נשאלתי דכתיב בפרשת ואתחנן ו’ כי ישאלך בנך וגו’ ואמרת אליו וגו’ ושם לא נזכר ענין פסח ומצה ומרור וליל הסדר, ומבואר שם ג”כ ברמב”ן דקאי גם על שאלה על תפילין והרבה מצוות שהזכיר שם שהם זכר ליציאת מצרים שע”ז כתיב ואמרת אליו א”כ לכאורה להרמב”ן יוצא שמצות כי ישאלך בנך היא בכל השנה וצ”ע.
והנה במכילתא פ’ בא (ומייתי לה בבהגר”א ובה”ל באו”ח סי’ ת”ל) אמרי’ לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחין לפניך שמצוות סיפור יציאת מצרים היא רק בליל הסדר (ויש ראשונים שנקטו כפשוטו שמדאורייתא הוא רק כשיש מצה לפניו וצ”ל דמרור לאו דוקא כיון שמרור בזה”ז דרבנן ואולי יהיה ס”ל דבזמן הבית סגי או במצה או במרור), אבל כבר מצינו דיש מצוות סיפור יציאת מצרים של ליל הסדר ויש מצוות זכירת יציאת מצרים של כל השנה (עי’ ברכות יב ע”ב), וא”כ מנ”ל שלא נאמרה מצוה זו לענין זכירת יציאת מצרים של כל השנה.
ובליל הסדר יש שנקטו דעכ”פ היכא דאפשר צריך דרך שאלה ותשובה דוקא ויש בזה דעות שונות והארכתי בזה בתשובה אחרת [ד”ה בטעם מה שמשרתת יוצאת ידי חובת הגדה בשעת הדחק בשמיעת מימרא דרבן גמליאל אומר] ואין צורך לכפול הדברים כאן, ועכ”פ מדרבנן ודאי כן הוא עכ”פ היכא דאפשר כמפורש בש”ס ופוסקים, ממילא אם איתא דכוונת הרמב”ן שיש בזה חובת מצות עשה א”כ צל”ע שהשמיטוהו הפוסקים בדיני זכירת יציאת מצרים של כל השנה.
אולם המעיין במקור דינא דד’ בנים שדברה תורה אחד רשע וכו’ בירושלמי פ”י דפסחים ובמכילתא פרשת בא מבואר שהביאו גם פסוק זה ד”ואמרת אליו” לענין ליל הסדר וכ”ה ברש”י שמות י”ג י”ד, ואמרי’ במכילתא שם שהציוי הוא רק בשעה שהמצה ומרור מונחים לפניך ובפשוטו כל הד’ בנים נאמרו לענין ליל הסדר.
ומ”מ ברמב”ן עה”ת דרכו שנזכרו כמה דינים שלא נזכרו להדיא בגמ’ ובמוני המצוות שהם בכלל מצוות עשה, ועי’ מש”כ הרמב”ן בפסוק ועשית הישר והטוב (והוא לעיל בפרשה זו פסוק י”ח) שמבואר להדיא בדבריו שם שיש מצוות הנלמדים מכוונת התורה אף שאין גדרם כמצוות עשה, וכן מבואר להדיא יותר ברמב”ן ויקרא כ”ג בפסוק מקרא קדש בפרשת אמור בכוונת המכילתא דרשב”י דיש דינים שהגדרתם איסור דרבנן אע”פ שהם נלמדים מן התורה שרצון התורה כך הוא, וברמב”ן ריש פרשת קדושים מבואר ג”כ שהתורה באה ללמד מושכלות למעשה שאינם בכלל התרי”ג, ויעוי’ עוד ברמב”ן בדבריו בפסוק ככל אשר יורוך, והנה זה ודאי שדברי הרמב”ן אמורים הלכה למעשה, אבל יש לדון בגדר דינים אלו בהגדרתם כמצוות עשה מצד כמה גדרים היוצאים לפ”ז, שלא נזכרו במוני המצוות כמצוות עשה, וגם ברמב”ן מוכח שיש מצוות שהגדרתם שהם רצון התורה אע”פ שאין בהם גדרי מצוות עשה, וצל”ע.
ולהסיר מדוחק הקושיא היה מקום לומר דבאמת הרמב”ן דכאן ע”כ סובר כהדעות שגם בליל פסח אינו לעיכובא שיהיה בדרך שאלה ותשובה דוקא, ולכן לא חש הרמב”ן לפרש פסוק זה גם על כל שאר ימות השנה, אבל להסוברים דבעי’ מדינא בליל פסח דרך שאלה ותשובה דוקא עכ”פ היכא דאפשר א”כ לדברי הרמב”ן היה צריך לצאת שבכל השנה הוא חיוב דרך שאלה ותשובה ולמה לא תנן לה בחיובי האב לבנו בספ”ק דקידושין שישאל הבן את האב כדתנן לה בערבי פסחים גבי דיני ליל הסדר.
אבל עדיין אינו מיישב למה צריך ללמד לבנו שהרי במצוות זכירת יציאת מצרים של כל יום וכל לילה לא נזכר שצריך ללמד לבנו (אם כי באמת גם בליל הסדר אם אמר לעצמו עכ”פ כשאין לו בן מבואר דאפי’ מדרבנן יצא עכ”פ כשאמר דרך שאלה ותשובה אבל כשיש לו בן יש לו חיוב ללמד לבנו).
וגם קצת דוחק להעמיד דברי הרמב”ן בליל הסדר מכיון שהזכיר שם הרבה מצוות, וקצת דוחק לומר דכל המצוות הללו שהזכיר הרמב”ן זכר ליציאת מצרים ישאל הבן שאלותיו עליהם בליל הסדר דוקא (ואדרבה בתשו’ לשאלה זו אמרי’ במכילתא ובהגדש”פ אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן משום שמשיבין כענין ולמה לא נימא שהשואל שאל כענין, ועי’ ב”י ריש סי’ תכט בשם ר”ן, ולמה הזכיר הרמב”ן בפשיטות הרבה מצוות שאין להם שייכות לליל הסדר).
והיה מקום ליישב דמ”מ בליל הפסח נאמר דין להשתדל שישאל הבן משא”כ בשאר ימות השנה אין חיוב להשתדל בזה שישאל מעצמו מאחר שאין מוגבל לזמן ובודאי ישאל באיזה זמן וגם דאת מצוות הגדת יציאת מצרים לבן מקיימים גם בלימוד התורה, אבל גם זה חידוש שהיה צריך להזכירו באיזה מקום שמצוות זכירת יציאת מצרים לבן הוא בכל השנה, ולמה לא אשתמיט תנא למתני לה.
אולם גם ברמב”ן בס”פ בא כתב ונעתיק הדבר אל בנינו וכו’ ואפשר שגם שם כוונתו שאכן מצוות סיפור יציאת מצרים נוהגת כל השנה.
ואולי הטעם שלא ציוו חכמים לספר יציא”מ לבנו כל השנה משום שכבר יצא בזה בליל פסח ובכלל מאתים מנה, אבל עדיין צ”ע למה לא נימא כפשטות דברי הרמב”ן בפרשת ואתחנן דיש עוד חיוב נוסף שבכל עת שהבן שואלו על המצוות צריך לומר לו על יציאת מצרים, ואולי אכן חיוב זה מדאורייתא הוא רק אם לא אמר לו קודם ולא יאמר לו בעתיד.
ואפשר עוד דגם הירושלמי והמכילתא לא מקראי למדו שפסוק זה מיירי בליל הסדר דעיקר קרא נלמד מפרשת בא גבי והגדת לבנך בעבור זה וכו’ שהוא בזמן שמצה ומרור מונחים לפניך רק דכאן מיירי לגבי כל השנה אבל זה מקיים במה שמלמד בליל הסדר.
אבל במדרש לקח טוב לרבינו טוביה כאן דריש שחייב אדם לראות את עצמו וכו’ וחיוב זה מצינו לכאורה רק בליל הסדר, ואולי אה”נ מפרש חיוב זה בכל השנה כולה בזכירת יציאת מצרים, ודוחק דבמתני’ בפסחים וכן ברמב”ם נזכר דין זה בדיני ליל הסדר, ושוב מצאתי דבאמת יש שלמדו ברמב”ם פ”ז מהל’ חמץ ומצה ה”ו דדין זה שיראה עצמו כאילו יצא הוא דין בכל השנה כולה.
וכן מבואר בתשו’ רב נטרונאי (הוצ’ אופק) סי’ קלח דואמרת לבנך היינו בליל ט”ו.
ובעמק ברכה הל’ חמץ ומצה רפ”ז הביא בשם הגר”ח הלוי דכל ג’ הדברים שכתב שם הרמב”ם בפרטי דיני סיפור יציאת מצרים שהוא סיפור לעצמו וסיפור דרך שאלה ותשובה וסיפור ההשתלשלות כ”ז הוא רק בסיפור יציאת מצרים של ליל הסדר אבל בזכירת יציאת מצרים של כל השנה לא נאמרו ג’ דינים אלו, ואם נבאר ברמב”ן הנ”ל לגבי ואמרת לבנך דקאי בכל השנה א”כ נמצא שהסיפור קאי על כל השנה וכמובן שהוא דחוק מאוד.
ומה שיתכן לומר (וזה יישב עוד הרבה דברים בדינים שנזכרו ברמב”ן עה”ת) דיש חיובי התורה ויש רצון התורה שנתבאר לעיל, ולא פליג הרמב”ן דאין גדר מצות עשה מן התורה בכל פרטי דיני יציאת מצרים הנ”ל שיתחייב בהם כל השנה כולה, דהרי משנה שלמה שנינו מזכירין יציאת מצרים בלילות ולא נזכר שצריך דרך שאלה ותשובה וסיפור לבנו וסיפור כל ההשתלשלות וכו’ וה”ה לא בימים לבן זומא א”צ, וגם רבי יהודה הנשיא דמהדר אמילתא דיציאת מצרים הוא במקום הזכרת פרשת ציצית בלבד, אלא רק כוונת הרמב”ן דאף שפסוק זה נדרש להלכה בירושלמי ובמדרשים לענין ליל הסדר בלבד מ”מ רצון התורה שישיב לבנו כל ההשתשלות של יציאת מצרים כתשובה לשאלותיו כדי לנטוע בלבו האמונה כמ”ש הרמב”ן בס”פ בא, ומאחר דמצד גדרי הדין אינו חיוב כפשטיה דקרא, לכך יעשה כפי מה שיבין הענין לספר ככל אשר ישאל הבן ולפי דעתו של בן לפי מה שעדיין לא למד ובכל שאלה יוכל להמשיך לו בשאלתו.
ולכאורה לא היה צריך לבוא לזה דבאמת אפשר לומר דיש ג’ דינים דיש דין בליל פסח שאז נאמרו כל ג’ הפרטים הנ”ל המבוארים ברמב”ם שיקיימם בליל הפסח, ויש דין של זכירת יציאת מצרים בכל לילה, שהוא דין של זכירה אחת בלא ג’ התנאים, ויש דין של סיפור יציאת מצרים לבנו פעם אחת בעולם עם כל ג’ התנאים (וזה יכול לקיימו גם בליל הפסח וכדלעיל), אבל הוא דחוק לומר כן, חדא דמאחר שכבר קיימו בליל הפסח לענין מה יש עליו עוד חיוב וכי תימא שעדיין יש עליו מצוה להשריש בלבו יותר מ”מ קשיא שהרי הפסוק נדרש לענין ליל הפסח ומנ”ל לדרשו גם כפשטיה, ואולי משום שאין מקרא יוצא מידי פשוטו כדאמרי’ בשבת סג ע”א, אלא דעדיין הוא דחוק למה השמיטוהו הפוסקים וכן עוד דינים שנזכרו ברמב”ן שאינם גדרי מצוות עשה כמפורש לעיל בדבריו בפסוק יח הנ”ל.
ויתכן לדייק כדברינו גם מלשון הרמב”ם במו”נ ח”ג פל”ט שכתב וכבר ידעת ג”כ חזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, ואמר ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו’, ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם עניינים שמאמתים הנבואה והגמול והעונש, א”כ כל מצוה שמביאה לזכרון דבר מן הנפלאות או להתמיד האמונה ההיא כבר נודע תועלתה ע”כ, ואח”כ מונה את המצוות שנצטוו לזכרון יציאת מצרים כעין מה שמנה הרמב”ן כאן, ומשמע שגם הרמב”ם למד שרצון התורה שיספר לבנו בכל השנה על יציאת מצרים עם ההשתלשלות דהיינו המכות ושזה טעם הרבה מצוות כדי שיזכור הישראל ודורותיו את יציאת מצרים, וזה אף שנתבאר ברמב”ם שם ובסה”מ מ”ע קנז שמצד גדרי החיוב הוא בליל ט”ו.
מק"ט התשובה הוא: 132149 והקישור הישיר של התשובה הוא: shchiche.com/132149
התמונות האוטומטיות הוסרו זמנית.