר עירבו בו מים כמה שיכול לערב ועכשיו נתערב בו שכר, וגם לפי הצד שאינו כן הביא שם דעת הגר"א שחולק על דין זה כמו שיובא להלן בהמשך התשובה, ועי"ש במשנ"ב ובביאור הלכה בכל סעיף א' מה שדן באריכות בנידון זה.
ולגוף שאלתך על ההוראה של חלק מפוסקי זמנינו לענין תערובת מים במיץ ענבים שהרבה פחות מחצי מאבד דין יין משא"כ בשכר שלא שמענו שהורו כן לענין תערובת שכר ביין, אולי היה מקום לומר שעיקר הטעם לחלק בזה הוא משום שברכת היין אינו מצד צורת המאכל אלא משום חשיבותו, ולכך נשתנה יין בברכה אחרת מכל שאר בני מינו, כמבואר בברכות לה ע"ב, ושיערו חכמים שבתערובת מים כל מ"ד לפי שיטתו אין בזה חשיבות יין, משא"כ בתערובת שכר כיון שלא נתבטל על ידי זה כח החשוב שביין שכן עיקר חשיבות יין הוא במה שמשמח ובזה גם כשהוא בתערובת עם שכר לא נתבטל כחו בזה, ועכ"פ לא נתבטל שמו כ"כ כמו במיץ ענבים, וכן מצינו בכ"מ במקרא שנזכרו יין ושכר יחד, כשלפעמים הכונה על יין ולפעמים הכוונה על שכר ממש, הלכך בזה חוזר הדין לילך אחר הרוב כמ"ש בסי' רב ס"א.
אולם אחר העיון שוב נראה דאינו מוכרח שיסבור הגרי"ש לגבי תערובת שכר שיהיה עדיף מתערובת מים, ועי' גם בביאור הלכה בסי' רב ס"א סוף ד"ה מברך שהכל דמשמע בדבריו שביינות חלשים עכ"פ לפי השיעור המבואר בדבריו שם שכר לא עדיף ממים.
וגם הביא שם דעת הגר"א שגם ביינות חזקים שלפי השו"ע מים עדיפי משכר מ"מ להגר"א שכר לא גרוע ממים עי"ש ומזה למד המשנ"ב דשכר ומים דין אחד להם גם לענין שהשכר לא יהיה עדיף ממים.
וא"כ לענייננו גם במיצים של היום שיש פוסקי זמנינו שנקטו שמאבדים דין יין בהרבה פחות מים (ראה מנחת שלמה קמא סי' ד ד"ה וא"כ, תנינא סי' יג, הליכות שלמה פסח פ"ט סי"ג וארחות הלכה הערה 90, הלכות שבת בשבת ח"א עמ' שפו בשם הגרי"ש, שיעורי הגרי"ש אלישיב ברכות עמ' שעא) לא יהיה שכר עדיף מיין לכאורה.
מה ששאלת לגבי יין צימוקים אשמח אם תנמק שוב את שאלתך (ועי' סי' רע"ב סקט"ז).

כן, יש איסור בזה, כמבואר במשנה כלאים פ"ו מ"ג מ"ד וברמב"ם פ"ו מהל' כלאים הי"ב ושו"ע יו"ד סי' רצו סכ"ז, ועי' בגמ' פ"ק דעירובין, וע' ברמב"ם שם פרטי הדינים בזה ובדרך אמונה. ואציין שבעיני ראיתי בחצר של משפחה של יראים ...קרא עוד

כן, יש איסור בזה, כמבואר במשנה כלאים פ"ו מ"ג מ"ד וברמב"ם פ"ו מהל' כלאים הי"ב ושו"ע יו"ד סי' רצו סכ"ז, ועי' בגמ' פ"ק דעירובין, וע' ברמב"ם שם פרטי הדינים בזה ובדרך אמונה.
ואציין שבעיני ראיתי בחצר של משפחה של יראים ושלמים שיש להם גג מעל החצר שלהם שעליו יש ענפי ענבים מודלים ומתחת הגגון שאר מיני עצים ומעולם לא עלה על דעתם שצריך לבדוק הדין לגבי הצמחת אילנות מתחת הגג הזה, ורואים מזה שצריך עירנות בשביל לשים לב שיש בעיות הלכתיות (ומ"מ יש מיני צמחים שמותרים ועי' בספר שדה יחזקאל ח"ב סי' ו שהאריך בזה טובא).
ולענין שאלתך באופן שהעציץ שאינו נקוב עומד בכרם, בתשובה הסמוכה לזה ציינתי לדברי המשנה בכלאים והפוסקים שאסרו בעציץ שאינו נקוב, ועי' בחידושי הר"א גוטמאכער כלאים פ"ז מ"ח דמסקנתו שאם העציץ עומד בכרם הוא ודאי איסור, ולענין מעביר עציץ שאינו נקוב בכרם עי"ש מש"כ בזה (ועי' ביאור ההלכה של הדרך אמונה פ"ה הכ"ג דלפי דעת הר"ש סיריליאו והחזו"א הוא אסור ולפ"ד שאר האחרונים יתכן שיהיה מותר), ועי' ירושלמי חלה פ"ב סה"ב ורמב"ם פ"ה מהל' כלאים ה"ג ופשטות הירושלמי בכלאים ספ"ז לכאורה שגם עציץ שאינו נקוב הוא בכלל איסור מעביר עי"ש.
ולכאורה לא מסתבר דבאפפירות (גפן מודלית על סככה) הוא קיל משיעור ד"א של כרם או כדי עבודתה של גפן יחידית לענין מעמיד עציץ שאינו נקוב, וגם אם נאמר דאפפיירות הוא גזירה לגזירה (ע"ד מה שהציע הדרך אמונה הנ"ל בדעת האחרונים לענין מעביר עציץ שאינו נקוב) מ"מ תחת הגפן עצמו שהוא דאורייתא בודאי שאין שום מקום להתיר.