הנה בגמ' ושו"ע מבואר דיש איסור הסתכלות בבגדי צבע של אשה שמכירה אפי' שטוחין על הכותל, ובניד"ד יש מקום לטעון דכל מה שנאסר בבגדי צבע של אשה שמכיר הוא רק באופן רגיל אבל כאן שהם על אשתו יש מקום לטעון שנעקר מלהחשב בגד של אותה אשה שהרי כעת הם בגדי אשתו ואינם בכלל האיסור.
ויש להוסיף דהרואה בגד כשהוא על אדם אינו רואה את הבגד דוקא אלא בעיקר את מי שלבוש בו שהבגד טפל לו, ועי' בבן יהוידע בריש מס' נזיר (והובא גם בס' נפלאים מעשיך בן איש חי אות לב) מה שכתב בזה דברים נפלאים.
ושאלתכם זו נזדמן לי ששאלתי את הגרש"צ רוזנבלט לפני זמן רב וכמדו' שהשיב דמכיון שבפוסקים לא דברו מזה א"כ מסתימת דבריהם משמע שאין בזה איסור, ואיני זוכר בבירור.
ובגוף הנידון דידן יש לציין דעצם הענין לומר שבגד ששימש אשה אחת תיאסר לעולם לכל אשה ללבוש בביתה הוא מחודש מצד ההנהגה במציאות בזה ובפרט במקומות שהיו מאוד מצומצמים בבגדים ואף שא"א להביא ראיה מההוא חסידא שיצא לשוק במעיל אשתו בזמר למוצ"ש וגם לא מדיני השו"ע סי' צג סכ"ה דיש לומר שכ"ז מיירי בבגדים שאין בהם איסור עי' רש"י בע"ז שם, מ"מ הנהגה זו לומר שהבגד נאסר לעולם יש בזה קצת חידוש.
ויש להוסיף בנידון זה עוד דבאופן שהעבירה לגמרי הבגד במתנה לבני ביתו יש יותר מקום לשמוע בזה שכרגע כבר נחשב בגד דאשתו, ומ"מ יש לדון במקרה שאשה שמכירה נתנה הבגד לאשה אחרת שאינו מכירה וכעת הם שטוחין על הכותל אם יש בזה איסור או שמא נאמר דהאיסור הוא רק כל עוד שהוא בבעלותה.
ויש לציין דמ"מ כל הנידון כאן הוא רק באופן שאין הרהור ופשוט.
והנה בתשובת הב"ח סי' יז כתב לאסור מעיל פרוכת בבהכנ"ס שנעשה מבגד אשה ידוע לאחר מיתתה, ובעיקר דן שם דלאחר מיתה עדיין איכא הרהורא, אבל לא דן שם כלל מצד שכבר אינו בגדה אלא בגד פרוכת, ומשמע מזה לכאורה דשינוי רשות והפסקת לבישה לגמרי לא מהני, ומ"מ יש לדחות דשינוי מבגד לפרוכת לא חשיב עקירה אבל אם נעשה לבגד אחר ומשמש לבישה אחרת שמא חשיב עקירה.
ועי' באוצה"פ אה"ע סי' כא ס"א סק"כ שהביאו עוד דיש מי שכתב שבפרוכת שרי אם משנים צורתו לגמרי ואין מי שמכיר שהיה בגד אשה ואולי רק בצירוף שלא לבשתו מעולם, ואולי גם רק בצירוף שהאשה כבר מתה, אבל גם שם התיר אחר שמשנים צורתו לגמרי אבל בלא שינוי צורת הבגד לא התיר כלל.
וראיתי שיש קצת אחרוני זמנינו שנסתפקו לענין מפקרת הבגד אם יש בזה איסור עדיין או לא, ומדברי הב"ח הנ"ל כ"ש שיש ללמוד לאסור במפקרת הבגד גרידא.
ועי' בכה"ח סי' קמז סקכ"ה להחמיר בטלית גדול או קטן מבגד אשה דחיישי' להרהורא ולכאורה ה"ה בשינוי בגד ממה שהוא או בנתינת הבגד לענין אחר, ואם תאמר דבלבישת הבגד עצמו החמיר יותר א"כ יל"ע אם למד כן מגמ' או מסברא דבגמ' בע"ז שם לא נמצא מקור להחמיר בלבישה יותר, ואולי משום שהוא חפצא דקדושה החמיר יותר, ויל"ע.
והנה נחלקו הראשונים בבגד אשה שלא לבשתו אם יש בזה איסור דהמאירי מחמיר בזה כפשטות דחיית הגמ' בע"ז כ ע"ב את דברי רב חסדא, וכן רוב הראשונים לא הביאו דברי רב חסדא להלכה, אלא כפשטות דברי הגמ' שם דדחי לה, כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור והשו"ע אה"ע שם, ואף בילקו"ש כי תצא רמז תתקלג השמיט דברי רב חסדא וכנראה משום שנדחו מהלכה (מצאתי ראי' זו מהילקו"ש בספר גן נעול עמ' שיב וכן עוד דברים שהבאתי בתשובה זו מצאתי שם) ועי"ש בגן נעול שהביא עוד פוסקים רבים מאוד מכל הדורות קמאי ובתראי שנקטו דאין הלכה כרב חסדא, אולם בסמ"ג לאוין קכו פסק דרק ישנים קצת, וכ"ה ברי"ו נתיב כ"ג ח"א ורי"ד ונ"י בע"ז שם וכ"ה בחרדים פ"ב מל"ת מד"ק אות ב וכ"כ גם בפחד יצחק אות ב ערך בגדים, ומשמע דאם לא לבשתן כלל אין בזה איסור.
(ועי' ברבנו חננאל שמשמע שעשה בזה כעין פשרה לתפוס ב' חומרי דהיינו חומרת רב חסדא שיש להקל רק בחדשים עם חומרת הגמ' שיש להקל רק בעבידתיה טריד, ולכן הקיל הר"ח למעשה בחדשים רק בצירוף דבעבידתיה טריד דהיינו רק כשיש לפנינו ב' התנאים, וצע"ק דלכאורה ישנים חמירא ליה מכחול וכו' המבואר בגמ' שםובר"ח גופיה להיתר בדעבידתיה טריד וצ"ב, אולם עי' בגן נעול שם שר"ל שט"ס נפל בדבריו).
ויש לציין דמצינו עוד מקומות שדחו בגמ' ראיית האמורא ולא נפסקה להלכה לרוב הראשונים וכמו דינא דמנחות לח ע"א ש"מ צריך לקשור על כל חוליא ודחו לה שם להראי' והשמיטוהו רוב הראשונים והטור תמה על ההשמטה, וכן גבי מרור דאמרי' ש"מ צריך לשקועיה ובגמ' דחי לה להראיה ורוב הראשונים השמיטו אבל הטור הקשה עליהם ובשו"ע ומשנ"ב הובאו ב' הדעות, וכאן גם הטור לא נקט להקל, דלקולא לא נקטינן נגד דחיית הגמ' להראיה.
והנה עכ"פ לרוב הפוסקים הסוברים לכאורה שהאיסור הוא אפי' בבגד חדש א"כ גדר האיסור הוא שהבגד משוייך לאשה, דהרי עצם הלבישה אינה מוסיפה באיסור, וגם המקילים בזה לכאורה לא באו להחמיר יותר שלבישה אוסרת גם כשאינו משוייך לאשה.
ומ"מ יש לדחות דלאחר שהיה משוייך לאשה נשאר אסור, וכמו"כ יש לטעון דהמקילים בזה יחמירו בזה, וכמו"כ יש לטעון דגם המחמירים בבגד חדש מודים דכ"ש שלבישה לחוד אוסרת כלבשתה בתורת בגד שלה עכ"פ, וכמו"כ יש לטעון דדברי המאירי להחמיר בבגד שלא לבשה מחודשים ושמא שא"ר מחמירים עכ"פ בבגד שלבשה פ"א וכל הנידון הוא רק אם מצריכים שתלבש כמה פעמים שתהיה רגילה בזה כלשון הגמ' עתיקי.
ועי' בתשובת בית שערים באו"ח סי' לג דכתב ע"פ רש"י שם דרק אם ראה אותה מלובשת בהן פ"א אז אסור עי"ש ואם ראייתו מרש"י שם ד"ה בחדתי שכבר לבשתה פ"א א"כ הרי זה אינו למסקנא כמשנ"ת, ואם ראייתו ממה שכתב רש"י לעיל מינה ד"ה ולא וכו' שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה וכו', שמא מיירי רק להס"ד כדרכו לפרש מתחילה הס"ד דהרי ע"כ להלן מבואר דזה תליא בין דברי רב חסדא לבין דחיית הגמ', וא"כ מה שכ' שזוכר שמלבושת בהן היינו רק לרב חסדא שדבריו לא נפסקו להלכה.
ועי' ביפה לב ח"ה סי' כא סק"ד שתפס להלכה כפרש"י לענין עתיקי וכו' דרק אם ראה אותה מלובשת בהן אסור והביא בזה מעשה החכמים שלא הקפידו בזה, וצ"ע דדברי רש"י הללו קאי לפרש דבר שלא נפסק להלכה, ולולי דבריו פשוט דטעם מה שלא הקפידו החכמים הוא משום דהוא בראיה בעלמא ולא בדרך הסתכלות עי' בעזר מקודש אה"ע סי' כא ועוד.
ומ"מ לא קשיא כ"כ דיש קצת מרבוותא שפסקו להלכה כרב חסדא כנ"ל אבל מפרש"י ליכא להביא ראיה לענין ההכרעה להלכה בדברי רב חסדא.
ולגוף מה ששאלתם עיין בספר גן נעול פרק ו שהביא דעות רבני זמנינו בנידון דידן ותמצית הדברים שנתבארו שם הוא דלענין שאלת בגד כששואלת ממכרה שיודע הבעל מי היא יש בזה דעות דיש אוסרים ויש מתירים והגרח"ק בכלל המקילים בזה (ונראה שרוב מי שנקטו צד בזה נקטו לקולא) ויש לזה עוד צירוף שכ' בשבט הקהתי אה"ע סי' רכו ע"פ ריטב"א דאם יודע שאין הרהור שרי ונראה דכוונתו דמאחר וכאן יש אומדנא שלרוב בנ"א אין הרהור ממילא א"צ כאן מנין להתיר הגזירה דכל כה"ג אינו גזור כלל (ויש לציין דמה שהביא שם מתשובת הרד"ד וכן משבט הקהתי מבואר מדבריהם נתחשבו שם גם בדברי הב"ח ועי"ש וכן לעיל שם בהערה 38).
ולגבי אם קנתה או קבלה ממש הבגד נטיית רוב הרבנים להקל בזה, והביא שם שאם אפשר יותר טוב שלא תאמר ממי קנתה הבגד, עי"ש בפרטות המ"מ והנידונים בזה בהרחבה.
ולענין הראיה מהפסוק ושאלה אשה משכנתה י"ל דמדאורייתא שאני ואע"ג דלהט"ז אין לגזור בדבר המפורש בתורה קודם מ"ת שאני ולפי הצד דאחר קניה שרי י"ל דעיקר מה שסמכו להתיר שאין דעתם להחזיר כציווי שנצטוו ועי"ש עוד בהרחבה בכ"ז.
לתשובה זו פורסמו תגובה אחת. לצפיה בתגובות לחץ כאן.
תשובה בעני"ז ששלח לי הג"ר יקותיאל אוהב ציון דמן טבריה כפי שכתבה לאחיו וכדלהלן:
סימן&8230;
מוגה
האם מותר לאשה נשואה ללבוש בגדים יפים של חברתה
כבוד רב אחאי גאון
מהר"ר יוסף חיים אוהב ציון שליט"א
הנני להשיב לשאלתו הנצרכת למעשה לעתים קרובות, האם מותר לאשה לשאול בגד נאה של חבירתה כאשר בעלה [של השואלת] יודע ומכיר את המשאילה שזהו בגד שרגילה ללובשו לנוי ויופי.
א. בברייתא דע"ז (כ ריש ע"ב) איתא, שאסור להסתכל בבגדי צבע של אשה. ופרש"י, שזוכר את האשה כמו שהיא מלובשת בהן שמייפין אותה ומהרהר אחריה. ע"כ. ואיתא בגמ' שם, א"ר יהודה אמר שמואל, אפי' שטוחין ע"ג כותל, א"ר פפא, ובמכיר בעליהן [מכיר את האשה הרגילה ללובשן. רש"י]. והני מילי בעתיקי [שלבשתן כבר] וכו', אבל בחדתי לית לן בה, דאי לא תימא הכי, איך אנו נותנין בגדי יופי חדשים לכובס, ודחתה הגמרא, דהכובס טרוד בעבודתו, ומזה אין ראיה להתיר בחדשים המיועדים לנוי. ע"ש.
ב. הרי שיש איסור להסתכל בבגדים המיועדים ליפות את האשה, היכא דכבר לבשתן והוא מכירה, ואפי' אם הבגדים שטוחין ע"ג חבל הכביסה. ולגבי בגדים חדשים, לא מבואר איסור בהדיא, וגם היתר ברור ליכא, כאשר תחזינה עיני המעיין, שאמרה הגמ' היתר ע"פ ראיה, ונדחה קרי לראיה ההיא. אכן יש לומר דההיתר של בגדים חדשים הוא בכלל גדר אינו מכירה, שהרי עיקר האיסור הוא שזוכר את האשה כשהיא מלובשת בהן כלשון רש"י, ובבגד זה מעולם לא לבשה, וא"כ ההיתר מבוסס על עיקר הדין, רק שהראיה אינה מוכרחת, וכדאמרי' בעלמא אי משום הא לא איריא. אלא שיד הדוחה נטויה, דלא בעינן שיכיר אותה עם הבגד הזה, אלא עצם זה שמכירה ויודע שזה בגד שלה, די בזה ליצרא דעבירה לעורר בו הרהור.
ג. וכ"נ לחומרא מלשון הרמב"ם (פכ"א מאיסו"ב הכ"א), וכן אסור לאדם להסתכל בנשים בשעה שהן עומדות על הכביסה, אפילו להסתכל בבגדי צבע של אשה שהוא מכירה - אסור, שלא יבא לידי הרהור. ע"כ. ולא חילק הרמב"ם בין חדשים לישנים, ומשמע מסתמות לשונו לאסור בכל מקרה, כמו שלא חילק בין אם הבגדים עליה או שטוחין ע"ג כותל. וכ"כ המאירי בע"ז שם, דגם בחדשים איכא איסורא. וכ"כ בתוס' חכמי אנגליה. [וברבינו חננאל משמע, דחדשים חמירי טפי, ובהם אנו זקוקים להיתרא דכובס בעבידתיה טריד, ונפק"מ דבחדשים אפי' אינו מכירה אסור, דמחמת שהם חדשים אתי להרהורא טפי. וע"ש בס' "עבודה ברורה"].
ד. והנה מבואר בדברי חז"ל הללו, דבגדי צבע של אשה יכולין להביא את האדם לידי הרהור, וטפי מינה מצינו ביבמות (עו ע"א) בענין בדיקת כח המוליד, דמעברינן קמיה בגדי צבעונין ומקרי וחזינן ליה. הרי שיש כח בבגדי צבעונין להביא את האדם לידי קרי. [ושם לא נתפרש אי מכירה או לא, כי עיקר הסוגיא בעבודה זרה שם, ולפי"ד רבינו חננאל הנ"ל מיושב שפיר]. ובפסחים (קט ע"א) מצינו, ששמחת איש לאשתו ברגל מתקיימת ע"י שקונה לה בגדי צבעונין. [ויתכן שלובשתן רק בביתה ובחומותיה, א"נ גם ברחוב היא יוצאת עמהן, ולאנשים ליכא איסורא אלא ב"הסתכלות" דהיינו "עיון", כמבואר בלשון רבינו יונה בס' היראה (אות רנו), ותו אין אחריותה עליהן בכגון דא. וע' בשו"ת שרידי אש ח"ג (סו"ס צה), ובס' אמרי שמאי גינזבורג (דברים אות רב). ודו"ק].
ה. ועלה בדעתי לומר חילוק'א דרבנן בין בגד של אשה השטוח ע"ג הכותל וכיו"ב, לבגד של אשה כאשר הוא מולבש ע"ג אשתו, דבאופן שהוא שטוח ע"ג הכותל [ומכ"ש כשהוא עליה] מצא ההרהור מקום לנוח, אבל כאשר אשתו לובשת את הבגד עליה, כיון שהוא ע"ג אשתו היא משמרת'ו ולא חיישי' שיהרהר, דהבגד טפל לגופה והרי היא מותרת לו. זכר לדבר הא דאיתא במתני' (פי"ג דנגעים מ"ט) דהבגדים טפלים אל הלובשן לענין טומאת בית המנוגע, וע' עירובין (ד סע"א) ובפרש"י שם. [ועמש"כ הגרמ"ד סולובייצי'ק בחידושיו על התורה (ויקרא ח, ל) לענין משיחת שמן והזאת דם על אהרן ובניו ובגדיהם, אי יי"ח ע"י מה שמושח ומזה על גופם וממילא נחשב גם על בגדיהם משום דטפלין אליהם. ע"ש].
ו. ובתשו' הב"ח (סי' יז) נשאל בדין פרוכת שנעשית ממעיל של אשה ידועה, ושמה חקוק עליה לזכר נשמתה, דלא יפה עשו בדבר הזה, כיון שאמרו בע"ז שם דאפילו שטוחין ע"ג הכותל אסור להסתכל, ואע"פ שיש לומר דהני מילי בחייה, אבל הכא דמיירי לאחר מותה קיל טפי וכמ"ש בסנהדרין (מה ע"א), עכ"פ יש לחשוש להרהורא במקצת, ושאני ההיא דסנהדרין דדינא הוא לסקלה ערומה, והכי מוכח בתענית (ה ע"ב). עכת"ד. הרי דלא שמיעא ליה כלומר לא ס"ל החילוק שכתבנו דהיכא דהבגד מונח ע"ג דבר אחר, חשיב כפנים חדשות שבאו לכאן, אא"כ נפלוג בדוחק דדוקא ע"ג אשה אחרת דוחה ההרהור, וכההיא דאמרי' (ריש זבחים) מינו מחריב בו. ודו"ק.
ז. איך שיהיה, נלע"ד לענין מעשה כמו שמעכ"ת הציע להכריע, שאם האדם יודע ומכיר בעצמו שאין לו שום חשש הרהור ממה שאשתו לובשת בגד של חבירתה, דשפיר יש להתיר בזה, והכל לפי מה שהוא אדם. ומידי טעמא הוא משום שימור האדם מהרהור עבירה, וכל אחד יודע בעצמו, ומכיון דאית לן חילוק להקל, שפיר יש לסמוך על זה. ופשפשתי למצוא לי אילן להשען עליו ומצאתי בס"ד להגאון מהר"ן קרליץ זיע"א בספר "חוט שני" אה"ע (סי' כא ס"א, שלהי סק"ו) שכתב, "אשה המשאילה בגדים מחברתה ולובשתן, ובעלה מכיר את בעלת הבגדים, אם הדבר יכול להביאו להרהור, אין לאשתו להשתמש בהן בפני בעלה". עכ"ד.
ז. שוב הצגתי שאילתא דא בפני מרן הגר"ד קוק שליט"א, וכתב לי שדעתו נוטה יותר לחומרא, דחז"ל באזהרה זו גילו לנו כאן על דברים ברובדים עמוקים בדוקין שבלב, וכל הדברים שנאמרו לעיל לא יכבשו את רגשות ההרהור שהוא דק מן הדק עד אין נבדק, ועכ"פ מידי ספק לא יצאנו, והתורה אמרה "ונשמרת מכל דבר רע", וע' ע"ז (כ ע"ב) ותוס' שם, [ותרומה דכתיב בה "משמרת תרומתי", בעי' לצאת מכל ספק, וע' חולין (ב ע"ב) ורמב"ן שם. וי"ל עוד בזה וכמבואר בשו"ת משנה שכיר (או"ח ח"ב סי' קסח), ואכמ"ל]. לכן נראה שאם שאלה אשה משכנתה בגד לאירוע וכיו"ב, לא תגלה לבעלה מי בעל בגדי'ם, ובזה חמק עבר יצרא דהרהורא ממנו, כי בהעדר הידיעה הנ"ל אין כל חשש. ומ"מ מאן דידע בנפשיה ומיקל בזה, בודאי שיש לו אילן גדול להשען עליו, הוא ניהו רבה הגר"נ קרליץ הנ"ל, והכל אחר כוונת הלב והלב יודע וכו'.