במג”א סי’ י סק”ה כתב שאם הטלית של עור ותחתיו תפור בבגד פטורה וה”ה איפכא דחייבת דהא שתחתיו טפל לעיקר הבגד עכ”ל, והובא במשנ”ב סקי”א, וזה דלא כהמור וקציעה שנסתפק ונקט בב’ האופנים שיטיל ציצית ולא יברך עליהם.
ונשאלתי מה הדין באופן שדרך ללובשו גם כך וגם כך דהיינו דרך גם ללבוש באופן שהביטנה היא הבגד והחיצוני הוא העור ודרך ללבוש גם באופן שהביטנה היא עור והחיצוני הוא הבגד.
ויש מקום לצדד בזה דכמו בבגד המיוחד ליום וללילה שחייב דכיון שיש כאן שימוש קבוע של חיוב אין הבגד נפטר ע”י הפטור דהפטור אינו מטיל חיוב מצד שימוש הפטור אבל אינו מפקיע חיוב הבא מכח השימוש של החיוב וממילא יש מקום לטעון דה”ה בניד”ד.
ויעו’ בשבט הלוי ח”ז סי’ ו שפירש דברי המג”א באופן אחר דהפנימי אין הכונה לבטנה אלא למילוי (פוטער) שבין החיצוני לביטנה, ואדרבה לפי דבריו המג”א לא חלק על המור וקציעה, ולפי דבריו אין הנידון דנן ספק בדעת המג”א ואין לנו בזה אלא דברי המו”ק שנסתפק בזה.
אבל עדיין יש לטעון דבנידון זה גם לפ”ד המו”ק יהיה חייב בציצית, דהרי ספקו של המו”ק מה העיקר אם הפנימי או החיצון, ובאופן זה שיש לבישה קבועה גם בפנימי וגם בחיצון ממ”נ יהיה חייב.
אולם אין רגילים ללמוד דברי המג”א כמו שפירשו השבה”ל אלא כמו שהבינו המו”ק והשואל בשה”ל והשואל דילן וכן נראה שהבין המהר”ם שיק או”ח סי’ ד בדברי המג”א, וכ”ה בהרבה מקומות התחתון הכונה לפנימי הסמוך לגוף.
וגם לשון המשנ”ב כי התחתון הוא הטפל להעליון שהוא עיקר הבגד עכ”ל ומשמע דהבגד עצמו מחולק לתחתון והעליון ודכוותה כי הדדי נינהו אלא שזה עליונו של הבגד וזה תחתונו של הבגד.
וכ”ה בכתר ראש להר”ח מולוז’ין (הוצאת המכון ירושלים הל’ ציצית סי’ ב) ציצית בטלית שיש תחתיו אונטע”ר שלא”ק (פירוש ביטנה) העיקר הולך אחר העליון, ובמגיה שם הביא בשם ספר רי”ז מסלנט דאעפ”כ טוב להחמיר ליתן צמר גפן כשיעור שיחייב את הבגד עי”ש, (ועי’ במגיה בתחתית העמוד שמצא גירסא הפוכה בשם הגרח”ו מגירסת הכתר ראש).
וגם בחי”א כלל יא ס”ו כתב ואפילו אם תפור מתחתיו בבגד צמר ופשתים, פטור, דלעולם אזלינן בתר עיקר הבגד שהוא העליון בין לקולא ובין לחומרא ע”כ ודחוק לפרש בכוונתו מתחתיו הכונה שמילא בין ב’ קצוותיו.
לחץ כאן כדי לקרוא את התשובה בגירסת הדפסה בגליון שבוע 100
מק"ט התשובה הוא: 134947 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/134947
